רקע
אהוד בן עזר
עוֹדֵד הַמִּתְנַדְנֵד
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: יהושע אורנשטין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ; תשמ"ב 1982

הָיֹה הָיָה יֶלֶד בְּשֵׁם עוֹדֵד. וְהוּא אָהַב לְהִתְנַדְנֵד. כָּל הַיּוֹם הָיָה מִתְנַדְנֵד, וּמִתְנַדְנֵד, וְלָכֵן קָרְאוּ לוֹ כֻּלָם עוֹדֵד הַמִּתְנַדְנֵד.

רֹב הַיְּלָדִים אוֹהֲבִים לְהִתְנַדְנֵד, קְצָת. אֲבָל עוֹדֵד אָהַב לְהִתְנַדְנֵד מְאֹד־מְאֹד־מְאֹד. וְאִם הַנַּדְנֵדָה הָיְתָה תְּפוּסָה בִּידֵי יֶלֶד אַחֵר, לֹא הָיְתָה לוֹ סַבְלָנוּת לְחַכּוֹת. וְהָיָה דּוֹחֵק וְדוֹחֵף בַּמַּרְפֵּקִים וְתוֹפֵס בְּכֹחַ אֶת הַמָּקוֹם עַל הַנַּדְנֵדָה וּמִתְנַדְנֵד לוֹ וְלֹא חָדַל לְהִתְנַדְנֵד.

יוֹם אֶחָד בָּא עוֹדֵד לַגִּנָּה, וְהַיְּלָדִים עָמְדוּ כָּרָגִיל בְּשֶׁקֶט וְעָלוּ וְהִתְנַדְנְדוּ אֶחָד אֶחָד לְפִי תּוֹרוּ בַּנַּדְנֵדָה. דָּחַף עוֹדֵד אֶת הַיְּלָדִים, תָּפַס אֶת הַנַּדְנֵדָה, וְהִתְחִיל לְהִתְנַדְנֵד, וּלְהִתְנַדְנֵד, וְלֹא נָתַן לְאַף יֶלֶד לַעֲלוֹת עַל הַנַּדְנֵדָה בִּמְקוֹמוֹ.

כָּעֲסוּ הַיְּלָדִים וְגַם רָאוּ שֶׁלֹּא כְּדַאי לְחַכּוֹת, כִּי כְּבָר לֹא יוּכְלוּ לְהִתְנַדְנֵד הַיּוֹם, וְלָכֵן הִסְתַּלְּקוּ מִן הַגִּנָּה, וְהִשְׁאִירוּ אֶת עוֹדֵד לְהִתְנַדְנֵד לְבַד.

לְגַמְרֵי לְבַד.

הִמְשִׁיךְ עוֹדֵד לְהִתְנַדְנֵד, וְהִתְנַדְנֵד, וְהִתְנַדְנֵד, וּבֵינְתַיִם כְּבָר נַעֲשָׂה מְאֻחָר, הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה, הִתְחִיל לְהַחְשִׁיךְ, וְהַנַּדְנֵדָה אָמְרָה:

“עוֹדֵד, עוֹדֵד, תַּפְסִיק כְּבָר לְהִתְנַדְנֵד, אֲנִי עֲיֵפָה.”

אֲבָל עוֹדֵד לֹא שָׁמַע בְּקוֹלָהּ וְהִמְשִׁיךְ לְהִתְנַדְנֵד. וּלְהִתְנַדְנֵד. וּלְהִתְנַדְנֵד.

"עוֹדֵד עוֹדֵד, אִם לֹא תַּפְסִיק לְהִתְנַדְנֵד, אֲנִי נִשְׁבֶּרֶת – "

אֲבָל עוֹדֵד צָחַק וְהִמְשִׁיךְ לְהִתְ…

וּטְרְרְאַחח…

הַנַּדְנֵדָה נִשְׁבְּרָה. נִקְרְעָה שַׁרְשֶׁרֶת אַחַת. וְעוֹדֵד נָפַל. וְשָׁבַר רֶגֶל. מַזָּל שֶׁשָּׁמְעוּ אוֹתוֹ בּוֹכֶה. לָקְחוּ אוֹתוֹ לְבֵית־חוֹלִים. וְשָׁם שָׂמוּ לוֹ תַּחְבֹּשֶׁת לְבָנָה שֶׁל גֶּבֶס עַל הָרֶגֶל, כְּדֵי שֶׁהָרֶגֶל תָּנוּחַ עַד שֶׁהָעֶצֶם שֶׁנִּשְׁבְּרָה תִּתְחַבֵּר שׁוּב.

וְגַם אֶת הַנַּדְנֵדָה תִּקְנוּ.

הָלַךְ עוֹדֵד צוֹלֵעַ, לַנַּדְנֵדָה שׁוּב לֹא עָלָה. וְשׁוּב לֹא הִפְרִיעַ לַיְּלָדִים לַעֲמֹד בַּתּוֹר וּלְהִתְנַדְנֵד.

“עוֹדֵד, עוֹדֵד,” צָחֲקוּ לוֹ, “אַתָּה כְּבָר לֹא רוֹצֶה לְהִתְנַדְנֵד?”

“גַּם כֵּן נַדְנֵדָה,” אָמַר. “כְשֶׁאֲנִי אֶהְיֶה גָּדוֹל אָנִי אֶהְיֶה טַיָּס. וְלֹא סְתָם טַיָּס, אֶלָּא טַיַּס־חָלָל. אֲנִי אָטוּס לַיָּרֵחַ וּבַחֲזָרָה. לַיָּרֵחַ וּבַחֲזָרָה. זֹאת תִּהְיֶה נַדְנֵדָה רְצִינִית. תְּלוּיָה בַּשָּׁמַיִם. עִם חֲלִיפַת־חָלָל וְאַנְטֶנוֹת וְקֻפְסוֹת מִיץ־תַּפּוּזִים וּבָזוּקָה וְקוֹגָ’אק. לֹא כְּמוֹ הַזִּיפְתִית הַנִּשְׁבֶּרֶת שֶׁלָכֶם.”

המלצות קוראים
תגיות