ההדיר והוסיף הערות: אבנר הולצמן

בחלק זה של הספר מובאים בסדר כרונולוגי כל סיפוריה העבריים של דבורה בארון, שנתפרסמו עד שנת 1920. שבעה מהם (‘הניך’; ‘על יד החלון’; ‘נכדים’; ‘עצבנות’; ‘עגמת נפש’; ‘שומן’; ‘עגונה’) כונסו בשינויים בספרה ‘פרשיות’ (תשי"א), והובאו כאן בנוסח הראשון שלהם. סיפור אחד (‘קצו של סנדר זיו’) כונס בספרה ‘סיפורים’ (תרפ"ז), והושמט מכל ספריה הבאים. כן נכלל כאן הסיפור ‘בסוף קיץ’, שנכתב, כנראה, בתחילת שנות העשרים, ופורסם לראשונה לאחר מותה. חטיבה זו כוללת 49 סיפורים.

הכתיב המקורי של הסיפורים נשמר, ורק במלים שיש בהן חשש לאי־הבנה בגלל הכתיב החסר או בגלל האפשרות לקריאה דו־משמעית, נוסף ניקוד חלקי. הסיפורים ‘קדישה’ ו’גניזה' נדפסים כאן בניקוד מלא, כמו במקום פרסומם הראשון. כן תוקנו מספר שגיאות־דפוס ודאיות במקור. הסיפורים מלֻווים בהערות־הסבר, שהן בעיקרן ביאורי־מלים: מלים עבריות נדירות, או שנתיישנו, או ששינו את הוראתן; ביטויים ארמיים בלתי שגורים; ראשי־תבות; מלים לועזיות קשות; מלים וביטויים ביידיש וברוסית. ששת הסיפורים שנדפסו לראשונה בעיתוני ילדים ונוער, מופיעים כאן בלוויית ההערות וביאורי־המלים המקוריים, ששולבו בהם לתועלת הקוראים הצעירים בראשית המאה. בשולי כל סיפור נרשם מראה־מקום מקוצר של פרסומו הראשון. הפרטים המלאים מצויים ברשימה הביבליוגראפית.

א. ה.

בין פורים לפסח היה הדבר ואנכי נוסעת במסלת הברזל…

על התחנה ר'. נכנסו לתוך הקרון שני אנשים וַיניחו את מלתחותיהם מתחת להספסלים וַישבו ממולי.

האחד היה כבן חמשים, בעל זקן קצר ומחודד, והשני – כבן שלשים בעל זקן מגולח.

כחצי שעה עברה, ושלשתנו שתקנו.

ואחרי כן פתח האחד ואמר להשני:

– מאין אתה, אדון נכבד, – אם תרשני לשאול?

– מעיר דונאקוב אנכי, ואדוני מאין?

– מעיר סרנאי אנכי, ואת עלמה! מאין את – ולהיכן פניך מועדות? פנה אלי הסרנאי.

– מעיר p. אנכי, ולעיר דורקעוויטשי אנכי נוסעת – עניתי.

– ובכן הלא עלינו עוד לנסוע יחד שעות מספר כי לעיר לבנאי אני נוסע – אמר הסרנאי.

– וגם אנכי אסע עד התחנה דורקעוויטש! – אמר הדונאקובי.

– טוב מאד – ענה הסרנאי. ומה בעירכם? הוסיף בפנותו אל השני.

– עירנו – ענה השני, היא עיר קטנה בכַמותה, אבל גדולה באיכותה. יש בה אנשים מהוגנים מאד, משכילים ותלמידי חכמים והעיקר ציונים נלהבים, מסורים הם אל הציוניות בכל לבבם; כבר יסדו בזה בית עקד ספרים גדול, בית אולפנא לילדי העניים ועוד מפעלים יקרים כאלה, אולם לפני שבוע ימים עשו עוד מפעל אחד גדול, כי במוצש"ק¹ הכינו נשף חשק ובעד הכסף שהרויחו מהכרטיסים שכרו אחרי כך בית מרווח ושמה באו כל בני ציון ובנות ציון וַיגלגלו את המַצות וַיאפו בעצמם מַצות בעד העניים בחִנם וראש הועד מי שהוא הנכבד בבני עירנו עומד בעצמו אצל התנור הבוער ואגלי זיעה מתגלגלות ממצחו והוא עומד ואופה את מַצות העניים ועניי עירנו שמחים!

– ובעירך איך? שאל הדונאקובי – אחרי דומיה ממושכה.

– בעירנו? הום… גמגם הסרנאי, אך רב השִנוי… בין הציונים ומתנגדיהם…

– ומה? הוסיף הדונקובי.

– אך אינני חפץ לספר בגנותם של בני עירנו – אמר הסרנאי.

– סַפר! נא סַפר! הפציר בו הדונאקובי בקוצר רוח.

– חסידים הם בני עירנו – התחיל לספר, וכמובן מתנגדים להציוניות, ורב יש להם ואותו הרב עשה מסחר והרויח הרבה מאד, כי נסע בעצמו אל כל הערים הסמוכות, וַיעש יד אחד עם כל סוחרי הקמח וַירם את השער עד מאד ואת עורות העניים הוא פושט, ובמקום שעלה להם לפנים גם בשרא וגם כַּורא² על חג הפסח לא יעלה להם עתה אפילו ירקא…

ועניי עירנו עצֵבים.

– התבין, אמר לו הדונקובי, מה גדולה פעולת הציוניות, ולוא היו בני עירך ציונים אז הלא עשו בודאי ג"כ³ כבני עירנו בנוגע למַצות העניים.

– כן, אמר הסרנאי, גדולה פעולת הציוניות…

* * *

מכונת הקיטור עמדה מלכת ונשמע הכרוז ‘תחנת דוראקאוויטשי’, אנכי מהרתי לצאת מהקרון.

בחוץ כבר היה לילה… ובאזני צלצלו דברי הסרנאי האחרונים.

המליץ, ג' בניסן תרס"ב (10.4.1902(

מוצאי שבת קודש של חנוכה היה אז ו’הוא' שיחיה עמד אצל החלון והדליק את הנרות של חנוכה, והבית היה מלא אנשים מפה לפה. כל החסידים עמדו צפופים וכפופים איש על גבי אחיו, אזניהם נטויות ופיותיהם פעורים והמה בולעים כל מלה ומלה היוצאת מפיו הקדוש והכל יודעים הם ששם במרום נעשה עתה רושם גדול. והכל יודעים הם שבשעה שהרבי מדליק את הנרות ומברך עליהם אז מתַקן הוא כמה נשמות שלא מצאו עד כאן מנוחה בעלמא דקשוט.¹

וכשסיים הרבי את ה’הדלקה' התחילו הפתילות מפזזין ומכרכרין מתיזין ניצוצות ומתרוממים.

שמחים היו הנרות על אותן הנשמות שנתקנו על ידם…

וכשסיים הרבי את ה’הדלקה' התחילו כל הכת דיליה מפזזין ומכרכרין בכל עוז…

שמחים היו מהאי ניסא דאיתרחיש בימי החשמונאים…

ו’הוא' גם ‘הוא’ בעצמו היה שמח מאד אותו הערב.

הוא שתה לכֻלם ‘לחיים’ ובשעה שחטפו הם את שיירי אכילתו – הרים הוא את עיניו למרום ולא הורידן עת רבה וַיניע בשפתיו ואז ידעו הכל שעם מלאכי מרום הוא מתלחש…

וכשסיימו את הסעודה אמר שהוא חפץ ללכת לשוח.

וכל החסידים התחילו מתפלאים ומשתוממים מדוע יחפוץ הרבי ללכת לשוח בשעה מאוחרת כזאת.

אולם אם כך עלתה אצלו במחשבה, מסתמא יודע הוא מה שהוא עושה, וַילך הרבי.

וַתלך כל הכת אחריו.

ופתאם עמד הרבי מִלכת

וכֻלם עמדו מלכת.

בֶערל רופא השנים זה שהלך שנה זו למנוחת עולמים – עולה כמו מארץ, והופיע לקראתם, לבוש לבנים ועטוף לבנים, ויגש אל הרבי, והכל התחילו צועקים:

– לך אל מנוחתך בעריל!

– אין פה לך מקום בעריל!

אך הוא עומד זקוף לפני הרבי – ואיננו זז ממקומו.

– מה חפצך בעריל? שאל הרבי בנחת.

ובעריל התחיל מקונן ובוכה בקול נורא.

– מה חפצך?

– רבי! התחיל בעריל מדבר בדחילו ורחימו – רבי! הרבה נשמות תִקנת, כן יודע אני שהרבה נשמות תִקנת, אולם גם נשמתי צריכה תקון, אין לי מנוחה שם במרום, חוס נא, רבי, גם נשמתי צריכה תקון!

– בע! בע! התחיל הרבי מגמגם בפיו הקדוש, נשא עיניו למרום ונשתקע במחשבות – לנשמתך אין תקון! החליט באחרונה.

– ומדוע רבי? מדוע לא תתקן את נשמתי?

הרבי עמד עוד רגעים אחדים ויחשוב ועל פניו נראה פתאם כעס, אולם כעס נורא עד מאד.

– טפו! ירק הרבי – האת נשמתך אתקן אפיקורס?

– כן אפיקורס היית ולנשמתך אין תקון!

הדבר יצא מפיו הקדוש ומאותו המת נעשה גל של עצמות…

* * *

בלילה ההוא עבר ברחוב איזה איש, איש צעיר לימים, ובלכתו נדבקה בנעלו אותה הטִפה של רוק שירק הרבי… הטִפה הזאת נגעה מתחִלה בנעלו ואחר כך ברגלו וכעבור רגעים אחדים באה גם בלבו ובראשו…

ומחשבות ורעיונות שונים התחילו מנקרים במוחו.

ויתחיל לדבר דברים נוראים וזרים, ולא הסתפק בדבור לבד, ויאחז קולמוס בידו ויכתוב…

אז גזר ה’רבי' שיהיה אותו האיש ל’משוגע‘, ואמנם היה ל’משוגע’ והנערים השובבים רדפו אחריו וגם החסידים עמהם וזה מת בבית המשוגעים…

המליץ, ז' בניסן תרס"ב (14.4.1902)

מחזה א'

חדר גדול בבית הנאמן דחברה־קדישא, בעיר מ…

בתוך החדר עומדים שלחנות רבים, וסביבם ספסלים. על הספסלים שוכבים אנשים לבושים בגדי שבת וישנים, רגלו של זה שלובה בידו של זה, זה פניו למטה וזה שוכב פרקדן, על השלחנות עומדות קערות ריקות, אחדות מהן הפוכות על פיהן. בקבוקים ריקים עומדים פה ושם על השלחנות ואצלם מונחים פקקים מצוררים בניר. השעון משמיע את השעה השניה אחר חצות הלילה. אחד מבני החבורה מרים את ראשו, ומביט סביביו, מתקן את כובעו המלוכלך ומגרד את פדחתו.

הוי (מדבר אל עצמו) – מה זאת! כֻלם ישנים, שינה חטפתם… (מרים עוד מעט את ראשו) – אוהא. כֻלם ישנים, אמת, הם טעמו כשִעור מהטִפה המרה בערב זה… חצי הלוג לכל אחד… מלבד יין. (מפהק) ערבא טבא היה לנו ערב זה. כן, הלואי, שירבו כמותו. הסעודה היתה באמת כסעודת שלֹמה בשעתו, הוא לא קמץ את ידו הפעם, אמת, הכי צריך הוא לקמץ? עוד יום או יומים, וחֶברתנו תתעשר ותתבסס על בסיס נאמן… כלום מילתא זוטרתא היא¹… בריינדיל הקמצנית חולה מסוכנת… ואומרים שקִצה קרוב, הלא את הכל… את הכל, כמדומני, לקח הנאמן על הסעודה בהקפה על חשבונה… וגם על ט“ו כסלו יספיק לנו דמי קבורתה… מה אוהב אני את הסעודה מט”ו כסלו, אז שכיחות האוָזות לרוב… (מפהק) אההה… מה זאת! ראשי סחרחר, לישון אני חפץ.

אמת גם אני טעמתי טעם יי"ש… והוא מניח את ראשו על הספסל ויישן.

מחזה ב'

חדר בית הגבאי דחברה־קדישא.

הנאמן יושב אצל השלחן וסביביו הגבאים, פניו של הנאמן נתכרכמו, והוא סופק את כפיו, הגבאים גם כן עצובים, וכלם מצווחים ‘וי’!

באמצע החדר עומד גבריאל הרקדן תפוש במחשבות.

הנאמן – אתמול… אתמול בערב היה הדבר? אתמול נסעה בריינדיל מזה!?

גבאי אחד – כן, אתמול, בשעה שאנחנו אכלנו את הסעודה… מספרים: שבנה לא חפץ להובילה עִירה ק. הוא ידע שרגעיה ספורים, הוא רצה להביא רופא מק. לעירנו, אבל הקמצנית הזאת, היא לא נתנה לו שמא יעלה לה ביוקר. אמנם האדם קצר בינה הוא, שוכח הוא תמיד שהיום כאן ומחר בקבר…

הנאמן – לו ידענו… לו ידענו שתסע מזה… אז… אבל מהיכן יכלנו לדעת? כלום נביאים אנחנו? אך הנכון הדבר שהיא מתה בק.?

גבאי ראשון – כנכון היום, הנה יענקיל בעל העגלה מספר, הוא בעצמו לִוה אותה לבית עולמה…

הנאמן – צאו וחשבו!… בנאמנות אומר לכם שבשרי נעשה חדודין חדודין. צאו וחשבו, כמה בשר, כמה דגים, כמה יי"ש, הלא את הכל לקחתי בהקפה.

גבאי שני – (בגרדו את קרחתו) וגם על הסעודה בט"ו כסלו אין תקוה.

גבאי שלישי – גם על ט"ו כסלו אין תקוא וי רבונא דעלמא כֻלא.

גבריאל הרקדן – אחים עצה טובה מצאתי!

כֻלם – מה? מה?

גבריאל – העבודה עצה טובה, גם על ט"ו כסלו יש תקוה.

כֻלם –?!?!

גבריאל – את הפנקס נִתֵן במשכון ועל הכל יספיק לנו.

כֻלם – הידד! הידד! עצה טובה. את הפנקס למשכון ועל הכל יספיק לנו…

המליץ, ט“ז בכסלו תרס”ג (16.12.1902)

תמונות וצללים 1

מאת

דבורה בארון

---

קל וחֹמר

מאת

דבורה בארון

מוצאי שבת קֹדש…

ובבית המדרש בס־קא השליך הס.

הכל עומדים ושותקים, שותקים ומנענעים את ראשם…

ראש המתיבתא¹ יושב ומטיף את שיעורו.

פניהם של אלו העניים, שמהם תצא תורה, חִורים עד מאד. זה שבועות מספר שלא קִבלו מ’החלוקה' אפילו פרוטה אחת. והוא יושב ומטיף:

– חנניה מישאל ועזריה לקחו קל וחֹמר מצפרדע… דוקא מצפרדע…

הלא אפשר היה להם לקחת קל וחֹמר מאברהם…

עוף אחד יש בכרכי הים וחול שמו… כשראה חול זה. כי נֹח טרוד הוא… בשעת המבול… נפנה לקרן זוית ולא תבע את מזונותיו… ובשביל זה הוא מאריך ימים…

התבינו: קל וחֹמר צריכין לקחת מצפרדע… מֵחול… מה חול זה לא תבע את מזונותיו… וכו' וכו'.

ובבית המדרש השליך הס… כל הבחורים עומדים, מנענעים את ראשם ושותקים…

---

שלא בפניו ובפניו

מאת

דבורה בארון

בתוך הטרקלין יושבים הם, כל בני הבית, ומשוחחים.

הבת, היושבת אצל החלון, מקפלת מעט את המסך ומבטת החוצה.

– למה הנך מתבוננת כל כך הרבה החוצה? – שואל האב.

– הס, אבי! – אומרת הבת, הנה איזאק מאירוביץ עומד פה על המפסעה¹ אצל ביתנו. כנראה, נמלך הוא בלבו, הַיכנס לביתנו אם לא.

– אורח הגון! – קראו כל בני הבית, ילך לעזאזל!

– ומה? – שאל האב, העבר את ביתנו?

– האינך שומע – ענתה הבת ביאוש – הלא חולץ הוא בפרוזדור את הערדלים… הוא נכנס.

הוא נכנס! אמרו כֻלם באי־רצון.

– ובודאי גם ארוחת הצהריים יאכל אתנו… – כועסת בעלת הבית.

– ארוחת הצהרים עוד יאכל! – כועס האב.

* * *

– צפרא טבא! – אומר מאירוביץ בעברו את הסף בגִלוי ראש.

– צפרא טבא! צפרא טבא! עונים כֻלם בפנים מסבירות – אורח הגון! אורח הגון!

– בודאי אין לכם פנאי עתה לקבל אורחים – אומר מאירוביץ.

– חלילה! – עונים כֻלם, איך אפשר שאין פנאי לקבל אורחים ועוד אורח הגון כמוך, שבכל עת ובכל שעה חביב אתה עלינו.

– האמֵן לנו, אדוני מאירוביץ, כי כבר התגעגענו עליך – אומרת בעלת הבית.

– מאד נעים! עונה מאירוביץ.

– ומדוע באמת לא בִּקַרת עת רבה כזאת בביתנו? – שואלת הבת.

– פנאי לא היה לי, רזא פבלובנא, מצטדק מאירוביץ. אקוה, כי תסלחו לי!

– אי אפשר למחול על דבר כזה – אומרת רזא.

אבל עתה לא נניחך עוד, עד שתאכל אתנו ארוחת הצהרים, אומרת בעלת הבית.

– בודאי אתנו תאכל ארוחת הצהרים – אומר גם בעל הבית.

---

רזא דשבת

מאת

דבורה בארון

ואף כי בחשאי היה אותו גבאי עושה דבר זה, בכל זאת נתודע הדבר, ומכיון שנתודע הדבר לה’כת', מסרו זאת תיכף ‘לו שיחיה’.

וכך היתה עובדא באותו גבאי:

נכרית אחת היתה בשיבבותיה¹ של גבאי זה, ו’רזא' שמה.

וכל שבת ושבת, כשהיה אותו גבאי צמא, היה נכנס לביתה של נכרית זו ומבקש ממנה חמין.

ולא בלשון הדיוט היה משתעי עמה, כי אם בלשון חָכמה; כלומר, כשהיה מבקש ממנה חמין, היה אומר לה:

– רזא, בודאי קלקלת היום את קיבתך?

ומיד היתה אותה נכרית נענית ואומרת:

– כרגע, אדוני, ירתח המיחם…

ומכיון שנתודע הדבר ‘לו שיחיה’ נעצב ויהי שרוי בצער; ותתעצב כל ה’כת' ותהי שרויה בצער.

ויעמוד ‘הוא שיחיה’ כל אותו היום ב’זוית' ועיניו נשואות למרום, וכל הכת עמדה מימינו ומשמאלו, ועיני כֻלם נשואות, ‘לו שיחיה’.

ועל אותו הגבאי צִוו שלא יבוא יום זה במחיצתן של החסידים…

– איש אחד חָטא – התחיל הרבי – ועל כל העדה יצא הקצף…

– על כל העדה; אוי, אוי, אוי! נאנחה כל ה’כת'.

וישתוק הרבי, ועיניו – עיניו נשואות למרום…

וכל ה’כת' ממתנת.

פתאום והנה קרן עור פניו של הרבי, וַיגחך הרבי גיחוך קל… וַיַחלק מעט את זקנו, הזדקף, וישב על כסאו.

ויעמדו החסידים מימינו ומשמאלו.

ויפתח הרבי את פיו הקדוש:

– מצטער הייתי, רבותי – התחיל הרבי – הרבה נצטערתי… אטו מילתא זוטרתא היא², שהגבאי שלי יחטא? הלא רגלי חסידיו ישמור… ואיך אפשר?… והייתי שרוי בצער, עד ששם… שם במרום נעשה רושם, ורמזו לי שהגבאי שלי לא חטא. – התבינו, רבותי, נכרית זו, הלא רזא שמה?

– רזא, רזא! – נענו כלם פה אחד.

– ובכן. התבינו, זה הוא… זה הוא רבותי רמז… מה דִכתיב ‘רזא דשבת’ רֶמז הוא ש’רזא' זו לא נבראה אלא להכין חמין בשבת! התבינו? הי, הי, הי… גִחך הרבי.

– מבינים, מבינים אנחנו, הי, הי, הי – גחכה כל ה’כת'.

מאותה השבת לא היה נכנס אותו גבאי לביתה של אותה נכרית בצנעה, כי אם בפרהסיא, ואותה רזא, לא רזא של חול היתה לכל ה’כת' כי אם 'רזא דשבת'.

קאוונא

המליץ, ט“ו בתמוז תרס”ג (10.7.1903(

תמונות וצללים 2

מאת

דבורה בארון

---

הנקמה

מאת

דבורה בארון

ערב טוב! – אמר יצחק זלמן אל הפלונית שלו, שישבה סמוך אל השלחן ורגליה סמוכות על דרגש קטן וַתתקן פוזמק.

– ערב טוב, שנה טובה!

– ה־ן, ה־ן – התחיל יצחק זלמן בהפשיטו את בגדו העליון – סבור הוא שאינש זוטר אני… חושב הוא מסתמא, שיש לו עסקים עם איש מן השוק ‘הימח־שמוניק’ הזה; אבל עתה יודע הוא, שאני הנני יצחק זלמן, בעל בית הגון ברסן… והוא הוא הנהו הערצקע ותו לא.

– אבל מה קרה לך, איציק, מה היה? – שאלה הינדא לאה, שהיתה טרודה בתפישת החוטים על המחט, ובהרימה את ראשה הסתכלה בפני בעלה בעד משקפיה, וחטמה היה דומה לתפוח אדמה קלוף.

– לא כלום, ע־הע, ע־הע! – השתעל יצחק זלמן – לא כלום, אנכי… הלא תדעי, כי ראובן מכפר בזליץ בא אלי בתור סרסור על אודות שלוש מאות עגלות התבואה, שיש אצל פלטריצקא למכור. אנכי אמרתי, כי מחרתים אביא אליו דמי קדימה. בקיצור, לא כלום. כך הוא, הלכתי, השגתי ‘גמילות חסד’ ובאתי לראובן והנה – התבואה כבר נמכרה להערצקע. בקיצור, מילא, לנגיד הלא יש לו מזל, ותיכף כשקנה את התבואה התחיל גשם לרדת ארצה ובכל יום יורד מטר בלי הפסק. כמובן, מביא עתה הגשם נזק לתבואה בשדה, והערצקע מעלה עתה את המחיר מיום ליום… ואנכי… אנכי מתפוצץ! אבל עתה – ע־הע ע־הע! – עתה יתפוצץ הוא ולא אני…

– דהיינו, באיזה אופן? – שאלה הינדא לאה בהניחה את הפוזמק על ברכיה ובתפשה בידה את סנטרה – דהיינו?

– באיזה אופן? – פשוט מאד! בבית המדרש, תודות לאל, עוד דעתי נשמעת… בקיצור, לא כלום. אחר תפלת המנחה נגשתי אל הרב ואומר לו, כי חס אני על עירנו ועל עניי דכֻלא עלמא סתם, ובכן – אמרתי – ובכן… יען כי הגשם מביא נזק רב לתבואות השדה, לכן נחוץ להתחיל לומר בכל יום את ה’יהי רצון' שיח דל הגשם. הצעתי נתקבלה ומחר בבקר יוציאו זאת לפעֻלות – התביני? ע־הע, ע־הע! יצחק זלמן התבונן ישר אל משקפי אשתו במבט כזה, כאילו היה אומר לה – ומה, הינדא לאה, היש לו לבעלך מֹח בקדקדו? יש!!

והינדא לאה הסתכלה בפני בעלה בהנאה יתירה וַתתקן, אגב אורחא, את הפאה הנכרית שעל ראשה…

---

בסקירה אחת

מאת

דבורה בארון

ובכן – בעוד רגעים אחדים, בעוד שעה קלה ואני… ואני טובעת פה בנהר.

– מה יפה הוא מראה הנהר! מימיו שוקטים, הולכים בנחת; מעין צניעות, איזה חסידות מרחף עליהם. עליהם לא ניכר כלל, כי בעבור עוד רגעים אחדים ישללו חיי עלמה…

הנה, גם פה נשמע קול רעש העיר. הכל הומה, הכל חי והכל שואף לחיים, ורק אני הולכת למות, רק אני שובקת חיים לכל חי…

מה נעימים ומה חביבים נראים לנו החיים בשעה שאנחנו הולכים למות.

למות! מה נורא הדבר!!

כן, נורא הוא למות, אבל לחיות חיים כאלה עוד יותר איום, עוד יותר נורא. העבודה הקשה מפרכת את גופי מתשת את כל כחותי. מרגישה אני, כי כחותי פוחתים והולכים: פָני נצטמקו, נתחורו ונתקמטו… וזה הוא אך בשביל שאני יגעה יותר מדאי… ובשביל… בשביל שאני משׂתכרת מעט מאד. ועניותי מנַולתי, כן… כבר אני נחשבת בין המכוערות שבעיר… ואיש לא ישים אלי לב…

זוכרתני, כי פעם אחת החלטתי להתפטר על שבועות מספר ממשמרתי, למען אשר אנוח מעט; אבל בבואי אל הורי, לקחת מהם רשות על זאת, מצאתי מצבם עוד יותר רע ממצבי…

בחֹרף כמדומתני, היה הדבר. בבית היה קר ואפל, קירות הבית רטובים ומשִמשות החלונות טפטפו טפות של מים; הכפור, שהוגלד על השמשות, נתמסמס עתה והמים ירדו על קרקע החדר, שאיננה מרוצפה. על התנור ישבה אמי; היא מרטה נוצות והשתעלה לפעמים תכופות. ומעיניה – כמו משִמשות החלונות – טפטפו טפות, טפות של דמעות…

אבי, הסומא בעין אחת, שכב על קופת סמרטוטין, מטפחת מזוהמת ומקופלת היתה קשורה לו על לחייו ומתחתה נראו סריטות ופצעים מגולדים.

אנכי הבטתי על אבי ואחרי כך על אמי בתמיהה ועיני נתמלאו דמעות…

ואמי ספרה לי אז, במחתה בידיה הרועדות והכחולות מקור דמעותיה מעל לחייה הכמושות והכחושות, כי אבי שוכב זה כשבוע ימים במצב כזה. בלכתו על חלקת הקרח מעדו רגליו וַיפול, ופניו מלאים עתה פצעים; ונוסף לזה עוד הצטנן. בביתה אין לחם ואין עצים להסקה… ושכניה – שכניה גם כן אינם מרחמים אותה, מפני שמרגלא בפומייהון¹ לאמר: ‘יוסף הבנאי עשיר הוא, אלא שהוא מתמסכן’.

ויותר לא שמעתי… נִערתי מכיסי את המטבעות האחרונות ואנוס…

אז שבתי עוד הפעם לעבודתי. כל היום עמדתי בחנות, ןָאטען על שכמי סחורות מסחורות שונות; טפסתי על הסולמות וכו' וכו', ובעתות הפנאי עוד עשיתי סדרים בבית החנוני… ופני?… פני נתקמטו עוד יותר… ושערותי גם הן התחילו להלבין…

אך למה זה אני ממתנת… הלא כבר החלטתי… כבר באתי לידי מסקנא, כי אין לי דרך אחרת בלתי אם לשום קץ לחיי. ולמה לי לחכות… לשהות?…

אך מי זה הולך שם? – איזה בחור, כמדומתני… אחכה עד שיעבור ואחרי כן…יעבור נא הוא… ואז אקפוץ… כן, בחור… בעל שפם שחור… הוא מתבונן בי… אמנם ‘בחור נאה’…

אך מה איכפת לי? למה זה אני ממתנת? – הלא כבר עבר…

והוא סקר בי… כן… ואני עומדת כגולם!…

אך מה לי לעשות? – למות…?

לא אאחר את המָות!…

קאוונא

המליץ, כ“ו באב תרס”ג (19.8.1903(

---

מספּורי קבּרן זקן

מאת

דבורה בארון

קובר מתים הייתי.

וגם את החומות מסביב להקברים הייתי עושה.

ומעשה באשה אחת ושושנה שמה, שחלתה במחלת הסרטן ותמת.

ושושנה זו לאו אשה מן השוק היתה. תמחול נא לי, אם כי הבריות אמרו שהיא טפשית קצת, אבל, לא שייך, היא היתה עקרת הבית וחביבה אצל בעלה היתה…

בעלה לא היה דומה לה, לא באפיוֹ ולא בכלום. ממין אחר היה בעלה.

הבריות אמרו עליו שהוא ידען גדול, שיודע הוא את הנקודות השחורות, ואחרים היו אומרים שהוא… שהוא מין, אפיקורס רחמנא לצלן. אבל בכלל היה איש טוב ועסקן גדול במילתי דצִבורא¹.

אבל אין זה מגוף הענין – בקיצור היא מתה ואנכי קברתיה.

קברתיה, וגם חומה עשיתי סביב קברה.

והחומה היתה יפה באמת, משופרי דשופרי היתה החומה הזאת.

כדאית היתה שושנה לחומה כזו…

…אז הזמנתי את בעלה, את ברוך הסוחר שיואיל בטובו לבוא, לראות את ‘המלאכה’ והעיקר לשלם לי…

ובבֹקר בהיר אחד בא.

בצעדים מדודים עבר את בית העלמין ויגש אל החומה, אל קבר אשתו…

ויתחיל מסקר ומסתכל בחומה, מתבונן בה מכל הצדדים.

ואנכי הבטתי אז ישר אל עיניו: חפצתי לדעת איזה רושם עושה עליו מלאכתי.

פתאום התחיל ממשש בידיו את החומה, וַיך גם באגרופו אחת ושתים, כאילו חפץ לדעת, החזקה היא אם לאו?

– ומה? – שאל – מה??

– מה? – שאלתי גם אנכי בתמיה.

– חזקה היא החומה? כן?!

– קֻשיות כבודו מַקשה, ‘אם חזקה היא’? בודאי חזקה היא.

– זאת אומרת – גמגם ברוך – זאת אומרת שלעולם לא תצא עוד שושנה מזה, לעולם??!

– בודאי, כמובן, לעולם, – עניתיו.

באותו שעה נשבה רוח דרומית בעצים, ויזדעזעו העצים ויניעו בראשם ובכל בית העלמין נשמע:

– בודאי לעולם…

ובשעה זו הזדעזע גם ברוך.

– לעולם – אמר – וַיִפל ויתעלף…

* * *

ושוב מעשה באשה אחת, בחנה אשת יוחנן הנגר שחלתה במחלת דלקת־הגרון ותמת.

ואשה נאה היתה חנה, יפה כשמש בתקופת תמוז.

זוכרני, שבשעה שהנחתיה בקבר, כסה אודם קל את פניה. סימן יפה למת…

כבֻבָּה ממש היתה יפה חנה.

– ‘חבל, חבל על האי שופרא דבלי בעפרא’² היו הכל אומרים אז.

חס הייתי אז גם אנכי על יפיה. זוכרני, שעד זיבולא בתרייתא³ הייתי מדבר ביפיה של אשה זו.

איש גס היה בעלה ואוהב לפעמים גם את הטִפה המרה…

אך בכל זאת היו שניהם כיונים ממש.

…בקיצור, – קברתיה אז וָאעש חומה סביב קברה.

והחומה היתה פשוטה מאד, מִלבנים וחֹמר עשיתיה, כבקשת יוחנן.

ביום מעונן אחד בא יוחנן הנגר לראות את מלאכתי ולשלם לי.

הוא עבר בפסיעות גסות את בית העלמין, וַיגש אל הקבר.

הוא הסתכל בה וַימששה בידיו.

ואנכי פהקתי בשעה זו, וָאגרד את פדחתי; חפץ הייתי שלא יכיר בפַני כי החומה איננה חזקה.

והוא התחיל:

– ומה? שלמה, החזקה היא החומה? כן!

– חזקה, עהע, כמובן – עניתיו – וָאשתעל מעט.

– זאת אומרת – שזוגתי לא תצא עוד לעולם מזה??

– ………

– לעולם?! דַבֵּר!!

– בודאי, כמובן, מתים בל יחיו… עניתיו, ואמצץ את מקטרתי.

לעולם! אמר הנגר, ובידיו הגסות והמלוכלכות בזפת משש עוד הפעם את החומה.

אנכי לא עניתיו.

– והמלאכה טובה?

– חזקה!…

– ואתה סיימת את כל המלאכה?

– בודאי, סיימתי…

– ובכן… ובכן נלך ואשלם לך, ואחרי כך נשתה מעט יין, נשתה ‘לחיים’…

ובשעה זו נשבה רוח צפונית, רוח קרה, בעצים וַיזדעזעו העצים ובכל בית העלמין נשמע:

– לחיים…!

* * *

ומעשה בכלבא אחת שמתה, והיתה נבלתה מוטלת בתעלה, אשר סביב בית העלמין.

ועל גופה של כלבא זו היו תולעים זוחלים, זבובים מזמזמים ונמלים רומשים…

וזוכרני, שבעלֵי נפש היפה היו אומרין, שכבר גם ריח רע נודף ממנה…

וכלבה זו שתקנית גדולה היתה וסבלנית גם כן…

היא גדלה אצל חלבן עברי וַתהי היא חיה עם חברבר ‘כלב הפריץ’ בשלום, כבעל ואשה היו חיים.

היא היתה שתקנית והוא גם כן לא היה נַבחן מטבעו…

אבל אין זה מעניננו.

בקיצור, פעם אחת זוכרני, ואני עמדתי אז סמוך לפרגוד בית הקנרות והמַרדה⁴ בידי.

והנהה חברבר הולך וקרוב אל בית הקברות.

ופתאום עמד אצל נבילתא של כלבא.

הוא הסתכל בגופה, הריח את בשרה וַיגע גם בכף רגלו בגופת רעיתו…

אחרי כך עמר רגעים אחדים תפוש במחשבות… כאילו שהיה נמלך בלבו…וַיריח עוד הפעם את כלבא.

וירם חברבר את ראשו ויתחנן בי בעיני־שאלה. דומה כמו שהיה שואל:

– ומה אתה סובר – התחיה המתה? התזדעזע?…

ואנכי התחלתי מנענע את ראשי בשלילה:

– לא תחיה! לא תזדעזע! – אמרתי.

ורוח נשבה בין עצי בית הקברות, ובכל בית הקברות נשמע:

– לא תחיה!… לא תזדעזע!…

ויסתכל חברבר עוד הפעם בכלבא, וַיריח עוד הפעם את בשרה, ופתאום והנה התחיל פושט את עורה ואוכל את בשרה…

קאוונא

הצפירה, י“א בתשרי תרס”ד (2.10.1903(

נשים קנאניות הן (מדרש רבה, לך לך מה"ה י')

בחדר קטן יושבת העלמה גלדברג ומשננת את לקחה.

ממולה יושבת רעותה לוין.

פניה של לוין עגולים ועיניה יפות.

וגלדברג היא בעלת פנים מכוסים בהרות־קיץ ועיניה טרוטות קצת.

לוין, שישבה עד כה ותִשתק, התחילה לדפֹק באצבעותיה על השלחן ותאמר:

– הניחי, גלדברג את השעור; נפטפט נא מעט.

– והשעור מה תהי עליו?

– לא כלום, תדעי את השעור, אחראית אני…

– כלום יש חדשות?

– כמעט שאין כל חדש.

– איפה היית היום?

– בגן העירוני.

– לבדך?…

– עם גרישא…

– איזה גרישא, זה שראשו מתולתל?

– לא, זה שעיניו יפות…

– זה שעיניו יפות. לא התודע אלי…

– הלא גם גרישא בעל הראש המתולתל לא התודע אליך מעולם!…

דממה.

– אתמול הזמינני ברוכוב ללכת אתו אל הקרקס; הוא קנה כרטיס בעדי – הוסיפה לעווין.

גלדברג לא ענתה כלום.

– גבר נאה הוא ברוכוב… אך… כמדומני, שגם אותו אינך יודעת… מה?

אנחה.

– ולמה את נאנחה, דאגנית?

– אינני נאנחה כלל.

– באמת מדוע לא תתודעי אל הבחורים הללו? בישנית את…!

– לאו משום הא…

– אלא?

– סתם…

– שכחתי – אמרה לעווין ותקם ממקומה – בערסון ימתין… הוא חפץ לטייל; שלום…!

– שלום – ענתה גלדברג ותלוה את רעותה במבט של קנאה…

* * *

בחדר השני יושבת אחותה הגדולה ממנה.

היא ישבה אצל השלחן ותשוחח עם חברתה זק.
על שלחן קטן, סמוך למזנון, המקושט במגבות, עמד מיחם רותח. ועל השלחן הגדול – כוסות מלאות תה וטס זכוכית קטן מלא דבדבניות מטוגנים.

– במה עסקת היום? פתחה גלדברג ותסדר את תלתלי שערותיה הצהובות.

– בחנות הייתי, גם אצל התופרת, ענתה זק.

דממה.

– חבל שלא ראית עדיין את שמלותי החדשות… התחילה זק.

–… שתי את התה, שמא יצטנן… – הפסיקה גלדברג.

– תודה, אך לו ראית כמה יפים השרוֻלים, שהתופרת אומרת לעשות… מלמעלה הם צרים ומלמטה רחבים כשקים…

– עהע!… עהע!… השתעלה גלדברג.

– התדעי – הוסיפה זק – גם את מגבעתי אני מתקנת… אני מקשטת אותה בשתי נוצות…

דממה.

– מדוע לא תקני אַת בגדי־חֹרף?

– למה לי? אנכי מסתפקת בבגדי שיש לי מן השנה שעברה.

– אבל, בוז, לא יפה, בנאמנות.

– אָח!

– טפשית, חסה אַת על ממונו של אביך?… שטותים!…

– לא משום זה…

– אך משום מה?

– סתם…

– סלחי, אני צריכה ללכת… אמרה זק… התופרת תחכה שם… שלום!…

– להתראות… ענתה גלדברג ומלבה התפרצה אנחה עמוקה.

* * *

ובחדר־המבשלות עומדת האחות הבכירה…

פניה של זו מקומטים מעט… לסתותיה נופלות ושערותיה כבר התחילו להלבין… היא קִפלה את וילון התנור ותפשילהו על הכרכוב: סִדרה על הכירה צרורות וקיסמין והתחילה להצית בהם אש.

אצלה עמדה שכנתה אסתר – אשה צעירה לימים.

– איפה היית, אסתר – שאלה גלדברג ותתקן את הצרורות על האח.

– באיטלז.

– הבשר קנית?

– כן.

– ולמה לך בערב, כלום אין לך פנאי בבֹקר?

– בודאי אין לי פנאי בבֹקר.

– במה את עוסקת בבקר?

– אני מבשלת את הארוחה. ‘הוא’ אוכל תמיד בשעה הראשונה…

– מי?

– בעלי…

– אַה…

– אף כי ‘הוא’ לא יאמר לי כלום אם אאחר מעט… אדרבא, הוא עוד כועס עלי בשעה שאני עוסקת יותר מדאי…

דממה.

– בלי מררה הוא', תודות לאל… – התחילה האשה הצעירה.

– אַח… יקח השד… עסק ביש יש כאן… הפסיקה גלדברג ותסדר את הצרורות על הכירה – האש איננה נאחזת… יקח השד!…

– קחי מעט נפט – אמרה השכנה – בכלל… מעולם לא ראיתי ‘אופִי’ כזה.

– אָה עכשיו, כמדומתני לא תכבה עוד האש… – אמרה גלדברג.

– כן, לא תכבה… אמרה השכנה וַתסתכל באש שהתחילה להבהב – אך, כמו שאני אומרת לך… כן… מה חפצתי לאמר לך?… הן, באמת, טוב מאד שהנך ‘בעלת הבית בפני עצמה’, בנאמנות…

– הבל, מה הנאה יש כאן?… שאלה גלדברג.

– בכלל…

– מה בכלל?…

– בכלל – אמרה האשה הצעירה – הן יש לך ‘רֵעַ’ ואינך מרגישה שום געגועים… אינך בודדה… הנך קונה, מבשלת, אני אינני מתחרטת על הקדושין שלי, חי נפשי…

דממה.

– אך למה זה אני עומדת? לא לחנם אומרים: ‘תשעה קבין שיחה נטלו נשים’. אני מפטפטת כאן, והוא…

– למה תמהרי?

– הוא‘… הוא בא בודאי… וכשהוא בא מ’שעוריו’ אוהב הוא שהנני בבית…

– הנה כי כן…!

– ליל טוב!… אמרה השכנה ותצא.

– ליל טוב – ענתה גלדברג…

האש התחילה ללחך את הצרורות והקיסמין – אחזה בהם וַתתלקח לשלהבת… לאורה נראו שערות גלדברג עוד יותר לבנות ובעיניה הזהירו שתי דמעות…

קאװנא

המליץ, י' בטבת תרס"ד (29.12.1903(

תמונות וצללים 3

מאת

דבורה בארון

---

הגנבָנית

מאת

דבורה בארון

הבית מלא אור.

באמצע החדר שוכבת ה’מתה' ולמראשותיה דולקים נרות. האויר מחניק ומלא זבובים, הפורחים, מזמרים ומשתקשקים בכנפיהן אל שמשות החלונות.

על כסאות, ספסלים ודרגשים יושבות נשים ותופרות את ה’בגדים־העולמים'.

אנחות תכופות יוצאות מלבות הנשים, היושבות כפופות ותופרות. לפעמים, האחת או השנית מנגבת בקצה מטפחתה שעל ראשה את דמעותיה, שכבר נתיבשו מעיניה…

על אחד הספסלים יושבת ‘שר’קה הגנבנית’, היא תופרת ומתאנחת.

לפעמים היא מרימה את ראשה, סוקרת סביבה, מתבוננת ברהיטי־הבית, שאינם נאים כלל – ומבטה ישאר תמיד, כמו מודבק אל מטפחת המשי… שם… על השלחן הקטן…

– מטפחת – חושבת שר’קה, – מה איכפת לי… פייגיל מתה… יתומים קטנים נשארו…

והיא מתעמקת עוד הפעם במלאכתה. במֹחה מצטירת מתחִלה מטפחת־משי כמו שהיא, מטפחת שכֻּלה־משי, ואחרי כן – אך נקודות, נקודות של משי הפוחתות והולכות, הולכות וכלות עד שהיא מרימה עוד הפעם את ראשה…

– זהו סוף כל האדם – פתחה אשה אחת – וַתקרב את המחט עם החוט אל הנר בכדי למצא את קופת המחט.

– ומה אַת סבורה! – אמרה גרונה’לה הטפשית ותזדקף.

– האי עלמא, אוי, אוי, אוי – האי עלמא לבֵי הִלולא דַמיא¹ – התחילה געלע הדרשנית בתחבה חוט במחטה – בשעת הילולא וחינגא אדם בא לידי שכחה… הוא שוכח הכל… ועושה מה שלבו חפץ… אבל שם – שם נותנין דין וחשבון על הכל.

ועוד הפעם דממה בבית. נשמע אך קול קריעות הבד… וזמזום הזבובים.

– שם נותנין דין וחשבון על הכל… – מצלצל באזני שר’קה הגנבנית ועל הבד שבידה מרקדות ומפזזות נקודות, נקודות של משי…

* * *

חֹשך בחוץ… השמים שחורים, ואף כוכב אחד לא נראה עליהם… שני אנשים הולכים ובידיהם פנסים להאיר את הדרך… אחריהם הולכים אנשים אחדים ומלוים את ה’מתה' ואחרי האנשים הולכות הנשים… כלן עטופות ומכורבלות במטפחותיהן, וכלן פוסעות פסיעות גסות…

ושר’קלה הגנבנית גם היא ביניהן. היא עטופה במטפחתה הגדולה וצועדת… מסביב לה משתטח ים נקודות של משי… ובידה היא מרגישה דבר מה…

* * *

---

ביער

מאת

דבורה בארון

והיום הוא אחד מהימים האחרונים להיותי במעון דשא.

והשעה היא אחת מהשעות שהיאשן (פסימיסט) שבי מתחיל מתעורר, עולה ומבצבץ בתוך לבי; עולה וממלא את לבי, את ראשי, את רמ“ח אברי ושס”ה גידי.

ואני בתוך היער הזקן, ובידי התנ"ך הישן.

ורוח גדול, רוח קר מנשב.

שערות ראשי הארוכות מתפזרות מפני הרוח…

עלי התנ"ך, המונח על ברכי, מתעלעלים ברוח.

ועצי היער הזקנים נוטים גם הם אל הצד, שינשב הרוח…

ופנַי מתחילים מתכמשים ומתקמטים מרוב צער, שאני מרגישה מזה…

עלי התנ"ך כמושים ומתולשים מרוב משמוש ידים גסות, שהרגישו עליהם.

ועלי העצים מתכמשים, נופלים ונושרים מרוב גשמים, שירדו עליהם.

אני מתמתחת בתוך העריסה ומתאנחת.

העצים מתכשכשים איש אל אחיו והם גם הם כאילו נאנחים…

ועלי התנ"ך המתעלעלים ברוח, מרפרפים איש על גב אחיו, נוגעים ואינם נוגעים, והם נאנחים…

ואני מתכמשת, מתכוצת, מתעצבת ומזדקנת יחד עם הזקנים הללו.

ובשעה זו אני מתגעגעת כל כך הרבה לאדם, אבל היער ריק, אדם אין…

– האדם איהו? – שואלת אני.

– איהו?? – שואל גם היער, כנראה.

והרוח מנשב, ועלי התנ"ך מתעלעלים.

ואני חוטפת בין העלים המתעלעלים פסוקים וחצי פסוקים דברי הנביא בולטים לנגד עיני:

– ‘באתי – ואין איש… קראתי ואין עונה’…

– ‘אין איש’!!! – אמר הזקן היער.

הרוח מנשב, והעלים מתעלעלים:

– ‘ורחק ה’ את האדם – קוראת אני – ורבה העזובה בקרב הארץ'.

– 'ורבה העזובה בקרב הארץ! – מחליט היער.

העלים מתעלעלים ומתעלעלים:

– טס־טס־טס… טס־טס־טס.

אני קוראת:

‘אין עושה טוב, אין גם אחד’.

–' אין גם אחד' – מסכים הזקן היער.

והתנ"ך מצטנח מעל ברכי ותוּ אינני רואָה כלום…

קאוונא

המליץ, ט“ו בחשוון תרס”ד (5.11.1903(

---

פרודים

מאת

דבורה בארון

(תמונה)

… אז החלה החמה לשקוע.

וַתשלח את קרניה האחרונות אל חלון חדר החולה המסוכן, ותחדֹרנה מבעד לוילון המסורג, ונקודות, נקודות אור השתטחו על הקיר הסמוך למטת החולה..

ודממה היתה בחדר.

החולה שכב פרקדן וינשֹם בכבדות; השתעל ויגנח לפעמים תכופות.

ויש שהיה פוקח את עיניו קצת, מסתכל בחמה השוקעת… ומתבונן ברעיתו המקוננת…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הרגעים עוברים ועוברים.

ונקודות האור על הקיר פוחתות והולכות…

נשימתו של החולה הולכת הלך וכבד.

ופני האשה הצעירה יֶחֱוָרו מאד.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– הוא הולך!… קרא שכן קרוב, שנכנס החדרה.

מי?

– הוא… הרב… וגם ה’סופר'…

…ברגע ההוא החלו נקודות האור של קרני השמש לרעוד על הקיר, ואחדות מהן נעלמו…

והחולה התחיל משתעל, ופולט מגרונו טפות דם.

ותתחלחל האשה הצעירה וַתָשב לקונן, ודמעות גדולות ירדו מעיניה…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

וַיבֹא הרב, וגם הסופר בא.

וַיכנסו גם העדים הביתה…

פני הרב היו לבנים מעט.

וחטמו של הסופר היה סומק קצת…

וַישב הרב סמוך למטת החולה, ויתאנח.

והסופר השתעל מעט…

…אז פקח החולה את עיניו.

– מה שלומך, ר' חיים, – שאלהו הרב.

החולה לא ענה דבר. הוא הסתכל בה… ברעיתו…

– כן… באמת – ענה הסופר – עוד תחיה, אהאָ! ואנחנו נשתה עוד ‘לחיים’, לא כלום…

וַיתבונן החולה עוד הפעם ברעיתו.

– ר' חיים – פתח הרב שנית, ובעיניו הטובות התנוצצו שתי דמעות – אל נא תתיאש, ר' חיים, קוה לה'! הוא ישלח לך בוודאי רפואה… מעשים בכל יום… תחיה אי"ה ותשא עוד הפעם את זוגתך… הלא אך לשעה הוא… סגולה, ותו לא…

– בודאי בודאי, הסכים הסופר ויחכך את ידיו זו בזו – מעשים בכל יום… אני בעצמי כתבתי גטין הרבה… והחולים שָבו אחרי כן לאיתנם, קמו ממטתם ועכשיו הנם בריאים… חזקים כאבנים ממש… ולא עוד, אלא שהם עתה גם אבות לבנים…סגולה… סגולה ותו לא…

עיני החולה הבריקו רגע, צל של תקוה נראה בהן…

פני האשה הצעירה גם כן התחילו להתאדם… זיק תקוה התלקח בלבה… ועל הקיר עמדו עוד נקודות אור אחדות…

השמש לא שקעה עדיין…

…

– הכי הכל מוכן? – שאל הרב את הסופר.

– הכל, רבּי, מוכן ומזומן – ענה הסופר ויתקן את המשקפים על גב החוטם.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

אשה צעירה! – אמר הרב בקול חלש – גשי הלום…

– עדים! אַיכם? – קרא הסופר.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הגוסס אָחז בידו את ה’גט'… נחרה נשמעה מלבו וידו התחילה רועדת… ותרעדנה ידי האשה, המוכנות לקבל את הגט, ודפיקות לבבה נשמעו… ונקודות האור שעל הקיר גם כן התחילו רועדות…

– הרי זה גִטֵך… – הקריא הרב…

– ה־רי זה ג־ט־ך – גמגם החולה…

… ומוּתרת אַתּ מעכשו לכל אדם… סִיים הרב.

– ומותרת… אַתּ…ל..כ..ל… אָ…ד… אמר החולה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– אִשה צעירה! – אמר הסופר, – עכשיו אסור לך לדור בכפיפה אחת עם בעלך… גרושה אַתּ… עליך לצאת מזה…

…ויפקח החולה את עיניו, ויסתכל ברעיתו – בפעם האחרונה… הנה… היא יוצאת… והוא נפרד מעליה…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

חצי־חשך היה בחדר… על הקיר רעדו עוד שתי נקודות של אור…

עיני החולה היו פקוחות למחצה, ושתי דמעות הזהירו בהן…

…ופתאום… קול נחרה נוראה נשמעה…

הגוסס פקח את עיניו…וַיסגרן… לנצח…

הוא נפרד מן העולם…

…ועל הקיר נעלמו ברגע ההוא שתי נקודות האור האחרונות.

השמש שקעה… גם היא נפרדה…

ויהי חשך.

הצפירה, כ“ו בסיון תרס”ד (9.6.1904(

---

טיול עברי

מאת

דבורה בארון

(תמונה)

…וגם אנכי קבלתי כרטיס־הזמנה אל ה’טיול העברי', מאת האגודה ‘דוברות עברית’.

– נו – אמרתי אז – טיול, הא טיול… מה איכפת לי אסע!

אמרתי ועשיתי:

ביום השני בבקר כבר נזדמנתי עם כל ה’חברות' על חוף הניֶעמן; שם המתנתי לביאת האניה.

בהיר היה אותו היום וחם עד מאד.

בשמים הבהירים עמדה השמש הבוערת ותנקר בקרניה את עיני כל האנשים…

…על החוף המרֻצף עומדים פה ושם סבלים לבושי סמרטוטין מלוכלכין; מפניהם של אלו העניים מתגלגלין ויורדין טפות, טפות של זעה.

על הגשר הולכים ומטיילים אנשים ונשים המסתתרים בצל שמשיותיהם מחום השמש הבוער.

באמצע הגשר נוסע איזה אכר, הסוקר לכאן ולכאן ומאיים את העוברים בקריאותיו: הוי, הוי, שיִפְנו לצדדין ויזהרו מסוס הסומא בעינו האחת.

על ספסל נמוך יושב יהודי כפוף, אצלו מונח צרור קטן; נעליו המכוסים באבק מעידים שהוא הולך רגלי מאיזה כפר, אצלו יושב יהודי זקן, עבדקן, הוא מריח את הטבק מן הקופסא וממצמץ בעיניו לרגעים.

– נא, רבונו של עולם, זהו חמימא… אהא… כשהקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, אז אין כל בריה יכולה לעמוד לפניה… הע, הע, הע, ואין נסתר מחמתו כתיב… זהו שאמר הכתוב. –

– עט, חמימא – הפסיקו השני – לא חמימא ולא קרירא… סתם… לא כלום…הוא התחיל מריח את הטבק.

על הנהר נראתה מרחוק נקודה שחורה ושהלכה הלוך וגדול, הלוך והתבלט, נשמעה שריקה איומה וממושכה, שריקה שיש בה מעין קריאה של נצחון, נראה ששְׂמֵחה היתה אניה צַוחנית זו, כי סוף סוף עלתה בידה להגיע אל החוף…

הלְכֻלְכֶן יש כרטיסי־מסע? – שאלה חברה אחת.

– לְכֻלָנו! – ענו קולות מקולות שונים.

– אם כן ‘מרש’ אל האניה! – אמרה חברה אחת שאהבה לתבל את דבורה העברי במלים לועזיות.

והחברות התחילו יורדות בשלבי הסלם…

… אחרי שריקות איומות, מחרידות את עורקי המוח, התחילה האניה זזה ממקומה. הנחתי את טנאי, הממולא צידה לדרך, על אחד הספסלים והתמתחתי מעט. חשתי בראשי מגֹדל החום ובלבי הרגשתי איזה געגועים לעירי שעזבתיה לשעות מספר.

הִנה החוף הולך הלוך ונעלם מן העינים; נראים עוד ראשי הגגים של החומות היותר גבוהות… וצַלְמי בתי כנסיות של הנוצרים, מגדל הצופים… עוד מעט וגם זה יעלם.

שעמום אחזני, התחלתי פוהקת קצת ועושה את עצמי אגב גם כאילו שומעת אני מילתא דבדיחותא של חברה אחת, האוהבת תמיד לבדח את דעתם של אחרים.

כל ה"חברות' נגבו לרגעים במטפחותיהן את הזעה מעל פניהן.

נשמעו גבובים וחצאי דברים:

– נו… אהה…

– עה, בוערת היא השמש, אמא!…

– חמימא… חמימא…

– לו נָשב עתה איזה רוח כל שהוא… חבל…

…

בעזבנו את האניה מהרנו תיכף אל היער הקרוב… גם פה אי אפשר היה להסתתר מחום השמש…

– חברות, ראינה, שם יש הר, הר גבֹה. שם נמצא לנו מקום טוב, שם יש בודאי גם צל… – קראה חברה אחת.

– אמנם מצל הוא ההר הזה – קראו כל החברות פה אחד, ותמהרנה אל ההר – האח, פה נמצא לנו מגן מקרני השמש האכזריות…

– אהא – התפארה אותה החברה – אנכי לראשונה מצאתי את ההר…

– ואנכי את הצל מצאתי – התפארה השניה.

– טפשית – גערה בה הראשונה – זאת מובן שאם יש הר יש גם צל.

– הר וצל! האח, מה נעים, אין אנחנו מתיראות עוד מחום השמש…

– הר וצל… האח! הר־צל… הרצל… נשמעו מלים מקֻטעות מכל העברים…

מאֻשרת הייתי בשעה זו… בכל המרחב שמסביב לי מצלצל הדבור העברי, ואנכי בתוך אחיות הנני יושבת… את שפתי אנכי שומעת מדברים… ופה הר וצל!…

מתוך עונג התחלתי מנמנמת…

…ונדמה לי ששם מעבר להר נמצאת איזה ארץ יפה… ארץ נפלאה… ארץ זבת חלב ודבש… ויכולות אנחנו כלנו לִכָּנס לארץ זו… אם אך נואיל לטפס, לעלות על ההר…ופה… אצלי יושב זקן לבוש שחורים ועטוף שחורים ואצלו… אצל הזקן מונח ספר גדול… מדרש רבא מונח אצלו והוא, הזקן מעלעל ולומד…

ולומד הוא ככה: תָשורי מראש אמנה… אמר ר' יוסטא הר הוא ואמונה שמו… עד אותו ההר ארץ ישראל!…

… …

עדיין חולמת אני והנה עוד הפעם שריקה נשמעת…

– חברות אל האניה! – שומעת אנכי…

וצריכה אני להפרד מהרי, מצלי…הה, אל אלהים!!…

עוד הפעם יושבת אני באניה.

השמש ממעל בוערת; ראשי כבד עלי.

ומתוך כֹבד ראש אני מתחילה מסתכלת בכפר הנראה על החוף.

ושם בכפר חיים וחגיגה: השדות מלאים בר; הכל עטוף מכורבל ירקות… בקצה השדה עומדות אכרות יחפות ומאלמות אלֻמים, כל אחת שולי מטפחתה מופשלים לה אחורנית והיא מחזיקה חרמש בידה האחת וביד השניה ממהרת לתפוש את התבואה… הנה… אלֻמה בידה… עוד אחת… שתים… על החציר מסביב מונחות צרורות קטנים; כדי מים גדולים עֹמדים פה ושם.

האכרות קוצרות את התבואה ומנגנות:

¹ O Земля, Матушка Родная!.

ובכל המרחב מסביב מצלצל הד הנגינה הזאת…

ומקנאה אנכי בשעה זו באכרות הללו.

– הן מנגנות ואנכי מדוע שותקת? שתיקה מה היא?…

חפצה אני לשיר… וכבר אני מתחילה מתרגמת המלים האלה לעברית…

– א… אמא!…… אבל חבל… אינני יכולה לשיר… ה’אֵם' שלי איננה… גלמודה אנכי… שַכולה הנני מה’אֵם' שלי!…

והשמש ממעל לוהטת ולוהטת…

אָ, מה כבד עלי ראשי!

קאוונא

הצפירה, כ“ט באלול תרס”ד (9.9.1904)

---

בלי קידוש

מאת

דבורה בארון

(ציור)

זה כשעה קלה שהיא עומדת באמצע החצר ונמלכה בלבה אנה לפנות… על פניה השחרחרים והמקומטים שעליהם ירחף תמיד שחוק של הנאה והסתפקות¹, נראתה עתה איזו עצבות.

היא שרויה בצער.

דממה שוררת בחצר.

כל חלונות הבתים מוארים; מבעד לוילונות נראים הנרות הדולקים ונשמע לפעמים גם צלצול של כפות ומזלגות המתקשקשים זה בזה.

פה – ביציע² התחתונה – וילון החלון מקופל מעט והיא רואה איך עורכים שם את השלחן… הנה, כמדומה לה, הגישו את הדגים… אבל… אמרו לה, כי רק נשים יש כאן, הבעל הוא באפריקא…

ושם בדירה השניה אצל שרה החנונית גם כן אין הבעל בביתו, אם אמנם ‘גברים’ יש כאן: שני דַיָרִים יש לה לשר’ל החנונית, אבל כלום הם מברכים על היין?… ובכן… עליה להמתין עד שיבוא חיים הבורסי מבית התפלה… כן, אצל חיים הבורסי תוכל ‘לחטף קידוש’.

והיא עומדת ומַמתנת.

השמים, שהיו כל אותו היום מכוסים בעננים, טָהרו עתה ועליהם מטַילת הלבנה. דממה מסביב; על הכל שפוכה איזו קדושה מהולה בעצבות.

נשמעת אך אִוְשַׁת העץ הזקן, העומד בודד בפנת החצר…

… הנה… נשמע גם איך שבמטבח אחד השכנים מטילים³ את הידים… שם… שם

אוכלים. כנראה, ‘בלי קידוש’… נאַ, רבונו של עולם – מוסיפה היא לחשֹב – אל נא אחטא בשפתי… ‘בלי קידוש’ איך אפשר לפתוח את הפה…?

… זוכרת היא שבשעה ש’הוא' עדיין היה חי, אז חיתה כמלכה ממש… לקידוש היתה קונה יין… וסתם טוב היה לה אז… טוב עד מאד; בכל ימות השבוע היו חיים אפילו בדוחק קצת, אבל מכיון שהיה מתחיל ממשמש ובא יום השבת הקדוש, מיד היה הקב"ה מזמין להם איזה ‘שׂכר’ והבית היה מתמלא כל טוב; הוא עליו השלום היה אפילו קצת בכין מטבעו; טענות ותביעות היו לו על קודשא בריך הוא על מה שברא את העניות בעולמו… ובכלל מקטני אמנה היה… בראשו היו מנקרות לפעמים תכופות השאלות: מה יהיה אם לא אשׂתכר? כלום יבוא מלאך מן השמים ויאכילני? והיא היתה אז משיבה לו:

– לא כלום, מאן דיהיב חיי יהיב מזונא⁴…

… נו, אז לא היתה חסרה כלום… אבל מסתמא לא היתה כדאית… כלום רשאית היא להקשות קֻשיות לרבון העולמים… הוא לקח את הנזר מעל ראשה… מסתמא הלא היה כך רצונו ודי!…

…אחרי מיתתו גם כן לא היה על מה להתאונן; היא ישבה אז בבית בנה; בלילה היתה מורטת נוצות וביום – מניעה את עריסתו של הנכד ומתקנת שקים…

אשת הבן היתה אפילו קפדנית קצת… כעסנית היתה לפעמים… אבל נוחה היתה להתפייס…

בעיקר לא נעים היה לה בימי השבתות ו“ימים טובים”; אז היתה מרגישה ביותר ‘שהיא ירדה מגדולה’.

מקום מגורותיה לא היה אז באמצע השלחן, כי אם על הכרכוב… על כרכוב התנור, במקום שהבורית ושאר דברים קטני־־ערך מונחים; והיא בעצמה היתה יושבת בקצה השלחן… אבל להתאונן לא יכלה אז; אדרבא, לפעמים היתה מקבלת גם מעט נחת; כשהיה הבן בא מבית המדרש היה תיכף ממלא את הכוס ונגון הקידוש היה מתחיל מסתלסל ויוצא מתוך גרונו, אז היתה מרגישה ‘שהיא מתמוגגת מנחת’.

אבל עכשיו מאי?

– הוא – הבן – נסע לאמיריקא והיא צריכה להיות למשרתת לעת זקנתה.

לפני ימים אחדים הציעו לפניה את המשרה בבית החולנית הזקנה והבודדה.

והיא קבלה את המשרה הזאת בשמחה רבה. ‘יותר טוב מלהצטרך לבריות’ – אמרה אז, אבל עתה?

כלום יכלה לדעת מראש, שאצל חולנית השוכבת תדיר על מטתה אין מברכים על היין?

נו, מחלא, מסתמא כך הוא רצונו.

קול צעדים מדודים העירו אותה ממחשבותיה.

… הבורסי בא מבית המדרש…

פניו של זה היו מרוחצים למשעי, המעיל העליון היה תלוי לו על כתפיו והשרוֻלים מופשלים אחורנית.

…שתי ילדות, הלבושות שמלות בהירות, יצאו מפרוזדורו של הבורסי ותחלנה רצות וטסות לקראת אבא.

– יום טוב! יום טוב! – התחילו הילדות מברכות את האב.

– יום טוב! – אמר האב, ויתחיל מסלסל את תלתליה של האחת ואח לחי השנית צבט.

– איה יענקעלי?

– בבית הוא, אבא, וגם אמא שם… – אמרה האחת.

– אבא! כבר השלחן ערוך, גם יין וכוס בבר העמידו על השלחן, מתי נאכל?…אמרה השניה בהחזיקה בשרוֻל מעילו של האב.

– כרגע – ענה האב בפתחו את דלת הפרוזדור.

… ותחל גם ‘היא’ הולכת ומתקרבת אל הפתח; לבה התחיל דופק בקרבה… היא התביישה קצת ליכנס למקום שאין מכירין אותה… אם כי מה יש כאן להתבייש – חשבה – כלום הם אינם יהודים… הלא יודעים הם, כי בת ישראל אני, כי קידוש אני חפצה לשמוע…

אבל… מה זאת?… שם, כמדומה לה… אך לא כלום…

כן, משם. מחדר הזקנה הבודדה נשמע שיעול, ואחרי כך גם קול חלש:

– אסתר! אס־תר… אָח, אַח, אח! אס־ת־ר! היא ‘מניחה’ אותי לבדי… אוי, אוי, אוי, השפחות, יקחן האֹפל; את התחבשת צריכים להחליף… וסמי המרפא… עדיין…אסתר! אוי, אוי, אוי…

– אני הולכת – נשמעה תשובתה של אסתר – שהתחילה פוסעת פסיעות גסות.

– סברי מרנן ורבנן ורבותי!… נשמע נגונו של הבורסי.

ואסתר באה הביתה ותתחיל ממלאה את מצוַת החולה…

– ומשום מה אינך אוכלת ארוחת ערב, אסתר? אמרה החולה אחרי שהוקל לה מעט.

– א! לא אאחר…

– לכי, לכי ואכלי. במזנון יש, כמדומחני, כנף תרנגלת… קורקבן… ושם במטבח נתח דג.

אסתר יצאה אל המטבח.

חצי־חֹשך היה במטבח. נר אחד כבר נכבה ואשו של השני התהבהב קצת…

מסביב לכלי הנחושת התעופפו זבובים אחדים ויזמזמו בזמזום של געגועים ומן הלול נשמע צרצור הצרצר…

אסתר הטילה⁵ את הידים… לקחה פרוסת חלה ומתחילה לאכול ‘בלי קידוש’.

הצפירה, י“ד בתשרי תרס”ה (23.9.1904)

---

זוג מתקוטט...

מאת

דבורה בארון

(סקיצה)

את הראי הקטן העמידה סמוך לחלון והתחילה סורקת את שערותיה הארוכות והשחורות.

הרוח הקליל שחדר בעד החלון נפנף את הוילון וַירימהו קצת.

סוניה הפשילה את שערותיה הארוכות לאחוריה, וכשסרקה אותן בידה האחת קִפלה בשנית קצת את הוילון וַתתבונן בשתי הזקנות, שישבו על ספסל נמוך מול החלון וַתארוגנה פוזמקאות.

לאחר שסרקה היטב את שערותיה התחילה מסתכלת בראי.

‘מה חִורים פני, לבנים כסיד ממש’ – אמרה והתחילה קולעת את שערותיה. היא נאנחה.

‘…אם יסתכל יַקוב בפני, אז יכיר תיכף’…

היא הוסיפה להביט בראי.

לא חלפו עדיין הסימנים מאותה פעם… רִשומן של הסטירות ניכר עדיין… פה על הצואר שריטות… ועל היד הימנית כתם כחול. כחול כטחול… מלתא זוטרתא?¹…

היא עשתה את הצמה והתחילה מנקה את המשְׂרק.

‘לא עברו עוד שלש שנים אחרי החתונה, והשערות כבר נושרות. קמָצים, קמָצים של שערות תלושות… ממש כאִלו הייתי כבר זקנה… מַזקנת אני בלי עת’…

היא הניחה את המשְׂרק על סף החלון.

‘אחֵר במקומו היה מתמוגג מנחת. וכי מה חסר לו? דירה נאה, רהיטים יפים, הרצפה “מבריקה” תמיד’…

היא התבוננה בשעון התלוי על הקיר.

‘השעה השניה! נו, כבר הייתי באיטלִז, קניתי בשר, מלחתי, בשלתי, טהרתי ורחצתי את הכל, הכל על מקומו’…

היא העמידה את הראי על הקומודה.²

‘וכלום שונא הוא אותי?’…

‘…במשך “השבועַים”… הוא כל כך טוב… איננו נותן לי להרים קש מן הרצפה’…

אחר־כך ‘וכי חולה אני לעבוד’… שני שבועות רצופים הנני ‘אהובה’ ‘טובה’ ‘נחמדה’ ואח"כ – עוד הפעם ‘מכוערת’ ‘גולם’ ‘נתח בשר עם שתי עינים’ א! בעל־תאוה ארור…!

אך – הנה הוא בא.

סוניה הביטה בראי.

‘פני נעשים חִורים כל כך?… תיכף יכיר… עד הערב אפשר היה להעלים’…

היא לקחה את הראי והציבה אותו בקצה הקומודה השני, ובעיניה הגדולות והשחורות השקועות עמוק בחוריהן, התחילה סוקרת את בעלה, שנכנס לתוך החדר.

… הוא העביר את ידו המקושטה בטבעות על ראשה של סוניה ובעיניו הכחולות והתאוָניות התחיל מסתכל בשערותיה.

פניה של סוניה הלבינו עוד יותר.

הוא הסיר את מגבעת־התבן מעל ראשו והעביר את ידו הגסה על תלתליו.

סוניה נשכה את שפתה התחתונה.

– נו, מה? הנאכל, בובתי? – שאל יַקוב וישב על הספה ושלב את רגליו זו בזו והתחיל מסתכל בצפורן קָטנו³ המגודלת.

– נ־א־כ־ל ענתה סוניה וקולה רעד קצת.

יַקוב הוסיף להתבונן בצפרנו.

סוניה פרשה את המפה על השלחן, הציגה פינכות, סלסלת לחם, ממלחה, והניחה כפות, מזלגות וסכינים. לבסוף הגישה את הבשר.

יַקוב העביר עוד הפעם את ידו על תלתלי ראשה והסתכל בפניה של סוניה…

– נ־א־א־א־א! נהם וישב אל השלחן.

סוניה הרגישה בנהימה זו: שפתיה הלבינו ורעדו.

– – – עוד הפעם קוטלֵיטים⁴! רק אחת היא יודעת להכין! תמיד מפטמת היא אותי בקוטלֵיטים…

סוניה שתקה.

– ‘מאכלים’ אחרים אינך יודעת להכין… לא?

– אתמול, יַקוב, א־כ־ל־ת בתיא־בו־ן קוטלֵיטים… מ־ד־ו־ע ה־יום?… קולה של סוניה רעד ונפסק.

– היום, מדוע היום? חכמנית… רק קוטלֵיטים יודעת היא לטגן…

הוא הניח את המזלג מידו.

– ‘במאכלים’ כאלה אין צורך.

– להבא לא אעשה שוב כך… לא אוסיף לטגן… גמגמה סוניה.

יַקוב ניגש אל השֻלחן הקטן שבפנה ופניו אדומים וזועפים.

– עוד הפעם העמידה את קופסת־הפפירוסים על השֻלחן הקטן… עוד הפעם… כמה פעמים הזהרתיה… ‘מוח של חתול’… ‘נתח בשר עם שתי עינים’…

סוניה לא ענתה כלום.

– לא כלום, ‘פריצה’, איננה עובדת, איננה משְׂתכרת, אינה עושה כלום… ‘בעלת בית’ היא! ב־ע־ל־ת ב־י־ת.

בדברו שִלב את ידיו על חזהו, הזדקף והבליט את כרסו.

סוניה שתקה.

– כפוית־טובה… ערומה היתה… יחפה… לקחתיה… ‘העמדתיה על רגליה’, ועכשו קשה לה להיות ‘ב־ע־ל־ת ב־י־ת’…

פני סוניה אדמו ואדמו; דמעות חנקו את גרונה.

– ואֶת אבא שלך גם כן יודעים… מי היה?… הא?… ידוע… ידוע… הכל ידוע…

– את ‘הפזמון’ הזה כ־בר ש־מ־ע־ת־י…

מעיניה של סוניה התחיל מתגלגלות דמעות.

– עט, עט, עט… א, א! ראו נא!… ‘הבריה’ שלי… שמעת?… עוד תשמעי… עוד תשמעי!…ידעתי, ידעתי את אבא שלך… הי.

סוניה לא יכלה עוד להתאפק.

– בעל־תאוה מכוער!… יודעת אני אותך… הא לך, הא…

…מזלגות, כפות וסכינים נזרקו מיד זה על ראשה של זו, מידה של זו על ראשו של זה…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ושתי הזקנות שישבו מול החלון התנודדו. האחת לקחת את פקעת החוטים מחיקה ואמרה לקום ממקומה, אך השנית משכה בשרוֻלה של זו ועכבה בה.

– לא כלום – אמרה – לא כלום, אלא זוג מתקוטט…

אשה נביאה

הזמן, ח' באדר א' תרס"ה (13.2.1905)

---

הָרַחֲמָנִיָּה

מאת

דבורה בארון

¹

(זכרונות מימי ילדותה של נערה אחת)

נמסר לדפוס ע"י דבורה ברן

[א]

בילדותה היו הבריות אומרים עליה, כי היא שובבה קצת.

– היא אהבה, למשל, להתרועע ולהשתעשע דוקא את הילדים. משחקי הילדות לא היו מעַניְנִים אותה כלל; מעולם לא השתעשעה בְּבֻבּוֹת; ואת אותן הילדות המשתעשעות בבבֻוֹת היתה מְכַנָּה תמיד בשם: ‘אִמָּהוֹת’…

אולם את משחקי הילדים אהבה, ובערבי הקיץ הַחַמִּים היתה משתעשעת תמיד את הילדים בחצר בית הכנסת.

ביחוד היתה מאֻשרה באותם ‘יְמֵי דְפַגְרָא’², שתלמידי ה’חדרים' היו חפשים מלמודיהם גם ביום…

– עור חדש מתקרם³ על עצמותיה, בשעה שהיא יכולה להשתעשע את הילדים – היתה אמא שלה אומרת – שובבה היא יַלדָּתי ‘כנער’ ממש…

– פוי, לא נאה לילדה להיות שובבה כ’ילד' – היו אחרים אומרים.

… שונאה היתה, אם היו מזכירים לה שֶׁבַּת ‘מין אחר’ הִנֶּהָ; במקרים כאלה היתה כועסת גם על הילדים…

למשל, בשעה שבקשו הילדים לעשות דבר מה (לאסוף אבנים וכדומה) אז היו אחרים אומרים: ילך נא נער; ‘לה’ קשה יהיה…

בשעות כאלה היתה מתגברת כארי… אָז הִתְאַמְצָה בכל כֹּחָה להראות להם שגם היא יכולה לעמוד בשורה אחת עם ה’ילדים'.

ולא לבדה היתה באה בחברת הילדים:

אח היה לה; ויהי אחיה זה דומה לה בטבעו, באפיוֹ, בתנועותיו… וגם הפנים שלו היו דומים לפניה; שחרחרים היו פניהם, ושחורות וּמְתֻלְתָּלוֹת⁴ קצת היו שערותיהם… רק עיניה היו יותר שחורות ויותר יפות מעיניו…

ואת אחיה זה אהבה. וַיֶּאֱהָבֶהָ גם הוא; ואל המקום אשר הלך הוא, הלכה גם היא, ורק בעזרת אחיה זה אפשר היה לה לבא בחברת הילדים: הוא היה מגן לה תמיד; הוא היה גם תובע את עלבונה⁵ מאותם הילדים שהעיזו להעליבָהּ.

……………………………….

ובעלת רחמים היתה מִטִּבְעָהּ…

לא פעם ולא שתים היתה מבקשת מאת אמא, שתתן לה לאכול בחוץ.

בחוץ אהבה לאכול, יען ששם אפשר היה לה להאכיל גם את אליעזר, הנער הַחִגֵּר⁶ שאֵם חורגתו⁷ היתה מרעיבה אותו עד התעלפות⁸.

ואת אותם העניים לבושי הסמרטוטים⁹ המחזירים על הפתחים היתה כל כך מרחמת… בחשאי¹⁰ היתה נותנת להם תמיד את אותן האגורות שהיתה מקבלת מאמא לקנין סוכריות…

– כשתגדלי, תזכי נא להיות עשירה ולחלק תמיד אגורות לעניים – היו אותם האמללים אומרים אליה.

וכשהיתה שומעת את הדברים האלה, היתה משתוממת ומדברת אל לבה:

– אנכי אהיה עשירה ולעניים אחלק רק אגורות?… לי יהיה כסף הרבה, ולעני אמלל אתן רק פרוטה… רק אגורה אחת… מוזר… איך זה?…

בשום אופן לא יכלה להבין זאת…

……………………………….

ולא דוקא על בני־האדם היתה מרחמת; רחמיה היו נכמרים גם למראה זבוב אמלל… גם על עוף גם על כלב היתה חסה… כל מה שיש בו רוח חיים, כל מה שהוא חי, שהוא מרגיש, את זה היתה מרחמת…

כועסת היתה על אותם הילדים והילדות החוטפים זבובים ותולשים¹¹ את כנפיהם או – עוקרים את רגליהם…

– זוהי רציחה, רציחה… היתה צועקת אז – הנעים היה לך, לו היית גִדֵּם¹² ולא עוד אלו היית אתה גדם, כי אז הייתה אמא שלך מאכילה אותך, אבל את זבוב אמלל זה מי יאכיל?… הלא אם לא יקלוט¹³ מן האויר אז ימות… ימות ברעב…

……………………………….

וגם את הכלבים הייתה מרחמת…

בשכונתה¹⁴ היה ‘כלב בלי בעָלִים’.

כלבים הרבה ממין זה היו בעיָרָה, אבל מצבם של אלו לא היה כל כך נורא כמצָבוֹ של כלבלב זה…

לכלם אפשר היה להיות נזונים משיָרי האכילה, המשלכים בַּסִימְטָאוֹת¹⁵. גם סביב הָאַטְלִיז¹⁶ היו כלבים אלו מתגודדים וחוטפים שם לפרקים איזו עצם יבשה… אבל לכלבלב זה אסור היה לבא במקומות כאלה: הכלבים עצמם שנאוהו תכלית שנאה…

מרדף בלי חשך היה כלב זה על ידי אחיו הכלבים… עורו היה תמיד מכֻסה בשׁריטות¹⁷ ופצעים מנשיכות הכלבים, גֵווֹ הקטן היה דל וצנום, וגם סומא¹⁸ בעין אחת היה…

……………………………….

את כלב זה היתה מרחמת… כמעט… כמעט שהיתה גם אוהבת אותו… כי את כל האמללים אהבה…

פעם אחת עלה במחשבה לפניה לאספהו הביתה, אבל אבא שלה גער בנזיפה¹⁹.

– ‘בעלת רחמנות’ שלי' – אמר אז אבא – לגדל כלבים בתוך ביתי היא חפצה… מה יאמרו הבריות? בבית הרב מגדלים כלב… ממש כבבית ‘פָּריץ’…

דומיה שררה ברחוב. ערב נעים, ערב קיץ היה.

בשמים הכחולים טיְלה הלבנה הזכה, ורבאות כוכבים הזהירו… עלי העצים הנטועים פה ושם ברחוב הִתְאַוְשו²⁰; על אחד הַכְּלוֹנסוֹת²¹ היה תלוי איזה סמרטוט שהתנפנף²² על כנפי הרוח הקלה ויאים²³ עליה…

והיא פסעה²⁴ פסיעות גסות… היא ואחיה.

האח הטוב! הוא לא נתנה ללכת לבדה…

– מדוע לא בקשת ממני לפני שעתיים, שאלך אתך? – לחש לה אחיה באזנה.

– אבל… התיראתי, שמא ישמעו… שמא לא יתנו לנו ללכת…

– הנך מתיראה? – שאָלה אחיה ומקולו הרועד הכירה שהוא בעצמו מתירא.

– לא! ואתה, בנימין?

– אֶט, אינני… פחדן…

הוספנו ללכת.

היא הוציאה את ה’מאכלים' מכיסה וַתָּכָף את ראשה להסתכל בכלבלב… והנה אהה!…

הכלב שכב פרקדן²⁵, עיניו היו פקוחות וסנטרו²⁶ מורם למעלה; התחילה מקשבת…

אף אנחה אחת, אף גניחה²⁷ אחת לא שמעה… הוא מת…

– הוא מת ביסוריו… היסורים גרמו לו במיתתו… התחיל אחיה לנַחם אותה.

– לא, לא… רעב היה… רעב היה… הוא מת… הוא גוע ברעב…

דמעות גדולות, דמעות חמות רותחות התגלגלו ותטפנה מעיניה… התגלגלו ותפלנה על גופת המת…

– והלבנה מוסיפה להאיר כבתחלה… דומיה שררה בכל הרחוב ונשמע רק הד קולי הבכיָני:

– הוא מת… הוא גוע ברעב… ברעב…

………………..

החיים והטבע, כ“ט באדר א' תרס”ה (6.3.1905)

---

בבית המשוגעים

מאת

דבורה בארון

הוא היה לבוש ב’חַלַטו'¹ הלבן ובפוזמקאותיו הארוכות והלבנות; פניו היו חִורים, שערות ראשו רטובות, שפתו התחתונה רעדה; לפעמים נִגב בשרוולו את טפות המים, שהתגלגלו וטפטפו משערותיו…

… לפני רגעים אחדים היה שם… בחדר ההוא… על ראשו הריקו ברעש זרם מים קרים, קרים ככפור ממש…

א, מה שונא הוא את אותו החדר… הוא שונא אותו גם מתירא ממנו… זהו המדור השביעי שבגיהנם. לא, במדור השביעי שבגיהנם גם כן אינם שכיחים ענויים כאלה… לעמוד מתחת לזרם… לזאת נצרכה סבלנות…

פניו חָורו עוד יותר.

מבעד לחלון המסורג חדרו קרני שמש אחדות, על הרצפה סמוך לרגליו השתטחה כמין שבכה, מסורגה מאור וצל.

הוא הרים את ראשו וַיסתכל בשבכת החלון, העשויה מפסי־ברזל עבים, ובהורידו את ראשו הסתכל עוד הפעם בשכבה שהשתטחה לרגליו.

– פה בחלון… אור וברזל – חשב – ברזל ואור… פה על הרצפה גם כן אור… אולם במקום הברזל – צל… פלאי פלאים…

הוא שלב את ידיו על חזהו וישקע במחשבות.

… ‘מי גרם בכל אלה?… במי האשם?… “הוא”… הוא… לולא זה, לא הכניסוהו לכאן’…

הוא קם ממקומו ויגש אל החלון ויתמוך את מצחו בשבכת הברזל.

… אבל הסִבה הראשונה היתה… היתה היא… אלמלא היא לא הלך אל הנהר… ובאמת, בשביל מה היה לו ללכת אל הנהר? להטבע, לאבד את עצמו לדעת… שטותים… לירוק צריך היה, ותו לא! היא עזבתו, בגדה בו… בגדה… והוא התגעגע……טפש היה ותו לא…

הוא נאנח והתחיל מתופף בקצות אצבעותיו על פסי־הברזל.

… שעות מאושרות היו אותן השעות, כשהיה יושב בביתה…

אז לא היה שתקן כמו עכשו, אדרבא, פטפטן היה. הוא היה מדבר אז על עצים ועל אבנים, והיא… היא הייתה יושבת ושומעת; מתענינת הייתה בדבריו…

– ‘וכלום אפשר היה לו לדעת שיש איזה יחס בינה ובין אותו בעל השפם השחור…’

אפילו באותו ערב לא הכיר כלום בפניה…

להפך, היא היתה עוד יותר צוהלה, עוד יותר יפה מבכל הערבים…

העניבה שעל צוארה היתה נאה לה כל כך… של משי כחול היתה עניבה זו…

הוא ישב ונהנה מזיו פניה השחרחרים…

ולמחר… הוא שכב עוד על משכבו, תריס חלונו היה מוגף עדיין ואמו הזקנה נכנסה החדרה. היא הביאה לו כתֹנת לבנה, ואגב אורחא ספרה לו גם אותו המאורע…

… וכשעמד על חוף הנהר – כלום לא ראה שכובסות עומדות בכבוס לבניהן, ושדיָג נמצא סמוך לחוף הנהר – ואיך זה לא הבין, שאלה לא יתנו לו להטבע… איה היה שִׂכלו?…

…המים היו כנראה, קרים יותר מדי… הוא הצטנן… מה שנעשה אח"כ – אינו זוכר… הוא חש בראשו, ובתוך האויר ראה רק עִגולים, עִגולים של אש. פולסין דנורא²… כן, פולסין דנורא, ותו לא…

הוא משש בידו את השבכה באותו מקום, שראשו נשען עליו.

אהא! התחמם… גם הברזל הקר כל כך… גם הוא מתחמם… הוא בחר במקום יותר קר בשבכה, ובתמכו בו את מצחו שקע עוד הפעם במחשבות. והחלום שחלם אז… ארוך היה אותו חלום… בחלומו רואה את עצמו בשדה… שדה גדול ורחב, ועליו פרחים, פרחים נותנים ריח נעים, ובתוך הפרחים אדם יושב ונהנה מריחם ונהר שוטף מלא… על כל גדותיו… סמוך לנהר עומד סוס רזה, רגליו של זה אסורות… וכשהוא רוצה לבקש לו מרעה יותר טוב, איננו יכול… רגליו אסורות… פתאם טבע סוס זה בבצה… רק ראשו נראה… אפשר היה לו לנשום… איש נגש אליו והתחיל מכה אותו על ראשו… והסוס שתק, שתק ומצמץ בעיניו…

ופתאום נפסק החלום… הוא חפץ לפקח את עיניו וקול הרופא נשמע מדבר:

– משום מה אין אותה סבתא באה עוד לבקרהו?

וקול אחר, קול שכנתם ענה:

הזקנה שבקה חיים לכל חי…

והוא לא פקח את עיניו, הוא התחיל עוד הפעם חולם את חלומו…

חלש, חולני ולבוש קרעים יצא מבית החולים. הוא לא ידע אנה יפנה וממי יבקש עזרה. האֵם הזקנה לא היתה עוד בחיים, ו’היא'… עליה כל כך התגעגע…

הדבר היה… בשעה… בשעה השתים עשרה בערב… כן, בחצי הלילה… ליל אפל היה, גם הפנסים לא דלקו, כמו להכעיסו… הוא עמד על איזו מפשעה³ נשען על עמוד טלגרפי… קשה היה ללכת… כל היום לא אכל… מסביב לו דממה, רק קול איזה כלב החריד את עצביו… מן חלונות גבוהים באחד הבתים השתטח על העמוד שפע של אור… שם, באותו המעון נגנו גם על פסנתר איזה רומנס עליז…

הוא הרים את ראשו והסתכל. זו היתה דירת ברקמן… ברקמן הרופא והגבאי בבית החולים, שדרש ממנו לעזוב את בית־החולים דוקא באותו יום… הוא התחנן אליו, כי לא ישלחהו עוד… טען, שחלש עדיין… וזה יושב בדירה חמה, נהנה… ממנגינה עליזה, בשעה שהוא חולה מסוכן אנוס לעמוד ברחוב… רעב רועד מקור…

חמתו בערה בו… הוא הכה באגרופו על העמוד… וכשנכנס לטרקלינו של ברקמן שם בו זה עין זועמת וקרא:

אה!… איך נועזת… בשעה מאוחרת כזאת… ובכלל…

אז לא יכול עוד להתאפק… דִבר מה שדִבר…

הוא התחיל מתופף עוד הפעם בקצות אצבעותיו על פסי הברזל.

…שכנתו זו, שמפיה נודע לו על מות סבתא זו, שהיתה באה לבקרו בבית־החולים, באה לבקרו גם בבית המשמר. אשה טובה היא, אבל פתיה… היא באה והתחילה מספרת בשבחו של ברקמן. אחר כך סחה לו, איך שעשתה את עצמה לתגרנית, לקחה סל פירות בידה ובאה לביתו של ברקמן, ושם, בשעה שמרת ברקמן בררה את הפירות נפלה על ברכיה לפניו – לפני ברקמן והתחננה אליו, שיואיל בטובו ללמד זכות על החולה, שלא ימסרנו בידי זרים, והוא, ברקמן הבטיח… הבטיח… שילמד עליו זכות… ולִמד… בבית המשפט אמר, שלפי דעתו… נטרפה דעתו… משוגע הוא…

'עוד הפעם הנך שובר את השבכה – נשמע פתאום קולו של השומר – נלכה נא! צריכים עוד הפעם, כנראה, להרטיב את פאותיך, יהודי מכובד…

הוא הזדעזע, פניו חָֹורוּ, עיניו התבלטו ושפתו התחתונה רעדה. הוא הוריד את ראשו, וכשהיה מסתכל בשבכה של אור וצל, המשתטחת על הרצפה, נכנסה שוב המחשבה במוחו:

'שם אור ברזל, ופה על הרצפה… על הרצפה גם כן אור, ובמקום הברזל צל… פלאי פלאים!

הזמן, י' באדר ב' תרס"ה (17.3.1905)

---

הָאֶרֶז הַנִפְלָא

מאת

דבורה בארון

¹

(מִסִּפּוּרֵי זְקֶנְתִּי)

(מקדש לאחותי חנה בַּרֶן)

א

בערבי החרף הארֻכים, בעת שבחוץ נשמע רק קול יללת הרוח הקר, הדופק בחזקה על תריסי² החלונות המוּגפים³ וּבְחַדְרִי חדר־הילדים שררה דממה עמֻקה ונשמעו רק שריקותיה וגניחותיה⁴ של עריסת⁵ אחותי הקטנה, שזקנתי היתה מניעה ברגליה, – בערבים הללו אהבתי בילדותי לשמע את ספורי הזקנה הטובה, בעלת הפנים החִורים הכמושים⁶ – כי יפִים היו סיפּורי הזקנה, יפים מאד.

ושונים היו ספורי זקנתי:

יש שהיתה מספרת לי ספור עליז, והייתי מכרכרת ומפזזת מתוך שמחה; ולפעמים סִפרה ספור מגֻחך⁷ ואז הייתי צוחקת, צוחקת הרבה, עד שדמעות של צחוק היו יורדות מעיני, גם ספורים עצובים ספרה לי; אולם רֻבּם היו משמחים ועליזים, כי לְבַדֵחַ⁸ את דעתי אהבה זקנתי.

מענינים היו ספורי הזקנה.

… ובאחד מהערבים האלה, כשישבה זקנתי הכפופה סמוך לעריסה, הניעה אותה ברגליה, ובאמצעות ידיה הדקות כיתדות, סרגה⁹ גרב¹⁰ של צמר, נגשתי אליה ואשב אצלה. השעמום¹¹ תקפני, התחלתי מפהקת¹² קצת, הזקנה הסתכלה בי ותאמר:

– ומה, פהקנית קטנה, כלום לא נעים לך לשבת כאן?

– מובן שלא נעים – עניתיה – כל כך משועמם פה, לו הרשית לי, זקנה, ללכת אל חברותי.

– לא, לא – הפסיקה הזקֶנה את דברי – רק יצאנית¹³ קטנה את, ילדתי, בחוץ קר, אפל, רוח חזק מנשב. בשעות כאלה אין לפגש אפילו בכלב שוטה ברחוב. וְאַתְּ רוצה ללכת – הִתְבַּישִׁי נא!

– אבל, זקנה, הלא כל כך משועמם פה – התחלתי מתאוננת – אולי תספרי איזה ספור…

– שבי, שובבה, ואספר לך ספור מְעַנְיֵן – אמרה הזקנה, השתעלה¹⁴ והתחילה לספר:

… מעשה באכר אחד, אכר עברי שֶׁחַי לפני אלפי שנים בארץ העברים, ובארץ העברים מת… ויהי אכר זה איש טוב וישר, חרוץ ונהנה מיגיע כפיו, ושתקן"¹⁵ גדול היה מטבעו; גם אשה היתה לאכר זה, ותהי גם היא אשה ישרה, טובה ושתקנית, ותלד לו אשה זו שלש בנות; בנים לא ילדה, רק בנות; ותהיינה גם הבנות טובות, ישרות ושתקניות, וגם נאות¹⁶ היו, כי כל בנות ישראל נאות היו בעת ההיא…

– הגם חכמות היו? – שסעתי את דברי זקנתי.

– מקשנית¹⁷! – גערה בי הזקנה, ואחרי דֻמיה קצרה הוסיפה:

– מובן שגם חכמות היו – תינוקות דארץ ישראל פִקְחִים¹⁸ היו, גם כל יושבי הארץ ההיא חכמים גדולים היו, כי אַוֵּירָא¹⁹ דארץ ישראל מַחְכִּים.

ויאהב אכר זה את אשתו השתקנית, הוא אהב גם את בנותיו הנאות, אולם יותר מכלן אהב את ארצו – את ארץ־ישראל.

וחלקת אדמה קטנה הייתה לאכר זה. אדמה שְׁמֵנָה ופוריה. ויעבוד אותה האכר; ומדי בקר בבקר היה קם עם הנץ החמה"²⁰, מתפלל תפלה קצרה, אוכל קמעא²¹ ושותה קמעא, והולך אל השדה, ולא הניח האכר את כלי עבודתו, עד בוא השמש. ואז היה נגש אל נחל הקטן, רוחץ את פניו וידיו, מנַגב²² אותם בכנף מעילו, חוזר שוב²³ אל הנחל, מסתכל בִּבְבוֹאָה²⁴ שלו, מתקן את שערותיו, שולב²⁵ את ידיו על לבו, אומד וסוקר²⁶ סביביו.

אֹהב היה לראות איך שהחמה שוקעת²⁷, איך שהיא מזהיבה בקרניה האחרונות את ראשי האילנות הנאים את העשב הירקרק, את השושנים הנותנים ריח! נעים היה לו לשמע את אִוְשַׁת²⁸ העלים, המתנועעים ומרַפרפים²⁹, איש על גבי אחיו, את צפצוף הצפרים העליזות, וגם את קרקורן³⁰ של הצפרדעים אהב לשמע.

ומדי יום ביומו, באותה שעה ובאותו רגע שהתחילה חמה שוקעת היה עומד וסוקר, מקשיב ומתפלא, מביט ומשתומם, מתענג ונהנה מזיו הטבע הנהדר.

ובאחת מן השעות האלה, באחד מן הרגעים הללו כשעמד האכר והקשיב, עמד וסקר סביביו, שמע – והנה קול קול חזק בקול הארי מדבר באזניו. פנה האכר לכאן ולכאן, הביט לצדדין, וירא והנה שני אנשים הלבושים שחורים ועטופים שחורים, רוכבים על שתי אתונות צחורות³¹.

וככה דבר האיש:

– הנה יום יבא, והרימותי את חרבי על ירושלים והחרבתיה. והיו עריה שרופות ורחובותיה שוממים…

שמע האכר את דברי הרוכב ויכעס, התחיל לבו דופק בחזקה נתכרכמו³² פניו, יצאו עיניו מחוריהן וַיֵז קצף³³ מפיו, בקש לדבר ולא יכול; לזוז ממקומו – לא היה בו כח, חרק בשניו, כפף את אצבעותיו ותהיינה לאגרֹף, וירם את ידו ויקרא:

‘חרב לה’ ולירושלים'!!…

באותה שעה חדל צפצוף הצפרים, נָדַם קרקור הצפרדעים וגם המית מי הנחל לא נשמעה.

ונשמע בכל המרחב רק הד³⁴ קולו של האכר:

‘חרב לה’ ולירושלים'!!

שמעו הרוכבים ויכעסו, חרקו את שניהם, קרצו בעיניהם, קראו זה אל זה ואמרו:

– מות יומת האיש הזה!

שלף אחד מהם את חרבו, וחתך³⁵ את ידו הַמְאַיֶמֶת³⁶ של האכר.

נעלמו שני הרוכבים.

התחילו הצפרים עוד הפעם מצפצפות, החלו מי הנחל הומים ומספרים, החלו גם הצפרדעים מקרקרות, נלוו אל הקולות האלה גם אנחות האכר וגניחותיו.

ותהי יד האכר מוטלת לפניו ודמה מטפטף, וממקום הַחֲתָךְ³⁷ נטפו גם כן טפות, טפות של דם; התגלגלו הטפות ותפֹלנה על הארץ, והטפות זחלו ותתקרבנה זו אל זו, התקרבו, ותתלכדנה³⁸ אלו באלו, ודמים בדמים נגעו…

התחילו שפתי האכר דובבות:

– רבונו של עולם! הלא בשביל ציון אני סובל, בשביל צ־י־ו־ן… חביבים עלי היסורים.

ברגע זה נזדעזעה³⁹ ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, עמדה השמש ולא שקעה, ורוח דרומית, רוח חמה התחילה מנשבת.

חדל דמו של האכר לטפטף, והרוח לטפה ולטפה את פצעו עד שהגלד⁴⁰ הדם;

התחילו קרני השמש מְחַממות ומחממות את מכתו של האכר, עד שעור חדש נקרם⁴¹ על הפצע; קם האכר על רגליו, וילך הביתה.

וכשנכנס הביתה פתחה⁴² אשתו השתקנית ותאמר:

– בעלי! ידך הימנית, היד שהיתה עובדת את אדמתנו, אַיֶהָ?

פתחה שרה’לי בתו ותשאל:

– היד שהיתה מְגַפְּפַתְני⁴³ היכן היא?

עמדה צפורה’לי הבת השניה ותשאל בתמיה:

– אבא שלי! היד שהיתה צובטת⁴⁴ בְּחִבָּה את לחיי אַיֶהָ?

התחילה גם רבקהלי הקטנה תובעת⁴⁵:

– אבי, אבי, היכן היא ידך? סָח להן הָאִכָּר את המאורע⁴⁶.

התחילה אשתו השתקנית בוכה ומקוננת.

ותבכינה הבנות הקטנות.

ותרָאינה דמעות גם בעיני האכר.

החזיקה השתקנית את ידו של בעלה השמאלית בידה הימנית, ואת יד שרה’לי הימנית בידה השמאלית, החזיקה שרה’לי את ידה של צפורה’לי וצפורה’לי את ידה של רבקה’לי, הלכו כלם לראות היכן היא היד מונחת.

והשמש עמדה עוד בקצה השמים.

ראו את היד מוטלת על הארץ, לקחה השתקנית את היד וטמנה אותה עמק עמק בחול – לאחר שטמנה את היד התחילה בוכה ומקוננת, בכו גם הבנות ויבך גם האכר, ותפלנה הדמעות על הקבר הקטן. שמעו הצפרים ותצפצפנה גם הן קול עצוב, התחילו גם עיניהן הבהירות זולגות דמעות. התחילו גם הצפרדעים מקרקרות בקול איום. התאספו עדות עדות של דבורים ותזמזמנה בזמזום משֻׁנה. נשבה רוח צפונית, נתכסו השמים בעננים שחורים מאד. התחילו גם השמים בוכים. ירדו כל אלה הדמעות על הקבר הקטן. נתערבו אלו באלו. רטב הקבר הקטן מדמעות אלו…

הביט האכר אל אדמתו ויאמר:

– רבונו של עולם! את תבואתי מי יקצור?

באותו רגע נתפזרו העננים, עפו להן הדבורים, נשתתקו קולות הצפרים והצפרדעים.

חדלה השתקנית לבכות. שתקו גם הבנות ולא בכו עוד. פקחו כלן את עיניהן, ותראינה – והנה אלמות, אלמות עומדות בתוך שדן. ראה זאת גם האכר וישמח שמחה גדולה; התנחמה גם השתקנית ובנותיה, קמו כלן ויברכו את ה' והלכו הביתה כשהן מוחות את דמעותיהם מעל פניהן.

* * *

ומני אז לא זבּל⁴⁷ עוד האכר את שדהו; גם לא חרש, גם לא זרע ולא קצר: ובכל שנה ושנה באותו היום, באותה שעה ובאותו הרגע היה מוצא אלֻמות. אלֻמות, של תבואה עומדות בתוך שדהו.

* * *

ועל קברה של יד האכר עלה ארז אדיר וריח לו כלבנון. ומדי שנה בשנה, בשעה שכל העצים נובלים ונחשפים, בשעה שעליהם נכמשים ונושרים מרב גשמים או קר, גם אז אין ארז זה נובל, גם אז אין עליו נושרים…

ונפלא הוא הריח שארז זה נותן. אולם את ריחו זה אפשר להריח רק בשעה שרוח חמה, רוח דרומית מנשבת…

…כשבא האויב אל הארץ, אחרי הרבה, הרבה שנים ויאמר להחריבה, אז נשבה רוח דרומית קלה בארץ, ותפיץ אותה הרוח את ריח הארז הנפלא, והריח בא אל אפם של יושבי הארץ, ומן האף נכנס גם אל המֹח, ומשם ירד אל הלב… וימלאו כל הלבבות גבורה ועֹז אהבה וגעגועים חזקים לארץ אבות, וכל השפתים התחילו דובבות:

– חרֶב לַה' וְלִירוּשָׁלָיִם!…

* * *

אלפי שנים עברו מן היום ההוא והארז עודנו קים… יכל הוא גם לתת ריח טוב; אולם רוח דרומית, חמה וגדולה שבשעה שהיא מנשבת – משתקת היא את כל הרוחות – רוח כזאת לא נשבה עוד, ולא הפיצה עוד את אותו הריח המחמם את הלבבות, וקוראת לאהבה וגעגועים לארץ־אבות…

……………………………….

