רקע
אהוד בן עזר
מַעֲשֵׂה הָעִזִּים הַקְּשׁוּרוֹת בַּזָּקָן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: יהושע אורנשטין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ; תשמ"ב 1982

הָיֹה הָיָה בְּהַרֵי הַכַּרְמֶל רוֹעֶה קָטָן וּשְׁמוֹ עֲזַרְיָה וְלוֹ חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה עִזִּים, עִזִּים פְּזִיזוֹת, שֶׁהָיוּ הוֹלְכוֹת לְאִבּוּד לְעִתִּים קְרוֹבוֹת מְאֹד.

הִצְטַעֵר עֲזַרְיָה הָרוֹעֶה הַקָּטָן – גַּם לַחֲלִילוֹ לֹא הִקְשִׁיבוּ, וְהוּא אָמַר לְעַצְמוֹ: מַדוּעַ אֵינֶנִּי מַצְלִיחַ לִקְשֹׁר אוֹתָן אֵלַי? הַאִם אֵינָן נֶהֱנוֹת מִנְּגִינָתִי בֶּחָלִיל? הַאִם כֹּה רָעָה הִיא?

וְהָיָה יוֹשֵׁב וּמְחַלֵּל בַּחֲלִילוֹ שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת בַּלַּיְלָה, בַּחֲצַר־בֵּיתוֹ, עַד אֲשֶׁר הַשְּׁכֵנִים הָיוּ צוֹעֲקִים שֶׁהוּא מַפְרִיעַ שְׁנָתָם.

אֲבָל הָעִזִּים הִמְשִׁיכוּ לָלֶכֶת לְאִבּוּד, כִּמְעַט כָּל יוֹם בָּרְחָה אַחַת מֵהֶן. שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת הָיָה מְחַפֵּשׂ אַחֲרֶיהָ בְּמוֹרְדוֹת הֶהָרִים, בְּחֻרְשׁוֹת־הַיַּעַר וּבֵין סִבְכֵי הַשִׂיחִים אֲשֶׁר בַּוָּאדִי. רַגְלָיו, שֶׁהָיוּ נְתוּנוֹת בְּסַנְדָּלִים, נִשְׂרְטוּ, וְיָדָיו נֶעֶקְצוּ בַּעֲנָפִים שׁוֹטִים אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם הִבְקִיעַ לְעַצְמוֹ דֶּרֶךְ. וְכַאֲשֶׁר הָיָה מוֹצֵא סוֹף־סוֹף אֶת הָעֵז הַסּוֹרֵרָה, הָיְתָה זוֹ פּוֹעָה מוּלוֹ וְתוֹקַעַת רַגְלֶיהָ וּמִתְחַפֶּרֶת בַּקַּרְקַע וְזוֹעֶקֶת כְּאִלוּ לִשְׁחִיטָה הוּא מִתְכַּוֵּן לְהוֹבִילָהּ, וְלֹא חָזְרָה אֶל אַחְיוֹתֶיהָ לָעֵדֶר, וּמְנַעְנַעַת בְּרֹאשָׁהּ הַסַרְבָנִי הֵנָּה וָהֵנָּה, וְהַזָּקָן שֶׁלָהּ מִשְׁתַּמֵּט מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו.

כָּל בֹּקֶר הָיָה מִתְפַּלֵּל שֶׁהַיּוֹם לֹא תִּבְרַח לוֹ אַף עֵז אַחַת. וּמִפְּנֵי שֶׁפָּחַד פֶּן תִּבְרַחְנָה מִמֶּנּוּ, שׁוּב לֹא נֶהֱנָה מִמְּלַאכְתּוֹ כְּרוֹעֶה. כְּבָר לֹא אָהַב אֶת זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ, אֶת מַרְאֵה רְסִיסֵי הַטַּל עַל הֶעָלִים, אֶת הַיָּם הַכָּחֹל הַנִּשְׁקָף מִבֵּין פִּתְחֵי הַגֵּיאָיוֹת, אֶת כִּתְמֵי הַצֵּל הַקְּרִירִים בְּצֵל הַגְּבָעוֹת וְאֶת רֵיחוֹ הַטָּרִי שֶׁל הַיּוֹם הֶחָדָשׁ, עוֹד בְּטֶרֶם צָרְבָה אוֹתוֹ הַשֶּׁמֶשׁ הַחַמָּה מִמְּרוֹם הַשָּׁמַיִם.

