א. מבוא    🔗

ממחציתה השנייה של המאה ה־16 ואילך נמצא במקורות שונים בארץ־ישראל ובצפון־אפריקה עדויות על ‘מקובלי דרעא’, ‘חכמי דרעה’, ‘מקובלי דרעה הקדמונים’, ‘מנהג מקובלי דרעה’ וכיוצא באלה צירופים המצביעים על קיומו של חוג מקובלים בעל מסורת ייחודית בדרעה שבמארוקו. בחינה מפורטת של מסורות אלה מעלה, שמדובר ככל הנראה בשתי קבוצות: האחת – מזוהה מבחינה היסטורית, בת המאה ה־16; והשנייה – אנונימית, הקדומה לה בזמן.

שלושה מאפיינים בולטים מצויים במסורות אלה:

(א) זיקה בין דרעה וחכמיה להתגלות הזוהר.

(ב) הדגשת העתיקוּת והקדמוּת של המסורות המובאות משם מקובלי דרעה.

(ג) צביון ייחודי למסורות המובאות משם מקובלי דרעה בני המאה ה־16: המסורות הקשורות בשמם מתאפיינות בזיקה לכוחות אוקולטיים, בידיעה על־חושית, בראיית עתידות, בגילוי אליהו, בהשגת רוח הקודש וחישובי קץ.

בטרם אדון באישוש ההיסטורי של מסורות אלה ובבירורים הכרוכים במקום וביושביו, אעיר כי ביטויים הכורכים חוגים קבליים עם איזור גיאוגראפי מסוים אינם נפוצים בתקופה זו. אף במקומות שהם מרכזים ללימודי קבלה במאה ה־16, איננו מוצאים בדרך כלל מסורות משם חכמיהם, נוסח מקובלי־אדריאנופול, או מקובלי מאנטובה, שכן אקסקלוסיביות גיאוגראפית לא היה בה טעם בעולם שאחרי גירוש ספרד, אשר סימן־ההיכר המובהק בו היה אי־היציבות והעדר הרציפות. לפיכך, יש אפשרות להסיק מהצירוף ‘מקובלי דרעה’, כי נמצאו חוגי מקובלים במגרב בשלהי המאה ה־15 ולאורך המאה ה־16 שלא היו שרויים בטווח השפעתם המיידית של גולי ספרד, אלא גיבשו ושמרו מסורת קבלית שקדמה להשפעה הדומינאנטית של מקובלי דור הגירוש שהגיעו למארוקו.

 

ב. גילוי הזוהר בדרעה    🔗

בשנות הארבעים של המאה ה־16 מביא ר' משה קורדובירו ב’אור יקר‘, פירושו המקיף על הזוהר והתקונים,¹ סקירה רבת עניין על משמעות התגלות הזוהר בהקשר המשיחי. הוא מביא בסוף דבריו מסורות שונות בדבר גילוי הזוהר, שחלקן נתפרסמו באורח מקוטע ומשובש ב’אור החמה’ לר' אברהם אזולאי.² כותב הרמ"ק:

“וכן היה במציאות גילוייו נס ופלא שאין מי שידע אודות גלוייו ויש בזה דרכים רבים. יש מי שאומר שמצאו ישמעאלי עובד אדמה במערה במירון ומכרו לבשמים ורוכלים לכרוך התבלים, ומצאו חכם אחד מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת תוב”ב מפוזר ומפורד וקרוע וקבצו וטרח כמה טרחות… והלך על כל חנויות הרוכלים מוכרי בשמים ותבלים וקנה מהם כל מה שנשאר בידם שמכר להם עובד אדמה ישמעאלי שמצאו במערה, והעתיקו ונמצא בו חסרונות הרבה מזה שנאבד וכלה ונקרע ונפזר ואין בזה הכרח ולא ראיה. רק שמצינו שבארץ דרעא במדינות המערב היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו וכבר חקרו על העניין בימים קדמונים בידי הר' משה די ליאון ובימי ר' שמואל דמן עכו בעל ספר מאירת עינים ככתוב בספר מעשה החסידים אשר לי."³

דבריו המאלפים של קורדובירו, המעידים על ההתלבטויות בשאלת מוצא ספר הזוהר ומקורו, מלמדים על הקשר הכפול שהיה רווח במסורת צפת בין דרעה ובין הזוהר. הם כוללים מצד אחד סיפור אגדי על מציאתו בידי ‘חכם אחד מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת’, ומצד אחר השקפה מקובלת, שלפיה ‘מצינו שבארץ דרעא… היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו’. הדברים מתייחסים למקום הימצאו וגילויו של הספר בשלהי המאה ה־13 וראשית המאה ה־14, ולא למקום חיבורו. שכן, המסורת הקבלית מייחסת כידוע את חיבור הזוהר לרשב“י וקובעת את גניזתו לפרק־זמן ארוך ואת גילויו ‘בדור אחרון’, מבלי לציין את מקום הגילוי. יתכן שלפני קורדובירו עמד ספר דברי־הימים של ר' יצחק דמן עכו בנוסחו השלם, שלא הגיע לידינו, ושמא משם נטל את מסורת השיוך לדרעה. שכן הוא מציין בסוף דבריו ב’אור יקר‘, אחר איזכורה של דרעה, שר’ יצחק (שמואל) מעכו כבר חקר על אודות מציאות הזוהר וסיומם של דבריו, שאינו מצוי בידינו כיום אך היה לנגד עיני רמ”ק בספר מעשה החסידים, מלמד, שהתחקותו של ר' יצחק על מוצא הזוהר ומקום התפשטותו לא נסתיימו בספרד.⁴ ר' יצחק הגיע בנדודיו לצפון־אפריקה ולסביבות דרעה,⁵ ואולי יש מקום להניח שאכן ראה שם כתבי־יד של הזוהר, וציין זאת בספר דברי הימים שעמד לפני קורדובירו.

משתי המסורות המובאות אצל קורדובירו עולה, שרווחו ידיעות על קשר רצוף בין דרעה ארץ־ישראל מתקופת גילוי הזוהר ואילך, ושהגירסה בדבר ‘עיקר’ מציאות ספר הזוהר בדרעה היתה מקובלת בצפת.

מסורות נוספות על מקובלים קדמונים ועל ספרי קבלה קדומים ידועות לנו מכתבי־יד מגרביים מן המאה ה־16 ומהעתקיהם המאוחרים. בכתב־יד אנונימי מן המאה ה־16, שחובר בצפון־אפריקה (כתב־יד ששון 921), נאמר בראשיתו: ‘מודעת זאת בכל הארץ מודעה רבא להודיע ולהודע איך ספר זה הוא לאחד קדוש מדבר ממקובלי דרעא הקדמונים זצ"ל’.⁶ כתב־היד הוא פירוש על התפילות, הכולל מובאות רבות מן ספר הזוהר ומסורות רבות מן הקבלה במאות ה־13 וה־14, ולהלן נדון בפירוט בתוכנו ואיפיוניו. לפי שעה אציין, כי מובאות בשם ‘מקובלי דרעא הקדמונים’ או ‘ס’ קדמון כ“י משם מקובלי דרעא' מצויות אף בכ”י ששון 919, בכ“י ניו־יורק בית־המדרש לרבנים 1805, ובכ”י ניו־יורק בית המדרש לרבנים 1869.

כל המסורות האלה, שידונו בפירוט להלן, מתייחסות ככל הנראה למקובלים שחיו קודם המאה ה־16 ותיארוכן כרוך בבעיות הביבליוגראפיה הקבלית והפסאודואפיגראפיה שבה, ואין להחליפן עם העדויות המתייחסות למקובלי דרעה מן המאה ה־16, שבהן נדון בסעיף הבא.

 

ג. ייחודו של המרכז הקבלי בדרעה במאה הט"ז    🔗

במחקר הקבלה צוינה בקצרה העובדה, שדרעה אשר במערב הפנימי היתה מרכז קבלי חשוב באמצע המאה ה־16. ואכן עדויות בדפוס ובכתבי־יד מעלות, שבתקופה זו התנהלה פעילות קבלית אינטנסיבית באזור זה. בדרעה הועתקו כתבי־יד קבליים, נתחברו ספרים בתורת הצירוף ובקבלת הצירופים,⁷ נערכו אנתולוגיות קבליות ופירושים על התפילות,⁸ ונתגבשו חוגי מקובלים בעלי ייחוד. כתבי־היד שהגיעו לידינו מתקופה זו מלמדים על היווצרותה של ספרות המשמרת מסורות קבליות חשובות מן המאות ה־13 וה־14 מחד גיסא ומגבשת דפוסים קבליים שאינם ידועים לנו ממקורות מקבילים מאידך גיסא. העדויות בדפוס ובכתבי־יד שהגיעו עדינו מלמדות, שלמקובלי דרעה יוחס צביון ייחודי ומעלה דתית ורוחנית יוצאת דופן. עדות מאמצע המאה ה־16, המתייחסת לחכמי דרעה בני אותו זמן, היא עדותו של ר' אברהם גאלאנטי ב’ירח יקר‘, המובאת ב’זהרי חמה’ לר' אברהם אזולאי. עדות זו דנה במשמעות מנהגים הרווחים במגרב, על־פי פירושם של חכמי דרעה. שם נאמר: ‘ושמעתי משם חכמי דרעא שלכך בכל ארצות המערב מנשקים האצבע יותר משאר האצבעות לפי שהוא כנגד תיבת הויה’.⁹

האנונימיות ולשון ההכללה בהתייחסות לחכמי דרעה מתחלפות בשנות השבעים בהתייחסויות ספציפיות. בדברי ר' חיים ויטאל ב’ספר החזיונות' נזכרים ר' מסעוד כהן, שבא מן דרעא, ואברהם אבשלום שישב שם:

“שנת לד [של”ד] בא הר' מסעוד כהן¹⁰ מן דרע“א אל צפת וסיפר לי כי בצאתו משם הלך להפטר מן חכם גדול יודע עתידות הר' אברהם אבשלום¹¹ ואמר לו: לחיים ולשלום. ואמר לו: פירוש הדברים הם: שיבא אצלי, אני חיים, ויתן לי שלום משמו. ונתן לו כל הסימנין אשר בי, ושהייתי בחור אחד דר בצפת. ואמר לו: אמור לו משמי כי הוא משיח בן יוסף וילך לירושלים וישכון בה… ואחר שנה ראשונה תחל רוח ה' לפעמו… וימלוך עליהם וילמדם תורה. ואחר כך אני אלך שם ואני אהיה משיח בן דוד והוא יהיה משיח בן יוסף משנה שלו…”¹²

חכמי דרעה הנזכרים וחכמים אחרים המצוינים במקומות נוספים ב’ספר החזיונות' קשורים כולם בחזיונותיו המשיחיים של ר' חיים ויטל, בפראקטיקות אוקולטיות שונות נוסח ‘שאלה בהקיץ’ והגדת עתידות, ובהשגה מיסטית נוסח ‘גילוי אליהו’ והשגת ‘רוח הקודש’.¹³ חיד“א ציין, שב’ספר החזיונות' השלם שהיה לנגד עיניו נזכר, כי 'חיים ממערב הפנימי מעיר דרעא כתב בספר החזיונות שהיה נגלה אליו אליהו זכור לטוב והיה יודע עתידות והיה שולח שלומות למהרח”ו זצ“ל ומחזק לבו.¹⁴ איפיון דומה של גילוי־אליהו למקובל נוסף ממקובלי דרעה מצויין אצל חיד”א בערך מעיינות חכמה: ‘חיבר חכם חסיד מהר"ר מרדכי מעיר דרעא בקבלה והיה נגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב ונגנז הספר’.¹⁵

לאורן של מובאות אלה, דברי י"מ טולידאנו ב’נר המערב' על מקובלי דרעה עולים בקנה אחד עם מסורות בנות התקופה ומקבילותיהן בכתבי־יד ובדפוס. אלא שיש להסתייג מקביעתו בדבר בואה של קבוצת מקובלים מדרעה לצפת, שכן חל ערבוב בדבריו בין המקובלים שנותרו בדרעה ובין אלה שהגיעו לצפת הנזכרים במקורות הצפתיים בני התקופה. ואלה דבריו:

“בימים ההם נקבצו ובאו שם בצפת קבוצה של חכמים מקובלים ובעלי רזין מנגב מארוקו מחבל דרעא (Dr’aa) שבה מצאה אז חכמת הקבלה קן לה, ורבים גם התפארו כי נגלה להם אליהו וכי ידעו לספר עתידות, מהם זכרנו כבר שם האיש מסעוד מצליח בן גואשוש חוזה עתידות, וכן חיו עוד שם החכמים האלה, רבי מסעוד הכהן, שאולי הוא בעצמו מסעוד מצליח הנזכר, ורבי מסעוד זה יחד עם תלמיד חכם אחד באו בשנת של”ז¹⁶ לצפת ויספרו עוד על ‘חכם אחד גדול הדור ויודע עתידות ושמו רבי אברהם שלום בדרעא’. גם רבי חיים מדרעא ורבי מרדכי מדרעא, שניהם היו עוד ידועים אז למגידי עתידות ושנגלה להם אליהו, וכל אלו יצאו כנראה בזמן אחד ויתישבו בצפת, והאחרון רבי מרדכי חיבר ספר מעיינות חכמה ונגנז. שם בצפת התודעו החכמים המקובלים האלה לרבי חיים ויטל הנודע והוא סיפר בשבחם."¹⁷

כאמור, דברי טולידאנו על מציאותם של מקובלים בדרעה במאה ה־16 מאוששים ממקורות שונים, אלא שדבריו בדבר בואם של חלק ממקובלים אלה לצפת, אותם שאינם נזכרים ב’ספר החזיונות' לרח"ו, אינם עולים מן המקורות הידועים לנו.

