רקע
דבורה בארון
לִיסְקָה [נוסח מבואר]
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשמ"ח 1988

(רשימה)


כחושה ובעלת זנב קצר ומפולש – ככבשה תמה היתה מתהלכת בין קערות הבשר והשומן שבַמִטְבָּחִים של השפֵלה, סופגת את ריחם הנעים ובולעת את רוּקה. כאילו לא היו לה שני טורי שִנַים חדות בתוך פיה וְיֵצֶר של כַּלְבָּה בתוך לבה.

למה לה שריקת־שפתים ולמה לה סרהובים? – הגיעה השעה, שאנו, תינוקות־של־בית־רבן, נשתחררנו מעול ה’חדר' – והרי היא באה ומשתטחת לפנינו בפשוט רגליה הקדומות והאחורות, פוזלת וממַצמצת בעיניה ומַפקרת את גופה אל עשרות הידים הקטנות, כאילו היתה אומרת: ‘הריני שלכם, כֻלי כֻלי שלכם’.

ומכל ילקוט ומכל תרמיל נזרקים עכשיו אליה חתיכות של נקניקים, לחמניות שרוּיות בחלב, כעכים ועוגות.

– רק לא בבת אחת! בבקשה מכם, רק לא בבת אחת! ליסקה אינה אוכלת בשר בחלב…

כעבור שעה קלה רובצת הכלבה בפתחו של פרוזדור בית־הכנסת שבֵעה ומרוצה. משם, מתוך בית־התפלה, מגיעים אליה קולות צלולים ונעימים, קולותיהם של ילדי־השפֵלה המתפללים ברגש, והיא זוקפת את שתי אזניה, עוצמת את עיניה ומקשיבה.

– נו, ליסקה, עכשיו נלך לטייל?

לא. ליסקה אינה נוהגת להשתתף בטיולים. מסתלקים אך אנחנו, ידידיה, אל חופו של הנהר, והרי היא בודלת את עצמה לקרן־זוית חבויה, מתמתחת להנאתה על הקרקע ומתיחדת עם נפשה.

מה ההרהורים, שהיו תוססים בשעות אלו במֹחה הכלבי? וכי הרהרה על עבָרָהּ הרחוק, על ימי השחרות והבחרות שלה, שעברו עליה בין סירי הקום והזִבְדָה בביתו של החלבן? ואפשר נזכרת עכשיו ‘בו’, בכלבו של ה’פריץ', שכל־כך גדולה היתה חִבתה לפניו בימי נעוריו, ובשלשת גוריה השחומים והפעוטים, שגזלו ממנה ואפילו להניקם לא נתנו לה…

צריך לשער, שהרהורים כאלה, או כיוצא בהם, היו רוחשים במֹחה של הכלבה בשעת דמדומי ערב. הלא על־כן היה ראשה מוּטה לקרקע בעצב ובאין־אונים. אולם להטיח נביחה כלפי מזלה, להתמרמר ולבכות – לא היה דרכה בכך.

בכלל לא היתה ליסקה נוהגת להשמיע את קולה בתוך השפֵלה. למה? – ולנשוך גם לא יָדעה כלל: כלבה צנועה היתה, שקטה ונוחה, כלבה יהודית.

רק בליל אישון ואפלה, כשֶשמי העיירה מקדירים, והכל מסביב שחור ונורא, ומתוך הדממה הכבדה מזנק פתאום ובא איזה דבר סודי ואיום – היתה ליסקה עומדת לפעמים באמצע הרחוב, פושטת צוארה כלפי מעלה, ומפיה יוצאת יללה חשאית, חשאית, אבל עגומה, עזובה, קורעת לב. והיה יודע אז יושב־השפלה, שמלאך־המות מרחף עכשיו בקרבתו וחרבו מעופפת על ראשו של אחד מחבֵריו, ויורד היה מתוך רתת וזיע מעל מטתו ומטיח את אגרופו בכותל שלש פעמים:

– עלַיך, ליסקה, ועל ראשך…

וליסקה היתה נשמעת, מורידה את ראשה ומסתלקת לצדי הרחוב דוממה ועגומה.


* * *


כי יש ברחוב הנוצרים שעל ההר כלבים עזי נפש ולהם שִנַים־חרבות וצפרנַים־חניתות – דבר זה ידענו גם אנו וגם ליסקה.