אֲבָל יוֹם אֶחָד, כַּאֲשֶׁר מָשַׁךְ שְׁתֵּי עִזִּים סוֹרְרוֹת בַּזְּקָנִים שֶׁלָּהֶן, עָלְתָה בּוֹ מַחֲשָׁבָה חֲדָשָׁה, וּבְעוֹד יָדָיו מִתְעַסְּקוֹת בָּעֵז הַזּוֹ וּבָעֵז הַזּוֹ, תָּפַס אֶת שְׁתֵּיהֶן בְּזִקְנֵיהֶן וְקָשַׁר אוֹתָן זוֹ אֶל זְקַן זוֹ, וְאֶת שְׁתֵּיהֶן אֶל הַשְּׁלִישִׁית, וְאֶל הָרְבִיעִית וְאֶל הַחֲמִישִׁית וְכָךְ אֶת כֻּלָן אָסַר בִּזְקָנָן, זָקָן אֶל זָקָן וְזָקָן אֶל זָקָן.

רָצְתָה עֵז אַחַת לִלְחֹךְ מְעַט יֶרֶק וְהִרְכִּינָה אֶת רֹאשָׁהּ לְשֵׁם כָּךְ, וּמִיָד מָשְׁכָה אַחֲרֶיהָ אֶת רֹאשׁ חֲבֶרְתָּהּ, וְזוֹ אֶת הַשְּׁלִישִׁית אַחֲרֶיהָ הוֹרִידָה, וְגַם הָרְבִיעִית לָאָרֶץ נִמְשְׁכָה, אִם בִּרְצוֹנָהּ וְאִם עַל־כָּרְחָהּ, וְכָךְ הָלְאָה וְכָךְ הָלְאָה עָבְרָה הַבְּשׂוֹרָה, וּבֵינְתַּיִם כְּבָר הָרִאשׁוֹנָה אֶת רֹאשָׁהּ הֵרִימָה, וַחֲבֶרְתָּהּ אַחֲרֶיהָ זָקְפָה צַוָּארָהּ, וְהַשְּׁלִישִׁית חָדְלָה לֶאֱכֹל עֵשֶׂב וְגַם רֹאשָׁהּ עָלָה, כִּי הָיוּ קְשׁוּרוֹת זוֹ אֶל זְקַן זוֹ בַּחֲבוּרָה, וּכְמוֹ גַּלִּים הָעוֹלִים וְיוֹרְדִים גַּל אַחֲרֵי גַּל – רָאשֵׁיהֶן הִתְרוֹמְמוּ וְשָׁקְעוּ, שָׁקְעוּ וְהִתְרוֹמְמוּ, וּבְשׁוּרָה אַחַת הָלְכוּ וְלִבְרֹחַ לֹא בָּרְחוּ.

הָיוּ הָעִזִּים כִּתְאוֹמֵי־סִיאַם, בַּבֹּקֶר, בַּלַּיְלָה, וַאֲפִלּו בִּשְׁעַת חֲלִיבָתָן. וַעֲזַרְיָה הָרוֹעֶה מְחַלֵּל בַּחֲלִילוֹ שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, וְעֵז לֹא בּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ וְאֵין עֲרִיקוֹת, וְלֹא נוֹדַע אִם הוּטְבָה נְגִינָתוֹ וְאִם לֹא, בַּאֲשֶׁר כָּל הַקָּהָל הַלֹּא קָשׁוּר הָיָה בִּזְקָנוֹ, עֵז אֶל עֵז מִגְּדוֹלָה וְעַד קְטַנָּה, וּמִבֹּקֶר עַד עֶרֶב שׁוֹמְעוֹת לַמַּנְגִּינָה.

