מי מספר את הספרים? ספורים לילדים / אהוד בן עזר G

אהוד בן עזר

פרטי מהדורת מקור: Tel Aviv: יבנה; תשמ"ב 1982

x מוגש ברשות פרסום

l פרוזה

כל פריטי כותר זה זמינים להלן

המלצות: 3 המלצות קוראים

צִיּוּרָיו שֶׁל נַחוּם גוּטְמַן לַסִּפּוּרִים “מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?” וְ“כֵיצַד הִתְלַכְלֵךְ הַכָּרִיךְ?” הִתְפַּרְסְמוּ כֻּלָם בְּ“דָבָר לִילָדִים” בַּשָּׁנִים 1960–1961

לְבֵּן

מאת

אהוד בן עזר

מֵאַבָּא

מאת

אהוד בן עזר

מֵאַבָּא

מאת

אהוד בן עזר

מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?

מאת

אהוד בן עזר

פַּעַם הָיוּ שְׁנֵי סַפָּרִים. שְׁנֵי סַפָּרִים קְטַנִּים וּזְרִיזִים וְלָהֵם מִסְפָּרָה נְקִיָּה וּקְטַנָּה בְּפִנַת הָרְחוֹב.

בַּבֹּקֶר הֵם בָּאִים אֶל הַמִּסְפָּרָה, תּוֹלִים אֶת כּוֹבְעֵיהֶם עַל הַקּוֹלָב, לוֹבְשִׁים אֶת הֶחָלוּק הַלָּבָן, תּוֹפְסִים מִסְפָּרַיִם בַּיָּד הָאַחַת וּמַסְרֵק בַּיָּד הַשְּׁנִיָּה, קַדִים קִדָה וּפוֹנִים אֶל הַקָּהָל – “בְּבַקָשָׁה! נָא לַעֲלוֹת עַל הַכִּסְּאוֹת הַמִּסְתּוֹבְבִים. תּוֹדָה, אֲנַחְנוּ מַתְחִילִים!”

וְהֵם מְסַפְּרִים וְשָׁרִים –

"רֹאשׁ הַרֵם

סוֹבֵב קָדְקֹד

פֵּאָה יַשֵׁר

נַפְנֵף וּרְקֹד –

קֶצֶף, קֶצֶף עוֹד וְעוֹד

כְּבָר פָּנֶיךָ אֲחֵרוֹת!

חִישׁ גָּמַרְנוּ, רַב־תּוֹדוֹת,

פַּרְצוּפְךָ נֶחְמָד מְאֹד!

זוֹ מְלַאכְתֵּנוּ סַפָּרִים

חָרוּצִים וּמְהִירִים!"

וְכָךָ מִדֵי יוֹם בְּיוֹמוֹ.

וּבָעֶרֶב – תּוֹפֵס הָאֶחָד מַטְלִית, וְהַשֵּׁנִי מַטְאֲטֵא: וְזֶה אֶל זֶה קוֹרֵא – “אוּךְ! אוּךְ! מַה גָּדוֹל פֹּה הַלִּכְלוּךְ!”

מִיָד מְנַקִּים וְשׁוֹטְפִים אֶת הַמִּסְפָּרָה הַקְטַנָה, הָרְאִי מַבְרִיק, הַרִצְפָּה לְבָנָה, הַמַּגָּבוֹת מְחַיְּכוֹת מִן הַקּוֹלָב, הַמִּסְפָּרַיִם נָחִים עַל הַכּוֹנָנִית וּשְׁנֵי הַסַּפָּרִים הַקְטַנִּים חוֹזְרִים לְבֵיתָם.

וְלַסַּפָּרִים הַקְּטַנִּים יֵשׁ בַּיִת קָטָן בִּקְצֵה הָעִיר. גַּגּוֹ אָדֹם וַאֲרֻבָּה גְּבוֹהָה עוֹלָה מִמֶנוּ. וּבַבַּיִת שְׁתֵּי מִטּוֹת נְקִיוֹת וּקְטָנוֹת, וּלְיַד כָּל מִטָּה – אָרוֹן קָטָן, וְסֵפֶר קָטָן, וּמְנוֹרָה קְטַנָּה, וְכַר קָטָן וְלָבָן.

בָּאִים הַסַּפָּרִים, מִתְרַחֲצִים בְּגִגִית גְדוֹלָה, וּבַמִּטְבָּח צַלַּחַת עֲמֻקָּה וּבָהּ מָרָק חַם, וְהַמִּטוֹת מֻצָּעוֹת; וְהֵם אוֹכְלִים וְהוֹלְכִים לִישֹׁן.

יוֹם אֶחָד, כַּאֲשֶׁר גָּמְרוּ הַסַּפָּרִים לַעֲבֹד, הֶחֱזִיקוּ בְּמָתְנֵיהֶם וּפָרְצוּ בִּצְחוֹק –

"חָה! חָה! חָה!

חָה! חָה! חָה!

אֵיךְ צָמַח פִּתְאֹם זְקָנְךָ!"

כִּי לְכָל אֶחָד מֵהֶם הָיָה זָקָן אָרֹךְ, וְשֵׂעָר אָרֹךְ כִּסָה אֶת עָרְפּוֹ. מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב הֵם עֲסוּקִים וּבְעַצְמָם אֵינָם מִסְתַּפְּרִים! וְהָאֲנָשִׁים בָּרְחוֹב צוֹחֲקִים וְשׁוֹאֲלִים – מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?

חָשַׁב סַפָּר קָטָן לְעַצְמוֹ – אָכִין אַפְתָּעָה לִידִידִי. בַּלַּיְלָה, כַּאֲשֶׁר הוּא יָשֵׁן, אֶכָּנֵס בְּשֶׁקֶט וַאֲסַפֵּר אֶת שַׂעֲרוֹתָיו! וְהוּא הִכְנִיס בַּחֲשַׁאי זוּג מִסְפָּרַיִם אֶל כִּיסוֹ.

וְהַסַּפָּר הַשֵּׁנִי חָשַׁב לְעַצְמוֹ – אָכִין אַפְתָּעָה לִידִידִי, וּבַלַּיְלָה, כַּאֲשֶׁר הוּא יָשֵׁן, אֶכָּנֵס בְּשֶׁקֶט וַאֲסַפֵּר אֶת שַׂעֲרוֹתָיו! וְגַם הוּא הִכְנִיס בַּחֲשַׁאי זוּג מִסְפָּרַיִם אֶל כִּיסוֹ.

הִגִיעַ לַיְלָה. שְׁנֵי הַסַּפָּרִים הַקְּטַנִּים יְשֵׁנִים עַל מִטוֹתֵיהֶם וּבַחֶדֶר חֲשֵׁכָה גְּמוּרָה. הִתְעוֹרֵר סַפָּר קָטָן, יָרַד מֵעַל מִטָתוֹ וּבָא אֶל הַמִּטָה הַשְּׁנִיָּה. הִתְעוֹרֵר הַשֵּׁנִי, יָרַד מֵעַל מִטָתוֹ וּבָא אֶל הַמִּטָה הָרִאשׁוֹנָה. עוֹמֵד הָאֶחָד וְחוֹשֵׁב –

כַּמָה יִשְׂמַח חֲבֵרִי כַּאֲשֶׁר יָקוּם בַּבֹּקֶר!

עוֹמֵד הַשֵּׁנִי וְחוֹשֵׁב –

כַּמָה יִשְׂמַח חֲבֵרִי כַּאֲשֶׁר יָקוּם בַּבֹּקֶר!

לוֹקֵחַ סַפָּר קָטָן אֶת מִסְפָּרָיו, תּוֹפֵס בַּשְׂמִיכָה וְהִנֵה – אוֹי! הַמִּטָה רֵיקָה!

לוֹקֵחַ הַשֵּׁנִי אֶת מִסְפָּרָיו, תּוֹפֵס בַּשְׂמִיכָה וְהִנֵה – אוֹי! הַמִּטָה רֵיקָה!

הֵיכָן נֶעְלָם יְדִידִי? – מִצְטַעֵר סַפָּר קָטָן וְחוֹזֵר אֶל מִטָתוֹ.

הֵיכָן נֶעְלָם יְדִידִי? – מִצְטַעֵר גַם הַשֵּׁנִי וְחוֹזֵר אֶל מִטָתוֹ.

וְהֵם פּוֹסְעִים בְּשֶׁקֶט, עַל בְּהוֹנוֹתֵיהֶם, בַּחֶדֶר חֲשֵׁכָה גְּמוּרָה וְאֵין רוֹאִים דָּבָר.

וּפִתְאֹם – בּוּם!

וְהֵם מִתְנַגְשִׁים זֶה בָּזֶה. הַמִּסְפָּרַיִם נוֹפְלִים עַל הַרִצְפָּה וּמְצַלְצְלִים – קְלִינְג, קְלִינְג.

וְהֵם תּוֹפְסִים זֶה בָּזֶה, מִתְחַבְּקִים וְשָׁרִים – לֹא קַלָה הִיא מְלֶאכֶת סַפָּרִים!

"רֹאשׁ הַרֵם

סוֹבֵב קָדְקֹד

פֵּאָה יַשֵׁר

נַפְנֵף וּרְקֹד – "

וּשְׁנֵיהֶם מְקַפְּצִים, וּשְׁנֵיהֶם שָׁרִים, וּבֵינְתַיִם זֶה אֶת זֶה מְסַפְּרִים –

"קֶצֶף, קֶצֶף עוֹד וְעוֹד

כְּבָר פָּנֶיךָ אֲחֵרוֹת!

חִישׁ גָּמַרְנוּ, רַב־תּוֹדוֹת,

פַּרְצוּפְךָ נֶחְמָד מְאֹד!

זוֹ מְלַאכְתֵּנוּ סַפָּרִים

חָרוּצִים וּמְהִירִים!

וְכַאֲשֶׁר גָּמְרוּ אֶת הַתִּסְפֹּרֶת – הִדְלִיקוּ אֵשׁ גְדוֹלָה בַּתַּנּוּר, הוֹצִיאוּ אֶת הַגִּגִית הַגְּדוֹלָה וּמִלְאוּ אוֹתָהּ מַיִם חַמִּים וְרָחֲצוּ, וְרָחֲצוּ עַד אֲשֶׁר לְחָיֵיהֶם הַקְּטַנּוֹת הֶאֱדִּימוּ.

אָז יָצְאוּ, הִתְנַגְּבוּ בְּמַגֶּבֶת אֲרֻכָּה וְחָזְרוּ לִישֹׁן שְׂמֵחִים וְצוֹחֲקִים.

בַּבֹּקֶר הֵם עוֹבְרִים בָּרְחוֹב וְהִנֵה אֲנָשִׁים לוֹחֲשִׁים זֶה לָזֶה “מִי סִפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?”

וְאַחַר כַּךְ בְּקוֹל רָם – “מִי סִפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים!”

וּשְׁנֵי הַסַּפָּרִים הַקְּטַנִּים מְחַיְּכִים וְאוֹמְרִים:

"מָה הַשְּׁאֵלָה?

הַסַּפָּרִים מְסַפְּרִים אֶת הַסַּפָּרִים!"

כֵּיצַד הִתְלַכְלֵךְ הַכָּרִיךְ

מאת

אהוד בן עזר

בַּבֹּקֶר נָתְנָה אִמָּא לְעֵרָן כָּרִיךְ קָטָן וְאָמְרָה: “אַל תִּשְׁכַּח לֶאֱכֹל אֶת הַכָּרִיךְ בְּבֵית־הַסֵּפֶר!”

“טוֹב,” עָנָה וְהִכְנִיס אֶת הַכָּרִיךְ אֶל יַלְקוּטוֹ.

הַכָּרִיךְ הַקָּטָן נִכְנַס אֶל הַיַּלְקוּט כְּשֶׁהוּא עָטוּף בִּנְיָר שָׁקוּף וּמִיָד אָמַר לַסְּפָרִים, לַמַּחְבָּרוֹת

וְלַקַּלְמָר: “זוּזוּ, זוּזוּ הַצִּדָּה, אֲנִי צָרִיךְ מָקוֹם. פַּנוּ לִי מָקוֹם בַּיַּלְקוּט.”

וּכְשֶׁלֹא מִהֲרוּ לְפַנוֹת לוֹ מָקוֹם, הוֹסִיף: “הִזָהֲרוּ! אֲנִי יָכוֹל לְלַכְלֵךְ: עַל עֲטִיפָתִי נִשְׁאֲרָה קְצָת חֶמְאָה מִן הַכָּרִיךְ שֶׁל אֶתְמוֹל וַאֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בְּעֶזְרָתָהּ כְּתָמִים גְּדוֹלִים שֶׁל שֻׁמָן!”

הַסְּפָרִים וְהַמַּחְבָּרוֹת רָטְנוּ וְזָזוּ הַצִּדָּה וְאִלוּ הַיַּלְקוּט אָמַר בְּלִבּוֹ – “חַכֵּה חַכֵּה, כָּרִיךְ קָטָן וְחָצוּף שֶׁכְּמוֹתְךָ, חַכֵּה וְתִרְאֶה!”

לֹא לְחִנָם אָמַר זֹאת הַיַּלְקוּט. בְּצִדּוֹ הַיְמָנִי הָיָה חוֹר, חוֹר גָּדוֹל וּמְכֹעָר. הַחוּטִים נִקְרְעוּ וּמִבַּעַד לַחוֹר אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת אֶת הָרְחוֹב.

וְכַאֲשֶׁר עָבַר עֵרָן אֶת תֵּבַת־הַמִּכְתָּבִים הָאֲדֻמָּה קָפַץ הַיַּלְקוּט קְפִיצָה גְדוֹלָה וְאֶת הַכָּרִיךְ הַקָּטָן הִפִּיל עַל הַמִּדְרָכָה.

הַכָּרִיךְ הַקָּטָן נֶאֱנָח מִכְּאֵב. לֶחְיוֹ הָאַחַת סָפְגָה חֲבָטָה וְעַל הַשְׁנִיָה עָלָה כֶּתֶם אֲבַק שָׁחֹר. בְּעֶצֶב הִתְבּוֹנֵן בַּיַּלְקוּט הַמִּתְרַחֵק וְשָׁמַע אוֹתוֹ אוֹמֵר: “לְלַכְלֵךְ חָפַצְתָּ? חָצוּף קָטָן שֶׁכָּמוֹךָ. לְלַכְלֵךְ?”

וְאֶת הַסְּפָרִים וְאֶת הַמַּחְבָּרוֹת רָאָה מְצִיצִים מִתּוֹךְ הַיַּלְקוּט וְלוֹחֲשִׁים: “שׁוּב אֵין אָנוּ מְפַחֲדִים מִמְךָ, כָּרִיךְ קָטָן, וּמִפְּנֵי הַכְּתָמִים שֶׁל שֻׁמָן עַל עֲטִיפוֹתֵינוּ!”

וְהוּא נֶעֱלַב וְשָׁתַק.

לֹא עָבַר זְמַן רַב וְאִשָׁה גּוּצָה, שֶׁסַּל יְרָקוֹת גָּדוֹל בְּיָדָהּ, חוֹלֶפֶת לְתֻמָהּ לְיַד הַכָּרִיךְ. עֲטִיפָתוֹ הַשְּׁקוּפָה נוֹצֶצֶת מוּלָהּ וְהִיא טוֹעָה וְחוֹשֶׁבֶת אוֹתוֹ לְאַרְנַק־כֶּסֶף קָטָן. הִיא מִתְבּוֹנֶנֶת בּוֹ מִבַּעַד לַמִּשְׁקָפַיִם הַגְּדוֹלִים וְאוֹמֶרֶת: “סוֹף סוֹף מָצָאתִי גַם אֲנִי מְצִיאָה שֶׁל מַמָשׁ!”

וְהִיא מִתְכּוֹפֶפֶת בִּמְהִירוּת, חוֹטֶפֶת אֶת הַכָּרִיךְ הַקָּטָן וְטוֹמֶנֶת אוֹתוֹ בְּתוֹךְ סַלָהּ הַגָּדוֹל.

הַכָּרִיךְ הַקָּטָן נִתְקַע בֵּין צְנוֹן בַּעַל רֵיחַ

בִּלְתִּי־נָעִים, וּבֵין שְׁתֵּי עַגְבָנִיּוֹת רְקוּבוֹת מְעַט, אֲשֶׁר נִקְנוּ בַּחֲצִי הַמְחִיר.

“אָיֹם!” הוּא חוֹשֵׁב, “עָלַי לָצֵאת מִכָּאן וִיהִי מָה!”

אָךְ הַסֵּבֶל אֵינוֹ נִמְשָׁךְ זְמַן רַב. הָאִשָׁה סַקְרָנִית מְאֹד לָדַעַת כַּמָה כֶּסֶף טָמוּן בָּאַרְנָק שֶׁעָלָה בְּחֶלְקָהּ, וּמִיָד בְּהַגִּיעָהּ אֶל הַסַּפְסָל שֶׁבִּקְצֵה הַמִּדְרָכָה, הִיא יוֹשֶׁבֶת, שׁוֹלֶפֶת אֶת הַכָּרִיךְ הַקָּטָן מִתּוֹךְ הַסַּל וּמַתְחִילָה לְהַפְשִׁיט אֶת עֲטִיפָתוֹ וּלְמַשֵּׁשׁ בְּתוֹכוֹ.

וְהִנֵה, אֵיזוֹ אַכְזָבָה! מִתּוֹךְ הַנְּיָר מְצִיצוֹת אֵלֶיהָ שְׁתֵּי פְּרוּסוֹת לֶחֶם קְטַנּוֹת וּבֵינֵיהֵן פֶּלַח בֵּיצָה לָבָן וְנוֹצֵץ.

הִיא זוֹרֶקֶת בְּכַעַס אֶת הַכָּרִיךְ וְאוֹמֶרֶת: “חֻצְפָּה שֶׁכָּזֹאת!”

וְהוֹלֶכֶת.

שְׁעַת־הַצָּהֳרַיִם הִגִּיעָה. הַמִּשְׂרָדִים נִסְגְּרוּ וְהַפְּקִידִים הָרְעֵבִים מְמַהֲרִים לְבָתֵּיהֶם. אִישׁ שָׁמֵן עִם תִּיק שָׁחֹר בְּיָדוֹ חָצָה אֶת הָרְחוֹב וְהִבְחִין בַּכָּרִיךְ.

הוּא תָּפַשׂ בּוֹ בְּחֵשֶׁק, פִּיו נִפְעַר בְּתֵאָבוֹן וְהוּא הִתְכּוֹנֵן לִבְלֹעַ בְּבָת אַחַת אֶת הַכָּרִיךְ הַקָּטָן.

וְהַכָּרִיךְ הַקָּטָן רוֹעֵד וּמִתְפַּתֵּל בְּתוֹךְ הַיָּד הַשְּׁמֵנָה. שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שִׁנַיִם לְבָנוֹת וּגְדוֹלוֹת מִתְקָרְבוֹת אֵלָיו וּבֵינֵיהֶן חָלָל אָפֵל וּמַפְחִיד – הִנֵה, הִנֵה – הוּא חוֹשֵׁב, יִסָּגֵר עָלַי הַפֶּה הַנּוֹרָא, אֲנִי אֵעָלֵם בְּתוֹכוֹ, אֵעָלֵם לְגַמְרֵי – – –

אַךְ לְפֶתַע הִבְחִין הָאִישׁ בִּשְׁנַיִם מִידִידָיו הוֹלְכִים לְמוּלוֹ. הוּא הִתְבַּלְבֵּל, הֶעֱוָה אֶת פָּנָיו וְקָרָא: “לִכְלוּךְ!”

וְאַחַר הִסְתִּיר אֶת הַכָּרִיךְ וְחָשַׁב: “מַה לַעֲשׂוֹת בּוֹ?”

וְהַכָּרִיךְ שׁוֹתֵק. הֵם הוֹלְכִים יַחְדָּו עַד שֶׁמַּגִּיעִים אֶל קַבְּצָן הַיּוֹשֵׁב בְּפִנַת הָרְחוֹב וּמְצַפֶּה לִנְדָבָה.

אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת הַחִיּוּךְ הַמִּתְפַּשֵּׁט בְּפָנָיו שֶׁל הָאִישׁ הַשָּׁמֵן.

הַקַּבְּצָן מִתְכּוֹנֵן לְקַבֵּל נְדָבָה הֲגוּנָה וּפוֹשֵׁט אֶת יָדוֹ כְּשֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל מַזָּלוֹ הַטּוֹב.

מַה רַבָּה הָיְתָה אַכְזָבָתוֹ כַּאֲשֶׁר, בִּמְקוֹם לְהוֹצִיא אֶת הָאַרְנָק, שָׂם הָאִישׁ אֶת הַכָּרִיךְ הַמְּלֻכְלָךְ בְּיָדוֹ וְאָמַר: “אֱכֹל, יְדִידִי, בְּתֵאָבוֹן!”

וְהָלַךְ.

צַעַר גָּדוֹל תָּקַף אֶת הַקַּבְּצָן, הוּא מַבִּיט בַּכָּרִיךְ וְאוֹמֵר:

“לוּ קִבַּלְתִּי מְעַט כֶּסֶף בִּמְקוֹמְךָ, הָיִיתִי יָכוֹל לָלֶכֶת לִקְנוֹת לִי דְּבַר־מַה הָגוּן יוֹתֵר.”

אַךְ בִּהְיוֹתוֹ כֹּה רָעֵב חָשַׁב, כִּי גַם כָּרִיךְ מְלֻכְלָךְ טוֹב מִלֹא־כְלוּם. פָּרַשׂ אֶת מִטְפַּחְתּוֹ הַקְרוּעָה וְהֵכִין עַצְמוֹ לֶאֱכֹל אֶת אֲרוּחָתוֹ הַדַּלָּה.

חַבוּרָה שֶׁל תַּיָּרִים הִתְקָרְבָה אֶל פִּנַת הָרְחוֹב. הַקַּבְּצָן הִבְחִין בָּהֶם וּמִיָד אוֹרוּ עֵינָיו.

“הִנֵה אוּכַל לְקַבֵּץ כֶּסֶף רַב!”

וְהוּא מַסְתִּיר אֶת הַכָּרִיךְ, עוֹטֵף אֶת פָּנָיו בְּבִגְדוֹ הַיָּשָׁן, פּוֹשֵׁט יָדוֹ קָדִימָה וְקוֹרֵא בְּקוֹל בּוֹכִים: “רַחֲמוּ, רַחֲמוּ עַל אָדָם רָעֵב!”

הַכָּרִיךְ הַקָּטָן מֵצִיץ מִפִּנָּתוֹ, דְּמָעוֹת בְּעֵינָיו וְהוּא חוֹשֵׁב: “אוֹי לִי, שֶׁאֲפִלּוּ קַבְּצָן מִסְכֵּן מוֹאֵס בִּי!”

אוֹתוֹ זְמַן עוֹבֵר כַּלְבּוֹ שֶׁל עֵרָן אֶת פִּנַת הָרְחוֹב, מֵרִיחַ פֹּה וְשָׁם וּלְפֶתַע מוֹצֵא אֶת הַכָּרִיךְ – כָּרִיךְ שָׁלֵם – נוֹטֵף חֶמְאָה וּמְעוֹרֵר תֵּאָבוֹן!

הוּא מִתְקָרֵב בְּשֶׁקֶט, תּוֹפֵשׂ אֶת הַכָּרִיךְ בְּפִיו וְנֶעְלָם.

הַתַּיָּרִים עָבְרוּ, אֶת כָּל הָרְחוֹב מִלְּאוּ בְּפִטְפּוּטֵיהֶם וְאֶל הַקַּבְּצָן הַמִּסְכֵּן לֹא שָׂמוּ לֵב. דְּמָעוֹת עָמְדוּ בְּעֵינָיו וְהוּא אָמַר לְעַצְמוֹ: “לְפָחוֹת נִשְׁאַר לִי הַכָּרִיךְ.”

וְהִנֵה גַם הַכָּרִיךְ נֶעְלָם.

שִׁנַיִם חַדוֹת נִנְעֲצוּ בַּבָּשָׂר שֶׁל הַכָּרִיךְ הַמִּסְכֵּן וְהוּא אָמַר לְעַצְמוֹ: “אָכֵן בָּא סוֹפִי!”

אַךְ הַכֶּלֶב רָץ, בְּפִיו הַכָּרִיךְ, הָרִיר נוֹזֵל וּמַשְׁאִיר פַּס לָבָן עַל פַּרְוָתוֹ הַחוּמָה.

רָץ הַכֶּלֶב, רָץ, וְאַחֲרָיו כָּל כַּלְבֵי הָרְחוֹב נוֹבְחִים וְקוֹרְאִים: “הַב־הַב, הַב גַם לָנוּ נֵתַח מִן הַמְּצִיאָה שֶׁמָּצָאתָ!”

וְהוּא נִמְלַט אֶל הַבַּיִת כְּדֵי לֶאֱכֹל לְבַדוֹ אֶת הַכָּרִיךְ.

וְהִנֵה בְּפִנַת הַמִּטְבָּח נִמְצֵאת, כּמוֹ בַּחֲלוֹם, צַלַּחַת עֲמֻקָּה וּגְדוֹלָה, מְלֵאָה עֲצָמוֹת, שְׁיָרֵי אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם, וְרֵיחַ מֻפְלָא מְמַלֵּא אֶת הַבַּיִת. הַכֶּלֶב עוֹזֵב אֶת מְצִיאָתוֹ וּמְמַהֵר אֶל הָאֲרוּחָה הַשְּׁמֵנָה.

וְאִלוּ הַכָּרִיךְ נוֹתַר בַּאֲפִיסַת־כֹּחוֹת עַל הַרִצְפָּה וּמְמַלְמֵל: “אָמְנָם נִקְרְעָה הָעֲטִיפָה, גַם הַבֵּיצָה נָפְלָה וְגַם הַחֶמְאָה נָמַסָּה וְאֵינֶנָּה – אֲבָל, סוֹף סוֹף, חָזַרְתִּי הַבַּיְתָה!”

וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּקֶרַע הַנְיָר הַשָּׁקוּף וְנִרְדָּם מִיָד.

הִגִיעַ עֶרֶב. אִמוֹ שֶׁל עֵרָן עָבְרָה לְיַד הַכָּרִיךְ הַיָּשֵׁן, הֵרִימָה אוֹתוֹ וְקָרְאָה: “עֵרָן, עֵרָן, בּוֹא תִּרְאֶה, הִנֵה הַכָּרִיךְ אֲשֶׁר שָׁכַחְתָּ לָקַחַת בַּבֹּקֶר לְבֵית־הַסֵּפֶר!”

וְעֵרָן בָּא, מֵרִים אֶת הַכָּרִיךְ, מִתְבּוֹנֵן בּוֹ מִצַד אֶל צַד וְשׁוֹאֵל:

“לָמָה הַנְּיָר קָרוּעַ?”

“לָמָה אֵינֶנָּה הַבֵּיצָה?”

“הֵיכָן הַחֶמְאָה? וְכֵיצַד הִתְלַכְלֵךְ הַכָּרִיךְ?”

וּבֶאֱמֶת, כֵּיצָד הִתְלַכְלֵךְ הַכָּרִיךְ?

הַיַּלְקוּט אֲשֶׁר נִמְנֵם עַל הַכִּסֵא בְּשֶׁקֶט, פָּקַח עַיִן אַחַת אֶל הַכָּרִיךְ. שׁוֹתֵק וְאֵינוֹ מְסַפֵּר דָּבָר.

וְאִלוּ הַמַּחְבָּרוֹת וְהַסְּפָרִים מְצִיצִים אֵלָיו וְלוֹחֲשִׁים:

“כָּרִיךְ קָטָן, כָּרִיךְ קָטָן, הַאִם לָמַדְתָּ מַשֶּׁהוּ בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם? אָנוּ מְקַוִּים, כִּי בַּפַּעַם הַבָּאָה, כַּאֲשֶׁר תִּכָּנֵס אֶל הַיַּלְקוּט, תִּתְנַהֵג קְצָת יוֹתֵר בְּנִימוּס!”

וְהֵם חוֹזְרִים אֶל תּוֹךְ הַיַּלְקוּט כְּדֵי לָנוּחַ וּלְהַחֲלִיף כֹּחַ לִקְרַאת יוֹם הַמָּחָר.

הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן

מאת

אהוד בן עזר

פַּעַם הָיָה אַבָּא־אֲוִירוֹן וְאִמָּא־אֲוִירוֹנִית, וְלָהֶם בֵּן קָטָן – אֲוִירוֹן פָּעוּט וְנֶחְמָד.

בֹּקֶר־בֹּקֶר הָלַךְ הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן עִם חֲבֵרָיו לְבֵית־הַסֵּפֶר לַאֲוִירוֹנִים. עֲדַיִן הָיוּ כַּנְפֵיהֶם קְטַנּוֹת וּבְקֹשִׁי רַב הֵם יָדְעוּ לְנַפְנֵף בָּהֶן, גַּלְגַּלֵיהֶם זְעִירִים הָיוּ וְהֵם הִתְקַשּׁוּ לָרוּץ. אוּלָם הָאֲוִירוֹנִים־הַמּוֹרִים הָיוּ מְלַמְּדִים אוֹתָם לְדַלֵּג וְלָטוּס עַל פְּנֵי הַמַּסְלוּלִים הַקְּצָרִים אֲשֶׁר בְּמִגְרַשׁ־הַמִּשְׂחָקִים.

בֵּית־הַסֵּפֶר לַאֲוִירוֹנִים סָמוּךְ לִשְׂדֵה־הַתְּעוּפָה הַגָּדוֹל. בִּשְׁעַת הַהַפְסָקוֹת הָיוּ הָאֲוִירוֹנִים הַקְּטַנִּים מִצְטוֹפְפִים לְיַד הַגָּדֵר וּמַבִּיטִים בְּקִנְאָה אֶל הָאֲוִירוֹנִים הַגְּדוֹלִים, אֵלֶה הַבָּאִים מִכָּל חֶלְקֵי הָעוֹלָם וְחוֹזְרִים וְטָסִים עַד אַפְסֵי אָרֶץ, כְּשֶׁגּוּפָם הָעֲנָק, בְּצֶבַע כֶּסֶף, מַבְהִיק בַּשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִּים.

לִפְנוֹת עֶרֶב הָיָה הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן חוֹזֵר לְבֵיתוֹ. גַם אַבָּא־אֲוִירוֹן הָיָה בָּא מִן הָעֲבוֹדָה וּמְסַפֵּר עַל אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת וְעַל עָרִים מֻפְלָאוֹת – “כָּל־כָּךְ קַר הָיָה בִּוְלָדִיווֹסְטוֹק,” אָמַר – “עַד שֶׁכְּנָפַי קָפְאוּ. וְכַאֲשֶׁר הִגַּעְתִּי לְלוֹנְדוֹן, הָיָה עֲרָפֶל כֹּה סָמִיךְ, עַד שֶׁאֲפִלּוּ אֶת קְצֵה זְנָבִי לֹא רָאִיתִי!”

וְאִמָּא־אֲוִירוֹנִית אוֹמֶרֶת: “אַתָּה עוֹבֵד קָשֶׁה כָּל־כָּךְ, יוֹמָם וָלָיְלָה. שֶׁמָּא תִּשָּׁאֵר פַּעַם אַחַת בַּבַּיִת וְתַחֲלִיף כֹּחַ?”

אוּלָם אַבָּא־אֲוִירוֹן עָנָה: “בְּרָצוֹן הָיִיתִי נוֹפֵשׁ מְעַט. אַךְ לֹא יִתָּכֵן שֶׁאַפְסִיק עֲבוֹדָתִי. בְּכָל מָקוֹם בָּעוֹלָם מְחַכִּים אֲנָשִׁים כְּדֵי לִנְסֹעַ מֵעִיר לְעִיר וּמֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ. כֻּלָם מְמַהֲרִים, כֻּלָם סוֹמְכִים עָלַי וּמְצַפִּים לְבוֹאִי, וַאֲנִי לֹא אוּכַל לִגְרֹם לָהֶם אַכְזָבָה!”

בָּעֶרֶב בָּאוּ הָאֲוִירוֹנִים הַשְּׁכֵנִים לְבַקֵּר אֶת מִשְׁפַּחַת אֲוִירוֹן. וְכַאֲשֶׁר הָלַךְ הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן לִישֹׁן, שָׁמַע מִן הַחֶדֶר הַסָּמוּךְ סִפּוּרִים מְעַנְיְנִים עַל טִיסוֹת רְחוֹקוֹת מֵעַל לָאוֹקְיָנוֹסִים, וְנַפְשׁוֹ הוֹמָה וּמְהַמָה בְּקִרְבּוֹ: אֵימָתַי אֵצֵא גַם אֲנִי לְמַסָּע רָחוֹק?

יוֹם אֶחָד, בִּשְׁעַת הַפְסָקָה בְּבֵית־הַסֵּפֶר, רָאָה לְפֶתַע הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן, כִּי הַשַּׁעַר פָּתוּחַ. הוּא קָרַב בְּסַקְרָנוּת לַשַּׁעַר, עָבַר אוֹתוֹ בְּדִלּוּג קַל וּמִיָד נִמְצָא בִּשְׂדֵה־הַתְּעוּפָה הַגָּדוֹל. אֲוִירוֹנִים בָּאוּ וַאֲוִירוֹנִים יָצְאוּ. מִדֵי פַּעַם עָבַר אֶחָד מֵהֶם בִּמְהִירוּת אֶת הַמַּסְלוּל וְהִמְרִיא, כְּשֶׁהוּא מַשְׁאִיר אַחֲרָיו עֲנַן־אָבָק וְרַעַשׁ רַב. הִתְקַדֵּם הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן בִּזְהִירוּת, עַד שֶׁהִגִּיעַ לַמַּסְלוּל. הוּא נִסָּה לַעֲלוֹת עָלָיו, בְּמַשְׁשׁוֹ בְּגַלְגַּלָיו הַקְּטַנִּים אֶת הָאַסְפַלְט הֶחָלָק וְהַשָּׁחֹר.

הַמַּסְלוּל הָיָה יָשָׁר וְאָרֹךְ וְקָצֵהוּ הִגִּיעַ הַרְחֵק עַד לָאֹפֶק. נָעִים הָיָה לָרוּץ עָלָיו וּלְהַרְגִּישׁ אֶת שִׁטְחוֹ הַשָּׁחֹר מַחֲלִיק תַּחַת הַגַּלְגַּלִים הַקְּטַנִּים. הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן הִתְקַדֵּם, אַחַר הִתְחִיל מְדַלֵּג מְעַט, קוֹפֵץ וְרָץ כְּשֶׁהוּא פּוֹרֵשׂ כְּנָפָיו, עַד שֶׁהִרְגִּישׁ לְפֶתַע שֶׁגַּלְגַּלָיו הַקְּטַנִּים נִתָּקִים וּמִתְרוֹמְמִים מִן הַקַּרְקַע. נִפְנֵף בִכְנָפָיו וְהִנֵה נֶעֱלָם הַמַּסְלוּל וּמִתַּחְתָּיו הוֹרִיקוּ שָׂדוֹת וְגַנִים.

“אֲנִי כְּבָר יוֹדֵעַ לָעוּף!” קָרָא הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן בְּשִׂמְחָה.

הוּא עָבַר מֵעַל כְּפָרִים וּכְבִישִׁים. הָאָרֶץ נִפְרְשָׂה מִתַּחְתָּיו וּבָהּ אֲנָשִׁים זְעִירִים. וְהַבָּתִּים נִרְאוּ מִלְמַעְלָה כְּקוּפְסוֹת גַּפְרוּרִים.

“כַּמָה נֶחְמָד,” אָמַר הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן וְהִתְהַפֵּךְ עַל גַּבּוֹ וְהֵצִיץ בְּכִפַּת הַשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִּים שֶׁמֵּעָלָיו. וּלְמַטָה הִצְטוֹפְפוּ אֲנָשִׁים רַבִּים, הִצְבִּיעוּ עַל הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן, וְקָרְאוּ:

“רְאוּ־נָא אֶת הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן, כֵּיצַד הוּא טָס עַל גַּבּוֹ!”

הִתְיַשֵּׁר הָאֲוִירוֹן, נִעְנַע בִכְנָפָיו לְשָׁלוֹם אֶל הַקָּהָל שֶׁהִתְאַסֵּף לְמַטָה וְהוֹסִיף לָטוּס. לְפֶתַע הִגִּיעַ לְשָׂדֶה גָּדוֹל וְרָחָב, כֹּה גָּדוֹל עַד שֶׁאֵין לִרְאוֹת אֶת סוֹפוֹ, וְהַשָּׂדֶה דּוֹמֶה לִרְאִי מַבְהִיק. וּבְתוֹךְ הַשָּׂדֶה – הַפְלֵא וָפֶלֶא! – נִמְצָא עוֹד אֲוִירוֹן קָטָן, מַמָשׁ כָּמוֹהוּ, אֶלָא שֶׁהַלָּז הָיָה הָפוּךְ – גַּלְגַּלָיו לְמַעְלָה ורֹאשׁוֹ לְמַטָה. הָיָה זֶה הַיָּם, שֶׁבּוֹ הִשְׁתַּקְּפָה בָּבוּאָתוֹ, אַךְ הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן לֹא יָדַע זֹאת וְהוּא הִנְמִיךְ טוּס, כְּדֵי לְשׂוֹחֵחַ מְעַט עִם חֲבֵרוֹ.

“אֲוִירוֹן קָטָן!” קָרָא לְפֶתַע שַׁחַף לָבָן, אֲשֶׁר עָף לַהֲנָאָתוֹ מֵעַל לְמִשְׁטַח הַמַּיִם, “אַל תֵּרֵד לְמַטָה, אַתָּה תִּטְבַּע!”

וְהָאֲוִירוֹן הַקָּטָן שָׁמַע אֶת הָאַזְהָרָה וּבְמַאֲמָץ רַב הִצְלִיחַ לַחֲזֹר וּלְהִתְרוֹמֵם.

“עָלַי לַחֲזֹר הַבַּיְתָה,” אָמַר לְעַצְמוֹ. וְאָכֵן, הַשָּׁעָה הָיְתָה מְאֻחֶרֶת וְגַלְגַּל־הַשֶּׁמֶשׁ הַגָּדוֹל וְהָאָדֹם הִתְחִיל שׁוֹקֵעַ וְנִכְנָס לְתוֹךְ הַיָּם. עוֹד מְעַט יְכַסּוּ אוֹתוֹ הַמַּיִם וַחֲשֵׁכָה תֵּרֵד עַל הָעוֹלָם.

“אֲנִי רוֹצֶה הַבַּיְתָה!” קָרָא הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן. אוּלָם, מִסָבִיב לֹא הָיָה כָּל אֲוִירוֹן שֶׁיִּשְׁמַע אֶת קְרִיאָתוֹ. הוּא הִבִּיט לְכָל עֵבֶר – מַיִם וּמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף.

“אֲנִי מְפַחֵד!” פָּרַץ הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן בִּבְכִי.

יָרַד לַיְלָה. הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן הִתְעַיֵּף, כְּנָפָיו כָּאֲבוּ, בְּקֹשִׁי רַב הֶחֱזִיק אֶת עַצְמוֹ בָּאֲוִיר. וְכַאֲשֶׁר רָצָה לָרֶדֶת וְלָנוּחַ מְעַט, הָיוּ גַּלֵי הַיָם מִתְקָרְבִים אֶלָיו בִּמְהִירוּת מִלְּמַטָה וּמְאַיְּמִים לְהַטְבִּיעוֹ בְּתוֹכָם. לְבַסוֹף כָּלוּ כֹּחוֹתָיו וְהוּא הֶחֱלִיק וְנָפַל אֶל הַמַּיִם הַקָּרִים וְהַשְּׁחֹרִים.

מִשֶּׁרָאוּ אַבָּא־אֲוִירוֹן וְאִמָּא־אֲוִירוֹנִית כִּי הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן טֶרֶם חָזַר הַבַּיְתָה מִבֵּית־הַסֵּפֶר, נִתְמַלֵּא לִבָּם דְּאָגָה. הֵם טָסוּ לְבֵית־הַסֵּפֶר לַאֲוִירוֹנִים וְשָׁאֲלוּ: “הֵיכָן בְּנֵנוּ הַקָּטָן? מַדוּעַ לֹא חָזַר הַבַּיְתָה?”

“אֵין אָנוּ יוֹדְעִים,” אָמְרוּ הַמּוֹרִים־הָאֲוִירוֹנִים בְּבֵית־הַסֵּפֶר, “אוּלַי עָף לוֹ בְּלֹא רְשׁוּת? צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ…”

וּמִיָד הוֹדִיעוּ לְכָל הָאֲוִירוֹנִים בִּשְׂדֵה־הַתְּעוּפָה עַל הֵעָלְמוֹ שֶׁל הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן. אֶחָד־אֶחָד קָרְבוּ הָאֲוִירוֹנִים אֶל הַמַּסְלוּל וְהִמְרִיאוּ אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה הַשָּׁחֹר, כְּשֶׁעֵינֵיהֶם – הַפָּנָסִים – פּוֹלְחוֹת אֶת הָאֲפֵלָה בַּאֲלֻמּוֹת אוֹר גְּדוֹלוֹת. הַשָּׁמַיִם נִמְלְאוּ רַעַשׁ. אֲוִירוֹנִים טָסוּ הֵנָה וָהֵנָה, גִּשְּׁשׁוּ בְּאוֹרוֹתֵיהֶם, חִפְּשׂוּ אֶת הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן, וּבְרֹאשׁ כֻּלָם אַבָּא־אֲוִירוֹן וְאִמָּא־אֲוִירוֹנִית וְהֵם קוֹרְאִים בְּקוֹל:

“אֲוִירוֹן קָטָן, אֲוִירוֹן קָטָן, אַיֶךָּ?”

חִפְּשׂוּ בְּכָל הָאָרֶץ וְהָאֲוִירוֹן הַקָּטָן אֵינֶנוּ. פָּנוּ לְעֵבֶר הַיָם וְהֵחֵלּוּ בּוֹלְשִׁים וּמְחַפְּשִׂים, מְאִירִים אֶת הַגַּלִּים הַגְּבוֹהִים: אוּלַי נָפַל לְתוֹכָם הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן?

וְהָאֲוִירוֹן הַקָּטָן נִלְחַם בִּשְׁאֵרִית כֹּחוֹתָיו עִם הַגַּלִּים הַקָּרִים וְהִכָּה בִכְנָפָיו הַקְּטַנּוֹת. וּלְפֶתַע הִגִּיעַ לְאָזְנָיו רַעַשׁ חָזָק וְאַחֲרָיו הוֹפִיעָה לַהֲקַת אֲוִירוֹנִים גְדוֹלָה, שֶׁכִּסְּתָה אֶת פְּנֵי הַשָּׁמַיִם, פַּנָסֵיהֶם מְאִירִים וְהֵם קוֹרְאִים בְּקוֹל:

“אֲוִירוֹן קָטָן, אֲוִירוֹן קָטָן אַיֶךָּ?”

“אֲנִי כָּאן!” צָעַק הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן בְּקוֹל חָלוּשׁ.

וְהָאֲוִירוֹנִים שָׁמְעוּ אֶת קוֹלוֹ. יָרְדוּ אַבָּא־אֲוִירוֹן וְאִמָּא־אֲוִירוֹנִית מִן הַשָּׁמַיִם, תָּפְסוּ בִּכְנָפָיו שֶׁל הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן, הֶעֱלוּ אוֹתוֹ לְמַעְלָה, וְכָךְ הִגִּיעוּ הַבַּיְתָה.

שָׁבוּעַ יָמִים שָׁכַב הָאֲוִירוֹן הַקָּטָן בַּמִּטָּה, חוֹלֶה וּמְצֻנָּן, עַד שֶׁהִבְרִיא וְחָזַר לְבֵית־הַסֵּפֶר. וּבִשְׁעַת הַהַפְסָקוֹת הָיָה חוֹזֵר וּמִצְטוֹפֵף עִם חֲבֵרָיו, הָאֲוִירוֹנִים הַקְּטַנִּים, לְיַד הַגָּדֵר, וּמַבִּיט בְּקִנְאָה אֶל הָאֲוִירוֹנִים הַגְּדוֹלִים, אֵלֶה הַבָּאִים מִכָּל חֶלְקֵי הָעוֹלָם, וְחוֹזְרִים וְטָסִים כְּשֶׁגּוּפָם הָעֲנָק, בְּצֶבַע כֶּסֶף, מַבְהִיק בַּשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִּים עַד שֶׁנֶּעֱלַם הַרְחֵק־הַרְחֵק, בִּקְצֵה הָאֹפֶק…

וְהוּא אָמַר לְעַצְמוֹ: “כַּאֲשֶׁר אֶהְיֶה גָּדוֹל, אָטוּס גַם אֲנִי רָחוֹק־רָחוֹק אֶל מֵעֵבֶר לַיָּם, אֶרְאֶה אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת וְעָרִים גְּדוֹלוֹת. גַּם לִי יְחַכּוּ אֲנָשִׁים רַבִּים, כְּדֵי לִנְסֹעַ מֵעִיר לְעִיר וּמֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ. כֻּלָם יִסְמְכוּ עָלַי וִיצַפּוּ לְבוֹאִי וַאֲנִי לָעוֹלָם לֹא אֶגְרֹם לָהֶם אַכְזָבָה!”

שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים שֶׁבָּרְחוּ

מאת

אהוד בן עזר

לְדָנִי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים: דֻּבִּי – שֶׁהוּא דֹּב צָהֹב וְלוֹ עֵינֵי־זְכוּכִית וְגוּף מָלֵא צֶמֶר־גֶּפֶן. מִיקִי – חַיָּל מִגּוּמִי עִם צַפְצֵפָה בַּבֶּטֶן. צִבְעוֹ הָאָדֹם הִתְקַלֵּף כְּבָר וְגַם – מַה חֲבַל! – גַּם הַצַּפְצֵפָה בַּבֶּטֶן שֶׁלּוֹ הִתְקַלְקְלָה. וְאַחֲרוֹן־אַחֲרוֹן חָבִיב – יִרְמְיָהוּ, סוּס הָעֵץ הַגָּדוֹל עִם אַרְבָּעָה גַּלְגַּלִים. עַל הַסּוּס הַזֶּה אֶפְשָׁר לִנְסֹעַ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְלִמְשֹׁךְ בִּזְנָבוֹ, הֶעָשׂוּי שַׂעֲרוֹת־סוּס אֲמִתִּיּוֹת.

דָּנִי אוֹהֵב לְשַׂחֵק עִם דֻּבִּי, מִיקִי וְיִרְמְיָהוּ. אֲבָל דֻּבִּי מִיקִי וְיִרְמְיָהוּ אֵינָם אוֹהֲבִים כָּל־כָּךְ לְשַׂחֵק עִם דָּנִי, וְלִפְעָמִים הֵם מִתְגַּעְגְּעִים אֲפִלּוּ לַחֲזֹר לַחֲנוּת הַצַּעֲצוּעִים שֶׁל אָדוֹן שְׁפִּילְזַאכֶן. מַדוּעַ? לֹא נָעִים לְסַפֵּר, אַךְ דָּנִי אֵינוֹ נִזְהַר כָּל־כָּךְ, כַּאֲשֶׁר הוּא מְשַׂחֵק עִם שְׁלֹשֶׁת חֲבֵרָיו. לִפְעָמִים, לְמָשָׁל, הוּא שׁוֹאֵל: “מִי יָכוֹל לִקְפֹּץ מֵהָאָרוֹן לְמַטָה?”, אַף אֶחָד אֵינוֹ עוֹנֶה. מְפַחֲדִים. אָז קוֹרֵא דָּנִי בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל דֻּבִּי: “אַתָּה יָכוֹל!” וְזוֹרֵק אוֹתוֹ עַל הָרִצְפָה. כֵּן הוּא עוֹשֶׂה עִם מִיקִי וְעִם יִרְמְיָהוּ הַסּוּס. וְהֵם נוֹפְלִים כֻּלָם זֶה עַל זֶה וּמִתְקַלְקְלִים.

