המאורע הוא הזרע שנזרע בשדות הזמן, זרע ימק ואבד. אשר ינץ ממנו הוא האמת; כתוב אמת מארץ תצמח
פרק ראשון 🔗
שונות ומשונות היו הסבות שגרמו לרעמסס השני לעזוב את בירת המלכות הקדומה, אשר שושלות רבות קידשוה, הלא היא העיר נוא־אמון על חופי היאור, ולהתישב ברעמסס, על דרך הספר המוליכה אל ארצות בני־קדם.
גרם לא רק האיום הנשקף מארצות בני הקדם, אשר בימים ההם היו מתפשטות ופורצות, מגבירות לחצן על גבולות מצרים; גרם לא רק הצורך להשגיח על אותו עולם נסער שלמזרח, כי רעמסס נתפס מלבד זאת לשגעון בניה; ומשחר נעוריו צודדו החלום של בירה חדשה, חדשה במקדשיה ובארמנותיה, חדשה גם בשמה – שמו שלו. ארץ גושן תהיה מקום העיר, ארץ גושן, גליל העבדים בשפך היאור; ואת ההחלטה הזאת הגשים רעמסס חרף מחאותיו של הכוהן הגדול אשר לו – הכוהן הגדול לאביו, הוא האל הגדול רע, אשר הוא בשר מבשרו.
זאת ועוד: אלוף אמבּרי הבּר המלכותיים, השׂר פוֹנטיפוֹס הגדול, מנושאי־המניפה אשר למלך, עבד תכנית לניצול עבדים אין־מספר בהקמת ערי־מסכּנוֹת, מקום אשר יותן לאגור את תבואת השנים השמנות לקראת השנים הרזות. וראש הארדיכלים אשר לפרעה, השר הגדול נברה, גם הוא מנושאי־המניפה אשר למלך, הצמיד את תכנית הבניה הזאת לגליל גושן. גם החלטה זו היו טעמיה בצדה: טעמי חסכון, שכן לא יהיה צורך להעביר את העבדים לחבל אחר; וטעמים שבּטבע, כי באדמת גושן עצמה היתה שפעת חמרי בנין. אדמת הסחף הפוריה אשר גרף היאור אל ארץ הדלתה יפה היתה ביותר ללבּן ממנה לבנים, כי על כן יבשה עד־מהרה בשמש. יתר על כן, אדמה עשירה היתה בגיר וסיד, שבּערוּבם עם תבן היו לחומר בניה חזק. את זה יוכלו העבדים לעשות במקום ולהביאוֹ בלי אבוד זמן יתר על המידה למקומות הבניה.
מאז נעתקה חצר רעמסס השני לעיר רעמסס הפכה ארץ הדלתה התחתונה, סמוך לגושן, שדה־משׂחק חביב לפרעה ופמליתוֹ; כי כאן היה לאל־ידם לצוד צפרים גדולות בבזים, בחצים ובקליעי עץ מעוקמים, שעשוע אשר התמכּרו לו בתאות־נפש.
כשוּב היאור לגבולותיו אחרי גאוֹתוֹ, והניח אחריו משקע סמיך אשר נותר ימים רבים בבורות המּכוסים ובבצות שבנדיר יחדור בהם אור השמש. כאן, בתוך עבי הסוּף והחזרן, רחש השרץ למינהו, צפרדעים כרסתניות, לטאות נרפשות, זחלניות, רמשי יאור אשר עין האזמרגד להם וראשיהם כיצוּרי יבּשה – מאכל משבּיע ומצוֹדד לכל עוף־כנף, מן הבּז הבּוזז ועד לנשר הגאה, מן היונה הלבנה והתמה ועד אוכל הנבלות השחור והמגעיל, הפרס.
ציד הצפרים הפך והיה חלק מחיי החצר, עד כדי כך שנאסר באיסור חמור על כל אשר מחוץ לחצרנים, אם גם לשעבר היה זה עיסוקם של עבדים.
הוא נאסר גם על הנסיך משה; מוקף חשד היה, עלוף תעלומה – כי רבים לא האמינו כי באמת הוא בן הנסיכה בתיה, כמו שקראוה העברים לאחר זמן – הקפידו להרחיקוֹ מפמלית המלכות כל־אימת שיצא פרעה ליום ציד עם שפך־היאור בחבל גושן.
בחצר התהלכו כל מיני שמועות באשר לנסיך המוזר. רמי הכוהנים, שהיו כנוּסים סביב הכהן הגדול אדיר־הכוח והם שהיו השכבה החזקה ביותר, חזרו ואמרו ערמומית ביניהם לבין עצמם כי בספר דברי־ימי־המלוכה נרשם דבר באשר לנכרי: בן הוא לשפחה עבריה, ובת פרעה מצאתו בעודו עולל בתיבה קטנה השטה על היאור. אבל ספור המעשה הזה סופר בתכלית החשאיוּת בקרב כּוהני החצר; אסור היה אפילו להשמיעו בגלוי. בקנקוֹס עצמו, הכוהן־הגדול אדיר־החזה וחסון־הגוף, אשר ראשו הגדול גלוּח למשעי, בקנקוֹס, שהכל ידעו כי הוא רוחש לנסיך איבה ואי־אמון, מחזיק היה מכל מקום – הן בסתר ואפילו בגלוי למחצה – בגרסה הרשמית המקוּבּלת על החצר; זו היתה הגרסה שאמו של הנסיך, בתיה, הגנה עליה עקשנית, לאמור כי ילדה את הנסיך בדיוק כשם שילדה האלה איסים1 את האל חור: ולראיה לכך, אמרה, אין אדם צריך אלא להסתכל בפניו, שבחוטם הנשר אשר להם מזכירים הם כל כך את פני הבז אשר לאל חור.
אם כה ואם כה, ומטעם זה או אחר, נאסר על הנסיך הצעיר לקרב אל תעלות הבּצה, אשר התפרשו מן היאור כזרועות פשוטות, נובלות. זאת ידעו כל אנשי בית־משק פרעה, והקרובים בחברי הנסיך ופטרוניו אכפו עליו את האיסור הזה ביקהה המצרית הקפדנית ביותר, וכך היה הדבר מאז נעתקה חצר המלוכה אל העיר רעמסס, סמוך לגושן, גליל העבדים.
הנה על כן ירדה צנת אימת־מות על אחד הסריסים שעה שלווה את הנסיך הצעיר ברכיבת בוקר וראהו נותן דרור לסוסו, ותחת אשר יפנה אל חוף הנהר, כדרכו תמיד, ירד פתאם בדהרה במורד המוליך אל חבל גושן. אגלי בלהה בצבצו על בשרו הכּבד והלבן של הסריס ונוצצו כפנינים באור השמש; בראשו הגלוח למשעי נשקפו קרני החמה המסנוורות עם שטרח בכל כוחו להדבּיק את הנסיך הדוהר.
“בן רע!” התנשם ביראת־מות. “בשר מבשר האלים! בן איסיס! רוח חוֹר! עצור! עצור! עצור!” לבסוף הצליח להגיע עד סמוך לנסיך.
“אני יורד שם, אל הבצות, לצוד את הצפרים. האויר מלא אותן”.
“בשם אמך, בן רע, רוח האלים, לא שמה! הדלתה אטומה בפניך, האל בן חור; גדורה היא בפניך, אסורה!”
“מפני מה היא אסורה?” – שאל הנסיך בסערת־רוח, וכתמיד בסעוֹר רוחו לעוּ דבריו; אך גמגם והגה את המלים, ופניו הנאים, על החוֹטם הדק והנשרי, המזכיר את האל חוֹר, האדימו עד יותר, עתה שנוספה רגשת הרכיבה הפרועה על רגשת נפשו.
“אתה אשר ינקת חכמה מן האל תחותי היודע־כל, אשר ריפא מן הפצעים אשר פצעך דודך, האל סתי, הלא היטב תדע כי אמך, בת רע, מצאתך – כאשר מצאה איסיס את חור – צף ונישא בבצות הדלתה; כך גם נמצאה גווית אביך הנעלה, אוזיריס אלוהי המתים, אשר דודך הרע, סתי, הרגוֹ מקנאה לאיסיס אמך. שם למטה דודך סתי צופה־אורב לך, זה דודך אשר מלחמת־תמיד לך עמו, להינקם על מות אביך”.
כל זאת הכּיר הנסיך הצעיר דיוֹ. הוא ידע כי המצרים מאמינים שהוא – התגלמות האל חוֹר. אך הוא ידע גם כי “אמו”, בת פרעה, היא אשר הפיצה את האמונה הזאת, להיותה הולמת את המסיבות המוזרות שבהן מצאתו בעודו עולל פעוט. אפילו בקטנותו מאס באגדה הזאת. הוא ידע כי מה שהכּוהנים, אויביו, לוחשים ביניהם לבין עצמם אינו בא מתוך רשעוּת בלבד: כי הוא בן שפחה עבריה מארץ גושן, אשר הצילתוּ מגזירת פרעה קודם, שדן למיתה את כל הזכרים הנולדים לעברים. היא – שפחה עבריה זאת, אמו האמתית – שמתוּ בתיבה קטנה על פני היאור, ושם מצאתו בת פרעה. זו פרשת מוֹצאוֹ לאמיתה. אולם מניין לו זאת? דומה היה עליו כי משד מיניקתוֹ קלט את הזכּרון, יחד עם צו שלא לשכחו לעולם. עוּל־ימים היה מכדי שישמר בו זכר דבריה; עול־ימים היה גם מזכור את תוי פניה. אבל משום־מה נספג בו הצו. ועוד דבר השליחה החשאית – אם יכול הוא לקרוא בשם “שליחה” לאחת שמעודה לא מסרה לו דבר, אשר רק רדפתו כצל – השליחה, שדומה היה עליו כי אינה יכולה לבוא אלא מתוך משפחתו שלו: זו היתה הנערה המסתורית – ואכן נמצא כי אחותו היא אשר בדרכים נעלמות ועקלקלות השׂכילה לבוא עדיו אפילו בחצר פרעה השמוּרה המוּקפת.
לא דוקה משום חפצוֹ לצאת לציד המרה ברגע זה את דבר השוטר אשר עליו. פעמה בו תשוקה לבקר, ולוּ אך פעם, בגליל העבדים, ולראות במוֹ־עיניו את אחיו, העבדים הבונים את העיר פיתוֹם, שלא היתה רחוקה משׂדות הציד. ועלה על דעתו כי המקרה אולי יקרה לפניו את עצמו ובשרו, אם, אב, אח.
מעולם לא יכול להיפטר מן המחשבה כי הנערה הגבוהה, השחומה ושזופת השמש בלבוש בת־כפר מצרית, אשר תכופות כל כך השׂכילה להתיצב בשער חצר פרעה, קשורה אליו קשר דם. פעמים היתה מתבוננת אליו הכן, ופעמים, מדוּמה היה, נתנה בו מבט רב־משמעוּת. גם עתה, בעודו רוכב אל עיר העבדים, היא מתחקה אחר עקבותיו מרחוק; הוא לא ראה אותה, אבל חש במבטה על גבו. וכיסופים גאו בו לפגוש את עצמו ובשׂרו, לראות את אחיו ביגיעותיהם, לטעום ממרי חייהם בשפתיו, להרגיש במו־גופו את צליפת שבט הנוגשׂ.
תשוקה זו מנעה תנומה מעפעפיו מדי לילה בלילה והוא חרש מזימות להוציאה לפועל. ידוע ידע כי מאות עינים משגיחות בו בלי־חשׂך, כי שוטרים נראים וסמויים־מעין צופים אל כל צעד אשר יצעד, ואת רוב השוטרים הללו העמידו עליו הכּוהנים. ועתה, משהרחיק מרחק־מה מבן לוויתו, שלח פתאום רסן מעל סוסו, לאחר שהטהו לעבר גושן. אך הוא ידע גם כי לא בנקל יפיק את זממו. אם גם עבד נכנע היה בן־הלוויה, הנה ייפוּ הכּוהנים את כוחו לקרוא לעזרה בעת צורך ולהחזיר את הנסיך אל החצר אפילו בכוח הזרוע. על כן שומה היה עליו לרכוש את לב בן־הלוויה הנבעת לתכניתו; והוא החליט להעמיד סמכות כנגד סמכות, לפרוט על יראת־האלילים אשר בעבד, להעמידה כנגד ההוראות שקיבל.
“הידעו בני מצרים כי לי לבדי, בן איסיס, אך לי לבדי בתוך זרע פרעה נמסר דבר הסוד, שם האל רע אשר לא ייהגה, אשר הוציאה אמי מפיו בהיותו זקן וחולה; כן, כאשר עשתה בו אמי בכשפיה ותרעילהו בריר פיו הוא? כל שערי הלילה פתוחים לפני. באור הסהר אחדור אל כל צפוּן, ובכוח השם־המפורש אחולל נפלאות”.
המשרת כמעט ונפל מעל סוסו. ראשו הכּבּיר ניתר, גוו נרעד, ולבסוף החליק־נפל מעל בהמתו. אפיים ארצה התמודד לרגלי סוס הנסיך.
“קום והבט בי!” פקד משה בקול מתכתי קשה.
המשרת קם על רגליו ויעמוד שחוח, מבלי העז להביט בפני הנסיך; כי דומה היה עליו שקרני־הלהבים אשר לרע, כהפיץ אותן האל יוקדות בהשכּמת הבוקר על פני גלי היאור, שופעות הן עתה מן הנסיך; הוא חש בחוּמן המלהט את בשרו.
ובאמת חלה תמורה בנסיך עצמו כאשר השמיע את דברי ההשבעה. לא מפניו יצאו הקרניים כי אם מעיניו. אלו הפכו שתי בארות יוקדות, ואלומות אור הענבּר אשר נתמלטו מהן וניחתו בבשר היו כחצי צו, צורבות את כל אשר תגענה בו. בלתי־נראות היו, חודרות ופוצעות. הנוקב אשר בּמבּטו בא גם בצליל קולו, וכצלצל פטיש נשמע זה.
“בן־רע, בשר מבשרו!” המשרת הרעיד כעלה נידף ברוח, ירא פן מלה אחת יהגה האל ופצתה האדמה את פיה ובלעתוּ חיים. “מה חפצך?”
“עלה על סוסך ורכב אחרי. וכל אשר תראה, כל אשר תשמע, ייטמן בקבר־לבבך!”
“כן, בן־רע, בשר מבשרו”.
אבל כאשר עלה המשרת על בהמתו לא יכול למוּש מן המקום. דומה היה הדבר כאילו אוּבּנוּ האדם והסוס גם יחד.
“מדוע לא תבוא אחרי?” שאל משה, באותו קול־מתכת מצווה.
המשרת רעד והתנשם. הוא ראה לפניו את המות אשר יוכל האל להביא עליו במוצא־שפתיו. אף על פי כן לא נע ולא זע. עודו מרעיד, מלמל:
“בן־רע! איך אסוּר מחוף היאור והסופר כתב בכתוּביו, ‘שני סוסים, לנסיך ולמשרתו, אל חוף הנהר’?”
בת־שׂחוק רכּה נגעה בשפתיו הדקות של הנסיך. הרהר: “עזה ממות עבדות”.
אמר: "עט־להבה ירשום בכתוּבי הסופר את המלים, ‘שני סוסים לנסיך משה ולמשרתו, אל ארץ גושן’."
רק אז עצר השוטר כוח לזוז מן המקום. דומה היה כאילו סרו כבלי המשמעת המצרית מעל גופו.
כמלוֹא העין ראה הנסיך משה שׂדה טין אדמדם רחב משׂתרע עדי אופק. היה השדה זרוע שורות פועלים, טורים ארוכים, נחשיים נעים בקצב מדוד. בראשונה אי־אפשר היה להבחין באנשים בודדים; לא מפאת המרחק, כי אם מפני שכל פועל תלוי היה בהמון הפועלים האחרים עד כדי כך שהיחיד נתעלם מן העין, נתמזג בשרשרת הקצוּבה.
מאדמת הבּצה היבשה שנקשתה בתעלותיה באו שורות עבדים אין־קץ והם נושאים על כתפיהם המגוּלות קורות־עץ שבכל אחת מקצותיהן תלויים שני סלי־נצרים שווים במשקל. אלה, נושאי־הסבל, הביאו את חול־החמר למקומות אשר שם חכּו הדורכים. הדורכים סייעו לפרוק את הסלים, ואחר עירבו את החומר בגזיזי קש. אחר כך באו הדורכים בתוך חול־החמר הנרפש, בו שוּקעוּ גופותיהם המגוּלים עד מחציתם, ולשו את החומר. כתום חלק זה של המלאכה סחבו עבדים אחרים את החומר המוּכן אל מלבּני הלבנים, והללו, בתנועות מהירות ומאוּמנות, עיצבו את הלבנים הגדולות. עבדים ערומים אחרים ערכו אחר כך את הלבנים בשורות ארוכות, סידרון ברווחים למען יוּתן לשרפן בשמש.
בקצה השרשרת מזה היה קיר גבוה ורעוע אשר שימש מתכּוֹנת. שני הפועלים האחרונים בשרשרת כיסו את הקיר מלפנים בלבנים השׂרופות. בצד הקיר מזה, נשען על ברך אחת, ישב סופר ורשם על לוח חמר את מספר הלבנים המובאות. כל מקום שבו לא כּוּסה הקיר, מיד נתגלה החסר במתכּונת הלבנים; ואם לא נתמלא החסר, ונענשו העבדים מיד.
הסופר אשר בקצה כל אחת משרשרות העבדים היה איש מצרי; דבר זה ניכּר מיד לפי הראש הגלוח, הלחיים הגלוחות והשפתיים הגלוחות. גם אזור־חלציו מיוחד היה בצורתו; עשוי היה בד־מצרים דק, וכמו סינור ירד. שחור־כושים היה לגופו הערום, והוא רחב־כתפיים וזרועותיו שרירים.
העבדים בני־שם היו. בזאת אפשר היה להבחין על פי הזקנים השחורים הקצרים – קצתם מחודדים כזקן התיש – והפאות אשר ירדו על לחייהם. גם הם ערומים היו, אבל אזוריהם היו רצועות בד־שק גס כרוכות על החלציים. הם גם לא נשאו את אזוריהם כעדיים, שזוּרי־גדילים, כדרך המצרים; להם שימשו אלה רק להסתיר את מערומיהם, ולפיכך לא מרוּפים היו כי אם קשורים בהדוּק ברצועות וסרטים.
בגופיהם בלטו הצלעות ועמוד־השדרה. באור השמש היוקד נוצץ כנחושת העור החרוך עד־שחור, מרוטב זיעת־מורא־ועמל. הפנים אטומים היו וחרושי דאגה, השפתים דקות, הדוקות ויבשות. אבל בפנים הנזעמים הללו, מעוקמי החטמים הארוכים, בערו העינים משל כאילו התמלטו מהן כל המרירות והכאב והחימה אשר בלב בעליהן. בדומיה קהוּיה עשו האנשים במלאכתם; בתנועותיהם ובצעדיהם נתקיים קצב כבד מחמת איוּם השבטים, הקלוּעים סוּף־נהר, אשר בידי שני השומרים העבריים המלווים כל שורה משורות העבדים.
אם נמצא חסרון במתכּוֹנת הלבנים וחל העוון לא על הפועלים היחידים כי אם על הקבוצה כולה, והיה ענשה עבודת־לילה וקיצוץ במאכלים. הנה על כן היו שומרים עבריים מוּפקדים על כל שורת עבדים, למען יאיצו בעבדים אחיהם ולשאת באחריות לפני הסופר. הסופרים אחראים היו לפני השוטרים, השוטרים לפני רמי הפקידים, והללו לפני הנציב אשר על הפועלים.
ככה, כמו נחש־עקלתון, נתמתחה שרשרת עבדי מצרים מן הבצות עד כס מלכוּת פרעה.
בעמדו שם ראה הנסיך הצעיר את חוליות העבדים מחוברות יחדו עד אשר דימה כי יכסו את עין הארץ. ערומים, נדכּאים, שחוחים, מדובללי שׂער וזקן, בוססו והתפלשו בבורות הנרפשים. משהסכּינה העין לבסוף למראה, נתבררו והלכו פרטי העבודה השונים. אז נראה כי לא כל העבדים עושים במעשה הלבנים; היו בהם הרתומים איש אל אחיו בחבלים ארוכים. התהלוכה שאין לה סוף של גופות שזופים, זיוותנים נתלכדה והיתה לחית־מפלצת שאין מספר לזרועותיה ורגליה; רגע נכוֹפה ומשכה, גו, זרועות ורגלים, באבן־הענקים שאליה היתה רתומה. על האבן עצמה ישב סופר מצרי; קצב התנופה והמשיכה אשר לבהמה נקבע בשבט אשר החזיק בידו. בראשונה דימה משה כי שרשרות העבדים המלבּנים לבנים, והללו הרתומות אל האבן האדירה, לא היו מורכבות בני אדם; דומות היו לטורי נמלים רומשים בדרך, או למרבּה־רגלים עצום לאין־שיעור הזוחל בחולות המדבר הלוהטים. אבל ככל שהוסיף התבונן, ברור יותר התבּלטו לעיניו, מתוך השפעה המלוּכדת של גופות עבדים, היחידים ופניהם. הוא החל להבדיל אנשים־אנשים לחוד, אנשים אשר ראש להם, גוף, ידים, רגלים; אנשים מיוחדים בתווי פניהם, הבּעותיהם, דרישותיהם; עינים שבערו בפנים שחורים, מבקיעות את עבי סבך גביניהן מעל כמו באלומות להבה, מאיימות ומזהירות; עינים שהיו כבוּיות, נואשות, נעוּצות חדלות־הבּעה במרחקים; ועינים ניבּטות בפיזול שאינו משתנה, בדומה לעיניהם של חמורים קשי־עורף, הסובלים את העונש האכזר ביותר אך ממאנים לזוז ממקומם.
פה ושם הבחין איך מסתמן גוף בתוך שרשרת העבדים, מזדקף, מתמתח, ונשאר עומד במרי אטוּם וכבד תחת מגלבו הצורב של הנוגשׂ, עד אשר יכרע תחתיו ומשכוהו מן השורה והשליכוהו הצדה כשרץ מת לחול. פה ושם ראה גם גופות המפרפרים במרדוּת־זעם כנגד הרתמה ומנסים להניף זרועות־פרא כנגד מדכּאיהם. אבל רובם המכריע נשאו בטמטום בהמי את משא הרתמה ואת צרבת המגלב.
לפתע חש משה כי ידיו רועדות, ואחוז חלחלה היה מראש ועד כף רגל כמו לוּ ניצב נוכח סוּפה. גל מרירוּת גאה בלבבו. הרי אחד מהם הוא! בתוכם נולד; אביו, אמו, אחיו נמצאים שם. בעבורם הביא סכנה על נפשו, המרה את מצות פרעה ובא להביט בהם. אבל יותר מכּך הרגיש: הוא בא אליהם יען אשר נקרא; יש מי המחכּה בזה להוליכוֹ אל משפחתו. אבל ברגע זה, עם שהתבּוֹנן אל שרשרות העבדים, לא יכול להזדהות עמהם. האלה אחיו? איך יתכן כדבר הזה? הללו עבדים הם, והוא נסיך מבית־משק־פרעה. כעס היה בו על נפשו בגלל רגשי הריחוּק והזרוּת, אף הבוּז, שהעירו בו העבדים האלה. המבוכה אשר בו גברה. אש־קודש ניצתה בו, ובשרו הרטיט בחימה; והחימה הזאת נתכוונה לא רק כלפי הנוגשׂים וכלפי המשטר אשר לפרעה, כי אם גם כלפי קרבנותיהם, העבדים. “עבדים! עבדים! עבדים! מה לי ולהם?”
אז ראתה עינו עוד תמונה אחת. ברחוק ישבו מספר נשים, סלי אוכל להן וצפחוֹת מים. מזמן לזמן היו מתירים קבוצת עבדים מרתמתם, והאנשים תשושי־הכּוח, גופותיהם נוצצים זיעה ונקוּדים אגלי דם, היו ניגשים בצעדים כושלים, בשארית אונם, אל חבורת הנשים.
הנשים היו קמות ורצות אל הגברים, מקבלות אותם ברוֹֹך, מוחות בידיהן את הזיעה מעל פניהם וגופותיהם הנוטפים. הסירו מטפחותיהן מעל ראשן ונתנוּן על ראשי הגברים, לגונן עליהם מאור השמש האכזר; הן סייעו בידם עד הגיעם למקום מנוחה. קצת מן הנשים השכיבו את בעליהן בחיקיהן, ובלשונותיהן ליקקו ומחו את נטפי ענוּתם; הן הגישו את הצפחות אל שפתי הגברים, ועיניהן הכּלות הרעיפו מבּטים של עידוד ונחמה על הדמויות השחוחות והמעונות.
ממרחק הגיע לאזני משה קול דברי הנחמה היוצאים משפתי הנשים ובמשנה־בהירוּת עמד על משמעוּת המלים מתוך הבעת הפנים והעינים, כאשר רכנו הנשים על הגברים להצל עליהם מפני השמש. רוֹך הנשים נגע עד למעמקי לבו. אולם היה בחזיון הזה דבר־מה אשר נפלא מבינתו. הוא קרב לגשת אל החבורה, ופנה אל שוטר אחד שנראה בו כי הוא קוֹצב את משך מנוחתם של העבדים. שאל:
“מי הנשים האלו?”
“אלו נשי העבדים. הן באות הנה בעת מנוחת בעליהן להביא להם אוכל”.
“היש נשים לעבדים?” שאל משה.
“העבדים העבריים דבקים במשפחותיהם. עשינו ככל אשר נוכל לעקרם ממשפחותיהם ולבלול את נשיהם; אך העלינו חרס. הנשים העבריות עודן עומדות לימין בעליהן”.
משה עמד אין־ניע, שמחה גדולה בלבבו. בעינים אשר שבו־נעורו וברגשות אשר שבו וחיו והתבונן אל משפחות העברים.
“עבדים הנאמנים למשפחותיהם לא עבדים הם”, אמר לנפשו.
אך עם המחשבה הזאת שבה חמתו והתלקחה; ודומה היה כאילו פשטה להבת היקוֹד מלבו עד קצות אבריו.
אחר חש בנוח עליו זוג עינים צעירות. היו אלה עינים מוכרות לו; היו אלו עיני האשה אשר הלכה אחריו זה שנים רבות, אשר הוחילה לו בשערי הארמון או ארבה בצללי שדרת־העמודים, זו האשה אשר בגללה ערב את לבו וגמר אומר לבקר אצל העברים.
עתה נפנה ונשא עיניו אליה. עומדת היתה בתוך חבורת נשים שהיו עסוקות בבעליהן, ומבּטה רוגש נעוץ בו. ברור היה לו כי מנסה היא לאמוד את הרושם שעשה עליו המראה; אף גם ברור היה כי אמדה אותו, שכּן חלפה ארשת קרובה לברכה על פניה הארוּכים, הכחושים, שזופי השמש.
משה הביט כה וכה וראה את הסריס, את משרתו, שבא אחריו צעד־צעד, וברגע זה אבד בתוך הערבוביה של העבדים הנחים ונשיהם. מתוך שהמריצוֹ יצרוֹ העז לראות את הוריו, קפץ משה לצד האשה, תפס בידה עד־לכאב ואמר, ככעוּס כמעט:
“מהרי! קחיני אל הורי?”
היא החליקה ועברה בתוך החבורה, ומשה בא אחריה בצעדים מהירים.
“איך ידעת כי אבוא היום?”
“בכל יום ויום חכּיתי לך. ידעתי כי באחד הימים בוא תבוא”.
משה לא יסף עוד לדבר, רק חש ללכת אחר האשה.
פרק שני 🔗
לא הרחק ממקום הבנין נמצא מחנה העבדים. היה זה מחנה אהלי־מחסה קלים, בּנויים עמודי חזרן אהוּלים כפות־תמרים ומחצלות־קנים. חיי המחנה היו כולם בחוץ, כי רוב הסוכות רק שלש פאות היו להן; רק למעט מהן היו דלתות רופסות של ענפים קלועים.
המקום היה הומה תנועה. נשים עמלו בגינות הקטנות אשר לפני הסוכות; אחרות עסקו במלאכת ביתן, והן מבשלות את הסעודות על תנורי האבן, אשר מהם מתאבך ערב קיטור ועשן; ואחרות נשאו כדי מים על ראשיהן או טענוּם על כתפיהן, או שעסוקות היו באבני הריחיים בטחנן דגן.
מפרק לפרק היה משה מתעכב אצל אחת הסוכות, מתעלם מקוצר־רוחה של מורת־דרכו – מרים, כך אמר כי יקראו לה. בעינים שוקקות התבונן בחיים אשר סביבו, עמד על חריצוּת האנשים. הרבה ילדים היו במחנה, שונים לקומה ולגיל, כלהקות עופות. אך הוא ראה כי אם יש בנים זכרים בתוך הילדים אין הם נגלים לעין – ואת הסבה ידע.
אבל לולא ידע את הסבּה כי אז נודעה לו עד־מהרה. כי פתאום שמע קולות צווחה. נפנה וראה איך אם מגוּדלת וחסונה בגופה, שדיים לה ארוכים ומדולדלים, נאבקת ונפתלת עם שומרים מצריים. הוא ראה אותה לופתת בחמת־זעם שני עוללים נבעתים, הודקתם אל גוה; מצווחת בפה פעוּר, עיניה מלאות אימה וחרון, שׂערה מתנופף פרוע, השיבה אחור את האנשים אשר ניסו לגרור את הילדים ולקחתם ממנה.
נשים אחרות הניחו את מלאכתן בגינות או בתנורים, ובאו לעזרתה. מערכה נמרצה ניטשה בין הנשים והשומרים. שני העוללים אשר הסכּנה נגד פניהם יללו בכל מאמצי קולם, והאם נעצה שניה בזרועו המגוּלה של שומר אשר תפס באחד הפעוטות והיה מושכו ותולשו ממנה. שומר שני העלה פגיון קצר מתוך חגורתו ודקר את העולל, שעדיין היתה האם מחזיקתו בתוקף. קילוח דם יצק ארגמן על האם, הילד והשומר. ועתה תש כוח של האם; רק החזיקה בילד הדקוּר אל חזה, לאטום את פצעו. עד כה וכה חטפו השומרים את העולל השני ולקחוהו עמם, ואת הילד הגווע השאירו בזרועות אמו.
פני משה הפכו לבן. שפתיו רטטו, וידו תרה אחר הפגיון אשר באזור מתניו. אבל בטרם ישלפנו חש ביד מרים האוחזת בכוח בזרועו.
“הבט היטב, וראה הכל, והחרש!” אמרה.
“מי הם?” שאל משה, אם כי ידע את התשובה.
“שומרי פרעה, אשר באו לבקש את הילדים הזכרים אשר הסתירו ממנו הנשים העבריות”.
“כן, כן, ידעתי”.
מרים אחזה בידו ונהגתו משם והלאה.
פרץ־צחוק שמע מאחריו; היה זה כפרץ מים רבים בעד סכר. משנפנה ראה את האם אשר ילדה האחד נשחט והשני נחטף ממנה והיא עומדת פעוּרת פה; עיניה ניבּטו מתוך פניה השחורים כעפר, שׂערה הסתוּר שמוּט־גולש על מערומי גופה. בזרועותיה החזיקה בילד המת, ותרועות צחוק נתמלטו מפיה בזו אחר זו.
בעקבות השומרים הנעלמים והולכים יללה האשה:
“על כל ילד אשר תחטפו, עשרה יהיו לנו”.
“את זרענו נזרע כחול אשר על שפת הים”, צווחה אשה אחרת ממבוא אהלה.
“בוא, מחכּים לך”, אמרה מרים; ומשה התעורר מטשטוש־דעתו, והלך אחריה דוּמם.
באחרונה הגיעו לפינת המחנה מקום שהסוכּות שוב לא היו מחצלות־קנים על עמודי חזרן; פה היו הקירות עשויים חמר מן היאור, וכפות התמרים אשר לגגות גם הן היו טוּחות חמר. חלקות האדמה סביב לסוכּות עוּבדוּ היטב יותר; זרוּעות היו שורות של פולים, שבּולת־שוּעל ושׂעורים, כל סוג מובדל בחריף בערוגתו. ליד קצת מן הסוכּות היו מקוי־מים קטנים, שמי היאור נמשכים אליהם, ובאלה היו אווזים ושאר עופות שׂוחים כה וכה.
לבסוֹף נהגה מרים את משה אל סוּכה של קני חזרן החוֹסה בתוך שפעת חזרן. במבוא, ששטיח קלוּע היה פרוּשׂ עליו, חכּתה לו משפחה בת שלושה אנשים.
“הנה אביך עמרם, אמך יוכבד ואהרן אחיך, משה הנסיך”, אמרה מרים.
משה נתן עיניו בפני אמו ולא יכול להסירן מהם. הפנים כל־כולם היו חרוּשים קמטים וּקפלים; העור צרוּב שמש היה ומתוּלם כולו. הצוואר רם היה ותפוח. היא החזירה לו מבּט מתוך עינים שלבנן עצוּם ומרוּשת עורקים אדומים; וחורי עיניה גם הם היו אדומים. בתוך סערת רגשותיה פצתה את שפתיה הצבות והנעוות ומשה ראה את השן האחת שעדיין נאחזה בחניכיה. הוא השפיל הבט אל הזרועות למוּדות־העמל, שחבוקות היו כמו במבוכה, ואחר אל הרגלים היחפות, שבהונותיהן העבות מפותלות כשרשי צמחים. רגש חמימוּת צץ ועלה בו. כמעבר לערפך סמיך העלה וזכר את תוי־הפנים הללו מתוך שחר ילדותו, כאשר שכב בחיק האשה הזאת.
במשנה בהירוּת ראה בפני אמו, שתלמיהם הרבים־מספור קבוּצים סביב שפתיה ועיניה, את ענוּת כל האמהות העבריות אשר במצרים, שילדיהן נגזלו מהם. בידיה ראה את ידי כל האמהות העבריות אשר עם שדים שׂרו ונפתלו על חיי פעוּטיהן; במבּטה ראה את המבּט הנואש האחרון אשר תעפנה אחר ילד מתעלם.
הוא שח אליה וכרך זרועותיו על צווארה, מעשה אשר לא העזה היא לעשותו; והוא נשק לדמעות המלוחות אשר ניגרו על לחייה.
רק כתום ברכות־השלום גמגם הנסיך ופתח:
“מי אתם? מאין באתם? אי־מזה מוצאכם?”
“עברים אנחנו – זה שמנו; מוצאנו מאבי עמנו, אברהם, אשר מעבר הנהר בא. כן גם בשם ישראל ניקרא, בני־ישראל, והוא שם עוד אחד מאבות עמנו, אשר הביאנו הלוֹם ארצה מצרים. באים אנו מן הארצות אשר מעבר למדבר מזה; ותקותנו היא כי האל אשר נגלה אל אבותינו ישיבנו שמה באחד הימים”.
“איך הנכם פה, במצרים?”
“אבי אחד משבטנו מושל היה בארץ מצרים בימים עברו. בעקבותיו באו הנה אבות שבטינו האחרים. כאנשים חפשים באנו הנה. אבות שבטינו נחלות נרחבות היו להם ועושר גדול. אבל המצרים הכריעונו ויתנונו לעבדים”.
משה התבונן היטב אל הצעיר העונה על שאלותיו. אהרן היה זה, אחיו. גבה־קומה היה וגופו חסון; זקן שחור, גזוּז הישֵר כאורח אשוּר, עטר את פניו הארוכים. שׂערו ירד תלתלים עשוּיים בקפדה, כתלתלי אחד מאנשי חצר פרעה; גם סוּכים היו בשמן. לא לבוּש־עבד היה לבושו – אזור החלציים הדל ההדוּק על המתניים – לא כי, שׂלמת אטוּן לבנה היתה לבוּשו, מקוּשטת פסי שחור וסגול, אשר הליטה את גופו מצוואר עד סנדלים. ובתמהון שם משה אל לבו כי אחיו משיב לו בלשון הקוּפטית, לשון המלומדים והסופרים והכוהנים אשר למצרים, ולא באחד ניבי־שם השגורים על פי עבדים בני ארץ־הקדם.
“מפני מה”, שאל, “לא תהיו עם העבדים בעבודתם? האם תעשו עבודה אחרת חלף עבודת השׂדות?”
“שבטנו”, ענה אהרן, “מעתים קדמוניות שמר על חרותו מעבודת־עבדים, מהיותנו הכוהנים ונוצרי המסורה לכל השבטים”.
“ופרעה הכיר בזכויות שבטכם?”
“זכויות שבטנו כתובות בכתבי חוּקי מצרים, ומסורת הפרעוֹנים תקדשן. על הזכויות האלו נלחם השבט וישיגן בימים אשר הביאו הפרעונים את עמנו בעול עבדות. עמדנו על זכויות־הכוהנים אשר לנו ונמאן לשלוח יד בעבודת העבדים.”
“אבל אם כן הוא”, השיב משה, “אם פרעה מכיר בכם כי אתם שבט כּוהנים בקרב העברים, הלא שוּמה עליו להודות כי גם השבטים האחרים לא עבדים המה, כי אין כוהנים לעבדים, רק לאנשים חפשים יותן במצרים לעבוד את האלים ולשרתם; לעבדים אסור הדבר. אין אלוהים לעבדים”.
“כל זאת ידענו”, ענה אהרן. “וזאת לנו עדוּת כי שעבוד עמנו מעולם לא היה לחלק מחוּקות ארץ מצרים. לא באנו אל הארץ הזאת כשבויים אשר נלקחו במלחמה; כאנשים חפשים באנו הנה, כי פרעה קראנו. ועל כן כה קינאנו לגונן על זכויות הכהוּנה אשר לנו. אנחנו שומרי רשוּמות הילוֹדים. כל הנולד לעמנו יכּתב במגילות שבטו; ושׂוּמה עלינו לשמור על טהרת המשפחות.”
“כל הילוד?” שאל משה, “האם יולדו לכם ילדים זכרים ולא יחטפום שומרי פרעה?”
“הלא שמעת את אשר זעקה האשה אחר השומר?” שאלה מרים.
“‘על כל ילד אשר תחטפו, עשרה יהיו לנו’”.
אהרן המשיך. “מקומות־סתר יש לנו, מערות חפוּרות במדבר, אשר שם נחביא את ילדינו מפני שוטרי פרעה. המילדות והאומנות תגדלנה אותם שם. מרים היא אחת מהן. הילדים עוֹשים עם האומנות עד אשר יגדלו ויוכלו הזקנים והמנהיגים ללמדם את מסורות עמנו וחוקותיו, והיה כל ילד לומד מפי מורי שבטו. שוטרינו הם ישלחום אחרי כן לעבוד, יחד עם שאר בני משפחתם. יש והכּירום שוטרי פרעה וידעו כי חדשים הם, ילדים מגוּדלים אשר לא הוסגרו בלידתם. כאשר יקרה כדבר הזה אולי יקחו את הבחור וקברוהו חיים בתוך לבני קירות בנין. אבל לעתים קרובות מאד תמצא ידנו לשחד את אחד השוטרים או הסופרים, וישעה עיניו. ככה נמשיך בדורותינו”.
“אך מה בצע? מה התכלית? למען תכלו ימיכם בעבדוּת?”
“יום גאולתנו בוא יבוא. ועל כן שלחתי לקרוא לך, אחי. אבינו ואמנו, כמוהם ככל איש ואשה בישראל, צופים לאות מן האלוהים כי תמה עת שעבודנו וזמן חרוּתנו בא”.
“איכה תדע את הדברים האלה?”
“זקנינו, שומרי המסורה, חישבו חשבונם כי עד־מהרה נשלים את ארבע מאות השנים אשר מראש קצב אלוהי אבותינו לעת עבדוּתנו, כאשר כרת ברית־אמוּנים עם אברהם אבינו”.
“אך האם כּרתו האלים ברית אמונים גם עמנו?”
“לא האלים”, השיב אהרן בחריף. “האל החי האחד, אדון עולמנו”.
“האל החי האחד”, הגה משה. “היה פרעה אחד בתוכנו, בארץ מצרים, אשר ביקש להמיר את כל האלים באלוה אחד. אחרי מותו נחרבו מקדשיו והאלים הישנים הוּשבו על כּנם. אין חפץ למצרים באלים חיים, רק באלוהים מתים יש חפץ לה”.
“זאת ידעתי”, ענה אהרן. “אבל אלוהי אבותינו לא אל חי לא־נודע הנוֹ, כאל אשר ביקש פרעה לתת לפני המצרים. הוא האֵל האחד והיחיד אשר אין בלתו, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב”.
“ומה שמו?” שאל משה.
“למה תחפץ לדעת את שמו? לא יוכל אדם לאכוף את אלוהינו בכשפים, בהשמע את שמו, כאשר עשתה איסיס לרע”.
“איכה תדע על אודות איסיס ורע?”
“ספרי הכוהנים אשר למצריים לא כספר החתוּם הם לי”, ענה אהרן.
“אכן נראה כי קראתָם. אפס אני לא לשם האלוהים אשאל כי אם למהותו. האם אל נוֹדע הנו?”
“באבות אבותינו נודע לנו”.
“איך?”
“מסורתנו, מנהגי אבותינו, אמיתות אמוּנתנו הלא הם עוברים מדור לדור, וזקנינו צופים על הדורות ועל האמונה”.
“מי הם אלה, זקניכם?”
“זקני ישראל, הלויים, אשר אתה נמנה בקהלם. יושבים הם נבדלים מאתנו, במערות אשר בנינו להם, והם לומדים וחוקרים את המסורה אשר נמסרה מן הדורות הראשונים, ובמלוא טהרתה ישמרוּה. מזקן לצעיר תעבור ולא ייגרע ממנה כל מאומה. הם יודעים את מוֹצאינו. הם יודעים את חיי אבותינו. הם יודעים את דברי הברית אשר בין האלוהים לאבינו הראשון. הם גם יוכלו לדעת את שם אלוהינו; אך אם ידוע ידעוהו, יצפנו את הסוד בלבבם, כי לא יהגה אדם את השם בתוכנו”.
“הביאני אליהם, אחי אהרן. יש את נפשי ללמוד את כל הידוע או את כל אשר יוּתר לדעת, כל דבר על אודות האבות, המסורה, האמונה – הכל”.
“איכה?” שאל אהרן. “התאבה להישאר עמנו?”
“עמכם אצפה לגאולה אשר הבטיח האלוהים לאבינו הקדמון”.
“ואת ארמון פרעה תמיר בביתנו הדל ובשעבודנו?” שאלה אמו בחדוה.
“אך האין עניכם ושעבודכם עניי ושעבודי אני?” שאל משה ויקרב אל אמו.
ראה שעודה עומדת בשיכול זרועות. נטל ידיה בידו והסתכל בהן היטב. ידי כל האמהות העבריות אשר נחטפו מהן ילדיהן הזכרים היו כאן, בידים האלו המעוקמות, הדומות לשרשים, משוּלות כקינות שהפכו בשר. הוא נתן את האצבעות אל שפתיו.
“את נפשך תשׂים בכפך אם תשב עמנו”.