שתי שאלות עולות מן העדויות המצויות בידינו: האחת היא מה היחס בין מקובלי דרעה במאה ה־16 – הן אלה שהגיעו לצפת והן אלה שנותרו במגרב – ובין אותן מסורות בדבר מציאות ספר הזוהר בדרעה ו’מקובלי דרעא הקדמונים'; והשנייה היא איזו מידה של אישוש היסטורי בכתובים ניתן למצוא למסורות קבליות משמם, ולפשרו של ייחודם כבעלי רוח־הקדש, גילוי אליהו וכיו"ב.

 

ד. לתולדות היהודים בדרעה    🔗

דרעה, דרעא, או דרע, הוא שמו של עמק פורה בדרום מארוקו,¹⁸ אחד מנאות המידבר שבאזורים הגובלים בצחרה מעבר להרי האנטי־אטלאס. באזור זה חיו יהודים במשך תקופה ארוכה, שראשיתה אינה ידועה. במחקר יהדות המגרב מקובלת ההנחה, שהישוב היהודי בדרעה הוא עתיק יומין ובאזורי תאפילאלת ואשדות הדרעה נמצאו יהודים משנים קדמוניות. יש הגורסים, שתהליך היווצרותה של הקהילה היהודית הבֶּרְבֶּרִית התרחש בתקופה שבין תום השלטון הרומי ובין הכיבוש הערבי, ויש מסורות המקדימות זאת עוד יותר. מכל מקום יהודי המגרב ראו בעמק הדרעה את ‘ערש הממלכה היהודית’ בימי־הביניים המוקדמים, ומסורת זו זכתה לבירורים נרחבים בספרות המחקר. קהילות יהודיות קדומות בדרום המגרב בכלל ובדרעה בפרט היו קיימות אפוא בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי של יהודי מארוקו, וקרוב לודאי שהצירוף ‘מקובלי דרעא הקדמונים’ הרווח בכתבי־היד, כנזכר לעיל, היה אפשרי מלכתחילה בשל מסורות אלה, שידעו על ישוב יהודי קדום בעמק הדרעה ועל רציפות קיומה של קהילה יהודית באיזור זה במשך מאות שנים.¹⁹

בתעודות מן הגניזה שנדונו בשנים האחרונות כלולות ידיעות רבות על סחר של היהודים בדרום המגרב בין המאות ה־9 וה־11. דרעה היתה אחד ממרכזי הסחר הטראנס־צחרי והיתה בה קהילה יהודית בתקופה זו. היהודים החזיקו בחלק ניכר מהסחר שבין נאות־המידבר בצפון הצחרה (דרעה) ובין החוף הצפון־אפריקאי ומצרים. הגיאוגראף הערבי יאקוט (1179–1229) ציין, כי רוב הסוחרים בעמק הדרעה בשנות 1200–1220 היו יהודים. ממקורות אחרים אנו יודעים על ישוב יהודי בדרעה במאה ה־11, שכן מר דונש ממדינת דרעה נזכר בשו“ת הרי”פ ובני דרעה נוספים נזכרים בתעודות מן המאה ה־11 בגניזה.²⁰

מן המאה ה־12 יש עדויות מגוּונות המעידות על שגשוגו של הישוב היהודי בדרעה. המחבר האנונימי של כתאב אל איסתיבחאר כותב במאה ה־12 בלשון תלונה על מעמדם של היהודים: ‘אבל עתה הם הסוחרים שבכל המדינה המחזיקים בעושר בעיקר בעיר פאס ובדרעא ואני עצמי ראיתי הרבה מהם שאומרים היו עליהם שהיה להם עושר רב ועמדה מכובדת’.²¹

איגרת תימן של הרמב“ם, המתייחסת למאורעות שהתרחשו בשנות העשרים של המאה ה־12 מלמדת אף היא בעקיפין על ישוב יהודי בדרעה, שמנה תלמידי־חכמים בתקופה זו. באיגרתו כותב הרמב”ם: ‘כי לפני חמישים שנה כיום הזה או קרוב לכך בא אדם חסיד ומעולה חכם מחכמי ישראל ושמו כמ"ר משה דרעי בא מדרעא אל ארץ אל אנדלוס ללמוד תורה מפי ר’ יוסף הלוי ן' מיגאש'.²²

אותה פריחה כלכלית ורוחנית²³ של הישוב היהודי בדרעה הגיעה לקיצה במאבקים שבין המורביטון למווחידון במאה ה־12.‎²⁴ בקינה הידועה של ר' אברהם ן' עזרא ‘אה ירד על ספרד רע מן השמים’, בנוסחה מן הגניזה שפירסם שירמן, מוקדשות כשלושים שורות לקהילת דרעה:

“איך נחרב/המערב/ורפו כל ידים/ואוי ירד/על ספרד/רע מן השמים/עיני עיני יורדה מים/ימי רעה על דרעָה/אשר באו בתחילה ביום בא צר/ חושך צר/עליה ואבלה ולכד עיר/ ויעיר /חמתו על הקהילה/קהלת אל/ישראל/סגולת שוכן מעלה/קהל ישרים/וכשרים/הוד תורה וגדולה/וחיש צדם/ולכדם/ביום זעם וחלחלה/.”²⁵

עוד נזכרים בקינה זו ויכוחים דתיים ונסיונות השמד של המייחדים המוסלמים ונמנים נסיונות קידוש־השם, רדיפות וטבח. במכתב משנת 1148, שנמצא בגניזה, כתב שלמה הכהן בפוסטאט, שקרוביו מאזור סג’למאסה נמלטו לדרעה,²⁶ שכן מכל ערי המורביטון שהצטרפו למרד נותרו רק דרעה ומכנאס.

האלמווחידין החריבו את הקהילות היהודיות בדרעה ובתאפילאלת, וגורל היהודים באזורים אלה היה לוט בערפל. יש היסטוריונים הגורסים, שכל הקהילות היהודיות באזור הוכרחו להתאסלם, ורק עם ראשית שלטון השושלת המרינית בשלהי המאה ה־13 חזרו המתאסלמים האנוסים ליהדותם,²⁷ אולם טענה זו והיקף חלותה לא הוכחו די הצורך. ויש מקום לסברה שנותר ישוב יהודי רצוף בדרום המגרב גם אחרי גזירות המייחדים. כידוע, חקר ההיסטוריה של קהילות ישראל בדרום המגרב מתאפיין בחוסר איזון בולט – מחד גיסא יש עיסוק רחב בראשית הנוכחות היהודית באזור ובתקופת הפריחה של הישוב היהודי עד מחצית המאה ה־12, ומאידך גיסא שוררת דממה מן המאה ה־13 ואילך.²⁸ אין בידינו מחקר היסטורי על אודות התקופה שבין חורבן הקהילות בידי האלמווחידין, ששלטו בשנות 1146 ו־1269, ובין בואם של גולי ספרד ב־1391 וב־1492; גם עיקר המחקר על התקופה שלאחר הגירושים מתייחס לצפון המגרב ומרכזו וכמעט אינו דן בדרומו. לפיכך, השאלה בדבר קיומו של ישוב יהודי רצוף באזור זה מן המאה ה־12 ואילך בעינה עומדת. בסג’למאסה (תאפילאלת), שאינה רחוקה מדרעה, היו יהודים במאה ה־13, כפי שעולה מעדויות עקיפות ממקורות מוסלמיים ונוצריים, ויתכן שניתן להקיש מכך אף על ישוב יהודי שהיה בדרעה בתקופה זו. הגיאוגראף יאקוט כתב, כאמור, שבשנת 1200–1220 רוב הסוחרים שבדרעה היו יהודים, מכאן שנותרה קהילה יהודית מובחנת גם אחרי הגזירות, במאה ה־13. ידוע על ר' יצחק דרעי שבא בשנת 1285 מדרעה לבארצלונה, ועובדה זו מאשרת את קיום הזיקה והקשר בין דרעה לספרד בתקופה זו, קשר שראשיתו במאה ה־11 וה־12. עוד ידוע שמו של המשורר יהודה בן שמואל בן דראע, שחי כנראה במאה ה־13 או בראשית המאה ה־14. ²⁹

הירשברג ציין, שבמקורות שונים שוב נזכרים יהודים בדרעה החל מן המאה ה־16, ואנו יכולים להוסיף בודאות שגם מן המאה ה־15. אין כל סיבה להניח, כי אלה היו מתיישבים חדשים, אלא קרובה יותר ההשערה שהיה בדרעה ישוב יהודי רצוף מורכב מצאצאיהם של הנרדפים.³⁰ ידועות אף עדויות ספורות, שייחוסן הכרונולוגי אינו ברור כל צורכו, המתייחסות לישוב יהודי אחרי חורבן הקהילות בידי האלמווחידין, אולם ניתוח התעודות מזמן בואם של מגורשי ספרד למארוקו מעלה בבירור את עובדת קיומו של ישוב יהודי ותיק בדרום המגרב שתושביו אינם נמנים עם המגורשים.

יתכן שהעדות המאוחרת ביותר על אותה תקופה, שאין עליה כמעט שום ידיעה, מצויה בקינה אנונימית ממחזור מנהג פאס שפירסם שירמן, ועיקרה מוקדש לכיבוש אוראן בידי הספרדים ב־1509. כדרכם של מקוננים מתחיל המשורר־המקונן בתיאורן של גזירות קודמות וסוקר את רדיפות היהודים בספרד, פורטוגאל ומארוקו, שקדמו לכיבוש אוראן. לאחר תיאור גזירות קנ"א (1391), בא קטע המתייחס לרדיפות בדרום המגרב: ‘תחילה אנשי המערב… / הרגו יחד איש ואשה / וחִללו ספרי תורה…/ ואחריו בדרעה קם אויב / והרס כל בית התפילה / וגם שמו עליהם חוקים רעים וקשים בלי חמלה/’.³¹ אם אין הדברים מתייחסים לרדיפות האלמווחידין ואם אנו רשאים לייחס רציפות היסטורית לתיאור הגזירות, הרי שהרס בתי־התפילה בדרעה אירע אחרי שלהי המאה ה־14, ומכאן שהיה שם ישוב יהודי בתקופה זו.

עם גירוש סביליה בשנת קנ“א ועם פתיחת החוף הצפון אפריקאי לקשר עם אירופה במאה ה־14 וביסוס שלטונם של בני השושלת המרינית, הגיעו גלי הגירה יהודית מספרד למגרב. מגורשי גזירות קנ”א התיישבו כידוע באלג’יריה ולאורך החוף וכמעט לא הגיעו לריכוזי היהודים באטלאס העילי ובמורדותיו המשתפלים לעבר הצחרה – אזורים שהגישה אליהם היתה קשה ביותר. יחד עם זאת יתכן, שבודדים הגיעו גם מעבר להרי האטלאס לעמקי הסוס והדרעה, אף שאיננו יודעים זאת בודאות. אולם מגורשי ספרד בסוף המאה ה־15, שהגיעו בגלי הגירה גדולים ויסדו קהלות חשובות בפאס, במכנאס, בתטואן, בסלא, בארזילה, בלאראש, ברבאט, בספי, בתלמסאן ובאוראן ואף הדרימו למרכז הארץ,³² לא הגיעו ככלל לדרומה הרחוק של המדינה אל מעבר להרי האטלאס ולמורדותיו. תחום השפעתם הוגבל בבירור עד מראכש, כפי שעולה מדבריו המפורשים של ר' יהודה בן עטר, המובאים ב’כרם חמר':

“ותקנה שתקנו ק”ק פאס המגורשים מקאסטיליה – גרירי אבתריה כל ערי המערב חוץ מתפיללת ואגפיה, ומרכש יש ויש כל משפחה לפי מנהגיה, דהיינו אותם שהיו מזרע המגורשים עושים כמנהג ההוא, ושאר המשפחות יש שעושין מנהג המגורשים ויש כדת."³³

דברי הר' בן עטר, המתייחסים להבדלים שבין מנהג תושבי הארץ הותיקים למנהג קהילות המגורשים בדיני כתובה, מוציאים במפורש את תאפילאלת ואגפיה – לאמור, את העמקים של הרי האנטי־אטלאס ואזור הצחורה, אשדות הדרעה והזיז – מתחום השפעתם של המגורשים. שכן יוצאי ספרד, שהעדיפו להתרכז בערים לאורך החוף ובמרכזים העירוניים הגדולים בפנים הארץ, לשם שמירת ייחודם ובדילותם, לא הדרימו לשם וחותמם הרוחני לא הוטבע באזורים אלה. לקיומו של ישוב יהודי ותיק בדרעה ובאגפיה של תאפילאלת מתייחסים גם דברי ר' חיים גאגין. בראשית המאה ה־16, בעקבות הויכוח הידוע על בדיקת הטריפות בין המגורשים לתושבים, מזכיר הרב גאגין ב’קונטרס עץ חיים' את המנהג הנוהג בקהילות הותיקות ב’דרעא וכן במחוז תודג’א ומחוז סוס'.³⁴ היינו קיומו של ישוב יהודי בדרעה ובדרום המגרב – ישוב ותיק השומר על מנהג יושבי הארץ מימים ימימה – שהיה מצוי מעבר לחוג השפעתם של קהלות המגורשים, היה בבחינת עובדה ידועה למגורשים ובני־דורם במגרב.³⁵

יש בידינו עדויות רבות לבדילותן של קהילות דרום המגרב ולייחודן; לכך שבאזור זה, שלא פקדו אותו גלי הגירה ולא הוטבע עליו חותם המגורשים, נשתמרו מנהגים, דפוסי תרבות ומסורות עתיקות יומין. בין המנהגים הללו נציין את נוסח הגדה של פסח הנאמר בדרום ובו תוספות שונות על הנוסח המקובל; וכן מנהגים שונים הקשורים בשבתות, בחגים ובמועדים, כגון: בראש־השנה, בערב יום הכיפורים, בפורים, בשבת הגדול, בערב פסח ובפסח, בשבועות ובערב תשעה באב.³⁶ השאלה הנשאלת היא, יחודיות זו ומסורות עתיקות אלה, הקודמות בעליל להשפעת מגורשי ספרד – לאיזו תקופה הן מתייחסות?