זקנתי סימה את ספורה; בדברה את דבריה האחרונים נשמט הפזמק מידה, היא התחילה מנמנמת; עת רבה ישבתי עוד אצל הזקנה, עת רבה הרהרתי וחשבתי בלבי על אדות אותו הארז הנפלא.

החיים והטבע, כ“ח באדר ב' תרס”ה (4.4.1905)

---

בתוך החשכה...

מאת

דבורה בארון

(רשימה)

כשנכנסה דינה התגרנית אל ביתה הקטן, או כמו שהיתה היא עצמה אומרת: אל ה’לול שלה', העמידה את הסל, המלא בצלים ושומים על הדרגש, חִככה קצת את ידיה זו בזו, נגשה אל התנור והתחילה מתחממת וזורקת מבטים אל התינוק בעל הפנים הורדיים המוטל בעריסה.

שלש ילדות קטנות, בעלות פניים חִורים, לסתות נופלות ושערות גזוזות – עמדו סמוך לעריסה וטפלו בפעוט.

– אמא, אני מישנת אותו – אמרה שר’לה הילדה הגדולה, ותוך כדי דבור התחילה מזמרת:

א־א־א־א־… ליולו, ליולו, ליולו־נ־קי…

– כדאי היה לעמוד היום בשוק – התחילה דינה מדברת, כשהיא פושטת את מעילה המעוך והמזוהם.

– המתיני שר’לה, כשאתחמם אתן לו את ה’אכילה'…

– לא היה כל ‘פדיון’? – שאל שמעון, שסיים אותו רגע לתפור את השרוול שבידו; הוא העמיד את מכונת־היד על סף החלון, השחיל במהירות חוט אל תוך הקופא של המחט, ענב את קצהו, ובקחתו בגד ישן ומעוך בידו, התחיל מהפכו, מסתכל וממשמש בו.

– ח… השלגים מרובים, הצִנה חזקה – דִבר –… ח… השד יודע היכן הוא הסדק כאן…

הוא הניח את הבגד על ברכיו, נתן את כף ידו על חזהו והתחיל משתעל:

– כהי, כהי, כהי…

לחייו של שמעון התנפחו, עיניו הטרוטות נעשו בולטות ומלאות דמעות מהשיעול. הוא לקח שוב את הבגד, התחיל ממשמש בו וממלמל:

– דע… דע, היכן הוא הסדק כאן… השד יודע את הקפוטה ואת בעליה… ‘צריכים להטליא’ – אומר הוא… לא כלום צריכים להטליא…

סוף סוף מצא שמעון את מקום הקרע. הוא הניח בזהירות את רגלו הבריאה על רגלו השניה העשויה מעץ, התכופף קצת והתחיל מטפל בתקון הקפוטה.

שעת בין השמשות היתה.

מִשִמשות החלון היחיד שבחדר חָדר אור רפה וחִור, שהלך ופחת מרגע לרגע.

שמים מעוננים וגגות מכוסים שלג צח נראו בעד החלון.

על קירות החדר הרטובים, המכוסים במקומות רבים בגלדי כפור, השתטחו צללים ארוכים ושחורים…

החשכה בחדר גדלה וגדלה.

דינה, שהוציאה בינתיים את התִנוק מתוך העריסה, ישבה בקצה המִטה. היא לחצה אליה בידה האחת את ילדה המכורבל בשמיכה קרועה וקטנה – ובשנית גפפה וסלסלה את שערותיו של דוד’ל הקטן, שישב סמוך לה על המִטה.

דוּמם עמדו שלש הילדות הקטנות בפנה האפלה והשתעשעו בבֻבות, העשויות מסחבות וסמרטוטים מלוכלכים.

שררה דממת־עצב, רק הצרצר השמיע בלי הפסק את צרצורו התכוף מן הלול.

כשהתבונן שמעון, שהחשכה הולכת וכובשת את חללו של החדר, סמך את ידו על הספסל, התחיל מתקרב את החלון, כשרגלו העשויה מעץ נגררת אחריו, ובזרקו מבט רציני אל דינה אמר:

– כמדומני, שכבר אפשר להדליק את המנורה.

– אתמול נתפקעה הזכוכית – אמרה דינה וַתוסיף לסלסל את שערותיו של דוד’ל.

שמעון הניח את הבגד מידו:

– שר’לה, אינך ‘פריצה’, יכולה את להביא זכוכית חדשה מן החנות, השמעת, שר’קה, בקפיצה אחת, לכי והביאי…

שר’לה התגרדה בראשה ותבט אל האם.

ראתה דינה, שבתה מבטת בה, ומהרה קמה ממקומה, כשהיא חובקת את התִנוק בזרעותיה, נגשה אל העריסה, הניחה אותו בזהירות ואמרה:

– בעצמי אלך, שר’לה תצטנן… עכשיו גדול הקור…

היא כסתה את התינוק בשמיכה, לקחה כר מעל המטה והניחתו על רגליו, ובהניעה קצת את העריסה, רכסה את כפתורי מעילה ותתעטף במטפחתה.

וכשראה שמעון, כי רוצה היא דינה לצאת מן הבית, חטף את המספרַים מעל קצה השלחן האחד, זרקם אל קצהו השני והתחיל צועק.

– לא יקח השד גם את שר’קה… לא כלום… תלך היא… לא־קשה.

שר’לה התעטפה בסמרטוט, לקחה את המטבע מיד האב הזועף ותצא.

נדהמה עמדה דינה על מקומה עטופה במטפחתה הגדולה. בקול נמוך שוחחו הילדות הקטנות והשתעשעו בבובותיהן. דומם ישב דוד’ל כשאגודלו תחוב בפיו.

שמעון השתעל רגעים אחדים. הוא תחב את ידו אל תוך כיס מכנסיו, הוציא מטבעות־נחושת אחדות, נתן את מבטו בדינה, והתחיל מדבר מתוך שעול:

– עשר אגורות נשאר… כה, כה… התלכי?…

דינה הרימה את ראשה; עיניה היו רטובות; פניה חָורו…

– כהי, כהי, כהי, התלכי?…

וארוחת הערב?

קולה של דינה רעד.

– ……

– הילדים רעבים… לו השתכרתי בשוק…

– רעבים, גרגרנים… רעבתנים, תמיד רעבים ורעבים, אכלו בולבוסין האא? אכלו… די…

רגעים אחדים שררה דממה, רק צרצורו של הצרצר נשמע.

– בולבוסין אכלו… די! שנה שמעון את דבריו ויך באגרופו על השלחן.

המספרים התחילו מקשקשים על השלחן.

באותו הרגע נכנסה שר’לה אל החדר כשהיא רועדת כולה מקור. פניה היו כחלחלים. בידיה היתה זכוכית קטנה חדשה, מכוסה אבק רב.

וכשיצאה דינה מן הבית התחילו הילדים בוכים וצועקים:

– א־מא…

– אמא, אנה את הו־ל־כ־ת?…

אמא, איני רוצה…

דוד’ל, הקטן שבכולם, התחיל מיבב ובוכה בקול; הוא בכה בקול דק, חלש; בכה כשהוא מתכוץ ומתכנס אל תוך פנתו האפלה.

_______________

המנורה הקטנה, הדולקת על השלחן, הפיצה אור רפה, שהשתטח על התקרה הנמוכה וכסה את חצאי הכתלים הרטובים. רוח חזקה נשבה בחוץ; מרגע לרגע התגבר הקור בתוך הבית.

כפופה ישבה שר’לה על קצה המטה; היא הניעה ברגליה את עריסת התנוק הישן ותסקור בצלו של האב, המשתטח על הקיר. הצל התנועע ורעד כלו; משעה שהתכופף האב והתחיל משתעל, התחיל גם הצל מתכופף ומפרפר, דומה היה, שגם הוא משתעל, וכשהזדקף האב – הזדקף גם הצל אתו. ראתה שר’לה על הקיר גם יד גדולה שחורה של צל, המתנועעת במהירות, מתרוממת ויורדת…

ושר’לה סקרה וסקרה.¹

הילדות הקטנות התלחשו בדממה והביטו לעתים תכופות על האב, שהיה זורק מבטים זועפים אל עבר הילדים.

נשתתק גם דוד"ל הקטן והשתקע במחשבות.

… מתירא הוא דוד’ל מפני אבא. רגזן גדול הוא אבא שלו, הוא זועף, כועס, מקלל וגם מכה. מקלל הוא גם את האם, אלא שהיא שותקת, שותקת היא האם גם בשעה שאבא צועק ומקלל, גם בשעה שהוא מחרף ומגדף וגם בשעה שהוא מכה… יש שהוא רואה דמעות גדולות נושרות מעיניה של אמא; נופלות הן לפעמים הדמעות על לחייו, על מצחו כמה רותחות הן דמעותיה של האם… אוהב הוא דוד’ל את אמא שלו, טובה היא האם, היא איננה מכה אותו גם לאבא אינה נותנת להכותו; זוכר הוא שפעם אחת בקש אבא להכותו, קמה אמא ועמדה בינו ובין אבא, והכה זה אותה… את האם הכה… ובלילה מה טוב לו! בלילות החרף הארוכים, השחורים והקרים שוכב הוא בחיקה של אמא החם והיא – האם מגפפת, מחבקת ומנשקת. עד שנולד התינוק היה הוא ישן בתוך העריסה, קצרה היתה העריסה וצריך היה להתכוץ, אבל עכשיו, בשבעת השבועות האחרונים ישן הוא עם אמא… שר’לה ישנה על הקרקע, כבר גדולה היא שר’לה ולא קר לה… וחנ’קה ובליומ’קע ישנות על הדרגש, עם אבא ישנות הן, לא טוב לישון עם אבא. את אבא אינו אוהב, רק חס הוא עליו, ביחוד כשאבא מתפשט בלילה, מניח הוא אז את רגלו – רגל העץ על הקרקע… אמא אומרת, שגם לאבא היו שתי רגלים, אלא שחלה את רגלו האחת ועשו לו נתוח…

…מגע יד קרה העיר את דוד’ל ממחשבותיו. שר’לה שחדלה להניע את העריסה פנתה אליו:

– כלום לא קר לך, דוד"ל?

– לא, מתי תשוב האם? – דוד’ל שפשף את עיניו בכפות ידיו הקטנות.

שתק, דוד’ל!

– א־מ־א! – דוד’ל התחיל מתגרד.

– ט־ס־ס…

שמעון לקח את המכונה והתחיל תופר.

שתי הילדות הקטנות העמידו את בובותיהן סמוך לקיר ותאיימנה עליהן, שתעמודנה במנוחה.

– איזו מהן תהיה ‘אמא’? – שאלה חנ’קה בלחש.

– זו, היותר גדולה – ענתה בליומ“קע ג”כ² בלחש – ידיה של זו יותר גדולות, היא תהיה אבא ותכה אותה את אמא.

– – –

והמכונה מקשקשת ומקשקשת – – –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– משום מה הנך עצוב, דוד’ל – שאלה שר’לה בקול נמוך.

– לא כלום.

– זוכרתני שגם אנכי הייתי קטנה… – התחילה שר’לה.

– קטנה כמוני?

– כמוך, דוד’ל, וגם אז הלכה אמא מן הבית, וזוכרת אני, שבבית היה חושך, אפלה… והדלת היתה פתוחה…

– פתוחה? – עיניו של דוד’ל התחיל מתרחבות, דמעות של פחד טפטפו מהן.

– פתוחה היתה הדלת – הוסיפה שר’לה לספר כשהיא מתקרבת אל דוד’ל – הדלת היתה פתוחה ונכנסה נבחנית כלבת שכננו. היא נגשה אלי, בלאט נגשה אלי והתחילה מלקקת את כף ידי, אנכי נבהלתי והתחלתי צועקת, א, מה צעקתי אז, עודני זוכרת…

עיניו של דוד’ל התרחבו והתרחבו, פיו היה פעור, הוא רעד כולו.

– נו, ואחר כך מה עשתה? – שאל דוד’ל בקול ספוג דמעות.

– לא כלום, היא לקקה ולקקה את כף ידי.

– אני מפחד…

– שוטה, עכשו אין להתירא, כשהדלת סגורה אין כלבים יכולים להכנס…

_______________

כשראתה שר’לה ששתי הילדות התחילו מנמנמות, העירה אותן והתחילה מצעת להן משכב על הדרגש.

הילדות התחילו מתגרדות, מתחככות ורועדות מקור.

– אמא לא באה עדיין? – שאלו שתיהן בקול צרוד משֵנה.

דוד’ל התחיל גם הוא רועד ומזדעזע מקור.

– ב־ר־ר־ר – שר’לה, גם אני רוצה לישון…

ושמעון העמיד את המכונה באמצע השלחן והתחיל מחכך גם הוא את ידיו הקרות.

– לדוד’ל… ע… ע… לדוד’ל צריכים להציע היום על הקרקע…

– על הקרקע…?

–לדוד’ל על הקרקע?…

שתי הילדות הקטנות, שהתכסו באותו רגע בקפוטתו של אבא הוציאו גם הן את ראשיהן הקטנים, וכשהן ממצמצות בעיניהן, שאלו בתמיהה:

– על הקרקע…?

דוד’ל רועד ומזדעזע כולו:

– ב־ר־ר־ר…

וזוגות עינים קטנות ממצמצות ומביטות אל האב בתמהון… פני שמעון האדימו.

– מ־צ… הלא מצוה אני! – קרא וישלח את ידו לקחת את הספרים מעל השלחן…

_______________

כשניעור דוד’ל מנמנומו היה כבר חושך בבית. רוצה היה לחבק את גופה של אמא, אלא שנזכר תיכף בדבר, שהוא שוכב לבדו על הקרקע. הוא התכסה היטב והתכנס כולו אל תחת השמיכה, גוו הקטן התחיל מזיע, והוא רעד והזדעזע כלו.

החשכה בבית היתה גדולה ונוראה; התחיל דוד’ל מתהפך מצד אל צד.

‘פעם ישבתי לבדי בבית ונכנסה נבחנית כלבת שכננו’ – מצלצלים דברי שר’לה באזניו ונדמה לו, שהוא רואה עכשיו אותה הכלבה, כשהיא מתמתחת באמצע החדר; גדולה היא הכלבה, גדולה ואיומה, ועיניה בוערות מתנוצצות.

רוצה היה דוד’ל לקרוא' אמא', אלא שנזכר באבא והתאפק.

והכלבה באמצע החדר הולכת וגדולה, הנה פערה גם את פיה, נראתה לשון ארוכה, אדומה…

– א־מ־א – התחיל דוד’ל קורא וקולו לא נשמע.

– אמא… אוי… אמא…

האם שותקת, החשכה מתגדלת והכלבה…

– א־מ־א, א־נ־י מ־תי־רא…

שמע דוד’ל אנחה כבדה ממושכה – זוהי אנחת האם.

– אמא, אמא, הה, אמא, א־ני מת־י־ר־א…

חנ’קה התהפכה על הדרגש. נשמע קולו של האב, הוא ירד מעל המטה…

מֹחו של דוד’ל התחיל מתבלבל, כמדומה לו שלא האב זוחל על הרצפה, כי אם הכלבה, הכלבה זוחלת ומתקרבת והוא רואה גם את לשונה – מְאַמץ הוא את כחותיו וקורא:

– א־מ־א, מת־י־ר־א א־נ־י.

ופתאום… האב התחיל רומס אותו ברגלו האחת ומכה בשתי ידיו…

האם התחילה נאנחת, ירדה מעל המטה כשהיא רועדת:

– שמעון, שמעון… אהה, שמעון…

חנ’קעלע צורחת ומזדעזעת; שר’לה קמה ממשכבה, היא בוכה ומקוננת:

– אוי, אוי, רבונו של עולם…

והתִנוק בתוך העריסה התחיל מפרפר וצועק.

גם הצרצר השמיע את צרצורו התכוף מן הלול.

גניחות, אנחות, צריחות, בכיות – והכל בתוך החשכה…

הזמן, כ' בשבט תרס"ו (15.2.1906)

---

מיחוש

מאת

דבורה בארון

(רשימה)

לעתים תכופות היתה אסתר חשה בבטנה, אלא שהסיחה את דעתה ממיחושה זה בשביל חולשתו של בעלה – שלמה הרַצף, שהיה שוכב תדיר על המטה.

כשהיו שכנותיה מטיפות לה מוסר על שאינה שואלת ברופאים, היתה דוחה את טענותיהם:

– אט, שטותים! הרי אין כאן שום סכנה; תיכף כשהכאב עובר, הריני מבריאה שוב.

אחרי שתיקה קצרה היתה מוסיפה:

– ובכלל. בכלל איני רשאית לטפל במיחושי, בשעה ש’שלי' מונח כבר־מינן ממש…

לפרקים, כשהתחיל הכאב מתגבר, היא רוצה לצעֹֹק ולהתאונן, אלא שהיתה מתאפקת למראה פניו החולנים של בעלה. היא היתה נושכת את שפתה התחתונה ושותקת. ורק בשעה שהתגברו יסוריה, היתה מתחילה צובטת את בשרם של הילדים הקטנים, הודפתם, דוחפתם ומקללתם קללות נמרצות.

הקטנים היו מסתלקים בשעה זו לזוית, בוכים, צועקים ומיבבים מרוב כאב.

ואסתר היתה צועקת ומקללת…

קשה היה לשלמה בעלה לראות בצרת ילדיו; גונח היה בשעה זו, משתעל, רוקק ומתחנן מתוך שיעול:

– אסתר, א־ס־ת־ר… אי, אי, אי, א־ס־ת־ר…

ואחרי שרפה מעט שיעולו היה מוסיף:

– פעוטי העלובים! תחת לחם סופגים הם צביטות, מלקות, קללות… הוי, אח, א־ס־ת־ר…

והיא – גם לה היה צר על פעוטיה. הלב היה מתכוץ־מתכוץ בקרבה. בוכה היתה ומיבבת:

– אח, אוי – אח, רבונו של עולם! כלום… כלום א־ש־מ־ה אני… והמיחוש… המיחוש שלי… אוי אח, גֶוַלד… הבטן…

ובדברה היתה נותנת את ידיה על כרסה, מתכוצת ומתקפלת מרוב יסורים; מיבבת ומיבבת…

בקול חלש־חלש היה שלמה בעלה גוער בה:

א־ש־ה, אשה… אלמלא היית צעקנית כל כך, לא היית חשה בבטנך…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

מכיון שהוקלו יסוריה של אסתר, נזכרה תיכף בילדים הרעבים, בבעלה החולני ובשקים המלאים נוצות וקטניות, ירדה מעל הדרגש והתחילה עוסקת במלאכתה.

בשתי ‘מלאכות’ היתה אסתר מטפלת: בוררת קטניות ומורטת נוצות, אלא שלא היתה חביבה עליה מלאכה ראשונה כשניה.

– כשאת מורטת נוצות – היתה אסתר אומרת – הרי אינך מחויבת להסתכל בהן; יכולה את למרטן גם בחצי הלילה, כשאת שרויה בחשכה… הנך מורטת גם בשעה שאת מנמנמת; מנמנמת את ומורטת ומורטת… אולם קטניות, זהו ענין אחר לגמרי. יכולה את לבור אותן דוקא באותה שעה שהנך שרויה בתוך האוֹרה… פוי, מלאכה ארורה…

פקפקנית גדולה היתה אסתר.

כשהיתה בוררת את קטניותיה סמוך לחלון, במקום שגדול האור, חששה ג"כ¹ שמא לא עלתה בידה לבור אותן היטב, שמא נשארה קטנית מתולעה. חוזרת היתה תמיד ומסתכלת בן; מפזרתן שוב על הטבלא, בודקת ובוררת. יש שהיתה סבלנותה פוקעת; היא היתה באה לכלל כעס ואומרת:

– מלאכה זו נקיה היא, אלא שצריכה את להיות מזוינה בסבלנות יותר מדאי, כשאת מטפלת בה. יש שאת בוררת ובוררת, כסבורה הנך שכבר – חסל, ופתאום… מוצאת את קטנית מתולעה אחת בין ‘הכשרות’ וכבר צריכה את להתחיל את מלאכתך מחדש… ‘מלאכה ארורה’… פוי…

* * *

כשחזר פעם אחת הירשקה – בנה בכורה של אסתר – מעבודתו, מצא את אמו שוכבת על הדרגש, כשהיא מתכוצת, מתקפלת, נותנת מרחשות² חמות על כרסה ומתאנחת. פני הילדים הקטנים היו מכורכמים. על פנה אחת התכנסו כֻלם ושתקו.

האב השתעל והשתעל…

נגש הירשקה אל האם, גחן אליה ושאלה:

– מה לך, אמא, הבטן?

אוי, אוי, אוי, אח, רבונו־של־עולם – התחילה אסתר נאנקת ודמעות גדולות, תכופות נשרו מעיניה.

פני הירשקה המפוחמים נעשו ירוקים.

– מה לך, אמא, א? – הגידי – הבטן?

– אי־אח־אח, בני, ה־ב־ט־ן, ה־ב־ט־ן…

באותה שעה תקף על שלמה שיעולו. הוא השתעל ורקק דם. התגרד הירשקה בקרחתו, נתן את כף ידו אל כיס־מכנסיו, הוציא מטבעות אחדות ונתנן לאמו:

– הרי לך, אמא, ולכי אל הדוקטור.

כשראתה אסתר, שבנה נותן לה פרוטותיו האחרונות, פרצה בבכי:

– צפורי… הלא ימי החג… ימי חג השבועות ממשמשים ובאים… זוג מכנסים רצה לקנות… קִמץ וקִמץ… ולא נתן לה הירשקה לסיים את דבריה:

– לא־קשה, אמא, לא־קשה… לכי אל הדוקטור, לכי!…

רצתה אסתר לרדת מעל הדרגש, אלא שיסוריה התגברו ושוב התכוצה.

פרף הירשקה את מעילו, חטף את המטבעות בידו ועזב את החדר. אחרי שעה קלה שב בלוית אדון, כרסני, שעקם קצת את חטמו, בבואו אל החדר.

– מ־נו… ‘אויר’… ח־ח… – נו, היכן הוא החולה כאן? הדוקטור נגש אל מטתו של שלמה.

– אני… איני… יסלח הדוקטור… ‘שלי’ חולה… – התחיל שלמה מצטדק, אלא שלא שמע הדוקטור את דבריו והוסיף:

– ומה? שיעול, לֵחה, דם… אומהו… מחלת־הריאה… שחפת… החזיק הירשקה בשרוולו של הדוקטור, משכהו אל הדרגש כשהוא מגמגם:

– אבא זהו סתם… חולה ישָן… אלא שכאן היא החולה…

התחיל הרופא ממשש את כרסה של אסתר. נשתתקו הילדים הקטנים והצטמצמו אל תוך פנתם, כשהם זורקים מבטים סקרנים אל האדון בעל הקאפלוש³. עמד הירשקה באמצע החדר, כשהוא מחזיק את כובעו בידו האחת ואת המטבעות ביד השניה וסקר בגדו של הדוקטור.

החזיר גם שלמה את פני הקלף שלו מן הקיר, וכשהוא משתדל להתאפק משעולו, הביט אל הרופא.

קמה דממה בחדר, רק מעבר לקיר, ממעונו של שמואל החייט נשמע איזה ניגון עצוב, שהסתלסל בלי־הרף – בתוך גרונו:‘אהבתי כי ישמע ה’…'

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

צוה הרופא על אסתר, שתזהר מאכילות גסות ומעבודה המפרכת את הגוף… ועוד צוה, שתכין לה עכשו אמבטאי של מים פושרים.

התחיל הירשקה מטפל במצוַת הרופא.

לאחר שהשיג אמבטאי, צבר צרורות וקיסמין, הבעיר אש על גבי הכירים והביא הרבה־הרבה קיתונות של מים מן הבאר, התחיל מתגרד בראשו ונמלך בלבו היכן להעמיד את האמבטאי.

– עסק ביש – אמר הירשקה בהתגרדו – לדידי אין ברירה אחרת, אלא להוציא לשעה קלה את מטתו של אבא אל הפרוזדור… צר כאן המקום… קבר ממש…

– מתיראה אני, שמא יצטנן אבא – אמרה אסתר כשהיא מגפפת את כרסה בידיה.

– לא קר עכשו בפרוזדור, אלא שגדולה שם החשכה…

– אט, החשכה לא תבלעני – אמר שלמה מתוך שיעול, אלא שאיני יכול לרדת מעל המטה.

– נוציאך, אבא, יחד עם המטה – אמר הירשקה שהחזיק בקצה המטה האחד ורמז לאסתר שתחזיק בקצה השני.

– או, אח־ח. ה־ב־ט־ן – נאנקה אסתר בהרימה את המטה.

נבהלו הילדים הקטנים והתחילו צועקים:

– אבא, אי, אבא!… להיכן אתם נושאים את אבא, להיכן?…

– – –

כשהעמיד הירשקה את האמבטאי בתוך הבית, התחיל מטפל בסירים המלאים מים, אלא שנזכר בחיים הנפח, המריק עליו ‘מבול של קללות’ בכל פעם, כשהוא שוהה זמן רב בביתו בשעת סעודתו, ועזב את הבית, כשהוא מנגב בשרוולו את טפות הזיעה, המתגלגלות מעל פניו המתולעים⁴.

העמידה אסתר בעצמה את הסירים המלאים מים על הכירים כשהיא נאנקה:

– אח, צרות, צרות…

– אמא, תני לי, אנכי אעזרך – בקשה מלכ’לה, הגדולה שבילדות כשנגשה אל האם, אלא שצבטה אסתר את ידה, הדפתה והתחילה מקללת.

מלכ’לה התחילה בוכה.

נשמע מן המסדרון קולו של שלמה:

– אס־תר אס־תר…

התכוצה אסתר, גפפה את כרסה בידיה ונאנקה:

– אי אבא, אבא שבשמים… אי רבונו־של־עולם!

ומעבר לקיר נשמעו סלסוליו של שמואל החייט: ‘אהבתי כי ישמע ה’…'

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

רעבים היו הילדים הקטנים ורוצים היו לבקש אוכל, אולם בראותם, שמתכוצת היא האם מרוב יסורים – התיראו ולא בקשו.

יוספ’קה, הקטן שבכולם, צבר ערמה של חול ואבנים קטנות ויעש מרצפה קטנה.

– רוצה אני להיות רצף כאבא – אמר יוספ’קה אל הילדות שישבו והביטו אל מלאכתו.

הביטה אליו מלכ’לה בכעס ואמרה:

– פ־ש… לרצף הוא רוצה להיות… אושר גדול! פ־ש־ש…

– שטיא, את אינך יודעת, טוב להיות רצף, טוב, אהא!

– פעוט – הרתיחה מלכ’לה – פעוט, כלום יודע אתה מה טיבה של מלאכה זו? כלום יודע אתה, איך עושים מרצפה ברחוב? בעריסה היית מוטל עדיין בשעה שחלה אבא… ומהיכן אתה יודע, מהיכן?

יוספ’קה שתק.

– מהיכן אתה יודע, מהיכן – הוסיפה מלכ’לה – א, אנכי! אנכי יודעת באמת… אנכי הייתי רואה… תמיד הייתי רואה… זוכרתני שאבא היה יושב ברחוב, על הארץ היה אבא יושב… ערימות־ערימות של חול ואבנים היו מונחות מסביב לאבא, וגדולות־גדולות היו הערימות. אבא היה לבוש סינור מלוכלך, פניו מתולעים ומצחו מכוסה זיעה… כלו היה מזיע מרוב חום. השמש היתה בוערת, לוהטת על ראשו. גם החול והאבנים היו רותחים… אבא היה בורר את האבנים, מסתתן, נותנן אל תוך החול ומכה עליהן בפטישו… על כל אבן ואבן היה אבא מכה קצת בפטישו, והאבן היתה טובעת־טובעת בחול…

– כמה טוב להיות רצף – אמר יוספ’קה.

– זוכרתני – הוסיפה מלכ’לה – זוכרתני, פעם אחת עשה אבא מרצפה בחצרו של אברהם – הגביר. יצא ישראל’קה בנו של אברהם אל החצר… גם אנכי הייתי בתוך החצר… יצא ישראל’קה, כשהוא מכרכר ומפזז והוא היה לבוש בגדים כל כך נאים…

– נאים? – שאלו כל הילדים פה אחד.

כן, נאים היו בגדיו של ישראל’קה… ‘בקצור’ כרכר ישראל’קה, כרכר ואחר נגש אל אבא, ישב סמוך לו והתחיל מטפל במלאכתו, וכשהסתכל אברהם הגביר, כי יושב הוא ישראל’קה סמוך לאבא, התחיל גוער בו בנזיפה:

– תכשיט! רוצה אתה להיות רצף – א?…

נבהל ישראל’קה ונס.

– ומשום מה גער בו, בישראל’קה – שאל יוספ’קה בתמיהה.

– טפש! הוא אינו רוצה, כי יהיה בנו לרצף… לא נאה…

– לא נאה?!

נשתקעו כל הילדים במחשבות.

באותה שעה מהלה אסתר את המים בתוך האמבטאי, וכשראתה שכבר פושרים הם, התחילה פושטת את בגדיה.

התגברו באותו רגע יסוריה ונדמה לה, שכרסה מתבקעת. התחיל לבה דופק בחזקה וידיה נתרשלו.

רוצה היתה להאנק, אלא שקולה לא נשמע.

אמרה להכנס אל האמבטאי, אלא שרגליה מעדו.

נפלה סמוך לאמבטאי ערומה.

כשהתבוננו הילדים, כי שוכבת היא אמם סמוך לאמבטאי, מִהרו ונגשו אליה.

– ראו, אמא ישֵנה – אמרה ילדה כרסנית אחת.

ודאי שרוצה אמא לישון – אמרה ילדה שניה שרגליה עקומות.

נגשה מלכ’לה והסתכלה באמא.

– הרי עיניה פקוחות… היא אינה ישנה – אמרה והחזיקה בידה של האם, אלא שנשמטה היד הזאת ונפלה לארץ.

נבהלה הילדה הכרסנית ואמרה:

– אמא שותקת, מתיראה אני…

גערה בה מלכ’לה:

– שא! ‘בהמה’ שא!

כשהיה אבא בבית לא איכפת לי, אבל עכשו הריני מתיראה – יבבה הכרסנית.

התחילו כל הילדות מתגרדות ומיבבות.

– אמא, אמא, אוי, גֶוַלד, א־מ־א!…

– אס־תר, אס־תר, אי, א־ס־ת־ר! נשמע קולו של שלמה מן הפרוזדור האפל.

גער יוספ’קה הקטן בילדות ואמר:

– ט־ס־ס־ס ‘בהמות’! כשאמא שותקת, מסתמא צריך לשתוק…

נשתתקו הילדות וישבו מסביב לגופת האם.

זוגות עינים קטנות הביטו בתמיהה ובפחד אל הגוף הערום…

ובתוך החדר קמה דממה – דממת־קבר. רק מעבר לקיר נשמעו סלסוליו העצובים של שמואל החייט:

‘אהבתי כי ישמע ה’…'

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הזמן, י“ד בסיון תרס”ו (7.6.1906)

---

רוצח...

מאת

דבורה בארון

(רשימה)

לאחר שעמד מֶנדל הסַבָל שעה ארוכה־ארוכה בתוך הרחוב הצר, חִכך ושפשף את ידיו הקפואות זו בזו כשהוא רועד ומזדעזע כלו מתוך קור, נזדמן לו ‘מעט משא’ באחת החנויות.

וכשנגש מנדל אל ‘משאו’, התכופף, נטל את אחד הארגזים ובקש ליתנו על שכמו, נתקל באחת המחצלאות המונחות על גב הקרקע וַיפול ארצה, כשרגליו הצבות, התחובות במגפים קרועים, נזקפות למעלה.

הרבה־הרבה קופסאות של גפרורים נזרקו מתוך הארגז בשעת נפילתו של מנדל, התגלגלו ונפזרו לכל רוח.

נגש סבל אחד, התגחן והתחיל צובר את הקופסאות, כשהוא מסנן דרך שִיניו:

– ‘צפּור של עופרת’¹.

כעס החנוָני והתחיל מטיח כלפי מנדל דברים קשים:

– ‘גולם של חמר’², ועדיין זה רוצה להיות לסבל!…

תלה מנדל את עיניו בחנוָני ובקש לספר לו, כי חש הוא בצדו השמאלית, ושגם סוסתו חולה עכשיו: היא חִגרת – אלא שפגש בזוג עינים ירוקות, המביטות אליו מתוך פנים זועפים, נסתלק לזוית והתחיל משפשף שוב את ידיו הכחולות, הקפואות מקור.

* * *

וכשחזר מנדל לביתו הקטן, פשט תיכף את קפוטתו המעוכה, חלץ את מגפיו הקרועים, וכשהוא מגפף בידו האחת את צדו השמאלית, התחיל ממשמש ביד השניה בתנור.

ילדות קטנות אחדות בעלות פנים מחודדים וחִורים, שישבו על גבי התנור בתוך ערמה של סמרטוטים וסחבות, הביטו אליו ואמרו:

– לא הסיקו את התנור, אבא.

– לא הסיקו!…

… אלמלי³ מצא עכשו תנור חם, ‘רותח־רותח’, עולה היה עליו, מתמתח, שוכב על הצד השמאלית הכואבת, לוחצה אל הלבנים החמות ומחממה ומחממה… ודאי שהכאב היה עובר!…

הוא נטל מטפחת קרועה ומלוּכלכת, שהיתה מוּנחת על כרכוב התנור, והתחיל מנגב את אפו הכחול, השופע מיץ, כשהוא ממלמל:

– מ־נוּ, ק־י־א!…

לאה – אשה כחולה וכרסנית, בעלת פנים שרוים בעצבות – שנמנמה על המִטה הריקה, פקחה את עיניה וסקרה⁴ בבעלה.

– ההיית בתוך האֻרוה? – שאל מנדל, כשהוא מוסיף לקנח את חטמו.

– הייתי, ‘היא’ אינה יכולה לזוז ממקומה; גונחת היא וגונחת כבן־אדם, ‘להבדיל’… קשה להביט, הלב כואב…

התאנח מנדל:

– סוסה רעבה, מלתא זותרתא?!… מזונותיה של זו מצוּמצמים הם תדיר, אלא שעכשו הרי היא רעבה ממש… אילו נתנו לה, לפחות, קומץ של קש…

– קש! וכי מהיכן ‘אקח לה’ קש, מהיכן? הרי גם הפעוטים לא טעמו היום ‘אף מה שהשַׂערה שוה’⁵.

תחב מנדל את רגליו אל תוך מגפיו. הדליק נר של חֵלב דק, התחוב בתוך בולבֻס קלוף, ויצא אל ה’אֻרוה'.

– גם אנו רוצות, גם אנו!… – צעקו הילדות הקטנות, כשהן מתעטפות בסחבות מזוהמות ורצות אחרי האב. בפנה אפלה שבפרוזדור, הגדורה בכלונסות של עץ, שכבה סוסתו של מנדל החברברת וַתנמנם.

כשנגש אליה אדונה והתחיל סוקר בה, פקחה את עינה האחת, הרימה קצת את ראשה מתוך קני הקש הדרוסים ומעוכים והתחילה גונחת.

וכששמע מנדל את גניחותיה של זו, נעצב והתחיל מלטף את צדו השמאלית.

… עלובה זו, אף על פי שכחושה וסומאה היא בעין אחת, הרי היא היתה מפרנסתו ומושכת בעוּלו במשך עשר שנים רצופות…

…יש שהיה עומס את העגלה ב’משאות' כל כך כבדים, כל כך כבדים, והיא היתה מושכת ומושכת…

… רק לפרקים, כשהיו מגיעים לאיזה הר, היה הוא בעצמו מושך את העגלה: חס היה עליה…

…זוכר הוא, שפעם אחת, בהיותו ‘אִתָה’ מחוץ לעיר, נזדמנה להם עדה של דבורים עֹקצניות, וכשראה, שדבורים אלו מתקרבות ‘אליה’, מזמזמות ואומרות לעקצה, פשט את מעילו וכִסה בו את עורה של זו… עקצו הדבורים אותו, את בשרו עקצו…

ועכשיו?…

…הרי סוסה זו מוטלת בתוך האשפה, חולה, כואבת, רעבה… וכמה היא גונחת!…

הוא גחן אליה והתחיל מגפף את עורה כשהוא מפייסה ומשדלה בדברים רכים:

– חברברת! מ־צ־צו!… חברברת שלי!…

– אבא! גם אני רוצָה לגפפה – אמרה ילדה אחת, התעטפה היטב־היטב בסמרטוטים שלה, נגשה ותתחיל להחליק בידה הקטנה, הרועדת את ירכותיה של הסוסה הצנומה.

הזקיפה הסוסה את אזניה, הגביהה את צוארה ותתחיל צוהלת:

– הו־הו־הו!…

– נו, נו, הוי – התחיל מנדל מאיים עליה בידו כשהוא מושך בזנבה ורוצה להזיזה ממקומה.

קמה הסוסה, כשכשה קצת בזנבה והתחילה פוסעת בשלש רגליה כשרגלה הרביעית נגררת אחריה.

– ‘עור ועצמות’ – אמרה לאה, שנכנסה באותו רגע אל ה’אֻרוָה'.

– איזה ‘חידוש’, איזה? הרי היא שרויה ביסורים. סובלת כל כך ורעבה… סוסה רעבה…

– רעבה – ‘רחמנות’! – אמרו הילדות הקטנות כשהן מסתכלות בסוסה, ששכבה כבר על הארץ ורגליה תחתיה.

נשתררה דממה כבדה, עמדו הכל וסקרו בסוסה.

התאנחה לאה. תמכה את ידיה על כרסה הבולטת ואמרה:

– צרות ותו לא!… מונחת היא כנבלה ומסרחת…

ואחרי שתיקה קצרה הוסיפה:

– סוברת אני… הריני סוברת, שבעד העור שלה היו מקבלים רובלים אחדים…

נעץ בה מנדל שתי עינים גדולות המתרחבות מתוך כעס ותמיהה:

– בהמה!… מה אַת סחה, מה?…

וּבגחנו אל סוסתו הצנומה הסומאה, התחיל מלטפה ומגפפה בשתי ידיו כשהוא מסתכל בה ומגמגם:

– אֶח, אֶח, חב־רברת! משום מה אתְ שוכבת ככה, משום מה?…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

וכשהתמתח מנדל על גב הדרגש הקשה והתחיל מנמנם, נדמה לו שעדיין יושב הוא בתוך ‘האֻרוָה’ וסוקר בסוסתו החולה.

נגש אליו אדם אחד, הציץ בו, נתן את עינו בסוסה והתחיל מגחך ואומר.

– נבלה זו למה לך, מנדל? – אַ? – למה?… הרי יכול אתה ‘להתעשר’ מעור כזה… רק הכאה על הראש – וחסל?…

…‘להתעשר מעור כזה’… מעורה של חברברת!…

הרגיש מנדל שהלב מתפקע בקרבו מרוב כעס;

– ג־ז־ל־ן! – קרא, כשהוא מבקש לקום ממקומו, אלא שהתחיל מתהפך על גב הדרגש, השורק ומתנועע תחתיו, וניעור משנתו.

וכשהתכנס אל תחת קפוטתו הקרועה והניח את ראשו על הכר, הגיעה לאזניו איזו גניחה קלה, שהשתפכה וגָועה בתוך הדממה האלֶמת.

רגע הקשיב ואחר כך שאל בקול רועד־רועד:

– לאה?…

– אַי, אַי, אַי, – התאנחה לאה במקום תשובה.

– ומה?!

קולו רעד.

– אַ, מנדל, מנדל… לך… לך אל המ־י־ל־דת, לך…

– אל המילדת!…

התקשקשו שניו של מנדל בתוך פיו וידיו רעדו.

הוא התחיל מתלבש בזריזות כשהוא רועד, מתכופף, גוחן, ממשש ומחפש תחת הדרגש:

– ב־ר־ר־ר־ר… היכן הם מגפי כאן?……

התכוצה לאה ועותה את פניה הירוקים, וכשהיא נותנת את ידיה על כרסה הבולטת, אמרה בקול ספוג דמעות:

– גוַלד, מֶנדלי, ראה… חוסה עלי… הכרס מתבקעת!…

ראשים אחדים, בעלי שערות ארוכות וקצרות – וביניהם גם ראש מתולתל אחד – התחילו מתנועעים ומתרוממים מתוך ערמת הסמרטוטים שעל גבי התנור הקר.

הביטו התִנוקות אל מטת האם, כשהן משפשפות בידיהן הקטנות את עיניהן ושאלו:

– אמא, מפני מה את בוכה, מפני מה?

מִהר מנדל, הדליק את הפנס הקטן, חטף מקל עב ויצא מן הבית.

* * *

וכשהתחילה הזקנה מטפלת בלאה, מִהר מנדל, יצא אל ‘האֻרוה’ ונגש אל סוסתו.

שכבה הסוסה, מצמצה בעינה האחת ולא השגיחה בו.

דומה היה כאילו שוכבת היא סוסה זו ומהרהרת:

– עכשיו לא איכפת לי עוד… איני מתענינת עוד בכלום… אחת לי…

העמיד מנדל את הפנס והחליק את עורה.

‘הרי יכול אתה להתעשר מעור כזה’ – נזכר מנדל בחלומו.

… מעור כ־ז־ה… מה־ע־ו־ר ‘ש־ל־ה’…

התחילו ידיו של מנדל רועדות.

– חברברת!

לא הניעה הסוסה אף באבר אחד, אלא שמצמצה בעינה הגדולה.

– חברברת! מ־צ־ו… ח־ב־ר־ב־ר־ת!…

שמע מנדל אנקה גדולה ממושכה־ממושכה…

וכשנכנס אל הבית ובקש לגשת אל מטתה של אשתו, משכה הסבתא בשרווּלו והתחיל[ה] רוטנת:

הן, זהו סקנדל… זוהי רציחה… מניח כאן אשה גוססת והולך לו לטייל… התבייש נא, בנאמנות… בבית סיביריה ממש… הקור לוחץ את הלב כבצבת והוא מטייל לו… טפו!… גם זהו בעל!…

ואחר ששתקה רגע הוסיפה:

– צריכים להסיק את התנור ולהשיג בקבוק של יין, השמעת! בלי־תרוּץ.

התחיל מנדל מגפף את צדו השמאלית כשהוא סוקר בלאה.

זקפה לאה את שתי ידיה כלפי בעלה והתחילה מיבבת:

– אַח, ב־ע־ל־י, ב־ע־ל־י, חוסה עלי, ה־רי־ני מ־ת־ה, מ־נ־ד־ל־י…

התחילה כרסה הבולטת מזדעזעת ומפרפרת מתוך התיפחות.

נתבלבל מוחו של מנדל ולבו התחיל דופק־דופק. נעשו עיניו בולטות.

בצעדים תכופים עבר את המסדרון, נכנס אל האֻרוָה והרים את המקל שבידו.

‘הכאה על הראש־וחסל’ – נקרו דבריו של אותו אדם במחו.

– – – – ה־כ־כ־כך!!! – – – – – – – –

– – – – רק גניחה קלה, חלשה הוציאה הסוסה מגרונה.

נזדעזע מנדל, השליך את המקל מידו והתחיל מטלטל ומזעזע את גופת הסוסה.

– ח־ב־ר־ב־ר־ת!…

נצמד מבטו אל עינה הגדולה, הפקוחה והקמה של הסוסה.

נדמה לו, שצופיה היא בו עין זו, טוענת ואומרת:

– ר־ו־צ־ח! מה זה עשית, מה?…

הוריד מנדל את ראשו, נשמט וישב על גב הקרקע, וכשהוא מתכוץ ומתקפל כֻלו התחיל מיבב:

– אַי חברברת, חברברת… הרי אני הנני הגזלן שלך… אני הרוצח…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

צרודה היתה בכיָתו.

המעורר, ספטמבר 1906

---

התפרץ...

מאת

דבורה בארון

(רשימה)

חאנטשי – ילדה צנומה וגבנת, בעלת פנים פעוטים מָארכים – עמדה וטִפלה בתִנוק בכין, המוטל בתוך עריסת תבן נאה.

רוצה היתה חאנטשי ליַשן את התִנוק אלא שזה האחרון פרפר בתוך עריסתו, צרח וצעק, כשלסתותיו המלאות מתנפחות ומסמיקות מתוך בכי.

זה פעמים תחבה הריבה את אצבעה הדקה אל תוך פיו הקטן של התִנוק: מבקשת היתה להשתיקו, אלא שהוא נשך בכל פעם את האצבע בשתי שניו החדות. התחילה אצבעה כואבת כל כך!…

אילו שרה לו איזו שירה ערבה, ודאי שהיה משתתק אז, והשֵנה היתה חוטפתו. אלא ששיעולה הטרדן אינו נותן לה לשיר.

מכיון שהיא מתחילה מזמרת, הרי הוא מתגבר שיעולה והיא מקיאה ומקיאה.

נטלה חאנטשי שתי כפות של פח והתחילה מַקַשתן זו בזו, כשהיא גוחנת על העריסה, מרכינה את ראשה ומסבירה את פניה לתִנוק:

– הסתכל, ברילי, ברילי, צעצוע! מ־פצ, יפה א?

נתן הילד את שתי ידיו אל תוך פיו, והתחיל מוצצן, כשהוא סוקר בכפות המתקשקשות ומחייך.

וכשראתה חאנטשי, שמתחיל הוא התִנוק מנמנם, עלתה וישבה לה על גבי המטה, הקריבה אליה את העריסה והתחילה מניעתה.

חשה חאנטשי, שהקור מלפף את ידיה ומבקשת היתה לדוממן, אלא שחששה שמא יתחיל התִנוק צורח שוב.

אילו היו נעליה נקיות – מניעה היתה את העריסה ברגליה, אלא שהנעלים שלה כל כך מטונפות הן ומתיראה היא שמא תלכלך בהן את העריסה, ואת העריסה הרי אסור להפסיד: לא שלהם היא עריסה זו, אלא של התִנוק…

… זוכרת היא, שלשמעונקה שלהם לא היתה עריסה כלל.

בתוך עריבה שחומה היה שמעונקה שלהם מוטל. ותדיר־תדיר היה שוכב בתוך עריבה זו. פעם אחת, כשהוציאה אותו האם מתוך עריבה זו, היה כולו חיוור, כולו חיוור. שעה ארוכה נענעתו אז האם ונדנדתו, כשהיא קוראת ‘שמעונקה’, ‘שמעונקה’!

כשבא אחר־כך אדם אחד והוציא את גופתו של שמעונקה מן הבית, פֵּרשה האם וטענה:

– אי, שמעונקה בני, הריני נפרדת ממך עכשו עולמית, כמו שנפרדת מעם אבא שלך!… שעה ארוכה בכתה אז האם, ומני אז לא חזר עדיין שמעונקה אל המרתף, אלא שהעריבה השחומה עדיין היא עומדת כאן בתוך הזוית…

הרימה חאנטשי את ראשה ובקשה לסקור אל תוך הזוית, אלא שנתקל מבטה בגופה הגבֹה והכחוש של האם:

– אמא! כיצד נכנסת? ואנכי לא הרגשתי כלל…

חלש היה קולה של חאנטשי. קרן אור יחידה של שמש החֹרף השוקעת, שחדרה דרך חלונו של המרתף הקטן, השתטחה ורעדה רגע על פניה החולנים של חאנטשי, כשהיא מאירה את הטפה הקטנה האדמדמת התלויה בשפתה התחתונה הכחולה.

נתנה חאנטשי את שתי ידיה על חזה והתחילה משתעלת.

נטלה אמה של חאנטשי כתנת רטובה מתוך צרור הלבנים שהביא מן הנהר, סחטה בידיה הקפואות והתחילה מתקרבת אל המטה, כששולי שמלתה הקפואות רועשים ומקשקשים בשעת הילוכה:

– קחי גזר סוכר, קחי!… – ובגשתה אל העריסה, הוציאה ממנה את התִנוק כשהיא מושיטה לו את השד הצנומה:

– הרי, הרי לך!… – ראה נא כיצד היא ‘נחנקת’ שם… מובטחני, שבתיה, אמו של בירילי, תבֹא בערב זה…

– התחלחלה חאנטשי ובזריזות התחילה מכרסמת בשִניה הכתֻמות את חתיכת הסוכר שבפיה:

…יודעת היא חאנטשי, שבשעה שבתיה, אמו של התִנוק, באה אליהם – צריך להתאפק… אף אנקה, אף גניחה אסור להוציא מתוך הפה בשעה זו… ואילו היה השעול מתפרץ מתוך גרונה – אומרת היא האם – היתה בתיה נוטלת מכאן את ברילי, כי מתיראה היתה, שמא תדבק בו המחלה… וגם את העריסה הנאה היתה זו נוטלת מכאן ביחד עם ברילי; הבית היה מתרוקן, ואמא – בוכה היתה, כמו שבכתה אז בשעה שלקחו מכאן את שמעונקה… סופקת היתה את כפיה ומיבבת:

– אי, ברילי, ברילי…

דמעות חנקו את גרונה של חאנטשי; היא נתמלאה כולה רחמים על האם:

– אמא, אנכי אשתעל עכשו היטב־היטב, וכשתבֹא בתיה לכאן אתאפק!

אמצה חאנטשי את כל כוחותיה ותתחיל משתעלת…

* * *

וכשנכנסה בתיה אל תוך המרתף, מצאה את וויחנה אמה של חאנטשי, יושבת על גבי שרפרף, כשהיא מינקת את ברילי. בתוך המרתף שרר חצי אֹפל. שלהבתו של הנר הדק, שהָדבק אל כרכובו של התנור, התהבהבה, כרכרה ופזזה, כשהיא מתזת ניצוצות, ניצוצות של אש.

שתי החתלתולים, שישבו על גבי התנור, הצליפו את מבטן אל השלהבת כשהן חובקות זו את זו ומיללות.

תרנגולת שחורה בעלת נוצות פרועות – שתחבה את ראשה דרך יתדות סורגו של הלול, כשהיא מחטטת ומנקרת במקורה בתוך הפינכא הריקה, העומדת לפניה – מכיון ששמעה את שריקת הדלת, מהרה הכניסה את ראשה אל תוך הלול פנימה וקרקרה קרקור בעלמא…

נגשה בתיה אל השלחן, הניחה עליו צרור קטן והתחילה צומרת¹ בפיה אל תוך כפות ידיה, כשהיא סוקרת בתִנוק:

– נו, ומה? הוא יונק, חי, חי… ברילי, מלאכי, שמא אינך מכיר עוד את אמא שלך? שמא?…

הוציאה וויחנה את השד מתוך פיו של הילד.

– ברילי, הרי האם! לך וספר לה, שבריא הנך, שמהולל הנך, לך, ככה, ככה…

נטלה בתיה את התִנוק והתחילה מניעתו:

'מחֹא ימחא בני כפים,

אבא יקנה נעלים;

הסָבה תארג לו גרבים'…

ובפנותה אל וויחנה אמרה:

– סוכר הבאתי כאן, בעד התִנוק… אלא השגיחי, שהגרגרנים שלך לא יטעמו ממנו!

נבהלה וויחנה:

– שלי? וכי ‘פריצים’ הם? – סוכר למה להם?

לטפה בתיה את התִנוק ותגפפהו, כשהיא מבטת אל המטה:

– והחבריא שלך? כלום בריאים הם?

כאן נזדעזעה חאנטשי, ותתן את כף ידה על פיה; פניה המָארכים התמתחו והתמתחו וראשה – כאילו שנשקע כולו־כולו אל בין כתפותיה:

זה שעה קלה שהיא מרגישה חאנטשי, כי דבר מה מפרכס בתוך לבה. מבצבץ הוא דבר זה ועולה, מפעפע ומפעפע… עוד רגע ויתפרץ…

אילו היה לה עכשו, לפחות גזר של סוכר, נותנתו היתה אל הפה ומכרסמת היתה ומכרסמת… אלא… עוד רגע: א, א, א, כחי, כחי… ושעול חזק – התפרץ מתוך גרונה.

ומהומה במרתף:

בתיה קמה ועטפה את התִנוק בכנף עטיפתה:

– אי, אי, שעול כזה! גזלנית… התִנוק שלי…

– וויחנה קפצה אל המטה, זקפה את שתי ידיה כלפי חאנטשי ובקשה לצבוט את בשרה לקרעו לקרעים קטנים־קטנטונים:

– גבנת! הלואי שתכנס החולירה אל ראשך, אל לבך, אל עצמותיך, אל הגב העקום הזה!…

באותו רגע התחיל שותת מפיה של חאנטשי אותו הדבר, שהתפרכס כל־כך בתוך לבה:

סמוך למִטה הרעועה נראתה שלולית של דם סומק.

נשתתקה וויחנה ונעצה את עיניה אל תוך השלולית.

פיה נשאר פעור כשהיה וידיה – זקופות, כאילו נקפאו בתוך אוירו של המרתף…

ובתוך המרתף – דממה.

שלהבתו של הנר הדק הוסיפה להתיז ניצוצות, ניצוצות של אש. עכבר אפור פעוט הוציא את ראשו מתוך איזה חור שבזוית חשכה, הזקיף את אזניו, הקשיב רגע וחזר אל חורו הצר. והתרנגולת השחורה תחבה את ראשה דרך יתדות סורגו של הלול, חטטה רגע במקורה בתוך הפינכא הריקה, העומדת לפניה וקרקרה קרקור בעלמא…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הזמן, כ“ה בניסן תרס”ז (9.4.1907)

---

קַדִישָׁה

מאת

דבורה בארון

(ציור)

¹

(מֻגש לאחיותי הקטנות)

לְסַבְּתָא שֶׁלִי הָיוּ בָנוֹת רַבּוֹת, וְאַף בֵּן יָחִיד לֹא הָיָה לָהּ. לְפִיכָךְ הָיָה סַבָּא תוֹלֶה אֶת עֵינָיו בַּשָׁמַיִם, וְנֶאֱנָח לִפְעָמִים:

וַדַאי, שֶׁאֵין אֲנִי כְדַאי לְ’קַדִישׁ'.

וּפָנָיו הָיוּ מִתְכַּרְכְּמִים בְּשָׁעוֹת כָּאֵלוּ, וְקוֹמָתוֹ הַגְבוֹהָה הָיְתָה הוֹלֶכֶת וְנִכְפָפֶת (תמיד היתה יותר כפופה)

וְזוֹכְרַתְנִי, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהִכְנִיסוּנִי אֶל בֵּיתוֹ שֶׁל סַבָּא, הָיָה כְבָר, זְקֵנִי זֶה, כֻּלוֹ כָפוּף, כָּפוּף מְאֹד. חִוְרִים הָיוּ פָנָיו וַעֲצוּבִים, עֲצוּבִים מְאֹד. עֵינָיו הָיוּ כָבוֹת, בְּלִי זִיק אוֹר. קוֹלוֹ הָיָה עָצֵב וְרָפֶה, וּבְיִחוּד הָיוּ עֲצוּבִים נִגוּנָיו בַּלַיְלָה, בַּלָיְלָה.

מְשֻׁעֲמָם (עצוב) הָיָה לִי תָדִיר (תמיד) הַבַּיִת שֶׁבּוֹ יָשָׁבְנוּ. בְּיִחוּד, בְּלֵילוֹת הַחֹרֶף הַשְׁחוֹרִים וְהַקָרִים מְאֹד: נִשְׁמַעַת הָיְתָה אָז, יִלְלַת הָרוּחַ מִן הַחוּץ, וְנִגוּנוֹ הֶעָצוּב שֶׁל סַבָּא מִבִּפְנִים.

צְלָלִים אֲרֻכִּים, שְׁחוֹרִים מִשְׁתַּטְחִים (פרושים) הָיוּ עַל הַקִירוֹת, וּבֵינֵיהֶם צֵל אֶחָד כָּפוּף הַמִתְנוֹעֵעַ כֻּלוֹ – צִלוֹ שֶׁל סַבָּא. יֵשׁ שֶׁיָד גְדוֹלָה שֶׁל צֵל מִתְרוֹמֶמֶת, אוֹחֶזֶת בַּזָקָן הָאָרֹךְ, מְקַפֶּלֶת אוֹתוֹ וְתוֹחַבְתּוֹ (נועצת, תוקעת) אֶל תּוֹךְ הַפֶּה וּמוֹצִיאָתוֹ שׁוּב…

וּדְמָמָה בְּכָל הֶחָדֶר. רַק יִלְלַת הָרוּחַ נִשְׁמַעַת וְנִגוּנוֹ שֶׁל הַזָקֵן.

וְאֵימָה גְדוֹלָה הָיְתָה נוֹפֶלֶת עָלָי, קוֹפֶצֶת הָיִיתִי מִתּוֹךְ מִטָתִי, וּמְמַהֶרֶת אֵלָיו, אֶל הַסַבָּא:

– זָקֵן, הֲרֵינִי רוֹצָה לִשְׁמוֹעַ כֵּיצַד (איך) אַתָּה לוֹמֵד!…

וּשְׁתֵּי יָדַיִם כְּחוּשׁוֹת, קָרוֹת נִזְקָפוֹת (שלוחות בכל ארכן) הָיוּ אֵלָי, מְגַפְּפוֹת (מחבקות־מלטפות) אֶת גוּפִי הַצָנוּם (הכחוש, הרזה).

– אֶח, רִבֶהֶ’לִי, רִבֶה’לִי, אִלְמָלֵא² הָיִית נָעַר, אִלְמָלֵי…

וְשָׁעָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה הָיָה סַבָּא סוֹקֵר (מביט) בִּי. וְעֵינָיו – כָּל כַּךְ עֲצֵבוֹת הָיוּ, כָּל כַּךְ עֲצֵבוֹת!…

–––––––––––––––

… וְנִזְכֶּרֶת אֲנִי בִימוֹת הַשַׁבָּת שֶׁל חֹרֶף.

בַּחוּץ – שָׁמַיִם אֲפוּרִים (מראה אפר) וְשֶׁלֶג, וּבַבַּיִת – עֶצֶב וּדְמָמָה. יֵשׁ שֶׁאֵיזֶה כֶלֶב עוֹבֵר עַל הַחַלוֹן, נִגַשׁ אֶל סִמְטָתֵנוּ (הרחוב הקטן שלנו) מְנַקֵר (מחפש) רֶגַע, אֵינוֹ מוֹצֵא כְלוּם וְהוֹלֵךְ לוֹ… עוֹרֵב שָׁחוֹר עוֹבֵר, מְנַפְנֵף בִּכְנָפָיו הַשְׁחוֹרוֹת וְנֶעֱלָם… וְשׁוּב דְמָמָה. דוּמָם יוֹשֶׁבֶת אָנֹכִי וְסוֹקֶרֶת בְּסַבָּא; דוּמָם יוֹשֵב סַבָּא וּמְעַיֵן (מביט; נותן עין) בַּסֵפֶר.

וְהִנֵה הַיוֹם הַקָצָר עוֹבֵר. חֲשֵׁכָה אִלֶמֶת הוֹלֶכֶת וְכוֹבֶשֶׁת אֶת כָּל חֲלָלוֹ שֶׁל הֶחָדֶר, בּוֹלַעַת אֶת כָּל כֵּלָיו… צְלָלִים שְׁחוֹרִים מִשְׁתַּטְחִים עַל הַקִירוֹת, עַל הַשֻׁלְחָן, מְכַסִים הֵם אֶת הַמְנוֹרוֹת הַחֲלוּדוֹת (שהעלו חלודה), אֶת שִׁיוּרֵי ‘סְעֻדָתוֹ הַשְׁלִישִית’ שֶׁל סַבָּא, אֶת סַבָּא גוּפוֹ…

חֹשֶךְ…

וְהַזָקֵן קָם מִמְקוֹמוֹ. בִּמְתִינוּת (לאט לאט) הוּא לוֹבֵשׁ אֶת קַפּוֹטָתוֹ וּבִמְתִינוּת הוּא יוֹצֵא…

וּפִתְאֹם:

– בָּם־בָּם! בָּם־בָּם!

פַּעֲמוֹנֵי בֵּית־הַכְּנֶסֶת לַנוֹצְרִים מְצַלְצְלִים.

וְאַוֵירָהּ שֶׁל כָּל הַעֲיָרָה, כְּמוֹ רוֹעֵד וּמִזְדַעֲזֵעַ אַחֲרֵי כָּל צִלְצוּל וְצִלְצוּל:

– אַי־אַי, אַי, אַי, אַי!…

כָּכָה הָיְתָה אִמָא מְיַבֶּבֶת בַּלֵילוֹת, כְּשֶׁמֵתוּ עָלֶיהָ שְׁנֵי בָנֶיהָ בְּיוֹם אֶחָד…

זֶרֶם שֶׁל אוֹר, מַכְרִיחֵנִי פִתְאֹם לַעֲצוֹם אֶת שְׁתֵי עֵינָי:

בֵּית־הַתְּפִלָה, – אוֹתָהּ הַחוֹמָה הַגְבֹהָהּ, הָעוֹמֶדֶת בֵּין שׁוּרוֹת בָּתֶּיהָ שֶׁל חֲצַר בֵּית־הַכְּנֶסֶת הַנְמוּכִים, כַּעֲנָק בֵּין נַנָסִים (גמדים־קטנים) – הִבִּיט אֵלַי בְּכָל שִׁבְעַת עֵינָיו הַמַבְרִיקוֹת: – חַלוֹנוֹתָיו הַמֻאָרִים.

בְּבֵית־הַתְּפִלָה מִתְפַּלְלִים תְּפִלַת ‘עֲרָבִית’.

עוֹד מְעַט – וְסַבָּא חוֹזֵר הַבָּיְתָה, מַדְלִיק שְׁנֵי נֵרוֹת דַקִים, וּכְשֶׁהוּא נוֹתְנָם לְ’בֶרֶלִי הַמְלֻכְלָךְ' (נַעַר הַבָּא בְכָל שָׁבוּעַ לִשְׁתּוֹת אֶת יֵין־הַהַבְדָלָה), – הֲרֵיהוּ מְמַלֵא אֶת הַכּוֹס.

וְקוֹפֶצֶת אָנֹכִי מִמְקוֹמִי, כְּשֶׁאֲנִי מְמַצְמֶצֶת בְּעֵינָי (סוגרת ופותחת העינים).

– סַבָּא, סַבָּא, שֶׁמָא (אולי) תַרְשֶׁה לִי לִשְׁתּוֹת אֶת הַיָיִן!?…

וּמְנַעֲנֵעַ הוּא סַבָּא בְרֹאשׁוֹ, כְּשֶׁהוּא מַבִּיט בִּי בִשְׁתֵּי עֵינָיו הָעֲצוּבוֹת:

– יַלְדָה, יַלְדָה, שֶׁמָא רוֹצָה אַתְּ, שֶׁיִצְמַח לָךְ זָקָן, שֶׁמָא?…

וּמַרְגִישָׁה אֲנִי בְּמֶבָּטוֹ, שֶׁל בֶּרֶלִי הַמְלֻכְלָךְ; בְּפָנָיו הַמְזֹהָמִים – הֲרֵיהוּ מְגָחֵךְ (שוחק)… בָּרִי (ודאי) לִי, שֶׁאִלְמָלֵי (לו) לֹא הָיָה סַבָּא כַּאן, זוֹקֵף הָיָה כְּנֶגְדִי אֶת אֶגְרוֹפוֹ הַמְזֹהָם, כְּשֶׁהוּא מִתְגָרֶה בִי:

– אֲהַ, ‘תְּאֵנָה’…³

וּכְשֶׁהִנְנִי עֲלוּבָה כֻּלִי־כֻּלִי, הֲרֵינִי מִסְתַּלֶקֶת (נפטרת־פונה) אֶל זָוִיתִי…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

וְשׁוּב נִזְכֶּרֶת אֲנִי, בְּשַׁבָּת אַחַת שֶׁל קָיִץ: זֶה הָיָה אוֹתוֹ הַקַיִץ, שֶׁבּוֹ הִתְחִילָה רָחֵל הָ’רַבָּנִית' מְלַמֶדֶת אוֹתִי לִקְרֹא. וְאָנֹכִי יוֹדַעַת אָז כְּבָר, הַרְבֵּה תְפִלוֹת עַל פֶּה. וּלְסַבָּא אֵין אֲנִי מַגֶדֶת אֶת זֹאת. וְהִנֵה שַׁבָּת בְּהִירָה אֶחָת. שְׁעַת הַצָהֳרָיִם. סַבָּא אוֹכֵל אֶת סְעֻדָתוֹ, וּפוֹנֶה הוּא פִּתְאֹם אֵלָי:

– הֵיכָן (איה) הוּא סִדוּרֵךְ? קִרְאִי – וְנִשְׁמָע!…

וַאֲנִי מְעַיֶנֶת בַּסִידוּר הַפָּתוּחַ לְפָנָי:

‘יִתְגַדֵל וְיִתְקַדֵשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא’…

וְרוּחַ לוֹבֶשֶׁת אוֹתִי, וּבְכֹחַ אָנֹכִי דוֹחֶפֶת מִמֶנִי אֶת הַסִדוּר, מַגְבִּיהָה אֶת רֹאשִׁי וּמַתְחִילָה עַל־פֶּה:

… יִתְגַדֵל וְיִתְקַדֵשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא…

וְהַמִּלִּים שׁוֹטְפוֹת מִתּוֹךְ פִּי… פָּנַי מַסְמִיקִים (מתאדמים), מַזִיעִים (מתכסים זעה) כֻּלָם וַאֲנִי קוֹרֵאת הָלְאָה, הָלְאָה – – –

וּכְשֶׁגָמַרְתִּי לִקְרֹא אֶת הַ’קַדִישׁ', חַשְׁתִּי אֶת עַצְמִי כִתְלוּיָה בֵּין הַתִּקְרָה וְהָרִצְפָּה:

חֲטָפַנִי הַזָקֵן, הֱרִימַנִי לְמָעְלָה, נִעֲנַע אֶת גוּפִי לְכַאן וּלְכַאן:

– שַׁבָּת קֹדֶש!… שַׁ־בָּ־ת קֹ־דֶ־שׁ!…

שַׂעֲרוֹת זְקָנוֹ מִתְנַפְנְפוֹת בַּאַוֵיר, פָּנָיו מְתֻלָעִים (מתאדמים כתולע־ארגמן) עֵינָיו בּוֹלְטוֹת (выпуклы), נְשִׁימוֹתָיו תְּכוּפוֹת תְּכוּפוֹת (זו אחר זו) וְהוּא פּוֹסֵעַ (צועד) פְּסִיעָה דַקָה וּמְנַעֲנֵעַ אוֹתִי לִצְדָדִין (לכל צד), כְּשֶׁהוּא מְזַמֵר:

– שַׁ־בָּ־ת קֹ־דֶ־שׁ!… שַׁ־בָּ־ת קֹ־דֶ־שׁ!…

– ‘וְעַכְשָׁו, לְכִי וְהִשְׁתַּעַשְׁעִי בַחוּץ’.

כָּךְ אָמַר לִי הַזָקֵן, כְּשֶׁהֶעֱמִידַנִי אַחֲרֵי שָׁעָה אֲרֻכָּה עַל הָרִצְפָּה.

וְאָנֹכִי מְמַהֶרֶת אֶל חֲצַר בֵּית־הַכְּנֶסֶת. שָׁם הֲרֵינִי מִזְדַמֶנֶת (באה במקרה) עִם חֲבֵרוֹתָי, נִטְפֶּלֶת (נספחת, מתחברת) לָהֶן, וְכֻלָנוּ רָצוֹת אֲנַחְנוּ אֶל הַבְּאֵר, אֶל הַגִבְעָה הַמְכֻסָה יֶרֶק…

וַחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת – כֻּלָהּ מְלֵאָה הִיא אוֹר. שֶׁמֶשׁ הַקַיִץ הַפַּזְרָנִית (הנותנת ביד נדיבה) מְחַיֶכֶת (צוחקת) לָהּ מִתּוֹךְ שְׁמֵי־הַתְּכֵלֶת שֶׁלָהּ…

הִנֵּה חֲבוּרַת נְעָרִים עוֹמֶדֶת וּמִתְדַפֶּקֶת עַל דַלְתוֹת בֵּית־הַתְּפִלָה. נְעָרִים אֲחָדִים עוֹמְדִים עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה, כְּשֶׁיְדֵיהֶם תְּחוּבוֹת (תקועות) בְּכִיסֵי מִכְנְסֵיהֶם. דַעְתָּם זָחָה (מתגאה) עֲלֵיהֶם:

שֶׁלָנוּ הוּא ‘הַר־סִינָי’.

וּכְשֶׁאֲנַחְנוּ, הַיְלָדוֹת, מְבַקְשׁוֹת לַעֲלוֹת אֶל גִבְעָה זוּ, הֲרֵי הֵם מַטִיחִים כְּלַפֵּי (מדברים עזות נגדנו) כְבוֹדֵנוּ, לֵאמֹר:

– הָלְאָה, טַפְּסָנִיוֹת (החפצות לטפס)! קֹדֶשׁ הוּא ‘הָהָר’, אַל לַ’יְלָדוֹת' לִנְגֹעַ בּוֹ…

וְהַרְבֵּה, הַרְבֵּה קוֹלוֹת הִרְעִישׁוּ אֶת אָזְנֵנוּ:

– הָלְאָה, יְ־לָ־ד־וֹ־ת!

הִנֵה חֲבוּרַת נְעָרִים עוֹלָה אֶל עֲלִיַת בֵּית הַתְּפִילָה:

אֶפְרֹחִים אֶפְשָׁר לְהַשִׂיג שָׁם.

וַאֲנַחְנוּ כְבַר מְטַפְּסוֹת בִּשְׁלַבֵּי הַסֻלָם, מִתְרוֹמְמוֹת מַעְלָה, מָעְלָה; אֶלָא פִתְאֹם – דְחִיפָה עֲצוּמָה:

– ‘לֹא לָכֶן, ‘יְלָדוֹת’, ‘לִתְחוֹב אֶת הַחֹטֶם’ בַּעֲסָקִים כָּאֵלֶה!’…

וְעוֹד הַפַּעַם קְרִיאוֹת:

– הָ־לְ־אָ־ה, יְ־לָ־ד־וֹ־ת…

וַאֲנַחְנוּ מִסְתַּלְקוֹת (נפטרות, הולכות) מֵהֶם מִתּוֹךְ הַרְהוֹר (מחשבה):

– וּבְכֵן: בַּמָה לָנוּ, ‘יְלָדוֹת’, לַעֲסוֹק?…

– בְּבֻבּוֹת!…

וְנוֹטְלוֹת הֵן הַחֲבֵרוֹת מִי מִטְפַּחַת וּמִי סִנוֹר, וְעוֹשׂוֹת הֵן בֻּבּוֹת גְדוֹלוֹת וּפְעוּטוֹת, צְנוּמוֹת וּבְרִיאוֹת. הָאַחַת הִיא ‘אֵם’, הַשֵׁנִית – ‘דוֹדָה’. פִּתְאֹם בָּא לָהֶן יוֹם הַשַׁבָּת. הָאַחַת נוֹטֶלֶת אֶת יְלָדֶיהָ וְהוֹלֶכֶת לְבַקֵר אֶת רְעוּתָהּ:

– אַ, אוֹרְחָה… מַה־שְׁלוֹמֵךְ? מַה שְׁלוֹם הַטַפְלַיָה שֶׁלָךְ (בניך הקטנים)?' – וְשָׁעָה אֲרֻכָּה, אֲרֻכָּה מְטַפְּלוֹת הֵן הַחֲבֵרוֹת בְּמִשְׂחָק זֶה…

וְהִנֵה יוֹם מְעֻנָן אֶחָד. אֲנִי פּוֹקַחַת אֶת עֵינַי בַבֹּקֶר וּמוֹצֵאת, שֶׁסַבָּא מוּטָל (שוכב בלי נוע) עַל גַבֵּי מִטָתוֹ, כְּשֶׁהוּא כֻלוֹ חִוֵר, כֻּלוֹ חִוֵר, שַׁעֲרוֹת זְקָנוֹ פְרוּעוֹת, שְׁפָתָיו נָעוֹת.

– מַה לְךָ, סַבָּא, מָה?

וְהוּא מְדַבֵּר, וְקוֹלוֹ חַלָשׁ־חַלָשׁ הוּא:

– הֲרֵינִי ה־וֹ־לֵ־ךְ, יְ־ת־וֹ־מָ־תִ־י, מִכַּאן… ‘קַ־דִ־י־שׁ’ אֵין לִי…

וְכַאן נִפְסַק (חדל) קוֹלוֹ וְעֵינָיו נִסְגָרוּ.

תֵּכֶּף נִתְמַלֵא הַבַּיִת אֲנָשִׁים, וְיָדַיִם הַרְבֵּה הִתְחִילוּ מְטַפְּלוֹת (עוסקות) בְּגוּפוֹ הַקָר.

עַל אֶבֶן גְדוֹלָה, סָמוּךְ לְבֵית הַתְּפִלָה, יָשַׁבְתִּי כָל אוֹתוֹ הַיּוֹם. הַרְבֵּה חֲבֵרוֹת סַבּוּנִי, בִּקְשׁוּ לָבוֹא אִתִּי בִּדְבָרִים, לְפַכֵּחַ (להפיג) אֶת צַעֲרִי. אַךְ לַשָׁוְא! אָנֹכִי דוּמָם יָשַבְתִּי. זוֹכְרַתְנִי שֶׁגַם אֲחָדוֹת מֵהַגְדוֹלוֹת נִגְשׁוּ אֵלָי:

– מַה יְהֵא עַכְשָׁו (עתה) אֶת הַ’יְתוֹמָה', מָה?

הָאַחַת גַם נָגְעָה בְתַלְתַלֵי רֹאשִׁי

– רִיבֶה’לִי, שֶׁמָא (אולי) רוֹצָה אַתְּ לַחֲמָנִיָה (מן המגדנות), שֶׁמָא?…

שָׁתַקְתִּי.

וּמִמְקוֹמִי זַזְתִּי (סרתי, משתי) רַק כְּשֶׁהִגִיעַ זְמַן תְּפִלַת־מִנְחָה.

הַרְבֵּה זוּגוֹת עֵינַיִם נִנְעֲצוּ (נתקעו) בִּי, כְּשֶׁנִכְנַסְתִּי אֶל בֵּית־הַתְפִלָה. הַכֹּל סָקְרוּ (הביטו) בִי מִתּוֹךְ תְּמִיָה (פלא, תמהון). רֶגַע עָמַדְתִי וּפִקְפַּקְתִי (מסופקת הייתי); שִׂמְלָתִי הַלְבָנָה הִבְהִירָה עַכְשָׁו כָּל כָּךְ בֵּין כָּל הַקַפּוֹטוֹת הַשְׁחוֹרוֹת.

… אַךְ הִנֵה אֲנִי כְבָר אֵצֶל הָ’עַמוּד':

‘יִתְגַדֵל וְיִתְקַדֵשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא’…

לִבִּי דָפַק בְּחָזְקָה. – – –

וּכְשֶׁיָצָאתִי מִבֵּית הַתְּפִלָה, פָּגְעָה בִי חֲבוּרַת נְעָרִים. כֻּלָם הִצְבִּיעוּ (הראו באצבע) עָלָי:

– הֲרֵי ‘הִיא’… ‘קַדִישָׁה’… חַ־חַ־חַ…

אֶחָד מֵהֶם גַּם נִגַשׁ אֵלָי, נָטַל (לקח) אֶת סִנוֹרִי וְהִתְחִיל מְנַפְנְפוֹ:

פְּ־שְׁ־שְׁ־שְׁ־שְׁ־!…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

סָמוּךְ לָאֶבֶן הַגְדוֹלָה, יָשְׁבוּ חֲבֵרוֹתָי. מִהַרְתִּי אֲלֵיהֶן:

– חֲבֵרוֹת… יוֹדְעוֹת אַתֶּן?

כֻּלָן סָקְרוּ בִּי בִתְמִיָה.

הָאַחַת נִגְשָׁה אֵלָי, הֶחֱזִיקָה בְכַפְתוֹר שִׂמְלָתִי, וּבִקְשָׁה לְהַגִיד דְבַר־מָה, אֶלָא שֶׁמָשְׁכָה הַשֵּׁנִית בְּשַׁרְוֻלָהּ שֶׁל זוּ:

– הַנִיחִי לָהּ…

וּכְשֶׁהֵן אוֹחֲזוֹת הָאַחַת בְּיָדָהּ שֶׁל חֲבֶרְתָּה, הִתְרַחֲקוּ מִמֶנִי…

דְמָעוֹת חִנְקוּ אֶת גְרוֹנִי… כְּשֶׁהִנְנִי עֲלוּבָה (נכלמת) מְאֹד. נִשְׁמַטְתִּי עַל גַבֵּי הַקַרְקָע, כָּבַשְׁתִּי (הסתרתי) אֶת פָּנַי בָּאֶבֶן הַגְדוֹלָה וְהִתְחַלְתִּי מְיַבֶּבֶת.

לְעִתִּים תְּכוּפוֹת הִזְדַעֲזַע גוּפִי הַצָנוּם מִתוֹךְ הִתְיַפְּחוּת.

וּכְשֶׁהֲרִימוֹתִי, אַחֲרֵי שָׁעָה אֲרֻכָּה, אֶת רֹאשִׁי, נִדְמָה לִי, שֶׁעוֹמֵד הוּא אֶצְלִי סַבָּא שֶׁלִי, כְּשֶׁהוּא כֻלוֹ עָטוּף לְבָנִים. שְׁתֵּי יָדָיו הַזְקוּפוֹת כְּנֶגְדִי מְלַפְפוֹת (מלטפות, מחבקות) הֵן אֶת גוּפִי. שְׁתֵי עֵינָיו הָעֲצוּבוֹת, סוֹקְרוֹת בִּי וְהוּא מְנַעֲנֵעַ בְּרֹאשׁוֹ:

– אֶח, רִבֶה’לִי, רִבֶה’לִי! אִלְמָלֵי הָיִית נָעַר. אִלְמָלֵי!…

דְמָמָה וָחֲשֵׁכָה שָׂרְרוּ בַחֲצַר בֵּית־הַכְּנֶסֶת…

החבר, ו’–ז' בניסן תרס"ח (7–8.4.1908)

---

גְנִיזָה [נוסח מבואר]

מאת

דבורה בארון

(זכרונות)

^{1 2}

לְזֵכֶר נִשְׁמַת אָבִי

מִכֵּיוָן (הואיל) שֶׁאֵיזֶה חָג מְמַשְׁמֵשׁ (קרוב) הָיָה לָבוֹא, וְיָדֶיהָ הַחֲרוּצוֹת שֶׁל הָאֵם מַתְחִילוֹת הָיוּ לְטַפֵּל (לעסוק) בִּכְלֵי־הַבָּיִת, כְּשֶׁהִיא מְשַׁפְשְׁפָתָם (מנקה אותם במים) וּמְטַהֲרָתָם, – נִגָשׁ הָיָה אַבֶּא³ שֶׁלִי אֶל אֲרוֹן סְפָרָיו הַגָדוֹל, סוֹקֵר (מביט) בּוֹ סְקִירָה אֲרֻכָּה־אֲרֻכָּה, וּמוֹדִיעַ:

“הֲרֵי (הנה) צָרִיךְ לְסַדֵר קְצָת (מעט) אֶת הַסְפָרִים!”

כַּאן (פה; עתה) הָיִיתִי כֻלִי מִתְמַלְאָה שִׂמְחָה.

יָדוּעַ הָיָה לִי מַה־טִיבוֹ שֶׁל סִידוּר זֶה:

אַבָּא הָיָה עוֹמֵד עַל גַבֵּי שְׁרַפְרָף (ספסל קטן) וּמַגְבִּיהַּ אֶת רֹאשׁוֹ לְמָעְלָה. עֵינָיו תְּלוּיוֹת הֵן כֻּלָן בַּסְפָרִים, וְיָדָיו הֲרֵי הֵן מְטַפְּלוֹת בָּהֶם.

הֲרֵי הוּא מוֹצִיא סֵפֶר מִתּוֹךְ הָאָרוֹן, מִסְתַּכֵּל (מביט) בּוֹ מִכָּל צַד, מֵסִיר אֶת הָאָבָק מֵעַל הַכְּרִיכָה, וּמַחֲזִירוֹ (משיבו) לִמְקוֹמוֹ. הִנֵה עוֹד סֵפֶר; הוּא קָרוּעַ קְצָת. הַכְּרִיכָה חֲסֵרָה לְגַמְרֶה (הכל). אַבָּא מְעַלְעֵל (מהפך את העלים): הַדַפִּים כְּמוּשִׁים (קמוטים; נובלים), תְּלוּשִׁים בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים, וְהָאָב הֲרֵיהוּ מַחֲלִיט:

– אֶל הַ“שֵׁמוֹת”!

וְתֵכֶף הֲרֵיהוּ מְסַלֵק (מסיר; מרחיק) סֵפֶר זֶה הַצִדָה.

הִנֵה הוּא מוֹצִיא חֲבִילָה (צרור) שֶׁל עָלִים בּוֹדְדִים, קְטַנִים וּגְדוֹלִים, כְּמוּשִׁים וּבָלִים. כֻּלָם־כֻּלָם הֲרֵי הֵם מְכֻסִים בְּכִתְמֵי־חֵלֶב, סְפוּגִים (אשר אספו אל תוכם) בְּאָבָק הַרְבֵּה, הַרְבֵּה. רַק רֶגַע מְעַלְעֵל בָּהֶם אַבָּא, כְּשֶׁהוּא (נותן עינו) בְּאֶחָד, בַּשֵׁנִי:

– אֶל הַ“שֵׁמוֹת”!

וַעֲרֵמַת הֶעָלִים הַבָּלִים תִּשְׂגֶה (תגדל) וְתִשְׂגֶה מֵרֶגָע לְרֶגַע…

הִנֵה הָאָב מַעֲמִיד כְּבָר אֶת הַסֵפֶר הָאַחֲרוֹן אֶל תּוֹךְ הָאָרוֹן, סוֹקֵר הוּא בַעֲרֵמַת הֶעָלִים הַגְדוֹלָה. וּכְשֶׁהוּא מְנַגֵב (מוחה; עושה יבש) בְּיָדוֹ אֶת מִצְחוֹ הָרָחָב, הַיָפֶה, הֲרֵיהוּ תוֹלֶה (שולח) אֶת עֵינָיו בָּנוּ, בִּי וּבִשְׁלֹמְ’קֶה אָחִי:

– חַבְרַיָא, הַ“שֵׁמוֹת” הַלָלוּ טְעוּנִים גְנִיזָה (צריך להסתיר)!

וּמִתוֹךְ רִקוּד (מחול; שמחה) נִגָשִׁים אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ אֶל עֲרֵמָה זוּ:

אָנֹכִי, הֲרֵינִי (הנה אני) מַזְקִיפָה (שולחת ישר) אֶת שְׁתֵי יָדַי כְּלַפֵּי (נגד) אָחִי, וְהָאַחֲרוֹן – בִּמְתִינוּת (לאט, לאט) נוֹטֵל (לוקח) הָיָה כָל סֵפֶר קָרוּעַ, כָּל עָלֶה בָלֶה, בְּעִיוּן (בהתבוננות) הָיָה מִסְתַּכֵּל בּוֹ, מְדַפְדֵף (הופך את הדפים; מעלעל) וּמְהַפֵּךְ אוֹתוֹ לְכָל צַד, וּבִמְתִינוּת הֲרֵי הָיָה מְנִיחוֹ עַל יָדִי:

– “הֲרֵי אֶחָד… הֲרֵי שְׁנָיִם”…

יֵשׁ שֶׁחָשָׁה (מרגישה כאב) הָיִיתִי בְיָדַי הַקְטַנוֹת – הַזְקוּפוֹת, מֵרוֹב הַמְתָּנָה (חכוי; צפיה), מִתְעַלְפוֹת (חלשות) הָיוּ הַיָדַיִם וּמִתְעַלְפוֹת; רוֹצָה הָיִיתִי, בִרְגָעִים אֵלוּ, לִזְרֹק (להשליך) אֶת כָּל מַשָׂאִי הַכָּבֵד אֶל הָרִצְפָּה, לְשַׁפְשֵׁף קְצַת אֶת הַיָדַיִם זוּ בְּזוּ, לַהֲנִיעַן… אֶלָא (רק) לְזָרֵז (למהר) קְצָת אֶת אָחִי – הֲרֵי הָיִיתִי מִתְיָרֵאָה:

זוֹכְרַתְנִי שֶׁפַּעַם אַחַת שָׁהָה (התמהמה) אַחָא אֵצֶל כָּל סֵפֶר וָסֵפֶר יוֹתֵר מִדָי, עָמַדְתִי וְהִתְחַנַנְתִּי לְפָנָיו:

– נוּ, כְּבָר… הַיָדָיִם!…

וּמַבָּט שֶׁכֻּלוֹ זוֹעֵף (כועס) נָעַץ (שלח; תקע) בִּי הָאָח:

– אֵין לָךְ שְׁהוּת (עת), אֵין לָךְ!

וּבְקוֹל שֶׁל נְזִיפָה (גערה) הוֹסִיף:

– לֵךְ וַ“עֲשֵׂה עֵסֶק” אִתָּן, אֶת הַיְלָדוֹת!…

כָּעָבוֹר רֶגַע פָּנָה אֵלָי:

– הַנִיחִי, הַנִיחִי… אֶת הַסְפָרִים, הַנִיחִי… לְכִי, לֵכִי… לְכִי אֶל בֻּבּוֹתָיִךְ; לֵכִי!…

וּשְׂפָתַי נִתְעַוְתוּ (נתעקמו) מִתּוֹךְ בְּכִי עָצוּר. אֵיזֶה דָבָר מַר חִנֵק אֶת גְרוֹנִי; בְּעֵינַי הִזְהִירָה (האירה, נוצצה) הַדִּמְעָה.

וּמִכֵּיוָן שֶהִרְגִישׁ אָחִי בְדִמְעוֹתַי אֵלוּ, נִשְׁתַּתֵּק (החריש) וְהוֹסִיף לְהָנִיח סְפָרִים עַל גַבֵּי יָדַי:

– הֲרֵי אֶחָד… הֲרֵי שְׁנָיִם… הֲרֵי שְׁלשָׁה…

מִתּוֹךְ תּוֹדָה סָקַרְתִּי בּוֹ:

– יֵשׁ־לִי שְׁזִיף (сливка), יֵשׁ־לִי… רוֹצֶה אַתָּה – אָנֹכִי אֶתְּנֵהוּ לָךְ!…

וְסוֹף־סוֹף מַגִיעַ הָיָה הָרֶגַע שֶׁאֵלָיו צִפִּיתִי:

כְּשֶׁהִנְנוּ טְעוּנִים (עמוסים) שְׁנֵינוּ, אֲנִי וְאָחִי, בִסְפָרִים קְרוּעִים וְעָלִים בָּלִים, הֲרֵינוּ נִכְנָסִים אֶל דִיר (אמבר) הָעֵצִים שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת הַיָשָׁן. חֲצִי אֹפֶל שׂוֹרֵר כַּאן. בִּכְבֵדוּת הֲרֵינוּ עוֹבְרִים בֵּין הַצְרוֹרוֹת וְהַקִסְמִים (עצים דקים) הַמִתְגוֹלְלִים פֹּה וָשָׁם, כְּשֶׁרַגְלֵינוּ נִתְקָלוֹת (נכשלות) פַּעַם בְּגֶזֶר־עֵץ, וּפַעַם – בְּאָרוֹן שָׁבוּר.

עַל גַבֵּי קֶרֶשׁ אָנֹכִי מְנִיחָה אֶת גַל הַ“שֵׁמוֹת” שֶׁלִי, כְּשֶׁאֲנִי מְנַגֶבֶת אֶת פָּנַי הַמְזִיעִים (המכוסים זעה), וְסוֹקֶרֶת לִצְדָדִין (לכל צד).

הֲרֵי אֲנִי כָאן, בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם, שֶׁאֵלָיו אֵין הַנְעָרִים מַרְשִׁים לָנוּ, הַיְלָדוֹת, לְהִכָּנֵס בְּשׁוּם אֹפֶן… הֲרֵי אֲנִי מִתְכַּנֶסֶת אֶל הַפִּנָה, שֶׁשָׁם נִמְצֵאת הַ“חֻפָּה”, אַרְבָּעָה כְלוֹנְסָאוֹת יְרֻקִים, וּמַה חֲלָקִים הֵם – הֲרֵינִי מְלַטְפָתָם (מחבקתם) בְּכָל עֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתָי… וְשָׁם, בַּפִּנָה הַשְׁנִיָה, הֲרֵי אֲנִי רוֹאָה אֶת הָ“עַמוּד” הַשָבוּר; שְתֵּי טַלִיוֹת בִּלְתִּי מְצֻיָצוֹת (בלי ציציות) מִתְגוֹלְלוֹת סָמוּךְ לוֹ. הֲרֵי גַם אֲרוֹן הַ“שֵּׁמוֹת”. אָחִי עוֹמֵד עָלָיו, כְּשֶׁהוּא מִתְגָחֵן (נכפף) כֻּלוֹ, שְׁתֵּי יָדָיו תְּחוּבוֹת הֵן עָמוֹק־עָמוֹק אֶל תּוֹךְ הַסְפָרִים הַבָּלִים; הוּא מְחַפֵּשׂ וּמְחַפֵּשׂ.

יֵשׁ שֶמוֹצִיא הוּא אֵיזֶה סֵפֶר קָרוּעַ, מְעַיֵן בֹּו מִתוֹךְ סַקְרָנוֹת (רצון לדעת הכל), מְדַפְדֵף וּמְדַפְדֵף. הִנֵה נִשְׁמַט עָלֶה אֶחָד, וְנָפַל עַל גַבֵּי קַרְקָע, הוּא מְמַהֵר וּמְרִימוֹ, כְּשֶׁהוּא מַגִישׁוֹ אֶל הַפֶּה, מְנַשְׁקוֹ וּמְנַשְׁקוֹ…

וְאָנֹכִי סוֹקֶרֶת וְסוֹקֶרֶת; פָּנַי לוֹהֲטִים מִתוֹךְ הֲנָאָה, וְעֵינַי מַבְרִיקוֹת (מאירות כברק), וּמַבָּטִים תְּכוּפִים־תְּכוּפִים (זה אחר זה) הֲרֵינִי זוֹרֶקֶת (משליכה) אֶל תּוֹךְ חֲצַר בֵּית־הַכְּנֶסֶת מִתּוֹךְ הַרְהוֹר:

– אִלוּ נִגְשׁוּ לְכַאן עַכְשָׁו (עתה) הֵם, הַנְעָרִים, אִלוּ – אֶת כָּל לְשוֹנִי הָיִיתִי מוֹצִיאָה מִתּוֹךְ הַפֶּה וּמַרְאָה לָהֶם:

– אַ־הַ־א! גֵרְשׁוּנִי מִכָּאן עַכְשָׁו!! נוּ, אַדְרַבָּא, גֵרְשׁוּנִי!

–––––––––––––––

וּכְשֶׁהֱקִיצוֹתִי בְּבֹקֶר־קַיִץ אֶחָד מִשְׁנָתִי, מָצָאתִי אֶת אַבָּא עוֹמֵד עַל גַבֵּי הַשְׁרַפְרָף וּמְטַפֵּל בַסְפָרִים. שְׁלֹמְ’קֶה אָחִי הֲרֵיהוּ כְבָר עוֹמֵד סָמוּךְ לְאַבָּא, פָּנָיו צוֹהֲלִים, עֵינָיו מַתִּיזוֹת (משליכות; זורקות) נִיצוֹצוֹת. בְּאִי־סַבְלָנוּת (מבלי שיוכל לסבול עוד; לחכות) הוּא סוֹקֵר בּוֹ, בְּאַבָּא, כְּשֶׁהוּא מְמַשְׁמֵשׁ בְּגַל הַסְפָרִים וְהֶעָלִים הַבָּלִים, וְחוֹזֵר וּמְמַשְׁמֵשׁ.

שְׁתֵּי עֵינַיִם מַתְמִיהוֹת (מפיקות תמהון ופליאה), הֲרֵינִי מַזְקִיפָה אֵלָיו:

– עַכְשָו? בְּאֶמְצַע הַקַיִץ?…

אֶלָא שֶׁאֵין אֲנִי מַמְתֶּנֶת (מחכה) לִתְשׁוּבָה. בְּרֶגַע אֶחָד אֲנִי מִתְלַבֶּשֶׁת, רוֹחֶצֶת פָּנָי וְיָדָי; מְשַׁפְשֶׁפֶת אֶת שִׁנָי; הֲרֵי אֲנִי כְּבָר אֵצֶל אַחָא; הָאַחֲרוֹן מְסַנֵן (מוציא כמו במשפך) דֶרֶךְ שִׁינָיו:

– הַיּוֹם אֲנִי צָם; הַכֹּל צָמִים הַיּוֹם… הַיּוֹם – “גְנִיזָה”! מוֹבִילִים אֶת כָּל הַ“שֵּׁמוֹת” לִקְבָרוֹת.

וְכַעֲבוֹר רֶגַע הוֹסִיף:

– הַזְקִיפִי אֶת יָדָיִךְ, נוּ, בִּזְרִיזוּת!

וּבִמְהִירוּת הוּא נוֹטֵל כָּל סֵפֶר קָרוּעַ, וּבִמְהִירוּת הוּא מְנִיחוֹ עַל גַבֵּי יָדַי הַזְקוּפוֹת:

– הֲרֵי אֶחָד, הֲרֵי שְׁנָיִם… הֲרֵי… – מַה זֶה?…

וְכַאן הוּא נוֹטֵל אֶל תּוֹךְ יָדוֹ חוֹבֶרֶת אֶחָת, קְרוּעָה, בָּלָה; בַּעֲלַת עָלִים כְּמוּשִׁים, הַמְכֻסִים כֻּלָּם כֻּלָּם בִּכְתָמִים צְהֻבִּים… רֶגַע הוּא מְהַפְּכָהּ בְּתוֹךְ יָדוֹ, מִסְתַּכֵּל בָּהּ;. וְתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר (כרגע) הֲרֵיהוּ זוֹרְקָהּ לְאֵיזוֹ פִּנָה חֲשֵׁכָה, כְּשֶׁהוּא לוֹחֵשׁ לְעַצְמוֹ:

– סְמַרְטוּט!

וְזוֹרֶקֶת אֲנִי מַבָּט אֲלַכְסוֹנִי (עקום) אֶל חוֹבֶרֶת זוּ, וְהַלֵב מִתְכַּוֵץ בְּקִרְבִּי:

– “הֲרֵי הֵם הַכְּתָמִים הַצְהֻבִּים שֶׁעָלֶיהָ – דִמְעוֹתֶיהָ שֶׁל הָאֵם. אוֹתָן הַדְמָעוֹת, שֶׁכָּל כַּךְ גְדוֹלוֹת הָיוּ וְכָל כַּךְ רוֹתְחוֹת הָיוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה אִמָא קוֹרֵאת בִ”תְחִנָה" זוּ!

וּמִתוֹךְ בַּקָשָׁה סוֹקֶרֶת אֲנִי בְאַחָא שֶׁלִי:

– “שְׁלֹמְ’קֶה”… אֶלָא שֶׁזֶה כְבָר מוֹשְׁכֵנִי בְּשַׁרְוֻלִי:

– “נְמַהֵר, נְמַהֵר וְנֵלֵכָה!”

וְיוֹצְאִים אֲנַחְנוּ אֶל חֲצַר בֵּית־הַכְּנֶסֶת הַיָשָׁן. וְכַאן – רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם – כַּמָה אֲנָשִׁים, כַּמָה נָשִׁים וְכַמָה טָף! וְהַכֹּל לְבוּשִׁים בִּגְדֵי שַׁבָּת, וְהַכֹּל פְּנֵיהֶם מְאִירִים. הִנֵה גַם “כְּלֵי־הַזֶמֶר”. יַענְקְ’ל־כַּנָר (המנגן בכנור) עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַחֲבוּרָה, יָדָיו מְרַפְרְפוֹת (מרחפות; עוברות מלמעלה) עַל גַבֵּי מֵיתְרֵי הַכִּנוֹר שֶׁלוֹ, הָרוֹעֲדִים וּמִזְדַעְזְעִים קְצָת תַּחַת יָדוֹ. סָמוּךְ לוֹ, עוֹמֶדֶתחֲבוּרָה שֶׁל טַפְלַיָא (טף, ילדים קטנים); הַלָלוּ מְטַפְּלִים (מתעסקים) בִּתְיָשָׁהּ שֶׁל הָעֲיָרָה, כְּשֶׁהֵם מוֹשְכִים בִּזְנָבוֹ, תּוֹלְשִׁים אֶת זְקָנוֹ, מַעֲמִידִים אוֹתוֹ עַל שְׁתֵּי רַגְלָיו הָאַחֲרוֹנוֹת וּמְבַקְשִׁים לָצֵאת אִתּוֹ בַמְחוֹלוֹת…

שְׁתֵּי סוּסוֹת צְחוֹרוֹת הָרְתוּמוֹת לַעֲגָלָה גְדוֹלָה, רְחָבָה, עוֹמְדוֹת סָמוּךְ לְבֵית־הַכְּנֶסֶת. סוּסוֹת אֵלוּ מַגְבִּיהוֹת אֶת צַוְארֵיהֶן, בּוֹעֲטוֹת בְּרַגְלֵיהֶן מִתּוֹךְ אִי־סַבְלָנוּת וּמְכַשְׁכְּשׁוֹת (מניעות) בְּזַנְבוֹתֵיהֶן, כְּשֶׁהֵן מַבְרִיחוֹת אֶת הַזְבוּבִים הָעַקְצָנִים (הנושכים תמיד).

הֲרֵי אַבָּא שֶׁלִי סָמוּךְ לָעֲגָלָה. פָּנָיו חִוְרִים, עֵינָיו הָרְטֻבּוֹת, תְּלוּיוֹת (נשאות; נטויות) הֵן בְּפִתְחוֹ שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת. הִנֵה יָצָא הַגַבָּאי; בְּיָדוֹ – סֵפֶר־תּוֹרָה פָּסוּל.

אַבָּא פּוֹסֵעַ (צועד) פְּסִיעוֹת אֲחָדוֹת, נִגָשׁ אֶל הַגַּבָּאי, מַרְכִּין (שח, כופף) אֶת רֹאשׁוֹ וְנוֹשֵׁק לָהּ לְתוֹרָה זוּ. בִּזְהִירוּת הוּא נוֹטְלָהּ (לוקחה) מִידֵי הַגַבָּאי, בִּזְהִירוּת הוּא נוֹתְנָהּ עַל זְרוֹעוֹתָיו וְהֵיטֵב, הֵיטֵב הוּא מְחַבְּקָהּ אֶל לִבּוֹ, וְשׁוּב הוּא מְנַשְׁקָהּ…

כָּכָה חוֹבֶקֶת אֵם אֶת בְּנָהּ יְחִידָהּ, בְּשָׁעָה שֶׁזֶה הָאַחֲרוֹן מְנַמְנֵם (ישן מעט), וְהִיא – אַף עַל פִּי שֶׁחָסָה הִיא עָלָיו וְאֵינָהּ רוֹצָה לַהֲעִירוֹ – הָרֵי הִיא מְנַשְׁקָתוֹ, בְּכָל זֹאת, בַּחֲשָׁאִי (בלחש), מְנַשְׁקָתוֹ וּמְחַבְּקָתוֹ!…

הִנֵּה הוֹצִיאוּ גַם אֶת הַשֵּׁמוֹת" שֶׁבָּאָרוֹן. הַרְבֵּה יָדַיִם מְטַפְּחוֹת (מתעסקות) בָּהֶם – וּמְנִיחִים אוֹתָם אֶל תּוֹךְ סִירִים גְדוֹלִים, הָעוֹמְדִים בְּתוֹךְ הָעֲגָלָה.