“יותר מזה שמת נפשך בכפך כאשר הכינות את התיבה הקטנה ותשלחיני על פני היאור. אבל אלוהי אבותינו הושיעני”.
עמרם הזקן נשא ידיו למרום וגמגם ואמר: “מודה אני לך, אלוהי אבותינו כי חיזקת את הברית בינך ובין בני אף גם בבית פרעה הרחוק”.
“אחי”, אמר אהרן, “השכחת כי עבדים הננו בזה? איך תכלכל דרכיך במקום הזה? אחרי צאתך מארמון פרעה?”
“גדול חפשכם פה מחפשי אני בארמון פרעה”, ענה משה.
דממה ירדה על שאר בני המשפחה. לטשו עינים זה אל זה, כי גילוי דבר המאסר שבו נתון משה בחרותו נטל את הדיבר מפיהם.
“האם בת פרעה נוֹטה אליך חסד?” שאלתו אמו בדאגה.
“בתיה אמי יקרה לי כאשר תהיי את, יוכבד אמי,יקרה לי. הלא אימצתני לבן לה? ולא רק ביום הראשון כי אם גם בשאר הימים סוֹככה עלי מפני רע וממות הצילתני”.
ארשת תמיהה עלתה בפני אהרן ומרים בשמעם את אחיהם מדבר כדברים האלה; אבל האם, חרף הרעד אשר העבירו בה דבריו, אמרה בשפל־רוח: “היא משתה אותך מן המים ותתן לך את השם משה; לי, לאמך, נתנה להיניקך, ותשימך בלבבך כבן לה”.
“כגונן לביאה על גוריה כך גוננה עלי מידי בקנכוֹס, הכוהן הגדול”, הוסיף משה ואמר.
כאן נענתה מרים ודברה – המעשית שבכל המשפחה: “כּבּד אכבּד את אחינו משה, ואם נא ימצאו דברי חן מלפניך, אהרן אחי, אדמה כי לא בחכמה יעשה משה אם עתה, פתאום ובלי הכן דבר, ומבּלי אשר תדע זאת אמו, בת־פרעה, יעזוב את ארמון פרעה. עקוב יעקבו אחר צעדיו; אך ייעדר, ואלף מרגלים ושומרים יישלחו אחריו. מרגלים לבקנכוס בתוכנו, פה בארץ גושן. הם יבואו לחפשו, ואם ימצאוהו ואם לא, מצוא ימצאו את הילדים אשר הסתרנו במערות המדבר; אבוד יאבדו לנו הילדים ואמותיהם. הבה איעץ עצתי, אם יוּתן לי, ושב משה אל אמו בארמון פרעה וגלה את אזנה כי מצא את עמו ואת אחיו וכי יש את נפשו לשבת עמהם עת־מה. לבה רוחש אך טוב אליך, משה, ונתון תתן לך ללכת אחרי קול לבבך ומפני אויביך תגן עליך, כאשר עשתה עד הנה”.
עצת מרים נתקבלה, ומשה נפרד מעל אביו ואמו, אחותו ואחיו, והוא מחבקם ובוכה על צוואריהם. שב לפיתום, ושם מצא את משרתו ושוטרו, ממתין עם הסוסים.
כאשר בדרך חזרה ירד משה אל עמק הבּצה בגבול גוֹשן סבּהו ניד נבעת של כנפיים אין־מספר. הוא החריד ממחבואיהם את העופות אשר קיננו בתוך הסוּף, והם התנשאו כענן לרעם הפרסות הדוהרות. הערב רד והשמש שקעה ברקיע של מים אדומים כדם, למוּל עצי החזרן הבודדים, שנזקפו על אי קטן גלמוד. פתאום חש חבטה בחזהו, ובשלחו ידו מן הרסן תפס ביונה נבהלה, אשר התעופפה אליו כמבקשת מחסה. הוא לא ידע מה תבקש הצפור, אך כמו בחוש לקחה תחת גלימתו ואימצה אל בשרו הערום. אחר, פתע כבתחילה, בא מכאוב צורב בזרועו. הביט כה וכה וראה בּז נזעם מנקר בזרועו במקורו החד. זה היה הדבר, אפוא: הבז רדף אחר היונה ועתה הוא תוקף את האיש המגונן על קרבנו.
משה חייך ופשט את הזרוע שהבז עליה. אמר, כלנפשו:
“צפור־טרף, הנה בשרי לפניך; אך את היונה לא אסגיר”.
והוסיף להחם את היונה המסוערה, המנידה כנף אל חזהו; כי היה לו הדבר לאוֹת.
פרק שלישי 🔗
"אני האל רע: אני הבודד.
אני האל רע, בראשית זרחוֺ".
ופירושו:
“האל הגדול, אשר ברא את עצמו, הוא המים. זה ים־הרקיע, אבי האלים.”
משחר ילדותו, כמעט מיום שהוּבא אל בית פרעה, מזמן שנגמל משדי אמו, למד משה את מימרותיהם הטפלות של הכהנים. השמש הוא האל רע, בורא כל היש: “מעיניו בא האדם, מפיו – האֶלים”.
חזוֹר וחזור תקעו בראשו כי רע הוא אל השמש, אלוהי מצרים, וכי פרע הוא רע בצלם אדם, בּשר מבשרו. לימדוהו לשיר מזמורים נהדרים לרע:
"רחוק הנך, קרניך עלי אָרץ.
במערב תשקע
וקדרה כמוות ארץ.
אתה תכלכּל את הבן בגו אם.
תאמצהו ולא יבכה,
אתה האוֹמנת בגו אם".
כל פסוק ופירושו בצדו, שהיה על התלמיד ללמדו, כשהוא חוזר ושונה: “האל רע אשר ברא את שמו”.
באורו ובקרניו החם האל רע לא את שתי ארצות מצרים לבדן כי אם את כל הארצות כולן. הוא מעלה את הנבטים הירוקים מן הארץ, מפריח את כל הצומח, בדברו ינצו ניצנים – לא בארצות אשר על היאור בלבד כי אם בכל הארצות אשר על פני האדמה. קרניו תאֶרנה ותחמנה לידיד ולאויב. לא ישקע השמש במות פרעה; גם לא יאסוף נגהו מן האויב כאשר ילחם פרעה בעם נכרי. איך יוכל רע להיות בורא העולם אם ייאלץ, כירח וככּוכבים, לזרוח ולשקוע בעתותיו הקבועות? איך יוכל רע להיות בורא העולם אם חל עליו חוק שנקבע לו באיזה מקום? איסיס קונה לה שליטה עליו על ידי שהיא מפתה אותו ומוציאה את שמו מפיו. מלבד רע היו עוד הרבה אֶלים ואלות המקנאים זה בזה, הנלחמים זה עם זה, המרעילים זה את זה.
אפס עם כל אשר פארו את השמש ואת האור, עבדו המצרים את הלילה ואת המוות. צלו הכּבד של האל האדיר אוסיריס, אשר אל תחת חסותו יבוא כל פרעה, כל שׂר משׂרי החצר, במותו, נח על שמש מצרים והליטו. כל פרעה, כל נושא משרה רמה, כל כוהן גדול – האחרים לא באו בחשבון – הוציאו את כל ימי חייהם בתכונה למוות, בהכינם להם קבר, בבנותם להם פירמידה או בחצבם להם נפש בסלעים, בצברם את יריעות הבד, החבישות, המשחות, את השמנים והיינות והשֵכר והלחם, את הרהיטים, ואת המרכבה, שהם עתידים לקחת עמהם אל הקבר. רבבות עבדים חצבו בסלעים, משכו וגררו את האבנים; עוד אלפים בנו והקימו את הפירמידות. ארדיכלים, מהנדסים, סופרים, פסלים, ציירים, מחוללות, לודרים, מנגנים, חרשי־עץ – כל אלה, עמלו להכין את הקברים, כל אלה עסוקים היו במעשה עטיפוֹת החנוטים, הכלים והמכשירים אשר יקח המת עמו.
אוסיריס, מלך הנצח, שליט תחתיות־שאול, אדיר־כּוח היה כרע. מקדשיו תפסו רבעים שלמים בנוא־אמון ובמוף. רבבות עבדים עבדו בשדות השייכים למקדשים, אחרים שמרו על היבול אשר נאגר באסמים וממגורות רבים מספור סביב למקדשים. הוא, האל אוסיריס2, כמוהו כאל אמון־רע, לא רק כוהנים כי אם גם משוררים ואפילו הרמון, כן, אפילו אשה, היו לו בקרב החיים.
מראשית שנותיו חש משה איבה עמוקה גם לרע, אל־השמש, גם לאוסיריס, אל הליל והמוות. כל הכוהנים ידעו, והרבה אחרים חשבו, כי הילד העזוב אשר מצאה בת פרעה, באמרה כי קיבלתוּ כאשר קיבלה איסיס את אוסיריס, בבצוֹת שפך היאור, הוא מילדי העבדים העבריים. וטבע עברי זה שבו הוא שהתקומם עוד בשחר ילדותו על אלוהי מצרים. שנאתו לאל אוסיריס, שאמו הנסיכה ביקשה במיוחד להקדישו לכוהן לו, עזה היתה משנאתו אל האלים האחרים. שנאה היתה בו למוות; והמיאוס שהיה בו כלפי אלוהי מצרים, ובפרט כלפי פולחן המתים, השאיר רושם מתמיד באפיו והשפיע השפעה עמוקה על כל מהלך חייו.
אמו, בת פרעה, לא די שהיתה כוהנת לאוסיריס, אלא כּהתגלמותה של איסיס ראתה עצמה, וכך גם נחשבה, רעית האל וגברת הרמונו3. על ההרמון נמנו נשי הגדולים בנושאי־המשרה ובכוהנים. תפקידן היה לנגן לפני האל בנבליהן, לצאת לפניו במחול, ולעזור לאלה איסיס למצוא את אהובה ולספוד על מותו. לעתים קרובות מאד היתה בתיה עורכת כמין פולחן פרטי לפני האל אוסיריס במקדש שהיה לה בארמונה. אז, כאֶלה איסיס, עטרה את ראשה בקרניים. היא רחצה את האל כרחוץ ילד, משחתוּ בשמנים, הלבישתו בגדי־לבן ועדתה אותו בעדיים.
כשהיה משה עוּל־ימים היה משמש לה תכופות במעשה הטכס בחינת האל חוֹר הצעיר. שמוּ לראשו כיסוי ראשה של צפור, והנסיכה נטלתו על ברכה ונשאתו, כדרך שנשאה איסיס את חור בחיקה, וחלצה לו את שדה להיניקו.
נכרי נשאר משה בחצר פרעה, ומלכתחילה התקומם במורת־רוח על הפולחנים, ועל תפקיד חור אשר נכפה עליו. על אף האיסור החמור שאסרו עליו מוריו ורבותיו נסה עוד אז למצוא דרך אל העבדים העבריים, שבתוכם היו הוריו האמיתיים. הוא נמשך אליהם משום שרצה לדעת את האמת בדבר מוצאו וקשריו. עקב כך לא די שהיתה עמדתו בחצר מיוחדת במינה; תכופות היו חייו תלויים לו מנגד.
בשנות גידוּלו סגורה היתה לפניו לגמרי הדרך אל הוריו. הילד הנכרי שאימצתו בת פרעה הוּכּר רשמית כנסיך. רעמסס השני לא שׂחק לו המזל ביוצאי חלציו. שנים־עשר מבניו מתו, ורק אחד נשאר בדוחק בחיים לרשת את כסאו. ואף על פי שלהלכה לא היה כלל מקום לבנה המאוּמץ של הנסיכה להתימר באיזו תביעה לירושה, הרי עצם העובדה שמעטים היו היורשים במישרים שוותה חשיבוּת מרובה למעמדו של הנסיך הנכרי – הואיל והוכּר כבן הנסיכה בפוֹעל ממש. הכוהנים הגדולים, וחוג הכהונה בכללותה, אויבים מרים היו לנסיך המצרי שדם נכרי זורם בעורקיו.
עם כל רום מעמדו בחצר נתחנך משה על משמעת קישחת. כפי מנהג חצר הפרעונים נתגדלו ילדים מאוּמצים יחד עם נסיכי בית המלוכה – לא בחצר גופה אלא בבית הספר הצבאי, שאליו נשלחו גם בני המשפחות האצילות ביותר, בין שמעוּתדים היו לשרת בצבא ובין שמעוּתדים היו לשמש במעמדות הכוהנים.
חמור היה האימון בבית הספר. החניך שהגיע למדרגה הראשונה, מדרגת “שר־האורוה”, החל בתלמודו עם שחר והמשיך בו עד אחר הצהריים. שעות אחר הצהריים היו מוקדשות להתעמלות ולתרגול צבאי. העבירה הקלה ביותר על חוקות המשמעת היתה באה על ענשה בשוט. פתגם היה בפי המצרים: “הנער אזניו מאחור; משום כך אין הוא יכול לשמוע אלא באחוריו”.
בכּיתה שבבית הספר למד הנסיך הצעיר קרוא וכתוב קופטית. אף גם את כתב־הסתרים אשר לכהונה למד; את כתב־התמונות או החרטומים לימדו רק ליעודים לחיי כוהן. למדו גם את כתב־היתדות המשמש אצל הסופרים; כמו כן את הכתב השני של עמי ארץ־הקדם, בני כנען ובני חת, שכנגדם נשלחו משלחות לעתים קרובות מאז ימי רעמסס הראשון, אבי הפרעה המושל.
תכנית הלימודים כללה חקלאות, חוק וממשל; כן גם את תכוּנת השמים, קשורה כמובן באצטגנינות, ניחוש עתידם של אנשים ועמים, והשבּעות ותרופות־כשפים בשמות אלים, על ידי סמים, ועל ידי שיקויי־רקח משונים, תכופות מזוהמים ומגעילים; והיו גם לימודי־יסוד באנטומיה ולימודים גבוהים בגיאומטריה, הנדסה וארדיכלות.
כיון שהגיע הנסיך לדרגת שר־האורוה הסתלק מתואר אב־האל, שהחזיק בו מכוח השתדלותה של אמו במקדש אמון ברעמסס. לעגמת־נפשה, ולשביעוּת־רצונם של הכוהנים, בחר לו דרך־חיים צבאית.
הוא לקח חלק בכמה מסעי־צבא אשר שלח פרעה ללב אפריקה. הצבא עבר את היבשת מערבה והביא עמו מאות אלפי עבדים, שחורים כלבנים, לעבודת השדה. משה הלך דרומה אל ארץ כוש והצטיין בכיבוש הבירה, ובאסטרטגיה המחוכמת שלו הצטיין יותר מאשר בתכונות הלוחם שבו.
בשובו מן המסע ניתן לו תואר “נושא המניפה”, שזכאי היה לו רשמית מכוח מעמדו בחצר. עתה היתה זאת זכותו להימנות עם פמליתו של פרעה בכל קבלות־הפנים הרשמיות ולעמוד בתוך כך סמוך מאחרי כס־המלוכה. הודות לזאת עלתה קרנו הרבה בקרב אלופי הארמון ונתחזק מעמדו כנגד אויביו.
אבל הנסיך הצעיר, שאבריו חטובים, מבנה גוו כברזל, והוא רם־קומה כדקל מיתמר ונעים־למראה, שבחצר הכל נושאים פניו מהיותו בנה המאומץ של הנסיכה האהובה, הוא מאן לשאת לו לאשה גם אחת מבנות משפחות הכוהנים הרמות, שהציעה לו אמו; כּיבּוּדי החצר לא נחשבו בעיניו, ותכופות מאד גם לא ניצל את הזכות הנעלה לעמוד סמוך מאחרי כס פרעה בחברת אצילי המצרים בקבלות־פנים רשמיות. מקומו נעדר מטכסי־קרבנות גדולים ושאר טכסים בבתי־המקדש החשובים. אפילו השתמט מהשתתף בתהלוכות הבוקר לברך את השמש, פולחן שהיה מקודש ביותר. ולעומת זאת התעסק בענינים שעשו מהלכים לחשד כי הוא מפריע את סדרם המקובל של דברים, מסית את המעמדות הנמוכים. הכוהנים הגו אליו שנאה והוא התרחק מחוּגו שלו, זה שהקיף את הנסיכה, ובכך סיכּן את הצלחתו ואפילו את חייו.
בגלל הקשר שלו אל שבטי העבדים העבריים בארץ גושן החל להתענין בכלל המשטר החברתי של מצרים.
לא ארכו הימים עד שגילה כי עמו שלו, השבטים העבריים, אינם אלא חלק קטן מכלל העבדים, יסוד בלתי־חשוב בכלל המשק של מצרים הפרעונית. אכן, כה זעום היה חלקם עד שהסופרים וכותבי דברי־הימים במקדשים לא רשמום לזכרון; גם לא נחקק זכרם בתעודות האבן לדורות הבאים. הם נחשבו סתם שבט של מלבני לבנים שנשלח לעיר המסכּנות החדשה פיתום, זו שהיה פרעה בונה בארץ גושן. אמת, פרים ורבים היו שלא כרגיל, אבל נוגשי פרעה מצאו תרופה: קטלו את הבנים. וכנגד זאת התאמצו העבדים העבריים בכל עצה ותחבולה להציל מילדיהם הרבה ככל אשר יוכלו.
צבא פרעה הביא עבדים מארצות קרובות ורחוקות מעבר למדבריות, בני־חת ובני־עמון, כנענים ומואבים, ערבים מן המדבר ומארצות של חוף הים האדום, כושים מן הדרום, שחורים ולבנים מכל מקום. את כל גופה של מצרים כסתה צרעת העבדוּת. גם לא היו העבדים נכריים בלבד, מלקוח קרב או פשיטות; היו בתוכם גם מצרים מילידי הארץ. בעצם לא היו במצרים בני־חורין מלבד פרעה, חצרו הגדושה וכן עליוני הכוהנים ורמי נושאי־המשרה. ואפילו החצרנים, הכוהנים ונושאי־המשרה כה שזורים היו במסכת המשטר הכוללני של הארץ עד שהיו עבדים לפרעה. לא חרש אכר את האדמה, לא נטע גנן עץ, לא רעה רועה את צאנו, לא עשה נגר שולחן, לעצמו. כל תוצרת המעשה היתה שייכת לאחד שאינו יוצר. כל עושר מצרים, מן הבהמות והדגן ועד למלאכת היד המוגמרת של האוּמנים, היה שייך לממלכה, או לפרעה, או למקדש. האוּמנים והפועלים קבלו שׂכרם מתוך תוצרתם, כפי מעמדם וכפי ערך מלאכתם. ההבדל בין הפועל האומן לפועל הפשוט לא היה אלא במזון העדיף שקבל הראשון. האמן, הבנאי באבן, הפסל, הצייר, המהנדס, הסופר, המשגיח – גם אחד מאלה לא עבד מרצונו החפשי, כי הרעב אילצו לעבוד. נוגשׂ העבדים עמל למען אדונו ממש כשם שעמל העבד אשר בו הוא נוגש, והמימרה היתה בפי העם: על הסופר הנוגשׂ להמריץ בשבט את החמור, לאמור, את הפועל הפשוט, אבל כזה כן זה עבדים הם לאל העליון, לממלכה, הלא היא פרעה.
המשטר הכּוללני נתגבש כל כך מכּוח המנהג והחינוך עד שלוּ בא אחד מן הקבוצה הקטנה אשר בשלטון, או אחד מן ההמונים השרויים באפלה, וערער אף כהוא־זה על המשטר, היו רואים בכך תערובת של בגידה־בממלכה וחילול־שם־שמים. ולמעשה נתיצב אורח־החיים הזה הכן ובשלמוּת עד כדי כך שמעולם לא עלה בדעת איש לקרוא עליו תגר. בסוּכּת הקנים העלובה שלו רטן פועל־השדה המשועבד כי חמור הוא שמשׂאו כבד מדי ומזונותיו קלים מדי. ההמונים הנדכאים נתנו ביטוי לסבלותיהם בשירי־עם נפעמים, רוויי דמעות וכבדי לב. אפילו אל לא היה להם לשפוך לפניו את יגונותיהם, לא היתה להם אמונה להמציא להם תקוה או עידוד. לא היה להם אפילו חוק שבו יוכלו ללמוד מה מותר ומה אסור. בהם נסתאב מין האדם לדרגת הבהמה, ובדרגת הבהמה חיו ההמונים. הנשים באו במגע מיני עם תיישים, הגברים עם פרות; נולדו מפלצות ובעלי־מומים; בעלי־המומים הושלכו לחיות־הטרף, או נהרגו בדרך אחרת; הללו שגדלו והיו לאנשים נגזרה עליהם עבודת־פרך נצחית.
כך היה מעמדה של מצרים כמו שנתגלה לנסיך הנכרי, למשה, כאשר, כמוֹ לוּ נגעה בו אצבע אלוהים, התנשא לגבהים שמהם יכול לראות את המיאוּס והפשע והחטא בהם הארץ שרויה. אף שנתגדל בחצר פרעה, התעלה על תחומי חינוכו והרגיש בהבדלה בין טוב ורע, שכל אשר סביבו סוּמים היו מראותה. דומה היה כאילו נעוֹר הנכרי אשר במשה, נכרי לא רק מארץ אחרת או משם אחר, אלא מעולם אחר. עולם היודע מידה ואיפה ולהערכת מעשי־אנוש. העוול אשר העיק על הארץ הכאיבו; קולותיהם של דורות עברו הדהדו בדמו בעמוּם אך בתוקף.
כעבד בבית־משק־פרעה – כזה היה בעיניו – לא היה לו אֵל להתפלל אליו, או לשים בו תקוותיו. אלוהי מצרים מעולם לא היו אלוהיו – תמיד רחש אליהם תיעוב עמוק; הוא שנא את דמויותיהם המתות, כדמויות החנוּטים, אשר מילאו את כל מקדשי מצרים וארמנותיה; ועל הכל שנא את אלוהי ארץ־השאול: אוסיריס, אדון המוות, היושב על כסאו וסמלי שלטונו בידו – השבט והפרגול – נכון לדוּן את נשמות המתים המוּבאות לפניו; חוֹר בנו, בעל ראש־הבז, ושהנסיכה אֵם משה ביקשה להקדישו לשרוּתו – האלוה המנחה את המת אל לפני אוסיריס, עוקר את לבו ושוקלו. לפי המשפט יועבר המת לגן העדן, בחברת אוסיריס, או יהפוך חזיר־בר שחור. משה תיעב את העיסוק היתר הזה במוות, ואת כל האביזרים שצצו ונתגדלו סביבו, את כל ההכנות לקראת העולם־הבא שפירושן עבדוּת, אומללות ודמעות כה הרבה בעולם־הזה.
הוא לא יכול להסתיר את רגשותיו.
לאחר העבדוּת והאלים שׂנא משה ביותר את פולחן המתים. המלכה נפרטורי, רעית רעמסס, חולה היתה ימים רבים, וכל ימי חליה היו רבבות עבדים בונים לה את בית־נפשה בעמק־המלכים. אלפי אחרים עמלו בפיאוּר הקבר ובציודו. גדולי האמנים שבמצרים הכינו את התקרה ואת הקירות.
התקרה קוּשטה סימפוּרין – על הקירות ציירו ציירים מומחים תמונות מחיי החצר, ופַסלים גילפו גילופים באבנים שגררו העבדים והביאו מן המדבר הרחוק, וחצבו את המקום לארונה; סביב העתק־האבן של דמותה החנוטה נקהלו צלמי אבן של האלים; רוקחי סמים, לוקטי קטורת, טוֹוי בד הכינו את החמרים לחניטת הגופה; מעוננים השגיחו על ההכנות; ובתוך כל אלו עשו חרשי־מעשה, צורפי־זהב, חרשי־עץ מומחים את הרהיטים, התיבות, השולחנות והעדיים אשר תקח אתה המלכה אל קברה; ואילו אחרים עמלו במאפי בשר, בשמנים, בפירות, באווזים ובברווזים שימלאו את קברה בצד חתוליה וכלביה החביבים עליה.
בהלוויה הועמדו המלכה המתה והעתקי דמוּתה החנוטה כמו חיים במבוֹא בית־הנפש; כוהנים נושאי מסכות־אלים תמכום. לפני המלכה התנהלה תהלוכה ארוכה של עבדים אשר נשׂאו אלי־קבר את השולחנות והכסאות, מעשה עץ ושן, מעוטרים זהב וסימפורין; האפיריון אשר עליו תנוח המלכה, המיטות וכלי־הלבן, המשחות, התמרוקים, העדיים והכותנות באו אחר כך. אחר התנהלו ובאו העבדים נושאי הצידה, כמו למשתה גדול בקרב החיים, עופות חיים, סלים קלועים מלאים לחם ועוגות, כדי שמן ויין, אגרטלי פרחים, אף שור ועזים, ובאחרונה, שני הכלבים החביבים עליה.
על מעשה הטכס הרגיל של ההלוויה הוסיפו הכוהנים פרט מופלא ביותר: ברגע מסוים פתחה המלכה החנוטה את פיה והוציאה קריאת “הו–ו” ממושכת של תמיהה והתפעלות. ובהגיש הכוהנת הראשה, בשׂלמת האלה איסיס, אל חוטם החנוטה את סמל חיי־הנצח בדמוּת קשת – ללמד שעתה רואה האלה את המלכה כשווה לאלים – יצא פרץ אש מלאכותי, המצאת הכוהנים האשפים, ממצח איסיס, וכמו זיקוק שולח שמימה – מעשה־נס גלוי לעיני כל הצופים.
כל אנשי החצר התרוממה רוחם בם למראה האוֹת המפואר כי קבלו האלים את המלכה כקבל אחת מקהלם, גם הכתירוה בכתר אם האלים, כמוה כאיסיס.
בעת ההיא יצאו מהלכים למימרה שיוּחסה ל“נכרי”, כמו שנקרא משה בחוג הכוהנים. דומה שעבד אחד, סופר בבית־משק־פרעה, שמע את הנסיך מוציאה מפיו והביאה אל אזני הכוהנים; לפי השמועה אמר משה לאחד מבני פמליתו: “במצרים החיים עובדים למתים”.
מן העת ההיא והלאה הלכו המון מרגלים בכל אשר ילך משה והקשיבו לכל אשר יאמר.
נודע כי “הנכרי” בא תכופות בקהל עבדים, מדבר אתם, מגלה ענין בגורלם. אף הרהיב לגעת בגופות עבדים, מעשה שיש בו משום טומאה והוא פוסלו מקחת חלק בפולחן הדת במקדשים, ואפילו מהציג בהם כף רגל.
נודע אפילו כי במוֹ־ידו ענש סופר מסופרי חצר פרעה על שום שמצאו מכּה את אחד מעבדיו. אמת שהסופר עצמו עבד היה, אבל שמוּהו מצווה “על החמור הטעון”, ולפיכך היתה זכות בידו להכותו אם יראה צורך בדבר. אולם עיקר חטאו של משה היה בעובדה כי הוא, נושא־מניפה לפרעה, השתמש ביד שהוקדשה לתפקידו המרומם להכּות בה עבד. לבד מכך סירכה חמורה היתה זו באציל מאצילי החצר שיענוֹש עבד במישרים; עבד, חייב עבד אחר לענשוֹ; האדון אך יוציא את הפקודה.
כל העבירות האלו שעבר משה הובאו כדין לפני הגבוה מעל גבוה, בקנכוס. בקנכוס, הכוהן הגדול העליון לאל הגדול אמון־רע, שני היה לגדולה לפרעה. הוא היה הכוהן הגדול העליון לא רק לאמוֹן כי אם לכל האלים, וממשלתו שפוּכה על כל המקדשים ועל כל הכוהנים בארץ מצרים.
למעמד הרם הזה הגיע מעט־מעט, לאחר שהחל בחינוכו, כמוהו ככל בני האצולה השלטת, כרב־האורווה בבית־הספר הצבאי. כשסיים את חוק לימודיו קבל את תואר אבי־האל ועבר בדרגות השונות של מעמדות הכּהונה; כיון שלמד את סודות מעמדו שימש בזה אחר זה “ובּ”, לאמור, כהן־שחקן, כוהן־קריין, כּוהן־טהרה, המריח וטועם את הדם המובא אל האל, כוהן־מלביש, שתפקידו להלביש את האל אמוֹן; ואחר כך סגן ראשון לכוהן הגדול העליון, ולבסוף – הכוהן הגדול העליון לכל האלים.
לא היה ערוך לעשרו של בקנכוס. מקדש אמון לבדו היו לו ארבעים אלף עבדים לעבוד את אדמות המקדש. סוכניו גבו מסים מהרבה ערים בתוך גבולות מצרים ומחוצה להן – ערים אשר צווה פרעה למקדשים. אסמי המקדשים וממגורותיהם מלאים היו לבלי־הכיל תבואה ומעשה־חרושת – צרורות בדים, כלי בהט, כלים ומכשירים של ארד, עדיים ותכשיטים, אגרטלים וכדים אין־מספר של יין, דבר, שמן ושכר.
אלפי עבדים מאולפים, מנהלים, סופרים, ארדיכלים, מהנדסים, ציירים, פסלים, חרשי ארד ואבן היו רכוש המקדשים. שדרת הכוהנים אשר למצרים היתה קיסרות בתוך קיסרות, ומושלה המוחלט היה הכוהן בּקנכוֹס.
חסון ואדיר בגופו היה הכוהן הגדול כאחת דמויות האֵלים הגבורים שנחצבו באבן בזלת מצרית. ראשו העצום היה גלוּח למשעי, וכן גם פניו ושאר חלקי גופו. אסור היה עליו באיסור חמור לצמח כל שער, שמא יהיה זה, חס־ושלום, משרץ לכנים או שאר טפילים, אשר יטמאוהו ויפסלוהו ממלא את תפקידיו המקודשים. עיניו הכבירות, צוננות ולבנות, קבועות היו בפרצופו העצום והגלוח כעינים מלאכותיות של דגם־חנוטים. כך היה מראהו בנהלו את הטכס במקדש. אולם בחצר היה חובש פאה־נכרית עבותה וקלועה, ארוגה כקובע, יורדת בקפלים על אזניו וערפו. על חזהו החסון והמגוּלה היה נושא שּׂרית זהב רקוע משובצת סימפורין ואבני־חן, אשר כיסתו כמגן, סינר טווּי־בד דק מן הדק כּסה את החלק התחתון של גופו.
בלבושו זה, וכשהוא אוחז בידו את מטה המשרה אשר לו, סמל כהונתו הרמה, נכנס יום אחד לחצר ובקש לראות את פני פרעה.
בראיון זה הביא אשמה כנגד הנסיך הנכרי, המחלל שם אלים מכלים את הרוחות השוקטות באוסיריס, בא במגע־של־טומאה עם עבדים, ומסיתם למרד נגד פרעה.
מלאך טוב היה לו למשה בחצר פרעה – הנסיכה אמו.
בנות רבות היו לרעמסס השני, כי הבנות הנקבות של פלגשיו, שלא כבנים הזכרים, לא נספו בקטנותן. הן שכנו בהרמון הנספח אל החצר. למוּדות היו לרקוד ולפרוט עלי נבל, בנות השי או התשורה אשר לפרעה. כשהיה צורך לרכוש את ידידותו של כוהן חשוב, או לגמול לשׂר־צבא על איזה השׂג יוצא מגדר הרגיל בשדה־הקרב, או לחתום חוזה עם מושל אדיר ממושלי כנען או ארץ־הנהריים אשר מן הנמנע היה לנגפו בקרב, ונתנו לו בת מבנות פרעה, ואת התואר “חתן פרעה”.
דבר יום ביומו ישבו הבנות באולם הגדול אשר בהרמון; עטרות נובלות לראשיהן, וגופיהן מתפעמים מחום היום. הן ישבו בכותנותיהן השקופות מעשה־חוֹרי, סביבן שפחות ערומות, אשר הגישו פרחי לוטוס אל נחיריהן להשיב את רוחן ובקשו לשובבן במחולות לקול נגינות פורטי־על נבל. הנה כך בלו את שנות עלומיהן בהרמון, עדיי חצר פרעה, עד בוא עתן להינתן מתנה ומנחה לאחד יקיריו, או גמול ושכר על איזה מפעל גדול, או לשמש אישור סופי לחוזה.
גם למשה הוצעה אחת מבנות פרעה כאשר הועלה בדרגה אחרי שובו ממסע המלחמה בארץ כּוּש; אך בעזרת אמו עלה בידו להתחמק מן הנשואים. בתיה הרגישה כי קשר אהבה בל־יכלה מקשרה אל זה הבן הנכרי במוצאו. באורך־רוח אין־קץ נשׂאה את כל התלאות, הדאגות והמכאובים שגרם מוצאו הנכרי; וככל שהיה עליה לסבול בעבורו, כן הרבתה לאהבו. נבצר ממנה להשיב את פניו בדבר כלשהו. היא האמינה ביעודו ובכוכבו; האמינה כי לגדולות נוֹצר, לגדולות אשר האלים מעתדים לו, וכי היא נבחרה לגדלו ולגונן עליו; מן האלים עצמם באה האהבה הזאת המוזרה, הטמירה, אשר מילאה את שַׁדָה ועברה ונשתפכה אל קרב העולל. לא יכלה גם לא נטתה לבדוק את רגשותיה; רק ידוע ידעה באהבה הזאת אין לה מצָרים, בערגה הזאת העמוקה, אל החיים הצעירים שהפכו חלק ממנה.
רגש דומה לזה הגה משה אל אמו החורגת. מסירותו ואהבתו אליה לא היה להם קשר להכרת־תודה; רגשותיו נבעו ממקורות עמוקים ונאמנים מאלה. אמת היתה זו כי בתוך קהל החצר שהקיפו איבה כללית, רק בה היתה לו נקודה של מגן ובטחה; אך הוא ידע, ידיעה עמוקה עוד יותר, עוד משהו; – לאמור, כי יעודו שלא נגלה עדיין הצריך את תיווכה. כמוה האמין גם הוא כי מהשמים נגזר שתהיה היא אמו־מאמצתו. תוי פניה שעין הבהט להם, הצעירים, המחוטבים, יקרים וקרובים היו לו, והוא התגעגע אליהם כל־אימת שהיה שרוי ברחוק ממנה. כאשר בימי גברותו, פוגש היה בה לאחר שנעדר מאצלה, היה חש בהתרופף עוז־החלטתו; מחשבתו לעזוב את בית פרעה – זו לא סרה מעליו זה זמן־מה – נמוגה בתוך רגש מסירותו לאמו. במעמדה שוב היה ילד. לא, לא היתה זו סתם הערצת־תגמול בשל המכאובים שגרם לה באורחותיו המוזרות והמסוכנות, בשל התלונות שהוצרכה לשאת, אף בשל הבדידות שכפה עליה בגוננה עליו; היה זה דבר־מה נעלה יותר, כעין ישות מקודשת וטמירה שבאה אליו מעולם אחר. הוא התחיל לראות בה שלוחה מאלוהי אבותיו הרחוקים והקדמונים, אלוהי השבט שעליו הוא נמנה ואשר בחר בה להיות לו לאם ולפטרונית. וכך נאצלה עליה מקצת יראת־הקודש שהגה אל אבותיו, על הזרה שנתקשרה ביעודו.
משנודע לנסיכה דבר הסכנה המאיימת על משה, עקב ההלשנה אשר הלשין עליו הכוהן הגדול לפני פרעה, לבשה את מדי כהונתה, הופיעה בדמות האלה איסיס, ובאה לפני אביה. בכל תוקף מעמדה האלוהי טענה כי משה הוא חור בנה וכי תרעיל את עצמה לרגלי האל אוסיריס אם יטלו ממנה את נחמתה היחידה בחיים, את בנה, חור־משה.
עזוז שידוליה הציל את משה ממיתה ודאית; אך הוא לא נמלט בלי פגע. ניטל ממנו כל תפקיד רשמי בחצר והרחיקוהו מחיי־החברה שבה. נטלו ממנו את כל התארים וזכויות־היתר, אבל מתוך משוא־פנים לאמו נתנוהו תחת השגחתו של שומר מנוסה, אחד מסריסי המקדש, אשר השגיח עליו יומם ולילה.
פרק רביעי 🔗
הנסיכה אשר משה קרא לה אמו הגיעה לעת הזאת לשנת החמישים. אבל חכמות־הסתר של התמרוקאים שיוו לה מראית נערה שכמעט לא הגיעה לשנות העשרים. גופה הדק עטוף היה תמיד, כגו חנוט, בדים עדינים, פניה ארוכים היו וצרים, ועיניה עגולות כמחוטבות. עורה הצח, ענוג ושקוף, היה כעין הבהט. הרופאים עשו ככל מאמצי כוחם לשמר בתווי פניה אותו מראה בתולים ההולם אשה שהקדישה חייה לאלים; והחוטם הישר, השפתיים הדקות והצוואר הענוג אכן שיוו לה מראית ילדה.
כאשר שלח משה, על ידי מזכירה הסופר, בקשה לראיון, אותה שעה רק חזרה מן הטכס אשר עשתה, ככוהנת לפני האל אוסיריס, בכל בוקר במקדש הקטן הספוח למעונה.
היא הסירה מעל ראשה את כתר־הירח המקרין אשר חבשה כאלה איסיס. רוחה עדיין היתה מרוממת, חדורה כוח־המגנט כאבן הענבר הרגושה, מחמת התרוממוּת הנשמה שבפולחן, מתוך סיכת האל והלבשתו, מתוך הביאה לו פרחי לוטוס, ומתוך שוררה את המזמורים לפניו. לבה עדיין נפעם היה מפני הרגע הנקדש של המגע עם אדון השאול, בעלה האלוהי, הנאהב. פניה רתתו מעוצר־רגש, ועיניה נוצצו והבריקו מלהט התלהבות חושיה. הרגישה עצמה נאצלת ומטוהרת, כתמיד לאחר מעשה פולחנה לפני האל.
היא קבלה את פני משה בלשכה הקטנה, החמימה, סמוך לחדרי הרחצה והסיכה שלה, מקום שאהבה לנוח ולהכין עצמה לעבודת האלוהים.
בניגוד לחדרים ולאולמי המשתה ההדורים של הארמון, על שדרות עמודי הלוטוס הרבים־מספור אשר בהם, היתה לשכתה של הנסיכה חדר קטן, בלי עמודים, וקירותיו חלקים ונישאים. רק התקרה היתה נחפה קישוטים באדום, צהוב וסגול. הנסיכה היתה שרועה על ערש עץ חטוב משובץ־שן ומעוטר סימפורין. לצדה עמד שולחן עדיים דומה לזה בחומר ובתבנית.
על קפלטה הכבד, שתלתליו שזורים רקמת זהב, חבשה זר יהלומים אשר נכחוֹ ראש בז. צווארון קטן עטה את צווארה הרם והדק. שמלת החורי אשר לה ירדה בקפלים רבים אל רגליה, השומות על הדום. כנגדה עמדה שפחה ערומה, מבשמתה בניחוחו של פרח לוטוס.
כשהתיצב משה בכפיפת־ראש עמוקה שלחה את השפחה מעל פניה, אמרה לו שישב על הערש לצדה, ובקחתה את ידו בידה פנתה אליו ברוך:
“יקרים לי פניך, בני, כאשר ייקרו פני חור בעיני איסיס אמו. מה גלו האלים על אזנך ותספר לי?”
“עבדך הנני, אני אשר גידלתיני ותשימיני כבן לך. כוכבי הלילה ראו את עדנת האם לבנה, ועדותם היא תחזקני לשום מחשבותי לפניך. יצאתי לראות את אחי ואביט במר־עמלם. את אבי ואת אמי מצאתי בתוכם”.
ארשת צער עמוק עלתה בפני הנסיכה. חוורון חדש שווה לעור מתחת לדהנים, וחזה הבתולי רטט. משלה ברוחה4 וענתה:
“ידעתי כי באחד הימים מצוא תמצא דרכּך אל אבותיך בתוך העבדים אשר בארץ גושן. לא אני הפרדתיך מעליהם. לאמך נתתיך להיניקך, כאשר מצאתיך ביאור כמצוא איסיס את בנה.”
“ידעתי, אמי; נטית אלי חסדך מעת מצאך אותי. האלים המה מינוּך לשמור צעדי מרע. איך אודך על טובך כי־רב, אמי הגדולה?” משה נזקף וקד לפניה קידה עמוקה.
“מה אתה אומר לעשות עתה, בני?”
“אומר אני ללכת אל אֶחי ולהיות בתוכם”.
“עוד טיפה אחת בים הגדול אשר לעבדות מצרים?” שאלה, חרדה.
“לא עבדים הם אֶחי, אמי. רוח אלוהיהם בתוכם. את חוּקיו הם שומרים לעשות, את שמות אבותיהם ואת מעשיהם יזכורו, וחיים הם על פי מסורות הקדמונים הנמסרות מדור אל דור”.
“אבל במצרים עבדים הם”.
“בתקות הגאולה הם חיים, כפי אשר הבטיחם אלוהיהם. החיים בצפיה להיגאל לא עבדים הנם, אמי. יש את נפשי להיות עמם בתקותם ובתוחלתם לגאולה”.
“הלא די לך כי בן בת־פרעה הנך, כי תבקש לך גאולה אחרת? התמיר את הנתון במצופה?”
“הנתון זר הוא לי. בכל אהבתך התאמצת להכשירני לתפקיד אשר בחרת לי מן היום הראשון. התפקיד לא לי הוא. השלמה אשר העטית עלי התפוררה ותהי לאין. מפני אלוהי אבותי נכרי הייתי בבית אשר בּנית לי. לא אֶשוה בכל החסד אשר עשית עמדי, אמי. זר גדלתי בחיקך. דמיתי לעץ אשר נעקר בשרשיו ועל אדמה נכריה הוּטל. לא לאלוהיך אני, לא לאלים אשר נתת לי, ואת אלוהי אני לא אדע. שומה עלי ללכת אל אחי וללמוד לדעת מפיהם את אלוהיהם. יש את נפשי לדעת מי היו אבות אבותי. יש את נפשי לשוב ולהינטע באדמה אשר תסכּון לטבעי ולמיני. אולי אמצא מנוח וסעד בקרב אחי”.
הנסיכה חזרה ושקעה דוּמם בהרהורים, כשעיניה האפלות נעוצות בפני בנה. מבטה היה חדוּר חמלה וחום־רגש. הרעדה שחלפה את צוארה העידה על סערת רוחה. החליקה על היד אשר אחזה בה, ולבסוף אמרה:
“בני, לא אדע אם תמצא מנוח וסעד בקרב אחיך; ימים רבים מדי שאפת אויר זר. לבי רועד בי וּקרבי יהמו לסבלך. כארוֹג יתרים ארגו האלים יחדו את עורקי לבותינו, וכל יגון מיגוניך יוצק אל דמי. ידעתי מה שרוּ שביליך בארמנות־התפארה אשר לפרעה; אך הירוח לך באהלי העבדים אשר לאחיך? ידעתי כי זר היית לאלוהינו אף זר הנך; אך התלמד לקרב אל אלוהיך אתה? כצמח הנך אשר שנים רבות שגה באדמת נכר ובאויר נכר; התשריש גם תפרח כאשר תשוב וניטעת באדמתך? למזון אחר הסכינו שרשיך; הלא יבלו ונצפדו באדמה הקשה אשר לארץ העבדים? יכול תוכל לחיות חיי זר בקרב זרים, אפס לא תוכל לחיות כזר בקרב עמך”.