דומה שהעדויות ורמזי הדברים שנותרו בידינו מצביעים על סבירות מסויימת להנחה שהיה קיום רצוף של ישוב יהודי בדרעה במשך מאות שנים. לאור הנחה זו אפשר לשער, שמסורות קבליות והלכיות שמקורן בספרד ובפרובאנס מן המאה ה־13 מצאו את דרכן אל מעבר להרי האטלאס, אם בידי שליחים, כגון ר' יוסף בן אברהם שליח עדת בורגוש או ר' יצחק מעכו, אם בידי תלמידים שהלכו מדרעה ללמוד בספרד ושבו אליה, כגון בני חוגו של ן' מיגאש, ואם באמצעות קשרי מסחר בין דרום המגרב לספרד. לפיכך יש מקום לבדוק את המסורות על אודות מקובלי דרעה הקדמונים ומציאותו של הזוהר באזור זה בראשית המאה ה־14.

 

ה. עדויות מן המאה הט“ו והמאה הט”ז    🔗

משלהי המאה ה־15 ומן המאה ה־16 מצויות עדויות מגוּונות, שחלקן נדון לעיל וחלקן יִדון להלן, בדבר קיומה של קהילה יהודית בעלת ייחוד בדרעה.

בקובץ הקבלי ‘מאור ושמש’ אשר ערך יהודה קוריאט, ובו חיבורים קבליים חשובים שנשתמרו בצפון־אפריקה, ובתוכם ספר ‘מעין חכמה’ ו’ספר המלכות‘, מצויים כמה רמזים המאפשרים להניח כי דרעה היתה מקום חיבורם. ב’מעין חכמה’ שבפתיחת הקובץ בא משפט מליצי, הכולל את איזכור שמה של דרעה בנוסח המקובל אצל יושביה ובציוּן מרכאות באותיות שמה: ‘ספר מאור ושמש יאיר הדרו ואורו הזך צח ומצוחצח במרומו… והא לכם זרע הפרד"ס ליהנות מטובו ריחו וטעמו דע"ה נה"ד חמה וסהר ליראי ה’ וחושבי שמו, המה הגיבורים המיחדים שם כבוד מלכותו ממקומו'. נוסח דומה חוזר אף בדף יד ע"ב של מאור ושמש בפתיחת ‘ספר המלכות’, הכלול בקובץ זה, ונאמר בו: ‘אמרתי אחכמה בשבילי דשמיא דנהירין לחכימיא וספריא כשבילי דנה"ר דע"ה’.³⁷

דומה שאין זה רק השימוש הרווח במליצה התלמודית (בבלי, ברכות נח ע"ב), שכן הגרשיים המצוינים בנה“ר דע”ה הם אלה המצויים אף באיזכורים של מקום זה בחיבורי תושבי דרעה, כגון בהקדמות לספריהם של אברהם עלון ושל אברהם אלוף מסראן, המכנים עצמם ‘זעירי מנה“ר דיע”ה’, או מציינים את מקום הולדתם במליצה – ‘עיר גדולה של חכמים ושל סופרים נה“ר דרע”ה’, או נהר דעה.³⁸

ואף זו יש יסוד להניח כי ‘ספר המלכות’ נתחבר בדרעה, בידי ר' דוד הלוי, במאה ה־16. שכן, כפי שהודיעני בטובו הרב שלמה עמר, מצוי בידיו כתב־יד שלם של ספר זה, הכולל הקדמה ובה מצוין בבירור, שהמחבר הוא ר' דוד הלוי. בהקדמה לכה"י, שהיתה לנגד עיניי בנוסח מודפס לעיון חטוף, מציין ר' דוד, כי הוא בא מפאס, שם למד לפני הרב יהודה עוזיאל, לדרעה, בה היו חכמי הלכה וקבלה, ושם למד עם ר' מוסא בן מחפוצה.³⁹ הזיקה לר' עוזיאל מְתַארֶכת בבירור את ר' דוד לשלהי המאה ה־15 וראשית המאה ה־16, ויש לקוות שכתב־היד יפורסם ויעמוד במלואו לרשות החוקרים.

שתי עובדות נוספות, שלא הושם אליהן לב, מטות את הכף להנחה כי ‘ספר המלכות’ התחבר בדרעה בידי דוד הלוי במאה ה־16.

האחת – קרוב לודאי, שהחיבור ‘כסף צרוף’ שאבד, אך היה בכרך כתבי־יד שהיה לנגד עיני י“מ טולידאנו, והוא תיאר אותו כחיבור 'על חכמת הצירוף ובו כ”ד חלקים אך בהכ“י לא נשלם הספר ונמצא רק איזה פרקים הראשונים‘, הוא מקביל ל’ספר המלכות’ או עומד בזיקה קרובה אליו. שכן, לדברי טולידנו ‘בהקדמתו כותב המחבר כי עבר לפאס וקיבל מכתב מהרב הגדול ר’ יהודה עוזיאל ומשם הלך לעיר דרעא וימצא חן בקהל עם עיר דרעא ובעיני השר של העיר‘.⁴⁰ דברים אלה מקבילים במידה רבה לנאמר בהקדמה ל’ספר המלכות’ שבכ”י עמר.

השנייה – בדף יד ע"ב של ‘מאור ושמש’, שמצויה בו הפתיחה ל’ספר המלכות' הנדפס, מצויין:

“אמרתי אחכמה בשבילי דשמיא דנהירין לחכימיא וספריא כשבילי דנה"ר דע"ה והיא רחוקה כשמי מרומא. מי יתן ויהיו עיני ולבי שם כל הימים רבים וכן שלמים ברוב אמים. לתור בחכמה תורה סתומה. אשר גבלו ראשונים… …חקר אלוה ימצא בראשית כל פרי האדמה מאר”ש תצמח ישועה בכוס"ף צרוף שמות ורזין וצפונות. מלאכת צור“ף שופרא דצירופי דנא דספרא רבא ויקירא ספר המלכות…”⁴¹

הזיקה בין ‘כסף צרוף’ ל’שבילי דנה“ר דע”ה' כמילים מודגשות בגרשיים ובין ‘ספר המלכות’ וקבלת הצירופים – מניחה מקום להשערה, ש’ספר המלכות' הנדפס ב’מאור ושמש' הוא ספר ‘כסף צרוף’.

אחזור עתה לקובץ ‘מאור ושמש’, שכלול בו (בדף יב ע"א) שיר על עשר ספירות עם פירוש ארוך, הקרוי ‘מעין חכמה’, ונזכרים בו ארבעה מקובלים, שאינם ידועים לנו, ולהם שמות מגרביים אופייניים, שונים משמות המגורשים, ויתכן שיש מקום לקשרם עם מקובלי דרעה. ואלה שמותיהם: ‘הרב אהרון ן’ יוסף ן' יבגי ז"ל שקיבל מרבותיו ומסר לחביריו הר' מסעוד ן' טביב והר' סעיד ן' ברוך ביטון והר' מסעוד ן' מרדכי ביטון זכר כולם לחיי עד'.⁴²

עדות חשובה על קיום ישוב יהודי בדרעה בתקופה זו, שמנה תלמידי־חכמים וסופרים, מצויה בדברי ר' אברהם עלון.⁴³ בראשית שנות השישים של המאה ה־16 עלה אברהם בן שלמה עלון מדרעה דרך מצרים לצפת⁴⁴ ואוצר כתבי־יד ברשותו. בשלהי שנות השישים נסע לונציה והוציא לאור כמה ספרים מכתבי־יד שהיו תחת ידיו, כגון: ‘אזהרות’ לר' שלמה ן' גבירול, ‘דרכי התלמוד’ לר' יצחק קאנפנטון, ‘מדרש הנעלם’ על מגילת רות ואחרים. בשעריהם של כל הספרים שהוציא לאור נאמר, בשינויים קלים:

“אני הצעיר שבחבורה הדל באלפי שבטי ישראל אברהם בן לאדוני איש חיל רב פעלים אבי כה”ר שלמה יצ“ו דידיע עלון, אשר ארץ מולדתי במערב עיר גדולה של סופרים ושל חכמים נהר דרעה והיום הזה נתיישבתי בעיר הקדש צאפת⁴⁵ בין רבנן בין מלכי קדם גאוני עולם לחגור איזור הזריזות והחריצות והמריצות להקריב אל הדפוס הספר הזה עם ספרים אחרים ספיר גזרתם לקרבן אשה לשולחן של מלכים אשר נשארו לי מפליטת יתר ספרי ונכסי אשר אכלו הישמעאלים במצרים בתעלוליהם ונכליהם וערמומיותיהם…”⁴⁶

אברהם עלון הירבה לנדוד בין שנות השישים לשנות השמונים של המאה ה־16, כפי שעולה מההקדמות לספריו ומרשימות משפחתיות של משפחת עלון שנותרו בכ"י פארמה.⁴⁷ בנדודיו הגיע מדרעה למצרים, לצפת, לונציה, לקושטא ולאדריאנופול. לפיכך דבריו על אודות דרעה כעיר גדולה של סופרים וחכמים ראויים לתשומת לב מעבר לשִגרת המליצה, שכן סביר להניח שבתוקף נדודיו היה לו קנה־מידה להעריך מרכזי חוכמה ותורה. גם אוצר כתבי־היד ברשותו שהביא מדרעה מאשש את דבריו על מציאוּת סופרים וחכמים בעיר זו. עדותו הולמת אפוא עדויות אחרות בדבר קיום מרכז קבלי באזור זה.

בין המקובלים תושבי דרום המגרב, שבעמקי הרי האטלאס, בתקופה זו יש למנות את: ר' משה בן מימון אלבאז מתארודאנת בעל ‘היכל הקדש’ ו’פרח שושן‘, ר’ מרדכי בן דוד הסבעוני, ר' יצחק הכהן בעל ‘גינת ביתן’, ור' יעקב אפרגאן בעל ‘מִנחה חדשה’. לבד מהמקובלים המוגדרים במפורש כאנשי דרעה, יש מקובלים שמוצאם משם הוא על דרך ההשערה, והם: ר' אברהם הלוי ברוכים, הידוע כאברהם הלוי מגרבי, ור' יוסף ן' טבול, אשר לדברי ג' שלום, יתכן שמוצאו מדרעה. לשני אלה אולי אפשר עוד להוסיף את ר' עלאל בן אלחאיק מתלמסאן, שאליו שלח ר' אברהם סבע את פירושו על עשר הספירות.⁴⁸

ראוי לשוב ולהדגיש, כי המקובלים בדרעה ובדרום המגרב פעלו במנותק מחוגי המקובלים בצפון המגרב, שנמנו עם קהל גולי ספרד והתושבים הותיקים.⁴⁹ קרוב לודאי, שפעולת המקובלים בדרום אף קדמה לבוא המגורשים מספרד לצפון־אפריקה. במאה ה־16 נתקיימו מסורות קבליות מקבילות בצפון המגרב ובדרומו, שהיו בלתי תלויות זו בזו ועיצבו דמות רוחנית וצביון מיסטי ייחודי בכל מרכז ומרכז. עם זאת לא מן הנמנע שהיו קשרים בין מקובלים בודדים מקהל המגורשים למקובלי דרעה.

