מבוא    🔗

שעה שאנו באים לעיין בפניה של ההיסטוריה החסידית מצויים לפנינו חמישה סוגי מקורות עיקריים¹:

א. ספרות הדרוש החסידית.

ב. ספרות אגרות עשירה שנכתבה בידי מנהיגים חסידיים שונים.

ג. ספרות הפולמוס בין חסידים ומתנגדים.

ד. ספרות הסיפורים החסידית.

ה. היסטוריוגרפיה חסידית שנרשמה מלכתחילה כמסורת משפחתית של חצרות צדיקים או מסורות סיפוריות של מקורבים.

במקורות מן הסוג הראשון, הגונזים עובדות היסטוריות בעלות עניין בהקדמות הספרים ובהסכמות, ומגלים את מהותה הרוחנית של התנועה בספרים עצמם, השתמש המחקר המודרני שעה שבא לבחון את ייחודה הספיריטואלי של התנועה החסידית ולאפיין את דפוסיה החברתיים והאידיאולוגיים. מחקרים אלה מיוסדים על קריאה המתייחסת לספרות הדרוש והעיון כאל תעודה דתית האוצרת את גוניה השונים של הפרובלמטיקה של ההיסטוריה האידיאית שעצבה את התנועה החסידית. המקורות מן הסוג השני והשלישי זכו לעיון אינטנסיבי ולפרספקטיבה היסטורית במסגרת המחקר הענף בפולמוס שבין החסידים למתנגדים ואף עמדו במשך השנים בבחינה מדוקדקת חוזרת ונשנית בידי חוקרים ומלומדים רבים. פרסומה של ספרות האגרות בדורות השונים למדנו את מידת הצנזורה הפנימית בחוגי החסידים² ופרסומה של ספרות הפולמוס אף הוא כידוע לא היה נקי מעריכה מגמתית. במחקר זה נקבעה הלכה שמן הראוי לפרסם כל חומר העוסק בסוגיה הנידונה, גם אם מידת האותנטיות שלו שרויה בספק³, שכן הנסיבות ההיסטוריות הביאו לגניזה מגמתית של חלק לא קטן מן הפרסומים הנוגעים בדבר⁴, ופרסומן של עדויות שנשתקעו, גם אם שנויות במחלוקת, עשוי לשפוך אור על הדברים.

שעה שאנו באים להגדיר את טיבו של הסוג הרביעי קשה עלינו לתחום גבולות מדוייקים⁵ שכן מאות קבצי הסיפור החסידי המוקדם והמאוחר עשויים להכלל בו ואין ספק שאלפי עמודים אלה אוצרים בתוכם אסמכתות היסטוריות ומסורות ראויות לתשומת לב, בצד ספרות א־היסטורית של שבחים ומעשי נסים שנצטרפה אליה ספרות מסחרית שזכתה לפרסום רב שלא היתה ראויה לו⁶.

גם אם נפסול לעדות היסטורית חלקים ניכרים מהסיפור החסידי המאוחר, מבית מדרשו של רודקינזון וחבריו, יהא זה משגה לנקוט הכללה זו על הסיפור החסידי כולו, שרבים מכרכיו משמרים מסורות אותנטיות וראויים לשמש כמקור היסטורי משעה שאפשר להבחין בין השכבה המקורית לבין העריכה הספרותית המאוחרת. יחד עם זאת יש לתת את הדעת על כך שגם קבצי סיפורים בעלי זהות ושלשלת מסירה ידועה שזכו לחותמת של אותנטיות ולתשומת לבם של ההיסטוריונים עמדו לא פעם במבחן הספק בחוגי החסידים עצמם, ועדותו הבוטה של פ' רודרמנן, משכיל שיצא מחוגי חב"ד, ראויה לתשומת לב:

“את ספר שבחי הבעש”ט, לפי דברי חסידי חב“ד, בדא איזה מתנגד או אפיקורוס, לחלל את שם הבעש”ט בכזבים ובדברים קלי הערך לפי ערך קדושתו“⁷. פריה של ההתחבטות סביב “ההיסטוריות” של שבחי הבעש”ט והאותנטיות של מסורות סיפוריות אחרות היה פרסומה של “גניזת חרסון” וכבר עמדו החוקרים על כך שכל ענינה של הגניזה החרסונית היה ניסיון להענקת ביסוס היסטורי לכל הנאמר בשבחי הבעש"ט⁸. מעמדה של ספרות הספורים כמקור היסטורי הועמד לבחינה כבר בחוגי החסידים וידועות לנו דוגמאות לא מעטות של הסתייגויות מן הסיפור החסידי, במחנה החסידי עצמו⁹.

חרף האמור לעיל, דומה שלמרות ‘הלבושים’ הרבים בהם הסתתר הסיפור החסידי, אין מקום לפסילה נחפזת של חטיבה ספרותית מגוונת זו כמקור היסטורי שכן גם אם בחינות רבות מוּקשות ומוטלות בספק עדיין מצויים בידינו קבצים לא מעטים של מסורות נאמנות, עדויות של תלמידים על רבותיהם ובנים על אבותיהם שהתגבשו בצורות ספרותיות שונות הנכללות תחת ההגדרה הרחבה של הסיפור החסידי. תחום זה זכה לעיון מגוון בפניו השונות אולם טרם נערך הנסיון המקיף למצות את הטמון בו ולחרוץ את דינו מנקודת מבט היסטורית.

לקטיגוריה החמישית, המשיקה בכמה נקודות לקודמתה, אני מבקשת להסב את תשומת הלב משום שלעניות דעתי יש להקצות לה מקום בין החיבורים הראויים לתשומת לבו של חוקר החסידות ושל ההיסטוריון חרף העובדה שחלקם של הדברים נכתב מתוך מגמתיות מסויימת וחלקם לוקה בחוסר חוש היסטורי ובהסתמכות על מקורות שנויים במחלוקת. יתרונה של ספרות זו, שרבות מגרעותיה כאמור, שהיא משמרת אטמוספירה רוחנית מסויימת המאפשרת פתיחת צוהר לעולמה של החסידות מנקודת מבטה היא. אין להתעלם מן העובדה שזו היא אף נקודת מבטם של כותבים שכבר עמדו במבחן הפולמוס והביקורת במידה זו או אחרת ודבריהם אינם נטולי פניות.

על סוג זה נמנים בעיקר ההיסטוריוגרפיה הברצלבית המוקדמת והמאוחרת¹⁰ ופרסומיה של חסידות חב"ד שנתנה דעתה לתיעוד היסטורי ולהעלאה על הכתב של מסורות משפחתיות, ועליהן אני מבקשת לייחד את הדיבור.

מסורות אלה התפרסמו באריכות על ידי ר' יוסף יצחק שניאורסון, האדמו“ר הששי לבית חב”ד, במאמריו על אבות החסידות שנדפסו ב“התמים” ורשה (תרצ"ו–ט) ובכמה גירסאות חלקיות נוספות ביידיש ובעברית בספרי השיחות, בלקוטי דבורים ובמהדורה איזוטרית יותר בחיבורו “דברי הימים ההם” שראה אור בהעתקת מכונת כתיבה במספר עותקים מצומצם בירושלים בשנת 1962. חבורים אלה המבוססים כאמור על מסורת משפחתית בת כמה דורות של בית שניאורסון ומסורות של תלמידים ומקורבים, כוללים זה בצד זה עובדות היסטוריות, סיפורי אגדה, עדויות ראיה ומקורות מאוחרים, ואינם עשויים מקשה אחת. חלק מן העובדות המתוארות לעתים אינו עומד במבחן הביקורת הן מצד הצגה בלתי מדוייקת של המאורעות המתוארים והן בהערכה לקויה של פירוש העובדות ומשמעותן, אולם לפי עניות דעתי חרף ההסתייגויות המנויות לעיל, יש מקום לעיון ביקורתי בהיסטוריוגרפיה זו המלכדת מסורות שונות ממקורות מהימנים וממקורות מסופקים, ופרשנות אנכרוניסטית בצד ראייה מקורית ומעמיקה, לשם חשיפת הגרעין ההיסטורי הטמון בה והפרספקטיבה החסידית הייחודית שלו. ספרות זו מעניקה לנו את היכולת לעמוד על היחס שבין המסורת החסידית ‘הפנימית’ לבין הצגתה בעריכה ‘חיצונית’ אוביקטיבית, ולבחון את השתקפות ההיסטוריה של החסידות בעיני ההיסטוריוגרפיה החסידית.

על כתביה המאוחרים של חסידות חב“ד הוטל צלו של החשד משעה שנתנה חסותה ל”גניזת חרסון" שהתפרסמה ב-1917¹¹. אדמו“רי חב”ד יצאו להגן על אמיתותם של המכתבים כמה וכמה פעמים¹² חרף מודעותם לפסילת הגניזה בידי החוקרים, ביניהם אף מקורבים לחוגי חב“ד¹³, שכן לא יכלו לחזור בהם בפומבי מדבריו של האדמו”ר רבי שלום דובער שטעה לראות במכתבים מכתבים אותנטיים¹⁴. ראוי לציין שאין כל קשר בין “גניזת חרסון” האנונימית הבאה להמציא אימות “היסטורי” לראשית החסידות ולהאיר את דורו של המגיד ממזריץ הלוטה בערפל, באמצעות מכתבים מזוייפים של תלמידיו, לבין ההיסטוריוגרפיה החב“דית המביאה זכרונות משפחתיים בעלי שלשלת מסירה מפורטת שמקורם באמצע המאה הי”ח ואילך, מפי אישים שזהותם ידועה וספריהם מצויים בהישג יד. מורי וחסידי חב"ד הרבו לספר בקורותיהם של ר' שניאור זלמן מלאדי, בניו וממשיכיו וסביר מאד להניח את קיומה של מסורת רצופה של היסטוריה משפחתית מעין זו בעל פה ובכתב.

אין כל דמיון בין מכתבי הגניזה לבין מאמר “אבות החסידות”, לא בסגנון, לא במקורות, לא במגמתיות ולא ברקע ההיסטורי. וודאי שאין לדון מסורת משפחתית מובהקת הנמסרת מאב לבן לאורה של פסיאודו־היסטוריה כגון “גניזת חרסון”.

הכלל העולה מן האמור לעיל, שכמעט כל מקורותיה של ההיסטוריה החסידית, לסוגיהם השונים, צריכים להיות נידונים מתוך מידה של זהירות ועיון ביקורתי שכן, להוציא את ספרות הדרוש, כל שאר המקורות העומדים לרשותנו נתערבו בהם המציאות עם הדמיון, האוביקטיביות עם המגמתיות, צנזורה פנימית והשמטות מכוונות, רבדים שונים של קדימה ואיחור, אותנטיות וזיוף, לעתים פריו של המקרה ולעתים ידה של עריכה מכוונת והיענות לצרכי השעה, אולם כל אלה הם מרכיבים חיוניים בפניה הרוחניים ובהתפתחותה של החסידות ויש לקרוא מקורות אלה – בזהירות המתבקשת מן ההסתייגויות המנויות לעיל – בקריאה המתחשבת בחומר זה כבמורכבותה הרבגונית של יצירה דתית הנותנת מבע ברטרוספקטיבה היסטורית לבחינות חיוניות של דופק החיים החסידי.

א    🔗

הפולמוס בין החסידים והמתנגדים זכה למחקר מעמיק ולתיעוד מאלף בידיהם של כמה מטובי החוקרים¹⁵. אולם מטבע הדברים עסק המחקר בצד הרשמי יותר של הפולמוס, לאמור, בחרמות ובגזירות בתי הדין בקהילות הגדולות, בספרות המתנגדית המודפסת, ברישומים בפנקסי הקהילות ובאיגרות שנגעו בפולמוס אשר נכתבו בידי גדולי הרבנים. אולם אל לנו לטעות ולחשוב שזו התמונה כולה. אין בידינו ידיעות על כל אותם מפגשים לא רשמיים בין חסידים ומתנגדים ועל רקמת היחסים שנבעה מחרמות אלה. עיון בתעודות הרשמיות מלמד על רמזים למאורעות נוספים שאין בידינו ידיעה על מהותם המפורטת, כגון: חרם אוסטרהא¹⁶, חרם ויסאקי¹⁷, ויכוח שקלאב¹⁸, ויכוח מוהילוב, ויכוח מינסק¹⁹ ודומיהם. רמזים אלה מלמדים שהיריעה היתה רחבה יותר מזו הידועה לנו כיום. בשנים בהן התנהל הפולמוס היו עימותים שונים בין שני המחנות, התנהלו ויכוחים בכתב ובעל־פה שרק חלקם הגיע לידינו, ונכתבה ספרות רחבה יותר מזו המצויה בידינו²⁰, משום שהחסידים טרחו להשמיד את כתבי הפלסתר של המתנגדים²¹ ומאוחר יותר ניסו להשכיח את המחלוקת מעיקרה. ניסיון לעיין בפרשייה מעין זו שנזכרה במרומז אך מהותה לא נודעה מוצע להלן. המחלוקת בין החסידים למתנגדים בשנים תקל“ב–תקע”ה הטביעה את רישומה על צמיחת החסידות והתארגנותה, ואנו מוצאים את הדיה שזורים בקורותיהן של הקהילות היהודיות במזרח אירופה בתחומים רבים.

רוב התעודות העוסקות במחלוקת מקורן במחנה המתנגדי²² ואילו המחנה החסידי לא הירבה לפרסם כתבים בעניין זה²³. רובן של התעודות החסידיות מזמן המחלוקת הן איגרותיו של ר' שניאור זלמן מלאדי²⁴ והתיעוד ההיסטורי העיקרי של הפולמוס במחנה החסידי מצוי היה בחוגי חב“ד שאף עמדו במרכזה של המחלוקת. חסידות חב”ד נדרשה לכתיבת ההיסטוריה של צמיחת החסידות בכלל ושל המחלוקת בין החסידים למתנגדים בפרט, ועיקרי הדברים מנקודת הראות החב“דית מצויים בספריהם של הילמאן, טייטלבוים והילמן²⁵ ובמאמר “אבות החסידות” של ר' יוסף יצחק שניאורסאהן, האדמו”ר השישי לבית חב“ד²⁶. במאמרים אלה הובאו זכרונות המיוסדים על מסורות משפחתיות ועל סיפוריהם של זקני חסידי חב”ד מאמצע המאה הי“ח בדבר ראשיתה של החסידות, ויש בהם אף ניסיון לאינטרפרטאציה היסטורית של ראשית המחלוקת בין החסידים והמתנגדים על־פי ההשקפה החב”דית.

בהזכירו את מאמר “אבות החסידות”, ציין וילנסקי ש“בין השאר אנו למדים על ויכוח שנערך בין החסידים למתנגדים במינסק בו השתתף גם ר' שניאור זלמן. ברם זכרונו של ויכוח זה אינו בא בכל הספרות הפולמוסית שלנו”²⁷.

בספרו של א“ח גליצנשטיין – ספר התולדות – רבי שניאור זלמן מלאדי²⁸ נדפס פרק בשם “ויכוח מינסק” ללא הערה כל שהיא על מקור הדברים והקשרם. תעודה זו לא זכתה לתשומת לב החוקרים ואני מבקשת עתה לדון בה לאור מציאת נוסחה המקורי, כפי שסופר בידי האדמו”ר יוסף יצחק. בספרו של גליצנשטיין מובאים הדברים בעריכה לשונית “מודרנית” במחיקת הקטעים בהם מדבר האדמו“ר בגוף ראשון ובהשמטת ייחוס חלקו הראשון של המעשה לאדמו”ר יוסף יצחק ומשפחתו ובתרגום קטעי היידיש לעברית ללא כל ציון לכל הנ“ל. שלא כבחלקים אחרים של ספרו בהם מצויין מקור הדברים בכתבי חב”ד השונים בפרק זה אין אף הערה המרמזת למקור הכתוב. בנוסחנו, המספר הוא האדמו"ר יוסף יצחק המביא מסורת משפחתית בגוף ראשון, בעוד שבנוסח גליצנשטיין מובאים הדברים בגוף שלישי, וכמה הערות אישיות של המספר, אינן מובאות כלל.

עתה עלה בידי למצוא גירסה שונה מעט המרחיבה את הדיבור בפרק זה של יחסי החסידים והמתנגדים, תוך כדי דיון בדרכי הפצת החסידות בדור תלמידי המגיד ובשלבי ההתארגנות החסידית למלחמה במתנגדים מחד גיסא ובתורף הטענה המתנגדית, עשר שנים לאחר פרוץ הפולמוס, מאידך גיסא.