משה הוא ששקע עתה בהרהורים. פניו הקורנים, הגבריים קדרו, מצחו הרם והקמוּר נקמט, וזיו עיניו הוּעם.
“ידעתי, אמי, כי גדולה הסכנה. אך לא אוכל לשוב בי מצעדי זה. אלוהי עמי העיר בי צמאון־אהבה גדול אל אחי. בהעדרי מהם ירב סבלי עמהם מאשר לו הייתי אתם. בלילות אקיץ ואקרא בגרון, בזכרי את עבדותם. אהבה ורחמים לאֶחי יאכלו בבשרי כמלתעות לביא. תמיד אראה לפני את גופותיהם שקוי?5 טל ענותם, נשברים תחת כובד משאם. השבט הניחת בהם צורבני בושת ומכאוב. היה הדבר כמו לוּ לקח אלוהי אבותי את לבבי ויעשנו ספוֹג לספוג את יסוריהם. רפה גופי משאת את נטל הסבל הזה; ואולי כאשר אהיה בתוכם, כאשר אחזה מקרוב במר־עמלם, וחלקתי גם בתקותם והוחלתי עמהם לגאולה. או אז אולי אמצא יתר־כּוח מבהיותי לבדי, רחוק מהם”.
הנסיכה שלחה ידה אל עיני בנה, בראשי אצבעותיה אספה את דמעותיו ותשׂאן אל שׂפתיה.
משה הביט אליה משתאה.
“אמי, מה זאת תעשי?”
“דמעותיך הן עינות האהבה הלזו אשר בה הפרו האלים את גופי. כאשר מצאתיך בתיבתך בתוך קני הסוף אשר ליאור נבקע מעין הדמעות הזה. ברגע ההוא צותה אותי האלה לשתות את הדמעות אשר תצתנה בי את אהבתי אליך, בני. גורלי קשוּר בגורלך, ובכל אשר תלך אהיה עמך. לך אל אחיך, ובקרבּם תלמד לדעת את האלוהים המוּזר והאדיר המנחה את גורלך. אחוש גם אדע כי אלוהים היוצא מרקיעי־שמים לא־נודעו, אשר עדיהם אין יד אלוהינו מגעת, שומר את אורחותיך; הוא מדריך צעדיך, כהדריך נווט אניותיו; הוא יעצבך כעצב היוצר את הכלי, להיותך מכשיר בידיו. הוא צופה עליך מאז יום לידתך. מסכּנוֹת רבות הצילך; הוא מילטך מבּין שני האריות. הוא שׂרה עם אלוהינו ויוכל להם. לא אדע למי האלוהים הזה, אך אדע כי לא אלוהי הוא. לשלטון אחר אנוכי נתונה ולרקיעים אחרים; אולם אכוֹף ראשי ביראת־קודש לפני כבוד מלכותו. גם אדע כי אף אני מכשיר בידו למלא את חפצו. כי כל אשר עשיתי, וכל אשר אני עושה עתה, הלא הוא במצוותו וברצונו וסרה אני למשמעת רצונו. לך, בני, בשבילים אשר התוה לך אלוהי אבותיך. הוא יגונן עליך מפני הסכנות היורדות עליך, כאשר עשה עד היום הזה. הוא יגונן עליך מידי אלוהינו, מפני רצונו, כאשר גונן עליך מפני הכוהן הגדול אשר לנו; וכאשר יצווני האלוהים הזה לעזרך במלאכה היעוּדה לך, ונשמעתי לו אף למרות אלוהינו. כי ככה שוּמה עלי, ככה יצווני האֶל באש האהבה והמסירות, אשר הבעיר בלבבי בדמעות אשר שתיתי מעיניך”.
משה לא יכול להסיר עיניו מעל פני הנסיכה. דומה היה כאילו לא יכול להכירה. היא קמה מעל הערש, כמו גבהה בקומתה, ואת פניה האיר אור התקדשות פנימי. שוב לא היתה לגביו כּוהנת אל נכרי. דומה היתה לנביאתו של אל המוכּר לו, באשר הוא אלוהיו.
הנסיכה מחאה כף אל כף. הדלת הגבוהה אשר ללשכה נסבה ונפתחה ובפתח הופיעה נערה כוּשית צעירה וחסונה, עגילים באזניה וצמידים על זרועותיה הארוכות. קומה בלתי־רגילה היתה קומתה, וחזה־אדירים לה לפוּת ברצועה אדומה צרה. סינור קצר כּסה את ערוותה, ובטנה וטבורה מגולים היו. היא השתחוותה אפיים בפתח הלשכה.
“פיחא! קחי את הנסיך, הלבישיהו בלבוש עבד, והוציאיהו בדלת־הסתרים אשר למקדש איסיס. אחר כך תוליכיהו אל שדות מלבני הלבנים אשר בגושן בעיר העבדים. חייו וטוּבו עליך ועל צווארך. תהיי עמו כל העת אשר תידרשי לו, ועשית ככל אשר שומה עליך לעשות, ולא תעשי את כל אשר אין עליך לעשותו”.
“כדבריך, האם הגדולה”, לחשה הכושית.
“לכה, בני, בכל אשר יוליכך אלוהי עמך”, אמרה הנסיכה.
משה כפף ראשו לפניה. “אמי!”
היא נגשה אליו, ובפעם האחרונה נטלה את ראש בנה בזרועותיה הארוכות, הדקות.
“אמי! אלוהי יהיה גם אלוהיך”.
“כאשר תמצאנו, בואה ודברת אלי על אודותיו”.
“כן, אמי”.
פרק חמישי 🔗
כעופר מתנשם וצמא, שלאחר מצוקות הרבה הוא קרב אל המבּוע הצלול, ובחפזונו אינו נותן דעתו על הקוצים והברקנים השורטים בעורו, מאין בו אלא מחשבה אחת: להגיע אל מקור המים החיים; כך לא שת משה לבו לשאפות הקטנוּניות שמילאו את הקרובים אליו ביותר, ורק כּיסוּף אחד היה בו, רק יצר אחד פיעמוֹ: ללמוד לדעת, מקרוב יותר ויותר, היטב יותר ויותר, את עמו.
מסורות השבטים נמסרו על ידי זקני ישראל מדור לדור. “הזקנים” לא היו דוקה הבאים־בימים; היו בתוכם גם אנשים צעירים. בקרב השבטים תמיד היו מבוקשים צעירים אשר ברכם אלוהים בחכמה ובתבונה, והללו שוּגרוּ אל המערה בה ישבו זקני ישׂראל. כי רצוי היה שתתחדש המסורה למען תשתמר בנפשות צעירים רעננים מן הדור החדש. אבל החשוּבים שבזקנים היו, בעצם, הזקנים.
אחד מהם היה עוור. זה היה עוזיאל, שלפניו החרישו הכל קשוּבים כשהיה חוזר ומספר על מעשה האבות בדורותיהם. גבה־קומה, חוור־פנים, בעל זקן־שׂיבה דל, דומה היה שנעץ עיניו לבלי השיב באפסי־מרחקים, משל כאילו יראֶה שם, מהלאה להשׂג מבטם של האחרים, את מקורות ידיעותיו בראשית־הדברים. סביבו ישבו האחרים, עמרם, יצהר, חברון, קצת צעירים, בני יצהר, גומעים את דבריו ומשננים מה ששמעו.
אמרו עליו על עוזיאל השׂב שזקן הוא עד כי יוּכל לזכור את הדור שלאחר יוסף, את הימים שבהם עדיין גרו העברים כבני־חורין בארץ גושן; אבל היה בכך משום הפרזה. עוזיאל, אם גם הוא עצמו לא היה עבד מעולם, נולד בשעה שכּבר היו השבטים משועבדים. על כל פנים ברי שנחשב לזקן שבזקנים, ובאמצעותו נתמשכו מסורות הדורות.
כבוד גדול כּיבּדו החכמים את עוּזיאל. כשהתוודע אליו משה כבר היה חלוש מרוב זקנה. שוב לא יכול לזוּע. תמיד היה שוכב על ערשׂ של עורות־כבשׂים רכים ולבנים, וחלב היה מזונו, כעולל. עם כל זאת היה זכרונו רענן כל כך, ועל המסורה היה חוזר בחיוּת כה מרוּבה, עד שאפשר היה לחשוב כי ראה פעם, בעינים הללו העצומות עתה בליל־נצחים, את הדברים שעליהם הוא מספר; ואפשר היה לחשוב כי מרצונו הטוב עצם את עיניו, כדי שישתמר בזכרונו תוּמם כל פרט בדבר המאורעות והאנשים הרחוקים הללו.
עוזיאל היה הפוסק האחרון כל־אימת שהיו מחלוקת או ספק בנדון איזה מאורע ממאורעות העבר, בנדון איזה מנהג שנמסר מידי האבות, איזה שם בלוחות־היחש, איזה ביטוי שהיה בפי האבות. כי לא רק מאורעות, חזיונות ומנהגים נחשבו; חשובים היו גם הלשון והמלים שנמסרו לשעבר מדור לדור. משקל רב ייחסוּ לאחידוּת המסורה ודאגו לכך שיהיה כל אחד מן הזקנים בקי גמור במשפטים, בביטויים ואפילו במלים שבהם הדברים נמסרים. ידוּע היה בו בזקן המופלג שמעולם לא הוסיף על המסורה ולא גרע ממנה אפילו מלה אחת, ולוּ גם יחזור עליה תכופות ככל אשר יחזור.
עם עוּזיאל הזקן ישב משה ושמע את כל הנוגע לחיי האבות מעצם היום הראשון, וחזר על כל אשר שמע, והמלים נחקקו בלבבו כבחרט־ברזל.
שם למד משה לדעת כי אֵל, אשר בו ראו הללו את אלוהי אבותיהם, והוא נסתר מאחרי שם אשר אין להגותו, ברא את השמים ואת הארץ; הביא סדר בתוהו־ובוהו; קבע את השמש ואת הירח ואת הכּוכבים בשמים; הושיב בארץ חיות וצפרים למינהן; מילא את הימים דגה ורמשׂ. וזאת עשה לא מתוך שובבות ולא מתוך גחמה, אלא לשם מטרה. והמטרה הזאת היתה הטוֹב, הוא הצדק. כי מעצם היום הראשון ליצירה הבדיל האלוהים בין טוב לרע, בין צדק לחטא; והוא שקל ומדד את כל יצוריו, את מנהגם ומעשיהם, אם טובים הם או רעים, צדיקים או חטאים. הוא הביא את המבּול על פני הארץ – משה למד על המבול בכּתובים הבּבליים, שאותם לימדו בבית־הספר הצבאי – ושוב לא מתוך גחמה או משוּבה אלא משום שמעשי־ידיו, אדם ובהמה, סרו מתכלית הבּריאה, תכלית הטוֹב והרע; והוא בחר מעטים מכל מין והצילם מן המבול, על מנת להתחיל התחלה חדשה.
מבראשית, אפוא, פרש האלוהים על העולם אשר יצר את חסותו והשגחתו המיוּחדת. הוא לא עזבוֹ לנפשו אפילו בימים שבהם עדיין לא נודע לבני האדם. משגיח היה על הממלאים אחר כוונותיו והנוהגים בצדקה; להם נטה חסד. הסוֹטים מכוונותיו והשוגים בעוול, אותם ענש והשמיד. עד בּוא היום וגלהוּ הראשון, אבי העם הזה, אברהם, אשר נקרא העברי, לאמור כי בא מעבר־הנהר ויהי זר בארץ אשר ישב בה.
אבי השבטים היה הראשון בבני האדם שגלה כי אך אחד הוא האלוהים, הוא האל היחיד, הוא בורא כל אשר בשמים ובארץ. האלוהים נגלה אל האב ועשׂה ברית אתו ועם זרעו עד סוף כל הדורות. האֵל היה להם לאלוהים, האל האחד היחיד של העם יוצא־חלציו של אברהם. עם נבחר עוּתד זה להיות, והוא קבל עליו למלא את כל החוקים והמצוות והמנהגים אשר קבע לו האלוהים, למען יהיה מופת של צדקה ואמת לכל עמי תבל.
והעם הזה, שעתיד היה לפרות ולרבּות, להגדיל מספרו ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, עתיד היה לצאת מחלציו של אברהם, שעדיין חשׂוּך־בנים היה בזמן ההבטחה. יתר על כן, האל האחד היחיד קבע לעם הזה אחת מן הארצות אשר ברא. הוא תחם את תחוּמי הארץ; העם יכּנסו לארץ ויגורו שם בצדק ובמשפט, וזאת תהיה העבודה אשר יעבדו. מן העת ההיא פרש האלוהים חסותו על גורל העם.
כיון שהכּיר אברהם את האלוהים האחד והיחיד כאלוהיו וקבּלוֹ כך, נשמע לו משמעת גמורה ולא הרהר אחר דרכיו אף כהוא־זה. לא בקש טעמים ולא שאל לתכלית. האמין בו, והאמין כי כל אשר יעשה לטוב יעשה. לא הרהר אחריו אפילו כאשר גלה לו שיהיו ילדי אברהם נכרים בארץ נכריה, עבדים לעם נכרי, נדכאים ארבע־מאות שנה עד היותם לעם.
ואברהם, אבי כל השבטים, אחרי עשוֹתוֹ את הברית הזאת עם האל הנעלם, מוכן היה, למצוותו, להעלות קרבן על המזבח את יחידו, הבן אשר נולד לו בזקנתו. העדוּת למילוי הברית. מבלי הרהר אחר הפקודה, מבלי דעת את סיבתה, מבּלי התאונן, הוליך את בנו את יצחק, אשר בו נתגלמה ההבטחה, אל העקדה, להיותו עולה וזבח. ככה רווה אברהם באלף פיות ממקורות הנעלם למען יוכל להעלות מתוכו את הידוּע, את אלוהי הנצח; וכאשר מצא אותו נכנע לפניו בלי שום תנאי. לא למען העתיד, לא למען זרעו הבא אחריו, עשה אברהם את הברית הזאת, כי אם למען השג את הזדהותו שלו עם האלוהים. אברהם התמזג באלוהים משום שבו ועמו היו חיי הנצח אשר אין להם צוּרה ואין להם גשמות. והאלוהים לא קרבן בקש במות בן אברהם כי בחיי בנו בקש קרבן לו, כאשר דרשוֹ מכל הבנים והבנות שעתידים היו לצאת מחלציו של אברהם. אוֹרח התנהגותם, קדוּשת חייהם – זה עוּתד להיות הקרבּן.
ופתאום תפס משה את הניגוד בין אלוהי אברהם לאלי מצרים. האלוהים אשר נראה אל אברהם לא היה אלוהי מתים. לא היה זה אוסיריס, אלוהי ליל־הנצח, אשר עמוֹ התמזג פרעה במותו. לא היה זה רע, אשר עמו יתמזג פרעה בזרוֹח השמש. היה זה אלוהי ההוויה הנצחית, הבּריאה, ההתהווּת, החיים, אלוהי כל היש, כל המצוּי. מציאוּת אחת אדירה היתה בו, זו של כל העולמות. כי כל העולמות, כל היש – השמש, הכוכבים, הלילה, הידוע והנעלם – הם חלק מבריאתו. בו חתום זה אשר לו מונתה הבריאה – האדם. ובכוח הברית אשר עשה אברהם עם האלוהים נוצרה ברית בין כל יוצאי־חלציו, לעבדם את האלוהים לא במוות כי אם באורח חייהם.
כל אחד מן העבדים אחי משה, כּראוֹתוֹ אותם לשים ברגלים יחפות את האדמה הנרפשת לעשות לבנים לפרעה, היה חלק מן ההכּרה הגדולה של אברהם. אחיו היו הברית עם האלוהים, בצורה ובתוכן. בהם חיה הבטחת האלוהים; ועם ההבטחה נמסכה לתוך דמם ולשד־עצמותיהם תקות העתיד, תקות כל היש, כי אלה כל החיים.
לא, לא עבדי פרעה היו אלה, בני־יוסף, כמו שקראו להם המצרים – וכמו ששׂמחו להתקרא, כי על מוֹצאם ממושיע מצרים נסמכה תביעתם היחידה מן המצרים. בגופות המעונים הללו, תחת השבט והמגלב, קילח דמו של אברהם, דמו של זה שהיה ראשון לגלות את אלוהי הנצח אשר להוויה. כל אחד מהם נעקד על מזבח יצחק, וכל אחד מהם מוכן היה להעלות את עתידו מנחה לאלוהים. כל אחד מהם היה יוצא־חלציו של זה שהיה ראשון להלוֹך בדרכי האלוהים. ואם גם היו גופותיהם מצוּלקים בצלקות הפרגול, חיה חיו בהם הברית, ההבטחה ותקות האדם באלוהים.
אבל קודם לכּל היה משה איש המציאוּת המעשית. עין היתה לו לראות את כל אשר סביבו ועד־מהרה הכּיר לדעת את סביבתו. על־נקלה תפס את המבנה השלם של משטר העבדים, שאחיו אסורים בשלשלותיו. היה זה משטר בעל חוקות קשוחות המתקומם על התמורה הקלה ביותר, ולבשתוֹ ולכאבוֹ גלה משה עד־מהרה כי אחיו העבדים, ואפילו בני שבטו הוא, יש להם חלק לא קטן באחריוּת להתמדתו של המשטר. הם תורמים לשעבוּד השבטים במלאם תפקידים של נוגשים ושוטרי עבדים. הם נושאים ונותנים עם השלטונות המצריים בדבר מספר העבדים העבריים הנחוצים למלאכה זו או אחרת, והם מחליטים ביניהם לבין עצמם מי יהיו השוטרים על המלאכה. הם מקבלים עליהם את האחריוּת להספקת מזונות לפועלים; והם אוספים את התוצרת מאנשים עברים אשר להם הוענקה הזכוּת־היתרה לעבוד את חלקות אדמתם שלהם.
זאת ועוד, משה גלה כי לא כל בני ישראל נדוֹנים למלאכות האיוּמות של משׂרפות הלבנים. אכן, היה זה רק הסוג הפחות ביותר של עבוֹדת־פרך. מספר ניכּר מהם נתמנו על מלאכות נאצלות מאלו. המצרים היו עם המחשב חשבונותיו; הם לא היו מאלה שיתמכרו לתענוּגי השנאה ויבזבזו בתוך כך כשרונות מועילים. כל־אימת שגלה עבד צעיר בּינה וכושר־מעשה שׂמוּהוּ שוּליה לאיזה חרש־מלאכה ולימדוהו לשרת את המצרים בתפקיד רם יותר.
סמוך לשׂדות החמר, מקום שהיו שורפים את הלבנים, מצא משה את אהלי העבודה של בנאי האבן; סוּכות פתוחות מוּצבות בחול היוקד, עם פרגוֹדי כּפות־תמרים כנגד קרני השמש הבוערות. שורות־שורות של גבוֹת מגולים שחוחים על גוּשי האבן; שורות־שורות של עבדים מאוּמנים אוחזים בקרדומי הארד ובפטישי העץ; ועל כל שורה של פועלים – השוטרים שאין־מנוס־מהם, שבט ביד, והם שומרים על קצב המלאכה. בסוכּות אחרות היו מסתתים את גוּשי האבן שקבלו צורתם – שוב שורות על שורות של גופות מיוּזעים בתנוּעה קצובה, זאת הפעם על האבן המוגמרת, שהקנו לה את חלקת השיש וברקוֹ. ובסוכּות אחרות היו עושים במלאכה נעלה מזו ומגלפים דמויות אבן לקישוט, אלים וחיות ואנשים, לעיטור המקדשים.
וכל עבד, בין שהוא פשוט בין שהוא חרש־אמן, בין שהוא לש את החמר ללבנים ועומס את גושי הבזלת ובין שהוא מגלף במפסלת עדינה דמויות אלים ואדם, כולם כאחד נתונים למשפט הפרגול. במובן זה לא היו שום הבדלי דרגה; ולא היו שום הבדלי דרגה במעמד העבדוּת, שהיתה שלמה, קשוחה, ניצחת. מיום לידתו היה הילד, אם אך נתנוהו לחיות, שייך לפרעה. אפילו נשים הרות נאסרו אל הפלכים באהלים העומדים בשדות הסמוכים. כלי־לבן ומכסים ותכריכים – מעולם לא פסקה הדרישה לאלה בשביל החיים והמתים אשר במצרים.
כאשר ראה משה בראשונה את השורות הארוכות של אהלי האוֹרגוֹת, דומה היה עליו שגופות הנשים והפלכים שהן עושות בהם הפכו מכונה אחת. מקלותיהם של השוטרים הכו בקצב מהיר ומתמיד על תופים קטנים, ורגלי הפועלות ענו באותו קצב על הדוושות, וידיהן הופכות בסלילים באותו קצב. כל־אימת שהפרה יד או רגל את הקצב, וניחת הפרגול. אברים ושרירים הוחזקו במתח הגבוה ביותר שאפשר לשאתו, בלי שהייה או הפוגה. ובצד האמהות, באותו מתח, באותה מהירות, עמלו הילדות.
אבל בשדות החמר, בסוכות חרשי־האבן ואהלי האורגות לא נתמצו מלאכות העבדים השונות שהוטלו על בני ישראל. עד־מהרה למד משה לדעת כי יש הרבה עבדים עבריים ה“מושאלים” למצרים עשירים. אפשר שיהיו עושׂים במלאכה הגסה ביותר בשׂדה או בגן, בדייג או במרעה צאן; אפשר שיהיו עושים במלאכות עדינות יותר, המצריכות תבונת־כּפיים מעולה.
וגם זאת גלה משה, שאין בני ישראל עבדים לפרעה בלבד אלא גם לשוטרים העבריים, קוֹרח, דתן ואבירם, שהיתה הסמכוּת בידם להשׂכיר את העבדים העבריים לכל מין עבודה, כפועלים, או כמנהלי אחוזות. כסופרים ומנהלי־חשבונות, כאורגים־אמנים, רוקחי־סמים, צורפי זהב וכסף. הנה כי כן בעוד שחיי כל אדם מבני ישראל שייכים היו לפרעה, הנה כשרונותיו וידיעותיו עמדו לרשות קורח ושאר נוגשים עבריים, לעשות בהם כטוב בעיניהם.
יותר משנתחלחל משה למראה שעבּודם למצרים נתחלחל יום־יום ושעה־שעה למראה עבדותם של בני ישראל לנוגשים ומדכאים שהם עצמם ובשרם. בערמה ללא־גבול נתפסו השבטים במסכת העבדות: על ידי מינוי נוגשׂים עבריים על עבדים עבריים נשתעבד חלק אחד של העם למשנהו. לבּו של משה נכמר בו על החלשים וחסרי־הישע ואש חרון ניצתה בו כנגד המדכּאים – כולל אלה שמבני עמו; וברית לא־הגוּיה כרת עם עצמו, לשים חלקו עם לשי החמר ושׂורפי הלבנים, ולא עם אנשי המעלה משבט לוי, שבטו יתר־הזכויות.
היה זמן ועמרם, אבי משה, כּה נדכא מחמת העבדוּת הממוּשכת עד שחדל מהאמין בהבטחה אשר נתן האלוהים לאבות; והאמוּנה בהבטחה היתה הכּוח היחיד אשר קיים את השבטים וחיה בהם את זיק החיים.
בהיותו במבחר שנותיו מאֵן עמרם להביא עוד ילדים בעבדות. לצורך מה יביא חיים חדשים לעולם? הלמען ירבה אכלם של דגי היאור? אבל כנגד עמרם נשׂאה מרים בתו, שהיתה כלפיד מרד, את דבר התקוה הבוֹער מאוהל לאוהל בתוך השבטים; וגם באהלה שלה פעלה, עד שכּעבור שנים השיבה לאביה את אמונתו האבוּדה. ואחר, כעבור תקופת שנים, כשנולד הרך בילדים לבית עמרם, הוסיפה ונתחזקה האמונה אשר שבה ונולדה בגלל המאורעות הנפלאים שבאו אחר כך: באורח־נס ניצל זה הרך בילדים ממלתעות הדגים. בת פרעה מצאתו ותביאהו אל חצר אביה, לגדלו כגדל את בנה. בזאת ראה עמרם את ראשית הגאולה, והאמין כי לתכלית גדולה נולד הילד.
הצלתו הנסית של משה הפיחה תקוה מחודשת לגאולה בכל בני משק הבית ועוֹררה את הבן הבכור, את אהרן, שנולד לפני הגזירה האיומה להמית את הילדים הזכרים, להתכונן לתפקיד הנעלה אשר יפול בחלקו במלאות הימים: הוא בחר לו את מעמד הכוהן הגדול, מתוך שנתן אל לבו את חשיבותם של הכּוהנים בחיי מצרים. הוא התמסר ללימוד הפולחן של כּהני מצרים ולמד את תפילותיהם, מזמוריהם והשבעותיהם. על פי מנהג כּוהני מצרים הקפיד על טהרת גופו ותוֹאם גופו; לבש בגדי־לבן מבהיקים; משח את שׂערו ואת זקנו, אשר לא גילחם כּפי אורח מצרים אלא צימחם כמנהג השבטים; שיפר את חיתוך דיבּורו והעשיר את שׂפתו בסמלי דת מרוֹממים. ולכּהונה הכין לא רק את עצמו כי אם גם את שני בניו הגדולים, את נדב ואת אביהוא; והכשירם להיות לו לעוזרים במעמד הדגול אשר צפה לתפוס.
אבל אהרן כה שקוע היה בקיום המסורה החיה של האבות בקרב השבטים ובחיזוק התקוה לגאולה קרובה לבוא, עד שנתעלם מעינו האיש העברי החי. אין ספק שידע את לחצם של העבדים ואת ענוּתם, אבל הוא נתערה במשטר העבדות, והסכּין עמו, עד כדי כך שקבלוֹ כדבר שבטבע. לא די שלא התנגד לבני קורח ולאחרים, שנהגו עם העברים כאילו בהמות היו ולא בני אדם, לא די שלא מיחה כנגדם; אפילו סבור היה שכל זמן שהעבדים בגלוּת בקרב המצרים יש לקבל את הגלות כמו שהיא. אבל משה, שנתגדל בן־חורין בחצר פרעה, לא יכול להשלים עם אכזריוּתו של משטר העבדים. הוא ראה כי בעוד אחיו מוסיף לעמוד על המסורה, ולהכין עצמו לכהוּנה, הרי האיש העברי מרקיב במשׂרפות הסיד של מצרים. דומה היה עליו כי אם יימשך הדבר עוד מעט לא יהיה איש לשחררו ולא יהיה איש להכין לו את הכּהונה. אבל על הכל מרה היתה בו נפשו כנגד הנוגשׂים והשוטרים העבריים שהעמידו פקידי פרעה על העבדים. לא אחת נסה משה לעיין, יחד עם אחיו, במצב העבדים העבריים, באדישותם של בני לוי לסבלות אחיהם, ובמנהגם של בני קורח ושאר האנשים שהושיטו עזרתם לפרעה בחיזוק העבדות. אבל התשובה היתה תמיד:
“כל עוד לא בא אלינו אלוהי אבותינו ולא גאלנו מבית־עבדים, כאשר הבטיח לאבותינו, שוּמה עלינו להאמין כי עדיין לא באה עתנו”.
“הלא תאמין, אחי, כי רק החפצים להיגאל המה ייגאלו? כי רק אשר בני־חורין הם בלבבם יוכלו להיות בני־חורין באמת. אתם המקבלים את המצב כאשר הוא, עבדוּת אתם מביאים בלבות היהודים”.
“ומה זאת תדרוש מאתנו לעשות? הנתקומם על פרעה? הלא תדע, אחי, כי הקמים על עבדוּתנו במצרים קמים גם על אלוהי אבותינו, אשר הגיד מראש את עבדוּתנו?”
“התבקש לאמר בזאת, אחי, כי זה רצון אלוהי אבותינו, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, אשר יהיו זרעם עבדים במצרים וחיי עבדוּת יהיו חייהם? ואיכה, אחי, תחזה בדמיונך את הגאולה?”
“את הגאולה?” שנה אהרון והחליק בכובד־ראש על זקנו השחור, הארוך והמטופח. “בוא תבוא הגאולה כאשר ירכּך אלוהי אבותינו את לב פרעה וראה כי בעוול התהלך עמנו, כי לא זרע שבוּיי־חרב, עבדי נצחון, הננו, כי אם זרע אנשים חפשיים אשר פרעה ומשנהו יוסף קראום לבוא מצרימה. אז ישיבנו כבימים ראשונים – כחוק לנו בני־לוי עד היום הזה – וּנתננוּ לעבוד את אלוהינו באין מכלים דבר, או מקום יועיד לנו במדבר ושם יהיה לנו מקדשנו, ושם נקריב קרבן לאלוהי אבותינו”.
משה החויר מכעס, והדיבּר ניטל ממנו כתמיד ברגעי סערת־נפש עזה. הוא הרעיד כקנה במדבר, אך התאמץ למשול ברוחו ולהסתיר את בוּזו לעבדוּת המבאישה בלבות הקרובים אליו ביותר, במחיצתו שלו.
“ואולי נועדת אתה לרכּך את לב פרעה. האלוהים מנה את בת־פרעה להיות לך לאם ולמגן. האין זה אות כי אתה הנבחר, האיש אשר, בידי הבּת, ירכך את לב האב, למען ישיב את שבותנו כבראשונה בטרם שעבדונו? והלא בעבוּר זאת שלחנוּ לקרוא לך?”
“הככה יתהלך אלוהי אברהם, יצחק ויעקב עם אויביו? בתחנונים ובשפל־ברך?” שאל משה כנדהם.
“היש לך דרך טוב מזה להתהלך עם פרעה מלך מצריים?”
“לי? לא! אבל לאלוהי אבותינו? כן! ביד חזקה ובזרוע נטויה!” קרא משה ונשא אגרוף קמוץ למרום.
עתה אהרן הוא שהחויר. הוא כפף ראשו לפני אחיו. בפעם הראשונה כמו דימה לראות קרני אור יוצאות מעיני משה.
האישיות הבולטת היחידה במחיצתו של משה שלא יכלה להשלים עם רעיון העבדות היתה מרים אחותו, האשה הכחושה וגבהת־הקומה שהיתה כמעט כשלד כסוי עור כהה־שזפון וגלדי. בדמות הצנומה ההיא בערה אש־קודש אשר לא נתנה לה מנוח והמריצתה לפעילות בלי־חשׂך. מעולם לא שקטה תחתיה. היא ידעה את כל המשפחות; ביקרה אצלן באהליהן; ידעה את כל לבטיהן ומחסוריהן ויגונותיהן. פה תעזור לאם להצפין את בנה הקטן, ואחר כך תבריחהו על פני השומרים והנוגשים למקום מבטחים; שם תשב עם אם שכולה שעתה זה אבד ממנה בן, ותעודדה ותאמצה; במקום אחר תשמש באהלה של אשה חולה, תכין את הסעודה העלובה לבּעל־העבד, ותביאנה אליו השדה. היא ידעה גם את מצוקותיהן הנסתרות של כל הנשים, את המסות אשר נשאו מידי השוטרים המצרים הנתעבים, שתמיד היו באים לענות את הנשים העבריות בהיות בעליהן בעבודת העבדים.
מפי מרים שמע משה לראשונה על השוטר האכזר אַהרנס ועל מנהגו הנפשע עם האמהות העבריות.
השטורים המצרים שמו להם למטרה למחות את טהרת חיי המשפחה אשר שררה בקרב העברים, לפרעם למען יהיו עבדים משובחים יותר. שאר העבדים, מחוץ לעברים, לא ידעו מאומה על קשרי משפחה; וכוונת השוטרים היתה להוריד את העברים לאותה דרגה, מאחר שהעבודה המפרכת ביותר לא היה בה כדי לנוולם כדי כך. יתר על כל האחרים היה השוטר אהרנס מסור לתכלית זו, בהוסיפו על אכזריות־החיה שבו את החלטתו הנחרצה להגדיל את שמו כנוגש־עבדים. לא די היה לו שנכנס לאהלי העבדים להתעלל בנשים; היה את נפשו לשבור את עקשנותן הנחושה, לעשותן נכנעות ונכונות. היטב למדי ידע את נאמנות הנשים העבריות, את האהבה השוררת במשפחות העבריות; ידע את הטהרה הנשמרת שם, את הרוך שבו קבלו הנשים העבריות את בעליהן בבואם הביתה בלילה מתנהלים בכבדות, רצוצים מכובד יגיעם. התאווה אהרנס להמר עוד יותר את גורל הגברים, להרעילם כנגד נשותיהם, ואולי לשמחם בחלקם בתקוה שיוקל להם ממשאם.
במיוחד התענין אהרנס השוטר במשפחת פנחס בן דוסי משבט בנימין. הוא שם עין על האשה היפה, שַלמות, ראה אותה כאשר טיפלה בבעלה בעת הפוגת הסעודה, ראה את הנועם והאהבה שבהם סעדתו, במחותה את הזיעה מעל פניו. ותשוקתו נעורה.
ערב אחד הופיע אהרנס על סף אהלו של פנחס בן דוסי. דרש שתתמסר לו שלמות בו במקום ובה בשעה במעמד בעלה, ובאין אונס. אם תמאן, יילקח בעלה מקרב נושאי־האבנים ויושם על לשי החמר, מלאכה שגבר בגילו לא היה יכול לעמוד בה כל־עיקר. אולם הבעל והאשה נמנו וגמרו לשאת בכל היסורים ובלבד שלא לטמא את טהרת חיי־המשפחה שלהם; ומן העת ההיא והלאה החל אהרנס השוטר להכביד אכפו לבלי־חוק על פנחס בן דוסי. לא די שהעמידו בתוך לשי החמר אלא שגם עלץ לארוב לרגע בו ישהה פנחס, הנוטה ליפול, להצן את רגליו הבוערות; אז היה מסתער במגלב על העבד המתנשם. אהרנס היה מחכה לשעה שיפול פנחס בן דוסי בפועל־ממש בתוך החמר, על מנת שיירמס ברגלי שאר הפועלים, שהפכו בהמות.
כאשר סחה מרים את המעשה הזה למשה, שאל:
“מה יהיה עליה, על שלמות?”
“מות תמות אחר אישה ולא תתן לערל לטמאה. היא־היא אמרה לי זאת ותבקשני לשמור על בנה, הנמצא באחת המערות עם שאר הילדים הזכרים.”
משה כסס בין שניו את קצה הזקן אשר צימח מאז בא וחבר עם אחיו בארץ גושן. עת־מה עמד בלי־ניע. אחר התיר את הרצועה הכחולה שכיסתה את סינורו והשליכה מעליו. עמד בסינור־החלציים בלבד, לבוש העבד.
“התשליך מעליך את תו שבט לוי?” קראה מרים בבעתה. “כאחד העבדים תהיה בעיני השוטר ולקחך לעבודה”.
“זה חפצי. אל יהי לי חלק ביתרון אשר נותן פרעה לשבט לוי. אהיה נא אחד מהם.”
“במה תועיל לאחיך בהיותך עבד כמוהם? המבלי אין עבדים בארץ מצרים?”
“לא להם אני מבקש לעזור כי אם לנפשי. להיות אחד מהם אני חפץ, ולא עוד”, ענה משה.
פרק ששי 🔗
בפרעות שער־ראשו השחור והעבות, בזקן השחור אשר עטר את פניו כאפריז שחם, בערפו החסון ובכתפיו הרחבות, ובזרועותיו המשולות לשני פטישים, היה משה כעבד ענק כאשר התיצב לפני אחד השוטרים העבריים במשרפות החמר.
“מאיזה שבט באת?” שאל השוטר העברי, ואל הדמות ואל הפנים שאינם מוכרים לו יביט מתוך עיניו הצרות הקבועות בפרצוף הארוך, שהזקן הצהוב המחודד עוד הוסיף והאריכו.
“באתי להחליף את פנחס בן דוסי הנחלה, אשר רגליו בצקות מעבודה, ולא יוכל עבוד עוד”, אמר משה מבלי השיב על שאלת השוטר.
בבור החמר נזקפה אחת הדמויות הערומות שהיו בוססות בטין, הדלה והכחושה שבדמויות, ופנים שטופי זיעה נישאו בתמהון. מי זה הגה את שמו?
“לא נתנני האיש אשר־על־הלבנים, אהרנס, לקרוא דרור לפנחס בן דוסי מעבודתו”, ענה השוטר העברי.
“אני באתי לקרוא לו דרור, השוֹטר. מתכונת הלבנים תימלא”, אמר משה.
“צוּויתי להעביד את פנחס בן דוסי בבור החמר, לבלתי חדול מן המלאכה גם רגע”.
“אני אחליפהו”. בקפיצה אחת כבר היה משה בתוך הבור. הרים את העברי הגרום ורפה־האונים, שכמעט ונשבר בתוך ידיו, והעמידו על שפת הבור. אחר חזר וקפץ ותפס מקומו בשרשרת הדורכים.
“לא, לא! לא יתכן הדבר! לא תוכל! אסור הוא!” צעק השוטר. בא במרוצה אל פנחס בן דוסי המתנשם במקום שכבו בחול והחל להצליף בו בשוט אשר לו. “שוב הבּורה!”
קול משה בא מתוך הבור כשאגת לביא: “רשע! למה תכה אחיך?”
העברי צהוב־הזקן נפנה וראה זוג עינים יורות אש; ראה יד מורמת לעומתו כפטיש־אדירים. אימת־מות תקפה עליו למראה העינים הבוערות והפטיש המונף. נרתע מעם פנחס המת־למחצה.
משה נכנס לשרשרת שאר תשעת העבדים העבריים הדורכים בחמר, ועשה כמעשיהם. עבדו בקצב, כבמחול, לשים ברגליהם את העבטיט שנפרק אל קרקע הבור. מפרק לפרק היו מריקים כמויות של אבק־חול, מעורב בתבן, עלים יבשים ושבבי עץ, לתוך הטיט, להקשות את החומר שממנו יצורו את הלבנים. לא ארכה העת ומשה החל לחוש צרבת ברגליו, כמו לו היתה אש תחת קרקע הבור, מחממת את מסת החמר. כפעם בפעם חש דקירה חדה כפלוח רסיס את בשרו. אבל כאב הגוף, שגבר מרגע לרגע, נמוג בשביעות רצונו הפנימית העמוקה. עושה הוא דבר־מה שצריך היה לעשותו. והסיפוק הרוחני הכריע את המכאוב הצורב באבריו. הוא התאמץ לעבוד בשוּם־שכל, הכן, מבלי שהות כאשר ישהו האחרים, למען יתן את מלוא חלקו במתכונת שחזקה על חבורתו לספקה.
פתאום חש בעבור חיל עצבני בקרב גופותיהם הערומים, רוויי הזיעה של חבריו. התכווצו יחדו, רגליהם החישו קצב וגל חם של אימה עברם, הגיר טל־זיעה כבד יותר. השוטר על שפת הבור גם הוא נחרד ובחימה מחודשת החל לנגוש בעבדים. שבטו התעופף על ראשי הפועלים, אך לא העז להנחיתו על גופותיהם; אימת הענק שהצטרף לשרשרת השיבה את ידו אחור.
“מהר! מהר!! אחת, שתים! אחת שתים! ימין למטה, שמאל מעלה!” צרח על העבדים בבור החמר, ואגלי זיעה בצבצו על מצחו.
עוד רגע ומשה ראה את האיש שהופעתו הביאה על העבדים ועל השוטר אותה התרגשות. על שפת הבור עמד מצרי גבוה. רק אזור־חלציו היה לבשרו. ראשו היה גלוח; על חזהו תלויה שרשרת וממנה יורד מגן מתכת קטן; בידו נשא קנה חזרן שגולתו נחושת. שח על שפת הבור ועיניו האפורות העגולות, מגולות, חסרות שמורה, שגביניהן גלוחים כראשו, חלפו בקפדה על פני העבדים. רוטן פנה אל השוטר המרעיד.
“לא אראה את פנחס. הנפל אל תוך הרפש?”
“לא השוטר אשר שׂם פרעה. איש אחר המירו”.
“במצות מי?”
השוטר הרעיד והתנשם אך לא יכול להוציא הגה מפיו.
“במצות מי?” חזר המצרי בחמת־זעם.
השוטר הצביע על משה. טובל בטיט עד מתניו נשא משה עיניו מן הבור ומבטו נגיד ומצווה.
“במצות עבד?” שאג המצרי. “הכהו בשבט!”
בפיק־ברכים קרב השוטר אל הבור. בהרימו את ידו חש בעיני משה הננעצות בו וידו שבה־צנחה, כמו לו שותקה פתאום.
“השוטר אשר שם פרעה, לא עבד הוא זה”, גמגם העברי ואימתו גוברת והולכת.
ידו השלוחה של המצרי, האוחזת בקנה החזרן, גם היא נשארה תלויה על ראש משה. מתוך הטיט התנשא חלקו העליון של גוף ענק; מתחת למצח הרם ירו שתי עינים אש אל השוטר.
“לא עבד הוא? לא עבד הוא? זאת נראה כרגע”.
המצרי קרב לגשת אל שפת הבור והניף את קנה החזרן טעון הנחושת באויר, ידו השלוחה של המצרי, האוחזת בקנה החזרן, גם היא נשארה תלויה בלי־נוע, כמאובנת.
“לא עבד? מי הוא אפוא? מי הוא?” צרח המצרי, והשבט ירד על ראש השוטר העברי.
“השוטר אשר שם פרעה, לא יחסר פרעה דבר. תחת פועל חולה ורפה־כוח הנה לך פועל חזק ובריא־אולם. ממתכונת הלבנים לא ייגרע. למה תכה עבד נאמן לפרעה על לא עוול בכפיו?” קרא משה מן הבור.
“מי אתה כי תערוב לבך ללמד שוטר אשר שם פרעה? כולכם עבדי פרעה, כולם למלך הגדול, כחולה כבריא, כרפה כחזק. השב את הנרפא אל הבור!” צווה המצרי.
השוטר העברי שפך את מרת נפשו ואת פחדו על פנחס האומלל, שרבץ טמון למחצה בחול ולא זע ממקומו. את המהלומות שקבל מן המצרי החזיר עתה כפליים ופי שלושה לגופה החולה אשר לרגליו.
“שוב הבורה, חובק ידים, מתחלה! נרפה הנך, ולא חולה. שוב הבורה!” צרח השוטר העברי.
“למה תכה אחיך?” צעק משה. “הלא תראה כי חולה הוא ואבריו אין בם מתום? הלא החלפתיו אנוכי? הלא את מלאכתו אני עושה?”
“עבוד תעבוד אתה והוא גם הוא יעבוד. עברי פרעה כולכם”, קרא המצרי, והוסיף את מכותיו על מכות השוטר העברי.
אך הספיק פנחס בן דוסי לזחול ולרדת אל הבור ומשה הרימו בזרועותיו ברוך, כהרם אם את ילדה; ובהחזיקו בו ככה החל לדרוך בטיט.
“הורידהו! יעבוד!”
“לא יוכל עבוד. אין כוח בו לעמוד על רגליו”.