דומה שאחד המאפיינים העיקריים של הקבלה בדרום המגרב הוא אי היחשפותה למפגש שבין הקבלה לפילוסופיה ולתרבות הרנסאנס. מפגש זה אשר התפתחות הקבלה במאות ה־14 וה־15 עמדה בסימנו בכל אירופה מספרד עד תורכיה, פירותיו הובאו למגרב בידי מגורשי ספרד. הוא השפיע לאיטו על הקבלה בצפון המגרב אולם כמעט שלא הגיע עד דרעה, ששימרה את נוסח הקבלה מן המאות ה־13 וה־14, בצביונה הקדום מחד גיסא, ופתחה עניין מיוחד בקבלת הצירופים ובקבלה חזיונית מאידך גיסא.⁵⁰

 

ו. המסורות על מקובלי דרעה    🔗

המסורות שנשתמרו ממקובלי דרעה מתפלגות לעדויות על אודותיהם בכתבים של מקובלי המאה ה־16 מכאן ולכתבי־יד שנכתבו בידי מקובלי דרעה מכאן. במכלול הראשון רב משקלו של היסוד המיסטי חזיוני והממד האוקולטי, בעוד שהמכלול השני מצטיין בדפוסיו השמרניים והמסורתיים ובעירוב של עובדות היסטוריות עם מסורות אנונימיות פסיאודואפיגראפיות.

כתבי־היד המתייחסים למקובלי דרעה מתחלקים לשתי קבוצות:

בקבוצה האחת – כתבי־היד שנכתבו בדרעה, או שמצויים בזיקה אליה, המלמדים על מציאותן של מסורות קבליות קדומות מן המאה ה־13 והמאה ה־14, שהיו בידי מקובליה. אין זה מן הנמנע שיושבי דרעה, שעמדו בקשר עם ספרד במאות ה־11 וה־12, כפי שצוין לעיל, שמרו על רציפות הקשר אף בתקופת התפשטות הקבלה, והביאו עימם בשובם לדרעה את מסורת הקבלה בספרד. בואו של יצחק דמן עכו בראשית המאה ה־14 מספרד לדרום המגרב מאשר את סבירותה של הנחה זו בדבר אפשרות הקשר בין המרכזים של יצירת הקבלה בספרד לחוגי המקובלים בצפון־אפריקה. שמות נוספים בעלי אופי ספרדי מובהק, כגון ר' יום טוב אשבילי (מסביליה) ור' אברהם שליח עדת בורגוש הנזכרים כבעלי מסורות קבליות שהובאו לדרעה, מניחים מקום לחיזוק ההנחה בדבר קיום קשר בין שני מקומות אלה בשלהי המאה ה־13 וראשית המאה ה־14. מסורות אלה, שזהות מחבריהן ומקורם נתעלמו ברובם עם השנים, נתקדשו בידי יושבי המקום, נשמרו ונעתקו על־ידיהם, יוחסו לעיתים למקובלי דרעה באופן כללי או למקובלים מסוימים בה באופן פרטי. ייחוס מסורות אלה למקובלי דרעה אינו בא ללמד על חיבורן שם, אלא על השתמרותן ומציאותן שם. בדומה לדברי ר' משה קורדובירו על הזוהר: ‘עיקר מציאותו שם ומשם נתפשט אלינו’.

בקבוצה השנייה – כתבי־יד קבליים שנתחברו בידי מקובלי דרעה מראשית המאה ה־16, העומדים בסימן קבלת הצירופים. עם קבוצה זו נמנים החיבורים שבחלקו הראשון של ‘מאור ושמש’; ‘ספר המלכות’ לר' דוד הלוי; ‘מעינות החכמה’ לר' מרדכי בוזאגלו; וכן חיבוריהם של ר' מוסא ן' מחפוטא ואברהם בן מסעוד אסקירא בעל ‘גנזי מלך’. בבירור הזיקה שבין מחברים אלה, דומה כי ר' דוד הלוי למד בדרעה עם ר' מוסא ן' מחפוטא, שנותר ממנו בידינו ראשיתו של שיר קבלי, המצוי בקובץ של: חידושים וליקוטי דינים, רשימות היסטוריות, פיוטים, סגולות ורשימות משפחתיות – שערך ר' רפאל בן שלמה ן' צור, אב“ד פאס. בדף 272 ע”א־ע“ב של הקובץ מצוי שיר, שבכותרתו מצוין ‘שלש עשרה עיקרי יסוד תורתנו בדרך משל ומליצה להחכם חסיד ועניו ומקובל ר’ מוסא ן' מחפוטא זצ”ל‘. בן נאיים וטולידאנו ציינו, שבן מחפוטא היה מחכמי פאס, חי סביב שנת ש"ל (1570) ונזכר בדברי ר’ משה אסולין מפאס. י“מ טולידאנו מציין, כי תלמידו של ר' דוד ואולי אף של ן' מחפוטא היה ר' מרדכי בוזאגלו בעל ‘מעינות חכמה’, וקרוב לודאי שר' אברהם ב”ר מסעוד אסקירא בעל פירוש ‘גנזי המלך’ על ‘ספר המלכות’ נמנה אף הוא עם חוג זה.⁵¹

 

ז. כתבי־היד    🔗

1. כתב־יד ששון 921 (תצלומו בביה"ס הלאומי מס' 9362)

כתב־יד זה, שנתחבר בדרעה במאה ה־16, הוא פירוש על התפילות ועל־פי תוכנו הוא אנתולוגיה של מקורות הלכתיים וקבליים מתקופות שונות, המתייחסים לתפילה. זה חיבור אנונימי, שמו ושם מחברו אינם ידועים, שנערך ונכתב בידי אחד ממקובלי דרעה, ונעתק בידי שמואל הלוי אבן יולי.⁵² על ייחוסו של הכותב־העורך אומר המעתיק בראש הספר:

“מודעת זאת בכל הארץ מודעה רבא להודיע ולהודע איך ספר זה הוא לאחד קדוש מדבר ממקובלי דרעא הקדמונים זצ”ל, ולפי רוב הענוה את שמו לא הגיד והיה העלמ“ה. והוא פירוש התפילות לשבתות ור”ח מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו נהרא נהרא ופשטיה פושט והולך גם לרבות ע“ד אמת⁵³ וצדק. אף הוא היה מתכוין להורות את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ואתיא תוך תוך לקט ציבחר מיכא ציבחר מיכא מס' ארחות חיים לרבינו אהרון הכהן אשתרוק ז”ל⁵⁴ ומס' התמיד לרבינו ראובן בר חיים צבי זלה“ה⁵⁵ הכ”ד איש צעיר עני ונכה רוח מדבר משחיו' אדם להבל דמה עפר מן האדמה, עבד לצורי וגואלי שמואל הלוי אבן יולי ס"ט.

… זה הספר לשמו לא ידעתי אכנה והוא כלול מכל וכל על עניני תפלות השנה ומנהגה כולו ורובו מס' ארחות חיים הוא כלול מפרדס ה“כ דברי המתאבק תחות עפרא דתחות סנדליא נע”ם ס“ט.”

שני הספרים שציין המעתיק בהקדמתו, ‘ספר אורחות חיים’ לר' אהרון הכהן אשתרוק ו’ספר התמיד' לר' ראובן בר חיים צבי – ספרי מִנהגים מן המאה ה־13 שעמדו לפני המחבר בנוסחם המלא – משקפים את הספרייה ההלכית העשירה שעמדה לפני הכותב, מקורות הלכתיים אחרים וספרי מִנהגים הנזכרים בפירוש התפילות כוללים את: הר"מ מקוצי, הר' שמחה מאשפירא, בעל האשכול, ‘ספר המנהיג’ ו’שבֹּלי הלקט‘. בצד הספרייה ההלכית הרחבה מן המאה ה־13 נזכרים בכתב־היד מקורות קבליים רבים מן המאה ה־13 וה־14: לבד מספר הזוהר, המצוטט ונזכר בתדירות, נזכרים חיבורים רבים של ר’ משה די ליאון כגון ‘מִשכן העדוּת’, ‘סוד ההבדלה’ ו’סוד המלבוש‘; ‘ספר הבהיר’, ‘מראות הצובאות’, ‘תיקוני זוהר’, הנקראים בפי המחבר ‘זוהר הרקיע’, ‘קבלת האחים הכהנים’, ‘ספר מסורת הברית, ו’אִגרת היחוד’, ‘ספר הקנה’ ועוד. דרכו של עורך פירוש התפילות היא לציין את מקורותיו, ככל שידיעותיו מגיעות, הואיל והוא נזקק לאסמכתות במסורות השונות בקביעת השתלשלות המנהגים ובפירוש דיני התפילה וזיקתם למסורת הקבלית. לבד ממקורות קדומים ומסורות הלכתיות וקבליות מספרד ומפרובאנס, מביא המחבר פעמים מספר מחברים בני תקופתו: ‘ספר המוסר’ ליהודה כלץ ו’שולחן ערוך’ לר' יוסף קארו.⁵⁶ אם כי אין זה מן הנמנע שאלה הן אינטרפולאציות מאוחרות או תוספות מעתיקים.

כתב־היד הוא למעשה אנתולוגיה של מקורות קבליים והלכיים מן המאה ה־13 ואילך, שמשובצים בו מנהגים הרוֹוחים בדרעה ובארצות המערב, תוך ציון התאמתם למנהגים המצויים בספרי קבלה שונים. מסורות משם מקובלי המאות ה־13 וה־14, חלקן אנונימיות, מעורבות עם מסורות מבני תקופתו של המחבר.

חשיבותו של כ"י ששון 921 היא בכך, שלצדן של מסורות ההלכה והקבלה הספרדיות והפרובאנסאליות בנות המאות ה־13 וה־14 הוסיף המחבר מסורות ושמועות מפי מקובלי דרעה בני המאות ה־15 וה־16. הוא מונה בדבריו בהקשר עם מסורות דרעה את: אברהם אבן מוחא, יוסף בן שלמה הגלילי, לוי בן משה ן' ואליד, יוסף בן חניה, ויוסף בן יום טוב מסביליה, שדר בפאס.

נוסח הבאת דבריהם ועדויות חופפות ומקבילות מניח מקום לקבוע את קשריהם עם דרעה במאות ה־15 וה־16. בבירור זהותם וזיקתם לדרעה אעסוק להלן.

בפירוש התפילות מובאות כמה עדויות שמיעה מפי אומריהם, ונוסח עריכת הדברים מניח מקום לסברה שהשומע והרושם הוא המחבר־העורך, ולא המעתיק. בדף רלט נאמר: ‘ע“כ [עד כאן] פירוש קצר קצרתיו מפירוש ארוך שמעתיו מפי רב יוסף ברבי יום טוב ז”ל אשבילי⁵⁷ דר בפאס כשבא אצלנו לדרעה בכפר תינזולין⁵⁸ יצ"ו בעניין קטרוג הלבנה’.⁵⁹

במקום אחר בכתב־היד, בתיאור מִנהגי קבלת־שבת ומשמעותם הקבלית ובסיכום המסורות השונות בדבר חיוב ושלילת התחלת ‘תפילת ליל שבת בקדיש כמו שעושין בלילי ימות החול’, כתב המחבר:

“וכן ראיתי כמה חכמים גדולים בחכמה ובשנים אין מתחילין כי אם ברכו וכן בעניין הקדוש היינו אומרים שבת נקדש קודם ויכלו וכן אומרין קצת בני אדם שבת נקדש יום הששי ויכלו השמים וגו' וכך שמעתי מהר' אברהם אבן מוחא שכך קבל מהר' יוסף בן שלמה הגלילי⁶⁰ וגם כן כתוב כך בזוהר ובספרי המקובלים ושמעתי ממנו כי כך קבל מהחכם הזה הנזכר שקבל מרבו שאין מתחילין בתפלת ליל שבת בקדיש.”⁶¹

נראה כי ר' יוסף בן יום טוב אשבילי ור' אברהם ן' מוחא היו בני תקופתו של מחבר כ“י ששון 921, שכן מנוסח הדברים עולה, כי מחבר פירוש התפילות שמע בעצמו דברים מפי ר' יוסף בן יום טוב אשבילי בדרעה ומפי אברהם ן' מוחא וכי יוסף בן שלמה הגלילי היה אף הוא בן זמנם. היות יוסף בן שלמה הגלילי ואברהם ן' מוחא בני תקופה אחת והשתייכותם לחוג שעסק בנוסחם הקבלי של המנהגים עולה גם ממסורת המובאת משמם בכ”י ניו יורק ביהמ“ד 1805: ‘כתב בס’ קדמון כ”י משם מקובלי דרעא ז“ל, וז”ל: שאל ר' יוסי הגלילי את ר' אברהם בן מוחא, מדוע אין אנו מניחים תפילין בט"ב כי אם התפלה של יד ואין מניחין תפלה של ראש. והשיב לו…'⁶²

2. כתב־יד ששון 919 הוא אנתולוגיה מקיפה של ספרות קבלית, הדומה באופיה לקבצים הקבליים שנכתבו בצפון המגרב במאה ה־16, כגון: ‘ספר אבני זכרון’ לר' אברהם אדרוטיאל, ‘צפנת פענח’ לר' יוסף אלאשקר ו’מנחה חדשה' לר' יעקב אפרגאן.⁶³ אנתולוגיה זו כוללת חומר קבלי, שמוצאו מספרד מן המאות ה־13 וה־14,‎⁶⁴ בצד חומר צפון־אפריקאי מן המאות ה־15 וה־16.‎⁶⁵ בחיבור זה נזכר ר' יוסף ב"ר שלמה הגלילי ובכמה מקומות מובאות מסורות משמו.