יש שמֵעל הדרך המוליכה מן ההר אל השפֵלה היתה יורדת עגלה טעונה משא. בעל־העגלה עיף ורצוץ הוא, פניו מזיעים וברכיו כושלות, אופני־הקרון נתקלים באבנים וגזעי־עץ ומשמיעים שריקה־חריקה, הסוס – תשש כחו והוא הולך בכבדות – ופתאום מזנקים מכל העברים עשרות, עשרות של כלבים, כולם מזורזים וקלי־רגלים, כולם חצופים־מחוצפים, עזי־נפש ורעים וכולם מתנפלים על בעל־העגלה, ועל סוסיו:

– הַב־הָב, הַב־הָב, הַב־הָב!

ליסקה עומדת מרחוק, מגביהה קצת את ראשה, מציצה ומבטת, ופתאום – היא מקפלת את זנבה הקצר, מתכַּוֶצת כולה ואצה־רצה דרך הרחוב הגדול, דרך סמטת העניים, עושה קפנדריאות דרך פרגודים וגגות, מתכנסת לחצר לפנים מחצר וירכותיה מתרוממות ומשתפלות, מתרוממות ומשתפלות:

– אֶה, אֶה, אֶה…

מה היה לה? למה ומפנֵי־מי היא מפחדת?

בשפלה היו מספרים:

ליסקה נִכותה בגחלתם של כלבים עזים אלו לפני ירחים ושָנים, כשעדיין היתה בביתו של החלבן מחוץ לעיירה. נאמנת ומסורה לבעליה על המשמר היתה עומדת לילה, לילה, ובשמירתה היתה מתכוונת תדיר כלפי ההרריים, החשודים על הגנֵבה.

פעם אחת, בלילה אפל ביותר, הרגישה ליסקה בפסיעות חשאיות המרפרפות בתוך החצר פנימה. ומיד פערה פיה בנביחה, אלא שכאן אירע דבר משונה: מאחוריה חבקו את גופה שתי ידים חזקות, שהכניסו את ראשה לתוך שק צר והתחילו סוחבות אותה דרך עצים ואבנים, דרך חרולים וקמשונים, הרחק, הרחק מביתו של החלבן ומחצרו.

'להיכן? מה קרה כאן? חצרו של רִבונה מה יהא עליה? – הרי על הכלונסאות של הפרגוד משוטחות ומתיבשות קדרות ופנכות. ובלילה חושך ואפלה כזה…

כעבור רגעים מועטים ראתה ליסקה, לצערה, שהיא נשבתה לבין הגויים: בית קטן ותקרתו נמוכה, אבוס גדול מלא ירקות, חרחור של בני־חזיר וריח של כרוב מבושל בחֵלֶב… צר היה לה מאד: בתוך זרים היא, בתוך זרים… השקצים מצפצפים ושורקים אליה בשפתיהם, כאילו היתה משלהם. הנה האחד זורק אליה פת קיבר מרוחה בדם מבושל. אבל היא געלה בו. לא הורגלה לכך, כלבה יהודית… והיא נסתלקה לזוית החדר, נתכווצה כולה ועצמה את עיניה… פתאם הגיע אליה קול נביחה טרדנית, משונה:

– או־או־או־או־או! – כאילו זמזמה סביבה עדה שלמה של דבורים עקצניות: – או־או־או־או!

אֵלו היו כלבי ההר, כלבי־בליעל, שנסבו על הבית, דפקו על הדלת ונבחו אל האיש בעל הבית לאמר: הוצא את הכלבה, אשר באה אל ביתך, ונדע אותה!

ליסקה נזדעזעה ופקחה את עיניה. הזקן, בעל־הבית, הביט עכשו אליה מתוך לגלוג, התינוקות אף הם צחקו והדלת היתה פתוחה.. כעבור רגע אחזו שתי ידים באזניה והתחילו גוררות אותה החוצה, החוצה…

– או־או־או־או־או – מתוך החשכה הציצו בה הרבה זוגות של עינים מבריקות ותאוָניות, שהתנפלו עליה מכל עברים…

למחרת, כששכבה בצדי ההר כואבת ורצוצה, עורה השחור מלוכלך ופצוע ולבה מר לה, מר – הרגישה פתאום בידים חמות ורכות, שלטפו אותה ברחמים רבים:

– ליסקה, ליסקה! – כך קראו לה בשמה, והגִפופים נעשו יותר ויותר תכופים – ליסקה, ליסקה עלובה, מה אירע לך? – והדברים נאמרו בלשונו של בעל־הבית שלה, ‘ביהודית’…

אחד מיושבי השפֵלה נזדמן לה והכניסה לכאן, לרחוב היהודים…

ועוד ‘מעשה’ אחד ספרו עליה בשפֵלה:

הגויים יושבי־ההר תפשו את ליסקה בליל־כִפורים, שאז אין שום יהודי נשאר בביתו, הביאוה אל ההר ובִקשו להאכילה בשר־חזיר. וכשקפצה את שִניה ואת פיה סגרה ועצרה גם את נשימתה מחמת הריח – כך התרו בה:

– אם אַתְּ מסרבת את יושבת אצלנו בתענית שלשה ימים ושלשה לילות.