“אם כן הנח לו ויפול ורמסוהו בטיט. בטיט! אני, שוטר פרעה, צוויתי”, צרח המצרי על העבדים האחרים.
אך כאשר ראו את הזעם בעיני משה, נבעתו העבדים אשר בבור כאשר נבעת השוטר בחוץ.
נשא משה והוציא את גופו החולה, התשוש של פנחס מתוך הבור, הניחו ברוך על החול, וכנגיד ומצווה אמר:
“פה יהיה ופה ינוח. אני אעבוד תחתיו”. וחזר ונכנס לבור.
אין־ניע רבץ פנחס, כמו לו סרו החיים מגופו כליל.
“ירא אני כי לא יוכל עבוד”, אמר השוטר העברי אל המצרי.
“אם לא יצלח לעבודה יצלח לדבר אחר”, והוא שח והנחית בכל כוחו את השבט טעון הנחושת על ראש העברי. הגוף ניתר בעווית, חזר וצנח בלי רוח חיים.
“הנה!” קרא המצרי. “הנה לכם תבן ללבנים!” ובשבט גלגל את הגוויה המתה אל תוך הטיט הנרפש.
הגוויה שקעה ונתעלמה תחת רגלי הדורכים בטיט. משה זינק ויצא מתוך הבור. אגרופיו קמוצים היו, העורקים תפחו בצווארו. לבנים היו פניו, אך עיניו בערו. נגש אל המצרי, שהחל להתנשם בכבדות; נצטמקה קומתו הגבוהה, משל כאילו כבר הכריעה הענק הניצב לעומתה. הרעיד כעלה נידף.
“אם אחד מאתנו הנך, חוס ורחם על אחיך. אם תהרוג את המצרי והיה גורל פנחס בן דוסי גורל כולנו”, יבב השוטר העברי אל משה.
משה נתן את קצה זקנו בין שיניו הכוססות והסתלק בפסיעות גסות.
“מי הוא?” שאל המצרי את השוטר העברי.
“לא נדע מי הוא. אך לא מן העבדים הוא”.
“זאת מנין לך?”
“כבן־חורין מדברו והליכותיו”.
“יהי אשר יהי, מורד הנו. לך והגדת מיד לדתן ואבירם כי מסית ומדיח הופיע בתוך העבדים והוא ממריצם להתקומם על פרעה. ימצאו מי האיש ועשו בו כדת וכמשפט. כולכם תשאו באשם מעשיו”.
פרק שביעי 🔗
משה ישב על סף סוכת עמרם אביו, ואחותו מרים טיפלה בפצעים ובבועות שהעלה החמר הלוהט ברגליו. אהרן אחיו, שכבר נודע לו על המקרה בבור, היה מוכיחו על פניו על מנהגו המסוכן והפחוּז.
“העבדים אנו חסרים כי יצאת מחצר פרעה להוסיף על מספרם? המעשה הזה אשר עשית כצנינים יהיה לכל שבט לוי, כי אם ידע פרעה כי ויתר אחד מבני לוי על יתרונותיו ויבחר לבוא אל בורות החמר, לעבוד תחת שוטר־עבדים עברי, אולי ידרוש את הויתור הזה מיד כולנו, ואז, חס־ושלום, תאבד מאתנו הזכות אשר עליה הגינונו ימים כה רבים ובקשי־עורף אשר כזה. זה, אחי, יהיה שכר פעלך! אחינו מבני השבטים האחרים לא יוושעו בזאת, אבל אתה תביא את קללת מצרים על שבטך”.
“לא אדע מי שבט לוי ולא אדע מפני מה יאתה לו גורל אשר לא כגורל השבטים אחיו. רק זאת אדע כי האלוהים אשר נראה אל אברהם אבינו הוא אל צדק ומשפט. זקני ישראל הם לימדוני כי האלוהים אשר ברא את העולם, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, הוריד מבול על הארץ, להשמיד את החוטאים. גם המטיר אבדן על סדום ועל עמורה מפני אותה הסבה. אבל מן המבול הציל את נוח; וכאשר העתיר לפניו אברהם אבינו אמר לרחם על סדום ועמורה לו אך נמצאו חמישה אנשים צדיקים בערים ההן. מכל זאת הנה נוכחתי לדעת כי אלוהי אברהם, יצחק ויעקב אלוהי צדק ומשפט הוא אף גם אלוהי חמלה וחנינה. נפלא מאתנו מפני מה יתן את בני אברהם להיות עבדים לפרעה, מפני מה יתן את עושי הרעה לענות את בני רעהו. אפס שומה עלינו להאמין כי אם אלוהי צדק ומשפט הנו – ואכן הנו כן – הלא עוול לתועבה יהיה לו. מן השמים ישקיף לארץ וראה את אשר עבדי פרעה עושים לבני אברהם רעו, והם עמם בסבלותם. הרבה ירבה את שכר המושיעים את עמו, ונקם יקום במעניו; כי אם גם רחום הוא וסלח, הלא גם אלוהי הנקם והעונש הנו”.
כעסו של אהרן נפוג מפני האמונה שגלה משה. הוא נתפס לחמת מצוקתו של אחיו אשר הוצקה משפתיו; ושוב נרתע מפני האור הלוהט אשר ניצת בעיני אחיו. בקול רך יותר השיב:
“כן, אמנם יקום כל זה והיה כאשר ירחם אותנו אלוהי אבותינו והושיענו ממצרים, כדברו. עד היום ההוא שומה עלינו לשאת את עול העבדות, שומה עלינו לסבול ולהחשות”.
“אבל איכה יחשה אדם ועיניו רואות את אשר ראו עיני?” שאל משה, והליט פניו בידיו.
“הן תיטיב דעת מכל איש אחר את אשר יאונה לעבדי פרעה הקמים עליו”, אמר אהרן.
“אנוכי?”
“הלא היית מאנשי המלחמה אשר לפרעה, הלא עזרת להביא לאומים תחת העול?”
עת־מה החריש משה ודמו סר מלחייו. עיניו הושפלו ארצה, ובמך־רוח השיב:
“אכן, אהרן אחי. הזכרתני את חטאי ואת בושתי. בבלי הדעת עזרתי לפרעה לשפוך ממשלתו על עמים אחרים, עד אשר לימדני אלוהי אבותי לדעת את נפש העבד בעבדות אחי, עד אשר חזיתי את טעם העבדות מבשרי”.
“אל לאיש לדעת בזאת דבר, משה אחי”, אמר אהרן. “יהי הדבר נסתר לא רק משוטרי פרעה כי אם גם משבטינו אנו. על הכל, בל ישמעו על זאת דתן ואבירם. אך טוב־טוב יהיה לוא שבת אל חצר פרעה. בת פרעה היא שם למגן לך. שם תוחיל עד עת הגלות אלוהי אבותינו אלינו, אז תגדיל עזרתך לנו בחצר פרעה מבהיותך פה, במקום אשר עבד הנך בין עבדים”.
“הדרך אל חצר פרעה גדורה לפני לעולמים”, ענה משה. “מקומי בקרב אחי”.
“חרותך ואף חייך תלויים לך מנגד בקרב העבדים. צא־הסתר בתוך זקני ישראל, ולא יתגלה מי אתה. שם, במערת הזקנים, תלמד את המסורה, ומצאת נחמה בהבטחת אלוהי־עולם”.
אחר כך הצטודד אהרן עם מרים אחותו ואמר אליה בחשאי: “קחי את אחיך והחביאיהו ולא ידע איש את מחבואו; חייו תלויים לו מנגד”.
אבל משה סרב לבוא במסתרים. אדרבה, יותר ויותר נראה בתוך העבדים. הוא סייע לנושאי הסבל בסבלם, נאסר אל חבלי עומסי האבנים, חפר בצד כורי החמר. כאילו מרצונו לטעום את כל מיני העבדות, הופיע בכל שדה, בא בקהל מלבני הלבנים ובנאי האבן, חופרי התעלות על חופי היאור, וחוצבי הסלעים בהרים.
לא ידע איש מיהו; אף על פי כן הכירו בו הכל, שוטרים כעבדים, את בן־החורין. עצם חזותו העידה בו שכך הוא, כי בתוך העבדים העבריים, שגופיהם שדופי רעב ועבודה קשה, התבלט כענק בין גמדים. בראשו האדיר, המלכותי התנשא משכמם ומעלה; ועז־רושם יותר מהופעתו היה האור המתמלט מעיניו, האור הפרוש על פניו הגלויים, החפשיים. באזור־חלציים של עבד, בלי שום אות של שררה, מצווה היה גם בקרב העבדים גם בקרב השוטרים, עברים כמצרים. חשבוהו שוטר נסתר, סוכן חצר פרעה הלובש מסוה עבד, שנשלח להוודע מה מנהג העבדים והשוטרים. גם המענים גם המעוּנים רעדו מפניו ונשמעו לו.
כדי שלא לסבך את משפחתו שלו, וכן כדי שירבה ללמוד את חיי אחיו, עזב את בית אביו והתישב בתוך העבדים. רק מרים אחותו שוב היתה היחידה שעדיין באה אתו במגע. בהתעלם מהוראותיו ואזהרותיו של אהרן אחיה מצאה אוהל למשה בתוך העבדים עובדי השדה. היא דאגה למחסוריו, עזרה לו לחדור מקרוב יותר אל דרכי העבדים. ומפיה גם נודע לו מה היה אחר כך גורל האשה שלמות, אלמנת פנחס בן דוסי משבט בנימין.
אחרי רצח בעלה לקחה אהרנס המצרי מן השדה ויעבידנה בתוך העבדים הגברים, לשאת סלי חמר נלוש אל מלבני הלבנים. עבודה זו, שהיתה קשה מכפי כוחה, שברה את גבה ועיקמה את ירכיה. אבל רצונה לא נשבר גם לא נתעקם, ולא אבתה להתמסר המצרי. לבסוף בא המצרי אל אהלה ואנס אותה לעין־רואים. שלמות לא יכלה שאת את החרפה והתנפלה אל תוך הבור שבו עוּנה בעלה עד־מות ותמת כמוהו.
כאשר שמע משה את הדברים האלה שקע בדומיה ממושכת. ראשו שמט אל חזהו ורק הפרכוסים העזים של גביניו העבותים העידו על הסערה המתגעשת בתוכו.
מרים המשיכה: “אפס כי לא יאמר הרשע די בקרבן זה. מרדף הוא נשים אחרות; לבתיהן יתפרץ. שוועת האמהות העבריות עולה מאהלינו”.
משה נשא ראשו.
“מתי יוצאת החיה הרעה הזאת לציד?”
“מדי ימריצהו הרעב. הוא מתבונן אל הנשים בעבודתן, או כאשר תבואנה אל בעליהן בבורות, ובחר לו את קרבנו ורדף בלי חמלה עד אשר ימלא חפצו. יש אשר יבוא אל אוהל הבעל לאור היום, בהיות הבעל עושה במלאכה; יש אשר יבוא בהיות הבעל במקום. מדי יופע במחנה תפול אימה על האהלים, ואין גם אשה אחת בטוחה מן התועבה”.
“האין איש אשר יוכל לעצור ברשע הזה?”
“מי יעשה זאת? מי יוכל לקום מפניו אף בדבר־שפתים? מסורים אנחנו בידיו, אנו וחיינו וכבודנו”.
“אפס עוד יש אחד, והוא אלוהי אבותינו אשר נראה אל אבותינו. מן השמים ישקיף ואין דבר נסתר ממנו. הוא שם גבול לרעה – עד פה תבוא ולא תוסיף! הוא הכין את יום הגמול לצדיקים ואת יום הנקם לרשעים, כאשר עשה לסדום ולעמורה”, אמר משה.
כמו שהכיר אברהם את האל האמיתי בתוך הערבוביה של אלילי־שוא אשר הקיפוהו, ככה ראה משה את רוח הצדקה בתוך ים העוול אשר הקיפו בחצר פרעה. הוא נתגדל בעולם שלא ידע שום מידות ומשקלות לטוב ולרע, ישר ומעוּות, שידע רק את החציצה בין בעלי הזכויות לחסרי הזכויות, בין המדכא למדוכא; מתוך אפלה זאת של עבדות מצרים העלה את המושג הבהיר של הצדק. ועתה כל חטא אשר פגש בו היה לו כאבן־נגף בנתיבו – צריך היה לסלקו; כל מעוּות צריך היה לתקנו. כאשר נתקל במעשה־נבלה דומה היה כאילו נכוה בשרו באש, חמתו התלקחה ושריריו ועצביו נדרכו בתכונה למעשה השילומים. אבל במשמעת פלדה כבש את יצרו הנזעם, מדעתו את הסכנה הצפויה לכל אדם אשר ימחה כנגד העוול במצרים.
הוא ידע את הדבר בחצר פרעה; אבל שם עמדה לו פטרונית גדולה, אמו. כאן בקרב עצמו ובשרו, הוצרך לבלום את זעמו; היה עליו לראות ולשמוע ולהחריש. הסכנה צפויה תהיה לא רק לו כי אם גם להללו שהוא מבקש לעזרם. “אם תהרוג את המצרי והיה גורל פנחס בן דוסי גורל כולנו”, יבב השוטר העברי. המלים נשמרו בזכרונו, ותהיינה רסן על יצרו.
עתה, כשמעו על אימת המצרי אשר נפלה על האמהות העבריות, חש כי הותר בו הרסן. שוט הצליף בו, ממריצו, מצווהו, כופה אותו לפעולה, להיות מגן לחסרי המגן.
התיצב, ככלי־המשפט הממונה, בתוך אהלי העברים, לחכות להופעתה הבאה של התועבה. יום ולילה ארב, בלי הפוגה.
אחר ראה את המצרי קרב בפסיעות גסות מתחום הבורות. הלילה רד, אבל באור הכוכבים המזהיר הכיר את האיש. נושא היה את שבט החזרן טעון הנחושת אשר בו רוצץ את גולגלתו של פנחס בן דוסי; בשבט המוות הזה ראה משה את סמל השלטון אשר שולט המצרי על חיי אחיו ומותם.
סר מצל האוהל שבו ניצב ויצא לקראת המצרי.
“אנה תלך, המצרי?”
האיש נשא עיניו ונתן מבט נדהם באיש המעז לפנות אליו ככה.
“מי אתה כי תשאל את אחד משוטרי פרעה?”
“פרעה שׂמך שוטר על עבודת העבריים – על עבודתם לבדה. אפס לא עת עבודה היא עתה, גם לא שדה עבודה הוא זה. מה זאת תבקש בתוך אהלי העברים?”
רגע ניטל הדיבּר מפי המצרי מרוב תמהון. התבונן מקרוב אל משה והכירו.
“מה? הלא אתה העבד אשר ערב את לבו להפריעני בעבדי את פרעה? מכבר אנשי מבקשים אותך. אכן טוב כי נפלת בידי”.
המצרי שלח יד לתפוס במשה, אבל משה הדפו.
“פרעה שמך שוטר על גופות העברים, לא על נשמותם. לא מילא איש את ידך לטמא את נשי העברים. לך לך ועזוב את הנשים העבריות לשלום”.
“עבד! עבד עברי עז־מצח! התגיד לשוטר משוטרי פרעה מה יעשה, התצווהו לעזוב מקום? הנה!” ובזאת הניף את השבט הטעון.
כהרף עין, בזריזות ובמהירות שלא נשכחו ממנו מימי תלמודו, עיקם משה את ידו של הלז ותפס בשבטו, ועשה למצרי כאשר עשה המצרי לפנחס בן דוסי.
משה הביט על סביבותיו כה וכה. נפש חיה לא ראתה אותו בהכריעו את הנבל. דמום היה הלילה ומזהיר. הרים את גוויתו של המצרי. נתנה על כתפיו, ונשאה הרחק מאהלי העברים אל שפת המדבר. שם, בעזרת שבטו של המצרי, חפר גומה בחול: לתוכה השליך את הגופה ואחריה את שבט הדמים. בידיו וברגליו כסה אותם, הסתר לעולמים את עקבותיה האחרונים של התועבה אשר ימים כה רבים פרשה סכנת־מוות על מחנה העברים.
פרק שמיני 🔗
חבל גושן בשפך היאור, מקום שהושיב יוסף את אחיו ומשפחותיהם בעת בואם מצרימה, היה מן החבלים השמנים והפורים ביותר אשר בארץ. אלפי יוּבלים יצאו מן היאור בעונת השטפונות ומילאו את התעלות והחריצים שנחפרו באדמה השחורה כזפת. האדמה היתה חדורה ומחודרת טין־סחף פורה שגרף עמו הנהר, והודות להבשלתם המהירה של כל הגידולים, דגנים, ירקות ופשתים, תחת השמש היוקדת באין עב בכל עונות השנה, היה היבול כפול־שפע בכל שנה.
לבד משפעת הצומח היו התעלות והחריצים, העוברים בערוגות ובאפרים, מכלכלים בעתר הצפרדעים, התולעים וצבי־המים שבהם להקות אין־מספר של ברווזים, אווזים ושאר עופות; וכל ימות השנה נמצא מרעה עשיר לבקר השמן.
דורותיהם הראשונים של העברים, ששמו הגדול של יוסף גונן עליהם, חיו חיי רווחה. קצתם, שארי בשרו הישרים של יוסף, והרבה מבני שבט לוי, שעד־מהרה הגיעו למעמד של מנהיגות, אף התעשרו וצברו להם מקרקעים לרוב. נוסף על פועלים שכירים החלו להעביד עבדים כעבור זמן־מה, כדרך המצרים; את אלה קנו בשוקי העבדים, שצבאות פרעה סיפקו להם שבויי־מלחמה שנלקחו מן העמים הנכבשים המרובים שבארץ הקדם. לימים אף השתלטו על חלק מן השבטים העניים מהם, שנאלצו לפנות לעזרה אל העשירים והנמרצים יותר. הנה כך שעבדו לבסוף לא רק נכרים אלא גם הרבה מאחיהם, שמאין לאל־ידם לשלם את חובותיהם נמכרו לעבדות, ממש כמו שעשו מצרים באותן מסיבות.
גידולו המהיר של מעמד בעלי־האחוזות והבוקרים העשירים בקרב העברים היה אחת הסיבות – אם גם לא הסיבה החשובה ביותר – שהביאו לשעבוד השבטים במצרים. המצרים נפגעו והתעוררו לקנא בנכרים ולשנוא אותם, שהרי היו הללו מבודלים בארחותיהם ובמנהגיהם מילידי הארץ, באלוהיהם לא הכירו, ואת המס למקדשים לא העלו; בעקבות הקנאה והשנאה בא פחד מפני התבדלותם של העברים. המצרים החלו לחפש אמצעים להמעיט את עשרם של השבטים ואת תקפם. השעבוד לא בא באחת אלא צעד־צעד, ותחילתו בעניי־העניים שנפלו לידי העשירים. תחילה החרימו המצרים את ירושת השבטים פחותי־הזכויות, יוצאי־חלציהן של אמהות יעקב, בעבור שלא שלמו מסים ושאר חובות. לפי חוק מצרים היו הבעלים מופקעים יחד עם האדמה המוחרמת. על כל פנים, כיון שנגזלה מהם אדמתם שוב לא היתה לבעלי־חוב ברירה אלא להכנס לשרותם של האדונים החדשים.
אבל לא כולם השלימו עם העבדות מיד. היו משפחות שהתמרדו. היו שעזבו את מצרים והתישבו על גבולות ארץ כנען.
מתוך השבטים, בני לוי הם שגלו את ההתנגדות העקשנית ביותר. הם סרבו לוותר על הזכויות שמהן נהנו בימי יוסף. מתוך שהיו עזים משאר השבטים, למודים על המסורה, גאים על לוי אביהם שבחרב שלופה הגן על כבוד יעקב, הרי זמן קצר אחר מות יוסף היו למנהיגי השבטים. יועצי פרעה מהירים היו לתפוס כי הנקל יהיה לשלוט בעברים הנכרים – על מסרות־האבות שלהם, על אמונתם באל זר, על זכר החרות השמור בהם – בכוח מכשירים מתוכם דוקה. לפיכך נמסרה ממשלת העברים בידי שבט לוי; ועל ידי שבט לוי הנהיגו המצרים את משטר העבדות שסופו להקיף את השבטים כולם. אבל זכויות־היתר שבהן זכו בני לוי לא כללו את בטחון בניהם.
בכלל החזקות והעשירות במשפחות בני לוי היתה משפחת קורח בן יצהר, אחי עמרם. שמצד כבודה ויקרה עמדה אחרי משפחת עמרם, אבי משה ואהרן.
קורח עמד בזמן הזה במיטב שנותיו, היה חסון מאד בגופו ומראהו עז־רושם. שלטון־אימים היה שלטונו על השבטים. נכסים ניכרים היו לו באדמה, בצאן ובבקר, אשר ירש מיצהר אביו. בניגוד לאחיו עמרם, שסרב לשתף פעולה עם המצרים בכפיית משטר העבדות, ובגלל זאת החרימו המצרים את אחוזותיו, היה יצהר הצעיר ממנו להוט להושיט עזרה. יחד עם אחרים נתמנה על העמדת השוטרים היהודים לעבדי גושן, על קביעת מספר הפועלים למלאכות השונות, דוגמת דריכת החמר, שרפת הלבנים, חפירת התעלות, נשיאת המשאות. פרעה גמל ליצהר על נאמנותו, ולא די שהרשה לו להחזיק בנכסים אשר ירש אלא גם הוסיף עליהם את קניניהם המוחרמים של עבדים שמרדו. העושר שצבר יצהר נפל בנחלה לקורח בנו.
בבית הגדול, הבנוי לבנים בנוסח מצרים, מתחת לעמודים המוצהבים, שתמכו את תקרת העץ של האולם הראשי הנישא, נאספו בני לוי. רק זקני הדור נעדרו. עמרם חלוש היה מהשתתף; הוא נשאר בסוכתו. יצהר לא היה עוד בחיים, וחברון ועוזיאל הזקנים היו במערת־הסתר של זקני ישראל, לומדים את המסורה. העוסקים בעניני העבדים נמנו אך ורק על הדור הצעיר. הראש בהם ודוברם היה קורח.
הוא ישב בראש האספה על שרפרף מגולף, שהיה כמין כס. אף שהיה אך גבר בשנות הארבעים, הרי משום כובד גופו נראה קשיש יותר. בשרני היה; את צוואר־הפר אשר לו הליט זקן שחור־שב, מתולתל ומפותל נוסח אשור. כתונת פסים כסתה את גופו עד ברך. שרשרת היתה תלויה על חזהו, ואצבעותיו הקצרות, העבות עדויות טבעות זהב.
כנגדו ישב אהרן, גם הוא לבוש כתונת־פסים המגלה אחת מכתפיו. מסורת היתה שבני יעקב היו לבושים כותנות־פסים בבואם מצרימה, ובני לוי עטו אריגי פסים כדי שאפשר יהיה להבדילם משאר השבטים.
כל הנאספים, ובהם אחי קורח, נפג וזכרי, ובני עוזיאל, מישאל ואלצפן וסתרי, לבושים היו כותנות כאלו, וכולם נשאו את טבלת המתכת של שבטם על חזיהם. הצעירים, ובהם בני קורח, אמיר, אלקנה ואביאסף, שבחזיהם האדירים וזקניהם המתולתלים דמו לאביהם, עמדו בשורה מאחרי דודיהם. בהם היו גם האחים דתן ואבירם, שנים מצעירי השוטרים. אם גם לא היו משבט לוי אלא מבני ראובן, הרי נתן להם מעמדם את הזכות להשתתף באספה. גם הם עדו טבלות על חזיהם ונשאו מטות חזרן מגולפים משובצים טבעות נחושת, אותות דרגתם הרמה במעלות העבדים.
לפני אספה כבדת־ראש זו עמד משה. חזהו היה מגולה, בלי שלט שבטו; חלציו היו מכוסים באריג הלבן של בני מעמד העבדים; תלתליו הכבדים וזקנו העבות ירדו פרא, כאילו עתה זה עזב את מלאכתו בבור החמר. ואמנם כך היה הדבר. בני לוי קראוהו אל האספה, והוא בא לפניהם מעבודת העבד אשר לו.
“משה בן עמרם!” קורח נתן בו עיניו הצרות השקעות בקפלים שמנוניים והגביה את קולו הזועף, שברגע זה היתה בו נימה של כעס מהול ביגון. “משה בן עמרם! אחינו! כאשר גלה אלוהי אבותינו את טובו אליך ויביאך אל חצר פרעה בצל חסות בת־פרעה, קווה קווינו כי בך עוּתד לנו יוסף שני, אשר יקום לאחינו בעבדותם. ככה האמנו כל השנים האלו ונראה בך מגן שני, מושיע שני לחסרי הישע. עד־מה גאו לבותינו בשמחה כאשר שמענו על הגדולה אשר עשה אחד מאחינו בעבדו את פרעה! בגורלך ראינו אות מיד האלוהים כי קרובה עת גאולתנו לבוא. וזקני ישראל, היודעים את השעה היעודה, הגידו לנו כי עת ענוּתנו קרובה להימלא. אז שלחנו לקרוא לך. ותהי אמונתנו כי אתה הבחור והנבחר וכי בך ישיבנו האלוהים אל מקומנו בממשלת פרעה ושב ונתן לנו את הזכויות אשר היו לנו בימי יוסף. אתה האיש אשר יטה את לב פרעה להתהלך עמנו בחסד למען נחיה שלוים ומאושרים כבימים עברו. אך מה זאת עשית? תחת אשר תחלץ את אחיך הנה היית אתה לעבד; תחת אשר תזקוף את ראשינו, סכנות חדשות הבאת עלינו, את אימת העבדות הבאת על אחיך בני שבטך. אשמת מרד נגד פרעה טופלים על כולנו יען אשר אתה מסית את לבות אחינו נגד עבדותם, ומאז בואך בתוכנו כה קלוֹנו ונשפל בעיני עבדי פרעה. כה הרחקת לכת עד אשר מלאך לבך לשלוח יד באחד משוטרי פרעה כאשר עשה את חובתו על משמרתו. ועתה הנה צוּוינו להסגיר את המורד, את מפיח המרי, אל המשמר. מעשה האחד על ראש כולנו ועל צוואר כולנו. דתן ואבירם, הוציאו את הפקודה אשר קבלתם מראש שוטרי פרעה”.
דתן ואבירם, בני אליאב, יצאו מאחרי כסא קורח ועמדו לפניו. הניחו מטיהם לרגליו לאות כניעה, והבכור בהם, דתן, העלה מחגורו מגילת גומא כתובה, השתחוה והכריז בקול גדול:
“קורח בן יצהר, זה הכתב אשר קבלנו מן הנוגש הגדול מן המדרגה השלישית אשר לפרעה. דתן בן אליאב מסור בזה את הכתב לידי קורח בן יצהר”.
קורח נטל את הכתב ביד אחת ובהורותו עליו בשניה קרא: “הנה פה הפקודה לגלות את המורד אשר קם על אחד משוטרי פרעה ולהסגירו למשמר לפני תקופת הירח”.
“פלטיאל, השוטר העברי, הכיר את משה ואת עמרם ויען בו, ומגיד לאמור, כי הוא האיש אשר קם על שוטר פרעה ויאיים להמיתו”, הכריז נדב. “השוטר העברי פה הוא ונכון להעיד. האקרא לו, קורח בן יצהר?”
“שוא תקראו לו!” אמר משה בתנועת יד. “אני האיש אשר קמתי על שוטר פרעה וארים ידי עליו. לנגד עיני הרג המצרי הזה נפש בישראל, אחד מאחי. לא למלא אחר חוק, ולא לעשות חובתו כשוטר, כי אם מרשעתו ומזדון לבבו, כי חשק באשת האיש. אם יש אָשם בידי, קחוני ותנוני אל המשמר. נכנע אני עומד לפניכם”.
“משה בן עמרם! לא שופטים אנחנו אשר מנה פרעה לשקול טוב ורע. פרעה יש לו עבדים ושופטים. לא לנו לאמר מה יאתה לשוטר לעשות ומה לא יאתה. היטב מאד תדע זאת. גם חס לנו להסגירך לידי פרעה. אחינו אתה, בשרנו ודמנו. רק תפילה ותחינה אחת לנו אליך: צא את שדות העבדים ושובה אל חצר פרעה. בת פרעה לקחתך כבן לה, ואכן בן הנך לה. היא גוננה עליך מפני אויביך עד היום הזה והיא תגונן עליך מן היום הזה והלאה. בהיות שלטה למגן לך לא יהין איש לרדפך. ומי יודע אם בעזר אמך לא יצלח עוד בידך להקל מן המשא אשר על אחיך? גדולות יצפון לך אלוהי אבותינו. בך אולי עוד תבוא הגאולה. משה בן עמרם, ככה חרצו זקני שבטך, ולמשפט הזה שומה עליך להיכנע”.
“קורח בן יצהר! לא ידי, ולא בשר־ודם לא יוכלו להביא את הגאולה, כי אם האל החי האחד והיחיד אשר נראה אל אבותינו ויאסרם אליו בברית עולם. לבו שומר לכל עוול, ועינו צופיה כל מעשה אָון. הוא ראה את סבלנו ואת חרפתנו, והוא יחוש לעזרתנו בבוא העת למלא חפצנו. רק ידו תעמוד לנו, ורק בו תבוא הגאולה באמת ובתמים. מי אני כי תתנו בי את תקות הנענים? בימות־עבר לא ידעתי את אחי; ועתה כאשר ידעתים אחד הנני מהם, עבד בין עבדים. עמהם אני במחסורם ובמכאובם; עמהם אוחיל לגאולה. בור החמר יומם, אוהל אחי הדל – לילה; אלה הם לי בית־פרעה”.
דומיה היתה בקרב האנשים אשר סביב קורח בן יצהר. האיש עצמו הפך אפור, התרמילים השמנוניים אצל עיניו הכחילו ועיניו העמיקו־שקוע בחוריהן. הוא לטש עיניו אל דתן ואבירם, והם לטשו עיניהם אליו ומלה לא הפרה את הדומיה.
לבסוף קם אהרן ופנה אל משה:
“משה אחי, ימים רבים מדי היית בן־חורין ולא תוכל הבין לנפש העבד. בן־החורין כי יצמא, ושבר את צמאונו במים; אפס העבד שומה עליו ללמוד לשתות את עצם צמאו. הגב הכפוף והרוח הרצוצה אשר לעבד הם שריונו וכלי־נשקו. לא נוכל להיות חפשים במשאלותינו כמוך. גם אנו יודעים את המידה והאיפה אשר לטוב ורע. אבל עלינו לשכחן. גם אנחנו נאבה לעמוד נגד עבדי פרעה; אפס שומה עלינו לחדול מזאת, כי בעבדותנו יהי לנו שלום. לך מאתנו, אחי משה. אם לא תחפץ לשוב אל חצר פרעה, מצא לך בית אחר”.
“ביתי הוא בקרב אחי בעָנים, אהרן אחי”.
“אך אם יש את נפשך לחיות בבית אחיך, הלא עליך לקנות לך את ההליכות הנדכאות אשר לעבד. בן־חורין בקרב עבדים, סכנה הוא מביא על נפשו ומוות על אחיו”.
זמן־מה הרהר משה, ואחר, בקול שבור כמתפלל, אמר: “אהרן אחי, עבד אנוכי חפץ להיות כמוהם”.
“לא תוכל שאת, משה אחי. הלא תראה כי אף עתה נפלא הדבר ממך? לך מאתנו, משה אחי, בטרם תאחר את המועד”.
“אשקוד להנמיך רוח, לכוף גבי לעבדות, לו אך יותן לי להיות עמהם”, אמר משה כמתחנן.
“לא תשיג זאת, משה אחי. לא יתנך אלוהי אבותינו. שומה על אחד מאתנו להיות בן־חורין!” ענה אהרן.
“אהה, שומה עלי להיות עמהם – שומה עלי”, אמר משה כמו לנפשו.
“אנחנו את חובתנו עשינו. הזהרנוך מבעוד־עת”, אמר קורח וקם מכסאו.
הוא לא יכול להיות לאחד מהם. על אף מאמציו להרתם לעבדות, לשאת בעול בדיוק כאחיו, להיות מהם כהיותו עמהם, בלי שום הבדל, לא יכול לבצור את רוחו החפשית. דומה היה כאילו אלוהי אבותיו בכבודו ובעצמו הדליק את השביב בלבבו, למען יבער באור הולך וגדול וסופו מצית את אש החרות. אבל אם כך הוא הרי שומה עליו להישאר בתוכם, ולהזכירם יום יום ושעה שעה כי בני־חורין הם, בני אברהם, יצחק ויעקב, אשר להם הבטיח האלוהים גאולה. עליו להישאר בתוכם, ותהיינה הסכנות על דרכו מה שתהיינה.
אבל כלום יש לו הזכות להיות בן־חורין בקרב עבדים? כלום יש לו הזכות להכביד עוד יותר את עול עבדותם? עד־מהרה נגלה לו בעליל כי אכן אבן־נגף הוא על דרכם של שבטי ישראל, כמו שאמר אהרן. משמעת חמורה יותר הוטלה על העבדים העבריים; השוטרים המצרים והעברים כאחד הכבידו אכפם. שעות העבודה הוארכו; הפועלים הורצו מאהליהם בעוד הכוכבים עומדים במלוא נגהם, ועד שוב הכוכבים להאיר העבידום. נתמעטו והלכו העתים אשר בידיהם לעבוד את הגינות הקטנות שבסמוך לסוכות. לא היתה מנוחה לא להם ולא לנשיהם. גם הן הוכנסו לעבודה, נאלצו לשאת סלים מלאי טיט לעיפה על ראשיהן. שוב לא היו יכולות לעבוד במעונות, להכין את הארוחות לבעליהן, להביא להם את אכלם אל השדות.
משה ראה גם שהשוטרים העברים הפכו קשים ואכזריים יותר מן המצרים. דיבוק נכנס בהם להפיק עבודה יותר ויותר מגופותיהם המעונים של אחיהם; וכעס מר נעור במשה על השוטרים העבריים יותר מאשר על המצריים. אבל הוא עשה מאמץ גדול להתגבר על חמתו ולא לגלות את יצר החרות המפעם בו. אך לא ימים רבים עמד בכך.
אי־אפשר היה לו שלא יראה כי הוא עילת המפנה־לרעה שחל במצב אחיו. שוב לא יכול להיראות בקרב העבדים. כל־אימת שנגש אל קבוצת עבדים והציע עזרתו, אם להרים משא כבד ואם לעדור פיסת קרקע קישחת, נפנו העבדים מעליו באימה והרחיקו ממנו. ראו בו נכרי, אדם שאינו מעולמם – אדם השייך יותר לעולם האויב, מצרי מוסווה. ומשה עצמו קלט מאחרי גבו את דברי העבדים העבריים:
“הנה זה בא המצרי המתחפש, אשר שלח פרעה לרגל אותנו”.
“מאז נראה בקרבנו כפלו השוטרים מלקותיהם”.
מבקש היה משה להחזיר בקריאה: “אחיכם אני! בעבורכם הרגתי את המצרי!” אבל משל ברגשותיו, ואת יגונו השיב אל סתרי לבו. היטב מדי הבין את מקורות פחדם של הללו – לאמור, עצמו ובשרו, קורח, דתן, אבירם, בני אהרן, נדב ואביהוא. שוקדים הם להפיץ עליו שמועות רעות; ממאיסים הם אותו בעיני העבדים, בתקוה, כי ייאלץ להסתלק.
ראה שגם אהרן מתרחק ממנו; הכל, הכל עומדים ברחוק ומתלחשים מאחרי גבו. הרגיש גם ששלוחי־סתר עוקבים אחריו. ברגע שהגיע לתוך קבוצה של פועלים היה איש מופיע בתוכם, מטה בידו, ומפיצם, בקראו “שובו למלאכתכם! אל תשמעו לו! לא אחד מאתנו הוא!”
מרים אחותו היתה היחידה שלא עזבתו. היא שמרה את מחבואו הסודי בקרב ידידיה העבדים, ודאגה למחסוריו. יום אחד אמרה אליו:
“לא אדע מה פשר הדבר, אבל בבית קורח נאספים אנשים תמיד לדבר בך. השמר לך מפני בני אהרן”.
“ידעתי. שלוחיהם הם שלוחי־הסתר השומרים את צעדי ומפיצים עלי דיבה בקרב העברים”.
פעם אחת בא אל בור הטיט שבו החליף, קודם זמן־מה, את פנחס בן דוסי. במקרה הגיע למקום בעצם הרגע בו היו שני השומרים העבריים, דתן ואבירם, מכים דורך עברי שנפל מאפיסת־כוחות על שפת הבור. פרגולי שבטיהם רצעו בבשרו של העבד המת־למחצה ופלגי־דם ניגרו מן העורקים שפקעו.
“שוב אל הבור, שוב למלאכתך, כלב נרפה”, צרחו.
חימה מהממת התעוררה במשה, ושכח את החלטתו. לא נתן דעתו על הסכנה אשר נגד פניו, רק חש בצריבת־העוול שאין לשאתה, בחרפת אכזריותו של אח אל אח. כוח שלא יכול להשתלט עליו הניעו והוא קפץ אל דתן ובמחי־יד עיקם את זרועות האיש מאחרי גבו. פרצופו הקטן, הצהוב והרך של נוגש העבדים העברי ניבט נכחו.
“רשע! למה תכה את אחיך? הלהשליכו אל הבור אתה מבקש, למען יירמס בטיט, כאשר עשה השוטר המצרי לפועל עברי אחר?”
“מי שמך אדון ושופט לנו? הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?”
משה הרפה מן השוטר ונשא רגליו.
עתה הבין. עתה ראה בלי שום צל של ספק כי בגללו הקשו את גורל העברים.
אותו ערב הביאה אליו מרים דבר מאהרן.
“לך לך מארץ גושן ואל תתמהמה. חייך תלויים לך מנגד. דתן ואבירם קושרים עליך קשר. הכבדת את גורלנו כאשר לא היה מעולם”.
עתה גמר סוף־סוף אומר לעזוב את ארץ גושן.
סגורה וחתומה היתה ארץ גושן. מצד אחד הים הגדול ומן הצד השני ארץ מצרים. המקום היחיד אשר אליו יכול משה לברוח מגבולות פרעה היה מדבר שור, אשר מעבר לים־סוף. והנה ים־סוף לא היה הים־האדום, אשר משם והלאה, סמוך לחצי־האי סיני. זה היה בצה אדומה רחבת־ידים של קני־סוף וחזרן הגדלים פרע והוא מתמשך לאורך ארץ גושן ומבדילה ממדבר שוּר. מיצרי הים הגדול חדרו אל ארץ גושן פנימה, ממלאים שורה של אגמי מים על פני שטח נרחב ונשפכים לבסוף בתוך מישורי הדלתה הנפרשים אל אגם מי־מרה הגדול. משם, בתעלות וחריצים מעשי יפי הטבע, זרמו המים אל הים האדום. רדוד היה ים־סוף; במקומות רבים אפשר היה לעברו ברגל, אם גם גדולה היתה הסכנה לשקוע בבצה המזוהמת – גורל אשר מצא הרבה פליטים, יחד עם מטענם ובהמתם. גם הקיפום בבצות נחשים ותנינים קטלנים. רק המכירים את השטח היטב־היטב ידעו את המשעולים המעטים בהם יכול הולך־רגל לעבור בטח. למשה היה ים־סוף עולם לא־נודע; עם זאת ידע כי רצוף הוא סכנות. אפס היתה זו הדרך היחידה בה יכול להינצל משומרי פרעה ומאחיו שלו.
הנה כך, כאשר סגרו עליו עצמו ובשרו, הצילתו אמו הנכריה, בת פרעה.
פיחא, אמת בתיה הנסיכה, באה אליו בדבר שליחות, לאחר שמצאתו במקום מחבואו בעזרת מרים: “חרב פרעה תלויה על ראשך, ידי אחיך החדו אותה”.
“הנה”, אמרה פיחא, “הבגדים המצריים אשר שלחה לך אמך. לבש אותם ולך לך מזה. שומרי פרעה קרבים”.
“נעולות הדלתות לפני”, אמר משה.
“אני יודעת דלת בתוך ים־סוף אל מדבר שור”.
“היטב תדעי את ים־סוף?”
“שם נולדתי, ואת כל משעוליו ידעתי. היכּון וחוש לבוא עמי; אין פנאי”.
משה לבש את הבגדים המצריים, הלך להיפרד מהוריו, חיבק את מרים אחותו. והבן, שתקוות כּה רבות נתלו בו, נעלם ועזב את בני משפחתו בבדידותם.
כל הלילה כולו הוליכה פיחא את משה במשעולים הנרפשים של ים־סוף, ובבוקר באו אל מדבר שור.
“שובי אל אמי ואמרת לה כי שמעתי לדבריה, כי לנכרי הייתי בקרב נכרים ולא אביתי להישאר נכרי בתוך עמי”.
אבל פיחא לא זזה. נעצה עיניה במשה, ונוגה־תחינה־וכניעה היה בהן.
“מה מבוקשך, פיחא?”
“אני גם אני בנסיכים, בת בית־מלך; את עמי כאת עמך שעבד פרעה; וכמוך לא אוכל הביט בסבל עמי. קחני עמך, אדוני, והייתי לך לשפחה”.
“לא נסיך אנוכי ולא אדון. נכרי הולך אני להיות בארץ נכריה”.
“אבל עמך תלך תקות הדרור הגדולה; וחפצה אני כי יהיה לי חלק בתקוה הזאת לעמי”.
“שובי, פיחא. לא אוכל תת לך למאומה. בתקוה תוכלי להשתעשע, ככל איש מאתנו, אם תאמיני באל הגדול אשר יבוא לעזרת המעונים ורפי־הכוח”.
“אלוהי אבותיך?”
“גם אלוהיך יוכל היות, כי הוא אלוהי כל המאמינים בו”.
פרק תשיעי 🔗
עתה נמצא משה בלב ים אחר — ים המדבר. הוא לא ידע אנה יפנה, גם לא היה הדבר חשוב בעיניו הרבה. מדבר החול, שהרוח מערמתו תלוליות־תלוליות, השתרע חדגוני ממנו והלאה, ואין בו גם נקודה אחת למשוך את העין או להעיר את הרצון.
ידע כי השביל הקרוב ביותר הוא אורח השיירות שלאורך חוף הים־הגדול המוליך אל ארץ־פלשתים היא ארץ־כנען, אשר ממנה באו אבותיו למצרים. זו האחרונה היתה ארץ ההבטחה, הארץ אשר ניתנה לאברהם, יצחק ויעקב ירושה לזרעם. אבל ברגע זה הרגיש משה עצמו זר לגמרי להבטחה, משל אין לו חלק בה. אמת, שוב לא היה קשור אל מצרים; אבל גם לא היה לו קשר אל אחיו. כי דומה היה עליו שלא יוכל להיות עם אחיו בעבדותם, ולפיכך גם לא יוכל להיות אתם בגאולה. ומה לו ולכנענים הנכרים, שאת ארצם עתידים אחיו לרשת באחד הימים?