ר' יוסף ב“ר שלמה הגלילי⁶⁶ נזכר בכתב־היד הנדון בשני מקומות בלשון המניחה מקום לסברה, שחי בתקופתו של המחבר והעורך או בסמיכות רבה אליה, שכן דומה שאפשר להסיק עדות שמיעה וראייה מן הדברים: 'לה”ר יוסף בן שלמה גלילי שהיה בארץ דרעא אמנם נקבר בתאדלה⁶⁷ היא פשתאלה וזה לשונו מכתיבת ידו בעמוד אחד משלושת העמודים שהיה כותב בדף אחד‘.⁶⁸ במקום אחר בכתב־היד מציין עורך האנתולוגיה: ‘אמר החכם המקובל ר’ יוסף בר’ שלמה ז"ל גלילי ממדינת צפת'.⁶⁹

אף שהעדויות על אודותיו עשויות להיות מאוחרות, ראוי לציין שהחומר המיוחס לו אינו שייך לקבלת המאות ה־15 וה־16 אלא משקף קבלה קדומה מזה וחיבורים פילוסופיים מזה. דומה שיש להבחין בין העדויות על המקובל ר' יוסף בן שלמה הגלילי מדרעה ובין החיבורים המיוחסים לו, שכן חיבורים אלה הם אנונימיים, קדומים ואינם מפרי עטו, בעוד שהוא תואר כאישיות היסטורית הממוקמת בחוג חברתי מסוים, שמקום קבורתה ידוע ושכתבי־יד שלה נפוצים.

ייחוס חיבורים קבליים אנונימיים למקובלי דרעה בכלל ולר' יוסף בן שלמה הגלילי בפרט מצוי בכתבי־יד מגרביים נוספים, כפי שנראה להלן.

3. כ“י ניו יורק ביהמ”ל 1869 הוא קובץ קבלי מצפון־אפריקה מן המאה ה־18, ומובא בו חיבור שבכותרתו מצוין: ‘מספר כתב יד קדמון לאחד ממקובלי דרעה הקדמונים ואת שמו לא הגיד – פירוש שיעור קומה.’

4. כ“י ניו־יורק ביהמ”ל 1805 הוא קובץ ליקוטים קבליים מן המאה ה־18, ובכותרת כתב־היד נאמר: ‘כתב בס’ קדמון כ"י משם מקובלי דרעה…'.⁷⁰

החיבור שפירסם ג' שלום בשנת תרפ“ז כסודותיו של יעקב בן יעקב הכהן, או כפירוש שיעור קומה לר' יעקב בן יעקב הכהן, הוא החיבור המצוי בכתב־יד ניו יורק ביהמ”ל 1869 (לעיל, סעיף 3) בשם ‘פירוש שיעור קומה לאחד ממקובלי דרעא הקדמונים’, והוא זהה לטקסט המצוי בכ"י ששון 921, עמ' 397.‎⁷¹

נקודת אחיזה היסטורית ודאית יותר מצויה בידינו בדבר לוי בן משה ן' ואליד, שנזכר בכ"י ששון 921, בסמיכות לאברהם אבן מוחא ויוסף בן שלמה הגלילי (לעיל, סעיף 1). ר' לוי ן' אליד חי בחלק הראשון של המאה ה־15 בדרעה. משפחתו היתה מיוחסת ובעלת מעמד נכבד בדרעה באותה מאה. הוא ידוע כמחברם של שאלות ותשובות, קונטרס בדיני טרפות וספר עיבור.⁷² בניו, ר' יוסף ור' חלפתא, יסדו חבורה לשם עלייה לארץ־ישראל, שכללה מלבדם את חותנו של ר' לוי ן' ואליד הוא ר' אהרון בן סלימאן בן סמחון, את ר' שמואל בן מרדכי בן אבו אל טבול ואת ר' אהרון בן שלמה בן מלכה.⁷³

משו“ת הרשב”ץ ומן המחקרים בתולדות העליות לארץ שדנו בפרשה הנזכרת לא נודע סופה של תוכנית העלייה של חבורה זו, אולם בשנים האחרונות פירסם מ' בית אריה קולופונים של כתבי־יד עבריים שהועתקו בירושלים, ומהם עולה שר' יוסף בנו של ר' לוי ן' אליד מדרעה אכן הגשים את תוכנית העלייה והגיע לירושלים בסוף המאה ה־15.‎⁷⁴ משפחתו אינה ידועה כמשפחת מקובלים דווקא, אולם קורותיה מאשרות את עובדת קיומו של ישוב יהודי בדרעה באותו זמן. ויתכן שהשמות שנזכרו קודם לכן בסמיכות לשמו, יוסף בן שלמה הגלילי ואברהם ן' מוחא, אף הם מתקופה זו.

מן האמור עד כאן נמצאנו למדים, כי למסורות הקבלה בדרעה מן הקבוצה הראשונה, יש שני מאפיינים: האחד – כתבי־היד המזכירים את מקובלי דרעה באופן אנונימי כחוג ייחודי ובאופן מפורט כבעלי זיהוי שמי וכבעלי מסורות ותורות, ונוקבים בשמות של דמויות שיש מידה סבירה של אישוש היסטורי לקיומן בשלהי המאה ה־15 ובראשית המאה ה־16; והשני – הבאת מסורות קבליות קדומות מקבלת ספרד ופרובאנס מן המאות ה־13 וה־14, בשם ‘מקובלי דרעה הקדמונים’.

 

ח. כתבים על קבלת הצירופים    🔗

המכנה המשותף לקבוצה השנייה של כתבי־היד שנתחברו בדרעה הוא עניינם בקבלת הצירופים. לקבוצה זו שייכים ספרו של ר' מרדכי בוזאגלו ‘מעינות החכמה’, ספריו של ר' דוד הלוי ‘ספר המלכות’ ו’כסף צרוף‘, ואולי אף חיבוריהם של ר’ מוסא ן' מחפוטא, ושל ר' אברהם בר' מסעוד אסקירא מדרעה.

נדון לפי שעה בחיבורו של ר' מרדכי בוזאגלו, ‘מעינות החכמה’, הנמנה עם קבוצה זו. שכן, כתב־היד השלם של ‘ספר המלכות’, המיוחס לר' דוד הלוי, אינו מצוי לפנינו (כאמור לעיל); ואילו מחיבוריו של ר' מוסא ן' מחפוטא מצוי בידינו ראשיתו של פיוט בלבד שם ‘שלש עשרה עיקרי יסוד תורתנו בדרך משל ומליצה’ (פיוט בשם זהה מיוחס לר' יוסף בן אברהם שליח בורגוס, בכ"י ששון 921); חיבורו של ר' אברהם בר' מסעוד אסקירא, ‘גנזי מלך’, לא הגיע לידינו, אם כי יתכן, שהחיבור הקרוי ‘גנזי המלך’, המצוי באוסף ניו יורק להמן 211 (סימנו במכון לתצלומי כה"י, 24556), העוסק ברמזים ובגימטריות על המלה בראשית ובפירושים קבליים – הוא חיבורו של ר' אברהם בר' מסעוד.

ר' מרדכי בוזאגלו נמנה עם תלמידי ר' דוד הלוי, שהיה ממגורשי ספרד, בא לדבדו ולדרעה ונקבר בתאמגרוּת בירת עמק הדרעה.⁷⁵ חיבורו של ר"מ בוזאגלו, ‘מעינות החכמה’, העוסק בקבלת הצירופים, מצוי בכתבי־יד אחדים.⁷⁶ הקדמתו המאלפת מלמדת: על מרכזיות חוכמת הצירוף בקבלת דרעה, על דפוסי עיסוק בקבלה במקום מושבו ועל מציאותם של מושגים קבליים בחוג זה, שאינם ידועים לנו ממקום אחר.

וזו ‘הקדמת המחבר זלה"ה’ ל’ספר מעינות החכמה':

אלה מעינות החכמה המרחפת על מי מנוחות ונחלי עדן ירוצון בשכל משכיל ונבון אשר עזרו השי“ת להכנס בחדרי שכיות הקבלה הפנימית⁷⁷ המתפשטת ומתגלה על ידי חכמת הצירופים⁷⁸ אשר סודם אמ”ש חכמ“ה צמרכ”ד⁷⁹ למספר בני ישראל י“ב אשר כל מי שנגלו אליו שערי הגוונים⁸⁰ הנוראים האלה הוא אמר זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו אשר עין בעין נראה אתה ה' לכל משכיל ומבין בחכמה הזאת המאירת עינים מאור הבהיר בשחקים ואין כל אדם יכול להשיגה כי אם לאחר שממית עצמו עליה ולזאת החכמה כיוונו רז”ל יגעת ומצא“ת תאמין ומיץ חלב יוציא חמאה בח”ך מ“ה חכמ”ה ועל החכמה הזאת נאמר כי רבים חללים הפילה זה שאינו מגיע להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה זה שמגיע להוראה ואינו מורה והגבול אשר גבלו ראשונים הוא עד ארבעים שנה ושלא כדעת הרב החייט ז“ל…⁸¹…עד דאמרו כבשים ללבושך דברים שהם כבשונו של עולם דבש וחלב תחת לשונך וכ”ש החכמה הנפלאה הזאת המתגברת ומתרחבת לאין תכלית וממנה יכול האדם לדבר מ“ט פנים טהור ומ”ט פנים טמא על דרך ענג נג“ע וגם יכול להוציא על כל אות ואות מן התורה אלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות פנים ופנים לפנים אין קץ ותכלית הן בפשטים הן בדרשות וגימטריאות ורמזים וסודות ושמות הקדש וקבלה פשטית וקבלה פנימית ובבואה דבבואה וקבלה מעשית⁸² אמנם אין כל אדם רשאי ליכנס למעינות החכמה הזאת כי אם אשר מלא כרסו מן המקרא והמשנה והגמרא והדינין איסור והתר שמא ואסור דרשות דברי אגדה דברי משל ומליצה ויודע בטיב דרך ארץ ויהיה עניו וסבלן שומע חרפתו ואינו משיב ואח"כ צריך לידע מפתחות הצירוף על כ"ד פנים הנודעים בזאת החכמה⁸³ וצריך לקבל מפתחות הצירוף מפה אל פה ויצא לו שום סוד מסודות אשר הם אסורים לגלותם מחמת איסור ונקראים… (ריק בכה"י) ויחתום בדברים כמ”ש דוד הע“ה בלבי צפנתי אמרתיך. אני הצעיר שבמשפחתי כשהיתי בן ל”ו שנה התחלתי לכתוב קונטריס ראשון מספר שערי אורה⁸⁴ וכבר צמחו בזרועי יותר מי“ב בועות מליאות ליחה סרוחה קרובים ליסורין של איוב ושאלתי את פי הזקנים הבאים בימים אמרו לי הם אסוף ידיך עד ימי הזקנה כי אינך רשאי ליכנס לשער הקדש בימי בחורותיך על כן זחלתי ואירא מלהתקרב אל פתח אהל הקדש עד עמדי על משמרת הזקנה והשיבה והחשק והאהבה דולקת בקרבי כאש בוערה שלהבת יה ונחליתי מאד מרוב תשוקת האהבה וטרדות הזמן מושכים אילך ואילך חמר גמל ועשיתי מן העיקר עיקר ומן הטפל טפל על כן התחלתי ספר זה על דרך הניקוד הנקרא אש נשמה כמו שהנשמה מניעה את הגוף והעיקרית כך אותיות התורה חומר והניקוד צורה⁸⁵ והתחלתי מלמעלה למטה שלא כדרך קצת מקובלים שמתחילין ממטה למעלה ואני המגלה הסוד שניתי מדרך המקובלים ז”ל לסיבה ידועה כי הנשמה אשר התחלתה מן המקור עליון ומשתלשלת מלמעלה למטה דרך הר העברים אלימלך לנעמי להר שפר ולמחלון וכליון ורות וע“כ קראתי לזה החיבור ספר מעינות החכמה הנעלמה מעיני כל הדורות הללו אשר עליה נאמר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכל רואה חיבור אינו תלוי בעיון יאמר עליו ראמות לאויל חכמות וחכמה זו תלויה בקולמוס כי רוח הקדש שורה על הקולמוס⁸⁶ כשהשכל פנוי והלב טהור וחומד והולך אחר זאת החכמה המשתלשלת ע”י הצירוף הנזכר בחיבורי זה ואמרתי בלבי להוציאה מהכח אל הפועל ע“י הקולמוס ואולי יזכו בה רבים והיה כל מבקש ה' יבא אל אהל החכמה הזאת חכמת הצירוף והתחלתי מן נקוד קמץ. הרחמן יעזרני למלאת חפצי ואהבתי מהחכמה הזאת ולזכות הרבים על ידי אוי”ר נאם עבדא דרבנן מרדכי בוזאגלו זלה"ה.⁸⁷

מעטים הם החיבורים הקבליים, אשר מחברם משתף את קוראיו בפרטי כניסתו לעולמה של הקבלה ופורש בנימה אינטימית את ביטוייה החיצוניים, הפיסיונומיים והחברתיים של האזוטריקה הקבלית, כפי שעושה זאת בעל ‘מעינות החכמה’. פירוט חלקיה השונים של הסִפרות הקבלית, סיוּוגם ודירוגם, בנוסח המוצע על־ידי ר' מרדכי בוזאגלו בהקדמה אף הוא אינו שגור, לא כל שכן רמיזותיו לפנים האזוטריות של הקבלה (בנוסח ‘אשר כל מי שנגלו אליו שערי הגוונים הנוראים האלה הוא אמר זה אלי ואנווהו… אשר עין בעין נראה אתה ה’ לכל משכיל ומבין בחכמה הזאת'), או לפניה המאגיות העל־ראציונאליות (בנוסח ‘וכל רואה חיבור אינו תלוי בעיון… וחכמה זו תלויה בקולמוס כי רוח הקדש שורה על הקולמוס’).