וכשנִסו אחרי דברי־אִיום אלה לתחוב שוב חתיכת בשר חזיר לתוך פיה – והיא לא רצתה בה, נתנו את זנבה לתוך בקיע של עץ ושִסּו בה את כלבי ההר…

כשנמלטה אחר־כך מידי מעניה פצועה וזבת־דם, ובטנה ריקה, ועיניה מבקשות וצופות מאין יבוא עזרה – נגלתה פתאום לפניה השפֵלה:

בנינים קטנים וצפופים, בית־מרחץ גדול, גלים של אשפה בכל חצר וריח של פשטידה…

זה היה ביום השבת. תינוקות־של־בית־רבן, חפשים מעול־התורה, באו לקראתה חבורות, חבורות, קִבלוה בפולים וקטניות מבושלים, ברִקודים ובצהלת־ששון.

אז הפכה הכלבה את ראשה כלפי ההר, נבחה כנגדו נביחת ‘הגומל’ – ונתקשרה אל השפֵלה יותר מבתחלה.


* * *


זה היה בסוף החורף. הנהר של השפֵלה, קפוא ומכונס אל תוכו, השתטח לפנינו בכל זיו קרחו המבהיק, ואנחנו, מזוינים בשחיפי־עץ בִמקום סנדלי ברזל, התרוצצנו וטסנו אילך ואילך בפנים מאדימות ועינים נוצצות. היום היה ‘יומא דפגרא’, והקרח מתחת עדיין היה חזק למדי, וממעל מציצה שמש בהירה, אביבית, והיא מלטפת בקרניה את הפנים ואת הצואר…

הכלבה שלנו אף היא כאן. על פתחו של החדר אין היא צריכה להמתין לנו היום, עד תפלת המִנחה יש עוד שהות – תהיה, איפוא, כאן ותָזין בנו את עיניה ואף אנו נשתעשע עמה.

ואוחזים זה באזניה והלה בזנבה, מגררים אותה על גבי השלג התחוח, מפזזים ומרקדים כנגדה, עושים סביבה כמה וכמה כרכורים, סורטים אותה ומדגדגים, סורטים ומגפפים – והכל מתוך דיצה:

כַּלְבָּה נָאָה וַחֲסוּדָה!

מָחָר נְתַקֵּן לָךְ סְעוּדָה,

טְרַ־לַ־לַ, טְרַ־לַ־לַ…

אולם כאן מתארע דבר־מה: הכלבה, כולה מרתתת ומזיעה, משתמטת פתאם מידינו, מצמצמת את צוארה עד שהוא נעשה קצר מאד ומַתחלת למצמץ בעיניה, כלפני איזה אסון נורא.

– ליסקה, הלואי שנהיה כפרתך…

– הי־הי־הי־הי….

היא מציצה בנו ואנו מציצים בה וכל החבורה מַפְנָה מבטה אל ההר – וכולנו מזדעזעים פתאום ונלחצים זה אל זה: מן ההר, מרחוב־הגויים, קופץ ובא כלב שחור וגדול, מסולסל ממשפחת המסולסלים – כולו אומר עזוּת, והוא מקשקש כנגדנו בחוליות של ענקותיו – ולועו פתוח. מרוצתו היא מרוצת הצבי ונביחתו – אימה.

ליסקה התנודדה. רגע פערה את פיה ובִקשה להתחיל בנביחה, אלא שחזרה מיד ממחשבתה זו והורידה את ראשה. כפות רגליה רעדו ונתרשלו והיא צנחה על גבי קרקע, נתמתחה וכולה כאילו אומרת: ‘מה לי ולך?’

אולם הכלב עז־הנפש קרב אליה מתוך נביחה:

– הו־הו־הו־הו…

כאן לא שלטה כבר ליסקה בעצמה. היא הגביהה פתאום את זנבה הקצר, יִשְרָה את גופתה וזקפה את קומתה ו־בפעם הראשונה בחייה – נבחה נביחת מחאה:­­

– הַב־הַב־הָב – שלש פעמים זו אחר זו, אלא שנבהלה, כנראה, היא גופה מקולה, נתקפלה כולה והתחילה אצה־רצה בכל כח רגליה הדקות אל השפֵלה. ואף פעם לא הפכה פניה כלפי הנהר ואף לא לצד ההר…