עומד היה בלב המדבר באין אח ובאין אל. לפני ימים רבים, בשנות ילדותו כמעט, דחה מעליו את אלוהי מצרים; ואת אלוהי אבותיו לא מצא; נכון יותר, מצאו וחזר ואיבדו. שכן עתה חש משה עצמו זר לא רק לאחיו אלא גם לאלוהי אבותיו.
הוא תפס וראה את האל הלזה בחינת רוח הצדק. תמצית הצדקה אשר ביקש כל ימיו. הצורה שבה ברא את העולם, הצורה שבה כוון גורלות אדם ועם, רק תכלית אחת היתה לה — לכונן את מלכות הצדקה. לצורך זה הוא עונש את הרעים וגומל טוב לצדיקים. בלי הפלות בין איש לאיש, מבלי הבדל בין שוע לדל, בין אם פרעה הוא, מלך מצרים, ובין אם זו האמה הגר, אשת אברהם רעו הרע לה.
החזון של אל־הצדקה, שאותו זיהה עם אלוהי אבותיו, מילאהו אהבה והערצה עד כדי כך שלא יכול להרהר אף בינו לבין עצמו כי יש פסול במעשיו. אפס לנגד עיניו היתה המציאות המחרידה של מצרים. האלוהים שמע את זעקת הנדכאים העולה מאדמת מצרים: למה יחריש? למה לא יחוש לעזרתם? מדוע לא יגאל את הסובלים? מדוע לא יעשה למצרים כאשר עשה לסדום ולעמורה? איך יביט ובני רעהו, אשר עמו עשה ברית־עולם, נרמסים יום־יום ברגלי הדורכים־בחמר ועצמותיהם משוקעות בתוך בניני המצרים?
גם לא יכול משה הבין את הטעם שבארבע־מאות שנות העבדות, מחיר בחירתם להיות עם־סגולה לאלוהים, היש לשלמו ביסורים ובעבדות? כלום צריכים הם להיצרף בכבשן־סיד יוקד אשר כזה? נפלאה מבינתו סיבת סבלם.
ביסודו של דבר היה משה אדם פשוט שרגש אחד ממלאו כולו— ההבדלה בין טוב ורע. מצד אחד ראה עבדות, סבל, דיכוי; מן הצד השני, שלטון, חטא ורשעה. ראה כי הזדים, בתאוותם לשררה, השתלטו על אחיהם הרפים מהם, רתמום כבהמות־משא, דנו אותם ליגיעת־נצח — ולא היה מי שילחם את מלחמת הנדכאים ויענוש את המדכא, כמו שאירע בשכבר הימים בימי אברהם אביו.
מה היו הדברים הללו אז, בעבר הרחוק? האם רק חלומות היו, ילודי כיסופים ותקוה בתוך יאוש? כלום אפשר שלא היתה ולא נבראה הבטחה שנתן אֵל סמוי־מעין, שברית עם האבות לא היתה ולא נבראה, שכל אלה חזיון־בדים, מתק־שוא להמתיק את מרת העבדות? משה נרתע מן המחשבה אשר אליה הגיע מתוך מרירותו שלו. לא, עבדים אינם משתעשעים בתקוות גאולה. הבטחת האל דבר־של־ממש היא; היא חיה בתוכם ומעצבת את חייהם. עזה היא ההבטחה כמתחדשת יום־יום. אלוהי האבות חי בתוכם ומחדש את הברית יום־יום. רק כך תתפרש בחירתם. דבקים הם בתקוה; בה הם מחזקים את סבלנותם ואורך־רוחם.
שקוע בהרהורים אלה, נשא משה רגליו במדבר. אף שלא היתה מטרה נכחו, הרי היטב למדי ידע איהו. ארץ המדבר לא זרה היתה לו אף על פי שבמסעי המלחמה אשר לו פנה דרומה, אל ארץ כוש, ולא מזרחה אל ארצות־הקדם. מזונותיו נאמנים היו — לזאת דאגה אמו באמצעות פיחא — ולבד מאוכל היו עמו כמה ארנקים מלאים שקלי כסף, עובר־לסוחר בכל מקום. ידע היכן נכנס לתוך מדבר שור והיכן נמצאת עיר־הנוה קדש־ברנע, מזה לאדום. ולאחר שהתהלך מעט באפס־שחר שם פעמיו אל העבר ההוא.
בימי נערותו, כאשר למד את כתובי היתדות בבית־הספר הצבאי, הכיר את חוקי בבל, ובפרט את הללו הקובעים את היחסים שבין עבד לאדונו. הואיל ובהקדם כבר היה מתחבט בבעיות של טוב ורע, ישר ומעוות, נתעורר ענינו בחוק, ובחוקי בבל ראה מידה ידועה של צדק. הוא גלה בהם אהדה למצב העני והאלמנה, רבה לאין־שעור מזו שבחוקי מצרים, שלא שמו כל סייג לאכזריות כלפי העבדים. אבל במצרים לא מצא את ההזדמנות ללימוד יסודי של חוקות בבל. יחסי איבה היו בין מצרים לבבל; אפילו המסחר בין שתי הארצות פסק. התחרות־עולם היתה ביניהן, לפי שביקשה כל אחת מן השתים לבלוע את הארצות והעמים שבחבל הנרחב החוצץ ביניהן, וכל אחת התיראה פן יפול השלל בחלק צרתה. הנה כי כן הכיר משה רק קטעים מחוקות בבל, ומכבר השתעשע במשאלת־סתר לבקר בארץ בבל ולשקוד על חוקיה. בימי היותו בארמון לא ניתן הדבר לביצוע מחמת האיבה אשר בין הארצות; עתה, בהיותו נודד במדבר, החל להרהר בכוונותיו משכבר, ובמחשבותיו היה הופך בתכנית לעבור באדום ועל פני מדבר ערב עד בבל.
סילון דק של שיירות מצריות היה עובר במדבר שור. נתיב השיירות הפנימי, להבדיל מנתיב חוף־הים, עבר במדבר פארן, חיבור־מישרים בין העיר מוף לחצי־האי סיני. כאן גם נתמשכה הדרך אל מדבר ערב. עבור בעיר־הנוה הקטנה עציון־גבר, בקצה לשונו המזרחית של הים־האדום.
המקום שבו נמצא עתה משה שממה חיה. לאחר שיצא את העיר הקטנה שבה העבירתו פיחא בשטח הבצות, לא פגש בשום נפש חיה. גם לא היה ידוע לו שום נוה־מדבר, שבמלונו ימצא מחסה ללילה הבא. עד קדש־ברנע במדבר צין הרי זה מהלך שבוע ימים. לפיכך לא היה שום טעם להוסיף לכת לאחר רדת הערב; ומשה התכונן לבלות את הלילה באשר הוא שם.
עם השקיעה נתנשבה רוח קרירה. טל כבד ירד כצעיף על חול המדבר. משה חש בצינה והתעטף באדרת הצמר הלבנה שהביאה לו פיחא והתישב בתוך גומה שהותירה הרוח בין שתי גבעות חול. פתח את צרור האוכל אשר נשא בקצה מקלו, ואת צפחת המים הקשורה לחגורתו, והחל לאכול.
בעקבות השקיעה בא הלילה פתאום, וכאשר התמודד משה בגומה כבר היו הכוכבים מפיקים נגהם. משה נשא עיניו אל הכוכבים וזכר את הסיפור המופלא ששמע מפי זקני ישראל על אבי כל השבטים: איך היה הולך בדרך חרן כאשר ירד עליו הלילה, איך שכב לישון על הקרקע, איך ראה בחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. עתה הבין משה את פשר החלום. יש חיבור בין הארץ לשמים; אין האדם מופקר למקרה העוור, כבהמת השדה, כי מגע־תמיד לו עם בוראו, הצופה הליכות תבל על ידי המלאכים העולים ויורדים בסולם אשר בין שמים וארץ. לאור הכוכבים הזרוע על חולות המדבר ראה גם משה את המלאכים, השלוחים בין המעמקים למרומים. דומה היה כאילו ימוש בפועל־ממש את הקשר בין האדם לבוראו ושמע את קול האלוהים בפנותו אל יעקב: “אני יהוה אלוהי אברהם ואלוהי יצחק”.
לב משה נמלא חרדת־קודש מפני אלוהי אבותיו. כיעקב עזב גם הוא את בית אביו, וכיעקב הרגיש כי אלוהי אבותיו מלווהו. כיעקב רוצה גם הוא להתפלל אליו, לקראו בשמו, להושיט אליו יד, להתמזג בו, אך בראשונה לא יכול למצוא דברים בפיו. הוא לא ידע איה מקום האלוהים, לא ידע את המזמורים אשר יושרו לו. הוא הכיר רק את המזמורים והתפילות אשר לאלוהי מצרים. את אלה למד לשנוא, ולא יכול לפנות אל אלוהי אבותיו במזמור ובשם אשר הם שלו לבדו,מפעלי כפיו6. לא נחלת אחד האלילים. חפץ להשתייך אליו, לבוא תחת כנפי השגחתו, כאבותיו, אברהם, יצחק ויעקב בשעתם, כבניהם בארץ מצרים7.
קם ממקומו, כרע בחול, ונשא פניו וזרועותיו אל הרקיע הזרוע כוכבים:
“אליך, אשר את שמך ואת מקומך לא ידעתי; אליך הנמצא סביבי, אם גם לא אראך; אליך, אשר נראית אל אברהם, יצחק ויעקב, אליך אשא קולי. לא אדע את דרכיך וצדקתך לא ידעתיה, אבל אני מאמין בהבטחה אשר הבטחך לאבותי, גם אדע כי אתה יודע את כל הנעשה לבני רעך. אתה רואה סבלם ושומע את אנקתם, ואתה תמלא את אשר הבטחת וגאלתם מעבודתם. בכל אשר אבוא, אל אשכח את כאב אחי. אל ירף הקשר אשר ביני וביניהם. וכבוא העת ואתה תחוש ממעונך ועמך צבאות־השמים אשר לך לפדותם, פדני גם אני, אלוהי אבותי, אל תשליכני ממך והלאה, יהי חלקי עמהם”.
בבוקר, כבוסס משה במדבר שור, שמע קול קורא מאחריו:
“אתה ההולך רגלי! אתה ההולך רגלי! לא זה הדרך”.
נפנה משה וראה איש רוכב אחריו על חמור. משקרב הנוסע הביט בו משה משתאה. הרוכב היה עטוף סודרים וקרעים, שעטפו לא רק את גופו כי אם גם פניו. רק עיניו נראו בדוחק, בעצם רק עין אחת, כי השניה היתה נעדרת. ממקום שהיתה העין לשעבר נטפו טיפות אדומות. אבל אם ברוכב לא ניכר פרצוף־אנוש הרי נראה באתון, ועיניה הגדולות נעוצות היו במשה. מגופו עטוף הבלואים של האיש נדלדלו וירדו אלילים וצלמי חמר בדמות חיות ורמשים; ומשׂקי־המרדעת נזקרו לוחות חמר ומגילות גומא. גם מן האתון היו מידלדלים אלילים הרבה, שהגדול בהם בדמות חתול חנוט יורד מצווארי האתון.
“אי־מזה תדע, הנכרי, את נתיבי ואת מגמתי?” שאל משה. “וכסוי־עינים?”.
“הלחוזה תידרשנה עינים לראות את המוצאות בדרך? אתוני תראה בעדי. לאויבי היתה בדור אחר. כישפתיה, ותהי לאתוני. עתה היא לי לעין ולפה לכל הנגלות; כי את הנסתרות אני רואה בעיני רוחי”.
“ומה הדבר אשר אנוכי מבקש, הנכרי?” שאל משה.
“מרעה גדולה אתה נס. וצדקה יצאת למצוא”.
“מי הגיד לך זאת, החוזה?”
“רוחי החיה בעיני העוורת. לא כאשר תתראה בלבושך הנך. שׂלמתך מיטב צמר מצרים, והארנקים אשר בחגורתך גדושים שקלי־כסף עובר־לסוחר בכל הארצות. אין לך בהמה תחתיך לשאת את הגוף יקר־המעלה אשר כה נכבד לבושו. גם שומר אין לצדך לשמור על האוצר אשר בחגורתך מפני שודד ואיש־חמס. עבד אין לך להרויח לשכמך מנטל הצידה אשר אתך. ניחוח שמנים טובים נודף מצרורך ובא אל נחירי מבעד למעטה העב אשר על פני. כל אלה יגידו לי, הנכרי, כי בחפזון ובהחבא נסת. מי האיש אשר יברח ורכושו כה רב? גנב? לא, לא יצעד גנב גלוי ככה באור היום. עבד רם מעבדי פרעה, רע קרוב למלך, פקיד מפקידי המלוכה, אשר סר חינו בחצר המלך? האם ברדוף אותו אויבים יצא לבקש צדקה במקום אחר? יהי אשר יהי, עזרת האלים תידרש לך בנתיב הסכנות הלזה. יש פה עמדי מחרוזת חפושיות־קודש למענך. שם האל חרות בהן, ובסתר אתן לך זאת” — הזר הנמיך קולו — “שמעתי את שם האל משפתי הכוהן הגדול במקדש; ואחרתהו על העקרבים. עבד לרצונך יהיה. יכול תוכל לצוות עליו כאשר אצווה אני על אתוני, אשר אכן אל שבוי הנה. אחד מארנקי כספך, ושם האל לך הוא”.
“אלים אשר יתכן לקחתם שבי ולמכרם בכסף, האלה יהיו מגיני? לא, הנכרי. יצאתי לדרך לבקש את זה אשר אין לקחתו שבי גם לא יתכן לקנותו מקנת־עבד. האלוהים אשר אבקש הוא האלוהים אשר ברא את השמים ואת הארץ ואת כל אשר בם. והוא מושל עליהם בצדקה, כי הוא אלוהי הצדקה”.
“מה הדבר אשר אמרתי?” והחוזה טפח על כרסו בחדוה. “הלבוש לבוש מצרי, הגוּף לפרעה הוא, כי מבני יוסף האיש. אבל לשוא יוחילו לאלוהים הגדול כי יבוא להושיעם. כאב כבנו. יוסף חולם חלומות היה, והעבדים העבריים חולמי חלומות גם הם”.
“עבדים לא יחלמו”, קרא משה.
“לשוא, לשוא! לא יבוא האלוהים הגדול. האלוהים הגדול יושב אסור על הר־סיני הר־האש. הוא לא ידע להתהלך עם בני האדם; צדק דרש תמיד. וכי לא בא הצדק ובא הוא בענשיו — מבול, או אש מן השמים. הוא לא השכיל להתהלך לא עם בני אדם גם לא עם אלים, מפני קנאתו הנוראה מהבּע. הנה על כן עשו האלים ברית נגדו. בהשבעות הוציאו את שמו מפיו, וככה השביעוהו ויורידוהו מן השמים ארצה; ועתה אסור הוא על הר האש, הר־סיני. בלילה תשמענה אזניך בקונן קולו בפסגות. וניני אברהם עודם עבדים לפרעה ועדיין יוחילו לבואו. לשוא, לשוא, שוא יוחילו. האלוהים הגדול אשר עמו כרת אברהם את בריתו איננו עוד”.
“כאלים כחוזים! שקר ילין בלבותיהם, כזבים על שפתיהם, מרמה בידיהם. לא כגלמי אלוהיך הוא אלוהי אברהם כי יתכן להדבירו ולקחתו שבי. אלוהי אברהם הוא אלוהי הצדקה. הצדקה יש אשר תתעלם עת־מה, אפס חיה תחיה לעד, כי הצדקה היא האמת”.
“אי־אי־אי, הלא הוא אשר אמרתי. אלוהי אברהם באמת היה אלוהי הצדקה, ועל כן לא יכול לשבת תחת גג אחד עם אלים ובני אדם. הצדקה מחיר גדול מדי היא לשלמו בעבור האל. הנה על כן שוא תוחילו לצדקה כי תבוא ותגאלכם. אלוהי הצדקה יושב אסור בשלשלות. הנה אני אומר לך, תיטיב עשות אם8 תכרות חוזה עם אלוהי המקום, אלי הארץ, היודעים נפש אנוש, חפצו ומחסוריו. הנה, למשל, אל־עקרב קטן אשר כזה, אשר תוכל קנותו בעשרת שקלי כסף, והוא יעמוד לך בצר לך, רב־יתר מאלוהי הצדקה. הוא יסך עליך מן העין־הרעה ויסתירך מעבדי פרעה. ובמחיר מלוא הארנק כסף תקבל מידי את אל־העגל הנקדש, אשר יאמץ חלציך והרבּה את אונך. נכרי אמיץ־חלציים ורב־אונים, אורח קרוא הוא בכל בית אשר בנות בו”.
אך משה לא הוסיף שמוע עוד ללהגו של החוזה העוור. שנה ארחו והיה חופז והולך בצעדים מהירים. תחת לפנות אל קדש־ברנע בחר לו את עציון־גבר למטרה ושב ושקע בלב מדבר שור. ככה קוה כי יוגה מן המסילה את המרדפים אשר ודאי שלח פרעה אחריו.
לב משה כבד היה עליו לאחר הפגישה המוזרה. לא ידע מי האיש, אבל הטיפוס מוכּר היה לו — נביאי פרא לאלוהי פרא המתהלכים מארץ לארץ למכור את אליליהם. על כל חבל־הארץ ממצרים ועד בבל היה פרוש צל־ביעותים של מעשי־כשפים ועבודת־גילולים. כבד יצא הצל ממצרים והפיץ חשכה בכל עבר, בכל מקום בני־אדם. שרצים ויצורים נתעבים, חנוטות־חתולים ותנינים שררו על האדם. אלים מתים היו לו לחוק, והארץ מלאה שדי־שחור ואמונות־הבל. האלוהים נסגר בשמים והסב פניו מן הארץ, ואת מעשה יצירתו הפקיר למקרה העוור. דומה היה שלא נותר זכר להשגחה אלוהית בענייני הבריות. רופה כל רסן, הוסרו כל הסייגים; אדם ובהמה ורמש רומש למינהו התערבו יחד להיותם משפחה אחת, גלמית וחסרת־צורה.
העם היחיד שעדיין נשתמר בו זיק של אור ממרום היה שרוי בעבדות לעובדי־עבודה־זרה. זכרו ומסורתו של אל חי אחד ויחיד היו מפרפרים בעווית בתוך מבול של עבדות וקלון. ברית אברהם היתה ללעג בין האומות. זכרו של אלוהים רם ונעלה חולף היה ונמוג. נשמות עוורות בעולם אפל! העם שעדיין נחן בעיניים רואות משועבד הוא כאילו, חס־ושלום, קמו אלוהי השרצים על האל הנעלה מהם ולקחוהו שבי בעודם מושלים בעולם באין־מפריע.
אבל כל אשר במשה התמרד על חזות זו של מין האדם. הוא לא יכול להודות שנדון העולם לאפלת־נצח והאדם לחדלון. הוא אשר ברא את העולם, הלא בראו לתכלית נעלה יותר, ואת הכל כוון לכך. יש בבריאתו חוק, סדר ומובן. משה חזר וזכר רעיון שעלה בו שעה שחשב על העבודה שהמצרים עובדים לשמש שעשוהו להם אל. השמש איננו בורא. ואין לו שליטה על גורל העולם. אין לו אפילו רצון משלו. אין הוא אלא אחד המכשירים הרבים שנבראו והוא נוהג על פי הארחות הקבועים אשר תיכן לו הבורא. וכשמש כך גם כל שאר הברואים, שנתלכדו במשטר שלטונו של אלוהים. מצרים הגדולה, על שפעתה ותקפה, הלא היא עבד לעבד. וכך הדין בכל העמים וכל האנשים שאינם מכירים באל החי האחד ותחת זאת הם בני אברהם, שבתוכם עדיין חי מושג האלהות, ואשר הם מחכים להתגשמות צדקת האל, ואם גם יתמהמה בבואו, אין אמונתם כלה ועודם בוטחים בו. חפשים הם בעיצומה של עבדות משום שהם מכירים בשופט ובמשפט.
“אהה אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, האל החי האחד אשר לאבותי יהי חלקי עם עבדי מצרים. אהי־נא אסור אליך. תנני ואראה את אורך, ואל תבלעני החשכה המכסה ארץ”, התפלל חזור וחזור.
עציון גבר, שאליה הגיע משה לאחר נדודים ממושכים, עד־מהרה תפס כי מקום־סכנה היא לו. היא היתה מרכז לשיירות העוברות בין מצרים לארץ ערב ותחנת־דרך למשלחות הצבא אשר פרעה שולח לארצות־הקדם. היא גם היתה נמל הים־האדום אשר שימש בסיס לצי פרעה. משה קיצר ישיבתו בעציון־גבר. התירא תמיד פן יכירהו שלוח משלוחי פרעה. בצאתו את עציון־גבר פנה לשמאל, לא אל מדבר ערב, אלא לעבר מדבר מדין, שבצד לשונו השניה של הים האדום; ולאחר שנדד יום ולילה הגיע למדין עיר־הנוה.
כמנהג כל הזרים כבואם למקום חדש שהה ליד הבאר שמחוץ לעיר וישב להמתין עד שיבואו התושבים לשאוב מים, בתקוה כי יזמינהו אחד להיות לו אורח.
עדיין היתה השעה מוקדמת. קרני השמש הראשונות החלו למוץ את הטל אשר בדשא. ישר המקום בעיני משה. ראה את סוכות החמר הקטנות אשר בצל התמרים; שובבוהו חלקות הירק שהשתרעו ממעינות המים והלאה, ועיניו מצאו מנוח לאחר להט־התמיד אשר לחולות המדבר.
זכר את יעקב אביו הקדמון, שהזקנים היו מספרים על חייו בלהיטות כה רבה. ראה לפניו את יעקב יושב ליד בארות חרן ביום בואו. זכר את התפילה אשר התפלל יעקב בבית־אל ואת השבועה אשר נשבע, כי אם יהיה אלוהים עמדו בדרך אשר הוא הולך ונתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש, למען ישוב בשלום אל בית אביו, והיה יהוה לו לאלוהים. גם הוא, משה, עזב את בית אביו. לא, מעולם לא ידע את בית אביו. אבל הוא עזב את אחיו ולבו היה יוצא אליהם, כצאת לב יעקב אל יצחק. ובדומה ליעקב התפלל עתה לאלוהים שישמרהו בדרך אשר הוא הולך. לנפשו לא בקש יותר ממה שבקש יעקב — לחם לאכול ובגד ללבוש; לא ממלכה ולא ממשלה — רק פת־לחם אשר לפועל שכיר־יום ובגד למערומיו. גם בקש את האלוהים שיחזירהו בשלום אל בית אביו, למען ישוב להיות יחד עם אחיו. בחרות, אפילו בעבדות.
בשבתו ככה, והבהגותו ביעקב ובכל המוצאות אותו על בארות חרן, ראה משה פתאום והנה רחל קרבה. הוא הכירה! היא היתה הגבוהה9 בתוך חבורת האחיות. הנה זאת היא, הנוהגת את צאנה, הכד על כתפה, ומצעדה גאה וחפשי. תלתליה השחורים גלשו על כתפיה, וצווארה מגדל לבן איתן. פסיעותיה מדודות היו ומתונות, וכל־כולה נעה בקצב צעדיה. מאחרי הצאן באו אחיותיה, והן מעיזות את הכבשים לפניהן; הכבשים התנהלו לאטן לאחר הגבוהה באחיות, לקצב צעדיה.
יצר עלה בו במשה לגשת אל הבאר ולשאוב מים אל השוקת בשביל צאן רחל; אבל נמלך בדעתו: זר הוא במקום הזה. הקרֵבה ובאה, לא מבנות משפחתו היא, לא כרחל שהיתה קרובת־משפחה ליעקב. זר הוא לאותה רחל הקרבה ובאה. אין הוא יכול ליפול על צואריה ולאמר לה כי עצמה ובשרה הוא. שאריו בארץ מצרים, בקרב עבדי פרעה. לפיכך נשאר עומד על עמדו והתבונן איך שבע הבתולות שואבות מים מן הבאר ויוצקות אותם לתוך שוקת האבן הצרה. הצאן הצמאות נדחקו אל המים החיים, המתנוצצים; הבתולות עמדו מנגד וליטפו את ראשי הצאן הלבנים.
ובעוד משה יושב לו ושמח במראה אשר מילא את לבבו רגש ידידות אל כל האדם, בעודו מהרהר בחכמת ההשגחה, ובמים הזורמים לכל בני האדם, נסערה נפשו פתאום. חבורת רועים פראים, הרמת ידים גסות, צעקות ואיומים — והצאן הוברחו מן השוקת. מטות ושבטים התעופפו בתוך הכבשים השלוות, שאך לפני רגע היו שותות לרוויה ובתום. הצאן נפזרו בבהלה, ועמן העלמות, שבתוֹזז ובחדל־ישע ניסו למנוע את הצאן מהתפזר.
משה שכח כי זר הוא במקום, שכח כי שלוחי פרעה אפשר קרבים הם למקום, שיכול כל אדם לאסרו ולהסגירו. חוש הצדק שנפגע חזק עליו, יצר ההגנה על העשוק. חמתו התלקחה כנגד החבורה הפראית של הרועים, וכהרף־עין היה בתוכם. קומתו, עיניו הבוערות, קולו המצווה — די היה בהם להטיל אימה על התוקפים מוגי־הלב.
“אתם! נשים בלבוש גבר! עזי־מדבר פראיות! התקחו לכם את המים אשר אספו ידי נשים עדינות בדי־עמל? המים לשואביהם. כלכו־לכם מזה, אתם ועדריכם! כלכו־לכם מן השוקת!”
“שמענו, אדוני!” הפטירו הרועים.
משה עזר לקבץ את הצאן הפזורות, להשיבן אל השוקת תחת ידי הבתולות.
כיוון ששתו הצאן לרויה, אמר משה: “לכנה הביתה בשלום אל אביכן. אני אשב בזה לבל יבואו הרועים בעקבותיכן להציקכן”.
העלמות נשמעו.
פרק עשירי 🔗
בנות יתרו הכוהן מצאו את משה כלעומת שהניחוהו, ישוב אצל הבאר, כאשר באו להביאו אל ביתן במצוות אביהן. רכון היה על מטהו, שקוע במחשבות כדי־כך שלא הבחין בקרוֹב שבע העלמות. הבכירה בהן נשאה קולה ואמרה:
“אדוני, יתרו אבינו שלחנו להביאך. אם־נא מצאנו חן בעיניך, קומה ובאת עמנו ואכלת עמנו לחם בצל־קורת אבינו”.
משה קם ונלווה אליהן.
כוהן מדין, גלוח ראש ופנים וגבינים, יצא לקראתו.
“ברוך בואך אל צל קורתי. בנותי הגידו לי כי עמדת לימינן ותגן עליהן מפני הרועים המריבים אצל הבאר. אף גם עזרתן להשקות את הצאן. שכר וגמול לא ביקשת, ותסוכך עליהן לבל ישובו עוד להרע להן. שלחתי את בנותי להביאך. שב עמנו מעט ואכלת אתנו לחם”. יתרו השתחווה לפני משה. אחריו בא בנו חובב, שחום־עור ושזוף־שמש, והשתחוה אף הוא. אחר באו הבנות, מצפורה הבכירה ועד הצעירה בהן, וכולן קדו לפניו.
“קטונתי מן החסד אשר אתם עושים עמדי. רק את הישרה עשיתי בהגיני על החלש מפני החזק, ולא ישוה הדבר בגמול גם לא בתודות”.
“האם את הישרה עשית?” שנה יתרו בתמהון־מה. “לא ככה ייעשה בארצנו, לעמוד לימין החלש נגד החזק ממנו. התגיד לי, אפוא, מה שם הארץ הברוכה והמבורכה אשר ממנה תבוא? לא מצרים היא, אם גם כזאת יענה בך לבושך”.
“ככה יעשו בני עמי”.
“עמך!” קרא יתרו. “אם כן הלא מעם אברהם העברי הנך?”
משה נרתע לאחור משתאה.
“אי מזה תדע את אברהם העברי? ומדוע תחשבני מבני עמו?”
“אי מזה ידעתי את אברהם העברי? אך מי בנו ולא ידענו? אבותינו ואבות אבותינו ספרו לנו עליו, ובדברי־ ימינו נכתב כי רע היה לאלוהים הגדול. מימי ילדותנו שמענו עד־מה היטיב להכניס אורחים. אבותינו נתנוהו לנו למופת. ועתה לבטח מבני עמו הנך כי כתורתו אתה עושה. הלא עמד לימין לוט שארו וילחם בכדרלעומר לפדות את העמים העשוקים? והלא ברכוֹ על זאת מלכי־צדק כוהן ראשון לאל עליון, הלא עמד גם לימין הרשעים אשר בסדום? אהה, היטב אנו יודעים את שם אברהם העברי ואת עמו. האמנם, אם כן, מזרע אברהם הנך?”
“כן הוא — ולא כן הוא. זרע אברהם עבדים המה בארץ מצרים, אפס אני גדלתי כאחד מבני פרעה. אחי עושים בטיט ומלבנים לבנים; אני איש חופשי הנני. לא עבד אנוכי וגם לא בן־חורין. לא יכולתי שבת עוד בחצר פרעה, אף גם לא יכולתי היות בתוך אחי. לא יכולתי עוד היות בן־חורין בקרב עבדים. ראיתי את סבלם ואת לחצם, וידי נשמעו למצוות רוחי החפשיה. לא יכולתי הושיעם, ואשליך נפשי בכפי. המענים והמעונים יחד גרשוני – מפני אלה כמפני אלה אני בורח”.
מאלה כמאלה תמצא מחסה בתוכנו. מקומנו במעמקי המדבר, הרחק מדרך המלך, בצל סיני. הֵנה לא יגיעו שלוחי פרעה – ומה־גם קינות אחיך. לא ברך אלוהים את רחם אשתי בבנים רבים. בן יחיד יורש לי, ולא אתלה בו תקוה רבה. הוא לא נוצר להיות כוהן, גם אין לבו נוטה לזאת. חובב בן המדבר הוא, חכם בעשבים ובצמחים; ואם גם טוב הדבר הזה לחכמת הרפואה, לא יסכון לעבודת הכוהן. עבודת הכוהן, בראש וראשונה קומה רמה תידרש לה, איש חסון בגופו, אמיץ־ידים, גדל־עינים, קורן־פנים; איש אשר קול־אדירים לו – איש אשר כמוך, אשר זעפו יפיל מורא. העם אשר בזה צמאים לישע ולעצה; ואם גם בלב המדבר אנו יושבים, לא מעט בנו העוני. יש מחסור הרבה וחלי הרבה; גם יש נשים המבקשות מרפא לסגור־רחמן ולסגור רחם־בקרן. יש מגפות ונגע. והכל פונים אל האלים לעזרה. הכל מאמינים כי יש את יד הכוהן לרפא כל רע, להעתיר לפני האלים על כל פגע. דלה הדעת אשר נמצא במקום הזה, ומקורות חדשים אין לנו, כי רחוקים אנו מן העולם. יכול תוכל להיות לנו לעזרה גדולה, מהיותך חדש מקרוב־בא מארץ מצרים, גם לא אפונה כי תדע את סתרי קסמי מקדשי מצרים ובמדרשות מצרים לוּמדת דעה. אולי גם תדע את תרופות אבותיך. אמור יאמרו כי בקרב בני־יוסף נשמרת המסורה היטב. כל הדברים האלה תימצא בהם תועלת, ויכול תוכל להיות לנו לעזרה גדולה".
“כוהן מדין, בשמחה אשב עמך, אבל לעזרך בכהונה לא אוכל. עמי יודע רק אלוהים אחד, הוא אלוהי אבותינו, אין בלתו. כל קסם ותועבה הוא לו. אם תאבה כי אשב עמך — וישבתי, רק אחת אבקש מאתך. רועים היו אבותי, וגם אני רועה אחפץ להיות. ארעה־נא את צאנך”.
“אהה, שכחתי כי אל קנוא אלוהיך. הלא שבר אברהם אביך את אלילי תרח אביו? כולנו נכונים נהיה לעבוד את האלוהים הגדול והאחד, לוּ רק ידענו במה נעבדנו. אין שם לו ומקום לו אין; ואלים, הלא כזה כן זה יידרשו להם שניהם. שומה על בני האדם כי יהיה להם דבר ויראוהו, דבר אשר יוכלו למושו בידיהם, למען ידעו מה הדבר אשר לפניהם. יהי כדבריך. תהיה אשר תהי טוב היותך בזה, במקום אשר מעטים הגברים והנשים רבות. אמור־נא לי, הרועה, מה יהיה שכרך?”
“כמוני בא אחד מאבותי למקום נכר. כמוני לא היה עמו כי אם אלוהי אבותיו ללוותו בדרך. כמוני לא הביא עמו זהב ורק מעט כסף, לא הביא עמו צאן גם לא בקר; רק את עמל שתי ידיו. וכאשר ראה את האשה אשר אהב, נשבע לעבוד בה שבע שנים קשות. כשבתי ליד הבאר הגיתי ביעקב אבי ואעתיר בלבבי אל האלוהים כי יחרוץ דרכי והיה עמי בקרב נכרים כהיותו עם יעקב. ובעודי יושב והוגה ככה, והנה בנותיך באו עם הצאן, ואראה את צפורה, בתך הבכירה, כראות יעקב את רחל. וכרגע נקשרה נפשי בנפשה. כאחות היתה בעיני, כאשר היתה רחל בעיני יעקב. תנה לי את בתך את צפורה לאשה, ועבדתיך שבע שנים”.
“גם שבעה ימים לא תעבוד. כבן היית לי כאשר שמתי עיני בך. לך בתי, והצאן לך. חוזים טובים יהיו הרועים; ככה, למצער, יחשבו בני האדם”. וכמדבר אל נפשו הוסיף יתרו: “גם יועילנו הדבר במלאכת הכוהן אשר לי”. פנה אל בנו. “לך, חובב, והכינות משתה־כלולות גדול, והקהֵל את העם. בן יוּלד ליתרו הכוהן — מבני אברהם. מה שמך? לא שאלתיך זאת עד כה, כי חשבתי, כי לא תתן אמון בזר. עתה כי בני הנך, הגידה לי את שמך”.
“משה שמי”.
“זאת ידעתי כאשר אמרת לי מי אתה. מה שמך הנסתר, שם־הסתר אשר לך, אשר מאחריו תחבא?”
“אין לי שם שני. משה שמי”.
“לא טוב לאדם כי יהיה לו רק שם אחד. הנקל לעשות בו בכשפים באין לו שם־סתר להחבא בו. כאות לאמוני בך, הנני והגדתי לך את סוד שמי הנסתר, שמות רבים לי. אך השם אשר בו תיקרא משפחתי, שם משפחתי —” כאן שח יתרו אל משה ולחש על אזנו — "הוא רעואל. לאחרים יתרו הנני, או יתר, אך לך רעואל אהיה מעתה והלאה. גם אתה שוּמה עליך לקחת לך שם־סתר. כאשר יבקש איש לעשות בך כשפים בשמך משה לא תשיגך ידו, כי נסתר תהיה בשם־הסתר אשר לך, אשר לא ידעהו איש מלבד בני משפחתך אשר תתן אמונך בם. ואני אקרא לך — " ויתרו חזר וקרב אל משה והחל ללחוש על אזנו את לחשי הענקתו של שם סתר.
עוד יתרו עושה כפולחן ומשה הביט על סביביו וראה את האלילים והצלמים המרובים, ואת כלי הכשפים, המלאים את הבית. זכר שגם בבית לבן, מקום ששכן יעקב, היו תרפים הרבה, ואמר לנפשו: “זה רצון אלוהי אבותי כי גם בזאת יהי חלקי כחלק יעקב אבינו, אשר אחיה בקרב תרפים, אולם בו אאמין ולא אסור ממנו”.
גרוש הרועים הפראים, המעשה שבו נתן משה אות להופעתו, עשה רושם עז לא רק בבית־משק יתרו כי אם גם על כל יושבי מדין.
מדין היתה נוה־אי קטן בים המדבר הגדול; כּרי־מרעה טובים היו לה ובארות לרוב. הרועים אשר גרש משה נמנו עם שבט שישב על שפת המדבר, סמוּך אצל מדין. הם קנאו בבני מדין על פרי המרעה אשר להם, ויותר מכך — על בארותיהם. תמיד הטרידו את בני מדין. ורבות היו ההתקפות שערכו על הבארות ועל העדרים. שוכני הנוה היו שרויים במורא־תמיד מפני התקפה כללית, שבה אולי יגורשו לעולמים משדותיהם המאושרים. חסרו גברים במדין, והסכנה מן המדבר גברה משנה לשנה. בני מדין נאלצו אפילו להעמיד את נשיהם לרעות את הצאן והבקר, ללעגם של השבטים סביב.
מעשהו של הזר — מצרי, כנראה בעליל — בהפיצו את חבורת הרועים הצעירים אשר הציקו לבנות יתרו ליד הבאר, העיר את פחדו של שבט הרועים, כשם שעורר את התפעלוּת בני מדין. החלו להתהלך שמועות בדבר המצרי אשר לו נתן יתרו הכהן בחפזון כה גדול את בתו ואשר בידיו הפקיד את צאנו. ענק הוא ולא איש; עצם מבטו, חד כחנית, הכריע את הרועים, והם התפלשו בעפר לרגליו. יתר על כן, גדול הוא בקסמים, שהרי למד עם כוהני מצרים. ספורי המעשיות עליו נעשו דמיוניים יותר ויותר. אמרו שיודע הוא את שמות האלים והוא יכול לרפא חולים בלחשים, להחלות את הבריאים, להחיות את המתים. ככל שעצמו האגדות על דבר הענק המצרי, שלקח את בת יתרו לאשה, כן עלתה קרנו של כוהן מדין. האמינו כי עתה שהוא נעזר בבינתו ובחכמתו של חתנו המצרי רכש לו תרופות חדשות, רפואות חדשות, השבעות חדשות, וכל מיני כוחות־כשפים, שבהם היתה מצרים מפורסמת כל כך.
יתרו לא היה רק כוהן מדין אלא גם המרפא, השופט, הבורר, המושיע לעתות צרה, והיועץ בכל אשר יארע למשפחות מדין ומטיו. משה התבונן אל האנשים הבאים אל הכוהן, שמע למרי־שיחם, הקשיב לצרותיהם, והגה בעצה שיעצם יתרו. יתרו האמין בכל האלים, ובקש להניח דעת כל איש הבא אליו באל שבו הוא מאמין. הוא חילק קמיעות ולחשי־כשפים; חילק גם שמני מרפא, דהנים וקטורת, שכוחם בם לרפא. בקי מופלג היה בחכמת צמחי־הרפואה לפי שקבל את מסורות הכהונה.
חכמה זו התפתחה משך דורות הרבה, וראשי מפיציה היו החוזים הנודדים המלוּמדים ברפואות פרימיטיביות. שוכני המדבר סבלו הרבה מחלאי עיניים ועור, שגרמוּם הרוחות החמות ומיעוּט המים. הכוהן ידע לקבוע על פי הסימנים שבעור אלו מחלות יש להן מרפא ואלו אין להן מרפא, ואלו מידבקות הן. נושאי הנגעים הובדלו בקפדה; היו גם תקנות בריאוּת פרימיטיביות לאוכלוסיה בכללה וחוקי מזונות חמורים10 שאסרו על אכילת בעלי־חיים מסוימים ודגים מסוימים, שבשרם מזיק היה לפי האמונה. כל התקנות והאיסורים האלה נכפו בחינת פולחן־דת, שיחסוהו לפקודת־מישרים אלוהית.
בני מדין היו באים אל יתרו בכל דבר־ריב וטענה ומחלוקת; היו מריבות בין שכנים, ריבות־משפחה, גניבות, מעשי שוד ורצח. חוּקה פרימיטיבית היתה לבני מדין שנתגלם בה חוּש גלמני של צדק מדברי. קודם־כל באו שבעה חוקי־היסוד, שלפי הדעה המקובלת נתקבלו מזמנו של נוח; ואת החוקים האלה קידשו כל שבטי המדבר. בניגוד למצרים היו בני מדין מקפידים ביותר על כל מה שנוגע לשלמות המשפחה ולטהרתה, ואסוּרה היתה קרבת־גוף בין שארי־בשר קרובים כמו בין אדם לבהמה — יחסי־קרבה ששכיחים היו בקרב המצרים.
כל החוקים האלה, או, כמו שאפשר להיטיב לקרוא להם, כל המנהגים האלה, שהנהיג יתרו בתוך בני מדין, יוחסו לנוח, ובכך לא נתכוונו אלא לאמר שנושנים היו מאד, שקיימים היו תמיד, כחוקי הטבע. אבל הם נתקדשו מפני שמלבד זאת נחשבו גם מצוות שצווה אברהם, שהרבה משבטי המדבר התיחשו עליו בגאון, אם על ידי בנו ישמעאל, ואם על ידי עשו נכדו. אברהם, ישמעאל, עשו — הללו נתקבלו כגבורים שהיו בעבר הרחוק ביותר.
רבות היו האגדות שעסקו בחיי הגבורים, מנהגיהם, הליכותיהם, ארחם. הכנסת־האורחים של אברהם הפכה אחת הדברות וחובה מקודשת בקרב הרבה משבטי המדבר. כמה מן השבטים הטעימו במיוחד את הדבּרה המצוּוה על כיבוד אב ואם, וגם דבר זה ודאי נתגלגל אליהם מאבות העברים. כנגד זאת היו שבטים שבהם לא היה סייג למעשה לזכוּיות־הבכורה: כיוון שהזקין האב כדי כך ששוב לא יכול להתגונן מפני בנו הבכור, היה הלז הורגו ויורש את נשיו ואת נכסיו.
הנה כך קיימים היו בקרב השבטים בצד מנהגים טובים גם מנהגים אכזריים ופראיים ביותר. בתוך כמה מן השבטים התפתח יחס אנושי רחום כלפי עבדים ונכרים; בתוך אחרים היה היחס יחס של קשי־לב ואכזריות. אבל המנהגים הטובים והרעים, מקובל היה שהם כשרים ונכונים במידה שוה. לא היתה שום אמת־מדה חיצונית של צדק. קדמות ההרגל והמנהג והנוהג קבעה כל דבר, ולפי זה נעשה כל משפט. דומה היה כאילו הוכה האדם, כאלוהיו, בעוורון ולא יכול להבדיל בין טוב לרע.
על לבו של משה אפשר היה לאמר שדמה לנפה של מוּסר, המבדילה טוב מרע. בשום־לב התבונן אל החיים אשר סביבו, בשום־עין־ואוזן למד את כל המנהגים וההליכות של השבטים, את חוקיהם ומשפטיהם. ללא צל של ספק הכיר את המנהגים השופעים מבאר אבותיו שלא נטמאה ואשר עליהם משוך היה חנו של האל העליון שעבדוהו. הוא הכיר במנהגים האלה את רצון האל, את אהבתו לאדם ואת דאגתו לו. הכיר את ידו של האל האדיר; ונתחדשה בו אמונתו כי צופה אלוהי אבותיו על האדם; ואפילו אין אדם מרגיש בידו המושלת על העולם, אף אם ידמה, בעצם, שכוח־הרע שורר, הרי האמת היא שמלכות האלוהים תתחדש בעת היעודה. הוא האמין בברית עם האבות ובהבטחה שניתנה להם; ובכל חום־מזגו אהב את הטוב ושנא את הרע ודבק במושג הצדקה בחינת תקוה יחידה לישועה בים ההוויה הנגרש.