בשנת תשל“ב הגיעה לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים חוברת דקה המונה יא עמודים, כתובה במכונת כתיבה, נטולת ציון מקום הדפסה, שנת דפוס, שם מחבר ושם הוצאה ובכותרתה מצוין: ויכוח מינסק²⁹. המחבר האנונימי הוא ככל הנראה האדמו”ר יוסף יצחק שניאורסהאן מחבר מאמר “אבות החסידות”, וויכוח מינסק אינו אלא חלק נוסף של המאמר, כפי שעולה מן ההפניה המצויה בכותרת³⁰.

בפרק זה סקר ההיסטוריון החב“די שלושה נושאים: (א) תולדות התארגנותה של תנועת חב”ד בשנים תקל“ו–תקמ”ג; (ב) המחלוקת החסידית על דרכי הפצת תורת המגיד בידי ר' שניאור זלמן מלאדי [להלן רש“ז]; (ג) ויכוח בין חסידים למתנגדים במינסק בשנת תקמ”ג³¹. נעמוד בקצרה על הרקע לכל אחד מן העניינים הנידונים.

ב    🔗

חסידות חב“ד ייחסה חשיבות רבה לאירגון שיטתי של הלומדים ושל דרכי הלימוד וראתה בהם את היסוד להפצת החסידות³². התארגנות זו, או בלשון חב”ד “הסתדרות ותעמולה”, נערכה בשני שלבים. בשלב הראשון בשנים תקל“ג–תקל”ו הקדיש רש“ז, שהיה מופקד על הפצת החסידות בליטא ורייסן על־פי החלטת אסיפת תלמידי ר' דובער ממזריטש בשנת תקל”ב³³, את כל מעייניו להפצת תורת המגיד על־ידי ייסוד מרכזים חסידיים חשאיים וגלויים.

“כשלש שנים לערך – משנת תקל”ג עד תקל“ו היה רבינו הזקן עסוק בנסיעות שונות למקומות שונים לבקר את מצב תלמידי הה”מ [= הרב המגיד ממזריטש] ואופן עבודתם בהמרכזים אם מתאימה היא למה שסידר ועד ההנהגה. נסיעותיו אלו היה לפעמים בגלוי ולפעמים בחשאי ואז ביקר בחשאי את שקלאו מינסק ווילנא"³⁴.

בשלב השני עסק רש“ז בהפצת חסידות חב”ד. בשנת תקל“ו ייסד את המרכז בליאזנא³⁵ ובצדו בנה רשת מסועפת של מרכזי לימוד והדרכה בחסידות. הוא קבע קני־מידה מדוקדקים לקבלת מצטרפים למחנה החסידי³⁶ ויסד “מרכזי בחינה” לעמידה על טיבם של חסידים חדשים אלה³⁷. אנשי הקשר בין המרכז בליאזנא ו”המרכזים" בעיירות רוסיה הלבנה היו גבאי המעמדות³⁸ שקשרו בין “מורשי המרכזים” לבין ר' יהודה ליב מיאנוביץ³⁹, אחי רש“ז, שהיה המורשה הכללי. במרכז בליאזנא היו “חדרים” – כיתות לימוד בדרגות שונות לחסידים נבחרים, בהן השתלמו בתורת החסידות. הכיתות נוהלו בידי שלושת אחיו של רש”ז ותלמידיהם היו מתחלפים מדי חודשים מיספר. תלמידי חדרים אלה הופקדו על הפצת החסידות מבחינה אידיאולוגית ואירגונית ורבים ממנהיגיה של חסידות חב"ד באו משורותיהם⁴⁰.

האירגון החסידי השיטתי העניק צביון ייחודי לתנועה והיה ממאפייניה החשובים, כפי שהיטיב להגדיר זאת מ' פייקאז: “ביקורתם של מורי החסידות מתייחדת מביקורתם של חכמים אחרים… עמדותיו של צבור אנשים שגמר אומר לא להסתפק בהטפות מוסר ובמחאות בלבד, אלא לשנות את פני הדברים מעיקרם על ידי התארגנות בתאים חברתיים דתיים חדשים והתלכדותם מסביב לאישיות מנהיגה”⁴¹. התלכדות חברתית זו סביב אידיאה ספיריטואלית ותנופתה האירגונית ייחדו את החסידות והיו ללא ספק מן הגורמים העיקריים שעוררו את ההתנגדות החריפה כלפיה. ההתאגדות במסגרות אירגוניות חדשות, שתיאורן המפורט מובא בתעודתנו, וההנהגה החסידית שסמכותה ינקה ממקור שונה בתכלית מסמכות הרבנים, היוו את מוקדי הכוח שמאחורי התפשטותה הרחבה של התנועה.

ג    🔗

התפשטות החסידות בדורם של תלמידי המגיד ממזריטש עמדה בסימן המחלוקת מבית ומחוץ. בצד המחלוקת המתנגדית ורדיפות החסידים בשנות השבעים והשמונים של המאה הי"ח, פרצו גם מחלוקות ופולמוסים בין פלגיה השונים של החסידות.

ר' מנחם מנדל מוויטבסק⁴² עמד בראש ההנהגה החסידית בליטא ורייסן אחרי פטירתו של ר' דובער המגיד ממזריטש בשנת תקל“ג. משעלה לארץ־ישראל בשנת תקל”ז, לא מינה תחתיו ממלא מקום ונשמרה בידיו סמכות ההנהגה, כפי שעולה בבירור מן המכתבים ששיגרו אליו החסידים ורבותיהם בעניינים רוחניים וגשמיים ובשאלות סמכות והנהגה⁴³.

חלק מחסידיו, שריחוקו של רבם היה קשה עליהם, ביקשו להם מורה בהישג יד ורצו לפנות לצדיקי פולין, אולם קודם לכן שטחו בפניו את התלבטויותיהם בשאלה זו. מתוך תשובותיו של ר' מנחם מנדל, שנמנה על הספיריטואליסטים הקיצוניים שבין תלמידי המגיד, אנו למדים על ההתפלגות בעדה החסידית בין מצדדי ההנהגה הרוחנית שחייבו את הוראת תורת החסידות מעמדה ספיריטואלית, בנוסח החסידות בראשיתה שהכירה ביכולת כריזמאטית של הצדיק בתחום הרוחני בלבד, ובין מצדדי ההנהגה הצדיקית שהדגישו את הזיקה הגשמית בין הצדיק לחסידיו ופירשו את תורת הדביקות החסידית כאמונה בצדיק:

“ועל דבר אשר העמיקו שאלה אם הגבה למעלה איזה איש צדיק עליהם מן המפורסמים [ל]גדולי הצדיקים ולהביאו למדינות רוסיה שיורם הדרך אשר ילכו בה לכן אחרי אשר בעצתי ישאלו… עד בשחק נאמן עלי כי אוהב אני את כל הצדיקי' [המפורסמים] שבמדינו' [רוסיא] וואלין וליטא וכולם לא נחשדו בעיני ח”ו… אבל אם לי ולקולי תשמעון החפצים לירא את ה' יספיק להם מעט הכמות ורב האיכות המבואר באגרת הלז על זמן מה. וזמן מה יתקרבו אל הצדיקים והחסידים [ה“ה] הרבנים השלימים המבוארים לעיל… ואי”ה לשנה הבע“ל יודיעוני מערכם וממעמדם… וזה ברור אצלי אפי' יהיה מי שיהיה לרב לכם כל דרכיו לא יסכונו לפניכם ותאבדו דרך ה' ובכן חלילה לכם מעשות זאת שהרי מנוער נשאתי אתכם ומכיר אני בכם יותר מאבותיכם… ומובטחני בכל הסרים למשמעתי… שלא להשגיח כ"כ בגשמיות הענינים כ"א לפנימיות”⁴⁴.

במכתב אחר החריף ר' מנחם מנדיל את התנגדותו והוסיף “לכן אין דעתי נוחה באנשי שלומינו ההולכים לבקש להם רב במקום אחר להבין בדברים המסורים ללב שהוא עניין החכמה והאמונה שלא נתנה אלא מרועה אחד ללמוד וגם מי יודע מי הוא זה הרב”⁴⁵.

חסידי המגיד ברוסיה הלבנה לא היו אמונים על ההנהגה “הצדיקית” שהתבססה בפולין בחצרותיהם של ר' ברוך ממזיבוז, ר' אלימלך מליזאנסק, מרדכי מלכוביץ, ר' מנחם מנדל מרימאנוב, בית קרלין־סטולין ור' מרדכי מטשרנובל, אלא על הנהגתם של מורים בעלי יכולת כריזמאטית בתחום הרוחני בלבד, שעסקו בלימוד החסידות ובהוראת תורתה ולא נתנו דעתם על אחריות לספֵירה החומרית של עדתם. ר' מנחם מנדל חשב שמוטב שלא יסגלו בני עדתו את ההנהגה הצדיקית העוסקת גם בצרכיה הגשמיים של העדה, משום שכספיריטואליטט מובהק התנגד לדרך זו שהשמיטה את הקרקע מתחת לעבודת השם החסידית בנוסח המגיד, שביקשה את ביטול היש וההשתוות ביחס לאקזיסטנציה והחליפה את מידת הביטחון באלוהים במידת הביטחון בצדיק. ר' מנחם מנדל הסתייג מההנהגה הצדיקית שהבטיחה סיוע בתחומים גשמיים ובמכתבו לרש"ז קבע נחרצות את עמדתו בסוגיה:

“מובטחני בו ית' שיגביה כנשר קנם יבא הטוב מ”מ ואנחנו לא נדע מה נעשה כ“א אל ה' עינינו והיא נתנה לנו היא לעזור את ישראל ע”פ תורת ה' משיבת נפש משא“כ [= מה שאין כן] עזרת הגופים אין בידינו… אבל כבר הובטחנו כי אין מחסור ליריאיו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב”⁴⁶.

ר' מנחם מנדל לא הסתיר את כפירתו ביכולת הצדיק לסייע בגשמיות, ומתח ביקורת עקרונית על הצדיקים המציגים עצמם כמתווכים בין האדם ואלוהיו בשאלות קיומיות:

“בושת פנים כסתנו כי התחת אלקים אנו. היו היה דבר השם ביד הבעל שם⁴⁷ ויגזור אומר ויקם, אחד היה, ומהקדמונים לא קם כמוהו ואחריו על עפר מי יקום, הגם שכמה גדולי צדיקים בדורינו פה להם וידברו את אשר יבטחו (יבשרו), לא כן אנכי עמדי”⁴⁸.

הסתייגות מן ההנהגה הצדיקית שהיתה משותפת לר' מנחם מנדל מוויטבסק ורש“ז מלאדי ולספיריטואליסטים אחרים בין תלמידי המגיד, לא היתה עניין שבתרעומת אישית גרידא, אלא נבעה מהתפלגותן של תפיסות דתיות עקרוניות שונות. בירורו הטיפולוגי של יוסף ויס בדבר חסידות של מיסטיקה וחסידות של אמונה⁴⁹, על אף ההסתייגויות שנמנו בו, כבר הצביע אל־נכון על המסקנות האקזיסטנציאליות השונות שעלו בזרמים הרוחניים השונים בעדה החסידית. אין ספק שתפיסת העולם הפנאינתאיסטית־אקוסמיסטית של רש”ז⁵⁰ שהתאפיינה בתפיסה א־פרסונאלית של האל בצד הנחת יסוד של קירבה רבה בין האלוהות לאדם, חייבה מסקנות שונות בהוראה והנהגה מאשר תפיסת העולם התיאיסטית טראנסצנדנטית ואנטי־ראציונאלית של מחייבי “חסידות האמונה” שחשו בתהום בין התחום האלוהי והתחום האנושי וביקשו סיוע בגישור על תהום זו, מידי הצדיק. בתורותיהם של כמה מתלמידיו של המגיד ובראשם ר' אלימלך מליזאנסק, רווחה התיאוריה שהצדיק אחראי לא רק לתחום הרוחני של העדה אלא גם למצבה החומרי והתגבשה תיאולוגיה מעמיקה בסוגיה זו⁵¹.

המתח בין הפירושים השונים של תורת המגיד על מסקנותיהם החברתיות והרוחניות, הטביע את חותמו על מסכת היחסים של הפרשנים ועל התגבשות דפוסי הנהגה חדשים.

במכתביהם בשנים תקל“ח–תקמ”ד הפצירו ר' מנחם מנדל מוויטבסק ור' אברהם מקאליסק ברש"ז ליטול עליו את ההנהגה של חסידי רוסיה הלבנה כדי לגדור את הפירצה שנוצרה.

“וכבר כתבתי אליו באריכות… ולא באתי כ”א בתוספת אהבתו במכתב יד עצמי להעיר צדקו ותורת אלקיו בלבו לא תמעד אשוריו למה תאמר נסתרה דרכי מה' לפרנס את ישראל לאביהם שבשמים להורות הדרך ומי כמוהו מורה בכל מדינתם כי נר מצוה ותורה אור הולך ואור עד נכון ואינם צריכים לנביא וחוזה כי לא נביא וחוזה אנכי וה' אור לו רק חזק ואמץ ובטח בה' ורעה אמונה כי רועה נתנו ה' מה ה' שואל מעמו כ“א ליראה למדה את בני ישראל היטיב להכניס' בעול מלכות שמים ותורה ועבודה תכבד העבודה עליהם ואל ישעו בדברי שקר והבאי פרנסתם”⁵².

לבד ממכתבי ההפצרה לרש"ז, שלא חפץ במישרה זו, שיגרו מכתבים שהאיצו בחסידיהם לקבל את סמכותו.

“וגם זאת אשר כתבנו בשנה דאשתקד שאל יצא איש ממקומו כי אם איש אחיו תעזורו ויאמרו חזק. ובפרט כי ת”ל [= תודה לאל] כי חננם ד' ויש להם כל במדינתם פלא יועץ (רומז לר' שניאור זלמן) וגם שם אל תרגילו בזה כי אם פעם במקרה בכדי שלא להגדיל הקנאה כי אם הייתם שומעים מכבר שלא להתנהג בנשיאות כאשר כתבנו כמ“פ [= כמה פעמים] לא הייתם באים לנסיונות כמו אלו”⁵³.

ממכתב זה ודומיו עולה בבירור תמיכתם של ר' מנחם מנדל מוויטבסק ור' אברהם מקאליסק ברש“ז בצד הסתייגותם מעצם הצורך ב”נשיאות“, או בהנהגה צדיקית. רש”ז המשיך בדרכם של רבותיו וראה עצמו כמורה שעיקר עניינו הוראת תורת החסידות והפצתה ברבים, ונמנע ככל יכולתו מלעסוק בצרכים גשמיים של עדתו ומכל־שכן להאציל על העיסוק בעניינים ‏ גשמיים הילה רוחנית:

“רוב הבאים לליאזנא על הימים הנוראים… כל אחד הביא עמו חבילות חבילות של שאלות ושאילת עצות שלו ושל אנשי ביתו בהנוגע לצרכיהם הגשמיים, רביה”ג [= רבינו הגדול] ממאן לענות על רוב השאלות ואומר כי עיקר עסקו הוא בהנוגע לתורה ודרכי עבודה ויצו להודיע ולפרסם אשר אלו הדורשים עצות בדברים גשמיים לא יוציאו תוצאות לבוא לליאזנא כי לא יענה להם"⁵⁴.

כמה מתלמידיו האחרים של המגיד הכתירו עצמם כצדיקים ועסקו בצרכים הגשמיים של עדתם והתנגדותו של רש“ז לדרך זו לא נעלמה מעיניהם. מטבע הדברים, הביאו התפיסות השונות בדבר מהות ההנהגה החסידית שצמחו על רקע התפשטותה של התנועה, למתיחות ומחלוקת בין המחנות השונים. רש”ז לא נמנע מלנסח את התנגדותו העקרונית לתורת הצדיק על השלכותיה הגשמיות, ויריביו לא היססו מלתקוף את דרכי הנהגתו:

איגרת של רש"ז בעניין זה מובאת בויכוח מינסק:

“לבי יעצבני על הידיעה הקלה כי רק הצדיק הוא מעלה הכל לגבוה ושכנתי בתוכך (זכריה ב יד) ועמך כולם צדיקים כתיב (ישעיה ס כא) דעתי חזקה כי החובה להורות דרך לרבים, בצורנו אבטח וממנה לא אזוז חי נפשי אשר פה היא דעת עליון עוזרנו (אולי צ"ל: מורנו) נ”ע"⁵⁵.

