הבית מלא אור.
באמצע החדר שוכבת ה’מתה' ולמראשותיה דולקים נרות. האויר מחניק ומלא זבובים, הפורחים, מזמרים ומשתקשקים בכנפיהן אל שמשות החלונות.
על כסאות, ספסלים ודרגשים יושבות נשים ותופרות את ה’בגדים־העולמים'.
אנחות תכופות יוצאות מלבות הנשים, היושבות כפופות ותופרות. לפעמים, האחת או השנית מנגבת בקצה מטפחתה שעל ראשה את דמעותיה, שכבר נתיבשו מעיניה…
על אחד הספסלים יושבת ‘שר’קה הגנבנית’, היא תופרת ומתאנחת.
לפעמים היא מרימה את ראשה, סוקרת סביבה, מתבוננת ברהיטי־הבית, שאינם נאים כלל – ומבטה ישאר תמיד, כמו מודבק אל מטפחת המשי… שם… על השלחן הקטן…
– מטפחת – חושבת שר’קה, – מה איכפת לי… פייגיל מתה… יתומים קטנים נשארו…
והיא מתעמקת עוד הפעם במלאכתה. במֹחה מצטירת מתחִלה מטפחת־משי כמו שהיא, מטפחת שכֻּלה־משי, ואחרי כן – אך נקודות, נקודות של משי הפוחתות והולכות, הולכות וכלות עד שהיא מרימה עוד הפעם את ראשה…
– זהו סוף כל האדם – פתחה אשה אחת – וַתקרב את המחט עם החוט אל הנר בכדי למצא את קופת המחט.
– ומה אַת סבורה! – אמרה גרונה’לה הטפשית ותזדקף.
– האי עלמא, אוי, אוי, אוי – האי עלמא לבֵי הִלולא דַמיא1 – התחילה געלע הדרשנית בתחבה חוט במחטה – בשעת הילולא וחינגא אדם בא לידי שכחה… הוא שוכח הכל… ועושה מה שלבו חפץ… אבל שם – שם נותנין דין וחשבון על הכל.
ועוד הפעם דממה בבית. נשמע אך קול קריעות הבד… וזמזום הזבובים.
– שם נותנין דין וחשבון על הכל… – מצלצל באזני שר’קה הגנבנית ועל הבד שבידה מרקדות ומפזזות נקודות, נקודות של משי…
* * *
חֹשך בחוץ… השמים שחורים, ואף כוכב אחד לא נראה עליהם… שני אנשים הולכים ובידיהם פנסים להאיר את הדרך… אחריהם הולכים אנשים אחדים ומלוים את ה’מתה' ואחרי האנשים הולכות הנשים… כלן עטופות ומכורבלות במטפחותיהן, וכלן פוסעות פסיעות גסות…
ושר’קלה הגנבנית גם היא ביניהן. היא עטופה במטפחתה הגדולה וצועדת… מסביב לה משתטח ים נקודות של משי… ובידה היא מרגישה דבר מה…
* * *
-
האי עלמא לבי הילולא דמיא – עולם זה דומה כחגיגה. ↩
והיום הוא אחד מהימים האחרונים להיותי במעון דשא.
והשעה היא אחת מהשעות שהיאשן (פסימיסט) שבי מתחיל מתעורר, עולה ומבצבץ בתוך לבי; עולה וממלא את לבי, את ראשי, את רמ“ח אברי ושס”ה גידי.
ואני בתוך היער הזקן, ובידי התנ"ך הישן.
ורוח גדול, רוח קר מנשב.
שערות ראשי הארוכות מתפזרות מפני הרוח…
עלי התנ"ך, המונח על ברכי, מתעלעלים ברוח.
ועצי היער הזקנים נוטים גם הם אל הצד, שינשב הרוח…
ופנַי מתחילים מתכמשים ומתקמטים מרוב צער, שאני מרגישה מזה…
עלי התנ"ך כמושים ומתולשים מרוב משמוש ידים גסות, שהרגישו עליהם.
ועלי העצים מתכמשים, נופלים ונושרים מרוב גשמים, שירדו עליהם.
אני מתמתחת בתוך העריסה ומתאנחת.
העצים מתכשכשים איש אל אחיו והם גם הם כאילו נאנחים…
ועלי התנ"ך המתעלעלים ברוח, מרפרפים איש על גב אחיו, נוגעים ואינם נוגעים, והם נאנחים…
ואני מתכמשת, מתכוצת, מתעצבת ומזדקנת יחד עם הזקנים הללו.
ובשעה זו אני מתגעגעת כל כך הרבה לאדם, אבל היער ריק, אדם אין…
– האדם איהו? – שואלת אני.
– איהו?? – שואל גם היער, כנראה.
והרוח מנשב, ועלי התנ"ך מתעלעלים.
ואני חוטפת בין העלים המתעלעלים פסוקים וחצי פסוקים דברי הנביא בולטים לנגד עיני:
– ‘באתי – ואין איש… קראתי ואין עונה’…
– ‘אין איש’!!! – אמר הזקן היער.
הרוח מנשב, והעלים מתעלעלים:
– ‘ורחק ה’ את האדם – קוראת אני – ורבה העזובה בקרב הארץ'.
– 'ורבה העזובה בקרב הארץ! – מחליט היער.
העלים מתעלעלים ומתעלעלים:
– טס־טס־טס… טס־טס־טס.
אני קוראת:
‘אין עושה טוב, אין גם אחד’.
–' אין גם אחד' – מסכים הזקן היער.
והתנ"ך מצטנח מעל ברכי ותוּ אינני רואָה כלום…
קאוונא
המליץ, ט“ו בחשוון תרס”ד (5.11.1903(
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.