חיי בדידות חי משה, חיים מופרשים, בבית יתרו. חרף הכבוד הרב שחלקו לו בכל מקום, נכרי היה לאשתו. בבית יתרו ידעו כמובן שהוא מבני יוסף, שעבדים הם בארץ גושן. אבל שם לא העטתה עליו הידיעה הזאת כלימה. בני יוסף, לאמיתו של דבר, מעולם לא נחשבו עבדים. ידוע היה להם שמוצאם אציל, וזכרון יוסף, שהיה משנה לאחד הפרעונים, עדיין חי בקרב השבטים. נפוצה היתה גם הידיעה שבני יוסף מחכים לגאולה; דבר זה, יחד עם מוצאם מאברהם, שיווה להם חשיבות בעיני הבריות, חרף מעמדם הנוכחי. בבית־משק יתרו ידוע היה גם כי משה עצמו מעולם לא היה עבד בארץ גושן אלא נתגדל בחצר פרעה ונתחנך במדרשות מצרים. בתוך שאר מקצועות למד שם חקלאות, שבה קנה לו ידיעות רחבות; וממנו למדו השבטים להוביר את שדותיהם לעתים קבועות, על מנת לחדש את פריונם.
עם כל זאת היתה איזו לווית־חשכה, איזו בת־סוד, עוטה את אישיוּתו של משה, והוא לא טרח הרבה להפיגן. לא שבמתכוון התבודד במועדיו. לא ולא, שכּן סייע לחותנו לעוּץ עצה לאנשים הרבים הבאים אליו בצרתם. אולם לא אבה להכיר, כל שכן להודות, בהבליהם, ומדהים היה הדבר, שהרי היה זה כמובן־מאליו שכל נכרי הבא לגוּר במקום חדש חזקה עליו שיקבל את אלוהי המקום. אולם הוא לא השתתף בחנגותיהם. בגילוי הלב ובכנוּת שבטבעו אף ערב את לבו להביע בוּז לטכסי ההוֹללות שבהם היו עובדים לאחד האלים, טכסים שבהם התמכרו הצעירים להפקרות מינית פרוּעה תחת עץ מקודש. וכאשר ילדה לו צפורה את בנו הראשון ורצתה לקעקע בגופו של העולל את סמלי המשפחה, כמנהג לבנים הבכורים, התקומם על כך משה בתוקף.
הוא לא עבד לאלוהי המקום, גם לא נזקק לשום פולחן של עבודה לאלוהיו הוא. לכאורה התנהג כאילו הוא לבדו מכל האנשים עומד מחוץ לחסותו של אל. וכך גם מדומה היה משה לפעמים, ראה עצמו דמות תלושה בין שמים וארץ, שאינה שייכת לא ליושב־שמים גם לא ליושב־ארץ. אחיו בארץ גושן גרשוהו, ובלי ספק כבר נשכח מלבם; אולי גם שכחו את אלוהי אבותיהם. והוא עצמו — יחיד בקרב הבריות — אכלו בו כיסופים ריקים אל העליון על כל, לאלוהים אשר נראה פעם אל אברהם, להיות אור ומורה־דרך לאדם. אבל למן העת ההיא כסתה עלטה את הארץ, ובעלטה ההיא התהלך משה, מחפש את האור.
עד כה וכה רעה את צאן חותנו. משלח־ידו של הרועה לא היה בזוּי בעיני הבריות. אדרבה, ראו בו כמין פולחן־דת. הרועה המבלה ימיו ולילותיו בבדידות עם עדריו, כשהוא מתהלך במדבר, קרוב הוא אל האלים. תכופות היה הרועה נחשב חוֹזה, ובני אדם באו אליו לשאול בו. היתה לו ידיעה בתרופות, וראו בו איש קדוש. אבות של שבטים, כוהנים, אף מושלים מסתלקים היו תכופות ממעמדם הרם ופורשים להיות רועים בבדידת המדבר.
גם משה ראה ברעיית הצאן עבודה קדושה, משום שאבות ישראל, אברהם, יצחק ויעקב, רועים היו כולם. אבי שבטו שלו, לוי, רעה, יחד עם אחיו, את צאן יעקב אביהם. ומשה נגש למלאכתו בשקידה ובחריצות.
גם לא היה מרעה הצאן במדבר עבודה פשוטה; ומשה הוצרך לשקוד עליה הרבה עד שיתמחה בה. חייב היה אדם להכיר לדעת היטב את סודות המדבר; היה עליו ללמוד למצוא את מקומות המחבוא, את הבקעות הירוקות הקטנות שאליהן זורמים המים ובהן נקוה הטל, לזוּן את הדשא, או מקום שבוקע מעין־מדבר מבין סלעים. אבל משעה שקנה לו משה חכמה זו היה לעזר רב לגיסו, חובב הצעיר.
חובב היה בחור צנום וגמוּש שעורו כעין האָרד, ראשו עטור שער קשוי־תלתלים ועבוֹת. פניו ומצחו מקועקעים בסמלי המשפחה, ועגילים לאזניו. הוא ידע את מדבר מדין כאילו היה זה חצר בית אביו. נעלם היה בו למשך ימים רצופים ובשובו והביא אתו זנים משונים של צברים, אזוב, עלי מוֹר־דרור, שמהם היה יתרו אביו סוחט את העסיסים לרפואותיו. כאשר יצא משה בראשונה אל המדבר לווהו חובב ולימדו פרק ראשון במסתרי חיי המדבר, והראהו את רצועות הירק המוצנעות בבקעות הזעירות בין הרים נישאים. לכאן לא חדרה השמש מעולם, וטללי הלילה הכבדים היו מתקיימים ונקוים בשעות היום, מספיקים מזון עשיר לצאן. חובב ידע באיזה שרשי צבר וכפות תמרים המים נשמרים, איזה צמחים ערבים לחך ואיזה מהם מרים וארסיים. הוא הוליך את משה אל מערות חבויות שבהן יוכל למצוא מחסה לנפשו ולצאן בסוּפות־חול. משה למד ממנו בשקידה והכיר לדעת את טבע המדבר; גם למד לדעת כי אפילו במדבר האלוהים נוטע חיים ומספיק להם את צרכיהם.
בשאתו עמו את צרור חריצי הגבינה המיובשים והעוגות, אשר הכינה לו צפורה אשתו, וצפחות המים תלויות בחגורו, רעה משה את צאן יתרו. בשוּם־לב התבונן אל ארחות טיפוחיו. בהמות אילמות אלו, שהאלוהים לא חנן אותן בשום אמצעי מגן, תלויות תלות גמורה בחסד הרועה, כשם שהאדם תלוי תלות גמורה בחסד האלוהים. משה החליט ללמוד את אומנות הרועה על בוריה. בקש להבין לכל מחסורי הצאן, להכיר מתי הן גוֹעות מצמא ומתי הן גועות מרעב. השגיח על העלות שנטשו הצאן בחול; למד לחוש מראש בבוא סערות ולהוליך את צאנו למקום־מחסה. הוא התמחה במציאת פינות הירק ומקווי המים; ותמיד המשיל את תלות הצאן באדם לתלות האדם באלוהים.
תכופות אירע שהבחין משה בקוצר־מנוחה בעדר והסיבה נפלאה ממנו. הצאן היו פותחות בגעייה נרעשת, ולא הבין להן. עיניהן הנואלות היו מלאות פחד והן היו רצות יחד בבהלה, ומשה לא יכול לתפוס מה הסכנה שנגלתה להן ממרחק. לימים למד לדעת כי כאשר תקרה כזאת הרי הגיע ריחו של תן אל נחירי הצאן. אי־בזה בקרבת־מקום היתה חית־הטרף אורבת, ממתינה לרדת ליל. ואולי הבחינו בנצנוץ עיני התן, אי־בזה בחגו סלע. אבל הרועה לא הריח דבר, לא ראה דבר.
פעם אירע ומשה, בשמעו את געייתו הנרגשת של העדר, לא הכיר בה את נעימת המורא והתחינה המבשרת קרבתה של סכנה. הוא, רועם ומגינם, התכסה באדרת הצמר הלבנה ונרדם תחת הכוכבים. הגעייה העירתו ולא ידע את פירושה. כאשר קם לבסוף מצא שפרץ תן לתוך העדר. הוא גרש את החיה, אבל כבר לא היה סיפק בידו להציל את הכבשה שגרר השודד ונשא עמו אל תוך הלילה. הוא יסר את נפשו מרה על רשלנותו ועוורונו, והרגיש עצמו רצוץ ומושפל לפני טיפוחיו האילמים שלא עמד להם בשעת דחקם.
“מה רועה אנוכי אם לא אבין לקינות טיפוחי?” שאל את נפשו.
מן העת ההיא והלאה שוב לא היה שוכב לישון בלילה אלא היה עומד על המשמר עד בוקר, ומקלו בידו.
פעם אחרת ראה שיה רכה פורשת מן העדר ובורחת בגפה, שלא כטבען של צאן.
משה חש אחר השיה, אבל זריזה היתה שלא כרגיל ולא יכול השיגה. לבסוף הדביקה במעבר צר בין שני סלעים. שם עמדה, ושעה שבקש משה לחזור ולהבריחה אל העדר ראה כי חוטם השיה סמוך אל הקרקע והיא לוקקת בתאוה מן המים העומדים שנקוו בבור בפאת הגבעה.
משה נתמלא בושה ואמר:
“צמאת ותלכי לבקש מים, ואני רדפתיך בקוצר־רוח. הוי העניה והנלאה!” והרים את השיה על כתפיו והחזירה אל העדר. “אלוהי אבותי, אהיה נא רועה טוב לצאני כאשר היו אבותי לצאנם”, התפלל.
פרק אחד עשר 🔗
שנים אחדות עברו עתה מזמן שבא משה לגור עם יתרו ורעה את צאנו במדבר. הוא הסכין עם מלאכת הרועה ולבו היה נתון לה. חיי הגלמוֹד בבדידות המדבר, מקום שהיה יכול להתיחד עם מחשבותיו, מקום שהיה יכול להגות באחיו ולהתמזג ברוח עם אלוהי אבותיו, יפים היו להלך־נפשו.
לעת הזאת היה במדבר כבתוך שלו, ידע את כל הנאות, את הפינות הירוקות, את הקבוצות הפזורות של עצי־התמר, את מקווי המים. הרחיק נדוד עם עדרו לחפש מרעה ויש שנעלם למשך שבועות רצופים. למד לכלכל נפשו בקני סוכר ופרחוני יָלֶפֶת, שהיו צומחים על הסלעים כאזוב והטל משיירים ככפור על החול. כשהיו מיבשים אותם וכותתים אותם לכָתית, אפשר היה לאפות מהם עוגות מתוקות וטעימות.
עטוף באדרת־הרועה אשר לו היה עומד או יושב ליד עדרו כל הלילה ונושא עיניו אל הכוכבים, לבקש שם אות מאלוהי־הנצח אשר בו השריש אמונתו. אבל פעמים, כשהיו מחשבותיו נתעות אל אחיו וזכר את מר־ עבדוּתם, היה מיסר את נפשו ושואל עצמו איך יוכל לשבת כאן חפשי, בוטח תחת שמי־השמים, בעוד שוטרי העבדים אשר לפרעה שופכים את דמם.
האם היטיב עשות בעזבו את אחיו ובהצילו את נפשו? היש צדק בדבר שהוא לבדו בקרב עמו ניקם על הרעה שנעשתה להם? האם היה הצדק אתו כאשר הרג את המצרי? מי הוא שיקבל עליו לרצוח נפש ולסכן בכך את חייו שלו ואת חיי אחיו? אולי אך את האמת אמר השוטר העברי הלז כאשר שאל: “מי שמך שופט?”
אבל בחשבון־נפשו תמיד הגיע לאותה מסקנה: לא יכול למצוא כל אשם בעצמו, במעשיו.
“עוון הנוגש שמני שופט”, אמר לנפשו. “היכולתי להביט שלו כאשר רצח נפש בישראל, מפני יצרו הרע ומפני רוע לבבו? עד הייתי לרשעתו ועל כן מצאה ידי לשפטו ולדונו. רק מי אשר ראה במו־עיניו את מעשה הרשעה, הזכות בידו לענוש את עושהו. לא מצאתי את לבי לראות בתועבה ולהחריש לבל יאוּנה לי כל רע. טוב־טוב הוא לשאת סבל בעבור הצדקה מהיות עבד לעוול. את המשפט הזה על המצרי שומה היה עלי לעשות במו־ידי, יען אשר אני חזיתי ברשעתו.”
בתעותו עם צאנו בפאתי המדבר הגלמוד, הרחק מעיר ומתים, הרגיש משה בכל חושיו באלוהי אבותיו; חש בהוויתו. הוא בקשו וימצאהו, לא בשמים, לא בכוכבים או בשמש או בירח, גם לא באיזה משאר מעשי־ידיו, כדרך עובדי־האלילים. הוא חש בו בכל ישוּת העולם, בארחותיו ובמידותיו. האלוהים לא די שברא את השמים ואת הארץ וכל אשר בם; הוא נוהג עולמו במשטר. גם כהרף־עין אין הוא אוצל את הדרכתו מאיזה חלק מחלקי העולם או מאיזה מיושבי תבל. הוא קבע חוק ומשפט לכל מעשיהם, ואת המידה לטוב ולרע קבע. הוא שופט את העולם ואת כל אשר ברא, כפי החוק והמידה, אשר הם הצדקה. כל הצדיק וכל הטוב, עמו הוא וממנו; כל עוול ורעה נגדו הם, נגד רצונו ונגד משטרו, ולפיכך עליהם להימחות מעל פני האדמה.
והוא ישמור את בריתו וימלא הבטחתו לגאול את ישראל, אך לא בדרכי מורך, בהפצר ובתחנונים, לא ביוסף שני, כאשר האמינו בני לוי ואהרן אחיו. לא בהשפלה עצמית ובעתירת־חוֺנף. כי אם במשפט וצדק. ואם גם תתמהמה הגאולה, ופרעה יתפלש בחטא, ברצח ובגזל, שפוך את דם ישראל יום־יום, הופע יופיע אלוהים ויתבע חשבון על כל נפש, דם תחת דם, חיים תחת חיים. הוא יתבע ויגבה שילם מן המצרים על כל יום של תמרורי־פרך אשר נגשוֺ בבני יוסף. צדקתו תיקד כשמש חדש בשמים, וכל החי יראה כי שופט מושל בעולם. נורא הוא בנקמתו, כהיותו מפואר בחסדו. ולבות הרשעים יימסו מאימת אלוהי ישראל. והשליכו את אליליהם ואת צלמיהם כשברי חרס, ועל אהלי ישראל יצוּרו לבקש את האלוהים אשר שמר את הבטחתו לאבותיהם והוא עושה צדקה לחזק ולרפה כאחד. רק אז ישפוך אלוהים אחד ממשלתו על הארץ, והיתה מידה אחת לצדקה.
בלהט אור השמש יומם, לנוגה הכוכבים בלילות המדבר הקרים, בעמדו על עדרו, טיפח משה את החזון של אלוהי־צדק, אלוהי ישראל, וטמנוֹ במעמקי לבו. והחזון נתן בו את הכוח לשאת את ענוּת מחשבותיו על עבדות אחיו, חיזק את אמונתו בבוא הגאולה.
מזמן לזמן חזר מן המדבר אל יתרו חותנו במדין, אל צפורה אשתו, ואל שני הילדים אשר ילדה לו. באחד המקרים האלה מנה יתרו את מנין העדר, עבר בו, וברר את הטלאים שנולדו בעת ישיבתו האחרונה במדבר. את אלה הבדיל למשה, להיותם ראשית עדרו שלו.
“ילדים לך עתה”, אמר. “באה עתך לבנות לך בית ולנצור לך את צאנך”.
“ביתי עם בני ישראל יהיה, כאשר יגאלם אלוהי אבותינו מעבדות מצרים. כל עוד עבדים המה לפרעה ובית אין להם — לא יהיה בית גם לי, כי במה איטב מהם?”
“אך המה גולים ואתה בביתך. ביתך הוא באשר שם אשתך וילדיך”.
“ביתי הוא באשר שם אישי”, התערבה צפורה ונכנסה לתוך דבריו. “אם בית אישי בעבדוּת אחיו, גם ביתי עמהם”.
יתרו, שחוש לסדר ומשפט נטוע היה בו עמוק, נעמו לו דברי בתו.
“זה דרך העולם”, אמר, “אשר תדבק אשה בבעלה והיו לבשר אחד. אך מקום אישך לא עוד בקרב אחיו במצרים הוא. גם מעולם לא נמנה עליהם. זר היה בתוכם, וזר הוא גם בתוכנו פה. הלא קרא לבכורו גרשום, לאמור כי גר הוא בארץ נכריה? אבל שומע על איש11 כי יהיה אחד המקומות מקומו. לא לעולם יוכל להיות גר בשני עולמות. עת היא לך, משה, לחרוץ למי אתה, להם או לנו”.
לא היה מענה בפי משה, שכן הכיר באמת שבדברי יתרו; זר הוא הנודד בין שני עולמות.
“ידעתי כי לבך עם אחיך בארץ מצרים. לא עמנו הנך בזה, ואת ילדיך אינך רואה. רק באחיך תהגה”, אמרה צפורה כאשר נשארה בגפה עם משה. “אם תלך אליהם, אנא קחני עמך. יש את נפשי להיות אחת מהם”.
“במצרים? בעבדוּת?”
“טוב־טוב לי כי אהיה שם בעבדות, אתך, מהיות פה בת־חורין בלעדיך”.
“לא אוכל ללכת אל אחי בעבדותם. הלא שמעת את מאמר אביך, כּנים היו דבריו”.
“כמוך אאמין באלוהים הגדול אשר יבוא לגאלם. הבה נלכה לארץ מצרים ושם נוחיל לגאולה עם אחיך”.
“לא מהם הנני, ולא לי הגאולה. בחוץ אני נשאר”.
“מדוע? הלא אחד מהם הנך?”
“רק היכול לסבול כאשר הם סובלים, להתחזק באמונתו בעצם הסבל, רק הוא יכול לצפות לגאולה. אני ברחתי מהם, מסבלותם התנערתי”.
“האין אתה סובל רב־יתר מהם? הלא שמעתיך נאנק בלילה כחיה פצועה? הלא אדע כי לבך מפרפר בענוּתוֹ מדי תזכור את עבדות אחיך? כפל־סבל תסבול, כי על כן סובל אתה עמהם ובעבורם”.
“לא, צפורה, לא אוכל ללכת אליהם. האלוהים הכני בלב חפשי וברצון ממרה. שוּמה עלי להיות רחוק מהם. ממרחק עלי לשמוע את קינתם, וממרחק יהיה עלי לשמוע את תרועתם כאשר תבוא שעת גאולתם. כי רק אשר היו עם בני אברהם בעבדותם במצרים, רק להם יהיה חלק בגאולה — ולא לאשר נסו ממנה”.
כאשר חזר פעם עם עדרו מן המדבר מצא משה אורחים בבית יתרו. פעמים היו כוהנים וחוזים־נודדים מתארחים אצל יתרו או שוהים להתחלף עמו בקמיעות, תרפים, עשבים, או חפצי־כשפים. בכמה מן האורחים שבאו עתה לשבת עם חותנו כבר נתקל משה בסביבה. בתוכם היה החוזה העוור שעצר בו במדבר שוּר; וזאת הפעם היה הוא ראש המדברים באספה הקטנה.
“אין זאת”, הצהיר, “כי אם נסך האל העליון אלוהי אברהם קסם על העבדים העבריים, לבל ימאסו בו, ויהיו אשר יהיו הפגעים הבאים עליהם. כי עתה הנה בכל יום יקח פרעה מילדיהם לרחוץ בדמו. אומרים כי מין צרעת דבקה בו, והרופאים אמרו לו כי רק אם ירחץ בדם ילדים יוכל להירפא. הנה כי כן הם רואים את ילדיהם נלקחים לטבח בכל יום — ובכל זאת יאמינו כי יבוא האלוהים לגאלם מיד פרעה. בימות עבר, בימי אחד הפרעונים אשר לפנים, מנהג היה לתת את עצמות העבדים המתים בבורות הטיט, לחזק את הלבנים. כיום לוקחים הם ילדים רכים ונתנום חיים בתוך הכתלים. קול הילדים צועק מן הכתלים — ואלוהיהם יושב שבוּי בתוך הקוצים על הר האש, וגם קולו נשמע נושא קינה על סבלות המאמינים בו, אשר תקצר ידו מהושיעם”.
“גם לי נודע הדבר”, אמר חוזה שני. “רועים אשר נהגו את צאנם לילה אצל הר האש שמעו קול בין הקוצים, כקול אנוש, נושא קינה, אך כה גדול כוח קינתו עד כי עצים נעקרו משורש וסלעים נבקעו ויפלו תהומה בשאון־רעם. זה כוח הקול המצעק מהר האש. אכן לבטח אֵל הוא זה הכלוא בחומות האבן אשר להרים. יראים הרועים לקרב עם צאנם להר, והרחיקו משם והלאה”.
“האלים הם אשר תפסו את האל העליון אלוהי אברהם ויאסרוהו שם, לבל יצא לגאול את בני אברהם. כי יראים האלים אשר אם יקרא דרור לבני אברהם מעבדותם והפיצו את שם אלוהיהם ואת חוקותיו בעמי תבל, וסרו כל העמים מעל האלים ועבדו אותו. מוות יהיה לאלים אם יתמלא דבר ההבטחה לאברהם”.
“וגם אנחנו יודעים. מפי אבותינו זאת קבלנו. אלוהי אברהם אל קנוֹא ונוקם הוא, ולא ישא אלוהים אחרים על פניו. אמור יאמרו כי ראשונה צווה על אברהם אשר לא יהיו לבניו אלוהים על פניו, ורק אותו לבדו יעבדו. סכנה נגד פני האלים, ופחד ימלאם פן יימלטו בני אברהם לחרוּת והפיצו את עבודת אלוהיהם בכל מקום”.
“לא רק נגד פני האלים סכנה, ולא הם לבדם נמלאו פחד. מורא אשר כזה נפל גם על כל הכוהנים וחוזי האלים”.
“לעולם לא ייקרא דרור לבני אברהם. לא תהיה כזאת”.
“לא, לעולם לא יתנם פרעה ללכת”.
“כוהני מצרים לא ירשו. יודעים הם מה פשר הדבר”.
“שומה עלינו לאחוז בכל דרך להטות את העבדים העבריים מעל האֵל העליון אלוהיהם. עלינו להודיעם כי האלוהים אשר עשה את הברית עם אברהם אסור הוא ביד האלים אשר עשו ברית גם המה — ברית נגדו לבל יצא לחפשי לעולם. יקבלו העבדים העבריים את אלוהינו, או את אלוהי מצרים. אז יקל פרעה מעוּלם. רק בזאת נוכל למחות את זכר האֵל העליון מעל פני הארץ. כי אם ימאסו בו עובדיו, ונשכח”, אמר החוזה העוור.
“לעולם לא ימאסו בני אברהם באלוהיהם. ידעתים. בעבורו ישאו כל סבל, וברדתם קבר — ונשאו עמם שמה את אמונתם בו. ירא אני כי שוא זממך להפיץ את מעשה האל האסוּר”, אמר יתרו אל החוזה העוור. “ללעג וקלס ישימוך. היטב הם יודעים כי אין מי אשר יוכל לקחת שבי את אלוהי אברהם אביהם. אמנם כן הוא”.
“אם כן הדבר, כי אז שומה על בני אברהם לאבוד בארץ מצרים. זאת עלינו להגיד ברור לכוהני מצרים, והמה שומה עליהם להגיד ברור לפרעה, כי לא רק אלוהי מצרים לבדה כי אם אלוהי כל העמים מבקשים את מות העברים, למען יאבד עמהם זכר אלוהיהם מארץ החיים. כי זכרו חי רק בקרב העברים, ורק מפיהם ישמעו עמים על אודותיו”, אמר עוד חוזה אחד.
“לא רק בקרב העברים חי אלוהי אברהם, כי אם בכל אשר ברא. לוּ מחה פרעה לא רק את בני ישראל כי אם את בני האדם כולם, בכל זאת לא ימחה את זכר האל האחד האל החי. כל הבריאה תגיד תפארתו ותהילתו. שמים וארץ יעידו כי הוא האל האחד והיחיד אשר בראם, ועד יום אחרון ישאו את שמו”, נזעק משה מפינתו.
“זאת אמרו על האל אתון, אשר אמנחאתפ הרביעי הציבו בתל־אל־עמרנא, אחרי הסירוֹ את כל אלוהי מצרים ואחר אסרוֹ על עבודתם. הן תזכרו איך שרו לאֵל: “אתה אב הנך ואם לכל אשר בראת”? ואיהו עתה? אין מעז לקרוא בשמו, מקדשיו שממה בתל־אל־עמרנא, ומצבת אין לו. זה גורל כל אל אשר יבקש למגר את האלוהים האחרים. הר האש מקומו, אשר שם אסור הוא בשלשלות אל הצוקים”, אמר אחד החוזים.
“למי תדמה את האל החי, אלוהי אברהם? לאחד מברואיו. מי היה אתון, והוא מי הוא? כמוהו כאמון־רע אשר גרשוֹ — השמש, אשר כולכם תעבדוהו. השמש הלא רק אחד הוא מפּעלי האלוהים הגדול. שמשות רבים לו אשר לא ראיתם מעודכם. וכולם פועל־כפיו”, אמר משה.
“מיהו זה?” שאל החוזה העוור משתאה, והוא מגלגל עיניו על סביב החדר. “ידעתי את הקול הזה. הלא זה האיש אשר פגשתי בו פעם, לפני שנים, בדרכי במדבר? סיפרו לי על אודותיו במצרים. הוא הסית את העבדים העבריים למרוד ויהרוג את אחד משוטרי פרעה. עדיין יבקשוהו השומרים. הלא זה האיש?”
“זה חתני משה. מן העברים הוא”, אמר יתרו.
לשמע השמועות הקודרות על הרדיפות החדשות בארץ מצרים היתה נפש משה כמרקחה, ולא מצא מנוח. שוב לא יכול לחזור אל המדבר עם צאן יתרו. נפלא ממנו פשר כל הדבר הזה. היתכן אפוא כי אמת דברי המכשף, כי גברו אלוהי השוא על אלוהי אברהם וכי ירד לטמיון, כמוהו כאתון? לא, לא, לא יתכן הדבר. כל רגשותיו ענו בו כי חי חי אלוהי אברהם. במאה דרכים ראה זאת. האלוהים חי בזכרון אחיו העבדים; חי הוא בסדרו של עולם, בזרוח השמש ובשקיעתו, בתהלוכת הכוכבים. משה ראהו בזעיר שבצמחים הפורחים במדבר, חש בו בתחנוניהם האילמים של הצאן, בדבוֹק אמהות וילדים אלה אל אלה, בכל גילויי הבריאה אשר ברא. עין הבורא נטויה תמיד ורחמיו נשפכים על הכל.
אבל, אם כן הוא — למה יחשה? מדוע הוא נושא את סבל בני רעהו, אשר גופותיהם מושלכים אל בורות הטיט או ניתנים בחומות ערי־המסכנות אשר לפרעה? עד מתי, עד אנה? מדוע אינו מופיע, מדוע אינו שת סדר בקרב האדם כאשר שת סדר בשאר הבריאה?
הכתה את לבו הבושה שביישו את אלוהי אברהם כאשר העמידוהו על דרגה אחת עם העבודה־הזרה לאתון. פרעה אמנחאתפ הרביעי אמנם כוֹנן את אתון כאשר התקומם על אמון־רע, הרס את מקדשי אמון־רע, דיכא את שמו, וביקש למחותו מזכרון המצרים. אחר כך הוסיף אמנחאתפ ודיכא את כל האלים האחרים, והכריז על אתון שהוא האל היחיד למצרים: הוא עזב את בירת הפרעונים קודמיו וירד עם היאור ליסד לו קריה חדשה בתוך הטרשים ולהקדישה לאל החדש. תל־אל־עמרנא היתה למרכז האמונה החדשה. לא העזו להזכיר בשמו של שום אל אחר מלבד נותן החיים, אבי פרעה ואמו, אתון. ועתה שממה היא קרית תל־אל־עמרנא. רגל אדם לא תדרוך בה ולא ישמיע איש בשם אתון. הפרעונים שלאחר כך, החל בחתנו של אמנחאתפ, תות־אנך־אמון הצעיר, הסירו את אתון מעל כסאו והשיבו את שלטון אמון־רע וכל שאר האלים על כנו. פרעה שוב היה האל רע, בשר מבשרו, וממלכת האלים שבה ותשׂגה.
עבודת אתון לא האריכה ימים יותר ממלכות הפרעה אשר נישאוֹ. עתה לא נותר ממנו דבר מלבד החרבות שהיו פעם קרית תל־אל־עמרנא. משה ראה אותן; ידע את המקדשים השוממים; ידע את הצלם אשר היה אתון — צלם שמש בעל הרבה ידים מקרינות, היוצאות אל ארבע כנפות הארץ.
זעם קדוש ניצת במשה. עם כל עומק אהבתו לאחיו, עם כל מר־סבלו עמהם, עמוקה מכך היתה אהבתו לאלוהי אברהם, מר מזה היה סבלו עקב עלבונו של האלוהים. לגביו נעשה האלוהים הלזה שמיו וארצו, מפלטו, קנינוֹ ותעודת חייו. כיון שנעקר מתוך אחיו, נקרע גם מעל חצר פרעה גם מעל בני עמו, מרוחק מאביו ומאמו, היה אלוהי אברהם לכל אשר לו. הוא היה יסוד הוויתו הגשמית והרוחנית; לא היה לו ולא־כלום מלבד האלוהים ההוא אשר את שמו לא ידע, וגם לא ידע איה יבקשהו. האלוהים ההוא — נעלם, נסתר ועם זאת קרוב ומודע — האלוהים הנגלה האחד הפך קנינו האישי.
קנאה גדולה בערה בו, מכאוב מהול בזעם על ההשפלות שהושפל האלוהים. שוב לא יכול שאת את בית יתרו בגלל העבירה שנעשתה בו. יצא אל השדה, נפל על ברכיו, פרש זרועותיו לשמים ונשא קולו בזעקת ארי פצוע:
“אלוהי אברהם, עד מתי תחריש? ראה למי ימשילוך!”
פרק שנים עשר 🔗
ענוּת קוֹצר־מנוחה שוב תקפה על משה. האמונה אשר היתה לו בבדידות המדבר אבדה ממנו. שם, במדבר, כאשר רעה את צאנו, היה בכוחו להתפלל אל אלוהי אברהם. אשר לא יכול לקרוא בשמו. בדומיה, תחת כוכבי המדבר, כאשר עמד משמר על הצאן, שם המציא שם משלו לאלוהים. הסתכל בצאן המתקבצות יחד תחת השמים הגדולים והמזמרים, מבקשות מגן; הרגיש בחסד האלוהים הנח על הבריאה; ובלבבו נתן לו שם אלוהי־החסד־והרחמים.
אז ידע בכל חושיו כי אלוהי החסד והרחמים סובל עם עמו ועם כל הסובלים. הוא סובל בגלל הרעה שעושה האדם לאדם, ונמצא הוא עם עמו בצרתם. דם עוּלי־הימים אשר הוּשם בלבני הארמונות הגדולים והממגורות הגדולות של פרעה עלה אליו — ובכל זאת הוא מחריש.
יש טעם לשתיקתו. הוא הועיד עת, והעת קרובה לבוא. קרבה היא והולכת, כאשד מים רבים, וככה תשטוף עד אשר תכלה הסבלנות.
הוא לא יכול עוד לשכון במדבר; גם לא יכול שבת בבית יתרו. לפיכך אסף עדרו, נפרד לשלום מבני משק־הבית ויצא את המדבר בואכה עציון־גבר, בקצה לשונו המזרחית של הים־האדום.
דומה היה כאילו קול שבתוכו אמר ברור: “לך אל הרי סיני”.
ממרחק, מראשי גבעות החול של מדין, יכול משה להבחין בצוקי סיני. הנוגה הראשון של שמש הבוקר, הקרנים היוצאות של השמש השוקעת, הדליקו באש את הפסגות והמדרונים, שעינם כעין הנחושת, ושיווֹ זוהר־פנינים לראשיהם עטורי השלג. בבואת הצוקים הבהבה על פני כל רחבי הישימון. היטב ידע משה שהצוקים האלה, שעינם כעין הנחושת, מפילים פחד על הנודדים והרועים שבגליל מקדמת־הימים, ובני אדם מונעים רגליהם מן האזור ההוא. זאת ועוד, הארץ באותה סביבה לא היו בה מים, קול יוּבלים לא נשמע שם מעולם; ועל הכל שררה דומיה האומרת מוות ואינה יודעת מנוחה; כי היתה זאת דומית התאבנות. כאשר הופרעה הדממה משום־מה, היו הדים אדירים מגבירים את הקול פי־אלף. אבן המידרדרת במדרונים אל העמק הדהדה ברעם אלף זרמי־מים והיה הרעם פושט והולך בחלל המרחב. קולות מהדהדים אלה באויר היבש והנפעם יצרו, בדמיונם של הנוודים, את האגדות על הרוחות והאלים שהופלו ממעמדם, שנאסרו בהרי האש. אלה היו אלים אשר עובדיהם הקדמונים שכחום משום שלא יכלו לבוא לעזרת המאמינים בשעת דחקם. היו אלה אלים שברחו מאיבת בני האדם, או משנאת האלים החזקים מהם, יריביהם אשר רדפום, לקחום בשבי ויאסרום כאן. קינת האלים המובסים והנשכחים היא שמילאה את לילות המדבר קולות ילל.
ולא רק נוודים עוברי־אורח ושבטים זרים אלא גם יתרו עצמו — כידוע למשה — האמינו כי האל העליון, אשר עבדו אברהם, נמצא קצר־יד מהושיע את העבדים מפרעה ולפיכך מצא מקומו בתוך האלים המובסים בסיני; ככה האמינו יתרו ובני משק־ביתו, אם גם לא דברו על כך במעמד משה.
משה עצמו מנע רגליו עד כה ממורדות סיני. האדמה עניה היתה במרעה; על הרוב לא היתה אלא עפרות־נחושת ומשחק־החול של הסלעים שנתגלגלו מן הפסגות. ואם גם אפשר היה למצוא, כבעונת החורף, איזה מין עשבים בנקיקים, הרי היה האזור מסוכן בגלל האבנים המתגלגלות ומדרונות־הפתע.
אבל עתה עבר משה בנוה עציון־גבר הירוק ונהג את עדרו אל סיני. בראשונה הלך לאורך זרוע הים האדום ואחר כך בכוון הר חורב, משום שחובב גיסו אמר לו כי יש עשב בצל ההר הזה; יש שם אפילו עצי תמרים ושיחי צברים, ומים קווּיים בנקיקים הנסתרים מעין השמש.
כבעל כורחו יצא משה לדרך, משל כאילו אינו עושה זאת מרצונו החפשי. לא יכול לתרץ לעצמו את התנהגותו. מובן שלא עלה כלל בדעתו כי יש ממש בדברי הבלע של החוזים בדבר כליאתו של אלוהי אברהם בתוך שאר האלים על הר האש. הדבר שהמריצו היה מסוג אחר לגמרי, בלתי־מוגדר, מעורפל, אבל בשום פנים אי־אפשר היה לעמוד בפניו.
לפני צאתו באחרונה מבית יתרו תקפו גל של יאוש ובפועל־ממש אמר לחזור למצרים ולהסגיר עצמו לידי פרעה, מתוך תקווה שבכך יקל מן הנטל אשר על אחיו. בדי־עמל הניאוהו יתרו וצפורה מהפיק את זממו. תחת זאת עודדוהו לחזור אל המדבר, מפחד פן ימסור החוזה העוור, בלעם, לפקידי פרעה כי נמצא הוא במדין. אבל מנוסתו אל סיני היתה דבר שלא יכול משה להסבירו.
ככל שהעמיק לתוך חצי האי שב אליו לבו, ובצל חורב מצא מנוח. בשעות היום תר אחרי כברות הירק שהותיר אור השמש לפלטה. למרגלות ההר מצא צמחי צבר שהיו נאבקים על קיומם עם הרוחות וסופות־החול. הצמחים הקטנים היו מזון נעים ורצוי לצאנו, שכרסמום עד שרשיהם. במקום אחד גלה כבדרך־נס מקוה־מים בתוך מערה; חיים היו המים וצוננים, וכמו נבעו מתוך הסלע. משה הביא את עדרו אל המערה ונכון היה להישאר שם זמן־מה. הר חורב בלב הרי סיני פחוס היה מן האחרים, יפה יותר למרעה. אבן־גיר היה ההר, ובחגווי האבנים צמחו שמיר ושית ושאר צמחים ושרשים שהמציאו לעדר מזון צנוע אך מספיק. היה שם גם פרחון הילפת הלבן הפעוט, שכיסה את הסלעים כאזוב.
ההרים האחרים היו תלולים, חדודים ומסולעים, זוקרים אצבעות־סלע שמימה; אבל פני הר־חורב היו שרשרת של רמות; וכאשר ישב משה בלילה באדרת־הרועה אשר לו ונשא פניו וידיו למרום בתפילה, פרושה היתה כפת הרקיע, זרועת הכוכבים, קמורה על סביבו, כאילו נקבצו הכוכבים מכל תבל להקשיב לתפילותיו ולאנחותיו.
אכן, ראה את האש שהציתו קרניו הראשונות והאחרונות של השמש בפסגות הנחושת. שמע את הקולות, את ההדים המתגלגלים, הפושטים במעגלות־רעם מן הפסגות. אבל לא הלהבות גם לא הקולות לא עשו עליו שום רושם מיוחד, הואיל וידע מה טיבם. וסיפוריהם הנפחדים של המאמינים בשדים האסורים בפסגות לא היו בעיניו אלא פטפוטי ילדים הנחרדים מפני צללים שעל הקיר. אלוהי־שוא לא היו קיימים לגביו.
אולם בוקר אחד, כשנרעש מתנומה ששקע בה בשבתו עם הצאן, חש בדומיה עמוקה מן הרגיל, משל כאילו הובדל החלל אשר סביבו משאר הבריאה ונתקפּל לסוכה. וכאשר הביט על סביביו מדוּמה היה כי אכן זה אשר אירע.
עננים אפורים ירדו ממעל והקיפו את ההרים. מבעד לעננים נזדקרו האצבעות המסולעות של הפסגות הרמות ביותר, ומתחת נגרשו זרי ערפל אין־תכלה. לבנים התנפנפו הזרים, נישאים משיא אל שיא; אחר החלו לסגור במעגל סביב למקום בו ישב אצל צאנו. ירדו־סגרו יותר ויותר עליו ועל הצאן, שהיו מתכנסות יחד כמו נוכח סכנה.
כוח וסמכות לא־נהירים ולא־מוכּרים היו משתלטים על משה. שלוה עמוקה שררה על סביבו ודומה היה כאילו הבריאה עוצרת נשימתה בצפיה.
הלך־נפש של חסידות ויראת־קודש גאה ועלה במשה. חש עצמו קרוב משהיה מעודו אל בוראו. לבו הוצף חמלה על כל הברואים, וצורך עמוק בתפילה תקף עליו. כרע לצד צאנו, נשא זרועותיו, והתפלל:
“אל־חסד־ורחמים, השקיפה ממרומיך וראה מה היה לברואיך. בניך תועים כצאן בלי רועה. אין איש להראותם את הדרך ולהביאם תחת כנפי רצונך. חוּסה על בני האדם אשר בראת, הראה אליהם כאשר נראית בימי אברהם. לך תצמא כל הבריאה וכל האדם אותך יבקשו, כי אתה לבדך בורא כל החיים”.
כאשר קם מתפילתו נאספו העננים מן המקום והיו צפים מעל לפסגות. השמש היתה בוקעת מבעד לבקיעים שבעבים. שלוות ומכירות־טובה היו הצאן מיבשות את צמרן הטחוב בשמש הזורח. משה הביט על סביבו ודומה היה כאילו שוב נתחדשה הארץ כבששת ימי בראשית. והוא עצמו שרוי היה בטהרה כרך הנולד.
אחר הוסבו עיניו פתאום אל איזה דבר שברחוק.
להבה עלתה ברור מן הארץ, כעמוּד רם ונשא. הביט והנה סנה בוער באש.
לא היה במראה מן המפליא; תכופות למדי היה סנה יבש וקמל ניצת במדבר, ניצת, בוער וכבה, מאין דבר סביבו לזוּן את האש. אבל זאת הפעם נתקיימה האש שעה ארוכה, ומשה לטש עיניו והתפלא. ואמר בנפשו: “הסנה בוער ואיננו אוכל”.
ומשה קם ואמר: “אסורה־נא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה”.
ומשקרב אל הסנה הבוער שמע קול קורא אליו חרש ובלאט בשמו:
“משה! משה!”
בראשונה לא נפחד משה. היה דבר־מה מוּכר בקול, כאילו היה זה קולו של אב. ענה:
“הנני”.
הקול דיבר אליו מתוך הסנה הבוער:
“אל תקרב הלום. של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת־קודש הוא”.
נרעש משה לשמע הקול מן הסנה אחוּז הלהבה:
“אנוכי אלוהי אביך, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב”.
כאשר שמע משה את הדברים האלה הרים את כנף מעילו והסתיר פניו.
והקול הוסיף לדבר אליו:
“ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאוביו. וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש, אל מקום הכנעני והחתי והאמורי והפריזי והחווי והיבוסי. ועתה הנה צעקת בני־ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, והוצא את עמי בני־ישראל ממצרים”.
כל העת הזאת עמד משה לפני הסנה הבוער, ופניו לוטים בכנף מעילו. הוא לא ראה שום דמות; שמע את הקול המדבר מתוך הלהבה. ראה עצמו פחוּת שבישראל, שודאי אינו עתיד להיגאל עם השאר, משום שלא נשא את עבדוּתם. ואיך קרה הדבר הזה? הוא שראה עצמו אשם בהכבדת עול פרעה — הוא יהיה שלוּח האלוהים להוציא את בני־ישראל ממצרים? בעוד פניו לוטים השתחווה לארץ לפני זה אשר לא ראהו, ובקול רועד, תר אחר מלים, גמגם ואמר:
“מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני־ישראל ממצרים?”
חמים ולוטף הוסיף הקול לדבר אליו, כמבקש לשכך את האימה אשר נפלה עליו.
“כי אהיה עמך, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה”.
אבל הדברים אך הגבירו את אימתו. “תעבדון את האלוהים על ההר הזה!” כלום זה אלוהי ישראל המדבר, או שמא — חלילה־וחס — אחת הרוחות המתגוררות בהר? כי אולי יש מידה של אמת בשמועות על השדים היושבים בזה. אחר התאזר משה עוז וגמר אומר לבחון את האלוהים המדבר אליו, ויאמר:
“הנה אנוכי בא אל בני־ישראל ואמרתי להם: אלוהי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי: מה שמו? מה אומר אליהם?”
ענה הקול:
"אהיה אשר אהיה, כה תאמר לבני ישראל: ‘אהיה, שלחני אליכם. יהוה אלוהי אבותיכם, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, שלחני אליכם. זה שמי לעולם וזה זכרי לדור־דור’ ". ועתה לבש הקול נעימת צו. “לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם: יהוה אלוהי אבותיכם נראה אלי, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, לאמור: פקוד פקדתי אתכם ואת העשוּי לכם במצרים. ויאמר: אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש. ושמעו לקולך, ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים, ואמרתם אליו: יהוה אלוהי העבריים נקרה עלינו, ועתה נלכה־נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה ליהוה אלוהינו. ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך, ולא ביד חזקה. ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו. ואחרי כן ישלח אתכם. והיה כי תלכון, לא תלכו ריקם”.
אבל עתה, כיון שברור היה למשה כי הקול שדבר אליו היה קול אלוהי כל היש, אלוהי הבריאה; עתה, כיון שתפס כי דוקה אליו, מכל בני ישראל ובני לוי, נגלה האלוהים ובידיו נתן את שליחות הישועה: עתה ראה משה מראש באיזו מידה של אי־אמון יקבלו את פניו כאשר יבוא בשליחותו לפני קורח ואהרן — הם שגרשוהו ממצרים. ובפרץ פחד קרא:
"והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו: ‘לא נראה אליך יהוה’ ".
“מה זה בידך?” שאל הקול.
“מטה”.
“השליכהו ארצה”.
משה השליך את המטה; נפל ארצה והיה לנחש איום. משה נס בפחד.
“שלח ידך ואחוז בזנבו”, פקד הקול.
משה נשמע לפקודה, אחז בנחש בזנבו; כהרף־עין חזר והיה המטה המוכּר לו.
“למען יאמינו כי נראה אליך יהוה אלוהי אבותם”, אמר הקול, “הבא נא ידך בחיקך”.
משה נשמע, נתן ידו בתוך חיקו. כאשר הוציאה היתה מצורעת — מצורעת כשלג.
“השב ידך אל חיקך”.
משה נשמע, וכאשר חזר והוציא ידו והנה שבה כבשרו.
שוב שמע את הקול: “והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון, והאמינו לקול האות האחרון. והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולא ישמעון לקולך, ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה, והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת”.
בעצם התרוממות־הרוח והשמחה אשר מילאו את משה, בעצם האותות הראשונים להגשמה, אף גם בתוך ההבטחה האלוהית לתפקידו בהגשמה זו, פקפק בכשרותו לתעודה, מתוך ענוה שאין לכבשה: איך יצלח הוא, שלשונו מגמגמת, שנוח הוא להתרגש, להיות לפה לבני ישראל לפני פרעה? בקול שבור ומתחנן אמר:
“בי אדוני, לא איש־דברים אנוכי, גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך, כי כבד־פה וכבד־לשון אנוכי”.
אבל קולו של אלוהים לא התרומם בכעס, וגם פרץ־להבה לא יצא מן הסנה לאבּדו. ברוך דיבר הקול, כאם המרגיעה ומחזקת את פעוטה. ככה הרגיעו האלוהים:
“מי שׁם פה לאדם? אוֹ מי ישום אילם או חרש או פקח או עוור, הלא אנוכי יהוה? ועתה לך, ואנוכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר”.
אבל משה היה כנטוע במסמרות מיראתו. עתה שכב ופניו כבושים בחול נוכח הסנה הבוער. מצייר היה בדמיונו את חזירתו למצרים: צייר לעצמו את אהרן בקרב הזקנים כשהוא רואה אותו ומחויר ואומר: “למה שבת להביא עלינו צרה? האין די לך באשר עשה לנו פרעה מאז הרגך את המצרי? למה באת לשוב ולהפיח כזבים בתוכנו, לאמור: נראה אליך האלהים? לך מעלינו, אתה וחלומותיך. רק פגע ומכשול אתה לאחיך”. ומשה ראה בהסב הזקנים אליו את פניהם הנפחדים. איך יוכל לרדת מצרימה אחרי מה שעשה? לא, לא. טמן ראשו בחול ופשט ידיו אל הסנה הבוער:
“בי אדוני, שלח־נא ביד תשלח”.
אבל אך הוציא מפיו את הדברים האלה, מיד דומה היה עליו כי הרימתו רוח סופה המאיימת עליו להטילו לתוך תהום. ושמע את הקול רועם:
“הלא אהרן אחיך, הלוי? ידעתי כי דבּר ידבר הוא. וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמך בלבו. ודברת אליו ושמת את הדברים בפיו, ואנוכי אהיה עם פיך ועם פיהו, והוריתי אתכם את אשר תעשון. ודבר הוא לך אל העם. והיה הוא יהיה לך לפה, ואתה תהיה לו לאלוהים. ואת המטה הזה תקח בידך, אשר תעשה בו את האותות”.
אלוהים דבר, ומי בפניו יעמוד? יודע הוא את כל מחשבות משה והניח לו מכל ספקותיו. מרות אלוהית נתן לו על אהרן, ואת אהרן שם לו לפה. הוא מצווה עליו לקחת את מטהו לצורך האותות ושולחו לגאול את בני ישראל ממצרים.
לאטו קם משה ממקומו וקד והשתחווה עוד פעם לפני אלוהי ישראל, אשר דבר אליו. אחר פנה ויצא למלא את שליחותו.
כנס את צאנו והוליכן בחזרה למדין.
החזיר את העדר ליתרו ואמר אליו:
“אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים, ואראה העודם חיים”.
יתרו לא נסה כלל לעכב בידו. לא התערב אפילו כשראה שמתכונן משה לקחת עמו את אשתו ואת ילדיו מצרימה, מקום שצפויה תהיה להם סכנת עבדות. מבלי שמוע דבר מפי משה הבין כי אירע לו משהו במדבר סיני; כי אור היה על פני משה, ויתרו ושאר בני משק־הבית מלאו יראת־כבוד.
אמר אל חתנו:
“לך לשלום”.
ומשה לקח את אשתו את צפורה ואת שני הבנים אשר ילדה לו, ויצא אל המדבר ארצה מצרים.
פרק שלושה עשר 🔗
במערה נאספו זקני ישראל. עוזיאל הבא־בימים נשען אל אבן ומזה ומזה תמכו בו ישישים אחרים. סביבו היו מנהיגי השבטים, שקצתם זקנים ואילו קצתם צעירים שזקניהם אך החלו לצמח וראשיהם תלתלים. היו במקום גם נכבדי שבט לוי, ובהם קורח ובניו; וכן גם דתן ואבירם, שמלבד היותם ראשי הנוגשים והשומרים היהוּדים היו זקני שבט ראובן ומנהיגיו. הפעם לא עדו על החזה את טבלות המתכת המעידות על דרגתם הרשמית, לא עדו את כותנות־הפסים שלהם, גם לא נשאו את מטיהם טעוּני הנחושת; כי בסתר נאספו זקני ישראל.
לפני האספה ניצבו אהרן ומשה, ואהרן דיבר בעד משה.
אהרן סיפר על הנסים שארעו לאחיו: איך נראה אליו האלוהים במדבר סיני, אצל הר־חורב, ואיך צווהו לאסוף את זקני ישראל ולאמר להם את אשר דיבר אליו אלוהי אבותיהם, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב; הוא נצטווה לאמר, בשם האלוהים עצמו, כי זוכר האלוהים אותם ואת העשוּי להם; וכי יוציאם מארץ מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש, אל ארץ כנען; הוא אמר שאלוהים צווה את משה ואת זקני ישראל לבוא לפני פרעה ולאמר: “יהוה אלוהי העבריים נקרה עלינו. ועתה נלכה־נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לאלוהינו”.
ועוד אמר להם אהרן, בשמו, כי גם הוא שמע את קול האלוהים, אשר צווהו ללכת אל המדבר לקראת אחיו. והוא יצא ופגש במשה ובאשתו ליד הר־האלוהים בלכתם מצרימה, בלי פחד ובלי דאגה, למלא את התעודה. שם סיפר לו משה על כל אשר אירע והראהו את המטה אשר בו צווה על אהרן להאמין בכל אשר סיפר לו אחיו. עתה עומדים הם לפני זקני ישראל להגיד להם את בשורת הגאולה כדבר האלוהים.
שעה ארוכה לאחר שכלה אהרן את דבריו היתה דוּמיה עמוקה פרוּשה על האסיפה. הדברים ששמעו מוּזרים מהאמין בם. האלוהים נראה — ולא אליהם, אל זקני ישראל, אלא דוקה אל האיש שלא היה אתם בעבדוּתם, האיש שלא ידעם: והאלוהים נגלה לבני־ישראל לא במצרים אלא אי־שם במדבר. איך יתכן הדבר? לבסוף ענה אחד הזקנים ואמר:
“אכן איכה נדע כי אלוהינו אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, הוא אשר נקרה אל אחינו? ההגיד לו את שמו? אולי רוח רע מרוחות המדבר היה זה אשר יעשה בנו בזממו הרע?”
אז פנה משה עצמו אל האסיפה:
"אכן, שאלתיו לשמו. אמרתי אל האלוהים אשר נראה אלי: מה שמך? ומי אגיד כי שלחני? ויענני: אהיה אשר אהיה. כה תאמר לבני ישראל: ‘אהיה שלחני אליכם’. ועוד תאמר אליהם: ‘יהוה אלוהי אבותיכם, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב שלחני אליכם. זה שמי לעולם וזה זכרי לדור־דור’ ".
כאשר כלה משה לדבר נפל עוזיאל העוור על ברכיו, נשא זרועותיו ויקרא: “אכירהו! יהיה הוא. זה שמו מדור ודור. הוא היה עם אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב, ויראם את הדרך. עמו עשוּ את הברית לנו ולבנינו עד־עולם. פה הוא עמנו במצרים. הוא רואה את ענינו ואת לחצנו. בצרתנו הוא נושא. הוא יגאלנו מעול פרעה והוא יביאנו אל ארץ חלב ודבש אשר הבטיח לאבותינו. והוא יהיה עם בנינו בכל הדורות ובכל הזמנים ובכל העולמות ובכל המוצאות אותם ובכל אשר יעשו. כי הוא היש. אין יש בלתו, כי בשמו, יהוה, חוּברו יחד עבר, הווה ועתיד”.
לאחר שהשמיע עוזיאל העוור את הדברים האלה החרישו זקני ישראל הנאספים בדממה הדוּרה יראת־קודש.
אז שב משה לדבר: “שלש פעמים ביקשתי להימלט ממצוותו. לא באשר לא האמנתי כי הוא האלוהים — כי ידעתי את קולו והוא קול אלוהי אבותינו; ולא באשר יראתי להביא את דברו לפני פרעה, כי בכל עת נכון הנני לבוא לפני פרעה ולדרוש ממנו כי ישמע למצוות האלוהים. אף גם הזהר הזהירני כי לא יתננוּ פרעה ללכת, כי הכבד יכביד את לב פרעה למען יראו הוא וכל מצרים את צדקתו ואת ידו החזקה, כאשר יבוא אתם חשבון על כל הרעה אשר הרע פרעה אתנו. אאמין וגם אדע כי ייפרע מפרעה ומן המצרים על כל טפת דם אשר שפכו; ושם את מצרים למופת ולזעוה, כאשר עשה לסדום ולעמורה, למען ידע כל עושק בימים־יבואו כי יש עין צופיה ויד עושה משפט. אפס בראשונה לא אביתי לכת ואבקש להימלט מן הפקודה ואביא על נפשי את אימת זעמו, רק באשר אמרתי בלבי כי לא אצלח להיות שלוּח האלוהים. מי אנוכי? אני הקטן בכם. לא חזיתי מבשרי את טעם סבלכם; עוני ועבדוּת לא נשאתי עמכם. רק הוכבד עולכם בגללי, ואני נסתי המדברה. מי אני כי מוּנה לי להיות שלוח האלוהים אל ישראל? אך האלוהים לקחני שבי, כשבוֹת נשר את השה. באזיקים אסרני אלוהים ויתן תעוּדתי על שכמי. הוא נתן את מטה זעמו בידי, והוא שלחני אליכם והבשורה בפי. הנה אני ניצב לפניכם. האמינו באלוהיכם, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב”.
שוב היתה דממה, ואחר עלה קולו של קורח: “בכל זאת אות אנו חפצים, כי אכן עוד האלוהים אתך לעשות נפלאות בשמו”.
“לא אני אעשה נפלאות כי האלוהים, אלוהי אברהם, יעשה נפלאות”. הוא השליך את מטהו לרגלי הזקנים.
נחש איום צץ וקפץ מקרקע המערה, ודומה היה כאילו ראשו נטוי אל הכופרים. משה אחז בנחש בזנבו, והוא שב והיה למטה אשר בידו.
“חרון אף יהוה הוא מטה משה להשמיד את אויביו”, נזעקו קולות בקרב הזקנים.
“ולהושיע את ישראל” קראו אחרים.
וכאיש אחד כרעו הזקנים והמנהיגים הנאספים, פניהם אל קרקע המערה, ידיהם נשואות.
“אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, זכרתנו ותראה את ענינו, לך נאוה תהילה, לך נאוה תהילה”.
רק איש אחד, קורח, ישב אין־ניע על מקומו, שאנן במשמני בשרו.
“אכן לבטח אות־כוח הוא זה ביד משה”, אמר בצונן. “אך הלא נדע את אשר יש ביד חרטוּמי פרעה לעשות בכשפיהם הם? הלא הם מדובבים את שפתי המתים, להבות יעלו מן האויר בלחשיהם. ובמה ייחשב הנס הזה בעיניהם? אם משה ואהרן מבקשים את זקני ישראל ללכת אתם אל פרעה שוּמה עליהם להראות עוד אותות, נפלאות גדולות מאלו להבהיל בהן את פרעה, אותות ונפלאות אשר לבטח גלה להם אל־שדי”.
אז הראה משה לפני האספה את האות השני. אבל אותו חיוך של ספק לא סר מעל שפתי קורח.
“הבאותות האלה תאמרו להפחיד את פרעה ואת חרטומיו?”
“הלאותות אנחנו דואגים?” שאל משה בכעס, וכתמיד בגבור עליו הכעס גמגם והתקשה למצוא מלים. “הלא יתכנו כל הדברים ביד אלוהים? הלא כל צבאות השמים אסוּפים למלא את כל פקודותיו?”
“אף לא פתח האלוהים את פיו ולא החיש לשונו”, אמר קורח אל האסיפה.
“איך ידבר אל פרעה?”
“אני דברתי אל האלוהים על כובד־לשוני. והוא חיזקני ויאמצני וימן את אהרן להיות לי לפה ולדבר בעדי”, אמר משה, וענוות תשוּבתו כמו עשתה רושם אפילו על קורח.
“ומה תאמר לפרעה?” שאל.
“כל אשר יצוונו האלוהים אותו נאמר. האלוהים הוא ישים את הדברים בפינו והוא יגיד לנו מה נעשה”.
“אם כן הוא, כי אז הנני ויעצתי כי ילכו משה ואהרן אל פרעה לבדם ודיברו אליו בשם אלוהי העבריים. הם ידעו מה יאמרו אליו. לא נוכל להעמיד את כל ישראל בסכנה הזאת הנוראה, כי אם תבער חמת פרעה הלא יאתה כי יימצאו אנשים אחדים לשכך חמתו”.
הנוגשים והשומרים העבריים, ודתן ואבירם בראשם, הפטירו דברי הסכמתם.
“נלכה־נא לבדנו להתיצב לפני פרעה”, אמר אהרן.
“ואנחנו נחכה ונראה איך יפול דבר”, ענה קורח.
כאשר נעלם משה מחצר פרעה התאמצו ראשי החצרנים, ובראשם הכוהנים, למחות כליל את זכר הנכרי שהגיע למעמד נסיכים ושעשוי היה להפוך איוּם לשושלת. הם אסרו להזכיר את שמו. במרוצת השנים מתו רבים מאלה אשר ידעו את משה, ובהם בקנקוס ופרעה עצמו. ואם גם בלב המושל החדש מרנפתח נשמר זכר־מה לנסיך הנכרי הצעיר שהיה בנה המאוּמץ של בתיה אחותו, בכל זאת לא הכירו כאשר הופיע עם אחיו אהרן לדבר בשם העבדים העבריים.
מרנפתח לא היה איש כרעמסס השני, ומצרים בימיו שוב לא היתה מצרים של ימי רעמסס. עצמת בבל גברה, ובפרשה כנפיה על שאר ארצות־הקדם אימצתן להתמרד על מצרים. מצד שני נכנסו הלוּבים, אנשי־מלחמה מהוללים מימים־ימימה, בברית עם אבות האטרוסקים מן האי סיציליה ואף העזו לשאת מלחמה אל שבטי מצרים. אמת שלבסוף הדפוּם המצרים ופרעה היה לאל־ידו להתפאר במצבות־הזכרון שלו כי שם את לוּב שממה, וכן גם כי עצר בהתקדמותם של החתים. אבל המרידות בארצות כנען, במיוחד מרד הפלשתים באשקלון ובעזה, גרמו שתתמיד המערכה נגד המצרים שנים רבות. כל המסיבות האלו הניעו את עבדי מצרים, במקדשים ובחצרות, בשדות, בסדנות ובמטוויות — העבדים הרבים־מספור שעבדו לחיים ולמתים — לפתוח במרידותיהם שלהם ולדרוש, אם לא שחרור גמור — על כך אף לא העזו לחלום — הרי לפחות שיפור במצבם, אוכל טוב יותר ושעות־עבודה קצרות יותר. פעמים היה פרעה נאלץ לוותר. הנה כי כן נאות מרנפתח לקבל את דוברי השבטים העבריים, מתוך הסברה שלכל־היותר יבקשו להוסיף להם שהות לעבד את חלקות האדמה שלהם.
כמובן, לא ראיון רשמי הוענק למשה ולאהרן; לא לעבדים כבוד אשר כזה. הוא קבל את פניהם באחד מאולפני הפסלים המרובים שבהם היה רגיל לשבת לפני צרי צורתו. לעת הזאת יושב היה לצורך פיסול דמוּת־מלך ענקית באבן־שהם שחורה, שתוצב בבית־הנפש בו תיקלט באחד הימים גופתו החנוּטה. חוק היה זה לפרעונים כי לא יופיעו בפני נתיניהם בלי הכתר הכפול ועדיי הזהב,שבהם היו מזהירים כזוהר החמה, שאותה הם מגלמים; אבל גם חוק זה לא היה כוחו יפה לגבי עבדים, שלא נחשבו12 ראויים לראות את פרעה בכל הודו. לפיכך קבל את אהרן ואת משה כדרך שהיה יושב לפני הפסלים־האמנים, לאמור, ערום כאדם הראשון, ורק בידו יאחז בשרביט השררה.
לעת הזאת היה מרנפתח איש זקן, לא דוקה משום שנותיו אלא משום המרידות והפלישות הרבות שתכפו עליו. גופו הבשרני היה נפוּל קפלים־קפלים, עולה ויורד אגב נשימה. עור פניו וצווארו היה מידלדל שקים־שקים, אבל הגוף שעיצב הפּסל בשחם היה גוף עלם במלוא אונו, מוצק, קשה, חסון ודומה לאריה; הידים והרגלים חוטבו בקוים חמורים וישרים, והפנים היו פני בחור שזקנו אך זה הנץ; הדמות כולה היתה שקר־אדירים, בדומי לכתוּבי־החרטומים המגוּלפים שספרו על נצחונותיהם הכבירים.
משה ואהרן הופיעו לבדם לפני פרעה, ואהרן היה הדובר.
הוא פתח בהזכירו כי שבטי ישראל מעולם לא היו שבוּיי מלחמה. הם באו למצרים הואיל ופרעה ויוסף קראום. לפיכך אין הם בכלל העבדים: הרי הם בנים חפשיים לעם זר, שפרעה הציע להם להתישב בארץ גושן מתוך הכרה בשרותיו של אחד מהם, שהציל את מצרים מרעב. בארץ גושן שועבדו העברים מתוך הפרה גמורה של החוק. הם סרבו לאַמץ להם את אלוהי הארץ. אבל אין הם עם ללא־אל, בדומה לעבדים אחרים, שכן קשורים הם לאלוהים שעשה ברית עם אבותיהם. אבל הם פיגרו בעבודתו ולא הביאו לו קרבנות. "ועתה צוונו אלוהי ישראל, אשר נראה אלינו כ’אהיה אשר אהיה' — לאמור, כיהוה — להופיע לפני פרעה ולאמר: “שלח את עמי ויחוגו לי”.
פרעה היה המום. לא היתה כזאת מעולם. דובריהם של עבדים שטחו בענוה תחינתם למזון טוב יותר, לתוספת נופש. הדבר שהעברים מבקשים הוא הזכות לעבוד אלוהים. הרי זה דבר שלא נשמע כמוהו. עצם הזכרת שם אל נכרי, זולת פרעה, היה בה משום חילול־הקודש ובגידה כאחד. פניו של פרעה הוצפו דם, ואפילו שקי הבשר המידלדלים מלחייו ומגרונו האדימו. בתוך המבוכה הנוראה שכח נושא־המניפה האחד אשר שימש במקום לעשות את חובתו ועמד פעור־פה, ממתין לפרעה שיקרא לשומר לאסור את שני נציגיהם המחוצפים של העבדים. אבל פרעה לא קרא לשומר; תחת זאת הניח לסומק־זעמו שיחלוף וקרא בקול צורם, שונה לגמרי למשמע מקולו שלו:
“מי יהוה, אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל? לא ידעתי את יהוה וגם את ישראל לא אשלח”.
אבל שני השלוחים המתמיהים לא הסתפקו בהחלטתו זו של פרעה. הוסיפו ואמרו:
"אלוהי העברים נקרא עלינו: ‘נלכה־נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה ליהוה אלוהינו, פן יפגענו בדבר או בחרב’ ".
ועדיין לא פקד פרעה לעצרם. בשצף־קצף אמר:
“למה, משה ואהרן, תפריעו את העם ממעשיו? לכו לסבלותיכם. הן רבים עתה עם הארץ והשבּתם אותם מסבלותם”.
בדברים האלה שלח את השלוּחים מעל פניו, מבלי פגוע בשערת־ראשם, לתמהון הנוכחים. רק לאחר זמן, משהלכו משה ואהרן, דומה היה כי התאושש פרעה, ונתן פקודה למפקד על שוטרי העבדים: “לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים כתמול שלשום. הם ילכו וקוששו להם תבן. ואת מתכּונת הלבנים אשר הם עושים תמול־שלשום תשימו עליהם, לא תגרעו ממנו. כי נרפים הם! על כן הם צועקים לאמור, ‘נלכה נזבחה לאלוהינו’. תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר”.
התבן שבלעדיו אי אפשר היה לעשות לבנים, תמיד היו מקוששים אותו בשדות הבר ומוסרים אותו לפועלים בבורות הטיט. גושן סיפקה חלק מסוים מן התבן. פקודתו החדשה של פרעה הפכה את הקערה על פיה. השוטרים העבריים שהיו אחראים לפני פרעה על מתכונת הלבנים הוצרכו למסור אותה כמות כבתחילה, אף שלא סיפקו להם תבן מבחוץ. היה עליהם להפריש מספר פועלים מדריכת הטיט ולשלחם אל השדות לקושש תבן. גם את הנשים העבריות הכניסו למלאכה.
אם נותרה לנשים שהות לבשל את הארוחות לבעליהם ולהביאן אליהם אל השדה — דבר שהיה בו משום סעד ועידוד הרבה לפועלים הנתונים ללחוץ אכזרי — עתה נלקחה מהן זאת. גם נבצר מהן לעשות כל עבודה בחלקות־האדמה אשר להן. הן יצאו לשדות לקושש תבן. גם הילדים נרתמו אל המלאכה. בדרכים ובמשעולי השדות של ארץ גושן נראו נשיהם ובנותיהם של העבדים העבריים, ערומות למחצה, מזות־רעב, פרועות למראה בלכתן בעקבות עגלות־הבר הרתומות לשוורים ואוספות את התבן הנושר מהן. העבדים העבריים, סבוכי זקן ופיאות, גופיהם חרוכי־שמש, נראו מושכים כבהמות־משא את קרונות התבן. הם נראו ברחבי גושן ובגלילות מצרים הסמוכים, והכל ידעו כי השפילם פרעה לדרגת בהמות משא בגלל שאפתנותם עזת־המצח, על שום שדבקו בקשי־עורף שכזה באלוהיהם, שכפי שהאמינו, או התימרו להאמין, עודו חי והוא דורש מהם זבחים. בכל מקום לעגו להם על האוולת המחוצפת שבחלומות השחרור שלהם.
השוטרים העבריים ראו את העם שותתים דם תחת העול החדש. ראו את הילדות הקטנות חוזרות מן השדות ורגליהן שסועות ונוטפות דם, גופיהן מקופלים תחת המשא, ובבשרן אותות מורגי הדשים. נשים הפילו בשדות, כורעות תחת משאותיהן. אבל עם כל זאת לא יכלו מקוששי התבן לספק את חלקם בחומר. הלבנים, כיון שלא הודקו די הצורך, התפוררו בשעת שריפתן. ותוך יומיים ירדה מתכונת הלבנים עד המחצית. השוטרים העבריים הוחזקו אחראים לכך.
הם התדיינו עם המצרים: “לא נוכל להוסיף על לחץ הפועלים היהודים. הדבר אשר פרעה מבקש לא יתכן”.
“ענוש יענשכם פרעה”.
“יעשה בנו כטוב בעיניו. לא נוכל אלץ את העם לעשות את הדבר אשר לא יתכן. העם גווע לנגד עינינו”. ענו קול אחד.
השוטרים העבריים נלקחו, הופשטו ערומים והולקו קבל־עם. אחד מהם לא נמלט, אף לא דתן ואבירם. שני הנוגשים העבריים הראשיים הולקו כעבדים פשוטים; והרוח שפעמה אז בקרב העברים גרמה שאפילו הם נשאו ברצון ובאהבה את החרפה והמכאוב שבעונש וסרבו להוסיף ולהאיץ עוד בעם במלאכתם אשר לא תיתכן.
יום־יום הולקו על מרים. הם ביקשו ראיון עם פרעה, מתוך אמונה כי לא ממנו יצאה הגזרה הזאת החדשה אלא שהיא פרי זדון־לבם של הנוגשים המצרים, ואינה ידועה כלל לפרעה. בקשתם הושבה ריקם.
אחדים מהם צבאו על ארמון־הזהב ברעמסס־העיר ונסו להבקיע להם דרך בשוחד, בבקשם את החצרנים שעמהם עסקו בעבר. לבסוף הורשו חשובי הפקידים העבריים, קורח, דתן ואבירם, לבוא לפני פרעה. אפיים נפלו לפני הכסא, נשאו ידיהם ופרצו בבכי ותחנונים:
“המלך הגדול, זיו השמש, למה תעשה כה לעבדיך? תבן אין ניתן לעבדיך, ולבנים אומרים לנו עשו! והנה עבדיך מוכים, וחטאת עמך”.
“נרפים אתם, נרפים!” קרא פרעה בזעם. “על כן אתם אומרים: נלכה נזבחה ליהוה. ועתה לכו עבדו! תבן לא יינתן לכם, ותוכן לבנים תתנו”.
ויגורשו מעל פני פרעה.
עתה ראו עד־היכן צרתם מגעת. מעם פרעה עצמו יצאה הפקודה לבלי תת להם תבן ולבלתי גרוע מתוכן הלבנים שעליהם למסור. והם ידעו מי הביא עליהם את הצרה.
בצאתם מעל פני פרעה פגשו במשה ואהרן, שהיו ממתינים לברר מה אירע בשעת הראיון. הם פנו אל האחים ושפכו עליהם את מר־לבם:
“ירא יהוה עליכם וישפוט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת חרב בידם להרגנו. ראו מה עשיתם לעמכם האומלל”.
אהרן נסה להשיב משהו, אבל משה החריש. שמט ראשו והרהר: “אך פגע אני לעמי; אך פגע הייתי להם מאז הופיעי בתוכם ביום הראשון. למה שלחני אלוהים אליהם?”
בלב כבד נפנה מעל האחרים והלך לדרכו. גם הוא ראה את הצרה החדשה שפקדה את העם בגללו. האלוהים לא נקף אצבע להקל מעוּלם. הוכבד העול. מה הדבר הזה, אפוא? האם אלוהים מעמידו במסה? כלום זורע הוא את הדרך אל הנצחון קוצים ממאירים ואבנים בוערות? איך יעמוד במסה הזאת? החרפה אשר הביא על אחיו, הלעג, עקבות הדם ששיירו הנשים העבריות בדרכי מצרים, הפעוטות המתעלפים תחת משאם — איך יוכל להביט על כל אלה? איה ימצא את הסבלנות ואורך־הרוח הנדרשים ממנו? הוא התקנא בשוטרים העבריים הממרים, שבבשרם המולקה נשאו באחריות לבני ישראל. שונים מאד היו עתה רגשותיו כלפי קורח ועוזריו, כלפי האחים דתן ואבירם, אף על פי שהפיצו עליו דברי־רכיל בקרב העם, באמרם כי סיפוריו על התגלות האלוהים אליו אינם אלא כזבים.
התנהגותם של קורח ועוזריו רוממה את ערכם בעיניו. ביקש להתפייס אתם; ביקש את אחיו את אהרן שיקחהו אליהם.
הוא השתחוה לפניהם, לפני קורח, ואפילו לפני דתן ואבירם, ואמר: “מה אוּשרתם ומה־טוב חלקכם כי הנכם נושאים את סבל בני ישראל. יהי חלקי עמכם. אבל אני אומר לכם כי יהוה אלוהי ישראל מראש ראה כל אלה ומראש הגיד לי: חזק יחזק את לבב פרעה למען הראות את אותותיו ואת נפלאותיו. שנות דור־ודור חטאו המצרים ומלכיהם ליהוה. שנות דור־ודור עבדים היו להם בני־ישראל, והאלוהים יבוא חשבון אתם על כל עוונותיהם, אות לכל רשעי תבל כי יש שופט בארץ. עוד מעט ותראו מה יעשה יהוה אלוהים לפרעה ולמצרים”.
“אכן, אפס עד כה וכה ניחתו כל חציו בבשר עמו. וידך היא היד אשר ירתה את החצים. לוּ נראָה אליך יהוה אלוהי ישראל כי אז נתן חרב בידך להרוג את פרעה ולא את עמך. לא, אבן־נגף היית לנו מיום שובך אלינו. לא על פרעה ועבדיו נטויה חרבך כי אם על עמנו האומלל, אשר ממאה פצעים שתת דמו עד בואך. אם אמנם אוהב הנך לעמך, כדבריך, לך־לך מאתנו, או לך אל אמך אשר מצאתך ביאור. אמור יאמרו כי היא לבדה נותרה מרעיך ומשנאיך בימים־עברו בחצר פרעה. אחות פרעה היא. לך אליה, פול לרגליה, אולי תעזור לך לתקון את הרעה אשר הבאת עלינו ולדבר על לב פרעה לקרוע את רוע־גזר־הדין בדבר התבן”.
“לא”, קרא משה. “עתה כאשר שמע אלוהי ישראל את שוועתנו וירא את עניינו והוא בא להוציאנו ממצרים ביד חזקה — העתה אעשה את הדבר הזה להקל את שם האלוהים בעיני עמו, למען יחשבוהו רפה־אונים אשר עזרת בשר־ודם תידרש לו? הלא תראו את אות האלוהים בידי, את המטה אשר בו הוא עושה את נפלאותיו?”
“לא מטך יידרש לאלוהים למען עורר את פרעה. חלום הוא אשר ראית, משה. לא נראָה אליך אלוהי ישראל”.
לא רק בני לוי, מנהיגיהם של ישראל, התיחסו אליו כך. גרוע הרבה מכך, העם, העם הפשוט, היה שותף לדעה זו. כאשר נסה לגשת אל חבורת פעולים נקהלים, מאנו לשמוע. קולות קראו: “איש־מרמה!” “מצית האש!” “אבי פגעינו!” ואפילו הללו שרחמוהו ולא אבו להשפילו אמרו עליו: “חלום חלם, חלום על חזון במדבר. מעולם לא נראה אליו אלוהי ישראל”.
שוב נשאר משה מבודד כמעט לגמרי. רק שנים האמינו בו עתה — אהרן ומרים. אמונתו של אהרן שלמה היתה ובל־תמוט. כי על כן שמע גם הוא את קול האלוהים. הוא צוּוה ללכת אל המדבר, לפגוש את אחיו בסיני. הלך, ואחיו נמצא במקום המיועד. זאת ועוד, הוא ראה את האור אשר הצית האלוהים בעיני אחיו; וכל־אימת שזרח עליו האור ההוא ־חש אהרן כי לבו נמס בו כמים מיראת־קודש. הוא ידע כי היה האלוהים עם אחיו בכל דרכיו וכי אחיו שורר בו שררה שלמה. ידע שיעשה האלוהים את הנפלאות אשר הבטיח, כדברים אשר ישים משה בפני אחיו. ואמונת מרים באחיה, איתנה היתה מבתחילה. כמו בימים שקודם מנוסתו ממצרים סעדה אותו ותהי לו אם ואחות כאחד. אבל מלבד שני אלה לא היתה למשה נפש בארץ מצרים. הוריו מתו מכבר. את צפורה אשתו ואת שני בניו שלח והחזיר אל יתרו חותנו בחצי הדרך מצרימה, כיון שדחק בו אהרן.
מרים דאגה לכל מחסוריו; יתר על כן, שמרה עליו, ובאמונתה ביקשה לחזק את אמונתו בעצמו.
“הלא נתן לך אלוהי ישראל תוקף על פרעה לעשות לו ולעמו כאשר ישוה להם? למה לא תראה לפרעה את עוז זרועך? המבלי אין מטה האלוהים בידך?” שאלה.
“עוז זרועי?” אמר משה קדורנית. “מי אני? בשר ודם, חומר ליוצר, אשר יוכל האלוהים לשברו בהבל־פיו. אך שלוּח הדבר הנני, ולא אוכל עשות מאומה. לא אוכל לפנות ימין ושמאל מבלי יצווני. לבי מתחלחל בי כאשר אחשוב לצעוד צעד מבלי אשר יגיד לי; כי רק אדם אנוכי, אשר לבבו אטום ועיניו לא תראינה. לא אוכל ראות את אחי האדם. כבהמה אנוכי לעת אשר יהיה עלי לשפוט מה טוב ומה רע. רק הוא לבדו שופט תבל וכל האדם. הוא שומע הכל ורואה את כל, ואך עמו לבדו המשפט. כי הוא לבדו יודע ברואיו. ופרעה והמצרים גם המה ברוּאיו, וכמשפט יעשה להם”.
“אך הן תוכל להתפלל אליו על צרת ישראל ועל צרתך”.
“זאת אוכל”.
מאז ההתגלוּת הנפלאה על הר־חורב חש משה קרבה מיוחדת אל האלוהים. דומה היה כאילו הוצקה בו האלהות בקרן שחדרה בלבבו, משם האירה את כל ישותו, וחזרה ויצאה מעיניו. בהקרנת האור הזה טוהרו בשרו ורוחו מכל טומאה, מאנוכיות ותאוה; הוא ראה את העולם רק מזוית אחת, ושקלוֹ רק במידה אחת — זוית המשפט, מידת הצדקה. אף על פי שהיה לבו עובר על גדותיו מרוב אהבה ורחמים לעמו, יכול לתת אל לבו את מצב היריב, המדכא. שלטון פרעה— ביזתו, ממלכתו הגדולה — איננוּ יצירת אלילים, מעשה ידי רע או אמון, שאין כוח בהם לברוא; יצירת אלוהי ישראל היא, המושל בעולם בצדקה. אם הגיע פרעה לכלל תוקף שכזה, יש טעם בדבר; אם ישראל נרדף ומושפל, יש טעם גם בזאת. לא יוכל איש לשנות זאת מלבד אלוהי ישראל. הוא שופט תבל כולה, ורק רצונו יתמלא.
מכאן הזהירות וההססנות שגלה משה, שלא לחטוא אפילו נגד פרעה. הוא חשש כי בזאת אולי יחטא לאלוהים. לפיכך יעשה רק מה שיחפץ האלוהים כי יעשהו.
אבל שוב מאז אותה התגלות נפלאה נפתח לו פתח אל השמים. תמיד יכול לבוא לפני אלוהיו ולקרוא אליו, כקרוא ילד אל אביו. יכול להביא לפני האלוהים את ספקותיו ותלונותיו, ותמיד קבל מענה. אלוהים דבר אל לבבו. משה שמע את הקול שדבר ברוך, ובאהבה, כדבר אב אל בנו.
גם עתה הביא את עקת לבבו לפני האלוהים.
בלילה, בשדות, מאחרי אהלי ישראל, פרש משה זרועותיו לשמים וקרא:
“יהוה, יהוה, אייכה? ראה את בשתנו ואת עניינו. אדוני, למה הרעותה לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך”.
ומשה שמע את קול האלוהים בלבבו, הקול המעודדו:
“אני יהוה וארא אל אברהם, ואל יצחק ואל יעקב באל שדי. ושמי יהוה לא נודעתי להם. וגם הקימותי את בריתי אתם… וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם… לכן אמור לבני ישראל: אני יהוה והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבדותכם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוהים, וידעתם כי אני יהוה אלוהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה. אני יהוה”.
ומשה שב אל בני ישראל ויאמר להם כי חזר האלוהים והבטיחוֹ; אבל הם לא אבו שמוע לו מקוצר־רוח ומעבודה קשה.
שוב ושוב באה הבטחת האלוהים אל משה, אך מעולם לא הראהו איך תתמלא ההבטחה. האלוהים לא נתן כל כוח בידיו. וקרן משה ירדה הלוך וירוד בעיני אחיו, ובעיני פרעה. בכל זאת לא חדל משה מהאמין בדבר האלוהים. נשא כל השפלה ועלבון, וחכה. עד אשר יום אחד שמע את קול האלוהים בלבבו:
“ראה נתתיך אלוהים לפרעה, ואהרן אחיך יהיה נביאך. אתה תדבר את כל אשר אצווך, ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושילח את בני־ישראל מארצו. ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים”.
ועתה ידע משה כי באה עת הגאולה. כי עתה נתן האלוהים סמכות אלוהית בידו על פרעה.
פרק ארבעה־עשר 🔗
היה זה רצון האלוהים כי ידע פרעה על כל מכה בטרם יביאנה עליו. לא בלי אזהרה תבוא עליו המכה, כי מדי פעם יודיעוהו משה ואהרן מה יהיה ענשו אם ימאן לשלח את העברים. כי עם כל אשר הקשה האלוהים את לב פרעה, בכל זאת היה חפץ כי יגבר פרעה על זדון־לבו, יינחם על הרעות אשר הרע לעברים, ויקרא להם דרור. ומשה הקפיד למלא אחר ההוראות אשר השמיע אלוהים ללבבו.
בראשונה פקד האלוהים על משה ואהרן להיראות לפני פרעה ולהראותו כי יש כוח בידם לאַלצו לקרוא דרור לישראל. הם הודיעו לפרעה כי יש את נפשם לגלות לפניו אות אשר נתן בידם האלוהים כעדוּת כי נושאי מצוותו הם. פרעה היה תאב לדעת איזה מין אות יוכלו שלוחי האל העברי לגלות, וקבע להם ראיון שאליו הוזמנו גם הרבה מיועציו, חכמיו, חרטומיו וכוהניו.
יש לאמר כי האות שהראה אהרן בפקודת משה עשה רושם לא קטן על פרעה, אבל בקרב רואי־פני־המלך והאחרים עורר רק לעג. עד־מה צדק קורח! בעיני רואי־פני־המלך והחרטומים היה הדבר כשחוק־ילדים. הבזאת הם מבקשים להבהיל את עוֹצם מצרים — מטה שהפך נחש? מי לא יוכל לעשות כזאת? מטות החרטומים גם הם זחלו כה וכה על הרצפה בפקודתם וגם הם שרבבו את הראשים הירוקים והלשונות האדומות אשר להם.
אבל אז נפל דבר לפתע. הנחש אשר היה מטה משה עט פתאום על הנחשים האחרים ויבלעם. גזו. כלא היו. האין זה מתפרש לאמור כי משה מכשף גדול מהם? מקרה זה סייע להגדיל את תהילתו כמכשף, אולם לא במידה של ממש. מכשפי מצרים וחכמיה, נראה היה בעליל שלא התרשמו יותר מדי. ולא ארכה השעה ופרעה שלח את משה ואת אהרן מעל פניו ברוח בדוחה, בחיוך של לעג לתמימותם.
מדי בוקר יצא פרעה עם היאור להוציא את השמש על פני שבעת הרקיעים.
הוא ישב רם ונישא על כס־זהבו, נישא על כתפי שומריו, בקובעיהם הגליליים ההדוקים לראשם. כתר מצרים הכפול היה על ראשו, עדוי שרשרת זהב ואבני חן; אור מסנוור בשמש. מחצצרים, מתופפים ומכי־במצלתיים הלכו לפני פרעה ובישרו על בואו. שנים מ“רעי פרעה”, פקידים גבוהים, החזיקו במניפות רמות מעל ראשו. שני אריות, אסורים בשלשלת אל כסאו מזה ומזה, לווּהו. לפני הכסא, מהלך אחורנית, צעד בכורו, יורש־העצר, שתלתל נעוריו יורד על מצחו. הוא הגיש פרח לוטוס אל נחירי פרעה. מאחרי הכס צעד הרם בפקידי הארץ בצעדי דילוג קלים, זר פרחים בידו ומניפה סמלית קטנה. שאר נושאי־המניפות הלכו אחריו. בראש התהלוכה צעדו הכוהנים, גלוחי ראש ולבני פנים, מבעירים קטורת וזורים ורדים בדרכם. מקהלת משוררים עוורים הנושאים נבלים, בהדרכת הכוהנים, שרה מזמורים.
"הט אזניך אלי, השמש הזורח,
אתה המאיר את שתי הארצות הדר.
אתה מאור־שמש לכל האדם,
תגרש ממצרים חושך;
דמותך דמות אביך רע
רם ונישא בשמים.
קרניך חודרות עד אפסי־ארץ".
ההמונים, שיצאו מן העיר לראות את בן האל רע, בשר מבשרו, יוצא בהודו, בתפארת השמים אשר לו, נפלו אפיים ארצה; פרשו ידיהם והתפללו:
“אתה בן־רע, רע יושב על כסאו בלבבך”.
ואחרים זמרו:
"הללו לאבותיו,
אלוהי מצרים העליונה והתחתונה.
הללו!
תוקף ונצחון יביאו לו,
אורך־ימים, רבבות שנים".
כוהנים קשקשו במצלתיים וזרו פרחים על הדרך.
"בואה, האל רע, אב ובן כאחד,
בקרניך תאיר ארץ־בניך".