רש“ז התנגד לתפיסת המנהיג כצדיק המתווך בין האדם לאלוהיו והטעים ברוח התפיסה החסידית שהאלוהים שוכן בכל בני האדם והשגתו נתונה לכולם והוסיף בשנינות שאין צורך בצדיקים שיעלו את עבודת האדם משום ש”עמך כולם צדיקים".

כחלק מהתנגדותו לתפיסה ה“צדיקית” שייחסה מעמד רוחני נפלה ליחידי סגולה, שאף רש“ז להפיץ את תורת המגיד ברבים ולהפקיעה מחזקתם של יחידים שהשתמשו בידיעתם “האזוטרית” או בסמכות שנבעה ממנה שלא כדין. רש”ז פירש בהרחבה את יסודותיה הקבליים של התורה החסידית ודיבר בתורות הזוהר והקבלה הלוריאנית בפרהסיה למורת רוחם של כמה מחבריו. “דעתי חזקה כי החובה להורות דרך לרבים” (לעיל) היא הכרזה נחרצת נגד כמה מתלמידי המגיד שטענו לעומתו שגילה סתרי תורה בראש חוצות.

במכתבו של ר' אברהם מקאליסק, שנכתב כעשר שנים אחר פטירת ר' מנחם מנדל, תוארה ברטרוספקטיבה מורת רוחו מדרכו של רש"ז בפירוש תורת המגיד ומדרך הפצתה ברבים שסתרה את המסורת החסידית לדעתו של הכותב:

“וכשאני לעצמי לא מצאתי קורת רוח ממה דעייל כת”ר חמה מנרתיקה, דהיינו להלביש דברי הה“ק ממזריטש שהן המה דברי הבעש”ט בתוך דברי קדוש האר“י ז”ל הגם שהכל הולך אל מקום אחד, לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, ובפרט מפני הסכנה שבעוה“ר שהגשם יורד ונוקב, ולא אכשיר דרא ע”כ ותבחר לשון ערומים, וממילא אתגליין להבינו דרכי היראה והאמונה לזכך הגוף והמדות שיהיה בלתי לה' לבדו… ורואה אני את הנולד מזה ח"ו…

וריבוי השמן בנר הוא ח“ו סיבה לכבותו… וכך היה מנהג רבותינו היו נשמרים ונזהרים מאד דבריהם שלא להשמיע לרוב החסידים ורובם ככולם כל אחד בדברו מוסר ולהכנס בברית אמונת חכמים… וכל גדולי הדור שהיו בזמנינו זה נצטערו מאד על פרסום ובפרט מורי הרה”ק מוה“ר מנחם מנדיל נ”ע קודם הסתלקותו נצטער הרבה מאד על פרסום, ממש תלש שער ראשו ע“ז”⁵⁶.

תוצאותיה של הפצת תורת המגיד על יסודותיה הקבליים בריש גלי מתוארות במכתבו של ר' אשר מסטולין, שהיה חלוק על דרכו של רש“ז, וראה עצמו נפגע מיחסו של רש”ז לצדיקי פולין:

“והם אלפי אלפים וכמעט מדינה שלימה שאינם מדברים רק רזין דאורייתא וסודות וחכמות בחוץ ובמבואות וכו' השליכו אמת ואמונה ארצה ומדברים תועה על קדושי עליון לקדושים אשר בארץ המה חלקם בחיים והן אשר בחיים חיותם שיזכו לביאת הגואל, הכל אצלם כקליפת השום ולבזותם, ופקרו במצוות מעשיות ובפשוטי תורה”⁵⁷.

לוויכוח על טיב ההנהגה ודרכי הפצת תורת החסידות נוספה גם מחלוקת אידאית שראשיתה נעוצה היתה כבר בשנת תקל“ז אחרי נסיעת ר' מנחם מנדל ור' אברהם מקאליסק לארץ־ישראל. בהתוועדות הראשונה של תלמידי המגיד, אחרי נסיעת רבותיהם לארץ־ישראל, בווהלין בשנת תקל”ז⁵⁸, טענו כמה מן התלמידים נגד רש"ז כפי שעולה מהתיאור להלן:

“אין אתנו יודע בפרטיות מנסיעה זו אבל זאת אנו יודעיס בי בהתועדות הלזה באו החבריא קדישא בטענות על רביה”ג [= רבינו הגדול] על אשר סלל לו דרך חדשה לעשות בירורים בקרב הרוצים להתקרב ובוחר רק באלו שיש להם ידיעה בלימוד וגם אלו אי“ל [= אין להם] רשות לבוא רק למועדים קבועים. לא כן – טענותם – היתה הנהגת מורם ורבם… ויותר יצא נגדו הרה”ק ר' שלמה מקרלין⁵⁹ שהיה בקירוב מקום יותר לרוסיא הלבנה ולכן ידע יותר מכל הסדר שהנהיג רביה“ג. רביה”ג הרציא בפרטיות מכל אשר הנהיג וסידר… החבריא קדישא אמנם לא נסתפקו בזה וראו בהנהגתו איזה נטיה מדרך הסלולה לפי קבלתם ויחליטו לכתוב את כל פרשת העניין לחברם הרה“ק רמ”מ מהאראדק"⁶⁰.

מן התיאור המרומז אפשר אולי ללמוד על ויכוח אידאי מכאן ועל התנגדות לשיטתו של רש“ז בבחירת תלמידיו ובהפצת תורתו מכאן, אולם אין ספק שעיקרו של הוויכוח עם ר' ברוך ממזיבוז⁶¹ ושורשיה של המחלוקת שפרצה אחר פטירתו של ר' מנחם מנדל בין ר' אברהם מקאליסק ומצדדיו לבין רש”ז⁶², נעוצים היו כבר בראשית דרכו והיו משולבים בכל הפולמוסים האחרים על טיב ההנהגה ברוחניות ובגשמיות ועל ההסתר והגילוי הנדרשים בהוראת החסידות. כאשר ר' אברהם מקאליסק רמז בשנת תקנ“ז על טעמי ביקורתו את שיטת רש”ז, דומים הדברים לדברי הביקורת שהוטחו ברש“ז בשנת תקל”ז: “הלא זאת מראש בסתר דברתי אל לבי מכמה שנים בראותי ובשמעי בהתנהגות הרב מוהר”ר שניאור זלמן והדרכותיו לבני אדם ולא ערבו לי כלל וכלל אשר לא כן ראיתי ושמעתי מרבותיה“ק נ”ע"⁶³.

לביקורת על שיטת רש“ז בביאור תורת המגיד והבעש”ט על־פי הקבלה הלוריאנית, ניתוספה ביקורת עקרונית על שיטתו התיאוסופית ועל העדפת העיון האינטלקטואלי על־פני העבודה באמונה פשוטה ובמצות.

על־פי המסורת החב"דית, סברו ר' אברהם מקאליסק ומצדדיו “שהעבודה תהיה רק במדות ובאמונה פשוטה לבד וריבוי התבוננות באלקות אין נצרך ואדרבה רבוי הידיעה באלקות אם לא תפעול מדות בהתגלות הלב תפסו זה לחסרון. אבל רבינו תפס הידיעה באלקות לעיקר”⁶⁴.

ההיסטוריוסופיה החב“דית הציבה את שיטת רש”ז בדבר העיון התיאוסופי באלוהות, ההעמקה וההתבוננות, כנגד תפיסתו של ר' אברהם מקאליסק שנמנה על המעמיקים בבעיות האמונה:

“כי כל ענינינו הוא להשפיע מוחין בחסידים ולא לדקדק כל כך על מדות רק שבזה הקפיד רבינו שיהיו החסידים שלמים במחדו”מ [= במחשבה דבור ומעשה] היינו שיהיו שלמים בחב“ד ונה”י [= חכמה בינה ודעת, נצח הוד יסוד], ועל חג“ת [= חכמה גבורה תפארת] לא הקפיד כ”כ [= כל כך] שאם יש מדות בהתגלות הלב מה טוב אבל אין זה לעיכובא כ“כ (עיין בתניא פרק י"ו) וע”ז [= ועל זה] חלקו אז הקאליסקער והלעכעוויצר…"⁶⁵.

המחקר הטיפולוגי בזרמיה השונים של החסידות כבר העמידנו על הזיקה שבין ‘חסידות של אמונה’ לבין האמונה בצדיק. גם התפיסה האימפרסונאלית המוצהרת של רש"ז, העולה מסירובו לעסוק בזיקה הגשמית בינו לבין חסידיו והתנגדותו להנהגה הצדיקית, עלתה בקנה אחד עם עמדתו הרוחנית בדבר הקירבה הגדולה שבין האל לאדם, המאפשרת בוודאות להגיע לישות האלוהית הגנוזה בנמצאות באמצעותה של המיסטיקה הקונטמפלאטיבית.

הכלל העולה מדברינו ששלושה נושאים שימשו עילה לפולמוס שראשיתו בתקל“ז וסופו עם פטירת ר' אברהם מקאליסק בשנת תק”ע: (א) הנהגת העדה בדרכי עבודת אלוהים המגידית לעומת ההנהגה בנוסח הצדיקי שנטלה על עצמה את הדאגה לצרכיה הגשמיים של הקהילה החסידית; (ב) שאלת הדרך הראויה להוראת תורת המגיד שנכרכה עם דרך הפצתה של תורת החסידות וביאור יסודותיה הקבליים ברבים, כנגד ההסתייגות מגילוי הדברים ושמירת התורות בסוד בידיהם של יחידי סגולה; (ג) הוויכוח בין שיטת העיון התיאוסופי והמיסטיקה הקונטמפלאטיבית בה נקטה חסידות חב"ד – “ריבוי הידיעה באלוהות”, לבין שיטת החולקים עליה, אנשי דתיות האמונה, שהקדישו תשומת לב לסוגיות אקזיסטנציאליות וביקשו “עבודה במדות ובאמונה פשוטה לבד”.

לשלוש השאלות השנויות במחלוקת נוספה שאלת רשות ההנהגה החסידית בליטא וברוסיה הלבנה כפי שבאה לידי ביטוי בוויכוח על גביית כספי “המעמדות” עבור רבני החסידים שישבו בארץ־ישראל. על־פי המסורת החב“דית, נעשתה הנסיעה לארץ־ישראל בעצה אחת עם כל תלמידי המגיד והוחלט באסיפת תקל”ז שהחסידים ידאגו לפרנסת העולים ושרש"ז יהיה האחראי הכללי לגביית הכספים ושליחתם:

“לפי הסדר שהוחלט באסיפת החבריא קדישא בשנת תקל”ז בשעת קבלת ברכת פרדה מאת חברם הרה“ק הרמ”מ הנה א) כולם מקבלים עליהם לכלכל את רבותינו הנוסעים לאה“ק ומשפחותיהם, ב) כל חבר מהחבריא הוא נשיא במקומו ובגלילו, ג) רבנו הגדול נכתר לנשיא ליטא… ד) רביה”ג נתמנה לנשיא הנשיאים בהנוגע לתמיכת רבותינו שבאה“ק, וגם למסדר החבריא על משך ה' שנים”⁶⁶.

בגביית כספי המעמדות טמון היה כוח רב ומידה ניכרת של יוקרה וסמכות הנהגה כפי שעולה בבירור מן המכתבים הרבים שהוחלפו בעניין זה⁶⁷. מנהיגים חסידיים אחרים לא הכירו בעליונותו של רש“ז, ובמינויו כאחראי לגביית כספי המעמדות, וממכתבים מאוחרים בפולמוס זה שנמשך עד פטירתו של ר' אברחם מקאליסק בתק”ע עולה הסתייגות מעמדתו של רש"ז:

“כי באמת לא היה דעתנו נוחה מעולם שתהיה הנהגת ארץ ישראל מסורה בידו (בידי רש"ז) אך הוא פעל ועשה עד שהעביר כל הנהגותינו ומעמדותינו על ידו והייתי מוכרח למלאות רצונו במכתבים שלא לפי דעתי ורצוני וגם לכתוב לו קבלות יתר על כדי דמיהן למען חיות נפשות אביוני הארץ המסורים בידו”⁶⁸.

לא עלה בידי למצוא תימוכין למסורת החב“דית לפיה רש”ז נתמנה ל“נשיא הנשיאים בהנוגע לתמיכת רבותינו שבאה”ק“, אולם גם אם אכן כך היה, רבים חלקו על מעמדו. ר' ברוך ממזיבוז, ר' מרדכי מלאכוביץ ור' אשר מסטולין במרכזים החסידיים ברייסין ובליטא, ור' אברהם מקאליסק בארץ־ישראל חלקו על־כך שרש”ז נבחר לממונה בלעדי, כפי שעולה מדבריו של ר' אשר מסטולין:

“שבפירוש הותנה שיומסר לידי כל כסף הקדשים ואי”ה נביא להם קבלות מארץ החיים“⁶⁹. המחלוקת בעניין זה לא שככה ומכתבו של ר' אשר מסטולין, קול קורא על ארץ ישראל, שנכתב בין השנים תקס”א–תק"ע תיאר בדברים בוטים את תוצאות הסיכסוך בדבר הסמכות לאיסוף כספים לטובת ארץ־ישראל:

“היות שנמצא בכל עיר וכפר מחלוקת קרח ועדתו שירצו גם הם בכהונה גדולה לעצמם ולטובתם שאומרים לרע טוב ויעורו זדון לבם הרב ויתרשלו ידי המחזיקים במצוה זו בטענת עניי עירך. וזה בא בטענת מוחזק למה לא מסרו לו התאמצות של מצוה זו והיה מתנהג בה כשורה יותר ויותר מהמה הזהרו מאנשים כגילם…”⁷⁰.

אין ספק שהוויכוח על העניינים הכספיים משולב היה בוויכוח האידיאולוגי⁷¹ ובביטוייו החומריים, והראיה – שהחולקים על רש“ז בשאלות רוחניות היו גם החולקים עליו בשאלות גשמיות: אלה שנגדם יצא רש”ז בעניין ההנהגה הצדיקית הם אלה שטענו נגדו בשאלות חלוקת כספי המעמדות. תקופת התפשטות החסידוּת בדור תלמידי המגיד לא עמדה בסימן ההרמוניה ואחדות הדעות אלא בסימן עיצוב ייחודי של קהילות חסידיות שונות שהטעימו יסודות שונים של אסכולת המגיד ממזריטש, על־פי נטיות רוחם של מנהיגיהן והתפלמסו על שאלות רוחניות וביטוייהן בחיי יום־יום.

ד    🔗

בשנת תקל“ב החלה המלחמה המאורגנת בחסידות, משעה שתלמידי המגיד החלו להפיץ את תורת רבם ברוסיה הלבנה ובליטא⁷². בראש תלמידי המגיד עמדו ר' מנחם מנדל מוויטבסק ור' שניאור זלמן מלאדי שהפיצו את החסידות בליטא וברייסן⁷³ ונתקלו בהתנגדות חריפה של הגאון מווילנא ותלמידיו. בשנת תקל”ב הוטל בווילנא חרם על ה“כת החדשה” ונשלחו איגרות לקהילות בליטא וברייסן בעניין זה. תיאורי חדירת ה“כת”, הכרוזים, האיגרות והחרמות נדפסו בקונטרס זמיר עריצים וחרבות צורים (אלקסניץ תקל"ב)⁷⁴.

בין החסידים נחלקו הדעות אם יש לנדות נידוי שכנגד ולהשיב מלחמה שׁערה⁷⁵ או שיש לפייס, להסביר, להתווכח ולנסות לשנות את רוע הגזירה. בראש המחנה שרצה להסביר את משמעותה של החסידות, להפריך את טענות המתנגדים ולהתפייס עמדו ר' מנחם מנדל מוויטבסק ור' שניאור זלמן מלאדי שאף ציוו על חסידיהם להאריך רוחם ולנהוג במתינות⁷⁶. בשל העובדה שמרכזי המתנגדים היו בליטא ורייסן – תחומם של ר' מנחם מנדל ורש"ז בהפצת החסידות – הוסכם ששניהם ינסו לבוא עמם בדברים.