לַיְלָה אֶחָד, כַּאֲשֶׁר דָּנִי הָלַךְ לִישֹׁן, יָשְׁבוּ דֻּבִּי וּמִיקִי וְיִרְמְיָהוּ הַסּוּס בְּפִנַת הַצַּעֲצוּעִים וְשׂוֹחֲחוּ בֵּינֵיהֶם בְּלַחַשׁ. אָמַר דֻּבִּי:

“אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהִגִּיעַ הַזְמַן לִבְרֹחַ מִדָּנִי. הַיֶּלֶד הַזֶּה אֵינוֹ שׁוֹמֵר עֲלֵינוּ וּכְדָאִי לָנוּ לְחַפֵּשׂ מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁיְטַפֵּל בָּנוּ וְיִדְאַג לָנוּ. הִנֵה, אֶתְמוֹל, לְמָשָׁל, שָׁבַר לִי עַיִן וְהַיּוֹם כִּמְעַט הוֹצִיא לִי אֶת הַיָּד.”

מִיקִי הִבִּיט בְּדֻבִּי הַמִּסְכֵּן וְשָׁתַק, כֵּיוָן שֶׁהַצַּפְצֵפָה שֶׁלּוֹ הָיְתָה מְקֻלְקֶלֶת. וְיִרְמְיָהוּ הַסּוּס אָמַר:

“כֵּן, כֵּן, צָרִיךְ לִבְרֹחַ. אֲבָל אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֵיךְ. הַגַּלְגַּלִים שֶׁהָיוּ לִי נִשְׁבְּרוּ, וּבְרַגְלַי שֶׁלִי אֵינִי יָכוֹל לָזוּז!”

“חוּץ מִזֶּה,” אָמַר דֻּבִּי, “צָרִיךְ לְהַשְׁאִיר פִּתְקָה לְדָנִי, כְּדֵי שֶׁיֵּדַע מַדוּעַ בָּרַחְנוּ.”

מִיקִי חִפֵּשׂ בְּשֶׁקֶט עִפָּרוֹן כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת הַפִּתְקָה, אֲבָל אַחַר כָּךְ נִזְכַּר, כִּי אֵינֶנוּ יוֹדֵעַ לִכְתֹּב בִּכְלָל. עַל כֵּן הִצִּיעַ יִרְמְיָהוּ לַעֲרֹךְ אֶת הַמִּלִּים מֵהַקֻּבִּיּוֹת, וְכָךְ כָּתְבוּ:

וְהֵם יָצְאוּ מִבַּעַד לַחַלּוֹן. דֻּבִּי וּמִיקִי הֶעֱלוּ אֶת יִרְמְיָהוּ וְאַחַר כָּךְ הֶחְלִיקוּ כֻּלָם בְּשֶׁקֶט דֶּרֶךְ צִנּוֹר הַבִּיּוּב, הַחוּצָה.

בַּבֹּקֶר הִתְעוֹרֵר דָּנִי מִשְׁנָתוֹ, וְהִנֵה הַפִּנָּה רֵיקָה וַחֲבֵרָיו אֵינָם.

“דֻּבִּי! מִיקִי! יִרְמְיָהוּ!” קָרָא בְּקוֹל רָם, אַךְ אַף אֶחָד לֹא עָנָה לוֹ.

בָּאוּ אַבָּא וְאִמָּא וְשָׁאֲלוּ:

“מָה הָרַעַשׁ? מַדוּעַ אַתָּה צוֹעֵק?”

סִפֵּר לָהֶם דָּנִי עַל שְׁלֹשֶׁת הַחֲבֵרִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ וְאֵינָם. הִבִּיט אַבָּא עַל הַקֻּבִּיּוֹת, קָרָא אֶת הַכָּתוּב וְאַחַר אָמַר:

“אוּלַי הֵם קְצָת צוֹדְקִים, דָּנִי?”

“טוֹב,” עָנָה דָּנִי, “יָכוֹל לִהְיוֹת, אֲבָל מַה לַעֲשׂוֹת? תַּגִּידוּ, אַבָּא וְאִמָּא, מַה לַעֲשׂוֹת?!”

אִמָּא הִצִּיעָה:

“אוּלַי נִכְתֹּב לָהֶם פִּתְקָה וְנַבְטִיחַ, כִּי לְהַבָּא תְּשַׂחֵק עִמָם בִּזְהִירוּת?!”

וְאַבָּא אָמַר:

“רַעְיוֹן טוֹב. בֶּאֱמֶת רַעְיוֹן טוֹב. אֲנִי אֶכְתֹּב אֶת הַפִּתְקָה וְדָנִי יַחְתֹּם.”

וְאַבָּא כָּתַב:

הִגִּיעַ הָעֶרֶב. אִמָּא הֵבִיאָה נָעַץ וְתָלְתָה אֶת הַפִּתְקָה עַל הַחַלּוֹן. יָצָא אַבָּא מִן הַחֶדֶר וְאָמַר:

“מְעַנְיֵן לִרְאוֹת אִם הַפִּתְקָה תַּשְׁפִּיעַ.”

וְדָנִי אָמַר:

“בֶּטַח, בֶּטַח שֶׁהִיא תַּשְׁפִּיעַ!”

בַּלַּיְלָה יָשְׁבוּ שְׁלֹשֶׁת הַחֲבֵרִים הַבּוֹרְחִים תַּחַת אַרְגָּז בִּקְצֵה הֶחָצֵר. בַּחוּץ נָשְׁבָה רוּחַ, גֶּשֶׁם יָרַד וְהֵם הִצְטוֹפְפוּ יַחַד בֹּקֶר וּבָרְטִיבוּת. הַפַּרְוָה שֶׁל דֻּבִּי הִתְמַלְּאָה מַיִם וּמִיקִי כִּמְעַט בָּכָה.

“לָמָּה בָּרַחְנוּ, לָמָּה בָּרַחְנוּ?” יִבֵּב דֻּבִּי, “מָקוֹם טוֹב יוֹתֵר לֹא הִצְלַחְנוּ לִמְצֹא וּבַבַּיִת שֶׁל דָּנִי שׁוּב לֹא יִרְצוּ לְקַבֵּל אוֹתָנוּ.”

“בְּכָל זֹאת,” אָמַר יִרְמְיָהוּ הַסּוּס, “כְּדָאִי לְנַסּוֹת לַחֲזֹר.”

רַק מִיקִי שָׁתַק, וְאֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹע אֶת שִׁקְשׁוּק הַמַּיִם, הַנִּכְנָסִים דֶּרֶךְ הַצַּפְצֵפָה הַמְּקֻלְקֶלֶת וּמְמַלְּאִים אֶת גּוּפוֹ. בְּקֹשִׁי רַב יָצְאוּ שְׁלֹשֶׁת הַחֲבֵרִים מִתּוֹךְ הָאַרְגָּז וְהִתְחִילוּ לָלֶכֶת בַּגֶּשֶׁם וּבַבֹּץ אֶל הַחֶדֶר שֶׁל דָּנִי. בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ אָמַר יִרְמְיָהוּ:

“אֵינֶנִּי יָכוֹל לָלֶכֶת עוֹד!”

וְגַם מִיקִי עָמַד.

“לְפָחוֹת נִגַּשׁ וְנִרְאֶה מַה שְׁלוֹם דָּנִי,” הִצִּיעַ דֻּבִּי.

“תִּגַּשׁ אַתָּה,” עָנוּ לוֹ, “אֲנַחְנוּ נְחַכֶּה לְךָ כָּאן.”

טִפֵּס דֻּבִּי עַל הַחַלּוֹן, הִסְתַּכֵּל בְּדָנִי הַיָּשֵׁן, רָאָה אֶת הַפִּתְקָה וּמִיָד חָזַר וְסִפֵּר לַחֲבֵרָיו מַה שֶׁרָאָה. שָׁמְעוּ הַחֲבֵרִים אֶת הַבְטָחָתוֹ שֶׁל דָּנִי, וְשָׂמְחוּ שִׂמְחָה גְדוֹלָה. תֵּכֶף וּמִיָד מִהֲרוּ וְחָזְרוּ כֻּלָם אֶל הַחֶדֶר, שָׁכְבוּ בְּפִנַת הַצַּעֲצוּעִים הַקְטַנָה וְנִרְדְּמוּ כְּהֶרֶף עַיִן מֵרֹב עֲיֵפוּת.

בַּבֹּקֶר קָם דָּנִי, וְהִנֵה שְׁלֹשֶׁת חֲבֵרָיו יוֹשְׁבִים בַּפִּנָּה, רְטֻבִּים וּמְלֻכְלָכִים בְּבֹץ, וְהֵם עֲצוּבִים מְאֹד. דָּנִי הִסְתַּכֵּל בָּהֶם וְהֵם הִסְתַּכְּלוּ בּוֹ וּלְאַף אֶחָד מֵהֶם לֹא הָיָה נָעִים לְהַתְחִיל רִאשׁוֹן לְדַבֵּר. בָּאוּ אַבָּא וְאִמָּא, לָקְחוּ אֶת שְׁלֹשֶׁת הַחֲבֵרִים הַמִּסְכְּנִים וְטִפְּלוּ בָּהֶם נִגְּבוּ אֶת הַבֹּץ, נִקּוּ וְתִקְנוּ. אַבָּא הֵבִיא פַּטִּישׁ וּמַסְמְרִים וְהִתְקִין גַּלְגַּלִים חֲדָשִׁים לְיִרְמְיָהוּ הַסּוּס. אִמָּא תָּפְרָה אֶת הַפַּרְוָה שֶׁל דֻּבִּי. אַחַר כָּךְ תִּקְנוּ אֶת הַצַּפְצֵפָה שֶׁל מִיקִי.

לְאַט־לְאַט חָזְרוּ שְׁלֹשֶׁת הַחֲבֵרִים וְנִרְאוּ חֲדָשִׁים וְיָפִים, כִּמְעַט כְּמוֹ בַּיּוֹם בּוֹ נִקְנוּ בַּחֲנוּת הַצַּעֲצוּעִים שֶׁל הָאָדוֹן שְׁפִּילְזַאכֶן. דָּנִי רָץ עַל פְּנֵי הַחֶדֶר וְצָעַק בְּשִׂמְחָה:

“יֹפִי! יֹפִי! שׁוּב יֵשׁ לִי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים נֶחְמָדִים!”

הִבִּיטוּ בּוֹ דֻּבִּי, מִיקִי וְיִרְמְיָהוּ וְחִיְּכוּ:

“הָיִיתָ צָרִיךְ לְהִתְיַחֵס אֵלֵינוּ בְּצוּרָה נָאָה יוֹתֵר כְּבָר מִן הַהַתְחָלָה, וְלֹא לְחַכּוֹת עַד שֶׁנִּבְרַח מִמְךָ, דָּנִי. אֲבָל אֵין דָּבָר, טוֹב מְאֻחָר מֵאֲשֶׁר בִּכְלָל לֹא, וַאֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים לִהְיוֹת הַחֲבֵרִים הַטּוֹבִים שֶׁלְּךָ!”

שְׁבוּעָתוֹ שֶׁל דּוֹלֶה־הַפְּנִינִים

מאת

אהוד בן עזר

בְּאַחַת הַפִּנּוֹת הַנִּסְתָּרוֹת אֲשֶׁר בַּיָּם הַדְּרוֹמִי חָיָה צִדְפָּה, מִמִּשְׁפַּחַת הַצְּדָפוֹת הַמְּגַדְּלוֹת פְּנִינִים בְּתוֹכָן. שְׁכֵנִים רַבִּים הָיוּ לָהּ לַצִּדְפָּה – סַרְטַן־הַיָּם, כּוֹכַב־הַיָּם, וְשִׂיחֵי־הַמַּיִם הַכֵּהִים אֲשֶׁר לָהֶם עָלִים מָאֳרָכִים, הַנִּשְׁלָחִים לְכָל עֵבֶר כְּבַעֲלֵי־חַיִּים מְרֻבֵּי־זְרוֹעוֹת.

קְטַנָּה הָיְתָה הַצִּדְפָּה, וַחֲבִיבָה עַל כָּל שְׁכֵנֶיהָ. בֹּקֶר־בֹּקֶר הָיָה סַרְטַן־הַיָּם בָּא וּמַקִּישׁ קַלּוֹת בְּאַחַת מִזְרוֹעוֹתָיו עַל גַּבַּהּ וּמְעוֹרֵר אוֹתָהּ: “הֵי, הֵי, צִדְפָּה צְדָפֹנֶת, קוּמִי! רְאִי, אֵיזֶה יוֹם יָפֶה בַּיָּם!”

וְכוֹכַב־הַיָּם, בְּשָׁמְעוֹ כִּי מְעִירִים אֶת שְׁכֵנָתוֹ, לוֹחֵשׁ הָיָה לָהּ מִנִּקְרָתוֹ: “אֲפִלּוּ אֲנִי קַמְתִּי כְּבָר, צְדָפֹנֶת.”

“אָז מַה יֵשׁ?” אוֹמֵר לוֹ סַרְטַן־הַיָּם, “מַה יֵשׁ אִם קַמְתָּ?”

“אַה, לוּ יְדַעְתֶּם כַּמָה אֲנִי מְחַבֵּב לִישֹׁן,” עוֹנֶה כּוֹכַב־הַיָּם וּמְפַהֵק, “לוּ רַק יְדַעְתֶּם כַּמָה אֲנִי אוֹהֵב לִישֹׁן, בְּיִחוּד בַּבֹּקֶר.”

“נָכוֹן! נָכוֹן!” אוֹמֶרֶת הַצִּדְפָּה, “גַם אֲנִי אוֹהֶבֶת לִישֹׁן בַּבֹּקֶר וְלַחֲלֹם. לַחֲלֹם הַרְבֵּה, יָמִים שְׁלֵמִים לַחֲלֹם.”

“עַל מָה?” בִּקֵּשׁ לָדַעַת סַרְטַן־הַיָּם, “הֲרֵי אַתְּ סְגוּרָה תָּמִיד בְּתוֹךְ קְלִפָּתֵךְ!”

“אֲנִי חוֹלֶמֶת,” אָמְרָה הַצִּדְפָּה, “כִּי פְּנִינָה צוֹמַחַת בְּתוֹכִי.”

"אַה – " אָמַר סַרְטַן־הַיָּם.

"אַה – " אָמַר כּוֹכַב־הַיָּם.

“פְּנִינָה בְּתוֹכֵךְ?” הִתְפַּלֵּא כּוֹכַב־הַיָּם.

“כֵּן,” אָמְרָה הַצִּדְפָּה, “לָמָּה לֹא? הֲרֵי כָּל אַחְיוֹתַי מְגַדְּלוֹת פְּנִינִים!”

בֹּקֶר אֶחָד קָמָה הַצִּדְפָּה וְחִיְּכָה, כְּשֶׁעַל עֵינֶיהָ נְסוּכִים עֲדַיִן קוּרֵי־שֵׁנָה.

“אַה, נִדְמֶה לִי שֶׁיֵּשׁ לִי,” אָמְרָה.

“מָה?” שָׁאֲלוּ יַחְדָּו כּוֹכַב־הַיָּם וְסַרְטַן־הַיָּם, “מַה נִדְמֶה לָךְ, צְדָפֹנֶת, מַה יֵשׁ לָךְ?”

“פְּנִינָה! בְּחַיַּי, אֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁצּוֹמַחַת לִי פְּנִינָה בְּתוֹכִי!”

“הַרְגָּשָׁה מוּזָרָה,” אָמַר סַרְטַן־הַיָּם.

“אֲבָל אֲנִי בֶּאֱמֶת מַרְגִּישָׁה כָּךְ!” הִקִּישָׁה הַצִּדְפָּה בְּרֻגְזָה בְּשִׁרְיוֹנָהּ עַל רִצְפַּת הַנִּקְרָה, “אַתֶּם לֹא מַאֲמִינִים לִי?”

“מַאֲמִינִים,” אָמַר כּוֹכַב־הַיָּם, “וְלָכֵן נִדְאַג לָךְ מֵעַכְשָׁו כִּפְלַיִם.”

“עָלֵינוּ לְהָבִיא לָהּ מָזוֹן,” אָמַר סַרְטַן־הַיָּם.

“וּשְׁתִיָה,” אָמַר כּוֹכַב־הַיָּם וְחִיֵּךְ.

“כְּדֵי שֶׁהַפְּנִינָה הַצּוֹמַחַת בְּתוֹךְ הַצִּדְפָּה שֶׁלָּנּוּ תְּהֵא הַיָּפָה בְּיוֹתֵר בְּכָל הַיָּם הַדְּרוֹמִי,” סִיֵּם סַרְטַן־הַיָּם בְּקוֹל רָם.

הַסַּרְטָן וְכוֹכַב־הַיָּם טִפְּלוּ בַּצִּדְפָּה בִּמְסִירוּת, פִּנְּקוּ אוֹתָהּ וְשָׁמְרוּ עָלֶיהָ, וְתָמִיד הֵאִירוּ לָהּ פָּנִים. וְהַצִּדְפָּה הַקְּטַנָּה נִתְרַחֲבָה וְגָדְלָה, וְנֶעֶשְׂתָה כִּבְדַת־תְּנוּעָה. הַפְּנִינָה הַצּוֹמַחַת בָּהּ הוֹסִיפָה עַל מִשְׁקָלָהּ מִיּוֹם לְיוֹם. מַרְבִּית הַזְמַן הָיְתָה הַצִּדְפָּה רוֹבֶצֶת בְּנִקְרָתָהּ וּמַחְבִּיאָה עַצְמָהּ מֵעֵין זָרִים.

וְהִנֵה, בְּאַחַד הַיָּמִים, בָּא סַרְטַן־הַיָּם וְסִפֵּר בְּבֶהָלָה:

“אוֹמְרִים כִּי סְפִינַת דּוֹלֵי־הַפְּנִינִים שָׁטָה בִּסְבִיבָתֵנוּ!”

“כֵּן,” הוֹסִיף כּוֹכַב־הַיָּם, שֶׁהוֹפִיעַ אַחֲרָיו בִּמְרוּצָה, “כָּל הַיָּם מְדַבֵּר עַל כָּךְ: דּוֹלֵי־הַפְּנִינִים מוֹשְׁחִים אֶת גּוּפָם בְּשֶׁמֶן, מַחֲזִיקִים סַכִּין בְּשִׁנֵּיהֶם, וְצוֹלְלִים אֶל תּוֹךְ הַיָּם, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת עִמָם צְדָפוֹת.”

“וַי, וַי,” קָרְאָה הַצִּדְפָּה, “לָמָּה אַתֶּם מְסַפְּרִים אֶת כָּל זֶה? אֲנִי מְפַחֶדֶת.”

“אַל תִּדְאֲגִי, אֲנַחְנוּ נִשְׁמֹר עָלַיִךְ!” הִכְרִיז כּוֹכַב־הַיָּם.

“נַחְבִּיא אוֹתָךְ וְלֹא נְגַלֶּה לְאִישׁ הֵיכָן אַתְּ נִמְצֵאת,” הִצִּיעַ סַרְטַן־הַיָּם.

“אֲנִי בְּכָל זֹאת מְפַחֶדֶת,” אָמְרָה הַצִּדְפָּה, “אָנָּא, אַל תַּעַזְבוּ אוֹתִי.”

“בְּוַדַאי שֶׁלֹּא!” קָרְאוּ שְׁנֵיהֶם וְנִצְּבוּ בְּפֶתַח נִקְרָתָהּ, “נָגֵן עָלַיִךְ עַד טִפַּת־הַיָּם הָאַחֲרוֹנָה.”

אוֹתוֹ רֶגַע הוֹפִיעַ צֵל שֶׁל אָדָם בְּתוֹךְ הַמַּיִם. הַצֵּל כִּסָה עֲלֵיהֶם, צָלַל לְעֻמָּתָם. וּלְפֶתַע הוֹפִיעַ אָדָם מוּל הַנִּקְרָה וְעָמַד לִפְנֵיהֶם.

“סְלִיחָה,” אָמַר דּוֹלֵה־הַפְּנִינִים וְשָׁלַח אֶת יָדוֹ בֵּינֵיהֶם.

הַסַּרְטָן וְכוֹכַב־הַיָּם נִדְחֲקוּ זֶה אֶל זֶה וְהִצְטוֹפְפוּ כְּדֵי לִסְגֹר עַל הַפֶּתַח וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ רָעֲדוּ מִפַּחַד.

“סְלִיחָה,” חָזַר וְאָמַר דּוֹלֵה־הַפְּנִינִים וְדָחַף אֶת יָדוֹ בְּכֹחַ.

“אֵין כָּאן שׁוּם דָּבָר,” אָמַר סַרְטַן־הַיָּם.

“אַל תִּהְיֶה כָּל־כָּךְ רַע,” אָמַר כּוֹכַב־הַיָּם, “רַחֵם עָלֵינוּ.”

“אַה!” אָמַר דּוֹלֵה־הַפְּנִינִים וְהוֹצִיא בְּיָדו אֶת הַסַּכִּין הַחַד מִבֵּין שִׁנָּיו וּמִיָד שָׁלַח אוֹתוֹ אֶל סַרְטַן־הַיָּם וְדִגְדֵּג אוֹתוֹ בְּבִטְנוֹ – “אַתָּה זָז, אוֹ שֶׁאֲנִי…”

“תַּפְסִיק,” קָרָא אֵלָיו סַרְטַן־הַיָּם וְכִסָה בְּכָל זְרוֹעוֹתָיו עַל בִּטְנוֹ.

“רוֹצֵחַ!” קָרָא אֵלָיו כּוֹכַב־הַיָּם.

אוֹתוֹ רֶגַע נִגְמָר הָאֲוִיר בְּרֵאוֹתָיו שֶׁל דּוֹלֵה־הַפְּנִינִים וְהוּא עָלָה לְאִטּוֹ לְמַעְלָה.

“רְאִיתֶם?!” צָהַל כּוֹכַב־הַיָּם בִּתְרוּעַת נִצָחוֹן וּפָנָה לַאֲחוֹרָיו אֶל הַצִּדְפָּה, “רָאִית, צְדָפֹנֶת, כֵּיצָד אֲנַחְנוּ מְגִנִּים עָלַיִךְ וְגַם מַבְרִיחִים אֶת הָאוֹיֵב?!”

“אַל תִּצְהַל כָּל־כָּךְ,” הִזְהִירוֹ הַסַּרְטָן, “רַק יְמַלֵּא אֶת רֵאוֹתָיו אֲוִיר, וּמִיָד יַחֲזֹר לְהָצִיק לָנוּ.”

וְכָךְ בֶּאֱמֶת הָיָה.

בַּפַּעַם הַשְׁנִיָה שִׁנָּה דּוֹלֵה־הַפְּנִינִים מִדַּרְכּוֹ. הַפַּעַם צָלַל בְּלִי הַסַּכִּין.

“אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְדַבֵּר עִם הַצִּדְפָּה,” אָמַר.

“לְשֵׁם מָה?” חָקַר אוֹתוֹ הַסַּרְטָן.

“אַתָּה תִּהְיֶה טוֹב אֵלֶיהָ?” בִּקֵּשׁ לָדַעַת כּוֹכַב־הַיָּם.

"כֵּן, אָמַר דּוֹלֵה־הַפְּנִינִים, “אֲנִי אֶעֱשֶׂה כְּכָל אֲשֶׁר תַחְפֹּץ.”

בֵּינְתַּיִם הֵצִיצָה הַצִּדְפָּה מִבֵּין הַסַּרְטָן וְכוֹכַב־הַיָּם וְאָמְרָה:

“אֲנִי נוֹרָא סַקְרָנִית לִשְׁמֹע מָה בִּרְצוֹנוֹ לוֹמַר לִי.”

אוֹ־אָז הִתְקָרֵב אֵלֶיהָ דּוֹלֵה־הַפְּנִינִים וְכֹה אָמַר:

“עַד מָתַי תֵּשְׁבִי כָּאן, צִדְפָּה מִסְכֵּנָה, בְּתוֹךְ הַחוֹר הַקָּטָן, הָאָפֵל הַזֶּה? הַאִם אֵינֵךְ רוֹצָה לִרְאוֹת פַּעַם אֶת הָעוֹלָם הַגָּדוֹל? לָשׁוּט עַל פְּנֵי יַמִּים רְחָבִים בָּאֳנִיּוֹת גְּדוֹלוֹת, לְהַגִּיעַ לֶהָרִים הַיָּפִים וּלְאַרְמְנוֹת הַפְּאֵר?”

“הִזָּהֲרִי,” לָחַשׁ לָהּ סַרְטַן־הַיָּם, “הוּא מְפַתֶּה אוֹתָךְ! אַל תִּשְׁכְּחִי אַף לְרֶגַע, שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן רַק לַפְּנִינָה שֶׁבְּקִרְבֵּךְ.”

“הוּא מְדַבֵּר כָּל־כָּךְ יָפֶה,” אָמַר כּוֹכַב־הַיָּם, “מִי תֵּאֵר לְעַצְמוֹ, כִּי לְמַעְלָה נִמְצָאִים דְּבָרִים כֹּה מְעַנְיְנִים!”

“לְמַעְלָה הוּא הִשְׁאִיר אֶת הַסַּכִּין שֶׁלּוֹ!” לָחַשׁ לוֹ הַסַּרְטָן.

וְאִלּוּ הַצִּדְפָּה הִתְקָרְבָה בְּעֵינַיִם חוֹלְמוֹת אֶל כַּף יָדוֹ הַפְּרוּשָׂה שֶׁל דּוֹלֵה־הַפְּנִינִים.

“סַפֵּר לִי עוֹד,” הִתְחַנְּנָה אֶלָיו וְהִתְקָרְבָה עוֹד וְעוֹד.

“אֲנִי נִשְׁבַּע,” אָמַר דּוֹלֵה־הַפְּנִינִים וְשָׂם יָדוֹ עַל לִבּוֹ, “כִּי אִם תֵּצְאִי מִכָּאן, תּוּכְלִי לִרְאוֹת אֶת כָּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה שֶׁבָּעוֹלָם. תִּרְאִי נְשָׁפִים מְפֹאָרִים, רוֹזְנִים, מְלָכִים…”

“אֲנִי בָּאָה מִיָד, אֲנִי רָצָה!” קָרְאָה הַצִּדְפָּה.

“אַל תֵּלְכִי!” קָרָא אֵלֶיהָ סַרְטַן־הַיָּם, “לֹא אֵלַיִךְ הוּא מִתְכַּוֵּן, רַק אֶל הַפְּנִינָה שֶׁבְּקִרְבֵּךְ!”

"אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם מֻתָּר לָנוּ לְהַפְרִיעַ לָהּ, "אָמַר כּוֹכַב־הַיָּם, “כִּי הֲרֵי לֹא אַתָּה וְלֹא אֲנִי יְכוֹלִים לְהַבְטִיחַ לָהּ הַבְטָחוֹת כֹּה נִפְלָאוֹת.”

“טִפֵּשׁ,” אָמַר לוֹ סַרְטַן־הַיָּם, “אֵינְךָ מֵבִין שׁוּם דָּבָר.”

וְאִלּוּ הַצִּדְפָּה הִגִּיעָה בֵּינְתַּיִם אֶל כַּף יָדוֹ שֶׁל דּוֹלֵה־הַפְּנִינִים וְנִסְתַּגְרָה בְּתוֹךְ אֶצְבְּעוֹתָיו.

“צִדְפָּה! צִדְפָּה! צְדָפֹנֶת!” רָץ אַחֲרֶיהָ סַרְטַן־הַיָּם וּמֵרֵר בִּבְכִי, “עֲדַיִן אַתְּ יְכוֹלָה לְהִתְחָרֵט! חִזְרִי אֵלֵינוּ, חִזְרִי!”

אַךְ דּוֹלֵה־הַפְּנִינִים הִתְרַחֵק כְּלַפֵּי מַעְלָה וְהַצִּדְפָּה בְּכַפּוֹ, וְכַעֲבֹר רְגָעִים אֲחָדִים נֶעֶלְמוּ שְׁנֵיהֶם מֵעַל פְּנֵי הַמַּיִם. כּוֹכַב־הַיָּם נִגַּשׁ אֶל הַסַּרְטָן, טָפַח עַל גַּבּוֹ וְאָמַר:

“סַרְטָן סַרְטָנִי, הַאֲמֵן לִי, מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי אֶת שְׁכֶנְתֵּנוּ הַצִּדְפָּה כֹּה מְאֻשֶּׁרֶת, כְּמוֹ לְאַחַר הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע לָהּ דּוֹלֵה־הַפְּנִינִים. וְאַתָּה יוֹדֵעַ מַהוּ הַחֲשָׁד שֶׁעָלָה בְּלִבִּי? אוּלַי הִיא הִשְׁתַּעֲמְמָה מְעַט בִּשְׁכֵנוּתֵנוּ בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנִים הַשְּׁקֵטוֹת וְהָאֲרֻכּוֹת הַלָּלוּ? עַל כֵּן, כְּלוּם חוֹשֵׁב אַתָּה שֶׁהָיְתָה סוֹלַחַת לָנוּ, אִלּוּ הָיִינוּ מוֹנְעִים מִמֶּנָּה לָלֶכֶת עִם דּוֹלֵה־הַפְּנִינִים?”

הֵם הִבִּיטוּ רֶגַע אֶחָד, אָרֹךְ, אֶחָד בְּעֵינֵי הַשֵּׁנִי, וְאַחַר סוֹבְבוּ רֹאשָׁם, נִפְרְדוּ, וְהָלְכוּ לָהֶם בְּעֶצֶב כָּל אֶחָד לְעֶבְרוֹ, וְשׁוּב לֹא אָמְרוּ עוֹד שָׁלוֹם זֶה לָזֶה, בְּעֵת שֶׁהָיוּ נִפְגָּשִׁים בְּמִקְרֶה בַּמַּיִם.

אֵיפֹה הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה?

מאת

אהוד בן עזר

הָיֹה הָיוּ לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, בִּמְדִינָה רְחוֹקָה, שְׁתֵּי רַכָּבוֹת תְּאוֹמוֹת, וּלְכָל אַחַת מֵהֶן קַטָּר שָׁחֹר וּמַעֲלֶה עָשָׁן ועֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה קְרוֹנוֹת לַנּוֹסְעִים. צֶבַע הַקְּרוֹנוֹת שֶׁל הָרַכֶּבֶת הָרִאשׁוֹנָה הָיָה אָדֹם, וְצֶבַע הַקְּרוֹנוֹת שֶׁל הָרַכֶּבֶת הַשְּׁנִיָּה הָיָה כָּחֹל. וְלוּלֵא הָיוּ הַצְּבָעִים שׁוֹנִים וַדַאי שֶׁהָיוּ אֲנָשִׁים טוֹעִים וְעוֹלִים עַל זוֹ בִּמְקוֹם עַל זוֹ וּמַגִּיעִים לְמָקוֹם אַחֵר מִזֶּה שֶׁאֵלָיו הִתְכַּוְּנוּ לְהַגִּיעַ בַּתְּחִלָּה.

וְלִשְׁתֵּי הָרַכָּבוֹת הָאֲחָיוֹת מַסְלוּל קָבוּעַ. הַכְּחֻלָּה נוֹסַעַת מִצְפוֹן הַמְדִינָה לִדְרוֹמָהּ, וְהָאֲדֻמָּה נוֹסַעַת מִמִּזְרָחָהּ לְמַעֲרָבָהּ, וְכָךְ הָלוֹךְ וְחָזוֹר.

וּבָאֶמְצַע – פָּרָשַׁת דְּרָכִים, מָקוֹם שָׂם הַפַּסִים נִפְגָּשִׁים, וְשָׁם תַּחֲנַת־הָרַכֶּבֶת הַגְּדוֹלָה, וּבֵית־הַמְּלָאכָה לְתִקוּן הַקַּטָּרִים, וְזוֹ עִיר־הַבִּירָה.

פַּעַם אַחַת בְּיוֹם, בִּשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם, נִפְגָּשׁוֹת הָרַכָּבוֹת בְּהִצְטַלְּבוּת, וְאוֹמֶרֶת הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה לָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה: "בְּבַקָשָׁה, תַּעַבְרִי אַתְּ רִאשׁוֹנָה, בְּבַקָשָׁה – "

וְהָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה אוֹמֶרֶת לָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה: “לֹא לֹא, בְּבַקָשָׁה, תַּעַבְרִי אַתְּ, בְּבַקָשָׁה.”

וְכָךְ הֵן מְשׂוֹחֲחוֹת וּמִתְוַכְּחוֹת בֵּינֵיהֶן, וּבְיִחוּד מְרִימָה קוֹל הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה שֶׁהִיא קַלַת־דַּעַת בְּמִקְצָת וְאוֹהֶבֶת לְהִכָּנֵס בְּרִיב עַל כָּל עִנְיָּן פָּעוּט, וַאֲפִלּו מִטַּעֲמֵי הַנִּימוּס בִּלְבַד; עַד שֶׁמּוֹצִיאִים הַנּוֹסְעִים אֶת רָאשֵׁיהֶם מִן הַקְּרוֹנוֹת וְצוֹעֲקִים – “דַּי, דַּי, נִמְאַס כְּבָר, אוּלַי מִישֶׁהִי מִכֶּן תָּזוּז רִאשׁוֹנָה?”

אוֹ־אָז מְחַיֶּכֶת הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה בְּהִתְנַצְּלוּת, כְּאוֹמֶרֶת – נוּ מָה אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת? וְהִיא עוֹבֶרֶת עַל פְּנֵי הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה, וְנוֹשֶׁפֶת אֵלֶיהָ – "סְלִיחָה, סְלִיחָה, סְלִיחָה, חָה, חָה, חָה, חָה – " וְעָשָׁן רַב יוֹצֵא מֵאֲרֻבּוֹת שְׁנֵי הַקַּטָּרִים, וְהָעֲנָנִים הַקְּטַנִּים נִפְרָדִים וּמִתְרַחֲקִים כָּל אֶחָד לְעֶבְרוֹ, לְמֶשֶׁךְ שְׁתֵּים־עֶשְׂרֶה שָׁעוֹת שְׁלֵמוֹת לְפָחוֹת, עַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה, עֵת כָּל אַחַת מֵהֶן חוֹזֶרֶת מִן הַפִּנָּה שֶׁלָהּ וְנִפְגֶּשֶׁת עִם אֲחוֹתָהּ וּמַמְשִׁיכָה לִנְסֹעַ עַד לִקְצֵה הָאָרֶץ שֶׁמִּמּוּלָהּ.

יוֹם אֶחָד, בְּשָׁעָה שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה בַּצָּהֳרַיִם, בָּאָה הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה לְעִיר הַבִּירָה וְהִנֵה הַמַּעֲבָר רֵיק וַאֲחוֹתָהּ הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה אֵינָהּ נִמְצֵאת לְצִדָּהּ כָּרָגִיל. חִכְּתָה הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה שָׁעָה־שְׁעָתַיִם – הֵעִיפָה עַיִן לָאֹפֶק, שֶׁמָּא עֲנַן־עָשָׁן לְבַנְבַּן וְקָטֹן עוֹלֶה מִשָּׁם, וְלֹא נִרְאָה דָּבָר.

אָמְרוּ הַנּוֹסְעִים, “רַכֶּבֶת, רַכֶּבֶת, אִם אֶת אֲחוֹתֵךְ אַתְּ מְחַפֶּשֶׂת, נִסַּע אֲנַחְנוּ אִתָּךְ וְנִמְצָאֶנָה, אַל דְּאָגָה.”

הִפְנְתָה הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה אֶת רֹאשָׁהּ אֲחוֹרַנִית כְּלַפֵּיהֶם וְאָמְרָה בְּפָנִים מְלֵאוֹת חֲשָׁשׁ, "בֶּאֱמֶת תּוֹדָה, בֶּאֱמֶת תּוֹדָה, אֲבָל הִיא כָּל־כָּךְ קַלַת־דַּעַת, אֲחוֹתִי, הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה – "

נִפְנְפוּ הַנּוֹסְעִים בִּידֵיהֶם מִן הַחַלּוֹנוֹת וְקָרְאוּ בְּקוֹל, “הָבָה וְנִסַּע, נְמַהֵר וְנִסַּע, נֵצֵא לַדֶּרֶךְ וְנִמְצָא אֶת אֲחוֹתֵךְ שֶׁנֶּעֶלְמָה!”

פָּנְתָה הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה אֶל הַפַּסִים הַמּוֹבִילִים מִצְפוֹן הַמְדִינָה לִדְרוֹמָהּ, וּפָקְחָה עֵינֶיהָ הֵיטֵב לְכָל עֵבֶר, שֶׁמָּא קָרָה אָסוֹן לַאֲחוֹתָהּ; וְהִיא מְחַפֶּשֶׂת וְהִיא בּוֹלֶשֶׁת, אַךְ הַדֶרֶךְ זָרָה לָהּ, וּבִלְתִּי מֻכָּרָה, מֵעוֹלָם לֹא עָבְרָה שָׁם לִפְנֵי כֵן.

הִיא חָלְפָה עַל פְּנֵי גֶּשֶׁר תָּלוּי עַל נָהָר שֶׁמֵּימָיו נוֹפְלִים מִמַּפָּל גָּבוֹהַּ וּמַעֲלִים קֶצֶף לָבָן וּמְעַרְבּוֹלוֹת מְסֻכָּנוֹת. נִכְנְסָה לְמִנְהָרָה אֲרֻכָּה בְּבֶטֶן הַר שֶׁרֹאשׁוֹ מְכֻסֶּה שֶׁלֶג. נָסְעָה בַּמִּנְהָרָה הַחֲשׁוּכָה בְּמֶשֶׁךְ מַחֲצִית־הַשָּׁעָה וּמִשָּׁם הִגִּיעָה לְעֵמֶק רָחָב, מָלֵא שָׂדוֹת יְרֻקִּים וְשֶׁמֶשׁ מְאִירָה בְּשָׁמַיִם בְּהִירִים וּכְחֻלִּים, וַאֲגַם גָּדוֹל נִמְצָא בְּאֶמְצַע הָעֵמֶק וְעָלָיו שָׁטוֹת סִירוֹת־מִפְרָשׂ זְעִירוֹת. וְהִנֵה, מָה עֵינֶיהָ רוֹאוֹת? בַּתַּחֲנָה הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר בָּעֵמֶק, בְּצַד הַפַּסִים, זוּג חֲרִיצִים עֲמֻקִּים בַּקַּרְקַע, כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ יָרַד כָּאן מִן הַפַּסִים וְהִמְשִׁיךְ לִנְסֹעַ לוֹ, בְּדֶרֶך־לֹא־דֶּרֶךְ, כְּשֶׁגַּלְגַּלָיו שְׁקוּעִים בָּאֲדָמָה, וּפָנָה לְעֵבֶר הָאֲגַם.

“הַלוֹ! הַלוֹ!” קָרְאוּ הַנּוֹסְעִים, "מִכָּאן נֶעֶלְמָה וַדַאי אֲחוֹתֵךְ, הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה – "

הַקַּטָּר הִכְפִּיל אֶת הַקִּיטוֹר בַּדּוּד, וְהָרַכֶּבֶת הִמְשִׁיכָה לִנְסֹעַ בְּמֶרֶץ לְכִווּן הָאֲגַם. וְהִנֵה, בֶּאֱמֶת, לֹא רָחוֹק מֵהֶם מָצְאוּ אֶת הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה, שְׁקוּעָה עַל צִדָּהּ בְּחוֹף הָאֲגַם וְכַמָה מִקְּרוֹנוֹתֶיהָ הָאַחֲרוֹנִים מִשְׁתַּכְשְׁכִים לַהֲנָאָתָם בַּמַּיִם וּמַתִּיזִים מִפַּעַם לְפַעַם סִילוֹנִים בָּאֲוִיר.

“מָה אִתָּךְ?” קָרְאָה אֵלֶיהָ הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה, "בִּכְלָל שָׁכַחְתְּ – "

"מָה? מָה שָׁכַחְתִּי? – " אָמְרָה לָהּ הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה וְהֶעֶוְתָה פָּנֶיהָ לְעֻמָּתָהּ, “אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי מֻכְרָחָה לָרוּץ כְּמוֹ מְשֻׁגַּעַת כָּל הַיּוֹם – כָּל־יוֹם? הָהּ? וּבִכְלָל, מָה אַתְּ בָּאָה לְהַפְרִיעַ לִי? מִי בִּקֵּשׁ מִמֵּךְ?”

“נָכוֹן! נָכוֹן! מִי בִּקֵּשׁ מִמֵּךְ?” אָמְרוּ הַנּוֹסְעִים שֶׁל הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה וְהֵם קָפְצוּ מִן הַחַלּוֹנוֹת אֶל תּוֹךְ הָאֲגַם וְשָׁם טָבְלוּ לַהֲנָאָתָם בַּמַּיִם וְאַחַר עָלוּ עַל גַּגּוֹת הַקְּרוֹנוֹת כְּשֶׁהֵם מִשְׂתָּרְעִים עַל גַּבֵּיהֶם וּמִשְׁתַּזְּפִים בַּשֶּׁמֶשׁ.

הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה עָמְדָה נִדְהֶמֶת עַל הַפַּסִים. הִבִּיטָה אֶל אֲחוֹתָהּ, וְאַחַר אָמְרָה וּפָנֶיהָ מַסְמִיקוֹת מִכַּעַס: "תֵּכֶף אֲנִי יוֹרֶדֶת אֵלַיִךְ – וְנוֹתֶנֶת לָךְ מָנָה! – "

“בְּבַקָשָׁה, תֵּרְדִי!” אָמְרָה הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה וְהִתִּיזָה אֵלֶיהָ סִילוֹן שֶׁל מַיִם, “תּוּכְלִי גַּם אַתְּ לְהִתְרַחֵץ! וְכִי לֹא מַסְפִּיק וְדַי לַעֲבֹד?” וְהִיא הִתְפַּרְקְדָה עַל גַּבָּהּ.

"בֶּטַח, בֶּטַח – " צָעֲקוּ הַנּוֹסְעִים וְקָפְצוּ שׁוּב מִן הַגַּגּוֹת שֶׁל הַקְּרוֹנוֹת אֶל תּוֹךְ מֵימֵי הָאֲגַם הַכְּחֻלִּים, “תֵּהָנִי גַּם אַתְּ מִן הַחַיִּים!”

הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה הִתְרַגְּזָה, אַךְ מַה יָכְלָה לַעֲשׂוֹת? כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל אֲחוֹתָהּ הָיָה עָלֶיהָ לָרֶדֶת מִן הַפַּסִים וְלִשְׁקֹעַ עִם גַּלְגַּלֶיהָ בַּבֹּץ, וְאִם כָּךְ הָיְתָה עוֹשָׂה – לֹא הָיָה בְּאֶפְשָׁרוּתָהּ לַחֲזֹר וְלַעֲלוֹת לַמְּסִלָּה. מִצַּד שֵׁנִי – כָּל זְמַן שֶׁנִּשְׁאֲרָה עַל הַפַּסִים לֹא יָכְלָה לָרֶדֶת וּלְהַגִּיעַ אֶל אֲחוֹתָהּ.

“הֵי!” צָעֲקָה הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה וְהֵחֵלָּה שׁוֹקַעַת בְּתוֹךְ מֵימֵי הָאֲגַם, “עוֹד לֹא שִׁנִּית אֶת דַּעְתֵּךְ?”

“אֲחוֹתִי! אֲחוֹתִי!” קָרְאָה בְּבֶהָלָה הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה, “הִזָּהֲרִי, אַתְּ שׁוֹקַעַת, אַתְּ בְּסַכָּנָה!”

וְאָכֵן, הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה הֵחֵלָּה מִתְמַזֶּגֶת בְּצִבְעָהּ עִם מֵימֵי הָאֲגַם הַכְּחַלְחַלִּים, וּבוּעוֹת־אֲוִיר גְּדוֹלוֹת צָצוּ וְעָלוּ מִן הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם שָׁקְעוּ קְרוֹנוֹתֶיהָ הָאֲחוֹרִיִּים.

“הַלוֹ! הַלוֹ!” קָרְאוּ נוֹסְעֶיהָ הַמְּבֹהָלִים וְהֵם רָצוּ לַחוֹף, “אוּלַי תַּעֲשׂוּ כְּבָר דְּבַר־מָה?”

הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה הִתְרוֹצְצָה עַל הַפַּסִים הַקְּרוֹבִים לִשְׂפַת הָאֲגַם, הָלוֹךְ וְחָזוֹר, הָלוֹךְ וְחָזוֹר, אוּלָם לֹא יָכְלָה לַעֲזֹר לַאֲחוֹתָהּ בִּמְאוּמָה. הַקַּטָּר הַשָּׁחֹר שֶׁל הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה בָּלַט עֲדַיִן מִתּוֹךְ הָאֲגַם וְאָמַר בְּפֶה מָלֵא מַיִם:

“אוֹךְ, אוֹךְ, אוּלַי תָּבִיאוּ כְּבָר אֶת הַמָּנוֹף לִפְנֵי שֶׁאֲנִי, אוֹךְ, אוֹךְ,” – וְהוּא הִתְעַטֵּשׁ – “מִתְמַלֵּא לְגַמְרֵי מַיִם, עַד מֵעַל לָאַף?”

הַנּוֹסְעִים הָרְטֻבִּים הִגִּיעוּ מִן הָאֲגַם אֶל הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה וְעָלוּ עָלֶיהָ. הִיא הִתְכַּוְּנָה לְהַפְלִיג חֲזָרָה לְעִיר הַבִּירָה. “לַיְלָה טוֹב, אֲחוֹתִי,” אָמְרָה לָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה, “הַמָּנוֹף יָבוֹא מָחָר, וְאָנָּא – הַחֲזִיקִי עַד אָז מַעֲמָד וְהִזָּהֲרִי שֶׁלּא לְהִצְטַנֵּן בְּמֶשֶׁךְ הַלַּיְלָה, וּלְהִתְרָאוֹת – ”

"לְהִתְרָאוֹת – " אָמְרָה הָרַכֶּבֶת הַכְּחֻלָּה וְעִוְּתָה אֶת פָּנֶיהָ וְהוֹצִיאָה שׁוּב סִילוֹן מַיִם גָּבוֹהַּ מִתּוֹךְ רֵאוֹתֶיהָ, “אַתְּ חֲכָמָה גְדוֹלָה, אֲחוֹתִי הָרַכֶּבֶת הָאֲדֻמָּה, אֲבָל מָה אַתְּ בִּכְלָל מְבִינָה? כְּלוּם נִסִּית פַּעַם לְהִתְרַחֵץ בָּאֲגַם? לֹא. אַתְּ עֲצֵלָה. זֶהוּ – אַתְּ סְתָם עֲצֵלָה. וְאַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי מִצְטַעֶרֶת עַל מַה שֶׁקָּרָה? אֵיפֹה? בִּכְלָל לֹא!!”

וְהִיא טָבְלָה כַּמָה וְכַמָה פְּעָמִים אֶת רֹאשָׁהּ בְּתוֹךְ הַמַּיִם וְחָזְרָה וְהֵרִימָה אוֹתוֹ כְּלַפֵּי מַעְלָה בְּקוֹל רַעַשׁ וּנְשִׁיפָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁהוּא רָטֹב וְנוֹטֵף מַיִם כֻּלּוֹ, וּמַתִּיז רִבּוֹאוֹת־רִבּוֹאוֹת שֶׁל טִפּוֹת לְבַנְבַּנוֹת עַל כָּל סְבִיבוֹתָיו.

הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים

מאת

אהוד בן עזר

הָיֹה הָיָה אִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים. מִכָּל אָדָם וְאָדָם שֶׁהִכִּיר הָיָה מְבַקֵּשׁ: “שְׁמַע, כְּתֹב לִי מִכְתָּב, טוֹב?”

“מַה לִכְתֹּב?”

עַל זֹאת הָיָה עוֹנֶה: “לֹא חָשׁוּב מָה, הָעִקָּר שֶׁתִּכְתֹּב.”

וְכָךְ הָיָה מְחַכֶּה יוֹם־יוֹם לְבוֹא נוֹשֵׂא־הַמִּכְתָּבִים. וְאִם נִתְקַבְּלוּ בִּשְׁבִילוֹ מִכְתָּבִים – הָיָה מָלֵא שִׂמְחָה. אַךְ בְּיוֹם שֶׁלֹּא הֵבִיא לוֹ נוֹשֵׂא־הַמִּכְתָּבִים דָּבָר – הָיָה מִתְמַלֵּא צַעַר וּדְאָגָה.

יוֹם אֶחָד אָמַר לוֹ נוֹשֵׂא־הַמִּכְתָּבִים: “מַדוּעַ אַתָּה צָרִיךְ דֹּאַר כֹּה רַב? וְכִי לֹא נָעִים לְךָ יוֹתֵר לִחְיוֹת בְּשֶׁקֶט, בְּלִי כָּל בִּלְבּוּלֵי־הָרֹאשׁ הַכְּתוּבִים הַלָּלוּ?”

“תָּבִין,” אָמַר הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים, “אֲנִי אוֹהֵב הַפְתָּעוֹת. אֲנִי רוֹצֶה לְצַפּוֹת יוֹם־יוֹם לְהַפְתָּעוֹת חֲדָשׁוֹת, וְלָכֵן אֲנִי כּוֹתֵב מִכְתָּבִים כֹּה רַבִּים וּפוֹנֶה לְכָל הָאֲנָשִׁים שֶׁיִּכְתְּבוּ לִי עוֹד וְעוֹד.”

“אִם כָּךְ,” אָמַר נוֹשֵׂא־הַמִּכְתָּבִים, “אַתָּה יָכוֹל לַחְתֹּם גַּם עַל עִתּוֹנִים; אַתָּה יָכוֹל לַחְתֹּם גַּם עַל שְׁבוּעוֹנִים, חוֹבְרוֹת, וּסְדָרוֹת שֶׁל סְפָרִים. כָּךְ תִּהְיֶינָה לְךָ הַפְתָּעוֹת רַבּוֹת יוֹתֵר מִדֵי יוֹם בְּיוֹמוֹ, וְגַם חֹמֶר רַב לִקְרֹא.”

“נָכוֹן, אַתָּה צוֹדֵק,” אָמַר הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים.

וְהוּא חָתַם גַּם עַל עִתּוֹנִים, שְׁבוּעוֹנִים, חוֹבְרוֹת, וּסְדָרוֹת שֶׁל סְפָרִים.

מִדֵי יוֹם בְּיוֹמוֹ הִגִּיעָה אֶל בֵּיתוֹ כַּמוּת דֹּאַר רַבָּה יוֹתֵר, גְּדוֹלָה יוֹתֵר, עַד שֶׁנּוֹשֵׂא־הַמִּכְתָּבִים הֵחֵל לְהֵאָנֵחַ בַּעֲלוֹתוֹ בְּמַדְרֵגוֹת הַבַּיִת. פַּעַם גַּם פָּנָה בְּקוֹל תְּלוּנָה חֲרִישִׁית אֶל הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים:

“אֲדוֹנִי, הַדֹּאַר שֶׁאֲנִי נוֹשֵׂא אֵלֶיךָ בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים רַב יוֹתֵר מִן הַדֹּאַר שֶׁאֲנִי מְחַלֵּק לְכָל תּוֹשָׁבֵי הַשְּׁכוּנָה. כְּתֵפַי כְּבָר כּוֹאֲבוֹת עָלַי מֵרֹב הַטִּרְחָה.”

“הוֹ, סְלִיחָה!” אָמַר הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים, “אֲבָל אֱמֹר נָא לִי, מָה אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהָקֵל עֵלֶיךָ?”

“שְׁכֹר לְךָ תָּא־דֹּאַר,” אָמַר נוֹשֵׂא־הַמִּכְתָּבִים, “וְלֵךְ בְּעַצְמֶךָ לְבֵית־הַדֹּאַר לִסְחֹב מִשָּׁם אֶת כָּל הַמַּשָּׂא הָרַב הַזֶּה.”

“תּוֹדָה עַל הָעֵצָה,” אָמַר בְּנִימוּס הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים, “כָּךְ אֶעֱשֶׂה.”

שָׂכַר הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים תָּא־דֹּאַר בְּבֵית־הַדֹּאַר שֶׁבְּמֶרְכַּז הָעִיר וְהָיָה הוֹלֵךְ יוֹם־יוֹם, וּלְעִתִּים גַּם פַּעֲמַיִם בְּיוֹם, וּבְיָדו מַפְתֵּחַ־בַּרְזֶל קָטָן בְּצֶבַע כֶּסֶף מַבְהִיק כְּדֵי לִפְתֹּחַ אֶת תָּא־הַדֹּאַר הַנִּמְצָא בְּשׁוּרַת הַתָּאִים הַיְּרַקְרַקִּים אֲשֶׁר בְּנוּיִים קמוֹת עַל גַּבֵּי קוֹמוֹת כְּשׁוֹבָךְ אָרֹךְ.

מִפַּעַם לְפַעַם גָּדְלָה כַּמּוּתָם שֶׁל חֲבִילוֹת־הַדֹּאַר, הַמִּכְתָּבִים, הָעִתּוֹנִים, הַשְּׁבוּעוֹנִים וְסִדְרוֹת הַסְּפָרִים – וְהָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל אֶת כָּל הַמִּכְתָּבִים, הָעִתּוֹנִים, הַשְּׁבוּעוֹנִים וְהַחוֹבְרוֹת, גַּם כְּתֵפוֹ הֵחֵלָּה לִכְאֹב וְקוֹמָתוֹ נִכְפְּפָה מְעַט.

אֲבָל הוּא הָיָה מְאֻשָּׁר וְאָמַר לְעַצְמוֹ: “הָהּ, כַּמָה נָעִים לְקַבֵּל אֶת כָּל הַמִּכְתָּבִים, הָעִתּוֹנִים, הַשְּׁבוּעוֹנִים, הַחוֹבְרוֹת וְסִדְרוֹת הַסְּפָרִים הַלָּלוּ, אֲשֶׁר כָּל־כָּךְ אֲהוּבִים עָלַי.”

כַּמֻּיּוֹת הַדֹּאַר הִתְרַבּוּ וְהָלְכוּ, וְהָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים פָּנָיו רָזוּ, גּוּפוֹ הָפַךְ צָנוּם וְקוֹמָתוֹ נִכְפְּפָה מֵרֹב מַשָּׂא שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא כָּל יוֹם אֶל בֵּיתוֹ. מִשָּׁבוּעַ לְשָׁבוּעַ עָצְמוּ וְתָפְחוּ חֲבִילוֹת הַנְיָר בְּכַמּוּתָן וְאִלּוּ הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים – נִצְטַמֵּק וְרָזָה.

וְכַעֲבֹר זְמַן־מָה לֹא הָיוּ הָאֲנָשִׁים בָּרְחוֹב מַבְחִינִים בּוֹ אֶלָא רוֹאִים רַק הַרְרֵי מִכְתָּבִים וַחֲבִילוֹת נְיָר מֻדְפָּס וּמְגֻלְגָּל, הַנִּשָּׂאוֹת בִּמְרוּצָה עַל פְּנֵי הַמִּדְרָכָה וּכְאִלוּ הֵן מִתְקַדְּמוֹת מֵעַצְמָן בְּמֶרְחָק מוּעָט מִן הָאָרֶץ.

וְהָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים הֵחֵל לְהִמָּצֵא לְיַד תָּא־הַדֹּאַר זְמַן רַב יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְהָיָה אוֹרֵב וּמֵצִיץ בַּחַלּוֹן הַקָּטָן אֲשֶׁר לַתָּא, וְכַאֲשֶׁר הִבְחִין בִּדְבַר־מָה הַנִּכְנָס פְּנִימָה – מִיָד הָיָה פּוֹתֵחַ בְּמַפְתְּחוֹ אֶת הַדֶּלֶת הַזְּעִירָה, חוֹטֵף אֶת הַנְּיָר לְיָדָיו וּמִתְבּוֹנֵן בּוֹ בִּלְהִיטוּת.

הַפְּקִידִים בְּמִשְׂרַד־הַדֹּאַר הִכִּירוּ יָפֶה אֶת הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים וְיוֹם אֶחָד שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ:

“אֱמֹר לָנוּ, אֲדוֹנִי, מֵאַיִן אַתָּה מְקַבֵּל מִכְתָּבִים, עִתּוֹנִים, שְׁבוּעוֹנִים, חוֹבְרוֹת, וְסִדְרוֹת סְפָרִים כֹּה רַבִּים?”

“פָּשׁוּט מְאֹד,” קָרָא אֲלֵיהֶם הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים בְּקוֹל רָם, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ אֶת דְּבָרָיו, כִּי קוֹמָתוֹ לֹא הָיְתָה עַכְשָׁו אֶלָא סֶנְטִימֶטְרִים אֲחָדִים מֵעַל הַרִצְפָּה, “פָּשׁוּט מְאֹד, אֲנִי כּוֹתֵב לְכֻלָם! וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֻּלָם לִכְתֹּב לִי. אוּלַי תִּכְתְּבוּ לִי גַם אַתֶּם, חֲבֵרִים?”

“וְכִי בִּשְׁבִיל מַה לָנוּ לִכְתֹּב לְךָ?” אָמְרוּ פְּקִידֵי־הַדֹּאַר, “הֲרֵי אֲנַחְנוּ רוֹאִים אוֹתְךָ יוֹם יוֹם כִּמְעַט כָּל הַיּוֹם וְאִם יֵשׁ לָנוּ מַשֶּׁהוּ לִמְסֹר לְךָ, אָנוּ עוֹשִׂים זֹאת בְּעַל־פֶּה.”

“אֲבָל אֲנִי,” אָמַר הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים, “אֲנִי מוּכָן לְחַכּוֹת בַּחוּץ יוֹם תָּמִים וּבִלְבַד שֶׁאֶת כָּל מַה שֶׁתִּרְצוּ לְהַגִּיד לִי תִּשְׁלְחוּ אֵלַי בַּדֹּאַר.”

“אַתָּה סְתָם מִתְלוֹצֵץ!” צָחֲקוּ לוֹ הַפְּקִידִים, “עוֹד לֹא שָׁמַעְנוּ בֶּן־אָדָם שֶׁיְּדַבֵּר כָּךְ…”

וְהָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים יָצָא מִמִּשְׂרַד הַדֹּאַר בְּרֻגְזָה, וּבְדַרְכּוֹ נִזְהַר מִן הָאֲנָשִׁים הָרַבִּים וְהַגְּבוֹהִים שֶׁהִצְטוֹפְפוּ שָׁם, לְבַל יִרְמְסוּ אוֹתוֹ בְּדַרְכָּם.

וְכָךְ הִמְשִׁיךְ לְחַכּוֹת יוֹם־יוֹם לְיַד תָּא־הַדֹּאַר שֶׁלּוֹ וּלְהַעֲבִיר כַּמָה פְּעָמִים בַּיּוֹם עֲרֵמוֹת שֶׁל מִכְתָּבִים, עִתּוֹנִים, שְׁבוּעוֹנִים, חוֹבְרוֹת וְסִדְרוֹת סְפָרִים אֶל בֵּיתוֹ – וּמִיָד לַחֲזֹר בִּמְרוּצָה וְלִרְאוֹת שֶׁמָּא הִגִּיעַ בֵּינְתַּיִם דְּבַר־מָה חָדָשׁ וְנוֹסָף אֶל תָּא־הַדֹּאַר.

וּכְבָר כִּמְעַט לֹא הִסְפִּיק לִקְרֹא דָּבָר מִכָּל מַה שֶּׁקִּבֵּל, וְקוֹמָתוֹ הוֹסִיפָה לְהִצְטַמֵּק עוֹד וְעוֹד,

עוֹד וְעוֹד,

עַד –

עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד שָׁלַח יָדוֹ לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת הַקְּטַנָּה שֶׁל תָּא־הַדֹּאַר, וְהִנֵה לְאַחַר שֶׁהִכְנִיס לְרֶגַע אֶת רֹאשׁוֹ לְהָצִיץ פְּנִימָה, שָׁם לֵב כִּי לֹא רַק רֹאשׁוֹ יָכוֹל לְהִכָּנֵס אֶל תּוֹךְ הַתָּא אֶלָא גַּם כְּתֵפָיו וְכָל גּוּפוֹ, כֻּלּוֹ, נִכְנַס בְּלִי כָּל מַאֲמָץ לְתוֹךְ תָּא־הַדֹּאַר. וְהָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים הִתְיַשֵּׁב לַהֲנָאָתוֹ עַל עֲרֵמַת מִכְּתָבָיו, עִתּוֹנָיו, שְׁבוּעוֹנָיו, חוֹבְרוֹתָיו, וְסִדְרוֹת הַסְּפָרִים שֶׁלּוֹ – וְהָיָה מֵצִיץ וּמְדַפְדֵּף בָּהֶם כְּאִלוּ יָשַׁב בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ לַיְלָה שָׂם לוֹ לְכַר מִכְתָּב רַךְ וְרֵיחָנִי, שָׁכַב עַל גַּבֵּי סֵפֶר וְהִתְכַּסָּה בִּשְׁלֹשָׁה עִתּוֹנִים מְקֻפָּלִים, וְנִרְדַּם מְאֻשָּׁר, מָלֵא עֹנֶג, וְהַרְבֵּה־הַרְבֵּה חֲלוֹמוֹת נְעִימִים אָפְפוּ אוֹתוֹ מִכָּל צַד.

וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה – כָּךְ מְסַפְּרִים – מֵאוֹתָהּ שָׁעָה לֹא חָזַר עוֹד הָאִישׁ שֶׁאָהַב לְקַבֵּל מִכְתָּבִים אֶל בֵּיתוֹ אֶלָא הָיָה גָּר בְּתוֹךְ תָּא־הַדֹּאַר הַקְּטַנְטַן, בֵּין כָּל הַמִּכְתָּבִים, הָעִתּוֹנִים, הַשְּׁבוּעוֹנִים, הַחוֹבְרוֹת וְסִדְרוֹת הַסְּפָרִים אֲשֶׁר אָהַב.

אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְשָׁם?

מאת

אהוד בן עזר

חוֹזְרִים מֵחֵיפָה בְּרַכֶּבֶת.

“אוּף, אֵיזוֹ רַכֶּבֶת מְבֻלְבֶּלֶת,” אוֹמֵר גָּדִי, “כָּל־כָּךְ מְבֻלְבֶּלֶת, עַד שֶׁאַף פַּעַם אֵינֶנָּה יוֹדַעַת אִם הַקַּטָּר נִמְצָא לָהּ מִלְפָנִים אוֹ מֵאָחוֹר.”

“מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנָּהּ יוֹדַעַת אֵיפֹה אֶצְלָהּ הַמִּלְפָנִים וְאֵיפֹה הַמֵּאָחוֹר.”

“לָמָּה?”

הִנֵה, לְמָשָׁל, כְּשֶׁחִכִּינוּ בָּרָצִיף בְּתֵל־אָבִיב, הָרַכֶּבֶת בָּאָה מֵחֵיפָה. רָצָה, שׁוֹרֶקֶת בְּבַת־אַחַת, פַּחַד! וְהַקַּטָּר בְּרֹאשׁ. הוּא הִגִּיעַ עַד לְסוֹף הַמְּסִלָּה. אַתֶּם יוֹדְעִים אֵיפֹה, עַל־יַד הַקְּיוֹסְק. אַחַר כָּךְ הַקַּטָּר נִתֵּק אֶת עַצְמוֹ מֵהָרַכֶּבֶת, וְהֶחֱלִיף מְסִלָּה. עָבַר עַל פְּנֵי הַקְּרוֹנוֹת, נָסַע רָחוֹק לְבַדוֹ, וּפִתְאֹם חָזַר וּבָא וְתָפַס בִּזְנָבָהּ שֶׁל הָרַכֶּבֶת, זֶה שֶׁפּוֹנֶה כְּלַפֵּי חֵיפָה. וְעַכְשָׁו, רְאוּ – הַפְלֵא וָפֶלֶא – הַזָּנָב נֶהֱפַךְ לְרֹאשׁ וְהָרֹאשׁ לְזָנָב!

הַכֹּל מִפְּנֵי שֶׁפֹּה תֵּל־אָבִיב וְשָׁם חֵיפָה.

מַצְחִיק, לֹא?

מַצְחִיק שֶׁהָרַכֶּבֶת מֵעוֹלָם לֹא בְּטוּחָה אִם הִיא נוֹסַעַת קָדִימָה אוֹ אָחוֹרָה. וְכִי מֵאַיִן לָהּ לָדַעַת מָה זֶה קָדִימָה וּמַה זֶה אָחוֹרָה?

וְלִפְעָמִים זֶה עוֹד יוֹתֵר מְבַלְבֵּל. לִפְעָמִים הַקַּטָּר נִמְצָא מִלְפָנִים – וְהָרַכֶּבֶת נוֹסַעַת אֲחוֹרַנִית. וְלִפְעָמִים הוּא נִמְצָא מֵאָחוֹר – וְדוֹחֵף קָדִימָה. לִפְעָמִים הוּא נִמְצָא קָדִימָה וּמוֹשֵׁךְ אוֹתָהּ בָּאַף שֶׁלּוֹ, כְּשֶׁהוּא עַצְמוֹ נוֹסֵעַ אֲחוֹרַנִית.

וְלִפְעָמִים הוּא דּוֹחֵף אוֹתָהּ מֵאֲחוֹרַנִית כְּשֶׁהָאַף שֶׁלּוֹ קָדִימָה.

אָז מַה פֶּלֶא שֶׁהָרַכֶּבֶת לָעוֹלָם אֵינָהּ יוֹדַעַת אֵיפֹה אֶצְלָהּ הַמִּלְפָנִים וְאֵיפֹה הַמֵּאָחוֹר?

“לָמָּה?”

“מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה קְרוֹנוֹת־קְרוֹנוֹת וְלֹא חָשׁוּב אֵיפֹה הַפָּנִים שֶׁלָהּ,” מַסְבִּיר אַבָּא, “לְכִווּן שֶׁהִיא נוֹסַעַת, שָׁם הַפָּנִים שֶׁלָהּ.”

“אָז גַּם אֶצְלִי הַפָּנִים הֵם אֵיפֹה שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ? וְאִם אֵלֵךְ אֲחוֹרַנִית, תִּצְמַחְנָה לִי פָּנִים בַּגַּב?”

“לֹא.”

“לָמָּה?”

“מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לְךָ כְּבָר פָּנִים.”

“מָה הַהֶבְדֵּל?”

“אַתָּה זֶה לֹא רַכֶּבֶת.”

“לָמָּה?”

אַבָּא מִתְרַגֵּז, תּוֹפֵס אוֹתוֹ בִּכְתֵפָיו:

“הִנֵה, עַכְשָׁו אַתָּה הוֹלֵךְ קָדִימָה, נָכוֹן?”

“כֵּן.”

“וְעַכְשָׁו,” אַבָּא מוֹשֵׁךְ אוֹתוֹ חֲזָרָה בְּלִי לְסוֹבֵב אֶת פָּנָיו, “אַתָּה מַתְחִיל לִצְעֹד אֲחוֹרַנִית, אֲבָל הַפָּנִים שֶׁלְךָ עֲדַיִן מֻפְנוֹת קָדִימָה וְאֵינָן מִשְׁתַּנוֹת.”

“נָכוֹן.”

“וּבְכֵן, עַכְשָׁו אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיפֹה הַפָּנִים שֶׁלְךָ תָּמִיד, לֹא?”

“אֵיפֹה שֶׁהַקָּדִימָה שֶׁלִּי?”

“כֵּן.”

“וְאִם אֶסְתּוֹבֵב, גַּם הַקָּדִימָה שֶׁלִּי תִּסְתּוֹבֵב אִתִּי?”

“כֵּן.”

“אָז הַקַּטָּר הוּא כְּמוֹ פָּנִים מִתְפָּרְקוֹת?”

“אוּלַי.”

אֲבָל לִפְעָמִים הַקַּטָּר רָתוּם מִלְפָנִים – וְדוֹחֵף אֲחוֹרַנִית.

וְלִפְעָמִים הוּא קָשׁוּר מֵאָחוֹר – וְדוֹחֵף קָדִימָה.

אָז אֶפְשָׁר לְקַבֵּל מִזֶּה סְחַרְחֹרֶת, לֹא?

לְמָשָׁל, עַמּוּדֵי־הַחַשְׁמַל. כְּשֶׁהָרַכֶּבֶת נָסְעָה לְחֵיפָה, עַמּוּדֵי־הַחַשְׁמַל עָפוּ אֲחוֹרַנִית. אֶחָד אַחַר הַשֵּׁנִי הֵם עָפוּ אֲחוֹרַנִית – לֹא שַׂמְתֶּם לֵב? אָז זֶה סִימָן שֶׁהָרַכֶּבֶת נָסְעָה קָדִימָה, כַּאֲשֶׁר נָסְעָה לְחֵיפָה. וְאִם הִיא נָסְעָה קָדִימָה – סִימָן שֶׁפָּנֶיהָ הָיוּ בַּצַּד הַפּוֹנֶה כְּלַפֵּי חֵיפָה.

פָּשׁוּט, לֹא?

אֲבָל הָרַכֶּבֶת אֵינֶנָּה אוֹטוֹ, גַּם לֹא בֶּן־אָדָם, וּבַדֶּרֶךְ חֲזָרָה טָסוּ הַקְּרוֹנוֹת לְאָחוֹר, לְתֵל־אָבִיב.

מַה זֹאת אוֹמֶרֶת לְאָחוֹר?

מִבְּלִי לְהִסְתּוֹבֵב.

שְׁמַעְתֶּם מִין דָּבָר שֶׁכָּזֶה?!

וְעַמּוּדֵי־הַחַשְׁמַל עָפוּ אֲחוֹרַנִית.

הֱיִיתֶם מַאֲמִינִים?

שֶׁזֶּה בִּכְלָל לֹא אֲחוֹרַנִית, אֶלָא – קָדִימָה?!

אוּף, הָרֹאשׁ כּוֹאֵב.

“זֶה בְּדִיּוּק כְּמוֹ עִנְיַן חוּץ־לָאָרֶץ,” אוֹמֶרֶת גַּלִית, “הִנֵה אֲנִי נוֹלַדְתִּי בְּיַפַּן. אַבָּא עָבַד שָׁם בַּשַּׁגְרִירוּת בְּטוֹקְיוֹ. וְלִפְנֵי שָׁנָה חָזַרְנוּ לָאָרֶץ. אָז הַיְּלָדִים אוֹמְרִים שֶׁנּוֹלַדְתִּי בְּחוּץ־לָאָרֶץ.”

“מַה זֶה חוּץ־לָאָרֶץ?”

“חוּץ־לָאָרֶץ זֶה כָּל מַה שֶׁלֹּא בָּאָרֶץ.”

“לוֹנְדוֹן זֶה חוּץ־לָאָרֶץ?”

“כֵּן.”

“אָז כָּל הַיְּלָדִים שֶׁנּוֹלָדִים בְּלוֹנְדוֹן נוֹלָדִים בְּחוּץ־לָאָרֶץ?”

“לֹא. רַק אֵלֶּה שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלָּהֶם נִמְצָאִים מִחוּץ־לָאָרֶץ – נוֹלָדִים בְּחוּץ־לָאָרֶץ. אֲבָל בִּשְׁבִיל הָאַנְגְּלִים לוֹנְדוֹן הִיא הָאָרֶץ – וְכָל יֶתֶר הָעוֹלָם – חוּץ־לָאָרֶץ.”

“אָז יְרוּשָׁלַיִם חוּץ־לָאָרֶץ?”

“בִּשְׁבִיל הָאַנְגְּלִים, כֵּן.”

“הִשְׁתַּגַּעְתֶּם? – יְרוּשָׁלַיִם הִיא שֶׁלָּנוּ!”

“כֵּן, אֲבָל הִיא חוּץ־לָאָרֶץ שֶׁל הָאַנְגְּלִים, וְשֶׁל הַצָּרְפָתִים… וְשֶׁל… וְשֶׁל… אָז אַתֶּם נוֹלַדְתֶּם בִּירוּשָׁלַיִם?”

“כֵּן.”

“אָז גַּם אַתֶּם נוֹלַדְתֶּם בְּחוּץ־לָאָרֶץ שֶׁל מִישֶׁהוּ!”

מַדוּעַ הֵם צוֹחֲקִים? טִפְּשִׁים!

חוּץ־לָאָרֶץ לֹא נִמְצֵאת בְּשׁוּם מָקוֹם.

חֲכָמִים!

אָז אֵיפֹה נוֹלַדְתִּי?

אוּף, הָרֹאשׁ כּוֹאֵב.

יוֹרְדִים מֵהָרַכֶּבֶת. שׁוּב פַּעַם תֵּל־אָבִיב.

“גָּדִי, תַּפְסִיק לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת,” גּוֹעֵר בּוֹ אַבָּא, “רַכֶּבֶת זֶה לֹא בֶּן־אָדָם, אֵין לָהּ פָּנִים.”

“לָמָּה?”

“גָּדִי, בּוֹא לָאוֹטוֹבּוּס.”

אִם בֶּן־אָדָם הוֹלֵךְ קָדִימָה וּמְסוֹבֵב אֶת הָרֹאשׁ שֶׁלּוֹ אֲחוֹרַנִית, אָז הוּא הוֹלֵךְ קָדִימָה אוֹ אֲחוֹרַנִית?

“גָּדִי, תַּפְסִיק לְהִסְתַּכֵּל אֲחוֹרַנִית! הָרַכֶּבֶת כְּבָר נָסְעָה.”

וּכְשֶׁרָצִים אֲחוֹרַנִית בְּתוֹךְ הָרַכֶּבֶת כְּשֶׁהִיא נוֹסַעַת קָדִימָה, מַה זֶה?

וּכְשֶׁמְּסוֹבְבִים אֶת הָרֹאשׁ קָדִימָה בִּזְמַן הָרִיצָה – זֶה עוֹד יוֹתֵר, לֹא?

אוּף, הָרֹאשׁ כּוֹאֵב.

“תַּפְסִיק גָּדִי.”

תַּפְסִיק, כָּךְ כֻּלָם אוֹמְרִים. אֲבָל הֵם אֵינָם מְבִינִים. לָכֵן הֵם אוֹמְרִים כָּכָה.

“אַבָּא, אִם הָיִיתִי יַפָּנִי קָטָן, הָיִיתִי נוֹלָד בָּאָרֶץ שֶׁלִּי, לֹא בְּחוּץ־לָאָרֶץ, נָכוֹן?”

“כֵּן.”

"אֲבָל אֲנִי נוֹלַדְתִּי שָׁם בְּחוּץ־לָאָרֶץ שֶׁלּוֹ – "

“נוֹלַדְתָּ פֹּה וְלֹא שָׁם. אִם הַיַּפָּנִי הַקָּטָן הָיָה נוֹלָד פֹּה, בְּיִשְׂרָאֵל, בָּאָרֶץ שֶׁלְּךָ – אָז הוּא הָיָה נוֹלָד בְּחוּץ־לָאָרֶץ שֶׁלּוֹ. אַתָּה מֵבִין?”

טוֹב. אֲנִי אֶשְׁתֹּק. שָׁם זֶה דָּבָר אַחֵר. שָׁם זֶה שׁוּם־דָּבָר. כְּמוֹ חוּץ־לָאָרֶץ שֶׁבּוֹרַחַת תָּמִיד. כָּל מָקוֹם הוּא פֹּה, וְהַיֶּתֶר – שָׁם. אָז “פֹּה” נוֹסֵעַ כְּמוֹ הָרַכֶּבֶת וְכָל מַה שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו, וּמִלְפָנָיו וּמִצְדָדָיו – זֶה שָׁם. אֲבָל לְאָן שֶׁלֹּא מַגִּיעִים – זֶה פֹּה. תָּמִיד פֹּה. אוּף, אִי־אֶפְשָׁר אַף פַּעַם לְהַגִּיעַ לְשָׁם.

אָז לָמָּה כֻּלָם שׁוֹאֲלִים: “סְלִיחָה, יֶלֶד – אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְשָׁם?”

הָרַכֶּבֶת הַקְּטַנָּה

מאת

אהוד בן עזר

הָיֹה הָיְתָה רַכֶּבֶת קְטַנְטֹנֶת וְלָהּ אַבָּא, קַטָּר גָּדוֹל, וְאִמָּא רַכֶּבֶת גְּדוֹלָה־גְּדוֹלָה. יוֹם אֶחָד אָמְרָה הָרַכֶּבֶת הַקְּטַנָּה: “הוֹי, מִי יִתֵּן לִי פַּסִים קְטַנִּים, כְּדֵי שֶׁאוּכַל גַּם אֲנִי לִנְסֹעַ מְעַט!”

אָמְרוּ אַבָּא־קַטָּר וְאִמָּא רַכֶּבֶת גְּדוֹלָה: “חַכִּי, חַכִּי, רַכֶּבֶת קְטַנָּה, עַד שֶׁיִּצְמְחוּ גַּלְגַּלַיִךְ לַגֹּדֶל הַמַּתְאִים וְאָז תּוּכְלִי לִנְסֹעַ עֲלֵיהֶם לְאָן שֶׁתִּרְצִי.”

אָמְרָה הָרַכֶּבֶת הַקְּטַנָּה: “אֲבָל אֵין לִי סַבְלָנוּת לְחַכּוֹת! אֲנִי רוֹצָה כְּבָר עַכְשָׁו לְטַיֵּל בְּכָל הָאָרֶץ!”

“וַהֲרֵי לֹא נוּכַל לִקְנוֹת לָךְ פַּסִים כֹּה קְטַנִּים וּלְמֶרְחָק כֹּה רַב, שֶׁתּוּכְלִי כְּבָר עַכְשָׁו לַעֲבֹר בָּהֶם בְּכָל רַחֲבֵי הָאָרֶץ,” אָמְרוּ לָהּ אַבָּא־קַטָּר וְאִמָּא רַכֶּבֶת גְּדוֹלָה, “חַכִּי עַד שֶׁתִּהְיִי גְּדוֹלָה.”

הָרַכֶּבֶת הַקְּטַנָּה לֹא עָנְתָה. הִיא הוֹרִידָה רֹאשָׁהּ בְּעֶצֶב.

אָמַר לָהּ קָרוֹן יָשָׁן, שֶׁעָמַד בְּאַחַד הַמּוּסָכִּים:

“מַדוּעַ לֹא תְּטַיְּלִי מְעַט, פְּעוּטֹנֶת?”

“כֵּיצַד אוּכַל?” אָמְרָה הָרַכֶּבֶת הַקְּטַנָּה בְּצַעַר, “וַהֲרֵי אַתָּה יוֹדֵעַ, הַפַּסִים כֹּה גְּדוֹלִים…”

“אֵין בְּכָךְ כְּדֵי לְהַפְרִיעַ לָךְ,” אָמַר הַקָּרוֹן הַיָּשָׁן, “נַסִּי לָלֶכֶת עַל פַּס אֶחָד בִּלְבַד.”

“זֶה אֶפְשָׁרִי?” שָׁאֲלָה הָרַכֶּבֶת הַקְּטַנָּה.

“וַדַאי!”

“הֵידָד!” קָרְאָה הָרַכֶּבֶת הַקְּטַנָּה, כְּשֶׁהִיא גּוֹלֶשֶׁת בְּמוֹרַד הַגִּבְעָה, "זֶה בֶּאֱמֶת אֶפְשָׁרִי! הוֹ – " קָרְאָה, בְּעָבְרָהּ מֵעַל גֶּשֶׁר גָּדוֹל הַנָּטוּי עַל נָהָר, “זֶה מַמָשׁ נְהֶדָר!”

אוֹתוֹ רֶגַע נִשְׁמַע קוֹל הִדְהוּד שֶׁל בַּרְזֶל וּצְפִירוֹת. נִבְהֲלָה הָרַכֶּבֶת הַקְּטַנָּה, יָרְדָה מִן הַפַּסִים, וְעָמְדָה וְחִכְּתָה בַּצַּד. וְשׁוּב נִשְׁמְעוּ הַצְּפִירוֹת. נָשְׂאָה אֶת עֵינֶיהָ וְרָאֲתָה רַכֶּבֶת מְהִירָה קְרֵבָה לְעֻמָּתָהּ, נוֹשֶׁפֶת וְשׁוֹרֶקֶת, גַּלְגַּלֶיהָ אָצִים־רָצִים, וְכָל הָאֲדָמָה סָבִיב רוֹעֶדֶת וְרוֹגֶשֶׁת.

“חָה־חָה־חָה!” צָחֲקוּ הַנּוֹסְעִים כְּשֶׁהֵם מַבִּיטִים מִבַּעַד לְחַלּוֹנוֹת הָרַכֶּבֶת הַמְּהִירָה וּמְנַפְנְפִים בִּידֵיהֶם, “רְאוּ אֶת הָרַכֶּבֶת הַקְּטַנָּה הַמְּחַכָּה בַּצַּד! חָה־חָה־חָה! – אֵין פַּסִים לָרַכֶּבֶת הַקְּטַנָּה, מִסְכֵּנָה הִיא, וַדַאי הוֹלֶכֶת תָּמִיד בָּרֶגֶל…”

וְהָרַכֶּבֶת הַקְּטַנָּה חִכְּתָה עַד שֶׁנִּתְרַחֲקָה הָרַכֶּבֶת־הַמְּהִירָה מֶרְחָק רַב וְלֹא נִרְאֲתָה עוֹד בָּאֹפֶק, וְאָז עָלְתָה לְאִטָּהּ עַל אַחַד הַפַּסִים כְּדֵי לַחֲזֹר לְבֵיתָהּ.

“הֵי,” קָרָא הַפַּס הַשֵּׁנִי שֶׁמִּמּוּל, “הֵי, רַכֶּבֶת קְטַנָּה, מַדוּעַ אֵינֶנִּי מַרְגִּישׁ אֶת גַּלְגַּלַיִךְ עַל גַּבִּי?”

“מִפְּנֵי… מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנִּי יְכוֹלָה לָגַעַת בִּשְׁנֵיכֶם בְּבַת־אַחַת,” אָמְרָה הָרַכֶּבֶת הַקְּטַנָּה.

“חָה־חָה־חָה!” פָּרְצוּ שְׁנֵי הַפַּסִים בִּצְחוֹק, “אַתְּ אֵינֵךְ רַכֶּבֶת בִּכְלָל! אִמְרִי לָנוּ: מִי אַתְּ, יְצוּר מוּזָר שֶׁכְּמוֹתֵךְ?”

יָרְדָה הָרַכֶּבֶת הַקְּטַנָּה מִן הַפַּס אֶל הָרֵוַח שֶׁבָּאֶמְצַע, בֵּין שְׁנֵי הַפַּסִים, טָמְנָה אֶת רֹאשָׁהּ בְּחֵיקָהּ וּבָכְתָה.

“תַּגִּידִי, אַתְּ כּוֹעֶסֶת?” שָׁאַל הַפַּס הָרִאשׁוֹן.

הָרַכֶּבֶת הַקְּטַנָּה שָׁתְקָה.

“הֵי, תַּגִּידִי, אַתְּ כּוֹעֶסֶת?” שָׁאַל גַּם הַפַּס הַשֵּׁנִי.

הִיא שָׁתְקָה.

“אָז תִּשְׁמְעִי, רַכֶּבֶת קְטַנָּה,” אָמַר הַפַּס הָרִאשׁוֹן וּמָשַׁךְ אֶת עַצְמוֹ וְהִתְקָרֵב אֵלֶיהָ, “אַל תִּכְעֲסִי…”

“בֶּאֱמֶת, אַל תִּכְעֲסִי,” קָרָא גַּם הַפַּס הַשֵּׁנִי וּמָשַׁךְ אֶת עַצְמוֹ וְהִתְקָרֵב אֵלֶיהָ.

“אֲנַחְנוּ נִתְקָרֵב אֶחָד אֶל הַשֵּׁנִי,” אָמְרוּ שְׁנֵי הַפַּסִים, “עַד שֶׁנִּיצֹר לְמַעֲנֵךְ מְסִלָּה קְטַנָּה וַאֲרֻכָּה שֶׁבָּהּ תּוּכְלִי לִנְסֹעַ עַד קַצְוֵי אָרֶץ.”

“הַאֻמְנָם?” קָרְאָה הָרַכֶּבֶת הַקְּטַנָּה וְקָפְצָה בְּשִׂמְחָה, “הַאֻמְנָם אוּכַל לָגַעַת בִּשְׁנֵיכֶם בְּבַת־אַחַת וְלִנְסֹעַ וְלִנְסֹעַ?”

“וַדַאי!” אָמְרוּ שְׁנֵיהֶם וְקָרְבוּ זֶה לָזֶה לְכָל אֹרֶךְ הַמְּסִלָּה וְכָךְ יָצְרוּ לְמַעֲנָהּ זוּג פַּסִים אֲרֻכִּים מְאֹד וְצָרִים מְאֹד. וְהָרַכֶּבֶת הַקְּטַנָּה עָלְתָה עֲלֵיהֶם, וּמִשֶׁרַק נָגְעָה בָּהֶם, הֵחֵלּוּ גַּלְגַּלֶיהָ אָצִים־רָצִים וְהָרַכֶּבֶת טָסָה בִּמְהִירוֹת וְהָרוּחַ שׁוֹרֶקֶת בְּאָזְנֶיהָ וְהָעֵצִים שֶׁבְּצִדֵּי הַמְּסִלָּה נִמְלָטִים אָחוֹרָה, אָחוֹרָה.

וְהָרַכֶּבֶת הַקְּטַנָּה צוֹחֶקֶת מֵרֹב אֹשֶׁר.

קוּקִי־בֵּיצָה

מאת

אהוד בן עזר

“אִם יְנַשְּׁקוּ אוֹתִי הַרְבֵּה,” הִתְפָּאֵר קוּקִי הַקָּטָן בְּאָזְנֵי בֶּלָה אֲחוֹתוֹ, “אֲנִי אֶהְיֶה – בֵּיצָה!”

“שְׁטֻיּוֹת, קוּקִי!” אָמְרָה, “אֵין דָּבָר כָּזֶה.”

“אֲנִי אֶהְיֶה בֵּיצָה, וְהַבֵּיצָה תֵּלֵךְ וְתִגְדַּל וְתִגְדַּל – וְיוֹם אֶחָד תִּתְבַּקֵּעַ וְיֵצֵא מִמֶּנָּה גּוֹזָל־שֶׁל־זָהָב וּפֵרוּרֵי־חֶלְמוֹן עַל מַקוֹרוֹ. הַגּוֹזָל יִגְדַּל וְיִגְדַּל, עַד שֶׁיִּהְיֶה לְנֶשֶׁר רְחַב־כְּנָפַיִם אֲשֶׁר יִתְרוֹמֵם מִן הָאָרֶץ, שֶׁתֵּלֵךְ וְתִקְטַן וְתִקְטַן כְּמוֹ – בֵּיצָה קְטַנָּה!”

“כְּמוֹ כַּדּוּר.” תִּקְּנָה אוֹתוֹ בֶּלָה.

“כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ.” אָמַר קוּקִי, “בְּעֵרֶךְ, עִגּוּל.”

“אֲבָל כָּל הַסִּפּוּר שֶׁלְךָ לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת. אֲנָשִׁים לֹא נִהְיִים בֵּיצָה מִזֶּה שֶׁמְּנַשְּׁקִים אוֹתָם. שְׁמַעְתֶּן?” פָּנְתָה אֶל שָׂרָה וְחַיָה חֲבֵרוֹתֶיהָ, “הַטִּפֵּשׁ הַקָּטָן הַזֶּה, הָאָח שֶׁלִּי…” וְסִפְּרָה לָהֵן.

“תִּהְיֶה בֵּיצָה־רַכָּה לַאֲרוּחַת־הַבֹּקֶר.” אָמְרָה שָׂרָה.

“לֹא. תִּהְיֶה חֲבִיתָה!” הִכְרִיזָה חַיָה.

"וִיפַצְּחוּ אֶת הַקְּלִפָּה שֶׁלְּךָ – "

“וְאַתָּה תִּזַּל! פוּיָה!”

“תְּנַסּוּ…” הִתְפָּאֵר קוּקִי, “וְתִרְאוּ מִי צוֹדֵק.”

שָׂרָה נִגְּשָׁה וְנָשְׁקָה בִּזְהִירוּת עַל מִצְחוֹ.

“נוּ?”

"עוֹד – "

חַיָה נָשְׁקָה לוֹ אַף הִיא.

“גַּם מִבֶּלָה!” תָּבַע, “בְּלִי בֶּלָה לֹא יִקְרֶה שׁוּם דָּבָר.”

“לֹא רוֹצָה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְבִּיץ לִי, וּמוֹרֵט אֶת שַׂעֲרוֹתֵיהֶן שֶׁל הַבֻּבּוֹת. מְקַשְׁקֵשׁ עַל הַמַּחְבָּרוֹת. מַפִּיל אוֹתִּי עַל הַרִצְפָּה וּמוֹשֵׁךְ לִי בַּצַּמּוֹת. לֹא אֲנַשֵּׁק אוֹתוֹ.”

“טוֹב.” אָמַר קוּקִי. “לֹא צָרִיךְ טוֹבוֹת. אָז עַכְשָׁו אֲנִי בֵּיצָה!”

“חָה, חָה! לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת!” אָמְרָה שָׂרָה, “בֵּיצָה מִתְגַּלְגֶּלֶת…”

קוּקִי הִסְתּוֹבֵב בִּמְהִירוֹת עַל רֶגֶל אַחַת.

“חָה, חָה! בֵּיצָה מִסְתּוֹבֶבֶת עַל מָקוֹם אֶחָד כְּמוֹ סְבִיבוֹן!”

“בֵּיצָה גַּם נִשְׁבֶּרֶת!” קָרְאָה בֶּלָה בְּשִׂמְחָה.

“חֲכָמָה גְּדוֹלָה! לֹא מֵעַצְמָהּ!” אָמַר קוּקִי.

“מַה זֹאת אוֹמֶרֶת?”

“רַק אִם שׁוֹבְרִים אוֹתָהּ. בְּבַקָשָׁה, תְּנַסּוּ!”

וְעַד שֶׁהִגִּיעוּ אֶלָיו הִתְגַּלְגֵּל הַחוּצָה, לַדֶּשֶׁא. וְכָל כַּמָה שֶׁרָצוּ אַחֲרָיו לְתָפְסוֹ – גִּלְגֵּל עַצְמוֹ בֵּינֵיהֶן, מַחֲלִיף כִּוּוּנָיו מִדֵי־פַּעַם, מְשַׁגֵּעַ אוֹתָן, וְאַף אַחַת מֵהֶן לֹא הִצְלִיחָה לְהַחֲזִיק בּוֹ. וְכַאֲשֶׁר הָיוּ קְרוֹבוֹת־קְרוֹבוֹת אֶלָיו, מִשְּׁלֹשֶׁת צְדָדָיו שֶׁל עֵץ־הַתּוּת הַגָּדוֹל – טִפֵּס וְעָלָה עָלָיו, זָרִיז כִּסְנָאִי.

“שָׁבְרוּ אֶת הַכֵּלִים וְלֹא מְשַׂחֲקִים!” קָרְאוּ שָׂרָה וּבֶּלָה בְּשִׂמְחָה־לְאֵיד. "בֵּיצָה לֹא מְטַפֶּסֶת. נִצַּחְנוּ בְּ’תוֹפֶסֶת' – "

“עַכְשָׁו אֲנִי כְּבָר נֶשֶׁר,” שָׁר קוּקִי מִלְמַעְלָה, “וַאֲנִי רוֹאֶה אֶת הֹדּוּ…”

“לֹא נָכוֹן.”

“בִּדְרוֹם־מִזְרָח…”

“שַׁקְרָן!”

“וְהֹדּוּ נִהְיֵית קְטַנְטֹנֶת…” זִמֵּר.

“שַׁקְרָן!”

“וְאַתֶּן כְּמוֹ שָׁלֹשׁ חֶלְמוֹנוֹת קְטַנּוֹת…” שׁוֹרֵר.

“אוֹמְרִים – חֶלְמוֹנִים!”

“לְאִשָׁה אוֹמְרִים חֶלְמוֹנָה!”

“לֹא! לֹא!”

קוּקִי טִפֵּס בִּזְרִיזוּת עַד לַאֲמִירָיו הַדַּקִּים שֶׁל הָעֵץ, נֶעְלַם בְּתִקְרַת הֶעָלִים וְרַק קוֹלוֹ נִשְׁמַע.

“קוּקִי, רֵד! אִמָּא תִּכְעַס!”

“זֶה אַתֶּן אֲשֵׁמוֹת! רְדַפְתֶּן אַחֲרַי!” נִבְהַל.

“קוּקִי, רֵד! אֲנַחְנוּ מַאֲמִינוֹת לְךָ שֶׁרָאִיתָ אֶת הֹדּוּ!”

“וְהַכֹּל?”

“כֵּן, כָּל מַה שֶׁאָמַרְתָּ.”

“טוֹב.”

אֲבָל מִשֶּׁהִבִּיט לְמַטָה תָּקְפָה אוֹתוֹ סְחַרְחֹרֶת.

“אָז אַתָּה יוֹרֵד?”

“כֵּן, בֶּטַח!”

אֲבָל כְּשֶׁהֵסִיט רֶגֶל בְּמוֹרַד הֶעָנָף לֹא מָצָא אֲחִיזָה לְעַצְמוֹ, כְּאִלוּ בֶּאֱמֶת רִחֵף בַּחֲלַל־הָאֲוִיר, כְּמוֹ נֶשֶׁר.

“מַדוּעַ אַתָּה לֹא יוֹרֵד?”

“בָּא כָּאן עוֹד נֶשֶׁר אֶחָד, מֵהֹדּוּ, רוֹצֶה לָשִׂים אוֹתִי בַּקֵּן שֶׁלּוֹ, וְלִדְגֹּר עָלַי! לֹא מַאֲמִינוֹת?”

“אַתָּה מְדַבֵּר אִתּוֹ בִּשְׂפַת־הַמְּגַמְגְּמִים?”

“לֹא. מַדוּעַ?”

“מַדוּעַ אַתָּה מְגַמְגֵּם?”

“לֹא… גִּמְגַּמְתִּי…” גִּמְגֵּם.

“קוּקִי!”

“יוֹתֵר טוֹב שֶׁתָּבִיאוּ סֻלָּם,” אָמַר לְבַסוֹף, “רְאִיתֶן פַּעַם בֵּיצָה שֶׁיְכוֹלָה לְהִתְגַּלְגֵּל מֵרֹאשׁ הָעֵץ לְבַד, בְּלִי לְהִשָׁבֵר?”

“אָמַרְתָּ שֶׁאַתָּה נֶשֶׁר…”

“טוֹב, אָז אָמַרְתִּי – מַה זֶה חָשׁוּב? פַּעַם נֶשֶׁר, פַּעַם בֵּיצָה, אֵיךְ שֶׁמִּתְחַלֵּף. אַתֶּן נִשַּׁקְתֶּן אוֹתִי, אַתֶּן כִּשַּׁפְתֶּן אוֹתִי, אַתֶּן אֲשֵׁמוֹת! קוּקִי אֲנִי כְּבָר לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת!”

הָלְכוּ וְהֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַסֻּלָּם מִן הַמַּחְסָן, וְהוּא יָרַד, מְקַפֵּץ, כְּכַדוּר פִּינְג־פּוֹנְג.

“עַכְשָׁו נַשְּׁקוּ אוֹתִי שׁוּב פַּעַם.” הִגִּישׁ לְחָיָיו.

“בִּשְׁבִיל מָה?”

“בִּשְׁבִיל שֶׁאֶחֱזֹר לִהְיוֹת קוּקִי!”

“וּמָה אַתָּה עַכְשָׁו?”

“עַכְשָׁו אֲנִי לֹא קוּקִי. אֲנִי בֵּיצָה.”

אַחֲרֵי שֶׁנִּשְּׁקוּ אוֹתוֹ אָמַר לָהֶן:

“אֵיךְ סִדַּרְתִּי אֶתְכֶן, טֶמְבֶּלִיוֹת?”