ר' מרדכי בוזאגלו היה ידוע, כאמור לעיל, כבעל השגה רוחנית וכמי שזכה לגילוי אליהו. דבריו על אודות האופי האוטומאטי, התלוי בהשראה עליונה, של כתיבת הסודות הקבליים על־ידי קולמוס ששורה עליו רוח־הקודש, עולים בקנה אחד עם האופי המאגי של קבלת הצירופים התלויה בגילוי, מסירת וידיעת סודות השמות, שבהם מתמקד עניינו. אין ספק כי בחוגו של ר' מרדכי נחשבה קבלת הצירופים, או חוכמת הצירוף, לעיקרה של חוכמת הקבלה ולפניה האזוטריות ביותר. קדושתה, כוחה, סכנתה וסודיותה, של קבלת הצירופים, שהיו מותנים בהשגת רוח־הקודש, במסירה בעל־פה ובידיעת נוסחי השמות – היו מאפייניה הבולטים. יתכן שהעלאה שיטתית של הדברים, שנחשבו לממד האזוטרי ביותר של הקבלה, והרמיזה לאופיים האקסטאטי הם שגרמו לגניזת הספר.

המושגים שבהם נוקט המחבר – ‘קבלה פנימית’, ‘חוכמת הצירופים’, ‘שערי גוונים, ‘בבואה דבבואה’, ‘קבלה פשטית’, ‘קבלה מעשית’ ואחרים – מלמדים על גיוון ועושר של מסורות קבליות, שעמדו לפני מקובלי דרעה, ומרמזים על עניין ער בקבלה במישוריה הספקולאטיביים והאקסטאטיים כאחת. מן הנרמז בדברי ר’ מרדכי בוזאגלו אפשר ללמוד על דפוסי העיסוק בקבלה בדרעה במאה ה־16, על תחומי ההיתר והאסור, על הגבלת גיל הלומדים ועל הגבלת ההעתקה של כתבי־יד קבליים, על התניית העיסוק בקבלה בקניית השכלה תורנית והלכתית של ‘המקרא המשנה הגמרא הדינין איסור והיתר שמא ואסור דרשות דברי אגדה דברי משל ומליצה’; כמו גם במידות ובענווה (‘ויודע בטיב דרך ארץ ויהיה עניו וסבלן…’) ובלמידת המסורת האזוטרית מפה אל פה. הספר הדן בניקוד בדרך הקבלה, בשמות קדושים ובצירופים – עומד בזיקה ל’ספר המלכות' לר' דוד הלוי, ומושפע ככל הנראה במידה מסוימת מקבלת אבולעפיה ומקבלת ר' דוד בן יהודה החסיד, אם כי כלולות בו מסורות שקשה להתחקות על מקורן. הצירופים והגימטריות העומדים במרכז עניינו כרוכים בגילויים ובהשגה חזיונית, הן כאמצעי והן כתכלית. לאמור, הם מושגים בחיזיון ובהתגלות מחד גיסא ומשמשים כאמצעי לגילוי נסתרות והשגת חזיונות מאידך גיסא, בצד תפיסתם כביאורים למקראות מכאן וכפרשנות המסורת הקבלית מכאן.

תפיסת סודות הצירופים כהתגלות אלוהית אינה מוגבלת רק למקומות שבהם צוין המקור האלוהי במפורש, אלא דומה שכלל החלומות, המראות, הפירושים הקבליים וביאורי הפסוקים שנסתברו ל’מקובל האלהי בעל גילוי אליהו' נתפסו כגילוי דבר אלוהים.

אל המקור האלוהי של גילויי חוכמת הצירוף ואל תפיסת סודות השמות וניקודם, כדבר אלוהים הנגלה למקובלים וכאמצעי להשגת רוח־הקודש – מתייחס גם הממד האוקולטי בעדויות על מקובלי דרעה במאה ה־16, המשתקף באיפיונם כבעלי תכונות כאריזמאטיות ועל־טבעיות.⁸⁸ רובם תוארו כמי שזכו לגילוי רוח־הקודש וכבעלי חזיונות, או בעלי גילוי אליהו, המחוננים בידיעת עתידות וביכולת לחולל ניסים, וצוינו כבעלי כוחות אוקולטיים וכמי שזכו לגילוי נסתרות, כאמור לעיל.

מקובלים אחרים מן המגרב, שמחוז מוצאם אינו ידוע ויתכן שאף הם עומדים בזיקה למקובלי דרעה, כמו ר' יוסף ן' טבול ור' אברהם הלוי ברוכים, נודעו אף הם כמי שזכו בגילוי שכינה ובהשגת רוח־הקודש.⁸⁹

 

ט. הזיקה התרבותית בין יהודים למוסלמים    🔗

ריבוי זה של מקובלים בעלי רוח־הקודש באזור זה, שדומה כי אין לו מקבילה במקומות אחרים, אומר דרשני: נראה שיש מקום לתת את הדעת על הקְבָּלה פנומנולוגית מעניינת בין דפוסי המיסטיקה המוסלמית הבֵּרבֵּרית, שצמחה במאה ה־16 בעמק הדרעה ובהרי האטלאס, ובין איפיוניהם האוקולטיים של מקובלי דרעה בתקופה זו. באמצע המאה ה־16 נתעוררה בעמק הדרעה בין שבטי הבֶּרבֵּרים תנועה דתית מיסטית, שהצטיינה בריבוי קדושים, הידועה כתנועה השריפית,⁹⁰ ותנועה זו צמחה סביב מנהיגים דתיים – מאראבוטים – שהיו מיסטיקונים בעלי כוחות על־טבעיים.⁹¹ זרם דתי קנאי זה והשושלת הסעדית שבראשו שאבו עידוד מחוזה־עתידות יהודי, מסעוד בן מצליח גואשוש, שהתנבא כי מנהיג התנועה מוחמד שיח' יכבוש את מארוקו, כמסופר לעיל. אמנם אין אישוש למסורת זו ממקורות ערביים, אולם היא מעידה על הקו המייחד את יהודי דרעה ועל זיקתם לתחייה המיסטית־פוליטית שהתרחשה בעולם המוסלמי־בֶּרבֵּרִי בדרום המגרב.

העולם המוסלמי־מגרבי־בֶּרבֵּרי במאה ה־16 הצטיין בריבוי קדושים, מאראבוטים, שהיו מחוננים בסגולות כאריזמאטיות על־טבעיות ואלה באו לידי ביטוי ביכולת לחולל ניסים ולחזות עתידות. המאראבוטים היו בעלי מעמד של קדושה בשל היותם מחוננים בבַרַכָּה – מעין רוח־הקודש, או חסד שמימי, הצפון בחובו כוחות טמירים.⁹² דומה שאין זה רחוק מן הדעת להניח השפעה תרבותית מסוימת ויחסי גומלין, ולו רק פנומנולוגיים, בין ריבוי מגידי העתידות, בעלי רוח־הקודש ובעלי החזיונות שבין מקובלי דרעה, ובין ריבויים בעולם המוסלמי הבֶּרבֵּרי באותו מקום ובאותה תקופה.⁹³ במחקר תרבות יהודי המגרב רווחת ההנחה, שאין לדבר על יחסים או השפעות הדדיות בתחום התרבות האינטלקטואלית בין יהודים למוסלמים באזור זה,⁹⁴ שכן זו היתה מושתתת על כתבי־הקודש של כל אחת משתי העדות. אולם בתחום האוקולטי־מיסטי יתכן שיש מקום לבחון מחדש תפיסה זו.⁹⁵

מחקריהם של סטילמן ושל שנער מלמדים על הכבוד הרב שרחשו היהודים למאראבוט המוסלמי בשל ראייתו העל־חושית, ידיעתו את העתיד וכוחות העל־טבעיים.⁹⁶ מחקרים אנתרופולוגיים בעת האחרונה ציינו, כי – תכונות כאריזמאטיות של מנהיגים דתיים והופעתן במשפחות מסוימות כגון משפחות המקובלים הגדולות בוזאגלו, אבוחצירא ואזולאי המתפתחות בתחום ההשפעה הבֶּרבֶּרִית בדרום מארוקו נמצא להן הקבלה מסוימת באופי המנהיגות הדתית של שכניהם הבֶּרְבֶּרִיים שהכאריזמה היתה אצלם תכונה אישית עוברת בירושה.⁹⁷

גם פולחן הקדושים המשותף ליהודים ומוסלמים בדרום המגרב תומך בגירסה בדבר קיום השפעה וקשר בין מושגי הקדושה, גילוי רוח־הקודש, כוחות אוקולטיים וראיית עתידות של היהודים ושל שכניהם המוסלמים־בֶּרבֵּרים. קווי הדמיון בתחום האמונות והמנהגים העממיים, הנגזרים מתפיסת כוחות הקדושה והטומאה, בין היהודים לשכניהם הבֶּרְבֵּרים אף הם מרמזים לכיוון זה.⁹⁸

דומה שאין זה בלתי סביר להניח, כי הלגיטימאציה והתפוצה הרחבה שזכו לה כשרונות אוקולטיים וכאריזמאטיים בהקשר מיסטי בעמק הדרעה במאה ה־16 בעולם הבֶּרבֶּרִי מוסלמי הטביעו את רישומם אף על העולם היהודי. כן אפשר להניח, שבעלי החזונות ורואי העתידות מקרב מקובלי דרעה הושפע במידת מה מן הארכיטיפ הכאריזמאטי של הדתיוּת הבֶּרבֵּרית, שהעמידה את ה’בַּרַכָּה', את היכולת לחולל ניסים ואת ראיית העתידות במרכז העולם המיסטי דתי.

מקובלי דרעה, שמחד־גיסא הצטיינו כאמור בסגולות כאריזמאטיות ותוארו כבעלי גילוי אליהו, ומאידך גיסא עסקו בפניה המאגיות של הקבלה, בתורת הצירופים – פעלו באקלים דתי ותרבותי שבו היו מקובלים ורווחים גילויי רוח־הקודש וייחוס כוחות טמירים לכתבי־הקודש. סוגיה זו בדבר ההשפעות ההדדיות בין המוסלמים למקובלים בדרעה, שכאן רק הצבעתי עליה, ראויה לדיון מקיף ויסודי.

 

י. אחרית דבר    🔗

בדרעה הצטרפו ארבעה מרכיבים עיקריים, אשר עשו אותה מרכז קבלי שהטביע את חותמו על המגרב ומחוצה לו: (א) קיום ישוב יהודי רצוף באזור במשך מאות שנים, שעמד בזיקה להתפתחויות הרוחניות בספרד ובפרובאנס מן המאה ה־12 ואילך.

(ב) מציאותם של כתבי־יד קבליים בעמק הדרעה שכללו מסורות מקבלת ספרד מן המאות ה־12 עד ה־14, מהתקופה הסמוכה לראשית התפשטות הקבלה, והתפתחות חוגי מקובלים באזור זה, אשר שימרו, קידשו ולמדו את כתבי־היד הקבליים, מבלי שהיו חשופים להתמודדויות של הקבלה עם הפילוסופיה ועם תרבות הרנסאנס.

(ג) זיקה בין חוגי המקובלים בדרעה למקובלים בני ספרד וארץ־ישראל, שהביאה לפריחתה של יצירה קבלית בצד שימור מסורת קבלית קודמת.

(ד) קיום בסביבה בֶּרבֵּרית־מוסלמית, אשר גיבשה דפוסים דתיים־מיסטיים שעמדו בסימן הכאריזמה והאוקולטיזם, ידיעת העתידות והחזיונות – דפוסים שהשפיעו, ככל הנראה, אף על צביונם של המקובלים היהודים תושבי האזור.

הפניות ביבליוגראפיות    🔗

אביטבול:

מ' אביטבול (עורך), קהילות ישראל בדרום המגרב, ירושלים תשמ"ב.

אברמסקי:

C. Abramsky, ‘A Further Ninety Seven Highly Important Hebrew Manuscripts from the Collection of David Solomon Sassoon’, December 1984, Sotheby’s Catalogue.