ר' מנחם מנדל ורש“ז ניסו להתראות עם הגאון מווילנא בשנת תקל”ז⁷⁷ ובאותה שנה היה ויכוח בין חסידים ומתנגדים בשקלאב שהשתתפו בו רש“ז ור' אברהם מקאליסק⁷⁸, אולם הגר”א סירב לראותם ואף התנגד לוויכוחים פומביים עם החסידים שהחשיבם למינים. רש“ז ור' מנחם מנדל ניסו להכשיר את הקרקע לפגישות ולוויכוחים נוספים על־ידי כתיבת איגרות למתונים שבין רבני המתנגדים בליטא וברוסיה הלבנה⁷⁹. ניסיונות הפיוס לא עלו יפה וככל הידוע לנו לא הצליחו החסידים לערוך ויכוחים פומביים נוספים. בשנת תקמ”א חידש קהל וילנא את חרמות תקל“ב בעקבות הדפסת תולדות יעקב יוסף (קארעץ תק"מ) והתפשטותה של תנועת החסידות, ושלח שליחים לקהילות ליטא כדי לעוררן לחידוש המלחמה בחסידים. קהילות רבות פירסמו כרוזים וחרמות ברוח זו והרדיפות החמירו במידה ניכרת ונשאו אופי קיצוני⁸⁰. הנידוי המוחלט בשנת תקמ”א שהיה חריף הרבה יותר מחרם תקל"ב, שביקש לסגור את בתי התפילה החסידיים ולפזר את מנייניהם הנפרדים, הביא לתגובה במחנה החסידי.

על־פי גירסת ויכוח מינסק, שלא מצאתי לה סיוע במקורות אחרים, ניסה ר' שניאור זלמן מלאדי להקל על רוע הגזירה על־ידי ניסיון נוסף להביא לוויכוח פומבי בו יווכחו המתנגדים שטענותיהם חסרות שחר. אולם בשל ניסיונו הכושל בוויכוחים קודמים נקט הפעם בתחבולה. הוא ביקש ליצור מצב שבו חוגי המתנגדים ייזמו את הוויכוח, ולשם כך שלח שליחים חשאיים שהעלימו את חסידותם ודרשו בקהילות כמגידים מתנגדים וייעצו לדרוש ויכוח עם החסידים.

“בחורף תקמ”ב נתייעץ רבנו עם אחיו הרה“צ [= הרב הצדיק] הרי”ל [= הרב יהודה ליב]⁸¹ והר“ר מרדכי על אודות ויכוח עם המנגדים וייסד תעמולה בזה… בסוף חדש סיון שנה זו נסע עוד הפעם לוואהלין לאסיפת החבריא ק[דישא]⁸²… באסיפה זו גילה רבנו את דעתו ע”ד [= על דבר] מצב הענינים בהווה בהנוגע להמנגדים ויחווה דעתו כי ביכולת החבריא קדישא לעמוד בויכוח נגדם… ויספר להם כי הוא יצא במכ[תב] גלוי בנדון זה… אבל לא כן היה דעתם של החבריא הק‘, אשר התנגדו מעודם ע"ז, וידרשו כי יעריכו חרם על המנגדים. אמנם רוב החברים הי’ נגד זה ולפי שעיקר המנגדים ראשיהם ומנהיגיהם הי' במדינת ליטא לכן הסכימו כולם לדעת רבנו לצאת בויכוח עם המנגדים… בחזירתו מאסיפה זו נסע דרך מינסק ויתעכב בה למען סדר את דבר הויכוח עם המנגדים… וזה דבר הסדר: מב' המרכזים שווינציאן וסמיליאן יבחרו ז' או ח' אברכים נקובים בשמותם אשר יסבבו בגלילות וילנא קאוונא, מינסק, ויעשו תעמולה בין המנגדים לדרוש את הכת שיבואו לעמוד לויכוח להשיב על השאלות אשר ישאלו מהם המנגדים מן התורה בראיות ברורות מש“ס ופוסקים. ממרכז דובראוונא יבחרו אברכים… אשר יסבבו בגלילות שקלאו ומאהילוב (רוסיא הלבנה) לעשות תעמולה הנ”ל. ההחלטה הנזכרת הובאה לפעולתה בדיוק, הודיעו למרכזים ויבחרו את הנועדים לנסיעות התעמולה וירשמו להם את מקומות ביקורם ויצאו לדרכם. כחדש ושתים סבבו הצירים במקומות אשר התוו להם, בבואם לאיזה מקום הי' מכינים עצמם בשם “מגידים” וידרשו מעל הבימה במוסר ויר“ש [= ויראת שמים] הי' אומרים חי[דושי] תורה ודרך אגב דברו גם אודות הכת הפורשת כנפיים ואין עצה ואין תבונה נגדה רק לקרוא את ראשי' לויכוח שיענו על דרכיו מש”ס ופוסקים וייעצו אשר צריכים לבוא בכתובים עם ווילנא ושקלאו שיזמינו את ראשי הכת לויכוח"⁸³.

לדברי ההיסטוריון החב“די הכריע הגר”א בעקבות דרישת “מרכזי” המתנגדים בווילנא ובשקלאב “שלא ידרשו ויכוח עם הכת, אבל אם הכת תדרוש אזי מחוייבים ע”פ תורה להשיב להם"⁸⁴.

בחדש אייר תקמ“ג הודיע רש”ז שבשבת נחמו יבוא לעיר מינסק ויתעכב שם כמה שבועות ו“כל אשר לו שאלה או תמיהה על החסידים ומנהיגיהם (אולי צ"ל מינהגיהם) יבוא אליו והוא מוכן להשיב על הכל בראיות מן ש”ס ופוסקים"⁸⁵.

בית הדין של מינסק קבע ויכוח של פלפול בענייני תורה עם רש“ז, דבר שהיה לרצון לו משום שרצה להפריך האשמות המתנגדים בדבר בורותם של החסידים בנגלה וזלזולם בלימוד תורה. בהתוועדות ראשי המתנגדים ביום שקדם לוויכוח התירו את החרם והנידוי משנת תקל”ב שחל על כל תלמידי המגיד והנוהים אחריהם⁸⁶.

בראש בית הדין המתנגדי עמדו ר' צאלקע, מתלמידיו הראשונים של הגר“א⁸⁷, ור' זעמיל סטוצקער⁸⁸ ראש הישיבה בקאבילניק, שהיה אף מקובל ומתלמידיו של ר' יחיאל הלפרין בעל סדר הדורות. לפני הפגישה עם רש”ז נועדו ראשי המתנגדים ולפי תיאורו של ר' יצחק אייזיק מוויטבסק⁸⁹ שהיה באותה עת במחיצת רבו, ר' זעמיל סטוצקער, ראו בוויכוח חלק מן המלחמה בשבתאות: “פתח ר' צאלקע בקול בוכים וידבר לפני הנאספים ע”ד התחדשות כת המינים ואשר מעשה שטן מצליח ונמשכים אחריהם הרבה אנשים וגם הרבה לומדים ויודעי תורה ויר“א על פניהם, ורק בטעות נמשכים אחרי דעות משובשות שלהם ואחד מהנאספים קרא ע”פ את רשימת החטאים של הכת"⁹⁰.

החשד שעלה מן הדברים שהחסידים אינם אלא ממשיכיהם של השבתאים, קיבל חיזוק נוסף בשלב השני של הוויכוח, אחרי שרש“ז עמד בהצלחה רבה ב”בחינה" הלכתית. עם סיום מענהו לשאלות בית הדין, שאל כמוסכם כמה שאלות הלכתיות את חברי בית הדין, ואלה לא מצאו עליהם תשובה. ר' צעלקא פנה אל רש"ז והודיעו במישרין את טענות בית הדין נגד החסידים:

“בשם הבי”ד ובשם הגאונים הנאספים פה הנני דורש מן הרב של הכת שיתן מענה ברורה ע“פ תורה על מנהגים החדשים אשר הנהיג הוא וחביריו, כי חושדים אנו אותם בשרש פורה ראש ולענה הש"צ [= השבתאי צבי] ימ"ש [= ימח שמו]”⁹¹.

ההאשמה בשבתאות לא היתה חדשה ובתעודות מחוגי המתנגדים⁹² ומחוגי החסידים⁹³ נשארו עדויות עקיפות, מרומזות וישירות אודותיה. אין ספק שחשש זה הוא שעמד מאחורי ההתקפות על שינוי המינהגים החסידי. חשש זה הסתבר על רקע קיומם של ספיחי השבתאות בפולין וברוסיה וצמיחת התנועה הפראנקיסטית⁹⁴, אולם בדרך כלל לא הובאו הדברים בלשון בוטה כל־כך אלא ברמזי רמזים, לבד מן הדברים שיוחסו לגאון מווילנא שהובאו במצרף העבודה: “ומפיו הק' שמענו בפירוש על הכת שלכם שהם מכת ש”צ ימ“ש ואסר להתחתן עמכם ולעיין בספרכם כו”⁹⁵.

בכתבי החרמות אין זו הטענה המרכזית וקשה למצוא את עקבותיה בדפוס⁹⁶. המקטרגים נתפסו לשינויי המינהגים מבלי לפרש את הרקע שעמד מאחורי הדברים. ומעניין שבוויכוח בעל־פה, עשר שנים לאחר ראשית הרדיפה המאורגנת, זו היתה הטענה העקרונית שהועלתה. רש"ז סירב לענות על ההאשמה בשבתאות וטען שעל־פי החלטת בית הדין הותנה מראש שהוא צריך להשיב על אשר ישאֵל, ושואליו צריכים להשיב על השאלות אשר ישאַל, משום שביקש שדייניו בוויכוח על מהות החסידות יהיו אלה שיוכלו להשיב על קושיותיו בענייני הלכה:

“על אשר שאלוני כבר עניתי ועכשו הנני מוכן ומזומן לשמוע את אשר ישיבו לי על שאלותי ואח”כ אשיב בעזה“י תשובה ברורה על החשדים שחושדים אותנו ואוכיח אי”ה מן התורה שדרכנו אמת וצדק. אנכי קיימתי פסק בי“ד והנני דורש ע”פ תורה כי גם הצד השני יקיים פסק בי“ד ויענה על כל שאלותי בעניני התורה”⁹⁷.

דברי רש“ז עוררו סערה ומחלוקת בין חברי ביה”ד ולבסוף פסקו שעל שאלות הרב ישיבו בפעם אחרת ובישיבה זו יבררו את דרכי החסידים. רש“ז השיב בעצמו על השאלות ששאל, בביאור קבלי משמו של המגיד ממזריטש, וחברי בית הדין ענו כנגדו: “שדרכי הקבלה הם סכנה גדולה ורבים חללים הפילה… וע”פ הידיעות שישנם אצל הבי”ד נחשדת הכת הזאת בדברים שבות⁹⁸ ולכן מכריזים אנו בשם התורה ובשם גדולי ישראל שהכת הזאת היא נגד התורה"⁹⁹.

פסיקת בית הדין עוררה מורת רוח בשל נסיבותיה ואופיה המתחמק, והביאה לכך שמתנגדים רבים עברו למחנה החסידי. החסידות הרחיבה את תחומי התפשטותה וככל הידוע לנו לא ניסה רש“ז לבוא בדברים פעם נוספת עם ראשי המתנגדים בוויכוח פומבי. סיום הפרשה, כפי שהובא בהתמים, מתאר את ניצחונו של רש”ז ואת משמעותו לגבי התפשטות החסידות:

“החסיד הרי”א [= ר' יצחק איזיק מוויטבסק] מספר בארוכה על דבר התוצאות הגדולות של הויכוח במינסק אשר כ“ק [= כבוד קדשו] רבינו הזקן הפיח רוח החסידות בכמה עשיריות מגדולי הגאונים אשר החליטו לבחור את הזקנים שבהם ולשלחם להגר”א נ“ע לפעול כי יבטל את החרם אשר הכריזו על החסידים ומנהיגם הגאון מליאזנא. ולכל לראש הרכוש הגדול אשר רכש כ”ק רבינו הזקן בויכוח ההוא אשר כארבעים מנינים אברכים אשר רובם היו מבני עליה המפורסמים בגלילות ווילנא, בריסק, סלוצק, מינסק ושקלוב בשם טוב… נצמדו לכ"ק רבינו הזקן מהם אשר באותו מעמד הלכו אחריו לליאזנא ומהם אשר באו אחרי כן ורובם ככולם נספחו לעדת החסידים¹⁰⁰.

ה    🔗

ויכוח מינסק הוא עדות יחידה במינה בספרות החסידית, שלא נותרו בה תיאורים רבים של עדי ראייה, אודות הפולמוס בין החסידים למתנגדים בשנותיו הראשונות.

כאשר אנו באים לבדוק את מהימנות הקונטרס יש להביא בחשבון שההיסטוריונים החב“דים אינם היסטוריונים אובייקטיביים ודרך תיאור הדברים לוקה לעיתים במגמתיות¹⁰¹, לעיתים בהסתמכות על מקורות מפוקפקים¹⁰² ולעיתים בסתירות כרונולוגיות שקשה ליישבן¹⁰³. אולם במיקרה דידן, האדמו”ר יוסף יצחק הסתמך בתיאור פרשה זו על מסורות משפחתיות ועדויות של עדים מהימנים הנוגעים בדבר, הידועים לנו אף ממקומות אחרים, כגון ר' יצחק אייזיק מוויטבסק תלמידו של רש"ז ור' אבא מצאשניק תלמידו של ר' אהרון הלוי מסטארושלה.

סיפורו של ר' יצחק אייזיק מוויטבסק סופר לאדמו“ר יוסף יצחק מפי אביו ר' שלום דובער בשם אביו זקנו ר' שמואל, בנו של הצמח צדק. ר' יוסף יצחק העלה את הדברים על הכתב בשנת תרצ”א וציין ששמע את הדברים והעלה אותם על הכתב בראשונה בשנת תרנ“ח–תרנ”ט בשעה ששמעם מפי אביו, ואביו קיבלם מפי זקנו בשנת תרל“ו. סבו, ר' שמואל, שמע את הסיפור אודות הוויכוח של שנת תקמ”ג מפי ר' יצחק אייזיק עצמו, בשנת תר“ג. ר' יצחק אייזיק סיפר מה שראה בעצמו ומה ששמע מפי דודו ר' זעלמעלא מסטוצק (על־יד מינסק)¹⁰⁴. המקור השני, דבריו של ר' אהרון הלוי מסטארושלה¹⁰⁵, תלמידו המובהק של רש”ז, על ויכוח מינסק הובאו מפיו של ר' אבא מצאשניק¹⁰⁶ שנמנה על זקני החסידים. ר' אהרון היה במינסק בעת הוויכוח כשהיה בן שבע־עשרה לפי עדותו, והתאריכים מתאימים משום שר' אהרון שנולד בשנת תקכ“ו היה בן י”ז בשנת תקמ"ב.

רוב האנשים שנזכרו בוויכוח מינסק ניתנים לזיהוי היסטורי ורוב העובדות ניתנות ליישוב. הקושי העיקרי הוא בתיאור עמדתו של הגאון מווילנא שעל־פי חיבורנו הסכים לוויכוח ואף נטל חלק בבחירת המשתתפים. דברים אלה סותרים את התיאור המקובל של עמדת הגאון שהצטיינה בחריפותה וידוע סירובו המוחלט להידבר עם החסידים ועמידתו בראש הרדיפות נגדם¹⁰⁷.

לא עלה בידי למצוא את זכרו של ויכוח מינסק במקום כלשהו בדפוס או בכתב־יד, להוציא את דבריו של האדמו“ר יוסף יצחק במאמר “אבות החסידות” ובמסורות מאוחרות משמו בספרו של גליצנשטיין ובתעודה שלנו, והעדרו בולט במיוחד במכתבו של ר' שניאור זלמן משנת תקנ”ז למניין החסידי בווילנא שהפציר בו לבוא לווילנא ולהתווכח עם הגאון. רש"ז השיב שטרח רבות בעניין הוויכוחים ולא עלה בידו והוא מנה במכתבו את נסיונותיו בעבר, הזכיר את מסעו לווילנא עם ר' מנחם מנדל מוויטבסק ואת ויכוח שקלאב אולם לא אמר דבר על ויכוח מינסק¹⁰⁸.

יחד עם זאת בשנים אלה התנהלו ויכוחים כדוגמת הוויכוח במינסק בין חסידים למתנגדים כגון ויכוח שקלאב בשנת תקל“ב שהשתתפו בו רש”ז ור' אברהם מקאליסק¹⁰⁹, ויכוח ויטבסק¹¹⁰ בין רש“ז ובית הדין של ויטבסק, שזכרו נשמר רק במסורת החב”דית והוויכוח בפראגה בין ר' לוי יצחק מברדיטשב ור' אברהם קצנלבוגן רבה של בריסק¹¹¹.

אין סיבה להטיל ספק במהימנות התיאור על פרטיו ההיסטוריים ובסבירות קיומו של ויכוח מעין זה ואולי פירסום התעודה יביא לאימותה של פרשה זו ממקום אחר.