וּלְסוֹף – זָזוֹת (נעות) הָסוּסוֹת מִמְקוֹמָן. אַבָּא הוֹלֵךְ בְּרֹאשׁ, סֵפֶר הַתּוֹרָה בֵּין זְרוֹעוֹתָיו. “כְּלֵי־הַזֶמֶר” מְנַגְנִים. נְעָרִים רוֹקְדִים וְתוֹחֲבִים (נדחקים) אֶת עַצְמָם לְבֵין הַגְדוֹלִים; זֶה נִתְקָל (נכשל) וְנִשְׁמָט לְקַרְקָע; זֶה מְטַפֵּל בִּתְיָשָׁהּ שֶׁל הָעֲיָרָה וְדוֹחֲפוֹ אֶל בֵּין הֶהָמוֹן, וְקוֹלוֹת הַרְבֵּה קוֹרְאִים וּמַכְרִיזִים מִבֵּין הַתַּהֲלוּכָה:

– נָשִׁים – הַצִדָה!!

וְהִנֵּה – אֲנַחְנוּ בְּבֵית־הַקְבָרוֹת.

עֵצִים גְבוֹהִים, אֲבָנִים שְׁחוֹרוֹת וּלְבָנוֹת, הַטוֹבָעוֹת בְּיָם שֶׁל דֶשֶׁא; פֹּה וְשָׁם פּוֹרְחוֹת (טסות; עפות) צִפֳּרִים.

הֲרֵי גַם הַקֶבֶר הָפָּתוּחַ, הַמָלֵא כֻלוֹ סְפָרִים.

אַבָּא עוֹמֵד סָמוּך לַקֶּבֶר. הוּא מְדַבֵּר; קוֹלוֹ רוֹעֵד:

– "רַבּוֹתָי… הַיוֹם… הֲרֵי אֲנַחְנוּ… גוֹנְזִים אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה שֶׁלָנוּ… אֶת כָּל תַּשְׁמִישִׁי הַקְדוּשָׁה הַלָּלוּ… אֶלָא, רַבּוֹתַי, אַל תִּהְיוּ סְבוּרִים (אל תחשבו), שֶׁלָנֶצַח יִהְיוּ כָל אֵלֶּה גְנוּזִים כַּאן… הִנָה יוֹם יָבֹא… וּבָא גוֹאֲלֵנוּ. [וְכָאן־זוֹקֵף (שולח ישר) אַבָּא אֶת יָדוֹ, פַּעַם כְּלַפֵּי (נגד) קֶבֶר זֶה וּפַעַם כְּלַפֵּי קֶבֶר אַחֵר]. אָז… אָז… נֵצֵא מִכָּאן… וְאִתָּנוּ… וְאִתָּנוּ נִקָח גַם אֶת סְפָרֵינוּ אֵלֶה…

וּתְמוּנָה עוֹבֶרֶת לִפְנֵי עֵינֵי רוּחִי (ברוחי אני רואה חזיון לעתיד לבוא).

הֲרֵינִי רוֹאָה: הַמָּשִׁיחַ – בּוֹא בָא! הֲרֵי הוּא רוֹכֵב עַל סוּסָתוֹ הַצְחוֹרָה (הלבנה), כְּשֶׁהוּא תוֹקֵעַ בְּשׁוֹפָרוֹ תְקִיעָה אֲרֻכָּה, תְּקִיעָה גְדוֹלָה: – טְרוּ־טְרוּ־טְרוּ…

וְרַעַשׁ גָדוֹל יֵעוֹר פִּתְאֹם בְּכָל בָּתֵי־הַקְבָרוֹת. שְׁלָדִים (скелеты) מִתְנוֹעֲעִים, עֲצָמוֹת מִזְדַעְזְעוֹת (נעות, חרדות) מְקַשְׁקְשׁוֹת (מצלצלות); מִתְקָרְבוֹת אֵלוּ אֶל אֵלוּ, וְעָלָה עֲלֵיהֶן בָּשָׂר; וְקָרַם (ונמתח) עֲלֵיהֶן עוֹר. הֲרֵי עֵרֶב־רַב (מינים שונים מעורבים יחד) שֶׁל מֵתִים־חַיִים; כֻּלָּם עֲטוּפִים לְבָנִים וְהַכֹּל – פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי מִזְרָח… הִנֵה גַם אַבָּא שֶׁלִי; פָּנָיו נוֹהֲרִים (אוֹרים; צוהלים), עֵינָיו נוֹצְצוֹת, סֵפֶר־תוֹרָה חָבוּק לוֹ אֶל לִבּוֹ, וְהוּא מְנַשְׁקוֹ וּמְחַבְּקוֹ, מְחַבְּקוֹ וּמְנַשְׁקוֹ, כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא:

– “רַבּוֹתָי… הַכֹּל קְחוּ… הַכֹּל!… אֶת כָּל הַסְפָרִים הַבָּלִים, אֶת כָּל הַדַּפִּים (העלים) הַכְּמוּשִׁים… רַבּוֹתָי, אֶת הַתּוֹרָה שֶׁלָנוּ… הַתּוֹרָה שֶׁלָנוּ!”…

הִנֵּה עוֹבֶרֶת גַם אִמָא שֶׁלִי; כַּמָה כְפוּפָה הִיא אִמָא! כַּמָה שְׁרוּיִים (שקועים) הֵם פָּנֶיהָ בִּדְאָגָה. הִיא סוֹפֶקֶת (מכה מרוב צער) אֶת כַּפֶּיהָ, וּבְקוֹל נָמוּךְ (שפל), נָמוּךְ הִיא נֶאֱנַחַת וְטוֹעֶנֶת (קוראה ודורשת);

– הֵיכָן (איה) הִיא; “תְּחִנָתִי” – אוֹיָה לִי? הַ“תְּחִנָה” שֶׁלִי הֵיכָן? אוֹיָה לִי!…

…לִבִּי מִתְחַלְחֵל (רועד) בְּקִרְבִּי וּמֹחִי מִתְבַּלְבֵּל, בְּקוֹשִׁי (באופן קשה) הֲרֵינִי דוֹחֶקֶת אֶת עַצְמִי לְבֵין הֶהָמוֹן וְרָצָה – הַבָּיְתָה. דְקִירָה עַזָה הֲרֵינִי חָשָׁה (מרגישה) בְּתוֹךְ צַלְעִי הַשְׂמָאלִית, נְשִׁימוֹתַי נַעֲשׂוֹת תְּכוּפוֹת מֵרֶגַע לְרֶגַע, פָּנַי מְזִיעִים (מכוסים זעה), תַּלְתַּלֵי רֹאשִׁי מִתְנַפְנְפִים וּמִתְנַפְנְפִים (מורמים) בָּאַוֵיר – וַאֲנִי רָצָה.

… הִנֵה הִיא הַ“תְּחִנָה”. בְּקֶרֶן זָוִית (בצד הפינה) הִיא מוּנָחַת, עָלֶיהָ פְּזוּרִים, וּכְתָמֶיהָ הַצְהֻבִּים בּוֹלְטִים (יוצאים; נכרים) כָּל כָּךְ… אֲנִי חוֹטֶפֶת אוֹתָהּ וְחוֹזֶרֶת אֶל בֵּית־הַקְבָרוֹת. וְכָאן – הֲרֵי אַבָּא עוֹמֵד עֲדַיִן, פָּנָיו חִוְרִים, עֵינָיו רְטֻבּוֹת (לחות) הֵן וּשְׂפָתָיו נָעוֹת.

וַהֲרֵי אָנֹכִי סְמוּכָה (קרובה) לַקֶבֶר הַפָּתוּחַ:

– טְ־זְ־זְ־זְ־ז!!.

כָּכָה מִתְלַחֲשִׁים עֲלֵי הַתְּחִנָה, כְּשֶׁהֵם נוֹגְעִים בַּסְפָרִים הַבָּלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקֶבֶר.

וְנִדְמֶה לִי שֶׁסְפָרִים בָּלִים אֵלֶה, גוֹעֲרִים וּמְטִיחִים (בעזות מדברים) כְּלַפֵּי “תְחִנָה” עֲלוּבָה (נכלמת) זֹאת, דְבָרִים קָשִׁים:

– סְ־מַ־רְ־ט־וּ־ט! הָלְאָה מִכָּאן!…

עוֹד רֶגָע וְאַחָא שֶׁלִי נִגָשׁ, מִסְתַכֵּל (מביט, מתבונן) בְּתוֹךְ הַקֶבֶר, יִזְרוֹק מַבָּט זוֹעֵף אֵלָי, יוֹצִיא “תְחִנָה” זוּ וְיִזְרְקֶנָה הָלְאָה – הָלְאָה…

דְקִירָה חַדָה חוֹדֶרֶת לְתוֹךְ לִבִּי; מֹחִי מִתְבַּלְבֵּל… הִנֵה רוֹקְדִים לִקְרָאתִי כָל הָעֵצִים, כָּל הָעוֹמְדִים מִסָבִיב לִי מְכַרְכְּרִים וּמְפַזְזִים (רוקדים, יוצאים במחולות)… הֲרֵי גַם אָנֹכִי מַתְחִילָה רוֹקָדֶת, אֶלָא שֶׁרַגְלַי נִתְקָלוֹת (נכשלות) בִּדְבַר־מָה וְאָנֹכִי נִשְׁמֶטֶת עַל גַבֵּי קַרְקָע…

* * *

כְּשֶׁפָּקַחְתִּי אֶת עֵינָי, מָצָאתִי אֶת עַצְמִי מֻטֶלֶת בַּעֲרִיסָתִי. אִמָא שֶׁיָשְבָה סְמוּכָה לִי לִטְפָה וְהֶחֱלִיקָה אֶת תַּלְתַּלֵי רֹאשִׁי.

מִתּוֹךְ חִבָּה (אהבה) סָקַרְתִּי בָּהּ, וּבְלִבִּי הִרְהָרְתִּי (חשבתי):

– אֵם עֲלוּבָה! כְּלוּם יוֹדַעַת אַתְּ אֶת הַחֶסֶד שֶׁעָשִׂיתִי עִם הַ“תְּחִנָה” שֶׁלָךְ?! – –

החבר, י“ב–י”ד באייר תרס"ח (13–15.5.1908)

---

עקיב'קה נחש

מאת

דבורה בארון

(ציור)

בלילות האפלים והמשועממים, בעת שדממה עמוקה היתה משתררת בתוך ביתו הנמוך של גרשון הקברן, כלומר: בתוך ההקדש הרעוע, בשעה ששלהבתו של נר החֵלב הדק התחוב במנורה ישנה וחלודה היתה כבה אחרי התהבהבות וגסיסה ארֻכה, וחשכה אִלמת וכבדה היתה גוחנת, חודרת ומתפרצת אל תוך ה’הקדש' דרך סדקי הכתלים הכפופים הולכת וכובשת את כל חללו של החדר הצר – היה עקיב’קה הנכה יושב על הקרקע הלח, מסיר את הקפוטה הקרועה והמעוכה מעל רגליו, וזורק מבט חודר אל תוך החשכה כשהוא אומר בקול נמוך: כמדומני שהם מנמנמים, ותוך כדי דבור היה מתחיל מפַתח ומסיר את הסמרטוטים המלוכלכים מעל רגליו הצבות והמכֻסות בפצעים קשים כשהוא גונח; – אוה־פ־פ… אֶח אֶח, אֶח… כמה גדול הכאב… אַי אַי! ומכיון שהסיר שנים־שלשה סמרטוטים והתחיל מרגיש בריח הרע הנודף מן הרגלים, היה מתחלחל וסוקר שוב אל תוך החשכה, שעה קלה היה מבטו תועה בתוך האפלה, ואחר היה גוחן, זוחל על הקרקע, מתקרב אל שכניו הקבצנים, מקשיב ומקשיב, ורק בשמעו את קול נחרתם של הישנים היה נרגע, חוזר שוב אל זויתו, מסיר את כל הסחבות והחִתולים מעל רגליו ובזהירות יתרה, כשידיו מרחפות – נוגעות ואינן נוגעות בפצעים, היה מתחיל מלטפם, מגפפם ממשמש בם וגונח דומם: – או, ה־פ־פ־… אֶח, אֶח… אוה־פ… אַ־ה־ה…

וכשנגעו אצבעותיו בפצע שעל רגלו הימנית, היה מזדעזע מתוך יסורים ומסנן דרך שיניו: אַי־אַי, רבונו של עולם! מ־נו… יסורים…

לאחר שמשמש היטב בפצעים, חבש ועטף את רגלו בחִתולים וסמרטוטים והתחיל מהרהר! סכום של חמשים רובלים ודאי שיספיק על הוצאת הרפורציה¹…

וכשנצנצה מחשבה זו במחו נתן תיכף את ידו אל תוך כיסונו הוציא את חריטו המעוך, התיר מעליו במהירות את העניבה, ובתחבו אל תוכו שתי אצבעות הוציא מטבע ומשמש בה, כשהוא נותן את זרתו וקמצו² על עברה האחד, ואת אגודלו על הצד השני שבה ומלמל; – ר־ו־ב־ל… כאן על הצד האחד יש נשר… וכאן הצורה… צורת הקיסר, הנה גם המצח… החֹטם… הזקנקן…

כשמשמש שעה קלה במטבע זו היה מניחה על ברכיו, מוציא מטבעות אחרות וסופרן:

רובל, שני רובלים, חצי הרובל. שתי מטבעות בנות עשרים!… ש־לשה זה־ובים, וכאן היה הקול רועד ונפסק, היד התחילה רועדת והוא כֻּלו הזדעזע… ממשמש היה בשלש המטבעות הללו בכל עשר אצבעותיו הדקות והרועדות, הלב היה מתכוץ בקרבו מכאב. ממצמץ היה בעיניו שעה קלה וסוגרן כשהוא משתקע כֻּלו בזכרונות.

את אמא שלו זכר עקיב’קה בתור כפרית חולנית עניה, ואת אביו לא ידע כלל. אחרי מחלה ממֻשכה מתה האם ועקיב’קה עם אחיו שמואל’קה נשארו בודדים עזובים… כשהובילו את גופת המתה אל בית הקברות, הלכו שני היתומים אחרי העגלה עד שבאו אל תוך העיר…

אז נעשה שמואל’קה לאופה בבית המאפה, והוא עקיב’קה התחיל עובד אצל נתן הסמרטֻטר…

עבודה המפרכת את הגוף היה עקיב’קה עובד אצלו. בכל ימות השבוע היה נוסע מכפר לכפר ומטפל בקנין הסחבות. בקולי קולות היה נכנס אל כל כפר, כשהוא מחזיק במושכות הסוסה הצנומה, מאיים עליה, ומזרזה בשריקותיו ‘ניו־ניו’.

פוסע היה פסיעה דקה, צווח ככרוכיא ומכריז.

הוי, נשים, עלמות! למי סמרטוטים! ס־מ־ר־ט־ו־ט־י־ם.

פעמים שהקור החזק היה חודר דרך בגדיו הקרועים ולוחץ את הלב כבצבת, בשעות אלו לא היתה לשונו מתהפכת בתוך פיו, פניו נעשו כחלחלים, חטמו סומק ושופע מיץ, רוצה היה לנגב את החֹטם, אלא שהיו הידים קפואות; חפץ היה לחכך את הידים זו בזו ולחממן, אלא שהסוסה היתה מפסיקה את הלוכה, מאמץ היה את כוחותיו, גוער בסוסה ומזרזה: ‘ניו־ניו’ – קורא ומכריז מתוך הזדעזעות אבריו: ס־מ־ר־ט־ו־ט־י־ם.

ורק בשעה ששקעה לו שמש של חרף, היה נכנס אל ביתו של איזה אכר, נוטל פת קיבר ולועס, כשהוא מתחמם סמוך לתנור ומסיח עם בני הבית. עקיב’קה זה שהיה שתקן בעיר נעשה לפטפטן בבֹאו לכפר, חביבה היתה עליו חברת בני־הכפר, משום שהוא גופא כפרי היה בילדותו, וכשהיו בני כפר מזדמנים לו בזמן ששעתו פנויה, היה יושב שעה ארֻכה ומספר עמם בעניני כפר, כשהוא נהנה הנאה משונה בשעה שהללו מכנים אותו בשם: ‘קיבקה’. אחרי שיחה ארֻכה היה מסתלק לזוית, שוכב בין קני קש וגבבה דרוסים ומעוכים שעל הקרקע הלח והמרופש, ויָשן שנת ארעי, עם קריאת התרנגֹל הראשונה היה מקיץ ומסדר את סמרטוטיו בתוך העגלה ויוצא לדרכו.

בערב שבת עם חשכה, היה עקיב’קה חוזר על העיר כשהוא עיף ויגע, ואז היה מתראה את שמואל’קה אחיו.

שמחה גדולה היה עקיב’קה שמח בערבי השבתות, כשהיה מזדמן עם אחיו, מחבק היה את שמואל’קה ומנשקו כשהוא מספר לו את כל ההרפתקאות דעדו³ עליו בשבוע זה, ומציע לפניו הרבה־הרבה שאלות, אלא שדוחה היה שמואל’קה את שאלותיו בקש וסוקר בו סקירה ארֻכה. יש שבערבי החרף הקרים היו שניהם נכנסים אל חדר האופים, יושבים על איזה משארת⁴ הפוכה ומתלחשים בדממה. בערבים כאלה היה עקיב’קה מגחך מתוך רוב הנאה, פניו נעשו מתולעים⁵ והוא היה שרוי כֻּלו בתוך עצלות מתוקה־מתוקה.

– כמה חם כאן, ‘מְחַיֶה’ בנאמנות – היה עקיב’קה אומר, אלא ששמואל’קה היה כל כך מתעקם עד שלסתותיו ומצחו התחילו מתקמטים, נועץ היה באחיו מבט מוזר ומלמל: פ־שש… ‘מחיה־שמחיה’, לואי שהיה בית המאפה נשרף, וחסל.

ועקיב’קה היה גוער בו:

– שמואל’קה מה אתה סח, מה – הא?

מתאנח היה שמואל’קה מתקרב אל אחיו כשהוא זוקף בו את עיניו העצובות הגדולות ומתחיל מדבר בתחלה בקול קטוע, ואחר־מתוך התלהבות:

אֶח – אֶח, קיבה’לי, אינך יודע, קיב’ניו, כך… אינך יודע עבודה זו מה היא… מילתא זוטרתא… עבודת פרך… ביום ובלילה, בלילה וביום הנך עומד ולש. עג עֻגות. עושה לחמניות, מגלגל כעכים, מסיק את התנור, מסדר את מיני המאפה ומסלקם… ביחוד קשה בלילות… אָ קיבה’לי, בלילות בשעה שהכל ישנים ואתה ער, בשעה שדממה שוררת בכל, ושומע אתה רק את נחרת הישנים מן החדר השני, ורואה אתה מסביבך רק שקים של קמח, עריבות, משארות, קליפות של ביצים, מרדות ומגרפות, חרש־חרש מתהלך אתה בתוך החדר, נוטל את המגרפה, מפזר ומתקן את הגחלים הבוערות והעמומות המתגוללות על קרקעִת התנור, משליך אתה עוד עצים ועוד קִסמים אל תוך התנור, והלהבה אוחזת בהם מלחכת ומלחכת… נגש אתה אל הטבלא, מתכֹפף ומתחיל מגלגל ועג עֻגות, ועושה לחמניות, צלך השחור משתטח על הקיר והוא מתנועע… בכבדות אתה מתנשם, ואל אפך עולה ריח הבצק החמֻץ, חודר הוא זה דרך הנחירים, מבצבץ, עולה ובא אל תוך ראשך, ממלא את לבך, את גופך… ודומה לך שבתוך מֹחך מונח הוא הבצק. וכי את לבך הוא ממלא, ומחטמך הוא יוצא… ב־ר־ר־ר… ואת כל מה שיש לך היית נותן בשעות אלו בעד נמנום כל שהוא, בעד רגע אחד של מרגֹע, על אגרופך היית מניח את ראשך הכבד וישן, אל תוך הלול היית מתרצה להכנס, לדור בכפיפה אחת עם העכברים ורק לנמנם; את גופך היית מקפל ומתכנס אל תוך קליפה של ביצה – על מנת להרדם, וכשהנך זורק מבט לשם… אל תוך הזוית ורואה הנך את כָּרך המונח באלכסון על הדרגש ודומה לך שכַּר זה מודיע לך מתוך רמיזה שהוא ממתין לך בלילה זה… מבלי משים הנך מתקרב אליו וממשמש בו, והוא כל כך רך, כל כך חם… הוא מושך־מושך אותך… ותאוה מתעוררת בלבך לשכב ויהי מה, אלא שנזכר אתה תיכף בבצק, בתנור הבוער, ומוכרח הנך לשוב אל הטבלא, ללוש ולגלגל…

ויש שבערב מתחילה השֵנה תוקפתך, יוצא אתה אל החצר כדי להתבדר קצת, כשִכור אתה עומד סמוך לשער כשאינך חש את הקרקע שמתחת לרגליך, עומד אתה כשפניך, בגדיך, שערות ראשך וגם נעליך שעל רגליך, מלוכלכים בבצק ומכוסים באבק קמח, ומסתכל אתה במאות האנשים המגוהצים המטַילים ארֻכות וקצרות, ורואה אתה את פניהם השרוים בשמחה, את עיניהם הצוחקות, את שפתותיהם המגחכות, ושלא מדעת הנך מתחיל מהרהר שטַילנים אלו ודאי שאינם ערים בלילות כמוך, ודאי שהם ישנים שנה מתוקה־מתוקה. וכשהנך סוקר בפיותיהם, אתה רואה שפתים חכליליות ושִנַים חזקות, לבנות וחדות, ומבלי משים הנך חושב: אלו, ודאי שאכלו לחמניות הרבה־הרבה, וחורק אתה את שניך בשעה זו. כועס ומטיח כלפי כֻּלם:

– הלואי שתחטֹף הכולירה את כל הפיות הללו – וחסל!

עיניו של שמואל’קה היו מתרחבות בדברו דברים אלו, ואֹדם קליל היה מכסה את לחייו הצנומות־חִורות, משתדל היה עקיב’קה להרגיעו, מחבקו ומגפפו כשהוא משדלו בדברי נחומין: לא קשה שמואל’קה, עכשו הנך ער בלילות, אלא שתגיע השעה שאתה בעצמך תהיה ל’בעל־הבית', אז תישן בלילות…

ושמואל’קה היה מפסיקו ואומר:

שעה כזו לא תגיע… מי יודע מה שיקרה עד העת ההיא… בדברו היו פניו נעשים עגומים, ומבטו היה כל כך מוזר…

שעה ארֻכה היו שני האחים יושבים חבוקים כשהם תולים את מבטם כל אחד בפניו של חבירו. הרבה הרבה היו מבטים אִלמים אלו מביעים זה לזה, מבטו של שמואל’קה הביע צער, עלבון, ליאות, ויאוש אין קץ. ועיניו של עקיב’קה היו מלאות חמלה, מלטף היה את שמואל’קה במבטו, מפַיסו ומפַיסו…

– – – – ביום הראשון בבֹקר היה הדבר. עקיב’קה ישב על שרפרף וטִפל במגפו שהתחיל שורק באותו יום בשעת פסיעתו, משרתת האופה נכנסה אל החדר ותזרזו ללכת אל בית המאפה. אנשים ונשים רבים עמדו כבר סמוך לבית האופה והתלחשו.

– האח הולך! – נשמע קול מתוך הכנופיה, והשאון נפסק, חדלה הלחישה המרפרפת והרבה מבטים של סקרנות נזקפו בו.

וכשנכנס אל חדר האופים מצא את שמואל’קה תלוי על היתד שבתקרה, כשפיו פעור ופניו כחולים. עקיב’קה נרתע לאחוריו, פניו החִורים נעשו ירוקים.

כשזקף את מבטו והסתכל בפניו של התלוי, נדמה לו, כי סוקרות בו אותן העינים המלאות עלבון וצער שהיו מביטות אליו בערבי השבתות הארוכים, וכי השפתים הצורבות ממללות:

– אֶח־אֶח, קיבה’לי, אינך יודע קיב’ניו כך… אינך יודע עבודה זו מה היא… הרבה שערות תלש עקיבא מראשו באותו יום, והרבה דמעות נשרו מתוך עיניו, הוא יבב עד שגרונו נִחר, בכה עד שיבש מקור דמעותיו, וכשעמד על קבר אחיו הרענן והתחיל קורא ‘יתגדל ויתקדש שמיה רבה’, נפסק קולו ולא יכל להמשיך עוד…

כשחזר אחרי ההלויה לבית נתן הסמרטֻטר וחלץ את נעליו, מצא שגרביו רטובים וספוגים במים. ובאותו יום התחיל חש ברגליו. כשבקש אחרי שבוע ‘השבעה’ לתחוב את רגליו אל תוך מגפיו הרחבים, מצא שהם נעשו צרים לרגליו הכואבות והמכֻסות בפצעים קלים…

שבועות אחדים ישב עקיב’קה בביתו של נתן הסמרטֻטר ומשח את רגליו באותן שמני התרופה שנתן לו הדוקטור, אלא שהפצעים נעשו יותר ורֻדים וריח רע התחיל נודף מרגליו. בעונה זו כלתה גם הפרוטה האחרונה מכספו של עקיב’קה. עמד הדוקטור וצִוה עליו לנסע לחוץ לארץ, כדי לעשות נתוח – פצעים אלו קשים הם – באר לו הדוקטור וגורמים רקבון לעצמות, עכשו אין פצעים אלו מגיעים אלא עד הברכים. כשתזדרז ותקדים לעשות רפורציה – יכרתו רק חצאי רגלים, אלא שמא תשהה זמן ארוך, ודאי שהפצעים יתפשטו יגיעו עד למעלה מארכֻּבותיך… ילקה גם מקום צומת־הגידין, ואז… מסופקני אם תהיה עוד תקנה לרגליך…

קמו אז ימים רעים לעקיב’קה.

לעתים תכופות היתה הָדיל הסמרטֻטרת גוערת בילדים ומצליפה עליהם מבטים של כעס מתוך פנים זועפים כשהיא מתרסת דברים כלפי עקיב’קה.

– רעבתנים! יודעים הם לשבת ולאכל מן המוכן, יודעים הם…

אל תוך זויתו סמוך ללול היה עקיב’קה מתכנס, פניו החבוטים היו מתמתחים ומתכרכמים מרוב צער, הוא שתק.

יש שהיתה הָדיל נתקלת ברגליו דרך הליכה. הכאב שברגליו היה עובר ברגעים אלו למין דקירה חדה־חדה, אלא שעקיב’קה היה מתאפק, נושך את שפתיו ושותק. והָדיל היתה נועצת בו מבטים של זעם כשהיא מחרפת וּמגדפת.

– השד יודע… בין הרגלים הוא מסתבך תדיר, השרץ…

כשגחנה פעם אחת והעמידה לפני עקיב’קה פנכה של גריסין, אטמה את נחירי אפה והתחילה מגבבת מתוך תעוב:

– פוי, עקיב’ל, מרגליך נודף ריח רע כמִנבלה… הֶ… כמבית מחראה ממש…. טפו! עקיב’קה שתק. הוא משך את ידו מן התבשיל.

– – – – למחרת בבקר עזב עקיב’קה את ביתה של הָדיל, הוא זחל על ידיו ובטנו כשרגליו נגררות אחריו, ישב בתוך הרחוב, פשט את ידו הצנומה ואל כל עובר ועובר התחנן:

תנו נ־ד־ב־ה לאיש נכה…

קולו רעד.

וכשהתחיל הלילה ממשמש ובא, התגחן עקיב’קה זחל עד שבא אל ה’הקדש' וילן שם.

בפנים בלתי מסבירות קבלוהו הקבצנים השכיחים תדיר בתוך ה’הקדש'. כל אותו הלילה נרגנו על שבא זה לגזל מהם זוית אחת מן החדר הצר.

עקיב’קה שתק. פניו המחודדים התמתחו־התמתחו, הוא התכוץ, התקפל כלו וַיתכנס אל תוך פִּנה צרה. דומה היה שמבקש הוא להראות לכֻלם שרק חלל קטן מן החדר ממלא גופו הצנום.

כשניעור בבקר ובִקש להחליף את החִתולים מעל רגליו קפץ עליו רוגזם של הקבצנים שהתחילו מרגישים בריח הרע.

– נבילה! הכוליריה על ראשך! טפוּ ‘עִפוש’ – חרפוהו כֻלם. ומשקה ‘ים־סוף’ הזקן שבכלם קם וזרק את מטהו על רגלו הימנית. דם התחיל מטפטף מן הפצע.

– גֶוַלד… אַי – אַי… נזרקה קריאה מתוך פיו של עקיבה, הוא מרט את שערותיו מתוך גֹדל הכאב. – – –

מכאן ואילך לא היה עקיב’קה מחליף את הסמרטוּטים שעל רגליו אלא בתוך חשכת הלילה בשעה שדממה עמוקה שררה בתוך ההקדש הרעוע…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

קשה היה לו לעקיב’קה לזחֹל דרך הרחוב בשעה שהכל עומדים וסוֹקרים בו, ומשום זה היה מקיץ תדיר עם זריחת החמה, יוצא בחשאי מתוך ה’הקדש', זוחל דרך הרחובות השוממים, יושב באיזה פִּנה, וממתין עד שבני אדם מקיצים משנתם.

יש שדרך אחד החלונות היו זורקים אליו פת לחם, נתח מליח, אבטיח קלוף… משתדל היה עקיב’קה לקלוט את מזונותיו אלו מתוך האויר, אלא שלא היתה ידו משגת, ומוכרח היה תמיד לאכֹל כשהחול מגרס שניו…

פנכה מלאה בולבֻּסים מצוננים הביאו לפני עקיב’קה פעם אחת מאיזה מטבח הוא זחל נכנס אל תוך החצר והמתין עד שתעמיד לפניו השפחה את פנכתה.

שהתה השפחה ולא העמידה, בינתים התחילה בעלת הבית גוערת בה בנזיפה – ‘גֹלם של חמר’⁶ – גערה בה בעלת הבית הכרסנית – כלום אפשר יהיה להשתמש בפנכה זו, כשיאכל ממנה מין מפלצת כזו… הניחי את הבולבֻּסים על הארץ…

הניחה המשרתת את הבולבֻּסים בתוך החול, עקיב’קה חטף ולעס כשהחול מגרס בין שיניו, הגיעה לאזנו בשעה זו קולו של מלמד דרדקי שישב סמוך לחלון פתוח והקריא לפני תלמידיו: ויאמר אלהים אל הנחש… על גחונך – אוֹיף דיַין בּוֹיך… תלך – וועֶסטו געֶהן… ועפר – אוּן שטוֹיבּ, תאכל – וועֶסטו עֶסעֶן, כל ימי חייך…

וקולות דקים אחדים שנו:

על גחונך – אוֹיף דיַין בּוֹיך… תלך – וועֶסטו געֶהן… ועפר – אוּן שטוֹיבּ, תאכל – וועֶסטו עֶסעֶן, כל ימי חייך…

המורה נעלם ברגע זה והתלמידים מהרו אל החלון.

– הרי הנכה יושב כאן – קרא נער חטמני אחד, הסתכל בו הגדול שבחבורה ואמר: – הרי עקיב’קה… רחמנות… גם אח היה לו… שמואל’קה התלוי… שכננו היה…

עקיב’קה משך את ידו מן הבולבֻּסים, וכשהוא זוחל ומתנועע התחיל מתרחק מן החצר.

סקרו ילדים! קרא הנער החטמני – הוא זוחל כנחש… רחמנות, ודאי שהוא ארור..

אַי־אַי…. נענה נער שני – עקיב’קה, הנך זוחל כנחש, אַ?

עקיב’קה – נחש! קרא נער שלישי ויצטחק.

התחילו כל הילדים צוחקים וקוראים: עקיב’קה־נחש, עקיב’הלי נחש…

מִני אז היה מבריח את עצמו מן הנערים, אלא שהללו רדפוהו, ותמיד תמיד – לִווּהוּ בקריאותיהם…

הצעיר, וארשה תרס"ח

---

הָאוֹצָר

מאת

דבורה בארון

(זכרונות)

¹

מִשֶׁהָיְתָה שמש הקיץ מסתלקת לצד מערב ורוח קלה, לַטְפָנית² מַתְחִילָה היתה מנשבת מתוך השדה, כשהיא מפיצה ריח של קש רענן בכל אוירו של חצר בית־הכנסת – נוֹטלת היתה הסבתא³ שלנו את משענתה העבה, תומכת עליה את שתי ידיה הצנוּמות, וכשהיא פוסעת ברגלה הבריאה פסיעה דקה, גוררת היתה אחריה את הרגל השניה הכואבת וגוֹנחת⁴ על כל פסיעה ופסיעה!

– אַי, יסוּרים, אַי, עִנוים!

ומכיון שעוברת היתה את האסקוּפה⁵, מצטנחת היתה לקרקע, מכַוֶצת את שתי רגליה תחתיה, נותנת את משקפיה, בעלי הזכוכית הכחולה היחידה, על גבי חטמה ומבארת:

– כדי להסתכל קצת בפני הבריות, חי, חי.

ואלינו – אלי ואל שלמ’קה אחי היתה פונה:

– אלמלא הייתם צַיתָנים⁶ ודאי שלא הייתם ‘תוחבים את החֹטם’ לשם, אל חדרי…

– ניחא! היינו עונים לה – אלא בתנאי שתרשינו לשבת על ברכיך!

ברכיה של הזקנה – כמה חביבות היו לנו בילדוּתנו!

כתריס בפני הפורעניות היו לנו ברכיה של זו בימים ההם.

אבא כי מתכּעס היה, צועק, גוער נוטל את הרצועה מאַים בה עלי, על אחי, האם מִתְרַתַּחַת⁷ אף היא, כשהיא מסַיעת.

– יספגו⁸, יספגו מלקיות, תיתי⁹ להם!

ואנחנוּ – מרתתים הננו כֻלנוּ. העינים תועות בתוך אוירו של החדר, מחפשות עזרה, הֲגָנה, אלא שכאן נִתְקַל¹⁰ מבטנו בה, בהסבתא. הרי היא זוקפת לקראתנו שתי ידים צנוּמוֹת, מכנסת אותנו אל תוך חיקה, כשהיא פורשת עלינו את סנורה הגדול, הרחב:

– וכי מה אתם מבקשים מהם מהזעירים¹¹ הללו…

כאן מִסְתַתְּמוֹת טענותיהם של אבא ואמא וידיהם מתרשלות.

…יש שאמא נגשת היתה אלי, מסתכלת היטב־היטב בפני, ממשמשת במצחי ומשכיבתני פתאם על גבי המִטה מתוֹך דאגה:

– הילדה בוערת כאש, בוֹערת היא.

ותוך כדי דבור נוטלת היתה כף גדוֹלה, ממלאתה רֹטב של שמן קיק נגשת ומְכַוַנְתָּה כְלַפֵּי פי.

– תהא זאת רפואתך, רבונו של עולם.

ומכיון שמתחילה הייתי מסרבת¹² מיד פוקחת היתה שתי עינים רחבות וּמַתְּרֶסֶת:

– אי, גזלנית, רוצחת, וכי ברצונך שיזמינו את הדוקטור? מי שם? בֹאו, טלו¹³ את ידיה, החזיקו ואנכי – בכל גופי הייתי מפרכסת, בועטת ברגלי, מזעזעת ומנדנדת את ידי, סוגרת את פי וכוֹבשת את פני בכר… אלא שגם כאן נמצאת היתה לי עזרתה של הזקנה. כשהיא פוסעת פסיעות גסות, גסות, מתקרבת היתה אל מטתי חוטפתני ומניחתני על־ברכיה, כשהיא ממשמשת את ראשי בידה הכחושה:

– איזה רוח שטות נכנס בּה! הילדה היא בריאה, וזו עומדת ומַתֶּשֶת את כֹחותיה בשמן הקיק שלה! סבתא חביבה אלמלא היו לחיי רטבוֹת מדמעות בשעה זו, נוטלת הייתי את ראשה של זו, מקרבתוֹ אל פני, מנשקתו ומנשקתו…

ונעימה היתה שבתנו על ברכיה של הסבתא גם בשעת דמדומי חמה של קיץ. מכאן, מסמוך לאסקופת ביתנו אפשר היה לסקור בכל חצרה של בית הכנסת. וחצר זו – כמה מלאה היתה תנועה בשעה זו!

כנופיות¹⁴, של תִנוקות, נערים יחפים, הלבושים מכנסַים וארבע כנפות מתקבצים היו ממקום למקום, כשהן הומות, רועשות מחרישות את האזנים בקולותיהן. הנה חבורה אחת נגשת אל קילונה¹⁵ של הבאר, נתלית בו, מתנועעת ונהנית, אלא שפתאם קופץ עליהם, על נערים אלו, רוגזו של ‘גדול’ אחד, הרי זה האחרוֹן מנקש באצבעותיו בשמשות חלונו של פרוזדור בית־המדרש, מְאַיֵם, זורק כלפי חבורה זו דברים קשים. השובבים, מבריחים את עצמם מ’גדול' זה לעבר אחד, מתחבאים הם מתחת למעקה ביתנו, דוחפים איש רעהו, צוחקים, משרבבים¹⁶ לשונות וחוזרים אל הקילון…

הנה עוד חבורה אחת. זו משתדלת להכניס את עצמה אל בית הקברות הישן דרך הסדקים שבפרגודו. כאן על קברי המתים מבקשים הם תִנוקות אלוּ לקטוֹף גרגרי אדמה, הטעימים, לפי דבריהם, ביותר.

– לקקנים כאלה!

ושם סמוך לביתו של השַמש עומדת עוד כנופיה אחת ומטפלת בציד חפושיות… בשורה אחת ארֻכה עומדים הם הנערים, כשהם מזקיפים את פניהם למעלה, מנפנפים בכובעיהם באויר, מכַונים אותם כלפּי החפושיות הפורחות וחובטים אותן בקרקע, ואחרי שוּרת צידים זו עובר נער יחף, הגוֹחן בכל רגע, מרים כל חפושית וחפוּשית ונותנה אל תּוֹך כובעו ומונה:

– הרי כבר עשרים, הרי תשעים…

הכובע הרי הוא מלא פגרים ועדין ידי הצידים נטויות…

סמוך לבית המדרש מופיעה פתאם חבורה של גדולים. אלה מדברים, מתוכחים, מנענעים בידיהם; יש שאחד מגביה את ראשו, סוקר רגע בשמים מתּוֹך המְתּנה:

– עדין לא יצאו הכוכבים!

ושוב הוא חוזר לשיחתוֹ.

בינתים שוקעת החמה לגמרה. פֹּה ושם צצים ומבצבצים כוכבים בשמים. כנוּפיוֹת המשוחחים מתכנסות אל בין כתלי בית המדרש הישן. כנופיות הנערים הולכות ומתבדרות, הולכות ומתמעטות. מתוך ארובותיהם של בתי חצר בית הכנסת מתחיל מְתַמֵר ועולה עשן אפור. ריח של בולבֻסים מְבֻשלים, המתֻבָלים בפלפלין ובצלים מָרגש באויר.

בחצר־בית־הכנסת מבשלים עתה ארוחת הערב:

משתררת דֻמיה. יש שאיזו דבורה מזעזעת רגע את האויר בזמזומה. שני חתולים שחורים יושבים על גבי גגה של רִפתנו ומיללים, בתוך האגם מקרקרות הצפרדעים. נשמעת נביחת כלבים, הרוח הנושבת מעבר השדה, מתגדלת קצת, מלטפת היא את פנינו, מניעה את תלתלי ראשינו… בעל כרחן מתחילות העינים ממצמצות, נסגרות הן ושוב נפקחות. הַשֵנָה תוקפתנו. והסבתא – את כל עשר אצבעותיה הדקות מעבירה היא על שני הראשים שלנו:

– הלואי שיגינו עליכם מלאכים טובים, רבונו־של־עוֹלם!

וכשהיא מטַפּחת בידה הכחושה פעם על שכמי אני, ופעם על שכמו של אַחא, הרי היא מתחילה שרה.

שם בשדה את פורחת צפורי – צפור זהב

עופי ואמרי נא בשמי שלום להאב!

שם באחו את מעופפת, צפרי – צפור הוד

מהרי הגידי נא בשמי שלום להדוד!

כמה רכה היא שירתה של הסבתא!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ויש שמתחיל היה השטן מרקד בינינו ובין זקנה זו, עולה היה אצלנו פתאם במחשבה להרעימה, להכעיסה לגרום לה צער. בשעות כאלה היינו קופצים עליה פתאם מתוֹך הַפְתָּעָה¹⁷.

– הרי אנחנו מבקשים לפתוח את הארגז שלך.

כל פניה של הסבּתא משתּנים היו ברגעים אלו. העין היחידה הכהה, המציצה בעד מסגרתם של המשקפים, מתמלאה היתה כֻלה פחד, יאוש:

– מה אתם סחים? הארגז? אוי לעולמי ואויה לי!

ארגזה של הסבתא ששרוי היה בזוית אפלה מתחת למטתה – סגור ומסוגר היה כֻלו. רצועה גדולה וגסה בעלת עניבות הרבה־הרבה קשורה היתה עליו מלמעלה, ורצועה זו – אף לְבִרְיָה אחת לא היתה לה הרשות להתירה.

יש שאמא גופה נכנסת היתה אל חדרה הצר של הזקנה גוחנת אל תחת המטה מתוך חִפוש:

– שמא נזדמנו לך כאן הערדלים שלי?

אלא שתכף קופץ היה עליה כעסה של הזקנה:

– אין כאן כלום, כלום אין כאן!

וחוֹסמת היתה את הדרך אל המטה בסנורה הרחב.

אמא היתה מתמלאה תרעומות:

– האוצר שלה!… צרוֹר המפתחוֹת שלי מתגוֹלל יומם ולילה, הארגזים שלי פתוחים, ואין אני חוששת כלל מפני הגניבה, וזו – כמה מנעולים, כמה רצועות! ועדַין היא מתיראה…

פעם נפלה דליקה בעירה. בית החרֹשת היחידי שבעירתנו בער באש. חשכה של ליל הסתו השחור נהפך פתאם לאור. צלצלו הפעמונים, יבבו נשים, וילדים בכו, הובילו עגלות טעונות מטלטלים. מתוך הרפתות הוציאו פרות גוֹעוֹת, נבחו כלבים, חזירים חרחרו… אנכי ושלומקה אחא טפלנו בְהַלְבָשַת בגדינוּ, כשהננו רועדים ומזדעזעים. דרך שמשת החלוֹן ראינו כי הבנין הבוער זורק אודים כלפי גג התבן של רפתנו… אבא מִהר לבית המדרש; ספרי התורה בסכנה, ואמא העלובה עמדה וספקה את כַּפיה כשעיניה שוטפות דמעות:

– היכן¹⁸ היא הזקנה… הגזלנים, עלי הִניחוּ את הכל… גם את הכרים והכסתות לא יצילו…

כשהאיר הבקר מצאו את הסבתא יושבת כפופה אצל בית הקברות, בידיה חבקה – את הארגז שלה…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הריני נזכרת בערב־קיץ אחר. זה היה הערב התשיעי באב, הַחֲשֵכָה לִפְּפָה¹⁹ אז את כל בתיה של חצר בית הכנסת, שחורים היו השמים ממעל ועטופת אבל – האדמה מתחת. רק בית המדרש הישן הענקי, הבהיק מתוך אפלה זו בחלונותיו הגדולים המוּארים. שם, בין כתליו הישנים האפורים קונְנָה עכשו עדת עירתנו על חֻרְבָנו של בית המקדש.

בין חבורה של נערים גדולים וקטנים השתובבנו אני ושלמ’קה אחי. נערים אלו – ברצונם הטוב הכניסוני בערב זה אל מחיצתם; ולא עוד אלא שהסבירו לי גם את פניהם:

– כאן יש לנו ראש של תלתלים!

ותוך כדי דבור נטל כל אחד ואחד והדביק לי שנים שלשה חרולים בשערותי.

שלמ’קה – אחי זה שתדיר תדיר מגין היה עלי ותובע את עלבוני מאחרים – אף הוא נהפך היום לאחד מרודפי. את שתי פקעות החרולים, שקטפתי בתוך גנו של הדוד – הניח עתה ברשות הרבים והודיע:

– הריני חופן²⁰ וזורק – עשו כמוני.

ועשרות ידים גדולות וקטנות התחילו מריקות עלי מבול של קוצים ירוקים, צַרְבָּנִים²¹ מתוך קולות של נצחון:

– הור־רַ־רַ־רַ־רַ!

ואנכי – אף על פי שמתאמצת הייתי להִשָמֵט מידי שובבים אלו, כשאני צורחת, נאנחת, מחרפת ומגדפת, נותנת את שתי כפות ידי על ראשי ומבקשת להגין על שערותי אף־על־פי־כן הייתי הופכת בכל רגע את פני כלפי רודפי, וכשהאחרונים מפגרים היו ללכת – עומדת הייתי רגע מַמְתֶּנֶת להם ושוב בורחת…

כשחזרנו אחרי מלחמה זו הביתה, מצאנו את אמא יושבת על גבי שְרַפְרַף²², מקריאה לסבתא את הקינות ובוכה, שלהבתו של הנר היחידי הדק, שהחזיקה אמא בין אצבעותיה, זרק צללים גדוֹלים, שחורים לכל זוית. המיחם, הרותח תדיר בשעה זו על גבי השלחן, עמד עכשו בתוך פנתו מְבֻיָש וקר. על הדרגש הצולע התגוללו קלפות ביצה, פרורי חלבון וְכַעַך טבולים באֵפר – שיוּרי סעודתו המפסקת של אבא. חתולנו השחור זה הרעבתן, שאינו בררן כלל באכילה, השתטח עכשו על גבי הדרגש, את כפותיו שם תחתיו, והצליף מבט עגום בחללו של החדר כאלו שיוּרי אכילה אלו אינם מונחים כלל בקרבתו…

מבטי נתלה בפניה של הסבתא:

– אלמלא [אילו] אפשר היה להתכנס עכשו אל חיקה – אלא שזקנה זו הרי היא כֻּלה שרויה בצער. כֻּלה עצוּבה, מִטְפַחת ראשה מֻפְשָל לה לאחוריה, את אזנה הרי היא מכַונת כלפי פיה של האם המקריאה, כשהיא מתאנחת, גונחת:

– אוי לעולמי, אללי לי, אוי לעולמי, אללי לי!

ממש כך היתה מתאנחה, כשהיו מבקשים לנגֹע בארגזה – אוצרה.

מבטי נתקל בעיניו של שלמ’קה. אלו היו רחבוֹת ומבריקות כל כך! עינים כאלה היה אחא פוקח בשעה שאיזה רעיון חדש מְנַצְנֵץ היה במחו.

הוא נגש פתאם אלי ומשך בשרוֻלי:

– עכשו! זוהי העת היוֹתר מֻכְשֶרֶת…

כלפי מה היו דבריו אלה מכֻונים – הבינותי רק בשעה שעמדתי כבר בתוך חדרה האפל של הסבתא.

אוצרה של הזקנה גֵרה²³ את סקרנותו.

פעוטות וחשאיות היו פסיעות של אחא, בידיו הזקופות, משמש בתוך האפלה. הנה נתקלה ידו בכסאה של הזקנה: הוא ממהר ומסלקוֹ הצדה.

עכבר נבהל עובר ומסרט את הקרקע ברגליו. בגופי עוברת צְמַרמוֹרת²⁴ קלה, אלא שאני מוסיפה לפסע, נגררת אני אחרי גופו של שלמ’קה.

וסוף־סוף – הרי הוא הארגז – האוצר. אנחנו ממשמשים בו…

הלבּוֹת דופקים.

בארגז זה, שרצוּעה כל כך עבה קשורה לו מלמעלה – מי יודע מה זה צפון שם להזקנה! הלא שום בריה לא זכתה עדין לשמע את חריקתו בשעת הפּתחוֹ, כל עין לא ראתה עוד את פנימיותו, את ציריו, יתדותיו… הנה אנחנו ממשמשים בעניבותיה²⁵ של הרצוּעה. כמה גסות הן! שלמ’קה אחי מוציא את האולר²⁶ מתוך כיסונו, פותחו… ופתאם:

– אי, יסורים, אי ענוּים!…

הנה סוקרות שתי עיניה של האם מתוך הפנים השרוים בעצבות ומתמיהות:

– תינוקות!

הנה גם הסבתא. בכל גופה הצנום מְזַנֶקֶת היא על ארגז זה ומתנפלת עליו, כשהיא ממשמשת בכל עניבה ועניבה של הרצועה, בכל סדק וסדק של קרשי הארגז:

וי לי! אויה לי!

ככה צורחת אֵם עלובה, כשלסטים מזֻיָן מבקש ליטול ממנה את בנה יחידה.

וכשהקיצונו בבקר אחד מצאנו את עצמנו מוטלים במטתה של השכנה.

– בלילה הזה נסעה מכאן הסבתא שלכם, נסעה העלובה – מִהֲרָה השכנה להוֹדיע לנו, וכבשה את שתי עיניה היורדות דמעות בסנורה המזוהם.

את דלתות ביתנו מצאנו פתוחות לרוחה והבית כֻלו ריק, על גבי הרצפה המלֻכלכת התגוללו סדינים רטובים, קש וגבבא, מנורות חלודות, כתנתה של הזקנה, משקפיה השבורים ובזוית אחת – הוא, הארגז. כרותה היתה רצועתו, מפותחות העניבות והוא – ריק כלו פתוח. רק עכביש נשאר בעל רגלים ארֻכות ודקות ישב וטִפֵל בבניניו באחת מזויותיו. פשפש צנום, שתלוי היה בקורי העכביש התנועע. עיניו של אחי ננעצו פתאם בפתקא אחת, שהתגוללה סמוך לארגז: ‘כאן בארגז זה מונחים שני שקים מלאים עפר־מעפרו של ארץ־ישראל. האחד בעדי, השק השני – בעד בִּתי (זו אִמנו) לאחר מאה שנה’.

קוֹלוֹ של אחי רעד ונפסק: זקופה־קפואה נשארה ידו בתוך האויר, ובעיניו הזהירה דמעה. רק עתה נפתרה לו החידה להיכן נסעה הסבתא.

כעבור שעה ארוכה נגש אלי:

– עפר זה, מבינה את, הרי מגין הוא עליה שם ב־ק־ב־ר… שום רִמה, כל תולעת אינה שולטת בה. בשרה לא יתעפש… עצמותיה לא תרקבנה… בקול נמוך, נמוך דבר אִתִּי, במתינות הוציא כל מלה ומלה מתּוֹך פּיו: דומה היה שלא אֵלַי אלא אֵלָיו, אל עצמו מְכַוֵן את דבריו אלה. בגחנו אחרי כן אל הארגז הריק, התחיל פתאם מקונן!

– אי זקנה, זקנה, אויה זקנה!

עצוּב היה קולו וספוּג דמעות.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ובאותו לילה עדַין ראיתי את אמי עומדת סמוך לארגז שלה. בזהירות הוציאה מתוכו שק קטן מלא, ובזהירות החזירתו שוּב אל הארגז.

כשסגרה אחרי כך ארגז זה היטב, היטב, נטלה את צרור המפתחות ונתנתו אל תחת הכר שלמראשותיה.

אז ידעתי, שיש לה מעכשו, להאם שלי, האוצר שלה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הפרחים, תרס"ט (ינואר–פברואר 1909).

---

פֶדְקַה

מאת

דבורה בארון

עם הנץ החמה, בשעה שכל דרי העֲירה שרוים הם עדיין בבתיהם, כשהִנם שקועים בשֵנה עמוקה – ממהר הוא פדקה, יוצא אל מרפסת בית־הדואר ומכַון את פניו מזרחה. לפניו משתרעת דרך ארוכה־צרה, הכבושה בין שני שדות רחבים; פדקה מצמצם את שתי עיניו הגדולות החתרניות, מכַוץ ועושה את ידו כעין שפופרת, מגביהה וסוקר בעדה שעה ארוכה. מבחין הוא בנקודה שחורה מתנענעת, ההולכת וקרבה אל העירה – מרכבת הפוסטה החוזרת מתחנת מסלת־הברזל – והרי הוא זז ממקומו, מפשיל את שתי ידיו לאחוריו ומתחיל מטַיל אילך ואילך על גבי המרפסת. קומתו הענקית זקופה היא אצלו וישרה. מעילונו – מעילון נושא־מכתבים, המקושט בשתי שורות של כפתורים תכופים ונוצצים, מושך עליו חוט של חן. פניו השחרחרים מרוחצים־רעננים הם, ובלוריתו – רטובה, שחורה־מבהיקה ומסובכה קצת. ממנה שערות נבדלות ועומדות זקופות – קפואות כלפי מרום, וממנה שתים שלש קווצות משתלשלות ומתבדרות על מצחו, על רקותיו. תלתלים אלו מתנפנפים הם עכשו אצלו מתוך הליכה, מטפחים לו על מצחו, סורטים־מדגדגים ומגרדים־מלטפים בבת אחת. פדקה מצליף את מבטו כלפי מעלה, תולה בם את עיניו ומחיך.

בתוך העֲירה מתחילה בינתים תנועה. איזה תרנגול קורא, וקולו הולך מסוף העירה ועד סופה. שערים חורקים מתוך פתיחה ומן הרפתים האפלות מתפרצות פרות בודדות, המתכנסות אחת אחת אל הרחוב כשהן מעלות גרה מתוך התרשלות, מגביהות ראשיהן, מכשכשות בזנבות ומשמיעות געיה מקוטעה אל כל תקיעה ותקיעה של חצוצרת רועם הנאמן. איזו אשה בעלת רגלים יחפות, התחובות בסנדלי־עץ, מושכת בכל כוחותיה את קילונו של הבאר, שואבת, ממלאה את הדלי המכוסה באיזה יֵרָקון רירי ומריקה אותו אל תוך כדיה. המים נשפכים ברעש, כשכמה וכמה טפות נתזות מהם, מסתלקות לצדדין ונוצצות כלפי השמש העולה כספירים קטנים. תיש־העֲירה עומד סמוך לאיזה פרגוד, חובק את אחת מכלונסאותיו בשתי כפותיו הקודמות, מפצל ממנה חתיכות חתיכות של קלפה ולועס. תריסים נפתחים, מתוך הארובות מתחיל מתמר ועולה עשן, ועל אבני המרצפת נשמע קשקוש של גלגלים: מרכבת הפוסטה מתעכבת סמוך לבית הדואר, פדקה נגשׁ אליה אל מרכבה זו בקפיצה אחת, מזנק אל תרמיל העור הגדול, חוטפו ביד אחת וטופלו אל לבו. היד השניה הרי היא מרפרפת עליו על תרמיל זה וממשמשת, נשמע רשרוש קל של מעטפות ניָר, גלויות. לבו של פדקה מפרכס:

– אלמלי¹ ידע כבר את מי יְשַמח היום ואת מי יצער!…

והרהור זה – כֻלו מכוון הוא כלפי מאת המשפחות העבריות, הדרות שם, בתוך השפלה, שכולן אינן אלא תינוקות, זקנים יבשים, ריבות ונשים־שבעליהן נטרדו למדינת הים. – – – – – – – – – –

מצלצלת היא השעה התשיעית. פדקה נוטל את ילקוט העור שלו, מפשיל את רצועתו על גבי שכמו, מותחה באלכסון על חזהו, קושרה ומְפָרפה מתחת לבית שחיו ויוצא אל העירה.

את רחובו – רחוב הנוצרים – עובר הוא מתוך זריזות יתירה. מתעכב הוא כאן רק לרגע סמוך לביתו של הרופא, מוסר איזה גליון מקֻפל של יומן, הופך את פניו ומרחיב את צעדיו. משרתת הרופא, כפרית שמנה וגחכנית, מלַוה אותו במבט ארוך, תאוָני. דרך החלונות הפתוחים נראים ראשים בעלי שערות פשתות וצהובות – בחורות מדרי הרחוב נותנות בו עיניהן. אחדות משגרות לו גם נשיקות אויריות ממושכות. פדקה – אין הוא מהַנאן אפילו בסקירה אחת. מוסיף הוא לפסֹע את פסיעותיו התכופות־גסות, כשהוא מנקש לפעמים במקלו באבני המרצפת ומשאיר אחריו עמוד דק של אבק, ההולך ומתמזמז בתוך האויר. קומתו הגבוהה כולה זקופה היא, כולה ישרה. ימינו חובקת את ילקוט העור, המלא מכתבים סגורים וגלוים ומאמצתם אל החזה.

ומכיון שמגיע הוא לקצה רחובו המשופע ולפניו מתגלה השפֵלה הרחבה – הליכתו נעשית טפיפה ומבטו־חיוך. מעל גבי רוב האכסדרות, דרך החלונות ומעל כל האסקופאות נזקפים אליו עכשו אל פדקה ונתלים בו הרבה זוגות של עינים, הסוקרות בו מתוך צִפיה של תקוה ופחד. נשים קופצות מעל המעקות, פוסחות על כמה וכמה מדרגות בפסיעה אחת ומכַונות את פניהן אליו. ריבות מסתלקות ממלאכתן, משלשלות ומורידות את שרווליהן המֻפשלים, וכשהן מעמידות לו לפדקה פנים סמוקים הרי הן מסתכלות בו מתוך חיוך של המתנה וממהרות לקראתו אף הן, כששולי שמלתן מתבדרים להן מתוך ריצה. מִצדי הרחוב צצים ומבצבצים פעוטות יחפים, המסירים את כובעיהם המעוכים מעל ראשיהם ומתכַונים לקבל את פניו של נושא המכתבים. והאחרון – במתינות הריהו הולך ומכניס את עצמו אל בין כנופית הנשים והטף ההולכת וגדלה מרגע לרגע, מבטו המרושל מתעכב פעם על פנים אלו ופעם על אחרים. ידו נתונה היא כבר בתוך הילקוט, ממשמשת במכתבים, מקפלתם, ממעכתם… רואה הוא שכל העינים תלויות עכשו ביד זו וממתינות באיזו אי־סבלנות משונה, והרי הוא משהה אותה בתוך הילקוט בכונה. קומתו זקופה אצלו, משכמו ומעלה גבוה הוא מכל החבורה הסובבתו, גופתו הגמושה, העטופה שחורים, בולטת ביותר מבין צבעי השמלות הבהירים של הנשים, כובעו שמוט לאחוריו, ובלוריתו השחורה מבהיקה כלפי השמש. פדקה מרגיש עתה בכחו ויפיו, מוציא הוא פתאם מבין שפתיו איזו שריקה מסולסלת ומגחך:

– באמִתו של דבר הרי אין אני בא אלא לבשרכן, שעדיין ‘שלכן’ מטפלים שם בכתיבת המכתבים.

מדבר הוא יהודית משובשת, כשהוא מאריך ‘בריש’ ומבטא את ה’הא' כ’חית'. הבריות שמסביב לו צוחקות, מצביעות עליו מתוך אִיוּם ובקשה גם יחד:

– אי, אַרכן, אַרכן, עד היכן מתיש אתה את כוחותינו בהלצותיך? פדקה צוחק אף הוא. מוציא הוא מתוך ילקוטו מעטפה גדולה ומנדנדה באויר, כשמבטו תועה ומחפש לבין הכנופיה:

– היכן היא שם הגוצה, א? הרי ‘שלך’ משגר לך את ‘פרצופו’. פניה של הצעירה משתנים לכמה וכמה גונים ברגע אחד; זוקפת היא את כל עשר אצבעותיה כלפי מעטפה זו, כשכל דמיה תוססים בתוך עורקיה. החבורה מסביב מצטמצמת עכשו ומכַנסת את עצמה לשטח קטן. זקנות מזדינות במשקפים ומגביהות את ראשן למעלה, אפילו זעירים תוחבים את עצמם לבין הגדולים, עומדים על בהונות רגליהם ומביטים מתוך צִפיה של סקרנות.

הראשון שקורע את המעטפה הריהו פדקה. במתינות מערטל הוא את התמונה הפוטוגרפית מתוכה, מסתכל בה וצוחק:

– בלי פאות וזקן כשם שאני הנני יהודי…

ושוב מכניס הוא את ידו אל תוך ילקוטו:

– פסיל, היכן היא כאן פסיל – לך בעלך שולח קפיטל של שלשים ‘קֶרבים’²…

יש שאל תוך הכנופיה נועצת פתאם את עצמה איזו אשה, כשנשימותיה תכופות הן מתוך ריצה, פניה מתולעים³ ומזיעים כֻלם, שתי ידיה הרי הן חובקות דבר מה מתחת לסנורה המזוהם:

– פדקה – אח, הרי אני זקוקה לעזרתך, הסתכל;

ומנענעת היא בתוך ידה בקבוק גדול:

– כמה ידים טפלו כבר בפקק זה, אלא שאין להזיזו ממקומו. נתחב – וחסל. פדקה משמיט לרגע את מקלו לקרקע, נוטל את הבקבוק, מניעו ומחזירו תוך כדי דבור כשבין אגודלו וזרתו נתון פקק של זכוכית נוצצת. הוא מנענע בראשו:

– אי, נשים, נשים…

הבריות מקלסות אותו מתוך תמיה של כבוד:

– ידי גבר…

– ידי גבר…

פדקה שומע את שבחו ושותק, בשתי עיניו מנצנץ רק איזה ברק לח, רגעי, במהירות מרִיק הוא את יתר המכתבים מילקוטו, נוטל את מקלו ומתרחק, מרגיש הוא, שהרבה זוגות של עינים תלויים בגבו, מלטפים אותו, מגפפים. הוא משתדל ללכת בקומה זקופה.

–––––––––––––––

יש שחשכת אחד מלילות הקיץ נהפכת פתאם לאורה. בתוך השפֵלה נופלת דליקה. מְכַבים אין בעֲירה. הנוצרים, דרי ההר, מכיון שהם רואים את שמיה של העירה מתאדמים, הרי הם מתחילים מטפלים קודם כל בהצלת מטלטליהם, והאש, כבת חורין גמורה, הרי היא זורקת בינתים אודים גדולים וקטנים לכל עבר, שולחת לשונות אדומות, ארוכות, ההולכות ומשתרבבות, הולכות ומתמשכות, מגיעות עד הגגים הקרובים, מלפפות, מלחכות ומבקשות לבלע באיזו רעבתנות משונה עוד בנינים ועוד; נשמע קול נפילתם של מרישים; קורות מדרדרות ונופלות מתוך רעש. הנה נכפף אחד הקירות ונתפזר לכל רוח, אחריו נשמט הגג ונחבט מתוך שאון בקרקע, כשהוא מתיז גחלים ונצוצות לכל עבר. בתוך השפֵלה מהומה. פרות נפחדות, שהוצאו מתוך רפתיהן, מתקבצות ממקום למקום, כשהן מתחככות זו בזו וגועות. תרנגולים בעלי נוצות פרועות תועים וממשמשים כסומאים בעינים פקוחות, כשהם משמיעים קרקור הצורם את האזנים. כלבים נובחים ומיללים. מעל ההר משמיע את צלצולו העצוב פעמונו של בית כנסת הנוצרים. נשים יחפות וערומות למחצה זוקפות כַפיהן כלפי מרום, מטיחות דברים קשים כלפי מזלן, מקללות את יום הִולדן. אחריהן נגררים תִנוקות המזדעזעים מתוך קור, מתגרדים ומיבבים בקול. ברגע זה עולה כמו מן הארץ גופו הגדול של פדקה, מרחוק הריהו מנענע עדיין בידיו כשהוא משתדל להשתיק את הצריחות והיללות. דעתו היא צלולה ומיושבת עליו, מפני הסכנה אין הוא חושש, בוחר הוא את הבנין היותר קרוב אל מקום האסון, מתכנס אל תוכו, מעמיס על שכמו כמה וכמה מטלטלים בבת אחת ומסלקם אל האחו. מכל צד סובבות אותו נשים, הפורשות אליו כפים, מתחננות אליו ומברכות אותו כאחד, פדקה מרגיע את כל אחת ואחת:

– אל תחששׁנה, טפשיות – שמא אין אני עמכן?…

וכשמפציע ועולה אחר לילה כזה שחר חִור, הרי האש שקועה כבר. מתוך שיורי החורבות מִתמר ועולה עשן, בתוך האויר תועה ריח של עורות חרוכים, חֵלב שנתמסמס. על גבי האחו מתגוללות ערמות של מטלטלים צרובים, רהיטים שבורים. על גבי כרים וכסתות מלוכלכים מוטלים תִנוקות שקועים בשנה, פדקה אף הוא כאן. בלוריתו פרועה. פניו מכוסים ברקק של זעה, הוא מנקה באיזה סמרטוט את חליפתו ומסַפר עם כנופית הנשים הסובבתו; האחרונות הרי הן משהות עליו מבטים חמים:

– אימתי וכיצד נוכל לגמול לך בעד כל חסדיך, פדקה – שמא ביום החופה שלך? פדקה מתלוצץ:

– וכיצד אכנס לחופה ואני – מטופל הנני בעשרות של נשים!

ומצביע הוא כלפי כל החבורה. כֻלן צוחקות, מניעות את ראשיהן:

– נו, ומה אתה סבור, פדקה – אח, אִלולי אתה – מה כחותינו בלילה כזה? עדר של נשים…

פדקה עושה את עצמו כאינו שומע. מזדרז הוא וכובש לו דרך בין תלי המטלטלים, הממלאים את האחו, כשהוא מכַון את פניו אל בית הדואר:

– ועכשו הריני הולך להביא לכן בשורות טובות ממדינת הים…

––––––––––––––– ביום השבת נוהג הוא לסדר את המכתבים בשעה יותר מאוחרת. מתכַון הוא לרדת אל השפֵלה בשעה שכאן סועדים את סעודת הצהרים. ברחוב היהודים שוררת אז דממה. שִמשה של שבת משהה כאן עכשו את קרניה, משפיעה רוב אור וחום לכל פנה. עזים מטַילות מתוך התרשלות, תולות עיניהן בחללו של עולם וחולמות. בתוך האויר נודף ריח של פשטידה ולפת. פדקה סופג ריח זה אל קרבו בהנאה יתירה וכשהוא פוסע פסיעות חשאיות הריהו מקשיב לקשקוש הכפות והמזלגות, המתפרץ דרך חלונות הבתים הפתוחים. מתוך הליכה מוציא הוא מילקוטו איזה מכתב, פותחו ומתכנס אל איזה בית:

– שבתא טבא!

מקבלים את פניו מתוך הסברת פנים. בעלת הבית ממלאה פנכה של פשטידה, מעמידה אותה לפני פדקה ומזרזת:

– הרי זה מצטנן!

פדקה מגיש כף של פשטידה אל פיו ומברך:

– ברררוך אתה וכו' המוציא לחם מן הארררץ.

צחוק, בעלת הבית מטפחת לו על שכמו:

– נו, הלא תאמין, פדקה, ויש שאני מהרהרת: אלמלא היה פדקה שלנו יהודי, אלמלי – כלום לא היה בא ביום השבת ומוציא את נשי השפֵלה בקִדוש על היין?…

פדקה מסיר את ילקוטו ומניחה לפניו. מסיחים על עניני השפֵלה, על עסקי משפחה. בעלת הבית מספרת בשבח בניה, או בגנותם:

– הנה בנה זה, שהוא רואה כאן סמוך לשלחן, הרי הוא גדל מיום ליום, ושאל – לאיזה תכלית?

פדקה מסתכל במדובר, ופניו נעשים פתאם רצינים:

– והרי הוא כבר בחור באמת… ואנכי לא התבוננתי עד עכשו.

ומודד הוא במבטו את גופתו של הנער מתוך איזו אי־מנוחה בלתי מצויה.

– איזו כתפים… והרי כבר חתימת זקן, כמדומה לי…

וכעבור רגע הריהו זורק:

– ונשי השפלה אינן חוזרות עדיין אחריו?…

הוא מלגלג, אלא שבתוך עיניו תלוי ומחלחל איזה ברק משונה, בלתי טוב:

– רוצה את לשמֹע בעצתי – שגריהו לאמיריקה, שגריהו…

ואין דעתו מתקררת עד שהוא רואה את עצתו מתקבלת על הלב.

עד שהוא בא למסור את אחד המכתבים לבית אחר, כאן כבר מתכוננים לשנת הצהרים. התריסים הם סגורים, ובבית שוררת חשכה מחניקה. נשים וריבות, שאינן לבושות אלא כתנות ושמלות קצרות, מבקשות להבריח את עצמן מפדקה מתוך בושה פדקה משתיקן, כשהוא מניע בידיו:

– ש־ש־ש־ש־ש…

כמו בהיסח הדעת נתקלת ידו באיזה חזה גבוה ורך, על פניו מרגיש הוא פתאם נשימה לוהטת, המרתיחה את דמו:

– פ־ד־ק־ה…

וכשהוא חוזר מהשפֵלה השמש נוטה כבר לצד מערב. בבית־כנסת הנוצרים מצלצלים הפעמונים ומבשרים את ביאתו של יום הראשון – חג לנוצרים. מרחוק רואה הוא פדקה, שהרבה מִדרי רחובו, הלבושים בגדי חג, נוהרים כבר אל בית כנסתם. פדקה אינו שם לב אליהם. לבו מלא עתה רגשות מנוחה ועֹנג אין קץ. במתינות עובר הוא בין שתי שורות הבנינים הנמוכים, שבתוך השפֵלה. כאן על גבי האכסדרות יושבות כנופיות כנופיות של נשים ומשוחחות. מדברים על אודותיו, על אדות פדקה. איש איננו יודע מהיכן בא זה לכאן, מה הוא ומי. יש מפקפקים גם בנוצריותו:

– זהו מי שהיה יהודי. את דתו המיר רק בשביל שיהא לו שָרֵי⁴ לקרוע את מעטפות המכתבים בשבת…

אחדים מוחים:

– פדקה לא היה מעולם יהודי, אלא ששֵרת ימים רבים בבית יהודים עשירים. פעם היה שרוי בסכנה גדולה והצילוהו בעליו, מכאן ואילך נשבע להיטיב עם היהודים…

מבטיחים גם:

– מיום שנטל זה עליו את משרת נושא המכתבים בעֲירה, לא נזדמן עדיין שאיזו בשורה רעה תבֹא ע"י הפוסטה ממדינת הים…

פדקה מרגיש שמסיחים על אודותיו. חש הוא שהכל מלַוים אותו במבטיהם, לפעמים שומע הוא גם את שמו יוצא מאחד הפיות. הוא פוסע פסיעה דקה, מנקש במקלו באבני המרצפת ומחייך. דרך חטמו מסתנן שלא בכונה נגון של איזה מחול ידוע.

קול יש לו לפדקה רענן וצלול.

–––––––––––––––

ויש אשר רואים את פניו מקדירים – מתכרכמים. וזה מתארע דוקא בשעה שיושבי השפֵלה שרוים בה בשמחה: שנים־שלשה ‘אמריקנאים’ חוזרים לשבת־בהירה־אחת הביתה. כל השפֵלה צוהלת אז. נשים מתפרכסות, מתכנסות אל בתי האורחים, מברכות את בעלות הבית:

– יתחבב עליך אורחך!

– הלואי שיהיו חביבים עליכן חייכן…

הבית הומה. תינוקות מביאים בקבוקי יין לכבוד הבאים. מפצחים אגוזים, כוסות מקשקשות. האורחים מוסרים דרישות שלום לדָרות השפלה ‘משלהן’.

בשבת כזו צקלון הפוסטה מונח הוא מקופל ומבויש על גבי תחתית המרכבה. פדקה – לבו מנבא לו שכך יתארע, ואין הוא יוצא כלל אל המרפסת לקבלו. אל השפלה יורד הוא בשעה עוד יותר מאוחרת מבכל השבתות. מרחוק עדיין רואה הוא את דרות הרחוב, כשהן יושבות צפופות על גבי אכסדרות האורחים. בגדי הצבעונין שלהן מבהיקים כלפי השמש, שרשרות של שעונים ועגילים נוצצים ומסמאים את העינים בברקם, ומבין הכנופיות הללו מבהירים ובולטים ביותר ‘פְרַקים’ שחורים, מגבעות גבוהות, פנים מגולחים ונוהרים – גברים.

לבו של פדקה נִכוה. במהירות מוסר הוא את שתים־שלש הגלויות שבילקוטו והופך את פניו. נשים מקושטות חוסמות בעדו את הדרך, מבקשות לעכבו:

– בֹא ושמע מה שמספרים על הניך שלי… אדרבא, קבל גם אתה מעט נחת…

בחורות קופצות כנגדו, אוחזות בכפתֹרי מעילונו:

– לא, הפעם לא תשתמט, הגיע זמנך ליהנות משמחתנו…

הוא שותק.

תולים בו עינים מתמיהות:

– פדקה, מה אתך? חושש אתה באחד מאבריך? הנך חולה?…

– הַנחנה לי…

ובפנים זעופים ופסיעות גסות עוזב הוא את השפֵלה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

לפנות ערב, כשפעמון בית כנסת הנוצרים משמיע את צלצולו התכוף, נראה ברחוב הפוסטה עמוד של אבק גדול: דרי השפלה יצאו לטַיל. האורחים בשוּרה אחת עם נשיהם הולכים בראש, אחריהם נגררת כנופיה גדולה של נשים, ריבות. נראים גם שנים־שלשה זקנים כפופים ויבשים. תינוקות מפזזים.

על אחד מספסלי מרפסת בית־הדואר יושב פקיד בית הדואר, ממולו – רעיתו ופדקה. הפקיד מסתכל שעה ארוכה בכנופית המטַילים העוברת וזורק:

– אומרים, שֶממון רב הביאו ‘הללו’ מאמיריקה.

פדקה מתכעס:

– נקוט כלל זה בידך: אין סומכין לעולם על מה ש’אומרים'.

אשת הפקיד אומרת:

– ממון – אלא במה יכולים ‘כגון אלו’ לעסוק כאן, במה? איזו מלחמה – תיכף היו מבריחים את עצמם מכאן…

ותולה הוא את שתי עיניו בפניהם של האורחים. מצחו הוא סִיד ומבטו – אש שחורה. וקללה חשאית מסתלקת משפתיו ורודפת אחרי הכנופיה כֻלה, ההולכת ומתרחקת מהעֲירה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

העולם, כ“ו בסיון תרס”ט (15.6.1909); ג' בתמוז תרס"ט (22.6.1909)

---

קְרוֹבָה – רְחוֹקָה

מאת

דבורה בארון

(זכרונות)

¹

קוש – קשיש! קיש קשיש – כך מקשקש לו הזוג הקטן, התלוי בצדה של אחת משתי הסוסות החברברות, ואנחנו, אני ושלמ’קה אַחא הרינו מתנענעים ומתנדנדים בתוך מרכבתה הצהֻבּה של דודתנו העשירה מהאחוזה ברק.

ועוברת היא מרכבה נאה זו בדרך כבושה שבין שני שדות רחבים, המתחרים כלפי השמש הבהירה ביפי גוניהם המרֻבים – רצועות התבואה הצרות־ארֻכוֹת המערטלות אותם.

לפנינו משתרעים כרים גדולים – כֻלם מרבדי־קטיפה ירוקה – ההולכים ומתלכדים עם שמי התכלת שממעל, ומאחורינו – כנופיות בנינים נמוכים שקועים בקרקע – בתי העֲירה שעזבנו. מבהירה ובולטת היא ביותר מבין החורבות הללו החומה היחידה שבעיָרתנו – בית המדרש הישן – עם גגה הירוק, הטלוא פה ושם ברעפים לבנים. נראית גם ארֻבתו הזקופה – גגה של בית־החרֹשת עם עשנה השחור המתּמר ועולה ממנה. מעל ראש ההר הירוק שמאחורי העַירה מלַוים אותנו מתוך השתחָויות ונענועים הרֵחַים של רוח…

דממה, בתוך ימוֹ של אור השמש פורחות וטבולות עשרות צִפרות לבנוּניוֹת וצהֻבּות.

מתוך אחת הכרים מתרוממת איזו חסידה; עושה כמה וכמה טיסות בתוך האויר ומכַונת את מעופה כלפי העֲירה. מתוך חרטומה הארוך מבצבצות ותלויות שתי רגלים ארֻכות־דקות של צפרדע חנוקה – טרף לאפרוחיה. אִכרה שזופה משמש, המנכשת איזה עשבים בתוך שדה מזדעזעת לקול קשקוש זוגן של הסוסות, מגביהה את ראשה, מסתכלת בנו מתוך סקרנות וחוזרת לעבודתה.

שלמ’קה אחא מצמצם את עצמו אל תוך זוית המרכבה כשהוא משהה עלי את מבטיו ומחייך. אנכי הריני עונה לו בחיוך אף אני כשהנני מַסברת לו פנים.

סוף־סוף הרי אנחנו נוסעים אל האחֻזה ברק!

הדודה שלנו, אלמנה עשירה, הלבושה תדיר שחורים לאחר ששהתה בביתנו כמה ששהתה, בִּקשה רשות מאבא ואמא ליטול אותנו ליום אחד לאחֻזתה.

הרי היא יושבת עכשו כאן בתוך המרכבה ומלטפת אותנו במבט עיניה השחורות:

– רִבה’לי – ודאי שנתגעגעת כבר על ביתך?

שלמה’לי, שמא רוצה אתה גזר שוקולד?

– עוד שעה קלה ואנכי אציג לפניכם את קרובתכם – יחידתי הפעוטה! דודה חביבה! – כשני אריות זנקו אתמול שתי סוסותיה הזריזות מתוך הסמטה, המובילה אל חצר־בית־הכנסת והמרכבה הגדולה, שנתעכבה סמוך לביתנו, פלטה מקרבה שני סלי־נצרים לבנים ביחד עם דודה זו, הלבושים שחורים.

פניה של אמא נעשו צהובים.

– אורחה כזו… לאחר ישיבה של שבע שנים בפּריז חוזרת סוף־סוף למקומותינו. והיכן היא הריבה שלך, היכן? יחידה היתה אצלך, כמדומתני? וכמה את מבהיקה, אחותי! הלואי שלא תשלוט בך עינא בישא, רבּונו־של־עולם. אֶח־אֶח־אֶח, אלמלי² זכתה אמנו הזקנה להתראות אתך, אלמלי…

והתחילה מקנחת בסנורה את חטמו של שלומ’קה כשהיא מַפשלת את שתי פיאותיו ומסלקתן לצדדין:

– רבה’לי, שלמה’לי – הרי הדוֹדה מצָרפַת, הדודה שלכם.

בתוך חצרו של בית הכנסת קמה תנועה. שעת סעודת־הצהרים היתה שעה זו, ותלמידי ‘החדרים’ הסמוכים – שנזדמנו עכשיו בתוך הרחבה, שמאחורי בית המדרש הישן כשהם אוחזים איש ביד רעהו, מצטרפים למעגל גדול ומתכוננים לשחק במשחק החתול והעכבר – מכיון שהרגישו בצלצולו של הזוג, התחילו קופצים ממקומותיהם, עושים קפנדריאות דרך גגה של רפתנו, עומדים ונותנים את עיניהם במרכבה. פישל המלמד, שכננו היותר קרוב, אף הוא תחב את חצי גופתו הצנומה, המכוסה בטלית קטנה מצויצת, דרך חלונו הפתוח, וכשהוא נושף בבולבֻס צלוי רותח שבידו, סקר ותהה:

– הלואי שהייתי משתכר בכל יום ויום בשעת בין השמשות, מה ש’שני אלה' שוים! – והצביע על שני סלי הנצרים המלאים. בעד שמשות החלונות של הבתים הקרובים נראו פנים סקרנים של בחורים ובחורות, נשים מזוינות בצנורות, הסורגות את גרביהן מתוך הליכה, התחילו מהלכות בחצרנו, ממשמשות כלאחר־יד באֶרג שמלתה של הדודה, מצִיצות במרכבתה, זורקות מבטים אל הסלים, כשהן מזרזות את טפליהן³:

– ישראליקה חיים’קה – התבשיל מצטנן. הביתה.

אך הנה קופץ אל חבורת הסקרנים אחא שלי. עיניו מהבהבות ופניו נוהרים. דעתו זחה עליו: בין שתי שורות שִניו הפעוטות מבריקה כבר מתנתה של הדודה – חצוצרת כסף קטנה עם נקודת זהב:

– טרו־טרו־טרו! טרו־טרו־טרו!

זקופה־זקופה היא קומתו. שתי ידיו מֻפשלות לו לאחוריו, כובעו שמוט ופאותיו מתנפנפות ברוח. הוא צועד מתוך יהירות כשֶכָּל חבורת התינוקות הנגררים אחריו שורקים בשפתיהם, מוחאים כף ומכים באצבע צרדה.

תרַם־ת־רַ־רַם! תרם־ת־רַ־רַ־רַ!.

ובתוך ביתנו נודף ריח של לביבות המטגנות בחמאה. על גבי השלחן מזמזם המיחם, בתוך טסי־זכוכית קטנים מתאדמות דֻבדבנים עגולות, מלאות, הטובלות בעסיסן המסיתות את היצר לשרבב לשון, ללקק וללקק.

ואל המשכב עלִינו מתוך קריאה של שמחה:

– מחר – אל האחֻזה ברק!

––––––––––––––– קיש־קשיש! קיש־קשיש! – ומשאירה היא מרכבתנו אחריה שדות וכרים, יערים והרים, והולכת וקרֵבה אותה חבורת הבנינים הטובעים בים של ירק, שעליה הצביעה (הראתה באצבע) הדודה זה כבר:

– הרי הוא ‘ברק’ שלי!

נשמעת געית פרות, קרקור תרנגלות. זוג של יונים לבנות מסתובב סמוך סמוך לשֹׁבך (קן יונים) ישן וצר. מתוך איזה ארֻבה עקומה מפציע ועולה עשן אפור. כלבלב מתֻלתל (בעל שערות תלתלים) מקבל את פנינו בנביחה קלה, עושה כרכורים אחדים לקראתנו, הופך לרגעים את פניו מאחוריו, סוקר מתוך המְתנה, ושוב הוא חוזר ומרקד כלפי מרכבתנו, תולה את שתי עיניו בדודה, מכשכש בזנבו ומזקיף את אזניו כאומר:

– הריני מכיר בך, קונתי, (גברתי) ושמח לבואך.

ומתוך פשפש (фopтoчka) הפתח של גָפַת⁴־הזרדים (xвopocть) המקפת את הגן, מופיעה פתאם בריה קלה העטופה כֻלה לבנים. שתי ידים רכות ולבנות, שהנן מעורטלות (ערומות) עד המרפק (лoкoть) שלוחות כלפי צואריה של הדודה, ובתוך האויר מצלצלת הנשיקה:

– הנה היא קרובתכם הקטנה. הרי היא הליה!.

ה־ל־י־ה! כרוב קטן זה בעל הראש, המעוטר כֻלו בקוֻצות זהב, עם שתי העינים הכחֻלות הגדולות הללו.

הליה; או שמא הללויה?!

שלמ’קה אחא – שתי עיניו כֻלן נעוצות הן בפניה של זו, בכל עשר אצבעותיו הריהו מגפף (מחבק) לה, את תלתלי־זהבה הנאים:

– רצונך ואני אצַיר לך סוס יפה, לא? אלא מאי? חצוצרה קטנה יש לי ומזהירה היא כספיר ממש, ולתקע אפשר בה כבחצוצרות, כלי זמר – מבקשת את ואני אתקע לך?…

שתיקה. פוסעת היא הליה במתינות על גבי מצע העשב הרך כשהיא מעמידה כלפי אחא פנים מתמיהים ושתי עינים רחבות.

ומתוך הגן מגיע אלינו בינתים קולה המצלצל של הדודה, הרי היא עומדת בתוך השדֵרה (aллея) הרחבה ומנפנפת במטפחת הלבנה שבידה כשהיא מזמינתנו אל הסעודה, וכאן, בין שתי שורות של עצים נאים, הטעונים רעננים־נחמדים ממתין לנו כבר שלחן ערוך, מקשקשים סכינים, כפות, ומתוך הפנכות (הקערות) המלאות מתנשא אד קל וריחני. הדודה – מפית (сaлфеткa) רבועה צחורה נעוצה לה אל תחת צוארון שמלתה השחורה, היא אוכלת במתינות ואינה מסיחה בסעודתה. הליה – מזוינה בסכין ומזלג – יושבת סמוך לה, חותכת את הבשר על גבי קעריתה ולועסת מתוך שתיקה, כשהיא מבריחה את מבטיה מעיניו של שלמ’קה. דֻמיָה. בין ענפי העצים שממעל לראשינו מנתרות רק צפרים פזיזות ומצפצפות. יש שאחת משתי היונים הלבנות שבתוך השֹׁבך בדֵלה לרגע מֵחֲברתה, מְדדה (מרקדת) מעל לשלחננו, קולטת איזה פרורים ופורחת לה כלעֻמת שבאה. תפוח שבשל כל צרכו מוציא את עצמו מתוך סֻכתו הירוקה – עלי העץ שהגינו עליו עד עכשו מפני כל הרוחות הרבות – רגע הוא מרפרף על גבי עלים אלו כמתוך נשיקה של פרידה – נושר ומסתלק למטה:

– פ־ל! – קול נפילה חשאי כל כך והוא טובע בים העשבים הירוקים שמתחת. אף שריטה כל שהוא לא תראה בקלִפתו, שום רֹשם – באדמומיתו, כֻלו עגול וכֻלו נאה כשהיה. לא לחִנם הזמין הקדוש־ברוך־הוא שטיח (коверь) כל כך רך בתוך גן זה – חס הוא על פירותיו הנאים שלא יתכערו…

ואת הדממה הפריעה בראשונה הדודה. מתוך סלסלת קטנה הרי היא מתחילה חופנת (ממלאה חפניה) בשתי ידיה אגוזים שחומים (смуглый) ומעניקה בם את כיסינו:

– ועכשו לכו, והשתובבו!

–––––––––––––––

שלמ’קה קופץ מתוך דיצה: הדודה גופה הרי היא מרשה להשתובב, ולזה הלא חִכה. ישיבה נמוסית זו סמוך לשלחן, הרי אין היא אלא משעממת! (наводить тоску) וממהר הוא אַחא, נותן את שתי ידיו על גבי כובעו השמוט, חובשו היטב־היטב לראשו, פורף (эастегиваеть) את כל כפתורי מעילונו, וכשהוא ממשמש באגוזים העגולים, שבתוך שני כיסוניו, הרי הוא עוקר אחת משתי רגליו ומזרז את הקטנה:

– אחת, שתים, שלוש – אני הריני בורח, ואת – תפשיני, הליה! אלא האחרונה – רגע היא סוקרת בו מתוך פקפוק, זוקפת את שתי עיניה בדודה, ומסתכלת בי. וכשהיא נועצת את מבטה בפניה של הדודה, הרי היא מתחילה זורקת פתאם אל תוך האויר איזה מלים חטופות־מרוסקות וזרות כל־כך.

והדודה – אדמומית כֻלה מנצנצת לה פתאם על שתי לחייה, מתפשטת ומכסה את מצחה, את אזניה, את צוארה… שתי שפתיה הִנן – כל כך חִורות. והליה שלי הרי אין היא יודעת לדבר כמונו… והיא רק צרפתית שומעת… רק צרפתית…

– כ־י־צ־ד?!

שתיקה. הדודה הרי היא הופכת בזריזות את פניה כלפי הפשפש, רשרוש (шелесть) של שמלות, פסיעות גסות אחדות – ואנחנו הרינו נשארים כאן בתוך הגן שלשתנו. דומם צופות שלשת זוגות עינינו המתמיהות ותועות בתוך האויר, כמחפשות דבר־מה בתוך הדממה האִלמת.

– הליה!

פניה הִנם עכשו רצינים־זועפים, שתי עיניה הרטובות סוקרות אל איזו נקודה רחוקה־רחוקה.

– משום מה את שותקת, משום מה, הליה?!

דממה, מעֹמק הגן נשמעות צוחותיה התכופות המשועממות של איזו קוקיאה. שם הרחק־הרחק בתוך היער עונה לה חֲברתה. מִגביעו של איזה איזה⁵ פרח מתרוממות שתים־שלש דְבורים עסקניות, עפות כל אחת לעבר אחר, כשהן פורשׁות אשה מרעותה מתוך זמזום…

– הליה!

היא זזה פתאם ממקומה ומתחילה צועדת צעדים רחבים. שלמ’קה הרי הוא נגרר אחריה. שתי עיניו התלויות בה, מלאות תחִנה, בקשה:

– הליה, אל נא תבריחי את עצמך ממנו. לא, הליה, המתיני. יודעת את מה שעלה לפני במחשבה? – אנחנו נקח אותך לשם, לעירתנו. שמא – לא, רבה’לי? לעירתנו… כך. שם הרי נטפס שלשתנו על סֻלמו של בית המדרש, אל העליה נעלה, ביצי־צפרים נמצא שם, ביצים פעוטות, עגולות, לַבנוּניות… שמא – לא, רבה’לי? ולכשתרצי הרי אוכל להשיג בַּעדך גם אפרוחים זעירים, אפרוחים סומאים, עִורים, עירומים עירומים לגמרי. את שותקת, הליה? עצוב עצוב הוא קולו של אחא וספוג־דמעות:

– האמנם אין את מבינה את דברַי, הליה?…

שתיקה. היא מוסיפה לפסֹע את פסיעותיה הרחבות על גבי מצע העשב הרך, כשהיא משאירה אחריה פרחים רמוסים, עשבים מלוקים ותלושים.

הִנה היא עוזבת את הגן, הרי היא באה אל אחוּ גדול ורחב, כובשת לה דרך בין עדר הפרות המשמיעות געיה מקוטעה, הנה היא עוברת גם על שתי הסוסות החברברות, העומדות כאן כבולות, כשהן תולשות בשִניהן עשבים בודדים, לועסות ומכשכשות בזנבותיהן.

להיכן מכֻונים הם פניה סוף סוף, הליה?

מתוך איזה שלולית (אגם) קרובה מגיעים אלינו פטפוטיהן של אוזים לבנות, הפושטות את רגליהן אחריהן, טובלות כמה וכמה טבילות ברגע אחד, מגעגעות (משמיעות קול גַ־גַ) ונהנות. שתי תרנגולות־אמהות טופפות עם עשרות אפרוחיהן לארכו של האחו, מנקרות ומחטטות במקוריהן ומקרקרות כֻלן בנוסח אחד. סמוך לאחת מערמות הקש הגבוהות מתגוששת (נאבקת) חבורה של נערים יחפים וערומים למחצה – בני האִכרים מהכפר הקרוב, הנה הם מעפילים לעלות־מעלה־על הערֵמה, נתקלים ונשמטים אחד אחד לקרקע מתוך גִחוך של הנאה…

צחוק, פטפוט, שאון והמולה מסביב. עדר, עדר – וגעיָתו, חבורה – ושפתה, אפילו הברבור הגדול, זה הנפחן המטַיל כאן יחיד בין שאר העופות שאינן בני מינו – אף הוא הרי הוא פועה, (משמיע קריאותיו המיוחדות לו) מתנפח וגוער בכל העולם כֻלו על פי דרכו… ובין כל העדוֹת הללו תועים רק אנחנו שלשתנו רחוקים־בודדים, זרים כל כך…

– הליה!

כמה מכורכמים הם פניה, והעינים – כמה עצבות הן, על אֹדות מה היא מהרהרת עכשו? הנה היא מסתבכת סמוך לאיזה ערמת־קש גבוהה ומַצלפת את מבטה באויר, עפעפה השמאלית, רועדת לה קצת, מצחה מתקמט ושפתיה מתעַותות באופן משונה:

– הי־ הי־ הי־ הי־ הי־.

איזו יבבה מוזרה. אפילו לבכות אין זו יודעת כעִבריה.

– הליה!

שלמ’קה – פניו כאילו נתמתחו מרוב צער; את שתי ידיו הוא מכַון כלפי גופתה, מבקש ללטפה, לפַיסה:

– ש־ש־ש־ש־ש. אל תבכי, הליה, ש־ש־ש־ש־ש. רצונך? ואני אֲלַמד אותך לדבר כמונו. ש־ש־ש־ש. רק אל תבכי ה־ל־י־ה…

לא. היא אינה שומעת, פניה מתעקמים יותר, שתי עיניה זולגות דמעות תכופות, ברגליה הרי היא מגששת את הקרקע שמתחתיה, הולכת ומכַונת את פניה כלפי בית אִמה.

– הי־הי־הי.

מתוך האחוּ מלַוים אותנו בסקירה ארֻכה ילדי הכפר היחפים, מתלחשים הם, מצביעים עלינו, וכמדומה לי שהנם משרבבים (מאריכים) גם לשונות ארוכות אחרינו.

הנה הדודה ממהרת לקראתנו. שולי שמלתה מתבדרין לה באויר מתוך הליכה, וידיה הרכות זקופות הן כלפי הקטנה. מעולמי לא ראיתי את פניה חִורים כל כך…

ולמחרת בבֹקר ישבנו אני ושלמ’קה אחא בתוך אותה המרכבה הצהֻבה־ורדית הגדולה, כשהננו מצומצמים שנינו אל זוית אחת, נוגים. עצבים כל כך. הדודה כשהיא גחונה אל המרכבה, הניחה אל אחת מזויותיה איזה תרמיל מלא צידה, סלסלת של גרגרים אדֻמים, קב מלא דֻבדבנים:

דִרשו את שלום אבא ואמא, דִרשו…

כמה יבש הוא קולה!

על המרפסת עומדת היא – הליה; מבטה כבוש בקרקע ופניה חִורים־חולנים. הלב התפלץ בקרבי: כמה הייתי רוצה לשדלה בדברים, לפַיסה:

– הליה!

אף במבט אחד אין היא מהַנְאתני. דוּמם עומדת היא על מקומה, עיניה מֻשפלות לארץ, זרה רחוקה כל כך!

– ה־ל־י־ה!

המרכבה זזה. חריקת העשר קיש־קשיש; קיש־קשיש! וכנופיות הבנינים הנמוכים, הגן הגדול עם עציו הנאים, האחוּ עם עדריו המרֻבים – הכל הולך ונעלם מעינינו.

דממה. צִפרות צהֻבות ולבנות פורחות בעליצות בתוך האויר, כשהן טובלות בימו של אור השמש ומשם, הרחק־הרחק מתוך היער מלַוה אותנו הקוקיאה בקריאותיה התכופות והמשועממות…

הפרחים, 15.7.1909; 22.7.1909; 5.8.1909

---

לֵיזֶר־יָסל

מאת

דבורה בארון

ליזר־יסל הריהו אדם כחוש, גִדם מידו הימנית ומחוסר זקן ושפם, צוארו הדק כרוך ומכורבל לו תדיר במטפחת צמר עבה:

הגרון שלי הרי אין הוא סובל את הצִנה – מבאר הוא.

בחסרון זקן ושפם מרגיש הוא ליזר־יסל בכל זמן ובכל מקום, אלא בעִקרו של דבר הרי מום זה מצַערו בתוך הקלויז, כשמזדמן הוא בשעת בין השמשות עם חבריו ל’דף‘. כאן, לפני הגמרות הפתוחות יושבים הרבה־הרבה עבדקנים, וכל אחד ואחד מטפל בשעה זו בזקן שלו. האחד הרי הוא נוטל את כל השערות כֻלן, מקפלן, מגביהן עד החטם, משרבב את לשונו ומלקקן. השני – אצבעותיו מרפרפות על גבי זקנו, ממשמשות בו, בוררות שתים־שלש שערות, תולשות וזורקות אל השלחן, אל הרצפה… יש גם מי שתוחב את כל עשר אצבעותיו אל תוך זקנו, מכניסן עמוק־עמוק אל בין השערות, מגדר ומגרד – הכל לפי הסוגיא שב’דף’. בתוך הקלויז שורר חצי אֹפל. המנורה היחידה, התלויה ממעל לשלחן, מפיצה אור כהה. על גבי הכתל הדרומי משתטחת שורה ארוכה של צללים – צללי אנשים המתנועעים ומתנודדים וכל אחד זקן שחור תלוי לו למטה מסנטרו… רק צל אחד קטן, הקופץ ומתנענע ביניהם, הוא בעל פנים חלקים ופעוטים, כתִנוק בין גדולים – זהו צלו של ליזר־יסל.

יש שמתוך היסח הדעת נזקפת היא ידו היחידה, תועה ומרפרפת רגע בתוך האויר ונוגעת בעורו של הסנטר החלק, אלא שתוך־כדי־דָבר הרי־היא מתרשלת ונשמטת שוב אל תחת השלחן. ורגש יש לו לליזר־יסל בשעה זו כאלו נגעה ידו בדבר־מה צורב ומכאיב. חמש אצבעותיו – כולן קרות הן ומזיעות.

בערבי החֹרף הארוכים הריהו משהה את עצמו בתוך הקלויז עד שעה מאוחרת, התנור הוא חם, דולקת מנורת־’ברק'¹ גדולה. ליזר־יסל מערטל את צוארו מתוך המטפחת וחולץ את מגפיו. כנופיה של מלמדים יושבת ומסיחה בעניני העֲירה, מספרים מעשיות; ליזר־יסל מצטמצם אל זויתו ומקשיב. יש שאחד מהחבורה טורדו פתאם באיזו שאלה:

שמא זוכר אתה, ליזר־יסל, באיזה שנה היה שטף מי הנהר, שמא? ליזר־יסל מחכך את מצחו:

זה… כשנתים לפני השרפה הגדולה.

או:

– ודאי שיודע אתה אימתי תִקנו את ‘ההקדש’ הישן?…

כאן קופץ עליו לפרקים רָגזוֹ של יששכר־בער המלמד, אדם שכֻלו זקן ופאות:

– ובאופן כזה בן כמה הנך, ליזר, א?…

מחו של ליזר־יסל מתבלבל:

– בן כמה?… הריני מסיח… ובן כמה אני לפי עניות דעתך?… אדרבא, נשמע נא…

טִפות זעה קרה מבצבצות וצצות על פניו. עיניו ממצמצות בלי הרף; מרגיש הוא שהרבה זוגות עינים תלויות וסוקרות בעור פניו החלקים; עוד רגע ואחד מהם יזרוק:

– אלמלי² היה לך זקן, אלמלי… ודאי שאפשר היה לדעת, אלא…

הוא מזדרז וקם:

– שמא יש למי מכם קורטוב של טבק, שמא?… ‘שלי’ הרי היא שם לבדה בבית…

יששכר־בער המלמד קורץ בעיניו:

– אל תחשש! חנ’קה הקַצב יבדחנה שם, חי, חי…

ואחר הוא מוסיף:

– בפפירוסה³ הריני יכול להנות אותך, ודוקא במשובחת.

ליזר־יסל מזדעזע:

– חס ושלום… רק לא ‘זה’ רק לא ‘זה’…

מיום שבא לדור בכפיפה אחת עם חנ’קה הקצב אין הוא סובל את עשנן של הפפירוסות…

–––––––––––––––

לפני התבה לא ירד עדין מעולם. אינו מעיז: צריך מי שזקנו מגודל.

פעם נזדמן לאיזה עֲירה וכשנכנס לבית מדרשה, צרפוהו ל’מנין'. לאחר שסימו את התפלה עמד בעל־הבית עבדקן ופקפק:

– איזו בגרות… אף ב' שערות עדין אין לו לזה…

ואחר כך סקר בו מתוך לגלוג:

– ‘ובארץ גשן לא היה ברד’ – מאכט רש"י: קיין בארד איז געווען…⁴ תשעה פיות נתעקמו מתוך צחוק וליזר־יסל ממשמש במטפחת הצמר שעל גבי צוארו. אלמלי נִתנה לו רשות – מכניס היה את כל חמש אצבעותיו אל תוך זקנו של זה, תולש את שערותיו וזורק, תולש וזורק – עד השערה האחרונה.

והוא אז כבן שלשים.

* * *

גִדם מידו הימנית נעשה ליזר־יסל בעבדו בצבא. על המשמר עמד בליל חֹרף אחד, נגש אליו איזה זר עטוף שחורים וַיפצעהו ביריה. כשיצא אחרי שבועות רבים מבית־החולים חלש וכרות־יד, עמדו והודיעו לו שמכאן ואילך הרי הוא חפשי מעבודתו, ולא עוד אלא שאחרי זמן קצר קצבו לו גם ארבעים ושנים רובל לשנה מאוצר־המלכות.