אדרוטיאל, אבני:

ג' שלום, ‘ר’ אברהם אדרוטיאל, ספר אבני זכרון‘, קרית ספר, ו (תרפ“ט־תר”ץ), עמ’ 259–276.

אדרוטיאל, קבלה:

אברהם אדרוטיאל, ‘השלמת ספר הקבלה לאברהם אדרוטיאל’, סדר החכמים וקורות הימים, אוקספורד תרמ"ח.

אהל דוד:

D. Sasson, Ohel David – Catalogue of the Sassoon Hebrew and Samaritan Manuscripts, Oxford 1932.

אוקספורד:

כ“י אוקספורד־בודל' 313. סימנו במכון לתצלומי כ”י עבריים 17232.

אידל, אבולעפיה:

מ' אידל, ‘כתבי ר’ אברהם אבולעפיה ומשנתו', עבודה לקבלת התואר דוקטור של האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל"ו.

אידל, ארץ:

– –, ‘ארץ ישראל והקבלה במאה השלש־עשרה’, שלם, ג (תשמ"א), עמ' 119–126.

אידל, הספירות:

– –, ‘הספירות שמעל לספירות’, תרביץ, נא (תשמ"ב), עמ' 239–280.

אידל, חליווה:

– –, ‘ר’ יהודה חליווה וחיבורו ספר צפנת פענח‘, שלם, ד (תשמ"ד), עמ’ 119–148.

אידל, לתולדות:

– –, ‘לתולדות האיסור ללמוד קבלה לפני גיל ארבעים’, AJS Review Vol. 5 (1980), (חלק עברי), עמ' א–כ.

אידלברג:

ש' אידלברג, ‘לתולדות הריטב"א’, סיני, מ (תשי"ז), עמ' מא–מו.

איקלמן:

D.F. Eickelman, Moroccan Islam, Austin 1976.

אלבאז:

ר' משה אלבאז, היכל הקדש, אמסטרדם תי"ג.

אליאור, גליא:

ר' אליאור, גליא רזא – הוצאה ביקורתית, מפעלי המחקר של המכון למדעי היהדות, ירושלים תשמ"א.

אליאור, תשובה:

– –, ‘תשובה לביקורת’, מחקרי ישראל במחשבת ישראל, ג (תשמ"ד), עמ' 493–506.

אלנאקר:

ר' אברהם אלנאקר, זכור לאברהם – מחזור קטן יום הכפורים, ליוורנו 1544.

אנקאווא:

ר' אברהם אנקאווא, ‘כרם חמר’, ב, בתוך ספר התקנות, ליוורנו תרל"א.

אסף, אגרת:

ש' אסף, ‘אגרת נוספת של ר’ שלומיל‘, קובץ על יד, ג (יג), ת"ש, עמ’ קיז–קלג.

אסף, מקורות:

– –, מקורות ומחקרים בתולדות ישראל, ירושלים תש"ו.

אשתור:

א' אשתור, תולדות היהודים במצרים ובסוריה תחת שלטון הממלוכים, ב, ירושלים תשי"א.

בזאנסנו:

ז' בזאנסנו, ‘עמק הדרע’, חיי היהודים במארוקו, קטלוג, מוזיאון ישראל, ירושלים תשמ"ג, עמ' 184–186.

בחיי בן־אשר:

פירוש ר' בחיי בן־אשר לבמדבר דברים, כ“י פאריס, הספרייה הלאומית, II Heb. 229 דף 122 ב: III דף 260א. סימנו במכון לתצלומי כ”י עבריים 27830.

בית־אריה:

מ' בית־אריה, ‘כתבי־יד עבריים שהועתקו בירושלים או על־ידי יוצאי ירושלים’, פרקים בתולדות ירושלים בימי הביניים, ירושלים תשל"ט.

בן־ואליד:

ר' יצחק בן־ואליד, שו“ת ויאמר יצחק, ליוורנו תרט”ו.

בן־זרקא:

ר' שמעון בן־זרקא, זבחי תרועה, ליוורנו תרע"ב.

בן־חיים:

ר' ראובן בן־חיים, ספר התמיד, מהדורת י“מ טולידאנו, הומנה תרצ”ה.

בן־יעקב:

י"א בן־יעקב, אוצר הספרים, וילנא 1880.

בן־לביא:

ר' שמעון ן' לביא, כתם פז, ליוורנו תקנ"ה.

בן־מנחם:

נ' בן־מנחם, ‘תיאורם של עשרים כתבי־יד’, ארשת, ב, ירושלים תש"ך, עמ' 378–407.

בן־נאיים:

יוסף בן־נאיים, מלכי רבנן, ירושלים תרצ"א.

בן־סוסאן:

ר' יששכר בן־סוסאן, תיקון יששכר, ונציה של“ט; מהדורה עם שינויים, קושטאנטינא שכ”ד.

בן־עמי:

י' בן־עמי, הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו, ירושלים תשמ"ד.

בן־שלמה:

י' בן־שלמה, תורת האלהות של ר' משה קורדובירו, ירושלים תשכ"ה.

בניהו, היחסים:

מ' בניהו, היחסים שבין יהודי יוון ליהודי איטליה, ת“א תש”ם.

בניהו, ן' מוסא:

– –, ‘ר’ אברהם ן' מוסא ובנו משה – מראשי המדברים בקבלת האר“י בצפון אפריקה', מיכאל, ה, ת”א תשל"ח, עמ' ט–קלג.

בניהו, תולדות:

– –, תולדות האר“י, ירושלים תשכ”ז.

בר־אשר, שריפית:

ש' בר־אשר (עורך), היהודים במרוקו השריפית – פרקים בתולדות היהודים במרוקו במאה ה־16 ועד ימינו, ירושלים תשל"ז.

בר־אשר, תולדות:

– –, ‘היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים’, בתוך תולדות היהודים בארצות האסלאם, ירושלים תשמ"א, עמ' 121–195.

ברית מנוחה:

ר' אברהם מרימון הספרדי, ברית מנוחה, ירושלים תשי"ט.

גאגין:

ר' חיים גאגין, ‘קונטרס עץ חיים’, בתוך נר המערב, ירושלים תרע"א, עמ' 58–68.

גאטפוסה:

J. Gattefosse, ‘Juifs et chrétiens du draa avant l’islam’, Bulletin de la Société de préhistoire du Maroc, No. 3–4 (1935), pp. 39–66.

גאלנטי:

ר' אברהם גאלנטי, ‘ירח יקר’, בתוך זהרי חמה לאברהם בן מרדכי אזולאי (ונציה ת"י), מונקטש תרמ"א.

גוטהייל:

R. Gottheil, ‘Some Responsa of Maimonides’, Gaster Anniversary Volume, London 1936, pp. 174–177.

גוטליב:

א' גוטליב, מחקרים בספרות הקבלה, ת“א תשל”ו.

גולדרייך:

ע' גולדרייך, ‘ספר מאירת עיניים לר’ יצחק דמן עכו' – מהדורה מדעית, עבודה לקבלת התואר דוקטור של האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"א.

ג’יקטיליה, גנת:

יוסף ג’יקטיליא, גנת אגוז, אמסטרדם 1763.

ג’יקטיליה, פנימיות:

[יוסף ג’יקטיליה], מאמר על פנימיות התורה המיוחס להרמב“ן, נדפס ע”י ג' שלוֹם קרית ספר (תרפ"ט־ץ), עמ' 410–414.

גירץ:

C. Geertz, Islam Observed, New Haven 1968.

גליס:

י' גליס, אנציקלופדיה לתולדות חכמי ארץ־ישראל, ירושלים תשל"ז.

גלנר, ברברים:

E. Gellner, ‘Political and Religious Organization of the Berbers of the Central High Atlas’, in Arabs and Berbers, Lexington 1973, pp. 59–66.

גלנר, קדושים:

– –, Saints of the Atlas, London 1969.

גנת ביתן:

ר' יצחק בן אברהם הכהן, כ"י גאסטר 720 10521 .OR (מספרו במכון לתצלומי כתבי־יד 7883).

גרץ:

ה' גרץ־שפ“ר, דברי ימי ישראל, חלק ו, ורשא תרס”ב.

דוטה:

E. Doutte, Magie et Religion dans l’Afrique du Nord, Alger 1909.

דוידסון, אוצר:

י' דאווידזאן, אוצר השירה והפיוט, ד, (ניו יורק) תרצ"ג.

דוידסון, דיואן:

י' דודזון, ‘דיואן משה דרעי הקראי’, חורב, ג (תרצ"ז), עמ' 28–42.

דוידסון, המשורר:

– –, ‘על המשורר הקראי משה דרעי’, מדעי היהדות, ב, ירושלים תרפ"ז, עמ' 297–308.

דוראן:

ר' צמח דוראן, שו“ת יכין ובועז, ליוורנו מבש”ר.

דרכי התלמוד:

ר' יצחק קנפנטון, דרכי התלמוד, ונציה שכ"ה.

דרעה:

Draa, Encyclopedia Judaica, Vol.6, p. 190.

הטל:

א' הטל, יהדות צפון־אפריקה – ביבליוגראפיה, ירושלים תשל"ג.

הירשברג, ארץ:

ח“ז הירשברג, מארץ מבוא השמש, ירושלים תשי”ז.

הירשברג, ברברים:

H.Z. Hirschberg, ‘The Problem of the Judaized Berbers’, Journal of African History, 4 (1963), p. 313–339.

הירשברג, היסטוריה:

– –, A History of the Jews in North Africa, 2 vols., Leiden 1974.

הירשברג, מייחדים

ח“ז הירשברג, ‘על גזירות המייחדים וסחר הודו’, ספר היובל ליצחק בער, ירושלים תשכ”א, עמ' 134–153.

הירשברג, מקומה:

– –, ‘מקומה של אפריקה הצפונית בימי הגאונים’, חורב, יג, ניו יורק (תשי"ט), עמ' 71–121.

הירשברג, שקיעת:

– –, ‘שקיעת המאגרב’, מחקרים ביהדות – ספר היובל לדוד קוטלר, תל־אביב 1975.

הירשברג, תולדות:

– –, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, א–ב, ירושלים תשכ"ה.

הכהן, יוסף:

יוסף הכהן, ספר דברי הימים, אמסטרדם תצ"ג.

הכהן, שלמה:

ר' שלמה הכהן, ויחל שלמה, קזבלנקה תרפ"ט.

הלקין, אגרת:

א“ש הלקין, אגרת תימן לרבנו משה בן מימון, ניו יורק תשי”ב.

הלקין, שמד:

– –, ‘לתולדות השמד בימי האלמוחדין’, בתוך: The Joshua Starr Memorial Volume, New York 1953, pp. 101–110.

הרכבי:

א“א הרכבי, זכרון לראשונים, ברלין תרמ”ז.

וובר:

M. Weber, The Theory of Social and Economic Organization, New York 1947.

ווידה:

י“א ווידה, ר' יהודה ן' מלכה, ‘כתאב אנס ותפסיר’, רמת־גן תשל”ד.

ויטל:

חיים ויטל, ספר החזיונות, מהדורת א“ז אשכולי ונ' בן מנחם, ירושלים תשי”ד.

וסטרמארק:

E. Westermarck, Ritual and Belief in Morocco, London 1926.

ורבלובסקי:

R.J.Z. Werblowsky, Joseph Karo – Lawyer and Mystic, Philadelphia 1980.

זיו:

ש' זיו, ‘מחרוזת פתיחות ל“ברוך שאמר” לימים נוראים כמנהג המערבים’, זכור לאברהם, ירושלים תשל"ב, עמ' 25–35.

זכות:

ר' אברהם זכות, ספר יוחסין, מהדורת פיליפאווסקי, לונדון ועדינבורג 1857.

זכות אבות:

ר' אברהם רפאל בן יהודה קוריאט, שו“ת זכות אבות, פיסא תקע”ב.

זעפרני, בר־יוחאי:

H. Zafrani, 'Une Qessa de Tingir, Hymne á Bar Yohay, REJ, Vol. 127 (1968), pp. 366–382.

זעפרני, יהודי:

– –, Les Juifs du Maroc, Paris 1972.

זעפרני, פרופיל:

– –, ‘Profil intellectuel du lettré juif et de son congénere musulman, au Magreb’ ממזרח וממערב, ד, רמת־גן 1983, עמ' 7–29.

זק:

ב' זק, ‘למקורתיו של ספר חסד לאברהם לר’ אברהם אזולאי‘, קרית ספר, נו (תשמ"א), עמ’ 164–175.

ז’ק־מנייה:

D. Jacques-Meunie, ‘Notes sue l’histoire des populations due Maroc-Saharien’, Revue de l’occident musulman et de la Méditerranée, No. 11 (1972), pp. 137–150.

חזן:

א' חזן, ‘רבי יהודה בן רבי שמואל בן דראע משורר קדום ממרוקו’, סיני, צב (תשמ"ג), עמ' קלח–קמט.

חיד"א, מדבר:

ר' חיים יוסף דוד אזולאי, מדבר קדמות, לעמברג תר"ל.

חיד"א, שֵׁם:

– –, שֵׁם הגדולים, ורשא תרל"ט.