 

ויכוח מינסק¹¹²    🔗

(א) עי' בהתמים ח“ב מדף מ”ג עד אחר דף נ“ה, ובחוברת ד' מדף כ”ז עד אחר דף מ“ב, ובחוברת ה' דף ל”ו עד אחר הפסקא הראשונה המסתיימת “תורת החסידות ודרכי החסידים” ואח“כ זה: בעת ההיא¹¹³ סדר רביה”ג¹¹⁴ מכתב כללי ע“ד קביעת מעמד¹¹⁵ להחזקת רבותיה”ק¹¹⁶ שנסעו לאה“ק ת”ו¹¹⁷, ויבחר בג' אברכים בעלי כשרונות וישלחם על המדינה לקבוע המעמדות. ונוסף לזה הושת עליהם במסעם זה לעשות נפשות לחסידות כלו' לעורר ע"ד לימוד החסידות, כי כמעט בכל עיר כבר הי' אז אברך אחד או ב' מאלו אשר כבר ישבו בליאזנא¹¹⁸.

התמסרות בלתי מוגבלת רואים אנחנו בקרב תלמידי רביה“ג, כל צו ופקודה מרבנו נעשה בזהירות ובחריצות היותר נמרצה ובדיוק היותר גדול, ו' מקומות לבחינה¹¹⁹ הגביל רביה”ג בשביל אברכים הרוצים לבא לליאזנא¹²⁰: א) ליעפעל, ב) דוברואוונא, ג) סמיליאן, ד) אוללא, ה) שווינציאן, ו) יאנאוייטש.

בכ“א מהמקומות הללו ישב איש מיוחד מורשה מאת רביה”ג לבחון את האברכים אם מתאימים המה לפי ההוראות שנתן רביה"ג.

בכל מקום בחינה לא יהי' יותר מששה שבעה אברכים, והיו צריכים להתעכב במבחן לא פחות מב' שבועות, ואזי הי' מכתב מהממונה שמתאימים המה.

כל אלו האברכים שישבו בליאזנא בשנת תקל“ו–ז לא הי' להם הרשות לבא לליאזנא על מנת להתעכב שמה כ”א פעם אחת בשנה¹²¹, מלבד את המנין וגבאי המעמדות ימצא מי שהוא מהאברכים שהוא עוסק בתורה ועבודה וראוי לקירוב מיוחד, אזי ינתן להם רשות לבא עוד פעם נוסף במשך השנה.

ע“פ בקשת ג' הצירים הנ”ל ניתן להם הרשיון אשר אם ימצאו בדרכם איזה בחור טוב אשר יחפוץ לנסוע לליאזנא הרשות בידם לקרבו ולמסרו ע"י א' דאברכים מיושבי ליאזנא, ואחר אשר ילמד אצלו כחדש או שנים לתת לו הרשיון לבוא לליאזנא.

ע“ד חג הפסח סידר רביה”ג את תל' החדרים¹²² הנ“ל איש איש על מקומו וענין לימודו, ומן הפסח ועד חה”ש¹²³ הי' על הרוב סגור בחדרו.

עד חה“ש נאסף סכום גדול להחזקת רבותינו שבאה”ק ת“ו, ע”י האברכים הנ“ל אשר הצליחו במלאכתם וקבעו מעמדות, גם רכשו לב הלומדים הרבנים השובי”ם¹²⁴ והמלמדים, ומצאו בתוכם הרבה גדולים וטובים אשר חפצו לנסוע לליאזנא, באופן אשר על חה"ש נאסף בליאזנא קהל רב.

איזה ימים אחר חה“ש ערך רביה”ג הגרלה, מי מהאברכים יזכה בגורל להוליך לאה“ק ת”ו את תרומת הכספים להחזקת רבותינו שבאה"ק, וב' אברכים זכו בגורל זה.

ע“פ הוראת רבנו קובע אחיו הר”ר משה¹²⁵ נ“ע שעור בגפ”ת¹²⁶ עבור הבחורים שבאו ללמוד. בחדש תמוז יצאה כת האברכים הראשונה שבאה <לליאזנא> אחר דחה“פ, ועל מקומה באה כת שני' כחוק הנ”ל אשר רק ב' ג' חדשים יכולים האברכים להתעכב בליאזנא. אחיו של רבנו, הרה“צ מהרי”ל¹²⁷ ור' מרדכי¹²⁸ נ"ע¹²⁹ מנצחים על השגחת והדרכת האברכים ולימודם.

ועיר ליאזנא לבשה צורה אחרת לגמרי¹³⁰, אותם הבע"ב¹³¹ התגרנים הגסים והפשוטים, נהפכו לבני זבולון מחזיקי אהלי יששכר, הבנים הצעירים התחילו לשקוד בתורה, והבנות הביעו חפצן להנשא לבני תורה.

הבחינה הנ“ל עם הד' שנתווספו במשך הקיץ הזה, א) בעשענקאוויץ, ב) קלעצק, ג) קיידאן, ד) מאהילוב, נעשו במשך הקיץ למקומות מרכז אשר משם יצאה הוראה למקושרי רביה”ג בכל המחוזות ההם.

הצירים וכן מורשי המרכזים באים בכתובים ומרציאים מכל הנעשה בכל מקום, והכל בא לידי המורשה הכללי הוא אחי רבנו הרה“צ מהרי”ל נ"ע.

בר“ח מנ”א¹³² הודיעו ע“י הצירים והמורשים אשר האורחים הבאים לליאזנא יכולים להתעכב שם רק שבת אחת, ובחדש תשרי רק על מועד א', ר”ה, יוה“כ, חה”ס, ושמע“צ¹³³ ואפי' אלו שיביאו מזונות עמהם לכל משך ימי היותם בליאזנא אין להם מ”מ¹³⁴ הרשות להתעכב יותר מזמן הנ"ל אם לא מגבאי המעמדות או המנין או מורשה שיותן להם רשיון מיוחד על הזמן הדרוש להם לעניני עבודתם¹³⁵.

על כל צעד הננו רואים את כחו של רבנו בהסתדרות ותעמולה¹³⁶.

התעמולה וההסתדרות לגובה היותר אפשרי במצב העת ההיא, כי כ"א¹³⁷ השתתף בכל לבו ומאודו להביא תועלת לתכלית הנרצה.

ובהגיע חדש תשרי נהרו המונים המונים לליאזנא, מהם בעגלות ומהם רגלי, רבנים, שובי“ם מלמדים, וסתם בע”ב, זקנים בינונים וצעירים, והמורשה הכללי הרה“צ מהרי”ל שם פקודות לשמור על הסדר בדבר זמן דהתעכבות כאמור ויחד עם זה לדעת פרטי מהותו של כאו"א¹³⁸ מהבאים ומה אפשר לפעול על ידו בעירו ומקומו.

(ב) ואין כל פלא אשר התעמולה בחדש תשרי בתוככי קהל גדול שבא מפינות שונות הביא תוצאות טובות בהנוגע להתפשטות לימוד תורתו של המגיד מליטא¹³⁹.

וכרוזא נפיק אשר בחורף זה¹⁴⁰ לא יבא שום אדם לליאזנא עד אחר חה"פ¹⁴¹ חוץ מהאברכים הבאים לקבל סדר בלימוד¹⁴².

איש לא ידע סיבת הדבר אבל לא הרהיבו לשאול מה טעם בדבר, גם אחיו של רבנו כולם כאחד היתה דעתם בטלה לדעת עליון מורנו הגדול כעבדים פשוטים ממש.

ובהגיע חדש מ“ח מסר רבנו פקודות שונות לאחיו הרה”צ מהרי“ל ויסדר את בני החדרים הנ”ל וסדר לימודם של האברכים, ויבחר לו ג' אברכים ויצא עמהם לדרך באמרו אשר בעזה“י¹⁴³ יבא על חה”פ חזרה לביתו לליאזנא.

נסיעתו זו של רבנו הגדול היתה בקשב¹⁴⁴ עם אשר נבחר להיות מסדר כללי¹⁴⁵ של תל' הה“מ¹⁴⁶ נ”ע ולכן עשה מסעו לוואהלין למקום אשר יעדו החבריא קדישא להתועד.

אין אתנו יודע בפרטיות מנסיעה זו, אבל זאת אנו יודעים כי בהתועדות הלזה באו חבריא קדישא¹⁴⁷ בטענות על רביה“ג על אשר סלל לו דרך חדשה לעשות בירורים בקרב הרוצים להתקרב ובוחר רק אלו שיש להם ידיעה בלימוד¹⁴⁸ וגם אלו אי”ל¹⁴⁹ רשות לבא רק למועדים קבועים. לא כן – אענותם¹⁵⁰ – היתה הנהגת מורם ורבם הה“מ נ”ע, ויותר יצא נגדו הרה“ק ר' שלמה מקרלין¹⁵¹, שהי' בקירוב מקום יותר לרוסיא הלבנה, ולכן ידע יותר מכל הסדר שהנהיג רביה”ג.

רביה“ג הרציא בפרטיות מכל אשר הנהיג וסדר והביע דעתו הק' אשר מבלי הכנס בויכוחים על אודות כללות ההנהגה שלפי קבלתו מהה”מ הנה צריכים להגביר עניני הלימוד בהסברא וביאור, הנה במדינת ליטא זוהי הדרך היחידית אשר תביא אל המטרה הנרצית¹⁵².

החבריא קדישא אמנם לא נסתפקו בזה וראו בהנהגתו איזה נטי' מדרך הסלולה לפי קבלתם ויחליטו לכתוב את כל פרשת הענין לחברם הרה“ק רמ”מ מהאראדאק¹⁵³ לאה“ק ת”ו.

כחצי שנה התעכב רבנו בנסיעה זו ויבקר במקומות שונים, וכנראה מאחת מאגרותיו הק' נצטער מאד על הניגוד הפנימי נגד שיטתו האמונה <האמורה>.

אבל נוחם מצא בזה שאיזה מהחברים, ה“ה¹⁵⁴ הרה”ק ר' נחום מטשערנאביל¹⁵⁵, הרה“ק ר' לוי יצחק מבארדיטשוב¹⁵⁶, הרה”ק ר' זושיא מאניפאלי‘¹⁵⁷, ואחיו הרה"ק ר’ אלימלך¹⁵⁸, ועוד כה' ו' חברים החזיקו בדעתו הק', אבל לצערו ראה אשר מעין הקדש מתפרד לנחלים שונים.

בנסיעתו זאת ביקר את היכלי הקדש, ציוני קברי מורנו הבעש“ט והה”מ נ"ע, וסיפורים רבים מתהלכים בקרב החסידים בהנוגע לביקורים אלו.

במסעו זה ביקר רבנו גם את עיר מאהילוב שעל נהר דניעסטר, מקום אשר נתעכב שתי שנים¹⁵⁹ בשעת נסיעת הרה“ק הרמ”מ וסיעתו לאה“ק ת”ו.

ביקור זה גרם לו עונג רב, ותהי לטפה של נופת לצערו הנ"ל, יען כי מצא שם גדולים טובים מגרעיני הזרע אשר נטע שם בהיותו שם בפעם הראשונה וימצא לנכון לייסד שם מרכז ויבחר את א' מג' האברכים שנסעו אתו וישאירהו שמה ויעמיס עליו עבודת הנהלת מרכז זה.

בחזירתו נסע דרך באראנאוויטש, ווילנא, (מבלי להתעכב שמה) שווינצאן, דאנענבורג, פאלאצק, וויטעבסק.

בבואו לשווינציאן שלח את אחד מאברכיו חזרה לווילנא ויצווהו להיות יושב בסתר שמה¹⁶⁰ ולומד עם שנים אברכים מקומיים אשר נתקשרו לרביה"ג.

ואת האברך השני שיגר לליאזנא עם מענה לאחיו הרה“צ מהרי”ל¹⁶¹ על מכתבו ממצב האברכים היושבים בליאזנא והידיעות שנתקבלו במשך החורף מכל המרכזים.

כנראה מאחת מאגרות ק' של רבנו הסבו לו הידיעות שקבל מהגרי"ל עונג לרבנו, במכתבו הוא מתאר במלות קצרות את התלאה אשר מצאתהו בדכו¹⁶² בענין הכללי (הכוונה על הידיעה של החבריא הנ"ל) והמצב הטוב שמצא בטערקיש מאהילוב ואשר הידיעות שקבל הביאו לו קורת רוח והתעכבותו בשווינצאן מפיגה צערו.

ע“י הציר האברך הנ”ל הוא מודיע לאחיו כי יבוא לביתו רק ימים אחדים לפני החג, ומזרז להשיב למרכז דובראוונא את הסכמתו לעשות מרכז חשאי בשקלאוו, ולמרכז סמיליאן את הסכמתו לעשות מרכז גלוי בדיסנא, ויצווהו להודיע ולפרסם אשר אורחים לא יבואו לליאזנא עד חה"ש הבא עלינו לטובה.

בבואו לליאזנא מצא את תל' ב' החדרים הנ"ל במצב טוב, את הסדר אשר מסר להם בלימוד שמרו בדיוק.

(ג) וידיעה נתקבלה אשר השלוחים, ב' האברכים שהובילו הכסף לאה“ק נוסעים חזרה ובידיהם מכתבי ק' מרבותינו שבאה”ק, ואשר על חה"ש יבואו לליאזנא.

הידיעה הלזו פרשה לה כנפים וכרוזא נפיק לכל גבאי הקדש אשר ישתדלו לגבות את המעמדות, וכסף התרומה יביאו על חה“ש הבע”ל לליאזנא ואשר אחרי חה“ש ישלחו שלוחים נוסעים לאה”ק פעם שני.

אזרחי עיר ליאזנא קבלו בשמחה רבה את פני רבינו, והרבה מאנשי העיר שמו לבם לקחת להם חתנים מהאברכים הלומדים, ולפי המסורה הנה הי' במשך הקיץ הזה כארבעים חתונות, והם הם ראשי האבות משפחות החסידים בניהם ואנשי מעשה בעיר ליאזנא בדורות הבאים.

בבוא המשולחים מאה“ק הביאו מכתבי ברכה מאת הרה”ק הרמ“מ נ”ע ומכתבי סדר בהנהגה והדרכה, מחיזוק כללי לרביה“ג¹⁶³, וכנראה אשר זה התייחס יותר אל התמנותו של רביה”ג בתוך מסדר כללי.

המשולחים סיפרו אשר בבואם לחוף נהר הדניעסטר פגשו בב' אנשים מתכוננים לעלות לאה“ק ת”ו ויספרו כי נוסעים המה בשליחות אל הרה“ק הרמ”מ וכי מובילים המה… מכסף התרומה מגליל וואלין¹⁶⁴.

לפי הסדר שהוחלט באסיפת החבריא קדישא בשנת תקל“ז¹⁶⁵ בשעת קבלת ברכת פרדה מאת חברם הרה”ק הרמ“מ הנה: א) כולם מקבלים עליהם לכלכל את רבותינו הנוסעים לאה”ק ומשפחותיהם, ב) כל חבר מהחבריא הוא נשיא במקומו ובגלילו, ג) רבנו הגדול נכתר¹⁶⁶ לנשיא ליטא והמרכזים מהאראדאק, פאלאצק, קאליסק, וליובאויטש נמסרים לו, ד) רביה“ג נתמנה לנשיא הנשיאים – בהנוגע לתמיכת רבותינו שבאה”ק¹⁶⁷, וגם למסדר החבריא על משך ה' שנים.

ובנסוע הצירים בפעם הראשונה – בשנת תקל“ח – עם כסף התרומה סרו לעיר טשערנאביל אל הרה”ק ר' נחום, כי אליו הובאו כספי התרומות מגליל וואלין עם רשימות המתנדבים ומשם נסעו לדרכם לאה"ק.

ולכן הידיעה מנסיעת צירים מיוחדים מוואהלין לאה“ק עשתה רושם עז, אבל מ”מ¹⁶⁸ הסדר לא הופרע והכל נעשה במועדו, הרבה מגבאי המעמדות באו בעצמם לליאזנא ויביאו אתם את כספי המעמדות עם הרשימות, ואלו שלא יכלו לבא בעצמם שלחום ע“י נוסעים ובזמן המוגבל היתה ההגרלה, ויסעו הנוסעים דרך וואלין כדאשתקד ויבואו עד טשערנאביל, והי' מחסור בכסף התרומה (?) מצב הדברים בתוככי החבריא קדישא ציער את רבנו מאד ויבא בכתובים את חבריו הצדיקים (הרמ"נ)¹⁶⁹ הרלו”י¹⁷⁰ וכו' ויגלה להם את עצרו¹⁷¹ הפנימי.

