רקע
נורית גוברין
הסיפור "מצולה" ומקורותיו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: בתוך "מעגלים", רמת-גן: אגודת הסופרים העברים בישראל ליד הוצאת מסדה; 1975

סיפורה של דבורה בארון “מצולה” מתאר את חדשי חייו האחרונים של הרב מז׳וזיקובקה, כפי שרואה אותם הילדה חנה, בתו בת העשר. בסיפור זה באה לידי ביטוי הרגשת האימה מפני עצם קיומו של האדם. הרגשה זו מלווה באי־בטחון, בפחד ובמחלה, הגורמים יסורים וכליון שאין מנוס מהם. נושא זה, שהירבו לעסוק בו בספרות, סכנת שיגרה ובאנאליות אורבת לפיתחו, והוא ניצל מהן לא רק בשל זווית־הראייה המיוחדת, המשווה לנושא המוּכּר מראית חדשה ורעננה, אלא בעיקר בזכות הדימויים וציורי־ הלשון המיוחדים, שבאמצעותם מבטא הסיפור את אימת הקץ המתקרב. ציורי־לשון אלה משועבדים כולם לתמונת־יסוד מרכזית, הטבועה בתשתית התיאורים ומשפיעה על השקפת העולם, על דרכי ההרצאה ועל בחירת הסיטואציות. תמונת יסוד זו היא: זיהוי המים עם המוות.

המים הם אחד מסמלי היסוד הבולטים בספרות, שזכו לפירושים הרבה באסכולות ספרותיות ופסיכולוגיות רבות, ואין ספק שגם בסיפור זה קיים שיתוף־מדעת או שלא־מדעת עם התפיסה הסמלית של המים והגשם כמבטאים תהליך של התפוררות, כליה ומוות. אולם על הרקע הכללי של תפקידם הסמלי של המים על כל צורותיהם נמצא בסיפור זה תיאור תהליך התקרבותו של המוות במונחים ובציורים ספציפיים ביותר, אישיים מאד, מסורתיים מאד. על־ ידי כך מקיים הסיפור את אחד הכללים היסודיים של כל יצירה אמנותית־ספרותית: צירוף הסמלים המבוססים על הנסיון האנושי המשותף לכל — עם הזכרון האישי הספציפי המיוחד ליוצר.

מהו, איפוא, זכרון אישי מיוחד זה של דבורה בארון? — תמונת היסוד מצטיירת כבר בכותרת של הסיפור “מצולה”. יש לציין, שברוב המקומות במקרא, שבהם מופיעה מלה זו, היא באה בזיקה לסכנת חיים גדולה, שאדם נתון בה, כגון בשעה שאדם עומד לטבוע טביעה ממש, או בדרך ההשאלה, ואין לו ישועה אלא בעזרת השם.1

אולם הזיקה הישירה של סיפור זה איננה למקרא, אלא למקור ספרותי אחר, המשמש כמצע, שעליו נבנתה היצירה, וממנו מקור דימוייה, ציוריה, סמליה ושימושי לשונה. יצירה ספרותית זו נזכרת במפורש בסיפור, והמובאות מתוכה נשמעות הן כדיבור ישיר מפי הרב החולה, הנוטה למות, והן בסיטואציות שבסיפור ובדימויים המצויים בו. יצירה זו היא הזכרון־האישי המיוחד, המקנה לסיפור את חד־פעמיותו.

הכוונה ל״מליץ הפניני", שעליו מרצה האב־הרב, גיבור הסיפור, לחנה בתוֹ, והנקרא בפיו גם “הפילוסוף האלהי”, הלא הוא ידעיה הפניני, מחבר הספר “בחינת עולם”, “שאין יצירה פיוטית עברית מסוגה שהגיעה להפצה כזאת בימי־הביניים ובזמן החדש, עד סוף המאה השמונה עשרה. בכל ארצות אירופה נתבשמו המשכילים העבריים מריחן הטוב של מליצותיה. הם למדו את הספר הקטן בעל־פה, חיברו פירושים עליו וניסו לחקותו. בגללו זכה ידעיה הפניני לכינוי־הכבוד ׳המליץ׳.”2

ביחוד ידוע ומקובל המשל של “העולם ים זועף”,3 שהוא אחד מקטעי המופת הספרותיים, וגם הקורא בן־ימינו, יכול ליהנות הנאה אמנותית שלמה ממנו. משל זה הוא שטבע את חותמו המיוחד על הסיפור, ובלעדיו אין להבין לא רק את דברי האב־הרב לחנה בתו אלא אף לא את הסיפור כולו, שתיאוריו וציורי־הלשון שבו לקוחים ממנו.