וּבָרַח.

מַעֲשֵׂה הָעִזִּים הַקְּשׁוּרוֹת בַּזָּקָן

מאת

אהוד בן עזר

הָיֹה הָיָה בְּהַרֵי הַכַּרְמֶל רוֹעֶה קָטָן וּשְׁמוֹ עֲזַרְיָה וְלוֹ חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה עִזִּים, עִזִּים פְּזִיזוֹת, שֶׁהָיוּ הוֹלְכוֹת לְאִבּוּד לְעִתִּים קְרוֹבוֹת מְאֹד.

הִצְטַעֵר עֲזַרְיָה הָרוֹעֶה הַקָּטָן – גַּם לַחֲלִילוֹ לֹא הִקְשִׁיבוּ, וְהוּא אָמַר לְעַצְמוֹ: מַדוּעַ אֵינֶנִּי מַצְלִיחַ לִקְשֹׁר אוֹתָן אֵלַי? הַאִם אֵינָן נֶהֱנוֹת מִנְּגִינָתִי בֶּחָלִיל? הַאִם כֹּה רָעָה הִיא?

וְהָיָה יוֹשֵׁב וּמְחַלֵּל בַּחֲלִילוֹ שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת בַּלַּיְלָה, בַּחֲצַר־בֵּיתוֹ, עַד אֲשֶׁר הַשְּׁכֵנִים הָיוּ צוֹעֲקִים שֶׁהוּא מַפְרִיעַ שְׁנָתָם.

אֲבָל הָעִזִּים הִמְשִׁיכוּ לָלֶכֶת לְאִבּוּד, כִּמְעַט כָּל יוֹם בָּרְחָה אַחַת מֵהֶן. שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת הָיָה מְחַפֵּשׂ אַחֲרֶיהָ בְּמוֹרְדוֹת הֶהָרִים, בְּחֻרְשׁוֹת־הַיַּעַר וּבֵין סִבְכֵי הַשִׂיחִים אֲשֶׁר בַּוָּאדִי. רַגְלָיו, שֶׁהָיוּ נְתוּנוֹת בְּסַנְדָּלִים, נִשְׂרְטוּ, וְיָדָיו נֶעֶקְצוּ בַּעֲנָפִים שׁוֹטִים אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם הִבְקִיעַ לְעַצְמוֹ דֶּרֶךְ. וְכַאֲשֶׁר הָיָה מוֹצֵא סוֹף־סוֹף אֶת הָעֵז הַסּוֹרֵרָה, הָיְתָה זוֹ פּוֹעָה מוּלוֹ וְתוֹקַעַת רַגְלֶיהָ וּמִתְחַפֶּרֶת בַּקַּרְקַע וְזוֹעֶקֶת כְּאִלוּ לִשְׁחִיטָה הוּא מִתְכַּוֵּן לְהוֹבִילָהּ, וְלֹא חָזְרָה אֶל אַחְיוֹתֶיהָ לָעֵדֶר, וּמְנַעְנַעַת בְּרֹאשָׁהּ הַסַרְבָנִי הֵנָּה וָהֵנָּה, וְהַזָּקָן שֶׁלָהּ מִשְׁתַּמֵּט מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו.

כָּל בֹּקֶר הָיָה מִתְפַּלֵּל שֶׁהַיּוֹם לֹא תִּבְרַח לוֹ אַף עֵז אַחַת. וּמִפְּנֵי שֶׁפָּחַד פֶּן תִּבְרַחְנָה מִמֶּנּוּ, שׁוּב לֹא נֶהֱנָה מִמְּלַאכְתּוֹ כְּרוֹעֶה. כְּבָר לֹא אָהַב אֶת זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ, אֶת מַרְאֵה רְסִיסֵי הַטַּל עַל הֶעָלִים, אֶת הַיָּם הַכָּחֹל הַנִּשְׁקָף מִבֵּין פִּתְחֵי הַגֵּיאָיוֹת, אֶת כִּתְמֵי הַצֵּל הַקְּרִירִים בְּצֵל הַגְּבָעוֹת וְאֶת רֵיחוֹ הַטָּרִי שֶׁל הַיּוֹם הֶחָדָשׁ, עוֹד בְּטֶרֶם צָרְבָה אוֹתוֹ הַשֶּׁמֶשׁ הַחַמָּה מִמְּרוֹם הַשָּׁמַיִם.

אֲבָל יוֹם אֶחָד, כַּאֲשֶׁר מָשַׁךְ שְׁתֵּי עִזִּים סוֹרְרוֹת בַּזְּקָנִים שֶׁלָּהֶן, עָלְתָה בּוֹ מַחֲשָׁבָה חֲדָשָׁה, וּבְעוֹד יָדָיו מִתְעַסְּקוֹת בָּעֵז הַזּוֹ וּבָעֵז הַזּוֹ, תָּפַס אֶת שְׁתֵּיהֶן בְּזִקְנֵיהֶן וְקָשַׁר אוֹתָן זוֹ אֶל זְקַן זוֹ, וְאֶת שְׁתֵּיהֶן אֶל הַשְּׁלִישִׁית, וְאֶל הָרְבִיעִית וְאֶל הַחֲמִישִׁית וְכָךְ אֶת כֻּלָן אָסַר בִּזְקָנָן, זָקָן אֶל זָקָן וְזָקָן אֶל זָקָן.

רָצְתָה עֵז אַחַת לִלְחֹךְ מְעַט יֶרֶק וְהִרְכִּינָה אֶת רֹאשָׁהּ לְשֵׁם כָּךְ, וּמִיָד מָשְׁכָה אַחֲרֶיהָ אֶת רֹאשׁ חֲבֶרְתָּהּ, וְזוֹ אֶת הַשְּׁלִישִׁית אַחֲרֶיהָ הוֹרִידָה, וְגַם הָרְבִיעִית לָאָרֶץ נִמְשְׁכָה, אִם בִּרְצוֹנָהּ וְאִם עַל־כָּרְחָהּ, וְכָךְ הָלְאָה וְכָךְ הָלְאָה עָבְרָה הַבְּשׂוֹרָה, וּבֵינְתַּיִם כְּבָר הָרִאשׁוֹנָה אֶת רֹאשָׁהּ הֵרִימָה, וַחֲבֶרְתָּהּ אַחֲרֶיהָ זָקְפָה צַוָּארָהּ, וְהַשְּׁלִישִׁית חָדְלָה לֶאֱכֹל עֵשֶׂב וְגַם רֹאשָׁהּ עָלָה, כִּי הָיוּ קְשׁוּרוֹת זוֹ אֶל זְקַן זוֹ בַּחֲבוּרָה, וּכְמוֹ גַּלִּים הָעוֹלִים וְיוֹרְדִים גַּל אַחֲרֵי גַּל – רָאשֵׁיהֶן הִתְרוֹמְמוּ וְשָׁקְעוּ, שָׁקְעוּ וְהִתְרוֹמְמוּ, וּבְשׁוּרָה אַחַת הָלְכוּ וְלִבְרֹחַ לֹא בָּרְחוּ.

הָיוּ הָעִזִּים כִּתְאוֹמֵי־סִיאַם, בַּבֹּקֶר, בַּלַּיְלָה, וַאֲפִלּו בִּשְׁעַת חֲלִיבָתָן. וַעֲזַרְיָה הָרוֹעֶה מְחַלֵּל בַּחֲלִילוֹ שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, וְעֵז לֹא בּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ וְאֵין עֲרִיקוֹת, וְלֹא נוֹדַע אִם הוּטְבָה נְגִינָתוֹ וְאִם לֹא, בַּאֲשֶׁר כָּל הַקָּהָל הַלֹּא קָשׁוּר הָיָה בִּזְקָנוֹ, עֵז אֶל עֵז מִגְּדוֹלָה וְעַד קְטַנָּה, וּמִבֹּקֶר עַד עֶרֶב שׁוֹמְעוֹת לַמַּנְגִּינָה.

וְיֵלְכוּ וְיַחֲנוּ וְיֵלְכוּ, וּבְהָרֵי הַכַּרְמֶל לִחֲכוּ, לִחֲכוּ, עַד אֶל פִּי מְעָרָה הִגִּיעַ הָעֵדֶר, וַעֲזַרְיָה הָרוֹעֶה הַקָּטָן בָּרֹאשׁ, נַעַר עַלִּיז לֹא נִשְׁמַר לֹא נִזְהַר, רַגְלוֹ מָעֲדָה בְּעוֹדוֹ מְחַלֵּל, וְהִנֵה הוּא בַּפֶּתַח – נוֹפֵל.

עֲמֻקָּה הַמְּעָרָה וּפוֹעוֹת הָעִזִּים, וּבוֹכֶה הַנַּעַר וְאֵין אִישׁ מִסָּבִיב. קָרָא לְעֶזְרָה לֹא שָׁמַע אִישׁ קוֹלוֹ, רַק עִזָיו בְּשׁוּרָה נִצָּבוֹת מֵעָלָיו, צְמוּדוֹת זוֹ אֶל זוֹ בִּזְקָנָן הָאֶחָד.

בָּכָה וּבָכָה וְקוֹלוֹ לֹא נִשְׁמַע, וּבְמַר גוֹרָלוֹ הִתְבּוֹנֵן כֹּה וָכֹה, וְהִנֵה מִמּוּלוֹ מִתְגּוֹלֵל – חֲלִילוֹ!

תָּפַס בֶּחָלִיל עֲזַרְיָה הַנַּעַר, חִלֵּל וְחִלֵּל וְקָרָא לִישׁוּעָה, אַךְ אִישׁ לֹא שָׁמַע לִמְצוּקַת הַנּוֹפֵל, וְרַק הָעִזִּים לַמְּנַגֵּן הִתְקָרְבוּ, הָלְכוּ כְּסוּמוֹת לִצְלִילֵי הֶחָלִיל, מֵעַל פִּי הַבּוֹר דִּלְּגָה הָאַחַת, וּשְׁנִיָּה אַחֲרֶיהָ בַּזָּקָן נִסְחֲבָה, וְעוֹד הַשְּׁלִישִׁית אַחֲרֵיהֶן מִתְגַּלְגֶּלֶת, וּכְבָר הָרְבִיעִית גַם הִיא אֶל הַבּוֹר, וַיִּקְרָא הַנַּעַר עֲזַרְיָה – עֲצֹר!

וְטִפֵּס עַל גַּבֵּי הָעֵז הָאַחַת, וּמִמֶּנָּה עָלָה וְהֶחֱזִיק בַּשְּׁנִיָּה, אֶת גַּב הַשְּׁלִישִׁית חִישׁ תָּפַס וְחִבֵּק, הָרְבִיעִית מִמִּצְחוֹ נִעֲרָה הָאָבָק, חֲמִישִׁית בִּזְקָנָהּ נִסְתַּבְּכָה וְצָרְחָה, וּמִן הַשִּׁשִּׁית כְּבָר נִרְאָה קְצֵה הַבּוֹר, וְהָרֵי הַכַּרְמֶל, וְהַיָּם וְהָאוֹר.

“אִם לְאוֹת חֲלִילִי כָּךְ הְלַכְתֶּן אֵלַי, הֲלֹא שׁוּב לֹא תִּבְרַחְנָה, עִזַי פְּזִיזוֹתַי!” קָרָא הָרוֹעֶה הַקָּטָן, וּמִיָד – בֵּין זְקָנִים הִפְרִיד וְהַקֶּשֶׁר הֻתַּר, וְכָל הָאָסוּר נַעֲשָׂה לְמֻתָּר. פָּשְׁטוּ הָעִזִּים עַל מִשְׁעוֹל וְנָקִיק, וְהוּא בֶּחָלִיל אֶת הָעֵדֶר מַחֲזִיק, וּמִבֹּקֶר עַד עֶרֶב שׁוּם עֵז לֹא בָּרְחָה, וּבְהָרֵי הַכַּרְמֶל לַנְּגִינוֹת הֶאֱזִינוּ; אִם לֹא רְאִיתֶם בְּוַדַאי לֹא תַּאֲמִינוּ – אַךְ אֲנַחְנוּ בְּטִיּוּל לֹא מִכְּבָר שָׁם הָיִינוּ, ואוֹתָן בְּמוֹ עֵינֵינוּ רָאִינוּ!

שָׁאוּל־יַלְדָּה

מאת

אהוד בן עזר

הָיֹה הָיָה יֶלֶד בְּשֵׁם שָׁאוּל וְהוּא הָיָה יֶלֶד כְּמוֹ כָּל הַיְּלָדִים קָם בַּבֹּקֶר וְשׁוֹבֵר בַּלָטָה, אוֹכֵל אֵיזֶה קִילוֹ אוֹ שְׁנַיִם גְּלִידָה לַאֲרוּחַת־הַבֹּקֶר וְעָף לְבֵית־הַסֵּפֶר רָכוּב עַל מַטְאֲטֵא־סִילוֹנִי וּמַשְׁאִיר אַחֲרָיו שֹׁבֶל עָשָׁן לָבָן בַּשָּׁמַיִם. וּפַעַם, כְּשֶׁאֵחַר לָבוֹא לְבֵית־הַסֵּפֶר, הִתְנַצֵּל וְאָמַר שֶׁנִּכְנַס פַּרְפַּר בַּמָּנוֹעַ!

כָּל זֶה, כַּמוּבָן, הָיָה קוֹרֶה בַּחֲלוֹמוֹתָיו־בְּהָקִיץ. וּבֶאֱמֶת, שָׁאוּל לֹא הָיָה שׁוֹנֶה מִכָּל יֶלֶד אַחֵר: קָם בַּבֹּקֶר וְלֹא שׁוֹבֵר בַּלָטָה וְלֹא אוֹכֵל גְּלִידָה לַאֲרוּחַת־הַבֹּקֶר אֶלָא שׁוֹתֶה סֵפֶל קָקָאוֹ חַם אַחֲרֵי שֶׁאִמָּא סִנְּנָה אֶת הַקְּרוּם, וּמַגִּיעַ לְבֵית־הַסֵּפֶר בָּרֶגֶל, כְּשֶׁהוּא מַחֲזִיק בְּיַלְקוּטוֹ וְלֹא בְּהֶגֶה שֶׁל מַטְאֲטֵא־סִילוֹנִי.

וּבְכָל זֹאת הָיָה שָׁאוּל יֶלֶד שׁוֹנֶה וּמוּזָר מִילָדִים אֲחֵרִים בִּשְׁנֵי דְּבָרִים.

דָּבָר רִאשׁוֹן: הוּא הָיָה מַמָשׁ מְשֻׁגָּע אַחַר נַעֲלַיִם, סַנְדָּלִים, מַגָּפַיִם, נַעֲלֵי־בַּיִת, לֹא חָשׁוּב הַשֵּׁם, הַצּוּרָה וְהַגֹּדֶל, וּבִלְבַד שֶׁהַמִּבְחָר יִהְיֶה גָּדוֹל. אֶחָד מִתַּעֲנוּגוֹתָיו הַגְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר הָיָה לָלֶכֶת גַם בַּקַּיִץ בְּמַגָּפָיו. לְיַד כָּל חֲנוּת נַעֲלַיִם הָיָה עוֹצֵר וְתוֹבֵעַ בְּתֹקֶף שֶׁיִּקְנוּ לוֹ עוֹד זוּג. וּבַבַּיִת הָיָה כּוֹבֵשׁ לְעַצְמוֹ אֶת נַעֲלֵי אָבִיו וְאִמּוֹ וּמְדַשְׁדֵּשׁ בָּהֶן שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת וְלֹא פַּעַם גַם נָפַל וְאַפּוֹ זָב דָּם אַךְ לֹא לָמַד אֶת הַלֶּקַח. וּפַעַם, כְּשֶׁבִּקְּרָה סַבְתָּא, הִצְלִיחַ לְהָסִיר מִמֶּנָּה בַּחֲשַׁאי אֶת נַעֲלֶיהָ, שָׁעָה שֶׁנִּמְנְמָה מְעַט בַּכֻּרְסָה לְאַחַר הָאֲרוּחָה, וְהֶחְבִּיא אוֹתָן בְּחַדְרוֹ. וְרַק לְאַחַר חִפּוּשׂ מְדֻקְדָּק, וְהַרְבֵּה דְּמָעוֹת וּצְעָקוֹת, נִתְגַּלּוּ הַנַּעֲלַיִם.

שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל כָּךְ שֶׁבַּחֹרֶף הָיָה מִתְעַקֵּשׁ לַחֲצוֹת שְׁלוּלִיוֹת בָּרְחוֹב בְּנַעֲלֵי הַבַּיִת הַחַמּוֹת שֶׁלּוֹ.

וְדָבָר שֵׁנִי: שָׁאוּל לֹא הָיָה אֶחָד, אֶלָא שְׁנַיִם, וְלֹא סְתָם שְׁנַיִם, אֶלָא יֶלֶד וְיַלְדָּה גַּם יַחַד. בְּדֶרֶךְ כְּלָל הָיָה שָׁאוּל. אֲבָל כִּמְעַט כָּל יוֹם הָיָה מִתְעַקֵּשׁ שָׁעָה אַחַת וּמַחְלִיט שֶׁהוּא יַלְדָּה, וְקוֹרֵא לְעַצְמוֹ – שׁוּלָה. וּכְשֶׁשָּׁאוּל הֶחְלִיט לִהְיוֹת שׁוּלָה – שׁוּם דָּבָר לֹא עָזַר. הוּא הָיָה אוֹמֵר – אֲנִי רוֹצָה, בִּמְקוֹם – אֲנִי רוֹצֶה. וְלֹא הָיָה עוֹנֶה אֶלָא אִם כֵּן פָּנוּ אֶלָיו בְּשֵׁם שׁוּלָה, וּבִלְשׁוֹן נְקֵבָה – אַתְּ רוֹצָה לֶאֱכֹל? אוּלַי תִּשְׁתְּקִי? אַל תַּפְרִיעִי לְאַבָּא, וְכֵן הָלְאָה. וְלִפְעָמִים הָיָה נִכְנָס לְחֲדַר־הָאַמְבַּטְיָה, צוֹבֵעַ אֶת צִפָּרְנָיו בְּלַכָּה אֲדֻמָּה, מוֹרֵחַ שְׂפָתָיו בִּשְׂפָתוֹן, קוֹשֵׁר סֶרֶט בְּשַׂעֲרוֹתָיו, עוֹטֵף מָתְנָיו בְּמַגֶּבֶת, כְּמוֹ חֲצָאִית, וְיוֹצֵא כְּשֶׁעַל פָּנָיו מַבָּט תָּמִים וְטִבְעִי לְגַמְרֵי. הוּא לֹא הִתְחַפֵּשׂ. הוּא בֶּאֱמֶת הִרְגִּישׁ שֶׁהוּא שׁוּלָה. הָיוּ לוֹ, כְּלוֹמַר לָהּ, שְׁתֵּי בֻּבּוֹת לְמִשְׂחָק בַּשָּׁעוֹת הָאֵלֶּה. וְהָיָה אוֹמֵר: שׁוּלָה רוֹצָה, שׁוּלָה כּוֹעֶסֶת, וּמִתְכַּוֵּן לְעַצְמוֹ בִּרְצִינוּת גְּמוּרָה.

יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁהָיָה שׁוּלָה, דָּפְקוּ עַל הַדֶּלֶת. אִמָּא הָיְתָה בַּחֲדַר־הָאַמְבַּטְיָה וְ“שׁוּלָה” פָּתְחָה אֶת הַדֶּלֶת.

“יַלְדָּה,” אָמַר הָאִישׁ מִוַעַד־הַבַּיִת, “אִמָּא שֶׁלָּךְ בַּבַּיִת?”

“כֵּן. הִיא מִתְרַחֶצֶת.”

“אָז תִּמְסְרִי לָהּ אֶת הַקַּבָּלָה שֶׁל מִסֵּי הַוַּעַד.”

“תּוֹדָה.”

“מַה שְׁמֵךְ, יַלְדָּה?”

“שׁוּלָה.”

צָעֲקָה אִמָּא מִן הָאַמְבַּטְיָה: “שָׁאוּל, מִי זֶה?”

וְשָׁאוּל כַּמוּבָן שָׁתַק.

וְאִלּוּ הָאִישׁ מִוַּעַד־הַבַּיִת הִמְשִׁיךְ וְאָמַר:

“לֹא יָדַעְתִּי כִּי לְשָׁאוּל יֵשׁ אָחוֹת כָּל־כָּךְ נֶחְמָדָה. לָמָּה אַתְּ לֹא מִצְטָרֶפֶת אֶלָיו כְּשֶׁהוּא מְשַׂחֵק עִם חַגִּית שֶׁלָּנוּ?”

“אֵין לִי אָח.” אָמְרָה “שׁוּלָה”.

“שָׁאוּל!” צָעֲקָה אִמָּא בַּשֵּׁנִית.

“אֵינֶנִּי מֵבִין.” אָמַר הָאִישׁ. “אַתְּ לֹא הַבַּת שֶׁל הַגְּבֶרֶת בִּנְיָמִינִי?”

“כֵּן.”

“וּמִי זֶה שָׁאוּל?”

“אֲנִי.”

“אַתְּ?”

“כֵּן.”

“אֲבָל אַתְּ שׁוּלָה?”

“מִפְּנֵי שֶׁאִמָּא שֶׁלִי רָצְתָה כָּל־כָּךְ בֵּן, וּכְשֶׁאֲנִי יוֹצֵאת הַחוּצָה הִיא מַלְבִּישָׁה אוֹתִי בִּבִגְדֵי יֶלֶד וְקוֹרֵאת לִי – שָׁאוּל.”

“שָׁאוּל, אוּלַי תַּעֲנֶה לִי?”

“אַתָּה רוֹאֶה?” אָמְרָה “שׁוּלָה”, וּלְאִמָּהּ הֵשִׁיבָה – “תֵּכֶף אֲנִי בָּאָה, אִמָּא. זֶה הָיָה הָאִישׁ מִוַּעַד־הַבַּיִת.”

“מִי הָיָה מַאֲמִין?” מִלְמֵל הָאִישׁ מִוַּעַד־הַבַּיִת, “שִׁגְעוֹנוֹת שֶׁל הוֹרִים מוֹדֶרְנִיִּים! לֹא פֶּלֶא שֶׁהַיְּלָדִים יוֹצְאִים קְצָת מְטֻרְלָלִים!”

וְהִסְתַּלֵּק.

יָמִים אֲחָדִים לְאַחַר מִכֵּן עָבַר בֶּחָצֵר אָדוֹן רַמְגוֹלְסְקִי, זֶה שֵׁם הָאִישׁ מִוַּעַד־הַבַּיִת, וְרָאָה אֶת חַגִּית נֶכְדָּתוֹ מְשַׂחֶקֶת עִם שָׁאוּל. נִגַּשׁ אֲלֵיהֶם וְאָמַר לְשָׁאוּל:

“שָׁלוֹם שׁוּלָה, יַלְדָּה נֶחְמָדָה!”

אָמְרָה חַגִּית: “סַבָּא, אַתָּה הִשְׁתַּגַּעְתָּ? זֶה שָׁאוּל!”

שָׁאוּל שָׁתַק וְאִלּוּ סַבָּא צָחַק וְאָמַר כְּאִישׁ הַיּוֹדֵעַ־כֹּל:

"בַּחוּץ קוֹרְאִים לָהּ שָׁאוּל, אֲבָל בַּבַּיִת –

שׁוּלָה. אִמָּא שֶׁלָהּ רָצְתָה מְאֹד בְּיֶלֶד, וְלָכֵן הִיא מַלְבִּישָׁה אוֹתָהּ בְּבִגְדֵי יֶלֶד."

“אוּיְשׁ, אֵיזֶה שְׁטֻיּוֹת אַתָּה מְדַבֵּר, סַבָּא. תַּגִּיד לוֹ מַשֶּׁהוּ, שָׁאוּל!”

פָּתַח שָׁאוּל וְאָמַר: “אֲנִי לֹא שׁוּלָה. אֲנִי שָׁאוּל. אִמָּא שֶׁלִי רָצְתָה נוֹרָא יַלְדָּה וְלָכֵן כְּשֶׁאֲנִי בַּבַּיִת הִיא מַלְבִּישָׁה אוֹתִי בִּגְדֵי יַלְדָּה וְקוֹרֵאת לִי – שׁוּלָה!”

“אֲבָל אִמָּא שֶׁלְּךָ קָרְאָה לְךָ מֵהָאַמְבַּטְיָה בְּשֵׁם – שָׁאוּל!”

“כְּשֶׁיֵּשׁ בַּבַּיִת אֲנָשִׁים זָרִים הִיא קוֹרֵאת לִי תָּמִיד בַּשֵּׁם הָאַמִתִּי שֶׁלִי!”

“נוֹרָא, נוֹרָא,” מִלְמֵל סַבָּא רַמְגוֹלְסְקִי, “מִי הָיָה מַאֲמִין? שִׁגְעוֹנוֹת שֶׁל הוֹרִים מוֹדֶרְנִיִּים. מָה פֶּלֶא שֶׁהַיְּלָדִים יוֹצְאִים קְצָת מְטֻרְלָלִים!”

וְהִסְתַּלֵּק.

יוֹם אֶחָד יָרַד שָׁאוּל לֶחָצֵר לָבוּשׁ כְּמוֹ שׁוּלָה. זוֹ הָיְתָה הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁיָּרַד לָבוּשׁ כָּךְ לֶחָצֵר. הַיְּלָדִים סוֹבְבוּ אוֹתוֹ, צָחֲקוּ נוֹרָא, וְאֶחָד אָמַר:

“מָה זֶה כְּבָר פּוּרִים אֶצְלְךָ?”

“לֹא פּוּרִים.”

“אָז לָמָּה הִתְחַפַּשְׂתָּ לְיַלְדָּה?”

“לֹא הִתְחַפַּשְׂתִּי.”

“לֹא הִתְחַפַּשְׂתָּ?”

“לֹא. אֲנִי יַלְדָּה.”

“אַתָּה יַלְדָּה?”

“כֵּן.”

“אָז אֵיךְ קוֹרְאִים לָךְ?”

“שׁוּלָה!” הֵשִׁיב שָׁאוּל, אֲבָל מִשּׁוּם־מָה אִבֵּד אֶת בִּטְחוֹנוֹ.

שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן. הַיְּלָדִים לֹא אִבְּדוּ זְמַן וּמִיָד חָגוּ מַעְגָּל סְבִיבוֹ וְהֵחֵלּוּ שָׁרִים וּמוֹחֲאִים כַּף:

“שָׁאוּל־יַלְדָּה! שָׁאוּל־יַלְדָּה!”

שָׁאוּל פָּרַץ מִבֵּינֵיהֶם וּבָרַח הַבַּיְתָה בִּבְכִי וְזָרַק בְּכַעַס אֶת כָּל סְמַרְטוּטֵי־“שׁוּלָה”, הַחֲצָאִית וְהַסֶּרֶט, וְאֶת הַבֻּבּוֹת, וְיוֹתֵר לֹא לָבַשׁ אוֹתָם וְלֹא שִׂחֵק בָּהֶן. “שׁוּלָה מֵתָה!” צָרַח בְּכַעַס וּבִבְכִי, “שׁוּלָה מֵתָה, מֵתָה! לֹא תַּחֲזֹר אַף פַּעַם!”

אֲבָל הַיְּלָדִים הִמְשִׁיכוּ לִקְרֹא לוֹ “שָׁאוּל־יַלְדָּה”, וְהוּא סָבַל מְאֹד. שָׁנִים חָלְפוּ. הַיְּלָדִים גָּדְלוּ. הֵם שָׁכְחוּ אֶת הַמַּעֲשֶׂה בְּשׁוּלָה, אֲבָל כִּנּוּי־הַגְּנַאי נִשְׁאַר וְדָבַק בּוֹ וְעָבַר מִפֶּה לְפֶה וְכָל מִי שֶׁרָצָה לְהַעֲלִיב אוֹתוֹ הָיָה קוֹרֵא לוֹ:

“שָׁאוּל־יַלְדָּה, בּוֹא הֵנָּה!”

וַאֲנִי שׁוֹאֵל אֶתְכֶם, יְלָדִים, הַאִם זֶה יָפֶה לְהַדְבִּיק כָּךְ לְיֶלֶד בַּעַל־חֲלוֹמוֹת כִּנּוּי שֶׁל גְּנַאי וּלְמָרֵר לוֹ אֶת הַחַיִּים?

מִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲנוֹת לִי יָכוֹל לִכְתֹּב לְפִי הַכְּתֹבֶת שֶׁאֶתֵּן לָכֶם בַּסִּפּוּר הַבָּא, וִיקַבֵּל תְּשׁוּבָה!

יַעֲקֹבָלֶ'ה וַאֲוִירוֹן־הַנְּיָר

מאת

אהוד בן עזר

עֶרֶב אֶחָד עָמַדְתִּי בְּתַחֲנַת אוֹטוֹבּוּסִים בְּפֶתַח־תִּקְוָה וְחִכִּיתִי לַחֲזֹר לְתֵל־אָבִיב. עַל הַסַּפְסָל יָשְׁבָה אֵם נֶחְמָדָה וּלְצִדָּהּ יֶלֶד, שֶׁהִתְרוֹצֵץ כָּל הַזְּמַן מִסְּבִיבָהּ. הוּא פָּתַח בְּסִדְרָהּ שֶׁל קְפִיצוֹת מִן הַסַּפְסָל לַמִּדְרָכָה, וְאַחַר כָּךְ עָלָה עַל הַסַּפְסָל, חִבֵּק אֶת הַצִּנּוֹר הַנּוֹשֵׂא עָלָיו אֶת גַּגּוֹן הַתַּחֲנָה, וְהֶחֱלִיק בּוֹ לְמַטָה. מִדֵּי פַּעַם לִכְסֵן אֵלַי מַבָּט, כְּדֵי לִרְאוֹת אֵיזֶה רֹשֶׁם הוּא עוֹשֶׂה עָלַי.

אֲנִי חִיַּכְתִּי אֵלָיו. וְאָז פָּנָה אֵלַי וּבִקֵּשׁ:

“דּוֹד, תַּעֲלֶה אוֹתִי יוֹתֵר גָּבוֹהַּ!”

הֶחֱזַקְתִּי בְּגוּפוֹ הַקָּטָן וַהֲרַמְתִּיו בִּשְׁתֵּי יָדַי, כְּשֶׁהוּא דָּבוּק לַצִּנּוֹר הַיָּרֹק, כִּמְעַט עַד הַגַּגּוֹן. שָׁם עֲזַבְתִּיו־כְּאִלּוּ לְרֶגַע, אַךְ הוֹסַפְתִּי וְתָמַכְתִּי בּוֹ, שֶׁלֹּא יִפֹּל שָׁעָה שֶׁהֶחֱלִיק לְאֹרֶךְ הַצִּנּוּר לְמַטָה.

הַהַחְלָקָה מִגָּבוֹהַּ מָצְאָה חֵן בְּעֵינָיו וְהוּא פָּנָה וּבִקֵּשׁ:

“דּוֹד, עוֹד פַּעַם!”

אַךְ כָּאן הִתְעָרְבָה אִמּוֹ הַנֶּחְמָדָה (הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁהִיא גֵּאָה עַל שֶׁהַיֶּלֶד שֶׁלָהּ נָשָׂא חֵן בְּעֵינֵי אִישׁ זָר כָּמוֹנִי) וְאָמְרָה בְּחִיּוּךְ מְסֻתָּר:

“לֹא. הַדּוֹד כְּבָר עָיֵף.”

לְמַעַן הָאֱמֶת, לֹא הָיָה הַדּוֹד עָיֵף כְּלָל. לֹא הָיָה אִכְפַּת לִי לְהָרִים אֶת הַיֶּלֶד עוֹד פַּעַם וּפַעֲמַיִם. אֲבָל כְּשֶׁאִמָּא, כָּל אִמָּא, אוֹמֶרֶת שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ, מִיָד מִתְעוֹרֵר בִּי הַיֶּלֶד שֶׁבְּתוֹכִי וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא הִיא בֶּאֱמֶת צוֹדֶקֶת. מִצַּד שֵׁנִי, אִם אֲנִי וְהַיֶּלֶד רוֹצִים…

עוֹד אֲנִי חוֹשֵׁב מַה לוֹמַר, וְהִנֵה הִגִּיעַ הָאוֹטוֹבּוּס. הַיֶּלֶד וְאִמּוֹ הַנֶּחְמָדָה עָלוּ; עָלִיתִי אֲנִי אַחֲרֵיהֶם וְיָשַׁבְתִּי בַּסַּפְסָל הַפָּנוּי מֵאָחוֹר. הָאוֹטוֹבּוּס הֵחֵל נוֹסֵעַ. הַיֶּלֶד, שֶׁיָּשַׁב לְיַד הַחַלּוֹן, לֹא הִרְגִּישׁ בִּי. הוּא פִּטְפֵּט עִם אִמּוֹ.

“לְאָן הָאוֹטוֹבּוּס נוֹסֵעַ?”

“לְתֵל־אָבִיב.”

וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו?"

“בְּפֶתַח־תִּקְוָה.”

“אָז עַכְשָׁו גַּם הָאוֹטוֹבּוּס הוּא פֶּתַח־תִּקְוָה?”

“כֵּן.”

“וּכְשֶׁהָאוֹטוֹבּוּס יַגִּיעַ לְתֵל־אָבִיב גַּם הוּא יִהְיֶה תֵּל־אָבִיב?”

“כֵּן.”

“אָז אֵיךְ אוֹטוֹבּוּס מַפְסִיק לִהְיוֹת פֶּתַח־תִּקְוָה וּמַתְחִיל לִהְיוֹת תֵּל־אָבִיב?”

הָאֵם אָמְרָה: “בַּדֶּרֶךְ יִהְיֶה הָאוֹטוֹבּוּס גַּם בְּנֵי־בְּרַק וְגַם רָמַת־גַּן, כְּמוֹ אֳנִיָּה וּכְמוֹ אֲוִירוֹן שֶׁנּוֹסְעִים מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ; בְּכָל מָקוֹם שֶׁבּוֹ הֵם נִמְצָאִים – הֵם חֵלֶק מֵאוֹתוֹ מָקוֹם.”

“לֹא נָכוֹן,” אָמַר הַיֶּלֶד, “צָרִיךְ לְהוֹצִיא מִמֶּנוּ אֶת הָאֲוִיר שֶׁל פֶּתַח־תִּקְוָה וּלְהַכְנִיס אֲוִיר שֶׁל תֵּל־אָבִיב. וְאִם יִסְגְּרוּ אוֹתוֹ לְגַמְרֵי, אָז הוּא יִשָּׁאֵר פֶּתַח־תִּקְוָה גַם בְּתֵל־אָבִיב.”

חִיַּכְתִּי, בְּדֶרֶך כְּלָל, כְּשֶׁאֲנִי מַמְרִיא בַּאֲוִירוֹן אוֹ מַפְלִיג בָּאֳנִיָּה, נִדְמֶה לִי בַּהַתְחָלָה שֶׁחֵלֶק מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהָיִיתִי בּוֹ לִפְנֵי־רֶגַע – הַקַּרְקַע, הַחוֹף, הָאָרֶץ – נִמְשָׁךְ אַחֲרַי; כְּמוֹ יְרִיעַת מַסְטִיק רְחָבָה וְעָבָה, שֶׁמּוֹשְׁכִים אוֹתָהּ וְהִיא נַעֲשֵׂית דַּקָּה־דַּקָּה, עַד שֶׁנִּקְרַעַת וְלֹא נוֹתָר עוֹד קֶשֶׁר בֵּין חֲלָקֶיהָ.

לָכֵן חִיַּכְתִּי, וְאוּלַי גַּם צָחַקְתִּי בְּשֶׁקֶט. הָאֵם שָׂמָה לֵב לְכָךְ וְאָמְרָה לַיֶּלֶד:

“הַדּוֹד שֶׁהֵרִים אוֹתְךָ יוֹשֵׁב מֵאֲחוֹרֶיךָ.”

הַיֶּלֶד פָּנָה וְהִסְתַּכֵּל אֵלַי. שָׁתַקְנוּ; אֲבָל יָדַעְתִּי שֶׁעַכְשָׁו צָרִיךְ לְשׂוֹחֵחַ אִתּוֹ. שָׁאַלְתִּי, כְּמוֹ שֶׁכָּל דּוֹד שׁוֹאֵל:

“יֶלֶד, אֵיךְ קוֹרְאִים לְךָ?”

“יַעֲקֹבָלֶ’ה.”

מְנוֹעַ הָאוֹטוֹבּוּס הִרְעִישׁ וְקָשֶׁה הָיָה לִשְׁמֹע; אֲבָל אֲנִי גַּם כָּךְ לֹא יָדַעְתִּי מַה לְהַמְשִׁיךְ וְלִשְׁאֹל. אִם אֶשְׁאַל אוֹתוֹ אֵיפֹה הוּא גָּר, זֶה יִרָאֶה אוּלַי לֹא מְנֻמָּס, כְּאִלּוּ אֲנִי מְחַזֵּר אַחַר הָאִמָּא הַנֶּחְמָדָה שֶׁלּוֹ, וְלֹא אַחֲרָיו. אוֹ, אוּלַי, חַס וְשָׁלוֹם, אֲנִי גַּנָב שֶׁרוֹצֶה לָדַעַת אֶת הַכְּתֹבֶת שֶׁל דִּירָתָם. וְאִם אֶשְׁאַל אוֹתוֹ אִם הוּא כְּבָר הוֹלֵךְ לַגָּן, אוֹ לְבֵית־הַסֵּפֶר, אוֹכִיחַ שֶׁאֵין לִי טְבִיעַת־עַיִן בִּילָדִים. שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר הַמַּפְתִּיעַ בְּיוֹתֵר יְלָדִים הוּא שֶׁמִּישֶׁהוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת גִּילָם הַמְדֻיָּק, וְחוֹשֵׁב אוֹתָם לִמְבֻגָּרִים אוֹ לִצְעִירִים יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁהֵם בֶּאֱמֶת; וְאָז עָלָה עַל דַּעְתִּי לִשְׁאֹל:

“בֶּן כַּמָה אַתָּה?”

“בֶּן שָׁלֹשׁ־וָרֶבַע.”

וּמָה הָלְאָה?

אַךְ יַעֲקֹבָלֶ’ה חִלֵּץ אוֹתִי מִמְּבוּכָתִי. הוּא עָמַד עַל מוֹשָׁבוֹ, פָּנָיו נְעוּצִים בִּי מִקָּרוֹב. רֹאשׁוֹ הָיָה חָמוּד, עֲטוּר תַּלְתַּלִים חוּמִים. עוֹרוֹ חָלָק וְשָׁזוּף, מַמָשׁ לִצְבֹּט בּוֹ. וְעֵינָיו – שְׁקֵדִים נוֹצְצִים, שֶׁאִישׁוֹנֵיהֶם מִתְרוֹצְצִים הֵנָּה וָהֵנָּה בְּמַבָּט סַקְרָנִי וְחַקְרָן. עַתָּה הִסְתַּכֵּל בִּי מִקָּרוֹב מְאֹד וְשָׁאַל:

“דּוֹד, לָמָּה יֵשׁ לְךָ פָּנִים גְּדוֹלִים כָּל־כָּךְ?”

אָמַרְתִּי: “מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי כְּבָר אִישׁ גָּדוֹל.”

“וְלָמָּה יֵשׁ לְךָ אַף כָּל־כָּךְ גָּדוֹל?”

שָׁתַקְתִּי. לְמַעַן הָאֱמֶת, קְצָת נֶעֱלַבְתִּי. מָה אֲנִי, פְּנֵי־יָרֵחַ? מֵעוֹלָם לֹא אָמַר לִי מִישֶׁהוּ שֶׁפָּנַי גְּדוֹלִים מִדַּי, לְטַעְמוֹ.

וְיַעֲקֹבָלֶ’ה הִמְשִׁיךְ:

“דּוֹד, לָמָּה יֵשׁ לְךָ שְׂפָתַיִם גְּדוֹלוֹת כָּל־כָּךְ?”

פִּתְאֹם נִזְכַּרְתִּי בַּסִּפּוּר עַל כִּפָּה אֲדֻמָּה וְהַזְּאֵב וְרָצִיתִי לִפְעֹר אֶת פִּי וְלַעֲנוֹת לְיַעֲקֹבָלֶ’ה:

“בִּשְׁבִיל לֶאֱכֹל אוֹתְךָ!”

אֲבָל יָדַעְתִּי שֶׁאָסוּר לְהַפְחִיד יְלָדִים קְטַנִּים. וְחוּץ מִזֶּה, הֲלֹא אִמּוֹ שׁוֹמַעַת בְּאֹזֶן אַחַת אֶת כָּל הַשִּׂיחָה (הִיא לֹא הִסְתַּכְּלָה לְעֶבְרֵנוּ, אֶלָא קָדִימָה, וְהִיא שִּׁתְּפָה בַּשִּׂיחָה רַק אֶת הָאֹזֶן הַשְּׂמָאלִית שֶׁלָהּ, כְּמוֹלָּשׁ רוֹאֶה־וְאֵינוֹ־נִרְאֶה). לָכֵן שָׁתַקְתִּי, כְּשֶׁעַל פָּנַי חִיּוּךְ אֱוִילִי; אוֹ אוּלַי חָזַרְתִּי וְאָמַרְתִּי מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ:

“כָּכָה זֶה, אֲנִי כְּבָר גָּדוֹל.”

נִרְאֶה שֶׁתְּשׁוּבוֹתַי הַמְּטֻפָּשׁוֹת אִכְזְבוּ אֶת יַעֲקֹבָלֶ’ה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא פָּנָה מֵעָלַי, יָשַׁב עַל מוֹשָׁבוֹ סָמוּךְ לַחַלּוֹן, וּמִשָּׁם הִכְרִיז לְפֶתַע:

“רָקוּב!”

וְהָיָה בָּהּ, בַּהַכְרָזָה זוֹ, כְּמִין קְבִיעָה שֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ רָקוּב, וְשֶׁאֵין עָתִיד לָאֱנוֹשׁוּת… אֲבָל אִמָּא שֶׁלּוֹ לֹא כָּךְ הֵבִינָה אֶת דְּבָרָיו: הִיא חָשְׁבָה שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן אֵלַי. עַל כֵּן הִכְּתָה אוֹתוֹ פַּעַם אַחַת, לֹא בְּכֹחַ רַב, עַל אַמַּת־יָדוֹ הַיְּמָנִית. יַעֲקֹבָלֶ’ה נִפְגַּע כָּל־כָּךְ מִן הַמַּכָּה, שֶׁהִתְחִיל לִבְכּוֹת. הָיָה זֶה בְּכִי מְשֻׁנֶּה, כְּמִין גְּנִיחוֹת יְבֵשׁוֹת, שֶׁבָּאוּ לְהַבִּיעַ מְחָאָה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יְבָבָה.

רִחַמְתִּי עָלָיו. בְּכִיס חֻלְצָתִי הָיָה כַּרְטִיס־הַזְמָנָה גָּדוֹל, עָשׂוּי נְיָר עָבֶה, שֶׁקִּבַּלְתִּי מֵהוֹצָאַת הַסְּפָרִים שֶׁלִּי כְּדֵי לְהִשְׁתַּתֵּף בִּמְסִבַּת־הַפְּרִידָה שֶׁנֶּעֶרְכָה לִמְנַהֵל הַהוֹצָאָה.

“יַעֲקֹבָלֶ’ה,” פָּנִיתִי אֶלָיו, “אַתָּה רוֹצֶה שֶׁאֶעֱשֶׂה לְךָ אֲוִירוֹן?”

מִיָד פָּסַק לִבְכּוֹת. קָם וְהִתְיַצֵּב שׁוּב מוּלִי, נִשְׁעָן אֶל גַּב הַמּוֹשָׁב, הַמִּתְנַדְנֵד עִם קְפִיצוֹת הָאוֹטוֹבּוּס הַנּוֹסֵעַ.

“כֵּן!”

הוֹצֵאתִי אֶת הַכַּרְטִיס, קִפַּלְתִּי אוֹתוֹ וְחָתַכְתִּי מִמֶּנוּ רִבּוּעַ. אֶת הָרִבּוּעַ שַׁבְתִּי וְקִפַּלְתִּי בַּאֲלַכְסוֹן, פַּעַם כָּךְ וּפַעַם כָּךְ, וּבָאֶמְצַע, וְקִפַּלְתִּי אֶת כְּנָפָיו פְּנִימָה, עַד שֶׁיָּצְאוּ כְּמִין שְׁתֵּי כְּנָפַיִם מְשֻׁלָּשׁוֹת. אֶת הַכָּנָף הַמְּשֻׁלֶשֶׁת הָאַחַת שַׁבְתִּי וְקִפַּלְתִּי בִּקְּצוֹתֶיהָ, כְּלַפֵּי פְּנִים, וְשׁוּב קִפַּלְתִּי אֶת הַקְּצָווֹת שֶׁנִּתְקַבְּלוּ, פַּעַם בְּזָוִית זוֹ וּפַעַם בָּזוֹ שֶׁמִּמּוּלָהּ, וְשַׁבְתִּי וְקִפַּלְתִּי בָּאֶמְצַע, וְצָבַטְתִּי מִתּוֹךְ הַקִּפּוּל הַמְּשֻׁלָּשׁ הַזֶּה שְׁנֵי קְצוֹת נְיָר, הֲלֹא הֵם הַחַרְטוֹם אוֹ הַמַּדְחֲפִים (בְּיַלְדוֹתַי קָרְאוּ לָהֶם “פְּרוֹפֶּלוֹרִים”) שֶׁל הָאֲוִירוֹן. מִיִּתְרַת הַנְּיָר הִתְקַנְתִּי זָנָב וְקִפַּלְתִּי אוֹתוֹ לְאָרְכּוֹ, וְאֶת רֹאשׁוֹ קִפַּלְתִּי לִמְשֻׁלָּשׁ, דָּחַפְתִּי אוֹתוֹ לְתוֹךְ הַכָּנָף הַמְּשֻׁלֶשֶׁת הַגְּדוֹלָה, קִפַּלְתִּי לָרֹחַב אֶת מַחֲצִיתָהּ, הִדַּקְתִּי – וְהִנֵּה אֲוִירוֹן־נְיָר לְתִפְאֶרֶת: חַרְטוֹם, מָנוֹעַ, כְּנָפַיִם וְזָנָב, מוּכָן לְטִיסָה.

נָתַתִּי אֶת הָאֲוִירוֹן בִּידֵי יַעֲקֹבָלֶ’ה וְלִמַּדְתִּיו לְהַחֲזִיק אוֹתוֹ נָכוֹן, בִּגְחוֹנוֹ, בֵּין אֲגוּדָל וְאֶצְבַּע־יָד־יָמִין, כְּשֶׁזְּנָבוֹ לְאָחוֹר וְחַרְטוֹמוֹ מֻפְנֶה קָדִימָה – וְכָךְ לְהַעִיפוֹ.

יַעֲקֹבָלֶ’ה שָׁאַל אוֹתִי:

“אֵיזֶה אֲוִירוֹן זֶה?”

אָמַרְתִּי: “מִירַאז'.”

“זֶה אֲוִירוֹן־אֵשׁ?”

“כֵּן.”

מִיָד הֵנִיף אוֹתוֹ סְבִיב רֹאשׁוֹ בָּאֲוִיר, כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא וּמְזַמְזֵם: “אֵשׁ! אֵשׁ! אֵשׁ! אֵשׁ! אֲוִירוֹן־אֵשׁ! הַכֹּל אֵשׁ!” וְאַחַר כָּךְ פָּנָה אֵלַי וְשָׁאַל:

“דּוֹד, לָמָּה יֵשׁ לְךָ נְיָר בַּכִּיס?”

אָמַרְתִּי: “יָדַעְתִּי שֶׁאֶפְגֹּשׁ אוֹתְּךָ וְלָכֵן הֵבֵאתִי אִתִּי נְיָר לַעֲשׂוֹת לְךָ אֲוִירוֹן.”

“וְאַתָּה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֲוִירוֹן יוֹתֵר גָּדוֹל?”