בא' מאגרות הק' הוא כותב: לבי יעצבני על הידיעה (הדעה) הקלה כי רק הצדיק הוא מעלה הכל לגבוה¹⁷², ושכנתי בתוכך¹⁷³, ועמך כולם צדיקים כתיב¹⁷⁴. דעתי חזקה כי החובה להורות דרך לרבים¹⁷⁵, בצורנו אבטח, וממנה לא אזוז חי נפשי אשר פה היא דעת עליון עוזרנו <מורנו> נ“ע. ומורנו הרה”ק הרמ“נ מטשערנאביל כותב במרירות על הפירוד אשר נראה בין החבריא ועל אשר… החברים מתרברבים, והוא מגלה דעתו הק' ודעת קדש חבריו – כי”ב – איש מחזיקים בשיטת רבנו בשינויים קטנים, ומבקש את הרה“ק הרמ”מ שיחווה דעתו הק' ואשר כדי¹⁷⁶ שישלח ציר מיוחד בשביל זה.

כנראה מאגרות הק' של רבותינו שבאה“ק, מיהרו אז להודיע להרה”ק ר' ישראל פאלאצקער¹⁷⁷ אשר יסע לליאזנא וליובאויטש (להרה"ק ר' יששכר דוב מליובאויטש)¹⁷⁸ ושניהם יתחברו עם רביה“ג ואתם עמם כל בני החבריא הק' שמחזיקים בשיטת רביה”ג להכריע את המיעוט המנגד.

רוב הבאים לליאזנא על הימים הנוראים מהחגים הי' רבנים, שובי“ם, מלמדים ובני תורה, כל אחד הביא עמו חבילות חבילות של שאלות ושאילת עצות שלו ושל אנשי ביתו בהנוגע לצרכיהם הגשמיים, רביה”ג ממאן לענות על רוב השאלות ואומר כי עיקר עסקו הוא בהנוגע לתורה ודרכי עבודה ויצו להודיע ולפרסם אשר אלו הדורשים עצות בדברים גשמיים לא יוציאו תוצאות לבוא לליאזנא כי לא יענה להם.

כל תשומת לבו הוא נותן אל האברכים והצעירים ובמשך שלושת השנים תק"מ–ג עשה נסיעות קצרות בגלילו ויתעכב בכל מקום כשבוע ויותר.

בעת ההיא נתרבו יושבי הכפרים ומחזיקי בתי מלון על פרשת הדרכים ובאם הדרך – קרעטשמעס¹⁷⁹ – וישלח רבנו הגדול שלוחים לכל הישובים לפקח על לימוד הנערים ועשרות אברכים הוא עושה למלמדים בכפרים וישובים ויסדר להם את אופן עבודתם בכפרים ויגביל את משכורתם, ויצווה על יושבי הכפרים וישובים למלאות <זאת>.

(ד) באחת מאגרות הרה“צ הגרי”ל אחי רבנו למוכסן אחד אשר החזיק ב' כפרים ג' נהרות וז' קרעטשמעס, הוא כותב אשר רביה“ג מצווה עליו שכל הארענדעס¹⁸⁰ יתן רק ליהודים ואשר לא יסתפק בזה שיש בישובו מנין וגם שוב ומלמד רק הוא מחוייב לסדר עם שכיריו שבכל ישוב יהי' אברך שילמוד עם הנערים ושיתנו לו עבו”ז¹⁸¹ דירה והצטרכותו ובגלל זאת יברכהו ה', ומכלל הן אתה שומע לאו.

במשך ג' שנים הללו הצליח רביה“ג מבית ומחוץ, בליאזנא ישבו מספר גדול של אברכים בסדר הרגיל, המרכזים עבדו בחריצות גדולה, ובהרבה עיירות כפרים וישובים וקרעטשמעס ישבו רבנים שובי”ם ומלמדים וכ"א מלא את תפקידו.

בשנה ההיא כבר הי' לו לרביה“ג איזה מאות תלמידים מהאברכים אשר ישבו חליפות כאמור, משנת תקל”ו ועד תק“מ ועד בכלל, וגם אורחים הבאים אף שאינו משיב על שא' גשמיות אבל בענינים רוחניים הוא מחווה דעתו הק' כאמור במכ' קדשו לאנ”ש דאושאץ משנת תק"מ¹⁸².

אחדים מחסידי הרמ“מ מהאראדאק¹⁸³ והר”א מקאלישק¹⁸⁴ שהי' רגילים לקירוב גדול, ואשר העיקר שם הי' זקנים ואת הצעירים האברכים לא היו מכניסים בשעת אמירת תורה, לא יכלו לסבול את הסדר החדש של רבנו לקרב בקירוב גדול את הצעירים והאברכים¹⁸⁵.

בין האחדים הללו הי' גם בעלי צורה ומביני מדע אשר שגו ברואה ובלא נתכוון נעשו סעד לאלו אשר התחילו לנגד לרבנו, וא' מהם הי' חיים הנזכר במכ' רבנו לאנ"ש דאושאץ (נדפס בספר בית רבי)¹⁸⁶.

בינתיים נתחדדו מאד היחוסים בין המנגדים והחסידים, כי החרמות שנעשו בווילנא, בזעלעוו¹⁸⁷ (על היריד באסיפה גדולה שהיתה שם) מינסק¹⁸⁸, בריסק¹⁸⁹, סלוצק¹⁹⁰, שקלאוו¹⁹¹ ועוד נתפרסמו בכל המקומות והתחילו להראות פעולתן.

בחורף תקמ“ב נתייעץ רבנו עם אחיו הרה”צ הרי“ל והר”ר מרדכי על אודות ויכוח עם המנגדים וייסד תעמולה בזה כאשר יסופר להלן, ובסוף חדש סיון שנה זו נסע עוד הפעם לוואהלין לאסיפת החבריא ק‘¹⁹² שהוגבלה להיות באמצע חדש תמוז, בנסיעה זו התעכב רבנו בוואהלין רק כב’ שבועות וימהר לחזור הביתה.

באסיפה זו גילה רבנו את דעתו ע“ד מצב העניינים בהווה הנוגע להמנגדים¹⁹³ ויחווה דעתו כי ביכולת החבריא קדישא לעמוד בויכוח נגדם, ואשר לבו סמוך ובטוח בחסדי השי”ת ובזכות מורנו הבעש“ט והה”מ נ"ע שינצחום ויספר להם כי הוא יצא במכ' גלוי בנדון זה.

אלו מהחבריא שהי' מחזיקים מכבר בשיטת רבנו בשמעם פרטי הרצאת רבנו בהנוגע להתפשטות לימוד החסי' בקרב האברכים והצעירים, אף כי לא הי' שלמים אתו עמו בכל פרטי עניני ההדרכה לגלות ריבוי האור כזה לצעירים מ"מ שמחו מאד בשמעם, וגם הגיעו אליהם שמועות טובות מטערקישע מאהילוב, מיאסי, וקאלארעסט אשר גם שם נתפשט לימוד החסידות בקרב האברכים.

אבל לא כן הי' דעתם של החבריא הק‘, אשר התנגדו מעודם¹⁹⁴ ע"ז וידרשו כי יעריכו חרם על המנגדים¹⁹⁵, אמנם רוב החברים הי נגד זה ולפי שעיקר המנגדים ראשיהם ומנהיגיהם הי’ במדינת ליטא לכן הסכימו כולם לדעת רבנו לצאת בויכוח עם המנגדים, ובפרט לאחר שעשה מעשה.

באסיפה ההיא דנו ג“כ ע”ד תמיכת רבותינו שבאה"ק ויחליטו אשר גליל וואהלין ישלחו את כספי התרומה בפני עצמם.

בשנה זו נגמרו הה' שנים של התמנות רבנו בתור מסדר כללי¹⁹⁶ וימאן רבנו לקבל עליו עוד הפעם התמנות זו מבלי הבט על הפצרת חבריו הרה“ק הרמ”נ מטשרנאביל ועוד.

(ה) בחזירתו מאסיפה זו נסע דרך מינסק ויתעכב בה למען סדר את דבר הויכוח עם המנגדים כפי אשר סדר עוד בחורף העבר עם אחיו הנ"ל, וזה דבר הסדר:

מב' המרכזים שווינציאן וסמיליאן יבחרו ז' או ח' אברכים נקובים בשמותם אשר יסבבו בגלילות ווילנא, קאוונא, מינסק ויעשו תעמולה בין המנגדים לדרוש את הכת¹⁹⁷ שיבואו לעמוד לויכוח להשיב על השאלות אשר ישאלו מהם המנגדים מן התורה בראיות ברורות מש"ס ופוסקים.

ממרכז דובראוונא יבחרו אברכים נקובים בשמותם אשר יסבבו בגלילות שקלאוו ומאהילוב (רוסיא הלבנה) לעשות תעמולה הנ"ל.

ועל שבת נחמו יבואו שלושת אברכים – המפורשים ברשימה – למינסק בחשאי ויחכו על ביאת רבנו בחזרתו מוואהלין.

ההחלטה הנזכרת הובאה לפעולתה בדיוק, הודיעו להמרכזים ויבחרו את הנועדים לנסיעות התעמולה וירשמו להם את מקומות ביקורם ויצאו לדרכם.

כחדש ושתים סבבו הצירים במקומות אשר התוו להם, בבואם לאיזה מקום הי' מכינים¹⁹⁸ עצמם בשם “מגידים” וידרשו מעל הבימה במוסר ויר“ש¹⁹⁹, הי' אומרים חי' תורה ודרך אגב דברו גם אודות הכת הפורשת כנפי‘²⁰⁰ ואין עצה ואין תבונה נגדה רק לקרוא את ראשי’ לויכוח שיענו על דרכיו <דרכיהם> מש”ס ופוסקים, וייעצו אשר צריכים לבוא בכתובים עם ווילנא ושקלאוו²⁰¹ שיזמינו את ראשי הכת לויכוח.

התחילו מתקבלים ידיעות אשר מכמה ערים ועיירות כותבים לווילנא ושקלאוו בדרישה להזמין את ראשי הכת לויכוח במקום אשר יגבילו ראשי המנהיגים בווילנא ושקלאוו. המרכזים החשאים שבווילנא ושקלאוו²⁰² הודיעו אשר בין המנגדים שם שערורי' גדולה כי נתקבלו הרבה מכתבים מקהלות רבות הדורשים להזמין את החסידים לויכוח, וכבר ערכו כמה אסיפות בנדון זה ועדיין לא באו לידי שום החלטה.

אחר חה“פ נתקבלה הידיעה ממרכז החשאי דווילנא אשר שקלאוו היא נגד ויכוח עם הכת וווילנא להיפך היא עבור הויכוח, והגר”א²⁰³ ז“ל הכריע אשר לא ידרשו ויכוח עם הכת, אבל אם הכת תדרוש אזי מחוייבים עפ”י תורה להשיב להם²⁰⁴.

הי' אחדים אשר יעצו לדרוש מאתם בכתב וגם החסידים ישיבו בכתב, ובכן יהי' מפורסם בכל העולם מעשיהם הלא טובים כי בכתב יכולים לכתוב כ"מ שאומרים עליהם מבלי לחקור אם אמת הדבר או שקר, ובטח לא ידעו החסידים מה לענות כי מניין יודעים הם גמרא.

הצעה זו נשלחה לשקלאוו ואחרי אסיפה שדנו בזה בכובד ראש השיבו בשלילה מב' טעמים: א. שיכולים לכתוב רק מה שנודע בבירור וחלק גדול הוא שקר כי הם קרובים יותר אל מקומות החסידים ויודעים כי במה שאומרים עליהם יש חלק דברים של שקר ויש דברים שיש בהם קורטוב של אמת והשאר הגזמה; ב. כי בין החסידים ישנם מופלגים בתורה ובקיאים בבבלי וירושלמי וכו'.

בחדש אייר ממלא רבנו ידי אחיו הרה“צ מהרי”ל להודיע לאנ“ש²⁰⁵ כדברים האלה: כי לבו ידאב במאד על מצבם של אנ”ש הקשה מרוב הרדיפות²⁰⁶ וידוע הוא ברור כי רק דיבה הוציאו עלינו לפני שרי תורה ואשר ע“כ החליט לפנות בכתב כללי לכל הקהלות אשר על ש”ק נחמו יבוא לעיר מינסק²⁰⁷ ויתעכב שם שבועות ב' או ג' וכל אשר לו שאלה או תמיהה על החסידים ומנהיגיהם יבוא אליו והוא מוכן להשיב על הכל בראיות מן ש"ס ופוסקים. ידיעה זו נשלחה מיד לכל המרכזים ועל ידם לכל הישובים והקיבוצים ובמשך כאיזה שבועות נודע <הדבר> בכל המקומות.

המרכזים החשאיים מווילנא ושקאלוו הודיעו כי הידיעה ע“ד הויכוח במינסק הלמה ראש בעלי הריב. אמנם הגר”א הגיד דעתו²⁰⁸ שצריכים לשלוח צירים בעלי דעה ויצווה להודיע בשמו לשקלאו שצריכים להתוכח.

על חה“ש באו הרבה אורחים מפינות שונות וכולם כאחד ספרו דבר הרדיפות הגדולות מן המנגדים על אנ”ש וגרמא בנזיקין בעניני פרנסה²⁰⁹.

(ו) גם גבאי הקדש של צדקת אה“ק התאוננו כי לרגלי המצב הקשה בפרנסה חסר הרבה לעומת השנה העברה, דבר שגרם צער גדול לרבנו ויעשה לע”ע²¹⁰ הלואה מיחידים למען מלאות את הסכום החסר ושילח בידי הצירים לאה"ק.

אחר אשר שלח את השלוחים עם כסף התרומה לאה“ק ת”ו יצא לדרכו לאסיפת וואהלין כנ“ל ויסע בחזרה דרך מינסק כאמור, בבואו למינסק מצא כבר הרבה אורחים מהמנגדים אשר באו אל הויכוח, גם קבל הזמנה מבית הקהל לבוא לעמוד בדין, וימאן רבנו לבוא לבית הקהל ויאמר כי יבא לאחד המקומות אשר הרבה אנשים יוכלו להיות נוכחים, בעת הויכוח ועפ”י הוראת בי"ד הוגבל מקום הויכוח לאחד הבתי כגסיות.

רבנו פנה אז אל הבי“ד בבקשה היות שא”א להתווכח עם קהל גדול של מאות אנשים, אשר ע"כ הוא מציע אשר המתווכחים יהיו רק אלו אשר ישיבו לו על הקושיות שיציע להם באיזה סוגי' ויפרשו לו הדברים כראוי המה יהיו המתווכחים.

הבי“ד ענה כי יעיינו בדבר, ויקראו לאסיפה חשאית ואחרי משא ומתן ארוך החליטו אשר תחילה ישיב רבנו על השאלות אשר יציעו לפניו ואח”כ יוכל רבנו לשאול את שאלותיו בדברי תורה. בינתיים באו למינסק איזה מאות איש ממקושרי רבנו ממקומות רחוקים לבד מהמרכזים הקרובים, ורבנו הגיד לפניהם תורה בבית הכנסת ובהיות הבית כנסת פתוחה לכל, באו לשמוע גם הרבה מהמנגדים ובהם כאלו אשר קוו שיוכלו למצוא בדבריו משהו להתגולל עליו.

התורה פעלה רושם רב על כל השומעים והמנגדים לא מצאו ידיהם ורגליהם, והתפשטה השמועה בעיר כי ראש הכת אמר תורה משיחתן של שרפי קדש והלהיב את כל הלבבות וכה נתגלגלו הדברים מפה לפה, וכל אחד הוסיף נופך משלו עד שהגיעו הדברים לנוסח כזה שהרב של החסידים בעת אמירתו תורה נראו שרפי מעלה עד כי היו כאלה שנלהבו באש של מעלה פתגם בפי ההמון התחיל מהלך שהרב דחסידים הוא בע“ש²¹¹ ומשמשיו שרפי קדש. אבל הלומדים ובני תורה רוח אחרת היתה אתם שמיעת התורה פעלה עליהם באופן נפלא ובתוך הגיעה תשובת הבי”ד אשר אחר שבת קדש יובחרו סגל חבורת לומדים אשר יבחנו את הרב בסוגיות שונות.

במינסק לא הי' עדיין מנין של אנ"ש ולפי שבעת ההיא כבר הנהיג רבנו את נוסח התפלה שלו²¹², מצאו פרנסי הקהלה לנכון לתת מקום לתפלה לרבנו ולהאורחים שבאו עמו שיוכלו להתפלל שם כחפצם.

