רקע
דבורה בארון
הגנבָנית
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשמ"ח 1988

הבית מלא אור.

באמצע החדר שוכבת ה’מתה' ולמראשותיה דולקים נרות. האויר מחניק ומלא זבובים, הפורחים, מזמרים ומשתקשקים בכנפיהן אל שמשות החלונות.

על כסאות, ספסלים ודרגשים יושבות נשים ותופרות את ה’בגדים־העולמים'.

אנחות תכופות יוצאות מלבות הנשים, היושבות כפופות ותופרות. לפעמים, האחת או השנית מנגבת בקצה מטפחתה שעל ראשה את דמעותיה, שכבר נתיבשו מעיניה…

על אחד הספסלים יושבת ‘שר’קה הגנבנית’, היא תופרת ומתאנחת.

לפעמים היא מרימה את ראשה, סוקרת סביבה, מתבוננת ברהיטי־הבית, שאינם נאים כלל – ומבטה ישאר תמיד, כמו מודבק אל מטפחת המשי… שם… על השלחן הקטן…

– מטפחת – חושבת שר’קה, – מה איכפת לי… פייגיל מתה… יתומים קטנים נשארו…

והיא מתעמקת עוד הפעם במלאכתה. במֹחה מצטירת מתחִלה מטפחת־משי כמו שהיא, מטפחת שכֻּלה־משי, ואחרי כן – אך נקודות, נקודות של משי הפוחתות והולכות, הולכות וכלות עד שהיא מרימה עוד הפעם את ראשה…

– זהו סוף כל האדם – פתחה אשה אחת – וַתקרב את המחט עם החוט אל הנר בכדי למצא את קופת המחט.

– ומה אַת סבורה! – אמרה גרונה’לה הטפשית ותזדקף.

– האי עלמא, אוי, אוי, אוי – האי עלמא לבֵי הִלולא דַמיא1 – התחילה געלע הדרשנית בתחבה חוט במחטה – בשעת הילולא וחינגא אדם בא לידי שכחה… הוא שוכח הכל… ועושה מה שלבו חפץ… אבל שם – שם נותנין דין וחשבון על הכל.

ועוד הפעם דממה בבית. נשמע אך קול קריעות הבד… וזמזום הזבובים.

– שם נותנין דין וחשבון על הכל… – מצלצל באזני שר’קה הגנבנית ועל הבד שבידה מרקדות ומפזזות נקודות, נקודות של משי…


* * *


חֹשך בחוץ… השמים שחורים, ואף כוכב אחד לא נראה עליהם… שני אנשים הולכים ובידיהם פנסים להאיר את הדרך… אחריהם הולכים אנשים אחדים ומלוים את ה’מתה' ואחרי האנשים הולכות הנשים… כלן עטופות ומכורבלות במטפחותיהן, וכלן פוסעות פסיעות גסות…

ושר’קלה הגנבנית גם היא ביניהן. היא עטופה במטפחתה הגדולה וצועדת… מסביב לה משתטח ים נקודות של משי… ובידה היא מרגישה דבר מה…


* * *


  1. האי עלמא לבי הילולא דמיא – עולם זה דומה כחגיגה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות