רקע
אהוד בן עזר
קוּקִי־בֵּיצָה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: יהושע אורנשטין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ; תשמ"ב 1982

“אִם יְנַשְּׁקוּ אוֹתִי הַרְבֵּה,” הִתְפָּאֵר קוּקִי הַקָּטָן בְּאָזְנֵי בֶּלָה אֲחוֹתוֹ, “אֲנִי אֶהְיֶה – בֵּיצָה!”

“שְׁטֻיּוֹת, קוּקִי!” אָמְרָה, “אֵין דָּבָר כָּזֶה.”

“אֲנִי אֶהְיֶה בֵּיצָה, וְהַבֵּיצָה תֵּלֵךְ וְתִגְדַּל וְתִגְדַּל – וְיוֹם אֶחָד תִּתְבַּקֵּעַ וְיֵצֵא מִמֶּנָּה גּוֹזָל־שֶׁל־זָהָב וּפֵרוּרֵי־חֶלְמוֹן עַל מַקוֹרוֹ. הַגּוֹזָל יִגְדַּל וְיִגְדַּל, עַד שֶׁיִּהְיֶה לְנֶשֶׁר רְחַב־כְּנָפַיִם אֲשֶׁר יִתְרוֹמֵם מִן הָאָרֶץ, שֶׁתֵּלֵךְ וְתִקְטַן וְתִקְטַן כְּמוֹ – בֵּיצָה קְטַנָּה!”

“כְּמוֹ כַּדּוּר.” תִּקְּנָה אוֹתוֹ בֶּלָה.

“כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ.” אָמַר קוּקִי, “בְּעֵרֶךְ, עִגּוּל.”

“אֲבָל כָּל הַסִּפּוּר שֶׁלְךָ לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת. אֲנָשִׁים לֹא נִהְיִים בֵּיצָה מִזֶּה שֶׁמְּנַשְּׁקִים אוֹתָם. שְׁמַעְתֶּן?” פָּנְתָה אֶל שָׂרָה וְחַיָה חֲבֵרוֹתֶיהָ, “הַטִּפֵּשׁ הַקָּטָן הַזֶּה, הָאָח שֶׁלִּי…” וְסִפְּרָה לָהֵן.

“תִּהְיֶה בֵּיצָה־רַכָּה לַאֲרוּחַת־הַבֹּקֶר.” אָמְרָה שָׂרָה.

“לֹא. תִּהְיֶה חֲבִיתָה!” הִכְרִיזָה חַיָה.

"וִיפַצְּחוּ אֶת הַקְּלִפָּה שֶׁלְּךָ – "

“וְאַתָּה תִּזַּל! פוּיָה!”

“תְּנַסּוּ…” הִתְפָּאֵר קוּקִי, “וְתִרְאוּ מִי צוֹדֵק.”

שָׂרָה נִגְּשָׁה וְנָשְׁקָה בִּזְהִירוּת עַל מִצְחוֹ.

“נוּ?”

"עוֹד – "

חַיָה נָשְׁקָה לוֹ אַף הִיא.

“גַּם מִבֶּלָה!” תָּבַע, “בְּלִי בֶּלָה לֹא יִקְרֶה שׁוּם דָּבָר.”

“לֹא רוֹצָה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְבִּיץ לִי, וּמוֹרֵט אֶת שַׂעֲרוֹתֵיהֶן שֶׁל הַבֻּבּוֹת. מְקַשְׁקֵשׁ עַל הַמַּחְבָּרוֹת. מַפִּיל אוֹתִּי עַל הַרִצְפָּה וּמוֹשֵׁךְ לִי בַּצַּמּוֹת. לֹא אֲנַשֵּׁק אוֹתוֹ.”

“טוֹב.” אָמַר קוּקִי. “לֹא צָרִיךְ טוֹבוֹת. אָז עַכְשָׁו אֲנִי בֵּיצָה!”

“חָה, חָה! לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת!” אָמְרָה שָׂרָה, “בֵּיצָה מִתְגַּלְגֶּלֶת…”

קוּקִי הִסְתּוֹבֵב בִּמְהִירוֹת עַל רֶגֶל אַחַת.

“חָה, חָה! בֵּיצָה מִסְתּוֹבֶבֶת עַל מָקוֹם אֶחָד כְּמוֹ סְבִיבוֹן!”

“בֵּיצָה גַּם נִשְׁבֶּרֶת!” קָרְאָה בֶּלָה בְּשִׂמְחָה.

“חֲכָמָה גְּדוֹלָה! לֹא מֵעַצְמָהּ!” אָמַר קוּקִי.

“מַה זֹאת אוֹמֶרֶת?”

“רַק אִם שׁוֹבְרִים אוֹתָהּ. בְּבַקָשָׁה, תְּנַסּוּ!”

וְעַד שֶׁהִגִּיעוּ אֶלָיו הִתְגַּלְגֵּל הַחוּצָה, לַדֶּשֶׁא. וְכָל כַּמָה שֶׁרָצוּ אַחֲרָיו לְתָפְסוֹ – גִּלְגֵּל עַצְמוֹ בֵּינֵיהֶן, מַחֲלִיף כִּוּוּנָיו מִדֵי־פַּעַם, מְשַׁגֵּעַ אוֹתָן, וְאַף אַחַת מֵהֶן לֹא הִצְלִיחָה לְהַחֲזִיק בּוֹ. וְכַאֲשֶׁר הָיוּ קְרוֹבוֹת־קְרוֹבוֹת אֶלָיו, מִשְּׁלֹשֶׁת צְדָדָיו שֶׁל עֵץ־הַתּוּת הַגָּדוֹל – טִפֵּס וְעָלָה עָלָיו, זָרִיז כִּסְנָאִי.

“שָׁבְרוּ אֶת הַכֵּלִים וְלֹא מְשַׂחֲקִים!” קָרְאוּ שָׂרָה וּבֶּלָה בְּשִׂמְחָה־לְאֵיד. "בֵּיצָה לֹא מְטַפֶּסֶת. נִצַּחְנוּ בְּ’תוֹפֶסֶת' – "

“עַכְשָׁו אֲנִי כְּבָר נֶשֶׁר,” שָׁר קוּקִי מִלְמַעְלָה, “וַאֲנִי רוֹאֶה אֶת הֹדּוּ…”

“לֹא נָכוֹן.”

“בִּדְרוֹם־מִזְרָח…”

“שַׁקְרָן!”

“וְהֹדּוּ נִהְיֵית קְטַנְטֹנֶת…” זִמֵּר.

“שַׁקְרָן!”

“וְאַתֶּן כְּמוֹ שָׁלֹשׁ חֶלְמוֹנוֹת קְטַנּוֹת…” שׁוֹרֵר.

“אוֹמְרִים – חֶלְמוֹנִים!”

“לְאִשָׁה אוֹמְרִים חֶלְמוֹנָה!”

“לֹא! לֹא!”

קוּקִי טִפֵּס בִּזְרִיזוּת עַד לַאֲמִירָיו הַדַּקִּים שֶׁל הָעֵץ, נֶעְלַם בְּתִקְרַת הֶעָלִים וְרַק קוֹלוֹ נִשְׁמַע.

“קוּקִי, רֵד! אִמָּא תִּכְעַס!”

“זֶה אַתֶּן אֲשֵׁמוֹת! רְדַפְתֶּן אַחֲרַי!” נִבְהַל.

“קוּקִי, רֵד! אֲנַחְנוּ מַאֲמִינוֹת לְךָ שֶׁרָאִיתָ אֶת הֹדּוּ!”

“וְהַכֹּל?”

“כֵּן, כָּל מַה שֶׁאָמַרְתָּ.”

“טוֹב.”

אֲבָל מִשֶּׁהִבִּיט לְמַטָה תָּקְפָה אוֹתוֹ סְחַרְחֹרֶת.

“אָז אַתָּה יוֹרֵד?”

“כֵּן, בֶּטַח!”

אֲבָל כְּשֶׁהֵסִיט רֶגֶל בְּמוֹרַד הֶעָנָף לֹא מָצָא אֲחִיזָה לְעַצְמוֹ, כְּאִלוּ בֶּאֱמֶת רִחֵף בַּחֲלַל־הָאֲוִיר, כְּמוֹ נֶשֶׁר.

“מַדוּעַ אַתָּה לֹא יוֹרֵד?”

“בָּא כָּאן עוֹד נֶשֶׁר אֶחָד, מֵהֹדּוּ, רוֹצֶה לָשִׂים אוֹתִי בַּקֵּן שֶׁלּוֹ, וְלִדְגֹּר עָלַי! לֹא מַאֲמִינוֹת?”

“אַתָּה מְדַבֵּר אִתּוֹ בִּשְׂפַת־הַמְּגַמְגְּמִים?”

“לֹא. מַדוּעַ?”

“מַדוּעַ אַתָּה מְגַמְגֵּם?”

“לֹא… גִּמְגַּמְתִּי…” גִּמְגֵּם.

“קוּקִי!”

“יוֹתֵר טוֹב שֶׁתָּבִיאוּ סֻלָּם,” אָמַר לְבַסוֹף, “רְאִיתֶן פַּעַם בֵּיצָה שֶׁיְכוֹלָה לְהִתְגַּלְגֵּל מֵרֹאשׁ הָעֵץ לְבַד, בְּלִי לְהִשָׁבֵר?”

“אָמַרְתָּ שֶׁאַתָּה נֶשֶׁר…”

“טוֹב, אָז אָמַרְתִּי – מַה זֶה חָשׁוּב? פַּעַם נֶשֶׁר, פַּעַם בֵּיצָה, אֵיךְ שֶׁמִּתְחַלֵּף. אַתֶּן נִשַּׁקְתֶּן אוֹתִי, אַתֶּן כִּשַּׁפְתֶּן אוֹתִי, אַתֶּן אֲשֵׁמוֹת! קוּקִי אֲנִי כְּבָר לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת!”

הָלְכוּ וְהֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַסֻּלָּם מִן הַמַּחְסָן, וְהוּא יָרַד, מְקַפֵּץ, כְּכַדוּר פִּינְג־פּוֹנְג.

“עַכְשָׁו נַשְּׁקוּ אוֹתִי שׁוּב פַּעַם.” הִגִּישׁ לְחָיָיו.

“בִּשְׁבִיל מָה?”

“בִּשְׁבִיל שֶׁאֶחֱזֹר לִהְיוֹת קוּקִי!”

“וּמָה אַתָּה עַכְשָׁו?”

“עַכְשָׁו אֲנִי לֹא קוּקִי. אֲנִי בֵּיצָה.”

אַחֲרֵי שֶׁנִּשְּׁקוּ אוֹתוֹ אָמַר לָהֶן:

“אֵיךְ סִדַּרְתִּי אֶתְכֶן, טֶמְבֶּלִיוֹת?”

וּבָרַח.

המלצות קוראים
תגיות