ליזר־יסל כשהוא מסיח בקִצבה זו – שתי עיניו מהבהבות:

– ודאי שסוברים אתם, שבנקל עלה לי דבר זה, אלא – פי־י־י־י…

וכאן הרי מגביה הוא את שכמו, כשהוא מכַון את שרוולו הימני הריק כלפי בר־שיחו:

– וכמה כרכורים כרכרתי, וכמה נירות ‘עפו’ אז אל החלונות הגבוהים – פיש־ש־ש־ ־! נו, ואחר כל מתחילה סִדרת־הקומיסיות⁵, ח־י, הריני מסיח… מזמינים אותך לקומיסיה והרי אתה מתפשט עד ‘החוט האחרון’, נכנס הנך אל הטרקלין, (איזה טרקלין – צריך היית לראות!) כשהנך ערום ויחף, וכאן עומדים הם, הרופאים, מסתכלים בך, ממשמשים, חוזרים ומסתכלים ומתיעצים…

לסוף עומד הגדול שבהם ומסנן דרך שיניו: (неспособеь)⁶… וחבריו – בעל כרחם צריכים היו לענות אמן… ברירה היתה להם?… חי, חי… ליזר־יסל מנגב את הזעה מעל פניו. אחרי שתיקה קצרה הריהו עומד וזוקף בהם במלמדים את חטמו:

– ‘ואחרי־ככלות־הכל’ הרי אשרי מי שיש לו עסק עם החלונות הגבוהים…

יששכר־בער מקהה את שניו:

– מובטחני שאילו לא נתגדמה ידך הימנית – היה חנ’קה הקצב תובע ממך דמי־דירה…

ותוך־כדי־דבור הריהו מוציא מתוך קופסתו פפירוסה ומציתה.

ליזר־יסל ממהר להסתלק הצדה – – – – – –

בשלומה של מלכות מתפלל הוא ליזר־יסל בכל עת.

פעם נזדמנה לו בשוק תמונת הקיסר ורעיתו, עמד על מקחה ומִהר הביתה, כשלבו דופק מתוך שמחה. לאחר שתלה תמונה זו למעלה ממטתו התחיל מפתיע את אשתו:

– שינה ששה! הסתכלי ‘מי’ יש לנו כאן…

וכשהוא מרכין את ראשו וסוקר בה בתמונה סקירה אלכסונית, הוסיף:

– ‘מהם’ הרי אנחנו מקבלים ארבעים ושנים ‘קֶרבים’⁷ לשנה…

את הצעירים הלבושים כתנות אדֻמות שוטם הוא בכל נפשו. מסַפרים לו שבאיזה כרך נדונו כמה בחורים ובחורות לתליה, והוא ממשמש בסדק קפוטתו הארוכה מתוך הנאה:

– תיתי להם! תיתי להם!…

פעם פגע בתהלוכה בתוך הרחוב. התנוססו דגלים אדומים וצלצלו שירים. ליזר־יסל מהר והבריח את עצמו לאיזה חצר, כשהוא כֻלו מרתת ומזיע וכשנשתררה דממה ברחוב, תחב את ראשו דרך הפשפש הפתוח, הרים אבן פעוטה וזרקה כלפי אותו הצד, ששמה נעלמה הפרוציסיה⁸:

– ש־ק־צ־י־ם!…

* * *

בימות הקיץ שוהה הוא ליזר־יסל רובו של יום בביתו. מוציא הקדוש־ברוך־הוא את החמה מנרתיקה והרי ליזר־יסל מצטנח ויושב על אסקופת ביתו, מסיר את המטפחת מעל גבי הצואר ומתחמם כלפי השמש. סמוך לביתו משתרע כר ירוק, שעֵדר העֲירה מוצא בו את מזונותיו; ליזר־יסל מלטף כל פרה ופרה במבטו.

– פרתו של הקבלן – ודאי שמשפיעה היא דליים על חלב… איזו עטינים!… הלואי שלא תשלוט בה עינה בישא…

מהעבר השני, מאיטלזו של חנ’קה הקצב נודף ריח של דם קרוש. על גבי הפרגוד תלוים עורות רטובים ויבשים. כלבים באים וחוטפים עצמות. נערים יחפים מתקבצים ממקום למקום, מתגנבים אל תפוחו של חנ’קה, מטפסים וקוטפים תפוחי בֹסר… על גבי שרפרף סמוך לאסקופה יושבת שינה־ששה. פניה מפוחמים וזעופים. היא סורגת פוזמק מתוך שתיקה, על אדן החלון הפתוח מתמתח חתולם הצנום, מתחמם ושותק אף הוא… כשמסתלקת החמה לצד מערב, נוטל ליזר־יסל את מטפחתו, כורכה על גבי הצואר ומתכנס אל ביתו. שינה־ששה מגישה פנכה של תבשיל חם, מניחה כף של עץ סמוך לבעלה, נוטלת כף שנית בידה ואוכלת. ליזר־יסל מסלק בכפו אל הצד השני את הגריסין, את הבולבֻסין: – טלי אַת בולבֻס זה… קחיהו… – ותולה הוא בה בשינה־ששה את שתי עיניו מתוך בקשה, כמו רוצה היה לשדלה עכשו בדבר מה, לפַיסה:

– ולמה זה את שותקת, למה?… שינה־ששה!…

האחרונה מושכת את ידה מהתבשיל וקמה ממקומה:

– יש לי על מה לדבר אתך, יש לי…

קולה ספוג תרעומות.

ליזר־יסל נוטל פרור של לחם מעל השלחן ומעסה אותו בין חמש אצבעותיו:

– ח־ב… מסיחים… מה שכל אשה מסיחה עם הבעל שלה…

שינה־ששה רוקקת הצדה ושותקת. דמה מרתח בקרבה:

‘בעל’… באמִתו של דבר הרי אין זה אלא פשפש מעוך… נזכרת היא בשר’ל הקצבית בעלת ביתה – האחרונה הרי היא אשה פעוטה, חלשה ו’שלה' – פיל ממש! כתפים רחבות, פנים אדומים ומלאים; ביד אחת הריהו נוטל אותה את שר’ל שלו ומגביהה עד לתקרה: ‘חתלתֻל’ – כך הוא קורא לה… וכשזו, שר’ל עומדת סמוך לבעלה, הרי דומה לך שאצל הר גבוה, אצל חומה בצורה היא עומדת… ו’זה' – הלב מהסס…

* * *

בשבתות הקיץ נוהג הוא ליזר־יסל לישון שנת הצהרים. נגמרת הארוחה והרי הוא נוטל כר קטן וממהר אל הפרוזדור. כאן שוררת בשעה זו חשכה. האויר הוא קריר, ספוג טחב וריח של קשואים כבושים, ליזר־יסל משתטח על גבי הקרקע הרטוב ומהרהר:

‘כמה גדול כחו של קרקע זה: מתמתח אתה עליו והרי הוא מפיג מקרבך את כל ה“זֵעות הרעות” את כלן’…

כשהוא מקיץ משנתו הרי הוא מביא בעצמו כד של צונן מהבאר, מתרחץ, שוטף את פיו ורוקק!

– פ־ע־ע־…

בינתים מוזגת לו שינה־ששה כוס חמין, הטמונים לה בתוך התנור מערב שבת. ליזר־יסל נוטל את הכוס, גומע במתינות, כשהוא נוהם אחרי כל גמיעה וגמיעה.

– א־א־א־א!

מרגיש הוא כיצד רותחים אלו עוברים את הוֵשט, מסתננים ומגיעים עד הקֵבה, ונהנה. כשמוזגים לו את הכוס השניה, הריהו מניח לפניו ‘מדרש רבה’ פותחו ומעין בו. בבית חם, נודף ריח של פשטידה ובצל מתובל בשומן אוזים. השלחן מכוסה במפה לבנה. כִתות של זבובים מתלקטות ממקום למקום מתוך זמזום. דרך החלונות הפתוחים חודר קולם של ילדי העֲירה המשתובבים על הכר. ליזר־יסל מעלעל את דפי המדרש:

– אומהו־ו־ו…

שלא במתכון נמשך מבטו אל האטלִז הסגור. על גבי המעקה יושב חנ’קה הקצב בין שנים מילדיו. הנה הוא חוטף אחד מהזעירים הללו, מכניס אל בין ברכיו, מפשיל את ראשו לאחוריו וכשהוא מכַון את זקנו כלפי פניו של זה, הרי הוא מסרטו בשערותיו השחורות הארֻכות ומאים עליו:

– בו־ו־… הרי דב…

לבוש הוא חנקה רק מכנסים וחזיה. פניו נקיים ומבהיקים כל כך.

ליזר־יסל נזכר שעדין אתמול היה אתו עם חנ’קה בתוך המרחץ, שפשף בידו האחת את גופו הענקי של זה, הביא לו רותחין וצונן…

– שינה־ששה אף היא כאן. פניה מרוחצים. מטפחת ראשה משולשל לה מעל ראשה ונשמט לאחור. היא מסיחה עם חנ’קה, האחרון מתכַון לדחפה וידיו הרי הן נתקלות דוקא בחזה. היא מגחכת… לבו של ליזר־יסל נכוה. הוא אינו מתאפק:

– שינה־ששה, א שינה־ששה…

קולו אינו נשמע לו. – – – – – – – – – – – – – –

וכשחוזר הוא במוצאי שבת מתוך הקלויז, הריהו מוצא את שינה־ששה מוטלת כבר במטה ועיניה עצומות. בתוך הבית שוררת דממה. על גבי כרכֹבו של התנור מהבהבת מנורה קטנה, הזורקת צללים ארוכים ושחורים אל כל זוית. אוירו של החדר מלא הוא כֻלו עִגולי עשן – שיורי פפירוסיו של חנ’קה. ליזר־יסל מרגיש בזה, מזורר, צונח ויושב על גבי הדרגש. על השלחן מתגוללים גזרי סֻכר, כוס ריקה עומדת הפוכה על פיה: סמוך לה מונח עדַין ‘המדרש’ הגדול כשהוא פתוח. ליזר־יסל מגישו אליו ומדפדף בו. ידו הקרה מזיעה ורועדת כֻלה. מגיע הוא לפרשת סוטה והרי עיניו מבריקות:

‘היתה מלובנת – עושין אותה שחורה… היתה מאדמת’ – מוסיף הוא לקרא – ‘עושין אותה ירוקה… וסרח פיה… ותפח צוארה… יהא בשרה נישל… תהא מתפרקת איברים, איברים’…

קולו הולך ומתרומם. שתי עיניו מהבהבות כשני גצים בתוך חשכה. לבו דופק בחזקה. לפני עיני רוחו הרי הוא רואה את הסוטה בקלקלתה. הוא מתחִיל מטַיל אילך ואילך על גבי השטח הקטן שבין המטה והשלחן. מבטו נתקל בשינה־ששה. האחרונה הרי היא שוכבת פרקדן. פניה מתולעים⁹, על שפתיה הסמוקות תלוי ומרפרף חיוך קל. כל דמיו של ליזר־יסל באים וסוטרים לו על מֹחו, לבו מפרפר בתוך החזה. הוא נועץ את עיניו אל תוך גופתה הגדולה של שינה־ששה, נגש ומתגחן אל מטתה:

שמא יעירנה?… לא, הוא – לא יאמר לה כלום… רוצה הוא שתשמע רק… תשמע מה שהתורה הקדושה אומרת… תשמע ותבין אולי… הוא מזקיף אחת מחמש אצבעותיו כלפי מצחה ומבקש לנגֹע בו כבר, אלא שתוך כדי דָבר הרי הוא מתחלחל ומתמלא כלו חרטה: על הכתל שלפניו משתטח צלו: גוף צנום, ראש פעוט עם פנים מחוסרי זקן ושפם. שרוול הימין הריהו ריק, תלוי הוא ומתנועע לכאן ולכאן ודומה הוא לכנף שבורה של עורב שחור… ליזר־יסל מסתכל בצל זה ומרגיש הוא בכל אפיסת־כחו. הלב מתכוץ בקרבו. נראה הוא פתאם לעצמו נעלב כל כך, טעון רחמים כל כך… בפסיעות חשאיות הוא נגש אל הדרגש וצונח עליו. בעיניו מזהירה הדמעה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

וכשמגיע יום הששי הבא, שינה־ששה פונה אליו אל ליזר־יסל:

– רצונך להתיזע בתוך המרחץ? – לֵך, בעל־הבית הריהו ממתין לך שם בתוך הפרוזדור.

ליזר־יסל נוטל מטאטא של זרדים, המכוסים עלים יבשים. שינה־ששה תוחבת לבנים אל תחת לבית שחיו, ושניהם, הוא וחנ’קה עוזבים את הבית. חנ’קה פוסע פסיעות גסות, מוצץ את הפפירוסה שלו ומשאיר אחריו עִגולים־עִגולים של עשן. ליזר־יסל נגרר אחריו, כשהוא מתרחץ בזעה ומזורר.

בתוך המרחץ חנ’קה משפשף את גופו ברותחין, מתמתח על גבי האצטבה העליונה ומצוה:

– אש, ליזר’קה – במטותא!

ליזר־יסל לוקח את המטאטא, טובלו ברותחין ומתחיל חובט בו את גופוֹ הגדול של חנ’קה.

מעל האצטבאות האחרות קורצים לו לליזר־יוסל הרבה זוגות של עינים.

– כך, כך, ליזר, הלקהו! עוד, עוד… כדאי הוא לספוג ממך מלקות… אי הוא כדאי… אי הוא כדאי…

הכל מלגלגים וידו של ליזר־יסל מתרשלת:

– איני יכול…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

העולם, כ“א באב תרס”ט (8.8.1090).

---

הַסַּבְתָּא הַנְיֶה

מאת

דבורה בארון

שמלת צמר מעוסה¹, פאה־נכרית מפולשת וסודר אפור – כזאת היתה תלבשתה של הסבתא הניה. בימות החול נוהגת היתה לחגור למעלה מכרסה סנור רחב ושוליו מקופצים ונעוצים אל תחת לחגורתה: אל תוכו היתה אוספת שיורי אוכל שונים – טרף בעד אביוניה של השפֵלה.

שעה אחת קֹדם הצהרים, לאחר שהיתה מסימת את כל תפִלותיה ותחִנותיה, היתה נוטלת את קנקן־הנחשת שלה, קושרת ומעניבה על פיו סחבה נקיה, וכשהיא מסתמכת על משענתה העבה היתה יוצאת אל השפֵלה. פגשה בכנופית תִנוקות של בית רבן והיא מתעכבת אִתם, חופנת מתוך כיסונה אגוזים וסֻכריות ומעניקה את הידים הפעוטות:

– פַצחו – ויהא כֹחכם יפה בתורה.

פוגעת היתה באדם כואב וחולני והשהתה עליו את מבטה:

– טול רטיה זו – היא תפיג את יסוריך.

קול היה לה להסבתא הניה רענן וצלול, ספוג תדיר חמלה יתירה.

דרות השפֵלה – מכיון שהיו מרגישות בהסבתא הניה, היו ממהרות וקופצות לקראתה מתוך שמחה של מצוה!

– הרי נשתירו אצלי כעכים אחדים וטמנתים בשבילך.

– פנכה של גריסין יש לי – היכן הוא קנקנך?

ומזדרזת היתה כל אחת ואחת, כשהיא מבקשת להקדים את חברתה בנדבתה.

– הסבתא הניה היתה מנענעת בראשה:

הלואי שלא תצטרכנה לבריות!

ומכַונת היתה את פניה כלפי סמטת־העניים, כששתי עיניה הטובות מלטפות את כל פנים, המזדמנים לה בדרכה, והחיוך הקל אינו מסתלק מעל שפתיה. מלַוים היו אותה מתוך לחישה מרפרפת:

– ודאי הוא שיותר ממה שהיא אוספת בכל השפֵלה כולה, הרי היא בעצמה נותנת מ’שלה'… אלא היאך היא יכלה לבזבז כל כך הרבה משלה? מהיכן וכיצד היא גופא מתפרנסת?

השכנות סִפרו:

בכל לילה ולילה, לאחר שהיא טועמת טעמו של נמנום, הרי היא מתגברת כלביאה, נוטלת את ספר התהלים ומתחילה עוסקת בתהלות ותשבחות. סמוך לשלחנה יש לה שק מלא נוצות, היא ממלאה מהן סלסלות, סלסלות ומורטת. מזה מוצאת היא את פרנסתה ופרנסת אביוניה של השפֵלה ומזה היא מקמצת וקובצת לצורך איזה תקון לנשמתה…

שעה ארֻכה עדַין היה מבטן של דרות השפֵלה מצליף בגוף הכחוש והכפוף, ההולך ומתכנס אל תוך הסמטא:

– זוהי אשה!…

רק בשעה העשירית בערב, כשדממה וחשכה משתררות היו בתוך העֲירה, נשמע היה בתוך רחובה של השפֵלה הד עמום של פסיעות כבדות ותכופות. אלו היו פסיעותיה של הסבתא הניה, החוזרת מתוך הסמטה. והיא אז כפופה ביותר, וסודרה שמוט לה כֻלו לאחוריה וסִנורה הוא ריק, כששוליו מתבדרין לרוח. בשתי זרֹעותיה היתה חובקת שני גופיפים, מאמצתם אל לבה, מגפפתם ומשדלת את כל אחד ואחד בדברים חמים: אֵלו היו שני תִנוקות שנשארו אחרי מות הוריהם חולנים ורגליהם יבשות. הסבתא הניה הכניסתם אז אל ביתה, הניחתם על גבי מטתה והפכה זמן ארוך את משכבם. וכשהבריאו הללו ורגליהם עדין חלשות, היתה הסבתא הניה נוטלתם בכל בקר, טופלתם לשתי זרֹעותיה ונושאתם אל ה’חדר' ללמוד תורה. בערב היתה חוזרת ומביאתם הביתה.

ומשענת אין בידה בשעה זו.

–––––––––––––––

וכך מספרות יושבות השפלה על דבר ביאתה של הסבתא הניה אל העֲירה:

אירע הדבר בערב אחד, שבא אחרי יום קיץ בוער. רובן של דרות השפֵלה ישבו אז על גבי האכסדרות, כשהן יחפות וערומות למחצה, והצטננו, ברוח הקלילה, המנשבת מהאחוּ, פתאֹם הגיע לאזנן קשקושו של זוג, ואיזה קרון גדול, שנתעכב באמצע הרחוב, פלט מקרבו זקנה שֶכולה כפופה. בידה האחת היתה משענת, ובשנית – צקלון קטן. עדיין באותו הערב ראוה מחזרת על פתחיהם של בתי השפֵלה:

– מה רצונך, סבתא?

האחרונה נענעה בראשה מתוך קורת רוח:

– ‘סבתא’… כך… כך נאה לי…

ומבט עיניה – עיני ריבה, המפיקות רוך וחִבה – תעה וחִפש בכל זויות הבתים, נשתהה על פניהם של תִנוקות, סקר בזקנים יבשים.

מתוך הרחוב לִווּהָ במבט שכולו חשד:

מה בקשתה? מהיכן באה? מי הזמינָהּ לכאן?

אלא למחרת, כשהקיצו יושבי השפֵלה משנתם, מצאו שאיזה יד נעלמה השפיעה להם בלילה יד ממִדת הטוב: התִנוקות החלשים – חוטים ורֻדים דקים קשורים להם על ידיהם ופניהם הרעים לא היו להם שוב. הזקנים החולנים – בקבוקים מלאים עומדים והמה גומעים ומבריאים. ובני העניים – סִפוקם נמצא להם בזויות ביתם.

לא היו ימים מועטים ובתוך השפֵלה ספרו:

שמה של זקנה זו הוא הניה, והיא בת כרך. בעלה מת והשאיר לה נכסים הרבה ותִנוק אחד. באחד הלילות, כשהיה בנה־זעירה שרוי אתה בתוך מטתה, נתחב גופו הקטן אל תחת גופתה. לשוא צעק הקטן, לשוא פרפר ופרכס – שקועה בשנה היתה האם ולא הרגישה. למחרת מצאה אותו מוטל מת, כשדם סומק וחם שותת ומטפטף מתוך פיו. הסבתא הניה לא סְפַדתו אז ולא בכתה, אלא כמבקשת לזוז ממקומה, חשה שרגליה אינן נשמעות לה. כעבור שבעה ימים עמדה ובזבזה את נכסיה לדברי צדקה ובעצמה נטלה משענת בידה ובאה אל העֲירה.

אחרים הכחישו:

באמִתו של דבר אין זו אלא בת עֲירה סמוכה. בעל ושבעה בני־תשחורת היו לה, העוסקים בתורה יומם ולילה, והיא – בוררת קטניות, כובסת לבנים ומפרנסת את אישהּ ובניה. וכשמגיע היה הלילה, והיא עיפה כולה, ואיבריה מפורכים וזקוקים למנוחה – לא היתה עולה על משכבה, אלא שמטפסת היתה ונכנסת בחשאי לעזרת־הנשים, מרכינה את ראשה, מכַונת את אזנה כלפי החרכים הקטנים ומצַיתת². שמונה קולות רעננים־עצובים מתלכדים היו לנגון אחד, ההולך ומזעזע את אוירו של בית המדרש. מול כותל המזרח דולקת מנורה. והיא מאירה את ארון הקֹדש, את פרֹכתו המבהיקה ואת שמונת הפנים – פניהם של בעלה ובניה העוסקים בתורה. והיא סוקרת ודעתה זחה עליה, מסתכלת ונהנית. ולא היתה הנאתה זו לרצון לפני מי שאמר והיה העולם. נפקה אש מן השמים והציתה את הבית הקדוש, בשעה ששמונת הנפשות הללו נתונות בין כתליו. כעבור יומים לִותה הסבתא הניה עגלה הטעונה כֻלה עצמות. אלו היו עצמות בעלה ובניה המחֹרָכים. הסבתא הניה לא קָבלה אז על מעשיו של הקדוש־ברוך־הוא ולא הטיחה אף מלה קשה אחת כלפי שמים. וכשחזרה אל ביתה ומצאתו ריק, ומתוך הארון מציצים שורות שורות של ספרים עלובים וסגורים, ובקרן זוית מונחים שמונה תרמילים של טלית ותפלין עגומים ושוממים – קרעה את בגדיה, חלצה מנעליה, נשמטה וישבה על גבי קרקע וזקפה את עשר אצבעותיה כלפי מרום מתוך הודיה:

– אתה צדק וצִדקתך צדק!

ועיניה לא זלפו אף דמעה אחת, אלא שתוך־כדי־דבור נתבלו פניה, נתמעכו ונעשו קמטים קמטים. לאחר ימים עמדה ונדבה את ביתה ללומדי תורה ואת עצמה הקדישה לעסקי צדקה. מכאן ואילך – אין לך גזרה לפני בורא העולם שהסבתא הניה לא תוכל לבטלה בתפִלותיה…

באותו הערב עלו דרי השפֵלה על משכבם ותפִלה על שפתיהם:

– יהי רצון שלא תסתלק השגחתה של זקנה זו מכאן לעולם.

והזקנים שבהם ראו באותו לילה בחלומם חבורה שלמה של מלאכים זכים, הטסים ומעופפים באוירה של השפֵלה, כשהם מנפנפים בכנפיהם ופורשים אותן על גבי הבתים הנמוכים.

–––––––––––––––

ושוב מספרות יושבות השפֵלה:

כחמש עשרה יתומות נמצאות בתוך העֲירה וכֻלן הגיעו לפרקן. מהן – צמותיהן מכסיפות ושִניהן נושרות, ומהן – עור פניהן נתכמש ונתכער, וכֻלן – העניוּת מנַוַלתָן.

הסבתא הניה טרחה, מצאה בַּעֲדן בחורים נאים והשיאתן אחת, אחת. וכשהגיעה שעתה של האחרונה להנשא, וחתנה הוא בן־כפר, עמדה הסבתא הניה, בדלה את עצמה מהשפֵלה והלכה הכפרה להכניס את הזוג הצעיר לחופתם. היא נסתלקה מהעֲירה ולבותיהם של דרי השפֵלה נזדעזעו על ידי שמועה:

– אֵם של ששה פעוטים מקשה ללדת, והמילדת מרשלת את ידי הקרובים בדבריה.

בתוך השפֵלה קם שאון. צעירות, כשפניהן מפוחדים, הפשילו שרווליהן, טִפלו בהבאת צונן וחמין וגררו אמבטות ממקום למקום, כשהן מקנחות את הזיעה מעל פניהן ומתאנחות. זקנות סָפקו כפיהן, יבבו והרעישו עולמות. הקרובים, כשהם צפופים ודחוקים לשטח קטן, הטיחו את ראשם בכותל ותלשו את שערותיהם. לבית המדרש התכנס מִנין של זקנים וקרעו את השמים בפסוקי התהלים, אלא שכֹחותיה של היולדת הלכו ותששו ויסוריה מתגברים. אז נמנו יושבי השפֵלה וגמרו:

– יחזירו לכאן את הסבתא הניה.

ולפנות ערב חזרה אל העֲירה, כשפסיעותיה תכופות ועיניה רחבות־מתמיהות. וכשסחו לה את המאורע נעשו פניה חִורים־רצינים, והיא מהרה וכִונה את פניה אל בית־הקברות. בתוך השפֵלה נשתררה דממה עמוקה. בלִבות דופקים ובנשימה עצורה המתינו הכל לחזירתה של הזקֵנה. וכשראוה אחרי כך יורדת מן ההר ופניה שקטים ובידה פקעת של חוטים, שמדדה בהם את הקברים, והיא הולכת ומתקרבת אל ביתה של היולדת, שאפו הכל רוח ברוָחה:

– הסבתא הניה תעשה ותוכל.

כעבור שעתים בִשרו דרי השפלה איש את רעהו:

– בן זכר נולד למזל טוב.

וכשהכניסו כעבור שמונה ימים את הנולד לבריתו של אברהם, ישבה היולדת בראש הקרואים.

* * *

כי ראויה היתה הסבתא הניה להגיע לשבעים שנה – זה היה ברי לכל יושבי השפֵלה, אלא שמעולמה נפטרה אשה זו רק בשנת הששים וחמש לחייה; ונתארע הדבר באופן כזה:

באחד מימי האביב הבהירים והשפֵלה נתלפפה בענן יגון גדול:

רַבָּהּ־ישישה חלה פתאם והוא נוטה למות. כשפניהם מקדירים ובִרכיהם כושלות התכנסו כל דרי השפֵלה אל בית מדרשם, גזרו תענית, קראו מעל ספר ה’תהלות'. תפלתם עדיין על שפתיהם, ואל בית־המדרש באה הרבנית וידיה על ראשה: פניה היו סיד ודבריה – קינה:

– כבר… כבר… כדמות זקֵן מעוטף שחורים הוא רואה לפניו… בואו… הכנסו כולכם…

מתוך יבבה ובכי מהרו הכל אל הפתח, אלא כאן – גופה היבש והכפוף של הסבתא הניה חסם בעדם את הדרך:

– להיכן? ותלתה בהם את שתי עיניה – שני יַמֵּי חמלה:

– רק חמש שנים נשארו לי משנות חיי – והריני מנדבתן לרבנו.

כל מי שידבנו לבו יוסיף עליהן…

לימים הלכה הסבתא הניה מבית לבית ובידיה שתי משענות:

– ספר תורה אני מכניסה לבית המדרש – הזדרזו ובואו לשמוח בשמחתי.

הערב הגיע, וכל השפֵלה הוארה באור גדול. דלקו פנסים, רעדה שלהבתם של נרות, ואבוקות הבהבו בכל זוית. הסבתא הניה, כְשֶפניה נוהרים ועיניה מבריקות, הלכה וטפפה מתחת לחופה, הקשורה לראשה, וספר־תורה בידה. לפניה – ‘כלי הזמר’ בכנורות וחצוצרות, במצלתים ותופים, ואחריה – זקנות המרשרשות בשמלות משי, צעירות מפורכסות בבגדי צבעונין, ריבות בצמות מקולעות, זקנים וילדים…

וכשהכניסו את ספר־התורה אל תוך ארון הקודש, ודלתותיו נסגרו והפרוכת נמתחה וַתכסהו, עמדה הסבתא הניה, נטלה את משענותיה וַתסלקן לצדדין, וקומתה נזקפה, והקמטים שעל פניה נתפשטו ועורם נתעדן. ועיניה מתיזות נִצוצות של אש ואת שתי ידיה היא פורשת ומגביהה אותן כלפי מרום:

– אַי, אי, אי, אבא שבשמים… אי, אי, אי, רבונו־של־עו־ל־ם…

וכשהיא עושה כמה וכמה כרכורים, התחילה מקפת את הבמה והופכת את פניה לפתח – לסמטת האביונים; והכל נמשכים אחריה, מצטרפים אִתה לעִגול אחד, רוקדים ומפזזים, רוקדים ומפזזים. ‘כלי הזמר’ תוקעים ומחצצרים, זקנים מכים באצבע צרידה ונשים מוחאות כף. בתוך האויר רועדות ומהבהבות אלפי שלהבות של נרות ופנסים. בתוך המזרח מתחיל מפציע ועולה עמוד השחר.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ולמחרת בערב חזרו דרי השפֵלה מבית הקברות ופניהם – קלף. יש שמאחד הלבבות התפרצה אנחה, שרעדה רגע בתוך האויר וגָועה בקרבו. שררה חשכה גדולה, ומההר ירד כל אחד ואחד לבדו, כשהוא מגשש ברגליו ומבקש את הקרקע מתחתיו… מעל ההר הִבְהיר בית כנסת הנוצרים הענק ואִיֵם על הכל בלַבנוּניתו המשונה.

בתוך השפלה יללו הכלבים.

העולם, כ“ט באלול תרס”ט (15.9.1909)

---

הַקָּפוֹת

מאת

דבורה בארון

הקפות: בבית מושב זקנים

עוד לפנות ערב, כשנזדמנו הזקנים בתוך חדר התפִלה, עמד אחד מהם וסִנן.

– בעל המִטה השלישית שבחדרי גוסס.

ואחרי כך:

– סבורני שלא יוציא לילה זה.

נתקבלה ידיעה זו מתוך שתיקה. פה ושם כעכעו ורקקו לצדדין, נשמע שעול צרוד, אנחה מרוסקת.

תסיסה כגון זו נרגשת בין עלי־עץ צהובים – יבשים, כשאחד מהם, נָשור על יד הרוח, מרפרף רגע ביניהם, מסתלק ונשמט.

היה יום מעונן ואפור ביותר. מתוך השדה הרחב, שהשתרע לפני החלונות הענקיים, בצבצו פה ושם עשבים מלוקים ודרוסים – שרידי הקיץ שעבר. מן השמים הנמוכים־כהים טפטף גשם תכוף, רוח צפונית קרה זעזעה את ענפיו של העץ היחידי, העומד בתוך החצר, הניעה ודפקה את תריסי החלונות, יללה בתוך הארובה…

את ארוחת הערב אכלו הכל מתוך דעה מיושבת. בקושי, אבל מתוך מתינות מיוחדה לעסו הפִּיות מחוסרי השִנים את חתיכות הבשר המבושל. את ברכת המזון ברכו בקולות צרודים ויבשים ביותר.

נשמעה חריקת הדלתות, והֵדן העמום של פסיעות כבדות תעה זמן ארוך בתוך אוירו של הפרוזדור הארוך והריק: זה גררו הזקנים את הרגלים היבשות אחרי הגופים הכפופים; אחרי תפלת המעריב התכנסו אחד אחד אל חדרו של הגוסס.

היה ערב.

שני הנרות הדקים, שדלקו על גבי השלחן, הפיצו אור חִור בתוך החדר וצללים ארוכים ושחורים השתטחו על גבי הכתלים האפורים, זחלו ובצבצו מתחת למטות, התנועעו על גבי התקרה, על התנור.

שררה דממה.

דומם, כצִלי הצללים, ישבו עשרות של גופים כפופים־צנומים, עטופים בחלטים¹ ארוכים שחורים ומצנפות עגולות, ישבו וסקרו בגוף היבש, המזדעזע מתוך העויות של גסיסה.

פתאם זעזע את אוירו של החדר איזה קול קטוע ורועד:

– היום הרי הוא שמחת תורה.

וכעבור רגע:

– יביאו לכאן את ספר תורתנו, יביאו… יכניסו לכאן את הספר…

ההיתה זאת נחרתו־מצותו האחרונה של הגוסס או אפשר הציע זה זקן אחר? – איש לא ידע מפי מי נזרקו המלים הללו:

– את ספר התורה… הקפות…

– הא־א־א?.

ממקומו זז הזקן־הצעיר שבכולם. בן שבעים ואחת, גבוה וכחוש, בתוך זקנו הבהירו עדיין שתים־שלש שערות שחורות.

כסבא המחבק את נכדו, מתוך רטט של שמחה נכנס כעבור רגעים אחדים אל החדר:

– מכבד אני את כולכם בהקפה הראשונה.

וזוגות־זוגות של ידים צנומות־רועדות ודקות־יבשות נזקפו אל תוך האויר. מהן – חובקות את ספר־התורה ממשמשות בעטיפתו, מלטפות בפעמוניו, מחזיקות ב’עצי־החיים', ומהן – תועות מרפרפות, מחפשות־מגששות בתוך האויר כשהן נתקלות בראשים מקורחים, בפיות פעורים:

– גם אנו, גם אנו…

אלו האחרונות היו ידיהם של היותר זקנים – הסומאים.

ומעט־מעט נשתלבו הידים הללו זו בזו, הגופים התקרבו התכנסו לשטח קטן אחד, נצטרפו לעִגול והרִקוד התחיל:

אנא ה' הושיע נא,

אנא ה' הצליחה נא.

פסעו פסיעות רחבות מתונות, בודדות ובלתי בטוחות, כאִלו היתה רובצת בין פסיעה ופסיעה איזו תהום עמוקה, והנגון יצא מתוך הגרונות צרוד־מקוטע, מחונק־בכיני:

אנא ה' הושיע נא,

אנא ה' הצליחה נא.

כלבנה זכה בין קרעי עבים מעוכים ומפולשים, כתִנוק בין גדולים, ככה הבהיר עכשו ספר־התורה עם עטיפתו הכחלחלה־מבהיקה ועם פעמוניו המָזהבים, המתקשקשים בין חבורת הגופים העטופים שחורים, ההולכים וטופפים, הולכים ומקיפים את מטת הגוסס. זקופות־קפואות היו הידים, פעורים־רירים הפיות, כמושים מעוכים הפנים, מתוך העינים מחוסרות הריסים הבהירו חלבונות מוגלאיות־כהות, בָּבות קמות־זכוכיות, ושערות בודדות־שלגות התנפנפו בתוך האויר והתנפנפו.

– הַי־הַי־הַי־הַי, שישו ושמחו בשמחת־תורה, הַי־הַי־הַי־הַי…

שתי שלהבותיהם של הנרות הבהבו כבר מתוך גסיסה, הצללים שעל גבי הכתלים הלכו והתלכדו, הלכו וכבשו את חללו של החדר, ובתוך חצי־אֹפל זה נראית היתה כל כנופית הגופים כגל גדול של שלדים חיים, עצמות־מתנועעות, שערות לבנות, העטופים ומכורבלים פה ושם בסחבות וסמרטוטים, שהשאירה אחריה איזו חיה אכזריה לאחר שדרסה ומצצה את דמם של אלה, מי שהיו לפנים אנשים.

מתוך איזו זוית קפץ ממקומו חתול זקן, שחור, התמתח מתוך חולשה של זִקנה ונעץ את מבטו בכנופיה המתנועעת. איזה זבוב חלש, שריד הקיץ שעבר, הזדעזע על התקרה, זמזם זמזום מרוסק ושוב נשתתק. שלהבתו של הנר האחרון התרוממה עוד פעם, שקעה וכבתה.

נשתררה חשכה עבה ואלמת.

כענק שחור הציץ מתוך שמשות החלון הלילה האפל, מתוך מטת הגוסס נשמעה נחרה משונה. בחוץ יללה הרוח.

העולם, י“ב בתשרי תר”ע (27.9.1909)

---

דַּיָּר

מאת

דבורה בארון

(מספורי פונדקית)

…פנים מתוחים – מחודדים, עינים פקוחות – רחבות, שבתוכן נקפא הצער, שערות קלושות, הזקופות כמסמרים כלפי מעלה ופה פעור – כזה הריני רואה אותו תדיר בדמיוני. והוא – צוארו נתון בתוך עניבת החבל הדק. גופו הגדול, הענקי תלוי בין התקרה והרצפה והוא מתנועע בתוך האויר ומתנועע…

– מי היה? מהיכן בא? מה היו חייו?

ואני – אפילו את שמו לא ידעתי.

– אני הריני זקוק לחדר וכבוֹדה – לדַיר. על זה מעידה הפתקה, המזהירה בתוך שמשת חלונה.

אלו היו דבריו הראשונים, כשנכנס באותם הצהרים אל ביתי. הצצתי בו:

בעל קומה, וכתפיו רחבות ונאות ושערותיו – קלושות, מפושלות קצת, אלא ארוכות ביותר, והן שחורות מבהיקות ומסולקות הן לצדדין, לצדדין.

– והחדר – ודאי שמיוחד הוא?

פנים זקף בי שהם זעופים ומחייכים בבת אחת.

– ולא עוד אלא שהמבוא דרך הפרוזדור הוא.

כך צלצלה תשובתי.

כעבור שעה ראיתיו בא אל פרוזדורי, והוא זקוף כתמר, ושתי עיניו מבריקות ביותר, ומהן מנצנץ דבר סודי, דבר נורא. תחת בית שחיו היתה לו חפיסה של עור שחור ובתוך ידו – כנור.

– האלה המה כל מטלטליו?

– ואני – אפשר שלא אשהה בתוך ביתה, אלא לילה אחד.

וחיוּך משונה עִקם את שתי שפתיו העבות.

– כיצד?

במקום תשובה חרק רק המפתח בתוך המנעול, ופסיעות תכופות, כבדות וקפדניות התחילו צורמות את אזני, מגרות את עצבי, מזעזעות את כל הנימין שבגופי:

– הַך־תַּך! הַך־תַּך!

אילך ואילך, כחיה בתוך כלובה, שתי פסיעות לכאן, שלש – לכאן. עברו שעות. השמש שקעה, את החלונות לִפפה החשכה; הערב בא ואחריו – הלילה. כל דרי הבית נשתקעו כבר בתוך שֵׁנה, בתוך הרחוב נשתררה הדממה, רק אחד הוא המטריד את מנוחת הלילה – הוא, המשונה והזר:

– הַך־תַּך! הַך־תַּך!

הטיולו של אדם הוא, או שמא רקוד השטן?

– על כבודו לדעת, שדר הנהו בכפיפה אחת עם אנשים, שלמנוחה הם זקוקים.

דברים אלו זרקתי אליו דרך חוֹרו של המנעול – ומתוך כעס.

תוך כדי־דבור נפתחה הדלת:

–כבוֹדה…

והוא – מבולבל ומבויש, כאדם שמצאוהו בשעת קלקלתו. נתעכב מתוך הלוכו, כשמבטו הבָּדוּר¹ תועה על גבי פני, השרוים ברוגז:

– אני מפריע… כך… זהו ההרגל?… ואני הריני נוהג לטַיל קצת בתוך חדרי אחרי הסעודה, חי, חי…

איזה סעודה? ושתי שפתיו – צרובות מאש פנימית – שחורות ויבשות היו, כמו לאחר צום של שמִטות ויובלים.

– וכבודה הלא תסלח… ודאי שתסלח… מה?… ואני – שלא בכונה, שלא בכונה…

על גבי חלבונות שתי עיניו נשתטחו – כשתי רשתות הקלועות מִדם אדם – עשרות, עשרות של גידים דקים, פעוטים ואדומים־אדומים. עור מצחו זלף את הזֵעה.

– ניחא, ניחא… ואני שוב לא אחזור, עוד לא אוסיף…

כתינוק זה, שסרח על אמו־אוהבתו והוא שומע את קלונו, מודה על עווֹנו, ומבקש את פיוסה.

ואת הבטחתו קִים, דממה – לא, זו לא היתה דממה, אלא שתיקה, שתיקה כבדה, אִלמת ומעיקה ביותר נשתררה פתאום בתוך חדרו.

– האם ער הוא עדיין, או שנה חטפתו – ונשימתו לא נשמעה.

כִּונתי את אזני כלפי דלתו:

– תַּק־תַּק! תַּק־תַּק!

קשה היה להבחין, אם קשקוש השעון הוא, או דפיקת לבבו בתוך חזהו.

ופתאום כבשו רחמי את כעסי ולבי התחיל נוקפי:

– נזיפתי זו – כלום כדאי היה לה? אדם רגיל בכך…

ועוד הרהרתי:

– עכשו – ודאי שהוא מתירא לזוז ממקומו, חושש הוא שמא יקים שאון…

ואז גחנתי אל חוֹרו של המנעול ונסתכלתי:

כשידיו פרושות למרום, בפנים הפוכים אל הכותל וכבושים בו, עמד בקרן זוית וגופו הענקי – מזדעזע, מפרפר…

הִיבב שם בחשאי ואיבריו פרכסו מתוך התיפחות – ואולי חלחלו ונתעותו סתם עורקיו בתוך בשרו מתוך איזה כאב פנימי?

קולו לא נשמע.

ואז נתכוץ הלב בתוך חזי ודעתי נבלגה² בתוך המֹח!

– מה אתו? מה הוא ומי? מה ממרר את חייו?

ורצון כביר אחד תקפני:

להכנס אל תוך חדרו, לגשת אליו, ליטול את ראשו הגדול בשתי ידי, לאמצו אל לבי וללטף את פניו, את שערותיו, את גופו הענקי:

– ש־ש־ש־ש… ואני הריני מרחמת אותך… ואני הריני מרחמת אותך…

– שמא יפתח לי לרגע אחד, א? ‘זה’ – מה שמו… יפתח נא… כך התחננתי אליו וקולי ספוג דמעות.

עכשו היו פניו קרים – קפואים ושתי עיניו – שני גלידי קרח:

– מרתי?!

– ואני – רצוני היה להציע לפניו כוס תה…

– תה?

– כך, תה… המיחם עדיין רותח.

– אַח, תה, מרתי אומרת – תודה! ואני הלא כבר שתיתי, שתיתי הלא – וכבודה לא הרגישה בזה? חי, חי…

– וכבודו עוד טרם הודיע לי את שמו, מה?

והוא – מתוך לגלוג:

– שמי? כך את שמי… והפונדקיות שלי נוהגות לקרא אותי בשם דַיָר… דַיָר… – הרי זהו פשוט כל כך, פשוט כל כך…

ודממה.

– כבודו – ודאי שאין לו כאן מכרים, מה? וקרובים – לא כל שכן?

– קרובים? והאיך זה אין, וכיצד זה אין?…

וכעבור רגע:

– בקרובים כבודה מסיחה? – לא, באמתו־של־דבר הרי אין לי קרובים, אין…

– אם כן הרי גלמוד הנהו?

– אני?

ואז נטל מעל השלחן מספרַים קטנים והתחיל משפר ומיפה את צפורן אגודלו הימנית:

– ומה דעתה של כבוֹדה על אוירו של היום? אויר נפלא, אויר נפלא! ותלה בי את מבטו.

עינים היו לו רחבות והבָּבות – שחורות כל כך.

* * *

צמרמֹרת של אימה זעזעה פתאם את כל איברי גופי. השמטתי את ראשי מעל הכר ואת עיני פקחתי: על המרבד, שלפני מטתי התלבט איזה חתול, והוא שחור כל כך! מאחורי חלוני יללו הכלבים; המרישים, שבתוך עליַת ביתי חרקו מתוך איזה התפקעות משונה – סימן לאסון הממשמש ובא.

– איזו שעה היא עכשו? – השֵנית.

הטיתי את אזני כלפי הפרוזדור מתוך ציתנות:

הֵד עמום של דפיקות, דפיקות חשאיות, מרוסקות, ההולכות ומתגברות מרגע לרגע, מרגע לרגע – ובא הוא אלי משם, מחדרו:

– הך־תך! הך־תך!

אלו לא היו פסיעותיו – הד הכאת הקורנס על הברזל היה זה.

ורעיון שחור אחד הקריש את מחי בתוך קדקדי:

– מסמר… הוא תוקע מסמר אל תוך התקרה…

שנתי נתבדרה מעלי; בתוך העורקים תסס הדם:

– עדיין זה אני חסרה… עדיין זה אני חסרה…

שפשוף הגפרור בקופסה, צעדים אחדים והרי הוא חוֹר המנעול.

– במה הוא עוסק שם? א, מטיֵל… שוב אותו הטיול – וכמה משונה הוא עכשו:

על גבי הרצפה שטוחה שמיכה גדולה, מגפיו מסולקים הם לאיזה זוית והוא – בגרבים על רגליו, הריהו מהלך אילך ואילך, אילך ואילך. עשר אצבעותיו – כלן נעוצות הן בתוך שערותיו הארוכות, עיניו – דם, וכל גופו – העויות, העויות.

– אַי־אַי־אַי־אַי… אַי־אַי־אַי־אַי….

ככה גוֹעה ומפרפר שור כפוּת, בשעה שעל החַלף החד מצטנן כבר דמו.

ופתאם:

הוא נתעכב באמצע החדר, הגביה את פניו כלפי מעלה ובתוך ידו הִבהיר החבל.

ואז אספתי את כל כחותי ואתפרץ אל חדרו:

– ישמע נא, ישמעני נא.. אם גזרה היא מלפניו לעשות ‘זה’ – אלהים אתו, אלא – רק לא בביתי… במטותא – רק לא בביתי…

רק רגע עמד כמסומר על מקומו והסתכל בי ואחרי כך־ אדמומית קלה פעפעה על גבי שתי לסתותיו הנופלות, כסתה את מצחו, את אזניו:

– ומה כבוֹדה סבורה, מה?… ובמה היא חושדתני, במה?… ואני – הרי מטפל אני רק בהתגוששות… בהתגוששות רק, בהתגוששות… וכעבור רגע:

– בהתגוששות־חי־חי־חי־חי… ומתוך עיניו – דמעות, דמעות… ואז נתקל מבטי בשלחן, שבתוך החדר: שנים־שלשה גליונות של ניר, קסת, עט, שעדיין לא נתנגב מהדיוֹ ואצל כל אלה – קְמָצִים, קְמָצים של שערות. והן – כולן ארוכות. כולן שחורות – מבריקות. עכשו הבינותי כבר, משום מה קלושות הן כל כך שערות ראשו.

* * *

מתוך התעלפות העירתני שפחתי הזקנה. שתי ידיה הגסות שפשפו את מצחי, מחצו את רקותי, נדנדו את ראשי:

– הרי יוציאוהו מכאן… כרגע יוציאוהו…

פקחתי את עיני:

עשרות, עשרות של סקרנים, כולם צפופים ומכונסים אל שטח קטן, פניהם מכֻוונים כלפי פתחו של אותו החדר, ואזניהם – כלפי איזה קול צרוד, המגיע משם:

‘שתי שמשות שחורות היו לי – שתי עיניה… באורן נִשמתי משתמשת ושבע ביום בו טובלת… בחומן – מתחממת היא, מתחממת… וכשחשכו הללו בעדי – כיצד לא אקפא בקרה?… וכשחשכו הללו בעדי – האיך לא אגוע בחשכה?’…

זה קרא השוטר מעל גליונותיו של הדַיָר.

‘רעיון נצנץ במֹחי, רעיון נפלא. אני – את לבי אוציא מתוך חזי, אוציאנו לגמרי… וכשהוא פצוע וזב דם אקחנו – ואשגר לה… לרגליה אניחנו, מה?… יהא הדם החם שותת ומטפטף, שותת ומטפטף, ואני – “טלי, גברתי, אל תעליבי אותי – ואני עני ואביון, ומתנה אחרת אין לי בעדך, אין” – כך אומר לה, אשתחוה ואצא… תחתכנו נא לחתיכות קטנות־קטנטנות, תזרֹק אותן אל הביב, תאכיל בהן את הכלבים. ואני –אשתחוה רק ואצא… רעיון נפלא, חַ־חַ־חַ, השטן!’…

קרא השוטר בקושי, בקול ספוג לעג ובהפסקות. ופעם גם שרק בשפתיו:

– פִיִ־יִ־יִ ’קַנַ־ל־יה’![⁹⁸]

רפרפה התלחשות מקוטעת ואחריה – גחוך, זה דברו הסקרנים בחשאי וצחקו צחוק כבוש.

– יכניסו לכאן את בעלת־המעון! – מצוָתו של השוטר היתה זאת. ואז פנה אלי:

– ואת הלא תגידי – מי היה זה? מהיכן בא? מה היו חייו?…

ובדברו זקף את ידו כלפי הגוף הגדול והקר ודחפוֹ דחיפה קלה־קלה.

שלא בכונה הצלפתי את מבטי למעלה:

פנים מתוחים־מחודדים, עינים פקוחות־רחבות, שבתוכן נקפא הצער, שערות קלושות, הזקופות כמסמרים כלפי מעלה ופֶה פעור – כזה, שאני רואה אותו תדיר בדמיוני. והוא – צוארו נתון בתוך עניבת החבל הדק, גופו הגדול, הענקי תלוי בין התקרה והרצפה והוא מתנועע באויר ומתנועע…

‘מי היה? מהיכן בא? מה היו חייו?’

ואני – אפילו את שמו לא ידעתי.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

העולם, כ“ו בחשון תר”ע (10.11.1909)

---

הניך [נוסח מבואר]

מאת

דבורה בארון

מראָה לא היתה לו אמנם בתוך ביתו, נזהר היה הניך מלהסתכל בבבואה שלו גם באותה שלולית המים הגדולה, הקולחת באמצעיתו של הרחוב, אף־על־פי־כן ברי היה לו, שלמטה מכתפיו הרחבות הולכת ומתבלטת לו על גבו חטֹטרת גדולה, תלולה.

היה זה עדיין לפני כמה וכמה שנים, הוא, תִנוק של בית רבו, נטפל לפרקים על חבריו, נגרר אחריהם אל חופו של הנהר, מתחרה אִתם במרוצתו, מחליק על הקרח. פעוט ובלתי מהיר – מיד היה כחו תש והוא נתקל ונשמט אין אונים. שתי עיניו נתלות בפני בני לִויתו ודעתו נחלשת עליו: חבריו אלה מתוך לגלוג ומתוך שמחה־לאיד הרי הם מזנקים עכשו עליו. מהם אוחזים בציצית ראשו, מושכים וסוחבים את גופתו אחריהם ומהם – סוטרים לו על חטמו ומשרבבים לו לשון. והוא – מפרפר בידיו ורגליו וחורק את שִניו מתוך אפיסת־כח.

וכשעולה הדבר סוף־סוף בידו לעמוד על רגליו, החברים – אין כבר זֵכר להם. על הכפור החלק מתרומם עכשו לפניו רק איש שלג גוץ, גמד. ראשו שקוע לו כלו אל בין שתי כתפיו הרחבות ועל גבו מתעגלת החטֹטרת…

עכשו בצבצה לו כבר להניך מתחת לסנטרו חתימת זקן קלושה, מצחו אף הוא – נתעמקו בו הקמטים, אף־על־פי־כן נשאר הוא גופו גוץ וכחוש כשהיה. רק שתי כתפיו גדלו ורָחֲבו אצלו ביותר וראשו הסגלגל־לגמרי נשקע ונבלע עתה ביניהן.

בעלת הבית שלו, אשת החיט, כשהיתה דעתה מבודחה, והיא מבקשת לעשות קורת רוח לשאר הפועלים, היושבים סמוך לשלחן המלאכה, זורקת היתה אל חללו של החדר:

– איבריו של אדם – אלולי¹ אפשר היה לרסקם אחד, אחד, לסדרם יפה ולתקנם, כמו שמתקנים שמלה ישנה וחסרת טעם זו – ודאי שמננס ובעל מום היה יוצא לנו בעל קומה וממכוער – בעל צורה.

הניך – אף רגע לא היה מפקפק, שדברים אלו מכוונים הם כלפי חטֹטרתו הגדולה. אפשר שמשום זה גם משתדל היה לשבת תדיר סמוך לשלחן, כשגבו הפוך הוא אל הכותל וכָבוש בתוכו. בכלל היה הניך נוהג להרבות בישיבה, ובה בשעה, שבין שאר הפועלים היה מתפרץ ריב על דבר החזרת איזה שמלה מתוקנה למזמינתה, היה הוא, הניך, מצטמצם, אל זויתו מעמיד פנים, כאלו שקוע הוא עכשו ביותר במלאכתו, ומתרוצץ היה בשעה זו במֹחו רק הרהור אחד:

– לא מעוקצך ולא מדֻבשך…

ורוצה היה לבאר בזה לו לעצמו, כי מוותר הנהו להם להפועלים על אותן הפרוטות, שיקבלו מהמזמינה, ובלבד שלא יכבדוהו בגהוץ השמלה.

עכשו, בשבתו סמוך לשולחן, היתה לא פעם עוברת לפני עיני רוחו התמונה: הוא, הניך, קצר הקומה ועקום הגֵו, נוטל את המגהץ, נותן בו גחלים בוערות אחדות, מגביהו למעלה וכשהוא מכַון את פיו כלפי הנקב הקטן. הנהו נושף בו עד כדי יציאת העינים מחוריהן. וכשהברזל הוא מלובן ועל השולחן פרושׂה השמלה, הריהו מטפס ועולה על השרפרף, אוחז את המגהץ בשתי ידיו ומעבירו על גבי האריג. בַּבית חם. זבובים פורחים בתוך האויר, מתעכבים מתוך טיסה על גבי פניו המזיעים ומגרדים אותם ברגליהם. מרחוק מציצות בו זוגות, זוגות של עינים – עיני הפועלים, תועות הן עכשו על כתפיו, סורטות את גבו. ומתוך פתחו של המטבח מופיעה פתאם בעלת הבית, תולה בו, בהניך, את שתי עיניה ומתוך תנועת יד משונה.

– הסתכלו, הסתכלו – גבר, אַ?…

והוא – מבליג על רגשותיו, ומִתחת המגהץ מִתמר ועולה העשן…

יש לשער, שעוד כמה וכמה עוּבדות מחייו היו באות ומתיצבות לפניו, לפני הניך, בשעה שהוא יושב ומטפל במלאכתו, ומשום זה אולי היו גם פניו מתמתחים ומתכוצים אצלו חליפות, כשהם משתנים לגונים שונים, אלא לגלות את ההרהורים והמחשבות שלו לא היה הניך נוהג. יש רק שבשעת השחלת החוט אל המחט היה איזה נגון מרוסק מתחיל מסתנן ויוצא דרך חטמו, ואז – שלא בכונה היו מרפרפות לבין שפתיו גם המלים:

ורֻדות הן שתי שפתותיך,

שני שושנים – לחייך

אַי – י־אַי… אַי־אַי־אַי…

על הדרגש שממולו יושבת היתה הנדזה בת ארתים החבתן, נוצרית יפת הפנים ופעוטת הגוף. מכיון שמגיעה היתה לאזניה שירה זו – נושכת היתה את שפתה התחתונה ומצליפה את מבטה בו, בהניך. האחרון – עיניו נתקלות היו במבט זה, ומִכף רגלו ועד קדקדו היה מתרחץ בזעה.

החייט, בעל הבית נוהג היה לגעור במקרים כאלה:

– מצונן כצפרדע, כמדומה, והריהו מזיע ומפסיד את האריג שבידו.

הניך – מרגיש היה עכשו על פניו את מבטיהם של הפועלים, מתכנס אל זויתו ושותק. כעבור שעה קלה היה כבר שקוע במלאכתו ובראשו מחלחלים שוב הרהורים. וחושב היה הניך בשעה זו על אֹדות איזה עניבת משי כחלחלה, בעלת נקודות כסף פעוטות ויפות. עניבה כגון זו ראה פעם אחת בילדותו, בתוך איזה צמה של ראש מתולתל אחד היתה קלועה ומבהיקה ביותר. צבעים בהירים אלו נקלטו אז במחו ונתרשמו בקרבו, עכשו היו מעירים בתוך לבו געגועים טמירים וצנועים:

– מין עניבה כזו – שמא לא נאה היה אלולי הִבְהירה מתוך תלתלי ראשה של הנדזה?…

* * *

אירע, שהניך, זה הזריז והמקדים תדיר לשבת אל שולחן המלאכה, בא אל בית החיט, בשעה שכאן קשקשה כבר המכונה ולבין כל האצבעות רקדו המחטים. מה שהתמיה עוד יותר את הפועלים, זה היה הברק המוזר, שנצנץ עכשו בתוך עיניו של הניך. שתי פעמים עכב את מבטו על פניה של הנדזה, אלא שבכל פעם סלק אותו מתוך מבוכה ופניו הסמיקו.

הראשונה, שהפריעה את דממת הַתְמִיה־היתה בעלת הבית:

– נאַ, חייכם, שבלילה זה מכר הניך את חזיָתו החדשה.

רק עתה התבוננו הפועלים, כי מעילונו של הניך מפורף הוא אצלו מצוארונו ועד ברכיו, קם שאון:

– עכשו ברור הוא משום מה אֵחר לבֹא… בתוך ‘הבית’ שבקצה הרחוב שהה לילה זה… שם גם השכין את חזיָתו…

כעבור רגע עמד הניך באמצע החדר וגופו – הפקר בידי הפועלים. מעילונו התגולל עכשו על גבי הקרקע המרופש והוא, נבוך ומבולבל – בכל כחותיו התאמץ להגן על אותה עניבת המשי הרכה והנאה, שהיתה קמוצה לו בידו. לבוש רק כתֹנת מזוהמה וסדוקה – מתוכה הציץ החזה הנופל, המכוסה שערות שחורות ומפולשות, ומאחוריו בלטה החטֹטרת. פתאם הרגיש הניך, שאיזה מחט חדה וקרה ננעצת לו למטה מכתפיו, הוא גחן ובקש למנוע את עצמו מן הדקירה. אלא שברגע זה הבחיק לעיניו המשי הכחלחל, כשהוא קרוע לכמה קרעים. ידיו נתרשלו ומתוך פיו התפרצה רק אנחה.

כאן קרה דבר, שהפתיע את לבות כל אנשי הבית בבת אחת:

הנדזה – חִורת ורועדת – תחבה את עצמה לבין כנופית הפועלים, דחפה וסלקה את כולם לצדדין ומתוך שִדול, ומתוך דברים חמים נגשה אליו אל הניך והעבירה את שתי ידיה החמות והרכות על גבי שערות ראשו.

כשחזרה הריבה בערב אותו יום לביתה אל ההר – ובחוץ שוררת אז החשכה, ומן השמים יורד גשם תכוף, קפדני – הגיע לאזניה כאן רפרוף של צעדים חשאים ובלתי בטוחים: זה הלך עתה הניך אחריה, ומנה את פסיעותיה, ולִוה כל אחת מהן בדפיקת לב חזקה. וכשהגיעו לסוף אל תעלה רחבה אחת וכאן שוטפים והומים בשעה זו המים וסוגרים עליה על הנדזה את הדרך. נזדרז הניך, קפץ אל נוזלים דלוחים אלו, קִפל את גופו ואת גבו הבליט ועשה אותו כעין גשר לפני העלמה.– – –

לימים – וקרה זה באחד ממוצאי שבתות הקיץ – נכנס הניך אל הזהבי שבתוך השפלה וקנה אצלו טבעת כל כך זעירה, עד ששום זרת מידיהן של בחורות העֲירה – חוץ מאצבעה של הנדזה בת ארתים – לא היתה יכולה להכנס אל חוֹרה, ויען כי הנדזה היא נוצרית יושבת ההר והוא, הניך, הנהו בעל מום וחלש, לפיכך לא הרהר אחריו הזהבי כלל וכלל. ומכל שכן שלא פרסם את הדבר בין שכניו־החנוָנים. היה ערב חמים ובהיר. הלבנה החִורת, שטילה בתוך שמיה של העֲירה, השפיעה עכשו אור רב לרחובו של ההר, אלא צלו של הניך, פעוט ופגום, התלבט בזהירות לבין צללי הבתים הנמוכים ונבלע אל תוכם. ולפיכך גם לא התבונן בו עתה שומרו של ההר, שהתהלך אף הוא בתוך הרחוב. כַּלבו של ארתים חצוף ונשכן, בִקש אמנם להתנפל עליו על הניך מתוך נביחה, אלא שתוך־כדי־דבור השתיקתו ידה הרכה והלטפנית של הנדזה. בתוך הגן הקטן לבלבו התפוחים וזלפו אל האויר ריח נעים ועדִין. ועל ספסל נמוך, שתחת אחד העצים הללו, נשמטה הנדזה וישבה. על גבי אצבעה העיקה עתה הטבעת, גרדה את העור ודגדגה אותו, בתוך הלב התרוצצו רגשות חמים, טובים:

– הנ־ד־זה…

זה גחן הניך עליה, בקש, כנראה, לגלות לה את הרהורי לבבו, אלא שקולו לא נשמע לו: ראשו הקטן – כולו מכונס ושקוע היה עתה לבין כתפיו. הניך הרגיש בזה, ומשום זה גם הזדעזעו ורִתתו אצלו כל כך ריסי עיניו השחורות:

– ומה אם הנדזה תקום פתאם ותזרֹק לו אל פניו:

– אני שונאה אותך… רק שלש מלים: אני שונאה אותך… אַ?

אלא דבר זה לא אירע. ולא עוד אלא שבין אצבעות ידו המזיעות והרועדות הרגיש עתה איזה עצם חָלק וקר:

– וזהו לך, הניך…

עצם חלק וקר, זה היה אולר… מתוך לבו התחיל מפעפע פתאם איזה דבר עדין, חם, מפרכס וחונק את הגרון:

– הנדזה, ה־נ־ד־זה…

הפעם לא שלט כבר בעצמו, צנח ונשתטח על גבי קרקע חבק את רגליה של הריבה בשתי ידיו, ואת פניו כבש היטב היטב בתוך סנדלה הקטן.

היתה בכִיָתו חשאית, בלי קול, רק כתפיו הרחבות פרפרו באופן משונה.

* * *

ופעם, בשעה ששמש הקיץ השהתה את קרניה האחרונות בתוך העֲירה ובִשרה את ביאתו של הערב, נראתה בתוך השפֵלה – ברצועה מנומרת – שורה ארוכה של בחורות ההר. כולן לבושות בגדי צבעונין, כולן – צמותיהן קלועות ויורדות להן מאחוריהן. היה זה היום הראשון לשבוע – יום החג שלהן. חופו של הנהר, מכונס אל תחת אותן הערֵמות של חֲשַש², שנקצרו ממנו גופו, הפיץ ריח נעים בתוך האויר והשיב את דעתן של הבריות. ומשום שמֵימיו של הנהר היו ספיריים ושקופים ביותר, לפיכך הסתבכו עתה בחורות ההר לבין סוּפוֹ הרטֹב והגמוּש, ‏הסתכלו בבבואותיהן ותִקנו את שערן. בארבע אַמותיהן של אלו עמדה ערמת חשש גדולה ומפולשת ועל ראשה ישב עתה יֶפים ההררי רַוָק בעל גוף. הוא חזר לפני ימים מהכרָך מעבודתו בצבא, ואת צוארו לפף עתה צוארון זקוף לבן. רום קומתו כרום הארז. שתי כתפותיו כשני הסדנים – בחזהו היה מנענע עץ בן מאה ומזעזעו מצמרתו ועד גזעו. לבין עשר אצבעותיו היתה האבן מתמעכת ומתפוררת לגרגרי חול. עתה הִנאוהו בחורות רחובו במבטים, שהיה בהם הרבה מן העגבנוּת, אלא הוא – עינו תעתה ביניהן ונתעכבה בהיותר פעוטה שבהן – בהנדזה.

שפם היה לו ליֶפים שחור ומסולסל, כשגחן אחרי כך ובקש ללחוש לה להנדזה דבר־מה על אזנה, רפרפו השערות הקשות על גבי לחיה, ועור פניה נכוה בנשימת אפו הלוהטת. הנדזה קמה ובִקשה אמנם להשתמט, אלא שבינתים נזדרזה השמש ונעלמה לגמרי. שפולי הרקיע הכסיפו, ועל החוף ירדה חשכה. – – –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

וכשהחרידה בבקר אחד את דממת העֲירה תרועת חצוצרתו של הרועה, עמדה אשת החיט, בעלת ביתו של הניך וסחה ליושבי רחובה:

– מיתה יפה ברר לו, אַ?… לתקוע את האולר בתוך הגרגרת. ב־ר־ר־ר…

היה בֹקר קריר, ומתוך הערפל, המכהה את אוירו של הרחוב, בצבצו ונתקבצו סקרנים בודדים, עטופי סודרים ובגדי חֹרף. על צדו השמאלית, מבלי שום כונה לכסות על חטֹטרתו – מוטל היה הניך בתוך צרור של קני קש וגבבא מעוכים שבתוך הרפת. ראשו – שקוע לבין שתי כתפיו – מֻפשל היה לו אחורנית, על צוארו כבר הֻגלַד הדם.

לבין הרפת ודיר־העצים התחבטה עתה איזה אשה בעלת איברים. כחושה וכרסנית – היא טפחה על גבי לִבה בשתי ידיה ויבבה:

– אַי, צִפורי, אַי צִפורי… כמה פעמים הייתי טוענת: נכה שלי, קנה לך זה ותפֹר לך זה – לא, טלי אַת את הכסף… יהי זה לָך… אַי צִפורי, אַי צִפורי…

זאת היתה אמו של הניך.

כששב באותו היום העדר מתוך השדה, ירדו מן ההר שנים־שלשה פועלים ואחריהם – הקברנים, כשהם טעונים ארון שחור וריק. בתוך הרחוב עמד שאון של בין השמשות. פרות נתעכבו אצל הבתים, מוכנות להשפיע חלב לבעליהן לארוחת הערב. תִנוקות המו ונתקבצו ממקום למקום. בתוך המערב גססה השמש ומעל ההר נשמעה שירת ההרמוניקה.

________________

הרבה הרפתקאות עָדוּ³ עליהם על יושביה של העֲירה מן העת ההיא: שלולית המים שבתוך רחוב השפֵלה – אין זכר לה. במקומה חורקות עכשו תחת הרגלים אבניה הקטנות של הכביש. בבית הקברות היהודי. שעל גבי ההר נתוספו הרבה קברים רעננים, ועל אחד מהישָנים – והוא בודד ובלי ציון, כמה וכמה פעמים כבר נבלו וחזרו וצצו עליו אותם הפרחים הכחלחלים, שנטעה שם איזה יד נעלמה. באו שנויים גם בביתו של החיט היחידי, שבתוך השפלה.

הפועלות – הרבה מהן נפטרו מכאן, נישאו ובאו לשֶבת בבית בעליהן. הבחורים אף הם נכנסו לחופה ובנו להם בתים. אחת היא רק, שאינה זזה מעל הדרגש הקשה, שלפני שלחן המלאכה – הנדזה. קומתה אמנם נכפפה מעט. אדמומיות לחייה אף היא נתבדרה ואיננה, אלא שבין אצבעותיה הדקות רוקדת עדיין המחט וחורקת כמו לפני חדשים ושנים. בכל פעם שידה הקטנה מתרוממת למעלה וחוזרת ויורדת מנצנץ בתוך האויר איזה ברק חִור ורפה. זהו ברק הטבעת הקטנה, הנוצצת על אצבע ימינה.

יש אמנם שפונים אליה אל הנדזה מתוך תמיה:

– מהיכן לה טבעת ארוסין זו, והיא – את אותן המתנות, ששִגר לה יֶפים – החזירה לו עדיין באותו יום?

במקרים כאלה נוהגת היא הנדזה רק לנשוך את שפתה התחתונה ולנענע בראשה. למעלה על גבי קדקדה מזדעזעות בשעה זו שערותיה ומסתלקות כל אחת ואחת לעבר אחר. אלו – מתולתלות וסבוכות הן אצלה עדיין, אלא שעכשו מחלחל כבר ביניהן עין הכסף. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

העולם, כ“ד בשבט תר”ע (3.2.1910)

---

ז'וז'יק

מאת

דבורה בארון

בלתי רחב ביותר, תדיר מזהיר ככסף ממורט, תדיר שקוף – כזה הוא ז’וז’יק. זִרמו הוא זחילה וזעזוע גליו – לחישה, והוא שוטף ומלחך את עפרה של השפֵלה זה שמיטות ויובלים.

את צמאונם של דרי השפֵלה משקיט הוא בכל עת ובכל שעה, כשבעה ירחים בשנה משפשף הוא גם את גופותיהם ומנקה אותם מחלאתם, מגיע הוא ראשה של השנה והרי הוא נוטל מהם את עבירותיהם וחובטן בקרקעו…

בארות אין בתוך רחוב היהודים, והוא, ז’וז’יק, הנהו האחד־היחיד, שאינו נותן לאש לשלוט בבניניהם בשעת הדליקה.

חופים יש לו לז’וז’יק משופעים־רחבים, ובימות הקיץ אוהבים הם להתכנס אל תחת שטיח ירוק. הם הם המפרנסים את עדרה של העירה בעשביהם הרעננים, הם, רק הם, המקשטים את בתי השפֵלה ביַרקם בחג השבועות והם גם המהַנאים את יושבי הבתים הללו בריח פרחיהם המגֻוונים.

מכיון שעובר הוא יום הקיץ הארוך והשמש הלוהטת יורדת להטביל את קרניה האחרונות בז’וז’יק – הרי יושבי הרחוב מסתלקים אחד אחד מבתיהם ומתכנסים אל החוף. הזעירים, שפרקו מעליהם לשעה את עולה של התורה, מכרכרים עכשיו כמה וכמה כרכורים, הולכים ומתקבצים ממקום למקום, מזנקים אל הסוּף הרטוב והגמיש, קוטפים ועושים להם חלילים גדולים וקטנים, וכשהם מצטרפים לעִגולים הרי הם מחללים ומפזזים מתוך ריצה:

ז’וז’יק הוא קטן,

אך סופו הוא טוב.

מימיו הם זכים

ובו דגים לרוב.

ריבותיה של השפֵלה גם הן כאן. שערותיהן סרוקות הן וסדורות יפה, פניהן מרוחצים אף הם, והן מטיילות ארוכות וקצרות, מתלחשות וצוחקות. פעמִים שאחת מהן מתעכבת בתוך הסוּף ומסתכלת בבבואה שלה. ז’וז’יק מחניף לה: ביחד עם שמי השפֵלה הכחולים וקרני השמש השוקעת מראֶה הוא לה לבחורה זו פנים נאים, מבהיקים, שחן הנעורים מקנן בקרבם; ומתוך פסיעה קלה ומתוך דעה מיושבת מתרחקת היא כל אחת ממנו, כשבין עפעפיה מנצנץ החיוך.

כאן, לבין קלחי הפרחים הדרוסים, מתמתחות גם הנשים. שולי מטפחותיהן מפושלים להן לאחוריהן, הן מתקררות ברוח הקל. הזקנים היבשים, שנטפלו להן, שואפים אף הם רוח ברוָחה. מסיחים בעניני השפֵלה, בז’וז’יק:

– אומרים, שבקרוב תתחיל כאן אניה מַפלגת…

– היכן?

– כאן… בתוך מימיו של ז’וז’יק… גשרים קטנים יתגשרו על חופיו, פנסים ידלקו – רצונו של הפריץ הוא…

מדבר כל אחד בקול נמוך, ספוג רטט נעים. באיזו נקודה רחוקה־רחוקה שעל גבי מי־הכסף נתלוֹת עכשיו העינים והן – חולמות ומבריקות:

– ז’וז’יק – ואניה…

ככה סוקרת אם־אוהבת בבנה־פעוטה, בשעה שזה האחרון מתקין את עצמו לקבל עליו את עולו של ה“חדר”.

* * *

מתארע הדבר בחרף. את אוירה של העירה מַכהה לרוב ביום זה הערפל. השמש – אין זכר לה. מן השמים הנמוכים יורדות מתוך התרשלות פִּתות של שלג. ובתוך השפֵלה – קור ודממה. בתֶיה – שקועים וכבושים בתוך השלג העמוק – עומדים צפופים ודוממים. תריסי חלונותיהם פתוחים הם, הבריחים – גם הם אינם מעיקים בברזילם הקר על גבי הדלתות, אף־על־פי־כך אין לבנת השלג משחירה ביום זה תחת רגליו של יושב השפלה והאויר אינו מתערב בנשימתו.

רק המַעשנות – זקופות ויהירות – פולטות מִקרבן עשן אפור, המפציע לכאן ולכאן. מסביבן מסתובבים העורבים השחורים, צורחים ומנבאים דבר־מה…

קול הכאת הקרדום על הקרח – הכאה קפדנית וצורמת את האֹזן – עדיין בשעה מוקדמת בבוקר מגיע הוא מקצֶהָ של השפֵלה:

זה בוקעים הנוצרים יושבי ההר את קרחו של ז’וז’יק: ‘יום הטבילה’ שלהם…

עם קריאת־התרנגול הראשונה נשמעת כבר משם, מ’רחובם' חריקת הקילון על הבאר: נשים חופפות את ראשן, מתקשטות בבגדי צבעונין ומכינות את עצמן לרדת לכאן, אל השפלה.

מצלצלת היא השעה השתים־עשרה – ועל גבי הדרך הרחבה, המובילה מההר אל השפֵלה, מופיעה התהלוכה. לבוש ועטוף בגדי חג, בידו מבהיר הצלב – הולך הוא הכהן בראש. קולו מחריד ומזעזע את האויר מסביב, ופניו – אליו, אל ז’וז’יק. הגברים – גלויי ראש – אף הם פוערים את פיהם ברִנה, נטפלים לכהן ומסייעים לו. הולכות נשים מזוינות בפכים קטנים, הבחורים – הארמוניקות בידיהם, נשמעים גם צליליו של הכנור ומראש מגדל־בית־כנסת־הנוצרים מלוים אותם הפעמונים הגדולים בצלצולם התכוף והחגיגי…

וכשמשתררת אחרי כך הדממה ברחוב, משחיר הוא רק מתחת השלג הרפוש ומעל מקדירים השמים.

ואז – יש שדלת אחת סובבת על ציריה, ממולה חורקת גם חברתה. יוצא אדם מתוך ביתו ואסל ודליים על שכמו. הראש הוא מורד לארץ, אלא המבט – שלא בכַונה נמשך הוא לשם, לקצה הרחוב, והלב מחלחל בתוך החזה: ז’וז’יק בשעת קלקלתו… שלגו דרוס, כפורו הרוס, פה ושם מתגוללים גלדי הקרח ובתוך ה’צלב' הגדול זורמים המים הקרים ודוקרים את העין בברקם המשונה… ומתוך זיע ומתוך רטט מסתלקות הן ממנו העינים, מצלפות וצופות במרחק, במקום שהשמים והשלג מתלכדים לשמיכה עבה אחת.

ויש גם שעל זוג של שפתים מרפרפת תפלה חשאית־חשאית:

– יהי רצון וקָרם עליו קרום ונתכסה בשלג, ונתכסה רק במהרה, רק במהרה…

* * *

מי שמשיבה את לבותיהם של דרי השפֵלה אל ז’וז’יק, זוהי נשימתו החמימה של הדרום – רוח־האביב הראשונה. מרפרפת היא רק ברחוב ונוגעת בשלג הנמוס והרי הכל מתחילים משכימים ומעריבים אל החוף:

– העדיין הוא שותק? מתוך חרדה ובקול נמוך, כתינוקות אלו החוששים שלא יקיץ אביהם הקפדן, השקוע בשנה.

ואז בא הבֹקר, שבו מבשרים דרורי ההר לנהר השפֵלה, על דבר ביאת מלכת האביב. רחוצה ויפת־פנים, ככלה ביום חופתה – מבצבצת היא החמה בקצה המזרח ומבהיקה זו הדרה מסוף השפלה ועד סופה.

אליו, אל ז’וז’יק, זורקת היא מבטים שכולם צניעות; כובשת כמה וכמה פעמים את פניה בעב קל, חוזרת ומהַנְאה אותו בחיוך של בישנות. אלא מכיון שמגיעה היא אל המערב, היא מורידה בבת אחת את קרניה היותר נאות והיותר עדינות אליו, אל ז’וז’יק, ומתוך התרפקות הרי היא מלטפת אותו, את המצונן, מדגדגת את קרחו העב, סורטתו ומבקשת להטביל את עצמה בתוכו.

ז’וז’יק הוא אבן. מצומצם ומכונס אל עצמו – מעמיד הוא פנים בלים־מטושטשים ושותק את שתיקתו הקפדנית. ורק בשעה שמתחילה גסיסתן של הקרנים האחרונות והכלה – השמש – מתוך התרגזות של תאוה שלא נמלאה – נוטלת את דם לבבה ומאדימה בו את המערב – רק אז נשמעת בתוך האויר ההתפקעות: קולו של ז’וז’יק הוא, וקשה הוא לדעת אם מביע הוא עכשיו את שמחתו על ששלט בעצמו וכבש את יצרו באומץ־רוח כזה, או שמא מהרהר הוא כבר בחרטה על שצִער כלה נאה וחסודה זו. זהו ברי רק, כי ברגע זה הוא מתאכזר על עצמו, גוזר את כפורו לכמה וכמה גזרים, אינו חס על קרחו היותר חזק, מבקיע את כרסו, מרסקו לקרעים קטנים – ומתוך קצף ומתוך רתיחה הריהו זורם ומתפרץ מגדותיו, גואה ונגרש, הולך וכובש את שלגו על החוף, בולע את רפשו של קצה הרחוב:

– ז־ז־ז־ז־ז…

– ז’וז’יק… יושבי השפֵלה מכירים ויודעים את פֵרושה של המיה זו: מתרה הוא בהם לפַנות לפניו את בתי הרחוב.

בתוך השפֵלה קם שאון. נשים – דעתן נחלשת עליהן, ריבות פורשוֹת כפיהן, טוענות ומתריסות כלפי מזלן. הגברים מטפלים בהוצאת כרים וכסתות, תרנגולות מקרקרות. פעוטים נגררים אחרי אמותיהם וצוֹוחים אף הם, ואת כל קולי הקולות הללו הולכת ומשתיקה גערתו של ז’וז’יק, הבא ומלקק את אסקופותיהם של הבתים ומאיים על הכל בגליו.

בתוך איזו זוית שחורה שעל גבי שמי העיירה מתלבטת עכשיו מְרַגלתה של השמש – הלבנה. חִורת ורועדת – בשתיקה, בגנבה תולה היא את שתי עיניה בז’וז’יק, מונה ומצרפת אחד לאחד את כל מאורעות לילו ורושמתם על לוח לבה.

מגיע הוא רק הבֹקר והרי בקצה המזרח מופיעה היא שוב – השמש.

מתאמצת היא זו להעמיד עכשיו פנים פגומים וזועפים, אלא מכיון שנתקל הוא מבטה בשפֵלה, הרי היא מתבהרת כולה: בחור יהיר זה, שסרב לה אתמול מתוך עקשנות כזו, ממתין לה עכשיו – שטוח לרגלי ההר – מלא חרטה והכנעה. דבר זה מהַנאֶה אותה ומשמחה גם יחד, והיא בודלת מעצמה שתים־שלש קרנים חמות וזורקתן למטה…

ז’וז’יק – עכשיו ברי הוא כי רק למטרה זו יצא ועבר על גדותיו – קולט קרנים אלו מתוך האויר, בולען בהזדעזעות משונה ותוך־כדי־דבור הריהו מפשיל את מימיו לאחוריו ומתחיל מתכנס אל עצמו.

יושבי השפֵלה – צפופים ומכונסים אל שטח קטן על ההר – טובעים עכשיו בים של כרים וכסתות, כל אברי גופיהם רועדים מקור ועיניהם בז’וז’יק:

– לא אירע עדיין, שיתן זה לשהות על ההר יותר מלילה אחד…

מרחוק מבהיקים מטלטלי בתיהם: שלחנות הפוכים, דרגשים עקורים ממקומם, צִבורים של ספסלים – כולם מצוחצחים, כולם משופשפים יפה וכולם מבהיקים עכשיו כלפי אורה של השמש.

– אילולי ז’וז’יק – מי היה מכשיר כלים אלו לחג הפסח? כך משבחות הנשים, ודעתן של הבריות מתקררת:

– תראו עוד איזו דגים שיספיק זה לכבוד השבת…

ובתוך האויר השוקט נשמעת היא בליעת הרוק בתוך הגרונות היבשים.

* * *

למחר מבריקה היא כבר השפֵלה באלפי שלוליותיה וקלוחי המים שלה. נושבת רוח חמימה וכל דרי הרחוב למקטון ועד גדול הִנם עכשיו על חופו של ז’וז’יק. התינוקות – מזוינים בחוטים וניָר – עושים אניות ושולחים אותן על פני המים. הנשים – שרוולי מעיליהן מפושלים אצלן, הכסכסנים בידיהן – כובסות הן את כלי הלבן והצבעונין, שנצבעו במשך החֹרף. גוחנים אליו אל ז’וז’יק גם זקנים: בידיהם כלי חרשׂ וזכוכית הטעונים טבילה. מסיחים עכשיו בו, בז’וז’יק:

– כבר הוחלט שאניה תתחיל מַפלגת בו…

מעידים גם:

– כבר מדדו את עמקו של זה.

– נו?…

– נמצא שהוא עמוק למדי.

– אם ז’וז’יק הוא עמוק…

ושוב נתלות העינים באותה הנקודה הרחוקה־רחוקה, שעל גבי מי־הכסף. והן –חולמות ומבריקות.

ומתוך הסוּף הכפוף והצהוב מצלצלים עכשיו קולותיהם של התינוקות:

ז’וז’יק הוא קטן,

אך סופו הוא טוב,

מימיו הם זכים

ובו דגים לרוב.

ובתוך השמים העמוקים מטיילת השמש – רעננה, מאושרה, שומעת היא את שבחו של הבחור־החתן ומחייכת.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הד הזמן, ו’ באדר ב’ תר"ע (17.3.1910)

---

בְּחִינוֹת

מאת

דבורה בארון

(קטעים מכִּתבי איקסטירן)

אני הריני מוטל פרקדן על גבי ספתי הגדולה ועיני פקוחות. ראשי – כולו כבוש ושקוע בתוך הכר, ובתוך מֹחי הריק תועה ומרפרף עכשו רק הרהור קפדני אחד:

– וכי מה איכפת לי?…

מתחת, בתוך דיוטת הבית התחתונה מצלצל השעון, במתינות ומתוך דעה מיושבת – כחושש שלא לטעות. מונה הוא, הדייקן, שעה אחר שעה – שתים עשרה. ואני ממתין עד שיגוַע הד הדפיקה האחרונה בתוך האויר, וחוזר ומהרהר:

– וכי מה איכפת לי…

וברי לי, כי שם בדיוטא התחתונה, סמוך לשלחן, יושבת עכשו החנונית – בעלת הבית – ומַרצה¹ מעות קטנות. בין ריסי עיניה נקרשה לה המוגלא, מטפחת ראשה שמוטה לה על ערפה, ואצבעות ידיה הדקות, המלוכלכות בציר מליח, ממשמשות במטבעות הנחושת הקטנות ומצרפות אותן לרובלים. על גבי מצחה הצר מתאלכסנים שני קמטים עמוקים־עמוקים, ומהרהרת היא, שכאן בתוך העליה צריך היה לסַיד את הכתלים המפוחמים, כי הספה, שאני הנני שטוח עליה, מפולשה היא כבר לגמרי, וכי – אלמלי² הייתי רוצה, אילו הוצאתי רק הגה אחד מתוך פי – היו מקשטים את כל החדר בעליה ברהיטים נאים והיו מיפים אותו בתמונות, בוילונות – רק הגה אחד…

וממולה, מתוך גל הכרים והכסתות שבמטה, ודאי משחירים פניה של בתה הבוגרת. פיה פעור וממנו מציצות שתי שורות של שִנים – כולן כתומות־רקובות, כולן – ריחן נודף… בשתי זרועותיה המעורטלות חובקת היא רק את השמיכה העבה והקרה…

מחר – כשארד אל החנות ליטול ליטרא של סוכר בהקפה – תתבדח עליה דעתה של האם בעלת הבית, והיא תזרוק כלפי דלת החדר:

– הֶניָה, הֶניָה, באי והמתיקי ‘לו’ את חייו, חי, חי…

היא גופה הנה עסוקה עכשו, כפי שאני רואה, דגים קטנים נזדמנו לה, הניה – אין לה סבלנות לטפל בזה… ומה שאני אומר לה: חובות – בחייה ובחיי ראשה, שאין דעתה סובלת דברים כגון אלו… זה כמה שאין היא רושמת גם בפנקס. חוב… שמא לא אנשים אחים אנחנו?… שאל אותה אימתי ולפני כמה שנים קבעתי את דירתי בתוך העליה – איננה זוכרת חלילה… ובלבד שלא אצטער ולא ארעיש עולמות אם לא תהיינה הבחינות אַי־אַי… היא בדידה³: בשנים הללו מוטב להיות חנוני מללכת בגדולות…

בתוך החדר, מעבר לשמשת הדלת, תעמוד היא, הניה. פניה – טבועי בישנות – יסמיקו עוד יותר, ושתי לסתותיה – שמנות ומזוהמות – תתנפחנה ותתנפחנה…

– גע בהן ורגש יהיה לך, כאלו נתקלו אצבעותיך בעיסה תופחת וחמימה – מתגרה אני בי בעצמי ומתהפך על גבי הספה.

וכאן כלפי ספתי יש חיץ והוא דק וסדוק ביותר, ומעברו השני מתלבטים עכשו בחורים רזים, השקועים ראשם ורובם בלמודם. מנורה קטנה מהבהבת שם, אין מכהית⁴ סוככת עליה, ולפיכך היא זורקת אל התקרה צללים קלושים ומרוסקים – צללי אנשים, המזדעזעים ומפרכסים בכל אברי גופיהם:

– אי־אי־אי, אי־אי־אי…

קולות צרודים, ספוגים צער, יאוש. ומזדווגים הם כולם לנִגון אחד, והנגון עצוב כל כך וקורע את הלב כל כך. רק היום נזדמנו אלו לכאן. בני כרכים ועירות – בגדים שונים מלפפים את גופיהם, מבטאים שונים – על לשונם, ונגונם – כצליליו של מיתר יחיד – חרישי ונוקב את הנשמה:

– אי־אי־אי, אי־אי־אי…

– במה הם עומדים שם?

בתוך זוית חדרי עומדת מטה והיא רעועה ועקומת רגלים. אליה אני מכוון את פני:

– אמר נא לי, זיו, במה הם עומדים שם?

המטה שממולי חורקת ושכני, זיו, גופו מתערטל מתחת לשמיכה ועיניו ממצמצות:

– מוזר! בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא יש הרבה כרכים, בכל כרך וכרך – כמה וכמה גמנסיות – ולהבחן באים הכל אלינו…

הנה מה שהיה מטריד מחו של זה כל אותה העת. והוא מאריך ב’אלינו' כל כך, ובה בשעה שזו מתחלחלת בין שפתיו – ידו נזקפת בתוך האויר, חוזרת וטופחה לו על פי כתנתו הפתוח. וחזה הלא יש לו נופל, נופל לגמרי.

ואני אינני מתאפק וזורק לו את הרהור מחי:

– וכי מה איכפת לך?

– לו איכפת דבר זה? – לא מניה ולא מקצתיה. אלא בעיקרו של דבר הרי הוא תוהה וחוזר ותוהה, כיצד מֹחם של אלו תופס את עניני הקורס בשעה שאבריהם מפורכים הם מטלטול הדרך? אף־על־פי שמאידך גיסא – מה תמיה יש כאן. והוא גופו שמא לא היה מתאכזר על עצמו באופן כזה… נזכר הוא עכשו בעובדא מגוחכת אחת. אירע הדבר לפני חדשים ושנים. הוא – בחור ישיבה, מתלמד בחשאי – עומד בערב חרף אחד סמוך לדלת ורועד מצנה. ימינו נתונה היא כבר על הפעמון, אלא שדרך החלון המואר רואה הוא את מורו יושב במסבת חבריו – כולם לבושים שחורים, כולם – כפתורים נוצצים להם על חזיהם, והוא – לבו דופק בחזקה ובראשו מתחבט רק רעיון אחד:

– הללו הלא הם תלמידי הגמנסיה…

למחרת מצא את אחת מאצבעות רגליו והיא מדולדלת וכחולה כטחול, והוא הלא לא הרגיש כלל בזה. כל אותו הלילה ישב ושנה את פרקו, כל אותו הלילה… עכשו לא היה יכול כבר, עכשו אינו יכול…

– כלום אין לך הורים כלל? – אני מפסיק את דבריו. כמה מן אפיסות הכח ודכדוך הנפש יש בשתי המלים שלו: אינו יכול…

– – הורים? יש לו אם זקנה וסומאה, והיא סמוכה על שלחן אחותו הנשואה, היו ימים שהוא היה עוסק בשעורים, דר אִתה בכפיפה אחת ומפרנסה – עכשו אינו יכול עוד…

שוב – ‘אינו יכול’. ופתאם – ועתה מבטו מצלף אל פני, וקולו – כולו רעד תאוָני:

– שמע נא, ומכרות יש לך בין הבחורות, יש – מה?…

– מכרות?

– כך, מכרות, חי, חי, חי.

רק עכשיו אני מתבונן, שצחוק יש לו לזה מקוטע והיסטירי ואני צונח מעל הספה וקם. בתוך מחי מפעפעת ועולה פתאם – כמחנה של מלאכי חבלה שחורים – פקעת שלמה של מחשבות־עלוקות. אני מרגיש בזה ומזדרז אני להסיח את דעתי מהן. אני מוציא פפירוסיה⁵ מתוך כיסוני, מצית בה אש, תוחבה לבין שִני, וכשאני תולה בה את מבטי הקפדני, הריני סח לי לעצמי:

– פפירוסה זו הלא אין היא אלא שפופרת של ניר דק, ממולאה היא טבק – ואתה בֹא וראה כמה מן הטוב היא משפיעה לך: אתה מגישה אל האש ומציתה ממנה, והרי היא מלטפת את פניך בעשנה ומהנה אותך בריחו הנעים. אתה נותנה אל תוך פיך ומוצץ – תוך־כדי־מציצה מתבדרים הרהוריך השחורים ומתמסמסים בתוך האויר – פי־י־י…

לפני עיני רוחי מבצבצת ועולה, כמו מתוך הקרקע, גופה הגוץ והעקום של בת בעלת הבית. הרי היא מתנועעת ופועה כשמבטה כבוש בפני:

– אמא שִגרה לך דגים ממולאים לארוחת בקר…

כמה מן הכיעור יש בהליכה מרושלת זו… והדגים ממולאים באמת וטובלים הם במרק החם והריחני…

ואני נגש אל החלון ופונה אל עצמי בזו הלשון:

– בעוד תשעה ימים ושמונה שעות מתחילות הבחינות שלך. רואה אתה, כמדומני, ששם מעבר לחיץ יושבים אנשים ומפטמים את מוחם בלמודים – היה נא גם אתה לאיש ובלי סנטימנטליות – בבקשה ממך. זה שלש, ארבע, חמש פעמים נבחנת ונכשלת – נו, ובכן? שבע יפול צדיק וקם. ומולדת הסנטימנטליות הרי זו אנגליה, אנגליה בכבודה ובעצמה. במאה השמונה עשרה צמחה זו שם, ובספרות הרוסית לא היה רִשומה ניכר ביותר עד קרמזין⁶ – כל זה עליך לזכור. ועכשו – בלי שהיות. שם, מתחת – אומר אתה – יושבת בעלת ביתך ולאסונך היא מצפה ומחורבנך רוצה היא להבנות, ואתה – טול וחזור… נו, למשל, על כללי הסינטקס⁷. נו, אדרבה:

‘האדם מסוגל לחשוב, לדין על ענינים, לא – על עצמים שונים, ולא עוד אלא שהוא יודע גם להביע את מחשבותיו, רעיונותיו… הרעיון יוכל להיות רק אז – אם ניחס איזה מושג לאיזה עצם… נו, למשל, העלמה הולכת… העלמה ה־ול־כת’, מה?… ושם בחוץ משתרע לו הכרך עם כל בתיו ומחסניו, עם פבריקותיו⁸ וטחנותיו. פנסי האלקטרון⁹ זיוָם מבהיק בראש כל פנה ומבין כל כנופיות הבנינים השונים מבהירה הגמנסיה הזקופה־היהירה עם גגה המשופע־המבריק ועם כל שלש שורות חלונותיה הענקים. שלש שורות של חלונות ובכל אחת – שלשים ושנים; תשעים וששה – הרי לך מספר כולם בדיוק. וכתלים יש לה לזו אפורים ועבים, והמה – תדיר קרים, תדיר קרים. וכשאתה יוצא מביניהם וידיך על ראשך – אין לך אלא ליטול את קדקדך ולהטיחו באבנים האִלמות, להטיחו עד כדי שפוך המח מתוכו…

הרחק, הרחק, מחוץ לעיר מחלחל עכשו איזה מסע¹⁰ בודד וקולני. פולט הוא מקרבו שתים שלש שריקות ממושכות, זורקן כלפי העיר והולך לו כלעומת שבא. ומתוך המטה, מזוית חדרי, מגיעה אלי נחרה טרדנית ומשונה – נחרת שכני. אני מסתלק מהחלון, נגש אליו על בהונות רגלי ומסתכל בפניו.

הוא מנמנם. שתי עיניו – שקועות הן עמוק בחוריהן – סגורות למחצה, ומתוכן – קמות־קפואות – מציצות שתי חלבונותיו ומאימות עלי בלבנוניתן. לסתותיו – צנומות ונופלות – חִורות הן כל כך וטעונות רחמים כל כך. ‘איני יכול’ – דומה ששתי מלים אלו קפאו עכשו בתוך תוי פניו המדולדלים. ואני מגביה את שתי אצבעות שמאלי, ומתוך סקרנות של תעוב הריני ממשמש בקרחת העגולה הנוצצת, המבהירה מעל קדקדו:

– צוננת היא זו וחלקה כזכוכית.

* * *

מאן דהוא סח לי לפני ימים מועטים:

מעשה באדם שהיה עומד על פרשת־דרכים. כשהוא נמלך בלבו ואינו יודע להיכן לפנות, נשא את עיניו וראה דרך נאה ומתוקנת לפניו. אלא שהרפש סוגר עליו מכל צד. מה עשה? נטל את מקלו ותרמילו, קפץ אל תוך הרפש והתחיל טובע בו עד ארכובותיו. מכיון שראה את עצמו בכך, התחילו עיניו מבקשות את הדרך מרחוק. אמרו לו:

– רצונך שתעבור בצה זו – טול אור עיניך וחבטהו בקרקעה.

השיב:

– וכבר כהו עיני – ועדיין אני שוקע.

שוב אמרו לו:

– מבקש אתה להגיע אל אותה הדרך הנאה – תלוש את שערות ראשך ופזר אותן אחת, אחת ברוח.

התחיל מתמרמר וצווח:

– וכבר קדקדי חלק, ואור עיני נוּטַל ממני, וכחי תש – ואני טובע, הוי טובע…

הטיחו כנגדו:

– דרדקי, אם כך אתה דוחק את השעה – הפשל את כליך לאחוריך וחזור לך…

ואני ממצמץ את הפפירוסה בשתי שפתי, סוקר בעשן המפציע ועולה מתוך פי ונהנה הנאה משונה:

– הפשל את כליך לאחוריך וחזור לך – ח־ח־ך…

על שלחני דולקת המנורה הקטנה, ושכני הדיירים מתלבטים בתוך ארבעת הכתלים ומטפלים בהכנת תה. על הדרגש שבזוית החדר מזמזם¹¹ ה’פרימוס', שולח לשונות של אש לצדדין ומטיל אל תוך האויר ריח של נפט. זיו – ראשו גלוי, שרווליו מופשלים וקצה חטמו מבהיק מהבל החמים, המתמר ועולה מתוך הקומקום. גופו מכווץ ופעוט היום ביותר ועיניו נעוצות בי:

– פפירוסה משובחה אני מציע לפניו? – יישר כח. אלא היאך, וכיצד אני מרשה לעצמי לשבת כל היום כולו בטל בלי שום ספר ביד – כל היום כולו, הום?…

אני מרים קצת את ראשי מעל הספה, מקיף את רגלי זו על גב זו ועונה:

– אני מתעצל.

קולי צלול וכולו ספוג רוך, התפנקות יתירה. דבר זה מניח את דעתי ואני מנענע בראשי:

– היום הביאה לי בעלת הבית גופה קערוריה של לביבות ואגב הודיעה לי, כי הניה שלה מוטלת במטה, כשהיא ‘בוערת באש’; נצטננה… השומע הוא? – חמש לביבות בבת אחת וכולן – החמאה רותחת ומבעבעת בקרבן, כולן – הוא איננו מבין – לא?…

זיו בולע את רוקו:

– וכי משום מה סובר אני, שאיננו מבין? הוא, למשל, אילו נזדמנה לו תיכף אחרי הבחינות איזו קונדיציה¹² בכפר, היה מתנֶה מראש – שש כוסות חלב ליום, שש כוסות, לא פחות ולא יותר…

ממולי, על הכסא שסמוך לשלחני, יושב הורביץ. בחור נמוך הקומה ורחב הכתפים. הוא שומט פתאם את ספרו הפתוח מתוך ידו, תולש מתוך שפמו שערות צהובות אחדות, ואת פניו המכוסים אבעבועות הוא מכוון אלי, ישר אלי:

– ומה אם לא נעמוד בבחינותינו?

העלוב. בלילה שפתותיו מתרפטות לגמרי… עוד היום בבקר ישב שם, על גבי הדרגש שבתוך הזוית. טפל בתקון מגפו שנסמרטט וסִפר על בחינותיו של אשתקד: ‘три мужика до смерти’¹³ הנה זה המשפט שנתן לו המורה לנתוח.

три – הריהו אומר זה שם־מספר. והמורה מצביע לו על הספסל ומנענע לו בראשו: תואיל לשבת, תואיל לשבת… три мужика до смерти¹⁴ – ח־ח־ך… עכשו הרי מבטו זקוף ותלוי בפני, ושתי עפעפיו רועדות:

– ומה אם לא נעמוד בבחינותינו?…

זיו – דעתו אינה נטרפת עליו. הוא מעמיד על השולחן שתי כוסות ריקות, משפשפן ומגלה בקול רם את הרהורי לבו:

– היום בבקר שוכב הוא לו במטתו, נים ולא נים, העינים כמדומה שעצומות הן, ותמונה באה ומתיצבת לפניו. ליל אישון ואפלה. חלקלקות. סמטא צרה. דממת־מות. ופתאום – בַך: אדם נתקל ונופל, הוא מתאנח בחשאי, בחשאי: – הרכיבני נא על שכמך ושָׂאני… לביתי שָׂאני… ואחר כך: טרקלין גדול, על הקירות מפות גיאוגרפיות, תמונות ופרצופי סופרים, אצטבאות מלאות ספרים – דירת מורה הגמנסיה… איזה בעל קומה נגש אליו, לוחץ את ידו: – ‘במה אוכל לגמול לך בעד חסדך?’ …– 'במה?… חי, חי… אני הנני איקסטירן’… – ‘נו?’ – 'נו?! את כל חלבו ודמו כבר נטלו ממנו הלמודים… קמעא, קמעא התישו את כחו. מאה פעמים ואחת חזר עליהם ושכחם… והשנים עוברות, עוברות… אינו יכול עוד, הו, אינו יכול’…

ומה הוא רואה? איזו יד מזדקרת אל אחת האצטבאות, ממשמשת רגע בין גל של גליונות, נוטלת אחד מהם ומושיטה לו: – הרי… כאן לפניך תעודת־בגרות, סנדר זיו, טול ולֵך… חעודת בגרות עם כל התגים – הו… והתה שלנו אינו רותח עדיין, לא…

* * *

ואוירו של החדר הולך ומסתפג ריח של זעה ושל בשר אדם. מזוינים ספרי למוד, שכני מתכנסים אחד אחד אל השטח הקטן סמוך לשולחני. העינים – עיפות ומעוטרות עגולים כחולים – ממצמצות בלי הרף. הפנים – פני קלף והשפתים יבֵשות. עומדים עכשו בספרות הרוסית. ‘השפעתו של בירון על לרמונטוב’. קורא מעל הספר ברוכזון – האחד והיחיד בינינו שמבַטא את ה’ריש' כרוסי גמור.