“כֵּן. אִם הָיִיתִי מֵבִיא גִּלְיוֹן־נְיָר יוֹתֵר גָּדוֹל.”

“דּוֹד, תַּגִּיד, לְכָל יֶלֶד שֶׁאַתָּה פּוֹגֵשׁ אַתָּה עוֹשֶׂה אֲוִירוֹן?”

הִסַּסְתִּי רֶגַע, וְאָמַרְתִּי: “כֵּן, אִם הוּא יֶלֶד נֶחְמָד וּמַגִּיעַ לוֹ.”

רָאִיתִי שֶׁהַדָּבָר עָשָׂה עַל יַעֲקֹבָלֶ’ה רֹשֶׁם גָּדוֹל. הִנֵּה פָּגַשׁ בְּדוֹד שֶׁנּוֹסֵעַ בְּאוֹטוֹבּוּס, וּלְכָל יֶלֶד שֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ עַל דַרְכּוֹ הוּא עוֹשֶׂה אֲוִירוֹן־נְיָר. כְּפִי שֶׁתָּבִינוּ, זוֹ אֵינָהּ הָאֱמֶת כְּלָל, וַאֲנִי סְתָם שִׁקַּרְתִּי לְיַעֲקֹבָלֶ’ה, כְּדֵי לְהָתֵל בּוֹ. (וְאוּלַי גַּם כָּעַסְתִּי עָלָיו קְצָת, עַל שֶׁהֶעֱלִיב קֹדֶם אֶת הָאַף הַגָּדוֹל שֶׁלִי). תֵּאַרְתִּי לְעַצְמִי כֵּיצַד הוּא בָּא הַבַּיְתָה וּמְסַפֵּר לְאָבִיו, אוֹ לְאָחִיו, אוֹ לַחֲבֵרָיו בַּגָּן, שֶׁנָּסַע בָּאוֹטוֹבּוּס וּפָגַשׁ בְּדוֹד שֶׁעוֹשֶׂה אֲוִירוֹן־נְיָר לְכָל יֶלֶד שֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ. וְכֻלָם אוֹמְרִים לוֹ שֶׁלֹּא נָכוֹן, וְלֹא יִתָּכֵן כַּדָּבָר הַזֶּה. וְהֵם בֶּאֱמֶת צוֹדְקִים. אַךְ הוּא מִתְעַקֵּשׁ וַאֲפִלּוּ מַרְאֵה לָהֶם אֶת הָאֲוִירוֹן שֶׁאֲנִי עָשִׂיתִי לוֹ, וּכְלוּם תִּתָּכֵן הוֹכָחָה טוֹבָה מִזּוֹ?

הִתְחַלְתִּי דּוֹאֵג אִם אֵינֶנִּי גּוֹרֵם רָעָה לְיַעֲקֹבָלֶ’ה, בְּכָךְ שֶׁאֲנִי מַשְׁאִיר אוֹתוֹ בְּטָעוּתוֹ. הַאִם לֹא כְּדַאי לְגַלּוֹת לוֹ אֶת הָאֱמֶת? אַךְ בֵּינְתַּיִם הִגִּיעַ הָאוֹטוֹבּוּס לְתֵל־אָבִיב. יַעֲקֹבָלֶ’ה וְאִמּוֹ קָמוּ לָרֶדֶת. גַּם אֲנִי הָיִיתִי צָרִיךְ לָרֶדֶת בְּאוֹתָהּ תַּחֲנָה, אַךְ חָשַׁשְׁתִּי פֶּן תַּחְשֹׁב הָאֵם שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לַעֲקֹב אַחֲרֵיהֶם, לָכֵן נִשְׁאַרְתִּי יוֹשֵׁב עַל מְקוֹמִי.

“יַעֲקֹבָלֶ’ה,” אָמְרָה הָאֵם, “עַכְשָׁו תַּגִּיד שָׁלוֹם וְתוֹדָה לַדּוֹד שֶׁעָשָׂה לְךָ אֲוִירוֹן.”

יַעֲקֹבָלֶ’ה אָמַר לִי שָׁלוֹם, וְנוֹפֵף לְעֻמָּתִי אֶת יָדוֹ הַמַּחֲזִיקָה בַּאֲוִירוֹן־הַנְּיָר. וְכָךְ יָרְדוּ הַשְּׁנַיִם, וַאֲנִי הִמְשַׁכְתִּי לִנְסֹעַ מֶרְחָק תַּחֲנָה אַחַת, וְחָזַרְתִּי בָּרֶגֶל כָּל הַדֶּרֶךְ הַמְּיֻתֶּרֶת אֶל בֵּיתִי, כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי: אַתָּה רוֹאֶה, זֶה עָנְשׁוֹ שֶׁל שַׁקְרָן!

אֲבָל עֲדַיִן אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ: הַאִם טוֹב עָשִׂיתִי, שֶׁלֹּא גִּלִּיתִי לְיַעֲקֹבָלֶ’ה אֶת הָאֱמֶת? הַאִם מֻתָּר לְשַׁקֵּר, כְּדֵי שֶׁיֶּלֶד קָטָן יִזְכֶּה בַּחֲלוֹם יָפֶה, שֶׁפָּגַשׁ וְרָאָה בְּמוֹ עֵינָיו בָּאוֹטוֹבּוּס דּוֹד, הָעוֹשֶׂה מְטוֹסֵי־נְיָר לְכָל הַיְּלָדִים שֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ (אִם הֵם נֶחְמָדִים)?

מַה דַּעְתְּכֶם: הַאִם נָהַגְתִּי כַּשּׁוּרָה? כִּתְבוּ לִי לְפִי הַכְּתֹבֶת: אֵהוּד בֶּן עֵזֶר, ת.ד. 22135, תֵּל־אָבִיב.

מִיכָה בֶּן יוֹסֵף, אֲהוּבִי

מאת

אהוד בן עזר

כָּתַבְתִּי שִׁיר:

"לִבִּי מְחַכֶּה לוֹ

שֶׁיַּעֲבֹר עַל פָּנַי

אִם יַחֲזֹר וְיַכִּיר

שֶׁזֹּאת אֲנִי

אֶצְחַק

וְדָבָר לֹא אַזְכִּיר לוֹ

וְגַם לֹא אֶשְׁכַּח."

וְלֹא יָדַעְתִּי – הַאִם הַשִּׁיר הוּא שִׁיר? אֲנִי מַאֲמִינָה שֶׁהַמִּלִּים שֶׁל הַשִּׁירִים שׁוֹנוֹת מִן הַמִּלִּים שֶׁאֲנִי מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בָּהֶן יוֹם־יוֹם, וְאִם רַק יוֹדְעִים לְחַבֵּר אוֹתָן נָכוֹן – נוֹלָד שִׁיר. וְהַשְּׁאֵלָה הִיא: אֵיךְ לוֹמְדִים לְחַבֵּר אוֹתָן נָכוֹן. הִנֵּה אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בַּסֵּפֶר: כָּל־כָּךְ פָּשׁוּט – הַמְּשׁוֹרֵר לָקַח מִלִּים וְשָׂם אוֹתָן אַחַת אַחֲרֵי הַשְּׁנִיָּה, דַּוְקָא כָּךְ וְלֹא אַחֶרֶת, בַּסֵּדֶר הַזֶּה – וְיָצָא שִׁיר. אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת שׁוּרָה שֶׁמּוֹצֵאת חֵן בְּעֵינַי, וּמִתְרַגֶּזֶת – מַדוּעַ מִישֶׁהוּ אַחֵר כְּבָר סִדֵּר אוֹתָהּ דַּוְקָא כָּךְ, וְלָכֵן הִיא שַׁיֶּכֶת לוֹ – הֲלֹא אֲנִי יָּכֹלְתִּי לִהְיוֹת הַמְּחַבֶּרֶת?!

וּכְשֶׁאֲנִי מְנַסָּה לְחַבֵּר מִלִּים מִשֶּׁלִי – יוֹצֵא מַשֶּׁהוּ, וַאֲנִי לֹא יוֹדַעַת אִם הוּא שִׁיר. נִדְמֶה לִי שֶׁלָּקַחְתִּי מִלִּים מִכָּל מִינֵי מְקוֹמוֹת וְהִכְרַחְתִּי אוֹתָן לִהְיוֹת בְּיַחַד, וְאִם רֶגַע אֶחָד אֶחְדַּל לְהַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶן וְלֹא אָשִׂים לֵב – תִּבְרַחְנָה אַחַת־אַחַת חֲזָרָה לַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאָה, וְשִׁירִי יִתְפּוֹרֵר וְיֵעָלֵם לוֹ.

בִּשְׁבוּעַ הַסֵּפֶר הָעִבְרִי הוֹפִיעַ אֶצְלֵנוּ בַּכִּתָּה הַסּוֹפֵר מִיכָה בֶּן יוֹסֵף וְסִפֵּר אֵיךְ כּוֹתְבִים סְפָרִים, וּבִכְלָל. פַּעֲמַיִם תָּפַסְתִּי אֶת הַמַּבָּט שֶׁלּוֹ וְהָעֵינַיִם שֶׁלָּנוּ נִפְגְּשׁוּ. הִתְרַגַּשְׁתִּי מְאֹד. הַבָּנוֹת בַּכִּתָּה אוֹמְרוֹת שֶׁאֲנִי מַבִּיטָה עַל בַּחוּרִים כְּמוֹ אַחַת שֶׁ“נִּדְבֶּקֶת”. אֲנִי לֹא רוֹצָה לָדַעַת מַה זֶה “נִדְבֶּקֶת”. אֲנִי רַק יוֹדַעַת שֶׁהַמַּבָּטִים שֶׁבָּהֶם אֲנִי נִפְגֶּשֶׁת עִם בָּחוּר, הֵם דָּבָר יָפֶה וּמַפְחִיד, כְּמוֹ הַאַהֲבָה. וְאָז הַכֹּל מִתְהַפֵּךְ אֶצְלִי בִּפְנִים. וְכָכָה זֶה הָיָה כְּשֶׁהִבִּיט בִּי הַסּוֹפֵר מִיכָה בֶּן יוֹסֵף, אֲהוּבִי.

אֲנִי קוֹרֵאת לוֹ – אֲהוּבִי, לַמְרוֹת שֶׁזֹּאת הָיְתָה הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בַּחַיִּים שֶׁרָאִיתִי אוֹתוֹ. וַאֲפִלּוּ לֹא קָרָאתִי אַף אֶחָד מֵהַסְּפָרִים שֶׁלּוֹ. אֲבָל זֹאת הָיְתָה הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בַּחַיִּים שֶׁלִי שֶׁרָאִיתִי אָדָם שֶׁהִדְפִּיסוּ אֶת הַמִּלִּים שֶׁלּוֹ בְּסֵפֶר, חוּץ מֵהַשָּׁכֵן שֶׁלָּנוּ, דּוֹקְטוֹר יוֹסֵף אֱגוֹזִי, שֶׁהוֹצִיא סֵפֶר עַל גִּדּוּל כְּלָבִים. וְעַד כַּמָה שֶׁאֲנִי מְבִינָה, הֲרֵי בִּשְׁבִיל לִכְתֹּב סֵפֶר עַל גִּדּוּל כְּלָבִים אָדָם לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת חָכָם בִּמְיֻחָד וּלְהַמְצִיא מַשֶּׁהוּ מֵהַדִּמְיוֹן, אֶלָא פָּשׁוּט לִהְיוֹת בַּעַל מִקְצוֹעַ, וּבֶאֱמֶת הַשָּׁכֵן שֶׁלָּנוּ יוֹסֵף אֱגוֹזִי הוּא רוֹפֵא בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת־בַּיִת וְאֵינֶנּוּ סוֹפֵר.

שׁוֹנֶה הַדָּבָר כְּשֶׁפּוֹגְשִׁים סוֹפֵר אֲמִתִּי. כְּשֶׁצְּעִירָה מְשׁוֹרֶרֶת פּוֹגֶשֶׁת בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיֶּיהָ סוֹפֵר, הִיא לֹא יְכוֹלָה שֶׁלֹּא לְהִתְאַהֵב בּוֹ, אֲפִלּוּ הִיא לוֹמֶדֶת בְּכִתָּה אַחַת עִם כָּל מִינֵי יְלָדִים וִילָדוֹת רְגִילִים. וַאֲפִלּוּ הַיָּדַיִם שֶׁלָהּ מְלֻכְלָכוֹת בְּגִיר. וַאֲפִלּוּ הוּא בָּא מֵרָחוֹק, מִן הָעוֹלָם הַגָּדוֹל, מִבָּתֵּי־הַקָּפֶה שָׂם יוֹשְׁבִים אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם הַמְּשׁוֹרְרִים וְהַשַּׂחְקָנִים וְהַצַּיָּרִים וְהַזַּמָּרִים וְשַׂחֲקָנֵי־הַקּוֹלְנוֹעַ, וּמְשׂוֹחֲחִים עַל דְּבָרִים חֲשׁוּבִים שֶׁבְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם. אַל תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי מַה זֶה רוּמוֹ – אֲנִי לֹא יוֹדַעַת בְּדִיּוּק. אוּלַי זֶה עוֹד מִין בֵּית־קָפֶה כְּמוֹ דּוֹמוֹ אוֹ סְקַאלָה אוֹ רִימִינִי, אֲבָל בֵּית־קָפֶה אֱלוֹהִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִמְצָא בַּמָּקוֹם הַגָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר, אוֹ שֶׁאֵלָיו בָּאִים הָאֲנָשִׁים רָמֵי־הַמַּעֲלָה.

הַיְּלָדִים וְהַיְּלָדוֹת שָׁאֲלוּ אֶת מִיכָה בֶּן יוֹסֵף כָּל מִינֵי שְׁאֵלוֹת.

עֶצְיוֹן: “לָמָּה כּוֹתְבִים בַּסְּפָרִים עַל הָעַרְבִי כְּאִלּוּ הוּא תָּמִיד טִפֵּשׁ אוֹ אַכְזָר, וְתָמִיד אֲנַחְנוּ ‘מְסַדְּרִים’ אוֹתוֹ בַּסּוֹף?”

יוּבַל: “הַאִם הַסּוֹפֵר יוֹדֵעַ כְּבָר בַּהַתְחָלָה כָּל מַה שֶׁיִּקְרֶה בַּסִּפּוּר?”

חַגִּית: “הַאִם יָכוֹל סוֹפֵר לְהִתְפַּרְנֵס מֵהַסְּפָרִים שֶׁהוּא כּוֹתֵב?”

הַ“שְׁוִיצֶרִית” הַזֹּאת!

וְגִדְעוֹן: “בְּאֵיזֶה גִּיל הֶחְלַטְתָּ לִהְיוֹת סוֹפֵר?”

וְאָז הֵרַמְתִּי אֶת הַיָּד וְשָׁאַלְתִּי, וּמִיָד כְּשֶׁפָּתַחְתִּי אֶת הַפֶּה, הִסְמַקְתִּי נוֹרָא, אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה קָרָה שֶׁאַף אֶחָד לֹא צָחַק מִמֶּנִּי, אוּלַי בִּגְלַל שֶׁהִתְבַּיְּשׁוּ מֵהַסּוֹפֵר מִיכָה בֶּן יוֹסֵף, אֲהוּבִי. אֲנִי שָׁאַלְתִּי אִם יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁשִּׁיר אוֹ סִפּוּר, שֶׁאֶחָד מֵאִתָּנוּ כּוֹתֵב עַכְשָׁו – יִהְיֶה אֲמִתִּי, וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לָדַעַת אֶת זֶה, וְאִם אֶפְשָׁר לָדַעַת לְפִי זֶה אִם מִישֶׁהוּ יִהְיֶה סוֹפֵר בֶּעָתִיד, אוֹ מְשׁוֹרֵר.

וְאַחֲרֵי שֶׁסִּיַּמְתִּי אֶת הַשְּׁאֵלָה, כֻּלָם עָשׂוּ “וּאוּוּ…” אָרֹךְ כְּאִלּוּ כֻּלָם נִחֲשׁוּ שֶׁהִתְכַּוַּנְתִּי לְעַצְמִי.

וּמִיכָה בֶּן יוֹסֵף, אֲהוּבִי, עָנָה לִי עַל שְׁאֵלָתִי בְּאֲרִיכוּת. הוּא אָמַר שֶׁלֹּא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁמִּישֶׁהוּ בַּגִּיל שֶׁלִי יִכְתֹּב מַשֶּׁהוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵרֶךְ. בְּדֶרֶךְ כְּלָל לֹא כּוֹתְבִים דָּבָר חָשׁוּב לִפְנֵי גִּיל עֶשְׂרִים, וְאוּלַי אֲפִלּוּ עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ. וְיֵשׁ שֶׁמַּתְחִילִים לִכְתֹּב בְּגִיל הַרְבֵּה יוֹתֵר מְבֻגָּר. הָיָה אָמְנָם מְשׁוֹרֵר צָרְפָתִי אֶחָד שֶׁהִתְחִיל לִכְתֹּב שִׁירִים בֶּן חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה, וּכְשֶׁהָיָה בֶּן תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה כְּבָר הוֹפִיעַ סִפְרוֹ הָרִאשׁוֹן, וְזָכָה לִתְהִלָּה. קָרְאוּ לוֹ רֶמְבּוֹ. אֲבָל אַחֲרֵי שָׁנִים מְעַטּוֹת הִפְסִיק לִכְתֹּב, יָצָא לְאַפְרִיקָה וְנַעֲשָׂה סוֹחֵר בְּשֶׁנְהָב וּבַעֲבָדִים, וּמֵת בְּגִיל שְׁלֹשִׁים ושֶׁבַע, עָזוּב וְנִשְׁכָּח.

רֶמְבּוֹ חַי לִפְנֵי כְּמֵאָה שָׁנָה. אֲבָל זֶה לֹא אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְיָאֵשׁ וּלְהַפְסִיק לִכְתֹּב. אַתְּ יְכוֹלָה, לְמָשָׁל, לִכְתֹּב שִׁיר יָפֶה מְאֹד, אֲבָל אִם לֹא תַּמְשִׁיכִי לִכְתֹּב שִׁירִים – אֵין לָזֶה עֵרֶךְ.

מִצַּד שֵׁנִי, אֶפְשָׁר לִכְתֹּב שָׁנִים אֲרֻכּוֹת דְּבָרִים חַסְרֵי עֵרֶךְ, שֶׁאַף אֶחָד לֹא יִרְצֶה לְהַדְפִּיס אוֹתָם, פָּשׁוּט, יִזְרְקוּ אוֹתָם לַסַּל וַחֲסַל. אֲבָל מִי שֶׁלֹּא מִתְיָאֵשׁ, וְאֵינוֹ חֲסַר כִּשָּׁרוֹן, יָכוֹל יוֹם אֶחָד, אַחֲרֵי שָׁנִים – לִכְתֹּב דְּבָרִים יָפִים מְאֹד, וַאֲמִתִּיִּים. וְכָל הַשָּׁנִים שֶׁדָּחוּ אוֹתוֹ צְרִיכוֹת לְהֵחָשֵׁב בְעֵינָיו כִּשְׁנוֹת הַלִּמוּד שֶׁלּוֹ. כְּמוֹ בְּכָל מִקְצוֹעַ. וְצָרִיךְ לְהִתְיַחֵס אֶל כָּל מַה שֶׁכּוֹתְבִים בְּגִיל צָעִיר כְּמוֹ אֶל תַּרְגִּילִים. כְּמוֹ צַיָּר שֶׁלּוֹמֵד לְצַיֵּר שָׁנִים רַבּוֹת לִפְנֵי שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה צַיָּר אֲמִתִּי.

זֹאת הָיְתָה הַתְּשׁוּבָה שֶׁל הַסּוֹפֵר מִיכָה בֶּן יוֹסֵף, אֲהוּבִי. וְעוֹד אָמַר, כִּי הוּא עַצְמוֹ כָּתַב עֶשֶׂר שָׁנִים שִׁירִים וְסִפּוּרִים, וְאַף אֶחָד לֹא הִדְפִּיס אוֹתָם, אוּלַי גַּם מִפְּנֵי שֶׁאֶת כְּתַב־הַיָּד שֶׁלּוֹ כָּל־כָּךְ קָשֶׁה לִקְרֹא. לְבַסּוֹף קָנָה מְכוֹנַת־כְּתִיבָה, וְאָז הִתְחִילוּ לְהַדְפִּיס אֶת הַדְּבָרִים שֶׁשָּׁלַח, לֹא רַק מִפְּנֵי שֶׁמֵּעַכְשָׁו הָיָה בָּרוּר וְקַל לִקְרֹא אוֹתָם, אֶלָא מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הָיוּ בְּשֵׁלִים.

שָׁאַלְתִּי: “מַה זֶה בְּשֵׁלִים?”

וְאָז הַסּוֹפֵר מִיכָה בֶּן יוֹסֵף, אֲהוּבִי, הִשְׁתַּדֵּל לְהַסְבִּיר לִי. הוּא דִּבֵּר עַל לִהְיוֹת מְבֻגָּר, וְצוּרָה, וְסִגְנוֹן, וְעוֹלָם פְּנִימִי, וַאֲנִי לֹא כָּל־כָּךְ הֵבַנְתִּי אֶת דְּבָרָיו. מָה עוֹד שֶׁחַגִּית, זֹאת שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בַּסַּפְסָל מֵאֲחוֹרַי, לָחֲשָׁה בְּקוֹל רָם עַד שֶׁכֻּלָּם שָׁמְעוּ הֵיטֵב:

“בְּשֵׁלָה זֶה מְפֻתָּחָה!”

וְשׁוּב הִסְמַקְתִּי וְהָיָה לִי חַם, כְּאִלּוּ הָעוֹר בּוֹעֵר לִי מִתַּחַת לַסַּנְטֵר וּבַגָּרוֹן. וְהֵבַנְתִּי כִּי לִכְתֹּב שִׁיר אֲמִתִּי זֶה כְּמוֹ לְהַצְלִיחַ בְּאַהֲבָה, וּכְמוֹ הַמַּבָּטִים שֶׁל הַנְּעָרִים שֶׁגּוֹרְמִים לָךְ הִתְרַגְשׁוּת.

הַשִּׁעוּר נִגְמַר. הַסּוֹפֵר מִיכָה בֶּן יוֹסֵף, אֲהוּבִי, יָצָא לַמִּסְדְּרוֹן וְהַיְּלָדִים וְהַיְּלָדוֹת צָרוּ עָלָיו, שָׁאֲלוּ שְׁאֵלוֹת וּבִקְּשׁוּ חֲתִימָה. הוּא חָתַם בְּעֵט, וְהַיְּלָדִים לֹא הֵבִינוּ שֶׁהוּא כּוֹתֵב בִּדְיוֹ, וְשָׂמוּ אֶת הָאֶצְבָּעוֹת עַל פִּסּוֹת הַנְּיָר שֶׁעֲלֵיהֶן חָתַם, קִמְּטוּ אוֹתָן וְלִכְלְכוּ אֶת אוֹתִיּוֹת שְׁמוֹ. וְהַסּוֹפֵר מִיכָה בֶּן יוֹסֵף, אֲהוּבִי, אָמַר:

“יְלָדִים, תִּזָּהֲרוּ, אֲנִי כּוֹתֵב בְּעֵט. רְאִיתֶם פַּעַם עֵט נוֹבֵעַ?”

וְהֵם עָנוּ בְּמַקְהֵלָה: “לֹא!”

וְהִמְשִׁיכוּ לְהִדָּחֵק אֶלָיו.

וְאָז לֹא הִתְאַפַּקְתִּי עוֹד, וְהוֹצֵאתִי אֶת הַדַּף עִם הַשִּׁיר שֶׁלִי, כְּשֶׁהַמִּלִּים מֻצְנָעוֹת כְּלַפֵּי פְּנִים כְּדֵי שֶׁהַיְּלָדִים לֹא יִרְאוּ, וְנִדְחַקְתִּי אֶל מִיכָה בֶּן יוֹסֵף, אֲהוּבִי, וְהִתְקָרַבְתִּי אֵלָיו עַד שֶׁהַסַּנְטֵר שֶׁלִי הִתְחַכֵּךְ בַּכָּתֵף שֶׁלּוֹ, וּבְקֹשִׁי הִצְלַחְתִּי לְגַמְגֵּם:

“אַתָּה מוּכָן לִקְרֹא אֶת הַשִּׁיר שֶׁכָּתַבְתִּי וּלְהַגִּיד לִי אֶת דַּעְתְּךָ?”

וְהוּא לָקַח מִמֶּנִּי אֶת הַשִּׁיר, וְכֻלָם דָּחֲפוּ אוֹתִי אֵלָיו כָּךְ שֶׁכִּמְעַט חִבַּקְתִּי אוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר קָרָא פַּעַם, וְעוֹד פַּעַם, וְעוֹד פַּעַם אֶת הַשִּׁיר שֶׁלִי. וּבְכָל פַּעַם הִרְגַּשְׁתִּי כְּאִלּוּ חָזַר וּמָצָא עוֹד טָעוּת בַּבְּחִינָה שֶׁלִי, וְהַצִּיּוּן יוֹרֵד. לְבַסּוֹף הֶחְזִיר לִי אֶת הַשִּׁיר, וְאָמַר:

“יֵשׁ לָשִׁיר שֶׁלָּךְ נִגּוּן וּמִשְׁקָל. אֲבָל הוּא עוֹד לֹא בָּשֵׁל.” (שׁוּב הַ“בָּשֵׁל” הַזֶּה, יִמַּח שְׁמוֹ! מָה אֲנִי – אָבוֹקָדוֹ?!) "תַּמְשִׁיכִי לִכְתֹּב, וְאוּלַי – "

וְלֹא סִיֵּם אֶת הַמִּשְׁפָּט. רַק חִיֵּךְ.

וַאֲנִי נֶעֱלַבְתִּי וְגַם הִתְרַגַּשְׁתִּי. וַאֲנִי שָׂנֵאתִי אוֹתוֹ, וְגַם אָהַבְתִּי. וַאֲפִלּוּ לֹא שַׂמְתִּי לֵב לַיְּלָדִים שֶׁמִּסָּבִיב. הֵם דָּחֲקוּ אוֹתִי הַצִּדָּה עַד שֶׁהִפְרִידוּ אוֹתִי מֵעָלָיו. הוּא לֹא הִסְתַּכֵּל אֵלַי יוֹתֵר. אָז הָלַכְתִּי לִי, וְיוֹתֵר לֹא רָאִיתִי אוֹתוֹ. וְהֶחְלַטְתִּי כִּי עוֹד שָׁנָה־שְׁנָתַיִם, כְּשֶׁאֶהְיֶה גְּדוֹלָה, אַגִּיעַ גַּם אֲנִי לְרוּמוֹ שֶׁל הָעוֹלָם, אֶכְתֹּב שִׁירִים יָפִים יוֹתֵר מִשֶּׁכּוֹתְבוֹת כָּל הַחֲבֵרוֹת הַמְּגֻנְדָּרוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֶהְיֶה כָּל־כָּךְ יָּפָה עַד שֶׁגַּם הוּא יִתְאַהֵב בִּי וְיִתְחַתֵּן אִתִּי. בַּחֲלוֹמוֹת שֶׁלִי זֶה כְּבָר קוֹרֶה לַיְלָה־לַיְלָה, עַכְשָׁו.

בֵּית הַקְּבָרוֹת לִמְטוֹסִים

מאת

אהוד בן עזר

בְּשָׂדֶה יָרֹק, בִּקְצֵה שְׂדֵה־תְּעוּפָה רְחַב־יָדַיִם, לֹא רָחוֹק מִמַּסְלוּל־הַמְרָאָה אָפֹר־כְּחַלְחַל, נִמְצָאִים בַּחֲבוּרָה שִׁשָׁה מְטוֹסִים שְׁבוּרִים, חֲבוּלִים וּבַעֲלֵי מוּמִים. מְנוֹעֵיהֶם, שֶׁהֵם לִבּוֹתֵיהֶם – פְּגוּמִים, אוֹ נִתְלְשׁוּ מִגּוּפָם וְנוֹתְרוּ בּוֹ חוֹרִים פְּעוּרִים. הַמְּטוֹסִים נִרְאִים כִּשְׁלָדִים שֶׁל עַצְמָם. גּוּפִים עֲנָקִיִּים, רֵיקִים, דּוֹמְמִים. וּבְתָאֵיהֶם קוּרֵי־עַכָּבִישׁ וְצִפֳּרִים מְקַנְּנוֹת. הֵם – שֶׁהִרְקִיעוּ שְׁחָקִים וְסוֹבְבוּ בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ וּבִקְרוּ בְּאַרְצוֹת תֵּבֵל רְחוֹקוֹת – מוּטָּלִים עָתָּה כְּבֵדִים, צוֹנְחִים עַל פְּנֵי הַקַּרְקַע, שְׁבוּרֵי גּוּף, שְׁבוּרֵי כְּנָפַיִם וְחַרְטוֹם. וּלְעוֹלָם, לְעוֹלָם לֹא יַמְרִיאוּ עוֹד מִתַּחֲנָתָם זוֹ, הָאַחֲרוֹנָה.

עַל מָה הֵם מְשׂוֹחֲחִים, הַמְּטוֹסִים־הַגְּרוּטָאוֹת, שֶׁגּוּפֵי הָאֲלוּמִינְיוּם שֶׁלָּהֶם מַכְסִיפִים מִדֵּי יוֹם בַּשֶּׁמֶשׁ, וּבַלֵּילוֹת הֵם מַלְבִּינִים לְאוֹר הַיָּרֵחַ וּפַנָּסֵי הַמַּסְלוּל וְזַרְקוֹרֵי הַמְּטוֹסִים הַנּוֹחֲתִים בַּשָּׂדֶה? – עַל מָה מְמַלֵּל עֲדַיִן מִדֵּי פַּעַם פִּיהֶם, כְּלוֹמַר – חַרְטוֹמָם?

גָּבוֹהַּ מִכֻּלָם הוּא חֲצִּי־מָטוֹס שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ חֵצִיק כִּי מַחֲצִיתוֹ, מֵאֶמְצַע גּוּפוֹ וְכָל חֶלְקוֹ הָאֲחוֹרִי – חֲסֵרָה וְאֵינֶנָּה. וְכָל־כֻּלּוֹ זוּג כְּנָפַיִם גְּדוֹלוֹת, חַרְטוֹם, גַּלְגַּלִים שֶׁצְּמִיגֵיהֶם מִתְפּוֹרְרִים, וְגוּף כָּרוּת אֲשֶׁר פִּתְחוֹ פָּעוּר מֵאָחוֹר, כְּמוֹ אֵיזֶה חֵרֶק עֲנָק שֶׁנֶּחְתָּךְ.

מוּלוֹ מֵרִים זְנָבוֹ מָטוֹס וּשְׁמוֹ חַרְטוֹמַדָה כִּי גַּלְגַּלָיו הַקִּדְמִיִּים חֲסֵרִים וְחַרְטוֹמוֹ שָׁקוּעַ בָּאֲדָמָה וַעֲשָׂבִים צוֹמְחִים בּוֹ, וּבֵין הַשְּׁעוֹנִים הָרַבִּים אֲשֶׁר בְּתָא הַטַּיָּס הָרֵיק מִתְפַּתְּלִים קוֹצִים וּבַרְקָנִים, וְרַק זְנָבוֹ מִתְרוֹמֵם בַּאֲלַכְסוֹן כְּלַפֵּי שָׁמַיִם כְּמוֹ בַּחוּרָה שֶׁמְּרִימָה אֶת חֲצָאִיתָהּ מֵאָחוֹר.

אוֹמֵר חֵצִיק לְחַרְטוֹמַדָה: “מָה אַתָּה מְשַׁרְבֵּב אֶת זְנָבְךָ לְמַעֲלָה כְּמוֹ רַקְדָנִית הַמִּשְׁתַּחֲוָה לַקָּהָל. הַאִם רְצוֹנְךָ לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי הָעַכְבָּרִים וְהַלְּטָאוֹת אֲשֶׁר מָצְאוּ לָהֶם מִקְלָט בְּחַרְטוֹמְךָ? – עַל מִי אַתָּה מְנַסֶּה לַעֲשׂוֹת רֹשֶׁם? – עָלַי? – שֶׁחָרַשְׁתִּי עַשְׂרוֹת וּמְאוֹת פְּעָמִים אֶת הַשָּׁמַיִם סְבִיב הָעוֹלָם כֻּלּוֹ?”

נֶעֱלַב חַרְטוֹמַדָה וְאָמַר בְּקוֹלוֹ הַדַּקִּיק: “אוֹתִּי אָהֲבוּ כֻּלָם. הַדַּיָּלוֹת הֲכִי יָפוֹת רָצוּ לִנְסֹעַ בִּי. הַדַּיָלִים הֲכִי מְנֻמָּסִים רָצוּ לְהִכָּנֵס לְתוֹכִי. הַקַּבַּרְנִיטִים הֲכִי מְנֻסִּים נָהֲגוּ אוֹתִי. הָאֲרוּחוֹת הֲכִי טוֹבוֹת הֻגְּשׁוּ בִּי. הָאֲנָשִׁים הֲכִי חֲשׁוּבִים יָשְׁבוּ בִּי. וְאַתָּה, חֵצִיק, גָּדוֹל הָיִיתָ אַךְ לֹא חָשׁוּב. יְרָקוֹת הוֹבִילוּ בְּךָ, וּפְרָחִים, וּסְטוּדֶנְטִים יְחֵפִים!”

“וְהַיּוֹם אַתָּה בְּחֶבְרַת צְפַרְדְּעִים, חַרְטוֹמַדָה!”

כָּאן מִתְעָרֵב בַּשִּׂיחָה קְצוּצָנָף, זֶה שֶׁכְּנָפוֹ קְצוּצָה – "אַתֶּם זוֹכְרִים אֶת שְׂדֵה־הַתְּעוּפָה הִיתְרוֹ בְּלוֹנְדוֹן? וְכַמָה בַּקְבּוּקֵי וִיסְקִי הָיוּ מַכְנִיסִים לְתוֹכֵנוּ! – "

“וּמְטִילֵי־זָהָב!”

“וּסְכִיפוֹל בְּאַמְסְטֶרְדַּם!”

“וּבִירָה!”

“וְיַהֲלוֹמִים!”

“וְקֶנֶדִי בִּנְיוּ־יוֹרְק!”

“וְהוֹנוֹלוּלוּ!”

“אוֹךְ, הוֹנוֹלוּלוּ,” נֶאֱנַח הַמָּטוֹס חוֹרִים שֶׁכֻּלּוֹ חוֹרִים וְהוּא מֻנָּח עַל גְּחוֹנוֹ בְּהַטָּיָה קַלָה. חוֹרִים הִגִּיעַ לִשְׂדֵה־הַתְּעוּפָה וְאֶחָד מִכַּנֵי־גַּלְגַּלָיו לֹא נִשְׁלַף הַחוּצָה לִקְרַאת הַנְּחִיתָה. הוּא חָג שְׁעָתַיִם בַּאֲוִיר מִסָּבִיב לַשָּׂדֶה עַד אֲשֶׁר הַדֶּלֶק אָזַל מִמְּכָלָיו, וְאָז נָחַת עַל גְּחוֹנוֹ נְחִיתַת־חֵרוּם עַל פְּנֵי מַסְלוּל שֶׁהָיָה מְכֻסֶּה קֶצֶף לָבָן כְּנֶגֶד שְׂרֵפָה. הַנּוֹסְעִים נִצְלוּ. אֲבָל לְחוֹרִים זוֹ הָיְתָה טִיסָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה.

“אִלּוּ יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת שׁוּב אֶת גַּלֵי הָאוֹקְיָנוֹסִים!” – הִמְשִׁיךְ חוֹרִים וְאָמַר – “לְנַפְנֵף כְּנָפַי בֵּין אֳנִיּוֹת לְשֶׁמֶּשׁ, בֵּין קֶצֶף־גַּלִּים לְשָׁמַיִם, בֵּין דָּגִים־מְקַפְּצִים לַעֲנָנִים; וְגָבוֹהַּ, גָּבוֹהַּ מִמַּעַל, בֵּין עֲנָנִים לְרָקִיעַ. מַה טוֹב הָיָה לְהִתְחָרוֹת בָּרוּחַ, בְּסַעֲרוֹת בְּרָקִים וְגֶשֶׁם, וְעַתָּה, אַלְלַי, חוֹדֶרֶת הָרוּחַ לְתוֹכִי וּמְטַאטְאָה אֶת שְׂרִידֵי הַפְּאֵר שֶׁהָיָה עַל קִירוֹתַי, אֶת הַצְּבָעִים וְהַצִּפּוּיִים.”

“אֲנִי,” אוֹמֵר גּוּשָׂרוּף, הַמָּטוֹס הַשָּׂרוּף, “אֵינֶנִּי מִתְאוֹנֵן. כָּל יָמַי, עוֹד כְּשֶׁהָיִיתִי בִּבְנִיָּה – פָּחַדְתִּי שֶׁיַּכְנִיסוּ לְמִטְעָנִי פְּצָצָה. מֵעוֹדִי לֹא הָיָה לִי רֶגַע שֶׁל שֶׁקֶט. פָּחַדְתִּי בַּשָּׁמַיִם וּפָחַדְתִּי עַל פְּנֵי הָאָרֶץ. פָּחַדְתִּי בַּיּוֹם וּפָחַדְתִּי בַּלַּיְלָה. פָּחַדְתִּי כְּשֶׁהִמְרֵאתִי וּפָחַדְתִּי כְּשֶׁנָּחַתִּי. וּלְאַחַר שֶׁקָּרָה הָאָסוֹן אָמַרְתִּי לְעַצְמִי: ‘אַתָּה אָמְנָם לְעוֹלָם לֹא תָּטוּס עוֹד, אַךְ גַּם לֹא תִּצְטָרֵךְ לְפַחֵד.’ – וְסוֹף־סוֹף נִרְגַּעְתִּי. וְעַכְשָׁו, כְשֶׁאֲנִי פֹּה, אֲנִי אוֹמֵר – ‘יוֹתֵר טוֹב לִהְיוֹת קָשׁוּר אֶל מָקוֹם אֶחָד עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, אֲפִלּוּ נָטוּעַ כְּמוֹ עֵץ – מֵאֲשֶׁר לְהִתְפַּזֵּר לַחֲתִיכוֹת בַּשָּׁמַיִם!’”

“אֵין לְךָ כָּבוֹד מְטוֹסִי?” אוֹמֵר חֵצִיק. “אֲנִי הָיִיתִי מַמְשִׁיךְ לַחֲרֹשׁ גַּם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם לְלֹא פַּחַד אִלְמָלֵא הָיָה הָאִידְיוֹט הַזֶּה, גְּרוֹטָטַיִס, מִתְנַגֵּשׁ בִּי עַל פְּנֵי הַמַּסְלוּל בְּלֵיל עֲרָפֶל וְחוֹתֵךְ לִי אֶת מַחֲצִית גּוּפִי מֵאָחוֹר!”

וְאָכֵן, בַּפִּנָּה, נָמוּךְ־נָמוּךְ כְּמוֹ תְּלוּלִית שֶׁל שְׁבָבִים וְרִקוּעֵי־פַּח וּמִסְגְּרוֹת מְעֻקָּמוֹת – שָׁכַן כָּבוֹד גְּרוֹטָטַיִס, אוֹ, יוֹתֵר נָכוֹן – מַה שֶׁנִּשְׁאַר מִמֶּנוּ לְאַחַר הַהִתְנַגְּשׁוּת בְּחֵצִיק; זוֹ הַהִתְנַגְּשׁוּת אֲשֶׁר עַל אוֹדוֹתֶיהָ נִכְתַּב רַבּוֹת בָּעִתּוֹנִים וְגַם הִתְנַהֲלוּ חֲקִירָה וּמִשְׁפָּט, וּבְעִקְבוֹתֶיהָ פֻּטְּרוּ מֵעֲבוֹדָתָם שְׁנֵי פַּקָחֵי־טִיסָה; אֵלֶּה הָאֲנָשִׁים הַנִּמְצָאִים יוֹמָם וָלַיְלָה בְּמִשְׁמֶרֶת בְּמִגְדָּל־הַפִּקוּחַ שֶׁל שְׂדֵה־הַתְּעוּפָה וּמְכַוְּנִים בְּאַלְחוּט אֶת תְּנוּעַת הַמְּטוֹסִים בְּכָל רַחֲבֵי הַשָּׂדֶה.

“יִמַּח שִׁמְךָ,” גָּנַח מִפִּנָּתוֹ גְּרוֹטָטַיִס, “אַתָּה עוֹד מִתְאוֹנֵן? לְךָ אוּלַי עוֹד יֵשׁ תִּקְוָה שֶׁיּוֹם אֶחָד יִסְחֲבוּ אוֹתְךָ מִפֹּה וְיִפְתְּחוּ בְּגוּפְךָ סְטֵיקִיָּה אוֹ יָשִׂימוּ אוֹתְךָ בַּחֲצַר קִבּוּץ כְּדֵי שֶׁיַּלְדֵי הַגָּן יְשַׂחֲקוּ בְּךָ – וְאִלּוּ אֲנִי?”

"גְּרוֹטָטַיִס, גְּרוֹטָטַיִס – " נִשְׁמַע קוֹלוֹ הַדַּקִּיק שֶׁל חַרְטוֹמַדָה. “אַתָּה לְפָחוֹת יוֹדֵעַ שֶׁנִּגְמַרְתָּ. דַּי. אַתָּה כְּבָר לֹא מָטוֹס. אַתָּה אֲפִלּוּ כְּבָר לֹא דּוֹמֶה לְמָטוֹס. אַתָּה פָּשׁוּט עֲרֵמַת גְּרוּטָאוֹת. וְדַי. אֲבָל הַאִם הֶעֱלֵיתָ פַּעַם בְּדַעְתְּךָ מָה עוֹבֵר עָלֵינוּ, הָעוֹמְדִים עַל שְׁאֵרִית צְמִיגֵינוּ הַמְּפוֹצָצִים? – אֲנַחְנוּ, שֶׁעֲדַיִן דּוֹמִים לִמְטוֹסִים, אֲבָל לֹא יְכוֹלִים לָזוּז, וְאַף אֶחָד לֹא בָּא לְבַקֵּר אוֹתָנוּ, וַאֲנַחְנוּ מֵתִים מִקִּנְאָה עַשְׂרוֹת פְּעָמִים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה לְמַרְאֵה כָּל מָטוֹס שֶׁמַּמְרִיא וְנוֹחֵת וְנוֹדֵף רֵיחוֹת שֶׁל חוּץ־לָאָרֶץ, וּבֹשֶׂם וּוִיסְקִי וְסִיגַרְיוֹת טוֹבוֹת? –”

“אוֹךְ,” נֶאֱנַח חוֹרִים, “אַל תַּזְכִּיר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפְּנֵי שֶׁקַּר לִי וַאֲנִי מַתְחִיל לִרְעֹד מֵרֹב גַּעְגּוּעִים.”

"וַאֲנִי הָיִיתִי שׁוֹתֶה דֶּלֶק כְּמוֹ מַיִם – " אָמַר קְצוּצָנָף. "אַח, אִלּוּ רַק הָיוּ לִי עַכְשָׁו מְנוֹעֵי הַסִּילוֹן שֶׁלִי, הָיִיתִי מַרְאֶה לָכֶם מַה זֹאת הַמְרָאָה – "

אוֹתָהּ שָׁעָה הִתְקָרֵב מָטוֹס־נוֹסְעִים חָדָשׁ וּמַבְרִיק וַעֲנָק מִכִּוּוּן בֵּית־הַנְתִיבוֹת; מְנוֹעָיו שׁוֹאֲפִים אֲוִיר וּפוֹלְטִים אוֹתוֹ בְּקוֹל רַעַשׁ וַחֲרִיקָה וְתַבְעֵרָה כְּתַנּוּרִים שֶׁל פְּצָצוֹת מִתְפּוֹצְצוֹת – וַהֲמוֹן גַּלְגַּלָיו זוֹחֲלִים עַל פְּנֵי הַמַּסְלוּל, וְהוּא מִתְקָרֵב אֶל נְקֻדַּת הַזִּנּוּק אֲשֶׁר בָּהּ הוּא עָתִיד לֶאֱסֹף כֹּחַ, וּמִמֶּנָּה לְהַמְרִיא עַל פְּנֵי הַמַּסְלוּל –

וְנוֹסֵעַ צָעִיר אֶחָד, עוֹדֶנוּ יֶלֶד, אֲשֶׁר זוֹ לוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לְהַמְרִיא בַּמָּטוֹס הַגָּדוֹל, יָשַׁב לְיַד הַחַלּוֹן וְעֵינָיו דָּבְקוּ בַּשִּׁמְשָׁה הֶעָבָה וְאַפּוֹ נִלְחַץ אֵלֶיהָ. וּלְפֶתַע הִבְחִין בַּחֲבוּרַת הַמְּטוֹסִים הַשְּׁבוּרִים וְשָׁאַל –

“מַה זֶה?”

וְדַיֶּלֶת חִנָּנִית שֶׁעֵינֶיהָ מְאֻפָּרוֹת וּשְׂפָתֶיהָ בְּצֶבַע דֻּבְדְּבָן וְכַפּוֹת יָדֶיהָ חִוְּרוֹת וַחֲזָקוֹת, עָנְתָה לוֹ –

“מַה, אֵינְךָ יוֹדֵעַ? הֲלֹא זֶהוּ בֵּית הַקְּבָרוֹת לִמְטוֹסִים.”

“וּמָה הֵם עוֹשִׂים שָׁם, הַמְּטוֹסִים זַ”ל?" שָׁאַל הַנּוֹסֵעַ הַצָּעִיר.

“הֵם חוֹלְמִים.” עָנְתָה הַדַּיֶּלֶת. “מִתְפּוֹרְרִים לְאִטָּם וְחוֹלְמִים.”

“וְעַל מָה הֵם חוֹלְמִים?”

“עָלֵינוּ.” הִדְּקָה הַדַּיֶּלֶת אֶת חֲגוֹרַת הַמּוֹשָׁב אֵצֶל הַנּוֹסֵעַ הַצָּעִיר, לִקְרַאת הַהַמְרָאָה. “אֲנַחְנוּ הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלָּהֶם.”

עוֹדֵד הַמִּתְנַדְנֵד

מאת

אהוד בן עזר

הָיֹה הָיָה יֶלֶד בְּשֵׁם עוֹדֵד. וְהוּא אָהַב לְהִתְנַדְנֵד. כָּל הַיּוֹם הָיָה מִתְנַדְנֵד, וּמִתְנַדְנֵד, וְלָכֵן קָרְאוּ לוֹ כֻּלָם עוֹדֵד הַמִּתְנַדְנֵד.

רֹב הַיְּלָדִים אוֹהֲבִים לְהִתְנַדְנֵד, קְצָת. אֲבָל עוֹדֵד אָהַב לְהִתְנַדְנֵד מְאֹד־מְאֹד־מְאֹד. וְאִם הַנַּדְנֵדָה הָיְתָה תְּפוּסָה בִּידֵי יֶלֶד אַחֵר, לֹא הָיְתָה לוֹ סַבְלָנוּת לְחַכּוֹת. וְהָיָה דּוֹחֵק וְדוֹחֵף בַּמַּרְפֵּקִים וְתוֹפֵס בְּכֹחַ אֶת הַמָּקוֹם עַל הַנַּדְנֵדָה וּמִתְנַדְנֵד לוֹ וְלֹא חָדַל לְהִתְנַדְנֵד.

יוֹם אֶחָד בָּא עוֹדֵד לַגִּנָּה, וְהַיְּלָדִים עָמְדוּ כָּרָגִיל בְּשֶׁקֶט וְעָלוּ וְהִתְנַדְנְדוּ אֶחָד אֶחָד לְפִי תּוֹרוּ בַּנַּדְנֵדָה. דָּחַף עוֹדֵד אֶת הַיְּלָדִים, תָּפַס אֶת הַנַּדְנֵדָה, וְהִתְחִיל לְהִתְנַדְנֵד, וּלְהִתְנַדְנֵד, וְלֹא נָתַן לְאַף יֶלֶד לַעֲלוֹת עַל הַנַּדְנֵדָה בִּמְקוֹמוֹ.