הָעוֹלָם – יָם זוֹעֵף / רַב מְצוּּלָה, רְחַב יָדַיִם,

וְהַזְּמָן – גֶּשֶר רָעוּעַ / בָּנוּי עָלָיו.

רֹאשׁוֹ אָחוּז בְּחַבְלֵי הַהֵעָדֵר / הַקּוֹדֵם לַהֲוָיָתוֹ

[— — —]

רֹחַב הַגֶּשֶר אַמַּת אִישׁ / וְגַם אָפְסוּ הַמִּסְגְּרוֹת.

וְאַתָּה, בֶּן אָדָם, עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי –

עוֹבֵר עָלָיו תָּמִיד / מִיּוֹם הֱיוֹתְךָ לְאִישׁ.

בְּהַבִּיטְךָ קֹצֶר הַמַּסְלוּל / וְאֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאל

הֲתִתְפָּאֵר בְּיָד וָשֵם?

[— — —]

תֵּלֵךְ מִתְּהוֹם אֶל תְּהוֹם / נָבוֹךְ בְּנִבְכֵי יָם

וְאֵין אוֹמֵר: הָשֵב!

הדוגמאות האלה מייצגות את תחומי ההשפעה השונים של “העולם ים זועף״ על ״מצולה״, בבחירת אוצר המילים, בתיאורים הריאליסטיים, בסיטואציות המרכזיות והצדדיות בדימויים ובמיטאפורות, בדיאלוגים ובמשמעות. שמו של הסיפור “מצולה” נלקח במישרין מיצירתו של ידעיה הפניני, ומשמעותו המאיימת בולטת ביותר: ״העולם ים זועף / רב מצולה”. הסיטואציות הצדדיות בסיפור מתארות בצורה קונקרטית את מה שעובר על הרב בדרך מיטאפורית, ברובד אחר של המציאות. היינו, אביה של המשרתת פולינה, מלאכתו להסיע דוברות על־פני הנהר. בתו חרידה לגורלו, בשעה שהיא מתבוננת בו כיצד הוא חותר בחירוף נפש על אחת הדוברות, מתחת לגשר הרעוע, בעת שהנהר סוער וגועש. הסיטואציה היא ממשית: הנהר סוער, הגשר רעוע, ומתחתיו אדם חותר בחירוף־נפש להציל את חייו, ובתו מתבוננת בו. כל זה בדיוק קורה ברובד אחר, כדגם לסיטואציה מקבילה, שבה סכנת הטביעה היא מטאפורית בלבד ומסמלת סכנת־חיים. חנה העוקבת אחרי אביה הנאבק על חייו עם מחלתו היא מקבילתה של פּוֹלינה הנכריה. הגשר הרעוע הוא לא רק ממשי, אלא סמל לכל הרופף, המעורער והחולף בחיי אדם, ממש כמו ביצירתו של ידעיה הפניני: ״הזמן — גשר רעוע / בנוי עליו״. ״עליו״ — היינו, על העולם הנמשל ל״ים זועף / רב מצולה, רחב ידים".

לאחר תיאור הסיטואציה הצדדית הממשית מקבל ציור הגשר הרעוע משמעות מושאלת בפי האב, המרצה לפני בתו את תוכנה של יצירה זו ומצטט ממנה במדוייק אותן מילים החוזרות וממחישות את מצבו שלו בעולם, ולמעשה, את מצבו של האדם בכלל. הרצאה זו באזני הבת מתקיימת ביום גשם “עם רעמי אביב ראשונים במרחק”, כאשר הגשם נתפס לכל אורכו של הסיפור כאוֹת מבשר רע.