– לרמונטוב – הנה מי שהכניס את ‘הבירוניוּת’ אל הספרות הרוסית… ובירוניותו של לרמונטוב הרי זה… זה… – והלשון מתעקשת ואינה נשמעת למחשבה, השפתים ממלמלות בקושי, המלים יוצאות מסורסות, מטורפות וחסרות טעם, והמח מתרוקן, מתרוקן. שם, מתחת, בתוך השקט שברחוב רועדת קריאת תרנגול מרוסקה, באחד מבתי השכנים בוכה תינוק. בוכה בלי הפסק, וכתלי החדר המפוחמים מתמוטטים ביחד עם צלליהם וקורי עכבישיהם, מתמוטטים ומאיימים עלי במפלתם… הנה מתחבטים ביניהם שני מאורות גדולים ומקנטרין זה את זה בדברים. והלכה כרבא – בלי שום חשש ופקפוק… זה הכרסני והתקיף – תמיד הלכה כמותו… אלא מי זה יכניס ראשו בין שני הרים גדולים! ש־ש…. ושם, סמוך להר – עץ גדול, תחתיו משתטח מאן דהוא וזוקף מבטו למעלה, להעלים הירוקים: תפוח עגול שנבשל כל צרכו מרפרף ביניהם הנה הוא נושר ונשמט למטה, מתגלגל ונופל על כרסו, חי, חי… הרי לך ראיה לכח המושך של כדור הארץ… אך, הס – מי זו עולה מן המדבר מתרפקת על דודה? שערה כעדר העזים, שִנֶיה כעדר הקצובות מן הרחצה… מי את, רעיתי. יפתי – הגידי?… – האם אין אתה מכירני, אויה לי, ואני הנני טַטיַנה – ריבתו של פושקין, אוהבתו של יבגניה אוניגין. שאל נא את תלמידי הגמנסיה של המחלקה האחרונה והמה יספרו לך על דבר אהבתי העלובה… אלא – לא: מוטב שתאמר לי כמה שנים לפני ספירת הנוצרים הלך אלכסנדר מוקדון לעולמו… אינך יודע? לא?… אם כך הרי התהום השחורה פתוחה לפניך, התהום כמו שהיא… בין גלי התֹהו שבקרבה רוקדת בעלת הבית שלך, חגוּרת סנור, פאה נכרית על ראשה ולימינה טופפת הניה שלה, כשהיא לבושה ועטופה לבנים… כלה נאה וחסודה – טרַ־לַ־לַ… טר־ל… הום?…

הנה עומד זיו לפני ומנענע לי בראשו:

– נשתה כוס תה, אַ? נשתה, לעזאזל – ואתה מה הנך סבור?…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

לחמניות וכעכים לארוחת הבקר מביא עכשו הורביץ, הוא גם הוא המציע בכל יום את מטותיהם של שאר הדיירים, בשכר זה מבאר לו כל אחד מאתנו פרק בקוסמוגרפיה – כך הִתנה מראש. ביום נוהג כל אחד ללמוד בתוך הזוית שלו, בלי קול – רק מתוך המיה בלבד. ובחוץ הולך בינתים האביב ומטִיל את שררתו וזיו הדרו על הכל. שמש רעננה מקרינה את הגגים ומשרה את אורה על הכל מתוך פזרנות יתירה. העצים הולכים ומתכסים עלים, הולכים ויפים מיום ליום ומבין אבני המרצפת שבתוך חצר הגמנסיה מבצבץ ועולה הירק. בכל בוקר עומד שם השוער הזקן, מנקה את המפסעה¹⁵ הגדולה ומגרד במטאטאו את העשבים הרכים. ובצהרים. בשעת ההפסקה, מזנקים לכאן מאות של תלמידים – נערים בלי חתימות זקן, גמושים וזקופי־הקומה – שואפים אל קרבם את ריח ציצי האביב הראשונים ונהנים. נכנסים ויוצאים גם המורים, שורות כפתורים על חזיהם ורצינות קרה בפניהם. על אחד מהם מעיד זיו, שהוא דר כאן מתחת, בתוך חצרנו. פעם אחת ראה אפילו כיצד השתובב עם ילדיו הזעירים, הוא צחק אז בקול, בקול – כאחד האדם… ובבוקר בבוקר אשתו יוצאת מתוך המטבח, כשהיא מזוינה סל גדול ופניה מכוונים אל השוק. לחזור היא נוהגת מתוך פסיעה דקה והיא – כולה כפופה תחת כובד משאה…

סִפר זיו את זה, בקול נמוך ועיניו תלויות היו באותה שעה באיזו נקודה רחוקה, רחוקה. מי יודע, אולי חלם אז, שבאחד הימים ישלוט ברוחו, יגש אל אשה זו, יטול ממנה את סלה ויכניסנו אל ביתה. ושם, בתוך הפרוזדור, יזדמן לו הוא, המורה בעצמו, והוא יגש אליו ויושיט לו את ידו…

ואל ארוחת הצהרים מתכנסים שוב הכל אל חדרי, על גבי הדרגש מזמזם ה’פרימוס' והורביץ קולף מעל המליח את העור וחותכו לחתיכות קטנות־קטנות:

– לו, לעצמו הוא נוטל את הראש, לדידו אין לך דבר טעים מראשו של מליח – מצליף הוא את מבטו באויר ובולע רוק מלא הפה.

זיו מעמיד פנים של רגז:

– הלשון שלו מתיבשת בתוך פיו מרוב למוד, ועכשו אין אף כף אחת של תבשיל חם – הוא אינו יכול…

ופעם אחת השתטח על הדרגש והתחיל צווח ככרוכיא:

– גוואַלד, אגס – תנו לו אגס גדול, צהוב וריחני – כזה, המגרה את יצרך ומזיל את הריר מתוך פיך… וכשאתה נועץ בו את שניך, הרי עסיסו שותת ומטפטף על שפתיך, על סנטרך ועל העניבה שעל צוארך, ואתה מוצץ ונהנה, מוצץ ומשובב נפשך – אַ?…

ומעבר לחיץ נתוספה בינתים עוד מטה אחת. ביחד עם תרמיל העור הגדול הכניסה אלינו בעלת הבית בחור גבוה ובעל בלורית. ותיכף באותו הערב כבר טייל הלז ארוכות וקצרות בעליתנו:

– הוא הלא נבחן עוד באותן השנים, כשהקולר היה תלוי בצוארה של ‘הביורקרטיה’, ואף על פי כן אל חברו, למשל, פנה מורה החשבון בעצמו ואמר: – רוצה אתה בתעודה – ואתה זקוק עדיין למלמד דרדקי, חביבי…

למלמד דרדקי – והוא אז כבן שלשים וחמש, חֶ־חֶ… למחרת בבקר מצאו אותו מוטל על מטתו ופניו־סיד: רעל שתה… הוא גופו לא היה בורר לו מיתה כגון זו, בשום אופן לא – ב־ר־ר־ר־ר… אלא שמא יש לכם כוס תה? יש? отлично¹⁶! והעיקר – דירקטור הגמנסיה שבכאן, האיננו אכזר ביותר?…

* * *

אני פותח את חלון חדרי הקטן ורואה, כי השמש נסתלקה כבר למערב. כי העצים רעננים ומזהבים מקרניה האחרונות, השמים כחולים־בהירים, והרוח חמה ומלטפת… אם כך, הרי שם מתחת שורר האביב בכל הוד יפיו. ואני – ריח פרחיו לא בא עוד אל אפי, ובקרני אורו עוד טרם טבלתי. לפני משתטח הכרך הגדול עם אלפי מרכבותיו המתרוצצות לכאן ולכאן. עם מאות תִנוקותיו הצוהלים. עם בחוריו ובחורותיו…

בחוריו, הצוחקים בקול צלול כל כך…

– שמא טוב לי לרדת אליהם, לצנוח ולהשתטח לפניהם בכל רום קומתי ולהתחנן:

– רבותי, רמסוני נא, בבקשה מכם… הרי אני לפניכם בידי ורגלי, בכל רמ“ח אברי ושס”ה גידי ואפילו…. ואפילו בנשמתי הרצוצה והכואבת – רמסוני נא, בבקשה מכם.

ואני מפשיל את ידי אחורנית ומתחיל מטייל אילך ואילך בתוך חדרי:

’נתקבל צירקולאר¹⁷ חשאי שלא להכשיר אף איקסטירן אחד' – מי זרק טפה מרה זו אל אויר העליה? בעל הבלורית, אַ… ובעצמו הלך מאז הבקר ואיננו… ח־ח־ך… אין אף איקסטירן אחד, ומחר היא הבחינה בכתב…

דרך החלון הפתוח עולה מן החוץ צלצול פעמונים, צלצול תכוף, מונוטוני – בָּם־בָּם־בָּם…. בָּם־בָּם־בָּם… – האם חג שם, בתוך הכרך מתחת, או שמא מלוים הם הפעמונים את חיי, שאבדו לריק – בם־בם־בם – … בם־בם־בם… ושם, הרחק הרחק מעבר להרים ונהרות יש עירה אחת פעוטה ויפה ולה שפלה… ובשפלה – בתים נמוכים וקטנים, ועל התיתורא של אחד הבתים הללו יושבת עלמה עגומת הפנים ודקת הגו, זוקפת את עיניה העמוקות למרחק, מקשיבה בלב חרד ומצפה… אולי כובשת היא עכשו את פניה בחיקה, מתפללת ובוכה בחשאי. ממעלה, מראש מגדל־בית־כנסת הנוצרים שעל ההר, מגיעים אליה צלצולים עצובים ובודדים. טסים ומרפרפים על ראשה ומזעזעים את כל נימי נשמתה:

– בם־בם־בם… בם־בם־בם…

וכשיחזור אליה וראשו מורד לארץ ומבטו שקוע בקרקע, תזוז מעל התיתורא תתלה בו את שתי עיניה ותשדלו בקול רך ומלטף:

– ומה יהא עכשו?…

לא, אִלו היתה זורקת לו בפניו זלזולים, לפחות. אִלו אמרה לו פשוט, שהוא מנוול ורמאי, כי תעודה לא יקבל לעולם, לעולם. והא ראיה – שערותיו כבר מלבינות והוא הולך ומתנוונה, הולך ומתנוונה הלא… לא. היא רק תציץ בפניו ותשאל:

– ומה יהא עכשו?…

שלא בכונה אני מפסיק את טיולי בחדר, נגש ועומד על זיו. אצבעותיו העצבניות מתופפות על אדן החלון. גם הוא אינו לומד. על מצחו מתעמקים הקמטים. איזו מחשבה מטרידה עכשו את מחו, זה ברור. ואני סוטר לו על כתפו ובלי שום הקדמות:

– מה לעשות?…

הוא מרים את ראשו. פניו חִורים ומבטו – בָּדור¹⁸. מחו תפוש עדיין באותה המחשבה. אני מתבונן בזה ומתחיל כבר מתוך התרגזות:

– אמור הלא – מה ל־ע־ש־ו־ת?…

זיו קם ממקומו – במתינות, במתינות. הוא נגש אל השלחן, מהרהר רגע ומכה עליו באגרופו.

– אם אני נכשל בפעם זו – הריני נושא אשה… אֶט, לו גם תתפקעו כלכם – אני נושא אשה… אשה… אשה…

ופניו מתעקמים, מתעוותים מתוך איזה כאב פנימי חד:

– חנוָנית… חי, חי, חי… חנוָנית אשא לי…

ופתאם הוא קרב אל המטה, צונח עליה ומתחיל מפרכס בידיו ורגליו:

– Ай, ай я жить хочу¹⁹…

בידיו ורגליו כמטורף, ומעל ראשו מבהירה הקרחת הגדולה והעגולה. עוד היום בבקר התאוננה הריבה, המנקה את חדרנו: 'בכל יום־כחצי לטרא שערות נשורות, בכל יום חצי לטרא שערות’…. ח־ח־ח־ך… я жить хочу…²⁰ לא, זהו כבר מגוחך ביותר. אני מרגיש שכל עורקי רועדים ומתפתלים בתוך גופי מצחוק… ח־ח־ח־ך – זוקף אני את ידי כלפי המטה – לא, שמעו נא, בֹאו כלכם, הסתכלו, אדרבא… הוא… הוא ח־פ־ץ ל־ח־יו־ת…

כעבור שעה דולקת בתוך חדרי המנורה ולאורה מתנוצצים שני בקבוקים של שֵכר על גבי השלחן. ברוכזון יושב על גבי הכסא חִור ועצבני:

– לא, הוא לא ישתה היום, בשום אופן…

מבטו כבוש כולו בקרקע, ואני מריק כוס מלאה ונותן שבח והודיה למי שאמר והיה העולם:

– ובלבד שלא אראה את עיניו האדומות של ברוכזון.

זיו מעפעף בעיניו הקטנות ומחייך:

– כך, כך… ויין למרי נפש…

בשעת שתיה ראשו מפשל לו אחורנית ועל צוארו מתנועעת פיקת־גרגרתו הגדולה. אני מרגיש שבתוך לבי הולך וגואה רגש בלתי טוב כלפי בשר מדולדל זה. והרֵני מנענע בראשי מתוך רצון:

– נו, רבותי, ועכשו נצעק נא מעט… כלנו פה אחד – ובקול, חי, חי, חי…

– הַ־הַ־הַ־הַ־הַ־הַ… הַ־הַ… לא? אינכם רוצים? אם כן, לכו כולכם לעזאזל, כולכם, כולכם…

ואני קם ממקומי, נוטל כוס זורקה לרצפה וגם את השנית, את השלישית:

– לעזאזל, לעזאזל… כולכם אשמים אתם ברעתי… מנוולים… רואים אתם שאני טובע בבצה; טובע בידי ורגלי ואיש איננו חש לעזרתי… אף אחד מכם…

ובלי דמעות, רק בקול רועד, מקוטע:

– אף אחד… אף אחד… אף אחד…

רואה אני את זיו, הוא קם ממקומו, מתנודד רגע כאִלו היתה הקרקע מתרופפת תחת רגליו, הוא נגש אלי, מניח את שתי ידיו על ראשי, מניח ומלטף – מלטף כאם רחמניה:

– ש־ש־ש… שוטה שלי… טפשי הקטן… – והולך קולו ומתרסק, הולך ומסתפג דמעות – ש־ש־ש… וכי מה אני, מה?… ומה הוא?… וכולנו… כולנו טעונים רחמים אנחנו… כ־ל־נו… הי־הי־הי־הי־ה….

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

למחרת בבקר עומד שוער הגמנסיה הזקן ומנקה את המפסעה הרחבה. אוחז הוא את המטאטא בשתי ידיו ומזיזו בכל פעם ממקומו בכח, בכח ומתוך שריקה, הצורמת את האזנים ומזעזעת את כל הנימין שבגוף.

היום חם, אויר הבית מחניק, אף־על־פי־כן קופא הרוק בתוך הגרון והמח – בתוך הקדקד. זיו – פניו מלוכלכים דם – עומד לפני הראי הקטן ועוסק בתגלחת.

– זה כשעה שהתער מרפרפת על לחיו הימנית – וללא הועיל… הידים אינן נשמעות לו…

בין המטה והדרגש מתלבטים איזה פנים חדשות – חתנו של הרב מהעירה הסמוכה. הוא מוציא מתוך צקלונו גליונות ופתקות שונים ותוחבם אל תוך כיסוני מכנסיו:

– בנו הקטן מוטל היה על מטתו כל אותו השבוע – דלקת הריאה… ולא יכול לבֹא… ומה דעתנו על הבחינות – היש תקוה?… הוא חושש רק מפני המבטא שלו… האות ’Ш’ יש שהיא מתחלפת אצלו ב’С'²¹… מה?…

ברוכזון מתרוצץ מפִנה לפִנה וסופק את כפיו:

– מגבעתו היכן היא? על אדן החלון הניחה אתמול ‏ – הוא־גופו…

מראש המגדל משמיע השעון את השעה השמינית ואת פני מגפפת פתאם רוח נעימה ופושרת. אחרי נגרר זיו, הוא פורף את כפתֹרי מעילונו המעוך ומתחנן:

– ש־ש־ש… אל נא תמהר כל כך, אני איני יכול… איני יכול…

אני שומע, כי שניו מזדעזעות ונוקשות בתוך פיו ובכל גופי עוברת צמרמורת.

ולפני עומדת עתה הגמנסיה הזקופה, היהירה, עם קירותיה הקפואים ועם כל שלש שורות חלונותיה הגדולים הענקים, תשעים וששה – כך מספרם בדיוק…

העולם, י“ב בניסן תר”ע (21.4.1910); כ“ו בניסן תר”ע (5.5.1910)

---

אָחוֹת

מאת

דבורה בארון

(מזכרונות נערה)

כסמל העבר – כולם עגומים, כולם ענוה – עולים ומתיצבים לנגד עינַי פניה של אמי. שתי עיניה – אלו היו שתי תהומות שחורות, שמתוכן מציץ היגון; על שפתיה הוַרדיות והרטובות היה מרפרף תדיר החיוך.

ההיה גם שערה נאה וקולה ערב? מי יודע? והיא בת ישראל צנועה, את קולה לא הרימה מעולם ואפילו בפני בני ביתה, את ראשה הִדקה תמיד הפאה הנכרית.

רקמת משי כחול ובו נקודות נקודות של זהב – הנה הדבר שהקדישה לו ימים ושנים מחייה. ההיתה זאת שמיכה לאפריון אחותי הגדולה? הבִקשה לקשט בזה את ארון הקֹדש שבבית התפלה? – זה היה סודה. והיא עושה את מלאכתה בטהרה.

כולה כפופה ומבטה כבוש בתוך האריג – שעות, שעות היו עוברות עליה בישיבה כזו. ובין אצבעותיה הלבנות רוקד המחט הדק, ועל הקיר מתקתק השעון. רק בהגיע זמן סעודת הצהרים, ואבא היה חוזר מבית המדרש הישן הביתה, ושתי גבות עיניו מסובכות וקודרות ועל מצחו שוכנת העננה, אז יש שנתרשלו ידיה של האם, ומחטה נשמט ונפל על ברכיה, ומבט עיניה, מלא גם חמלה גם תוכחה, היה תועה ומרפרף על פנינו – פני ארבע בנותיה העלובות.

ארבע פעמים ילדה כבר לאבא – ואני, הכי קטנה, הריני כבר בת שתים עשרה – ולברכת המזון אין את מי לצרף לזימון.

אוכלים היו את הסעודה במתינות ומתוך שתיקה. רק בין תבשיל לתבשיל יש שהיה אבא מסלק את עיניו מתוך ספרו, עומד ומתנצל לפני האם על שאֵחר לבֹא אל הארוחה:

– גם מבית המדרש מנע את עצמו: סעודת מצוה נזדמנה לו. תִנוק הכניסו בבריתו של אברהם. הוא היה הסנדק…

– הוא היה הסנדק… כך – רק אנחה מקוטעת וחנוקה אחת, ושוב שתיקה. וכשהיה בא היום הששי לשבוע, ועל קירות ביתנו המסוידים והשרוים באורה – מרחפת קדושת השבת, וכלי הבית משופשפים ומבהיקים, והמטות מוצעות – ונגשה אז אמא אל השלחן, והדליקה את כל שבעת נרותיה הגדולים והאהילה בידיה על פניה, ושתי דמעות גדולות וחמות היו נתלות בריסי עיניה ורוטטות שעה ארוכה, ארוכה.

מתפללת היתה אמא בחשאי, רק שפתיה נעות.

סבא היה לנו בתוך העירה ופניו עגומים אף הם וגוו כפוף – אביה של האם. תשע בנות שלח מביתו לערים שונות, ואמא – העשירית. אליה היה בא מדי יום ביומו, כאן היה יושב ותולה את מבטו בארון הספרים.

בביתו יש לו שני ארונות כאלה, בכל אחד מהם כמה וכמה אצטבאות, מספר הספרים כמספר השערות הלבנות שבזקנו – מי יעין בהם לאחר מותו? ובן אין לו.

ואל בית אבא למה הוא בא בכל יום.

בשכונתו עומד בית ישן והוא חרב ורעוע כלו – ‘התלמוד תורה’ של קהלתנו. משם מגיעים עכשו קולות עצובים וצלולים, קולות תִנוקות של בית־רבן העוסקים בתורה, והזקן מנענע את ראשו הגדול, שומע ומקשיב ופונה אל האם:

– ונרות לבית התפלה – הנדבת כבר, בתי?

– נרות?

ומתוך פסיעה קלה נגשת האם אל המזנון, מוציאה תיק של נרות ותוחבתו אל תחת לסודרה, ומתוך פסיעה קלה היא עוזבת את הבית ושעה ארֻכה מלוה אותה הזקן בעיניו ומנענע בראשו. וכמה מן החמלה האִלמת יש במבט נוגה זה!

* * *

ילד קטן בדמות מלאך זך וכנפיו הצחורות מנפנפות בתוך האויר, טסות ומרפרפות ממעל לביתנו וממטירות עלינו אֹשר, גיל, שמחה – זה לא היה חלום שוא. אי מזה באה לביתנו דודה כחושה ובעלת איברים – אחותה של האם – והתחילה מטפלת במלאכות הבית, מטגנת, בוררת פולים וקטניות ובין כתלי ביתנו נשמע רשרוש הבד הנקרע וקשקוש מכונת התפירה: יודעת היא הדודה לתפר את הכתנות הקטנות בשרוולים וצוארונים – מעין דוגמא של חלוקי גבר – ובלחייה של האם פורחת האדמומית.

ומדי ערב בערב מצלצלות הכוסות על השלחן והמחם מזמזם, והדודה, אחותו של אבא – מכונסת בעטיפתה המצויצת – בוחשת את הסֻכר שבתוך כוס התה שלה שעה ארוכה, ארוכה:

– כשפני המעוברת מאדימין – סימן יפה הוא לה…

כך היא מנבאה, ואבא – מהיכן בא פתאם ברק הנוער בתוך עיניו – ועל מצחו הרחב הלא נתעמקו כבר הקמטים? – לא, הוא איננו ממהר עכשו להסתלק לבית המדרש. בבית חם כל כך וטוב כל כך, ולא עוד אלא שלכאן נתכנסו ובאו עתה שכנים וקרובים – והיאך יזלזל בכבודם ויעזב את הבית? לא. הוא יסיח אִתם על כוס תה – נזכר הוא עכשו בימי הילדות שלו: אבא – סיני ועוקר הרים – יומם ולילה היה הוגה בדברי אלהים חיים, יומם ולילה. מעוטר בתפלין ומעוטף בטלית – בשעת למודו היו פניו מאירות כפני החמה וכולו דומה למלאך אדני צבאות, בהבל פיו היו זבובים נשרפים בתוך כדי מעופם, והוא, אבא שלי, בן שתים והוא יושב כבר על הקרקע, מתאבק בעפר רגליו של אביו, מזִין את עיניו מזיו הפנים שלו וקולט כל דבור ודבור היוצא מפיו… אמו, צדקנית בת צדקניות – מי שלא ראה את פניה בשעה שהיתה מרכיבתו על שכמה ונושאת אותו אל ‘החדר’ לא ראה פני אשה כשרה מימיו, בת ארבעים וחמש – והיא רצה כבת שש דרך רחובות ושוקים ופניה מכֻונים אל ה’חדר', בערב היא חוזרת ומביאתו הביתה, וברכיה אינן כושלות.

והוא גופו – מהיר לשמֹע וקשה לאבד – בן שבע והוא כבר קורא ושונה. וכחו גדול בתלמוד והוא מפרש סוגיות חמורות כקלות – בעשירית היה עוקר הרים וטוחנם זה בזה בחריפותו… והנה מגיעה השנה השלש עשרה לחייו. בתוך ביתם, חדר לפנים מחדר, יושב הלבלר וכותב את פרשיות התפלין. על גבו עומד האב בעצמו, משגיח שלא יניף ברזל על הקלף ומדקדק באותיות, מודד את התיתורות¹ וממשמש ברצועות. בחדר השני יושבת האם, רוקמת בעצם ידה תיק מרובע שכֻלו קטיפה וציציותיו משי.

ובבקר קיץ אחד, כשפני השמש הבהירה מבהיקים בשמים, ופני אבא מפיקים זיו מתכנסים ובאים אליהם כל גדולי העדה ופרנסיה, יושבים מסביב לשלחנות הערוכים ונותנים את עיניהם בו, בבר המצוה:

– פתח ודרֹש!

באותה שעה הוא עומד על רגליו ופותח בערך המצוות ושכרן. ודורש בדברים שלא שמעתם עוד שום אזן, וכל דבור ודבור היוצא מתוך פיו – כאש שלהבת, ומלה רודפת מלה, וחדוש – את חברו – כמתוך מעין המתגבר – וקולו הולך ומתרומם, והוא מוסיף ומתעמק בים התלמוד, שוחה ודולה מרגליות, חורזן וזורקן בתוך האויר כזיקות אור, כניצוצי אלוה…

וכשמשתתק קולו, ופניו מאירות עדיין מאור התורה, ובתוך עיניו מתלוננת הנהרה – קם הזקן שבחבורה ונושקו על ראשו, וכל המסובים נגשים אחד, אחד אל אביו ואת ידו הם לוחצים: – אשריך, רבנו, שזה יצא מחלציך. ואביו גופו מחבקו ומגפפו וקורא לו: ‘מורי ורבי’, ומרחוק, מתוך החדר השני טופפת יוצאת האם. כולה מכורכת בשיראין – שולי שמלתה מתבדרין ומרשרשין ככנפי הנשר והיא רוקדת – קופצת, כל פסיעה – ארבע אמות, כל פסיעה – ארבע אמות:

– הקדיש שלי, אַי־אַי, אַי, הקדיש שלי אַי, אַי, אַי – כך מתנשאת וטסה היא בין הרצפה והתקרה, כששתי ידיה מכוונות כלפי מעלה. בתוך אזניה רוטטות ומזהירות אבני העגילים הגדולות, ועל ריסי עיניה – הדמעות…

והיא, הלא גם היא זכתה לבן זכר רק בשנת הארבעים לחייה – כך גומר אבא שלי את ספורו ותולה את מבטו באמא.

הביתה מסתלק כל אחד ואחד מתוך ברכת פרידה חמה, ושעה ארֻכה יושב עוד אבא ומספר בחשאי עם האם, ושעה ארֻכה הוא מלטף אותה במבטו החם:

– שמא גם לה היה נאה עטיפה מצויצת, כזו של מלכה אחותו?…

* * *

זה היה באמצע הקיץ – רוב תמוז לא יצא עדיין, וכתלי ביתנו לבשו קדרות. שני ימים ושני לילות תססו נאקותיה של האם בתוך האויר, שני ימים רצופים לא פסק סבא מפסוקי התהלים, והדודה – מתחִנות ובקשות. אבא – אף הוא משתטח בתפלה ומבקש רחמים ממי שהרחמים שלו. וכשנשתתקו לסוף כל קולי־הקולות הללו, נתקשרו פתאם שמי עולמנו בעננים כבדים, ודומיה קפדנית ואכזריה באה וכבשה את חללו של אויר ביתנו. הזקן אף הוא נטל את מקלו הגדול ועזב את הבית בלי ברכת פרידה. כדפיקת הקברן על שער בית הקברות – כך רעדה בתוך הדממה נקישת מקלו ברצפת ביתנו. הוא לא בא שוב אלינו, הסבא, לא. מתוך הארון הציצו הספרים שורות, שורות, דרך החלונות הפתוחים חדרוּ גם קולות עגומים של תִנוקות־של־בית־רבן – והוא לא בא גם ביום המחרת גם למחרתים, גם ביום הששי לא בא. רק אבא הוא השוהה עכשו בתוך הבית ופניו מכורכמים. אילך ואילך. פסיעה אל הארון ושתים – אל המזנון – על מצחו העננה, על מה הוא מהרהר עכשו?

הנה הוא מתעכב רגע סמוך לשלחן שעליו מונחת הגמרא הפתוחה, כובש את מבטו באותיות הקטנות, מעיין רגע ומתנודד:

– אָי, אויה לי!…

ושוב הוא מפשיל את ידיו לאחוריו, ושוב אותו הטיול.

– שמא יואיל הגיס לסעוד היום, מה?

– לא, לסעוד אינו רוצה, הוא אינו יכול לאכול היום.

– הוא אינו יכול – זה הלא ניכר מפניו החִורים, מריסי עיניו המרוגזים – ולמה זה מטרידתו הדודה בשאלותיה?

– ש־ש־ש־ש….

– הדודה מוציאה את הפולים ואת הקטניות מן הבית? היא תחזיר אותם אל החנות – זה משום מה?

– בפולים וקטניות אין צורך עכשו – בלי מלים. רק בתנועת יד בלבד מסבירה לי הדודה ומוסיפה:

– ש־ש־ש־ש־ש…

אימתי אירע דבר זה? לפני שעה, ואולי לפני שעתים – כאן היה השמש של בית המדרש:

– מחר יום השבת, מחר יעלה אבא לתורה – כך הודיע.

– ובכן?

– כונתו היתה רק לשאל, אם החליטו כבר, כיצד יקָרא שֵם הנולדת בישראל…

– שם הנולדת? כך כך – והוא ממשיך את טיולו – הוא רק יחשוב, יתישב, היום עוד יתישב בדעתו…

– והגיס לא ילך היום לבית התפלה?

– לבית התפלה? לא קצת חולה הוא היום – הוא לא יתפלל בצבור…

אבא לא יתפלל בצבור – את זה שומעות אנחנו, כל ארבע הנערות שבתוך החדר, ואיזה דבר קשה מתכוץ בתוך לבותינו, ומתוך פסיעה חשאית ומתוך עצבות מתכנסת כל אחת מאתנו לתוך זויתה, מצטמצמת וחוסה בצלה, ונפשה בוכה במסתרים; היום הוא ערב שבת והבית – פנה הודו, פנה זיוו. הכתלים אינם מסוידים, השלחן בלתי ערוך ומעל התקרה תלויה ויורדת העששית הגדולה קרה ומבוישה. רק שבע המנורות עומדות על השלחן בשוּרה וסדר. הנרות הגדולים והדולקים התחובים בתוכן – חלבם הולך ונמס. הולך ומטפטף טפין טפין. או שמא דמעות הן אלו – דמעות המלאך הטוב, הבוכה על הסתלקות השכינה מביתנו? ואבא הלא גם את בגדיו לא החליף, ואת צפרניו לא נטל ומטיולו לא פסק. אך הס; הנה הוא מתעכב סמוך לשלחן, מעביר את ידו על מצחו הגבוה, מחליק את זקנו המגודל ואת מבטו הוא תולה בשלהבות הנרות מבט מרוכז, חד:

– אשרי יושבי ביתך עוד י־ה־ל־ל־ו־ך ס־ל־ה…

לא – אני אין לבי מזדעזע לבכיותיה של האם. יבובן של אחיותי ודודותי אינו נוגע בנימי נשמתי – נשים הן אלו, אלא אבא:

– עוד י־ה־ל־ל־ו־ך ס־ל־ה אל מלא רחמים! וכמה רועדות הן שפתיו, כתפותיו – – – – אך מה הוא קול הנפילה, הבא פתאם מתוך הקיטון:

– הי, הי, הי, היוהי – מה קרה שם?

– זאת היא האם האשמה בכל: מכיון שהגיע אליה קולו של אבא מחדר האכל, נזדעזעה בכל איבריה, נתקפלה כולה וכבשה את פניה עמוק, עמוק אל תוך הכר. הפעוטה הנולדת – היא שצנחה מעל ברכיה, נשמטה ונפלה לקרקע – כך מרתתת – מספרת המילדת, והבכיה שבתוך החדר השני הולכת ומתגברת, והיא צרודה וקורעת את הלב:

– הי, הי, הי, והי – אני רואה כבר את הגוף הקטן, המפרכס מתוך יסורים, את הפה הרירי, מחוסר השנים ואת כל הפנים הסמוקים והנפוחים, מתוכם מציצות שתי עינים עמוקות ושחורות – עיניה של האם – ועל המצח, הצר והקטן – משתטח כבר הקמט – ואיזה זרם חם ועדין רועד פתאם בתוך לבי, מפרפר ועולה מקרבו, עוצר את נשימתי וחונק את גרוני:

– בריה פעוטה ועלובה זו – במה וכיצד להשתיקה ואני – אפילו בשמה איני יכולה לקראה, הלא גם שם אין לה.

ואני גוחנת כולי על העריסה, זוקפת כנגדה את שתי כפות ידי, ומתוך שדול ומתוך רחמים רבים הריני מתחילה צועקת בקול, בקול:

– ש־ש־ש, זעירה שלי, ש־ש־ש, פעוטה שלי, ש־ש־ש, אחות שלי, כך, הלא אחותי את, א־חו־ת־י… ואלהים יודע משום מה – ואני כובשת פתאם את פני בשמיכה הקטנה ופורצת אני־גופי בבכי.

מרחוק, מתוך חדר האכל מגיע אלי נגון חרישי ועָצֵב ביותר – שם פורש עכשו האב לאיזו זוית ומתפלל תפלת ערבית. מבחוץ דרך חלונו של הקיטון מציץ כבר הערב. – – –

העולם, י“ג באב תר”ע (18.8.1910)

---

עַל יַד הַחַלּוֹן [נוסח מבואר]

מאת

דבורה בארון

נמוך ביותר, בעל כתלים מפוחמים וגג של תבן מפולש – כזה הוא ביתו של זליג. חלון יש לו קטן ומחוסר תריסים, ומֻפנה הוא אל קצהו של הרחוב, במקום שבִּצת השפֵלה פוגעת בדשאיו של ההר, רוחצתם בנוזליה המסואבים, ומַשקָה אותם להנאתם.

באביב כששמיה של העֲירה מפשילים את ענניהם לאחורי ההר, והשמש, מעורטלת ובהירה, מבהיקה כאן את זיו הדרה, מבצבצים בצדי הרחוב עשבים ירוקים, ולרגליו של ההר מלבלבת כל אותה שדרת האילנות הזקופה, הסוככת ומצִלה על ביתו של ‘גביר’ העֲירה. מרבדה¹ יש לו לאותו הבית, והיא גבוהה ומעוטרת צֶפֶת² ירוקה, זגוגיות חלונותיה הגדולים מגֻוונות אף הן, סמוך לפתחה צצים מדי קיץ בקֵיצו סִגלים גמושים ונאים. בצהרים, כשהסעודה נגמרת שם, ובעל הבית הזקן מזדין בסיגרה, ומסתלק לקיטונו – יוצאת העלמה, בת־הזקונים, מקפלת ומרימה קצת את שולי שמלתה, גוחנת וקוטפת פרח, פרח לבדו, קולעת את גבעוליהם ומצרפתם לאגודה אחת. זליג, בשבתו בתוך מטתו שעל־יד החלון, מסתכל בתנועתן של אצבעות דקות אלו, אומד בדעתו את הטַבעות הקטנות שעליהן, ומֵזין את מבטו מבּרקן. מלמעלה, מתוך הקומיניה³ שעל גג הרעפים, מפציע ועולה עשן אפור וריחני, ובתוך המִבשל מקשקשות הקדרות והפנכות שעות, שעות.

בערב, כשהתריסים מוגפים כבר ובתוך הרחוב משתררת הדממה, יש שדלת המרבדה דופקת שם בחשאי, והמשרתת, חגוּרת סנור לבן מתגנבת ומביאה לו שיורי אֹכל, כוס של שֵכר. ידיה של זו חמות הן תדיר ביותר, ונודף מהן אותו הריח שבו ספוּג כל דבר השרוי בבית ההיא, וזליג – קשה לדעת אם גורמת לזה גמיעת השֵכר, הבאה אצלו אליבא ריקנא⁴, או שמא נעשה מבוסם מאותו הריח העדִין, המדגדג בנחירי אפו – שתי בָּבות עיניו מתרחבות עכשיו באופן משונה, ועל לסתותיו פורחת האדמומית: – ובעל הבית שלה לא יסע לחוץ לארץ בשנה זו – לא?… ומה שמסיחים שהוא ימכור את ביתו ומטלטליו ויצא אל הכרך – אַ?… עורבא פרח?…

ושעה ארוכה הוא יושב אחרי כך על מקומו, ומַכֶּה באצבע צרידה, כשהוא מגביה את קולו:

יוֹנָה תַמָּה הָיְתָה לִי, וְעַכְשָׁו יֵשׁ לִי פֶּרֶס,

בַּיִת נָאֶה הָיָה לִי, וְעַכְשָׁו הוֹי – רַק הֶרֶס!

ופֹה הרי רקבון וריח רע, חאַ־חאַ־חאַ…

ומתכַּון הוא לבאר בזה, כי אשתו הראשונה, טובת־הלב, מתה עליו זה כבר, כי זלַטה, זו השניה, פרוצה היא, ואת תאותו של ‘הגביר’ היא ממלאה, כי ביתו הקטן חרב, והוא עומד בנס, ולבסוף – כי רגליו הכואבות שוב אין להן תקנה עולמית.

– רקבון וסיאוב, חי־חי־ח־ך…

בנו הקטן ודק־הגו, היושב בשעה זו על גבי הקרקע, ומטפל בחפירת גומות קטנות, מתחלחל פתאם ומצליף בו באב מבט של תמיה, כשהוא מתאמץ להבחין, אם בוכה הוא זה ועיניו יבשות, או שמא פניו מתעותים מתוך צחוק. גבות עיניו של הנכה זעופות הן, ובהן מחלחל כבר עין הכסף.

כשמשתרר אחרי כך השקט בבית, והקירות מתעטפים בצללים שחורים וגדולים, ובתוֹך המִטה השניה מוטלת אשתו הצעירה, ופניה הפוכים אל הכותל – וידע אז הזקן, כי עזוב הנהו, כי זה חדשים ושנים, שיד רכה לא לטפתו, ולב חם לא דפק בקרבתו, ואיזה דבר קשה מתכוץ פתאם בתוך לבו, מפרכס וחונק את גרונו:

– ז־ל־ט־ה! – זוקף הוא שתי ידים צנומות לחללו של החדר ומתחנן.

קול יש לו צרוד, וגוֹוֵע הוא בתוך האויר, כחריקת שַער בודדה בתוך דמי הלילה.

* * *

פרוזדור יש בביתו של זליג, והוא מרווח וקרקעו טחוב. מחוֹסר חלונות ותקרה שוררת בתוכו אפלולית קרירה גם בימות הקיץ היותר חמים. בבֹקר, כשזלטה קמה משנתה, היא מכרבלת את עצמה במעילון רחב ורב הכפָלים, נוטלת קופסה מלאה שפופרות של קלף, טבק ומכשירים, ופורשׁת אל תוך החדר האפל. שם היא מערטלת את חזה הגבוה ומשפשפתו בבורית ריחנית, שם היא גם מטגנת מיני לביבות טעימות, ואוכלת אותן, בשעה שהחמאה הרותחת מבעבעת עדיין בקרבן. לפרקים, כשריח התבשיל מפעפע ובא גם אל החדר השני, ומשם מגיע אליה, אל זלטה, כעכועו התכוף של הזקן – היא נוטלת פנכה מלאה מרק, נותנת אל תוכה כף של עץ ומעמידתה לפני בעלה, ועד שהוא אוכל, היא צונחת ויושבת ממולו, סוקרת את האבן המזויפת, הקבועה בטבעתה הקטנה. בשעות כאלה נוהגת היא להסביר לו, כי זקן אחר במקומו היה נוטל חבל עב ונתלה בו, כי הרגלים שלו מסואבות הן, ובמשך העת ירקב כל גופו, ויהא נוֹשֵל איברים, איברים. ועוד היא אומרת לו, כי הקרקע, שעליו עומד ביתם הקטן, של הגביר הוא. תִפול החורבה הזאת, והרי אותו ואת מטתו יזרקו לכל הרוחות – וחסל!

זליג גומע במתינות את המרק, לועס בקושי כל בולבוס ובולבוס, שמזדמן לו בכף־העץ, ומאיר את פניו לנער הקטן, המתחבט באחת הזויות:

– שלמה’לי, ומי נתן לך את השוקולד, אַ?

הדוד – מַטֶה הקטן את ידו כלפי הבית הגדול, ושואף רוח בשעת מעשה, כשהוא גומע אל החוטם פנימה את המיץ הרב השופע מתוכו.

והזקן ממלא כף של מרק, גומע ומפרפר בכל גופו מתוך צחוק:

– הדווד – הוא אומר – ח־ח־ח־ח… לא, השומעת את זלטה, ה־דו־ו־ד ח־ח־ח־ח־ך…

ושערות זקנו – אחת, אחת מזדעזעות הן, נפזרות ונשמטות על חזהו החשוף.

כעבור שעה קלה, מכניס זליג את רגליו אל תחת השמיכה המזוהמה. מתכוץ ומכַון את פניו אל החלון. שם, מעבר לרחוב, עומד עכשיו לפניו הבית הגדול, ביתו של ‘הגביר’, מגֻוון ובעל שתי קומות, שמיציעו ומעלה גבוה הוא מכל בתי העֲירה. קומינתו זקופה ומעלה עשן, התריסים אינם מוגפים כבר, החלונות פתוחים אף הם, והוילאות, ארוכים ובלתי מקופלים, מתנפנפים עכשו על ידי הרוח ככנפים גדולות וצחורות של איזו צפור ענקית. סמוך למרבדה משתטח הכלב המסולסל, מתחמם כלפי השמש, וקולט זבובים מן האויר. המשרתת, חגוּרת הסנור הלבן, עומדת על היציע וחובטת במקל מרבד מנומר ויפה, ובתוך הטרקלין פנימה מרפרפת איזו יד על קלַוִישי⁵ הפסנתר, נוגעת ואינה נוגעת; הנה רועד צליל אחד בתוך האויר. אחריו בא השני, השלישי – ומטר של קולות דקים וצלולים משתפך פתאם החוצה, החוצה. זליג מרכין אז את ראשו הגדול, סומכו על כפות ידיו, ושתי דמעות גדולות נתלות ורוטטות בריסי עיניו. מרחוק, מתוך החדר השני מגיעים עוד אליו דבריה הקשים של זלטה:

– את החלון יסתמו. עוד היום יסתמוהו, והוא, בעלה – תִפח רוחו בתוך האפלה וכי מה איכפת לה?… ואצל ‘הגביר’ עליה להיות היום בערב, מאה פפירוסות⁶ הזמין, אצלה, והיא לא תשגרן לו ביד שלמ’קה בשום אופן…

ביחד עם האִיומים הללו מתגנבים עתה מתוך אפלוליתו של הפרוודור עִגולים בדוּרים של עשן פפירוסה. זליג – ברי לו, כי שם, על הקרקע הלח מתמתח עכשו אחד מדרי השפֵלה ומצנן את גופו החם – והוא לוחץ את שתי רגליו הכואבות אל הקיר ותוחב את חצי גופו דרך החלון החוצה. וכאן, ברחוב רב עכשיו השאון וגדולה התנועה. אנשים מטפסים בירכתי ההר, עולים לרחוב הנוצרים, ויורדים אל השפֵלה, עוברות עגלות טעונות סחורה ומשאירות אחריהן עמודים של אבק. בתוך החצר הגדולה שמנגד מקרקרות התרנגולות, אחריהן רודפת המשרתת עם פנים מתולעים⁷ ונשימה כבדה, ומבקשת לתפוס אחת מהן, הזקן בעל הבית מסייע לה אף הוא, ונתקל בכל פעם בחזה של ריבה זו. למעלה, על היציע, יושבת הבת הנשואה, האורחת, שבאה מהכרך, ומטפלת בסריגת איזו מפה מצויצת, ולמטה, בצדו של אחד האוֹגים מתרוצצים בניה הקטנים, תלמידי הגמנסיה. שלמ’קה אף הוא שם. אליו נטפל עכשו הגדול שבילדים, נוטלו ומְשַטחו על גבי העשב ומְצַוה:

– הפשל את מכנסיך – ואַלְקה!ּ

הקטן ממצמץ בעיניו באיזו מהירות משונה, ומֵגין בשתי ידיו על גופו הכחוש:

– איני רוצה..

ואז מוציא תלמיד הגמנסיה מתוך כיסונו שתים־שלש סוכריות, מנדנדן בתוך האויר ושואל:

– ואת אלו אתה רואה?

והילד עקום־הרגלים מתמתח על גבי הקרקע, מקפל בעצמו את שולי כתנתו וסופג את המלקיות מתוך סבלנות מרובה. מרחוק, מתוך שדרת העצים קופץ ובא נער כבן תשע, מנענע את ידיו באויר, ולְהוּט־פנים, שואף גם הוא לכאן…

את המשחק מפסיקה העלמה הננסית, בת הזקונים. לבושת שחורים – שמלת אֵבל למות אמה – אל תחת לצוארונה נעוצה לה מַפִּיָה לבנה, ואת מתניה מלפף סנור של משי כחול.

– אל הארוחה, רבותי! – כך הולכת־טופפת היא לבין עצי השדֵרה ועל שפתיה החיוך. ואת ארוחת הצהרים אוכלים היום בתוך הגן, את זה רואה זליג דרך הסדקים שבין כלונסאות הגדר. המשרתת מגישה פנכה אחרי פנכה, וכל אחת מהן מעלה הבל, שריחו מגרה את התיאבון. הזקן, בעל הבית אוכל הרבה ומדבר הרבה. זקנו הלבן והמחודד מתנועע אצלו בלי הרף. מספר הוא, כנראה, אנקדוטות מגוחכות ביותר, משום שכפעם בפעם פורצים המסובים בצחוק. הכלב המסולסל אף הוא שם. עוד היום בבֹקר קִבל בתוך המטבח אִלפס מלא שיורי־אוכל, ועכשו בוצע כל אחד מחלקו וזורק אליו אל תחת השלחן, והוא בורר את הבשר היותר רך, ובולעו בלי לעיסה… מעל ההר יורד עתה איזה צעיר, מנקש במקלו בכל אבן ואבן, שמזדמנת לו בדרכו ואת פסיעותיו הוא מכַוון כלפי החלון הקטן:

– היכן היא זלטה?

– ומה?

– פפירוסות…

זליג שומע, כי דלת חדרו הרעועה חורקת ונסגרת ברעש, ועוֹר מצחו פולט את הזֵעה.

וכשמגיע אליו אחרי כן צחוקה הכבוש של אשתו, הוא מתבונן, כי שם, בתוך הגן נגמרה כבר הסעודה. הבת האורחת שבה למלאכתה, והקטנים, בניה של זו, מנגבים את פיותיהם השמנים במפיות קטנות, נפטרים ויוצאים מן הגן. על גבי העשב שבתוך השדֵרה ממתין להם עוד שלמ’קה הקטן, כשמכנסיו פתוחות וכתנתו מופשלת; דבר זה מהנה אותם ביותר, והם מנענעים לו בראשם:

– חכה, שלמה’לי, עכשו נתחיל מבתחלה…

אך כאן מעכב אותם מאורע אחר. מתוך ביתו של זליג יוצא איזה צעיר הררי. זקוף עם פניו צהובים – הוא מוציא מתוך קופסתו פפירוסה דקה, מציתה, זורק את הגפרור הבוער הצידה ומבקש לעלות ההרה. הכלב המסולסל – מי יודע, המציית הוא למבטו של אדונו הזקן, העומד עתה על היציע, ואולי מתרגז הוא גופו על זר זה, העובר ברשות בעל הבית שלו – הוא זוקף פתאם את שתי אזניו, מגביה את צוארו, ומתוך נביחה וחריקת שינים הריהו מזנק עליו, על הבחור, ופוער כנגדו את כל לועו הגדול, המשונה. שמן ולהוט לנשיכה – הוא אינו חושש למקלו של איש ריבו, קופץ ואוחזו בציצית ראשו, משמיטו בין רגע ארצה, קורע ופורם את בגדיו, סורטו ומטלטלו ממקום למקום, סוחבו ומגלגלו בתוך האבק כפקעת קטנה וקלה.

זליג – זקנו הלבן מתנועע ביחד עם כל פניו המדולדלים, וגבות עיניו רוקדות ורוקדות:

– אָ, אָ, אָ, אָ, אָ – מתקפל הוא כלו מחמת איזה רגש נעים – אָ, אָ, אָ אָ… עוד… עוד… ח־ח־ח, כך, כך, תיתי לו. אַי־אַי, תיתי לו…

והוא מתקן את השמיכה שעל רגליו ושואף רוּח ברוָחה.

– כשם שאני הנני יהודי!…

כעבור זמן־מה באה המשרתת, חגוּרת הסנור הלבן, ומודיעה:

– האדון צִוה לכבד את כל הרחבה שלפני הבית.

זלטה משלשלת את מטפחת ראשה ומורידה אותה עד לריסי עיניה, נוטלת מטאטא גדול ויוצאת אל הרחוב. הזרדים היבשים מרקדים עכשיו בין אצבעות ידיה מתוך רוגז וקפדנות משונה, ומעל הקרקע מתרומם עמוד של אבק ומכהה את אוירה של העירה. אנשים עוברים ומזוררים, יש שמאן־דהוא מתעכב גם על יד חלונו של זליג, מסיח עם זה בעניני השפֵלה, על אֹדות ביתו של הגביר:

– זקן אשמאי זה – מה הוא סבור? לבית התפלה אינו בא, ואפילו ביום השבת. והלא שערותיו מלבינות כבר…

זליג מנענע בראשו:

– ובכמה היית מעריך את כל ה’נחלה' הזאת?

ועד שבן השפֵלה מסתכל בבנין הגדול, מגרד בזקנו ונמלך בלבו – זליג מכַון את ידו פעם כלפי ההר, ופעם כלפי גִדרו של הגן ומצביע:

– ושם יש עוד רפת גדולה וכאן אֻרוה!… אלמלי⁸ נמצא רק קונה בעל כיס, אַ?…

בתוך בָּבות עיניו מחלחלת התקוה.

ומעבר לנהר השפֵלה גוססת בינתים שִמשו של היום. בקצה הרחוב נראה העדר, החוזר מן המרעה, וזקני השפֵלה מתכנסים לבית הכנסת, מצטרפים למנינים, ומתפללים תפלת ערבית ברגש ובקול. מלמעלה, מתוך ארובות הבתים הקטנים מתמר ועולה העשן, ועל גבי הכירים מהבהבים צרורות וקסמין ומתיזים נִצוצות לתוך האויר: שם לשות הנשים את עיסתן ובְצֵקן, ועושות כַּוָנִים⁹ לבעליהן. מתוך החלונות המוארים והפתוחים מתפרץ צחוק של ריבות וגיחוך תנוקות.

ובתוך הבית הגדול מתכוננים עכשו לצאת לטיול. הבת האורחת – מגבעתה כבר חבושה לראשה ועל פניה ההינומה השחורה. שני בניה הקטנים – מגוהצים, והצוארונים הזקופים מבצבצים מתחת למעיליהם – מגִיסים עכשיו את דעתם בשלמ’קה הקטן, מבריחים את עצמם ממנו, ומשרבבים לשון לעומתו. אל החבורה מתלוה גם הכלב המסולסל. הוא מנער את גופו מהאבק, מכשכש בזנבו ומתרפס לפני הבת האורחת בהכנעה יתרה. יוצאת לבסוף גם העלמה, בת הזקונים. לימינה הולך עכשו בן־האַפְּתֵיקֶר¹⁰ מההר, והיא יורדת מעל מדרגות המרבדה בקפיצה אחת ומפרפת את כסיותיה השחורות מתוך הליכה. זלטה, סמוקה ומזיעה מחמת עבודה קשה, משמיטה לרגע את המטאטא מידה, מודדת את העלמה במבט ארוך וחד, ומטיחה מתוך שמחה לאיד:

– וכבר בלה היא זו – וחתן אין…

– טאַ־טאַ־טאַ – וחמשת אלפים לנדוניה – זה אינו שוה כלום?… חמשת אלפים, התביני? כך זורק לה זליג דרך החלון וצונח אין אונים על הכר. וכשמבהיר אחרי כך בתוך האפלה סנורה הלבן של המשרתת, היוצאת לסגור את התריסים, מדליקה זלטה את המנורה הקטנה, נוטלת את חתיכת הבורית הריחנית. מסירה את מעילונה ומתרחצת. זליג מרגיש עכשו ביסורים החשאיים, התוססים ברגליו, מתאנח ותולה את עיניו באשתו:

– שמא הכינות דבר מה לארוחת ערב, זלטה?

– מַכות, ולקִנוח סעודה תחלואים, עונה לו האשה, כשהיא מסתפגת באלונטית הלבנה. ולאחר שהיא מתקנת את שׂערה הסתור, היא נגשת אל המטה, מזדקפת, מבליטה קצת את כרסה ושואלת:

ומה, בעלי החביב, אולי תואיל להתפלל תפלת ערבית?

זליג סוקר רגע בפני אשתו הרעננים, מעביר את מבטו על חזה החשוף, על זרועות ידיה המעורטלות, על בטנה – ומתרומם להתפלל.

* * *

כעבור שעה, שוררת כבר בתוך הבית הקטן הדממה. בתוך גל הסמרטוטים שעל הדרגש מוטל שלמ’קה הקטן, כשעיניו עצומות ונשימתו תכופה. המִטה, העומדת בתוך הזוית השניה, ריקה וקרה, ועל הכתלים משתטחים הצללים האלמים. זליג סומך את שתי ידיו בדַפי המטה, מרים מעט את ראשו ומביט החוצה: חֹשך ודממה. רק עלי האוגים הזקופים מרפרפים סמוך לבית הגדול ומזעזעים את האויר בלחישתם. דרך סדקו של אחד התריסים מציץ קו אור, והוא חִור ורועד – קיטונו של הזקן בעל הבית הוא שם… וזליג חוזר וצונח על המטה, כשהוא כובש את ראשו עמוק עמוק בתוך הכר, ושוכב שעה ארוכה בלי נים. אך פתאם הוא מתהפך על משכבו ומסלק את כל שמיכתו הגדולה הצִדה, למרגלותיו, ובדמיונו מתלבטת עכשיו תמונה ממאורעות היום: צעיר הררי, עם מקל תחת בית שחיו ופפירוסה בתוך פיו, מזדקף ומתכַון לעלות ההרה. וכאן קופץ עליו רוגזו של המסולסל, הוא מזנק עליו, אוחז בציצית ראשו, משמיטו לקרקע, נושכו, סורטו ומבקש לקרעו כדג… ואיזה זרם חם מציף את לבו הכואב של הזקן.

– ’פְּסַ־קְרֶב'¹¹, אַ!… כך מהלל הוא את הכלב במחשבתו, פניו המדולדלים עֲיפים הם וחִורים אלא שבין שפמו ושפתיו מחלחל עכשו החיוך.

שלכת, תרע"א

---

בְּאֵיזֶה עוֹלָם?

מאת

דבורה בארון

I

יְבָבָה חנוּקה… אמא חוזרת בתוך החדר הצר כמבקשת דבר, טופחת בידיה על ראשה ועל לבה ובבכי עצור תקרא:

– אוי לי, ואוי לעולמי! אוי לעולמי ואויה לי־י־י־י…

משפשפת אני את עיני בשתי ידי ומסתכלת מיד לגל הכרים והכסתות שבמטה השניה – שם אבא החולה. לאור המנורה ודמדומי השחר רואה אני שראשו מופשל אחורנית ועינים לו פקוחות, רחבות – הנה הוא פושט אל האויר יד צנומה, חִוֶּרת, מביט אלי ושפתיו נעות…

– אבא, אבא! – צעקתי – ורוטטת בפחד וברחמים קפצתי מתוך המטה, פורשת את שתי ידי כלפי הפנים המקדירים. אבל האם חסמה בעדי את הדרך.

– לא, רחלי – נלך! נקרע שמים בקולנו! נשתטח בתפלה לפני רבון העולמים – אולי יחוס אולי ירחם…

אני נקלטת אל תוך הֲבָלוֹ וקָרָתו של הבוקר, נגררת אחרי אמא, כשברכי כושלות וכפות רגלי מגששות כמבקשות את קרקע־הרחוב – הדמעות מחשיכות את אור עיני.

הנה בית־המדרש. הנה הוא עם דממת הקֹדש שבּוֹ, עם אוירו החם הספוּג תפלה ודמעות, תורה ורחמים, והנה העמוּד של אבא אצל החלון; מְאֻבָּק הוא, הספרים שעליו ושֶעל סף החלון גם הם מכֻסים אבק… בו, בעמוד זה ובספרים אלו, תולה אמא את עיניה, מביטה היא ומביטה. ופתאם – אלהים יודע איזה רעיון נצנץ בתוך מוחה – היא זוקפת את שתי ידיה כלפי ארון־הקדש, מרימה את עיניה למרום ובקול גדול, קורע לב צָוְחָה:

– תורה, תורה! בקשי אַתּ רחמים על פעוּטה זו שלא תִּתְיַתֵּם!…

הפעוטה – זוהי אנכי, בת השתים עשרה, הבת הכחושה והיחידה לאבותי…

ואני מעבירה את מבטי בגופי הצנום, בבגדי המעוכים, בכפות ידי הדקות והטעונות רחמים, נופלת פתאם וכובשת את פני עמוק בין קִפְלי שמלתה של האם ובוכה. בוכה אני בחשאי, בלי קול, אבל בדמעות שהנשמה מתמוגגת בהן כדונג מפני אש…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

…יושבת האם על שְרַפְרַף קטן וראשה שָמוּט לה על החָזה ועיניה אדומות. הערב הולך וּמַכְהֶה – ונר־נשמה דולק על החלון…

מת אבא – ואיננו עוד אתנו.

ככנף שחורה של מלאך־המות מכסה על הראי סנוֹרה הרחב של אמא, על הקוֹמוֹדה¹ מונחת מגבעתו של אבא, טליתו הקטנה, ושעון הכסף שלו עדיין הוא מְתַקתֵּק…

סמוך לכירים עומדת אחת השכנות וידיה שלובות לה על לבה; לנחם – מה שיך? גדול כים השבר, רצונה רק להסביר שגם זו הקטנה לא תאבד חלילה, הרי בתוך ישראל אנו יושבים, ונערה בת שתים־עשרה יכולה גם היא למצא את פרנסתה – ולו גם לנענע עריסה בבית עשירים… כלפי היתומה היא מדברת…

'היתומה’… ועיני נפגשות במבטה של האם. איזה צער אִלם וטירוף־הדעת במבט זה, והיא מנענעת בראשה ומנענעת – ולמה לא תבכה?…

מה לעשות? לגשת אליה ליטול את ראשה הקטן, לחבקו אל לבי וללטפו בחבה, בחמלה רבה ולומר: 'אל־נא תדאגי, אמא, אל נא’… או אולי מוטב להשתטח על גבי הקרקע, להשתטח בפִשוּט ידים ורגלים, לפרפר כתרנגלת שחוטה ולצעֹק בקול, לגעות עד שיזדעזעו הכתלים, התקרה – וכל הבית יפֹל…

והשתיקה בתוך החדר אינה פוסקת, שעונו של אבא עדיין חי – מתַקְתֵּק הוא ומתקתק…

ושם בתוך המערב מסתלקים העננים אחד אחד, ומתוכם מתעַרְטְלִים שמים אדומים מבהיקים, נפתחה ארובה בשמים והיא כֻלה אורה, כֻלה זיו – בתוכה מתלבטת נשמה אחת טהורה קדושה, נשמתו של אבא… ומה? אפשר תרד זו לכאן, למטה, תתלבש בגופה – ושוב יהיה אבא עמנו? ושוב שבּת־שלום ומוצאי־יום־מנוחה, לִטוף יד קלה על גבי המצח והתלתלים, מֵיחם רותח וקריאת ספר יחד עם אבא, קרוב אל אבא… אבל – חָשכוֹ של ערב מאפיל יותר ויותר, שפּולי הרקיע כבו, כל היקום מחשיך ומתעטף אֵבל, ולפני העינים מתרוצצים עגולים שחורים, גדולים, משונים:

…’וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבֹא… וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה

גְדוֹלָה’… וקוֹל עָמוּם מְנַבֵּא ואומר מתוך החשכה: ’יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ־לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם’…

וכמו מתוך תהום עמוקה מבצבצת ועולה לפנַי תמונתו של אברהם אבינו, – הנה הוא עם זקנו הלבן הארוך, פניו הטובים שרויים בדאגה; ’וַעֲבָדוּם וְעִנוּ אוֹתָם’… חֹמר, לבנים, עבודת פרך, הכאות וחביטות השוט – ארבע מאות שנה. עִנּוּי שאינו פוסק, עובדים המעוּנים עד שהם נופלים פגרים מתים אל תוֹך קברים עמוקים ואפלים – ובתוך אחד מהם מוטלת גופתו של אבא עטופה בקִיטֶל וטלית…

– היכן היא היתומה?

'קריעה’… השמלה נפרמת בסכין – ק־ר־ר־ר…

– אי!…

חָדר הסכין וננעץ פנימה, אל תוך החָזה ממש – ופרם את הלב…

– 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא’…

על הכתלים מתנועעים צללי המתפללים, ובתוך אחת הזויות יושבת האם ובוכה – ואני דומה הייתי, שאין היא יכולה לבכות עוד…

מְיַבֶּבת היא בקול דק דק שלא להפריע את המתפללים…

II

אמא – קומתה כפופה כנושאת משא כבד, גַּבָּה בולט כאֻכּף מתחת לחוּלצה, פניה מעֻרפלים ומצחה מלא קמטים:

– אמא!

במקום תשובה רק נענוּע של ראש והבטה בעד החלון של החצר – מה שם?

חֲביוֹנוֹת ריקות שקועות בתוך השלג, דִיר העצים סגור ושרוּי ברֹגז. עגלת־חרף קטנה ובתוכה – לִיזָה הגמנזִסטית הקטנה, בת השכן. הנה סקרה בי רגע וגם הפעם שִׁרְבְּבה כנגדי לשון, כדרכה, ושבה להחליק מן המדרון… כדאי לי להסתלק אל זויתי שבין המטה והכירים, לִיטול את התנ"כ הגדול שלי ולהשתקע בקריאה – כי מה לי ולילדה מגֹהצת ויהירה זו? ואני הלא אעזב בקרוב חצר זו, גם את העיר הזאת אעזֹבָה.

…הרחק, הרחק אל מחוץ לעיר אני הולכת מכאן, לאותו הבנין הגדול שמסביביו תוססות תמיד שריקות המסע² – ותַכ־תַּרַ־רַךְ – שדות וגנים, הרים, בקעות, תחנה עוברת ותחנה באה – והנה הכרך הגדול עם בניָניו הגבוהים, עם רחובותיו ושוָקיו עם הגמנסיה הגדולה, הרחבה והמהודרה…

– מי אַתְּ ילדה, ומה בקשתך!

– אני? נפשׁי חשקה בלמודים, רצוני ללמוד ולהשכיל, לעמוד ברשות עצמי ולפרנס את אמא – מבינים אתם?…

– ושכר למוד?…

– שכר למוד?… אני אשמש את המורים, את התנורים אסיק בגמנסיה, מים אשאב ואת כל הרצפות שבקרבה ארחץ ואשפשף – על מנת שילַמדוני.

– כך?… מילא, ניחא. שבי כאן על הספסל, הרי ספרים והרי מחברות. עפרון, אומרת אַתּ, יש לך? טוב, שבי ולמדי.

התלמידות מסתכלות בי… בגדי קרועים, לִסְתותַי נופלות – אין בכך כלום… הנה צלצל הפעמון; המורה – אדם מהודר בעל קומה, פניו עדינים ועיניו לחות וטובות:

– רחל, מי כאן רחל?

ואני – כמה צלול הוא קולי וכמה צח דבּורי! – כל העינים מסתכלות בי, וכלן מלאות גם תמיה, גם כבוד:

– מי היא?

– מאין באה?

– מהיכן לה כל הידיעות הללו?

הס … המורה קם ממקומו, מקפל הוא את ידיו לאחוריו, מטַיֵל אילך ואילך, ואלי הוא נגש – המורה בעצמו:

– כך, כך… מובטחני בך שאתּ עתידה להיות התלמידה הראשונה…

התלמידה הראשונה³ בגמנסיה – מה לי פגעי החיים ותלאותיהם, מה לי רעב ומה לי צמָא!

חדשים עוברים, שנים חולפות, ואני – שתי צַמות ארֻכות נופלות מעל קדקדי ושתים שלש, ארבע שפות – על לשוני. בלכתי מרַשְרְשׁים שולי שמלתי, מגבעתי מלופפת תדיר בִהינומה;

’רחל’… 'הגברת רחל’… 'המורה רחל’…

בֹקר בבית־הספר על הקַתֵּדרה… פנקס הציונים הגדול פתוח… ילדוֹתַי כמה הן אוהבות אותי!… צהרים – עשרות, עשרות מחברות בנרתיקי תחת בית־שֶׁחְיִי, שולי השמלה מקֻפָּלים בתוך היד והנעלים שורקות, שורקות על גבי השלג.

ציל־צליל! נפתחה הדלת וחום נעים וריח של מאכלים טְעִימִים וקולה של האם לקראתי. אנו יושבות אל השלחן הערוך ואוכלות לתיאבון:

– בתי חמדתי, אור עיני, הלא מידך לי כל השַלוָה וההרוָחה הזאת, מידך, מידך…

– אל נא, אמא! למה החִבּוּקים הללו?… הביטי מי זה מצלצל שם?

– אָ, ליזה!? – אותה הגמנזִסטית שישבה אתנו בחצר אחת לפני כמה וכמה שנים – מה נפלו פניה, אל־מלא־רחמים!

– סליחה…

– אין דבר, אינך מפריעה לנו, עלמה חביבה!

בקשה אחת יש לה אלי, היא זקוקה לעזרתי…

– לעזרתי? אָ, הריני מוכנה ומזומנת, כל מה שתדרֹש, כל מה שתדרֹש!

כך. מוטב שלא להזכיר לה על אותה הלשון הארֻכה שהיתה משרבּבת כנגדי, אף מלה אחת על אדות אותה הלשון…

…הרוח מיבבת, הוגה נכאים, קָרָה לַחָה מתגברת בחדר, ואין אף עֹמֶר קש להסיק את התנור הקר. – – – –

_______________

כתלי חדרנו נתערטלו, רק זויותיהן מכוסות בקורי־עכביש… הרהיטים – נעדרו, סירי הנחֹשת אף הם אינם כבר על המַּדָף. סמוך לחלון עומדת האם, מסדרת וגוזרת מיני אריג שונים ונושכת את שפתה התחתונה. קשה עליה הגִזְרה כאלו המספרַים קֵהים והאריג קשה כפח של ברזל.

– בבתי העשירים – מבארת היא לי – זקוקה המבשׁלת לחליפות אחדות – אותו הסִנור שמבשלים בו את הקדירה במטבח, אין מוזגים בו תֵּה, למשל, בחדר האֹכל…

– ובכן?

כלפי מה היא אומרת זאת? סתם כך… אצלם, למשל, יש חדרים רבים ושונים… כל ילד – חדר מיוחד לו; והמבשׁלת, אפילו לזו, מיוחד חדר קטן, ומטה ושלחן בו; ואם יש לה, לזו, ילד, למשל, הרי זה יכול לגור שם…

ופתאום – שתי ידיה מתרשלות ונשמטות על סף החלון והמִסְפָּרַיִם והאריג נופלים ארצה:

– ומה, בתי, אִלו היינו נטרדים לבית זרים, מה היית אומרת?…

והיא גונחת בבכי פתאם – היא אינה רוצה לרמות אותי יותר… היא אינה יכולה…

אנחנו לא לבית קרובינו אנו הולכות – אין לנו שום קרוב, שום מוֹדע, אַין, אַין, אָ־יִ־ן – – –

________________

שתי שכנות מסַיעות לנו לסדר בתוך הסל את שארית חפצינו, עוטפות אותי במעילי המעוך:

– כך, כך… תזכּי עוד להכניס את זו לחֻפה, בעזרת השם יתברך… בעזרת השם יתברך!… לא צריך להִתְיָאֵש מן הרחמים… ואת המזוזה צריך לנשק שלש פעמים –וה' יהיה בעזרתכן…

בפעם האחרונה אני הופכת את פני כלפי חדרנו: שממון ויגון, הרִבוּע השחור – זֵכר לחֻרבן – דומני, כי משם קולו של הצרצר עולה:

– היו שלום!

– לכנה לשלום…

ורוח קרה מפַזֶרת את המלים בתוך האויר.

להיכן אנו הולכות?

רחובות חדשים, אנשים זרים שאינם ידועים לי, ואינם מביטים בי כלל, לַחַץ ודְחַק על גבי המִדְרָכות – ובתוך הלב רגש פחדני משונה דוחק ודוקר…

– קר לך, בתי?

– לי קר? לא!

הנה נפתחת דלתו של בנין גדול ומתוכו מתפרצות זוגות זוגות של ילדות מזוינות בילקוטים ונרתיקים. כֻלן לבושות פַּרְווֹת חמות, כֻלן פניהן צוהלות ועיניהן מחַיכות – תלמידות הגמנסיה. ליזה אף היא כאן. סקרה בי רקע והפכה פניה לצד אחר. עכשו לא תַרְאֶה לי לשון, לא… הנה היא גוחנת אל ילדה אחת קטנה ממנה ובעלת ראש מתולתל, לוחשת לה שתים־שלש מלים בחשאי, ושתיהן מביטות אלי וצוחקות – גם השניה כליזה…

אחר כך כשהיינו כבר בתוך המטבח אשר בבית הגדול והזר, ואמא חגורה בסִנורה החדש, ערכה את הקיסמין על הכירים – ראיתי שוב אותה הילדה, שראשה מתולתל ועיניה צוחקות. היא פתחה את הדלת המובילה אל חדר האֹכל, התבוננה באמי, אחר כך – בי, ובקשה לברֹח, אלא הגברת, שעמדה בשעה זו בתוך המטבח, העבירה את ידה על קוֻצות ראשה של הַלָהּ:

– אל נא, לוֹלָה זְעִירָתי, אל תיראי, הרי זו בת המשרתת החדשה…

– ויודעת היא בתי את התנ"כ על פה ושאר ספרי־למוד – נענתה אמא ואמרה, כמו מתוך שמחה וידידות בהעמידה את המַרְחֶשֶׁת על הכירים: הביטה אל הגברת – והתחרטה והפסיקה תוך כדי דבור…

אומרת היא הגברת שלא היתה נוטלת לה ‘הוספה’ כזאת בשום אֹפן… אלא החותנת שלה – דַוקא במבשלת ‘כשֵרה’ היא רוצה…

והנה החותנת בכבודה ובעצמה. זקנה ומסורבלת בשר ועטופת שירָאִין, פאה נכרית שחורה על ראשה, ובאזניה רטטו ונצנצו העגילים באבניהן היקרות, ועל צוארה מַחרָזות, מחרזות של מרגליות גדולות.

– את המַגָּבוֹת אסור לערבב אלו באלו, והמרחשות של חלב הרי הן תלויות כאן על הקיר לבדן – כאן מקומן.

ולשונה מקרקש כעִנְבָּל בתוך הזוֹג, ובשעת דבור ניצוצין של רוֹק נתזין מתוך פיה, כאלו שִׁנֶיה נשחזות מתוך דבּוּרה… פונה לצאת ואומרת כנגדי:

– תִּינוקת אינה צריכה להסתַּבֵּך בין הרגלים! הושיבו את זו בתוך זוית שלה, מבשלת!

והאם בוֹחשת את הסיר הרותח, מרימה את שולי סנורה וכובשת בהם את פניה… שתיקה. בחוץ מחשיכים השמים ואת חללו של החדר כובשת האפלולית, על הכירים מזמזמות הלביבות השמנות, האויר מלא ריח של חמאה מִטַּגֶּנֶת…

להיכן אלך?… אנא לבֹא? והרי בכל רגע ורגע יכולה הדלת להפתח ותכנס הגבירה עם מחרזות הפנינים וניצוצות הרֹק הנִתזין מתוך פיה… אולי טוב לי להתכנס אל אותו הארון הקטן, העומד סמוך לחלון, להצטמצם ולהתקפל כפקעת קטנה ולצפות עד שיישנו כֻּלם?

_________________

כעבור שעה ואני יושבת לבדי בתוך עליה קטנה ואפלה מבלי אור נר, רועדת כֻלי מחמת צנה, עוצמת את עיני ומשתדלת להשתקע בחלומות:

…טרקלין נאה, עציצי פרחים ומרבדים, משרתים מתרוצצים לכאן ולכאן והסַפּה שאני שוכבת עליה רכה ומכוסה קטיפה.

– רחל, רחל, הזוכרת אַתּ אותם הימים הרעים כשהיית מוטלת בתוך חדר אפל רעבה וצמאה ולבך מר ונפשך עגומה ואני, אמך, עומדת במטבח ופני משחירים כשולי קדירה?…

– שם? בתוך אותו הבית הזר עם זגוגיות החלונות הבהירות והגבירות הקַנְתְּרָניוֹת? כך, אלא למה לנו להזכיר נשכחות, אמא חביבה? מוטב לפרֹט דבר מה על הפסנתר – שמא לא כך?…

ואני מתישבת על השרפרף המכוסה סמיט ואצבעות ידי מרתתות ומפרכסות אילך ואילך, אילך ואילך – ונגינה עֲרֵבה, נוּגה ויפה ממלאה את כל חללו של החדר, בוכה לאב שאינו רואה בנחמה, בוכה וגם מנחמת, והיא שוטפת החוצה, החוצה… ובתוך הגִנה, שמעֵבר לחלון מתכנסים כנופיות של אנשים, עומדים כלם ומקשיבים – והלבבות מתמוגגים בהנאה:

– אך זוהי מנגנת, אך זוהי מנגנת!

ומלמעלה, מתוך החלון הפתוח, שבדיוטה השניה מנגד, צעיר אחד מביט, והוא בעל פנים חִורים ונאוים ובלורית לו שחורה והוא מֵזין בי את עיניו הכחוּלות, מביט אלי – ישר אלי: ולוּא ידעתי מה שמו!…

III

בקצה הסימטא המשתרעת למטה נגד חלון עֲליָתנו עומד בית נמוך ושקוע בשלג. רק חלון קטן ויחיד יש לבית זה, ומתוכו מציצים מדי יום ביומו פנים חִורים ויפים, פניו של נער דק־הגו. מדי עברי לפני חלון זה רואה אני נער זה שהוא יושב והוגה בספרים. פעמים רואה אני אותו יושב על ספרו, עיניו השחורות פקוּחות לרוָחה, עומדות ומסתכלות בחלון – הוא שקוע במחשבות, הידים מונחות על הספר בלי תנועה, מתחת למִצְחַת כובעו מבצבצת בלוריתו השחורה, והוא מהרהר ומהרהר – בּמַה ובמי? ומי הוא?

עם שקיעת החמה נוהג הוא לעזוב את מקומו. לרגעים אחדים הוא נעלם בתוך עָמקו של החדר ואחרי כן הוא מתגלה בחוץ כשהוא עטוּף במעיל דק, ספרים ומחברות מתחת לבית־שֶׁחְיוֹ. יש, שדלת הבית נפתחת אחריו מיד לצאתו, ואשה אחת ממהרת אחריו וקוראת:

– ’דָוִד, דוד!' – וכשהיא משיגה אותו, מיד היא מסירה את מטפחתה מעל גבה, מקַפַּלְתָּהּ ועוטפת בה את צוארו של הנער המסרב בדבר. מתוך הַפְצָרה של חִבה רבה היא מפַיֶּסת אותו ומשלחתו כשהוא עטוּף לחֹם לו – אֵם, כנראה.

יש שבערב עם הדלקת הנר מורידים מיד את הוילון על אותו חלון קטן – ואני נשארת אז עזובה וגלמודה בתוך חדרי… החדר הקטן מתמלא כלו צללים, מלמטה, מתוך המטבח, מְפַעפעים ריחות של תבשילים חמים, ואמא עדיין עסוקה היא שם, עסוקה מאז הבקר…

אני מתעטפת במעילי הקרוע, יוצאת בחשאי החוצה, נבלעת בתוך כל הַערב הרב של האנשים המתהלכים על גבי המִדְרָכות. כאן, בין החומות הגבוהות והמַחסנים עם חלונותיהם הגדולים ותַערוּכוֹתיהם אשר בהם, ובין המון הטַיָּלים המגוהצים, אני נראית לעצמי כל כך פעוטה וחלושה – דחיפה קלה אחת, נשיפה בפה, ואפול בפִשוט ידים ורגלים. ואיש לא יחוש לעזרתי, איש לא יושיט לי את ידו, כי מה להם ולי?… ולמה אני סובבת כאן? להיכן רגלי מוליכות אותי? דברים יפים בחלונות – כן, יפים הם ונאים למראה, אבל הרוח מנשבת בחזקה, חודרת אל בשרי, מבַדֶּרֶת ומְסַמֶּרת את שערות ראשי. הגברים מזקיפים את צוארוני אדרותיהם ומתעטפים להנאתם. הנשים מתכנסות וטומנות כפותיהן בתוך מוּפטָאוֹתיהן⁴ וטוב להן, קול צחוקן מצלצל בצהלה. עגלות־חֹרף שטות באמצע הרחוב והזוּגים שעל צוארי הסוסים צוחקים אף הם בצהלה. ושם בחנות הנַקנִיקין נפתחת הדלת, נסגרת ושוב נפתחת – ואויר חם נודף משם כפעם בפעם, והוא ספוּג ריח של בשר מעוּשן, אוָזים צלויים וקשואים כבוּשים – ואני קר לי ורע לי וגם רעבה אני… 'דָוד, דוד’… האמנם אני שומעת את קולה של אותה אשה? והרי דלת הבית הנמוך סגורה עכשו והסימטא היא ריקה, לגמרי ריקה…

חוזרת אני לחדרי, ואמא פוגעת בי, יגֵעה היא ורצוצה, פניה נֵחָמים מן האשׁ ועיניה רטובות;

– קפואה אתּ ורועדת, היכן היית? לא נאה לחזור יחידה ברחובות. אף כף של תבשיל חם, לא יכלתי הפעם להציל לך…

ואני – התבשׁילין הללו, שאמא מכסה עליהן בסנורה ומביאה לי, כחֵנֶק הם לי…

וכשאנו שוכבות במטתנו הרעוּעה, החורקת לכל תנועה ותנועה של גופותינו, אני מטמינה את פני בחיק אמי וסופגת אל קרבי את ריח הבצלים והשוֹמן הנודף מהן – נשתנה ריחה של אמי…

– אתּ מנמנמת כבר, אמא?

לא, היא אינה ישנה עדיין. בעינים פקוחות היא שוכבת שעות, שעות שלמות שקועה בהרהוריה… ובבקר רואה אני ששערות ראשה של אמא מלבינות יותר ויותר.

מציץ אור השחר אל חלוננו, והיא עומדת כבר על רגליה. נוטלת את שמלתי היחידה שנתמַרְטְטה, מעַיֶנת בה ומעינת, מניעה עליה ראש ואומרת:

– קרועה ובלוּיה, אין לה שום תקנה, – אין…

____________________

בצהרים נכנסה פתאם אמא ובעיניה – ברק משונה:

– שמלת־בד יפה, כמעט חדשה נזדמנה לה – ובזול… בערב זה חוגגים את יום הולדתה של לוֹלָה. והקטנה בקשה שתכנסי גם את לשם… מה, אינך רוצה? ושם יִפְרְטו על הפסנתר, ומחולות יהיו… רואה אַתְּ אֵי־אלו כפתורים נוצצים יש לשמלה זו?… גם לוּלָאָה יפה עליה… תכנסי ותעזרי לי בעריכת השלחן.

בערב פִּתוּנִי צלילי הפסנתר וקול הכנור – ואני נכנסתי אל תוך האולם, שאוֹר האלקטרון⁵ הצהיל על כל כליו ועל האורחים העליזים. ישבתי בזוית אחת, ועיני לקרקע. על המרבדים הרכים צעדו חברותיה של לוֹלָה. השתובבו, דברו וצחקו בקול – וּלְוָאי שלא אהיה נראית להן… והנה פֶּטְיָה, אחיה של לוֹלָה, נטל תפוח־זהב מעל השלחן והושיטוֹ לי:

– משום מה את מתבַּיֶּשׁת, ילדה?

וכי מנין לו זה, שאני מתבישת? אני אך מתבישת לברוח מכאן… ולואי שתקראֵני אמי – ואצא. אבל היא עסוקה בעריכת השלחנות. מתכוננים לאכל ארוחת־הערב, עתה אצא… אבל אמא קוראת לי לעזֹר לה בעריכת השלחן – ואני נפגעת⁶ בליזה… גם זו, מי שהיתה שכנתי, כאן. היא מביטה אלי, ישר – אלי. שתי עיניה מצטמצמות, מצטמצמות, ופתאם היא פונה אל לולה, מוחאה כף וקוראת בצהלה:

– לוֹלְקָה! הלא זאת היא שמלת־הקיץ שלך! נדיבה! את שמלתך נתת לבת המבשלת!

הכוס שבידי נפלה ונתפוצצה – ואני בורחת כאלו אחזתני דליקה– – – – –

כעבור שעה נכנסה אמי אל החדר האָפֵל והנר בידה, ומצאה אותי מוטלת על הרצפה ורק כתנתי לעורי, וכֻלי רועדת. והשמלה הבהירה? היא מוטלת על הרצפה…

נטלה אמי את השמלה – והנה אך קרָעים ורצועות בידה… וזעקת חמס פרצה מלב אמי:

– מה עשית?! אוי מה עשית לי, גַזְלָנִית?!

– קְרַעְתִּיהָ!… כך רציתי!

…ואמי הכתה אותי… היא סטרה בלחיי, צבטה בזרֹעותי, סטרה וצבטה וצָוחה בקול דק עצור, עד שפרצה בבכי, נפלה עלי‏ – ונטלה אותי אל חיקה, חִבְּקַתְנִי ובכתה הרבה בֶכֶה על ראשי…

אך בלבי מתקשה איזה רגש מר וקר, מתקשה ומחניק:

– ‘מה לי ולאשה צנומה וכפופה זו’?…

שכבנו לישון. ואני – הרי אני הולכת מכאן. בורחת… בחוצות אתהלך, בהמון השוָקים אנוד ערומה ויחפה, רעבה וצמאה – מה איכפת לי!

– מי את, ילדה?

– אני? – אבא שלי מת, אמא היתה לאחרת, עֲזָבַתְנִי. אין לי בית, אין לי כלום ואין לי צֹרך בכלום… לכו לכם, כלכם! את כלכם איני סובלת! את כלכם – ואפילו אותו הנער עם הפנים החִורים ועם העינים החושבות והבלורית השחורה!…

IV

זה היה בבֹקר. אני עמדתי אצל השער והבטתי אל הסמטה. התִנוקות צברו שם צבורים של שלג, ועשו גלמים שונים וצרו צורות. פתאם שמעתי מאחורי קולי פסיעות קלות ומהירות – דָוד, הוא עבר עלי, עמד ופנה אלי בשאלה:

– אתּ היושבת שם, בעליה זו?

– אמי…

– אני רואה אותך לפעמים… מאחרת אתּ לשבת בלילה. כלום יש לך ספרים לקריאה?

– רק תנ"ך… ולך?

– את קוראת עברית?

– אבא לִמדני,

– כך, אמי אומרת שהיא מכירה את אמך… גם את אבא שלך ידעה… אתם ישבתם בסמטה של האטליז – שמא לא כך?

בערב כשעמדתי לפני הראי הקטן וסרקתי את שערותי – שוב הגיע אלי קול פסיעות קלות ומהירות, והפעם על המדרגות ומיד דפיקה בדלת.

– מי שם?

– אני, דָוד…

הוא נכנס והסיר את כובעו, העביר את ידו על בלורִיָתו

– נוּ?

מה היה לי לענות לו? אני סלקתי את המסרק והָראי הצדה. ישבתי ואמרתי לו: שב.

– שמך – רחל?

– רחל…

– זוכרת את רחל?

– הקבורה בדרך אפרתה?…

– הראית את תמונת הקבר? תבֹאי אלי – ואראך… והנה הוא מוציא חוברת קטנה מכיסו.

– את רוצה לקרֹא?… אני יכֹל לתת לך עוד ספרים עבריים לקריאה.

– את זה קראתי עוד עם אבא, אבל עכשו אקראנו שוב, הרי זה ספור מן החיים שבארץ ישראל.

– היודעת את? אני הלא נוסע לשם…

– להיכן?

– לארץ ישראל… אינך מאמינה?… אני מכין את עצמי לזה. אלמֹד אגרנומיה ואבֹא לעבֹד שם… בפתח־תקוה יש לי דוד… את יודעת מה זאת פתח־תקוה? – מושבה סמוכה ליפו… היודעת אַתְּ, את יפו?

– כן, הלא שם ירד יונה באניה והדג בלעהו.

בלחיי בר־שׂיחי פורחת האדמומית ודבורו שוטף, שוטף:

– היודעת אַת – בת דודי רכבה פעם אחת על חמור מפתח־תקוה עד יפו בלי אֻכּף ובידה רק זרד קטן… תבֹאי אלינו ותראי את תמונתה – בת חיל היא!

– נכנסה האם. דוד קם ולקח את כובעו:

– שב עוד אתנו, דוד – היא אומרת:

– לא, יש לי שעור. שלום!

הוא יצא והאם ישבה בקצה המטה עגומה ודוממה. רוצה אני לשאלה על דוד ועל אמו, אבל היא התחילה מדברת בענין אחר לגמרי:

– לא. מעידה אני עלי שמים וארץ שאינני יכֹלה עוד… מן הבקר ועד שעה מאוחרת בלילה, אוצי רוצי, רוצי ואוצי… עמדי, בשלי, טגני, מרקי, שפשפי, הגישי ושוב בשלי… רגלי צבו, עצמותי נשברו – אין כֹח עוד… ושפתיה רוטטות ומתעקמות – אם עלוּבה רצוצה ומדֻכָּאה…

אני מציעה לה את המטה, עוזרת לה בפִשוט בגדיה, משכיבתה ומכסה אותה בשמיכה… היא רועדת, מתכַוצֶת עוצמת את עיניה ופניה חִוְרים, חִוְרים.

יושבת אני לקרא בחוברת שהביא לי דוד ואיני יכולה… תגיע נא רק אותה העת הטובה, שאני מקוה לה – ואז שוב לא תעבֹד האם… אף באצבע קטנה לא אתן לה לנקף, בשום אֹפן… כמלכה תשב לה אז על הספה הרכה, כלה עטופה קטיפה ושִירָאִין, על צוארה מחרזות של מרגליות ועל חזה שרשרת של זהב.

– שמא תשתי כוס שוקולד, אמא חביבה?

– שוקולד? לא. כבר קצה נפשי בו.

– אם כן – מעט דבדבנים מטוגנים?

– לאו, בתי.

– אז תפוח־זהב באבקת־סֻכָּר, ניחא?

ואני מצלצלת בפעמון. בפתח מופיעה השפחה:

– תפוח־זהב בּסֻכָּר.

– תכף ומיד, גברת נכבדה. אבל איזה אדון ממתין שם בפרוזדור. מֻתָּר לו להכנס?

נכנס איש צעיר, לבוש שחורים.

– אל אלהים, הלא זהו דוד!

– כך, כך, רחלי, גם את גדלת, יפית… וכמה גדלו צמותיך… ואמא?… כן, זאת היא אמא שלך…

– ישב נא. או אולי נצא מעט הגנה, עכשו, בערוב היום נעים מאד לטיל בין ערֻגות הפרחים.

– אָה, חן, חן! שעתי אינה מרשה לי. רצוני רק לשאל אם תסע הגברת אתי שמה, לארצנו…

– כיצד? הוא חוזר לארץ ישראל?

– איזו שאלה! – יש לו שמה כרמים ופרדסים, שדות תבואה וגני ירק… הוא בא רק לקחת אותי… ובכן – הגברת מסכימה? כן? טוב מאד! – להתראות! בעוד יום אבֹא.

– להתראות…

ולִקּוֹד קִידה? לא. לעמוד בקומה זקופה ולהושיט את היד בצחוק־חן, אך בלי שום תנועת הגוף. הרי אני הגברת…

ואני לוקחת את הראי הקטן, תולה אותו על הקיר, עומדת לפניו על בהונות רגלי ומושיטה את ימיני:

להתראות, דוד!…

ובתוך המטה מתנודדת האם, פוקחת את עיניה וסוקרת בי בתמיהה.

V

דוד ספר לי מעשיה אחת. מעשה בבן מלך, שבת מֵינִקתּוֹ נשאה חן וחסד לפניו, והיה קובע לה ראיונות בכל יום, כשנודע הדבר למלך, עמד וגזר על בנו להטרד מתוך הפלטין ואת המינקת ובתה סגר בתוך מגדל גבוה ואפל.

מה עשה בן המלך? בדל את עצמו לבית־התפלה שלו, התיחד עם נפשו המרה, בכה והתפלל שלשה ימים ושלשה לילות. שיעָשה לו נס – ותצמחנה לו כנפים.

ביום השלישי בשעת בין השמשות, שעת רחמים היתה – ונתגלגל עליו חסדו של רבון העולמים ונתקימה תפלתו – שתי כנפים גדולות ולבנות כשלג צמחו פתאֹם על גבו – ובאותו ערב התנשא בן המלך וטס בין שמים וארץ, עבר על נהרות וימים ערים ומדינות – ופניו ולבו מכֻוָנים לשם, אל אותו מגדל גבוה.

בא ועמד על חלונו וקשקש באצבע: קיש־קוש.

מי אתה?

– ילדה, יַלְדָתי, כמה פניך מאירות.

– אוֹרי מזיו הפנים שלך, אדוני בן המלך.

– ילדה, יַלְדָתִי, במה עסקת כל העת?

– שערות, שערות תלשתי מראשי, אחת לאחת צרפתין ותיק של טלית עשיתי לך, אדוני בן המלך.

– ועוד במה טפלת, כלה נאה שלי?

– חוטים דקים טויתי, יומם ולילה ארגתים וחֻפּת תכלת עשיתי לנו, אדוני בן המלך.

מיד חבק בן המלך את רעיתו ופרש את שתי כנפיו הצחורות. נפנף אותן אחת ושתים – והרי המה נשאים כאחד בין שמים וארץ, טסים ועפים כמלאכי־השרת עד שירדו אל אי גדול אחד, שׁכֻלו גן גדול אחד בתוך האוקינוס. סרג שם בן המלך ענפי עץ אחד כעריסה, הניח בה את הריבה והלך לו.

– בחור נאה שלי, במה אתה עוסק?

– אבנים טובות אני מאסף ובונה פלטין בשבילך.

– ועוד במה אתה מטפל?

– חיות ועופות אני צד ומתקן סעודה לכבודך.

וכאן אני מפסיקה:

– ואמא שלה? המינקת, דוד?

– המינקת? טס בן המלך טיסה אחת והביא גם אותה והושיבה בתוך הפלטין על כסא של זהב, ומצעות של משי מוצעות לה תחת רגליה, ושלחנות של פז עומדים לפניה, והם גופם, בכבודם ובעצמם, עומדים ומשמשים לפניה!

והמאכלים שהם מגישים לה טובים הם וריחם נודף?…

– ברבורים אבוסים ופרפראות, כיד בן־המלך, את מבינה?…

לאחר אותה שבת כשנזדמנתי עם דוד, מסרתי לו תיק קטן, תיק של תפלין שרקמתי לו בידי.

וכשבא הלילה ובעליתנו משתררת החשכה, אני כובשת את שפתי בראשה של האם, נושקת אותה ושואלת על אותה האשה ועל בנה שבבית הנמוך.

דוד זה – מה שיך לומר – ‘עלוּי’ הוא, אמא זוכרת אותו מקטנותו, בעל כשרונות מצוינים הוא… דומה הוא לאביו, זכרונו לברכה…

– נו, נו… ומה עוד את יודעת, אמא?

– אבל בשם ה', מה את מחניקה אותי בחבוקיך, ילדה שוטה?

VI

דוד הוא בן חמש עשרה: ‘דמות דיוקנו של אביו – כך אומרת עליו אמו – והוא הלא משתכר כבר – שעורים יש לו… קני לך, אומר הוא, חלב, קני, אמא. ושתי, ואני אשלם להחַלְבָּן… בשכר ההוראה שלו, הוא רוצה לשלם!’ – וקמטי פניה מחייכים ביחד עם העינים הקטנות, הטובות:

– ורואה אתּ את הספרים שם על המדף? מה את סוברת, כֻלם שלו, מִקְנַת כספו… – והנה גם מחברותיו… – הוא כותב הרבה. אוהב הוא את הכתיבה.

כעבור שעה קלה מתמלא אוירו של הבית הבל של תבשיל וריח של ערב חָרפי שהביא דוד מן החוץ. מכשירי העבודה, קופסות הטבק ושפופרות הפפירוסים, שאמו גחוּנה עליהן תמיד בעבודה, מסתלקים הצדה. על השלחן פרושה מפה לבנה, כפות הנחשת מצוחצחות ומבהיקות, והקשואים הכבושים נותנים ריח.

– הפעם אסור לך לסרב. את צריכה להסב אתנו בסעודה – כֻלנו נאכל מקערה אחת…

ובשעה, שדוד מסיח אתי על הספר החדש, שהביא היום מבית הספרים, הזקנה בוררת את חתיכות הבשר מתוך תפוחי־האדמה ומסלַקְתָן לצדנו.

על הקומודה הכינה לנו תפוח זהב, לָקוּי קצת, אבל טוב… והיא? לא, היא אינה סובלת מאכלים חמיצים… והרי היא מברכת על המזון בלחש ובאדמומית קלה בין קמטי הלסתות, מַפשלת ומקשרת על ערפה קצות מטפחתה וחוזרת למלאכתה מתוך ברכה… מלאכה זו שלה שונאת את הבטָלה – כך היא רגילה לומר תמיד.

בתוך הכירים מהבהבות הגחלים, והחום שבתוך החדר מגפף את הפנים ומַשְׁרֶה את הגוף בעצלות נעימה. דוד יושב אצלי על הדרגש, ומספר לי על דודו שבארץ ישראל (ארץ זו שאין בה חֹרף כלל…) דודו זה, אחד מבוני הארץ הראשונים הוא… זה עשרים וחמש שנים הוא שם… הסבא, אבא של הדוד, היה עשיר, בעל נחלה – והרי שם, מעל הקוֹמוֹדה תלויה תמונתו… והוא בכה כתינוק בשעה שיצא הדוד לנסוע. הזקנה נשתטחה לפניו בפתח הבית ופשטה כנגדו את ידיה: 'הרגני נא הרֹג – ואל תעזבני’… בן זקוניה היה… והוא מה עשה? הוא פסע ועבר עליה – והלך… אף פרוטה לא שלחו לו אבותיו לשם, והיו לו ימים של רעב וצמא, טלטול ועבודת פרך, קדחת ומחלת עינים – והוא – אָ, אלו קראת את מכתביו – שם, בקומודה הם בין כתביו של אבא – ‘אנחנו ננצח’! – כותב הוא.

מספר הוא, דוד בהפסקות ומתוך רטט קל, מביט כפעם בפעם אל השלחן – אל האם. מנַמֵּך קולו ואומר: 'ראי, היא מנמנמת והפפירוסא בידיה, אם נעירנה – תשוב אל העבודה. מוטב שנצא…

אנו יוצאים בחשאי, ודוד נאנח ואומר: 'אוי, עבודה זו, לא עבודת־שדה היא, נכפפה אמא לגמרי, וגם משתעלת’…

– לא קר לך? – הוא שואל אותי בחוץ –

– ולך?

הוא – ימינו תאחז זרועי, ואני אוחזת בשרוולו:

– השמרי – גל של שלג.

– בזהירות, דוד: הקרח חלקלק…

שנינו פנינו משוּלהבות מן הטיוּל והדבוּר הנלבב.

על המדרגות הוא נוטל את ידי, לוחצה ומנענעה רגע:

– ליל מנוחה, רחלי!

ושעה ארֻכה אני יושבת בחדרנו הקר – ואיני הולכת לישון: ‘ליל מנוחה, רחלי’ – איזה קול מיוחד לו לדוד זה.

VII

אמא התחילה מסתכלת בי ביותר, ובפניה דאגה רבה. היא מביאה לי מהמטבח קערה של מרק, עומדת עלי בתחנונים שאֹכַל ומשהה עלי מבט שכֻלו רחמים.

– פניך, בתי, הולכים ודלים מיום ליום… מה זה היה לך, מה זה היה לך?…

ואני משתמטת מתחת מבט זה, נגשת אל החלון ופותחת את ספר למודי. אותו הספר הצרפתי, שדוד היה נותן לי בו שעורים.

שם, למטה מלבלבים כבר העצים בתוך הגִנה, והערוגות מגוונות בפרחים, פֶטְיָה ולוֹלָה משתובבים ביניהם. צוהלים וצוחקים בקול. לוֹלָה מקפלת את שולי שמלתה הקלה. עולה ויושבת בתוך הנַדְנֵדָה. דחיפה אחת – וקווצות תלתליה ביחד עם העניבות הלבנות הקלועות בתוכן מתבדרות בתוך האויר, מתנפנפות ומבהיקות לאור החמה כשתי כנפי יונה.

– פטיה, פטיה בזהירות!

מתרוממת היא בין האילנות – לשמים היא מעופפת בצהלה…

ושם, מעבר לגנה עומד הבית הנמוך עם גגו הרעוע ועם חלונו היחיד, העגום:

‘היי שלום, רחל…’

רק לפני חֹדש ימים היה הדבר. בתוך הסימטא עמדה העגלה וצרורותיו של דוד בה. והנה נפל דוד על צוארי אמו והתחיל מנשקה:

– אל נא תבכי, אמא, אל נא תבכי… אנחנו נתראה בקרוב, בקרוב…

ואלי פנה, נתן יד ואמר:

– היי שלום, רחל.

ויותר לא כלום… והרי כמה לילות חֹרף ואביב היה מספר אתי, מכניס אותי לפני ולפנים למגדלי דמיונותיו, ותמיד היה אומר שנהיה ביחד. ביחד נלמוד, ביחד נסע לארץ־ישראל, ועכשיו – ‘היי שלום’ והוא לבדו נסע… דודו קראהו לבוא לא"י.

והימים עוברים ומצטרפים לשבועות – חודש ימים. דוד ודאי יושב כבר עכשו ולומד בגמנסיה העברית. תלתליו השחורים מבהיקים ועיניו נוגות ולחות:

– למי יש כאן מחברת פנויה? שכחתי לקחת אתי מחברת לחשבון…

– מחברת? הרי יש אצלי, הילך…

כך אומרת אליו בת דודו, שחרחרת ונאוה, בת חמש עשרה, כגילו… ואני מתחילה מטיילת אילך ואילך בחדר והספר פתוח בידי: באמִתּוֹ של דבר הרי זה עָוֶל לבלות את הזמן ברעיונות הבל. מה לי דוד ומה לי אותה הילדה הארצי־ישראלית? שעורי הצרפתי מה יהא עליו?

Nous parlons vous parlez, ils parlent⁷ –

כך… ללמוד, ללמוד וללמוד, אדע צרפתית על בוריה, גם גרמנית ואנגלית אלמוד לדעת ולהשכיל ולשלוט בשפות… והרי אני לבוּשה שחורים, פנַי חִורים ורצינים – ואני עומדת על במה, גבוהה מכל אדם, קולי אמיץ ונעים, ודברי ברורים ונכוחים והמה נכנסים אל לבות אלפי האנשים, העומדים לפני מחרישים ומשתאים:

– מי היא זאת?

– בתו של מלמד אחד, אני ידעתי את אביה, שנַים שלשה נערים היה מלמד ומתפרנס בדוחק… וכשמת אביה, ואמה באה לשרת בבית עשירים – התגוללה באיזה עליה קרה, רעבה ולבושה סמרטוטים, בלי הורים ובלי מורים – וראה: מה כשרונות עושים!

ושם בפנה עומד אחד ואינו מסלק הימני את מבטו? צעיר ולו חתימת זקן ועינים שחורות – דוד…

על בת דודו אני שואלת? – היא כבר נסעה מא"י, היא נישאה לאיש במצרים…

רצוני – וילַוֶה אותי הביתה, כלומר: אל המלון שלי…

ובכן – Nous parlons vous parlez, ils parlent

ואולי טוב לי לצאת לרגע החוצה, לשאף מעט אויר צח, רק מעט… להתעטף בסודרה של האם ולעמוד בקצה הסימטא…

בתוך ענני המערב הדולקים, שוקעת החמה כשהיא אדומה מאָדמה, האילנות שבגנה עומדים דוממים ועטופי צללים, וחלונו של הבית הנמוך שרוּי בצל אף הוא, ושם בתוכו אצל השלחן יושבת הזקנה, גוזרת פִּסות ניר קשה ועושה שפופרות של פפירוסים. אכנס, אשאל, אולי השאיר דוד איזה ספר משלו…

לא! הרי אפשר שאתן קולי בבכי:… אני כל כך גלמודה…

VIII

… שמים רחבים, ים גדול מכה גלים והאניה מפליגה… ימים ולילות של טלטולי דרך, סִבּוּב ראש ותֵעוּב. אולם אנחנו הולכים ומתקרבים לשם, לחופה של יפו. עוד שעה אחת קלה. הנה זה נראה החוף ובניניו… הנה השריקה האחרונה. הסירה מתנדנדת בין הגלים, ומרחוק דוד עומד. קרני השמש שרויות עליו בזהרן, והוא זקוף ונאה – הוא מנפנף את מטפחתו הלבנה ומחייך כנגדי:

– רָחֵל, רָחֵל – הוא קורא במבטא הספרדי – – –

…מושבה קטנה. ערב. השמים טהורים ועמוקים, בתוך הרחוב משתובבים הילדים. הדבור העברי מצלצל. מן הכרמים מגיעה שירה עבריה, עגומה, אני יושבת בגִנה שלפני חדרי ומצפה: דוד, הן מאז הבקר לא היה אצלי. האמנם אין שעתו מרשה לו ועכשו הרי ימי החפש? – אלכה, אראה מה היה לו… והנה אני בקצה המושבה, חלון חדרו מוּאר, הוילון מקופל קצת, אני נגשת אליו על בהונות רגלי: אויה! הוא מוטל במטתו. פניו חִורים ועיניו סגורות למחצה.