חייט:

ר' יהודה חייט, מנחת יהודה, בתוך מערכת אלהות, פיררא שי"ח.

חלמיש, היצירה:

מ' חלמיש, ‘היצירה הקבלית במארוקו’, פעמים, 15 (תשמ"ג), עמ' 29–46.

חלמיש, המקובלים:

– –, ‘המקובלים במארוקו’, ממזרח וממערב, ב (תש"מ), רמת־גן, עמ' 205–235.

טולידאנו, אגרת:

י“מ טולידאנו, 'אגרת משנת ש”א‘, HUCA 4 (1927), עמ’ 449–458.

טולידאנו, אוצר:

– –, אוצר גנזים, ירושלים תש"ך.

טולידאנו, המלכות:

י“מ טולידאנו (מהדיר), ספר המלכות, דאר ליביצא (קזבלנקה) תר”ץ.

טולידאנו, התמיד:

– –, (מהדיר), ספר התמיד לראובן בן חיים, הומנה תרצ"ה.

טולידאנו, נר:

– –, נר המערב, ירושלים תרע"א.

טולידאנו, שריד:

– –, שריד ופליט, תל־אביב 1957.

יונה:

S. Jona, Catalog der ebräischen Handschriften der Kgl. Bibloiothek in Modena, Belovar 1883.

יוסף ן' מיגאש:

ר' יוסף ן' מיגאש, שו"ת, ורשא 1870.

יוסף משושן:

ר' יוסף הבא משושן הבירה, טעמי המצוות, כ"י קיימברידג Dd. 4.2.(5)

יצחק אדרעי:

ר' יצחק אדרעי, ‘שפה ברורה’, בתוך שריד ופליט, תל־אביב 1957.

יצירה:

ספר יצירה השלם, ירושלים תשכ"ה.

כבוד מלכים:

קונטרס שנדפס בסוף מלכי רבנן, ירושלים תרצ"א.

כהנא, דרעי:

ד' כהנא, ‘על המשורר הקראי דרעי’, השלח, יג (תרס"ד), עמ' 435–442.

כהנא, ראב"ע:

– –, ר' אברהם ן' עזרא', קובץ חכמת הראב“ע, ורשא תרנ”ד.

כסא מלכים:

נ' בן־מנחם, ‘תיאורם של עשרים כתבי־יד’, ארשת, ב (תש"ך), עמ' 398–401.

כפרים:

Villes et tribus du Maroc, 9 (1931), pp. 94–181.

לארדו:

A. Laredo, Berbers y Hebreos en Marruecos, Madrid 1954.

לבציון והופקינס:

Corpus of Early Arabic Sources for West African History, edited and annotated by N. Levtzion and J.F.P. Hopkins, Cambridge 1981.

לבציון, כיתאב

N. Levtzion, ‘The Twelfth Century Anonymous Kitab al Istibsar, a history of a text’, Journal of Semitic Studies, 24 (1979), pp. 201–217.

לבציון, סג’למאסה:

קהילות ישראל ‘The Jews of Sijilmasa and the Sahara Trade’, – – בדרום המאגרב, ירושלים תשמ"ב, עמ' 253–263.

מאזל:

J. Mazel, Enigmes du Maroc, Paris 1971, pp. 135–141.

מארמול:

L. De Marmol, Descripcion general de affrica, Granada 1573.

מדרש הנעלם:

מדרש הנעלם על מגילת רות, ויניציאה שכ"ו.

מיכל

ח' מיכל, אור החיים, ירושלים תשכ"ה.

מנחה חדשה

יעקב בר יצחק אפרגאן, מנחה חדשה, כ"י ליברפול 12044 (ס' 14584).

משולם מוולטרה:

מסע משולם מוולטרה, הוצאת א' יערי, ירושלים תש"ט.

מתיישבים:

A.F., ‘Les premiers habitants de la vallée du Draa?’ La Vigie Marocaine, 23 (Nov. 1953).

נהון:

ז' נהון, ‘דיווח וסכום’, בתוך קהילות ישראל בדרום המגרב, ירושלים תשמ"ד, עמ' מא.

סטילמן

נ' סטילמן, ‘מוסלמים ויהודים במרוקו, דרכי תפיסה, תדמיות וסטריאוטיפים’, בתוך היהודים במרוקו השריפית, ירושלים תשל"ז, עמ' 62–73.

סלושץ, נפוצות:

נ' סלושץ, נפוצות ישראל באפריקה הצפונית, ירושלים תש"ו.

סלושץ, עיונים:

N. Slutches, Etudes sur l’histoire, Paris 1906.

ספרין:

ר' א“צ ספרין, אור עינים, ח”א, קאמרנא 1882.

סרוק:

ר' זכריה ן' סרוק, פירוש מגילת אחשורוש, ונציה שכ"ה.

עובדיה:

ד' עובדיה, פאס וחכמיה, א–ב, ירושלים תשל"ט.

עלון, פיוטים:

אברהם עלון, פיוטים למעלת הצדיקים מערי המערב, קזבלנקה תר"ס.

עלון, שמחה:

– –, שמחה וששון ליהודים, קזבלנקה תש"ה.

פאניאן:

E. Fagnan, ‘Kitab el Istibcar’, L’Afrique septentrionale au 12^e siécle, Constantine 1900.

פינסקר:

ש' פינסקר, לקוטי קדמוניות, וויען תר"ך.

פינקרפלד:

י' פינקרפלד, בתי־הכנסת באפריקה הצפונית, ירושלים תשל"ד.

פריימאן:

א“ח פריימאן, תשובות הרמב”ם, ירושלים תרצ"ד.

פרץ:

ר' יהודה ב“ר יוסף פרץ, פרח לבנון, ברלין תט”ו.

קאולי:

A.E. Cowley, Catalogue of the Hebrew Printed Books in the Bodleian Library, Oxford 1929.

קונפורטי:

ר' דוד קונפורטי, קורא הדורות, מהדורת דוד קאססעל, ברלין תר"ו.

קוק, חלפתא

ש"ח קוק, ‘ר’ חלפתא וסיעתו‘, מזרח ומערב, א (תר"פ), עמ’ 109–110.

קוק, עיונים:

– –, עיונים ומחקרים, ב, ירושלים תשכ"ג.

קורדובירו, אור:

ר' משה קורדובירו, תיקוני הזוהר, עם פירוש אור יקר, ב, ירושלים תשל"ג.

קורדובירו, פרדס:

– –, פרדס רימונים, ירושלים תשכ"ב.

קורייאט:

יהודה קורייאט, מאור ושמש, ליוורנו תקצ"ט.

קורקוס, האלמוחדון:

ד' קורקוס, ‘לאופי יחסם של שליטי האלמוחדון ליהודים’, ציון, לב (1967), עמ' 137–160.

קורקוס, יהודי:

– –, ‘יהודי מארוקו מגירוש ספרד ועד אמצעה של המאה הט"ז’, ספונות, י, (1966), עמ' נג–קיא.

קורקוס, מחקרים:

– –, מחקרים בתולדות היהודים במארוקו, ירושלים תשל"ו.

D. Corcos, Studies in the History of the Jews of Morocco, Jerusalem 1976.

קורקוס, מרינים:

D. Corcos, The Jews of Morocco under the Marinides', JQR 54 (1963/4), pp. 271–287; 55 (1964/5), pp. 53–81, 137–150.

קטלוג:

א' מולר־לנצט (עורכת), חיי היהודים במארוקו, קטלוג מוזיאון ישראל, ירושלים תשמ"ג.

רי"ף:

ר' יצחק אלפאסי, ‘שו“ת הרי”ף’, בתוך זכרון לראשונים, ברלין תרמ"ז.

רשב"א:

ר' שלמה בן אדרת, שו“ת רשב”א, לבוב תקע"א.

שבלי הלקט:

ר' צדקיה בן אברהם הרופא, שבלי הלקט השלם, ניו יורק תשכ"ו.

שובע שמחות:

(אברהם אלמליח), שובע שמחות, אלגיר 1890, ליוורנו ת"ר.

שומה:

J. Chaumeil, ‘L’histoire d’une tribue Maraboutique de la Anti-Atlas’, Hespéris, 39 (1952), pp. 197–212.

שוקד, משררה:

מ' שוקד, ‘משררה אישית לרב ממונה, שינויים במעמד המנהיגות הדתית בקרב יהודי הרי האטלס’. בתוך יהדות צפון־אפריקה במאות י“ט–כ, ירושלים תש”ם, עמ' קט–קיט.

שוקד, קיום:

– –, ‘קיום יהודי בסביבה בֶּרבֶּרית’, פעמי מערב, ירושלים תשמ"ג, עמ' 96–107.

שוראקי, מצב:

A. Chouraqui, La condition juridique de l’Israelite marocaine, Paris 1950.

שוראקי, קורות:

א"נ שוראקי, קורות היהודים בצפון־אפריקה, תל־אביב 1975.

שטיינשניידר, אוצרות:

מ' שטיינשניידר, אוצרות חיים, רשימת ספרי חיים בן יוסף מיכל, המבורג תר"ח.

שטיינשניידר, בודליאנה:

M. Steinschneider, Catalogus Librum hebraeorum in Biblioteca Bodleiana, Berlin 1852–1860.

שטיינשניידר, ליידן:

– –, Catalogus Codicum Hebraeorum Bibliothecae Academiae Lugduno Batavae, Leyden 1858.

שירמן:

ח' שירמן, 'קינות על הגזירות בא“י, אפריקה וספרד”, קובץ על יד, יג, ירושלים תרצ"ט.

שלום, אברהם:

ג' שלום, ‘המקובל ר’ אברהם בן אליעזר הלוי‘, קרית ספר, ב (תרפ“ה–תרפ”ו) עמ’ 101–141, 269–273.

שלום, אבני:

– –, ‘ספר אבני זכרון’, קרית ספר, ו (תרפ“ט–תר”צ), עמ' 259–276; ק"ס ז (תר“ץ–תרצ”א), עמ' 457–465.

שלום, אנציקלופדיה:

– –, ‘קבלה’, האנציקלופדיה העברית, כרך כט, עמ' 71–136.

שלום, זרמים:

G. Scholem, Major Trends in Jewish Mysticism, New York 1965.

שלום, יודאיקה:

‘Kabbalah’, Encyclopedia Judaica, vol. 10, col. 489–653.,– –

שלום, כתבי־יד:

– –, כתבי־יד בקבלה, ירושלים תר"צ.

שלום, ספור:

– –, ‘ספור בלתי ידוע על מציאת ספר הזוהר’, קרית ספר, א (תרפ“ד–תרפ”ה), עמ' 163–168.

שלום, עשר:

– –, ‘מפתח לפירושים על עשר ספירות’, קרית ספר, י (תרצ“ג–תרצ”ד), עמ' 498–515; תרצ"ד, עמ' לט–נג.

שלום, פרובאנס:

– –, הקבלה בפרובאנס, הרצאות בעריכת ר' ש“ץ, ירושלים תשכ”ג.

שלום, קבלה:

G. Scholem, Kabbalah, Jerusalem 1974.

שלום, קבלות:

– –, ‘קבלות ר’ יעקב ור' יצחק בני ר' יעקב הכהן‘, מדעי היהדות, ב (תרפ"ז), עמ’ 165–293.

שלום, קמיע:

ש' קליין, על אודות קמיע וכתבתו [ביקורת] קרית ספר, א (תרפ"ד), עמ' 35.

שלום, רמד"ל:

– –, ‘האם חבר ר’ משה די ליאון את ספר הזוהר?' מדעי היהדות, א (תרפ"ו), עמ' 16–29.

שלום, שטר:

– –, ‘שטר התקשרות של תלמידי האר"י’, ציון, ה (ת"ש), עמ' 149–160.

שלום, ששון:

G. Scholem, ‘D.S. Sassoon, Ohel David, Catalogue of the Sassoon Hebrew and Samaritan Manuscripts, קרית ספר, י’ (תרצ“ג–תרצ”ד), עמ' 169–171.

שנער:

פ' שנער, ‘יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה’, פעמי מערב – מחקרים על יהדות צפון־אפריקה, ירושלים תש"ם, עמ' 285–302.

תמר, האר"י:

ד' תמר, ‘האר“י והרח”ו כמשיח בן יוסף’, ספונות, ז (תשכ"ג), עמ' קסז–קעז.

תמר, חלומותיו:

– –, ‘חלומותיו וחזיונותיו המשיחיים של ר’ חיים ויטל‘, שלם, ד (תשמ"ד), עמ’ 211–229.

תמר, מחקרים:

– –, מחקרים בתולדות היהודים בא“י ובאיטליה, ירושלים תשל”ג.

תקוני שבת:

ר' אברהם הלוי, תקוני שבת, בתוך ראשית חכמה הקצר לר' יעקב פוייטו, ויניציאה ש"ס.

תשבי, אזולאי:

י' תשבי, ‘יחסו של ר’ אברהם אזולאי לקבלות הרמ“ק והאר”י‘, חקרי קבלה ושלוחותיה, ירושלים תשמ"ב, עמ’ 255–267.

תשבי, הזוהר:

– – ופ' לחובר, משנת הזוהר, א, ירושלים תש"ט.