דברי המליץ הפניני, המושמעים בפי הרב, מקבלים את משמעותם הקונקרטית באזני הבת חנה ובאזני הקורא, המוסיף לכך גם את סמיכות הפרשיות לסיטואציה הקודמת על אביה של פולינה, הנאבק עם מי הנהר. "וביום אחר, יום גשם עם רעמי אביב ראשונים במרחק, הירצה האב לחנה על הגשר הרעוע של ׳המליץ הפניני׳, שהוא ממשיל אליו את הזמן, הבנוי על פני המצולה־העולם, גשר שרוחבו כאמת איש, וגם אפסו ממנו המסגרות.4 — בהביטך קוצר המסלול, ואין דרך לנטות ימין ושמאל, התתפאר ביד ושם — תמה האב החולני ביחד עם הפילוסוף האלהי — ובית הקהל הקטן נראה פתאום כנוטה אל פי התהום״. ובמקור: “כמעט במעט בנטותך אנה ואנה [— — —] תלך מתהום אל תהום”.

ציטוט זה מפיו של הרב ממחיש את גודל הסכנה, שהרב וביתו נמצאים בה. הדברים מקבלים לפתע ממדים אחרים: היציב נראה כנוטה ליפול — (ביתו של הרב), ולעומת זה נראה העקום כישר — (ביתו של השכן). ביתה של חנה המט ליפול, בשל המוות הקרב אליו, יש בו כעין דגם למצבו של האדם בעולם בכלל ולהווייתו הרעועה בתוכו.

דוגמה נוספת לזיקה ההדוקה בבחירת המלים ב״מצולה" מתוך אוצר המילים של “העולם ים זועף” נמצא בתיאור הנהר. נהר זה העובר ליד העיירה נעשה מאיים ביותר: ״בלילה התגעש למטה הנהר״, ובמקור: ״ומה תעשה לזעף הים והמונו / כי יתגעש שטף ועבר", וקשר זה ממחיש ביותר את הסכנה הקרובה, שאין ממנה מפלט.

אחד המוטיבים הבולטים בסיפור “מצוּלה” הוא מוטיב המשענת והישענות. במקור (“העולם ים זועף”) מודגש, שאין משענות־׳מסגרות׳ לגשר, אין במה להיאחז: “וגם אפסו ממנו המסגרות”, וב״מצולה" חוסר־המשענת (בין הממשית ובין המיטאפורית) הוא מוטיב העובר בסיפור מתחילתו ועד סופו.

פתיחתו של הסיפור בנסיעתו של “התנא דמסייעא”, ר׳ ברוך ברן, שבלעדיו הרגיש הרב את עצמו “כמי שניטלה מידו משענתו”. מוטיב זה חוזר ברמז גם בסיטואציה, שבה לומדת חנה לקרוא, בשעה ש״האותיות הקטנות מתחת לכתב המאושש, רחב הידיים, של גוף המקרא, נראו לה דלות וחסרות אונים כאותן היתדות שליד חלקות העניים. בקצה מיצר הגנים, אחרי גדרות המבטחים של אמידי העיירה".

גם ביתו של השכן “נשען על משענות כל ימיו”, ואביה הנוטה למות של חנה “נאחז בקיצור נשימה בפסוקי ה׳קריאת שמע׳”.

חוסר המשענת והרצון להיאחז במשהו יציב חוזר גם בתיאור האמהות המזקינות והחולות, אשר "בלילה, בתוקף אותן יסוריהן בתוך בתי העץ הארעיים, מחוסרי היסוד, התאמצו להיאחז בו [בדמותו של הרב. נ.ג.] בדמיונן כמו באיקונין עושה פלאות״. כביכול, זהו דרך האדם: טובע המנסה להיאחז בטובע אחר ולהינצל, ואין הצלה לאיש.

פולינה המשרתת, שמפאת הבדלי המעמדות בינה לבין הרופא אין לה סיכוי להינשא לו, וטכס האירוסין נערך לא עמה, אלא עם בת־עשירים, מופיעה, ספק בחלום ספק בהקיץ, לפני חנה, הרואה אותה הולכת על פני “הגשר הצר, הנטוי על פני הנהר, בלי משענות מזה ומזה, והרוח מתעלל בה והודפה אחורנית”. חנה מתעוררת בצעקה: “היא נופלת, היא נופלת”, ולמעשה, את נפילתה שלה חזו עיניה. לעומת זה, בסופו של הסיפור, זמן קצר לפני מותו של הרב, עוד נפתה כעין פתח של תקווה, עם בואו של ברוך ברן: “היה רגע הרושם, שהושטה פה באמת בשעת ההתמוטטות איזו משענת”. אולם זוהי אשלייה בלבד, ומילות הנחמה בפיו של ר׳ ברוך, “בחינת ׳ובנהרות לא ישטפוך'”, נשמעות כאירוניות לנוכח תגובתה של הרבנית: “אנחנו טובעים”. שני הפסוקים כאחד משלימים את תמונת היסוד של הסיפור: העולם כים, והאדם טובע־אובד בתוכו.