וְיֵלְכוּ וְיַחֲנוּ וְיֵלְכוּ, וּבְהָרֵי הַכַּרְמֶל לִחֲכוּ, לִחֲכוּ, עַד אֶל פִּי מְעָרָה הִגִּיעַ הָעֵדֶר, וַעֲזַרְיָה הָרוֹעֶה הַקָּטָן בָּרֹאשׁ, נַעַר עַלִּיז לֹא נִשְׁמַר לֹא נִזְהַר, רַגְלוֹ מָעֲדָה בְּעוֹדוֹ מְחַלֵּל, וְהִנֵה הוּא בַּפֶּתַח – נוֹפֵל.

עֲמֻקָּה הַמְּעָרָה וּפוֹעוֹת הָעִזִּים, וּבוֹכֶה הַנַּעַר וְאֵין אִישׁ מִסָּבִיב. קָרָא לְעֶזְרָה לֹא שָׁמַע אִישׁ קוֹלוֹ, רַק עִזָיו בְּשׁוּרָה נִצָּבוֹת מֵעָלָיו, צְמוּדוֹת זוֹ אֶל זוֹ בִּזְקָנָן הָאֶחָד.

בָּכָה וּבָכָה וְקוֹלוֹ לֹא נִשְׁמַע, וּבְמַר גוֹרָלוֹ הִתְבּוֹנֵן כֹּה וָכֹה, וְהִנֵה מִמּוּלוֹ מִתְגּוֹלֵל – חֲלִילוֹ!

תָּפַס בֶּחָלִיל עֲזַרְיָה הַנַּעַר, חִלֵּל וְחִלֵּל וְקָרָא לִישׁוּעָה, אַךְ אִישׁ לֹא שָׁמַע לִמְצוּקַת הַנּוֹפֵל, וְרַק הָעִזִּים לַמְּנַגֵּן הִתְקָרְבוּ, הָלְכוּ כְּסוּמוֹת לִצְלִילֵי הֶחָלִיל, מֵעַל פִּי הַבּוֹר דִּלְּגָה הָאַחַת, וּשְׁנִיָּה אַחֲרֶיהָ בַּזָּקָן נִסְחֲבָה, וְעוֹד הַשְּׁלִישִׁית אַחֲרֵיהֶן מִתְגַּלְגֶּלֶת, וּכְבָר הָרְבִיעִית גַם הִיא אֶל הַבּוֹר, וַיִּקְרָא הַנַּעַר עֲזַרְיָה – עֲצֹר!

וְטִפֵּס עַל גַּבֵּי הָעֵז הָאַחַת, וּמִמֶּנָּה עָלָה וְהֶחֱזִיק בַּשְּׁנִיָּה, אֶת גַּב הַשְּׁלִישִׁית חִישׁ תָּפַס וְחִבֵּק, הָרְבִיעִית מִמִּצְחוֹ נִעֲרָה הָאָבָק, חֲמִישִׁית בִּזְקָנָהּ נִסְתַּבְּכָה וְצָרְחָה, וּמִן הַשִּׁשִּׁית כְּבָר נִרְאָה קְצֵה הַבּוֹר, וְהָרֵי הַכַּרְמֶל, וְהַיָּם וְהָאוֹר.

“אִם לְאוֹת חֲלִילִי כָּךְ הְלַכְתֶּן אֵלַי, הֲלֹא שׁוּב לֹא תִּבְרַחְנָה, עִזַי פְּזִיזוֹתַי!” קָרָא הָרוֹעֶה הַקָּטָן, וּמִיָד – בֵּין זְקָנִים הִפְרִיד וְהַקֶּשֶׁר הֻתַּר, וְכָל הָאָסוּר נַעֲשָׂה לְמֻתָּר. פָּשְׁטוּ הָעִזִּים עַל מִשְׁעוֹל וְנָקִיק, וְהוּא בֶּחָלִיל אֶת הָעֵדֶר מַחֲזִיק, וּמִבֹּקֶר עַד עֶרֶב שׁוּם עֵז לֹא בָּרְחָה, וּבְהָרֵי הַכַּרְמֶל לַנְּגִינוֹת הֶאֱזִינוּ; אִם לֹא רְאִיתֶם בְּוַדַאי לֹא תַּאֲמִינוּ – אַךְ אֲנַחְנוּ בְּטִיּוּל לֹא מִכְּבָר שָׁם הָיִינוּ, ואוֹתָן בְּמוֹ עֵינֵינוּ רָאִינוּ!

המלצות קוראים
תגיות