כָּעֲסוּ הַיְּלָדִים וְגַם רָאוּ שֶׁלֹּא כְּדַאי לְחַכּוֹת, כִּי כְּבָר לֹא יוּכְלוּ לְהִתְנַדְנֵד הַיּוֹם, וְלָכֵן הִסְתַּלְּקוּ מִן הַגִּנָּה, וְהִשְׁאִירוּ אֶת עוֹדֵד לְהִתְנַדְנֵד לְבַד.

לְגַמְרֵי לְבַד.

הִמְשִׁיךְ עוֹדֵד לְהִתְנַדְנֵד, וְהִתְנַדְנֵד, וְהִתְנַדְנֵד, וּבֵינְתַיִם כְּבָר נַעֲשָׂה מְאֻחָר, הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה, הִתְחִיל לְהַחְשִׁיךְ, וְהַנַּדְנֵדָה אָמְרָה:

“עוֹדֵד, עוֹדֵד, תַּפְסִיק כְּבָר לְהִתְנַדְנֵד, אֲנִי עֲיֵפָה.”

אֲבָל עוֹדֵד לֹא שָׁמַע בְּקוֹלָהּ וְהִמְשִׁיךְ לְהִתְנַדְנֵד. וּלְהִתְנַדְנֵד. וּלְהִתְנַדְנֵד.

"עוֹדֵד עוֹדֵד, אִם לֹא תַּפְסִיק לְהִתְנַדְנֵד, אֲנִי נִשְׁבֶּרֶת – "

אֲבָל עוֹדֵד צָחַק וְהִמְשִׁיךְ לְהִתְ…

וּטְרְרְאַחח…

הַנַּדְנֵדָה נִשְׁבְּרָה. נִקְרְעָה שַׁרְשֶׁרֶת אַחַת. וְעוֹדֵד נָפַל. וְשָׁבַר רֶגֶל. מַזָּל שֶׁשָּׁמְעוּ אוֹתוֹ בּוֹכֶה. לָקְחוּ אוֹתוֹ לְבֵית־חוֹלִים. וְשָׁם שָׂמוּ לוֹ תַּחְבֹּשֶׁת לְבָנָה שֶׁל גֶּבֶס עַל הָרֶגֶל, כְּדֵי שֶׁהָרֶגֶל תָּנוּחַ עַד שֶׁהָעֶצֶם שֶׁנִּשְׁבְּרָה תִּתְחַבֵּר שׁוּב.

וְגַם אֶת הַנַּדְנֵדָה תִּקְנוּ.

הָלַךְ עוֹדֵד צוֹלֵעַ, לַנַּדְנֵדָה שׁוּב לֹא עָלָה. וְשׁוּב לֹא הִפְרִיעַ לַיְּלָדִים לַעֲמֹד בַּתּוֹר וּלְהִתְנַדְנֵד.

“עוֹדֵד, עוֹדֵד,” צָחֲקוּ לוֹ, “אַתָּה כְּבָר לֹא רוֹצֶה לְהִתְנַדְנֵד?”

“גַּם כֵּן נַדְנֵדָה,” אָמַר. “כְשֶׁאֲנִי אֶהְיֶה גָּדוֹל אָנִי אֶהְיֶה טַיָּס. וְלֹא סְתָם טַיָּס, אֶלָּא טַיַּס־חָלָל. אֲנִי אָטוּס לַיָּרֵחַ וּבַחֲזָרָה. לַיָּרֵחַ וּבַחֲזָרָה. זֹאת תִּהְיֶה נַדְנֵדָה רְצִינִית. תְּלוּיָה בַּשָּׁמַיִם. עִם חֲלִיפַת־חָלָל וְאַנְטֶנוֹת וְקֻפְסוֹת מִיץ־תַּפּוּזִים וּבָזוּקָה וְקוֹגָ’אק. לֹא כְּמוֹ הַזִּיפְתִית הַנִּשְׁבֶּרֶת שֶׁלָכֶם.”

הַכַּדּוּר שֶׁחָזַר מִן הָאִבּוּד

מאת

אהוד בן עזר

רָנִי הָלַךְ עִם אַבָּא לְשַׂחֵק בַּכַּדּוּר הַשָּׁחֹר הַקָּטָן בְּכִכַּר הָעִירִיָּה.

הַכִּכָר הָיְתָה מְלֵאָה יְלָדִים שֶׁרָכְבוּ עַל גַּבֵּי אוֹפַנַּיִם, שִׂחֲקוּ בְּכַדּוּר, הֵעִיפוּ טִיסָנִים, הִסְתַּכְּלוּ בְּמִזְרְקוֹת הַמַּיִם, הִשְׁתַּעַשְׁעוּ עִם כְּלַבְלַבִים, טָסוּ עַל סְקֶט. וְהַתִּינוֹקוֹת יָשְׁבוּ בָּעֲגָלוֹת וְשָׁתוּ מֵי־פֶּטֶל אֲדֻמִּים מִבַּקְבּוּקִים, וְכִרְסְמוּ עוּגוֹת וּכְעָכִים מְלוּחִים.

בִּקְצֵה הַכִּכָר נִצְּבָה אַנְדַּרְטָה גְּדוֹלָה וּמְכֹעֶרֶת, עֲשׂוּיָה עַמּוּדִים שֶׁל בַּרְזֶל חָלוּד, וּשְׁמָשׁוֹת שֶׁל זְכוּכִית שֶׁהָיוּ מִתְפּוֹצְצוֹת מִדֵּי פַּעַם – פַּק, פַּק! – וְהַשְּׁבָרִים שֶׁלָּהֶן נוֹפְלִים עַל הַרִצְפָּה, וְרַק בְּנֵס אֵינָם פּוֹגְעִים בַּיְּלָדִים שֶׁשִּׂחֲקוּ וְהִתְרוֹצְצוּ שָׁם. בְּלֵב הָאַנְדַּרְטָה הָיְתָה מִזְרָקָה קְטַנָּה שֶׁפַּעַם הִזְרִימָה מַיִם וְעַכְשָׁו הָיְתָה מְלֵאָה אַשְׁפָּה.

רָנִי שִׂחֵק עִם אַבָּא בַּכַּדּוּר הַשָּׁחֹר הַקָּטָן, וּפִתְאֹם קִפֵּץ הַכַּדּוּר וְנֶעְלַם תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִים הַיְּרֻקִּים, בָּעֲרוּגָה.

שָׁעָה אֲרֻכָּה חִפְּשׂוּ אַבָּא וְרָנִי אֶת הַכַּדּוּר וְלֹא מָצְאוּ. הֵם הָפְכוּ אֶת הָעֲנָפִים הַנְּמוּכִים, הַדּוֹקְרָנִיִּים, וְלַשָּׁוְא. וּבֵינְתַיִם כְּבָר הֶחְשִׁיךְ, וְתַחַת הַשִּׂיחִים הָיוּ הַרְבֵּה כְּתָמִים שְׁחֹרִים שֶׁל חֹשֶׁךְ אֲבָל אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא הָיָה הַכַּדּוּר.

“אֵין מַה לַעֲשׂוֹת,” אָמַר אַבָּא, “הַכַּדּוּר הָלַךְ לְאִבּוּד.”

וְרָנִי בָּכָה, הוּא רָצָה אֶת כַּדּוּר הַגּוּמִי הַשָּׁחֹר הַקָּטָן, וּכְדֵי לְנַחֵם אוֹתוֹ קָנָה לוֹ אַבָּא בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה הַבַּיְתָה כַּדּוּר קְצָת יוֹתֵר גָּדוֹל, כַּדּוּר־טֶנִיס צְהַבְהַב־יְרַקְרַק וְשָׂעִיר. וְרָנִי שָׂמַח מְאֹד וְהָיָה רָץ בַּבַּיִת כְּשֶׁהַכַּדּוּר מְקַפֵּץ לְפָנָיו, וְקוֹרֵא לוֹ, “טֶנִיס! טֶנִיס!”

אֲבָל אַהֲבָתוֹ הַחֲדָשָׁה לְטֶנִיס לֹא הִשְׁכִּיחָה מִמֶּנּוּ אֶת הַכַּדּוּר הַשָּׁחֹר הַקָּטָן, שֶׁהָיָה, אַגַּב כַּדּוּר בַּטְלָן מְאֹד, וְגַם כְּשֶׁהָיוּ זוֹרְקִים אוֹתוֹ בְּכֹחַ רַב עַל הָרִצְפָּה, הָיָה בְּקֹשִׁי מְנַתֵּר לְגֹבַהּ זָעוּם, וּמִיָד נוֹפֵל וְנָח. כְּאִלּוּ לֹא כַּדּוּר הָיָה אֶלָּא סְמַרְטוּט מְגֻלְגָּל.

וְכָל פַּעַם שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים בְּכִכַּר הָעִירִיָּה, בְּקִרְבַת הָעֲרוּגָה שֶׁבָּהּ אָבַד הַכַּדּוּר, הָיָה רָנִי רָץ לְשָׁם וּמִסְתַּכֵּל, וּמְבַקֵּשׁ מֵאַבָּא לְחַפֵּשׂ שׁוּב אֶת הַכַּדּוּר. וְאַבָּא הָיָה עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כִּמְחַפֵּשׂ, וְאוֹמֵר: “בֶּטַח מִישֶׁהוּ כְּבָר רִחֵם עָלָיו וְלָקַח אוֹתוֹ!”

וְרָנִי הָיָה מִתְעַקֵּשׁ: “לֹא! לֹא! הַכַּדּוּר פֹּה! פֹּה!”

וְלֹא שָׁכַח אֶת כַּדּוּרוֹ הַשָּׁחֹר, הַקָּטָן. לַמְרוֹת שֶׁאָהַב מְאֹד אֶת טֶנִיס, הַכַּדּוּר הֶחָדָשׁ.

יוֹם אֶחָד, אַחֲרֵי הַרְבֵּה זְמַן, שׁוּב עָבְרוּ רָנִי וְאַבָּא בְּכִכַּר הָעִירִיָּה. מִן הָאַנְדַּרְטָה הַחֲלוּדָה נָפְלוּ בֵּינְתַיִם עוֹד שִׁמְשׁוֹת זְכוּכִית, וּבַכִּכָּר סִפְּרוּ כִּי יֶלֶד אֶחָד נִפְצַע מִן הַזְּכוּכִיּוֹת וְהוּא שׁוֹכֵב בְּבֵית־חוֹלִים. הַפַּקָּחִים שֶׁל הָעִירִיָּה סָגְרוּ אֶת הָאַנְדַּרְטָה בְּגִדְרוֹת־בַּרְזֶל וְתָלוּ סְבִיבָהּ שְׁלָטִים שֶׁל אַזְהָרָה. “אִם הַמַּצָּב יִמָּשֵׁךְ כָּכָה,” אָמַר רַב־הַפַּקָּחִים, “נִצְטָרֵךְ לְהַעֲמִיד לְיָדָהּ שׁוֹמֵר קָבוּעַ יוֹם־וָלַיְלָה עַד אֲשֶׁר תִּפֹּלְנָה סוֹף־סוֹף כָּל הַזְּכוּכִיּוֹת הַמְּסֻכָּנוֹת שֶׁלָהּ עַל הָאָרֶץ, וְתִגָּמֵר הַשּׁוֹאָה הַזּוֹ.”

וּבְעוֹד אַבָּא שֶׁל רָנִי מְדַבֵּר עִם רַב־הַפַּקָּחִים, נִגַּשׁ רָנִי אֶל הָעֲרוּגָה, כְּהֶרְגֵּלוֹ, לְחַפֵּשׂ אֶת כַּדּוּר הַגּוּמִי הַקָּטָן, אַבָּא מִהֵר אַחֲרָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקָרֵב יוֹתֵר מִדַּי לָאַנְדַּרְטָה הַקַּטְלָנִית, וְהִנֵה, מִי זֶה מֻנָּח לוֹ, רָחוּץ, שָׁחֹר כְּמוֹ חָדָשׁ, וּבוֹלֵט לָעַיִן, עַל הָאֲדָמָה הַמֻּשְׁקֵית, בְּאֶמְצַע הָעֲרוּגָה –

כַּדּוּר הַגּוּמִי הַשָּׁחֹר הַקָּטָן שֶׁל רָנִי!

אֵיזוֹ שִׂמְחָה! – אַבָּא הֵרִים אֶת הַכַּדּוּר וְרָנִי נִשֵּׁק וְחִבֵּק אֶת הַכַּדּוּר הַקָּטָן, כְּאִלּוּ דָּבָר רָגִיל הוּא שֶׁכַּדּוּר גּוּמִי יְחַכֶּה בְּמֶשֶׁךְ שָׁבוּעוֹת רַבִּים, בַּעֲרוּגָה צִבּוּרִית, בְּכִכַּר הָעִירִיָּה, עַד שֶׁרָנִי יָבוֹא לְקַחְתּוֹ.

“מִי יוֹדֵעַ מַה עָבַר עַל הַכַּדּוּר,” אָמַר אַבָּא.

וְאָז פָּתַח כַּדּוּר הַגּוּמִי הַשָּׁחֹר הַקָּטָן אֶת פִּיו וְאָמַר לְאַבָּא וּלְרָנִי:

“נָכוֹן, אִם הֱיִיתֶם יוֹדְעִים מֶה עָבַר עָלַי כְּשֶׁהָלַכְתִּי לְאִבּוּד, הֱיִיתֶם מִשְׁתַּגְּעִים! כָּל יוֹם עָבְרוּ פֹּה אֵיזֶה עֶשְׂרִים יְלָדִים שֶׁרָצוּ לְהָרִים אוֹתִי, וַאֲנִי נִדְחַקְתִּי יוֹתֵר וְיוֹתֵר תַּחַת הַשִּׂיחַ וְהִתְחַבֵּאתִי, כִּי חִכִּיתִי רַק לְרָנִי וְלֹא רָצִיתִי שֶׁמִּישֶׁהוּ אַחֵר יִמְצָא אוֹתִי. בַּלַּיְלָה הָיִיתִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַחֲלוּדָה אוֹכֶלֶת וְאֶת הַזְּכוּכִיּוֹת מִתְפּוֹצְצוֹת בָּאַנְדַּרְטָה, וְנוֹרָא פָּחַדְתִּי שֶׁרְסִיס חַד יִפֹּל עָלַי וְיַחְתֹּךְ אוֹתִי וְיוֹצִיא מִמֶּנִּי אֶת כָּל הָאֲוִיר. כָּל כַּמָה יָמִים הָיָה בָּא פּוֹעֵל שֶׁל הָעִירִיָּה וּמַשְׁקֶה אֶת הַשִּׂיחַ וּמַתִּיז עָלַי מַיִם. וְהַבֹּקֶר הִתִּיז עָלַי כָּל־כָּךְ חָזָק עַד שֶׁהִקְפִּיץ אוֹתִי מִתַּחַת לַשִּׂיחַ הַחוּצָה. שָׁכַבְתִּי לִי בַּחוּץ, עַל הָאֲדָמָה הָרְטֻבָּה, וְרָעַדְתִּי מִפַּחַד שֶׁיִּמְצָא אוֹתִי מִישֶׁהוּ זָר וְיִקַּח אוֹתִי וְשׁוּב לֹא אֶרְאֶה לְעוֹלָם אֶת רָנִי שֶׁלִי, וְלֹא אֶחֱזֹר אֶל כָּל הַצַּעֲצוּעִים שֶׁבָּאַרְגָּז שֶׁלִי, הַקּוֹף, חֲצוֹצְרַת־הַפַּח, גִּיגִּירֹאשׁ־הַגִּ’ינְגִ’י שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ עַל כַּף־הַיָּד שֶׁל אַבָּא וְעוֹשֶׂה הַצָּגוֹת, וְהַקֻּבִּיּוֹת, וְהַשְּׁפָנִים, וְכֻלָּם. אֵיזֶה פַּחַד! – הֶחְלַטְתִּי שֶׁאִם מִישֶׁהוּ יָרִים אוֹתִי אֲנִי אַגִּיד לוֹ – עֲזֹב אוֹתִי, אֲנִי לֹא שֶׁלְּךָ, אֲנִי שֶׁל רָנִי! – וּבַהִזְדַּמְּנוּת הָרִאשׁוֹנָה אֶקְפֹּץ וְאֶסְתַּתֵּר שׁוּב תַּחַת הַשִּׂיחַ. רָאִיתִי אֶתְכֶם כַּמָה פְּעָמִים מְחַפְּשִׂים אוֹתִי, אֲבָל הָיִיתִי תָּקוּעַ עָמֹק תַּחַת הַשִּׂיחַ וְלֹא יָכֹלְתִּי לָצֵאת. וְהִנֵה הַיּוֹם, אֵיזֶה מַזָּל! – הוֹפַעְתֶּם בְּדִיּוּק בָּרֶגַע הַמַּתְאִים כְּדֵי לִמְצֹא אוֹתִי. וְעַכְשָׁו אֲנִי רוֹצֶה מַהֵר הַבַּיְתָה. תְּנַסּוּ אַתֶּם לִהְיוֹת כַּמָה שָׁבוּעוֹת תַּחַת שִׂיחַ קוֹצָנִי, לְיַד אַנְדַּרְטָה מִתְפּוֹצֶצֶת, וּבְכִכָּר רוֹעֶשֶׁת וּמְלֵאָה כְּלָבִים.”

כָּכָה דִּבֵּר הַכַּדּוּר, וְחָזַר עִם אַבָּא וְרָנִי הַבַּיְתָה. וּמִי שֶׁלֹּא מַאֲמִין יָכוֹל לִרְאוֹת אוֹתוֹ מֻנָּח גַּם כַּיּוֹם בְּאַרְגַּז הַצַּעֲצוּעִים, אוֹ מִתְחַבֵּא תַּחַת אֵיזוֹ מִטָּה אוֹ סַפָּה אוֹ כֻּרְסָה, אֵיפֹה שֶׁרָנִי זָרַק אוֹתוֹ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה.

דְּמָעוֹת שֶׁל עִפָּרוֹן

מאת

אהוד בן עזר

מִיּוֹם שֶׁהוּא זוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ אָהַב רָנִי אֶת בּוּבּוּשׁ הָעִפָּרוֹן.

כַּאֲשֶׁר הָיָה בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן צָעִיר וְיָפֶה הוּא הָיָה צָבוּעַ לְכָל אָרְכּוֹ שְׁנֵי פַּסִים לוּלְיָנִיִים, אָדֹם וְלָבָן. קָצֵהוּ הָיָה מְחֻדָּד לְהַפְלִיא, וּלְמַעְלָה הִתְנוֹסֵס רֹאשׁ קָטָן וְרַדְרַד וְלוֹ עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת וְאִישׁוֹנִים שְׁחֹרִים. צָעִיף אָדֹם עָטַף אֶת צַוָּארוֹ, וְחָרוּז־פַּח קִשְׁקֵשׁ, קָשׁוּר בְּחוּט אָדֹם. גַּם כּוֹבַע “טֶמְבֵּל” יְרַקְרַק־בָּהִיר, עִם סֶרֶט אָדֹם, הָיָה לָרֹאשׁ הַזֶּה.

בְּקִצּוּר, בּוּבּוּשׁ הָיָה עִפָּרוֹן מַקְסִים כְּשֶׁהָיָה חָדָשׁ, בְּטֶרֶם הִתְאַהֵב בּוֹ רָנִי.

כִּי הַאַהֲבָה, כַּיָדוּעַ (וּלְמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּדַאי לָדַעַת עַכְשָׁו), אֵינָהּ רַק שִׂמְחָה, כַּחֲגִיגַת יוֹם־הֻלֶּדֶת, אֶלָּא גַּם גּוֹרֶמֶת אַכְזָבוֹת וְצַעַר. רָנִי אָהַב מְאֹד אֶת חֲרוּז־הַפַּח הַמְּקַשְׁקֵשׁ שֶׁהָיָה תָּלוּי בְּצַוָארוֹ שֶׁל בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן, שִׂחֵק בּוֹ וְנֶהֱנָה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלוֹ, אַךְ עַד מְהֵרָה הִשְׁתַּפְשֵׁף הַחוּט, נַעֲשָׂה חַלָּשׁ, נִקְרַע – וְהֶחָרוּז נֶעְלַם.

אִמָּא הֶחְבִּיאָה אוֹתוֹ בַּמְּגֵרָה, כְּדֵי שֶׁרָנִי לֹא יִבְלַע אוֹתוֹ.

רָנִי אָהַב לְנַשֵּׁק אֶת פָּנָיו שֶׁל בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן, וּבְיִחוּד אֶת שְׁתֵּי הַבְּלִיטוֹת הַוְּרֻדּוֹת וְהַמְּתוּקוֹת שֶׁבִּלְחָיָיו. הַפְּעָמִים הָרַבּוֹת שֶׁבָּהֶן נִמְצָא בּוּבּוּשׁ קָרוֹב לְפִיו שֶׁל רָנִי גָּרְמוּ נֶזֶק רַב לַכּוֹבַע הַ“טֶּמְבֵּל” שֶׁלּוֹ. הוּא נִרְטַב בְּרֹק, הִתְקַמֵּט, חוּטִים בָּלְטוּ מִשּׁוּלָיו וְעַד מְהֵרָה נִרְאָה כִּסְמַרְטוּט וְלֹא כְּכוֹבַע.

אֶת חֹד הָעִפָּרוֹן שָׁבַר רָנִי כְּבָר בַּהַתְחָלָה. וּבּוּבּוּשׁ הֶחָכָם, אֲשֶׁר אֲלָפִים־אֲלָפִים שֶׁל קַוִּים וְאוֹתִיּוֹת וּמִלִּים מְצוּיִים בְּלִבּוֹ הָעֶפְרוֹנִי, נַעֲשָׂה בַּעַל־מוּם.

כָּל זֶה עֲדַיִן לֹא הָיָה רַע כָּל־כָּךְ, אִלְמָלֵא קִבֵּל רָנִי בְּמַתָּנָה מְחַדֵּד. אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב שֶׁהַמְּחַדֵּד הֵבִיא בְּרָכָה לְבּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן, שֶׁהֲרֵי כָּל פַּעַם שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִתְקַצֵּר הַחֹד שֶׁלּוֹ – אֶפְשָׁר לְחַדֵּשׁ אוֹתוֹ עַל יְדֵי סִבּוּב הַמְּחַדֵּד. אַךְ לֹא כָּךְ הָיָה הַדָּבָר. הַחֹד שֶׁל בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן נִשְׁבַּר לְעִתִּים קְרוֹבוֹת מְאֹד מִשּׁוּם שֶׁרָנִי אָהַב אוֹתוֹ כָּל־כָּךְ וְלֹא חָדַל לְשַׂחֵק בּוֹ וּלְקַשְׁקֵשׁ בּוֹ עַל נְיָרוֹת וְעַל הַרִצְפָּה וְעַל הַקִּירוֹת וְעַל מַה לֹא?… לָכֵן, לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, קְרוֹבוֹת מְאֹד, הָיָה חֹד הָעִפָּרוֹן נִגְמָר וְנֶעֱלָם וְרָנִי הָיָה מְחַדֵּד וּמְחַדֵּד אוֹתוֹ וּמֵעוֹלָם לֹא הֶעֱלָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁהַחִדּוּד הַזֶּה אוּלַי מַכְאִיב לְבּוּבּוּשׁ וּמְצַעֵר אוֹתוֹ.

וְאַתֶּם יְכוֹלִים לְתָאֵר לְעַצְמְכֶם מַה קָרָה – כְּכָל שֶׁרָנִי צָמַח וְגָדַל וְנִתְאָרֵךְ, וְגַם לָמַד בֵּינְתַיִם קְרֹא וּכְתֹב – כֵּן נִתְקַצֵּר בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן וְנַעֲשָׂה מִין גַּמָּד מַצְחִיק עִם רֹאשׁ גָּדוֹל וְגוּף זָעִיר. מִי הָיָה מַאֲמִין שֶׁפַּעַם, בַּהַתְחָלָה, הָיוּ רָנִי וּבּוּבּוּשׁ כִּמְעַט שָׁוִים בְּאָרְכָּם?

לַיְלָה אֶחָד הוֹפִיעַ בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן בַּחֲלוֹמוֹ שֶׁל רָנִי וְאָמַר לוֹ:

“דַּי. נִמְאַס לִי לְהִתְחַדֵּד. אֲנִי הוֹלֵךְ וְנִגְמָר וְעוֹד מְעַט לֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנִּי וְלֹא כְלוּם. אֲנִי רוֹצֶה לַעֲזֹב אוֹתְךָ.”

אַתֶּם שׁוֹאֲלִים וַדַאי מַדוּעַ הָיָה בּוּבּוּשׁ צָרִיךְ לְהוֹפִיעַ בַּחֲלוֹמוֹ שֶׁל רָנִי וּמַדוּעַ לֹא יָכוֹל הָיָה לְהַגִּיד לוֹ אֶת הַדְּבָרִים בְּהָקִיץ, פָּשׁוּט? וּבְכֵן, כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ שֶׁעִפָּרוֹן אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר, רַק לִכְתֹּב. אֲבָל רָנִי כָּתַב תָּמִיד בְּבּוּבּוּשׁ הָעִפָּרוֹן רַק מַה שֶׁעָלָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁלּוֹ לִכְתֹּב וּמֵעוֹלָם לֹא הִנִּיחַ לְבּוּבּוּשׁ לָרוּץ עַל הַנְּיָר מִיָּזְמָתוֹ וְלִכְתֹּב כָּל מַה שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַגִּיד לוֹ, לְרָנִי. לָכֵן הָיָה בּוּבּוּשׁ צָרִיךְ לְהוֹפִיעַ בַּחֲלוֹמוֹ שֶׁל רָנִי.

כַּאֲשֶׁר שָׁמַע רָנִי כִּי בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן רוֹצֶה לַעֲזֹב אוֹתוֹ, אָמַר לוֹ:

“מָה רַע לְךָ אֶצְלִי? הֲלֹא אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ!”

“הַאַהֲבָה שֶׁלְךָ מְקַצֶּרֶת אֶת גּוּפִי.” אָמַר בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן. “אִישׁ כְּבָר אֵינוֹ רוֹצֶה לְהִסְתַּכֵּל עָלַי וְלִכְתֹּב בִּי. כָּל־כָּךְ מְכֹעָר נַעֲשֵׂיתִי.”

וְהוּא הִתְחִיל לִבְכּוֹת.

דְּמָעוֹת שֶׁל עִפָּרוֹן הֶן כְּמוֹ כְּתָמִים שְׁחֹרִים עַל נְיָר לָבָן. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מֵבִין אֶת שְׂפַת הָעֶפְרוֹנוֹת חוֹשֵׁב שֶׁהַכְּתָמִים הָאֵלֶּה הֵם סְתָם קִשְׁקוּשׁ עַל הַנְּיָר. אֲבָל רָנִי הֵבִין אֶת שְׂפַת הָעֶפְרוֹנוֹת, מָה עוֹד שֶׁכָּל זֶה קָרָה בַּחֲלוֹמוֹ. וּבַחֲלוֹמוֹת, כַּיָדוּעַ, הַכֹּל אֶפְשָׁרִי. לָכֵן אָמַר לְבּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן:

“בּוּבּוּשׁ, בּוּבּוּשׁ, אַל תִּבְכֶּה. אִם אֶשְׁתֹּל אוֹתְךָ בָּאֲדָמָה אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁתִּצְמַח וְתִגְדַּל שׁוּב?”

“לֹא,” הֵשִׁיב בּוּבּוּשׁ בְּעֶצֶב. “עִפָּרוֹן אֵינֶנוּ שְׁתִיל. אֲפִלּוּ לֹא עָנָף. גּוּפִי עָשׂוּי עֵץ יָבֵשׁ. אֵינֶנִּי יָכוֹל לְהַכּוֹת שָׁרָשִׁים. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ לְהַצְמִיחַ עֲנָפִים וְעָלִים וּלְהוֹצִיא פְּרָחִים. רַק לִכְתֹּב אֲנִי יוֹדֵעַ. אֲנִי חַי רַק פַּעַם אַחַת וּלְעוֹלָם אֵינֶנִּי גָּדֵל, רַק פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ. וּכְשֶׁיִּגְמְרוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּי – יִזְרְקוּ אוֹתִי לַסַּל.”

“אַתָּה יוֹדֵעַ מָה,” אָמַר לוֹ רָנִי, “אֲנִי אֶחְדַּל לִכְתֹּב בְּךָ וּלְחַדֵּד אוֹתְךָ. אֶשְׁמֹר אוֹתְךָ שָׁלֵם בַּמְּגֵרָה. כָּךְ תִּשָּׁאֵר תָּמִיד צָעִיר וְלֹא־מְשֻׁמָּשׁ. אֲנִי אֶמְצָא קֻפְסָה יָפָה, אֲרַפֵּד לְךָ אוֹתָהּ בְּצֶמֶר־גֶּפֶן וּלְעוֹלָם, לְעוֹלָם לֹא אֶזְרֹק אוֹתְךָ, מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ וְאַתָּה, בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן, הֶחָבֵר הֲכִי־נֶחְמָד וַהֲכִי־מָתוֹק שֶׁלִּי!”

אַךְ בִּמְקוֹם לִשְׂמֹחַ עַל הַהַצָּעָה הַזּוֹ הֵחֵלּוּ הַדְּמָעוֹת הַשְּׁחֹרוֹת שֶׁל בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן לְהִצְטַיֵּר יוֹתֵר וְיוֹתֵר בַּכְּתָמִים הָעֲנָקִיִּים עַל הַדַּף הַלָּבָן.

“מָה אִתְּךָ, בּוּבּוּשׁ,” אָמַר לוֹ רָנִי, “הֲרֵי הִצַּעְתִּי לְךָ פִּתְרוֹן כָּזֶה שֶׁלֹּא תִּזְדַּקֵּן וְלֹא תִּגָּמֵר לְעוֹלָם. כָּל פֶּרַח, כָּל שִׂיחַ וְכָל עֵץ הָיוּ מְקַנְּאִים בְּךָ. אַתָּה תִּחְיֶה לָנֶצַח!”

“לָזֶה אַתָּה קוֹרֵא חַיִּים?” הֵשִׁיב לוֹ בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן בֵּין דִּמְעָה לְדִמְעָה, “לִשְׁכַּב כְּמוֹ חָנוּט בְּתוֹךְ קֻפְסָה, עָטוּף צֶמֶר־גֶּפֶן, וְלֹא לִכְתֹּב יוֹתֵר לְעוֹלָם? הֲלֹא אֲנִי עִפָּרוֹן, וְאִם לֹא כּוֹתְבִים בִּי, אִם לֹא מִשְׁתַּמְּשִׁים בִּי – הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ אֲנִי לֹא חַי וְלֹא קַיָּם כְּלָל!”

“אֲבָל אִם אַמְשִׁיךְ לִכְתֹּב בְּךָ, בּוּבּוּשׁ אֲהוּבִי,” אָמַר רָנִי, “הֲרֵי לֹא יִשָּׁאֵר מִמְּךָ כְּלוּם!”

“יִשָּׁאֲרוּ כָּל הַמִּלִּים שֶׁכָּתַבְתָּ בִּי,” אָמַר לוֹ בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן, “וְאִם תִּכְתֹּב מִלִּים חֲכָמוֹת, מִלִּים יָפוֹת, מִלִּים שֶׁכְּדַאי לִחְיוֹת בִּשְׁבִיל לִכְתֹּב אוֹתָן – לֹא אֶעֱזֹב אוֹתְךָ וְאַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת הָעִפָּרוֹן שֶׁלְךָ עַד בְּדַל גּוּפִי הָאַחֲרוֹן. וְגַם לֹא אֶבְכֶּה וְלֹא אֶצְטַעֵר כַּאֲשֶׁר תְּחַדֵּד אוֹתִי וּתְקַצֵּר אֶת חַיַּי, אֶלָּא אֶשְׁתַּדֵּל לַחְשֹׁב שֶׁזֶּה כְּאִלּוּ אַתָּה רַק מְקַצֵּץ לִי אֶת הַצִּפָּרְנַיִם.”

כָּךְ נִגְמַר הַחֲלוֹם.

בַּבֹּקֶר קָם רָנִי, לָקַח אֶת בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן, חִדֵּד אוֹתוֹ הֵיטֵב־הֵיטֵב וּבִזְהִירוּת, כְּדֵי לֹא לְהַכְאִיב לוֹ, הִנִּיחַ תַּחְתָּיו דַּף נְיָר לָבָן וְחָלָק, נָעַץ אֶת פָּנָיו הַצּוֹחֲקִים שֶׁל בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן בְּפִיו, חָשַׁב וְחָשַׁב, וּלְבַסּוֹף הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל בּוּבּוּשׁ מִפִּיו וְרָשַׁם בְּאוֹתִיּוֹת שְׁחֹרוֹת וּגְדוֹלוֹת בְּרֹאשׁ הַדַּף:

“דְּמָעוֹת שֶׁל עִפָּרוֹן”

…וְהִמְשִׁיךְ וְכָתַב אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה.

וּבַיָּמִים הַבָּאִים יָשַׁב וְכָתַב עוֹד הַרְבֵּה סִפּוּרִים, וּכְמוֹ הַנֵּס שֶׁל כַּד הַשֶּׁמֶן בַּחֲנֻכָּה כָּךְ קָרָה גַּם לְבּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן, שֶׁהִמְשִׁיךְ לִכְתֹּב וְלִכְתֹּב בִּשְׁבִיל רָנִי שָׁנִים רַבּוֹת וְלֹא נִגְמַר.

כָּךְ נִגְמַר בִּקּוּר סַאדַאת

מאת

אהוד בן עזר

רָנִי מְסַפֵּר שֶׁלַּיְלָה אֶחָד, לִפְנֵי שֶׁנִּרְדַּם, בָּא אֶלָיו מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בַּחֲצִי־חֲלוֹם וְאָמַר:

– רֶגַע אֶחָד, (זֶה לֹא מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹמֵר אֶלָּא אֲנִי, אֵהוּד בֶּן עֵזֶר – ) לִפְנֵי שֶׁמַּמְשִׁיכִים, צָרִיךְ לְהַסְבִּיר מַה זֶה חֲצִי־חֲלוֹם. וּבְכֵן: רָנִי הוּא, כַּיָדוּעַ, יֶלֶד עֵרָנִי מְאֹד וְקָשֶׁה לוֹ לְהֵרָדֵם בַּלַּיְלָה. אָז הוּא שׁוֹכֵב שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת בַּמִּטָּה שֶׁלּוֹ וּמֵצִיק לְכֻלָם: פִּיפִּי, פֶּטֶל, פּוּקִיק, לָרֶדֶת, טֶלֶוִיזְיָה, טֶלֶא־פֶּלֶא. וְלִפְעָמִים הוּא יוֹרֵד מֵהַמִּטָּה וּמִתְרוֹצֵץ בְּכָל הַדִּירָה כְּשֶׁהוּא מְרַקֵּד וּמְנַפְנֵף בַּיָּדַיִם כְּמוֹ אֵיזֶה זְבוּב טַרְדָן אוֹ הֵלִיקוֹפְּטֵר קָטָן.

אָז אַבָּא אָמַר לוֹ:

“רָנִי, לִפְנֵי שֶׁאַתָּה נִרְדָּם, תְּנַסֶּה לַעֲצֹם אֶת הָעֵינַיִם וְלַחְשֹׁב עַל כָּל מִינֵי דְּבָרִים נְעִימִים – טִיּוּל בִּמְכוֹנִית, גְּלִידָה, יָם, פִּירָמִידוֹת, סַבְתּוֹת מְבִיאוֹת מַתָּנוֹת, שְׂדֵה־תְּעוּפָה עִם אֲוִירוֹנִים, וּלְאַט־לְאַט, בַּחֲצִי־חֲלוֹם, תֵּרָדֵם עִם יֹפִי שֶׁל מַחֲשָׁבוֹת וְתַמְשִׁיךְ לַחֲלֹם עָלֵיהֶן כְּשֶׁתִּישַׁן.”

“טוֹב.”

“רָנִי,” אָמַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְהִכָּה בְּמַקֵּל־הָעֵץ הַגָּדוֹל שֶׁלּוֹ עַל רִצְפַת הַחֶדֶר, “אַתָּה יוֹדֵעַ מִי אֲנִי?”

“בֶּטַח,” אָמַר לוֹ רָנִי בַּחֲצִי־חֲלוֹם, כְּשֶׁהוּא מִתְאַמֵּץ לַעֲצֹם אֶת עֵינָיו חָזָק, “אַתָּה אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא!”

“תִּתְבַּיֵּשׁ לְךָ יֶלֶד עִבְרִי!” אָמַר לוֹ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, “אֲנִי הוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְאַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מִי אֲנִי?!”

“סַאדַאת!” קָפַץ רָנִי בְּשִׂמְחָה וְכִמְעַט כְּבָר רָצָה לִפְקֹחַ אֶת עֵינָיו. הוּא רָאָה בַּטֶּלֶוִיזְיָה אֶת כָּל הַבִּקוּר שֶׁל סַאדַאת בִּירוּשָׁלַיִם.

“מִי זֶה סַאדַאת?” שָׁאַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ.

“בֶּגִין!” אָמַר רָנִי. וּכְשֶׁרָאָה שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ מִתְכַּעֵס, הִמְשִׁיךְ וְנִסָּה – “פַּרְעֹה, פִּירָמִידוֹת, פִּירָמִידוֹת…”

“פִּתֹם וְרַעַמְסֵס!” אָמַר לוֹ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, “עַכְשָׁו אַתָּה יוֹדֵעַ מִי אֲנִי?”

“פּוֹטִיפַר?”

“אוּאוּךְ…”

“אֲפִיקוֹמָן? אַסוּאַן? מִינָה־הָאוּס…”

אָז מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הִתְרַגֵּז נוֹרָא וְהֵרִים אֶת הַמַּקֵּל שֶׁלּוֹ וְאָמַר:

“מִינָה, מִינָה, מַה זֹאת מִינָה? יָמִין אֲדוֹנַי! אִם תַּמְשִׁיךְ לְהַרְגִּיז אוֹתִי כָּכָה, אֲנִי אַכֶּה כָּאן בָּרִצְפָּה וְאוֹצִיא מַיִם מִן הַסֶּלַע!”

“מֹשֶׁה! מֹשֶׁה!” צָעַק רָנִי בְּשִׂמְחָה.

“קָרָאתָ לִי?” נִכְנַס אַבָּא לַחֶדֶר וְשָׁאַל.

רָנִי שָׁכַב בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת וְשָׁתַק, חִיּוּךְ עַל פָּנָיו. וְאַבָּא יָצָא בְּשֶׁקֶט וּבִזְהִירוּת, עַל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו.

“מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הָיָה כָּאן אֶצְלִי בַּחֶדֶר,” הִכְרִיז פִּתְאֹם רָנִי, “הֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם, מִמִּצְרַיִם, וּמַצוֹת, וּבוּלִים.”

“אֵיזֶה שָׁלוֹם?” עָצַר אַבָּא וְשָׁאַל.

“אָמַר שָׁלוֹם לַמִּצְרִים וְיָצָא, עִם כָּל הַיְּהוּדִים, וְהַדְּגָלִים, בִּמְטוֹס בּוֹאִינְג. וְהִשְׁאִיר אֶת סַאדַאת עִם אַרְבַּע הַקֻּשְׁיוֹת וְהַצְּפַרְדֵּעִים וְאָזְנֵי־הָמָן וְהָאֲפִיקוֹמָנִים!”

“הַיֶּלֶד מְבֻלְבָּל לְגַמְרֵי,” אָמַר אַבָּא. “הוּא מִסְתַּכֵּל יוֹתֵר מִדַּי בַּטֶּלֶוִיזְיָה וְהַדְּבָרִים מַשְׁפִּיעִים עָלָיו.”

וְיָצָא מֵהַחֶדֶר.

רַק יָצָא אַבָּא וּפִתְאֹם, מִי זֶה עוֹמֵד בִּמְקוֹם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, לָבוּשׁ בַּחֲלִיפַת־פַּסִים וַעֲנִיבָה וּמִשְׁקָפַיִם, גָּבוֹהַּ וּמַזִּיעַ קְצָת וּפָנָיו שְׁחוּמִים –

סַאדַאת!

כֵּן, בְּוַדַאי נִחַשְׁתֶּם, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. וְהוּא שׁוֹאֵל אֶת רָנִי:

“יֶלֶד עִבְרִי, אֶת אַרְבַּע הַקֻּשְׁיוֹת אַתָּה כְּבָר יוֹדֵעַ?”

“בֶּטַח,” עוֹנֶה רָנִי, קְצָת מְפַחֵד וּקְצָת חָצוּף, וְשָׁר:

“שֶׁבְּכָל הַשָּׁנִים אֵין לָנוּ שָׁלוֹם אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד. הַשָּׁנָה הַזֹּאת, הַשָּׁנָה הַזֹּאת, כֻּל־לָהּ שָׁ־לוֹם! הַשָּׁנָה הַזֹּאת הַשָּׁנָה הַזֹּאת כֻּל־לָהּ שָׁ־לוֹם!”

וְסַאדַאת, שֶׁבַּחֲצִי־חֲלוֹמוֹ שֶׁל רָנִי כְּבָר יוֹדֵעַ עִבְרִית, מוֹחֵא כַּפַּיִם וְאוֹמֵר לוֹ:

“אֲנִי מַזְמִין אוֹתְךָ לָשׁוּט עַל הַנִּילוּס בְּתֵבַת־גֹּמֶא, וְלָטוּס מֵעַל פִּתֹם וְרַעַמְסֵס בְּהֵלִיקוֹפְּטֵר וְלִרְאוֹת אֶת הַפִּירָמִידוֹת וְאֶת חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם חוֹתְמִים חוֹזֶה־שָׁלוֹם עִם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְאֶת הַסְּנֶה בּוֹעֵר אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר.”

“מָה, אַתָּה מַכִּיר אוֹתוֹ?” שׁוֹאֵל רָנִי, קְצָת מְבֻלְבָּל.

“בֶּטַח,” אוֹמֵר סַאדַאת, “מֹשֶׁה, פַּרְעֹה וַאֲנִי חֲבֵרִים מְצֻיָּנִים. הוֹפְכִים מַקְלוֹת לִנְחָשִׁים, מוֹצִיאִים מַיִם מֵהַסֶּלַע, עוֹשִׂים קוּנְצִים כָּל הַיָּמִים.”

“אֲנִי מִצְטַעֵר מְאֹד שֶׁאֵין לִי קְצָת מִיץ־פֵּרוֹת וּדְבַשׁ לְכַבֵּד אוֹתְךָ,” הִתְנַצֵּל רָנִי.

“אֵין דָּבָר.” אָמַר סַאדַאת, “אֲנִי אוֹכֵל רַק פַּעַם אַחַת בְּיוֹם,” וְהוֹצִיא מִכִּיס־הַמִּמְחָטָה שֶׁבַּחֲלִיפָתוֹ מַצָּה גְּדוֹלָה וּלְבָנָה וְהִתְחִיל לְכַרְסֵם אוֹתָהּ כְּמוֹ קְנֵה־סֻכָּר וּפֵרוּרִים נָפְלוּ מֵהַפֶּה שֶׁלּוֹ. וּפִתְאֹם נִכְנַס בֶּגִין עִם אֹזֶן־הָמָן בְּפִיו וְאָמַר לוֹ:

“אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא קוֹרֵא לָנוּ לִמְסִבַּת עִתּוֹנָאִים יָד־וָשֵׁם עִם אֵימִי קַרְטֶר בַּטֶּלֶוִיזְיָה טֶלֶא־פֶּלֶא.”

וּשְׁנֵיהֶם יָצְאוּ. וְטֶלֶא־פֶּלֶא שִׁרְבֵּב אֶת הָרֹאשׁ שֶׁלּוֹ מִבַּעַד לַחַלּוֹן פְּנִימָה לַחֶדֶר, וְגַם הוּא נוֹגֵס מֵאֹזֶן־הָמָן גְּדוֹלָה וְהַפֵּרוּרִים נוֹפְלִים, וְאָמַר:

“לַיְלָה טוֹב, רָנִי.”

“לַיְלָה טוֹב.”

וְכָךְ נִגְמַר בִּקוּר סַאדַאת.

עָבְרוּ כְּאַרְבַּע שָׁנִים, וְגַם סַאדַאת נִגְמַר.

כְּשֶׁהֶרְאוּ אֶת הַהִתְנַקְּשׁוּת בַּטֶּלֶוִיזְיָה, נַעֲשָׂה רָנִי חִוֵּר, הוּא נִגַּשׁ אֶל אִמָּא וְשָׁאַל:

"תַּגִּידִי, מָה קוֹרֶה כְּשֶׁמֵּתִים? זֶה נָכוֹן שֶׁהָעוֹר מִתְקַלֵּף? תַּגִּידִי! תַּגִּידִי! תַּגִּידִי – מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לְהָקִיא –

"תַּגִּידִי – "

וּמֵרֶגַע לְרֶגַע גָּבַר פַּחֲדוֹ וְהוּא הֵחֵל צוֹעֵק וּבוֹכֶה: "אֲנִי לֹא רוֹצֶה לָמוּת! חֲבַל שֶׁאֲנִי נִבְרָא בִּכְלָל אִם צָרִיךְ לָמוּת! אֲנִי הוֹלֵךְ לְהָקִיא – "

אִמָּא נִסְּתָה לְהַרְגִּיעַ אוֹתוֹ. “אַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ מָה קוֹרֶה אַחֲרֵי שֶׁמֵּתִים,” אָמְרָה, “כִּי אַף אֶחָד עוֹד לֹא חָזַר מִשָּׁם לְסַפֵּר עַל כָּךְ.” וְאַבָּא הִסְבִּיר: “לֹא כָּל אֶחָד הוֹרְגִים. סַאדַאת הָיָה נָשִׂיא, לָכֵן הִתְנַקְּשׁוּ בְּחַיָיו.”

“אָז אֲנִי בַּחַיִּים שֶׁלִּי לֹא אֶהְיֶה נָשִׂיא!” אָמַר רָנִי וְרָץ לְבֵית־הַשִּׁמוּשׁ עִם אִמָּא וְשָׁם הֵקִיא אֶת אֲרוּחַת־הָעֶרֶב וְרַק אָז רָוַח לוֹ, וְנִרְגַּע מְעַט.

מִי יְתַקֵּן אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ?

מאת

אהוד בן עזר

עַל הַכְּבִישִׁים הִתְרוֹצֵץ פַּעַם אוֹטוֹ זָרִיז וְזָהִיר שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ כָּל פְּגָם וּשְׁמוֹ אוֹטוֹשְׁפִּיץ. הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ הָיוּ נְקִיוֹת תָּמִיד, הַפָּנָסִים בְּהִירִים אַךְ אֵינָם מְסַנְוְרִים. הַהֶגֶה אֵיתָן, הַצְּמִיגִים חֲדָשִׁים, וְהַצֶּבַע – יָרֹק־כֵּהֶה, כִּמְעַט לְלֹא שְׂרִיטוֹת. יָרֹק כְּמוֹ פַּרְדֵּס בַּקַּיִץ, וְגַם מַבְרִיק.

תַּעֲנוּג הָיָה לִנְסֹעַ בּוֹ.

יוֹם אֶחָד נִלְחַץ אוֹטוֹשְׁפִּיץ בֵּין מְכוֹנִית שֶׁנֶּעֶצְרָה לְפֶתַע לְפָנָיו וּבֵין מְכוֹנִית שֶׁנִּכְנְסָה בִּמְהִירוּת בַּאֲחוֹרָיו – וּטְרַאחח…! – חֲצִי גּוּפוֹ נִמְחַץ.