חלקו השלישי והאחרון של הסיפור שרוי בסימן המוות המתקרב. מערכת שלמה של רמזים־מקדימים בסיפור מבשרת את בואו: השלכת המלפפונים המצהיבים מאחורי הגדר; מליקת ראשי האורנים באכזריות בידי בריוני הכפר בשביל מדורותיהם; סימני האבלות בתשעה באב, שהם גם כעין מבשׂרי האֵבל הפרטי העתיד לבוא על המשפחה; הופעתו של פטקה היתום, המחפש מחסה מן הגשם ובוכה על יתמותו. בכיוֹ של פּטקה מעורר רחמים בלב הרבנית האֵם, “וניכר היה, כי יחד עם הגורל שלו, של היתום, מבכה היא כבר גם את זה של בתה חנה בעתיד”. להרגשת המוות המתקרב מוסיפה גם עובדת מותו של הפרוביזור [הרוקח] חולה־השחפת, שגם היא מתרחשת ביום גשם. העולם ההפוך המשתקף בשלוליות המים אף הוא תורם חלקו להעצמתה של הרגשה זו.

הכל עומד בסימן הגשם, הניתך על העולם בלא הפוגה והמים הנקווים על הארץ לשלוליות גדולות, מחזירות את העולם לימיו הראשונים, לימי התוהו ובוהו או לימי המבול. כביכול, נהפך העולם שנית לים זועף, המאיים להטביע את יושביו. הציור המיטאפורי ב״בחינת עולם" חוזר ומתממש ונעשה ריאליה. פטקה, נער־הרועים היתום, מקבילהּ של חנה, מקדים וממחיש את הצפוי לה, את יתמותה. הוא מחפש מחסה מן הגשם, בפינת הגג של בית הרב, המקום היחידי שעדיין נשאר יבש, אולם בסופו של הסיפור הולך אף מחסה זה ונעלם. הבית מוקף כעת מים מכל צדדיו, והתמונה האחרונה היא תמונה של מבול המכסה את העולם. אותה שעה ניתנה רשות מוחלטת למוות, ואשת הרב היא המבטאת במלים את הרגשת הקץ באזני תומכם ומסייעם ברוך ברן: “אנחנו טובעים, הננו בלב ים”, ומלים אלה קובעות את עובדת מותו של הרב. לא נשאר למספרת לתאר את חנה היתומה הבוכה על גורלה אלא באותה לשון עצמה, שבה מבטא החזן ביום־הכיפורים את יום־הדין, בתפילת “ונתנה תוקף” הנאמרת בהתרגשות ובדמעות: “לתנות את תוקף השכוֹל”. נחתם גזר דינו של הרב למוות ולא לחיים, ואין להעביר את רוע הגזירה.

כסיפורים אחרים של דבורה בארון, כך גם סיפור זה מסתיים בהתרסה כלפי סדרו של עולם: “ספק אם אמנם מתנהג פה, בעולם זה, הכל כשורה” (״כריתות״), ויש בכך גם חיזוק נוסף לזיקה אל ״העולם — ים זועף" שנימתו דומה: ״כמעט במעט נטותך אנה ואנה / תאבד כרגע במצולות מבהילות / ודמך מידם אין מבקש, / תלך מתהום אל תהום / נבוך בנבכי ים / ואין אומר: הַשֵב!"



  1. למשל: “ותשליכני מצולה בלבב־ימים, ונהר יסובבני כל־משבריך” (יונה ב׳ 4); “טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, באתי במעמקי־מים ושבולת שטפתני” (תהלים ס״ט 3).  ↩

  2. חיים שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, ספר שני חלק ב׳, הוצ׳ מוסד ביאליק, תשי"ז, עמ' 489—498.  ↩

  3. המשל ״העולם — ים זועף“, מתוך ”בחינת עולם", בספרו הנ״ל של ח. שירמן, עמ׳ 497—498.  ↩

  4. המסגרות — המעקה. שירמן, שם.  ↩

המלצות קוראים
תגיות