– דוד, חולה אתה?… כך?… במה אתה חושש?

– רחל אַתְּ?… כל היום חכיתי לך, כל היום…

– וראשך בוער כאש, דוד, הנה ארטיב את מטפחתי ואחבשנה למצחך… אקרא לרופא…

– שטותים, רחלי, שבי כאן על ידי וירוַח לי… קדחת קלה ותוּ לא.

חלומות, חלומות וחלומות.

ובהקיץ, הרי הדברים יגעים כל כך: אני, רצוצה ומלאת צער, מתהלכת מסביב לבית־החולים, תולה את עיני בדלתות הסגורות ולבי מהסס:

אמא מוטלת שם באחת המטות, פניה בוערות ועיניה עצומות – זה שבוע ימים. ומיום ליום נעשית נשימתה יותר כבדה, ומשעה לשעה הולכים פניה ומשתנים.

– אמא. אמא אנה אני באה?!…

כאבא בלילה ההוא, כך גם היא מפשילה את ראשה אחורנית ופושטת את ידיה באויר כשאני נכנסת אליה. וכשעוברת שעת הבִּקוּר, האחות הרחמניה מראה לי לדלת, לצאת. והדלת נסגרת אחורי – ואני עומדת בחוץ…

בראש המגדל של בית כנסת הנוצרים מצלצלים הפעמונים בקול עצוב – הגסים: בָּם־בָּם והדקים: אוי־אוי־ואבוי… מחר בשעה זו, אפשר אלך אחרי מטתה של האם. ונשים רחמניות תאחזנה בידי ולא תתנינה לי להתנפל אל הקבר, אל אמא שלי.

– היתומה…

אחד, אחד יסתלקו המלוים הביתה, ואני אשאר לבדי בין צלליו ושאונו של הערב, ומי ינוד לי ומי ישתתף בצערי?… מתה אמא – וברחוב טיילים מגוהצים עוברים, מדברים, צוחקים כאלו עולם כמנהגו נוהג, ואין אמא שלי מוטלת בתוך הקבר האפל, חִורת, קרה ועליה גל של עפר…

אני מטיחה את ראשי בכֹתל ושפתי נשוּכה בין שִני – היאך אני חושבת כך?…

ובינתים בא הלילה. רוח קרה באה מן הצפון ומסמרת את שערות ראשי. החנויות נסגרות בזו אחר זו, הרחובות מתרוקנים, נשמע חלילו של השומר, ומאיזה פִנה צף ועולה לפני שוטר בעל קומה ומזוין:

– בלילה אסור להסתובב בחוץ, ילדה – לכי הביתה.

הביתה…

אל הבית הנמוך אני נכנסת בלי ברכה ובראש מוּרד. אמו של דוד מזדעזעת וקמה כנגדי מעל קופסות הטבק והפפירוסים.

– ומה נשמע בבית החולים?

אין אונים אני נופלת על הדרגש ובוכה…

…ואני זוחלת כתולעת בתוך מחִלָּה צרה ואפלה, ואין מוֹצָא… צר לי, צר לי – אני נחנקת… והנה אני נִשאת בתוך עֵרב־רב של דברים המבעיתים אותי.. המון רב נדחק: מי מת? מי מת?… ומי הטילני לתוך הנהר? נהר רחב ידים שגדותיו ירקרקות וגליו החמימים רוחצים אותי, שוטפים עלי, ואני שטה ושטה עליהם – ואיקץ…

אמו של דוד מדברת אלי – ואני איני מבחינה דבריה, עד שאמרה: ‘מכתב נתקבל מדוד והריהוּ פורש בשלומך… שתי מעט חלב, יקירתי!’ – ואני שותה ואיני שואלת כלום…

ואמא, אמא שלי היכן היא?

למה תשאלו? – היא מתה באותם הימים שהייתי מוטלת בקדחת עזה על הדרגש –

והרי ידעתי שכּך יהיה – – – – – – –

IX

ושוב הגיעו ימות החֹרף, ימות סוּפה וסערה וגשמים מעורבים בשלגים… פסקו הגשמים ובכל יום יורד שלג. שלג רב מכסה את הרחובות ושוקי העיר, את השדות שמחוץ לעיר ואת קבריהם של אבא ואמא שבבית הקברות הגדול… ויושבת אמו של דוד כפופה ומזוינת במכשירי עבודתה, גוזרת את הניר לפסות קטנות, עושה שפופרות וממלאתן טבק. ואני יושבת עמה ועוזרת על ידה. עובדות אנחנו בשתים יומם ולילה – ‘המלאכה אינה אוהבת את הבטלה’ – והטבק מחלחל בתוך הלב…

והנה זה שני חדשים עברו ללא מכתב וללא ידיעה מדוד… ופתאום קמה הזקנה ומוציאה מתוך סידורה מכתב מקופל ומעוך ומשטחתו לפני.

– קראיהו עוד פעם, בתי.

אוי, כמה פעמים זה קראתי את המכתב הזה! אני קוראת והזקנה מסיעת לי, היא יודעת כבר את המכתב בעל פה:

‘אמא חביבה – כותב הוא – כאן בתוך ארצנו החמה והנעימה תנוחי עוד מעמלך… תשכחי את ימי עניך… תחדשי את נעוריך, האמיני לי… תשתכר גם רחל, תקבץ על יד כמה שהוא, ותבֹא נא גם היא לכאן… תמצא לה כאן עבודה…’

ובתוך הכירים מהבהבות הגחלים ולוחשות בחשאי, בחשאי. הזקנה מתישבת שוב לעבודתה. חורקים שִנֵי המספרים – ‘המלאכה אינה אוהבת את הבטלה’ – וגם אני עושה במלאכה…

ודממה. הומה הרוח בחוץ ומתדפקת על דלת הבית… ולעיני חזיונות ודמיונות: מושבה ופרדסים… אני קוטפת תפוחי זהב גדולים גדולים… ודוד שם בראש הגבעה על חרבות מבצר עתיק יעמוד, מביט אל עדר הכבשים הנפוץ בבקעה…

– ראי, למה עמדת, בתי, באמצע? – שואלת פתאם הזקנה – באיזה עולם את?…

אֵלי, אֵלי! באיזה עולם אני, ובאיזה עולם אהיה?…

מולדת, ניסן תרע“א; אייר תרע”א.

---

נְכָדִים [נוסח מבואר]

מאת

דבורה בארון

שרה־בתיה הרי היא זקנה כחושה, בעלת קומה וקלת רגלים. משני טורי שניה אין לה אף זכר בתוך פיה. ריסי עיניה גם הם נשרו כבר מזֹקן, אולם בין קמטי לסתותיה מחלחלת עדין האדמומית:

– ברכני נא בברכת מזל טוב, ברוכ’ל שלנו התחיל מניח תפילין היום.

ושני הציצים האדומים שעל גבי שביסה השחור מזדעזעים עכשו על מצחה ומזדקפים כלפי מעלה כשתי קרנים.

– ברוכ’ל בנו של מי? – מתקשה בר שיחתה:

בין נכדיה יש לה כמה וכמה ברוכ’ל, על כן הלא היה שֵם חותנה, עליו השלום, ר' ברוך.

– בנה של חנה… מסמטת האטליז – מסבירה היא מתוך פנים צוחקות ומכַונת את פסיעתה כלפי קְצֵה השפֵלה. מרחוק מחייך לה ביתה הקטן, ירוק תריסים, כפוף ומופלג בזִקנה כמותה – בתוכו ממתין לה עכשו בעלה הישיש, סגי הנהור, יושב לפני גמרתו הפתוחה, מעין בה בעינים קמות ולומד על פה:

– הו־ו־ו־ו, הו־ו־ו־מ־מ־מ…

על פניו מופיע פתאם צחוק קל, הוא מרגיש בפסיעות, מכירן ופוסק מגירסתו:

– שרה בתיה?

– הריני, שמואל דוב.

מידיה, ממקטרנה, מִסודרה ומסנורה הרחב נודף עכשו ריח מיוחד, ריח של נכדים, הזקן מרגיש בו, בריח זה, סופגו אל קרבו להנאתו ושואל:

– אצל מי מהם היית?

– אל תשלֹט בהם עינא בישא – עורכת היא את השלחן – נטפלים לי ומושכים מי בשרוול ומי בסנור: סבתא, תני סוכריות, סבתא, תני אגוזים, סבתא – דא וסבתא – הא… וזלמן שלנו – כבר צצו בפיו שתי שִנים – מסימת היא בהעמדת האלפס על השלחן.

הזקן מנגב את ידיו, מברך ברכת ‘המוציא’ בקול רם ויושב על מקומו:

– עד מאה ועשרים שנה – מצהיבות פניו – ואת הלחם, שרה בתיה, צריך, לפי דעתי, לשרות במרק, קשה ללעסו…

את הארוחה אוכלים במתינות, שניהם – מפנכה אחת. היא פותתת את הלחם וזורקת אותו אל המרק, הוא מוציא כפעם בפעם את מטפחתו האדומה ומוחה את הזעה מעל מצחו:

– כאילו שדובשניות חמות היו נותנות כאן את ריחן – מתרחבות אצלו הנחירים – חייך, שרה בתיה…

שרה בתיה תוחבת ברגע זה את מזלגה לתוך חתיכת בשר רך, מסלקתה לצדו של הזקן ומתרעמת:

– הרי… ואני חפצתי להפתיעך בממתקים לקנוח סעודה…

ואחר כך:

– ומי שִגֵר לך פרפראות אלו – מצא!

– חנה – משער הזקן – ודאי שטגנה זה לכבוד ה’בר־מצוה'.

שרה בתיה שותקת.

– אם כן – הָדיל: שיורים מ’התנאים'.

הזקנה מחייכת, הוא מרגיש זה על פי הלעיסה שנפסקה אצלה באמצע, והוא מרים קצת את ראשו, מביט אליה בעיניו הקמות וצוחק גם הוא:

– זהו בנימין שלנו… שם ממתינים עכשו לברוכ’ל קטן…

ואחר ברכת המזון הוא נוטל את קערורית הדובשניות, מעמידה מתוך גשוש על הקומודה¹, ובולע את רוקו:

– יהא זה ‘בשבילם’, כשיבואו.

בבית שוררת קרירה² של אחר הצהרים. החלונות פתוחים לרוָחה, מחופו של הנהר זולפים ריחות של פרחים וסוּף, נשמעת געיתן המרוסקה של פרות העדר: על הקיר מתקתק השעון הגדול ומונה אחד לאחד את רגעי שעותיו: אחת־שתים, אחת־שתים – בעוד כמה וכמה רגעים יפליט מִקִרבו שתי יונים לבנות, שתרפרפנה רגע באויר, תפגשנה ותתרפקנה זו על זו באהבה רבה, והוא, ‘הזקן’, יצלצל כנגדן בקולו הצרוד והעב: בָּם־בָּם, בָּם־בָּם – ארבע שעות…

עכשו צונח הישיש על הספה הרכה, יושב ישיבה שיש בה סמיכה ומתכונן לנמנם:

– ולפלות מעט את שערותי, שרה בתיה?

וכילד קטן מפקיר הוא את ראשו בין שתי ידיה של הזקנה־האם ועוצם את עיניו.

דממה. בקצה החדר עומדות שתי המטות הגדולות מוצעות ועטופות לבנים, ככַלות ביום חופתן. המפות הגדולות שעל גבי השלחן והקומודה לבנות ומבהיקות אף הן, על המדף מבריקה שורת המנורות המצוחצחות, ולמעלה מהן, על הקיר, מסודרת קבוצה גדולה של תמונות: הבן הבכור, חבוש צילִנדר ועניבה לבנה מתחת לזקנו – ביום האירוסין שלו. חנה מסמטת האטליז בימי הבחרות שלה – שתי צמות גדולות יורדות מעל קדקדה וגופה דק ועָדִין עדיין. הזקן, שמואל דוב גופו, עטוף בטליתו ומעוטר בתפיליו יושב והוגה בספר. אחד הנכדים מהכרָך, גמנזיסט מהמחלקה החמשית, בראש גלוי וילקוט של ספרים על שכמו. ועל כֻלן – תמונת־משפחה גדולה. שמואל דוב ושרה בתיה עומדים זה אצל זו. היא – שני ציצי שביסה זקופים אצלה למעלה, הוא – בראשו חבושה הירמולקה וימינו אוחזת בסנור הזקנה. ומסביב להם – כמִתוֹך גזע של אילן רברב (על פי הוראתה של שרה בתיה) – משתרגים ומסתבכים בנים ובנות, חתנים וכלות, בני ובנות בנים – שִשִים ושתים נפש. ככרובים קטנים, מחוסרי הכנפים מבהירים בראש כלם שלשה פעוטים ערומים, שמֵני־הגוף ומתולתלי הראש – שִלֵשִים. שנים מהם הביאו לכאן הנכדים מהכרך לפני חֹדש ימים, כשבאו להצטלם. עכשו ודאי שנתוספו להם שתים־שלש שִנַים בתוך הפּיוֹת והם יודעים כבר לקרא אבא ואמא…

– ישראל שלנו נסע אל הכרָך – מודיעה הזקנה אגב גרוד בתוך שערות ראשו של הזקן – ודאי שיבקר שם את הנכדים.

הזקן מתמתח על הספה, מזקיף את פניו כנגד אשתו ואומר:

– ואני – הנה מה שהרהרתי עכשו, שרה בתיה: אני הרהרתי, שאלמלי³ נזדרז סנדר שלנו והכניס את בתו הבכירה לחופה – היינו זוכים שנינו לשִלֵש רביעי, חי, חי… מה?…

מעט מעט מתכנסים ובאים הנכדים. הקטנים נכנסים החדרה בקולי־קולות, אצים־רצים אל ראש השלחן, נתקלים אלו באלו וצוחקים בקול. נכנסת גם אחת מהכלות הצעירות, על שפתיה מרפרף חיוך של אם ובין זרועותיה – תִנוק מזורז:

– כלום היה כאן משה’לי שלה?

והזקן פושט את שתי ידיו, ממשמש ובודק כל אחד מהם בראשי אצבעות ומנחש:

– זהו ליבלי… כאן שפרה’לי ופה… תני להם את הדובשניות, תני להם, שרה בתיה…

ואחד, אחד מעלֶה הוא אותם אל הספה, טופלם אל לבו ומדגדגם בזקנו, מרכיב אחדים מהם על שכמו, מכריז ואומר:

– מי מבקש לִקח שנים־שלשה משה’לי בזוז…

הזקנה פורשת עם כלתה לקרן זוית, מסיחה אתה בעניני המשפחה, בנכדים:

– הלואי שאהיה כפרתם – מזינה היא את עיניה בחבורה היושבת על הספה, הביטי, הביטי אל הפעוט שלך…

והפעוט טרוד עכשו כֻלו בזקנו של הישיש, הוא נועץ את אצבעותיו העגולות אל בין השערות, מגרד בהן ומסבכן, ממעכן ותולשן בחזקה, בחזקה. הזקן אינו מוחה. בעינים סגורות ובאדמומית קלה בלחיו – הוא מלטף את רגליו היחפות של התִנוק, ממשמש בצוארו, בחזהו, מעסה באצבעותיו את הבשר העדִין ומגישו אל פיו:

– שרה בתיה, שרה בתיה – קורא הוא – בֹאי לרגע, בבקשה, הריחי נא את בשרו… אַ? שמא אין זה ריח של גן־עדן?…

ובה בשעה ששתי הנשים מתקרבות אל הספה, פוקח התנוק שתי עינים כחולות וגדולות. מגביה את ראשו ומתחטא לפני אמו:

– דזי־דזי־דזי־דזי – בקול, בקול. והקטנים עם הגדולים, מכונסים בשטח קטן אחד, תולים את עיניהם בפניו של הפעוט, מקשיבים מתוך תמיה אל שפתו המוזרה וכל חללו של החדר מתמלא צחוק.

מרחוק, מתוך הרחוב מגיע קול ילדים צלול ודק, קול תִנוקות של בית רבן שיצאו מחדרם.

מתוך כתות שונות ומבין קבוצות שונות מתבדלים עכשו ויוצאים ילדים בני חמש־שש, מצטרפים כֻלם לכנופיה גדולה אחת, אוחזים ילד ביד חברו ומכַונים את פניהם אל הבית הנמוך, ירוק־התריסים, שבקצה השפֵלה:

מחֹא נמחא נא כפַים

לסבתא אגוזים – מלא חפנים

נאוץ־נרוץ, אחת, שתים…

בתוך המערב מקשיבה להם השמש בחיוך קל ושולחת שתים־שלש קרנים להזהיב את ראשיהם, ובפתחו של הבית הקטן מתנפנף הסנור המנֻמר ורחב השולים ומתבדר ברוח כדגל גדול…

_______________

כעבור שעה משתוררת בתוך הבית השתיקה. על הרצפה מתגוללים צעצועים שונים, קליפות אגוזים, אבנים קטנות, חול. בקרן זוית עומד הזקן ומתפלל תפלת מנחה בכונה ובלחש. על החלון עובר העדר, החוזר מן השדה. נשים מדברות בקול ומתוך הפרוזדור מגיע קול פסיעותיה של שרה בתיה. בפנים מאירות וברטבון קל על בָּבות עיניה – היא נגשת ישר אל בעלה, מנענעת כנגדו בשני הציצים האדומים שעל גבי שביסה ומבשרת:

– הריני מברכת אותך בברכת מזל טוב, שמואל דוב…

הזקן הופך אליה את פניו ומבלי להפסיק את תפלתו הוא שואל בלשון הקדש:

– בן זכר?

והזקנה מסלקת מעליה במתינות את סודרה, את מקטרנה, גוחנת ומתחילה מסדרת את כלי הבית ועל פניה מתפשט צחוק רחב:

– והלא יפה עשו שטִגנו היום את הדבשניות…

* * *

ובלילה, כשתריסי החלונות מוגפים והמנורה הקטנה דולקת בחשאי בזויתה, מציצים מתחת לשמיכות החמות שבתוך המטות שני ראשים קטנים: של הזקן – חבוש ירמולקה שחורה ומעוכה; של הזקנה – בשביס לבן, מחוּסר הציצים. מן החוץ מגיע קול קשקוש מקושו של השוער, הרחק, הרחק על גבי ההר קורא איזה תרנגֹל, והזקנה מתהפכת תחת שמיכתה:

– שמואל?

– נוּ?

– האינך ישן?

– ואת?

– ואני – הנה על מה שחשבתי עכשו, שמואל דוב: אני חשבתי, שבחול המועד סֻכות אי"ה, כשיבֹאו הנכדים מהכרך, נצטלם שוב…

– ועכשו כבר ששים ושלש נפש – מתנער שמואל דוב – עם זה הקטן שנולד.

והזקנה מזקיפה את ידה המקומטת, מתקנת בזהירות את שמיכתו של הזקן ואומרת:

– לכאורה רק ששים ושלש, אלא – אצל בת הזקונים שלנו תהיינה ‘חדשות’ בקרוב.

ושניהם צוחקים בחשאי.

על הקיר מתעורר השעון ומצלצל: אחת, שתים ושלש – במתינות ובקול רם – כנגדו מרפרפות עכשו שתי יוניו הלבנות, מתרפקות זו על זו ומתעלסות באהבים.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הפועל הצעיר, כ“ח באייר תרע”א (26.5.1911)

---

לִיסְקָה [נוסח מבואר]

מאת

דבורה בארון

(רשימה)

כחושה ובעלת זנב קצר ומפולש – ככבשה תמה היתה מתהלכת בין קערות הבשר והשומן שבַמִטְבָּחִים של השפֵלה, סופגת את ריחם הנעים ובולעת את רוּקה. כאילו לא היו לה שני טורי שִנַים חדות בתוך פיה וְיֵצֶר של כַּלְבָּה בתוך לבה.

למה לה שריקת־שפתים ולמה לה סרהובים? – הגיעה השעה, שאנו, תינוקות־של־בית־רבן, נשתחררנו מעול ה’חדר' – והרי היא באה ומשתטחת לפנינו בפשוט רגליה הקדומות והאחורות, פוזלת וממַצמצת בעיניה ומַפקרת את גופה אל עשרות הידים הקטנות, כאילו היתה אומרת: ‘הריני שלכם, כֻלי כֻלי שלכם’.

ומכל ילקוט ומכל תרמיל נזרקים עכשיו אליה חתיכות של נקניקים, לחמניות שרוּיות בחלב, כעכים ועוגות.

– רק לא בבת אחת! בבקשה מכם, רק לא בבת אחת! ליסקה אינה אוכלת בשר בחלב…

כעבור שעה קלה רובצת הכלבה בפתחו של פרוזדור בית־הכנסת שבֵעה ומרוצה. משם, מתוך בית־התפלה, מגיעים אליה קולות צלולים ונעימים, קולותיהם של ילדי־השפֵלה המתפללים ברגש, והיא זוקפת את שתי אזניה, עוצמת את עיניה ומקשיבה.

– נו, ליסקה, עכשיו נלך לטייל?

לא. ליסקה אינה נוהגת להשתתף בטיולים. מסתלקים אך אנחנו, ידידיה, אל חופו של הנהר, והרי היא בודלת את עצמה לקרן־זוית חבויה, מתמתחת להנאתה על הקרקע ומתיחדת עם נפשה.

מה ההרהורים, שהיו תוססים בשעות אלו במֹחה הכלבי? וכי הרהרה על עבָרָהּ הרחוק, על ימי השחרות והבחרות שלה, שעברו עליה בין סירי הקום והזִבְדָה בביתו של החלבן? ואפשר נזכרת עכשיו ‘בו’, בכלבו של ה’פריץ', שכל־כך גדולה היתה חִבתה לפניו בימי נעוריו, ובשלשת גוריה השחומים והפעוטים, שגזלו ממנה ואפילו להניקם לא נתנו לה…

צריך לשער, שהרהורים כאלה, או כיוצא בהם, היו רוחשים במֹחה של הכלבה בשעת דמדומי ערב. הלא על־כן היה ראשה מוּטה לקרקע בעצב ובאין־אונים. אולם להטיח נביחה כלפי מזלה, להתמרמר ולבכות – לא היה דרכה בכך.

בכלל לא היתה ליסקה נוהגת להשמיע את קולה בתוך השפֵלה. למה? – ולנשוך גם לא יָדעה כלל: כלבה צנועה היתה, שקטה ונוחה, כלבה יהודית.

רק בליל אישון ואפלה, כשֶשמי העיירה מקדירים, והכל מסביב שחור ונורא, ומתוך הדממה הכבדה מזנק פתאום ובא איזה דבר סודי ואיום – היתה ליסקה עומדת לפעמים באמצע הרחוב, פושטת צוארה כלפי מעלה, ומפיה יוצאת יללה חשאית, חשאית, אבל עגומה, עזובה, קורעת לב. והיה יודע אז יושב־השפלה, שמלאך־המות מרחף עכשיו בקרבתו וחרבו מעופפת על ראשו של אחד מחבֵריו, ויורד היה מתוך רתת וזיע מעל מטתו ומטיח את אגרופו בכותל שלש פעמים:

– עלַיך, ליסקה, ועל ראשך…

וליסקה היתה נשמעת, מורידה את ראשה ומסתלקת לצדי הרחוב דוממה ועגומה.

* * *

כי יש ברחוב הנוצרים שעל ההר כלבים עזי נפש ולהם שִנַים־חרבות וצפרנַים־חניתות – דבר זה ידענו גם אנו וגם ליסקה.

יש שמֵעל הדרך המוליכה מן ההר אל השפֵלה היתה יורדת עגלה טעונה משא. בעל־העגלה עיף ורצוץ הוא, פניו מזיעים וברכיו כושלות, אופני־הקרון נתקלים באבנים וגזעי־עץ ומשמיעים שריקה־חריקה, הסוס – תשש כחו והוא הולך בכבדות – ופתאום מזנקים מכל העברים עשרות, עשרות של כלבים, כולם מזורזים וקלי־רגלים, כולם חצופים־מחוצפים, עזי־נפש ורעים וכולם מתנפלים על בעל־העגלה, ועל סוסיו:

– הַב־הָב, הַב־הָב, הַב־הָב!

ליסקה עומדת מרחוק, מגביהה קצת את ראשה, מציצה ומבטת, ופתאום – היא מקפלת את זנבה הקצר, מתכַּוֶצת כולה ואצה־רצה דרך הרחוב הגדול, דרך סמטת העניים, עושה קפנדריאות דרך פרגודים וגגות, מתכנסת לחצר לפנים מחצר וירכותיה מתרוממות ומשתפלות, מתרוממות ומשתפלות:

– אֶה, אֶה, אֶה…

מה היה לה? למה ומפנֵי־מי היא מפחדת?

בשפלה היו מספרים:

ליסקה נִכותה בגחלתם של כלבים עזים אלו לפני ירחים ושָנים, כשעדיין היתה בביתו של החלבן מחוץ לעיירה. נאמנת ומסורה לבעליה על המשמר היתה עומדת לילה, לילה, ובשמירתה היתה מתכוונת תדיר כלפי ההרריים, החשודים על הגנֵבה.

פעם אחת, בלילה אפל ביותר, הרגישה ליסקה בפסיעות חשאיות המרפרפות בתוך החצר פנימה. ומיד פערה פיה בנביחה, אלא שכאן אירע דבר משונה: מאחוריה חבקו את גופה שתי ידים חזקות, שהכניסו את ראשה לתוך שק צר והתחילו סוחבות אותה דרך עצים ואבנים, דרך חרולים וקמשונים, הרחק, הרחק מביתו של החלבן ומחצרו.

'להיכן? מה קרה כאן? חצרו של רִבונה מה יהא עליה? – הרי על הכלונסאות של הפרגוד משוטחות ומתיבשות קדרות ופנכות. ובלילה חושך ואפלה כזה…

כעבור רגעים מועטים ראתה ליסקה, לצערה, שהיא נשבתה לבין הגויים: בית קטן ותקרתו נמוכה, אבוס גדול מלא ירקות, חרחור של בני־חזיר וריח של כרוב מבושל בחֵלֶב… צר היה לה מאד: בתוך זרים היא, בתוך זרים… השקצים מצפצפים ושורקים אליה בשפתיהם, כאילו היתה משלהם. הנה האחד זורק אליה פת קיבר מרוחה בדם מבושל. אבל היא געלה בו. לא הורגלה לכך, כלבה יהודית… והיא נסתלקה לזוית החדר, נתכווצה כולה ועצמה את עיניה… פתאם הגיע אליה קול נביחה טרדנית, משונה:

– או־או־או־או־או! – כאילו זמזמה סביבה עדה שלמה של דבורים עקצניות: – או־או־או־או!

אֵלו היו כלבי ההר, כלבי־בליעל, שנסבו על הבית, דפקו על הדלת ונבחו אל האיש בעל הבית לאמר: הוצא את הכלבה, אשר באה אל ביתך, ונדע אותה!

ליסקה נזדעזעה ופקחה את עיניה. הזקן, בעל־הבית, הביט עכשו אליה מתוך לגלוג, התינוקות אף הם צחקו והדלת היתה פתוחה.. כעבור רגע אחזו שתי ידים באזניה והתחילו גוררות אותה החוצה, החוצה…

– או־או־או־או־או – מתוך החשכה הציצו בה הרבה זוגות של עינים מבריקות ותאוָניות, שהתנפלו עליה מכל עברים…

למחרת, כששכבה בצדי ההר כואבת ורצוצה, עורה השחור מלוכלך ופצוע ולבה מר לה, מר – הרגישה פתאום בידים חמות ורכות, שלטפו אותה ברחמים רבים:

– ליסקה, ליסקה! – כך קראו לה בשמה, והגִפופים נעשו יותר ויותר תכופים – ליסקה, ליסקה עלובה, מה אירע לך? – והדברים נאמרו בלשונו של בעל־הבית שלה, ‘ביהודית’…

אחד מיושבי השפֵלה נזדמן לה והכניסה לכאן, לרחוב היהודים…

ועוד ‘מעשה’ אחד ספרו עליה בשפֵלה:

הגויים יושבי־ההר תפשו את ליסקה בליל־כִפורים, שאז אין שום יהודי נשאר בביתו, הביאוה אל ההר ובִקשו להאכילה בשר־חזיר. וכשקפצה את שִניה ואת פיה סגרה ועצרה גם את נשימתה מחמת הריח – כך התרו בה:

– אם אַתְּ מסרבת את יושבת אצלנו בתענית שלשה ימים ושלשה לילות.

וכשנִסו אחרי דברי־אִיום אלה לתחוב שוב חתיכת בשר חזיר לתוך פיה – והיא לא רצתה בה, נתנו את זנבה לתוך בקיע של עץ ושִסּו בה את כלבי ההר…

כשנמלטה אחר־כך מידי מעניה פצועה וזבת־דם, ובטנה ריקה, ועיניה מבקשות וצופות מאין יבוא עזרה – נגלתה פתאום לפניה השפֵלה:

בנינים קטנים וצפופים, בית־מרחץ גדול, גלים של אשפה בכל חצר וריח של פשטידה…

זה היה ביום השבת. תינוקות־של־בית־רבן, חפשים מעול־התורה, באו לקראתה חבורות, חבורות, קִבלוה בפולים וקטניות מבושלים, ברִקודים ובצהלת־ששון.

אז הפכה הכלבה את ראשה כלפי ההר, נבחה כנגדו נביחת ‘הגומל’ – ונתקשרה אל השפֵלה יותר מבתחלה.

* * *

זה היה בסוף החורף. הנהר של השפֵלה, קפוא ומכונס אל תוכו, השתטח לפנינו בכל זיו קרחו המבהיק, ואנחנו, מזוינים בשחיפי־עץ בִמקום סנדלי ברזל, התרוצצנו וטסנו אילך ואילך בפנים מאדימות ועינים נוצצות. היום היה ‘יומא דפגרא’, והקרח מתחת עדיין היה חזק למדי, וממעל מציצה שמש בהירה, אביבית, והיא מלטפת בקרניה את הפנים ואת הצואר…

הכלבה שלנו אף היא כאן. על פתחו של החדר אין היא צריכה להמתין לנו היום, עד תפלת המִנחה יש עוד שהות – תהיה, איפוא, כאן ותָזין בנו את עיניה ואף אנו נשתעשע עמה.

ואוחזים זה באזניה והלה בזנבה, מגררים אותה על גבי השלג התחוח, מפזזים ומרקדים כנגדה, עושים סביבה כמה וכמה כרכורים, סורטים אותה ומדגדגים, סורטים ומגפפים – והכל מתוך דיצה:

כַּלְבָּה נָאָה וַחֲסוּדָה!

מָחָר נְתַקֵּן לָךְ סְעוּדָה,

טְרַ־לַ־לַ, טְרַ־לַ־לַ…

אולם כאן מתארע דבר־מה: הכלבה, כולה מרתתת ומזיעה, משתמטת פתאם מידינו, מצמצמת את צוארה עד שהוא נעשה קצר מאד ומַתחלת למצמץ בעיניה, כלפני איזה אסון נורא.

– ליסקה, הלואי שנהיה כפרתך…

– הי־הי־הי־הי….

היא מציצה בנו ואנו מציצים בה וכל החבורה מַפְנָה מבטה אל ההר – וכולנו מזדעזעים פתאום ונלחצים זה אל זה: מן ההר, מרחוב־הגויים, קופץ ובא כלב שחור וגדול, מסולסל ממשפחת המסולסלים – כולו אומר עזוּת, והוא מקשקש כנגדנו בחוליות של ענקותיו – ולועו פתוח. מרוצתו היא מרוצת הצבי ונביחתו – אימה.

ליסקה התנודדה. רגע פערה את פיה ובִקשה להתחיל בנביחה, אלא שחזרה מיד ממחשבתה זו והורידה את ראשה. כפות רגליה רעדו ונתרשלו והיא צנחה על גבי קרקע, נתמתחה וכולה כאילו אומרת: ‘מה לי ולך?’

אולם הכלב עז־הנפש קרב אליה מתוך נביחה:

– הו־הו־הו־הו…

כאן לא שלטה כבר ליסקה בעצמה. היא הגביהה פתאום את זנבה הקצר, יִשְרָה את גופתה וזקפה את קומתה ו־בפעם הראשונה בחייה – נבחה נביחת מחאה:­­

– הַב־הַב־הָב – שלש פעמים זו אחר זו, אלא שנבהלה, כנראה, היא גופה מקולה, נתקפלה כולה והתחילה אצה־רצה בכל כח רגליה הדקות אל השפֵלה. ואף פעם לא הפכה פניה כלפי הנהר ואף לא לצד ההר…

ואולם מכאן ואילך התחיל הכלב הנכרי לבקר את השפֵלה. אם אף ליסקה היתה מבקרת את ההר – לא ידענו. אנו, התינוקות של רחוב־היהודים, היינו מאיימים עליה ומתחננים לפניה, שלא תלך אל רחוב הגויים, והיא – היתה מרימה את ראשה ומעמדת פנים של צניעות, כאילו היתה אומרת: ‘רצונכם ואתכנס אל פרוזדורו של בית־הכנסת ואשכב שם שעות, שעות בלי שאניע רגל קדומה או אחורה’… ואף־על־פי־כן היתה נעלמת מזמן לזמן לשעות שלמות…

היתה שעת הפשרת־השלגים. בכל פנה ועל כל צעד קלחו והזהירו שלוליות של מים, אניות של נייר הפליגו ועברו מצנור לצנור וסירות של עץ שטו ונסחפו הלאה, הלאה בזרם… בתוך האויר תסס רעשם של המערוכים ונדף ריחן של המצות החמות. וצחוק של בחורים וקולות של ריבות הלכו מסוף השפֵלה ועד סופה: אביב, אביב, אביב. ועולמו של הקדוש־ברוך־הוא כל־כך נאה היה באותה שעה, והעבודה בחוץ – כל־כך נעימה, עד שילֶד לא התכונן, שהשמש עומדת כבר בתוך המערב, שִפולי־הרקיע מאדימים ומן החלונות מציצים האבות, מתופפים בראשי־אצבעות ומודיעים, שכבר הגיע זמן תפִלת מִנחה.

וכשיָצאו הילדים מבית־התפִלה, הרגישו בחסרונה של ליסקה.

הכיצד? הן מאז הבוקר מוטלות העצמות סמוך לאטליז ומתיבשות בשמש. על־גבי האשפה מתגוללים שיורי־האוכל כל היום – וליסקה איננה.

מצד מערב נשבה רוח פושרת וקלילה והרחק, הרחק בתוך האחוּ נשמע קול של התפקעות; נתבקע עתה ז’וז’יק, הנהר של השפֵלה, גזר את עצמו לכמה וכמה גזרים ואִיֵם על רחוב היהודים בשטף־מימיו. והלילה היה ליל סוף־חודש, לילה אפל. הלב נתכַוֵץ מתוך דאגה: בלילה כזה! אפשר עבר דרך כאן איזה אִכר, משך את הכלבה אחרי עגלתו והעבירה את הנהר… אפשר ירדו לכאן ‘שקצי’ ההר ונטלוה – מי יודע! שמא כדאי היה לעלות לרחובם, לרחוב־הנוצרים?…

– אך – הס! שם, בתוך שיורי־השלג שבצדי־ההר, מתנועעים שני גופים שחורים. הנה הם מתעכבים רגע, מגביהים את ראשיהם למעלה ומשמיעים נביחה קלה; בעוד רגע – והם מתנועעים שוב, מטפסים ועולים מעלה, מעלה: ליסקה – בחברתו של הכלב הנכרי…

כמחרוזת גדולה יורדת עכשיו כנגדם שורה ארוכה של כלבי־ההר בלוית שריקת־שפתיהם של ה’שקצים' – ואוי לאותה בושה, אוי לאותה כלִמה.

ומאז נשתנתה ליסקה תכלית שִנוי. כבר לא היתה מַמתנת לנו על פִתחה של חצר בית־הכנסת ושל ה’חדר'. וגם מזגה הנוח לא היה לה עוד. היא למדה לנבוח ככלבי־הגויים – ויש שהיתה קמה ממקומה, נכנסת בחשאֵי־חשאין לאיזה מִטְבָּח, מכַוֶנת את הרגע, שבעלת־הבית יוצאת, – ואוי לעינים שכך רואות! – את נתחי־הבשר היותר משובחים היתה גונבת…

– ליסקה, ליסקה!

היא צונחת לארץ, אוכלת ומוחה את פיה ושתי עיניה הולמות ומבריקות בברק מוזר.

– אוי ואבוי.

– ומה יהא בסוֹפה?

בלב כואב ובקול עצוב היו הילדים שואלים זה את זה שאלה זו.

ויש שאחת מן האמהות מסתכלת בפני תינוקה העגומים, מבקשת לעשות לו נחת־רוח ואומרת:

– הֵילך פת זו בשביל הכלבה שלך, טול והַאכילה!

– האכילי אותה אַתּ בעצמך, אם רצונך בכך – היתה באה תשובה של רוגז.

וכשהיה מגיע אחר־כך הלילה ובתוך המֹח התחילו מפעפעים החלומות, היה רואה כל אחד מאתנו את השפֵלה והנה היא מערת־פריצים: עדת כלבים שמנים ומסולסלים, ששִניהם חזקות ויִצרם רע, והם הולכים ועושים כאן מעשים, שאין דוגמתם לרוע – כאותם הכלבים שבתוך הרחוב ‘שלהם’, של הנוצרים…

ומתוך רתת ומתוך זיע יקיץ כל אחד משנתו ואת דם לבבו יקריש ההרהור השחור: ‘ליסקה אינה עוד שלנו’ –

_______________

באותו היום ירדה השמש לצד מערב מפולשת ופגומה, ותיכף לשקיעתה הגיחו מאיזה מרחק פלאי, עננים שחורים וכבדים, צָפו ועלו על האופק והחשכה הָיָתָה.

אף ילד ממנו לא ירד אל חופו של הנהר ולא נהנה מרֵיח סוּף ופרחים.

– וכי כבר התפללת תפִלת־ערבית?

– ואתה?

וכצללים אלמים עמדו הילדים בתוך בית־התפלה, בדולים ונבדלים, ילד לעצמו, ילד לעצמו. ודוממות ועגומות עמדנו אנחנו, הילדות, מאחורי בית־הכנסת, מקשיבות לנגון העצוב של המתפללים, ל’קדיש היתום', והעינים צופות אל המרחק האפל.

‘ובִערת הרע מקרבך’ – מי אמר לנו דבר זה היום? ‘הרבי’ בתוך החדר? חברינו הגדולים? ואולי איש לא אמר זה…

וכמתוך איזה תהום שחורה עולים ומתיצבים לפני עיני רוּחנו מאורעות ועוּבדות מחיי העבר, גבורים מכִּתבי־הקודש: עכן עם לשון־הזהב הגדול ועם אדרת השנער… ראשו מורד ועיניו כבושות בקרקע, ומבול של אבנים יורד על ראשו, על פניו, על כל גופו החוטא: ‘מה עכרתנו – יעכרך ה’ ביום הזה'… ואנו זוכרים גם את האיש עם האשה המִדיָנית על רמחו של פינחס בן אלעזר…

כן יאבדו, כן יאבדו…

על הקרקע לפנינו שוכבת ליסקה חוטאת ומלוכלכת במעשיה המגונים, ואף אחד ממנו אינו מעביר את ידו על עורה, אף אחד מאתנו אינו מְהַנְאָה במלה חמה.

המרשעת! זה אחר זה דרסה את אפרוחי־התרנגולות המתהלכים בתוך השפֵלה, בלי בושה וכלִמה… ומעשה בעני וחולני, שתִקן לעצמו סעודה מִכָּבד של עגל צלוי – ובאה הזוללת וגזלתה… ושוב מעשה בתינוק בן שנתו, שישב ושִחק בחול ובידו כעך מרוח בחמאה – וקפצה ‘היא’ ונשכה את ידו של אותו תינוק ואת הכעך אכלה על הַדם…

– הַס־ס־ס־ס – כולכם כאן?

כל אחד פסע פסיעות חשאיות, חרֵדות, בתוך החזה דפק הלב בחזקה, בחזקה…

על גבי אחד מן הכלונסאות שבתוך השוק היה מוכן כבר החבל. ארוך ועב וקצהו, ענוב וקשור, התנפנף ככנף שחורה בתוך האויר אילך ואילך…

– היכן היא?!

הכל ידעו, שליסקה עומדת בינינו, אבל אף אחד מאתנו לא נועז לשלוח יד ולאחוז בצוארה… ראשה מוּרָד היה לארץ בעצב כל־כך עמום…

– הי, הי, הי, הי, הי, הי…

וכי נִבא לה לבה דבר־מה?

אפשר טוב לשלוח אותה לנפשה?… תתגולל מאחורי איזה פרגוד מוחרמת וגלמודה. או – תלך לה ההרה ותתבולל בין הכלבים ‘שלהם’…

– עמדי על רגליך האחורות, כלבה!

והיא מקבלת עליה את הדין.

– תחבי את ראשך אל תוך העניבה.

היא אינה מתנגדת.

באויר חרק דבר־מה, רעד רעד ונשתתק. ועל השמים זחלו עננים שחורים. העיקו על המוח בכָבדם וחנקו את הגרון.

– ל־י־ס־ק־ה!…

וזו, שקָבלָה ויללה על מיתתו של כל אחד ואחד מדָרי־השפֵלה, מתה היא גופה במנוחה ומתוך שתיקה גמורה. אף אנחה אחת לא יצאה מתוך גרונה.

השילוח, תמוז תרע"א (יולי 1911)

---

פֶּרִיל

מאת

דבורה בארון

שמֻרות עיניה היו רכות, חִורות תדיר, הגבות – קלושות, זעירות, אולם היגון, שהציף מתוך עֹמק בָּבותיה שחור היה וגדול.

‘למה’? ‘וכי מה רעה עשיתי לכם?’ – פנים של עלובה ואינה עולבת.

– פּריל, שמא תואילי להזדקף קצת ולא תהא חטוטרתך בולטת כל כך, מה?

ככה אנחנו, שלש אחיותיה הצעירות מקנתרות אותה – וכלנו משכמנו ומעלה גבוהות ממנה.

פריל שומעת את קלונה, כובשת מבטה בקרקע ושותקת.

ויש שראשה הקטן מתנדנד בין שתי הכתפים הגדולות, הפנים מחוירים והעינים מטיפות וצופות אל הפתח, לחדר האֹכל, אל המקום ששם עכשו ההורים והשכנים שקועים באיזה שיחת חולין; כַּונתה ברורה לנו כשמש: תבֹא נא לכאן האם, תמצא אותנו בשעת קלקלה ותנזֹף בנו יפה, יפה, ואותה, הכחושה ותשושת הכח תכניס תחת כנף סנורה, תעשה בה מעשי חבה, תפַיסה ותשַדלה בדברים – לצערנו ולדאבון לבבנו. ניחא. תלך לה, הדוכסית, להלשין עלינו לפני אמא, ולעת עתה – הלואי שלא יהא רק קולנו נשמע שם בחדר האכל… ומזוינות בלבנים מזוהמים ורטובים מזנקות אנחנו שלשתנו על הגוף המגוחך והפעוט, ממטירות עליה מבול של הכאות וחרופים, צובטות וסורטות, מורטות את השערות ותולשות והכל – בחשאי חשאין.

ופריל – עוצמת היא את עיניה, שומטת את ראשה על ברכיה, מתכוצת ומצמצמת את גופה היטב, היטב וכֻלה נעשית חטוטרת אחת גדולה – מטרה לחִצי זעמנו.

דוקא בשעה כזו משתתקים הקולות בחדר השני. אבא – ודאי נזכר בבית המדרש, השכנים נפטרים מן הבית אחד, אחד, בתוך דממת חדרנו משתפכת בחשאי חריקת הדלת – וידינו מתרשלות.

אחר כך, כשאבא מת, נחלתנו, בית הרב, היתה לזרים ואנחנו גָלינו מעל שלחן הקהל – היתה רוח אחרת במחיצתנו. דירתנו החדשה – ריח ‘השלֹשים’ לא פג מתוכה חָדשים, חָדשים. אמא – ניטל זיו הפנים שלה, חיוכה נסתלק וחמתה תדיר עלינו, חמשת בנותיה – חמשה פיות, התובעים אֹכל ממנה, והיא – מה היא ומה כחה?

בעת ההיא לא היה הבל של תבשיל נראה בביתנו גם בימות החול, גם בשבת; ולפנות בקר, לפנות בקר, בחרֹק השלג תחת רגלי שואבי המים בחוץ, והביתה מסתנן ובא קור צורב עם קללה אכזריה של יום חדש – היו אחיותי שֹריל ובתיה מזדרזות וקמות, אוספות מתוך נקוף לב את פרורי הלחם האחרונים מעל השלחן ומסתלקות לבית תופרת השפֵלה. אני – מקומי היה אצל עריסת הפעוטה: אמה – חלבה נעלם אצלה מחמת יסורים ועגמת נפש; הקטנה – עוד טרם צצו לה רוב שִניה, נחוץ היה אפוא לשרות פת במים, להלעיטה קמעא, קמעא, ולהשקיט את רעבונה.

ומי מתלבט עכשיו בלי מטרה בתוך אפלוליותו של הבית, מסתבך בין רגליה של האם ומחשיך את עולמה? – פריל.

– הבוגרת, אוי ליולדתה! היא לא תנקֹף אפילו באצבע קטנה לטובת אמה, לא. ואילו סִדרה לפחות, את הספרים בתוך הארון, שמא יבֹא מאן־דהוא לקנות…

הספרים? – איזה ספרים? הש"ס ו’הפוסקים' הן נטלו מכאן, ספרי המחקר והקבלה – אין כבר זכר להם; מבין גלי ‘השֵמות’ הצבורים על האצטבה האחרונה משחיר רק תיק טליתו הישן של אבא ומסביב מטַילים העכבישים הגדולים.

– מה? כלום היא מוכרת גם את אי־אלו ‘תשמישי הקדושה’ שבתוך הארון, כך?

– זה בנוגע לספרים הוא שואל? ודאי תמכר, אלא מה? הבנים הזכרים שלה ישתמשו בזה? אויה לה… הגישי כסא, פריל.

ומתוך התיק הישן מוּצא ה’סדור' הגדול עם עליו המקומטים מרוב משמוש ועם ריח של אבא – ועל המקח יעמדו אחר כך, אומר כבודו? יעריכו אותו בביתו של הרב החדש? ככה, ככה. יומא טבא, שנה טובה, ואת הדלת תסגור כבר היא, האם גופה, אל נא יטריח את עצמו…

ומעשה שטן – בשעת חזירתה מִפֶּתח הבית היא נתקלת דוקא בגופתה הצנומה של פריל, זו הבוגרת שאינה נוקפת אפילו באצבע קטנה לטובת אמא, ואַי, אַי, אַי, אַי – בקצף לבן בין זויות שפתיה ובטרוף הדעת עד שכֹחותיה עוזבים אותה והיא פורצת בבכי היסתירי, ממושך:

– אויה לה שכך עלתה לה… הן עליה היו כלם… כלם, כלם כל יושבי העֲירה…

ובה בשעה שאמא טרודה בקנוח דמעות והַתרזה כלפי מזלה, מתעטפת פריל בסודרה, עוברת בפסיעה קלה את החדר ועוזבת את הבית – ולשעות, שעות.

– להיכן?

מענה לא יבֹא, זה ידוע גם לי, גם לאחיותי שריל ובתיה.

בערב, כשתשחק לנו השעה, הקטנה תשחק בתוך עריסתה ואמא תתנמנם מרוב עיפות וצער – נתחמק שלשתנו מן הבית ודרך שבילים צרים וצדי סמטות נתגנב בזהירות אל חֻפו של הנהר, אל האחו. וכאן, בין צבורי שלג וערמות קש קפואות, נמצא אותה, את פריל מתהלכת אילך ואילך רועדת ומזדעזעת מקור – ובחברת ריקא: בחור המנגן בחתונות השפֵלה – יואל ‘כלי זמר’.

היא, פריל, מספרת לו עכשו בחשאי על לבה הקשה של האם, המכָה כל כך באכזריות, כל כך באכזריות – ועל שום מה?

והוא – לה על איזה כרך גדול עם בית חולים ידוע ורופאים מומחים, היודעים לזקוף כפופים וליַשר גבים עקומים.

אחר כך יש שהוא מדבר גם על איזה בית ספר, שהוא ילמד בו, ישתלם ויכבֹש לו בעזרת כנורו דרך בחיים; רק לא להתעצב, רק לא לבכות, פריל…

ושניהם משתתקים ונעלמים מאחורי איזו ערמה גבוהה, ואנחנו, האחיות, שלשתנו אוחזות זו ביד זו וגולשות בזהירות אחריהם, אחריהם…

* * *

זה היה בתחלת האביב. יושבי השפֵלה, לבושים שחורים ולבנים, נתקבצו ובאו לראות במזמוטי חתן וכלה, שנכנסו באותו ערב לחֻפתם. היתה הכלה יתומה רפת־כח וחניכת אנשי חסד, וכנורו של יואל, בודד, בלי לוית תוף ומצלתים, הָמה הפעם בעצב מיוחד, בכה וסִפר על איזה עבר חמים עם לִטופי יד אב וברכת אם חשאית, על מות אכזרי, חיי תפל ופשע, על פת לחם; חזר רגע מן הפורעניות ופתח בנחמה – ושוב צלילים עגומים ושוב בכיות.

עיני המנגן, רחבות ולחות, הביטו לאיזה נקודה שמחוץ לבית והלאה, גבו, שנכפף עכשו אצלו משום מה, בלט מתחת לחולצה כחטוטרת עגולה וגדולה, ופריל – דחוקה לבין ארחי־פרחי ההר והשפֵלה, עמדה מאחורי החלון הפתוח בחוָרון משונה על הפנים ובעינים רכות ומלאות תוגה, העינים שלה – ובכתה.

– האם צִותה שתלכי כרגע הביתה – הבאנו לה, אני ואחיותי פקודה מן הבית.

היא אפילו לא זעה.

– טוב – התרתחה האם, ושפתיה מלבינות כסיד – נשכב אפוא תיכף לישון, וילדה מכן בל תהין לפתח ‘לה’ את הדלת – המפתח הוא מעכשו בידי וברשותי.

על חלבונות עיניה צצה ועלתה פתאֹם איזה רשת של גידים דקים ואדומים. אותנו, הגדולות, דחפה לצדדין ברציחה (בלי שום משֹא־פנים בעד זה שגִלינו לה הערב את סודה של פריל) ואת גופת הקטנה, שהעיזה להקיץ משנתה, נדנדה בכל כח ידיה וחבטתה בדפני העריסה. היה נורא.

בחצי הלילה נשמעה דפיקה קלה בדלת.

– מי שם?

מן החוץ הגיעה לחישה חשאית וזעזוע קל של נימי כנור. האם התנודדה בתוך המטה, התרוממה ושוב צנחה על הכר.

בעוד רגע עמדה פריל לפניה, מפתח הדלת היה שוב בידה, היא נגשה אל השלחן והגדילה את שלהבת המנורה:

– היכן היית?

שתיקה

– אני מבקשת אותך להודות… מה? יש לי הרשות לדעת היכן היית? יש?… יש,

– אַ?…

באותה רשת הגידים האדומים על חלבונות עיניה ובקצף לבן בין זויות השפתיים:

– עם ‘כלי זמרים’ להתהלך, אַ?… עם קטלי קניא וארחים ופרחים, אַ?… הגידי?.. לא, הגידי אַתְ, אַתְּ ב־ע־צ־מ־ך…

פריל מונעת רגע את ראשה מהכאות, זוקפת את פניה ומביטה ישר אל עיניה של האם.

– מה אַתְּ רוצה?

– מה אני רוצה? שלא תקפחי את חיי רוצה אני… שלא תמיטי חרפה על משפחתנו, המבינה את? שלא תבישי את פני אבא בקבר, הריני רוצה… שלא… תלכי יותר אל נבלים וריקים…

– ואני אלך.

– אם כך – מוטב שאקברך הלילה.

– הלואי!

וחסל, פסיעות כבדות אחדות וגניחת המטה השבורה תחת גופתה של האם. שלהבת המנורה דעכה וגועה מעצמה והחשכה הָיָתה. וצר נעשה פתאום החדר עם אוירו המחניק, עם הדרגש הצר והקשה, שצריך לשכב עליו, לשתֹק ולעצור בנשימה: מה ‘היא’ עושה שם בתוך חשכתו של החדר השני?… וטוב. טוב מאד. תדע מה זה מוסר אם, זו הכחושה ותשושת הכֹח, המפונקת כל כך בעוד אבא חי… ותיתי לה. תהא נא ישרה ונוחה, יושבת בית ומנענעת עריסה, או תלך ותעסוק בתפירה כל היום, אלא מה?… ומענין מה מהרהרות שר’ל ובת’ל שם, למרגלותיה של אמא… שוכבות הן ומקשיבות לזה שנעשה בחדר השני… ואמא – דומני שאף היא – עיניה פקוחות והיא עוצרת בנשימה ומקשיבה…

הס, בתוך השמים רועד כוכב ונכבה. הרחק, הרחק מחוץ לשפלה מילל איזה כלב.

– פריל?…

נשמע קשקוש קל של כלי־זכוכית – מצנצנות סמי הרפואה של אבא, כמדומה…

דבר מה רועד בתוך האויר, וריח של פצע שאין לו תקנה – ריח של קרבול ממלא את כל חללו של הבית.

עכשיו האם אינה משתדלת כלל לכסות על מבוכתה:

– אויה לה ואללי לה – מה הילדה עושה שם?…

היתה הרוָחה. שר’ל ובתיה, קופצות ממשכבן, מסַיעות לאם למצא את המפתח, כלי הבית נעתקים ממקומם ברעש, דרך פתח החדר השני מתפרצת הביתה קרירה¹ נעימה, עם רצועת אור של יום חדש, עם אויר לנשימה. מביאים קרח וכוסות קום², שכנות סופקות כפיהן ומדברות בקול, באים אנשים מפוחדים וילדים קטנים – ואוי ואבוי – היא הלא נשרפת, הילדה, הביטו!… ומתוך קולי הקולות הללו עולה גועה איומה וגדולה:

– ב־ו־ע־ר…

הרי גם הרופא. הוא מסתלק לזוית עם איזה שכנה. מדבר בחשאי ומניע את ידו ביאוש… ‘כמו בשעת גסיסתו של אבא… לא, זהו נורא’…

אני עוצמת את עיני ומשתדלת לציר לפני את פֶריל בימי שלוותה, בשעה שהיא, אהובה ורכה, היתה שומטת את ראשה על ברכיו של אבא, מקשיבה לדברי החבה שלו ומחיכת בחשאי… לשוא. לפני עיני רוחי מרחפת עכשו פריל אחרת, חִורת ועלובה, פעוטה וטעונת רחמים… ילדים קטנים קוראים תהלים בקול עצוב, נרות דולקים והביתה מכניסים את טבלת הטהרה, את השמיכה השחורה… פריל, זו הכחושה ותשושת הכח, המפונקת כל כך בעוד אבא חי… ואחד אחד צפים ועולים בזכרוני החטאים שחטאתי לה כל הימים. הן עדין אתמול בערב הלשנתי עליה לפני אמא וגרמתי לה מה שגרמתי; וכשהתנפלה עליה אחר כך האם, הכתה ורמסה ברגלים, צבטה ובִקשה לקרֹע את בּשרה לקרעים – לא ירדתי מעל משכבי ולא עמדתי לה בשעת דחקה… לא, היא לא תמות… אי אפשר… הרופא יצילנה, הוא צריך להצילה… הנה גם קולה הולך ומתנמך, גונחת היא רק גניחה קלה, כאדם החושש קצת בראשו… אפילו הנשים נשתתקו ואינן מטפלות בסמי רפואה… הנה גם אמא באה משם, דוממה ובפסיעה קלה – היא מביטה אל הקטנה, מביטה אלי ו־פעם ושנית ושלישית – היא מטחת את ראשה בכותל. בלי אֹמר ובלי דברים, אפילו בלי דמעות.

בתוך העריסה מתנודדת הקטנה ומתחילה מפרפרת בכל אבריה מתוך צוחה, ושר’ל ובתיה, חִורות ורוטטות, מוציאות אותי אל החדר השני.

מכֻוצת כֻלה ובחטוטרת מָבלטת, כמוכנה לקראת הכאות וחרופים – שמֻרות עיניה היו מפשלות למעלה, הבבות קמות והפנים:

‘למה?’ ‘וכי מה רעה עשיתי לכם?’ זה נתכַונה כנגדי, המלשינה…

— פֶריל, פ־ר־י־ל…

מתוך לבבה נשמעה רק שריקה צרודה, כאלו נגעה שם איזה יד נעלמה בכמה וכמה מיתרים פגומים, ואפשר היה זה זעזוע נימי כנורו של יואל, שעמד מאחורי החלון – מי יודע!

הפועל הצעיר, ד' באלול תרע"א (28.8.1911)

---

עַצְבָּנוּת

מאת

דבורה בארון

לשפרה היו עינים תכולות ושתי גומות של חן בצדי לחייה, ועור־פניה כל־כך צח היה ועדין עד שבשביל זה בלבד – משערים – כדאי היה לו לפינחס הנגר לחזר אחריה בימי נעוריה שלש שנים רצופות, ולישא אותה, לבסוף, בלי נדוניה, אפילו בלי בגדי־חתונה הגונים.

אחר כך, כשפינחס זה מת עליה והיא, מטופלת בשני ילדים קטנים, חזרה לבית הורתה – הלבינו אי־אלו שערות בזָויות רקותיה. תכלת עיניה אף היא נעכרה קצת מחמת דמעות, אולם זיו פניה ועדנתם לא נִטלו ממנה; ואמה, אשה חולנית ויושבת־תנור, בהביטה מרחוק אל שפרה זו היאך היא צעירה ומלאת־חן יושבת ומניקה את ילדה – היתה מהרהרת: – מעט מזל ורצון הבורא – והרי זו עולה גם עכשיו ביפיה על כל הבתולות השמנות, היודעות לשפר בפוך את פניהן.

ונתכונה היא במחשבה זו כלפי דוד שכנה, רַוק אמיד ובעל קומה, שנהה כל־כך אחרי שפרה לפני שנים מועטות, ועכשיו הוא נושא את עיניו אל התופרת החדשה, שבאה מהכרך, ושולח לה עניבות של משי למתנה.

היה חורף קשה ושופע שלג. הרוח הקרה שבאה מצד צפון, יללה בלילות בארובות העשן והתעללה בשלהבת המנורה. שער העצים עלה מיום ליום, ולפיכך שמחה הזקנה כשנתעכבו פעם על פתחה סוסי הגביר מהאחוזה הקרובה, והגבירה בעצמה באה הביתה ברשרוש של עשירוּת ובהצעה טובה לקבל את שפרה בתור מינקת לנכדתה.

הדבר קרה בשעת דמדומי־ערב. על כרכוב התנור הבהבה כבר העששית הקטנה ושלחה את עשנה אל תוך חללו של החדר. התנור, שהוסק בעצים רטובים ובקמצנות רבה, העלה אף הוא אד מחניק ורע, ולבסוף, הילד בן השלש, שישב בפנת החדר בפנים מלוכלכים, באצבע תחובה אל תוך הפה וגעה בקול מעורר גועל – והגבירה הוכרחה לאמר, מה שעליה לאמר, בחפזון ובקצור נמרץ.

אירע כך, שבתה היולדת היתה זקוקה לאי־אלה חולצות ולא הספיקה לתפרן לפני הלידה. מכיון שכך, הרי היא, הגבירה, צריכה להזמין לביתה את התופרת החדשה; ועד שזו תקפל את מכשירי התפירה – תתקין, אפוא, גם שפרה את עצמה – שמחר בבֹקר הרכב משכים לפתחי שתיהן.

הזקנה נענעה בראשה בהסכמה: במה שנוגע למזג בתה ולחלבה – הלואי שישתבח כך מזלה, אלא זה, שהפעוט בן שני החדשים ישאר עכשיו בלי אם, הרי – מה שייך – ועוד.

ושפרה, שישבה כל אותו הזמן באדמומית קלה בלחייה ובהחלטה גמורה לקום ולפנות מן החדר את העריבה המלאה כובסים מזוהמים (לכל הפחות – לסלקנה הצדה), חבקה עכשיו את אותו הפעוט, שעליו דברה הזקנה, חבקה אותו בזרועות חזקות ובאהבת־אם – ושתקה.

שתקה היא אחר כך גם בתוך הבית הגדול והמקומר שמחוץ לעירה, במקום שבת־קול הדבור מהלכת מסוף כל חדר ועד סופו, והמראות המצוחצחות, שאצל כל קיר ומחיצה, מטילות אימה בענקיותן ובברקן הקר.

הרחיצה בתוך אמבטי – בלי חום ובלי רעש של בית מרחץ – היתה אי־נעימה. המשרתת, שהגישה חמין וצונן, היתה גבהת קומה, לבושה בבגדיה וחגורת־סינור, הרצפה מתחת – יבשה והחדר מלא אור, ושפרה נזכרה בבית החולים שבכרך, שהביאוה שמה פעם אחת בחלותה, והאחיות הרחמניות עומדות עליה ומפשיטות את כותנתה בעצם היום.

אַת השתדלי להשתמן – דברה אליה המשרתת בשפשפה את גופה בספוג – ואז יהא חלבך מצוי, והנאה תהיה גם לך, גם לבעלי־הבית, שעל כן הלא הם מאכילים את המינקת מזון טוב ומבריא.

ואחרי בדיקת הרופא מזגו לה אמנם כוס שוקולאדה ריחני וחם. בתוך הקיטון שרר חצי אופל. הפסיעות על גבי המרבדים היו חשאיות ותמוהות, והיולדת – צעירה, מלופפת לבנים ופנוק – רמזה לשפרה ללבוש את השמלה הרחבה, המוכנה בשבילה, ולתת שביס קטן ולבן בראשה – ושאלה לשמה ולשנותיה.

– ואת אינך חושבת להנשא לאיש בקרוב, מה? – וגחכה בזהירות ובקול חשאי מאד. צחק גם בעלה הצעיר, זה שהביט אל שפרה בשביעת־רצון, כמעט בהתפעלות – גם אמה הגבירה; ושפרה, שישבה עכשיו בקצה המטה, כשחזה המלא חשוף, והבריה הקטנה המוטלת בחיקה נלחצת אליה בחום זר ובפה רירי – עִקמה את פניה וחשבה שצוחקת הנה אף היא. רק אחר כך, בעברה דרך חדר האכל המקושט, והאור שם גדול, ומכונת התפירה מקשקשת והתופרת יושבת ושרה שיר של אהבה – נכנסה אל החדר הראשון שנזדמן לה בדרכה, סגרה את הדלת אחריה והסתכלה בראי…

היתה דממה גדולה. רק בתוך התנור התפקעו העצים הבוערים והמו בעצב, והרחק הרחק מעבר לאחוזה נשמעה בכית ילד, בכיה כל־כך עזובה, כל כך מעוררת רחמים.

ואז נגשה שפרה אל החלון, הביטה אל השדות השוממים אשר מסביב, אל הדרכים והשבילים המשולגים, אל קבוצת הבתים, בתי העיירה הקטנים – וכבשה את פניה בזגוגית החלון הקרה.

ואותה המשרתת, אשר סִפרה בבוקר מתוך בליעת הרוק על המזון המבריא, שמשפיעים בבית זה למינקת, עמדה אחר־כך בחדר האוכלים הגדול והודיעה, כי שפרה לא תסב היום אל השולחן, כי היא שוכבת על הספה שבתוך הקאביניט ובוכה.

– כך, זו שהביאו היום מהעֲירה.

שטות עשתה המשרתת, שמסרה את הדבר לפתע פתאום, ובלי הקדמות ובלי זהירות כל שהיא – זה הבינו כל המסובים: הגבירה היתה אשה שמנה ועלולה מאד שיאחזנה השבץ אחרי התרגשות יתרה; אבל את הנעשה אין להשיב – והסדר אצל השלחן הֻפרע מיד: נעתקו כסאות ממקומם, המפה הלבנה נשמטה הצדה; כלי זכוכית נזדעזעו, פגעו אלו באלו וקשקשו, והרופא הזקן, שמַפּיה צחה היתה קשורה כבר לצוארו, והוא כולו שקוע ומחטט בקופסת הסולתניות¹ אשר לפניו, קם ויצא אחרי הגבירה תוך כדי לעיסה.

בתוך הקאביניט שררה עכשיו אפלולית של בין השמשות. וילון החלון היה מורד, התנור – סגור ומפיץ חום נעים מסביביו; וגברת הבית התקרבה אל הספה בפסיעות מרוגזות, עמדה ברִחוק ארבע אמות ממנה ואמרה בזו הלשון:

– ‘זו’, רצוני לומר – שפרה, משום מה אינך רוצה לסעוד אתנו, א? וכי למה הן הבכיות, למה? כלום נאה לך כך, הגִעי בעצמך, אדרבה, הן ברת־דעת את כבר, ברוך השם, אם לשני ילדים, אַי, אם לשני ילדים קטנים, הלא?

אלא מה? צר לך אולי על הדובשניות ועל הפרגיות הצלויות שהשארת בבית – וכאן מאכילים אותך קש וגבבא, אַ? בושי והכלמי, מוזגים לה כוס של חלב, והיא אינה שותה; שוקולאדה – והיא מושכת את ידה. ושמא אומרת את להניק את התִנוקת נוזלים קלושים? ממה־נפשך: חוששת את בקבה, והרי האדון הדוקטור הוא כאן ואנחנו איננו גזלנים, חס ושלום – אַ?

אולם תשובה לא באה, ובין בני הבית, שנתקבצו ובאו אל החדר, נשמעו קריאות של רוגז.

התופרת, באצבעון הכסף שלה ובעניבת המשי (גם כן מעין הכסף) היורדת על חולצתה, הביעה את תמיהתה ברוסית צחה.

מעולם לא נזדמנה לה בריה משונה כזאת בתוך הכרך.

תהה גם בעלה הצעיר של היולדת, זה שהביט מתחִלה אל שפרה בשביעת־רצון, בהתפעלות כמעט: משום שהיו פניה עדינים כל־כך ותנועותיה – גראציוזיות², אף־על־פי שהיא אינה אלא אשה פשוטה, בת ההמון.

עכשיו לא היה אף זֵכר לאותה הגראציה: מכווצת, מכונסת כולה אל שטח אחד, השערות סתורות והגב הפוך אל החדר ואל האנשים שבקרבו בגסות, שנפשו של אדם אינטיליגנטי סולדת בה…

עמדה כאן על יד הדלת והמזוזה גם המשרתת בעלת הקומה, אבל בלי שום תמיהה ובלי שום אותות של התרגזות על פניה. לה לעצמה היה כל אותו הענין ברור ומובן. ‘ודאי נזכרה בילדיה ומתגעגעת’ – רצתה להסביר לבני־הבית – ולא אמרה כלום – ומעל הדלת והמזוזה לא זזה.

אז עמד הרופא, נגש אל שפרה וגחן עליה, החזיק בשתי כפותיה והעמידה על הרצפה, כשפניה מכוונים כלפי בני־הבית.

באותה שעה הצית מאן־דהוא גפרור והדליק את המנורה. היתה אורה, ושפרה נראתה בכל קלקלתה: שטופת־דמעות, מעוכת־פנים, עיניה אדומות וסגורות למחצה ו– לא, לא, לא… כפוית־טובה ועקשנית מכף רגלה ועד קדקדה. והגבירה, מבלי לחשֹש עוד להרגיז את מנוחתה של היולדת, או להעיר את הפעוטה (שמינקת אין לה, שחלבה של ‘זו’ הוא סם־מות בשבילה), מהרה אל הקיטון בקולי קולות. הרופא הזקן, שיצא אחריה, הכין בידו צנצנת מלאה של נטפי וואליריאן.

למחרת בבוקר שררו בתוך הקיטון שקט ונקיון. וילונות החלונות היו מקופלים ובבואת השלג, שבאה מן החוץ, השתרעה על הקירות ועל התקרה המצוירת. היה חם, היולדת מלופפת הלבנים שכבה בתוך המטה במנוחה שלמה, ובעלה הצעיר וגבה־הקומה, שישב על ידה, השתעשע בתלתלי ראשה ודִבר ושוחח אתה על החיים ותלאותיהם, על ההיסטיריות ומחלת־העצבים, שמעט מעט היא מתפשטת, הולכת וכובשת את כל שדרות המין האנושי, אפילו את פסולתו של ההמון – ועוד.

כל זה דִבר בלשון הרוסית וברוֹך שאין דוגמתו. היולדת חִותה את דעתה אף היא בלשון זו וגם כן ברוֹך, ומעבר לקיר קשקשה מכונת התפירה ולוִתה את השיחה החשאית בשאון צֹהל וקל.

באותה שעה הלכה שפרה בדרך המשולגה שבין האחוזה והעֲירה, כשהיא כפופת קומה (משום שהוסרו מעליה הבגדים הארוכים והנעלים גבהי הסולים) ופחותת־ערך בעיני עצמה, פחותת־ערך מאד לגבי המינקת מסורבלת הבשר, שהובאה היום מהכפר. נשבה רוח חזקה; השלג תחת הרגלים חרק בקול ובאכזריות והזכיר על דִיר של עצים ריק ועל כיוצא בזה. ושפרה חשבה שעכשיו, מכיון שנפטרה מאותו הבית, הרי היא בת־חורין לבכות הרבה, הרבה מאד אפילו – בפִשוט ידים ורגלים ובגעיה נוראה, כאן, על השלג. והיא צנחה אמנם וישבה בצדי הדרך, שמטה את ראשה על גבי חזה ומטפחת קטנה הכינה לה בידה – לקנוח עיניה. אולם בעוד זמן מה נוכחה, כי אך לשוא מצפה היא הפעם לקול בכיתה: היה הלב מאובן, והדמעות – אם מחמת הקור הגדול, או מפני סבה אחרת – נקפאו בתוך מקורן, ואותו הדבר הקהה, שלחץ וחנק כל־כך את הגרון, היה עכשיו במצב של ‘לא לבלע ולא להקיא’.

הזמן, י“ב בטבת וזרע”ב (3.1.1912)

---

שוֹקוֹלָד

מאת

דבורה בארון

סֶנְדֶר זיו הוא אותו הבחור, שדפק פעם אחת באגרופו על שלחנם של חבריו הרוָקים, האכסטרנים, וקרא:

– אם אין אני עומד הפעם בבחינותי – הריני נושא אשה!

הדבר היה באביב. השמש הצעירה השרתה את זיוה בעיר וַתשפכנו על־פני השדות. במרצפת הרחוב, מבין האבנים, בצבצו ועלו עשבים ירוקים. האילנות שבחצר הגימנסיה לבלבו ונתנו ריח, וקול דִבורם של הבחורים וצחוק הבתולות, שהתהלכו על גבי המדרכות, היה בהם כדי להעביר רעד בכל חוט השִדרה.

מה שאין כן למעלה, בעלִיַת האכסטרנים. שם היו הכתלים מפוחמים וקורי־העכביש מרובים בכל פנה. והיה בתוך האויר גם ריח של זעה, גם טעם מר מֵעֲשן־פפירוסות שנתישן. והעצבים גרויים מאד, כי זה לילות הרבה, אשר לא טָעם איש טַעם שֵנה וריח ליל אביב לא ידע: הבחינות ממשמשות ובאות. פתאם מודיעים ממקור נאמן, כי כל העמָל בלמודי הקורס לשוא הוא: פקודה יצאה ‘מגבוה’ להכשיל את כל האכסטרנים. וסנדר זיו אז בחור כבן שלשים ומעלה.

באמצע קדקדו קרחת – שערותיו נושרות בכל בוקר. וידים לו צנומות, וחזהו נופל ומעורר רחמים, וכולו פעוט, וזקנו קלוש, ועיניו כָּלות מִיַחל לתעודה, לתעודת־בגרות. והנה – פקודה מרעישה זו! אז עמד סנדר זיו, דפק באגרופו על גבי השלחן וקרא את קריאתו.

ואולם אחר־כך, כשנגמרו הבחינות וכל חבריו נכשלו אִתו כולם יחד, ואף אחד מהם לא אבד את עצמו לדעת – עָבר כל הקיץ בשיחות בטלות, בישיבות־שעמום בתוך שדֵרות הגן העירוני ובעלעול עתונים.

– הרי לכם! לכאורה, מה? לא כלום. בחורים יושבים ומעיינים בגליונות ‘הבוקר’ ו’האור'. – היה סנדר זיו אומר לחבריו אמירה בעלמא ומסתכל אותה שעה בחבורות הצעירים והצעירות, העוברים על פניהם ברעש ובחֶדוַת־נעורים, מתהוללים וצוהלים ומדברים בקול. ויש שנתגלגלה השיחה על דבר החיים, על הבל־ההבלים ודומיהם.

– למה ובשֶלמָה חיים אנשים כמונו? – שאלו איש את רעהו, וסנדר זיו היה שומע, מתכַוץ כולו ונראה קטן מאד, קטן מכפי שִעור קומתו.

בינתים עבר הקיץ והחורף בא. רוב האכסטרנים נתפזרו וגָלו לערי־פלך אחרות וגימנסיות אחרות, וסנדר זיו קבע ישיבתו בסימטה צרה, במרתפה הצר של אשה אלמנה אחת, במקום שאפלולית שוררת גם ביום. בעת הראשונה היה למודו מרוסק מאד ותפל מאד, כי היה החדר מחוסר רצפה, וריח של רקבון וטחב מחלחל בו תדיר, והתנור מוסק רק לעתים רחוקות וכולו עומד בקצה החדר השני, מֵעבר למחיצת הסדין, היורד מעל התקרה. אותו סדין הוא המכסה גם על מטת האלמנה הרצוצה, גם על הילדים הקטנים, היושבים בתוך תלי הסחבות, וגם על החָמות – חמותה של האלמנה, בלילה, כשהצללים, המשתטחים על הקירות, גדולים והַשֶקט מסביב גדול אף הוא – והגיעו מֵעבר לאותה מחיצה גניחות חשאיות, גם דברי שִדול ובכיָה, בכיַת התינוקות, המבקשים לחם, כנראה – ואין. וסנדר זיו שומע, מעיין בספר־הלמוד, המונח לפניו – ומתנועע לאט.

והיה אם גָדל הקור בחדר מאד, והרוּח בחוץ מיללת, דופקת בתריסים ובדלתות וחודרת אל המרתף פנימה, ושלהבת המנורה רועדת והצללים על הכתלים מזדעזעים לעומתה – ועָצַם אז סנדר זיו את עיניו, וצמצם את רגליו וקִפלן תחתיו, ושקע בחלומות. וראה אז בדמיונו אביב נאה עם חום של שמש, עם אור זרוע בחוץ בשפע רב, שכל הרוצה – בא וטובל בו ומתעדן ונהנה. וראה גם עצים מלבלבים ופרחים נותנים ריח, ובחורים נגררים אחרי בתולות, והכל מתרוצצים בערבוביה על גבי המדרכות, והוא, סנדר זיו, אף הוא ביניהם, ותעודת בגרות לו בכיסו.

אחר־כך, בשנתו, באו אליו חלומות אחרים. בשנתו היה הכל תפל ומכוער, כהמציאות עצמה. רוחות רעות התחוללו וקור נשב ושלג שִׁמש בערבוביה, ואי מזה בא האב הזקן, והוא עטוף־תכריכים. ‘מה יהיה הסוף?’ – שאל. ובתוך קרן־זוית עמדה האם, תמכה סנטרה בידה – והחרישה. אחר כך רִחף תוהו ובוהו ושאלות של חשבון התחבטו, שאלות מסובכות וחמורות, אשר פתרון אין להן.

וכשעבר הלילה והגיע הבוקר, היו ספרי הלמוד מכוסים אבק של כפור דק מן הדק, ובשעת דפדוף בהם – היה קור חִור מנשב מכל עלה ועלה, ומסביב, באפלולית המרתף, מנסרת צעקה אחת גדולה של חמשה ילדים רעבים, המתנודדים הֵנה והֵנה, וחריקה של דלת קפואה ומרוגזה, הסובבת בקושי על ציריה, וקולה של האם־האלמנה, המתרוצצת בבית כנמרה נרגזת, דוחפת ומכה את התינוקות באכזריות שאין דוגמתה, ועל כולם – מבטה המטורף של הזקנה, המפרפרת בכל גופה מחמת שִעול, פושטת ידיה כלפי התנור, הפולט עשן מתוכו, מבקשת להגיד דבר – ומשתעלת.

כך היו עוברים ימות החול. ורק עם בוא השבת היתה רוח אחרת בבית. עוד ביום החמישי היתה יוצאת האלמנה בעלת הבית לשרת בבתי השכונה, וכשהיתה חוזרת משם – לא חזרה ריקם. ואז נעתקו כלי הבית ממקומם, נִגרדו בסכין והודחו במים, וריח של עיסה היה בבית והֶבל של חמין, והאם־האלמנה עומדת על יד התנור והכירים, חופפת את ראשי התינוקות, מביטה, איך אלו מתהוללים ומבעבעים את המים בערֵיבה – ואינה מוחה.

אותה שעה היה מתרכך גם הכְפור, השׁוֹרה על זגוגיות החלון. אותו הכפור, הקשה והזועף בשעת ימות השבוע. ובערב, אחרי הסעודה, כשדלקו הנרות על השלחן, וחול דק וצהוב היה מָרבץ על גבי הקרקע, ומתוך התנור עלה ריח של פשטידה, הטמונה ליום המחרת – היו שמשות החלון נקיות ושקופות, וסנדר זיו, במעיל פרוף ובצוארון של נייר נקי על צוארו, טייל אילך ואילך בחדר ופִצַע זרעוני דלעין ביחד עם כל בני הבית. ויש שנתעכב בדרך טיולו על יד החלון, הביט זמן־מה אל חשכת החוץ וחזר לפַצֵע את הזרעונים. בשעה זו טפלה האלמנה והכינה בקצה השלחן כוסות ופנכות קטנות, סוכר וחצי לימון, כי הִנה מלבד חמשת ילדיה הקטנים נמצאה עכשיו במרתף גם בִתה הגדולה, זו שבכל ימות החול יושבת היא בבית זר. בקצה החדר, על יד הדלת והמזוזה, היתה תלויה עכשיו פרוה ארוכה, רטובה מחמת שלג, וזוג של ערדלים חדשים עומד מתחתה, ערדלים אלו, שבהם מסתכלים הילדים, ממששים בהם ברטט וביראת־הרוממות וסופגים אל קרבם את ריחם הזר. והאורחת משפשפת את ידיה זו בזו מחמת קור, מדברת את דבריה עם אמה ומביטה מדי פעם בפעם אל סנדר זיו (שנראה לה מוזר ותמוה מאד בחִצוניותו, כפי ששִער הוא עצמו) ושוב מחככת ומשפשפת ידיה. ושתי הצמות הארוכות, היורדות לה מעל ערפה, מזדעזעות ורוטטות כעגילי־הזהב אשר באזניה.

אחר־כך סודרו כל עניני הבית באופן היותר טוב. את הוילון החוצץ הרימו, קִפלוהו היטב ותחבוהו אל תחת אחד המרישים, הנשים ישבו על הדרגש, כששכמן כבוש בתנור ופניהן מוסבים אל השלחן. מעט־מעט כוסה קרקע הבית קליפות של זרעוני הדלעין, ולסנדר זיו נודע, כי ריבה זו יודעת סֵפר ולשון, כי בעוד אביה חי – סיפרה האלמנה, והזקנה נענעה לה בראשה – היה הבית בית אחר והמצב מצב אחר, כי עכשיו יושבת בת זו בביתו של הדוקטור שטרקמן, הוא הדוקטור שטרקמן, הדָר באחד הרחובות שמעבר לגן, ומחנכת את ילדיו, וגומר, וגומר. וככה נדברו ושוחחו, עד שנזכרו בשאר־בשרם הצעיר (זה שלִבו לב זהב), העובד כאן בצבא (‘הוא גם הוא הבטיח להביא לך טבלה של שוקולד’ – פנתה האם אל בתה) – ואז כָּבו הנרות ושלהבת המנורה דעכה. השעה היתה מאוחרת, הרוח בחוץ נשבה בחזקה, והאם האלמנה נשבעה, כי לא תתן את בתה בשום אופן לחזור עכשיו לבית בעליה. בדבר המשכב נתפשרו עד מהרה: מעבר למחיצה הָעמדו שנים־שלשה ספסלים, סנדר זיו נתן כר מכָּריו וגם את מעילו הישן, שבו הוא מתכסה בלילות, כי לו, לסנדר זיו, חם בלילה מאד ושום צורך אין לו במעיל זה.

ובעוד רגעים מועטים נשתתק הכל בבית, וסנדר זיו, בשָכבו על משכבו, נרדם במנוחה שלמה. לא הטרידוהו הפעם לא רוחות רעות ולא תוהו ובוהו. אף אביו המת לא נגלה אליו ולא אמר כלום, גם שאלות של חשבון, שאלות חמורות, שפתרון אין להן, לא היו, רק שקט גדול היה, וקל היה ונוח. ומלמעלה ירדו מלאכי־חסד ורִחפו והסתובבו בתוך האויר, כשכנפיהן הפרושות גדולות מאד ולִבנתן – כְלִבנת מצחה של בת האלמנה.

* * *

מכאן ואילך לא היה למודו של סנדר זיו מרוסק עוד וגם תפל לא היה. בתוך המרתף שררו, כמו קודם, טחב וריח רע, בחוץ יללה הסופה, ומעבר לוילון, על התנור, גנחו הילדים מחמת רעב, או מחמת קור, ורק סנדר זיו היה האחד, אשר בסגרו את עיניו – ולפפה חמימות נעימה את פניו. מאיזו קרן־זוית פלאית צפה ועולה דמות חביבה, ספק מלאך, ספק אשה, ובהתקרבה אל השלחן – וצצו לה שתי צמות מאחוריה, צמות ארוכות, מזהיבות ורוטטות – ורָטט אז גם לבו של סנדר זיו וזָכר, כי מעיל הגון אין לו לבשרו – אָיִן; אילו היה לו כזה – אז יָצא אל גן העיר לעת ערב, לעת צאת האוֹמְנות לטייל עם חניכיהן, וטייל אף הוא באחת השדֵרות, אמנם בחשבו כך, יש שיעלה גם זכר של חַיָיל לפניו, חייל, שקומתו גבוהה וכתפותיו רחבות, שלבו לב זהב ואִצטלה אפורה לו. ואולם לא היה כדאי להתעכב בזה הרבה: הלמודים צריכים דעה צלולה, וסנדר זיו השתדל מאד, שתהא דעתו צלולה.

גדולה היתה שקידתו של סנדר זיו באותו הזמן ורב היה החַיִל, אשר עשה בלמודיו, כי היה לבו אמיץ ורוחו חדש בקרבו ואמונתו בו בעצמו הולכת וגדֵלה, ובכָתבו כפעם בפעם את חבוריו על הספרות הרוסית (על אהבתה של האשה הרוסית על־פי טאטיאנה גבּורת פושקין, וכדומה), לא פלט קולמוסו אף שגיאה דקדוקית אחת, וכל האותיות היו ישרות וברורות מאד.

בעת ההיא חשב סנדר זיו ומצא, שכדאי וראוי לפניו לערוך בכתב את תולדות ימי חייו מחָדש (שכן כל אכסטרן, הבא להִבחן לתעודת־בגרות, מחויב לכתוב את תולדותיו), משום שעכשיו הצטייר עבָרו לפניו בצבעים אחרים לגמרי: נזכר בהרבה מקרים והרפתקאות, בהרבה פגעים ועלבונות, גדולים וקטנים… מה משונה היה כל זה עתה ומה רחוק ממנו! הרגשה כזאת ירגיש רק הנודד הרצוץ והמדוכא, העומד בתוך נאוֹת מִדבר, מפנה את ראשו לאחוריו ומסתכל בתוך הישימון הנורא, אשר עבר ברגליו… ושלא במתכון נסגרו עיניו של סנדר זיו וראשו צנח על חזהו: את כל המאורעות הללו צריך היה לחרוז למחרוזת אחת גדולה, לסַדרם אחד אחד ולהרצותם בסגנון קל ומדויק, בלא שום גמגום והבלעה; ואולם במֹחו התנהל הענין בכבדות. הגבולים בין העבר והעתיד נִטשטשו קצת, המציאות חָורה כולה כלפי הדמיון ונָמסה. החלומות בהקיץ היו עכשיו כל־כך מלאֵי־תֹכן, כל־כך מושכים את הלב, עד שבעל־כרחו נשמט עטו מידו. האשה הזקנה, חמותה של האלמנה בעלת הבית, בקַפלה את וילון המחיצה, היורד מעל־התקרה, ובהביטה מעל התנור אל פני הדייר, נענעה בראשה מין נענוע, שאפשר לדרשו לכמה וכמה פנים.

_______________

פעם אחת ישב סנדר זיו אצל שלחנו בתוך המרתף, בדירת האלמנה, והמנורה דולקת לפניו, והספר פתוח, והיה הדבר בחמישי לשבוע, בערב. בתוך הבית נדף ריח של שמָרים, ותרנגולת כפותה פרפרה בצדי החדר. והיה שקט ושלוה בבית. ביום ההוא קִבל סנדר זיו מאמו חמשה רובלים על־ידי הפוסטה. ‘וכבר הגיע הזמן, שיקיץ הקץ’ – כתבה לו אחותו בשם האם על־גבי ההמחאה. וסנדר זיו, בחזרו מהפוסטה וידיו תחובות לו בכיסי מעילו, חשב, כי אמנם כבר הגיע הזמן.

אותו היום היה השלג תחוח ורך מאד ונמס תחת הרגלים. בכמה מקומות נתערטלו גם אבנים קטנות מאבני המרצפת והבהיקו ברטיבותן. בין ענפי האילנות בגן העירוני צפצפו צפרים, וסנדר זיו קִמט באצבעות ימינו את המחאת הפוסטה – והקשיב.

ונפלא הדבר: עכשיו, בהיות השמש בהירה והאויר שקוף וענפי האילנות ערומים, נמצא, שביתו של הדוקטור שטרקמן אינו רחוק כלל מהגן. צריך לעבור רק שתים־שלש שדֵרות לרחבן, ולצאת דרך אחד הפשפשים, ושם – לעבור באלכסון את הרחוב, והרי ביתו של הדוקטור, אשר שם מקום האומנת, בת האלמנה, אולם סנדר זיו לא חשב כלל להתעכב עכשיו בתוך הגן ולעבור את שדרותיו לרחבן. ולמה? אור הש­מש כל כך נעים ומעֻדן. מסביב צוהלים פני העוברים והשבים וזגוגיות חלונותיהם של המחסנים מבהיקות. קרוב לודאי, שהאביב יבוא הפעם קודם זמנו. וסנדר זיו עמד להסתכל פעם בחלון זה ופעם בחלון שני, עד שנכנס אל אחד המחסנים וקנה לו טבלת שוקולד. עיקר קניָתו זו, כפי שנדמה לו, היה סתם, בלא שום מטרה. ואולם אחר כך, בערב, בשִבתו אצל שלחנו והמנורה דולקת לפניו וספרו פתוח, ובבית ריח של שמָרים נודף ומבשר את בוא השבת – חשב סנדר זיו מחשבות רבות על שוקולד זה, על דרך גבר בעלמה, שהיא תמוהה ומסובכה מאד ואין לה פתרון, כמו שאין פתרון לשאלות החשבון החמורות. ועל האביב חשב… ולא הרגיש, כי באותה שעה נפתחה הדלת בחשאי ונכנס הביתה חייָל גבה־קומה ורחב־הכתפים, זה שדמות־דיוקנו היתה באה לעתים לפניו וטורפת לו את למודיו. השֶקט בתוך הבית הָפרע. הילדים, בראותם את קרובם החייָל, קפצו ממקומם בשמחה ומהרו להעיר את הזקנה. המסך, היורד מעל התקרה, הורם, וסנדר זיו, בפקחו את עיניו ובראותו את פניו של האורח, שאִצטלתו תלויה כבר בקיר, ליד הדלת והמזוזה, וערדליו עומדים מתחתה – נענע בראשו ושתק.

ואז הוּצא בקבוק של חמין מתוך התנור. הקרוב גִפף את הילדים ביד רכה, שִׂחק אתם וגֵרדם בשערות שפמו המגודל, ולבסוף העניק לכל אחד ואחד אגוזים וגלוסקאות.

– ושוקולד מה יהא עליו? – שאלו הקטנים וטפסו ועלו על ברכיו ועל כתפיו.

– ואחותכם מה תהא עליה? – צחק החייל בעינים כחולות ואודם קל פרח בלחייו המגולחות. וסנדר זיו, בצאתו אחר כך החוצה ובפרפו בדרך הליכה את כפתורי מעילו הישן, גִשש זמן רב ברגליו בתוך החשכה ובִקש את הקרקע מתחתיו.

– בעצם הדבר הרי לא אירע כלום! – הוברר לו פתאם, בהגיעו אל הרחוב הגדול, שהיה מלא אור, ובכַונו את פניו אל הגן העירוני, בתוך הרחוב היתה התנועה גדולה מאד בשעה זו, עגלות־החורף התרוצצו אילך ואילך. בצדי דרכים התהוללו איזה אורחים־פורחים ושרו שירים בקול. תלמידי־גימנסיה התעכבו על־יד חלונות של בתי־מסחר לספרים, סקרו ושוחחו, ומן השמים ירד שלג ונפל בחשאי על המדרכות, כִסה פרוות של נשים וגברים, אִצטלות חיילים וצמותיהן הארוכות של ריבות. כפי הנראה, היתה השעה מוקדמת עוד. פעם נדמה לסנדר זיו, שמרחוק, בתוך שדֵרת העצים, סמוך לפתחו של הגן, מטיילות עדיין האומנות עם חניכיהן, ורק אחר־כך נוכח, שטעות גסה היתה בידו: שום אומנת לא תרשה לעצמה לטייל עם ילדים קטנים בשדֵרה זו, מקום שאין דוגמתו לחלקלקוּת בכל הרחוב. ומלבד זאת, הנה כבר התחילו להגיף פה ושם את תריסי המחסנים והבתים, והפנסים אשר ברחוב הלכו וכָבו בזה אחר זה.

ורק עכשיו, בעמוֹד סנדר זיו על פתחו של הגן ובראותו את השממה הגדולה אשר בקרבו – את האילנות המדולדלים, העטופים לבָנים, את גלי השלג, הצבורים אצל כל ספסל ושיח, ובהקשיבו אל השקט הגדול, הנדמה כשקט בית־קברות – הבין, כי החורף עדיין שורר בעולם בעצם תָקפו, כי האביב עדיין רחוק מאד, ואין כל תקוה לו.

באחד מכיסי מעילו, בין כתבי־יד שונים וטבלת השוקולד, שקנה לו באותו יום, חִפש סנדר זיו ומצא פפירוסה דקה ומעוכה, ואז הצית אש בה, נָתנה אל תוך פיו והוסיף לצעוד לאורך הרחוב בלא שום מטרה. עגולי העשן, שנשארו מאחריו, תעו זמן־מה בתוך האויר, נתמזמזו והיו כלא היו.

_______________

ופעם אחת, כשנשבו רוחות אביב בחוץ, והשמש הצעירה הִשרתה את זיוה בעיר וַתשפכנו על־פני השדות, ומבין אבני המרצפת בצבצו ועלו עשבים ירוקים, ובחצר הגימנסיה לבלבו אילנות ונתנו ריח – התהלך סנדר זיו בחדרו בפסיעות חשאיות וחשב מחשבות. חדר זה נמצא ברחוב אחר ובבית גדול, החלונות היו גדולים והכתלים גבוהים ועשויים אבן. גם שלחן היה פה ושתי מטות, ולמעלה מהן – הרבה ברגים ומסמרים מבצבצים ומשמשים קולב לבגדים (או יפים לתלית גוף אדם, כפי שחשב סנדר זיו בינו לבין עצמו). גם דייר שני, שותף לסנדר זיו, נמצא פה, והוא אכסטרן, שבא להבחן לתעודת בגרות, היושב עכשיו לפני ספר־למודו בגֵו כפוף, בשפתים דולקות ופנים חִורים ועייפים, כמנהג האכסטרנים.

אותה שעה שעת דמדומי ערב היתה. על השלחן דלקה מנורה קטנה, ומסביב, על הקירות ועל התקרה, השתטחו צללים גדולים. מן החוץ, מעבר לחלונות, הגיע שאון. על המדרכות מטיילים עכשיו בחורים ובתולות, המדברים וצוחקים בקול גדול. גם אומנות, מתהלכות שם עם חניכיהן, וגם חיילים. ובעבר הרחוב השני, בראש מגדל בית־כנסת הנוצרים, מצלצלים הפעמונים וממלאים את האויר הדים רחוקים ועגומים. וסנדר זיו מתהלך בחדרו שקוע במחשבות ושותק.

ופתאום עובר רטט קל בכל אבריו, והוא מתעכב רגע אחד, מכַון את פניו כלפי חברו, כלפי האכסטרן, היושב על ספרו, ושואל אותו:

– אולי תאכל, חביבי, חתיכת שוקולד? מה? יש לי.

ובדַברו דברים אלו, הוא נותן את ידו אל תוך אחד מכיסי מעילו, מחפש שם בין כתבי־היד השונים והפפירוסות המעוכות, וכל גופו מתכוץ אותה שעה ונעשה קטן כל כך, עד שאפשר להעלות על הדעת, כי לא על שוקולד הוא מדבר הפעם, אלא על דבר גדול וכמוס, אשר ממנו תוצאות גם לחיים וגם למָות.

ואף צלו של הקיר מתכוץ, רועד ומשרבב את ראשו בעצב. ומעבר לרחוב, בראש מגדל בית־כנסת הנוצרים, עדיין מצלצלים הפעמונים וממלאים את האויר הדים רחוקים ועגומים.

העולם, כ“ג באדר תרע”ב (12.3.1912)

---

תְּכֵלֶת

מאת

דבורה בארון

איזה שפע של תכלת היה בעת ההיא מסביב! – בלי שעור ובלי גבול:

השמים, שמי העיירה, שנתערטלו מענניהם לגמרי, שהיו עמוקים ורחבים ושהשרו את בבואתם בכל שלולית, בכל קִלוח.

הנהר, ז’וז’יק הנהר, שנִער את עצמו מקרחו ושלגו, שהיה רחב ומתון וצנוע ושזֹהר גליו הפעוטים הוא כזֹהר כלי הזכוכית הרבים המֻטבלים בו עכשו לכבוד הפסח.

ולבסוף – העינים הגדולות, עיניו של מוטיל בן החזן שכננו, שהן עמוקות, הרבה יותר עמוקות משמי העיירה וצנועות ותכולות – מז’וז’יק הנהר.

והנה אירע, שבאחד מימות האביב הללו, כשהבית היה מלא חום וערבוביה ושאון, התנור בוער, וכלי הברזל מלובנים ואמא – פניה משולהבים וקולה מנסר בתוך החלל ומצוה ומתרה להזהר בגיגית, גיגית ציר הסלק – הובאו לביתנו מאיזו חנות כמה וכמה חבילות של בד וצמר, והחנונית באה כשהיא מזוינת באַמַת הברזל ובמספרַים – וקרֹע יקָרע – שמלה לי, שמלה לשר’ל אחותי ולפריל.

– ואת הבד התכול הזה הייתי מיעצת לך לקחת סתם – אומרת החנונית, משמיטה את אמת הברזל והמספרַים מידה, מנפנפת ופורשת על השלחן מין אריג שהוא תכול והנקודות הזרועות בתוכו הן עוד יותר תכולות – ממש שמי תכלת, ששורות שורות של עינים מציצות מתוכם.

– וכי יודעת אני – אומרת אמא, עומדת ומקנחת את ידה בסנור, מסתכלת באריג וממשמשת בו, מהפכתו אילך ואילך ומזעזעתו, עד שהוא מתקמט לכמה וכמה קמטים ומרשרש רשרוש שיש בו עד כדי למלא את כל הגוף רטט משונה ונעים.

בעוד זמן מה, כשהיום בחוץ הולך ומחשיך, והערבוביה והשאון בבית מתגדלים, עומדת אמא שוב על יד התנור והכירים, ופניה משולהבים וכלי ברזל מוציאה היא מן התנור כשהם בוערים ואדומים – ואת אותו האריג התכול, אומרת היא לנו, הבנות, צריך לקפל ולהניחו בארון, ויהא גנוז לנו לימים הבאים, שכבר הגיע הזמן, אומרת היא, לדאֹג ולחשֹב על עתידנו.

ואני נוטלת את אותו האריג התכול, שצריך להניחו בארון ושיהא גנוז בשבילנו לימים הבאים, ומקפלת אותו בנחת, וסופגת אל קרבי את ריחו ורשרושו ברטט ומהרהרת על אותו העתיד, שכבר הגיע הזמן לדאֹג ולחשֹב עליו, ושהוא מצטייר עכשו לפַני בצבעו של אריג עדין זה, צבע שהוא תכול כתכלת השמים, כז’וז’יק הנהר, ושהעינים הגדולות המציצות מתוכו הן כעיניו של מוטיל בן החזן שכננו:

באותה שעה הולכת החשכה בבית הלוך וגדול, ואחיותי הגדולות מתרוצצות בחדר הנה והנה פרועות שער ומלאות דאגה, כי הזמן הן קצר והמלאכה מרובה: צריך לחזר אחרי תופרת, והדוגמא מאין תִמָצא? וסלסלות ומלמלות?

פריל אחותי, שהיא הבכירה אמנם, אבל גבנת, נמוכת הקומה ורפת־כח, אינה מדקדקת ביותר ואינה מקפידה; לא כן שר’ל, שקומתה גבוהה וזקופה, גזרתה דקה ונאה וכֻלה גמישה וגאה. הבד, שקנו בשבילה, הוא ורדי והלחיים שלה חִורות – ובליל ‘הסדר’ כשכֻּלנו היינו מסובים אל השלחן ובבית שררו נקיון ואורה, והיין בכוסות אדום ומזהיר – דמתה שר’ל זו לדוכסית ממש.

– בליל סדר זה, כשהיינו מסובים אל השלחן, דמתה שר’ל שלנו לדוכסית ממש – אמרה אמא לאבא אחר כך, בלילה, בשכבה במטתה בצניפה הלבן, ובבית שקט, והמנורה דולקת ומאירה את המפות הלבנות שעל השלחן ואת הכלים.

ואז נתגלגלה ביניהם השיחה על צער גִדול בנות ועל מוטיל בן החזן שכננו, שבא הנה מהכרך לחג הפסח ושהוא עלם ממולח ומפולפל.

– והתמדתו בלמודיו גדולה מאד – כפי שמספרים – עונה אבא מתוך מטתו, והיארמולקה השחורה חבושה לראשו.

– אם התמדתו של מוטיל בן החזן היא גדולה! – חושבת אני בלבי (משום שאני הן יודעת, משום שאני הלא ראיתיו כשהוא יושב על יד החלון ומעיין בספרים, ומשום גם שאחותו חנה הרי היא חברתי היותר טובה בימים האחרונים) – איני מתאפקת ומתהפכת על משכבי. באותו רגע ממש מתהפכת גם אחותי על המשכב שלה, ובבית משתרר שוב שקט, והמנורה דולקת ומאירה את המפות הלבנות ואת הכלים.

למחרת ולמחרתים ובשאר ימות החג הרביתי מאד לשחק עם חברתי חנה באגוזים. בחוץ היה חם ונעים. הבוץ בתוך סמטתנו פחת והלך; חלונות הבתים היו פתוחים, וריח של שומן אוזים ושִירות צפרים חלחלו בתוך האויר בלי הרף – וַנבחר לנו אני וחברתי חנה, שטח ישר בתוך חצרנו ונשחק באגוזים. שכנתי בת החזן אהבה מאד לנצחני במשחקי, לזכות באגוזי ולהריק מעט מעט את כיסי, אבל – מה בכך, הלא על כן חברתי היותר טובה היתה זו בימים האחרונים.