ואולם מכאן ואילך התחיל הכלב הנכרי לבקר את השפֵלה. אם אף ליסקה היתה מבקרת את ההר – לא ידענו. אנו, התינוקות של רחוב־היהודים, היינו מאיימים עליה ומתחננים לפניה, שלא תלך אל רחוב הגויים, והיא – היתה מרימה את ראשה ומעמדת פנים של צניעות, כאילו היתה אומרת: ‘רצונכם ואתכנס אל פרוזדורו של בית־הכנסת ואשכב שם שעות, שעות בלי שאניע רגל קדומה או אחורה’… ואף־על־פי־כן היתה נעלמת מזמן לזמן לשעות שלמות…

היתה שעת הפשרת־השלגים. בכל פנה ועל כל צעד קלחו והזהירו שלוליות של מים, אניות של נייר הפליגו ועברו מצנור לצנור וסירות של עץ שטו ונסחפו הלאה, הלאה בזרם… בתוך האויר תסס רעשם של המערוכים ונדף ריחן של המצות החמות. וצחוק של בחורים וקולות של ריבות הלכו מסוף השפֵלה ועד סופה: אביב, אביב, אביב. ועולמו של הקדוש־ברוך־הוא כל־כך נאה היה באותה שעה, והעבודה בחוץ – כל־כך נעימה, עד שילֶד לא התכונן, שהשמש עומדת כבר בתוך המערב, שִפולי־הרקיע מאדימים ומן החלונות מציצים האבות, מתופפים בראשי־אצבעות ומודיעים, שכבר הגיע זמן תפִלת מִנחה.

וכשיָצאו הילדים מבית־התפִלה, הרגישו בחסרונה של ליסקה.

הכיצד? הן מאז הבוקר מוטלות העצמות סמוך לאטליז ומתיבשות בשמש. על־גבי האשפה מתגוללים שיורי־האוכל כל היום – וליסקה איננה.

מצד מערב נשבה רוח פושרת וקלילה והרחק, הרחק בתוך האחוּ נשמע קול של התפקעות; נתבקע עתה ז’וז’יק, הנהר של השפֵלה, גזר את עצמו לכמה וכמה גזרים ואִיֵם על רחוב היהודים בשטף־מימיו. והלילה היה ליל סוף־חודש, לילה אפל. הלב נתכַוֵץ מתוך דאגה: בלילה כזה! אפשר עבר דרך כאן איזה אִכר, משך את הכלבה אחרי עגלתו והעבירה את הנהר… אפשר ירדו לכאן ‘שקצי’ ההר ונטלוה – מי יודע! שמא כדאי היה לעלות לרחובם, לרחוב־הנוצרים?…

– אך – הס! שם, בתוך שיורי־השלג שבצדי־ההר, מתנועעים שני גופים שחורים. הנה הם מתעכבים רגע, מגביהים את ראשיהם למעלה ומשמיעים נביחה קלה; בעוד רגע – והם מתנועעים שוב, מטפסים ועולים מעלה, מעלה: ליסקה – בחברתו של הכלב הנכרי…

כמחרוזת גדולה יורדת עכשיו כנגדם שורה ארוכה של כלבי־ההר בלוית שריקת־שפתיהם של ה’שקצים' – ואוי לאותה בושה, אוי לאותה כלִמה.

ומאז נשתנתה ליסקה תכלית שִנוי. כבר לא היתה מַמתנת לנו על פִתחה של חצר בית־הכנסת ושל ה’חדר'. וגם מזגה הנוח לא היה לה עוד. היא למדה לנבוח ככלבי־הגויים – ויש שהיתה קמה ממקומה, נכנסת בחשאֵי־חשאין לאיזה מִטְבָּח, מכַוֶנת את הרגע, שבעלת־הבית יוצאת, – ואוי לעינים שכך רואות! – את נתחי־הבשר היותר משובחים היתה גונבת…

– ליסקה, ליסקה!

היא צונחת לארץ, אוכלת ומוחה את פיה ושתי עיניה הולמות ומבריקות בברק מוזר.

– אוי ואבוי.

– ומה יהא בסוֹפה?

בלב כואב ובקול עצוב היו הילדים שואלים זה את זה שאלה זו.

ויש שאחת מן האמהות מסתכלת בפני תינוקה העגומים, מבקשת לעשות לו נחת־רוח ואומרת:

– הֵילך פת זו בשביל הכלבה שלך, טול והַאכילה!

– האכילי אותה אַתּ בעצמך, אם רצונך בכך – היתה באה תשובה של רוגז.

