רקע
ס. יזהר
איך סובלים עוד את הממשלה הזאת?

ממשלה שסיסמאות תנועת הנוער שמלפני המבול – “רק כך” “שתי גדות לירדן” – עדיין מחייבות אותה וחוסמות לה כל ניסיון לראות את המציאות, ומסכלות כל תגובה בטירוף הנעורים.

ממשלה שבשני מבחני החומש הזה, את האינתיפאדה מעולם לא הבינה וטיפלה בה בעיוורון ובחשיבה פרימיטיבית. ואת העלייה מרוסיה עוד אינה מבינה ומטפלת בה בחירשות ובחשיבה חנוונית. ממשלה שלא למדה כלום ואין לה אף אסטרטגיה לכלום מלבד תמיד אותן השתיים: ההתחמקות והדחייה. ולא כלום בילתן.

אלמלא שסוד המשך שלטונה אינו תלוי בהצלחותיה. הוא כולו פרי הגל העולה של האהדה הימנית־דתית שמתגלה כעת כצורך עממי, אותו גל עצמו שבמורדו אין־האהדה לכל מה שנראה כשמאל־חופשי. וכך ל“מוות לערבים” יש היום הרבה קולות חוגגים, ולפשרה עם הערבים רק מעט קולות עצובים. את ״דין מוות" צורחים באמצע הרחוב ואת ה״הידברות" מגמגמים פה ושם בצל.

וכך, יש כעת להיסטריה הלאומית שלנו שני אפיקים: אפיק ההיסטריה הפרנואידית שהוא הגדול, ומעורבבים בו ההמון, הממשלה, האגואיזם הלאומי עם הטירוף המשיחי; ואפיק ההיסטריה הדכאונית, והוא הקטן ומצטופפים בו יחד המתוסכלים עם העייפים, והנרגנים עם המחכים לנס.

לכל זה כבר כמעט התרגלנו. גם לתבוסתנות הרגילה של מה אפשר לעשות. גם להפתעה הנדהמת מחדש מכל כישלון. כאילו לא ידעו שככה ייגמר. וגם לסבלנות ההמתנה המדהימה הזו, שיום אחד, מנין שהוא, אי־כך, לפתע – תבוא הישועה. לא יודעים איזו.

הנה הם ״אנשינו". יושבים וממתינים. מתקבצים, מחכים, נפרדים ושוב מתקבצים. ולא כלום. הנה הם נמוכי הרוח שלנו עם נכי הרוח. יושבים באפר, מתגודדים נכאים, מעלים גירת נכאים ומחכים. מחכים נכאי רוח. ובסבלנות.

כזו היא האומה היהודית כעת.


תשואות הנוער

ח“כ בורג דיבר לפני כיתה י”א אחת בפתח־תקוה. הוא הציע לבחירתם שתי דרכים לפתרון הבעיה הפלשתינית. אחת קלה ואחת קשה. בקלה, אמר קונים מיליון וחצי כדורים ויורים בכל הפלשתינים, ומיד מיישבים במקומם את העולים. ובשנייה…

הקהל הצעיר הפסיקו בתשואות סוערות.

(״הארץ״ 14.12.90)


מפני מה הולך הנוער ימינה

מעומק פחד הערבים ומעומק השנאה להם.

מן האיבה לשמאל על כל דימוייו.

מן הפטור מהיות נתבע ומן האפשר להיות רק מקבל.

מאנחנו מעל הכל תמיד ונראה להם.

מדם יהודי יקר מכל דם זולתו.

מסמכות האגרוף שאין פשוטה ממנה.

מלכלוך הקמת הממשלה המיוחס כולו לשמאל.

מדגלי הסיסמאות הפשוטות: אנחנו, שלנו, מגיע.

מן השירות החוזר בעזה.

מאף אחד לא דואג לך. חטוף ככל שתוכל.

מחיה עכשיו, ואם לא – הסתלק מכאן.

מהבנת המציאות כווריאציות על “כל דאלים”.

מן הפורקן הנפשי שיש בכל היסטריה לאומית.

מבהלה ואיבוד עשתונות.

ומפחד. ממש מפחד. מעומק הפחד.


הרוצחים היהודים

במקום לאטום גם את בתיהם כבתי כל הרוצחים הלאומנים – הם שוחררו.

מי היו החותמים על כתב הקלון לשחרור הרוצחים היהודים?

בװדאי לא נשיא המדינה. הוא איש עקרונות. הוא לא היה מעקם את “משפט אחד יהיה לכם”.

שחרור הרוצחים היהודים – זה רצח המשפט בארץ.


יזהר סמילנסקי: מעומק הפחד, דבר, 18.12.90

המלצות קוראים
תגיות