– שמא כדאי לנו לעבור עם אגוזינו למקום אחר. כלומר – על יד חלון ביתכם? – שואלת אני, בהוציאי מכיסי שלשה זוגות של אגוזים ‘טורקים’ ובהניחי אותם על הארץ בשתי שורות ישרות.

– מה ראית לשטות זו לעבור שמה? – שואלת חברתי חנה וזורקת בחזקה את כדור הברזל, המרפרף, נוגע ואינו נוגע באגוזי, מגלגלם והודפם לכל ארבע רוחות החצר.

– משום ששם אפשר לנו להתעדן בשמש – מוציאה אני עוד ששה אגוזים ומסדרתם בשתי שורות.

– משום ששם יכול מאן דהוא להציץ דרך חלוננו – ובזה איני רוצה – אומרת חנה בת החזן שכננו והאגוזים מדרדרים תחת כדורה, כדור הברזל הגדול שלה.

– שם, אומרת את, יכול מאן דהוא להציץ דרך החלון? שואלת אני, ומתבוננת שכבר כָּלו האגוזים מתוך הכיס ועוזבת את חברתי חנה ואת כדורה ואת האגוזים שהם אגוזי, ששכנתי הֵריקה אותם מתוך כיסי אחד, אחד.

מה שנוגע לאחיה מוטיל בן החזן – כמעט שלא הייתי מעלה אותו על זכרוני אלמלא מאורע אחד קטן שאירע לי פעם במוצאי שבת. אותה השבת שאני מדברת בה – חול המועד חל בה, והרחובות מלאים אז צהלת מטיילים ושלל צבעי שמלות. היה חם מאד ובהיר וטוב; הרוח שנשבה מעבר לנהר היתה קלה וריחנית – וַתהיינה כל היום דלתות ביתנו פתוחות, ואנשים באו ויצאו, וטָריות¹ הָעָמדו על השלחן, ומליאים וחביצות שאינן אלא ביצים טרופות ושֻמן אוזים.

– ומזגו לכם כוסות של יין, בבקשה, ופצחו נא אגוזים, רבותי – התרוצצה אמא מסביב לשלחן ושולי המטפחת שעל ראשה מתבדרין לה בשעת מעשה אילך ואילך מחמת הרוח הבאה מן החוץ.

– ורבותיה מזגו להן כוסות של יין ופצחו אגוזים, ועל עניני הקהלה דברו, על פרנסיה, ועל האורחים שבאו לחג הפסח אל העיירה – עד שערב היום והגיע זמן תפלת ערבית. ותפלת ערבית החליטו להתפלל הפעם בביתנו, בצבור; צריך היה להזמין רק שני אנשים מן החוץ, מן החצר – ולצרפם למנין, ובעוד רגעים מועטים, כשהחשכה בבית היתה גדולה ואנו, הנשים, מסולקות לחדר מיוחד – טילו להם המתפללים אילך ואילך ושרו וגנחו וסלסלו את התפלה. ואמא אף היא העבירה את ידה בשמשת החלון ופרשה לקרן־זוית. אחר־כך היתה דממה, אחר־כך – לחש חשאי ואנחות ואחר־כך גמרה אמא תפלת ‘שמונה עשרה’ ונר של חלב תחבה לידי – ולכי – דחפה אותי אל החדר השני – והדליקי, בלי שום אמתלאות, משום שאת הקטנה באחיותיך ולך נאה.

– ואני, הקטנה באחיותי, נכנסתי אל חשכת החדר ואל ההתלחשות הממלאה אותו – ואגשש, זמן רב גששתי עד שהגעתי לארון הספרים, מקום ששם קופסאות הגפרורים מונחות, ששם גם מוטיל בן החזן עומד וגבו אל הספרים.

– את רוצה לפתֹח את הארון ולהוציא גפרורים? – שואלני הוא, וקולו חשאי, כאילו היה עומד ב’שמונה עשרה' וממקומו אינו זז.

– אני רוצה להוציא גפרורים – מבקשת אני לענות, ואיני עונה ואת הנר אני אוחזת בידי.

– את רוצה לפתֹח את הארון – חוזר הוא ושואל, ומעיין אותה שעה בפנַי כמו שמעיינים בספר פתוח, וגוחן אלי עד שאני רואה את בלוריתו, את מצחו ואת עיניו הגדולות ועד שכמה וכמה רצועות של תכלת משתרעות פתאום לפני עיני ונעות ומפזזות – ממש כאילו עמד ז’וז’יק הנהר ויצא במחול עם רקיע השמים, עם האריג העדין, אותו האריג הצפוּן בשבילי לעתיד לבוא… עם העתיד גופו – איזו שטות!…

– איזו שטות! – אמרה אמא לאבא אחר כך, בלילה, בשכבה במטתה בצניפה הלבן, ובבית – שקט, והמנורה דולקת ומאירה את המפות הלבנות שעל השלחן ואת הכלים – שולחים אותה להדליק נר של חלב במוצאי שבת והיא מתבלבלת שם וחוזרת, ובבית חשך.

ככה אומרת אמא לאבא, בלילה, בשכבה במטתה והצניף הלבן על ראשה. ואני שומעת, עוצרת את נשימתי ואיני זעה ואיני נעה: ברי לי שעוד מעט ותתגלגל ביניהם השיחה על צער גדול בנות, על שר’ל אחותי, שבשמלתה הורדית היא דומה לדוכסית ממש, ואז – גם על מוטיל בן החזן שכננו.

ואחרי זה בא עוד מאורע קטן:

פעם אחת – זה היה באחד מימות החג האחרונים – ישבתי עם חברתי חנה על חופו של הנהר ופצחתי אגוזים. כאן היה המרחב גדול, והאורה רבה. ז’וז’יק הנהר היה מתון ושקוף והשמים ממעל – עמוקים ותכולים – וַאוציא אגוזים מכיסי, וַאפצחם וַאאכיל אותם את חברתי חנה.

– הנה חג הפסח חולף ועובר – אמרתי לה והנחתי גרעין גדול ושחום על העשב שלפניה – וביחד אתו יפסקו גם השמחות; והאורחים יסעו, ויסע גם מוטיל אחיך…

– ויסע לו – ענתה חברתי, בלעסה את הגרעין בשִניה ובהתיזה באותה שעה טפות טפות של רוק אל פני – יסע לו עכשיו, וכשיבוא חג השבועות – ויחזֹר.

‘ונכון הלא: כשיבוא חג השבועות – ויחזֹר’, חזרתי במחשבתי על דברי חברתי חנה, וָארים את עיני למרום, וַאסתכל בעֹמק השמים וָאביט אל הנהר, אל ז’וז’יק – כל־כך הרבה תכלת, אל אלהים. והנה הלא גם שלוליות קטנות עם בבואת הרקיע בקרבם, והנה גם… מוטיל בן החזן…

– והנה גם מוטיל אחי – אומרת חנה, ופורצת בצחוק גדול ומשונה וממלאה את כל פני טפין טפין של רוק מאוס וחם – הנה… עם שר’ל אחותך, הביטי, חי, חי, חי.

– איזה הרגל מוזר וגס הוא להתיז אל הפנים טפות של רוק מאוס וחם – אומרת אני לחברתי, בצמצמי את עיני ובהביטי אל השביל הצר המתפתל כנחש בין העשבים, אל שר’ל אחותי הוַרדית כולה והגמישה, ולבסוף – אל מוטיל, אל מוטיל בן החזן, המעיין עכשיו בפני ברת־שיחתו כמו שמעיינים בספר פתוח, והגוחן אליה בשעת דבורו כמו שגוחנים לאדם בתוך החשכה, בשעה שמתכַּונים להמציא קופסת גפרורים לידו. איזו קלות דעת.

– נו, ובשביל מה חדלת מִפַּצח אגוזים בשבילי? – שואלת אותי שכנתי בת החזן, ופניה מתעקמים מתוך חיוך שאין דוגמתו לכעור.

– משום שאין אני שפחתך, ואין אני מחויבת ואין רוצה לשבת כאן, לפצח אגוזים בשבילך. ההבינות?

הראיתם מימיכם נערה זוללת ורמאית ורעת־לב כזאת? זה שבוע ימים ויותר שהיא עומדת ומנצלת אותי, ומריקה את כיסי ומוציאה ממני את אגוזי אחד, אחד. ולא עוד, אלא שעדיין אני צריכה לשבת לפניה ולקלקל את שיני, ולהגיש לה גרעינים מן המוכן ולהתלכלך ברוקה המאוס והחם – גועל נפש.

– מפני מה את מתרתחת כל־כך? – מביטה חברתי ישר אל תוך עיני, ועומדת על רגליה וחיוכה המכוער אינו מסתלק מפניה.

– מפני שאת הנך נערה זוללת ורמאית ורעת־לב – מביטה אף אני אל תוך עיניה, ומתרוממת ואוספת את קלפות האגוזים בידי.

– נו, זרקי!

– ואני אזרק!

– ואני אספר למוטיל אחי – אומרת חברתי ומגינה בשתי ידיה על פניה.

– ואני איני מפחדת מפני מוטיל אחיך – עונה אני, ומרגישה, שאיזה דבר קשה מזדעזע ומפרכס בחזי וצונחת וכובשת את פני בשביל הצר, המתפתל לבין העשבים.

אחר־כך באו עוד הרבה ימים בהירים, ימים של תכלת, כי היו השמים מעורטלים לגמרי ועמוקים, וז’וז’יק – מתון וצנוע, והשלוליות בכל מקום – הרקיע משתקף בהן, ומוטיל בן החזן אף הוא טרם נסע.

ויש ביום חם, כשהאויר בבית מחניק, והשמש בחוץ לוהטת – ועמדה אמא ופתחה את ארגזי הארון ואת דלתיו:

– ואת אותו האריג התכול – תצוה – בעל ‘העינים’ התכולות, הגנוז לימים הבאים, צריך להוציא ולשטח כלפי השמש, שכבר הגיע הזמן – אומרת היא – שנדאג ונחשֹב על עתידנו.

לדאבוני:

אותו העתיד, שעליו דִברה אמי, הצטייר עכשיו לפני בצבעים שחורים, כל כך שחורים – ומה לי האריג התכול, ומה לי העינים התכולות המציצות מתוכו!…

הזמן, י“ט בניסן תרע”ב (5.4.1912)

---

עגמת נפש [נוסח מבואר]

מאת

דבורה בארון

בביתו של הסוחר יצחק אהרנסון קרה דבר כזה:

פעם, ביום סתו מעונן וקר, בשעה הרביעית אחר הצהרים, נכנס לחדר האֹכל מנהל החשבונות לוי לֶוין, התעכב על יד הדלת והמזוזה, ויאמר שהוא, לוי לוין, בא לבקש אי־אלו רובלים על חשבון החֹדש הבא, כי זקוק הוא מאד לאי־אלו רובלים, כי בנפשו הוא, שאלמלא כך – אמר – לא היה מבקש.

הדבר היה, כאמור, בשעה הרביעית אחר הצהרים, ולפיכך נדפו עכשיו בחדר האֹכל של מר יצחק אהרנסון ריחות נעימים של לימון ומיני תרגימה, תפוחי זהב ותפוחים סתם, על השלחן עמדו כוסות מלאות ומעלות הבל, ומיחם מצוחצח ורותח, וספלים קטנים של רִבה – על יד כל כוס וכוס.

מלבד זה היו עכשו בתוך החדר הגברת אהרנסון בעצמה, ופֶטיה ומַטיה ילדיה והאומנת, אומנתם של הילדים, שישבה על יד הפסנתר השחור ופרטה עליו באצבעות דקות ולבנות, לבנות מאד – וַיתהלך מר אהרנסון על גבי השטיחים הרכים, אילך ואילך, וַיעשן סיגרה ריחנית להנאתו ולהנאת בני ביתו.

ויצחק אהרנסון זה אדם שמן הנהו ובעל קומה, וגופו חסון וזקוף מאד, ובלכתו היו פסיעותיו תקיפות ובטוחות, והשרשרת אשר על חזהו מתקשקשת ומבהיקה, ועיניו, עינים המזוינות במשקפים של זהב, מפיקות עֹז, יהירוֹת.

לא כך מנהל החשבונות לוי לוין, שעמד על יד הדלת והמזוזה והִרצה את בקשתו ע"ד¹ אי־אלו הרובלים: הלה אין דרכו לצעֹד בבטחון אף כל שהוא, וקומתו נמוכה ודעתו אף היא שפלה, וכֻלו אינו אלא בחור עני, עני מאד, המטפל כל ימיו בספָרות קטנות שבתוך פנקסאות של חשבון גדולים, ושצנום הוא, ודומֵם ובודד כאחת הספָרות הללו.

וכאן מקום להעיר, כי כלל וכלל אין זה מן הנימוס, שמשרת קטן יבֹא לבית אדונו הגדול ויבלבל שם את המֹחות בבקשות של מה בכך, בשעה שבני הבית מסובים אל השלחן ומתכוננים לסעוד את לבם. לדברים כגון אלו הרי יש קונטוּרה², ומחסן ושעות שהן קבועות לכך, וכולי. ואין צריך לומר שמיותר לגמרי ומרגיז הוא גִבוב הדברים בנוגע למצב הרע, לדחקוּת, חֹסר לחם וכדומה, בה בשעה שבעל הבית מבאר לך בקצור נמרץ, שכסף למפרע אין הוא נותן לשום איש, שבפרינציפ אין הוא נוהג ליתן כסף למפרע.

אין פלא, איפוא, שכל המשא והמתן הזה גֵרה מאד את עצבי בני הבית והִשרה עליהם רוח בלתי טובה.

בעוד זמן מה נִטשטש אמנם רֹשם כל אותו המאורע הודות לצלצול הפעמון וקול דִבור האורחים, שהגיע מן הפרוזדור.

אותה שעה שעת שתִיַת תה ואכילת פירות היתה בכל בית פחות או יותר הגון, והגברת אהרנסון, בקוּמה בברָכה לקראת הבאים, צִותה על המשרתות להגיש עוד כמה וכמה כוסות וכפיות, תפוחי זהב ותפוחים סתם. בעל הבית אף הוא פתח והושיט קופסת סיגרות לגברים, ושוקולדה – לנשים, והשיחה – על דבר מזג האויר, על הבֹץ הגדול השורר עכשו בכל חוצות העיר, בֹץ שלא היה עוד כמותו – החלה.

מה שנוגע למנהל החשבונות לוי לוין, הרי היה עליו למצוא בתוך הפרוזדור את כובעו ואת מעילו (זה המעיל שכל כך מלוכלך הוא ושרוי בבֹץ חוצות!) דבר שעלה בקושי קצת מחמת הבגדים, בגדי האורחים התלוים שם בערבוביה. מלבד זה הִנה נטפל לו עכשיו פטיה, בנו הקטן של בעל הבית, וַישתדל להכנס אתו בשיחה.

הוא, מנהל החשבונות השתמט אמנם ואמר, שמוכרח הוא להסתלק מכאן תיכף ומיד, כי שם, למטה, בתוך הקונטורה מונחים פנקסאות החשבון, כשהם פתוחים ובלתי מסודרים; אולם פטיה, בן בעל הבית, לעג לו וענה, כי שקר הדבר, שקר וכזב, כי אין הוא ממהר להמלט מכאן אלא מפני שבַישן הוא וטפש – טפש, טפש, טפש – סטר לו הנער על גבו, קפץ ושרבב לשון. וזמן רב התחבט עוד הבוכהלטר³ בתוך האפלולית שבין הדלת והקולב, נשא ידיו אל הברגים אשר ממעל – ויחפש את מעילו.

_______________

כל המסופר למעלה קרה, כאמור, ביום סתו מעונן אחד, בשעה הרביעית אחרי הצהרים; והנה למחרת בשמונה שעות, בערך, או בשמונה וחצי בבקר, כשאך יצֹא יצָא מר אהרנסון מקיטונו בחַלַטו⁴ ובסנדליו הקלים – והרי מאורע חדש; מתוך הַדיוטה התחתונה, מן המחסן בא אחד המשרתים הקטנים, גִלה ראשו והודיע לאדונו, שלמטה, בתוך הקונטורה נעשה מעשה משונה, שמנהל החשבונות לוי לוין (מי יודע באיזה אופן לן שם הלילה) שלח יד בנפשו על יד השלחן והפנקסאות, פנקסאות החשבון הפתוחים. המנהל, המשגיח על עניני בית המסחר עוד טרם בא, והמשרתים הקטנים נבוכים – כלום צריך להודיע לפוליציה?⁵

כל זה מסר הנער מתוך גמגום אמנם ובהפסקות, אבל בקול כבוש ובחשאי, כיאות למשרת בעמדו לפני אדונו. אולם הגברת אהרנסון, שדֶלת קיטונה היתה פתוחה לרוָחה, שמעה את הספור מהחל ועד כלה, ומבלי שים לב לשערה הסתור ולכל תָארה המרושל והמעוך מחמת שֵנה, קפצה וירדה מעל המטה, לבשה בחפזון מה שלבשה ותמהר לחדר האורחים, אל המשרת ואל בעלה. כי – ראשית צריך היה להשתיק את שניהם ולהבריח אותם, למען השם, להבריחם מחדר זה; הילדים פטיה ומטיה עוד טרם הלכו לבית הספר, וישמרם אלהים, את הפעוטים, משמועות וידיעות כאלה. ושנית? ושנית – אוי, ואבוי, אוי ואבוי, אוי ואבוי – נכנסה אל חדר האכל, ותתהלך הֵנה והנה, ותתעכב פעם על יד חלון זה ופעם – על יד החלון השני – לא. איסק, אתה בֹא והסתכל נא, בבקשה, ורְאה איך משרתי החנויות הקטנות מתקבצים ובאים אל מחסננו הגדול ואל השוטרים הבט נא, ואל האספסוף הזה, המלא סקרנות…

אותה שעה היו השמים ממעל מקדירים ונמוכים, והערפל מסביב גדול ומַכהה, ורוח היתה, וגשם – שהוא נוקב וקר, ויושבי הרחוב מלמטה, ידידיו ומוקיריו של יצחק אהרנסון מאז, לאחר ששהו על יד המחסן כמה ששהו, עמדו וצלצלו בפעמון, התרוממו ועלו אל הדיוטה העליונה, כשהם שטופים כֻלם גשם, וטחב והשתתפות בצער.

עכשיו, בהיות מצב הרוח בבית עכור והפנים מכורכמים, לא הִרבה איש לדקדק בעניני דרך ארץ ונימוס; אל חדר האכל נכנסו בלי קידות והשתחוָיות יתירות, הציעו שאלות ומזגו תה מבלי חכות להפצרת בעלת הבית ולשִמושה; ואף־על־פי שהיו מֶלקחי הכסף מצוחצחים ומוכנים על השלחן כמו בכל יום ויום, תחב כל אחד אל תוך הסלסלות את כפות ידיו, חִטט ומִשמש בגִזרי הסֻכר הגדולים והקטנים ואת התופינים פרר באצבעות וצפרנַים.

כי המנהל והמשגיח על בית המסחר נָבָל הוא, לזה הסכימו עכשיו הכל פה אחד; שעל כן הלא הוא הממונה על הכל, הוא המקבל משכֹרת והוא – האחראי בעד הסדר. שעל כן הן אין לעשות את המחסן כבית מקלט ולהלין בו כל צרוע, ויחף, ומחוסר בית – ועוד. ברור ומובן היה גם זה שאי אפשר, בשום אופן אי אפשר ליתן כסף למפרע למשרת, שאין אתה יודע מי הוא ומה, ששום מעמד ואחיזה אין לו בחברה, וקרקע – תחת הרגלים, שהיום הוא כאן ומחר – על החֶבל. ומרת אהרנסון צנחה, לבסוף, וַתשב על אחד הכסאות, נשענה בגבה על המסעד הרך וַתסגֹר את עיניה מחמת עיפות.

— לא, רבותי – דברה בקול רצוץ וכואב, וַתניע את ראשה אילך ואילך וַתאנח – אִמרו מה שתאמרו – וזאת היא כְּפית טובה, כְּפית טובה מאין כמוה; רוצה אדם לשים קץ לחייו – והרי לפניו שדות שוממים מחוץ לעיר, והרי חורבות עזובות ויערים. ולמה ובשלמָה, שואלת אני, לבֹא ולגזל את מנוחתם ולהרעיל את דמם של אנשים, שלא עשו לך שום רעה, שום ר־ע־ה – כָּבשה הגבירה את פניה בפִסות ידיה העדינות וכתפיה רעדו והזדעזעו מחמת התיפחות חשאית. ושתיקה נשתררה. מן הרחוב, מלמטה הגיעו איזו קריאות בודדות ועמומות, צעק מאן־דהוא וזֵרז את בעל הבית שיֵרד למטה, ודבורו נבלע בקול המון הגשם ודפיקת התריסים, שלא רוכסו כראוי היום. היתה בבית אפלולית קרה וריח של קיטון שלא נתאוֵר תסס – ועֶצב. על יד הדלת והמזוזה עמדו המשרתות בידים מֻצנעות תחת חזיות הסנור ובתמיה גדולה בתוך העינים; ויצחק אהרנסון, שיצא מתוך קביניטו⁶ בבגדיו המרשרשים, בגדי הסתו שלו ובערדלים עמוקים על רגליו, הביט אל האורחים השותים תה בשמֶנת על יד שלחנו, הביט אל אשתו הבוכיה, נשא עיניו אל השמים האפורים – וַישתֹק.

ומן הדיוטה התחתונה הביאו בינתים מכתב מקופל של הבוכהלטר, מכתב שהוא כתוב באותיות רצוצות ועקומות, ושמָלא הוא בכיות והתאוננות על החיים הקשים, על עשרים שנה רצופות של יתמות תפלה – בלי אב ואם, בלי בית, בלי אור וחום כל שהם – על הליכה מדחי אל דחי, על השלכת רוק אל הפנים, ישר – אל הפנים, ועל כיוצא בדברים אלו, וכל זה – אל איזו אחות יקרה ונעימה מאד.

ואף־על־פי שהיו האנשים קוראי המכתב רצינים למדי, נקיי דעת ורחוקים מאד מנבול פה, ומן הדומה לו, הנה עכשו, בשעת הקריאה, קשה מאד היה לכבֹש את החיוך המחלחל ונתלה בזויות השפתים.

כי – הוי והוי – מה רבו בימינו ‘האחיות’ הללו בשוק המשרתים והפקידים הקטנים. כי – כדאי הוא לצאת לפנות ערב, לפנות ערב ולראות האיך בריות אלו צצות ומבצבצות בצדי כל רחוב וחוץ ומתנודדות ומצפות עד שתגיע השעה ובתי המסחר יסָגרו, עד שגואליהן יופיעו ולדרכן ילַוון – אלו הגואלים, אשר מַשכרתם פעמִים שאינה מַגעת אפילו לחמשה עשר רובל לחדש, ואשר – תסלח נא הגברת אהרנסון בטובה – ואשר אצבעות הרגלים חשופות הן אצלם ונראות מתוך פנתות⁷ הנעלים…

והגברת אהרנסון סלחה אמנם בטובה – כִדְבָרָם; היא שפשפה את רקותיה אחוזות המיגרֶנה בסמי בֹשם רעננים – וַתסלח, ועל המשרתות צִותה להגיש אל השלחן לחמניות וכעכים, ביצים שלוקות וביצים מגולגלות, משום שסוף סוף, הלא צריך לסעוד סעודת בקר, משום שכבר הגיע הזמן.

וכעבור שתי שעות, כשהאורחים נפטרו והלכו כל אחד לביתו, והכל בחדר האֹכל סודר, נשתפשף ובא על מקומו – עמד מר יצחק אהרנסון על יד פתח מחסנו, כשהוא עטוף כלו לבוש של גשם וכשמטריה רחבה פתוחה וסוככת עליו ממעלה – וַידבר עם שוטר הרחוב. בחוץ היה הבֹץ גדול וקלוש, וגשם ירד בלי הרף, וקר היה ואפור, ובני אדם התהלכו, כשהם מכֻוצים, קטנים מכפי שִעור קומתם ורועדים. בצדי הרחוב רתתו האילנות המעורטלים, וכלבים תעו עזובים, ספוגי מים ומחוסרי מחסה – ויצחק אהרנסון עמד ובֵאר לשוטר הרחוב, שצריך, שמוכרח להרחיק את גופו של הנפטר מבית המסחר.

ואחרי הסברה קצרה הבין אמנם השוטר, שמן הראוי הוא לפַנות את הקונטורה ולהרחיק את הנפטר משם, דָבָר שעלה לו בלי טרחה יתירה; מנהל החשבונות לֵוי לֶוין היה, כאמור למעלה, אדם צנום מאד ונמוך הקומה, ולפיכך גם לא כבד ביותר, והשוטר, לאחר שהרים אותו מעל הקרקע והסתכל רגע בהבעת פניו המשונה, נְתָנו אל תחת בית שחיו (המשרתים ושאר הארחים־פרחים מן הרחוב, בראותם את הגוף במצב כזה, את הידים והרגלים המדולדלות והמשורבבות והראש המֻפשל ומתנועע – נרתעו משום מה לאחור וסגרו את עיניהם) הִניחוֹ בתוך העגלה וַיכסהו במחצלת. אל המחסן הֻכנסו אי־אלו דליי מים ומטאטא לשפשוף הרצפה ולהדחת השלחנות, וחנונֵי הרחוב, מכיון שנעלמה העגלה עם הגוף והמחצלת אשר בקרבה – נתפזרו וַיסתלקו כל אחד לחנותו ולעסקיו; אף יצחק אהרנסון צִוה מה שצִוה על משרתיו, סִדר וסגר את פנקסאות החשבון, עלה לביתו וַישתטח על ספתו. באותה שעה הלך הרוח בחוץ הלוך וחזק מרגע לרגע, על גבי גג הפחים ממעל, על זגוגיות החלונות ושמשות הדלתות תופפו טפות של גשם וגרגרי ברד – ומִשנה עֹנג היה לשכב על הספה הרכה, ולהרגיש את החום הנעים הבא מן התנור, את הנקיון שמסביב ואת הסדר. בתוך החדר השני שִחקו הילדים, השתובבו ונהמו כיונים חביבות, מן המטבח הגיעו ריחות של תבשילים חמים, לחישה נעימה של שומן רותח, המתבעבע בתוך המרחשת, וקולה של הגברת – וצריך לשער שרֹשם כל אותו המעשה, מעשה מנהל החשבונות, שבא אל הקונטורה, ישב על יד הפנקסאות הפתוחים ואבד את עצמו לדעת, היה נמחק ומתבדר ונשכח מלִבות בני הבית עוד באותו יום גופו (כי, סוף סוף, הן לבלר אפשר להשיג. וכי מעטים הם הצעירים, המתדפקים עתה על הדלתות ומבקשים עבודה) – אלמלא המקרה הקטן שקרה אחר כך בערב.

ובערב היה הענין כך:

בשבע שעות וחצי בדיוק, בעת שכל משפחת אהרנסון ישבה סביב לשלחן הגדול וסעדה סעודת ערב, נשמע פתאם מן הפרוזדור קול צלצול הפעמון, צלצול שנעשה כנראה, ביד חלשה ובלתי בטוחה. ואחרי איזה סרוב ועמעום מצד המשרתת, שרצתה לפתֹח את הדלת לפני הבא ולא רצתה – נכנסה לחדר האכל ריבה צעירה, כחושה ונמוכת קומה, וקלסתר פניה – קלסתר פניו של מנהל החשבונות לֵוי לֶוין. זאת היתה אחותו של המנוח המאבד את עצמו לדעת, בלי שום ספק, ואך לשוא חשדו בו, כי שופך הוא את לבו במכתבו ומַרבה דברי שִדול וחבה לאיזו עלמה זרה, כמנהג הבחורים דְהָאִידנה⁸. ובבית נשתררה דממה כבדה.

רגע אחד התנודד בעל הבית על כסאו, הוציא את מכתב הבוכהלטר מכיסו ואמר להתרומם – ולא קם, ואת המזלג השמיט וַיניחו בקצה הצלחת אשר לפניו.

‘אולי טוב היה לעמוד ולהציע לפניה את אותו סכום הכסף, שבקש אחיה לקבל למפרע’, הביט אל הַבריה המדוכאה, שצנחה וישבה על אחד הכסאות – ויתלה את עיניו בפני אשתו.

למעלה, מתחת לתקרה, הבהיק באותה שעה האֶלֶקטרון⁹ בכל העששיות הגדולות והקטנות; האור בחדר היה גדול ובהיר, ופניה של האורחת לבושת הסחבות נראו עכשו בכל חִורונם ועצבונם, וטוב ויפה מאד היתה עושה האומנת, אלמלי¹⁰ נטלה מיד את שני הילדים, את פֶטיה ומַטיה, היתה מסתלקת אתם לתוך חדרם והיתה משדלתם ומשעשעתם שם בדברים (אפשר היה לספר להם, למשל, איזה ספור נאה או אגדה, שמוסר השְׂכּל כרוך בה) עד שתעבור שעת החירום – עד שישובו הכל אל השלחן ואל הארוחה. אולם דבר זה לא נעשה – אם מחמת עצלות או מחֹסר הבנה בהִלכות פדגוגיה, כך או כך – והריבה שישבה מתחִלה על הכסא בראש מורד, בהכנעה רבה ובמנוחה, לכאורה – התרוממה פתאם ממקומה, ובשפתים רועדות ובפרישת כפים משונה התחילה מתרוצצת הנה והנה – ואוֹיה, אוי, אחיה היחיד, אחיה העלוב – בגעיה, שהמשרתות אשר על יד הדלת והמזוזה לא יכלו לעמוד בפניה וַתכבֹשנה את פניהן בסנוריהן.

הן הן גם שסִפרו אחר כך (סתם משרתות בַּדאיות אמנם, אלא אף־על־פי־כן.) שאותה הריבה, לאחר שעזבה את הבית, נתעכבה ועמדה על יד המחסן הסגור, הטיחה את ראשה בברזילי התריסים המוגפים, ותלשה את שערותיה, וצעקה במרִי נפש וטענה טענות, שיש בהן עד כדי לזעזע את כל נימי הלב, וכל זה – תחת שטף מי הגשם הקר ובתוך חשכה גמורה.

איך שהוא – ובביתו של הסוחר יצחק אהרנסון הֻפרעה שלות החיים גם באותו ערב, וגם בכל היום שלמחרתו. כי היתה גברת הבית שרויה במצב נפש רע, מכוער, ואת קיטונה לא עזבה, והילדים פניהם מפוחדים, והשאלות שהם מציעים משונות ומרגיזות; ויצחק אהרנסון – בהתהלכו אילך ואילך בתוך החדרים, הלוך והִכָשל, הלוך והִתקל במרבדים הרכים שמתחת – נשא עיניו כפעם בפעם אל השמים המקדירים אשר בחוץ, כִבה והצית את הסיגרות בזו אחר זו – ודַבֵּר לא דִבֵּר מאומה.

הפועל הצעיר, ז' בתשרי תרע"ג (18.9.1912)

---

שוּמָן [נוסח מבואר]

מאת

דבורה בארון

מתחיל היה היום כך:

מֵעבר לגבעות אשר בתוך המזרח היתה מתרוממת השמש ומאירה את יער הארנים ואת בתי־הקיץ הגדולים, המתנוססים בתוך היער, את המרפסות ואת המיחמים הרותחים והמשרתות אשר על גבי המרפסות.

אחר כך הופיעו מן הכפרים הקרובים אִכרים ואכרות והביאו ירקות רעננים, ביצים, אשר אך זה הטילון התרנגלות, כַּדי זבדה וכַדי חלב. אחר כך יצא שמעון מירקין מתוך ביתו, בית־הקיץ הכי גדול, ויצאה גם אשתו, וַיתהלכו קצת שניהם על המרפסת, שאפו אל קרבם את הריח הנחמד, ריח היער, והתהלכו עוד – וישבעו רצון.

שמעון מירקין היה סוחר שָמֵן, אשר בתו היחידה נשואה ושתי טחנותיו הגדולות, טחנות־המים שלו, טוחנות קמח בתוך הכרך יומם ולילה, ובשעה העשירית בבֹקר, בשִבתו על יד השלחן הערוך ועל יד אשתו היה אוכל את ארוחתו במנוחה, בלעיסה אטית ובמתינות שאין כמוה. מן האחוּ הקרוב, מצד הנהר, באה אותה שעה רוח קרירה ונעימה, נגעה ולא נגעה בשולי הוילאות וצִננה את השוקולדה בתוך הספל. בקצה המרפסת השני, על יד המטבח, טרחו המשרתות והתרוצצו, טִפלו בעופות השחוטים ובדגים, ואת הירקות ואת השומן חתכו לחתיכות קטנות – וַימרח שמעון מירקין את החמאה על גבי פת הסלת, וַיגמע את הזִבדה ואת הביצים, וַישוחח עם אשתו. הוא, מר מירקין, דִבר על מחיר השִפון והחטה, והיא, הגברת – על המאכלים השונים אשר יאכלו הבריות, אחרי כן יש שדברו קצת על הזבדה שהם אוכלים, על חלב־חמוץ, שצריך היה לאכלו, שמבריא הנהו וטוב, וגם על זה, שלהם, לשמעון מירקין ואשתו היה כדאי אולי למכור את ביתם ואת שתי טחנותיהם, טחנות המים שלהם, ולבלות את יתר שנות חייהם בארץ ישראל.

ככה היו משוחחים שניהם, לועסים לאט ומשוחחים, עד אשר כָבדו אברי הגוף ומַהלך המחשבות במח, עד שהכלים, כלי הגביש והכסף נתרוקנו ורצון מִלא את הלב לרדת אל הערסולים, ערסולי החבלים הקשורים בין האילנות למטה, ולהשתטח שם ולנוח קצת ולנמנם.

אולם בעת ההיא נגמרה סעודת הבֹקר גם על מרפסת הבית השני, מרפסתו של הסוחר רובינזון, ושניהם, גם מר רובינזון גם אשתו יצאו אל היער בשמשיותיהם הפתוחות, יצאו, משום שאנשים ‘מלאים’ מחויבים להתהלך מעט אחרי ארוחת הבקר – בֵארה הגברת רובינזון לשכנתה הגברת מירקין, בהכניסה אותה אל תחת שמשיתה – ויתהלכו כֻלם יחד.

בתוך השדֵרה הגדולה אשר ביער ובין אילנות השבילים הקטנים טילו עכשו גם הרבה זוגות ומשפחות אחרות מבני הכרך, מהם עסקנים צבוריים חשובים ופרנסי קהלה, ומהם בעלי צורה ובעלי יכלת, אשר יחס להם וקורבה אל שר הפלך ושר השוטרים – עכשו התהלכו כלם יחפים למחצה, חלוצי חזיה ושרשרת ובלי זֵכר של מנזֶ’טים¹ וחשיבות, ובהפגשם ונפגשו בלי הקדמות ובקשות סליחה, ואף אחד מהם לא שלח את ידו כדי לזקוף את צוארון בגדו ולכסות על הצואר החשוף, או על מערומי העֹרף. ויש גם אשר נטפלו האנשים האלה אל הנערים והנערות המשַחקים בין השיחים, והתחברו אליהם כדי להשתתף במשחקם ולהתחרות אִתם במרוצה. וַילכו הלֹך והשתובב, הלֹך והתנועע בכל כֹבד הגוף, כשכנפי החַלַט² הרחבים מתנפנפים ומתבדרים אילך ואילך, והפָנים מזיעים ומבהיקים, והגרבים הקצרים משתלשלים ויורדים – ולא יתבוששו.

אותה שעה היו החנויות הגדולות, חנויות המכלת אשר ביער, פתוחות לרוחה, ומשא ומתן היה בתוכן, ודֹחק וקול דִבור של משרתות. בפתחי האטליזים עמדו הקצבים על סדניהם וַיחתכו את הבשר הרך ואת הבשר שאינו רך, וַיחלקוהו לחלקים, ועל יד הפתחים, על יד המאזנים הגדולים התעכבו פעם בפעם אמהות משפחה כבודות, ושקלו את עצמן, ושקלו את בעליהן וילדיהן ונוכחו – כי הכל הולך כשורה וכהוגן, כי בו בזמן שהקטנים הוטבה בריאותם במשך שבוע אחד וגופם הולך הלֹך וכבד, הנה הן ובעליהן – לא גדל משקלם אף במשהו, לא גדל, הודות למאכלים אשר יעץ להם הרופא לאכול – והודות לטיולים והטפוס על הרי הסביבה.

– הלֹך ילך אצלנו הכל כשורה וכהוגן – בִּשרה אם מאושרה לשכנתה הטובה, ברמזה על בניה הקטנים, אשר גופם הולך הלֹך וכבד, והשכנה הטובה שישבה עדַין על גבי מרפסת ביתה, שטרם גמרה עוד לאכול את ארוחתה, ארוחת הבֹקר, נטלה אחת הביצים מעל השלחן הערוך וכף של כסף קטנה, וַתָקם ותרדֹף אחרי בנה, אשר השתמט זה עתה מידה, וַתעמד לפניו תחת אחד העצים וַתפצר בו לאמר:

‘שמע, בני, בקולי ואכֹל נא את הביצה הזאת, אכול – וייטב לך וייטב לאמך־יולדתך’.

שמעון מירקין, בהתהלכו כך בתוך היער עם אשתו ועם שאר הזוגות והמשפחות ובשוחחו אתם, ישב פעם על אחד משרשי העצים, הוציא מכיסו את פנקסו ואת עפרונו וַיבקש לעשות חשבון ולדעת כמה הוא ערך מספר הביצים, אשר יאכלו דרי היער הזה במשך יום אחד, לאחר כך – במשך שבוע.

הוא חִשב כך:

אם במספר בינוני יאכל כל אחד ממאה ועשרים האיש היושבים בשכונה זו, חמש ביצים ביום אחד, הרי:

5 (ביצים)

120 x (אנשים)

600 (ביצים)

שש מאות ביצים נאכלות כאן במשך יום אחד – ובמשך שבוע כמה?

600

x7

בס"ה 4,200

– בסך הכל ארבעת אלפים ומאתים ביצה – הודיע שמעון מירקין לבני לויתו, אשר ישבו אף הם לנוח על שרשי העצים והעשב שמסביב.

התמים! הוא לא ידע שמלבד הביצים השלוקות והמגולגלות יאכל כל אדם במשך היום גם לביבות וסופגניות ממינים שונים, גם חומצה וקציצות – וכל אלה בלי ביצים לא יעשו. מלבד זה הִנה נמצאת ביער זה עוד שכונה אחת, שכונה של בני העניים ונמושות הכרך אשר קנֹה יקנו ביצים אף הם – ואשתו, הגברת מירקין, בשִבתה אחר כך על יד השלחן ובאכלה את ארוחת הצהרים, לגלגה עליו ועל תמימותו בפני כל הטבחות והמשרתות. היא חטטה בעיון בעצמותיו הדקות והרכות של ראש הדג אשר לפניה, לעסה ומצצה אותן בבת אחת – ותצחק.

– אתְּ צחקי לך ככל אות נפשך – נגב שמעון מירקין את שפמיו במפיתו, ספק מבויש וספק מחייך – ואני ארד לי, בינתים, ואתקן את הערסלים אשר בין האילנות למטה, ואקשרם היטב כדי שתנעם לנו אחר כך שנת הצהרים ביער.

והשֵנה בתוך היער, בתוך הערסלים אשר תֻּקנו בין האילנות ונקשרו היטב, היתה נוחה ונעימה אחר כך באמת, כי עמדה השמש אותה שעה בגבהי הרקיע, והשפיעה את חומה על צמרות הארנים וענפיהם ורִככה והמסה את שׂרפם הטוב, אותו השרף שריחו יחדור לפני ולפנים בתוך הריאה, וישיב את דעתו של יושב היער ויאריך את ימיו. מן הבית הקרוב ומן המרפסת הגיע קול קשקוש הכוסות וזמזומו של המיחם, וצפרים קפצו מסביב ושרו, שרו אולי יותר מדי, אבל – אין דבר: הרוח הבאה מן הנהר נשבה לאט, לאט, והערסל, ערסל החבלים התנועע אף הוא לאט, ותרדמה באה, וריחות ערֵבים הגיעו מן האחו ומן המטבח, והיה הכל מסביב רך, מלטף ונעים, כאמבטת פושרין זו, אשר היא מעדנת את הגוף ומלטפת ומשקיטה את העצבים הרופפים.

בימות הסתו והחרף, בשֶבת האדם האמיד בתוך העיר – אי אפשר שתהא לו מנוחה כזאת ושנת צהרים כזאת: כי המֹה יהמה אז הכרך מסביב, ורבים ושונים הנם הדברים אשר יטרידו את המֹח. כי מלבד עניני משפחה ומסחר, ישנם לכל אחד גם עסקי צבור שונים, וקופסאות של צדקה המקשקשות לפניו בלי הרף, ומוסדות, וגבאים של מוסדות וסתם עניים פושטי יד ומפריעי סדר ושלוה, וברצון או שלא ברצון – המנוחה נגזלת. עכשיו, בהיות האויר אחרי שנת הצהרים צח וקריר, ובצאת יושבי השכונה בחבורה אל השדֵמה שמתחת או אל הגבעות ממעל – פעמים ששוחחו על כל אותם הענינים המטרידים אשר בכרך, על קופות הצדקה ואי־היושר, ועל התיקונים שכדאי, שֶמִן הראוי היה לתקן.

אחרי השֵנה הממושכה ואחרי שתיַת החמים המתוקים היו הגופים כבדים קצת ומרושלים, הזֵעה רבה והפהוק תכוף – וַתהי ההליכה אטית ושקטה, והשיחה אף היא התנהלה לאט ובשקט רב.

– ובאמת, החפזון וההתרגזות למה הם? כֻלם, מבעל בית החרשת פ. רובִנזון, עד שמעון מירקין ועד בכלל, מזוינים היו בילקוטים, אשר פירות משובחים בהם, תופינים ומשקאות שערֵבים הם ומועילים כאחד. והיה אם אָרְכה הדרך והשיחה נמשכה והוגיעה – והוציא הטַיָל מתוך ילקוטו מעט תופינים ובקבוק של משקה, אשר ערֵב הוא ומועיל כאחד, ומזג לו ומזג לאשתו ולבניו, וכִון אחר כך את פניו כלפי הרוח הבאה מן הנהר, וידֹע ידע אז בלבו בבירור, כי שטות, שטות מאין כמוה היא לנוע ולנוד לאיזו קַרלסבַד או מַרינבד רחוקה, בו בזמן שיער נחמד כזה יש בקרבתך, בו בזמן גם, שמֵי קרלסבד או גרגרי מרינבד אפשר להשיג כאן בנקל, שהרוקח מן הכרך שולחם לך הביתה בכבוד.

כאן, בדרך, נזדמנו לפעמים גם הדיָרים מן השכונה השניה יושבי הבתים הקטנים שבקצה היער, אלה אשר חלושי־חזה הם, על־פי־רוב, ואחוזי שחפת, אשר סכנה גדולה היא לדרוך בכל מקום שיטילו בו את קיאם ולֵיחם, ושהתכַוץ יתכוץ הלב למראה פניהם והליכתם. ולא פעם ולא שתים קרה, שבהגיע הטַיָלים אל אחת הגבעות אשר ממעל, או אל השדמה מתחת, ובנוחם קצת ובסעדם את לבם – הבינו כֻלם והסכימו פה אחד, שצריך, שמן היושר היה לערוך איזה נשף, יהא נשף של רקודים ויהא נשף סתם, ולהקדיש את ההכנסה לטובת העניים והחלכאים האלה.

הנה כי כן!

שמעון מירקין היה נהנה מאד בלַטף קרני השמש השוקעת את גופו, בה בשעה שהוא שוכב פרקדן על הקרקע ומרגיש את הלחות הטובה שמתחת ואת הקרירה³, ויש אשר בשכבו כך ובהתעדנו, וכפות ידיו נתונות לו מתחת ראשו, וקִלחי העשבים והפרחים מתנועעים עליו ומגרדים את מצחו ואת צוארו הגלוי – וַישאף רוח, וַיסגר את עיניו, וצר מאד היה לו על זה, שהגרמפון שלו הוא כל כך מגושם וכבד, שאי אפשר לקחתו לכאן, אל העשב, ולכוננו ולשכב ולהקשיב לנגונו.

– אתם, רבותי, לוּ בקולי שמעתם – והייתם שוכבים כאן על גבי הקרקע בתוך העשב ושותקים ושואפים אל קרבכם את האויר הנפלא הזה – יעץ את בני לִויתו היושבים ועומדים מסביבו.

ורבותיו שמעו אמנם בקולו, שכבו על גבי הקרקע בתוך העשב, ושתקו ושאפו את האויר הנפלא אל קרבם – והיה טוב.

_______________

אולם פעם, באמצע הקיץ, כאשר היה הכל מסודר בבית ובמרתף, כשהיו הדגים בשפע גדול והביצים בזול, אירע שאת בעל בית החרשת פ. רובינזון אחז השבץ – וימת.

הוא ישב בֹבקר על יד השלחן, על יד הביפשטֶקס⁴ החם (פ. רובינזון היה נוהג לאכול ביפשטקסים בכל בֹקר למרות אזהרתיו של הרופא), וספל שוקולדה עומד אותה שעה לפניו ומצטנן – וַיאחזהו השבץ.

הרופא, אשר ירד מעל מדרגות המרפסת בפָנים מזיעים ובשרולים מֻפשלים, התרגז ואמר, כי תמיד ותדיר הִתרה באיש שיזָהר מן המאכלים השמנים והמשקאות החריפים, כי אסור היה לו להשתמן, כי השומן שהלך ונצבר בקרבו הוא הוא שהיה בעוכריו. אולם פ. רובינזון לא נשמע לו, וממאכלים שמנים לא נזהר ושָתֹה שתָה משקאות חריפים – וַימת. ומזעזע מאד ומשונה היה קול הבכי, שהתפרץ החוצה דרך חלונות הבית הגדול, אותו הבית שרק קול צחוק וצלצול מטבעות וכלי כסף נשמעו בקרבו בימות האביב והקיץ.

האדם היה, כידוע, אדם חשוב: מלבד בית החרֹשת לתעשית מסמרים היו עוד כמה וכמה סכומי כסף שלו שקועים בקנין יערות, תבואות שונות ופשתן – וביחד עם האניה השניה, שהתעכבה על יד החוף, הופיעו הרבה סוחרים נכבדים ונשואי פנים מן הכרך, אנשים זקנים וצעירים, שבאו לחלֹק להנפטר את הכבוד האחרון.

היה אותו היום מעונן וכהה. את היער לפף ערפל כבד, ואפלוליות היתה, וגשם דק; לפנות ערב, כאשר הָעמדה על גבי החוף המטה הגדולה עם גופו של המת הבולט מתחת לשמיכה הכהה, והקהל התאסף והצטפף מסביב – המה הנהר המיה חשאית ועצובה, ואחד מן האורחים עמד והספיד את הנפטר בקול רועד ומלא כאב.

הוא פתח בהמימרא הידועה שב’אבות' ‘מרבה בשר – מרבה רִמה^’^, סרס אותה ופֵרש כל מלה ומלה לטעמו הוא. אחרי כן התעכב על שבחי המת, על המעשים הטובים שהיה עושה, בלי שום ספק, ועל הדאגה שהיה דואג לעניי עירו, למוסדות השונים, ולעמו, עם ישראל בכלל, אלמלא נקטף בשנת הששים ותשע לשנות חייו. אחר כך המשיך ודִבר על אפיסת כחם של בני האדם בכלל, שהם כדגים הנאחזים במצודה רעה, וכולי. ואם – הוסיף – רבותי, לויתן בחכה הועלה – מה יעשו דגי הרקק? – והיתה התיפחות חשאית מסביב וקַדרות גדולה. הנשים הרבות, שעמדו מן הצד, הוציאו את מטפחותיהן מתוך ילקוטי העור שלהן, וכבשו בהן את פניהן – ושמעון מירקין, בלַוותו במבטו את האניה עם מטת המת שהפליגה בנהר ובחזרו אחרי כן מן החוף, התעכב על יד ההר הגדול עם הדרך המובילה לביתו, העביר עליו את עיניו וַיחלט, כי עלה לא יעלה הפעם, כי אין זה לפי כחותיו.

מפני מֵי הגשם שטפטפו מן העצים ומן השיחים, היו העשבים במדרון ההר לחים וחלקלקים, ורבים מיושבי היער, אשר לא הספיקו לגמור אפילו את ארוחתם הראשונה, ארוחת הבֹקר שלהם, טפסו עכשיו ועלו במשעול הצר ברגלים כושלות, במתינות ובלי בטחון.

– אתה הִשען עלי – הציעה הגברת מירקין, בפָשטה את ידה כלפי בעלה ובבקְשה אחיזה על הקרקע שמתחת. אולם אחרי כן, בעָברה את הדרכים האבלות והשוממות שביער, ובהביטה אל ביתו של רובינזון העומד סגור ומסוגר ואל ארובת העשן הקרה אשר על גגו ממעל – נכשלה לפני מדרגות מרפסתה היא גופה ועלתה עליהן בקושי גדול.

בתוך האויר נדף עכשיו ריח של טחב בלתי נעים, ריח אזוב לח ורקב, שבא מעֹמק היער, ואפלולית בלתי טובה שררה מסביב ולחוּת. מקצה המרפסת השני ומן המטבח הגיע קול צריחה של עופות, אותם העופות שהוצאו עתה מן הלול, ונכפתו והוכנו לשחיטה – והגברת מירקין, בראותה את בעלה עומד על יד השלחן הערוך, וגוחן עליו, ובודק באחת הקערות ולועס, שלחה את ידה, ובאכזריות ובעצב כאחד הוציאה את הלביבה השמנה אשר אחז וַתכרֹת אותה מעצם פיו. ושתיקה היתה, ושניהם, גם שמעון מירקין גם אשתו הבינו בבת אחת כי – לא טוב.

גם אחרי כן, כשהיו דלתות הבית סגורות כבר והתריסים מוגפים, לא פסקה הלחות מן החדרים וריח הטחב לא פג.

בתוך הקיטון היה האויר חם, וזבובים זמזמו מסביב למנורה הדולקת ויתושים. מעל הקירות ומתוך המראות הגדולות הציצו צלליהן ובבואותיהן של שתי המטות המגושמות עם השמיכות הכהות אשר עליהן ועם הגופים, הבולטים מתחת לשמיכות – וזר ומרגיז נעשה פתאם רוך הכרים והכסתות אשר מתחת, וצר נעשה הכל מסביב ומחניק, ומפלט לא היה.

– אתה תנסה לתאר לך בדמיונך את הגלגלים המסתובבים בתוך הטחנה, בתוך המים – יעצה לו אשתו, בכבותה את המנורה – ומתוך כך תִפֹל עליך תרדמה ותישן.

והוא נסה אמנם ויתאר לו בדמיונו חֻפים גדולים, וטחנות ונהר רחב השוטף מתחתן, אולם – הגלגלים לא הסתובבו. היֹה היה רק שקט משונה מסביב ומועקה; וקפואות ודוממות עמדו אבני הרֵחים, ודגים רטטו למטה, בתוך המים, ועליהם, על הדגים היו מצודות רעות פרושות ומתנועעות – ושמעון מירקין פקח את עיניו כשהוא שטוף כלו זֵעה קרה ופחד וַימשש, וַישב בתוך המטה וַיקשב אל הנעשה מסביב.

היה שקט. למטה, מתחת ההר הָמה רק הנהר את המיתו העצובה, אותה ההמיה שהשמיע לפנות ערב, בעמוֹד המטה עם המת על החוף; והרחק, הרחק, בתוך השכונה השניה שר מי שהוא בנחת, שר מפני ששום דבר לא העיק עליו, כנראה, ולא צִערו, מפני שקַל היה לו ונוח, מפני שהאנשים האלה – הוסיף שמעון מירקין לחשֹב בשבתו על משכבו – דוּר ידורו אמנם באהלים דלים ויתפרנסו בדֹחק, אבל לעומת זה לא יארֹב להם השבץ בשבתם אל השלחן לאכול את ארוחתם, ובמותם – ולא יבלט גופם באופן משונה כל כך מתחת למכסה השחור, והמספידים, בבואם להספיד אותם, לא יתַבלו את דבריהם במימרות מ’פרקי אבות'.

הרופא, אשר בא בבֹקר לעשות לאדוני הבית את ‘מַסַג’ת הקיבה’, סבר לא כך.

לפי דעתו של הרופא הרי האדם האמיד – תנאים אחרים לו בחיים ויכֹלת אחרת מאשר לבֶן העניים יושב האהל הדל.

האדם האמיד – הסביר הרופא – אם יתנהג רק לפי חוקי ההיגיֶנה וישתדל לחיות חיים נורמליים, אם יזָהר ויתרחק מכל דבר שצריך להזהר ולהתרחק (מובן – הוסיף במאמר מוסגר, בצחקו בעד המשקפים – מובן שמותר לאכול לפעמים גם לביבה – הוא ידע כבר את מאורע הלביבות שאירע אמש – גם קציצה, ואפילו גלדי־שומן, אבל במדה ובמשורה, והעיקר אחר כך – תנועה גופנית, טיול – מוציוֹן, מוציוֹן, מוציוֹן!) ⁵ – אז מובטח לו שכל מַדוה וכל חֹלי ירחקו ממנו ועצביו ישקטו, שקֵבתו ‘תעבֹד’ תמיד באמונה ומצב רוחו לא יקולקל, ושהַאריך יאריך ימים על האדמה. בו בזמן – הוסיף – שהאדם העני – עלוב הוא ועלובים חייו. כי על כן הלא מועטת היא פרנסתו, ומזונותיו מצומצמים, וגופו ילך הלוך והתרופף, הלֹך והתנַון. כי על כן הלא הוא, בקבתו הריקה ובגופו הכחוש יהיה הראשון, המוכן לפורעניות בשעת מגפה, ואחר כך בתקֹף אותו המחלה, ולא ימָצאו בקרבו די כוחות מתנגדים, והתגולל על משכבו ללא טפול וללא סממנים, וגָוע ומת בלא עִתו.

כך הוא, רבותי – התאנח הדוקטור, בעמדו על יד המטה ובהוסיפו לשפשף את גופו של האדון מירקין – הנה גם בבֹקר זה, למשל, קרה מקרה בשכונה ההיא: מת אדם, ודוקא אדם טוב, כנראה, וצעיר, ומאיזו סבה? – מפני הדחקוּת והעבודה הקשה, מפני שחסר היה כל ימיו אויר טוב, מזון מבריא וכולי. ועתה הנה נשאר אחריו בית מלא ילדים ואשה מעוברת, וכֻלם – כבר הרזון שולט בבשרם, כבר סמני מחלה נִכרים בהם – והמות אורב.

עשֹה עשה את המסג’ה בזהירות רבה, ברצינות ובידים שהן ריחניות, חמות ורכות מאין דוגמתן, ושמעון מירקין – אם מפני רוך הידים הללו וחומן שהשתפך וּפִיֵס את אברי גופו, או מחמת, האויר הצח שהתפרץ עתה דרך החלונות הפתוחים – הרגיש פתאם, כי היתה רוָחה טובה מסביב, כי השמש בהירה היא ומאירה כבימים עברו, וכי – טוב, טוב מאד היה להשען עכשו כאן על גבי הכרים שבתוך המטה ולשתות כוס שוקולדה.

– הנה, כך נאה לך ויאה – הסכים הרופא – אתה שְתה לךָ שוקולדה, ואנחנו נעמד על יד שלחן הרחצה ונתרחץ קצת – הוסיף בפנותו אל גברת הבית, שהיתה כבר עטופה בחַלַטה, ושערותיה עשויות.

– אולם למה זה, דוקטור, ולשם מה – שואלת אני – אנשים כאלה פרים ורבים? – יצקה הגברת מים על ידיו של הרופא וַתתמרמר בחשאי על אבי המשפחה העניה אשר מת היום בשכונה השניה, אשר השאיר אחריו בית מלא ילדים ואשה מעוברת.

– איך שהוא – ענה הדוקטור – והמצב מעורר רחמים.

אחר כך, כאשר שִחקה הרוח בקצות הוילאות שעל המרפסת, והכירים במטבח היו מוארים והומים, וריח של צלי וריח של שומן רותח תססו באויר מסביב – התעוררו אמנם רחמים רבים בַלב למראה האלמנה המעוברת, שהלכה אחרי המטה הלך וזעוק, הלך והִתקל בחבורת ילדיה הקטנים, אשר בכֹה בכו אף הם בקולי קולות ובפרישׂת ידים כחושות כלפי השמים.

המטה, אשר נִשאה על ידי אנשים תשושים ונמוכי קומה, היתה מרוסקת והתנודדה אילך ואילך ביחד עם השמיכה הקצרה ורגלי המת, שנתלו למטה באפיסת־כח גמורה, ושמעון מירקין – בהביטו אל המראה הזה, אל ‘הבית המלא ילדים’ והאשה שהרזון שולט כבר בבשרם, אל יושבי ה’שכונה ההיא' הצנומים והדוויים ויושבי השכונה הזאת, שהלכו אף הם כאן, אבל בפסיעה אחרת ובפנים אחרים – השמיט את ראשו על חזהו – ובזה אחר זה צפו ועלו בזכרונו דברי הרופא, שנאמרו בבקר זה בתוך קיטונו, אותם הדברים – העמיק שמעון מירקין לחשב – שאָכן הרבה הגיון יש בהם והרבה מאד אמת.

מחמת נדודי שֵנה ומחמת מחשבות שחשב, נעשו פניו מתוחים מאד, רציניים ועיפים, ובתו היחידה אשר ידעה כבר על מאורע השבץ שאירע כאן אתמול ושבאה בשביל זה הבֹקר מן היער הקרוב – הציצה עכשו אליו מעל המרפסת, מהרה וקפצה מעל המדרגות, ומתוך רחמים רבים ומתוך חיוך ולעיסה כאחד התרפקה עליו בכל כֹבד גופה – ‘אל נא, אבא־מסכן’ – התחננה לפניו ונשקתו בעצם צוארו הגלוי – ‘אל נא תעמיד כנגדנו פנים עצובים ומגוחכים כאלה, רְאה, בִקשתיך’.

חוץ מריח מי־הבשם והפומַדה⁶ הטובה נדף ממנה עכשו גם ריח של גלדי־שומן טריים. גלדי שומן שהוצאו, כנראה, אך זה מן הקדֵרה הרותחת וחומָם עוד טרם פג – ושמעון מירקין נשא את עיניו אל השלחן הערוך שעל גבי המרפסת, הביט אל הקערות, והביט אל אשתו, וַיַעל.

_______________

השמש, אשר הקדירה קצת לפני ארוחת הצהרים מחמת העבים הקלוֹת שהגיחו ועלו מעבר לגבעות, נתערטלה אחר כך, יצאה אל המרחק וַתאיר את היער וכל אשר בו כיאות להאיר ביום קיץ. ושמעון מירקין, בקַחתו אחרי שנת־הצהרים ילקוט הגון של מיני מאכל ומעט משקה, קרא לאשתו ולבתו, פתח את שמשיָתו הגדולה ויצא אִתן אל היער. הם עברו מתחִלה את השדֵרה הגדולה לארכה, ירדו אל השדֵמה אשר מתחת וישבו תחת השמשיה הפתוחה לנוח. אחרי כן הוסיפו והלכו עוד, עברו את שכונתם הם ואת השכונה השניה, שכונת העניים ויכַונו, לבסוף, את פניהם אל עבִי היער, למקום ההרים והגיאיות. והנה כאן, באחד השבילים החבוים, על יד אחת הגבעות נִגלה לפניהם מחזה, אשר הפתיע אותם ברגע הראשון ועורר תמיה בלב שלשתם:

מַכס רובינשטיין ופסח שוחט, שניהם אנשים כבדים וסוחרים נכבדים, עמדו בחַלַטיהם הרחבים ובסנדליהם הקלים וטִפלו בעגלה קטנה, עגלת עץ בעלת מוט אחד; וכך היו עושים בה: בראשונה העמידו אותה לרגלי הגבעה, ומַכס רובינשטיין נכנס אל תוכה, התכוץ קצת וישב, ופסח שוחט אחז במוט, משך והעלהו למעלה, אחר כך, בעמֹד העגלה שוב למטה, נכנס פסח שוחט אל תוכה ומכס רובינשטיין משך.

שמעון מירקין התעכב מתחִלה על יד הדרך, עמד מן הצד, הסתכל ושתק. אחרי כן הסיר את הילקוט מעל שכמו וַימסרהו לאשתו, אחרי כן נגש ופנה אל היותר נכבד שבהם, אל מכס רובינשטיין.

– במה זה אתם עוסקים כאן, פַּאני? ⁷ – שאלו.

– עושים תנועה גופנית, מוֹציוֹן – ענה רובינשטיין בנשימה כבדה, והוא יושב בתוך העגלה – רצונך, בֹא ותכנס גם אתה, ובהגיע תורך – וּמָשכת.

ושמעון מירקין התקרב לאט אל העגלה, הביט רגע לצדדין מתוך פקפוק ובושה, אחרי כן התעודד, קִפל את שולי חַלַטו, נשא את רגלו – ויכנס.

הפועל הצעיר, ז' בחשון תרע"ד (7.11.1913)

---

קִצּוֹ שֶל סֶנְדֶר זִיו

מאת

דבורה בארון

בגלויה הכפולה שקִבל פעם סנדר זיו מעֲירתו הקטנה, שאלה אותו אחותו הצעירה ממנו, האחות הנשואה, מתי יבֹא הקץ לתלאותיו ולחיי הנדודים שלו בתוך הכרך הרחוק והזר. הקבר, כתבה לו, קברו של האב, שרוי בלי ציון ומצבה זה שנתים ויותר. חבילת הכרים וכלי הנחשת המועטים מתגוללים בעלית ביתו של המלוה וגאולה אין להם, אין; והנה חזר השבוע קרובם העשיר מן הכרך וסִפר, שפגש שם בו, בסנדר אחיה, וראהו כשהוא מתהלך ברחובות העיר קודר כֻלו ולבוש קרעים, כי שעורים למחיה אין לו ותקוה לתעודת בגרות גם כן אין, אינה נשקפת ­– ומתי, שואלת היא, יבֹא הקץ לכל אלה? האמנם לא הגיע עוד הזמן?

וסנדר זיו, בהתהלכו אחר כך ברחובות העיר קודר כֻלו ולבוש קרעים ובמוללו בין אצבעותיו את הגלויה הכפולה הזאת שנתקבלה מעֲירתו הקטנה, חשב כי צדק צדקה אחותו הצעירה ממנו, האחות הנשואה, בדבריה, כי אמנם צריך היה שיבֹא קץ לתלאותיו ולחיי הנדודים שלו בתוך הכרך הרחוק והזר, משום שכבר הגיע הזמן.

היה הדבר בבקר בהיר, באחד מימות החורף האחרונים, בתוך גן העיר נִפשר השלג ונמס על האילנות למעלה ועל גבי הקרקע למטה, וצפצוף צפרים היה בין הענפים ורֶוַח, רֶוַח כל כך גדול עד שבית האבנים הלבן, ביתו של הדוקטור שטרקמן אשר מעבר לגן, נשקף עכשיו משם בכל מלוא קומתו, הוא והגזוזטראות המגֻוָנוֹת אשר מימינו ומשמאלו והחלונות הכפולים אשר על יד הגזוזטראות הללו ­– וסנדר זיו התהלך בתוך שדרות הגן אילך ואילך וחשב על הבחינות הממשמשות ובאות, על בת בעלת הבית שלו, בת האלמנה, הנמצאת עכשיו בתוך הבית הגדול הזה, ביתו של הד"ר שטרקמן אשר מעבר לגן ועוד כמה וכמה דברים חשב, וקַוֵה קִוה בלבו כי לא יארכו הימים והחרף כליל יעבר מן הארץ, שהחלונות הכפולים אשר בבתי האבן הגדולים יפָּתחו לרוָחה ודלתות הגמנסיה ­– גם כן, ואביב ישתרר בחוץ ואביב יהיה גם בלבו, משום שככה צריך להיות, משום שכבר הגיע הזמן.

אחר כך, כשזמן הבחינות עבר ואתו יחד ­– גם האביב, כשבתוך גן העיר נתכסה הכל בירק כבד ועסיסי, ובין ענפי האילנות ובין דליותיהם לא היה רֶוַח כל שהוא ­– התנדפו חלומותיו הטובים של סנדר זיו והתקוות התפוררו ונמסו כאשר נמסה בכיסו טבלת השוקולדה אשר קנה פעם בשביל בת בעלת הבית שלו, בת האלמנה ונָתֹן לא נתן לה; ולפנות ערב, לפנות ערב, כאשר צלצלו הפעמונים בבתי כנסת הנוצרים במתינות, כאשר היה עצב רך מסביב ואפלולית, ולמטה על גבי המדרכות התהלכו אנשי צבא גבהי קומה, עשנו סגרות עבות להנאתם ודִברו וצחקו ביחד עם בנות אלמנה צעירות ובהירות ­– ידע סנדר זיו שעל הקץ אשר כתבה לו אחותו אין מה לחשוב, שלוֹ, לסנדר זיו אין בכלל לדבר או לחלם על איזה קץ שהוא, משום שכָּלו בשבילו, הוי כלו כל הקצין.

רחל פינברג, המורה הפרטית הזקנה רחל פינברג, זו אשר נבחנה ונכשלה עם סנדר זיו בשאלה מַתֵימַטית אחת, נכנסה פעם לחדרו בשעת בין השמשות כזאת והמראה אשר נגלה שם לפניה הדהים אותה כל כך, עד שהיא נשארה בפתח החדר כמסומרה ולא יכלה לזוז ממקומה.

הוא סנדר זיו, קטן־קומה ודל בשר, ישב לפני שלחנו הגדול מכֻוָץ כלו ועזוב, ישב וכבש את פניו בספרי הלמוד אשר לפניו, וגופו הזדעזע ופרפר אותה שעה באופן משונה כל־כך עד שאפשר היה לחשֹב שאחזתו העוית.

רגע אחד אמרה המורה הפרטית לעזוב בחשאי את החדר ולהתחמק בטרם שירגיש בה חברה, אולם אחר כך חזרה ממחשבתה זאת, התקרבה אליו לאט, הושיטה את ידה ונגעה נגיעה קלה בשערות ראשו.

– מר זיו, אמרה לו, מר זיו, אולי טוב היה לו לשוב ולהתישב בדירתו הקודמת, בביתה של האלמנה מלכין אשר בקצה הכרך השני?

תשובה לא באה. הוא הוסיף לשבת קטן קומה ודל בשר על יד השולחן הגדול אשר לפניו וענֹה לא ענָה. ואז הוציאה העלמה פינברג את מחברתה, מחברת החשבון הצנומה שהביאה אתה מן הבית, צנחה וישבה על אחד הכסאות אשר לפניה ­– והורידה את ראשה.

הו, מה גדולה היתה הקדרות אשר שררה ברגעים אלו בתוך החדר.

לאור בין הערבים הקלוש אשר חדר מן החלון הקרוב אפשר היה לראות את עמודי החשבון המחוברים ואת הספָרות הבודדות אשר הציצו פה ושם מתוך שורות המחברת ­– ספָרות קהות ומחוסרות בטחון אשר נשענו על סמני השאלה שבצדן באפיסת כח וצפו לפתרון, להארה כל שהיא… אכן חמורות ומסובכות היו השאלות אשר נזדמנו לה, לרחל פינברג, בספר החשבון שלה בימים האחרונים, אולם ­– כלום אפשר היה לה לפנות אליו, אל סנדר חברה, ולבקש ממנו עזרה והסברה, בו בזמן שפניו מקדירים וגופו רועד באופן משונה כל כך בשעת בין השמשות? להפך, בשבתה אחר כך, בלילה, על יד חלונה הפתוח, ובסמטה מסביב שוררות דממה וקרירה¹, ומלמעלה, מעל העמוד הטלגרפי הקרוב, מציץ אליה פנס אלקטרי פנס בודד וחִור ­– התחבטה זמן רב בדעתה ובקשה עצות ותחבולות היאך להוציא אותו, את סנדר זיו, מן המצב המסובך, לעזור לו עד כמה שאפשר ולהקל את משא יגונו.

כן, בתוך הסמטה אשר בה ישבה הגברת פינברג שררו בלילות קרירה נעימה ודממה, ופנס אלקטרי היה תלוי למעלה מחלונה, פנס המפיץ אור כחֹל וחִוֵר ועלול לעורר הרהורים שונים בתוך הלב ורגשות ­– אף־על־פי־כן לא הועם אף רגע אחד זֵכר דמותה של בת האלמנה בלבבה ופניה הזכים של זו צפו ואלו לפניה תמיד ביחד, בשורה אחת אתו, עם סנדר חברה וידידה.

בשבתה כך בלילה לפני חלונה הפתוח, והיא בודדה, בודדה עד לאין קץ וגבול, עלו לא פעם בעיניה דמעות חרישיות וטובות, דמעות של תוגה וגיל כאחד, למראה הזוג הנחמד הזה, המתקשר בדמיונה בעבותות אהבה, מתקשר לעולם, לנצח נצחים, בו בזמן שהחַיָל, קרובה ומעריצה של בת האלמנה הזאת, עומד מאחוריהם סר כלו וזעף, עומד ומעשן ביאוש את סִגרתו העבה, ועִגולי העשן המתנשאים ועולים למעלה, מתנדפים ברוח ונמוגים כמו התקוות אשר בלבבו.

האמנם מן הנמנע הוא שגם תקוותיו של חיל צעיר, חיל אשר גֹבה לו וגאון, אשר השפם שלו גדול והאמונה בכחות עצמו כבירה ­– האמנם מן הנמנע הוא שגם תקוותיו הוא תעלינה פעם ברוח, תתנדפנה וכָלו כאשר יכלֶה עשן זה של הסִגרה?

היא, רחל פינברג, בגמרה פעם בבקר את שעוריה, השעורים הפרטיים שהיו לה בבתים שונים, ישבה במרכבת הטרַם ההולכת אל קצה העיר השני, סרה שם לאחד הרחובות, שכרה לה חדר קטן וצר והעבירה שמה עוד באותו יום את ספריה ומעט חפציה.

שעה ארֻכה עמדה אחר כך על ברכיה לפני ארגזה הפתוח, ארגז הרוָקים שלה הגדול, והוציאה ממנו את מכשירי הכתיבה ואת הספרים השונים, שקַפל קִפלה אותם קֹדם בחפזון ובלי סדר ושעכשו צריך היה להניחם ולסדרם על השלחנות ועל הכונניות אשר מסביב.

התנהלה המלאכה הזאת לאט ובכבדות, כי הנה מלבד הספרים, ספרי הלמוד הדרושים, נתגלגלו ונזדמנו פעם בפעם לידה חפצים אחרים, חפצים ישנים ונשכחים: גלויות ותמונות אשר הצורות נטשטשו עליהן כבר מיוֹשן, כלי לבן, שתקנה פעם האם, לפני הרבה, הרבה שנים, כובע שחור מלופף צעיף דק, כובע אֵבל אשר נקנה אחר כך, אחרי מותה של האם, ולבסוף פתקה קטנה עם בֵּאור קצר וחֹמר לחִבור, פתקה אשר קבלה פעם, בשעת הבחינות, ממנו, מסנדר חברה.

אכן קשים ומעציבים היו הזכרונות שעוררו בקרבה כל אלה החפצים אשר נזדמנו לה פעם בפעם בתוך ארגזה הגדול. היא הוציאה אותם בזה אחר זה בזהירות, הניחה ופרשה אותם על הארץ מסביב, וככה עמדה זמן מה עליהם אלמת, כורעת על ברכיה וקפואה כאדם העומד ומסתכל במַפֹלת חייו.

אולם כשהתקרבה ובאה שעת בין השמשות מִהרה ונִערה מעליה את אבק הזכרונות והקדרות, הכינה ושָפתה קומקום של תה על מכונתה הקטנה, מכונת הספירטוס, ויצאה לקבל את פניו של סנדר זיו, אשר הבטיח, אשר צריך היה לבֹא ולראות את דירתה החדשה. החדר הזה, החדש, היה צר אמנם וקטן, הרבה יותר קטן מזה שהיה לה בשכונה האחרת, גם המדרגות שהובילו אל הקומה העליונה רעועות היו וצרות, אבל תחת זה היו חלונות החדר מתוקנים וגדולים, ולמטה, בתוך המרחב אשר לפני החלונות האלה, השתרע גן־העיר עם כל הרחובות והסמטאות אשר מסביביו, עם שורת הבתים, בתי האבן הגדולים, הלבנים, אשר מאחוריו ועם הגִנות, גִנות הפרחים, אשר על יד הבתים האלה.

ההיה צֹרך לבֹא ולקרא לכל הרחובות והסמטאות הללו בשמותיהם וכנוייהם? בפרטות מאין דוגמתה אפשר היה לראות דרך אחד החלונות האלה את הגנה הקטנה, גנת הפרחים של הד"ר שטרקמן, אשר מעבר לגן הגדול, אותה ואת השבילים הצרים, השבילים מרֻבצי החול המתפתלים בין ערֻגותיה ואת המחנכת, מחנכת ילדיו של הדוקטור הזה אשר התהלכה עכשיו בתוך השבילים מרֻבצי החול הללו.

הנה כי כן! לא בכל יום, אפוא, השתמשה בת האלמנה הזאת בשעת החֹפש שנִתנה לה לפנות ערב, כדי לצאת ולהזדמן עם קרובה החיל ולהתהלך אתו על גבי המדרכות אשר בצדי רחובות וגנים. סנדר זיו עמד לפני החלון הפתוח, לפני המראה הזה, התמוה, אשר מנגדו, ועָצם ושפשף פעם בפעם את עיניו, כאדם אשר נשא זה עתה את פניו למעלה והסתכל בעֶצם השמש. פעמים אחדות עבר את החדר לארכו ולרחבו, אחר כך עמד, העביר את ידו במתינות על פניו, על שערות ראשו, ומחשבה אחת משונה נצנצה ועברה במהירות הבזק במחו, מחשבה אשר הפליאה אחר כך אותו, את סנדר זיו גופו, בזרותה והעירה בו רגשות של חרטה ומוסר כליות.

הוא חשב שאלמלי² פרצה פתאם מלחמה בין רוסיה ובין איזו מדינה אחרת, כזו שהיתה, למשל, לפני שנים אחדות בינה ובין ארץ יפוניה או כיוצא בזו, אלמלי, חשב, קרה כדבר הזה ­– מה היה אז גורלם של כל אנשי הצבא הנמצאים בתוך הכרך הגדול הזה?

הנה עד היכן הגיעו הדברים. הוא, סנדר זיו, הרחמן ורך הלבב, זה שחס על הקטן שביצורים ולא פגע בו מעולם לרעה, זה אשר במשך כמה וכמה שנים ניזון בירקות וצמחים ולא אכל שום דבר מן החי ­– הוא עמד עכשו כאן, על יד החלון הזה, וחלם על מלחמת אנשים ושפיכת דמים! אמנם ­– השתדל להצטדק בפני עצמו ­– היֹה היתה זאת מחשבה בת רגע, מחשבה אשר הבהיקה במחו כלהב של חרב ­– ונעלמה, אלא ואף על פי כן ­– הן עבר עבֵרה במחו ­– ובכל זדונה ­– הכדאי הוא אחרי כל זה לעמוד כאן, על יד החלון, ולהזין את עיניו במראה אשר לפניו? חוֵר כֻלו ומלא התרגשות נטל את מקלו ואת כובעו, ירד בחפזון מעל המדרגות לאור הגפרורים אשר הדליקה פעם בפעם רחל פינברג מאחוריו, ובפעם הראשונה אחרי ימים ושבועות רבים, עבר את הרחבה הגדולה המשתרעת לפני הגן העירוני ונכנס לבין שדרות עציו וערוגותיו.

* * *

אחד ממכיריו של סנדר זיו, בחור אֶכסטרן אשר כתב ושלח סִפורים למערכת של ירחון עברי אחד, לעג לו לסנדר זיו ומשך בכתפיו כאשר גִלה פעם הלה לפניו את לבבו וסוד אהבתו. האמינה לי, ידידי, אמר לו הבחור המספר, שאלמלי באנו לכתֹב ולתאר בחור בן שלשים ומעלה, בחור אשר מצב בחברה אין לו וקרקע תחת הרגלים ­– גם כן, אשר יבש הוא ודל, ושערו נושר יום־יום, וכֻלו רצוץ ומשול כחרס הנשבר, והוא, בחור זה, שואף צִלה של נערה צעירה ובהירה, וחולם עליה חלומות בהקיץ ומתהלך בלילות מאחורי חלונות ביתה כתלמיד של גמנסיה מן המחלקה הששית או השביעית ­– אלמלי ככה כתבנו, כי אז היו אומרים עלינו שמזַיפים אנחנו את החיים, שרחוק הדבר מן המציאות ומן הריאליות וכולי, ושכל זה הוא למטה מכל בִקרת. משום שאין בחור, שהוא בן שלשים ומעלה, בחור אשר יבש הוא ודל, ששערות ראשו נושרות יום־יום, והוא רצוץ כלו ומשול כחרס הנשבר, אין בחור כזה חולם אלא על פנת גג שקטה, בת בעל בית מבוגרת וחנות של מכֹלת ­– חנות קטנה עם שלט גם כן לא גדול ועם תבשיל טרי וחם, תבשיל אשר החותנת מכינה ומגישה אותו לפניו בעצם ידה.

או שמא הוא, סנדר זיו, מקוה עוד ללמֹד ולהשתלם, להשיג תעודה של גמנסיה הגונה ואיזה מעמד על ידי כך בחיים?

לא, ללמֹד, להוסיף ללמֹד על מנת להבחן ולקבל תעודות אין הוא מֻכשר עכשיו, אינו יכול. הוא, סנדר זיו, לא שלח מעולם סִפורים למערכות של עתונים וירחונים, ועל ריאליות וזיוף החיים לא חשב, אולם זה שלבו הָמה בקרבו ונלחץ מתוך כאב וגעגועים לא פחות מלבו של איזה תלמיד הלומד במחלקה הששית או השביעית של הגמנסיה ­– זה לא היה מוטל בשום ספק.

הו, מה גדולה היתה המועקה בתוך הכרך בימים האחרונים ומה קשה השממון אשר מסביב. לאֹרך חופו של הנהר היו מתנהלות יום יום עגלות מלאות רהיטים וכלי בית שונים, שנשלחו אל היער הקרוב, אל בתי הקיץ המרֻוחים אשר בתוכו. אחד, אחד התרוקנו בתי האבן הגדולים ונסגרו על מסגר, הם וגִנותיהם הקטנות והסֻכות אשר בתוך הגִנות הללו ­– וסנדר זיו התהלך על גבי המדרכות עיף כֻלו וכושל, התהלך ונשא את עיניו על חלונות הבתים הסגורים אשר ממעל, והמחשבות התכמשו ונבלו בתוך מֹחו כצמחי הגִנות העזובות אשר על יד הבתים מסביב. לפנות ערב, לפנות ערב, בצַלצל הפעמונים הגדולים בראשי המנזרים ובתי כנסת הנוצרים, היה חוף הנהר הומה מאנשים צעירים וזקנים אשר נדחקו וירדו בחפזון אל האניות הקטנות, העומדות להפליג אל מעונות הקיץ השונים. הרחק, הרחק, במדרוני ההרים אשר מעבר לנהר, השחיר היער, יער הארנים הגדול, זה אשר בתוך שדרותיו הרחבות טילו עכשו בני הנעורים יומם ולילה, ושעל גבי השדֵמה אשר בקרבת השדרות הללו התגודדו ילדים בני גילים שונים, הבהיקו שם כלפי השמש בלבנת חולצותיהם הרעננות ושחקו במשחק הקרוקט ביחד עם תלמידי גמנסיה מגודלים ומחנכות בהירות וצעירות.

רחל פינברג עמדה על יד חלונה, חלון חדרה החדש, המָפנה אל גן העיר וסביבתו, ושערותיה הקלושות נשמטו לה אחת, אחת מתוך תסרקתה הזעומה, נשרו ונתלו לה מאחוריה באפיסת כח גמורה.

כאן, בתוך החדר הקטן, עמד ארגזה הגדול, ארגז הרוָקים שלה, מרושל כֻלו ופתוח. התמונות הפוטוגרפיות הישנות התגוללו פה ושם מטֻשטָשות צורה ועזובות. כלי הלבן היו מאובקים ומָשלכים על אחד הכסאות ללא סדר וגהוץ, ומבין כלי הלבן המאובקים האלה השחיר באבֵלות כובע הלֶבד הישן והֵעיר בתוך הלב זכרונות רחוקים, זכרונות קשים ומעציבים גם יחד. סנדר זיו, בהתהלכו אילך ואילך בתוך החדר הקטן הזה, היה מתעכב לפעמים על יד צִבור הלבנים הזה ­– על יד הכובע, מעביר בחשאי את ידו על חלקת סרטיו, על משיו וצעיפו, ופניו הדלים היו מתכרכמים ומקדירים אותה שעה הרבה יותר מאטון האֵבל הזה הנתון בין אצבעותיו. מה היה לו לסנדר זיו ברגעים אלו, ולמה קדרו ככה פניו? הרחשו אז בלבו הרהורים שחורים, הרהורים על דבר מות וחדלון? או אולי הזכיר לו מראה הכובע הזה ימים אחרים, ימי אבלה של בת האלמנה, כאשר היתה חובשת לראשה כובע לבד כזה וצעיף שחור כזה ­– והוא יושב אז עדיין לבטח בביתה, ונהנה יום יום מזיו פניה? ­– מי יודע.

היא רחל פינברג, אחרי אשר עמדה פעם במשך שעות רבות לפני ארגזה קִפלה וסִדרה בו מה שסדרה, סרה אל חופו של הנהר וקנתה לה שם כרטיס מסע של האניה היוצאת עם שקיעת החמה לדרכה; ובשעה השביעית לפנות ערב, כאשר צלצלו פעמוני המנזרים הגדולים מסביב, וחוף הנהר המה מרוב אנשים צעירים וזקנים, נדחקה וירדה אף היא אל הנמל אשר למַטה, ירדה בנרתיק של כובעים מלא ספרים בידה ובנצנוץ של חסד בתוך עיניה, ונכנסה אל האניה העומדת להפליג אל יער הארנים הגדול.

כאשר התחילה האניה לזוז ממקומה ­– הוציאה מתוך כיסה מטפחת קטנה ולבנה, נפנפה אותה פעמים אחדות באויר ­– וחִיְכה מטוב לב.

מקום לישיבה עוד טרם מצאה לה, נרתיק הכובעים היה נתון בידה והתנועע ביחד אתה בהתאם לתנועות האניה, אבל ­– אין דבר: היא הביטה אליו, אל סנדר זיו, בעיניה הגדולות והטובות, נפנפנה כנגדו במטפחתה – וחיכה:

– הן בֹּא יבֹא בקרוב לראות את שלומי ביער ­– קראה אליו, כאשר הסתובבה האניה והפכה את פניה כלפי זרמו של הנהר, וסנדר זיו הביט אליה ­– אל המטפחת הקטנה אשר בידה ואל מדרוני ההרים אשר מעבר למטפחת הזאת, והַרגֵש הרגיש פתאם, שאם לא ימהר ויסתלק תיכף מן הנמל הזה ומן האנשים האלה שמסביבו, אז יקרה אותו לעיניהם כדבר אשר קרהו פעם בביתו, בבא אליו הגברת פינברג בשעת בין השמשות, והוא שכח אז ולא סגר את דלת חדרו כהֹגן.

‘הן בֹּא יבֹא לראות את שלומי ביער’ ­– חברתו המעונה, בישת המזל וטובת הלב ­– חברתו לבחינות.

בשבתו אחר כך על ספסל בודד ועזוב בצדי החוף, ולפניו רבץ הנהר רחב ושלֵו ומלא על גדותיו, ומסביב שררו עצב, אפלולית וצלצול פעמונים ­– עלו והתיצבו לפניו חליפות פניה של זו, הקודרת, הקרובה, החברה לצער, לשאלות חשבון מסובכות, ופני האחרת, הבהירה אמנם, שטופת האור, אבל הרחוקה, המסובכת היא גופה כשאלת חשבון קשה ואשר פתרון רחק ממנה, אָין.

כאבוקות בודדות שבתוך תהום שחורה נראו לו עכשו הזכרונות אשר צפו ועלו לפניו מתוך עברו הקרוב: לילות של שבת בבית ההוא, בית האלמנה, תנור מוסק וחום של חיי משפחה. היא, הבת, בתה של האלמנה הבאה לבקר את בית אמה, שתי הצמות הבהירות הרוטטות לה מאחוריה, והאור הזך השופע מתוך עיניה, אור שיש בו כדי לחמם נשמה קפואה אפילו כזו שלו, של סנדר זיו, לעודדה ולהעיר בה בטחון ואמונה. הן אלמלא הקדיר פתאום האור הזה בשבילו ודעך ­– מי יודע אם לא היה לו כבר כיום קרקע תחת הרגלים ומעמד בחיים, מעמד העלול לעורר קנאה בלבו של כל אכסטרן וכותב סִפורים.

הו, מה רבו המחשבות אשר התרוצצו בלבו של סנדר זיו בערב קיץ זה, בשבתו על הספסל הבודד אשר בצדי החוף, ולפניו רובץ הנהר רחב, ושלֵו ומלא על גדותיו.

האפלולית אשר מסביב הלכה אמנם וגדלה מרגע לרגע. מראה ההרים שמעבר לנהר נטשטש לאט, לאט ונבלע בתוך הערפל. צלצול הפעמונים, פעמוני המגדלים אשר לבתי כנסת הנוצרים, אף הוא חדל ונפסק, אולם לעומת זה הגיעו עכשו מאחד הבתים הקרובים צלילי פסנתר נוגים וקטעי שירה, שירה שיש בה כדי לזעזע את נימי הנשמה ולהזיל דמעות מעיני כל נערה ענוגה ורכת לב. וסנדר זיו ישב וחשב, שאלמלי נִתן לו הכשרון לכתב ולהביע במלים וחרוזים את רחשי לבבו, כמו למשורר מחבר השירה הזאת, כי אז ­– מי יודע? – כי אז היה כותב אולי דברים שיש בהם כדי להזיל דמעות מעיני נערות אשר לבותיהן קָשו בשבילו מני אבן.

אולם כשרון להביע את רגשותיו בכתב לא נִתן לו, לא. ידֹע לא ידע לכתב ולהרצות על גבי הניר את מחשבותיו אפילו כאכסטרנית זקנה וטובת לב, כרחל פינברג זו, אשר כתבה ושלחה לו אחר כך מכתבים קצרים ויפים ממעון הקיץ שלה מדי יום ביומו, ואשר השכילה הלא למסֹר לו במלים מועטות ובפשטות גדולה ידיעות שונות על מכרים ומכרות רבים ועל חנה מלכין, המחנכת בת האלמנה חנה מלכין, בראשם, היא, המחנכת הזאת, המשכימה כל כך לקום בימי קיץ חמים אלה, היוצאת אל היער, אל עֹמק היער, עם דמדומי החמה הראשונים, בשעה שהערפל רובץ עוד מסביב כהה ובלתי שקוף ותריסי החלונות סגורים ומסוגרים בכל בית ובית. גם כאן, כתבה לו, ישנן על יד הבתים הגדולים גִנות פרחים קטנות, וסֻכות יש בתוך הגִנות הללו ושבילים, שבילים צרים, מרֻבצי חול, שאפשר, שנעים להתהלך בהם יום־יום עם שקיעת החמה. בתוך השדרות אשר ביער פנימה ישררו כמעט תמיד שקט ואפלולית, אפלולית קרירה וטובה, בו בזמן שהשדֵמה הגדולה אשר בקרבת השדרות הללו, בקרבת ביתו של הד"ר שטרקמן, מלאה תמיד זֹהר של שמש וילדים בני גילים שונים וילדי הדוקטור הזה עם מחנכתם בראשם ­– היש לה צרך לחזֹר ולבקש אותו עוד פעם שיבקר אותה כאן בימים הקרובים? הן בֹא יבֹא ‘ידידה ואחיה’ ­– גמרה את מכתבה בציטטה משירי נַדסון:³

אמנם כן: ‘העָיף והנַעֲנֶה’.

‘האח העָיף והנַעֲנֶה!’

סנדר זיו עמד על יד הראי הקטן התלוי על הקיר אשר לפניו, הסתכל וגִלח בחפזון את זקנו, וידיו רעדו ונכשלו פעם בפעם בחלקת פניו, כאִלו התכונן ללכת ולעמוד למבחן לפני איזה חֶבר של מורים בתוך הגמנסיה. חולצת הסָטִינה החדשה, החולצה אשר נקנתה אמש לשם הנסיעה הזאת, היתה בלתי נוחה, זרה ברשרושה ובהירה, בהירה אולי יותר מדי לגבי שלשים שנות החיים, שנות הצער, אשר עברו ­– לגבּי הציטַטה הזאת, המוצלחת, הלקוחה משירי נַדסון. אולם רוח הבֹקר אחר כך, באניה, עודדה וחִזקה שוב את הידים. אחר כך, באניה, היה ריח של שדות מסביב, ושפע של אור היה ורוָחה, רוָחה אשר כמוה היתה רק לפני הרבה, הרבה שנים שם, בסביבות העֲירה הרחוקה כאשר יצא עם חבריו לתלש ירק לחג השבועות ­– ובנִגוד לקטעי החרוזים של משוררים רוסים, נצנצו עכשו ועלו בזכרון פסוקים נשכחים מגִרסת הילדות הרחוקה, פסוקים שלמים מספר התהלים ושיר השירים. מה תפל וחִלוני נראה עכשו הכרך הגדול אשר נשאר שם בצדי החֻפים מאחוריו, ומה פעוטים וחדלי אונים נראו בתי הקסרקטין אשר בתוך פרבריו מסביב.

רחל פינברג, אשר יצאה לקראתו אל החוף בשמשיתה הלבנה, ואשר הכניסה אחר כך גם אותו, את סנדר זיו אל תחת השמשיה הפתוחה הזאת, התעכבה רגע, כאשר הגיעו שניהם לקצה מדרון ההר, הושיטה את ידה והראתה לו את הכרך הזה, הרובץ שם עכשו שפל כל כך, מלוכלך בעשנו ואבקו, בו בזמן, שכאן, בצד השני, הראתה לו, שורֶה על הכל נֹעם של קיץ וברכת אלהים ממעל.

אכן יפה היה המקום הזה עם שפעת ארניו ושלל צבעי פרחיו, עם רום פסגות הריו והמית מעינותיו, המעינות הצנועים המפכִּים בין ההרים האלה.

על יד הבתים הגדולים נמצאו אמנם גִנות פרחים קטנות, וסֻכות היו בתוך הגִנות הללו ושבילים, שבילים צרים המרֻבצים חול צהֹב ודק מן הדק.

בתוך השדרות אשר ביער פנימה שררו שקט ואפלולית, אפלולית קרירה וטובה, בו בזמן שהשדֵמה הגדולה אשר בקרבת השדרות הללו, בקרבת ביתו של הד"ר שטרקמן, היתה מלאה זֹהר של שמש וילדים בני גילים שונים וילדי הדוקטור הזה עם מחנכתם בראשם, היא ושתי צמותיה הבהירות היורדות לה מאחוריה וסרט המשי הכחלחל, הדק הקלוע לתוך הצמות הללו. האמנם בא גם הוא לשבת כאן במקומנו? ­– שאלה אותו, את סנדר זיו, ונענעה לו בראשה ושתי צמותיה התנענעו אף הן משהו ורטטו לה מאחוריה, ולוֹ, לסנדר זיו, נדמה שכל הזֹהר השפוך כאן עכשיו מסביב, שופע לא ממרום, מן השמש אשר ממעל, כי אם ממנה, מבת האלמנה הזאת העומדת לפניו, מזהב צמותיה התלויות ויורדות לה מאחוריה, מבין קפלי הסרט הכחלחל והדק הקלוע לתוך הצמות הללו.

ההיה צֹרך להוסיף ולהתהלך עוד?

רחל פינברג, אשר חכתה לו באחת השדרות הקרובות, מסרה לו את הפרחים אשר קטפה בין העצים כאן ובתוך ערֻגתה היא, ערֻגת הפרחים היחידה שמאחורי חלון חדרה ­– וככה הלכה על ידו מחרישה, מכונסת אל תחת שמשיתה הפתוחה ומסתכלת פעם בפעם אל הזֵר ההולך הלֹך והִקלֵע, הלֹך וגדֹל בין אצבעות ידיו של חברה.

הוֹ על הפרחים אשר קטפה אותם בערֻגתה, הערֻגה היחידה שמאחורי חלון חדרה: על משכבה, אחר כך, בלילה, כבשה שעה ארֻכה את פניה בכרָהּ הקטן, כר הרוָקים שלה הקשה, ומעיניה נזלו, שטפו הדמעות בלי קץ, בלי הפוגות, בו בזמן שבחדר השני, החדר הפנוי הקרוב, ישב סנדר זיו לאור המנורה הדולקת וטרח והוסיף לתקן עוד את הזֵר הגדול אשר לפניו. כדי שלא יהא האור חודר אל החדר הקרוב ומפריע את מנוחת חברתו ושנתה, נטל את אחד ממכתביה האחרונים, תלה אותו והאהיל בו על המנורה הדולקת, וככה ישב דומם ועטוף צללים על עבודתו ועל אגֻדת הפרחים המגֻונים אשר לפניו, וראשו נתלה ונשמט פעם בפעם על חזהו ונאחז בקורי תרדמה וחלומות.

לאט, בלי חפזון נהרו המראות ועברו האחד אחרי השני. הוֹפֵע הופיעו שדות בר רחוקים ותמוהים, שמים גבוהים, שמי עיר המולדת הקטנה וקברו של האב, קבר עזוב, אמנם, מחוּסר ציון ומצבה, אבל עטוף אור כֻלו ושלוה, והאב המביט אליו מתוך הקבר אף הוא ­– פניו מאירים הם ושלוים:

‘דרך צלחה, בני, דרך צלחה’ ­– הוא מנענע לו בראשו ומסתכל בו ברחמים רבים, והשדות הרחוקים והתמוהים נמשכים, נוהרים הלאה ונעלמים, הם ושמי העֲירה והקבר, קברו של האב. הָיֹה יהיה רק זֹהר גדול מסביב ורוָחה, ומתוך הזֹהר והרוָחה האלה צפה ועולה דמות ידועה וקרובה, דמותה של בת בעלת הבית שלו מלפנים, בת האלמנה מלכין: זקופה וקלת תנועה ­– לאט ובקצב תלך הלֹך ופסֹע כנגדו, הלֹך ונענע בראשה, ושתי צמותיה הבהירות תלויות ורוטטות לה מאחוריה כעגילי הזהב הקטנים אשר באזניה. ­–­ חנה, חנה ­– קרא לה בשמה ­– הידעת בשביל מי באתי הנה, אל יער הארנים הזה? היא נענעה בראשה:

– כן, היא יודעת.

– ואֶת ענויי נפשי הנה זה שנה ויותר גם כן ידעת?

– גם זה.

– הרוצה את שאביא לך את הזֵר, את זֵר הפרחים, אשר קלעתי בשבילך בעצם ידי? – אחר כך, בבֹקר, בקצה מדרון ההר ­– ענתה לו והפכה את פניה ונעלמה, ואִתה יחד נעלמו גם הזֹהר והרוָחה אשר מסביב ובחדר היתה כֵהות של דמדומי בֹקר. סנדר זיו התרומם, העביר את ידו על פניו, על שערות ראשו הפרועות ויצא החוצה. הערפל אשר רבץ מסביב היה כהה עדיין, בלתי שקוף, ותריסי החלונות ­– סגורים ומסוגרים בכל בית ובית:

– ­מה היה פשר המלים ‘דרך צלחה’, ‘דרך צלחה’? איזוהי הדרך אשר הוא, סנדר זיו, מתכונן ללכת בה, ולמה הסתכל בו האב ברחמים רבים כל כך?

בתוך השדרות הָרְגשה כבר תנועה של בֹקר, בתוך השדרות התהלכו אכרים ואכרות המביאים צרכי אכל מן הכפרים הקרובים. הלכה והתקרבה השעה החמִשית. באחד השבילים הקרובים נשמע קול רשרוש של שמלה, רשרוש ידוע ועדִין וטוב ­– והוא הרחיב את פסיעותיו וכִון את פניו אל קצה מדרון ההר.

פתאם נדמה לו שמתוך אותו השביל הקרוב גופו מגיעה אליו שִירה חשאית וקול צעדים. הצעדים כבדים הם, צעדי גבר בלי שום ספק, והשִירה ­– שירת חַילים ויושבי קסרקטין, רגע אחד התעכב מוכה תמהון על מקומו והקשיב.

– האמנם חונים פה במקומות האלה איזו מחנות של אנשי צבא? ­– שאל את אחד האכרים אשר בא לקראתו.

וכאן קרה דבר אשר הדהים לרגע את כל האכרים מוכרי החלב והירקות שהיו באותו מעמד והיה אחר כך לשיחה בפי יושבי המקום במשך ימים ושבועות רבים: סנדר זיו, בהסתכלו באיש הצבא אשר נתגלה ויצא אליו מבין השיחים, נזדעזע פתאום ונרתע לאחוריו. רגע אחד אמר להמלט אל השביל הקרוב, השביל אשר מנגד, אולם אחר כך חזר ממחשבתו זאת, נתכוץ כלו, ובאבדו את שווי משקלו, צנח במתינות מעל מדרון ההר ונֻפץ שם אל הסלעים כאשר ינָפץ החרס הנשבר.

לו, לסנדר זיו, נדמה כי ברגע התכוצו דחף אותו מישהו בידו ולִוה אותו באיזו מלים גסות ­– בלשון חילים. אולם רֹשם הדחיפה הזאת והמלים שבאו אחריה נִשאו רק רגע אחד קטן במוחו ולא יותר. אחר כך באו רשמים אחרים, אחר כך נראה הנהר אשר למטה, הוא ושני החֻפים המשֻפעים אשר מימינו ומשמאלו ושפע האור והרוָחה אשר על פני החֻפים הללו, רוָחה אשר כמוה היתה רק לפני הרבה, הרבה שנים שם, בסביבות העֲירה הרחוקה בצאתו עם חבריו לתלש ירק לחג השבועות. לבסוף הופיעו גם הם, החברים הטובים ההם גופם: שטופי אור ומלאי רחמים ­– בזה אחר זה הגיחו מן הסוּף אשר למטה, הלכו ונמשכו אליו ממעמקים, הלכו ופרשו כנגדו את זרועותיהם הקטנות ­– ומסביב נִהיתה מנוחה, מנוחה טובה, מנוחת־נחמה, כזו אשר תהיה רק אחרי אשר ימָצא הפתרון לשאלה מסובכת וקשה.

* * *

רחל פינברג אשר התהלכה אחר כך, בימים הקרובים, בין סבכי העצים והסלעים אשר למטה, לרגלי ההר, מצאה שם, מלבד כובע קש ישן ושיורי קרעים של חולצת סָטינה, גם אי־אלו פרחים, אשר התגוללו פה ושם בין העשבים ושנראו נעדרי־ערך וכמושים ככתמי הדם אשר מסביב. אלו היו פרחי הזֵר, אותו הזֵר שהוא, סנדר חברה, סדר וקלע בכל כך רוך והתמכרות רק שעות אחדות לפני בֹא קִצּוֹ.

בעוד זמן מה נָבלה גם שארית הפרחים אשר בתוך ערֻגתה, הערֻגה היחידה שמאחורי חלון חדרה ­– אם מתוך חֹסר טפול או משום שהתקרבו ובאו ימי הסתו ­– איך שהוא, והיא, רחל פינברג, אספה את מעט חפציה ואת ספרי לִמודה, יצאה ועברה אל הכרך הגדול, הכרך הקרוב, והתישבה שם בדירתה הקודמת, בתוך הבית הישן אשר בסמטה השקטה. בשבתה בלילות על יד חלונה הפתוח, והיא בודדה, בודדה עד לאין קץ וגבול, עלה לא פעם לפניה זכר מראהו של סנדר זיו וזֹהר פניו הבלתי רגיל בעמדו שם, על יד השדֵמה הגדולה אשר בקרבת שדרות היער.