מְכוֹנִית אַחֶרֶת הָיוּ זוֹרְקִים כְּבָר מִזְּמַן לִגְרוּטָאוֹת, אֲבָל אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ אָהֲבוּ, וַחֲבָל הָיָה לְהִפָּרֵד מִמֶּנוּ כְּאִלּוּ מֵת, אוֹ, כְּמוֹ שֶׁחֲבָל לִירוֹת בְּסוּס זָקֵן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל עוֹד לַעֲבֹד וּלְהָבִיא תּוֹעֶלֶת, אֲבָל אוֹהֲבִים אוֹתוֹ וְזוֹכְרִים לוֹ אֶת חֶסֶד־נְּעוּרָיו. לָכֵן גָּרְרוּ אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ אֶל הַמּוּסַכִּים הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר, וְתִקְנוּ וְשִׁפְּצוּ אוֹתוֹ חֵלֶק־חֵלֶק וְלֹא חָסְכוּ בְּמַאֲמָצִים וּבְאֶמְצָעִים, אֲפִלּוּ שֶׁבַּכֶּסֶף שֶׁהִשְׁקִיעוּ בּוֹ אֶפְשָׁר הָיָה כִּמְעַט לִקְנוֹת מְכוֹנִית חֲדָשָׁה.

וּכְשֶׁיָּצָא סוֹף־סוֹף מִכָּל הַטִּפּוּלִים הָאֵלֶּה, צָבוּעַ־מֵחָדָשׁ – לְאַחַר שֶׁיִּשְׁרוּ כָּל מַה שֶׁהִתְכּוֹפֵף וְהִתְקַמֵּט בּוֹ, וְשׁוּב הִתְחִיל לִנְסֹעַ עַל אַרְבַּעַת גַּלְגַּלָיו לְאַחַר שֶׁהֶחֱלִיפוּ אֶת כָּל הַחֲלָקִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ – נִרְאָה אוֹטוֹשְׁפִּיץ בְּדִיּוּק־בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהָיָה לִפְנֵי הַתְּאוּנָה הַנּוֹרָאָה, אֲשֶׁר בָּהּ נִמְחֲצָה כִּמְעַט מַחֲצִית שִׁלְדָּתוֹ.

שִׁלְדָּה, זֹאת אַתֶּם יוֹדְעִים בְּוַדַאי, הִיא הַשֶּׁלֶד וְהַגּוּף שֶׁל הַמְּכוֹנִית.

וְשׁוּב הֵחֵל אוֹטוֹשְׁפִּיץ מִתְרוֹצֵץ עַל הַכְּבִישִׁים. הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ נְקִיוֹת, הַפָּנָסִים בְּהִירִים, הַצְּמִיגִים חֲדָשִׁים, וְהַצֶּבַע יָרֹק־כֵּהֶה כְּמוֹ פַּרְדֵּס בַּקַּיִץ, וּמַבְרִיק. אֲבָל, אוֹיָה, אֵיזוֹ צָרָה! –

מַשֶּׁהוּ הָיָה פָּגוּם בּוֹ. שׁוּב לֹא הָיָה אוֹטוֹשְׁפִּיץ בְּדִיּוּק אוֹתוֹ אוֹטוֹשְׁפִּיץ שֶׁמִּקֹּדֶם. כְּבָר לֹא הָיָה זָרִיז, גַּם לֹא זָהִיר, וַאֲפִלּוּ קְצָת מְבֻלְבָּל. וּכְשֶׁהָיָה נוֹסֵעַ בַּכְּבִישׁ, הָיָה מַתְחִיל לִפְעָמִים לִרְקֹד מִצַּד אֶל צַד, כְּמוֹ סוּס בְּקִרְקָס, מַשְׁמִיעַ מִינֵי קוֹלוֹת חִרְחוּר מְשֻׁנִּים לְלֹא כָּל צֹרֶךְ, אוֹ נוֹסֵעַ פִּתְאֹם קָדִימָה כְּמוֹ חֵרֵשׁ־עִוֵּר, כְּאִלּוּ הוּא לֹא רוֹאֶה וְלֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם מִמַּה שֶׁנַּעֲשֶׂה לְפָנָיו וּמֵאֲחוֹרָיו וּמִשְּׁנֵי צְדָדָיו עַל הַכְּבִישׁ.

כְּמוֹ אֵיזֶה טוּמְטוּם כָּזֶה, לִפְעָמִים. מַה לִפְעָמִים? כִּמְעַט כָּל נְסִיעָה. מַמָּשׁ סַכָּנָה לִנְסֹעַ בּוֹ.

הֶחְזִירוּ אוֹתוֹ אֵפוֹא אֶל הַמּוּסָךְ וְחָזְרוּ וּבָדְקוּ אוֹתוֹ. חָזְרוּ וּפֵרְקוּ בּוֹ חֵלֶק־חֵלֶק, מֵהַחֲלָקִים שֶׁתֻּקְּנוּ בַּשִּׁפּוּץ הַכְּלָלִי – וְהִנֵה הַכֹּל פּוֹעֵל כְּסִדְרוֹ, כְּמוֹ שָׁעוֹן: הַמָּנוֹעַ, מַשְׁאֵבַת־הַדֶּלֶק, מַעֲרֶכֶת הַחַשְׁמַל, מַעֲרֶכֶת־הַקֵּרוּר, הַהִלּוּכִים, הַתִּמְסֹרֶת – הַכֹּל.

וּבְכָל זֹאת, מַשֶּׁהוּ בּוֹ עֲדַיִן לֹא הָיָה בְּסֵדֶר, כְּאִלּוּ אוֹטוֹשְׁפִּיץ פָּגוּם לְלֹא־תַּקָנָה.

“אִלּוּ הָיָה בֶּן־אָדָם,” אָמַר הַמּוּסַכַּאי, “הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁחָסֵר לוֹ בֹּרֶג בָּרֹאשׁ. אֲבָל מְדֻבָּר כָּאן בִּמְכוֹנִית, וַאֲנִי יוֹדֵעַ – מַה יוֹדֵעַ? – אֲנִי מְשֻׁכְנָע שֶׁלֹּא חָסֵר בּוֹ שׁוּם בֹּרֶג אוֹ שְׁפִּיץ. זֶה לֹא הָאוֹטוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁאֲנִי מְתַקֵּן. הַכֹּל מֵאָה אָחוּז. וַהֲרֵי זֶה לֹא בֶּן־אָדָם, אִי־אֶפְשָׁר לְהַגִּיד שֶׁהוּא הִשְׁתַּגֵּע אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה, וְלִשְׁלֹחַ אוֹתוֹ לְהַבְרָאָה אוֹ לְחוּץ־לָאָרֶץ כְּדֵי שֶׁיָּנוּחַ וְיֵרָגַע וְיֶחְדַּל לַעֲשׂוֹת שְׁטֻיּוֹת.”

הֶעֱבִירוּ אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ מִמּוּסָךְ לְמוּסָךְ, וְקָרְאוּ לַמֻּמְחִים הַגְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר לְתִקוּן מְכוֹנִיּוֹת. אַךְ אִישׁ מֵהֵם לֹא הִצְלִיחַ לְגַלּוֹת מַה פָּגוּם בְּאוֹטוֹשְׁפִּיץ וּמַדּוּעַ אִי־אֶפְשָׁר לְשַׁפֵּץ אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר לִהְיוֹת בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהָיָה קֹדֶם.

וְאֶחָד, נַהָג אַכְזָר, אָמַר:

“צָרִיךְ לִזְרֹק אוֹתוֹ לִגְרוּטָאוֹת. חֲבָל שֶׁבִּכְלָל הִשְׁקִיעוּ כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה בַּתִּקּוּן שֶׁלּוֹ. יוֹתֵר טוֹב שֶׁמִּיָּד אַחֲרֵי הַתְּאוּנָה הָיוּ מְגָרְטִים אוֹתוֹ.”

לְגָרֵט – זֶה לְפַנּוֹת אַשְׁפָּה אוֹ גְּרוּטָאוֹת עַל־יְדֵי כָּךְ שֶׁדּוֹחֲסִים אוֹתָן. וּכְשֶׁמְּדֻבָּר בִּמְכוֹנִיּוֹת – הַכַּוָּנָה הִיא לִכְבֹּשׁ אֶת הַמְּכוֹנִית־הַגְּרוּטָאָה בְּמַכְבֵּשׁ־עֲנָק, שֶׁעוֹשֶׂה מִמֶּנָּה קֻבִּיַּת־מַתֶּכֶת לֹא־גְּדוֹלָה, וְאוֹתָה זוֹרְקִים לְכִבְשַׁן שֶׁבּוֹ מַתִּיכִים וְיוֹצְקִים בַּרְזֶל מֵחָדָשׁ.

אֲבָל הָאֲנָשִׁים אָהֲבוּ אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ וְזָכְרוּ כַּמָה נֶחְמָד וְנָעִים וְזָרִיז וְזָהִיר הָיָה כְּשֶׁהָיָה בָּרִיא, וְלֹא הָיוּ מוּכָנִים לִזְרֹק אוֹתוֹ לִגְרוּטָאוֹת. לָכֵן הִכְרִיזוּ בְּכָל הַמְּדִינָה, כְּמוֹ בַּסִּפּוּר עַל בַּת־הַמֶּלֶךְ שֶׁבִּקְּשָׁה כִּי מִישֶׁהוּ יָבִיא לָהּ עָנָן – כִּי מִי שֶׁיּוּכַל לְתַקֵּן אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ, יְקַבֵּל אוֹתוֹ בְּמַתָּנָה. וְזֶה בְּעֵרֶךְ כְּמוֹ לְהִתְחַתֵּן עִם בַּת־הַמֶּלֶךְ שֶׁבָּאַגָּדָה.

וְאַתֶּם יוֹדְעִים מֶה הָיָה הַסּוֹף שֶׁל אוֹטוֹשְׁפִּיץ?

לֹא. כִּי לַסִּפּוּר הַזֶּה יְכוֹלִים לִהְיוֹת כַּמָה סוֹפִים.

לְמָשָׁל?

לְמָשָׁל: יוֹם אֶחָד בָּאָה נַעֲרָה יָפָה עִם רִשְׁיוֹן־נְהִיגָה וְנָהֲגָה בִּזְהִירוּת אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ עַד לַחֲצַר־בֵּיתָהּ. אַחַר כָּךְ הִכְנִיסָה אוֹתוֹ לְמוּסַךְ־הַבַּיִת הַנָּקִי וְהָיְתָה מְטַפֶּלֶת בּוֹ וְרוֹחֶצֶת וּמְנַקָּה אוֹתוֹ יוֹם־יוֹם וּמְחַמֶּמֶת קְצָת אֶת הַמָּנוֹעַ וּמַעֲבִירָה אֶת מוֹט־הַהִלּוּכִים וּמְסוֹבֶבֶת אֶת הַהֶגֶה – אֲבָל מֵעוֹלָם־מֵעוֹלָם לֹא יָצְאָה אִתּוֹ אֶל הַכְּבִישִׁים הַסּוֹאֲנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַעֲמִיד אוֹתוֹ בְּמִבְחָן.

אוֹ –

יוֹם אֶחָד בָּא אִכָּר עִם סוּס כְּמוֹ מִן הָאַגָּדוֹת, רָתַם אֶת הַסּוּס לְאוֹטוֹשְׁפִּיץ וְנָסַע עִמּוֹ בַּחֲזָרָה לִכְפָרוֹ, הַרְחֵק־הַרְחֵק מֵעֵבֶר לְהַרֵי־הַחֹשֶׁךְ, וְאֵין יוֹדֵעַ אִם אוֹטוֹשְׁפִּיץ נִצָּב שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, בָּאֻרְוָה אוֹ בָּאָסָם, אוֹ כְּקִשּׂוּט בַּחֲדַר־הָאוֹרְחִים שֶׁל הָאִכָּר.

אוֹ –

יוֹם אֶחָד בָּא נַהָג – עֲבַרְיָן־מוּעָד, כָּזֶה חֲצִי־מְשֻׁגָּע – לָקַח אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ וְיָצָא אִתּוֹ לַכְּבִישִׁים הַסּוֹאֲנִים; וְכָל הַשִּׁגְעוֹנוֹת וְהַמּוּזָרֻיוֹת שֶׁל אוֹטוֹשְׁפִּיץ הָיוּ כְּאַיִן־וּכְאֶפֶס לְעֻמַּת הַנְּהִיגָה הַמְּטֹרֶפֶת שֶׁל הַנַּהָג־הָעֲבַרְיָן, עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד הִתְפּוֹצְצוּ שְׁנֵיהֶם בְּהִתְנַגְּשׁוּת וְעָלוּ בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה.

אוֹ –

יוֹם אֶחָד בָּא רוֹפֵא זָקֵן, בָּדַק אוֹתוֹ וְאָמַר:

“מָה הַבְּעָיָה? צָרִיךְ רַק לְתַקֵּן אֶת הַשְּׁפִּיץ!”

“אֵיזֶה שְׁפִּיץ?” שָׁאֲלוּ.

“מַה זֹאת אוֹמֶרֶת? אִם קוֹרְאִים לוֹ אוֹטוֹשְׁפִּיץ, יֵשׁ לוֹ בֶּטַח אֵיזֶה שְׁפִּיץ!”

וְהָרוֹפֵא הַזָּקֵן טִפֵּל בּוֹ חֹדֶשׁ וְחָדְשָׁיִם וּשְׁלֹשָׁה, עַד שֶׁמָּצָא אֶת הַשְּׁפִּיץ הַמְּקֻלְקָל וְתִקֵּן אוֹתוֹ.

אוֹ –

פָּתְחוּ בֵּית־חוֹלִים לְאוֹטוֹמוֹבִּילִים־דְּפוּקִים־וּזְקֵנִים וְשָׁלְחוּ גַּם אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּבַלֶּה בַּמָּקוֹם הַהוּא אֶת שְׁאֵרִית יָמָיו, כְּמוֹ בְּבֵית־אָבוֹת־לְאוֹטוֹמוֹבִּילִים, עַד שֶׁיַּחֲלִיד וְיִתְפּוֹרֵר אַט־אַט.

טוֹב. אַתֶּם רוֹאִים שֶׁהַסִּפּוּר אֵינוֹ מִסְתַּיֵּם בְּקַלוּת. וְכָל אַחַת מִן הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת – אוֹ שֶׁהִיא אֵינֶנָּה מַעֲשִׂית, אוֹ שֶׁהִיא לֹא כָּל־כָּךְ מֻצְלַחַת.

אָז מַה בְּכָל זֹאת הָיָה הַסּוֹף שֶׁל אוֹטוֹשְׁפִּיץ?

עָצוּב. עָצוּב מְאֹד. לַסִּפּוּר עַל הָאוֹטוֹ הַזֶּה אֵין סוֹף. וְהוּא עֲדַיִן מְחַכֶּה, יָפֶה כְּמוֹ בַּהַתְחָלָה, יָרֹק־כֵּהֶה כְּמוֹ פַּרְדֵּס בַּקַּיִץ, וּמַבְרִיק, וְאַף אֶחָד לֹא מַצְלִיחַ לְתַקֵּן אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר לִהְיוֹת מַה שֶׁהָיָה.

הַמֶּמְשָׁלָה הַקְּצָרָה שֶׁל הַיְּלָדִים

מאת

אהוד בן עזר

יוֹם אֶחָד הִתְאַסְּפוּ כָּל הַיְּלָדִים בַּמְּדִינָה וְהֶחְלִיטוּ לָקַחַת אֶת הַשִּׁלְטוֹן בִּידֵיהֶם.

“דַּי, נִמְאַס,” אָמַר יֶלֶד אֶחָד, רְצִינִי, שְׁמַנְמַן וּמְמֻשְׁקָף, בְּשֵׁם נַחוּמִי, “מְחִיר הַגְּלִידָה עוֹלֶה מִשָּׁבוּעַ לְשָׁבוּעַ. בְּלִירָה, אֲפִלּוּ בְּחָמֵשׁ וּבְעֶשֶׂר – כְּבָר אִי־אֶפְשָׁר לִקְנוֹת כְּלוּם, אֲפִלּוּ לֹא חֲצִי־מָנָה פָלָפֶל. נוֹתְנִים לְךָ דְּמֵי־כִּיס אוֹ דְּמֵי־חֲנֻכָּה מֵאָה אוֹ מָאתַיִם לִירוֹת וְעוֹשִׂים עָלֶיךָ רֹשֶׁם שֶׁזֶּה הַרְבֵּה – אֲבָל בְּקֹשִׁי אֶפְשָׁר לִגְמֹר עִם זֶה אֶת הַשָּׁבוּעַ. וּכְשֶׁקּוֹרְאִים עִתּוֹן אוֹ רוֹאִים חֲדָשׁוֹת בַּטֶּלֶוִיזְיָה, שׁוֹמְעִים שֶׁהַשָּׂרִים בַּמֶּמְשָׁלָה רָבִים, הַחֲבֵרִים בַּכְּנֶסֶת צוֹעֲקִים זֶה עַל זֶה מִלִּים לֹא יָפוֹת, כָּל פַּעַם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים עוֹשִׂים צָרוֹת, שׁוֹבְתִים. וְכִמְעַט כָּל מַה שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת לַמְּדִינָה – חָסֵר לָהּ: אֲדָמָה, מַיִם נֵפְט, פּוֹעֲלִים, כֶּסֶף, יְדִידִים, עוֹלִים־חֲדָשִׁים, שֶׁקֶט, נִקָּיוֹן, מִשְׁמַעַת וּכְבִישִׁים מְיֻחָדִים לְאוֹפַנַּיִם בִּשְׁבִיל הַיְּלָדִים.”

“נָכוֹן, נָכוֹן נַחוּמִי!” נִשְׁמְעוּ קְרִיאוֹת־עִידוּד.

“אֲנִי מַצִּיעַ,” אָמַר יֶלֶד אַחֵר, רָזֶה וְחַיְכָנִי וְעֵינָיו פִּקְּחִיּוֹת, שָׁרוֹנִי שְׁמוֹ, “כִּי אֲנַחְנוּ, הַיְּלָדִים בְּכָל הַמְּדִינָה, נַסִּיק אֶת הַמַּסְקָנוֹת מִן הַמַּצָּב וְנַכְרִיז עַל מַהְפֵּכָה וְנִתְפֹּס אֶת הַשִּׁלְטוֹן וּנְלַמֵּד אֶת הַמְּבֻגָּרִים לֶקַח אַחַת וּלְתָמִיד, שֶׁיֵּדְעוּ אֵיךְ צָרִיךְ לְנַהֵל מְדִינָה מֻצְלַחַת!”

“נָכוֹן, נָכוֹן שָׁרוֹנִי,” עוֹדְדוּ הַיְּלָדִים גַּם אוֹתוֹ.

“דָּבָר רִאשׁוֹן, צָרִיךְ לִכְבֹּשׁ אֶת הַכְּנֶסֶת,” הִצִּיעַ בְּהִתְלַהֲבוּת יֶלֶד אַחֵר, גִּידִי, שֶׁהָיָה נוֹהֵג לְהַכּוֹת וְלִצְבֹּט אֶת כָּל הַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ, וְהֵם קְצָת פָּחֲדוּ מִמֶּנוּ. “מָה אַתֶּם מְקַשְׁקְשִׁים וְנוֹאֲמִים כְּמוֹ הַמְּבֻגָּרִים? צָרִיךְ פָּשׁוּט לְהִתְאַרְגֵּן, כֻּלָּנוּ עַל אוֹפַנַּיִם וּסְקֶטִים, עִם אֲבָנִים וּמַקְלוֹת וּכְרָזוֹת, כְּמוֹ בְּהַפְגָּנוֹת בַּטֶּלֶוִיזְיָה – וְלִכְבֹּשׁ אֶת הַשִּׁלְטוֹן!”

“גִּידִי צוֹדֵק! זֶה מַה שֶׁצָּרִיךְ!” נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת־עִידוּד, אֲבָל קְצָת פָּחוֹת, כִּי אֲחָדִים זָכְרוּ אֶת הַמַּכּוֹת וְהַצְּבִיטוֹת שֶׁקִּבְּלוּ מִמֶּנּוּ.

כָּאן חָזַר וְהִתְעָרֵב נַחוּמִי הַשְּׁמַנְמַן וְאָמַר:

“חֲבֵרִים, יְלָדִים, אַתֶּם טוֹעִים! אֲנַחְנוּ חַיִּים בִּמְדִינָה דֶּמוֹקְרָטִית, יֵשׁ בְּחִירוֹת. יֵשׁ מִפְלָגוֹת. רַק כָּךְ אֶפְשָׁר לִתְפֹּס אֶת הַשִּׁלְטוֹן!”

“אָז מָה אַתָּה מַצִּיעַ?” שָׁאֲלוּ בִּקְהַל־הַיְּלָדִים.

“פָּשׁוּט מְאֹד. אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהָקִים אֶת מִפְלֶגֶת הַיְּלָדִים. לְהִתְאַרְגֵּן בְּכָל הָאָרֶץ, לַעֲשׂוֹת בֶּאֱמֶת הַפְגָּנוֹת, אֲבָל לֹא אַלִּימוֹת. לְהוֹפִיעַ בַּטֶּלֶוִיזְיָה וְלִדְרֹשׁ שֶׁיִּתְּנוּ זְכוּת־בְּחִירָה לַכְּנֶסֶת לְכָל הַיְּלָדִים מִגִּיל שָׁלֹשׁ. וְאָז, אִם נַצְבִּיעַ כֻּלָּנוּ כְּיֶלֶד אֶחָד עֲבוּר הִרְשִׁימָה שֶׁלָּנוּ, נִהְיֶה הַמִּפְלָגָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר בַּמְּדִינָה, וְנִכְבֹּשׁ אֶת הַשִּׁלְטוֹן!”

“מָה שֶׁאַתָּה מַצִּיעַ,” אָמַר שָׁרוֹנִי בְּלַעַג, “לֹא יַצְלִיחַ בְּשׁוּם אֹפֶן. כִּי – אָלֶ”ף: לֹא יִתְּנוּ לַיְּלָדִים זְכוּת־בְּחִירָה, וּבֵי“ת: אִם יִתְּנוּ, בָּטוּחַ שֶׁיִּהְיוּ יְלָדִים שֶׁיַּצְבִּיעוּ בְּעַד מִפְלָגוֹת אֲחֵרוֹת, לְפִי מַה שֶׁיַּשְׁפִּיעוּ עֲלֵיהֶם הַהוֹרִים שֶׁלָּהֶם, וְגִימֶ”ל: גַּם אִם תָּקוּם בַּסּוֹף מִפְלָגָה גְּדוֹלָה שֶׁל יְלָדִים, וַאֲפִלּוּ אִם תִּזְכֶּה בְּרֹב הַמְּקוֹמוֹת בַּכְּנֶסֶת – הֵם יַתְחִילוּ בֶּטַח לָרִיב בֵּינֵיהֶם וּלְהִתְפַּלֵּג, וְהַסּוֹף שֶׁלָּהֶם, שֶׁיִּהְיוּ כְּמוֹ כָּל הַמִּפְלָגוֹת הָאֲחֵרוֹת."

“אָז מָה אַתָּה מַצִּיעַ?” שָׁאֲלוּ אֶת שָׁרוֹנִי.

“טוֹב, אִם אַתֶּם לֹא רוֹצִים מַהְפֵּכָה, בְּכֹחַ, כְּמוֹ שֶׁגַּם גִּידִי הִצִּיעַ, אָז יֵשׁ לִי הַצָּעָה שֶׁנַּעֲשֶׂה שְׁבִיתָה־כְּלָלִית…”

“יֹפִי! יֹפִי!” צָעֲקוּ כֻּלָם, וְאֵלֶּה שֶׁבָּאוּ עִם יַלְקוּטִים, זָרְקוּ אוֹתָם בְּאוֹתָהּ הִזְדַּמְּנוּת בַּאֲוִיר.

“אַל תִּהְיוּ טִפְּשִׁים!” הִזְהִיר אוֹתָם נַחוּמִי הַשְּׁמַנְמַן וְהַמְּמֻשְׁקָף, “אִם סְתָם נִשְׁבֹּת – בַּסּוֹף יִשְׁבְּרוּ אוֹתָנוּ. פָּשׁוּט לֹא יִתְּנוּ לָנוּ דְּמֵי־כִּיס, לֹא יִתְּנוּ אֹכֶל… וּמַמְתַּקִּים…”

“שְׁתֹק, שָׁמֵן! מְפֻנָּק!” נִסָּה גִּידִי לְהַפְרִיעַ לוֹ, “אַתָּה פּוֹחֵד שֶׁתִּהְיֶה רָעֵב…”

“לֹא. אֲנִי מַצִּיעַ הַצָּעָה שֶׁלֹּא צָרִיךְ לְהִתְאַמֵּץ בִּשְׁבִילָהּ בִּמְיֻחָד, וְאִם כֻּלְכֶם תְּקַבְּלוּ אוֹתָהּ, אָז הַשִּׁלְטוֹן בַּמְּדִינָה יִפֹּל לַיָּדַיִם שֶׁלָּנוּ כִּפְרִי בָּשֵׁל, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים.”

“טוֹב, טוֹב, נִשְׁמַע,” אָמְרוּ הַיְּלָדִים.

“פָּשׁוּט, נַחְלִיט שֶׁאֲנַחְנוּ, הַיְּלָדִים – אֲנַחְנוּ הָעָם הָאַמִתִּי, וְנַעֲרֹךְ בְּחִירוֹת לַכְּנֶסֶת שֶׁלָּנוּ וְנַרְכִּיב מֶמְשָׁלָה מִשֶּׁלָּנוּ, וְרַק שֶׁנַּעֲשֶׂה אֶת הַכֹּל בְּצוּרָה טוֹבָה וְיָפָה וּמֻצְלַחַת הַרְבֵּה יוֹתֵר מִן הַמְּבֻגָּרִים, וְכָל מַה שֶׁהַכְּנֶסֶת וְהַשָּׂרִים שֶׁלָּהֶם יָדוּנוּ וְיַחְלִיטוּ, גַּם אֲנַחְנוּ נָדוּן וְנַחְלִיט, וּנְפַרְסֵם מַה שֶׁהֶחְלַטְנוּ בָּעִתּוֹנִים וּבָרַדְיוֹ וּבַטֶּלֶוִיזְיָה אוֹ אֲפִלּוּ בִּכְרָזוֹת בָּרְחוֹבוֹת. וּכְשֶׁיִּרְאוּ שֶׁהַכְּנֶסֶת וְהַמֶּמְשָׁלָה שֶׁלָּנוּ טוֹבוֹת יוֹתֵר וַחֲכָמוֹת וְצוֹדְקוֹת יוֹתֵר, אָז כֻּלָּם פָּשׁוּט יָבוֹאוּ וְיִתְחַנְּנוּ בְּפָנֵינוּ שֶׁאֲנַחְנוּ, הַיְּלָדִים, נִמְשֹׁל בַּמְּדִינָה! מִי בְּעַד הַהַצָּעָה שֶׁלִּי, יָרִים אֶת הַיָּד שֶׁלּוֹ!”

כֻּלָּם־כֻּלָּם הֵרִימוּ יְדֵיהֶם, כִּי לֹא רַק הָרַעְיוֹן שֶׁל נַחוּמִי הָיָה מְצֻיָּן, אֶלָּא גַּם הַשָּׁעָה נֶעֶשְׂתָה קְצָת מְאֻחֶרֶת, וּבַמִּגְרָשׁ הָרֵיק הַגָּדוֹל, שֶׁבּוֹ נִתְאַסְּפוּ הַיְּלָדִים, כְּבָר הֵחֵלָּה נוֹשֶׁבֶת רוּחַ קְרִירָה, וְכִמְעַט כֻּלָּם רָצוּ לַחֲזֹר הַבַּיְתָה.

הַיְּלָדִים, וְנַחוּמִי בְּרֹאשָׁם, פָּעֲלוּ בְּמֶרֶץ בְּעִקְבוֹת הַהַחְלָטָה שֶׁנִּתְקַּבְּלָה. כָּל הָעִתּוֹנִים, וְגַם הָרַדְיוֹ וְהַטֶּלֶוִיזְיָה, הֵחֵלּוּ כּוֹתְבִים וּמְתָאֲרִים בְּאַהֲדָה, וְכַמוּבָן גַּם בְּסַלְחָנוּת, אֶת “הַבְּחִירוֹת” וְ“הַכְּנֶסֶת” וְ“הַמֶּמְשָׁלָה” שֶׁל הַיְּלָדִים (נַחוּמִי נִבְחַר כַּמוּבָן לְרֹאשׁ־הַמֶּמְשָׁלָה וְשַׂר הַחוּץ, גִּידִי נַעֲשָׂה שַׂר הַבִּטָּחוֹן וְהַחִנוּךְ, שָׁרוֹנִי שַׂר הָאוֹצָר וְהַחַקְלָאוּת, וּבִשְׁאָר הַמִּשְׂרָדִים הִתְחַלְּקוּ יְלָדִים אֲחֵרִים).

וְהִנֵה קָרָה, שֶׁלְּאַט־לְאַט הֵחֵלּוּ נוֹכָחִים לָדַעַת, כִּי “הַכְּנֶסֶת” וְ“הַמֶּמְשָׁלָה” שֶׁל הַיְּלָדִים הֵן בֶּאֱמֶת יוֹתֵר מֻצְלָחוֹת, וּבַצִּבּוּר הֵחֵלּוּ נִשְׁמָעוֹת דֵּעוֹת כִּי – “לַיְּלָדִים הָאֵלֶּה יֵשׁ יוֹתֵר שֵׂכֶל מֵאֲשֶׁר לְכָל הַמְּבֻגָּרִים!”

מַה שֶׁלֹּא הָיָה קָשֶׁה בְּיוֹתֵר. כִּי, לְמַרְבֵּה הַצַּעַר, הַכְּנֶסֶת וְהַמֶּמְשָׁלָה הָאֲמִתִּיּוּת הִתְנַהֲגוּ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת מַמָּשׁ “כְּמוֹ יְלָדִים” – וְזֹאת בַּמּוּבָן הַגָּרוּעַ שֶׁל הַבִּטּוּי, אַתֶּם יוֹדְעִים. זֶה לֹא סוֹד.

עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד הִגִּיעָה הַשָּׁעָה הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר לִקְרָאתָהּ חָתַר נַחוּמִי מֵאָז הָאֲסֵפָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַיְּלָדִים: רֹאשׁ־הַמֶּמְשָׁלָה וְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ הִתְפַּטְּרוּ וּבִקְּשׁוּ מִן הַנָּשִׂיא לְמַנּוֹת בִּמְקוֹמָם אֶת מֶמְשֶׁלֶת־הַיְּלָדִים. וְגַם הַכְּנֶסֶת הִתְפַּזְּרָה וּפִנְּתָה אֶת מְקוֹמָהּ לְנִבְחֲרֵי־הַיְּלָדִים.

וְאָז – תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם אֶת הַהֶמְשֵׁךְ – חָדְשָׁיִם יָמִים הָיָה הַכֹּל כַּשּׁוּרָה. בְּרַחֲבֵי הָעוֹלָם לֹא הִפְסִיקוּ לְדַבֵּר וְלִכְתֹּב עַל הַפֶּלֶא הַפּוֹלִיטִי הֶחָדָשׁ. אֲפִלּוּ הָאוֹיְבִים־מֵאֶתְמוֹל הֵחֵלּוּ מַעֲמִידִים פְּנֵי יְדִידִים וּמוּכָנִים לַעֲזֹר.

אֲבָל, אוֹיָה – בְּתוֹךְ הַמֶּמְשָׁלָה פָּרְצוּ עַד מְהֵרָה סִכְסוּכִים בֵּין נַחוּמִי לְגִידִי וּלְשָׁרוֹנִי. וְלֹא רַק בֵּינֵיהֶם, גַּם שְׁאָר הַשָּׂרִים – סְנוּקִי וְטַלְשִׁירָה וּמֵיטַל וְרוֹעִי וְעִדוֹ וֶאֱגוֹזִי וְדָוִד וְיוֹסָלֶה וְאוֹדֶלְיָה – נַעֲשׂוּ עַד מְהֵרָה “בְּרֹגֶז” זֶה עִם זֶה. וְאִם שְׁנַיִם הָיוּ עוֹשִׂים “שֹׁלֶם”, הָיָה זֶה רַק כְּדֵי לְהַרְגִּיז אֶת הַשְּׁלִישִׁי וְהָרְבִיעִי וְכָל הַשְּׁאָר. וְחוּץ מִזֶּה הִתְחִילוּ לְהַתִּיז מַיִם, זָרְקוּ בּוֹמְבָּלָךְ. צָבְטוּ. מָשְׁכוּ בַּשְּׂעָרוֹת. הִלְשִׁינוּ. אֲפִלּוּ הֵעִיפוּ סְטִירוֹת וּפַעַם שָׁבְרוּ לְנַחוּמִי אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם בְּדִיּוּק לִפְנֵי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהִפָּגֵשׁ עִם הַנָּשִׂיא הַמִּצְרִי.

לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר.

וְלֹא רַק זֹאת. הַיְּלָדִים הַמְּמֻרְמָרִים שֶׁלְּמַטָּה מִגִּיל שָׁלֹשׁ, שֶׁהִתְרַכְּזוּ בַּגַּנוֹנִים וּבִמְעוֹנוֹת־הַיּוֹם וּבַפָּעוּטוֹנִים וּבְעֶגְלוֹת הַטִּיּוּל בָּרְחוֹבוֹת וּבַגַּנִּים הַצִּבּוּרִיִּים – הֵחֵלּוּ מִתְאַרְגְּנִים אַף הֵם, בְּרָאשׁוּתוֹ שֶׁל יֶלֶד שְׁמַנְמַן אֶחָד בְּשֵׁם צִיקִי, בֶּן שְׁנָתַיִם וְאַחַד־עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְהוּא, תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם – אָחִיו הַקָּטָן שֶׁל רֹאשׁ־הַמֶּמְשָׁלָה, בְּקִצּוּר – תּוֹבְעִים גַּם הֵם זְכוּת בְּחִירָה לְעַצְמָם, וְטוֹעֲנִים שֶׁהֵם־הֵם הַדּוֹר־הַצָּעִיר וְלָכֵן מַגִּיעַ גַּם לָהֶם זֶה וְזֶה וְזֶה – וְאִם לֹא, הֵם מְאַיְּמִים שֶׁיָּקִימוּ גַּם הֵם מֶמְשָׁלָה וְעַד מְהֵרָה יִרְאֶה כָּל הַצִּבּוּר כִּי הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁלָּהֶם הִיא הַרְבֵּה יוֹתֵר נֶחְמָדָה וּמְלֻכֶּדֶת וּנְקִיָה (כְּבָר לֹא עוֹשִׂים בַּמִּכְנָסַיִם) מִכָּל הַמֶּמְשָׁלוֹת שֶׁהָיוּ עַד כֹּה, וְכֵן הָלְאָה וְכֵן הָלְאָה – מַמָּשׁ בְּאוֹתָן שִׁיטוֹת שֶׁל נַחוּמִי וַחֲבֵרָיו.

אֲבָל הַצִּבּוּר בַּמְּדִינָה לֹא הָיָה נִלְהָב בְּיוֹתֵר מִן הַסִּכּוּי לְמֶמְשָׁלָה שֶׁחֵלֶק מֵחֲבֵרֶיהָ עוֹדָם יוֹשְׁבִים עַל הַסִּירִים, וְחַבְרֵי־הַכְּנֶסֶת עִם מוֹצְצִים, וְרֹאשׁ־הַמֶּמְשָׁלָה עִם מְטַפֶּלֶת־צְמוּדָה – וְהֶחְלִיט לְהַחְזִיר אֶת הַמֶּמְשָׁלָה הַקּוֹדֶמֶת, שֶׁל הַמְּבֻגָּרִים. מֶמְשָׁלָה זוֹ כְּבָר נִרְאֲתָה עַכְשָׁו מֶמְשָׁלָה יוֹצֵאת־מִן־הַכְּלָל, בְּלִי מַכּוֹת וּבְלִי צְבִיטוֹת.

וְזֶה סוֹף הַסִּפּוּר הֶעָצוּב, אוֹ הַשָּׂמֵחַ, עַל הַמֶּמְשָׁלָה הַקְּצָרָה שֶׁל הַיְּלָדִים.

סַבָּא מְכוֹפֵף הָאֶצְבָּעוֹת

מאת

אהוד בן עזר

סַבָּא שֶׁל רָנִי הוּא אִישׁ חָזָק. הַרְבֵּה שָׁנִים נָדַד עִם הַמִּשְׁפָּחָה בַּכְּפָרִים הָרְחוֹקִים שֶׁל רוּסְיָה. זֶה הָיָה בִּימֵי הַמִּלְחָמָה, כַּאֲשֶׁר בָּרְחוּ מִן הַגֶּרְמָנִים. וְשָׁם, בַּכְּפָרִים, הָיוּ יָדָיו הַחֲזָקוֹת בּוֹנוֹת תַּנּוּרִים, מְתַקְּנוֹת מְנוֹעִים, מַתְקִינוֹת צִנּוֹרוֹת וּבְרָזִים; בִּזְכוּת כָּל אֵלֶּה הָיָה לַמִּשְׁפָּחָה לֶחֶם לֶאֱכֹל, וְהֵם הִצְלִיחוּ לְהַחֲזִיק מַעֲמָד עַד שֶׁהַמִּלְחָמָה נִגְמְרָה, אָז עָלוּ לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, וְסַבָּא שֶׁל רָנִי נַעֲשָׂה פּוֹעֵל חָרוּץ בְּבֵית־חֲרֹשֶׁת.

סַבְתָּא שֶׁל רָנִי הִיא אִשָּׁה קָשָׁה. כָּל הַשָּׁנִים שֶׁבָּהֶן נָדְדָה עִם סַבָּא, בַּמִּלְחָמָה – הֶחֱזִיקָה מַעֲמָד בִּגְבוּרָה כָּמוֹהוּ, וְגַם הָיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ תָּמִיד מַה לַעֲשׂוֹת וְאֵיךְ. רַק בְּעִנְיְנֵי הַתַּנּוּרִים, הַמְּנוֹעִים וְהַצִּנּוֹרוֹת שֶׁבָּהֶם לֹא הֵבִינָה כְּלוּם, לֹא אָמְרָה לוֹ מַה לַעֲשׂוֹת. וְכָךְ קָרָה שֶׁסַּבָּא, שֶׁהוּא חָזָק מְאֹד בַּחוּץ, הִתְרַגֵּל לִהְיוֹת רַךְ מְאֹד בַּבַּיִת.

הַרְבֵּה שָׁנִים עָבַד סַבָּא שְׁלוֹימֶה, כָּךְ שְׁמוֹ, בְּבֵית־הַחֲרֹשֶׁת, בְּכָל עֲבוֹדָה קָשָׁה, בְּתַנּוּרִים, בִּמְנוֹעִים וּבְצִנּוֹרוֹת; וּבַהַפְסָקוֹת הָיוּ הוּא וְהַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ מְסַפְּרִים זֶה לָזֶה בְּדִיחוֹת וְטוֹפְחִים אֶחָד לַשֵּׁנִי עַל הַכָּתֵף, וְלִפְעָמִים גַּם נֶאֱבָקִים בִּצְחוֹק; וְכָךְ הָיָה סַבָּא שְׁלוֹימֶה מוֹצִיא אֶת הַמֶּרֶץ וְאֶת הַכֹּחַ שֶׁלּוֹ בַּעֲבוֹדָה וּבְשַׁעֲשׁוּעִים, וּכְשֶׁהָיָה חוֹזֵר מִדֵי יוֹם הַבַּיְתָה, הָיָה כְּבָר עָיֵף וָרַךְ, וְהִתְאִים לְסַבְתָּא סַבִּינָה כְּמוֹ כְּפָפָה לַיָּד וּכְמוֹ מִכְסֶה לְסִיר רוֹתֵחַ.

וְכָךְ נִמְשַׁךְ הַדָּבָר עַד שֶׁמָּלְאוּ יוֹם אֶחָד לְסַבָּא שְׁלוֹימֶה שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה וְהוּא הִפְסִיק לַעֲבֹד בְּבֵית־הַחֲרֹשֶׁת. כְּשֶׁהָעוֹבֵד מְבֻגָּר מְאֹד, מֻתָּר לוֹ כְּבָר לָנוּחַ, וּמַמְשִׁיכִים לְשַׁלֵּם לוֹ מַשְׂכֹּרֶת קְצָת יוֹתֵר קְטַנָּה, שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ פֶּנְסְיָה, וְזֶה מַה שֶׁמְּקַבְּלִים הַזְּקֵנִים אַחֲרֵי שֶׁהֵם עוֹבְדִים הַרְבֵּה מְאֹד שָׁנִים.

אֲבָל סַבָּא שֶׁל רָנִי הוּא לֹא סְתָם אִישׁ זָקֵן. הוּא אִישׁ חָזָק. וְאִישׁ חָזָק כָּמוֹהוּ צָרִיךְ לְהוֹצִיא כָּל יוֹם אֶת הַכֹּחַ שֶׁלּוֹ עַל מַשֶּׁהוּ, עַד שֶׁיִּתְעַיֵּף וְיֵעָשֶׂה רַךְ וְיוּכַל לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם עִם סַבְתָּא סַבִּינָה וְכָל הַדִּבּוּרִים שֶׁלָהּ.

יָשַׁב סַבָּא שְׁלוֹימֶה בַּבַּיִת שָׁבוּעַ. יָשַׁב שְׁבוּעַיִם. וְהִשְׁתַּעֲמֵם. וְאָכַל. וְהִתְמַלֵּא כֹּחַ. וְהִשְׁתַּעֲמֵם. וְאָכַל. וְהִתְמַלֵּא כֹּחַ וְנַעֲשָׂה עוֹד יוֹתֵר חָזָק. עַד שֶׁבַּסּוֹף הִרְגִּישׁ שֶׁמּוּטָב לוֹ לְהַתְחִיל שׁוּב לָלֶכֶת כָּל יוֹם לַעֲבֹד, אֲפִלּוּ חֲצִי־יוֹם, אֲפִלּוּ לִסְחֹב אֲבָנִים כְּבֵדוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת הַמֶּרֶץ שֶׁלּוֹ, וּבְסוֹף הַיּוֹם יִהְיֶה מַסְפִּיק עָיֵף וָרַךְ כְּדֵי לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם עִם סַבְתָּא סַבִּינָה וְכָל הַדִּבּוּרִים שֶׁלָהּ.

וְכָךְ הִתְחִיל סַבָּא שְׁלוֹימֶה לַעֲבֹד כָּל יוֹם שָׁעוֹת אֲחָדוֹת. פֹּה הוּא מַתְקִין תַּנּוּר אוֹ דּוּד־חִמּוּם, פֹּה מְתַקֵּן בֶּרֶז. פֹּה מַחֲלִיף אַמְבַּטְיָה יְשָׁנָה בַּחֲדָשָׁה. וְהַרְבֵּה אֲנָשִׁים רָצוּ שֶׁסַּבָּא שְׁלוֹימֶה יַעֲבֹד אֶצְלָם, מִפְּנֵי שֶׁמַּה שֶׁהַיָּדַיִם הַחֲזָקוֹת שֶׁלּוֹ הֶעֱמִידוּ – שׁוּב לֹא נָפַל, וּמַה שֶׁתִּקֵּן – לֹא עוֹד הִתְקַלְקֵל. וְרַק סַבְתָּא סַבִּינָה לֹא הָיְתָה מְרֻצָּה, מִפְּנֵי שֶׁמֵּאָז שֶׁיָּצָא סַבָּא שְׁלוֹימֶה לְפֶּנְסְיָה הִיא הִתְרַגְּלָה לִשְׁלֹחַ אוֹתוֹ כַּמָה פְּעָמִים בְּיוֹם לַחֲנוּת. וְעַכְשָׁו זֶה הָיָה חָסֵר לָהּ. וְגַם סַבָּא שְׁלוֹימֶה לֹא הָיָה כָּל־כָּךְ מְאֻשָּׁר, מִפְּנֵי שֶׁהִתְגַּעְגֵּעַ לִבְדִיחוֹת וְלִטְפִיחוֹת עַל הַכָּתֵף שֶׁל הַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ בְּבֵית־הַחֲרֹשֶׁת, שֶׁהָיוּ מִתְיַעֲצִים אִתּוֹ בָּעֲבוֹדָה בְּכָל דָּבָר קָשֶׁה, וּמִתְיַחֲסִים אֶלָיו בְּיִרְאַת־כָּבוֹד; וְזֶה הַהֵפֶךְ הַגָּמוּר מִסַּבְתָּא סַבִּינָה, שֶׁאוֹמֶרֶת לוֹ תָּמִיד מָה אֵיךְ אֵיפֹה וּמָתַי לַעֲשׂוֹת כָּל דָּבָר.

בֹּקֶר אֶחָד נָסַע סַבָּא שְׁלוֹימֶה לַחֲנוּת בְּחֵיפָה, וְקָנָה תַּנּוּר־חִמּוּם קָטָן בִּשְׁבִיל לְהַתְקִין אוֹתוֹ בְּבַיִת אֶחָד. עָבַד וְעָבַד סַבָּא עַד הַצָּהֳרַיִם – וְהַתַּנּוּר לֹא פָּעַל. נִגַּשׁ סַבָּא לַטֶּלֶפוֹן, צִלְצֵל אֶל הַחֲנוּת בְּחֵיפָה, וְאָמַר:

“הַלוֹ אֲדוֹנִי. אַתָּה זוֹכֵר אוֹתִי שֶׁקָּנִיתִי אֶצְלְךָ תַּנּוּר־חִמּוּם בַּבֹּקֶר?”

עָנָה בַּעַל־הַחֲנוּת: “לֹא.”

“אָז תִּשְׁמַע אֲדוֹנִי,” הִמְשִׁיךְ סַבָּא וְאָמַר, “הַתַּנּוּר מְקֻלְקָל.”

עָנָה בַּעַל־הַחֲנוּת: “תִּסְלַח לִי אֲדוֹנִי, הַתַּנּוּר לֹא מְקֻלְקָל.”

אָמַר סַבָּא: “זֶה לֹא תַּנּוּר־חִמּוּם רִאשׁוֹן שֶׁאֲנִי מַתְקִין. כֻּלָּם הָיוּ בְּסֵדֶר וְרַק זֶה מְקֻלְקָל. אַתָּה צָרִיךְ לָתֵת לִי תַּנּוּר אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ.”

אָמַר בַּעַל־הַחֲנוּת: “אֲדוֹנִי, אֶת הַתַּנּוּר הַזֶּה מָכַרְתִּי לְךָ וַאֲנִי לֹא יָכוֹל לְהַחֲלִיף. תֵּלֵךְ לְבֵית־הַחֲרֹשֶׁת וְשָׁם יְתַקְּנוּ אוֹ יַחֲלִיפוּ לְךָ אוֹתוֹ.”

וְכָךְ הֵם הִמְשִׁיכוּ לְהִתְוַכֵּחַ בַּטֶּלֶפוֹן, וּבַעַל־הַחֲנוּת לֹא הִסְכִּים בְּשׁוּם־אֹפֶן לָתֵת לְסַבָּא תַּנּוּר אַחֵר בִּמְקוֹם הַמְּקֻלְקָל. טָרַק סַבָּא שְׁלוֹימֶה אֶת שְׁפוֹפֶרֶת הַטֶּלֶפוֹן וְחָזַר הַבַּיְתָה.

אָכַל סַבָּא שְׁלוֹימֶה צָהֳרַיִם וְשָׁכַב לָנוּחַ, וְהִנֵה סַבְתָּא סַבִּינָה רוֹאָה – מִן הַחֶדֶר יוֹצֵא עָשָׁן, עָשָׁן, עָשָׁן – וּמִיָּד יָדְעָה, סַבָּא שְׁלוֹימֶה מְרֻגָּז. מְרֻגָּז מְאֹד. וּכְשֶׁהוּא כּוֹעֵס הוּא מְעַשֵּׁן הַרְבֵּה, סִיגַרְיָה אַחַר סִיגַרְיָה, וְאֵינוֹ נִרְדָּם, וְהַחֶדֶר מִתְמַלֵּא עָשָׁן.