במינסק הי' מתפללים וותיקין ולכן לעת תפלתו של רבנו, בשעה התשיעית כבר היו המתפללים אחר סעודת ש"ק, ויתקבץ קהל רב לשמוע אל הרינה ואל התפלה של רבנו הגדול והחסידים.

רבנו הגדול התפלל וגם קרא בתורה בעצמו והי' דיקן גדול גם בניגוני הטעמים מה שהפליא את השומעים.

על הרוב הי' רבנו הגדול קורא בתורה בעצמו בנגינה מדוייקת בדקדוק רב לפי חוקי הדקדוק, מספרים אשר אף כי מבטאו הי' אשכנזי ולא ספרדי מ"מ הי' ניכר במבאטו²¹³ הבדל בין ע' לא' ובין ח' לכ' כדרך הספרדים.

בעת קריאתו בתורה הי' עומד לימין מכוסה בטליתו על פניו ולא היו רואים רק הדיקנא קדישא והעולה לתורה הי' עומד לשמאלו, מספרים אשר לפעמים הי' מגביה טליתו ומסתכל בהעולה לתורה, כמה פעמים אירע שהעולה הי' מתעלף מרוב פחד.

חסידי רביה“ג היו מספרים שמי שזכה להיות מהקרואים בתורה כאשר רביה”ג הי' קורא בתורה זכה לאור גדול.

המנין של רבנו הי' מתפלל מלה במלה, תפלת החול היתה נמשכת כשעה וחצי ולפעמים שעה ושלישית רבעי שעה ותפלת ש"ק כפליים ויותר מלבד זמן קריאת התורה.

הסדר היפה, המשמעת של החסידים והמקיף הכללי של התורה והעבודה עשה רושם גדול על הקהל שנאסף לראות ולשמוע מהנעשה בבית הכנסת שרביה"ג מתפלל בו.

במשך יום הקיץ הארוך נתפשטה השמועה בעיר ואין כל פלא אם לעת סעודה השלישית נתקבץ²¹⁴ גדול אשר לא הכילו כותלי ביה“מ²¹⁵ ועוד טרם בא רביה”ג החליטו להוציא את הבימה מבית הכנסת למען יוכל כל הקהל לשמוע את תורת רבנו, רבים מהנאספים מחו נגד זה ואמרו שאין לעשות כן בשבת מפני טלטול, משא, ואוהל, אבל מרוב הנאספים לא נשמע קולם, וכעודם מדברים והבימה כבר נשאת החוצה.

מהחסיד ר' אבא ז“ל מצאשניק²¹⁶ שמעתי אשר אביו²¹⁷ ראה <כמה> פעמים את רבה”ג ואח“כ הי' מקושר לבנו כ”ק אדמו“ר האמצעי²¹⁸, וחותנו הי' מקושר להרה”ק ר' אהרן מסטארישטעלע²¹⁹.

(ז) ר' אבא זה בהיותו בן י“ב שנים נתארש, וכאשר הגיע לבר מצוה לקחו המיול”ח²²⁰ לסטארשעלע ולפי שחותנו הי' מקורב גדול שם לכן²²¹ גם הוא להתקרבות.

מענין מאד סיפורו על דבר היותו בפעם ראשונה ביחד עם המיול“ח אצל הרה”ח²²² ר' אהרן זצ“ל הנ”ל.

דבורו של ר' אהרן – סיפר ר' אבא – הי' להבת אש וכאשר הי' מזכיר שם רביה"ג הי' עומד מלא קומתו וזמן פסק מלדבר מרוב דביקותו.

את התורה שאמר הרה“ח הר”א²²³ זצ“ל אינו זוכר וגם לא הבין אותה כ”א ראה ושמע ולפי דבריו “האט זיך אריינגיזעצט יר”ש אין הארצען"²²⁴.

וכשנכנס עם המיול“ח אל הרה”ח הר“א זצ”ל סיפר להם הרה“ח הר”א “ווען מיר זיינען גיווען זיבעצען יאהרן האבען מיר זוכה גיווען צו זעהן דעם הייליגען רבי’ן, מיר זיינען גיווען פון דער חברי' וועלכע זיינען גיקומען קיין מינסק און האבען זוכה גיווען צו זעהן דעם רבי’ן אין דעם מעמד ומצב פון א שר צבא ד'²²⁵ והתלהב ורץ בחדרו אנה ואנה ודבר לעצמו, געטליכקייט, הייליגקייט²²⁶, איי איי וכה שההה²²⁷ זמן ארוך ואח”כ המשיך סיפורו ע"ד הויכוח אז במינסק.

טויזנטער מענטשען זיינען דאן געויען אין מינסק אופין שול הויף²²⁸ און ווען דער הייליגער רבי איז ארויף אויף בימה איז גיפאלען א פחד אלקי אויף אלעמען און מען איז גישטאנען אזוי ווי די אידען זיינען געשטאנען לעבען בארג סני²²⁹.

און – סיפר ר' אבא בשם הרה“ח ר' אהרן – ווען דער רבי האט אנגיהובען די תורה מיט די וערטער שמע ישראל איז דער גאנצער שול הויף גיווען פארחאפט פון דער הייליגער התלהבות, דאם רבינ’ס אויסזען און זיין קול זיינען גיווען מאוייס' דיג און אויף אלעמען איז געפאלען א אימה ופחד של יר”ש²³⁰.

בשנת תרס“ד באחד הימים בהיות רוחו של ר' אבא טובה עליו נתן לי העתקה מן הדרוש שאמר אז רביה”ג במינסק כפי אשר מצא בהניירות של עזבון חותנו ז“ל שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, שמע ישראל א איד דערהערט אז הוי' אלקינו, אז כחנו וחיותינו איז שם הוי', יו”ד חכמה, ה' בינה, ו' מדות, ה' מלכות, ה' אחד ווי אלץ איז מיוחד באחדות גמורה.

נאר דאס איז דאך אלץ מצד הנשמה וואס איר השגה איז ראי' אלקות במוחש, אבער אז די נשמה קומט אראפ אין גוף, און אפי' אז מוחו איז ממולא מיט תורה איז דאס אלץ אין השגה²³¹, איז די עצה היעוצה תשובה לאהפכא חשוכא דהשגה לנהורא דהתפעלות הלב.

וכאשר יתבונן האדם שנשמתו והוא שליחי הקב“ה להאיר את חשך העב הכפול ומכופל דעוה”ז²³² הגשמי ולעשותו בעבודתו בתורה ותפי' וקיום המצוות באהוי“ר²³³ לכלי לאלקות כדכתיב נר הוי' נשמת אדם²³⁴, כמו שהנר מאיר חשך הבית, כן הנשמה ע”י העבודה דתומ“צ²³⁵ מאיר חשך העולם, וע”ז כתיב והי' ברכה בקרב הארץ²³⁶ להמשיך בחי' ברוך הוי' מן העולם להיות גילוי שם הוי' מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, וגילוי זה הוא שיהי' התפעלות²³⁷ בלב האדם מקרב איש ולב עמוק לצאת הנפש מנרתיקה ולהיות כלתה נפשי להוי' וזהו הוי' אחד.

וכאשר האדם יעמיק דעתו שעה ארוכה כי מצד הנשמה אין שום מניעה בעבודה זו אלא שגופו החומרי ושכלו הגס והקר מעכבו, ויעמיק להתבונן בגודל עונש של שליח המלך שמעוות שליחותו וגודל עוצם ההיזק שגורם בכל עניני המלוכה ובפרט בשליחותו של ממה“מ²³⁸ הקב”ה אשר בגלל זאת יתרחק מהיכלא דמלכא עילאה ויבלא²³⁹ בגלגולים רבים, ואז עוד כולי האי ואולי, וכתיב היום לעשותם²⁴⁰ הנה יתלהב ויתלהט בלהבת שלהבת בצעקה פנימית אליך הוי' נפשי אשא²⁴¹ ושב ורפא לו²⁴².

החסיד ר' אבא כשהי' מספר לי²⁴³ סיפור זה, הי' מתלהב כולו והי' אומר כי אף שאח“כ זכיתי לראות את אדמוהא”מ²⁴⁴ ולהתקשר לאדמו“ר בעל הצ”צ²⁴⁵ מ“מ לעולם לא אשכח את אשר ראיתי ושמעתי אז מפי החסיד – א חסיד, א צדיק, א קדוש וטהור, אבער ניט קיין רבי²⁴⁶ – הר”ר אהרן, כשחזר את מא' רביה“ג הנ”ל, הי' בשעה ההיא כמו בשמעו דבר ה' יוצא מפי קדש הקדשים רביה"ג, וכאשר סיים <ר' אהרון> את המא' אמר און פון יעמולט אן זיינען מיר צוגיבונדין²⁴⁷ בקשר של קיימא.

ש“ק ההוא טיהר את האויר במינסק ופעלה השפעה מרובה על כל הקהל וביותר על בני התורה, וביום הראשון יצא כרוז מטעם הבי”ד כי ביום השלישי יהי' ויכוח של פלפול בעניני תורה עם רבם של הכת.

(ח) הרה“צ ר' יצחק אייזיק²⁴⁸ בהר”ד²⁴⁹ ז“ל – נולד בסמילאוויטש בשנת תקכ”ח והי' רב ואב“ד בעיר וויטעבסק ונפטר שם בן צ”ח שנה בשנת תרכ“ו, וכ”ק אאזמו“ר²⁵⁰ מוהר”ש²⁵¹ נסע לווטעבסק ללוותו לבי“ע²⁵² כי ידידות גדולה היתה ביניהם – סיפר להוד כ”ק אאזמו“ר מוהר”ש אשר אז בשנת תקמ“ג הי' הוא בן ט”ו שנה והי' ת' מובהק אצל הראש־ישיבה ר' זעמיל סטוצקער²⁵³ – מי הוא לא אדע, כ“ק אאזמו”ר הי' מספר שכשהי' ר' אייזיק הנ"ל מזכירו פלעגט ער זיך פארגיין²⁵⁴, (להעיר שבקובצי התמים במאמרי אבות החסידות שם באריכות יותר)²⁵⁵ – ומפני שהי' מן התל' המובחרים אצלו לקחו ר' זעמיל אתו יחד עם עוד חמשה תל' לנסוע למינסק אל הויכוח, ר' זעמיל כבר הי' אז זקן בן שמונים וגאון מפורסם, ומבלי הבט על זקנותו נסע יותר על מאה וויארסט בכדי לנסות את רבן של הכת.

אם יזכני השי“ת – אמר לתלמידיו – להציל את רבן של הכת מרשת של מינות שנפל בה בטעות – כי לפי התורה שאומרים בשמו ניכר שהוא למדן ורק מעשה שטן הוא שנפל למינות – אז בבואי לעוה”ב אדרוש עוד נתח לויתן בעבו"ז²⁵⁶.

בבואינו למינסק – סיפר הרה“ח ר' אייזיק לכ”ק אאזמו“ר – כבר הי' שם הרבה אורחים שבאו עפ”י צווי הגר“א וקריאת חכמי מינסק, וכן הרבה מהחסידים, וביום ב' לביאתי בא גם רביה”ג אבל היתה אזהרה גדולה אלינו שלא ללכת אליו ולא להפגש עם אנשיו, והעובר יוקנס²⁵⁷.

ביום השני היתה התועדות גדולה מן האורחים הגאונים, והזקנים שבהם ישבו בראש, בין הזקנים ביותר: – הרה“ג ר' אייזיק הי' קוראם בשם ולא אדע אם ביאר גם מהותם, אנכי קבלתי רק השמות הללו, – ר' צאלקע, ר' שמעו’לע, ור' זעמיל הנ”ל, ר' צאלקע הי' מהלומדים הראשונים אצל הגר“א²⁵⁸ בהיותו צעיר לימים, הי' בקי בש”ס רש“י ותוס' בע”פ באותיותיהם ממש, והי' קצר הראות ורוב לימודו הי' בע“פ בקול ובזמרה כקורא בספר, ר' שמעון’לע הי' בקי בבבלי בטוב אמנם עיקר גאוניותו הי' בירושלמי ורמב”ם וגם הי' בעל סברא גדול, ור' זעמיל נוסף על גאוניותו וגודל שקידתו הי' איש תמים, לא הי' מסתכל חוץ לד' אמותיו ולא שח שיחה בטלה מימיו, ר' זעמיל – סיפר הרה"ג ר' אייזיק – הי' בקי גם בקבלה כי ישב כחמשה שנים בתור פרוש בישיבתו של הגאון ר' יחיאל בעל סדר הדורות במינסק²⁵⁹ ולא עברה עליו לילה א' שלא הי' קם לחצות, ומשבת לשבת לא טעם טעם בשר.

על ההתועדות הנ“ל התירו ראשית כל הנידוי שנידו בשנת תקל”ב²⁶⁰ את כל תל' הה“מ ממיעזריטש וכל הנוהים אחריהם, אח”כ פתח ר' צאלקע בקול בוכים וידבר לפני הנאספים ע“ד התחדשות כת המינים²⁶¹ ואשר מעשה שטן מצליח ונמשכים אחריהם הרבה אנשים וגם הרבה לומדים ויודעי תורה ויר”א²⁶² על פניהם ורק בטעות נמשכים אחרי דעות משובשות שלהם, וא' מהנאספים קרא ע"פ את רשימת החטאים של הכת.

ושלוחים באו מן הבי“ד ויודיעו להועידה מהנעשה בעיר, כי הרבה בני תורה אימשכי אבתרייהו ואשר הרב של הכת אמר תורה ב' פעמים, והראה מעשה כשפים כי בעת אמירתו נראו מלאכים, גם ישנם עדים כי חללו את הש”ק בפרהסיא כי טלטלו את הבימה מביהכנ"ס אל החצר.

ר' זעמיל בכה בכי רב על הצרה הגדולה, אח"כ החליטו מי ומי יהי' הבוחנים את הרב בלימוד ויסדרו את כל דברי הנסיון שיבחנוהו, וגם החליטו אשר יום הויכוח יהי' יום צום ואמירת סליחות.

היום הגדול בא, הבי“ד בא אל מקום הנועד, רביה”ג בא בלווית ב' אחיו הגאונים הנ"ל וגם איזה מהחסידים הבאים בימים והרבה אברכים צעירים.

בבוא רביה“ג פנו לו מקום ללכת אל מקומו שיעדו לו טרם גשתו למקומו כו‘, חיל ורעדה אחזתנו – סיפר ר’ אייזיק – בשמעי את קולו הרועד באמרו הפסוק ואני ברוב חסדך²⁶³ וכשהגיע למילת ביראתיך נפל פחד על כל הנמצאים באותו מעמד, אח”כ ישב רבנו על א' הספסלים שעמד קרוב למקומו ויאמר את המזמור קל"ד בתהלים, ובגמרו עמד וילך אל מקומו המיועד לו.

נפלאתי – סיפר ר' אייזיק – לראות כי גם שערה א' לבנה לא נראה בזקנו.

אחרי כן נגשו אל הבחינה והנסיון, שארך כח' שעות, ורבינו השיב על כל השאלות במתק שפתיים ובשפה ברורה.

(ט) הגדולים הבוחנים נתפלאו על עומק שכלו ותוקף זכרונו ובקיאותו הנפלאה להגיד כל דבר בלשונו.

ככלותם לבוחנו, אמר רבנו אשר יש לו איזה ענינים בלימוד וחפץ להרציא אותם לפני הגאונים הבוחנים.

לשמע שאלות רביה“ג הוטל סער בין הלומדים והבי”ד הכריז המשך הויכוח נדחה ליום המחרת, ועכשיו יתפללו מנחה בקריאת ויחל כי הבי"ד וכל המשתתפים בויכוח מתענים על אשר הוכרחו לשבת יחדיו עם מי שהי' בנידוי מכבר.

נשבר ונדכה מן התענית – סיפר ר' אייזיק לכ“ק אאזמו”ר – בא מורי ר' זעמיל אל האכסניא, ועייף ויגע מן העיונים הגדולים במשך היום ויאמר לתלמידיו כי כנסי' זו היתה מעין לשכת סנהדרין, ואשר הרב של הכת הוא גדול בתורה ובעל מוח חריף ורחב אבל כפה“נ איזה דבר רע קרה לו ר”ל²⁶⁴.