וכשהיה מגיע אחר־כך הלילה ובתוך המֹח התחילו מפעפעים החלומות, היה רואה כל אחד מאתנו את השפֵלה והנה היא מערת־פריצים: עדת כלבים שמנים ומסולסלים, ששִניהם חזקות ויִצרם רע, והם הולכים ועושים כאן מעשים, שאין דוגמתם לרוע – כאותם הכלבים שבתוך הרחוב ‘שלהם’, של הנוצרים…

ומתוך רתת ומתוך זיע יקיץ כל אחד משנתו ואת דם לבבו יקריש ההרהור השחור: ‘ליסקה אינה עוד שלנו’ –


_______________


באותו היום ירדה השמש לצד מערב מפולשת ופגומה, ותיכף לשקיעתה הגיחו מאיזה מרחק פלאי, עננים שחורים וכבדים, צָפו ועלו על האופק והחשכה הָיָתָה.

אף ילד ממנו לא ירד אל חופו של הנהר ולא נהנה מרֵיח סוּף ופרחים.

– וכי כבר התפללת תפִלת־ערבית?

– ואתה?

וכצללים אלמים עמדו הילדים בתוך בית־התפלה, בדולים ונבדלים, ילד לעצמו, ילד לעצמו. ודוממות ועגומות עמדנו אנחנו, הילדות, מאחורי בית־הכנסת, מקשיבות לנגון העצוב של המתפללים, ל’קדיש היתום', והעינים צופות אל המרחק האפל.

‘ובִערת הרע מקרבך’ – מי אמר לנו דבר זה היום? ‘הרבי’ בתוך החדר? חברינו הגדולים? ואולי איש לא אמר זה…

וכמתוך איזה תהום שחורה עולים ומתיצבים לפני עיני רוּחנו מאורעות ועוּבדות מחיי העבר, גבורים מכִּתבי־הקודש: עכן עם לשון־הזהב הגדול ועם אדרת השנער… ראשו מורד ועיניו כבושות בקרקע, ומבול של אבנים יורד על ראשו, על פניו, על כל גופו החוטא: ‘מה עכרתנו – יעכרך ה’ ביום הזה'… ואנו זוכרים גם את האיש עם האשה המִדיָנית על רמחו של פינחס בן אלעזר…

כן יאבדו, כן יאבדו…

על הקרקע לפנינו שוכבת ליסקה חוטאת ומלוכלכת במעשיה המגונים, ואף אחד ממנו אינו מעביר את ידו על עורה, אף אחד מאתנו אינו מְהַנְאָה במלה חמה.

המרשעת! זה אחר זה דרסה את אפרוחי־התרנגולות המתהלכים בתוך השפֵלה, בלי בושה וכלִמה… ומעשה בעני וחולני, שתִקן לעצמו סעודה מִכָּבד של עגל צלוי – ובאה הזוללת וגזלתה… ושוב מעשה בתינוק בן שנתו, שישב ושִחק בחול ובידו כעך מרוח בחמאה – וקפצה ‘היא’ ונשכה את ידו של אותו תינוק ואת הכעך אכלה על הַדם…

– הַס־ס־ס־ס – כולכם כאן?

כל אחד פסע פסיעות חשאיות, חרֵדות, בתוך החזה דפק הלב בחזקה, בחזקה…

על גבי אחד מן הכלונסאות שבתוך השוק היה מוכן כבר החבל. ארוך ועב וקצהו, ענוב וקשור, התנפנף ככנף שחורה בתוך האויר אילך ואילך…

– היכן היא?!

הכל ידעו, שליסקה עומדת בינינו, אבל אף אחד מאתנו לא נועז לשלוח יד ולאחוז בצוארה… ראשה מוּרָד היה לארץ בעצב כל־כך עמום…

– הי, הי, הי, הי, הי, הי…

וכי נִבא לה לבה דבר־מה?

אפשר טוב לשלוח אותה לנפשה?… תתגולל מאחורי איזה פרגוד מוחרמת וגלמודה. או – תלך לה ההרה ותתבולל בין הכלבים ‘שלהם’…

– עמדי על רגליך האחורות, כלבה!

והיא מקבלת עליה את הדין.

– תחבי את ראשך אל תוך העניבה.

היא אינה מתנגדת.

באויר חרק דבר־מה, רעד רעד ונשתתק. ועל השמים זחלו עננים שחורים. העיקו על המוח בכָבדם וחנקו את הגרון.

– ל־י־ס־ק־ה!…

וזו, שקָבלָה ויללה על מיתתו של כל אחד ואחד מדָרי־השפֵלה, מתה היא גופה במנוחה ומתוך שתיקה גמורה. אף אנחה אחת לא יצאה מתוך גרונה.


השילוח, תמוז תרע"א (יולי 1911)

המלצות קוראים
תגיות