וּבְשָׁעָה אַרְבַּע קָם סַבָּא שְׁלוֹימֶה, לָקַח אֶת הַתַּנּוּר הַמְּקֻלְקָל וְנָסַע שׁוּב לְחֵיפָה, אֶל הַחֲנוּת. נִכְנַס לַחֲנוּת, שָׂם אֶת הַתַּנּוּר עַל הַשֻּׁלְחָן, וְאָמַר בְּשֶׁקֶט לְבַעַל־הַחֲנוּת:

“אֲדוֹנִי, בְּבַקָשָׁה לְהַחֲלִיף לִי אֶת הַתַּנּוּר אוֹ לְהַחְזִיר לִי אֶת הַכֶּסֶף!”

רָאָה בַּעַל־הַחֲנוּת שֶׁסַּבָּא עַקְשָׁן וְכִי לֹא בְּקַלּוּת יִפָּטֵר מִמֶּנּוּ, נִגַּשׁ אֵלָיו, הִנִּיחַ יָד עַל הַכָּתֵף שֶׁלּוֹ, וְדָחַף אוֹתוֹ כְּלַפֵּי דֶּלֶת־הַיְּצִיאָה כְּשֶׁהוּא מַרְאֶה לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ הַחוּצָה.

סַבָּא שְׁלוֹימֶה הִתְרַגֵּז מְאֹד, הִתְרַגֵּז כְּאִלּוּ רַק לָרֶגַע הַזֶּה חִכָּה; הַיָּדַיִם שֶׁלּוֹ הִתְמַלְּאוּ בְּכָל עָצְמַת הַכֹּחַ הֶחָזָק שֶׁלּוֹ וְהוּא תָּפַס אֶת בַּעַל־הַחֲנוּת, כּוֹפֵף לוֹ אֶצְבַּע עַד שֶׁבַּעַל־הַחֲנוּת, שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לְהִתְנַגֵּד לוֹ, הִתְכּוֹפֵף כֻּלּוֹ וְצָעַק מֵרֹב כְּאֵב; אָז דָּחַף אוֹתוֹ סַבָּא שְׁלוֹימֶה אֶל הָרִצְפָּה, נִגַּשׁ אֶל הַשֻּׁלְחָן, תָּפַס אֶת הַשֻּׁלְחָן וְהָפַךְ אוֹתוֹ עִם כָּל מַה שֶׁהָיָה מֻנָּח עָלָיו – תַּנּוּרִים, מַבְרְגִים, פָּנָסִים, סוֹלְלוֹת, בְּרָזִים וּמְנוֹרוֹת. הַכֹּל נָפַל עַל הָרִצְפָּה.

הִתְרוֹמֵם בַּעַל־הַחֲנוּת מִן הָרִצְפָּה וְצָעַק: “מְשֻׁגָּע! מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? אַתָּה תַּחְרִיב לִי אֶת כָּל הַחֲנוּת! אֲנִי קוֹרֵא לַמִּשְׁטָרָה!”

שָׁמְעוּ אֲנָשִׁים שֶׁעָמְדוּ בַּחוּץ אֶת הַצְּעָקוֹת, וְרָצוּ לְהִכָּנֵס לַחֲנוּת, אֲבָל סַבָּא שְׁלוֹימֶה מִהֵר וְסָגַר אֶת הַדֶּלֶת מִבִּפְנִים, נִגַּשׁ אֶל בַּעַל־הַחֲנוּת וְאָמַר לוֹ:

“אֲדוֹנִי, אַתָּה יָכוֹל לְהַזְמִין מִשְׁטָרָה, וְעוֹד מִשְׁטָרָה, כַּמָה מִשְׁטָרָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה, אֲבָל קֹדֶם תַּחֲלִיף לִי אֶת הַתַּנּוּר – אוֹ שֶׁאֲנִי בֶּאֱמֶת אֶהֱפֹךְ לְךָ אֶת כָּל הַחֲנוּת שֶׁלְךָ עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לְךָ דָּבָר שָׁלֵם אֶחָד עַל הַמַּדָּפִים!”

עוֹד הֵם מִתְוַכְּחִים וְהִנֵה דּוֹפְקִים עַל הַדֶּלֶת מִבַּחוּץ שְׁנֵי שׁוֹטְרִים שֶׁהִגִּיעוּ בְּנַיֶּדֶת שֶׁל הַמִּשְׁטָרָה. בַּעַל־הַחֲנוּת פָּתַח לָהֶם אֶת הַדֶּלֶת וְהֵם נִכְנְסוּ. וְהִנֵה, אֶת מִי רוֹאֶה סַבָּא שְׁלוֹימֶה בְּמַדֵּי־שׁוֹטֵר? – אֶת יַעֲקֹב הַתֵּימָנִי, שֶׁעָבַד אִתּוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים בְּבֵית־הַחֲרֹשֶׁת לִפְנֵי שֶׁעָזַב וְהִתְגַּיֵּס לַמִּשְׁטָרָה. וְאִתּוֹ עוֹד שׁוֹטֵר אֶחָד, עוֹלֶה חָדָשׁ מֵרוּסְיָה, שֶׁכִּמְעַט לֹא יוֹדֵעַ עִבְרִית, וּמְחַיֵּךְ כָּל הַזְּמַן.

הִתְחִיל בַּעַל־הַחֲנוּת צוֹעֵק: "תַּעַצְרוּ אֶת הַמְּשֻׁגָּע הַזֶּה. הוּא רָצָה לַהֲפֹךְ לִי אֶת כָּל הַחֲנוּת, הוּא מְסֻכָּן – "

הִפְסִיק אוֹתוֹ יַעֲקֹב הַשּׁוֹטֵר וְאָמַר: "רֶגַע אֶחָד, אֲדוֹנִי. עַל הַנֶּזֶק שֶׁהוּא עָשָׂה לְךָ אַתָּה יָכוֹל לִתְבֹּעַ אוֹתוֹ לְמִשְׁפָּט. אֲבָל קֹדֶם אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַה יֵשׁ לָאָדוֹן הַזֶּה לוֹמַר – "

סִפֵּר סַבָּא שְׁלוֹימֶה לְיַעֲקֹב הַשּׁוֹטֵר, וְלַחֲבֵרוֹ שֶׁאֵינוֹ מֵבִין כִּמְעַט עִבְרִית, כָּל מַה שֶׁקָּרָה עִם הַתַּנּוּר הַמְּקֻלְקָל, וְכָל אוֹתָהּ שָׁעָה אִישׁ מִשְּׁנֵיהֶם אֵינוֹ מַרְאֶה שֶׁהֵם מַכִּירִים זֶה אֶת זֶה מִקֹּדֶם.

אָמַר יַעֲקֹב הַשּׁוֹטֵר לְבַעַל־הַחֲנוּת: “הָאָדוֹן צוֹדֵק. דָּבָר רִאשׁוֹן תַּחֲלִיף לוֹ אֶת הַתַּנּוּר הַמְּקֻלְקָל אוֹ תַּחְזִיר אֶת הַכֶּסֶף.”

רָאָה בַּעַל־הַחֲנוּת שֶׁאֵין לוֹ בְּרֵרָה, הוֹצִיא תַּנּוּר חָדָשׁ וְנָתַן אוֹתוֹ לְסַבָּא שְׁלוֹימֶה, יַחַד עִם תְּעוּדַת־אַחְרָיוּת חֲדָשָׁה. “וְעַכְשָׁו,” אָמַר בַּעַל־הַחֲנוּת לְסַבָּא, “אֲנִי רוֹצֶה אֶת הַפְּרָטִים שֶׁלְךָ בִּשְׁבִיל לְהַגִּישׁ נֶגְדְּךָ מִשְׁפָּט. אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת תְּעוּדַת־הַזֶּהוּת שֶׁלְךָ?”

אֲבָל סַבָּא שְׁלוֹימֶה לֹא טִפֵּשׁ, מִפְּנֵי שֶׁלּוּ הָיָה טִפֵּשׁ אָז לֹא הָיָה מַצְלִיחַ לִבְרֹחַ מִן הַגֶּרְמָנִים וְלִנְדֹּד עִם הַמִּשְׁפָּחָה בְּרוּסְיָה בְּמֶשֶׁךְ כָּל שְׁנוֹת הַמִּלְחָמָה. וְלָכֵן אָמַר:

“אֵין לִי אִתִּי כָּאן תְּעוּדַת־זֶהוּת.”

“אָז תַּגִּיד מָה הַמִּסְפָּר, כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִרְשֹׁם.”

אָמַר סַבָּא מִסְפָּר רִאשׁוֹן שֶׁעָלָה בְּדַעְתּוֹ. “חָמֵשׁ־חָמֵשׁ־תֵּשַׁע־שֵׁשׁ־חָמֵשׁ־תֵּשַׁע.”

“וּמָה הַשֵּׁם שֶׁלְךָ?”

“מֹשֶׁה זוּכְמִיר.”

“וְאֵיפֹה אַתָּה גָּר?”

מָסַר סַבָּא שֵׁם שֶׁל שְׁכוּנָה וּרְחוֹב וּבַיִת סְתָם כָּךְ בְּאֵיזֶה מָקוֹם עַל יַד חֵיפָה, וּבַעַל־הַחֲנוּת רָשַׁם הַכֹּל בִּרְצִינוּת, וְהִבִּיט בּוֹ בְּמַבָּט מְאַיֵּם, כְּאִלּוּ הוּא כְּבָר רוֹאֶה אֶת סַבָּא שְׁלוֹימֶה יוֹשֵׁב בְּבֵית־הַסֹּהַר.

“עַכְשָׁו אַתָּה בָּא אִתָּנוּ!” אָמַר יַעֲקֹב הַשּׁוֹטֵר לְסַבָּא בְּקוֹל מְאַיֵּם, כְּאִלּוּ הוּא הוֹלֵךְ לַעֲצֹר אוֹתוֹ.

“כֵּן, אַתָּה עוֹד תִּשְׁמַע מִמֶּנִּי!” נוֹפֵף בַּעַל־הַחֲנוּת אֶת אֶגְרוֹפוֹ אַחֲרֵי סַבָּא שְׁלוֹימֶה, הַיּוֹצֵא עִם הַתַּנּוּר הֶחָדָשׁ.

כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ אָמַר הַשּׁוֹטֵר יַעֲקֹב לְסַבָּא:

“שְׁלוֹימֶה, אֲנִי בֶּאֱמֶת לֹא מֵבִין אוֹתְךָ!”

“מַה יֵשׁ לְהָבִין כָּאן?”

“לָמָּה לֹא הָפַכְתָּ לוֹ בַּהִזְדַּמְּנוּת הַזּוֹ אֶת כָּל הַחֲנוּת? הַלֹּא אִם הָיוּ תּוֹבְעִים אוֹתְךָ לְמִשְׁפָּט, אָז לַשּׁוֹפֵט לֹא אִכְפַּת אִם הָפַכְתָּ חֲנוּת שְׁלֵמָה, אוֹ רַק שֻׁלְחָן אֶחָד, הָעֹנֶשׁ הוּא אוֹתוֹ דָּבָר. וְעַכְשָׁו, שְׁלוֹימֶה, קְפֹץ לַנַּיֶּדֶת וְנִקַּח אוֹתְךָ הַבַּיְתָה.”

וְכָךְ הָיָה.

חָזַר סַבָּא בַּמְּכוֹנִית שֶׁל הַמִּשְׁטָרָה הַבַּיְתָה, עִם הַתַּנּוּר הֶחָדָשׁ תַּחַת זְרוֹעוֹ. וְהָיָה שָׁקֵט וָרַךְ אַחֲרֵי שֶׁהוֹצִיא אֶת כָּל הַכַּעַס וְהַמֶּרֶץ שֶׁלּוֹ בַּחוּץ. וְשׁוּב הִתְאִים סַבָּא שְׁלוֹימֶה לְסַבְתָּא סַבִּינָה כְּמוֹ כְּפָפָה לַיָּד וּכְמוֹ מִכְסֶה לְסִיר רוֹתֵחַ. וְסַבְתָּא קְצָת כָּעֲסָה מִפְּנֵי שֶׁהֲרֵי יָכְלוּ לַעֲצֹר אֶת סַבָּא לְכַמָה יָמִים בַּמִּשְׁטָרָה, בִּגְלַל שֶׁהִתְפָּרֵעַ בַּחֲנוּת. וּמִצַּד שֵׁנִי הָיְתָה גַם גֵּאֶה בְּסַבָּא הַגִּבּוֹר, שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַפְחִיד אֲנָשִׁים, בַּחוּץ.

הַבְּגִידָה

מאת

אהוד בן עזר

יוֹם אֶחָד יָרַד רָנִי לֶחָצֵר וּפָגַשׁ אֶת אוֹרוֹן. אוֹרוֹן הָיָה בֶּן־גִּילוֹ שֶׁל רָנִי אֲבָל גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ בְּרֹאשׁ. רָנִי הֶעֱרִיץ מְאֹד אֶת אוֹרוֹן מִפְּנֵי שֶׁאוֹרוֹן הָיָה רִאשׁוֹן בְּכָל תַּעֲלוּל, וְחָזָק מִכֻּלָּם. כַּאֲשֶׁר זָרְקוּ חוֹל – הָיָה אוֹרוֹן רִאשׁוֹן לִזְרֹק. וּמִי הִתְנַפֵּל, בְּיוֹם־הַהֻלֶּדֶת שֶׁל רָנִי, עַל הַמַּתָּנוֹת שֶּׁקִּבֵּל, וּפָתַח כִּמְעַט אֶת כֻּלָּן – כַּמּוּבָן אוֹרוֹן. הוּא לֹא יָדַע לְהַסְתִּיר אֶת הַקִּנְאָה שֶׁלּוֹ וְרָצָה לְשַׂחֵק, מִיָּד, בְּכָל הַמִּשְׂחָקִים הַחֲדָשִׁים שֶׁקִּבֵּל רָנִי.

וְרָנִי?

הוּא הָיָה מֻקְסָם מִכָּךְ שֶׁאוֹרוֹן חָבֵר שֶׁלּוֹ. וּבִמְקוֹם לַעֲצֹר בַּעֲדוֹ וְלֹא לָתֵת לוֹ לִפְתֹּחַ אֶת הַמַּתָּנוֹת – הִשְׁתַּתֵּף אִתּוֹ יַחַד בִּפְתִיחַת הַקֻּפְסָאוֹת, וְהִזְנִיחַ אֶת הַיְּלָדִים וְהַיְּלָדוֹת הָאֲחֵרִים שֶׁבָּאוּ לְיוֹם־הַהֻלֶּדֶת שֶׁלּוֹ.

לֹא פַּעַם, כְּשֶׁהָיָה רָנִי מַצְבִּיעַ כְּדֵי לַעֲנוֹת, הָיָה אוֹרוֹן מְכוֹפֵף לוֹ אֶת הַיָּד, כְּאִלּוּ בִּצְחוֹק, אֲבָל בְּכֹחַ. וְרָנִי לֹא הִתְאוֹנֵן עַל כָּךְ. הוּא לֹא רָצָה לִהְיוֹת מַלְשָׁן (זֹאת אוֹמֶרֶת – מַלְשִׁין). רָנִי נִסָּה לַעֲשׂוֹת צְחוֹק מִכָּל מַה שֶׁאוֹרוֹן הֵצִיק לוֹ. לְמָשָׁל, רָנִי כּוֹפֵף לוֹ חֲזָרָה אֶת הַיָּד. רָנִי זָרַק עָלָיו חוֹל בַּחֲזָרָה. וְרָנִי הָיָה נֶהֱנֶה מְאֹד מִכָּל הַתַּעֲלוּלִים הָאֵלֶּה, אֲבָל אַף פַּעַם לֹא הִתְחִיל בָּהֶם לְבַדוֹ, אֶלָּא רַק אַחֲרֵי אוֹרוֹן.

וְכָךְ יָרַד יוֹם אֶחָד רָנִי לֶחָצֵר וּפָגַשׁ אֶת אוֹרוֹן בָּא לִקְרָאתוֹ.

“שְׁמַע,” אָמַר אוֹרוֹן. “אוּלַי אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ עוֹשִׂים פִּצְצוֹת־מַיִם?”

רָנִי דַּוְקָא יָדַע. אָבִיו לִמֵּד אוֹתוֹ פַּעַם. וְרָנִי נִפַּח אוֹתָן אֲבָל אַף פַּעַם לֹא מִלֵּא בָּהֶן מַיִם. רָנִי וְאוֹרוֹן עָלוּ לְדִירָתוֹ שֶׁל רָנִי, יָשְׁבוּ בְּחַדְרוֹ, וְרָנִי הֶרְאָה לְאוֹרוֹן כֵּיצַד מְקַפְּלִים אֶת דַּפֵּי־הַנְּיָר, וְהֵם הִתְקִינוּ כְּחָמֵשׁ־שֵׁשׁ “פִּצְצוֹת־מַיִם”.

“עַכְשָׁו בּוֹא נַעֲלֶה עַל הַגַּג.” אָמַר אוֹרוֹן.

“מַה פִּתְאֹם?” שָׁאַל רָנִי.

“אַתָּה תִּרְאֶה.” כְּשֶׁיָּצְאוּ לָקַח רָנִי בַּחֲשַׁאי אֶת מַפְתֵּחַ הַדֶּלֶת שֶׁל הַגַּג מִן הָאָרוֹן שֶׁלְּיַד הַיְּצִיאָה. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לַגַּג מִלֵּא אוֹרוֹן מַיִם בִּשְׁתֵּי “פְּצָצוֹת”, הִתְקָרֵב אֶל הַמַּעֲקֶה, וְרָנִי אַחֲרָיו. וּטְרַאחח… הִפִּיל “פִּצְצַת־מַיִם” עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ שֶׁהָלַךְ בַּמִּדְרָכָה לְמַטָּה.

רָנִי נִבְהַל. אֲבָל לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בִּפְנֵי הַפִּתּוּי, וְזָרַק גַּם הוּא שְׁתֵּי “פְּצָצוֹת”, אִם כִּי הִשְׁתַּדֵּל שֶׁלֹּא לִקְלֹעַ, כִּי לֹא הָיָה נָעִים לוֹ לְהַרְטִיב אֲנָשִׁים, וְגַם פָּחַד. זֹאת אוֹמֶרֶת – לֹא בְּדִיּוּק פָּחַד אֶלָּא חָשַׁב הֵיטֵב עַל הַתּוֹצָאוֹת שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה. וְאִלּוּ אוֹרוֹן – אוֹתוֹ הַתּוֹצָאוֹת לֹא עִנְיְנוּ. אִלּוּ הָיָה רָץ קָדִימָה מוּל קִיר, הָיָה מֵטִיחַ אֶת הָרֹאשׁ בַּקִּיר, וְרַק אַחַר כָּךְ חוֹשֵׁב אִם בִּכְלָל אֶפְשָׁר לִפְרֹץ בָּרֹאשׁ אֶת הַקִּיר. וְאִלּוּ רָנִי אַף פַּעַם לֹא הָיָה מֵטִיחַ בְּכַוָּנָה אֶת הָרֹאשׁ בַּקִּיר, כִּי הוּא הָיָה יֶלֶד רְצִינִי וְחָכָם שֶׁיָּדַע בְּדֶרֶךְ־כְּלָל לַחְשֹׁב קֹדֶם וּלְהִזָּהֵר. וְרַק בְּחֶבְרָתוֹ שֶׁל אוֹרוֹן הָיָה מְאַבֵּד אֶת הַזְּהִירוּת שֶׁלּוֹ.

כְּשֶׁגָּמְרוּ לִזְרֹק אֶת הַפְּצָצוֹת, וְגַם שָׁמְעוּ כַּמָה צְעָקוֹת מִלְּמַטָּה, וְהִסְתַּתְּרוּ, צוֹחֲקִים, בַּחֲדַר־הַכְּנִיסָה הַנָּטוּשׁ שֶׁעַל הַגַּג, אָמַר אוֹרוֹן:

“בּוֹא תְּלַוֶּה אוֹתִי לְמַטָּה.”

רָנִי הִתְפַּלֵּא. בִּשְׁבִיל לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ לֹא הָיָה עָלָיו לָרֶדֶת כִּי דִּירָתוֹ הָיְתָה בְּאוֹתוֹ הַבַּיִת, קוֹמָה אַחַת מִתַּחַת לַגַּג. וְאִם אוֹרוֹן אַמִּיץ כָּזֶה, הָיָה עָלָיו לַחְשֹׁב גַּם כֵּיצַד לָרֶדֶת אַחַר כָּךְ לָרְחוֹב וְלַחֲזֹר לְבֵיתוֹ־שֶׁלּוֹ. אַךְ הוּא לֹא רָצָה לְאַכְזֵב אֶת אוֹרוֹן, וְהִסְכִּים לָרֶדֶת אִתּוֹ לְמַטָּה.

וְהֵם יָרְדוּ. תְּחִלָּה חוֹשְׁשִׁים מְעַט, אַךְ כְּשֶׁיָּצְאוּ מֵחֲדַר־הַמַּדְרֵגוֹת לְעֵבֶר הָרְחוֹב וְלֹא רָאוּ אִישׁ – רָוַח לָהֶם.

כַּאֲשֶׁר הִגִּיעוּ לַמִּדְרָכָה, וְרָנִי כִּמְעַט כְּבָר הִסְתּוֹבֵב לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ, נָחֲתוּ עֲלֵיהֶם לְפֶתַע שְׁתֵּי יָדַיִם שְׂעִירוֹת, רְטֻבּוֹת, וְתָפְסוּ בְּבַת־אַחַת בִּשְׁנֵיהֶם.

“אֲנִי אַרְאֶה לָכֶם!” צָעַק בָּחוּר בָּרִיא וְשָׁמֵן, בְּמִכְנְסֵי גִּ’ינְס וּבְסַנְדְּלֵי־אֵילַת. “פִּרְחָחִים!”

רָנִי הִרְגִּישׁ אֶת הַיָּד הָאוֹחֶזֶת בִּזְרוֹעוֹ כִּצְבָת, אַךְ לֹא זֶה מַה שֶׁהִדְהִים אוֹתוֹ וְהִכְאִיב לוֹ, אֶלָּא הַמִּלִּים שֶׁשָּׁמַע פִּתְאֹם מִפִּי אוֹרוֹן:

“זֶה לֹא אֲנִי,” אָמַר אוֹרוֹן וְהֶרְאָה בְּיָדו הַפְּנוּיָה עַל רָנִי, “זֶה הוּא שֶׁזָּרַק עָלֶיךָ אֶת פִּצְצַת־הַמַּיִם. הוּא מִין יֶלֶד כָּזֶה, מֻפְרָע!”

רָנִי לֹא הֶאֱמִין לְמִשְׁמַע אָזְנָיו. הַבָּחוּר הִרְפָּה לְרֶגַע מֵאוֹרוֹן, וּבְטֶרֶם הִסְפִּיק הַלָּה לִבְרֹחַ עַל נַפְשׁוֹ, סָטַר הַבָּחוּר בְּיָדוֹ, שֶׁנִּתְפַּנְּתָה עַתָּה, בְּכֹחַ רַב עַל לֶחְיוֹ שֶׁל רָנִי, וְשִׁחְרֵר אוֹתוֹ חֲזָרָה לְעֵבֶר חֲדַר־הַמַּדְרֵגוֹת כְּשֶׁהוּא מְשַׁלֵּחַ אוֹתוֹ בִּבְעִיטָה בַּאֲחוֹרָיו.

רָנִי טִפֵּס וְעָלָה בַּמַּדְרֵגוֹת בְּרִיצָה כְּאִלּוּ אֵשׁ אָחֲזָה בִּבְגָדָיו. אֲבָל לִפְנֵי דֶּלֶת דִּירָתוֹ עָצַר, כָּלָא אֶת נְשִׁימָתוֹ, וְנִכְנַס פְּנִימָה בְּשֶׁקֶט, כְּשֶׁהוּא כּוֹלֵא אֶת דִּמְעוֹתָיו וּמִשְׁתַּדֵּל שֶׁאִמָּא לֹא תַּרְגִּישׁ מֶה עָבַר עָלָיו לִפְנֵי רֶגַע.

לְמַזָּלוֹ הָיְתָה עֲסוּקָה אוֹתָהּ שָׁעָה בְּשִׂיחָה בַּטֶּלֶפוֹן.

וּמַה שֶׁהֵצִיק לְרָנִי בְּיוֹתֵר הָיָה – אֵיךְ יִפְגֹּשׁ מָחָר אֶת אוֹרוֹן? מַה יַגִּיד לוֹ? לִצְעֹק עָלָיו? לִהְיוֹת אִתּוֹ בְּרֹגֶז? לָגֶשֶׁת וְלָתֵת לוֹ סְטִירַת־לֶחִי? לַעֲשׂוֹת צְחוֹק מִכָּל הָעִנְיָן?

מַה לַעֲשׂוֹת?

לַמָּחֳרָת, עוֹד בְּטֶרֶם הֶחְלִיט רָנִי בְּלִבּו כֵּיצַד יִנְהַג, נִגַּשׁ אֶלָיו אוֹרוֹן כְּאִלּוּ כְּלוּם לֹא קָרָה, חִיֵּךְ וְאָמַר:

“נוּ, אֵיךְ הָיָה לִבְרֹחַ מִן הַמְּטֻמְטָם הַזֶּה?”

“אֲבָל אֵיךְ יָכֹלְתָּ לְהִתְנַהֵג כָּךְ?” אָמַר רָנִי.

“מָה אַתָּה עוֹשֶׂה מִזֶּה עִנְיָן גָּדוֹל? מְמֵילָא הָיָה מַכֶּה אֶת שְׁנֵינוּ. וְכָכָה לְפָחוֹת הִכָּה רַק אֶחָד מֵאִתָּנוּ. לוּ הָיָה מַכֶּה גַּם אוֹתִי הָיָה לְךָ יוֹתֵר טוֹב?”

“אֲבָל אַתָּה חָבֵר שֶׁלִּי, לֹא?”

“אָז מָה?”

“אָז אֵיךְ יָכֹלְתָּ לִקְרֹא לִי – מֻפְרָע, וְעוֹד בִּפְנֵי אָדָם זָר?”

“בֶּאֱמֶת רָנִי, אַתָּה נֶעֱלָב כְּמוֹ אֵיזוֹ בַּת. מַה יֵשׁ? כְּבָר אִי־אֶפְשָׁר לְהַגִּיד אֵיזוֹ מִלָּה בֵּין חֲבֵרִים?”

“אָז תֵּדַע לְךָ שֶׁאֲנִי לֹא חָבֵר שֶׁלְךָ יוֹתֵר!” אָמַר לוֹ רָנִי, “אַתָּה בָּגַדְתָּ בִּי!” וְסוֹבֵב אֵלָיו אֶת גַּבּוֹ וְהָלַךְ כְּשֶׁהוּא מִשְׁתַּדֵּל בְּכָל־כֹּחוֹ לִכְלֹא אֶת הַדְּמָעוֹת שֶׁבִּקְּשׁוּ לִפְרֹץ מֵעֵינָיו, וּלְהַסְתִּירָן מִפְּנֵי כָּל הַיְּלָדִים וְהַיְּלָדוֹת הָאֲחֵרִים.

הַיַּלְדָּה שֶׁיָּכְלָה לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם

מאת

אהוד בן עזר

אֲנִי הוֹלֶכֶת לִי בָּרְחוֹב וְשָׁרָה וְהָעוֹלָם כֻּלּוֹ שָׁר יַחַד אִתִּי. אֲנִי מְנִיפָה אֶת יָדִי מַעְלָה וּמַטָּה בִּתְנוּעוֹת לְפִי הַקֶּצֶב וּמְנַצַּחַת עַל מַקְהֵלָה גְּדוֹלָה שֶׁל עֲצֵי הָרְחוֹב, הַמְּכוֹנִיּוֹת, הַמִּדְרָכוֹת וְעַמּוּדֵי־הַחַשְׁמַל, וַאֲפִלּוּ פַּחֵי־הָאַשְׁפָּה, וַאֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת כֻּלָּם מִשְׁתַּתְּפִים בַּשִּׁיר שֶׁלִּי. מַמָּשׁ חֲגִיגָה.

וּפִתְאֹם צוֹמֵחַ לוֹ מוּלִי מֵאֵי־שָׁם, כְּמוֹ קוֹסֵם מִן הֶעָשָׁן, אֵיזֶה אִישׁ זְעוּף־פָּנִים וְגָבוֹהַּ, וְאוֹמֵר לִי:

“יַלְדָּה, תַּשְׁגִּיחִי אֵיךְ שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת, וְאַל תִּשְׁגִי בַּחֲלוֹמוֹת!”

תִּשְׁגִי! תַּשְׁגִּיחִי! – הוּא מְנַפֵּחַ לוֹ אֶת הַלְּחָיַיִם בְּמִין עִבְרִית־גִּיגִית כָּזֹאת, כְּאִלּוּ הוּא מוֹרֶה אוֹ סַבָּא שֶׁלִּי, וּבְבַת־אַחַת הוֹרֵס לִי אֶת הַשִּׁיר הַחֲגִיגִי בַּהִשְׁתַּתְּפוּת כָּל הַמַּקְהֵלָה.

חִיַּכְתִּי אֶלָיו בְּחִיּוּךְ הַמַּלְאָךְ הַמָּתוֹק שֶׁלִּי, וְרָאִיתִי שֶׁעֵינַי הַכְּחֻלּוֹת וְשַׂעֲרוֹתַי הַצְּהַבְהַבּוֹת מְרַכְּכוֹת אֶת לִבּוֹ. אַךְ בְּלִבִּי לֹא הָיְתָה אֵלָיו כָּל חִבָּה, וְחָשַׁבְתִּי –

“שֶׁתִּפֹּל וְתִשְׁבֹּר אֶת הָרֹאשׁ!”

לְפֶתַע – הָאִישׁ מַחֲלִיק וְנוֹפֵל. הוּא צָעַק וּפָנָיו הִתְעַקְּמוּ. אֲנָשִׁים נֶחְפְּזוּ לְהָרִים אוֹתוֹ, אֲבָל לֹא הָיָה צֹרֶךְ בְּכָךְ, כִּי לֹא נֶחְבַּל. רַק אֲנִי נִבְהַלְתִּי וּבָרַחְתִּי, אָמְנָם לֹא רַצְתִּי, רַק הָלַכְתִּי מַהֵר, וּבְשֶׁקֶט, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָשִׂימוּ אֵלַי לֵב. חָשַׁשְׁתִּי פֶּן מַחְשְׁבוֹת־הַזַּעַם שֶׁלִּי גָּרְמוּ לִנְפִילָתוֹ.

יָשַׁבְתִּי לִי בַּבַּיִת, לִטַּפְתִּי אֶת טַרְטַר, הַכֶּלֶב שֶׁלִּי, וְחָשַׁבְתִּי:

א. הָאִישׁ קִלְקֵל לִי אֶת הַשִּׁיר וְאֶת הַמַּקְהֵלָה.

ב. אֲנִי קִלַּלְתִּי אֶת הָאִישׁ בְּלִבִּי.

ג. הָאִישׁ נָפַל.

ד. הָעֹנֶשׁ הִגִּיעַ לוֹ.

ה. אֲבָל מִנַּיִן לִי שֶׁהוּא נָפַל בִּגְלַל הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁלִּי?

וּכְמוֹ שֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת אֶת הַמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת –

נִתְקָלוֹת עֵינַי בְּטַרְטַר שֶׁקָּפַץ וּבָרַח מִמֶּנִּי, וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי:

– אִם טַרְטַר יָרִים עַכְשָׁו אֶת הָרֶגֶל וְיַעֲשֶׂה שְׁלוּלִית, אַרְבִּיץ לוֹ מַכּוֹת.

וְטַרְטַר, כְּאִלּוּ קוֹרֵא אֶת מַחְשְׁבוֹתַי, שׁוֹכֵחַ אֶת כָּל חִנּוּכוֹ, מֵרִים אֶת הָרֶגֶל, וְ…

מוּבָן שֶׁהִרְבַּצְתִּי לוֹ. אֲבָל אַחַר כָּךְ יָשַׁבְתִּי וְשָׁבַרְתִּי לְעַצְמִי אֶת הָרֹאשׁ:

– אִם עָשָׂה מַה שֶׁעָשָׂה בִּגְלַל שֶׁאֲנִי אָמַרְתִּי לוֹ לַעֲשׂוֹת כָּךְ בַּמַּחֲשָׁבָה שֶׁלִּי – הֲרֵי הִרְבַּצְתִּי לוֹ עַל לֹא עָוֶל בְּכַפָּיו!

עָבְרוּ יָמִים אֲחָדִים. אֲנִי עוֹמֶדֶת עַל שְׂפַת הַמִּדְרָכָה, לְיַד מַעֲבַר־חֲצִיָּה, וּבְדִיּוּק נִדְלַק הָאוֹר הַיָּרֹק. הִתְכַּוַּנְתִּי לַעֲבֹר. מְכוֹנִית עָצְרָה וְהַנַּהָג חִיֵּךְ אֵלַי בַּחֲבִיבוּת וְהִזְמִין אוֹתִי לַעֲבֹר. אֲבָל אֲנִי הִסְתַּכַּלְתִּי הַצִּדָּה, וְהִנֵה אֲנִי רוֹאָה מְכוֹנִית שְׁנִיָּה מִתְקָרֶבֶת בִּמְהִירוּת רַבָּה. אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עָלֶיהָ וְחוֹשֶׁבֶת: אִם הִיא לֹא תַּעֲצֹר עַכְשָׁו – אָז הִיא תִּכָּנֵס בְּכָל הַכֹּחַ בַּמְּכוֹנִית שֶׁעוֹמֶדֶת, וְתִתְרַחֵשׁ הִתְנַגְּשׁוּת נוֹרָאָה!

וּכְמוֹ שֶׁאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת, הַכֹּל מִתְרַחֵשׁ בִּמְהִירוּת – הַמְּכוֹנִית מִתְנַהֶגֶת בְּדִיּוּק לְפִי הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁלִּי, וְזֶה כְּמוֹ בַּחֲלוֹם: נִשְׁמָע קוֹל דְּפִיקָה חֲזָקָה, וּצְעָקוֹת, וּשְׁנֵי הַנַּהָגִים יוֹצְאִים נִרְגָּזִים מְאֹד. וּשְׁתֵּי הַמְּכוֹנִיּוֹת תְּקוּעוֹת זוֹ בָּזוֹ. וּמִתְאַסְּפִים אֲנָשִׁים רַבִּים.

וַאֲנִי בָּרַחְתִּי. רוֹעֶדֶת כֻּלִּי. וּבָאתִי הַבַּיְתָה וּבָכִיתִי. אִמָּא שָׁאֲלָה:

“מַה קָרָה לָךְ?”

אָמַרְתִּי לָהּ: “רָאִיתִי הִתְנַגְּשׁוּת!”

הִשְׁכִּיבָה אוֹתִי בַּמִּטָּה. הָיָה לִי חֹם. יוֹמַיִם חָלִיתִי. אֲבָל לֹא סִפַּרְתִּי שֶׁהַהִתְנַגְּשׁוּת בָּאָה בִּגְלַל הַמַּחֲשָׁבָה וְהַמַּבָּט שֶׁלִּי.

וּבִימֵי מַחֲלָתִי הִמְשַׁכְתִּי לַחְשֹׁב: מַה מֵצִיק לִי וּמַדּוּעַ אֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת עַצְמִי אֲשֵׁמָה?

הֲרֵי –

א. אִם הַקֶּשֶׁר בֵּין הַהִתְנַגְּשׁוּת לְבֵין הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁלִּי הוּא מִקְרִי בְּהֶחְלֵט, אוֹ אִם הִתְחַלְתִּי לַחְשֹׁב עַל הַהִתְנַגְּשׁוּת רַק כְּשֶׁרָאִיתִי שֶׁהַמְּכוֹנִית נוֹסַעַת בִּמְהִירוּת מֻפְרֶזֶת וְלֹא שָׂמָה לֵב שֶׁהַדֶּרֶךְ חֲסוּמָה בִּמְכוֹנִית אַחֶרֶת – אָז וַדַאי שֶׁאֲנִי לֹא אֲשֵׁמָה.

ב. וְאִם אֲנִי אֲשֵׁמָה וְאָכֵן גָּרַמְתִּי לַהִתְנַגְּשׁוּת – הֲרֵי יֵשׁ לִי כֹּחַ עֶלְיוֹן בִּלְתִּי־רָגִיל שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ לְשׁוּם אָדָם בָּעוֹלָם, וּבְעֶזְרַת הַכֹּחַ הַזֶּה אֲנִי יְכוֹלָה לְהוֹרִיד רַכֶּבֶת מֵהַפַּסִים, לְהַפִּיל אֲוִירוֹן, לְשַׁגֵּעַ מוֹרִים, לְהָבִיא שָׁלוֹם לָעוֹלָם וְלַעֲצֹר טַנְקִים שֶׁל אוֹיֵב עַל הַגְּבוּל! בְּקִצּוּר, יַלְדָּה עִם כֹּחַ כָּזֶה צְרִיכָה לִהְיוֹת גֵּאָה מְאֹד בְּעַצְמָהּ, וְגַם זְהִירָה בְּיוֹתֵר, שֶׁלֹּא תִּגְרֹם נֶזֶק בְּלִי כַּוָּנָה.

הִבְרֵאתִי. יָצָאתִי לָרְחוֹב. כָּל מִינֵי מַחְשָׁבוֹת נוֹרָאוֹת הִתְרוֹצְצוּ בְּמֹחִי: שֶׁכֻּלָּם יִפְּלוּ. שֶׁהַכְּבִישׁ יִתְבַּקַּע לִשְׁנַיִם. שֶׁתִּתְחוֹלֵל רְעִידַת־אֲדָמָה. שֶׁצִּנּוֹרוֹת־הַמַּיִם יִתְפּוֹצְצוּ וְיַעֲלוּ סִילוֹנֵי־מִזְרָקוֹת עַד לְגֹבַהּ חוּטֵי־הַחַשְׁמַל, שֶׁתֵּצֵא אֵשׁ מֵחוּטֵי־הַחַשְׁמַל וְתִשְׂרֹף אֶת צַמְרוֹת הָעֵצִים, שֶׁחַלּוֹנוֹת־הָרַאֲוָה יִתְפּוֹצְצוּ – וְכָל הַזְּמַן אֲנִי נִלְחֶמֶת בַּמַּחְשָׁבוֹת הַמְּטֹרָפוֹת שֶׁלִּי וּמִשְׁתַּדֶּלֶת לְסַלֵּק אוֹתָן בְּכֹחַ מִמֹּחִי כְּדֵי שֶׁלֹּא לִגְרֹם נֶזֶק בַּל יְשֹׁעָר לָעִיר וּלְיוֹשְׁבֶיהָ, וּבֶאֱמֶת הִצְלַחְתִּי. עֻבְדָּה – שׁוּם דָּבָר לֹא קָרָה. הַצִּפֳּרִים הִמְשִׁיכוּ לְנַתֵּר עַל חוּטֵי־הַחַשְׁמַל וְלֹא נִצְּבוּ רֶגַע אֶחָד בְּשֶׁקֶט אֲפִלּוּ כְּשֶׁפָּקַדְתִּי עֲלֵיהֶן בְּמַחְשַׁבְתִּי שֶׁלֹּא לָזוּז.

וְאָז אָמַרְתִּי לְעַצְמִי:

– רֶגַע. אוּלַי אִבַּדְתְּ אֶת כֹּחֵךְ?

וְהֶחְלַטְתִּי – עַכְשָׁו אֶחְשֹׁב שְׁתֵּי מַחְשָׁבוֹת, וְהֵן תִּהְיֶינָה לִי הַמִּבְחָן הָאֲמִתִּי. אִם הֵן מַצְלִיחוֹת, סִימָן שֶׁיֵּשׁ בְּכֹחִי לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם. וַאֲנִי מִיָּד מַתְחִילָה בַּמְּלָאכָה. וְיֵשׁ לִי תָּכְנִיּוֹת. אוֹהוֹ, תָּכְנִיּוֹת רְצִינִיּוֹת בְּהֶחְלֵט: שָׁלוֹם עוֹלָמִי. כֶּסֶף לְכֻלָּם. גְּלִידָה חִנָּם. כְּלָבִים בְּלִי קַרְצִיּוֹת, הוֹרִים שֶׁשּׁוֹתְקִים, בִּטּוּל כָּל הַמַּחֲלוֹת, סְגִירַת בָּתֵּי־הַסֵּפֶר, וּלְכָל בְּנֵי־הָאָדָם שָׂפָה עוֹלָמִית אַחַת, וּמוּטָב – עִבְרִית.

וּלְפָנַי –

לְפָנַי הָלְכָה אִשָּׁה עִם סַל. מִיָּד צָצָה בִּי הַמַּחְשָׁבָה הָרִאשׁוֹנָה: הִסְתַּכַּלְתִּי עָלֶיהָ, הִסְתַּכַּלְתִּי, הִסְתַּכַּלְתִּי וְאִמַּצְתִּי אֶת כָּל כֹּחִי, כְּאִלּוּ הֶחֱזַקְתִּי חוּט בִּלְתִּי־נִרְאֶה מִמֶּנִּי אֶל הַסַּל, קַרְנַיִם־מֶלְקָחַיִם לֹא־נִרְאוֹת שֶׁל הָרָצוֹן הֶחָזָק שֶׁלִּי.

וּפִתְאֹם – טְרַאחח!

הַסַּל נָפַל.

הִצְלַחְתִּי. הִצְלַחְתִּי! עָבַרְתִּי עַל פָּנֶיהָ וּבְקֹשִׁי הִסְתַּרְתִּי אֶת חִיּוּכִי. מָה הֵם הַסַּל שֶׁלָּךְ, גְּבֶרֶת, וְהַבֵּיצִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ – לְעֻמַּת הַשִּׁנּוּיִים שֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת לְחוֹלֵל עַכְשָׁו בָּעוֹלָם!

וּפִתְאֹם אֲנִי נִזְכֶּרֶת שֶׁהֶחְלַטְתִּי לַחְשֹׁב שְׁתֵּי מַחְשָׁבוֹת. וּמַה מַזְכִּיר לִי אֶת הַצֹּרֶךְ בַּמַּחְשָׁבָה הַשְּׁנִיָּה – זִמְזוּם שֶׁל אֲוִירוֹן. אֲנִי שׁוֹמַעַת זִמְזוּם שֶׁל אֲוִירוֹן וּמְרִימָה עֵינַי וְרוֹאָה אוֹתוֹ מַלְבִּין בַּשָּׁמַיִם, וּבְדִיּוּק בְּאוֹתוֹ רֶגַע חוֹלֶפֶת בְּמֹחִי הַמַּחְשָׁבָה הַשְּׁנִיָּה: – שֶׁיִּפֹּל! שֶׁיִּפֹּל! מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי אֲוִירוֹן נוֹפֵל!

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁזֹּאת מַחְשָׁבָה מְסֻכֶּנֶת, נוֹרָאָה, שֶׁאָסוּר לַחְשֹׁב אוֹתָהּ, אֲבָל אֵיזֶה שֵׁד מֵצִיק שֶׁבְּתוֹכִי צוֹעֵק בְּלִי קוֹל: בְּכָל זֹאת, שֶׁיִּפֹּל! מַגִּיעַ לִי לִרְאוֹת לְפָחוֹת פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים שֶׁלִּי אֲוִירוֹן נוֹפֵל! מִי שֶׁמַּצְלִיחַ לְהַפִּיל אֲוִירוֹן הוּא מֶלֶךְ הָעוֹלָם!

וּפִתְאֹם –

טְרַאחח!

אֲנִי שׁוֹמַעַת הִתְפּוֹצְצוּת נוֹרָאָה, רוֹאָה הַכֹּל אָדֹם מוּל הָעֵינַיִם שֶׁלִּי, וּמְקַבֶּלֶת חֲבָטָה חֲזָקָה בַּמֵּצַח כְּמוֹ מִפַּטִּישׁ, וַאֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁעוֹד הִסְפַּקְתִּי לַחְשֹׁב – אֵיךְ כָּל־כָּךְ מַהֵר הָאֲוִירוֹן נָפַל, וְדַוְקָא עָלַי!

אֲבָל, זֶה לֹא הָיָה הָאֲוִירוֹן.

זֹאת הָיְתָה הַמִּדְרָכָה!

כֵּן, הַמִּדְרָכָה.

כִּי אֲנִי, אֲנִי בְּעַצְמִי וּבִכְבוֹדִי שָׁכַבְתִּי עַל הַמִּדְרָכָה, וְדָם נָזַל מִמִּצְחִי וּמֵאַפִּי. וְכָל פָּנַי מְלֵאוֹת, כָּךְ הִתְבָּרֵר אַחַר כָּךְ – אָבָק וּשְׂרִיטוֹת. וַאֲנִי שׁוֹמַעַת קוֹלוֹת. וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵרִים אוֹתִי. אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בּוֹ – וְהִנֵה זֶה שׁוּב הוּא, הָאִישׁ זְעוּף־הַפָּנִים וְהַגָּבוֹהַּ, צָמַח לוֹ מוּלִי מֵאֵי־שָׁם, כְּמוֹ קוֹסֵם מִן הֶעָשָׁן. וְהַפַּעַם הוּא מְחַיֵּךְ, מְרֻצֶּה מִנְּפִילָתִי, כַּנִּרְאֶה, וְאוֹמֵר:

“אַתְּ רוֹאָה, יַלְדָּה זְהֻבַּת־תַּלְתַּלִים, אָמַרְתִּי לָךְ שֶׁתַּשְׁגִּיחִי אֵיךְ אַתְּ הוֹלֶכֶת, וְלֹא תִּשְׁגִי בַּחֲלוֹמוֹת!”

“אָז לָמָּה לֹא אָמַרְתָּ לִי שֶׁאֶפֹּל?” שָׁאַלְתִּי,

בּוֹכָה. “וּבִכְלָל, תַּגִּיד לִי, מָה אַתָּה, מְכַשֵּׁף? מֵאֵיפֹה יָדַעְתָּ שֶׁאֲנִי אֶפֹּל?”

“מִפְּנֵי שֶׁגַּם אֲנִי שׁוֹגֶה לִפְעָמִים בַּחֲלוֹמוֹת,” הוּא עוֹנֶה לִי בְּקוֹל רַךְ מְאֹד וּמְנַגֵּב בְּמִמְחָטָה אֶת פָּנַי, “וְאֵינֶנִּי מְכַשֵּׁף. גַּם אֲנִי נוֹפֵל לִפְעָמִים!”

וּפִתְאֹם הִתְגַּבֵּר הַבֶּכִי שֶׁלִּי וַאֲנִי הִתְפָּרַצְתִּי וּבָרַחְתִּי מִמֶּנּוּ הַבַּיְתָה. שָׂנֵאתִי, שָׂנֵאתִי אֶת הָאִישׁ הַזֶּה לַמְרוֹת שֶׁפָּנָיו כְּבָר לֹא הָיוּ זְעוּפִים. שָׂנֵאתִי אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁאַחֲרֵי שֶׁפָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הָיָה בְּכֹחִי לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם, וְאִלּוּ עַכְשָׁו כָּל מַה שֶׁנּוֹתַר לִי הוּא לַחְלֹם, וְלַחְלֹם, וְעוֹד פַּעַם לַחְלֹם, וּכְדֵי שֶׁחַס־וְשָׁלוֹם לֹא אֶשְׁתַּעֲמֵם – אָז לִפְעָמִים גַּם לִפֹּל, תּוֹדָה רַבָּה!

טוֹב, אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאָסוּר הָיָה לִי לַחְשֹׁב עַל הַפָּלַת הָאֲוִירוֹן. הָיִיתִי רְאוּיָה לְעֹנֶשׁ. אֲבָל חֲבָל שֶׁלֹּא נִשְׁאַרְתִּי מַה שֶׁהָיִיתִי לִפְנֵי שֶׁנָּפַלְתִּי. כִּי אָז הָיִיתִי יְכוֹלָה בֶּאֱמֶת לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם! וּכְמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי, הָיוּ לִי תָּכְנִיּוֹת, תָּכְנִיּוֹת רְצִינִיּוֹת בְּהֶחְלֵט – אוֹהוֹ!

תגיות

חדש!

עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

לפריט זה טרם הוצעו תגיות

המלצות על הכותר או על היצירות הכלולות

0 קוראות וקוראים אהבו את הכותר
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.