אחרי אשר טעם מעט אמר לכולנו שלא יכול לתפוס היטב שאלותיו של רבן הכת וע"כ חפצו מחר בבקר להתראות אחר ותיקין עם חבריו ר' צאלקע ור' שמעון’לע.

השמועה התפשטה כי רבן של החסידים השיב על כל השאלות ששאלו אותו, אבל על השאלות ששאל הוא את הגאונים לא מצאו מענה ודחו הדבר ליום השני והתרגשות גדולה נראתה בין הלומדים המנגדים.

ביום השני אחר תפילת ותיקין התועדו הגאונים לישא וליתן ביניהם על מצב הדברים בכלל ועל שאלותיו של רבינו בפרט.

ר' זעמיל התעסק בשאלותיו של רבינו ואחרי העיון התאנח ויאמר שהרב שלהם הוא חריף גדול ובעל סברא גדול ואשר הוא אינו מוצא ישובים לשאלותיו.

בינתיים בא צירי²⁶⁵ הבי“ד ויאמר כי שמועה נתפשטה בעיר אשר הרב של הכת נצח ואשר ע”כ מוכרח הדבר להתאסף קודם חצות ולסדר תשובות נכונות על כל שאלותיו. הגאונים נתאספו יחד ויתפלפלו ביניהם ובשעה הרביעית הלכו כולם אל מקום המיועד לויכוח, הביה“מ הי' כבר מלא מפה לפה, ושליח הבי”ד הלך להזמין את הרב.

בהכנס רביה“ג הושלך הס בביה”מ, רבינו נהג כדאתמול וביושבו על מקומו עמד ר' צאלקע ויכריז: בשם הבי“ד ובשם הגאונים הנאספים פה הנני דורש מן הרב של הכת שיתן מענה ברורה ע”פ תורה על מנהגים החדשים²⁶⁶ אשר הנהיג הוא וחביריו, כי חושדים אנו אותם בשרש פורה ראש ולענה הש“צ ימ”ש²⁶⁷.

רביה“ג עמד על מקומו ויאמר: ע”פ החלטת הבי“ד הותנה בינינו שמראש הנני צריך להשיב על השאלות אשר ישאלוני הגאונים הנאספים, וצריכים להשיב על השאלות את אשר אשאל, על אשר שאלוני כבר עניתי ועכשיו הנני מוכן ומזומן לשמוע את אשר ישיבו לי על שאלותי ואח”כ אשיב בעזה“י תשובה ברורה על החשדים שחושדים אותנו, ואוכיח אי”ה מן התורה שדרכנו אמת וצדק, אנכי קיימתי פסק בי“ד והנני דורש ע”פ התורה כי גם הצד השני יקיים פסק בי"ד ויענה על כל שאלותי בענייני התורה.

סער גדול קם בין חברי הבי“ד, אלו אומרים שלא להתווכח בסברות באנו כ”א לברר את הדרכים החדשים אשר הנהיגו החסידים, והללו אומרים שצריכים תחילה להשיב על שאלות הרב.

לסוף אחרי שעה ארוכה של קטטה ומריבה הכריז הבי“ד כי ע”פ דינא בגמ' שמעתתא בעי צלותא ואין הזמן גרמא, ע“כ החליט הבי”ד כי על שאלות הרב יתרצו הגאונים בזמן אחר ועכשיו יבררו את הקושיות שישנן על דרכי הכת.

רביה“ג קם ממקומו ויאמר: גאוני ישראל! שמעתתא דא / שדוחים בקנה / מרפסן איגרי כדפרש”י במקומו בקידושין ס“ג ע”ב, בפעם הראשון כשבאתי למורי הה“מ ממיזריטש שאלתיו ענין זה שהצעתי לפניכם ויען אותי כזה: ויחזור את המענה של הה”מ עם ביאור ארוך שנמשך זמן ארוך.

הבי“ד וחביריו מצאו עצמם נעלבים והגאון ר' שמעון’לע יצא בדרוש ארוך ויבאר שדרכי הקבלה הם סכנה גדולה ורבים חללים הפילה²⁶⁸, ומצינו גדולי התנאים ומ”מ נפגע <נפגמו> בדעות, וע“פ הידיעות שישנם אצל הבי”ד נחשדת הכת הזאת בדברים שבות²⁶⁹, ולכן מכריזים אנחנו בשם התורה ובשם גדולי ישראל שהכת הזאת היא נגד התורה.

(י) כרגע נהפך הביהמ“ד לים זועף והרעש הולך וגדל. הייתי אז בעל־כח גדול – סיפר ר' אייזיק לכ”ק אאזמו"ר – ודחקתי עצמי בין המריבים ולא יכולתי לעמוד על דבריהם, הללו צועקים מדוע לא ביררו את הטענות, והללו צועקים כי מנודים המה ואסור לבוא עמהם בדברים.

קשה לתאר את הרושם הלא טוב שעשה הדבר על בני התורה והרבה מהאברכים שהי' באותו מעמד החליטו לנסוע אל רבינו ולהתקשר אליו.

מורי ר“ז אומר שהתנהגו עם החסידים שלא כדין, ומצטער ע”ז מאד ורואה הוא שהרבה שקרים טפלו על החסידים.

זאת היתה הפעם הראשונה – אמר הרה"ג ר' אייזיק – אשר שמעתי מפי מורי השם חסידים כי בכל עת הי' מרגלא בפומי' “הכת רחמנא לישזבן”.

מורי זעמיל שבת אז במינסק, ושיחה היתה לו בענין זה עם הגאון ר' חנוך העניך שיק משקלאוו²⁷⁰, ושניהם החליטו כי לא טוב עשה הבי“ד עם ההכרזה הנ”ל, והגאון ר' העניך שיק אמר מיין פנחס²⁷¹ זאגט אז ער וועט אוועק פארען צו די חסידים.

אנכי – סיפר הרה“ג ר' אייזיק – הייתי עוד אצל מורי ר' זעמיל לערך ג' שבועות, ואח”כ גיליתי את אזנו שבדעתי לנסוע לליאזנא אל הרב של החסידים, כ"ז²⁷² שתק ולא השיב מאומה וכעבור איזה ימים נתן לי את הסכמתו ויברכני על דרכי.

אחרי חה“ס באתי לליאזנא ואז מצאתי עוד איזה אברכים שהכרתים במינסק שם בעת הויכוח, גם באו איזה אברכים משקלאוו וביניהם ר‘²⁷³ בנו של ר’ העניך שיק הנ”ל, ולמדתי שם כל החורף לא כשאר האברכים שלמדו רק ג' חדשים כחוק הקצוב.

דודנו הגאון מהרי“ל, אחי רביה”ג, סיפר לכ“ק אאזמו”ר הרה“ק בעל צ”צ אשר בעת הויכוח במינסק הנה ביום הראשון הי' בשמחה גדולה יען כי הכינו קושיות גדולות עצומות ועיונים גדולים אבל כ“ק רבינו השיב על הכל בשפה ברורה וביום השני כאשר חזר ושאל את שאלותיו נתכעסו המנגדים מאד וכאשר סיפר את תשובת הה”מ ממיעזריטש על שאלותיו נתיישבו ושמעו בהקשבה. ואז בפעם הראשונה ראיתי – סיפר הגרי“ל – את גודל בקיאותו של כ”ק אחי, ואחינו ר' מרדכי אמר לי אילו באנו לשמוע אלא דב"ז²⁷⁴ דיינו.

תלמידו הגדול של רבינו ה“ה הרה”ח המפורסם לשם ולתהילה ר' פנחס שיק משקלאוו הנ“ל, כ”ק אאזמו“ר בעל צ”צ אמר עליו שהי' בור סיד שאינו מאבד טפה והי' מדייק בלשונו של כ“ק רביה”ג, באוצר כתבי היד שלנו ישנו ספר אחד כתבים הנחות²⁷⁵ שלו²⁷⁶ אבל אינם כתב ידו ממש. כ“ק אאזמ”ור אדמוהא“מ בנו של רביה”ג הוא הי' כותב בשני אופנים א: הדרושים כמו שאמרם אביו כ“ק רבינו אבל כתובים בסגנון ארוך יותר מכמו שכתבם ר' פנחס הנ”ל, ב: ביאורים על המאמרים, הביאורים הי' בשני אופנים א: מה ששמע מכ“ק רביה”ג פעם על שאלותיו ופעם על שאלת הלומדים האברכים המחונכים על ידו או שאלות אחותו פריידא²⁷⁷. ב: ביאורי עצמו. דודינו הרה“ח ר' משה²⁷⁸ – בן זקונים של רביה”ג – תמונת האותיות של כתב ידו דומה לכ“י של ר' משה דודינו מהרי”ל וכ“ק אדמוהא”מ, אמנם סגנונו הוא אחר, ומעלה נפלאה יש בהנחותיו שעפ“י הרוב רשום על כל מאמר הזמן שנא'. כ”ק אאזמו“ר בעל צ”צ, תמונת האותיות של כתב ידו בעת ההיא דומה לתמונת כי“ק של דודינו מהרי”ל ודרוש עיון גדול להבחין ביניהם.

חמשה המניחים האמורים הי' בחמשה זמנים שונים, הראשון הי' דודינו הרה“צ מהרי”ל בשנים הראשונות של נשיאות רבינו עד שנת תקנ“ה לערך, השני הרה”ח ר' פנחס משנת תקנ“ד עד שנת תקס”ד לערך, השלישי כ“ק אדמוהא”מ משנת תקנ“ה לערך, הרביעי כ”ק דודינו ר“מ²⁷⁹ משנת תקס”ג לערך, החמישי כ“ק אאזמו”ר בעל צ“צ משנת תקפ”ה לערך²⁸⁰.

ולולא השריפות הנוראות – ל“ע – אשר עשו שמות בעת ההיא בערים הקטנות הי' נשאר לנו כעת עשרות אלפי כי”ק, אבל לדאבון לבנו נאבדו בעת השריפות השונות כמה מאות כרכים וכמה מאות חבילות של כתבי יד קדשם של הוד כ“ק רבותיה”ק כמבואר בא' ממכתביי המדבר בארוכה על האבידות הללו – חבל על דאבדין.

(יא) דורו של רביה“ג הוא דור ג' לתורת מורנו הבעש”ט ושיטתו, ודור ראשון לתורת החב“ד. שלושה דורות אלו אחוזים זב”ז כטבעות בשרשרת, ע“פ מכתבי הגניזה החערסאנים²⁸¹ הנה ח' שנה נתעכב רבנו מורה הה”מ ממיעזריטש אצל מורו הבעש“ט במעזיבוז ובמשך זמן זה הוא עוסק בעבוה”ק²⁸² בהתפשטות תורת רבו ושיטתו, ולערך במשך זמן זה נוסע רביה“ג למיעזריטש ועוסק בעבוה”ק בהתפשטות תורת רבו הה"מ.

ביאתו של כ“ק רבינו האמצעי לליובאוויטש והתיישבותו שמה בשנת תקע”ד²⁸³ כשוך מלחמת נאפאלעיון, הרעישה את כל חבל מדינת רוסיא הלבנה וליטא ושמש חסידות חב"ד התחיל לזרוח בכל תוקף עינו הדרתו.

בחדשים הראשונים להתיישבותו בליובאוויטש נתווספו הרבה אלפים חסידים כמבואר באחת מרשימותי כפי ששמעתי מפי אנשים אשר אבותיהם הי' באותו מעמד.

כב' שנים לערך אחרי התיישבותו בליובאוויטש נחלה והוכרח לנסוע בשנת תקע“ו ע”פ ציווי הרופאים לקארלסבאד, בנסיעה זו בחזירתה עבר דרך כמה ערים וכפרים מקומות מושב אחב“י²⁸⁴ ויירא ויתבונן אשר מצבם הכלכלי ברע הוא ויערוך בחזירתו מקארלסבאד מכ' גלוי בהצעה לאנ”ש על אודות ההכרח להתעסק בעבודת האדמה ומלאכות יד²⁸⁵.

ובשנת תקע“ז בקיץ בנסוע אלכסנדר הא' קיסר רוסיא מפטרבורג לקיוב דרך וויטעבסק ובאבינאוויטש – זו האחרונה היתה אז עיר המחוז של ליובאוויטש – הוזמן גם כ”ק אדמוהא"מ להיות בין הבאים לקבל פני הקיסר.

כ“ק אדמוהא”מ השתמש בהזדמנות זו ויגש לפני הקיסר בקשה להיטב מצב אחינו הכלכלי, ולתת להם שטחי אדמה לעבודה ולשמירה ולתת להם האפשרות להתיישב במקומות אשר יתנו להם חבל אדמה, כ“ק אדמוהא”מ לא ידע שפת המדינה, ולכן הי' אחיו הר“מ, שידע הרבה שפות, מכלכל הענין ובא בדברים עם שרי המלוכה שזה גרם אח”כ לויכוח הדתי שתוצאותיו הי' אשר הוכרח להתעלם וב“ב העתיקו מושבם לאה”ק ת"ו²⁸⁶.

בקשת כ“ק אדמוהא”מ נתמלא, וכעבור כאיזה חדשים הודיעוהו כי יצא דבר מלכות: א) לתת שטחי אדמה בחבל חערסאן חנם אין כסף למושבות בשביל אחב“י לפי מכסת הנפשות. ב) לתת לכל משפחה סכום ידוע לבנין בתים ורפתים. ג) להושיב בכל מושבה רופא ובית מרקחת ורופא בהמות הכל ע”ח הממשלה על משך ה' שנה מיום הווסד המושבה. ד) הנוסעים לחבל חערסאן להתיישב על האדמה הנה ימי נסיעתם ממקום מושבם עד בואם לאחוזתם מחויבים כל פקידי הערים מהכפרים שיעברו דרך שם להספיק להם קמח לאנשים ותבן ומספוא לבהמתם. בשנת תקע"ח מעתיקים כבר מאות משפחות ממקום מגורם החדש אל המושבות או כמו שקראו להם אז סטעפעס²⁸⁷.

בקיץ תקע“ט קיים כ”ק אדמוהא"מ את הבטחתו ויסע להמושבות לפקד את הנודדים ויתעכב אצלם איזה חדשים וירומם את מצב רוחם.

ט“ו שנים של נשיאות כ”ק אדמוהא“מ הם דור של תורת חב”ד ברובם הי' שנות מנוחה ועבודה רבה בלימוד תורת החסידות בהתפשטות באין מפריע דבר, כי דבר לא היה לו לכ“ק אדמוה”א עם המנגדים ופקודה יצאה מלפניו לכל אנ"ש שמושבותיהם אשר דבר לא יהי' להם עם המנגדים מטוב עד רע²⁸⁸.

אמנם בשנת תקפ“ו הלשין איש א' את כ”ק אדמוהא“מ כמסופר ב”בית רבי" איזה חדשים עיכב א' הפקידים את כתב המלשינות עד אשר סוכ“ס אחר חה”ס תקפ“ז נאסר²⁸⁹ ויובא לוויטאפסק אמנם ע”פ השתדלות הדר' המומחה הייבינטאל מוויטעפסק לא שמוהו בכלא כ“א בא' הדירות אשר בבית הפקידות המרכזי תחת משמר מזויין, וביום א' יו”ד ימים לחדש כסלו שנה ההיא יצא לחופשי לשמחת לב כל מעריציו אנ"ש אשר קבעו את היום ההוא חג לדורות.

כעשרים שנה עבד כ“ק אדמוהא”מ עבוה“ק בהתפשטות תורת חסידות חב”ד עוד בחיי אביו כ“ק רביה”ג, והעמיד תלמידים הרבה לאלפים ובמשך ימי נשיאותו זרחה שמש חסידות חב"ד בכל תוקף עוז הדרתה.

מכל דרוש שהי' אומר הי' מעתיקים הרבה אלפים עקזעמפלרים והי' שולחים לכל מקומות אנ“ש, החסיד ר' צבי הירש שו”ב מייאנערוויטש²⁹⁰, זקנו של ר' שלמה חיים שו“ב מליובאוויטש סיפר לכ”ק אאזמו“ר אדמו”ר מהר“ש אשר בליובאוויטש והעיירות הסמוכות – רודניא, דאברעמיסל, קאלישק, ויאנאוויטש – היו יותר מב' מאות אברכים ובחורים שהי' עוסקים בהעתקת מאמריו של אדמוהא”מ.

ובט“ו שנות הדור השני של תורת החב”ד נתפשטה ה…²⁹¹ בכל מרחבי המדינה וחוצה לה וביותר כאשר נתפשטו ספריו הנדפסים – הלא המה רשומים בס' “בית רבי” – ואלפים ורבבות מב"י נהנו לאורם.