אָכֵן, חשבה, יש אשר אחרי פרפורי הגסיסה היותר קשים הַרפּה ירפו מהאדם יסוריו שעה אחת לפני מותו. והוא רואה את עצמו מאושר ושלֵו וחושב שהחיים הנה זה רק עתה התחילו ­– שעה כזאת היתה לו לסנדר זיו אז, בעמדו על יד השדֵמה הגדולה אשר בקרבת השדרות, שעה שבאה לו אחרי ענויי גסיסה של שלשים שנה ויותר.

בתוך הסמטה אשר בה ישבה הגברת פינברג שררו גם עכשו בלילות קרירה נעימה ודממה. ופנס אלקטרי היה תלוי לה למעלה מחלונה, פנס המפיץ אור כחֹל וחִור מסביב והעלול לעורר הרהורים שונים בתוך הלב ורגשות ­– אף־על־פי־כן לא היה עוד זכר דמותה של בת האלמנה זך וטהור בלבבה כמו בימים שעברו, ובהופיע פניה של זו לפני עיני רוחה, והופיע תמיד ביחד, בשורה אחת עם חַיל רחב חזה וקשה לב, בו בזמן שמאחוריהם הקדיר רק קבר בודד לבד, קבר אשר עפרו תחוח עדיין ­– שטרם הספיק להתיבש.

את קברו של סנדר זיו היתה רחל פינברג מבקרת לעתים תכופות מאד. הוא היה בדוּל ומרוחק קצת מיתר הקברים אשר בבית העלמין ושרוי בלי ציון ומצבה, כזה של אביו בתוך העֲירה הרחוקה. בימות הסתו היו באים העורבים ועומדים על עפרו התחוח, מנקרים בו בחרטומיהם וצורחים ­– ואז היתה רחל פינברג מוציאה את מטפחתה הקטנה, כובשת בה שעה ארֻכה את פניה, ומֵעיניה היו נוזלות, שוטפות הדמעות בלי קץ, בלי הפוגות, בו בזמן שבין האילנות הקרובים התלבט והָמה הרוח בעצב, הִשיר עלים בודדים ונובלים מעל הענפים ופִזר אותם על הקרקע מסביב, מסביב.

פעם, בשובה מבית הקברות ביום סתו כזה, קרה לה מקרה קטן אשר הפתיע אותה לרגע וגרם לה התרגשות בחִנם: לה נדמה, שהמחנכת בת האלמנה, העלמה חנה מלכין, אשר עברה על ידה על גבי המדרכה, עִכבה עליה רגע אחד את מבטה וכאלו בקשה להגיד לה דבר מה. השעה היתה שעת שקיעת החמה ודמדומים. בראשי המגדלים אשר לבתי כנסת הנוצרים צלצלו עכשיו הפעמונים הגדולים במתינות, ועצב רך היה מסביב ואפלולית, והיא, רחל פינברג, הלכה וחשבה על זה, שטוב היה לה לקַמץ בהוצאותיה, לאסוף מעט כסף ולהזמין בשביל הקבר מצבה, ולו רק מצבה אבן פשוטה עם כתובת זולה, בלתי גדולה ­– ופתאם נדמה לה, שבת האלמנה הבאה לקראתה, מביטה אליה ורוצה להגיד לה דבר מה, ואז הזדעזעה משהו, אספה את כל כחותיה ואמרה לגשת אליה; אולם כעבור רגע נוכחה, לדאבונה, שאת מבטה של זו משכה לא היא, כי אם מגבעתה ­– כובע הלֶבד השחור אשר על ראשה, זה שכל כך דומה היה לכובע האֵבל הישן של בת אלמנה זו, ושעל כן מושך היה תמיד גם את תשומת לבו של המנוח, של סנדר זיו ­– ואז מִהרה, עזבה בחפזון את המדרכה ופנתה והלכה אל עבר הרחוב השני.

מעברות, אלול תרע"ט

---

פְּרוֹזְדוֹר

מאת

דבורה בארון

(מן הספור ‘מרוסיה ועד הנה’)

בעל קומה אחת היה ביתנו, לא גדול ביותר, אבל מסֻיד ומכֻיר כֻלו, וארבע גזוזטראות קטנות לו מארבע זויותיו, ומרפסת אחת גדולה, מרפסת, אשר עמודיה מחֻטבים הם ומחֻשקים שַיִש וזגוגיות חלונותיה מגֻוָּנות ומבהיקות כלפי השמש בכל צבעי הקשת.

במרחק צעדים אחדים מביתנו השתרע ושטף במתינות נהר גדול ומלא על גדותיו, הלא זה הנהר נ־ן הידוע, אשר על פני מימיו מתהלכות אניות מפרש גדולות ואניות קיטור לאין מספר. בשעת חַרבוני קיץ, כשהחל מעינות המפכים בין ההרים נתיבשו וחרבו, היו הרועים אשר מעבר לנהר גולשים עם עדריהם אל החוף אשר למטה, משקים שם את הצאן ואת הבקר וחוזרים ועולים במדרון ההר, הם וכלביהם אשר לרגליהם ועוזריהם הקטנים, העוזרים המחללים בחליליהם ­– ואמא, בשבתה אותה שעה על גבי המרפסת, ובהביטה אל החוף ההוא ואל המדרון ההוא, היתה עונה לעֻמתם בשירה חרישית ונוגה, ושתי עיניה מתכסות היו בערפל עדין ודק מן הדק ­– כזה המלפף את ההרים אשר מנֶגד, מעבר לנהר. לאמא שלי היו בעת ההיא עינים תכולות כתכלת הנהר, נהר נ־ן בבקר קיץ, ועמוקות ­– לפי דברי אבא ­– הרבה יותר ממי הנהר הגדול הזה, ובערב, בערב, בבֹאי אליה עם אחי ואחיותי כדי לברכה בברכת הלילה, היינו עומדים על בהונות רגלינו ומתכַונים לנשקה ישר על העינים התכולות הללו.

סֵדר הנשיקות הזה היה מקִים תמיד רעש נעים בתוך ביתנו ומבדח את דעת הגדולים והקטנים גם יחד. אמא, זקופת קומה ומהירת תנועה ­– דוחה היתה ומקרבת אותנו בבת אחת, גוחנת אלינו ומחבקת וחוזרת תוך כדי רגע ומתחמקת, משום שזה מגרה, לפי דבריה, את העור ומדגדג, מתוק אמנם וטוב, אבל מדגדג, הו כמה מדגדג; ואז היה אבא נוטל בין זרועותיו את זיזילי אחותנו, זיזילי הפעוטה בעלת הפה הרטֹב והחם, מגביה אותה ומקריבה בכל שפע רירה אל פניה של האם ­– וכל חללו של החדר היה מתמלא צחוק ותרועות גיל. כל זה שאני מספר כאן היה לפני זמן רב, בערך, לפני שמונה שנים ויותר, כאשר ישבנו עוד באחת הערים הגדולות אשר בארץ רוסיה. אחי הגדול דוד, או דוֹדֶה, היה אז עדַין בחיים, והיה מבקר יום יום את הגמנסיה לנערים אשר בעירנו, ואני ואחותי טניה למדנו מפי מורים פרטיים בבית והתכוננו גם כן להכנס לבתי ספר שונים.

אחי הגדול דוֹדֶה, זה שמת בשנת השלש עשר לימי חייו, היה נער בהיר וזך, ששערות ראשו מתֻלתלות ויורדות לו על ערפו ברוֹך שאין דוגמתו. באחד מארגזיה של אמא שמורה עד היום חבילה אחת קטנה מתַלתלי המשי הרכים הללו, ובשעות הלילה, כשכל בני הבית שקועים בשנתם, אז יש אשר היא מוציאה אותה מתוך תכריכה, מגישתה חרש אלי פיה, מנשקת ­– ובוכה. אמא שלי הרי היא עכשיו אשה כפופה אשר שערות ראשה קלושות ולבנות כֻלן מני שלג, אולם אז, לפני שמונה שנים ויותר, בהיותה רעננה עדַין וזקופת קומה, היה ברי לכל, שהוא, אחי דוֹדֶה ­– דמות דיוקנה של האם הוא מכף רגליו ועד קדקדו. אפשר שמשום זה אהב אותו אבא אהבה עזה כל כך, סלסל בו ופנקהו יותר מכל הילדים.

לו, לאחי דוֹדֶה, היה חדר מיוחד עם שלחן וכוננית השיכים רק לו לבדו, בו בזמן שלי ולאחותי טַניה היה חדר אחד משֻתף, וכוננית ושלחן המשֻתפים גם כן לי ולה, שלחן עגול ובלתי גדול, שצר היה מהכיל את כל הספרים והמחברות בשעה שישבנו ללמֹד ולהכין את כל שעורינו. ישיבתנו זו בחדר אחד קטן היתה מעוררת לפעמים סכסוכים קלים בין אבא ואמא, ומַשרה, על ידי כך, רוח בלתי טובה בתוך ביתנו:

היא, אמא, היתה אומרת שמִן הראוי היה להרחיב את העליה, עלית הגג אשר למעלה, לִבנות ולתקן עוד חדר אחד, משום שטַניה, אחותי טַניה, הולכת וגדֵלה מיום ליום, שעוד מעט תתפתח ותהיה לנערה הגונה, ולא נאה יהיה אז וגם לא טוב שתדור במחיצה אחת אתי, עם ילד המתכונן להכנס למכינה ב' של הגמנסיה. על זה היה אבא עונה, שעד אשר טַניה תגדל ותתפתח ותהיה לנערה הגונה, מקוה הוא לעקור את דירתו מן העיר הזאת ומן הארץ הזאת; שבָּנֹה יבנֶה אמנם בתים ותקֵן יתַקן עליות וחדרים, אבל לא כאן כי אם בארץ אחרת, בארצנו אנו, שכאן הוא רק הפרוזדור, כאן הוא צריך להִתקן, להתכונן והעיקר, הטרקלין, יהיה שם, בארץ האחרת, בארץ המולדת.

ואז היו מדברים על השפה העברית והיהודית, על דודנו בֶרגר, אחיה של אמא בָריס בֶרגר, אשר המיר את דתו ונשא לו נערה נוצרית לאשה ועוד הפעם ­– על השפה העברית והיהודית, עד אשר אמא היתה עומדת וסוגרת את החלונות ואת הדלתות ומורידה את הוילאות ואת המסכים מסביב, מסביב ­– והקדרוּת בבית היתה שלמה.

מה היה ענין דודֵנו בֶרגר אצל השפות העברית והיהודית ­– דבר זה נשגב אז מבינתי, בינת ילד המתכונן להכנס אל המכינה ב' של הגמנסיה. טענותיה של אמא היו ברורות, לכאורה, ומתקבלות על הלב. הדבוּר היהודי, לפי דבריה, אינו בא אלא לעשות אותנו, הילדים, לעלגי שפה ובעלי מום לכל ימי חיינו. ידבר לו הוא, אבא, יהודית עם סוחריו וקרוביו ככל אַות נפשו, אבל לא כאן בבית, שכֵּן ילדים קטנים אנחנו ועלולים לקלט בנקל את השפה הזאת ולקלקל את הדבור הרוסי ואת המבטא הרוסי ולהיות ללעג ולקלס בעיני כל השכנים אשר מסביב. ומה שנוגע לשפה העברית, הנה עיני אבא הרואות שאין סִפק בידינו ללמֹד יותר משלש שעות בשבוע, שאין להעמיס עלינו גם את זה, בו בזמן שצרפתית צריך ללמֹד וגרמנית היא חובה, בו בזמן גם שהילדים הם רכים ומחוסרי דם, מחוסרי דם מאין כמוהם; המעט הוא מִספר הלילות שעבר עליה ללא מנוחה וללא שֵׁנה עד אשר גִדלה אותם והציגתם על רגליהם? ­– היתה גומרת בקול רועד ונפסק, ומוציאה את מטפחתה הקטנה וכובשת בה בעצב את פניה, ואבא, בהביטו אליה נבוך ואובד עצות, היה מסתלק, לבסוף, נכנס לחדר עבודתו וסוגר אחריו את הדלת ­– ועומד ומוריד גם שם את הוילאות ואת המסכים אשר מסביב. צריך להודות שמלבד חדר הילדים שלנו, החדר המשֻתף לי ולאחותי טַניה, היו עוד הרבה דברים פעוטים ושונים, אשר הפריעו לפעמים לזמן מועט או מרובה את השלום בביתנו. כך, למשל, קרה פעם שאבא ואמא היו שרויים ברֹגז במשך שלשה ימים רצופים בעטיָם של בולים ישנים אחדים והעלמה בֶק. הבולים היו בוּלי אנגליה ואמריקה אשר ילדי שכנינו הסירום מעל מכתבי קרוביהם, היושבים בארצות הרחוקות ההן, ונתנו אותם לי במחיר כפתֹרים אחדים ודֻבדבני בֹסר, והעלמה בֶק היא האומנת הרוסית שלנו ­– הֶילֶינה מרקובנה בֶּק, אשר ישבה זה שנים רבות בביתנו.

היא, האומנת הזאת, במצאה פעם את ילדיו של שכננו הנפח בתוך הגן, נתמלאה כֻלה כעס, לא שלטה בלשונה וקראה להם בשם “יהודונים”.

– יהודונים ארורים ­– ככה קראה בגרשה את הילדים היושבים על גבי הגדר, ובאחזה בי ובכפתֹרים אשר בידי, הכפתֹרים הנוצצים אשר הוצאו מאצטלתו של דודֶה אחי וכך הביאה אותי אל השדרה הקרובה שבגן, אל אבא ואמא שישבו שם בצלו של אחד העצים, והציגתני לפניהם בכל אימת קלקלתי. אולם אבא ­– פניו היו כל כך חִורים אותה שעה ומבטו כל כך נוצץ ומוזר, עד שידיה של המחנכת נתרשלו והרפו ממני תוך כדי רגע, ואני מהרתי ונמלטתי הביתה, הסתתרתי שם חדר לפנים מחדר וסגרתי את הדלת.

בפעם הזאת סגר הוא, אבא, את החלונות ואת הדלתות והוריד את הוילאות ואת המסַכים מסביב. הוא שלח והרחיק מן החדרים את הילדים ואת המשרתות ועמד ושאל את אמא, עד מתי אומרת היא להחזיק שונאים בתוך הבית הזה?

– אני אינני רוצה שיהיו זרים בני ביתי שפורעי פרעות יחנכו לי את בני ­– קרא, ובדברו היו פניו איומים וקולו ספוג כאב ורועד כל כך, עד שטַניה אחותי, אשר עמדה אתי מעבר לדלת, לא נתאפקה ופרצה בבכי, ואמא קפצה ונשבעה שחייה אינם שוים מאומה, שעוד היום חבֹש תחבֹש את חפציה וחפצי שלשת הילדים הקטנים, אלה שאת בית הספר אינם מבקרים, ותסע אתם לבית הוריה, למשפחת הבֶרגרים אשר בסביבות אודיסה.

אולם את חפציה וחפצי שלשת הילדים לא חבשה, ולבית הוריה, למשפחת הברגרים אשר בסביבות אודיסה, לא נסעה לא באותו יום וגם לא בימים הקרובים, משום שהיאך יכלה לעזֹב פה את דודֶה, את תלמיד הגמנסיה דודֶה, ללא טפול וללא השגחה, והוא הן רך וענֹג לפניה, תשוש כח ומחוסר דם. ואבא? סוף־סוף, אבא גופו על מי תעזבהו, ומי ידאג כאן למחסוריו? ­– ואז יצאה מחדרה, ישבה על שרפרפה המרופד פלוסין, על יד פסנתרה, ונגנה מנגינות רכות ונוגות, כל כך רכות ונוגות, עד שאבא לא שלט בעצמו, עמד ויצא מחדרו אף הוא, התהלך לארך האולם ולרחבו והתעכב ועמד על יד הפסנתר, על יד השרפרף הקטן המרופד פלוסין ­– והקדרות בבית נתבדרה והיתה כלא היתה.

* * *

בימים ההם, לפני שמונה שנים ויותר, בשבתנו עוד על גדות הנהר נ־ן אשר במדינת רוסיה, היתה אמא נוהגת לשבת על יד פסנתרה ולנגן מנגינות נוגות ובלתי נוגות שעות, שעות בכל יום. היא, אמא, היתה אז עדין זקופת קומה וגמישה מאין כמוה. אחי דודֶה למד בגמנסיה והצטין בלמודיו יותר מכל חבריו ובני מחלקתו, ובית מסחרנו הגדול, בית המסחר למכשירי ברזל וכלי מתכת הלך הלֹך וגדֹל, הלֹך ושגשג מיום ליום. בירחי הקיץ היו הערֻגות אשר בתוך גננו מלאות פרחים וציצים מכל המינים, האילנות לבלבו, עשו פֵּרות והפיצו ריחות ובערב, בערב, בהתכנס כל בני ביתנו אל חדר האורחים המרֻוח, היו המנורות האלקטריות משרות על הכל אור כחלחל ובהיר וטוב, המרבדים מתחת היו רכים ונוחים להליכה, והמראות מסביב מצֻחצחות ומבהיקות בזיו בבואותיהן ­– ואבא, בשבתו על יד הפסנתר, על גבי שרפרפה הקטן ומרופד הפלוסין של אמא, היה מקיש באצבעותיו על פני המנענעים בצהלה ועֹז ומזרז אותנו, שנתכנס בעִגול ונצא כֻלנו יחד במחול.

כשדעתה של אמא היתה בדוחה עליה, אז יש אשר נשענה על בן זוגה לרִקוד, על דודֶה אחי, נִגשה והתעכבה אתו על יד העמוד הגבוה, על יד חוברות התּוים, ושניהם, מתולתלי ראש ובהירי עינים, היו פותחים ושרים קול אחד, קול צלול ועָרב ורך, בו בזמן שאבא, היושב לפניהם, היה נושא פעם בפעם אליהם את עיניו הרטובות, מסתכל ומלַוה אותם בצלילים בודדים, צלילים חרישיים וטובים ­– ואז היו השכנים מתקבצים ועומדים מאחורי חלונות ביתנו, מתלחשים חרש, ומנענעים ראש ומשתאים לראות את שפע הזֹהר המציף אותה שעה את ביתנו.

במוצאי שבתות וערבי חגים, כשבאו לביתנו איזו אורחים, היו המנורות האלקטריות נדלקות גם על הגזוזטראות אשר בחוץ. אמא, ברשרשה בשמלות המשי שלה הדקות, האציליות, היתה מוציאה מן הארונות כלי גביש וכלי כסף שונים, הולכת וטופפת בקצב על גבי המרבדים, הולכת ומסיעת למשרתות לערוך את השלחנות, וקול דִבורה השוטף וצלצול צחוקה מתנשאים והולכים אותה שעה מסוף הבית ועד סופו. אם הופיע בין הבאים גם הדוד בֶרגר, אחיה הגדול בָריס בֶרגר, אז לא היה קץ להתרגשותה ולשמחת לבבה כל אותו הערב. חִורת ונרעשה ­– בזרועות פתוחות היתה יוצאת לקראת אחיה זה, האח הגדול, אשר הָמֵר המיר את דתו ונשא נערה נוצרית לאשה, ו ­– ‘בּוֹרֶה, בּוֹרה, בּוֹרֶה’ ­– היתה קוראה לו בשם ההקטנה שלו, השם הידוע רק בבית הברגרים אשר בסביבות אודיסה, ומתרפקת עליו ומנשקתו, בו בזמן שאשתו גבהת הקומה, האשה הנוצרית הבהירה, היתה עומדת לפניהם גאה, רצינית וזרה, עומדת מרוחקת קצת ומחכה עד שאמא תִפנה אליה הראשונה ותושיט לה את ידה לשלום. אולם הנה הופיעה העלמה בֶק, אומנתנו הרוסיה הילינה מרקובנה בֶּק, עמדה ומשכה אותה, את הדודה הזרה הזאת אל הפסנתר, אל העמוד עם חוברות התוים ומשם ­– אל חדר האֹכל, אל השלחנות המלאים כל טוב. הדוד רחב הכתפים מצמצם את עיניו הטובות, קצרות הראיה, מחפש ומוצא אותנו, הילדים, בין האורחים, מרים כל אחד ואחד מאתנו בתנופת יד אחת, מנענע ­– וצוחק, והכל סובבים אותו, עומדים ומסתכלים וצוחקים אתו יחד ­– ושוב צוהל הכל וחוגג בכל החדרים אשר מסביב.

אחר כך, אחרי ארוחת הערב, היה מתחיל סדר הטיול על פני החוף, טיול אשר נמשך תמיד עד שעה מאוחרת בלילה, ואשר השתתף השתתפו בו רק אבא ואמא ואומנתנו הרוסית, האומנת הילינה בלבד. מעל פני מרפסת ביתנו אפשר היה לראות שעה ארֻכה את חבורת המטילים הזאת, ההולכת ומתרחקת, הולכת ונבלעת בתוך דממת הליל אשר מסביב. מה מוזר ומושך גם יחד היה מראה הנהר בשעות מאוחרות אלו, הוא וקבוצת הבנינים הנמוכים, הארעים, אשר בשפולי נמלו ושורות הפנסים החִורים, העגומים, הרוטטים דומם מימינו ומשמאלו. בלילות לבנה, כשההרים אשר מעבר לנהר החוִירו, ונראו טמירים ותמוהים בעצי האורן הבודדים אשר במדרונותיהם, היו המטַילים מרחיקים והולכים עד הגשר הגדול שעל יד הנמל, עד החוף המשֻפע אשר מעבר לגשר והלאה, מטפסים ועולים על פני המדרונות ההם, על פני ההרים החִורים ההם, עומדים שם עטופי לבנים ושטופי אור ירח, וקוראים וצועקים אלינו, אל מול פני ביתנו, בכל מאמצי כחותיהם.

– ­הגישו סירה, הוי סירה ת־נו ל־נו. והד ההרים היה עונה וצועק ברעש מאחריהם – או־אֲ ­– או ­– אֲ­– אֲ…

ואז היה דוֹדֶה, אחי הגדול דוֹדֶה, יוצא אל אחת הגזוזטראות ומדליק חוטי מזופתים ואש מלַאכְתית ומכַונם וזורקם אל עבר הנהר ההוא, אל פני ההרים אשר ממולנו ­– וזמן רב עוד היו ההרים חוטפים את קטעי הדבור וקולות הצחוק אשר משני עברי הנהר, מנסחים אותם בנוסח שלהם, הנוסח ההררי, הרועש, חוזרים וזורקים אותם אל החֻפים, אל המרחב אשר מסביב.

* * *

אכן טובים היו הימים הרחוקים ההם, הימים שבהם ישבנו עדַין בביתנו הלבן, על גדות הנהר נ־ן אשר במדינת רוסיה. עד היום זכֹר אזכֹר את ימות האביב הבהירים, שבהם היה אבא מעביר אותנו בסירת דוגה אל עבר הנהר השני, מטפס ועולה אתנו על פני המדרונות ביחד עם עדרי הצאן והבקר, וחוזר וגולש למטה אל הסירה ואל המשוטים, מחליק אתנו על פני המים ושָׁר, עג עֻגות ומתנענע ושר ­– לתמהון לבם של הכובסות וכל הדיָגים ויושבי הדוברות מסביב. אולם הנה הולך ומתקרב יום הֻלדת השלש עשרה של דוֹדֶה אחינו, יום העשרים לחֹדש מאי. ביום זה צריך להערך על הנהר טיול אשר דוגמתו לא היה עוד אצל שום נער אחר ביום אשר תמלאנה לו שלש עשרה שנה, ואבא, הנוסע לרגלי עסקיו לאחת מערי הנמל הרחוקות, מודיע לנו על אניה חדשה, אנית קיטור ממש, אשר קנֹה קנָה שם, בעיר הרחוקה, בכסף מלא, אניה, אשר תתהלך מעכשו על פני הנהר בין כל אניות הנוסעים האחרות, ואשר בקרבה יערֵך הטיול ביום הבהיר, המקֻוה, ביום אשר תמלאנה לדודֶה שלש עשרה שנה.

אמנם כן, היֹה היתה זאת אנית נוסעים, אנית קיטור ממש.

כעבור ימים אחדים, כאשר נכנסה זו בפעם הראשונה בין חֻפי עירנו, עמדנו כֻלנו על גבי מרפסת ביתנו, נפנפנו כנגדה ארֻכות במטפחותינו וקראנו אליה פה אחד: ‘ברוכה הבאה’. זריזה ומבהיקה בלבנוניתה ­– מה נחמדה היתה בהתקרבה ובעמדה מול ביתנוּ בארֻבתה המרכָנה משהו הצדה, הבישנית, ובמחרֹזת הסירות הקטנות, המגֻונות, התלויות לה מסביב כענק לגרגרותיה.

רגע אחד עמדה כשקועה בהרהורים על מקומה, עמדה והתנענעה חרש על פני הגלים ופתאום התעוררה, נָשמה נשימה עמוקה וכבדה ושרקה שלש פעמים בקול כל כך חגיגי ומוזר, עד שאמא נזדעזעה כֻלה ונרתעה בצחוק ובתמהון לאחוריה ­– וכל המרפסת רעשה לקול תרועות גיל ומחיאות כפים.

ומשום שאניה זו עוד טרם נקרא לה שם באניות, ומשום שצהֹל צהלה לקראתה אחותנו זינה, זיזילי הקטנה, יותר מכֻלנו, לפיכך לקָחה עכשו אבא בין זרועותיו, הרים אותה בתוך האויר גבוה, גבוה, ואמר, שיהא שמה של האניה הזאת זינה, אנית הנוסעים החדשה ‘זינה’, וביום העשרים לחֹדש זה, ביום הִמלא לדודֶה שלש עשרה שנה, תנתן לו זו במתנה ­– ושוב מחאנו כֻלנו כף ונפנפנו כנגדה במטפחותינו.

יום העשרים לחדש מאי, הנה־כי־כן. כעבור שלשה ימים מתנוסס המספר הזה על אחת מצלעות האניה, העומדת רוגשת והומה על עגנה, וכעבור ארבעה ימים רומז הוא לנו מעל פני כרטיסי ההזמנה הקטנים של דוֹדֶה, מעל גבי העֻגה המקושטה, עֻגת יום ההֻלדת הידועה, המוכנת בתוך המטבח בעצם ידה של האם, ומעל פני לוח הקיר הגדול, שאת דפיו הקדימו ותלשו עכשו למפרע, שני ימים רצופים לפני בֹא זמנם:

יום העשרים לחֹדש מאי.

בתוך השבילים הצרים אשר בין ערֻגות גננו צוהל עכשו החול הצהֹב, הטרי, ומבריק כלפי השמש באלפי שברירי גרגיריו.

על גבי הרחבה הגדולה אשר מעבר לשבילים הללו עומד הגנן וקובע כלונסאות וקושר אליהם מחרזות ארכות של פנסי ניר, אשׁר כל צבעי הקשת להם, ועל יד השלחן אשר בתוך חדרנו הקטן יושבת לה אחותי טניה וכותבת באותיות בהירות, אותיות של כתיבה־תמה גדולות: “יום העשרים לחדש מאי… יום העשרים לחדש מאי”…

* * *

זֵכר הבקר ההוא חרות היטב, היטב בלבבי. בבקר ההוא היינו אני וטניה הראשונים, אשר קמנו ויצאנו אל אולם הבית, אל הגזוזטראות הקטנות המֻפנות אל הנהר והאניות. דרך המשקפת הקטנה יכלנו לראות בפרטות גמורה את ‘זינה’ שלנו, זינה המקושטה, אשר עמדה עכשיו בין חברותיה עמֹד ורַטט, עמֹד ונפנף בוילאותיה הלבנים ­– עמידת כלה ביום חֻפתה. היה שקט מסביב. היתה שעה מוקדמת של בקר ראשון בשבוע. הרחק, למעלה, בין ראשי ההרים התנשאו עוד במתינות קטעי הערפל האחרונים, התבדרו ונמסו לאור השמש כאשר ימסו שיורי החלום לאור היקיצה בבקר, ועל גבי החוף אשר לרגלי ההרים תִמר ועלה עשן המדורות, ונשי דיגים צעירות גחנו חרש על פני כליהן ושָפתו בעצלתים את ראשוני סיריהן. אך הנה התחילו הצלצולים בתוך בתי התפלה הקרובים והרחוקים. הנשים אשר מעבר לנהר קמו על רגליהן והצטלבו פעם, שתים ושלש ­– ועל גבי החוף התחילה התנועה: הופיעה אשה לבושת שחורים עם סִדורי־תפִלות בידה, שוער זקן וכפוף קומה, טבחת צעירה עם כלבלב עירני וזריז, שרסיסי טל הלילה עוד טרם יבשו בין תלתליו… השעון הגדול אשר בתוך אולם הבית השמיע את צלצול השעה השביעית, ודרך החלון, אשר נפתח ברעש מאחורינו, הציץ אלינו אבא מרוחץ למשעי ורענן, נענע לנו בחבה בראשו ­– וחִיך.

­– כלום לא קמה עוד אף אחת מן המשרתות בתוך המטבח אשר למַטה? ­– שאל, וחזר והכניס את ראשו אל החדר פנימה, והלך לצלצל ולקרא את המשרתות אשר בתוך המטבח למטה. ופתאם ראיתי את מורנו לעברית, המורה לוי לוינסן, כשהוא יוצא מאחת הסמטאות הקרובות ומכַוֵן את פניו לביתנו. השעה הזאת, המוקדמת, לא שעת למודים היתה בביתנו. דודֶה אחי עוד טרם יצא מחדרו, עוד טרם הספקנו כֻלנו לראותו ולברך אותו בברכת יום הֻלדתו ­– האמנם יבֹא זה ללמדו ולקשֹר עכשו לידו את הרצועות הדקות, רצועות התפילין החדשות? ­– לא, למֵד לא ילַמד את דודֶה כלל בבקר זה ­– אמר, ודפק לאט על דלת חדרו של אבא, ונכנס וסגר אחריו שוב את הדלת.

וכעבור רגעים אחדים מתחיל דבר כזה:

כעבור רגעים אחדים יוצא אבא מחדר עבודתו נרעש, וחִוֵר ומלובש; בחפזון עובר הוא את חדר האֹכל, עבור את האולם והמרפסת, ופונה והולך מאתנו בלי ברכת פטורין, בלי להביט אפילו בפנינו.

אמא, לבושה בשמלת בקר חדשה, הולכת אחריו, אחר כך מופיע ועומד על ידה גם דודֶה, ושניהם עומדים ומביטים אל צד הפרבר, אל המקום ששמה פנה והלך עכשו אבא. עובר רגע, עוברים שני רגעים, צלצול הפעמונים אינו נפסק. הנהר רובץ כחֹל כלו ועצור נשימה. תנועה מסביב אין. שקט, אבל שקט מוזר, בלתי טוב. משם, מצד הפרבר, מתנשאים ובאים בהמון מחנות, מחנות של צפרים. נשמעת יריה, אחת, ושניה, אחר כך מגיע רעש לא ברור ­– ומתנשא ועולה עמוד עשן.

דודֶה העומד כל הזמן ומביט דרך המשקפת, אוחז בידה של אמא, נשען עליה ורועד. ­– שם בתוך הפרבר מתרחש עכשו איזה דבר ­– אומר הוא ומביט יחד אתנו על עמוד העשן המתמר ועולה ואל הפרבר, וכלנו רואים, ששלשה אנשים רצים משם בבהלה, נחפזים ונכנסים אל אחת החצרות הקרובות וסוגרים את השער אחריהם. אחר כך מופיעה עגלה, בתוך העגלה יושבים שני אנשים פרועי ראש, וביניהם ­– אשה: פניה של האשה חִורים ועל ראשה מבהיר איזה דבר ספק לבן, ספק אדֹם. אמא מנענעת בידה ורומזת לעגלון שיתעכב. ­– מה פשר היריות האלה ­– שואלת היא ­– מה מתרחש שם, בתוך פרבר העיר?

– שם, בתוך פרבר העיר עושים פרעות ביהודים ­– עונה לה אחד משני האנשים היושבים בעגלה, ומפנה לנגדנו משהו את ראשו, ומגלה מתוך כך את פני האשה החִורת אשר על ידו ואת התחבשת ספוגת הדם שעל ראשה. ­– פרעות? ­– אומרת אמא ומתנודדת רגע אחד כמו שיתנודד העץ כאשר נכרתו פתאם שרשיו מתחת, אבל נפֹל לא תפֹל. היא פושטת את ידה אל אחד העמודים מעמודי המרפסת, אוחזת בו, ומעבירה את מבטה על ההרים אשר מנגד, על הנמל והאניות ועל חלקת פני הנהר, אחר כך היא מכניסה אותנו הביתה, סוגרת את החלונות ואת הדלתות, ומורידה את המסַכים והוילאות מסביב, נגשת אל הפעמון האלקטרי ומצלצלת וקוראה את הֶילֶינה, את העלמה הילינה מרקובנה בֶּק.

– אולם העלמה בֶּק איננה ­– אומרת טניה ­– מאז הבקר איננה.

– תבֹא הנה דוניה, המבשלת דוניה.

– גם זו איננה.

– תקראו, איפוא, את המינקת, מינקתה של זיזילי ­– פוקדת אמא, וגוחנת אל החלון הקטן אשר בשפולי הקיר, ורואה שם את המטבח הריק אשר למטה ואת הכירַים הקרים, העומדים שוממים על אפרם מיום אתמול ­– ואז היא עומדת ונכנסת לחדרה של אחותנו, לחדרה של זיזילי הקטנה, מוציאה אותה מתוך עריסתה, לוקחתה על זרועותיה וצונחת ויושבת על הכסא הראשון המזדמן לה על דרכה.

– ואתם, ילדים ­– אומרת היא ­– שבו פה על ידי, ואל תפחדו, אלהים לא יעזבנו ­– הן עזב לא יעזבנו? ­– נושאת היא בחרדה את עיניה למרום, מתכוֶצת כֻלה ומתיפחת חרש, וכֻלנו מתכוצים ויושבים על ידה, שומטים את ראשינו על ראשה של זיזילי הקטנה ­– ובוכים אתָּהּ יחד.

מולדת, חשון תר“ף; כסלו תר”ף.

---

עֲגוּנָה [נוסח מבואר]

מאת

דבורה בארון

קרה זה על־פי־רוב ביום סתו. בחוץ יורד גשם צונן, דק ומכוער וחודר אל פתחי החנויות האפלות, אל דִיר העצים הריק ואל מטמוּרת תפוחי האדמה אשר במרתף מִתחת.

על יד ביתו של רופא העֲירה מרתתים האילנות הבודדים, קודרים ומקורחי־צמרת, פושטים פעם בפעם את ענפיהם היבשים אל האויר ומתדפקים על תריסי החלונות, על חלקת השמשות הקרה. באמצעיתה של ככר השוק נִתלה הקילוֹן על פני הבאר כהֶה, ספוּג מים ועזוב, והדלי החלקלק ומכוסה הירוֹקה אשר בקצהו מנַטף את טפותיו הגסות אל השלולית אשר למטה ומתנועע אילך ואילך, אילך ואילך. עצב.

אולם הנה נראה הֵלֶך על פני הדרך המובילה אל תחנת הרכבת, הוא ומַקלהו ותרמילו הקטן, התרמיל הנתון מתחת לבית שחיו. הדרך מקולקלת היא אמנם, שטופת־בֹּץ ומרובת מכשולים, אבל אין דבר: לא נוסע יושב מרכבות, הזקוק לדרכים מתוקנות, הוא האיש הבא, אלא עובר־אורח עני, ‘מגיד מישרים’ ודרשן, ההולך ברגליו בצדי־דרכים, ומִתחת לבית שחיו רק תרמיל קטן בלבד.

בעָברו על יד שורת החנויות הוא מתעכב, מוציא בקושי את ארנקו הצנום מתוך חיקו וקונה לו מעט טַבַק להרחה. את קופסת הקרן שלו ממלא החנוני בעין יפה, מַלֵּא והגדיש, מַלֵּא ולחץ את הטבק באצבעותיו, ועד שהיהודי הזר ממשמש ומוציא מן הארנק את המטבעות, הריהו עומד ומחזיק לפניו את מקלו ושואל על הנעשה והנשמע בתוך העיָרות הקרובות. את הדרשה היחידה שלו ידרֹש המגיד עוד היום, בין תפלת מנחה ומעריב יִדרשנה. מלמד הדרדקי מוכה־השממון, המצִיץ אליו דרך החלון, מלַוה אותו במבטו עד חצר־בית־הכנסת ומקדים לשלח את תלמידיו הביתה עוד בטרם שיערוב היום.

– ‘כמים קרים על נפש עיפה’ ­– מהרהר הוא בצעדו אחר כך, חִוֵר ודל־גו, בתוך הבֹץ הקלוש אשר בככר השוק, ושולי מעילו מתבדרים לו ומתנפנפים אילך ואילך ברוח. בבית התפלה המקומר, המוסק ביד זעומה, מתהוה השִנוי מיד ­– עוד לפני תפלת המנחה: תחת המנורה הקטנה, התלויה בצד מערב, למעלה משֻלחן לומדי ה’דף', מתַקן עכשו השַמש מנורה אחרת, זו שממול ארון הקודש ­– נדבת הגביר חשוך־הבנים, יושב האחוזה הקרובה. אל בית התפלה מתכנסים עכשו ובאים לא רק המדקדקים להתפלל בצבור בלבד: באים בעלי עגלה שזופי פנים וקשֵי יום, היושבים בית מחמת קלקול הדרכים, בא הנפח אשר מעבר לגשר והחיט עוּל־הימים, התופר בגדי נשים.

הדלת נפתחת ונסגרת ושוב נפתחת. אלונטית הבד הגדולה מתנפנפת ועוברת מיד ליד, ונעימה אחרת, חדשה, תשָמע עכשו בקִלוח המים ­– מי הסתו העכורים, הזולפים ויורדים פעם בפעם מתוך כיור־הנחשת.

תיכף אחרי תפלת המנחה מניח השַמש את טלית הקהל על גבי הבימה, מטפס ועולה בקושי על אחד העמודים ­– ומדליק את מנורת הברק¹. החלונות הגדולים אשר מסביב מקדירים כֻּלם בבת אחת, נר הנשמה הבודד מתבטל ומפסיד את ערכו. בהיר, כמו מרוחץ, מתישר ה’שִויתי' בכל מלֹא אותיותיו במרומי ה’תבה‘, ובתוך החלל מתחיל הומה וקולח הנגון ­– כבוש אמנם, לא בטוח ומשהו צרוד, אבל קרוב ונוגע, הן, כמה נוגע עד הלב. בא דוד המלך, עליו השלום, ו’מתיצב' במסכת ברכות, הוא וכנורו המתוק, הכנור הנפלא, המתנגן מאליו ו’עוּרה הנֵבל וכנור אעירה שחר' ­– מתגבר הוא כארי, וקם לפנות בקר, ומשתפך בתפלתו, תפלה לעני כי יעטֹף.

באים: אהרון הכהן, התמים, רודף השלום, עם מַטהו הפורח, מטה־השקדים, בידו ­– וירמיהו הכפוף, הכורע תחת סבל הצרות, זה אשר מעיו חמרמרו ועיניו כָּלו בדמעות והוא ­– בַּקש יבקש לו מלון־אורחים במדבר…

כנסת ישראל שרויה ביסורים, מוכה, סחופה ומעונה: ‘כל ראש לחֹלי וכל לבב דוי’. בכל יום ויום מתחדשות ובאות הגזֵרות:

‘על צוארנו נרדפנו, יגענו ולא הונח לנו’. ‘פצו עלינו פיהם כל אויבינו’ ­– מוציא היהודי הנלהב את מטפחתו ומנגב את מצחו הגבוה, את עיניו ­– ולפני עיני רוּח הנאספים מתנשא ועובר פרצופו של האוריַדניק² שמַן־הסנטר ושְטוף־הרציחה, התעללותו של פקיד־הבִקרת בשעת הבדיקות בחנויות, צהלת־השכרון של הגוֹים ובִעותי־הפְּרעות בימי אֵידיהם³ ­– ימי השוק. אבל ­– אין דבר:

לא לנצח יעזבנו אֵל ­– ישכחנו קְדוש ישראל.

‘אל תירא יעקב ועל תֵחת ישראל כי אִתך אני’ ­– משדל הנביא מענתות בקולו הלח, הבכיני ­– והקדרוּת אשר מֵעבר לחלונות כאלו מחוירה ואינה מבעיתה עוד כל כך. הגלות היא מרה אמנם וקשה, אבל ­– ארעית, כסֻכה בגִנת־ירק ­– ‘כמלונה במִקשה’. ומליצי־היֹשר אינם מחרישים:

מתוך מערת המכפלה עולה ובא אברהם אבינו, עומד ומַרצה את דבריו הנמלצים, עומד ומגן על בניו, ומתחנן, אחריו מופיע יצחק עם פחדו הגדול ויעקב עם הפַכּים הקטנים… יש לנו, יש.

משה רבנו מתמרמר ומדבר רְתת ­– ‘היתכן’? ודוד המלך אף הוא אינו מחשה. אם יש צֹרך בדבר, מופיעה גם רחל, רחל אִמנו בעצמה.

עוטת אור ועטופת אבל ­– עוד מרחוק פורשת היא את ידיה הרחמניות, ידי האם שלה הזכות, הולכת הלֹך ומרר בבכי, הלֹך וקרֹע את השמים בטענותיה, כל־כך – עד שהקדוש־ברוך־הוא בעצמו אינו מתאפק, פורשׁ, כביכול, לקרן זוית ועומד ובוכה כילד קטן…

וכאן מתחיל עיקר הדבר: ההערה וההארה ­– המשל:

משל לבת מלכה רכה וענוגה שנִשאה למלך. והיה בעלה מחבבה חבה יתירה, עושה לה חֻפות וארגוָנות⁴ נאות, ונותן לה אבנים טובות ומרגליות, ולא זז ממנה עד שעשה לה מין גלימה של זהב הנקראת בפי הנשים רָטונדֶה… לימים כעס עליה המלך, עמד והפך עליה את החֻפות, נטל ממנה את עֲדיה ובגדיה והניחה ויצא למדינת־הים.

והיו שכנותיה מתקבצות ובאות אצלה, נָדות ומנענעות עליה בראשן לאמר: אוי לה לעלובה זו ­– מה שעשה לה בעלה. והיא גופה יושבת שוממה וסתורת שׂער, קושרת מספד בלילות ובוכה על מה שהגיע לה ­– בוכה עד שנושרות ריסי עיניה ­–מנַמך המגיד את קולו וגוחן ונשען כל־שהוא על העמוד, והקהל אשר למטה הולך הלֹך והצטפף, הלֹך והתקרב אל הבימה, אל המסַפר ­– ומסביב תהיה עצירת נשימה ודממה.

מרחוק, מעל גבי כֹתל המערב, יגיע קולו של השעון הגדול המונה שם בזו אחר זו את דפיקותיו, ובתוך מנורת־הברק רועדת לאט השלהבת המלאה ומזמזמת בחשאי את זמזום האור שלה השלֵו. הס.

למעלה, בתוך עזרת הנשים שוררת כמעט חשכה. רק דרך החלונות הקטנים, הפונים לצד מזרח, חודרים שנים־שלשה קוי אור ומשתטחים באלכסון על גבי הקירות, על תנור הרעפים הקר ועל קופסתו של רבי מאיר בעל הנס.

סמוך לאחד החלונות הללו עומדת רק ‘שומעת’ אחת ויחידה ­– הזקנה בת השבעים דינה, אשתו של דַין העירה, שבאה הנה עם ערוב היום לקרא ‘קדושה’ ו’בָרכו'. ראשה הקטן, נתון בשביס של בד שחור, מוטֶה לה קצת הצדה ונשען אל משקוף החלון, ושתי עיניה ­– הן נטויות־מביטות ישר אל פיו של היהודי היקר, העומד שם, על הבימה מתחת. פסוקי המקרא ודברי חז"ל סתומים הם אמנם ואינם נוחים למֹחה הרפה, כמו פרוסות הלחם היבש שבבית בעלה ­– לפיה מחוסר השִנים, אבל אין בכך כלום: הגרב עם פקעת החוטים הוא אִתה, כאן, בידיה ­– והרי היא עומדת בינתים וסורגת.

את צנורות הברזל מחליפה היא פעם בפעם בלי שום ספירה ובדיקה, מבלי להביט אפילו אליהן: יודעת היא את מעשה הסריגה על פה, כמו את ה’הקדושה' וה’ברכו' שבאה לשמֹע. אולם הנה תִקן המגיד את טליתו, גחן ונשען בזהירות אל העמוד – הוא הגיע אל העיקר, אל המשל ­– וגרב הצמר נשמט ונופל מיָדה ביחד עם פקעת החוטים והצנורות: גוֹרל העגונה השוממה נוקב ויורד עד עצם הלב:

עניה סוערה, לא נֻחמה, אוי לה ואוי לחייה, אוי לה ואוי לחייה ­– מנענעת היא את ראשה השׂב אילך ואילך, אילך ואילך. את חִכָּה מגָרה טעם מלוח־מר, מעין בבואה של דמעות בת המלכה העזובה, היושבת ובוכה בדמי הלילה, ושתי עיניה ­– כל הצער העולמי של האשה בישת־המזל וגזולת־המשפט מצִיץ עכשו מתוך בבותיהן.

והמגיד שוחה ועובר בינתים הלאה, הלאה. אחרי המשל בא הנמשל עם הראיות וההוכחות מן הנביאים והכתובים:

אי־זה ספר כריתוּת אמכם אשר שלחתיה? ­– יאמר אלהים.

הן ­– כאשה עזובה ועצובת־רוח קראך ה' ואשת נעורים כי תמאס. ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך…

שוב אותו הנגון העגום, הרך והצרוד משהו, אבל עכשו יָרגש בו כבר שמץ של עיפות וכַונה להתיר את הקשרים ולחתֹר ולהגיע אל החוף.

השעון הגדול אשר במרומי הכֹתל מצלצל שבע פעמים בקול כבוש אמנם, אבל ­– צלול ומלא אזהרה: כבר הגיע זמן תפלת ערבית.

מי שהוא מן הנאספים משתעל בקול, אחריו מַחרה מחזיק השני והשלישי, והיהודי אוסף את שולי טליתו, מצליף על הפסוקים בתֹקף ועֹז וגולש ויורד בבת אחת, כמו במדרונו של הר… ו’בא לציון גואל, במהרה בימינו' ­– מסלק הוא את עמודו הצדה ומסִיר ומקפל את הטלית. ה’קדיש דרבנן' נקרא בחפזון ובקול יבש, אחריו יבואו ה’ברכו‘, וקריאת־שמע, לחישת ה’שמונה עשרה’ עם הפהוק העצבני שבסופה, והרקיקה החטופה שב’עלינו' ­– ועם פתיחת הדלת הראשונה מתפרצת הלחות מן החוץ ומטַפחת שוב על הפנים עם כל חולי־החולין שבה. השַמש, אחרי אשר סִדר את העמודים והציג אותם שורות, שורות על יד הספסלים, שוהה עוד זמן־מה אצל התבה, מוחט ומתקן את נר הנשמה ועומד ומכבה את המנורה. החלל מקדיר פתאום, בבת אחת, ועל גבי הכתלים משתטחים ורועדים הצללים. למעלה, אל תוך עזרת הנשים לא יחדר עכשו אלא קו אחד רפה, הזע ומתנועע אילך ואילך בהתאם לתנועת שלהבתו של הנר, אשר לפני התבה מתחת. עם סגירת הדלת למטה מזדעזעים כאן פעם בפעם שמשות החלונות. מנורת הנחושת התלויה באמצע התקרה והפרח היחיד, המדולדל, אשר על שביסה של אשת הדַין.

היא הזקנה, קִפלה כבר ואספה אל הספסל אשר לפניה את פקעת החוטים ואת הגרב, אולם את מקומה על יד החלון עוד טרם עזבה. פעם בפעם מושיטה היא את ראשה בעד החלון, תרה ומחפשת בין היוצאים וחוזרת ומכניסה אותו פנימה. מה שהוא מטריד אותה ועוכר את רוחה, זהו ברי. רק עם צאת המגיד בעצמו הריהי זזה ומגששת ויורדת לאט מעל המדרגות, ואולם אז, רק אז נזכרת היא, שאת החוטים עם הגרב השאירה למעלה, על הספסל ­– סוף־כל־סוף שכחה והשאירה ­– והיא נאנחת וחוזרת ולוקחתם.

בביתה הצר, המואר באור רפה, מסתובבת היא עוד שעה ארֻכה על השטח הקטן שבין השלחן והכירים, משפשפת ושוטפת את כלי הבשול ומציגה אותם בשוּרה אחת על המדף, בהפכה את פיותיהם למטה.

לבסוף היא מחליפה את שביסה הקטן במטפחת לבנה, בלה, מציעה את משכבה מתוך לחישת קריאת־שמע ושוכבת. המטה הישנה חורקת ונאנחת מתחת לחָרבות גופה. עם כבוי המנורה מחשיך החלל לגמרי. הצִנה החודרת מן הסדקים כאִלו מתגברת ונעשית חריפה ביותר. מתוך ערמת תפוחי האדמה, אשר בצדי החדר, מפעפע ועולה ריח של טחב, ריח לח, בלתי טוב, כזה הנודף בבקרי אלול על קברי האבות, מחוץ לעֲירה, והזקנה, בהפכה את פניה אל הקיר ­– אל החלון מחוּסר התריסים אשר בקרבתה, מביטה אל עבי־הלילה, המציץ מן החוץ, ונזכרת היאך שהִשוה אותו קודם המגיד אל חיינו ­– אל שחור הגלות, שבתוכה אנו שרויים. רגעים אחדים שוכבת היא דוממה, בעינים סגורות למחצה, כמוכנה להשתקע בתרדמה. אולם פתאם עובר רעד קל את לבבה, את כל גופה ­– ואת חִכה מגרה שוב אותו הטעם המלוח־מר, אשר צִער אותה קודם, בשעת הדרשה, ותוך־כדי־רגע נזכרת היא בזה שהטריד אותה ועכר כל כך את רוּחה שם, בבית התפלה ­– בת המלכה.

ואז היא מתאוששת, מתהפכת לאט על משכבה ופונה אל הצד אשר שם תעמד מטת בעלה. ­– אינך ישן? ­– פושטת היא יד כחושה אל האויר, וקולה רועד ונופל תוך־כדי דבוּרָה ­– הלא אתה ירדת לסוף דבריו, שם, בבית־התפלה ­– מה היה סופה של הלזו?… של העגונה? הוא שב אליה הבעל אחר כך, שב?…

תשובה לא באה. הוא, הזקן, איננו ישן, אבל עָנֹה לא יענה:

– כך דרכם מאז ומעולם ­– מנענעת היא, כביכול, בראשה לבת המלכה הפלאית, ברמזה לה עליהם, על הגברים, ושוב היא מתהפכת ומכַונת את פניה אל הקיר ­– אל החלון. בבית שורר קור וריח טחב, ריח לח, בלתי טוב, כזה אשר יהיה בבקרי האלול על קברי האבות, מחוץ לעֲירה, והלילה, המציץ דרך החלון מן החוץ, הוא שחור, הוי, כמה שחור.

מעברות, ניסן תר"ף

---

הַסַּנְדְּלָר מִזּ'וּזִ'יקוֹבְקָה

מאת

דבורה בארון

(פרק מספור)

כל ימי השבוע עומדת שרה לאה על יד התנור והכירים, לשה עִסות ממיני קמח שונים, מגַבלת ואופה ומספיקה לחם לבני ז’וז’יקובקה עירתה, ובעלה משה בֶר יושב אותה שעה בחדר השני, מזַפת חוטים בזפת, מקיש בקורנס ובמרצע ­– ושר.

קול יש לו למשה בֶר צלול ורענן, את מנגינות ה’ימים הנוראים' יודע הוא לסלסל מאין כמוהו, ויש אשר יזכֹר את אחד משירי החיָלים, שיר עליז ועז שלמד לפני שנים, בעבדו בצבא, והניח אז את האִמום והקורנס על שלחן הסנדלרים שלפניו, והִכה באצבע צרדה, ואת ראשו ינענע אילך ואילך ­– ושרה לאה, בהציצה אליו מרחוק, דרך הפתח, עונה לעומתו בנהימה דקה מן הדקה, וככרות הבצק מתרוממות אותה שעה מעצמן ומרפרפות ככדורי משחק בן אצבעותיה. פנים יש לה לשרה לאה עגולים וזכים, שתי הצמות הסדורות לה מתחת למטפחתה שחורות הן ומבהיקות ככנפי העורב. ברגעי הפנאי, בין סדור הלחם לסלוקו, יש שהיא עומדת לפני הראי הקטן התלוי על הקיר למעלה, קולעת ומסלסלת בצמות הללו ועושה תסרקת מעשה עוגה או כעך; התלתלים מסרבים, נשמטים אחד, אחד מתוך ידה ונושרים על המצח, על חלקת הצואר; משה־בֶר, בהרגישו בה, מסלק לרגע את מכשיריו הצדה, קם ומתקן את סנורו המפוחם, סנור הסנדלרים שלו הארוך ­– ונמשך אליה דרך הפתח בכל מלא קומתו וחומו. ­– ­הנח לי ­– נוזפת בו האשה הקטנה נוטלת את המרדֶה ועגה בה עוגות באויר כדי לחסֹם בפניו את הדרך, ומשה בֶר גוחן, נוטלה ומגביה אותה בין זרועותיו ולוחצה אל לבבו, כשהיא שטופה כֻלה קמח ועיפות ובושה. בבית חם. על גבי הספסלים והרצפה מוטלים באי סדר כבָרות שונות, נפות ומערוכים. ככרות הלחם שסֻלקו זה עתה מן התנור משמיעות לחש מתוך התפקעות קרומן ­– משה־בֶר מדַדה זמן־מה בין הכלים השונים שעל הרצפה, מסתכל במשארות, בככרות הלחם ומתעכב לבסוף על יד השלחן הגדול והמאזנים.

– ומתי, רעיתי, תתקני לך פנקס לרשימת חובותיך? ­– שואל הוא, ובת צחוק קלה מהבהבת רגע בין קמטי פניו ונבלעת ונעלמת בין שערות שפמו וזקנו.

יודע הוא משה בר בז’וז’יקובקה שלו שאלמנותיה מרובות, ומספר יתומיה כמספר המסמרים בסוליה של נעל הנהו ­– ומה תעשה שרה לאה שלא תאפה לחם ותתן להם בהקפה.

בערב, כשמשה בר חוזר אחרי תפלת ערבית הביתה, עומדים הספסלים לאֹרך כל הקירות מאובקים ופנויים לגמרי. על גבי השלחן דולקת מנורה ומפה לבנה פרושה עליו. השְׂאֹר נתון בתוך המשארות ללחם יום המחר תוסס ומפיץ מסביב ריח חמוץ משהו אבל נעים, ושרה לאה, בהגישה אל השלחן חמיצה ודיסה אוספת לבסוף את שולי סנורה, מנגבת את הזעה מעל מצחה ומעל צוארה ושואלת:

– אולי תוכל להלוות לי מעט כסף לשק קמח, משה בר?

– אין לי.

– ומה’זוג' אשר מכרת היום?

– סלקתי חוב ­– משקר משה־בר ­– ואחרי בָרכוֹ את ברכת המזון, הריהו מקפל את מכשירי הסנדלרות שעל שלחנו, פורש ומכסה עליהם בסנורו, ויוצא בחשאי לסמטה הקרובה, לביתו של ה’סופר‘, כדי להתיעץ אתו בדבר יריעות הקלף שהוא מכין לו לכתיבת ה’ספר’. ככה בכל ימות השבוע.

בערבי שבתות אין משה־בר נוהג לחגור את סנור הסנדלרים שלו כל עיקר. עוד מאז הבֹקר צריך הוא לעזור לה, לשרה לאה, להוציא את כלי האפיה הרבים מן הבית, לטַיח ולסַיד את הקירות, ובו בזמן שהיא, שרה לאה, טורחת ומגרדת בסכין את ספסלי העץ ואת הרצפה, נותן משה־בר את אחד הסלים על שכמו, שם שנים שלשה בקבוקים ריקים בכיסיו ויוצא מעדנות השוקה. בתוך אטליזה של ז’וז’יקובקה גדולה עכשו ורבה הצפיפות, קול הגרזן המונף על הבשר ודבור הקונים הצובאים על הפתח הולך מסוף העֲירה ועד סופה. גם שוק הדגים, אשר בכל ימות השבוע שומם הוא ועזוב, כי בפרֹש הדיג רשת בז’וז’יק הנהר, והעלה רק רקק מאוס בתוכה ­– הומה עכשו מרוב אדם ושפעת דגים. על גבי השלחנות הארֻכים מבהיקות השִבוטות בברק קשקשיהן; זאבי המים מפרפרים פעורי פה וישרי גב, ומנענעים לאט בסנפיריהם ­­– משה־בר מתעכב על יד האחד והשני, עומד ומדגדג לו בנחת מתחת לסנפירים ­– ומחיך.

– אמשול לכם משל למה הדבר דומה ­– אומר הוא בבחרו לו את אחד הדגים והיותר גדולים, ובהמתינו עד אשר יפנו המשקל והמאזנים ­– לסנדלר עני ופחות ערך, שֶבת־מלכה חשובה רוצה להתארח בביתו ­– שמא אין הוא צריך למכר כל מה שיש לו ולתקן לכבודה סעודה הגונה? הכל יודעים שאין אורחת זו אלא שַבת־המלכה, העומדת עכשו מאחורי ז’וז’יק הנהר ומחכה לשמש שתסתלק מערבה ותשקע ­– ואיש לא יעמד לו למשה־בר לשטן ולא ירצה לזכות במקחו. ובחזרו אחר־כך הביתה עמוס בפירות וכל ירק למינהו, וידע שעל מפתן הבית תפגע בו שרה לאה בפנים חמים מן הרחצה ובבישנות טובה בעיניה, תפרק מעליו את משא האֹכל ובקבוקי המשקה ותפרֹש לקרן זוית לעשות את הדגים, ובו בזמן שהוא יעמד ויצבט בחפזון מהלחמניה הלבנה המוכנה בשבילו בראש השלחן, תגיש היא לפניו מרק של גריסין וכבד צלוי ותשאל: ­– ולבנים בשביל בית־המרחץ להכין לך, משה־בֶר?

ולפנות ערב, בצאתו מחדרו בבגדו העליון, ופניו הבהירים מרוחצים למשעי, עומדת שרה לאה ומדליקה בבת אחת את כל שבעת נרותיה, פורשת את כפיה וכובשת בהן לאט את פניה, ושתי דמעות ­– כשני ספירים נתלות הן ורוטטות בין ריסי עיניה:

הבית מסֻיד ומבהיק בלבנוניתו, הכלים נקיים כֻלם ומצוחצחים ­– וילד אשר יפריע את הסדר אַין, אָין.

הפועל הצעיר, ד' בסיון תר"ף (21.5.1920)

---

בֹּץ

מאת

דבורה בארון

בלילות לא היתה שום נחת. בלילות היה הערפל, החודר מן החוץ, כבד וצונן וספוג ריח של שלכת רקובה וטחב. בתוך השדמות הקרובות התהוללו בריוני הכפרים, רועי הסוסים למיניהם, זרקו בהפקרות ענפים ועצים למדורותיהם והִשרו בבואות אור מוזרות מסביב ואימה לא טובה; ומיותר, מיותר לגמרי, נראה עכשו כל אותו טגון הפירות, שבו כל כך השתקעו הנשים במשך הימים האחרונים, בו בזמן שמוטב, שהרבה יותר טוב היה לעבור אל הדירה הגדולה, המרֻוחה, אשר בתוך הכרך הקרוב, לדעת את הנעשה והנשמע בקלוב הבורסה ועולם־המסחר ולשכֹר מקום הגון באחד מבתי התפלה ל’ימים הנוראים' הממשמשים ובאים. נוח ביותר לא היה גם בבֹקר, בשעה מוקדמת בבקר, בעת אשר כלי הרחצה הכבדים צרבו את הידים בחלקת גבישם הקר, והמים, מי הנחל הקרוב, היו כהים, עכורים ומפיצים ריח של פטריות שדה מרֻככות ודגי־רקק.

בחוץ, על גבי המרפסת אשר מאחורי הדלת, עמדו השלחנות הקיטניים ערומים ללא מפה ועזובים. הוילאות הגדולים, וילאות הבד אשר מסביב, נתלו מבין העמודים מרושלים, ספוגי מים וחדלי אונים, ועל פני הרחָבה אשר לרגלי המרפסת הזאת תעו המשרתות בסנדלי העץ שלהן פרועות שֵׂער וכבדות תנועה, טרחו ונשפו בפחמי העץ שלפניהן עד כדי התנפחות העורקים על צדעיהן, והיו קהות, צוננות ומחוסרות צבע כמו הערפל אשר מסביב. אולם הנה נשמעה שריקת האניה אשר התקרבה ועמדה על יד הגשר, ובתוך שבילי היער ומשעוליו נראו ראשוני התגרנים וסליהם. מתוך ישובי החוף הקרובים הובאו פירות רבים ושונים, הובאו גם דגים זולים שעודם חיים, המפרפרים עוד תחת הידים, ופטריות יער רעננות, פטריות קטנות, הנוחות, הו, כמה נוחות לעכול. אל הרחבה, אשר למטה ירדה גברת הבית בשמלת הבקר שלה הרחבה, שלחה יד עדינה מקושטה בטבעות, ומששה את הפירות ואת הדגים ועמדה על המקח, ובתוך בית הקיץ ובסביבתו קמה והיתה התנועה. אל המרפסת המרֻוחה יצאו הבנים הגדולים, המתלמדים, חניכי בתי הספר שבכרך, והילדים הקטנים, ה’מתכוננים', תלמידי העלמה־המורה, יושבת השכונה הקרובה. חלונות החדרים ותריסיהם נדחפו ברעש ונפתחו, ודלתות המזוות והמרתפים נפתחו אף הן לרוָחה ­– והיתה צהלת־שׂבַע מסביב והמיה נעימה של חיי־רוָחים. ביחד עם להג התִנוקות וצלילי הפסנתר התנשא גם צלצול של מפתחות באויר וקשקוש כלי גביש. החמימות שבאה מן המטבח היתה טובה וערֵבה, וריחות המאכלים אשר בֻשלו שם, אשר תֻבלו במיני תבלין שונים, היו טובים וערבים גם הם, ובתוך הלב התעורר הרצון לנעֹל את ערדלי הגומי הנוצצים, העמוקים, לקום ולרדת אל שדֵרת הארנים הקרובה, הארנים הקודרים אמנם, מלופפי הערפל וקורי־העכביש, אבל הרעננים, העלולים עוד גם כיום לעורר את התאבון בריח שרָפם החריף ­– ולהתהלך שם עד אשר תתבשל הארוחה.

לא כך היה בשכונה השניה, הדַלה, במקום ששם ישבה העלמה־המורה, זאת אשר נתנה את שעוריה ליושבי הבתים הגדולים. שמה, אל השכונה ההיא, לא הובאה כל סחורה על ידי תגרני הישובים הקרובים, ושום ריח של מאכלים מתֻבלים וחמימות של מטבח לא היו. בתוך חדרי הבתים הצרים היה קרקע החמר מרֻכך, ונשמט מתחת הרגלים בשעת הליכה, כמו חוצות הכרך בימות הגשמים. החלונות הקטנים היו שבורים והכירה חרֵבה והרוסה אף היא, ובין מפלי הקירות אשר בצדי הכירה הזאת רחשו בלי הרף חסילי הבית, חטטו וכרסמו שם את שיורי האכל הנשכחים והתפלשו בתוך האפר ביחד עם העכברים המגודלים. בלילה היה בא הרוח ומתלבט בין אילני הסרק שמאחורי החלונות, דופק בצמידי הברזל שבתוך ארובת העשן והומה ומיבב בקול ­– ואז היתה היא, המורה, העלמה דוֹרָה פינק, מתרוממת על־פי־רוב מעל כריה, יושבת בצדי המטה דַלַת גו ומוכת יאוש, וחושבת על זה, שחייה היא ­– אבודים הם כבר ואינם שוים מאומה, מאומה.

כי שום תקוה להטבת המצב אָין, אינה נשקפת ­– כתבה פעם, בלילה כזה, ביומנה, היומן אשר קרֹא קראה אותו רק חברתה היחידה והמסורה, החובשת לִידה ברוק ­– כי הנה הקיץ עבר כבר והסתו בא, עם טחבו ורוחותיו בא, ושוב פעם צריך יהיה לחזֹר אל הכרך, להתרוצץ כל היום משעור לשעור ולבוסס את בֹץ החוצות, הבֹץ הקלוש והצונן, בו בזמן שמכיס בגדך יבצבץ מפתח חדרך השומם, ויצרב את ידיך במגע ברזלו הקר.

ואחר כך, בבֹא הלילה יהיה טחב ויאוש מסביב; בתוך הכירה החרבה ירחשו חסילי הבית ויתפלשו שם בערמת הדשן ביחד עם העכברים, ובתוך ארובת העשן ידפֹק הרוח בצמידי הברזל, יהמה וייבב בקול ­– ויבַכֶּה את ימי הנעורים שאבדו, שׁכָּלו כעשן ואינם. ­– אין דבר, עוד ישתנה המצב בימים הקרובים ויהיה טוב ­– נחמה אותה אחר כך חברתה הקטנה לִידה ברוק, כדרכה, כמו שנוהגת היתה לעשות בערבי הקיץ הבהירים, בשעה שהכַּנר הורביץ, ידידן הטוב רפאל הורביץ, היה מנגן, חִור ונרגש, לאור הלבנה, על יד החלון, והיא, דורה פינק, בכבשה את פניה בידיה, היתה בוכה אז, בוכה, בוכה, בלי הרף, בלי הפוגות. אולם המצב בימים הקרובים לא נשתנה במאומה, וטוב לא היה, בהחלט ­– לא. הערפל אשר ביער הלך וגדל מיום ליום, הלך והִכהה מסביב את הכל. בתוך החצרות התגודדו האכרים בעלי הבתים, חָרכו את חזיריהם מתוך עתרת עשן וצהלת גוים, וזרזו את הדיָרים ללכת, לפַנות את הבתים בשביל ימות הסתו וללכת. ופעם, אחרי אשר ירד הגשם שעות ארֻכות, והשבילים אשר ביער הקדירו ונטשטשו במשך לילה אחד, באה לִידה ברוק אל דירת חברתה הקרובה, צנחה וישבה בצדי המטה, על ידה ­– וכבשה בעצמה את פניה בשתי ידיה ובכתה. ­– הורביץ, מכירן הטוב רפאל הורביץ, יצא בלילה מביתו ואבד ­– ואיננו… ­– הוא ירד למטה, אל הנהר, הוא שׂם קץ לחייו ­– טענה, כאשר הזדעזעה כבר חברתה ארֻכות על שכמה, נגבה פעם בפעם את עיניה ופניה וחזרה והתיפחה עוד, עוד. ­– צריך היה לראות את האם הנָכה, חולת הרגלים, המתנודדת בתוך הערפל, שם, בתוך החורשה ­– סִפרה החובשת בהתאוששה לבסוף ובמשכה את חברתה, את דורה פינק, אל השכונה השניה, הגדולה, כדי להצטרף אל האנשים אשר הלכו לבקש שם את עקבות הנעלם. גם כאן, בשכונה הזאת, הגדולה, היה עכשו הערפל כבד והשבילים שוממים בכל מרחב היער וסביבתו. מחמת הגשם ורוע האויר היתה הסחורה שהובאה בלתי זולה ובלתי הוגנת, והתגרנים המועטים ­– טְפוחי מים ומרגיזים בתקיפותם, והשמועה על מאורע הלילה, על הצעיר אשר אבד ושם קץ לחייו, נתקבלה בשויון נפש, בלי אמון, כמעט, מכל יושבי הבתים אשר מסביב.

– הן שרקה והתעכבה כאן אניה בלילה ­– אפשר ירד אליה והפליג העירה, מבלי להודיע על זה לבני ביתו ­– שִערו רבים ­– ואולי יצא אל אחד הכפרים הקרובים, התעכב שם ולא חזר לביתו, לאמו הזקנה, שכל כך דאגה לו כל הלילה, מחמת הערפל הכבד והבֹּץ אשר סגר עליו מכל עבר.

אולם אלה אשר באו בעוד זמן־מה מן השכונה השניה ספרו על איזו פתקה שנמצאה על שלחנו של האובד, פתקה קטנה עם מלים מועטות, המכֻונות אל אותה האם גופה שכל כך דאגה לו כל הלילה, ‘האם העלובה ותשושת הכח, הרעבה ללחם כל ימיה ושבעה מכאובים כמוהו, כבנה יחידה’.

‘תקוה לרוָחה שתבֹא אָין. להמשיך ככה, להוסיף לשקע בתוך הבֹץ הזה, אי אפשר, אין כח ­– כתב ­– יסלחו לו, אפוא, קרוביו וידידיו, יבינו ­– ויסלחו’.

‘יבינו ויסלחו’ ­– הנה־כי־כן ­– דורה פינק עמדה באמצע השדֵרה הגדולה מכונסה כֻלה אל מעיל המוכין שלה הישן, ומבין שערותיה נשמטו המסרקות מחוסרי השִנים מאליהם, ונפלו בזה אחר זה אל הארץ.

– היכן היא הפתקה, אני רוצה לראות את הפתקה ­– פשטה את ידיה אל אחד העצים, מששה ונשענה עליו בכל גופה ­– ומתוך פתחי הבתים ומעל גבי המרפסות נשקפו והציצו פה ושם צעירי השכונה: הבנות הבוגרות, קרות הרוח, עטופות הסודרין הקלים, ואחיותיהן הקטנות מהן, הנלהבות, אלה אשר במקום שכבת הפוך היבשה מלפף עוד טל הנעורים וחוט של חנינה את פניהן.

קוליה לוינשטיין, הסטודנט למדיצינה היפה־פה קוליה לוינשטיין, היה הראשון אשר ירד אל השדרה הגדולה והתנדב ללכת אל הנהר ולבקש את גופו של האובד, אחריו החרו החזיקו אחיו הקטנים וחבריו הקרובים, אשר התפשטו תוך־כדי־הליכה את אצטלאותיהם והדקו הדֵק היטב את החגורות על חולצותיהם, כדי שיהיו זריזים וקלי תנועה על המים ­– ואבות משפחה מתונים, בעלי זקן ובני דעת, הָכרחו לרדת בערדלי הגומי שלהם אל השדרה, אל הרטיבות, לדבר על לבות בניהם ולנסות אולי אפשר יהיה לעכבם בבית, לעכב אותם, לפחות, לזמן קצר, עד אשר יסעדו את לבם במאכל־מה ובשתיה, משום ­– שאין דבר, משום שקרוב לודאי כי כל הענין הזה בדוי הוא וקלוט מן האויר וכו' ­– ועורבא פרח.

אמנם אחרי כך, כאשר עמדו הכל על חוף הנהר אשר למטה, לרגלי ההר, והסירות התנשאו על פני המים, אילך ואילך, והמשוטים חתרו והתעכבו ובדקו בכל עצם קשה המזדמן להם על הקרקע מתחת, ואי מזה, מתוך עֹמק היער, הופיעה זקנה כפופה ותשושת כח, ופרשה ידיה, ובקשה להשתחרר מידי האנשים המחזיקים בה ו’לא' ­– צעקה ­– ‘כי אל בנה תרד, הנָהרה, אל בנה היחיד, הרך והיחיד’ ­– נעשה בָרי לכל כי כל הרעש הזה לא בכדי הוא, כי אמנם נעשה ‘הדבר’ הלילה, כאן, בין גלי הנהר הזה, נעשה – ועל גבי החוף מסביב היתה קדרות וחרדת־צפיה.

נחפזים, שלא לאחר את הרגע החשוב, העקרי, אבל דוממים ומרוחקים איש מאחיו, גלשו אחרוני הקיטנים מלמעלה, מעל ההר וירדו והצטרפו אל הכנופיה. דוממים, ונחפזים אף הם, פרשו האחרים וטפסו ועלו על ההר, למעלה, הביאו סדינים וסמי רפואה והציעו מצעות על פני הסוּף ­– על הארץ.

– אתן, ילדות, לכנה הביתה ­– גערו האבות בבנותיהם הצעירות, הנערות הסקרניות ודקות הגו, אשר עמדו חרדות בצדי המדרון, וצירו להן בדמיונן את הבחור ההוא, הנטבע, זה אשר משׂה ימשוהו עוד מעט מן המים, יטלטלו אותו ויגלגלוהו כאן על פני המצעות כשהוא ערום כביום הולדו, ואשר אחר כך, בלילה, תהיינה עיניו הפקוחות מרחפות לפניהן בתוך החשכה, עומדות ומביטות, קמות ונוצצות ישר לתוך עיניהן ­– ויהיו ‘פחדים’.

שם, למטה, על פני הנהר, התנשאו עכשו אחיהן הגדולים, האחים הזריזים ונדיבי הלב, אשר חתרו ושטו עם הזרם וכנגד, הקיפו שרטונות ונלחמו עם הגלים ­– והמנצח על כֻלם היה קוליה, הסטודנט למדיצינה קוליה לוינשטיין, זה אשר לפני רדתו אל הסירה ­– מסַפרים ­– הוציא את ארנקו המלא מתוך כיסו, זרָקו אל החוף, על העשב מנגד, וַיבקש למסרו לאשה הנכה, השכולה, ושעכשו התנשא על פני הנהר זקוף, מעומד, כמעט, בתוך סירתו, צִוה ופקד על ימין ושמאל והיה נלהב, גמיש ו’נהדר' כאן, על פני המים, כמו באולם המחולות בתוך הכרך, בנשפים הנערכים שם בערבי החֹרף.

אולם הנה נשמע קול קריאה מרחוק, מעבר לנהר. צעֹק צעק אחד מבני השכונה, הודיע ובִשר דבר מה, אלא שדבריו נבלעו בקול המון הגלים ומשק המשוטים, וביחד עם בעבועי הקצף ומערומי הסלעים הבהיק ‘דבר־מה’ ספק לבן ספק אפור, בתוך המרחק, זע רגע וחזר ונבלע בתוך הערפל ­– ונעלם.

– הוא חי, חי־חי, חי ­– הגיע הקול עמום ומטורף מרחוק, מעבר לנהר.

– הו־הו, הו, הו ­– נענה ההד מן הצד השני, מתוך היער ­– והסירות המפוזרות הצטפפו, חתרו וגלשו בזריזות למטה, חתרו ונעלמו בזו אחר זו בערפל.

– היכן הוא קוליה? אין רואים עוד את קוליה ­– גנחו חרדות הבנות וחבקו, כמבקשות סתרה, את אמותיהן, האמהות המחרישות, העומדות מבוטלות בין קני הסוף, מורידות ראשן ומחרישות ­– והיתה דממה. מלמעלה, מעל מדרון ההר, נשמעה רק יבבה מוזרה, שפעם נפסקה ופעם חזרה והתגברה, לסירוגין. זאת ישבה דורה פינק על אחד הסלעים שבמורד, התיפחה ויבבה צרודות, ועל ידה, על יד הסלע, עמדה חברתה הקטנה, שִדלה אותה בדברים ונחמתה, כדרכה, כמו שנוהגת היתה לעשות בערבי הקיץ בשעה שמכירן היה מנגן על כנורו, על יד החלון, ומלמעלה, מבין העצים חדר אור הלבנה והאיר את פניו העגומים.

* * *

אחר כך, כאשר הועלו הסירות אל החוף, הן ומשוטיהן, והֻצגו וסֻדרו בשורה, כשעל גבי העשב הלבינו הסדינים ומצעות הבד פנוים ויבשים כשהיו, ובקבוקי היין וסמי הרפואה היו גם כן מיותרים, ללא צרך – עמדו הבנים בין קני הסוּף מבוטלים, מורדי ראש ומחרישים, והגבירות, אמותיהם, התנועעו אילך ואילך, וטרחו ועבדו על ידם בזריזות. הן הוציאו מתוך ילקוטיהן את מטפחות המשי שלהן הקטנות, גחנו ונגבו מעל בגדי הבנים את טפות המים וכתמי־הבֹץ, והוכיחום, עד כמה צדקו האבות בדבריהם בבֹקר. כי אמנם אפשר היה לשבת אל השלחן, אל הארוחה ולסעוד ולשתות דבר מה כבני אדם מן הישוב, משום שאין דבר, משום שכל הענין הזה הוא מחוסר כל יסוד, התפארות שוא ומליצה בעלמא – ועורבא פרח. – אולם משום מה לא העברתם אותו הנה, אל החוף הזה? ­– הקיפו הנערות את קוליה לוינשטיין ואת חבריו, אשר ראו את הבחור הנעלם שם, על החוף השני, חָי ולבוש בבגדיו, כמו שהוא, היושב ורועד שם חִור ועזוב בין עלי השַלכת ­– וקץ לחייו לא שׂם. קר היה, כנראה, לקפץ המימה ­– התבדח מי שהוא, בזרקו את מבטו לצד הסלעים, אל המקום ששם ישבה העלמה־המורה עם חברתה הקטנה, החובשת. אולם צחֹק לא צחַק איש. מחמת הגשם שירד בלילה היו העשבים מתחת מרֻככים, הקרקע רופף ובלתי נוח להליכה. שם, למעלה, בתוך הבתים, עמדו הכירים במטבח מצוננות, המזוים ­– עזובים ללא מנעול והשגחה, והמשרתות, אשר נמשכו קדם למטה, התרוצצו עכשו בשבילי המדרון, הרבו להג וטפסו ועלו ביחד עם הבנים והבנות הבוגרות ­– וכדי בזיון ותעוב.

בערב, כאשר סֻגרו החלונות והדלתות מסביב ובתוך הבית פנימה הדלקו המנורות בכל החדרים, נשתנה אמנם מצב הרוח והיה אחר, יותר טוב. הבגדים, בגדי הצמר אשר החלפו, היו ריחנים ומפיסים את הגוף ברכותם, והתה אשר הֻגש, אשר הושם בספלי גביש דקים, היה ריחני ומניח את הדעת אף הוא ­– ואבות המשפחה, בשבתם מסביב למיחם הרותח, ובסדרם לפניהם כרכים קטנים של קלפים ישנים, קלפים משומשים שרידי־אשתקד, שוחחו עכשו על מאורע היום ברצון. הם עשנו בנחת את סגרותיהם ה’חוץ לארציות', הטובות, גמאו לאט ובחשיבות מספלי התה ­– ושוחחו, אדרבה:

הצעירים הללו, קלי הדעת ומחוסרי האחריות ­– מה קשה היא פגיעתם ב’דור' הזה, הצעיר ­– רמזו אל עבר השלחן השני, למקום ששם ישבו ושִחקו ה’ילדים' ­– ומה רב הוא עכשו מספרם בכרך, בכרך הגדול שלנו, אֶח, אֶח.

– אולם, מתי, הו, מתי נשוב כבר הביתה, אל הכרך? ­– התרפקו הבנות הצעירות על אמותיהן, בזכרן בגעגועים את ערבי הסתו רווי אור האליקטרון אשר בתוך העיר, את התיאטרון המקומר ואטום החלונות, החרפי, והצפיפות החמה, המתוקה שבתוך פרוזדוריו בשעת ההפסקות. ­– שוב נשוב ­– ענו האמהות מתוך גפוף ­– במהרה, בקרוב נשובה, ולואי והיו רק שנים־שלשה ימים בהירים כדי שאפשר יהיה לכבס את הלבנים ולסדרם.

בחוץ היה הערפל כבד וצונן כמו בלילות שעברו, וריח של שלכת רקובה היה מסביב וטחב. בתוך חדרה של המורה פינק שררה כמעט חשכה, אם לא לחשֵב את בבואות אור המדורות אשר הגיעו הנה מן השדֵמות הקרובות והשתטחו בלי סדר על התקרה, על מפלי הקירות ועל לוע התנור הקר. בעד הדלת, שהיתה פתוחה לרוָחה, נראה מקרוב היער ­– לילי, מגושם וקודר, ומעל פני המישור אשר למטה, לרגלי ההר, הגיע קולו של הנהר, קול תקיף וזועף ומבעית ­– ודורה פינק, אחרי אשר ישבה זמן־מה בצדי מטתה מכֻוצה, דַלַת גו ומוכת יאוש, כמו בשעת כתיבת יומנה בדמי הלילות, קמה לבסוף ממקומה, התאוששה ונגשה אל החלון, ובתמכה את ראשה על אחת ממזוזותיו, סגרה את עיניה ובקשה להעלות לפניה ­– ולו רק לרגע אחד ­– את דמותו של הכַּנָר האובד ואת תנועת אצבעותיו, בשעה שהיה מנגן דומם ונרגש על יד החלון, אלה האצבעות אשר מדי רפרפן, חורות ונוגות, אילך ואילך לאור הלבנה, ונדמה לך כי לא במיתרי הכנור הן נוגעות אלא בעצם נימי־הלב. אולם הדבר לא הצליח, ותחת פניו הנלבבים שלו, של ידידה, צפו ועלו לפניה מראות אחרים: מראה הנהר הסתוי, הזועם עם מערומי סלעיו וקצפו הרע, קודם, בשעות החפוש, הסירות המתנשאות הנה והנה, והצעיר לוינשטיין, הסטודנט למדיצינה קוליה לוינשטיין, המוציא את ארנקו מתוך כיסו בתנועת יד נדיבה, מנדנדו וזורקו אל החוף, אל העשב אשר מנגד ­– ואז התנערה, תִקנה ופרפה את מעילה הישַן, ובסגרה אחריה את הדלת, יצא בחשאי היערה וגששה למצא את השביל הצר, המוביל אל השדרה הגדולה ­– אל המדרון. מתחִלה התנהל הדבר בקושי. ענפי הארנים אשר נזדקרו פה ושם, נאחזו בשולי השמלה ובשערות, חסמו בעדה את הדרך והכשילוה. אולם הנה נראתה, לבסוף, השכונה השניה, הגדולה, עם מטבחיה הפתוחים לרוחה ועם שפע האור המשתפך מכל חלון ומציף את השדרה ואת השביל שמאחריה ­– מכאן ואילך היתה כבר הדרך אל הנהר ישרה.

* * *

יום המחרת היה יום שמש, יום בהיר שלא רבים דוגמתו בקיץ, ועל יד מרפסות הבתים הָעמדו גִגיות גדולות ויוֹרות, והאכרות אשר הָזמנו מן הכפרים הקרובים עמדו יחפות על יד עריבותיהן ושפשפו את הלבנים המזוהמים בכל מאמצי כחותיהן. בתוך דוּדי הנחשת המו המים הרותחים בצהלה, העלו קצף ותִמרות של הבל וגאו וגלשו ברעש לעברים, בהתיזם מתוך כך בעבועות של בורית אשר כל צבעי הקשת להן. רתֹח רתח הכל גם למעלה, בתוך חדרי הבתים פנימה. מן הארונות הפתוחים הוצאו כלי הגביש השונים, חֻבשו ואֹרזו בסדר והושמו בתוך הארגזים, כל כלי לבדו, כל כלי לבדו ­– בהבנה ובזהירות כיָאות. הוצאו, לבסוף, גם צנצנות הרִבָּה המרהיבות, הלוקחות את הלב בהדר עסיסן ­– וספרי הלמוד המרובים, אלה הספרים אשר במשך כל הקיץ התגוללו מאובקים ועזובים בקרן זוית, ושעכשו נשרו מבין דפיהם זיוָניות כמושות ופרחי הלילך והזכירו בריחם ימי בחינות רחוקים, מדרכות כרך הומות בשעות בין השמשות, באביב, ונערות ורדיות, נלהבות המתרוצצות על המדרכות האלה ­– וקוליה לוינשטיין, אחרי אשר סדר אף הוא את חבילות ספריו ומחברותיו, חִפש ומצא גם את הרשתות הדקות שלו, את כלי הדיוג, אספם והניחם על יד ארגזיו הפתוחים ולפני קַפלו אותם, לקח את חַכתו הדקה, הארֻכה, בדק את חודה ואת הוָו שבקצהו ואמר לרדת למטה, אל הנהר ו’לנסות' עוד את מזלו ­– ולו רק פעם אחת ­– בצידת דגים, אולם אחרי התבוננו בשדרה הגדולה ובשביל הצר, שטוף הבֹץ שמאחריה, חזר ממחשבתו ולא הלך ­– לא כדאי, ואז קפל לאט ובמתינות את מכשיריו, סִדרם וסלק את כֻלם הצדה, ובשימו את שתי ידיו על ערפו, הזדקף והתמתח בכל מלא קומתו אל מול פני השמש. הוא היה יפה מאין כמוהו בהתמתחו כך, זקוף וגמיש, כלפי השמש.

מעברות, אב תר“ף [נכתב בשנת תרע”ה].

---

בסוף קיץ [נוסח מבואר]

מאת

דבורה בארון

בתחילת אלול הופיעו על־פני השמים ענני השרב הזעומים, רָעֵי־המראה, אלה אשר לנוגהם המוזר, ברָבצם מגובבים בקרבת השמש, תיראה האדמה מתחת בלה וכעורה עד לגועל. עמומות, ללא כל הד, קשקשו המצילות בצווארי הגמלים, שנהרו שיירות בדרכי המלך; תמרות האבק שהתאבכו מסביבם לא נתנו כל אפשרות לצרף אותם לכיפות המיסגדים והדקלים שמאחריהם לתמונה אחת שלמה, ומעין נחשול של חורֶב עבר את הגוף למראה ההֵלך, המבקש לו מחסה בשיפולי צבָּר, ששיורי ברֵיכה ושוקת הפוכה מלבינים חרירוֹת בקרבתו.

במבואי העיר, בין החומות, נתרכך קצת המראה. נראו: עציצי־בית בצל, באיזה חלון שעל אדנו נקווה־רועד קילוח דק של מי־השקאה; נער עוזר עומד, חגוּר בסינורו, על מיפתן מספרה וממָרס בעבועי בורית בכלי גביש, ומאחוריו, מתוך האפלולית, מציצה בברקה הקר מכל מלוא רוחב הקיר האספקלריה.

מעל שולחנות הפירות הרהיב ביותר האבטיח, הצוהל בירקו אפילו מבעד לשיכבת האבק ­– בתנועת־יד תאוונית הניף עליו הערבי המוֹכר את סכינו והעמיק־בתק במתינות את קרביו, בהזילו, טיפות טיפות, את עסיסו על הארץ.

הִניחו במקצת את הדעת גם מוכרי הגזוֹז, אלה המנצנצים בכליהם המצוחצחים על כל פרשת־רחובות, בחזרם בלי הרף וללא כל עייפות על השאלה:

‘בעסיס דובדבנים או במיץ לימון?’ ­– ולמטה, בסתר־תיבותיהם, הורגשה מציאותם של גושי־הקרח.

אולם הנה הודבקו מודעות בראש כל פינה בחוץ עם איסור חמוּר על אכילת פירות ושתיית מים בלתי־מרותחים. בשל המחלה החדשה, אשר בעטייה בא האיסור הזה, זו שהיא נקראת עוד בשמה הלאטיני, הטמיר, ושעל מהותה לא עמדו עוד בעצם גם באירופה, מתכנסים חברי הוועד של אגודת הרופאים לישיבה יוצאת מן הכלל בביתו של אחד החברים. קֵרחים רובם, כבדי־ראש, עם קני־השֵמע המבצבצים קלות מכיסיהם. זלעפות צמא הבהבו במשקפיו של יושב־הראש, בהרחיקו מעליו את הכוס עם המים, אשר רק אמש חיבר את נוסחת האיסור על שתייתם. ‘בתוך צפיפות שכונותינו, רבותי, באקלים זה בשלהי־הקיץ, עלולה המחלה לקבל צורה רצינית, צורה מגיפה לכל פרטיה’, אמר בנופפו את ידו הנתונה במאנז’ט¹ מחוסר כל חוזק בתוך החוֹם ­– ועל פני קבוצת הפרופיסורים התלקח כעין שביב של סקרנות, בהציצם מלפני שולחן־הניתוחים מעל התמונה שבמרומי הקיר.

‘ירחם השם’, נאנח התימני השמש, בהינתן לו הפקודה להזליף חומץ קארבּול במבואי השכונה ­– ונשא כעבור שעה את הנוזל בכלי, כמי שעומד כביכול בפרץ כשהנגף ‘כבר החל’. עתה הודבקו בצידי המודעות הקודמות ­– אחרות, טריות, בצבע אחר ובאותיות יותר בהירות. כשערות־שיבה ניתלו בלוריות השוּם מעל סלי הירקות, אשר מחירם ירד פלאים בבת־אחת. זיו החצילים עוּלי־הימים הועם והרכרוכית בקישוא הורגשה עוד לפני הימששו בידיים, והעין הנפלטת אל השולחן הקרוב עם הפירות, לא ראתה פה אלא את הרקבובית אשר בחמוקי אשכלות הענבים.

‘העיקר הוא הזבל’, התעורר אחד מן העוברים, בהתעכבו ליד קוראי המודעה, וניפנף בכובעו האנגלי כדי להשיב מעט רוח; אולם הנה עברה דרך הרחוב המכונית הסגורה, המובילה מישהו מנוּגע מבית־החולים המקומי אל זה של הממשלה אשר בעיר, והשתי־והערב של צלבה הגדול פָּלח כאותות דם את שרב־האימים שמסביב.

‘מפח יקוּש ומדֶבר הווֹת’ ­– נחלשת דעתו של מוכר הסלסלות הזקן, שחתר עם ארגזו אל הצל שבצידי הבתים, והנשים השבות מכיכר השוק עומדות רגע תחתן, באמצע הרחוב, ככורעות תחת משא סליהן.

נשמע בשרוק המכונית שריקת־הזהרה, כשהיא פונה לצאת אל הדרך המובילה למחלקת־המנוגעים ­– העירה. מתוך בית־המרקחת יוצא עוזר־הרוקח ומביט, כמצפה לדבר־מה, אילך ואילך, והחַלַט־הסינור שלו, עם שני הכיסים מימינו ומשמאלו, מדהים לאור השמש בלבנוּניתו. ובתוך שדירת־העצים מופיעים שני החולים התמידיים ­– חולי השחפת שלאחר יאוש, אשר רק לפני שני ימים גססו מחוֹסר אוויר לנשימה ­– וצועדים בצעדים מאוששים זה מול זה מתחת לשמשיותיהם הירוקות.

ביום הששי בבוקר בודקים השוטרים בכיכר השוק את כל צורכי־האוכל ופוסלים את הדברים האסורים לאכילה ‘על־פי הפקודה’.

בערבובייה מתגוללים על החול: עגבניות פצועות, מתבוססות במיצן, יונים נדהמות המרטטות בכנפיהן רטט אילם; דגים מתים, נפולי־בטן, עם קני־סוף דקים בפיותיהם האפלים. החמורים הכפריים, אשר סחורת־משאם נבדקת על גביהם ממש, עומדים תחתם עמידה של ‘קבלת ייסורים’, בלי זיע, מבלי להבריח אפילו את הזבובים מעליהם, ומראה הפַלחיות המתופפות על לבביהן, חשופות־פנים, רכות־עינים, עם כל נגעיהן הגלויים כלפי השמש ­– מחריד. הרווחה כל־שהיא תהיה רק עם הכניסה לחנות האופה, במקום שריח־הלחם מתפשט רענן וחם ומגרה כבערבי־שבתות כתיקוּנם, ושהאשה המוֹכרת, חמה ומקומחת, עם כיס של עור הקשור לה בטוחות מעל לסינור, אינה מקפידה ביותר על ה’הכרעה':

‘סוף־סוף הימים ­– ימי אלול’, ולמראה השביל המלבין בטהרו בין שערותיה החפופות, נזכרת לא אחת מהקונות, כי טרם ניקנו נרות להדלקה.

ובדיעבד ­– כחום היום, כשהמידרכות בחוץ טואטאו וריצפת־האבן נשטפה למשעי אף היא ­– שופתים במקום הדלעת ותאיני־הצבר מעט שזיפים בצימוקים, אלה אשר מדי התבשלם בתבלין, אדרבא, יזכירו בריחם את לפתני החתוּנות וסעודות הפורים שבגולה, וכשהשמש נוטה, לבסוף, לערוב, ושום אזהרה או מודעה חדשה לא תיראה ברחוב, נקנים בחיפזון, בחנות השכונה, מעט בָּטנים או זרעוני־דלעת לפיצוח, ואבי המשפחה, בשבתו בשעת ארוחת־הערב על העיתון היומי, נשמעת כבר נעימה של אימון בקולו למקרא הידיעות על האמצעים שנאחזו על ידי הרופאים להגבלת המחלה.

‘לכשירצו, נו’, הוא פושט בלי פקפוק עוד את מזלגו אל הצלחת עם המלפפונים הכבושים. למחרת בבוקר השקט בשכונה גדול כל־כך עד שנשמע בבירור קול צפצופה של מכונת־ההשקאה מן הפרדס. לובן שרווּליהם של האנשים המתהלכים פשוטי־מעילים, מסַמא. נשמע איך שבאחד הבתים, בחצר צדדית, ‘מנסה’ מי־שהוא את קולו בניגוני־תפילות. נערה מטאטאה מרפסת במטאטא צמוד למקל: מדריגה, מדריגה מטאטאה היא, כששערותיה קלועות לצמות קטנות, צפופות, ואותן מתירה היא רק כעבור שעות, בהפליג השמש במידה ניכרת מערבה, כשראשוני המכבים יורדים בחולצותיהם הלבנות אל מיגרש הספורט שבקצה השכונה. היתה הרווחה. הזקנים, המתאספים בבית־כנסת הארעי לתפילת־המינחה, לועגים כבר בלי כל משא־פנים לדמיונות הדור הצעיר וחששותיהם של הרופאים.

‘מגיפה’, מבטל הישיש האמריקני, מי שהיה פעם חזן בדווינסק ­– והוא כובש לו דרך בין הנאספים אל עמוד התפילה ­– וכשהוא שב, ובגדו העליון נתון לו, כדרכו, על כתפיו, אין כבר לעבור את הרחוב מפני המון המטיילים וצפיפותם. כנופיות, כנופיות, נוהרים הם: ספרדים משומנים, חבושי תרבושים, המפצחים, תוך כדי לעיסה, את זירעוניהם, תימנים ­– אברכים, בלי חתימת־זקן, עם נשיהם־תינוקותיהם הביישניות ועוללי־הבוסר בזרועותיהם, חנווני־העיר עם נשיהם המבוגרות יותר מדי, כעוּרות התלבושת, אלה אשר צלעות המחוכים שלהן מרוסקות תמיד ותכשיטיהן יזכירו את פמוטי־השבת שנשארו בבתיהן. באים שניים, שלושה ערבים וכובשים להם דרך באמצע הרחוב. חיוורים־אדיבים לאור השקיעה, עם העינים הקפואות, המביטות ממך והלאה, שעל פיהן לא תכיר לעולם ­– הלנו הם אם לצרינו. בא גם אופיציר מחֵיל המקום, גמיש ולבוש־הדר, כשסוסו היפהפה, הנוגע ואינו נוגע באבני המרצפת, נמלך פתאום ומתעכב, מסתובב רגע סחור־סחור ומזדקף קוממיות באמצע הרחוב ­– הציצים במגבעות הנערות על שתי המידרכות, מזה ומזה, מלבלבים כפרחים חיים. אבל הנה נראתה עגלה בקצה הרחוב ומישהו פוסע פסיעה פסיעה עם המושכות בידו לצידה. ‘חולה מוּבל לבית־החולים הקרוב, או מת?’

חנוונית השכונה הצעירה, זו אשר יצאה בפעם הראשונה אחרי לידתה לטייל, נחלשת הראשונה בין האספסוף ומושיטה את ילדה החבוש ב’מעטפה' לבעלה.

‘קח אותו, ראה, אני מתעלפת’, אומרת היא ומבקשת מקום נוח לכך בצידי איזו מרפסת. למראה הגוף המתנודד, עטוף בסדין, בטלטולי העגלה המתקרבת ­– נובלים כל פנים. רק עתה מרגישים רבים, כי רד כבר היום ועל פני הים כבו הנגוהות האחרונים. בבית־החולים המקומי מוארים החלונות לכל אורך האגפים. נראים חצאי־אנשים בתחבֹשות מבעד לשׂבכות־הברזל; מיזרנים ניתלים מעל מיסעדי הגזוזטראות שרויים באור החשמל על כל כתמיהם החשודים. במרחק, לאור הפנסים, הנדלקים בזה אחר זה, מופיעים ארבעה שַמשים ועוברים בשתי שורות, שניים, שניים, בתוך הרווחה שנהיית מאליה מסביבם, וצלליהם החדים, הנמשכים צרים־צרים לרגליהם ­– דומה שלא יבוא להם קץ.

ופתאום יהיה כאילו התעוררה רוח על פני הים וחלפה בנשיבה מעודדת את השכונה. הדבר בא מצד בית־החולים; הקרובים אל המקום יכולים לראות בעמוֹד הרופא על הגזוזטרה, כשזקנו משחיר לו נדיבוֹת על צוארונו המופשל:

‘במשך ארבעים־ושמונה השעות האחרונות’ מודיע הוא, ‘לא קרה כל מיקרה חשוד; המת שהובא זה עתה בעגלה הוא טבוע’.

‘טָבע?’

‘בחיי ראשי, אני לבדי ראיתי’, נשבע צופה לריעהו, הלבוש בגדי חאקי כמוהו. ‘חלוץ, או ככה איש?’

‘אני לא יודע’.

‘אז זוזו ­– מה יש פה לעמוד?’

והקהל זז. מִתחילה בלי כל מטרה, כגל־אגוזים כשניטלה מסביבו פתאום איזו מחיצה, אבל כשמודיעים מפנים החצר כי הלויה תהיה רק כעבור שעה, נבדל החלק היותר גדול ומסתלק לצד בית־החולים והנשארים מתפזרים והולכים קבוצות קבוצות לשכונותיהם. הלויה היא ענקית.

עם המיטה הארצישראלית, זעומת־הדפנות, בידיהם נבלעים השמשים מיד להופעתם לבין האספסוף, ולאלה אשר יביטו מעל הגגות תֵראה התהלוכה חגיגית כמעט עם המון נרותיה שאנני־השלהבות, כששום בכי או נאקה וקול דיבור לא ישָמע בתוכה. על פרשת־דרכים, עם גמר הכביש, נוטים המלַווים ימינה, גולשים רגע גלוש והבהב בנרותיהם במורד ונעלמים בבת אחת בעלטת החולות. ובתוך השכונה שנתרוקנה משתררת דממה ממושכה, דממת רווחים. נפתחים תריסים בלי קול. אי־שם, בפינת מרפסת ‘מבדיל’ זקן על היין ומתרפק, בקול צרוד קצת, על ה’אבטח ולא אפחד'. ההבעה על פני הילדה, המחזיקה לפניו את הנרות ­– תמימת עינים, עם זֵר תלתלים בלונדיים על מצחה הנוּגה ­– נוגעת עד הלב.

נשמעים קשקושי מיחם בהִנערו מאפרו הישן. קרוב לשעה התשיעית נֵעורה גם רוח קלה מצד הים. על פרשת הרחובות, בקרבת הפנס, מתרומם האבק ומסתובב אט ומרתתות פה ושם הצפצפות. וילון־הבד עם אותיותיו העבריות על־יד בית־הקהוה זע, מפרפר פרפור מתון ומתהפך על צדו השמאלי, ואז נענה הישיש האמריקני מעל מרפסת־חדרו לאמר: ‘בניו־יורק, דהיינו, מין רוח־מחַיה כזאת, הַ?’ ­– והוא קם ללכת אחרי אשתו, הטופפת־נחפזת בריצת הישישים שלה אל שולחן הגזוֹז אשר בקצה קרן הרחוב.

בלי הבגד העליון על כתפיו נראה גופו דל וטעון רחמים כמעט בעצמות הגב הבולטות חרֵבות מתחת למעיל הקַמלט², ועל פני מוכר המים, ‘עולה’ חדש, אשר כל משפחתו נשארה עוד בעיירה האוקראינית, מתפשט מין אור של חנינה בשאלו אותו ­– אגב הזלפה־תסיסה מן הברז כבר, כשהמגבת נתונה לו על כתפו:

‘בעסיס של דובדבנים או במיץ לימון?’

מן העזבון [1920–1921]

חיבור זה נדפס ב“שלושים” לפטירת המחברת ב“מאזנים”, חוב' תשרי–חשון, תשי"ז