אז צצו פתאום שני אנשים לפני התהלוכה, שני אנשים אשר שיבה זרקה בזקניהם השחורים. אחד מהם, הגבוה בשניים, נשא מטה שאותו הרים לעצור את התהלוכה; ובקול רם קרא אל פרעה:
“יהוה אלוהי העברים שלחני אליך לאמור: שלח את עמי ויעבדוני במדבר. והנה לא שמעת עד־כה. כה אמר יהוה: בזאת תדע כי אני יהוה. הנה אנוכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם. והדגה אשר ביאור תמות, ובאַש היאור ונלאוּ מצרים לשתות מים מן היאור”.
ומבלי המתין לתשובה מפרעה, אף מבלי העיף עין על ארשת פניו הנדהמת של פרעה, פנה האיש אל חברו ואמר, בקול גדול:
“אהרן, כה צווה עלי יהוה: קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים, על נהרותם, על יאוריהם ועל אגמיהם, ועל כל מקוה מימיהם, ויהיו דם: והיה דם בכל ארץ מצרים, ובעצים ובאבנים”.
אהרן לקח את המטה מיד משה, ולעיני פרעה ורואי־פניו ועבדיו הכה את מי היאור. משותקים תחילה מחמת עזותם של שני האנשים, עמדו פרעה ורואי־פניו ועבדיו זמן־מה חדלי־ניע. אחר כך הביטו אל היאור. אך נגע בו המטה אשר ביד אהרן והמים נגרשו מאד. דומה היה כאילו נפלה חרדה על הגלים שהיו שוטפים שלווים ימה. הם התנשאו שמימה, פולטים דגים. כהרף־עין שונתה עין המים. האדימו, תחילתם ורודים ואחר הופכים ארגמן, והצבע מסמיק והולך, עד שדמו כזפת. פגרי הדגים, רבי־צבעים, משוני צורות, תפוּחים, בקועי כרס, שבו ונפלו על המים, וקרביהם נשפכו החוצה, שחורים, ושינו את המים לבלי־הכיר.
צחנה שאין לשאתה החלה לעלות מן הנהר, משמשי פרעה הקרובים אליו ביותר נתנו זרי פרחים אל אפו, והכוהנים הקיפו את הכסא בקראם:
“אל תירא, פרעה, כשפים הם אלה. גם אנו נוכל לעשות כזאת”.
“עת הקיץ היא. דגים רבים יצבּו והבאישו את המים לעת הזאת”, אמרו החכמים.
פרעה לא ענה. במנוד־יד צוה לשאתו הביתה. לא הביט אל משה ואל אהרן ולא פנה אליהם בדברים. הכל התפלאו על שלא צווה לעצרם.
אחר כך, בארמון, ישב על כסאו ועמו יועציו, חכמיו, רמי הפקידים והכוהנים. דעתו היתה מבולבלת. החכמים ביקשו להרגיעו; פה־אחד דרשו שיצווה לאסור את שני המורדים ולהמיתם.
“בן־רע, בשר מבשרו, שני בני־תמותה ניאצו את אלהותך הנעלה. כאשר זרח השמש ביקשו שנים משלוּחי העבדים העבריים להליטה חשכה. בדם המנאצים תרוחץ החרפה”.
ו“ראש רואי פרעה”, הגדול בפקידיו, שר־ארמון־הזהב, בכיר נושאי המניפה, התנפל לרגלי פרעה והפציר:
“המושל בבית־רע, אם יוודע למצרים כי הפריעוך בעבודה הקדושה אשר תעבוד את אביך, וכי נתת את המנאצים ללכת חפשיים, ואמרו כי אתה, האל רע במו־בשרו, ירא אתה מפני אלוהיהם”.
“כבר יודעים זאת מצרים”, ענה המלך. “את דם הדגים הבואשים הם שותים תחת מים”.
“השמש המאיר, אדון־הנצח, עין אמוֹן, לא דם הוא אשר ישתו כי אם מים צבועים, מעשה שני מכשפים מנאצים. גם אנחנו נוכל עשות כזאת”, טענו המכשפים, אפיים לרגלי פרעה.
“עשו זאת אפוא!”
הזקן במכשפים קפץ על רגליו ועשה את הפלא. בהשבעות ובלחשים בתוך עתר־ענן־קטורת. יצק מים מכלי אל כלי והמים הפכו אדומים כדם.
לקח המלך את הכלי אשר בו המים ששונו בכשפים, נתנו אל פניו, שאפו בנחיריו, ואמר:
“אין בו ריח. לא יוכל זה להיות דם; רק מים צבועים הם אלה. אבל נחכה ונראה מה תהיה אחרית־דבר. לא, לא אעשה בחפזה, פן אנחם באחריתי”.
עבדי המלך הלכו מלפניו, נסערים עד־מאד. איש לא יוכל להבין, איש לא יכול למצוא פתח־הסבר, מפני מה מאריך פרעה אפוֹ כל כך עם שני האַשפים העבריים.
אבל פרעה היו לו טעמי־סתר משלו.
כאשר הופיעו לפניו שני האנשים בפעם הראשונה באולפן הפסל, וערבו את לבם להזכיר בשם אלוהי נכר, כמעט והוציא את הפקודה לעצרם. אבל פתאום הבחין במעוף־עיניו של האחד מהם — האיש הנקרא משה — ופחד אין־שם חלפו. כבת־רגע דומה היה עליו כי ניצב לפניו האל חור במו־בשׂרו. אבל מיד הוציא מלבו את הרעיון הפרא כי יתכן ויופיע האל חור לפניו כשלוּחו ופטרוֹנו של עם עבדים וידבר בשם אלוהי נכר ולא בשם אביו אוסיריס, או בשם רע, או אמון. בכל זאת היה דבר־מה מוּכר לא זרה בפניו של משה; דומה היה עליו כי ראהו אי־שם.
זמן רב לאחר שהסתלק משה הוסיף פרעה להרהר בו והפנים ההם הדריכוהו מנוחה, עד אשר קרא אל נפשו: “האין זה הנסיך הנכרי אשר מצאה אחותי בבצוֹת היאור, כמצוא איסיס את חור?” כי הודות לעקשנוּתה של הנסיכה הכתה האגדה שורש, ורבים מרואי־פני־המלך ראו את צלם חור בנער הקטן שחור־השער שהיתה בת־פרעה נושאת ברוך אשר כזה בזרועותיה. כן, כן, עתה זכר את הנסיך, שיחד אתו למד בבית־הספר הצבאי, שלאחר מכן עשה לו שם בגבורי צבא פרעה — הזר, שנוּא נפשם של הכוהנים. זכר גם שעזב הנסיך הזה את ארמון פרעה והלך אל העבדים בארץ גושן. כן, משה זה הוא הנסיך, שעתה חזר ובידו שליחות מאלוהים זר.
אותו יום עצמו חפש ומצא את בתיה אחותו במקדש אוסיריס שבו התגוררה עתה ככוהנת הגדולה של האל וכרעיתו הרשמית, התגלמוּת האלה איסיס. הנסיכה, שגדולה היתה ממנו בשנים, לפי שהיתה בכירת פרעה, על פי הדין היה עליה להינשא לנסיך המולך ולמשול יחד אתו. אבל היא משכה ידה מן הכסא. כאשר עזבה משה הסתלקה מחיי החצר והתקדשה כליל לאל אוסיריס, ולא יצאה את מקדשו מעולם. מרוב צומות צמקה כחנוּטה; עיניה נסתמאו כמעט מבכיתה תמיד על מות אדונה. שוגה היתה תמיד בחזיונות ותמיד היתה מתנבאה כי בנה, משה, יחזור אליה בצלם־אל ויעשה נפלאות הרבה.
כאשר הביא אליה אחיה את הידיעה כי שב בנה, התנפלה לפני האל אוסיריס והודתה לו:
“ידעתי כי תשלח אלי את בני לנחמני בטרם אלך אליך”.
אבל אחיה אמר:
“לא בשם אלוהי מצרים הוא מדבר, גם לא אלוהי מצרים שלחוּ את בנך. בשם אל נכר, אלוהי העבדים העבריים, הוא בא. בשמו הוא מדבר, וענשו על זאת — מוות”.
כאשר שמעה בתיה את הדברים האלה קמה שטוּפת חימה. עיניה העששות בערו באש פנימית; היא הניחה את ידיה הנבוּלות על חזה ובשם אוסיריס החלה להינבא:
“כה יאמר אוסיריס האל הגדול, אישי ואדוני: לכי אל בן־רע ואמרת אליו: הישמר לך לבל תגע בשערה משער ראש בני חור־משה, כי אני אתו, וכל אשר יפגע בו ונקמתי בו, בעולם הזה ובבא”.
הנבואה, שהשמיעה אחותו לא עשתה שום רושם מיוחד על פרעה. גם לא נתרשם הרבה מאמונת אחותו כי אכן היא התגלמותה של איסיס. בעצם לא הלך שולל אחר סיפורי המעשיות שלה בדבר משה. אבל אורך־רוחו כלפי משה נבע מהוקרתו לאחותו, ממש כשם שאורך־רוחו של פרעה הקודם היה נטוּע בהוקרתו לבתו. וכך עבר בשתיקה על המעשה הראשון של נאצה ומרי.
בפעם השניה, כאשר העז משה להשבית את הפולחן הנקדש ליד היאור ולהעליבו במעמד החצר והעם בדרישותיו בשם אלוהי נכר, שוב תקף יצר על פרעה לענוש את האיש כראוי לו ולהמיתו בו במקום. יוּשם קץ למנאץ וקץ להשליות אחותו. כבר נשא ידו, שפתיו נפצו לתת את הפקודה למשמר, ולפתע הוּכה אלם, וידו יבשה מפחד. שוב הבחין במעוף־עיניו של משה. זה היה משה חדש; לא הנסיך אשר ידעוֹ פעם בחצר אביו, אלא איש כאשר דברה אחותו: בצלם אל, עושה מופתים רבים.
פרעה חש כוח־שלטון בעינים הללו; הן יכלו להכניע את רצונו, לשתק את שריריו. לא העז להחזיר מבט לאיש; היה עליו להשעות עיניו. אמונתו באלוהוּתו שלו חזקה היתה די־מנוֹע אותו מכניעה; לא היתה חזקה די־הניעו למבחן־הקרב הגלוי עם האלהות הנותנה עוֹז לעבד העברי. הוא נמנע מקרב גלוּי, מחשש לתוצאה. ראה ברור שלא אדם עומד לפניו כי אם אל; אל כמוהו עצמו, כפרעה.
היה קרב ביניהם, אך מצדו של פרעה היה זה קרב נסתר ולא מוּצהר. הוא נלחם בכוח הנובע מעיני משה, ולעזרתו קרא את כל אלוהי מצרים. הכוהנים והפקידים הגבוהים טענו בלי־חשׂך כי המקרה במימי היאור ובדגתו דבר טבעי הוא; עד־מהרה לחלוף. כדי למלא את הדרישה למים חיים חפרו בארות חדשות, והמים היו חיים. פרעה חש בשוּב אליו בטחונו העצמי. וכאשר עברו שבעה ימים ומימי היאור החלו להיטהר ולהחיות, ברי היה לו שקמו אלוהיו להילחם לו והדפו את אלוהי העברים. אף על פי כן לא ערב את לבו לפגוע במשה.
אבל אך שבו מימי היאור וחיו, ומשה חזר והופיע לפני פרעה. לא־קרוּא הופיע ולא הודיעו על בואו, כאילו לא ראוהו לא השומרים ולא החיילים, או כמו לא העזו לפנות אליו. עמד לפני פרעה והזהירו שוב:
“כה אמר יהוה: שלח את עמי ויעבדוני. ואם מאן אתה לשלח, הנה אנוכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים. ושרץ היאור צפרדעים, ועלו ובאו בביתך ובחדר־משכבך ועל מיטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוּריך ובמשארותיך. ובך ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים”.
ואשר ניבא משה קם ויהי מיד. משה צווה את אהרן, בשם אלוהים, להכות את מימי ארץ מצרים. במים, ובתוך צבורי הדגים המרקיבים, שהיו מוּטלים על שפת המים, החלו צפרדעים לשרוץ: צפרדעים מהרבה מינים, צבעים וצוּרות. והנה מצרים ידועה היתה בצפרדעים מימי־קדם. משל־העם אמר: “בכל אשר יישמע קרקור הצפרדעים, שם גבולות מצרים”. אבל צפרדעים כאלה לא נראו עוד מעולם. כיתושים פרו ורבו ומידות אשר לא נשמעו מאותן לבשו. מתוך מימי הביצות עלו ומתוך צבורי הדגים הבואשים. דומה היה כאילו הארץ עצמה אינה אלא שגר צפרדעים הפורץ עתה לצאת: צפרדעים גדולות־פה ורבות־רגלים; צפרדעים דקות וארוכות, ולהן פיות־חזירים משורבטים; צפרדעים חברברות, כנחשים, ופיות להן כנחשים. לקצתן היו כרסים לבנוּניות, חלקות, שמנוּניות, שמהן יצאו צפרניים רבות ומסועפות, ולאחרות היו שניים בולטות ושפמות סומרים; היו צפרדעים שדמו לצבים, קשות־צדף, שממנו נזקרו צווארי עור קמוּטים, עם פני עטלפים, עכברים וצפרים. כרוב הצורות ככה רבו הצבעים: לובן שמנוני, מגעיל, צהוב מאוס דומה למיני רעל, אדמוּמית עמומה של נחשי־ניקודים. והצפרדעים זחלו וקיפצו מן המים והלאה, מבורות הבצה, והופיעו בכל, במקומות בלתי־צפויים ביותר. אי־כה החליקו ועברו בדלתות סגורות ונכנסו לבתים, בכדי מים נמצאו, בסירי בישול, במשארות בצק.
בלילה הרגישו המצרים במיטותיהם בזחילת יצורים דביקים. שפה צפרדע את כרסה הלבנה בבשר איש, צפרניים חדות נאחזו בשדי אשה. חרטום צפרדע לחך ילד ישן. לא היה מפלט מן הצפרדעים, אי־אפשר היה לנוח או לעבוד, או לאכול, מפני הצפרדעים; ביום ובלילה, בהקיץ ובתנומה.
לשוא יעצו חכמי פרעה ויועציו לאמור כי מגפת הצפרדעים דבר שבטבע הוא; כי קמה מפגרי הדגים ותישוך כאשר אך יכלה מלאי הדגים המרקיבים. ולשוא הוכיחו לו הכוהנים והמכשפים כי גם הם יכולים להרים תולעים ממים שנטמאו.
הצפרדעים היו עינוּי בלי־הפוגה. נכנסו אל בית פרעה; נשרו מכדי היין הזהוּבים שלו; הן נלושו בתוך לחמו כבלחמו של הפחוּת בעבדים; במיטתו היו, האחז בבשרו, זחלו והופיעו בינו לפלגשיו. מאוּסים ומשוקצים הפכו החיים בעיניו, כבעיני השפל בחמריו. ותעל הזעקה בכל ארץ מצרים.
פרעה קרא לעזרתו את הוריו המתים. התפלל אל עצמו בחינת אל־שמש. לריק.
הוא נאבק עם מחשבותיו שלו. לא יכול להודות כי יתכן קיוּמם של כוח ורשוּת מחוץ לאלוהי מצרים, כוח ורשות שיוכלו למשול בארץ. אי אפשר להעלות על הדעת שיוכל חור נכרי לנטות את שבט המשפט על ראש פרעה.
אבל מיום ליום גבר הלחץ. שוב אי אפשר היה לשאתו. הצפרדעם שיתקו את חיי הארץ, החיים נוראוּ משאת בעטים. לבסוף נכנע פרעה.
בקש להביא לפניו את אהרן ואת משה.
“העתירו אל יהוה”, אמר, “ויסר הצפרדע ממני ומעמי, ואשלחה את העם ויזבחו ליהוה”.
ומשה ענהו ברוח נמוכה:
“התפאר עלי: למתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך להכרית הצפרדעים ממך ומבתיך?”
“למחר”, אמר פרעה.
“כדברך, למען תדע כי אין כיהוה אלוהינו”.
ככה דבר משה לפני פרעה, ופרעה החריש.
אבל אך נענה אלוהים לתפילת משה והשמיד את הצפרדעים, וגאוות פרעה שבה נעורה בכל עוּזה. דם אבותיו דבר בו. הוא, האל רע, בשר מבשרו, שמש הרקיע, חיי הארץ, יכנע לשׂררה אחרת בארצו, בארץ מצרים? לא! לא יכיר ביהוה־אלוהים ולא יתן את עמו לעבדו. אין אלהים אחרים במצרים מלבד רע ופרעה בנו.
והנה הגדול במופתים אשר עשה אלוהים במצרים היה זה: שבתחילה לא דמה מופת למופת כלל. דומה היה לתופעה טבעית מעין זו החוזרת ונשנית באחת עונות־השנה במצרים. טבעי לגמרי היה הדבר שבעצם הקיץ, לעת שפל מימי היאור, יצבּו הדגים מפני החום ופגריהם יצופו על החוף, נודפים באשת־ארס. והתמקמקות הדגים הרבתה את הצפרדעים, הצבּים והתולעים. והנה כאשר השמיד אלוהים את הצפרדעים, והיו הללו מוטלות צבורים־צבורים על גדות הנהרות, על שפות הבצות ואמות־המים, טבעי היה הדבר שיעלו מהן ענני יתושים. העננים העבים צפו חוּצה ונפלו באכזר על אדם ובהמה. מצוֹץ את דמם. חדרו לנקבי הבשר הפעוטים ביותר ודקרו שם כבמחטים בוערות מחודדות. היו בהם קטנים כדי־כך שכמעט אי אפשר לראותם; אחרים לא נראו כלל. אדם ובהמה נתיסרו יומם ולילה. בעור ובאברים החבויים ביותר מצצו החרקים בלי־חשך, כל אדם הרגיש עצמו פגר חי. בשרו הפך עליו לתועבה מחמת הגירוד; נתכסה בוּעוֹת, חבורות ויבלות. גם רוחו הפכה עליו לתועבה משום הזוהמה המחליאה שחדרה בו עד תוך־תוכו.
אבל למראית עין דומה היה שמגפת חרקים בדרך הטבע תבוא ועד־מהרה סופה להעלם, אך ייעלמו צבורי פגרי הצפרדעים הממקמקים…
ודוקה באופי הטבעי של המכות ראו מכשפי מצרים את אצבע האלוהים. לא היו אלו חזיונות שוא, אחיזות־עיניים. היו אלו פועל אל אדיר. ששליטה לו על הטבע, והוא מכה את פרעה לא בהשבעות ובלחשים שאפשר למצוא להם עצה אלא במכות טבעיות התוכפות בזו אחר זו. לסוף הכירו המכשפים כי לא יוכלו לחקות את המופתים האלה בקסמיהם, ולפיכך לא יכלו לעשות כנגדם ולא כלום. אמרו לפרעה:
“פרעה, אל אדיר אוסר עליך מלחמה; אצבע אלוהים היא”.
ודוקא משום שדברו כך, הקשה פרעה עורף יותר מחכמיו ומכשפיו; כי אם לא כשפים הם אלה אלא באמת אות אל עוין, הרי שוּמה עליו לעמוד כנגדו עד הקץ המר. משה אינו פועל בכוחם של אלוהי מצרים ואין הוא התגלמות חור. משה פועל ביהוה, אלוהי עבדיו של פרעה. איך אפשר לו לפרעה שיכנע?
שלח לחקור אם גם העברים בארץ גושן סובלים מן המכות. השיבוהו לאמר שהמכות הטבעיות נגלו שם, אם גם לא בצורה כה חריפה כבשאר ארצות היאור. כאשר שמע זאת פרעה התעורר להאמין כי אחרית הנצחון לו תהיה. יהוה אלוהים יכול אולי להחריף את תהליכי הטבע, אבל קצרה ידו משלוט בהם שלטון גמור. בבוא המכות הטבעיות הרי באו על הכל, על המצרים ועל עם־יהוה כאחד. הרי זו הוכחה מספקת לכך שאין שררת יהוה חלה עליהם. כי זה הדבר שבו התימרו נציגי העברים כאשר התפאר פרעה במלכותו, שהיא התגלמות רע, אל־־השמש.
“לא במצרים לבדה יזרח השמש”, הטעים משה. “וכאשר ישקע ישקע גם בארצות אחרות מלבד מצרים”.
אם כה ואם כה אין ליהוה־אלוהים שליטה בשמש, לפי שאין לו שליטה בטבע. ולפיכך אין לו שליטה על מצרים ועל אלוהי מצרים.
זאת הפעם לא נאות אפילו לפייס את משה בהבטחות על מנת לעצור במכה.
תחת זאת לעג. “הסכינו מצרים בעקיצות יתושים. יתגרדו להם עוד מעט”.
ודומה היה כאילו ידע אלוהי משה ואהרן את מחשבותיו, שכן חזר ושלח לו את שלוּחיו, ושוב היה הדבר בעת פולחן הבוקר ליד היאור.
“אם אינך משלח את עמי הנני משליח בך ובעבדיך ובעמך ובבתיך את הערוב, ומלאו בתי מצרים את הערוב, וגם האדמה אשר הם עליה. והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב; למען תדע כי אני יהוה בקרב הארץ”.
קם הדבר והיה בדיוק כמו שהודיע האלוהים בפי משה. ארץ מצרים כוּסתה פתאום מכת זבובים. מן האין יצאו, עננים שחורים ועבים, מחנות אין־מספר, פושטים במהירות לא־תאומן. כהרף־עין ומלאו הבתים אותם. כסו את כל הרהיטים, את כל הכלים; כסו את גופיהם של בני האדם. וברבוא־רבבות פיות מצצו את הדם, אכלו את המזון, והובישו את השדות וגני הירק.
מיד שלח פרעה לגלות מה היה בארץ גושן. לא. ארץ גושן, אשר בה עבדיו חיים בתוך בורות הטיט, נקיה מן המכה. דומה היה כאילו פרש האלוהים וילון לא־נראה באויר בין גושן ושאר ארץ מצרים. עד פה ולא עוד! על גבולות גושן רחף נגע הזבוּבים אין־ניע.
עד כה וכה ומכת הזבובים הלכה ונוראה. לא נודע מוצא הזבובים ומקורם, ולפיכך אי־אפשר היה לנחש מתי ייעלמו —כדרך שאר המכות. אי־אפשר היה לרדת עד־חקר סבותיה הטבעיות של המכה. מעולם עוד לא ראה איש זבובים אשר כאלה; לא ידע איש שקיימים מיני טפילים אשר כאלה. הם לא נהגו כזבובים. אי־אפשר היה להבריחם. מחוצפים היו בתוקפנוּתם, כאילו ידעו מי שלחם; וכאילו ידעו מפני מה נשלחו, דרשו להם את דם המצרים למזון ומצצוהו בחימה שפוכה. גופות המצרים היו טרף למחטי פיות הזבובים; ובעיני המצרים החלו יצורי הטרף בעלי־הכנף להראות כחיות טרף מכוּנפות, אריות וברדלסים וכיוצא בהם.
המופלא בחרקים, רבוי צורותיהם וצבעיהם, תוקפנוּתם הניצחת, ועל הכל העדרם מארץ גושן וממושבות העבדים העברים, הפילו פחד על עבדי פרעה וירפו את לב פרעה.
פרק חמשה עשר 🔗
דומה היה הדבר כאילו החליט אלוהי ישראל להינקם בפרעה ובדור זה של מצרים על כל הפשעים אשר עשו המצרים לישראל; והאלוהים עוור את עיני פרעה ואת בינתו בלבל, לבל יראה כי האלוהים הוא הוא אשר אסר את המערכה למען עמו ישראל.
פרעה עדיין האמין כי לא אל הוא העורך עליו מלחמה; רק משה הוא. שאיפתו היתה לנהוג את העבדים העבריים ולהוציאם ממצרים ולהיות למושלם במדבר. לתכלית זו הוא עושה שימוש בכל אשר למד מעודו מחרטוּמי מצרים. את יהוה אלוהים בדה מלבו, להפיל בו מורא על פרעה. מטהו, אשר בו עשה את נפלאותיו, לא היה בעצם אלא האל־הנחש המצרי הידוע, שהוא — משה — אסרו בחבלי־קסם בהשבעות שלמד מאמו, עד כי נאלץ האל לעבדו. לא, הוא לא יוותר, אף לא ישקול בדעתו את האפשרוּת שאולי עושה משה בכשפי אלוהי מצרים נגד אלוהי מצרים; אולם עתה ישקול בדעתו אפשרות אחרת: שקנה לו משה סגולות כשפים חדשות מתוך מגע עם אל־מדבר נכרי אשר הוא אלוהי העבדים. זה מקור נפלאותיו; ומן המקור הזה בא לו כחו לחלוש על האל־הנחש. אבל עוד־מעט יבואו אלוהי מצרים להושיע את פרעה. רע אביו, אל־השמש הגדול, ישלח קרנים אדירות לעשות מלחמה עם אלוהי המדבר, והוא יכריענו. הוא יהרוג את האל־הנחש, אשר משה מחזיק בידו, ואז חדל־ישע יהיה משה.
עתה שם פרעה מבטחו רק בזמן, למען תוּתן לאלוהיו שהות לבוא לעזרו.
מן הרגע הראשון שהופיע משה לפניו, וביקש רשות לעבדים העבריים ללכת דרך שלושת ימים אל המדבר לזבוח לאלוהיהם, הבין פרעה כי התואנה היא צעיף לתכלית גדולה מזו. משה מתכוון לנהוג את העבדים ולהוציאם ממצרים למען יוכל להיות מלכם. גם משה לא השלה עצמו באשר לרושם שעשתה התואנה על פרעה. אבל פרעה נמנה וגמר שלא לוותר שום ויתור לעברים; כי על כן יהיה זה אות לכל שאר העבדים בארץ מצרים, ומשטר העבדים יכרע תחתיו. קיימת היתה האפשרות של התמרדות כללית ברחבי ארץ מצרים, ומנוי וגמור היה עם פרעה למנעה בכל מחיר.
לפי שעה, כיון שראה שידו על התחתונה וכדי־סכנה, לא נותר לו אלא להשהות את מהלך הענינים; והוא החל להעמיד פנים כמתמקח עם משה על תנאי הבקשה.
הציע: “יזבחו לאלוהיהם אך לא במדבר. אתן לכם שלושת ימים, חוגו חגכם וזבחו לאלוהיכם — פה בארץ”.
משה נכנס אל המשחק. ענה: “הלא תדע מה יעשו לנו המצרים כאשר יראונו זובחים זבח לאלוהי נכר? דרך שלושת ימים נלך במדבר וזבחנו לאלוהינו, כאשר יאמר אלוהינו”.
פרעה ענה ערמוּמית: “אנוכי אשלח אתכם וזבחתם ליהוה אלוהיכם, במדבר, רק הרחק לא תרחיקו ללכת. העתירו בעדי”.
“הנה אנוכי יוצא מעמך והעתרתי אל יהוה וסר הערוֹב מפרעה, מעבדיו ומעמו מחר. רק אל יוסף פרעה התל לבלתי שלח את העם לזבוח ליהוה”.
“האני, פרעה, לא אעשה כאשר דברתי? איך תדבר כזאת, משה?”
אבל הוא אשר אירע.
דומה היה כאילו ידעו שניהם, משה ופרעה, שלא יעמוד פרעה בדיבורו. אף על פי כן יצא משה מלפני פרעה והעתיר כי ייאסף הערוב. והאלוהים שמע לתפילת משה, והזבובים נעלמו פתע כהופיעם.
שוב הוכבד לב פרעה, כאשר אמר אלוהים מראש.
אז שלח אלוהים את משה אל פרעה להזהירו כי ישלח ידו בבקר, בסוסים ובחמורים אשר בארץ, אפס כי יחמול כל בהמה אשר הותיר פרעה לרשות העבדים העבריים. ולמען יבין פרעה כמו כי אך למצרים לבדם המגפה, ישלחנה ברגע אשר יכריז עליו, ולפתע. וכך היה. אך יצא משה מלפני פרעה מיד הופיעה המגפה בכל מקום בקרב בהמות המצרים.
מיד שלח פרעה לחקור ולדרוש מה המצב בארץ גושן. ומיד ענוהו לאמור כי אין אות לנגע בקרב בהמות העברים.
ובכל זאת לא הוּרך לב פרעה.
המערכה הפכה מרה יותר, עקשנית יותר. בעיני פרעה שוב לא היה זה מאבק בינו לבין משה כי אם מאבק בין אלים, אלוהי ישראל מזה ואלוהי מצרים מזה. ככל שהוּכח לפרעה כי אין משה פועל בלחשי כשפים כי אם בכוח אל לאמיתו, כוח אדיר אשר שליטה לו על הטבע, כן גברה עקשנותו. שוב לא היה נלחם לשליטתו על העבדים; נלחם היה על אלוהיו ועל אלוהותו שלו. ובעיניו כה בלתי־שקולים היו הכוחות במערכה עד שרק אחת תוכל להיות התוצאה הסופית.
מצד אחד עמדה דת מאורגנת, ופרעה בה האדיר באלים; דת בעלת משמעת חמוּרה, מקודשת מכּוח מסורת, מנהגים ופולחן־קודש של מאות בשנים; כהוּנת־פולחן כּבּירה, עם מקדשים אין־מספר שפסליהם הענקיים וטכסיהם מסנוורי־העינים מדכאים את הרוח והוממים אותה; צבא אלים ואלות המחלקים ביניהם את הממשלה על כל מעשה אשר יעשה האדם ועל כל אשר ברשותו — חכמתו, רווחתו, מזונו, מעשי ידיו; אלוהי פריון, אלוהי בריאות, אלוהי חייו, ואלוהי החיים שלאחר־המות. ומעל לכל זאת עמד האל־רע; השמש אשר בשמים, המתגלם בפרעה; פרעה, אדון שתי ארצות מצרים, אשר מלכותו משתרעת על כל חבל נודע אשר באפריקה, בואכה כוש, ועל ארץ־הקדם עד גבול שטח המושב. צבאותיו, אשר להם כלי הנשק האדירים ביותר, עם סוסי־פרא ומרכבות, הכריעו לפניהם את לאומי העולם. ומצרים נמלאה עבדים מכל עם. שחורים ולבנים, העמלים בכל שדותיה ובגניה, רועים את בקרה, בונים את עריה וחרמיה ומקדשיה, עושים בספינותיה.
ומן הצד השני, מי הוא זה העורב את לבו להתגרות בפרעה ובמצרים? עם עבדים קטן, לא־נחשב, אשר אין בידו בלתי אם מסורת־אבות, מאמין באל חי אחד, מטפח תקוה רפה לגאולה. ובשמם מדבר איש שהוא עצמו היה פעם מצרי, שאת חכמתו ותבונת־כפיו קנה לו בתוך המצרים. הוא מדבר בשם אל־מדבר שעד כה לא נודע שמו בקרב אלים ואדם. המצרי הבוגד הזה עדיין לא היה לאל־ידו לפדות את עמו משעבוד לפרעה. עתה הוא עושה שימוש באל־נחש שהפכוֹ למטה להפיל מורא על פרעה במכות מגוחכות של־מה־בכך המגרות את עורם של המצרים. הו, נשוא ישאו המצרים את כל זאת. עד־מהרה תבוא שעתו של פרעה. עוד מעט יתגלה כוחם של אמון, אוסיריס, אל־השמש, חור, האלה איסיס וכל שאר אלוהי מצרים, ונמלאו חלצי פרעה עוז, למגר ולהשמיד את המורד.
הנה כך לא נכנע פרעה, לא שמע לפקודת אלוהי העברים, לא שילח את עמו. לא יהלוך ממנו כי אלוהי עבדיו שׂמוֹ לקלס ואת ראשי כוהניו וגופותיהם כסה פצעים וחבורות עד כי מראה נורא היה להם בבגדות הכהונה אשר להם. פרעה החזיק מעמד.
אז הוסיף אלוהי ישראל והקדיר עוד את פני המערכה. הכין מכה קשה עוד יותר. גדולה מזו, מעל לראשו של פרעה פנה עתה משה אל עם מצרים, להזהירם מפני המכות החדשות המעותדות להם. הוא צווה אותם לאסוף את הבקר והסוסים והחמורים הנותרים מן השדות ולכלאם בדיריהם, כי ברד־אדירים קרוב לרדת על מצרים, והשמיד את כל הנותר במגלה־השדות.
רק כאשר נפתחו ארובות השמים, ובתוך רעם וברק ורצי־אש ירד ברד אשר כמוהו לא נודע עוד במצרים לפנים, כאשר נשמד כל אשר בשדות, כרמים, ערוגוּת ירק, קמה; כאשר נעקרו עצים משורש, וכל אשר לא שתו לבם לאזהרה ויצאו — נהרגו הם ובקרם; רק אז נבהל פרעה שוב, וישלח לקרוא למשה ולאהרן ויתחנן:
“חטאתי הפעם. יהוה הצדיק, ואני ועמי הרשעים. העתירו אל יהוה ורב מהיות קולות־אלוהים וברד; ואשלחה אתכם ולא תוסיפון לעמוד”.
“טוב הדבר”, אמר משה. “כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל יהוה; הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד, למען תדע כי ליהוה הארץ”.
משה יצא. הרעמים חדלו, ולא היה עוד ברד. ושוב כיחש פרעה.
עוד פעם בא משה לפני פרעה והזהירו כי ישלח אלוהים מכת ארבה, אשר יאכל כל עלה וכל ניצן ירוק אשר הותיר הברד. וזאת הפעם נמלאו עבדי פרעה, יועציו ופקידיו, יראה ופחד. הם נקהלו בחדר־הראיון, והתחננו: “שלח את האנשים ועבדו ליהוה אלוהיהם”. ורק אז חזר פרעה ושלח לקרוא למשה ואהרן.
“לכו”, אמר, “עבדו את יהוה אלוהיכם. מי ומי ההולכים?”
“בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך; כי חג יהוה לנו”.
אז שוב נשטף פרעה עברה. כי עתה גלה משה את חפצו — להוציא את העברים מארץ מצרים לעולם.
“יהי כן יהוה עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם”, געש פרעה. “רעה נגד פניכם. לא כן, לכו נא הגברים, ועבדו את יהוה. כי אותה אתם מבקשים”.
ומשה ואהרן גורשו מלפני פרעה.
“נחכה עד בוא הארבה”, אמר משה אל אהרון. “אז ימתקו דבריו”.
וכך היה. בעננים שחורים עלה הארבה, אשר כסו את עין כל ארץ מצרים; הם ירדו על השדות ואכלו את יבולם ברבוא־רבבות פיות. אז שלח פרעה שוב לקרוא למשה ולאהרן, ושוב היה כולו נוחם ותחנונים:
“חטאתי ליהוה אלוהיכם ולכם. ועתה שא־נא חטאתי אך הפעם, והעתירו ליהוה אלוהיכם ויסר מעלי רק את המות הזה”.
משה התפלל לאלוהים, והאלוהים נענה לתפילתו, כתמיד. ופרעה כיחש שוב.
עתה סגרה־ירדה על מצרים עלטה ככפת נחושת כבדה, אשר הסתירה את אור השמש, הירח והכוכבים. פיסת שמים לא נראתה, ובתוך מעטה החנק התנשבו רוחות טעונות אבק וחול. בראשונה חשבו המצרים כי רוח־הקדים היא, אשר תבוא בעונת־שנה זו ובתחילה באמת היתה הרוח כרוח קדים. בכל אשר פנו המצרים שאפו אל קרבם חול ואבק; אבל החול והאבק טחובים היו וסמיכים, כאילו נמלא החלל כולו טיט מעופף. הטיט דבק אל העינים ולא יכול איש ראות את חברו. אבק וחול שאפו המצרים ובלעו. בגריסים נתקעו הפרודות בין השניים והתגנבו אל הפרקים, ואדם ובהמה היו הולכים הלוך ומעוד כה וכה. דחוקים תחת לכפה המחניקה דומים היו כאילו נלכדו בקורים של חשכה, הכבדה עליהם יומם ולילה בלי־הבדל. שוב שלח פרעה לחקור ולדרוש אם עב־רוח־הקדים האיום הזה מעיק על האויר ומכסה את השמים בארץ גושן. לא, בארץ גושן צח האויר ובהיר. וזאת הפעם נכון היה פרעה לתת את הנשים והטף ללכת אל חג יהוה; אולם דרש כי הבּקר ישארו ערובה לשובם מצרימה.
וכה ענה משה:
“גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו ליהוה אלוהינו. וגם מקננו ילך עמנו; לא תשאר פרסה. כי ממנו נקח לעבוד את יהוה אלוהינו; ואנחנו לא נדע מה נעבוד את יהוה עד באנו שמה”.
זה היה העלבון והניאוץ המופלג ביותר שהיה משה יכול להטיח בפני פרעה; לא די שיהיה עליו לשלח את עבדיו, למען יזבחו לאל נכר, אלא שהוא, פרעה, האל־רע בבשרו, יתן להם מקנה לעולות וזבחים לאל נכרי של המון עבדים.
“לך מעלי!” צעק. “השמר לך, אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני תמות”.
“כן דברת”, ענה משה. “לא אוסיף עוד ראות פניך”. ויצא מלפני פרעה.
מן המכות אשר שלח אלוהים על המצרים עד כה זו האחרונה, מכת החושך, עשתה את הרושם העז והמחריד ביותר. אכן, החלו לראות את אצבע אלוהי העברים הנכרי במכות הראשונות הללו אשר הפלו ברור בין גושן לארץ מצרים; פחד האלוהים בא על המצרים, והחלו לכבד את העבדים העבריים. רבים מן המצרים שמעו לאזהרה אשר השמיע משה לפני רדת הברד, נשארו במקום מחסה, והצילו את נפשם ואת בקרם. אבל המכה האחרונה, מכת החושך, עשתה רושם מיוחד על המצרים, שכן פגעה במישרים באלוהיהם־הראש ובקרן פרעה ומרוּתוֹ. עתה דומה היה כי אלוהי העברים החצוף ניצח את אלוהי מצרים בגבולם הם, על אדמתם שלהם. יחשוב אדם מה שיחשוב, יהיו מה שיהיו האלים האחרים, מכל־מקום השמש היה נחלתם המיוחדת של המצרים. אמון־רע היה הגדול באלוהיהם, ופרעה בנו, בשר מבשרו. פרעה היה השמש, הנותן אור וחיים לכל היצורים. קרניו מחממות את הארץ ומפרות אותה. על מלוא תבל הוא מושל בזהרו. כאשר נראה בשמים בקרני הבוקר הראשונות, שמחה הוא מביא לכל יושבי הארץ. בשקיעתו, וכסו חושך ומוות את עין הארץ. וכאן הנה נוּצח האל רע על ידי כוח נעלם! שלושה ימים הליטוֹ אופל; שלושת ימים שעבדו אלוהי העברים וישימו עבד בממלכת אוסיריס, אל הלילה והמות. ודוקה בגושן, דוקה בקרב העבדים העבריים, מפיץ אמון־רע את זיווֹ, ממש כאילו אילצוֹ אלוהי העברים להאיר את ארץ העברים ולהחשיך את ארצו שלו. האין זו ראָיה לכך שעבר אלוהי העברים את גבולות המדבר והוא נמצא עתה במצרים, וכי ידו היא זאת הנטויה על המצרים?
והנה מזמן שהביא משה עמו את בשורת־הפלא של התגלות יהוה לא חדל אהרן מלהגות בתעודת הכוהן אשר לו, ובפולחן ליהוה. תמיד חלם על פולחן כזה, אשר בגדלותו, בהדרו, ובחוקותיו החמורות, המדויקות, בטכסי המסתורים שלו, ועל הכל, בזבחיו ובעתר עוֹלותיו, יתחרה בפולחן מקדשי מצרים. סבור היה שהמוני העבדים העבריים, שאין להם לא אמונה מפורשת גם לא פולחן קבוע, שבעצם אין להם דבר מלבד מסורת עמומה וזכרון מאבותיהם, לא יתכן לעצבם לעם ולסגלם למשמעת הנחוצה בלי פולחן שיחלוש על רוחם בכוח סמליות טמירה אשר תישען על מעמד רב־כוח של כוהנים ומשרתי־בקודש. אבל פולחן ממין זה, שבו הגה אהרן כל ימיו, ואשר לקראתו הכין את עצמו ואת בניו, הצריך צבור שיהיה לאל־ידו לכלכל מעמד כוהנים במידת השפע הראויה. העבדים העבריים שעמד משה לשחררם עניים היו וערומים. איה ימצאו את הזהב, הכסף והשָני לכהונה אשר בה הגה אהרן?
אחרי מכת החושך, כיון שנמלאו המצרים פחד והחלו להחניף לעבדים העבריים, הפיצו אהרן ובניו את הידיעה שהאלוהים רוצה כי ישאלו משכניהם המצרים כל מיני כלי זהב וכסף, אריגי יקר, בדי משי־שָני, מלבושי פאר, להשתמש בהם כאשר ילכו לחג הקרבן. זאת ועוד, נרמז כי רצון יהוה הוא כי יבוֹזו את המצרים.
הרמז נתקבל, והעבדים העבריים ניצלו את הבהלה אשר נפלה על המצרים.
עם מכת החושך חדלו השוטרים המצרים מנגוש בעבדים, בלי־חמדה. לא היה בהם האומץ להמשיך בדרכים הנושנות אף שבאה הפקודה מפרעה, על ידי רמי הפקידים, להכביד עוד יותר את עול העברים. גלוי היה שהם מפחדים מן האנשים האלה, שעתה מגונן עליהם אל המדבר הנורא; והם החלו להתחרות זה בזה בהצהרות ידידות ואהדה.
“רואה אתה, האין זאת, כי לא כמוני כשוטרים האחרים, אשר לא אמרו די במצוות פרעה ותמיד הוסיפו עליהן ויוציאו את נשמת החיים מכם, העברים. תמיד אך טוב רחשתי לכם. כאשר נחלשתם במלאכה, השעיתי עיני. הגידה לי עתה, הלא כן היה?” שאל מצרי את אחד השוטרים העבריים.
ומעמד העברים שוּנה עתה מן הקצה אל הקצה בעיני המצרים. כל זמן שלא היה פטרון לעבדים וקול לא נשמע למענם, משולים היו לעפר הארץ, מרמס־רגל. חשובים היו פחות מבהמת־השדה. פשוט לא עלה בדעת המצרים כי העברי אדם הוא, כי האמהות העבריות בנות־אדם הן, שנפשן מתענה כאשר גוזלים מהן את ילדיהן. ולפתע־פתאום נעשו העברים “שווים”. במאור־פנים הוזמנו אל בתי המצרים; והמצרים דברו מתוך יראת־כבוד על החג הגדול, שעומדים העברים לחוג במדבר, ועל שפעת הבקר והעוף אשר יביאו קרבנות על מזבח אלוהיהם; הם דברו על הטכס הנפלא אשר ילווה, כמובן, את כל זאת, על מחולות הכוהנים, מקהלות המזמרים, על המחזות, המשתים, המלבושים הססגוניים, העדיים המפוארים.
“אבל מניין תאמרו כי נשיג את כל הדברים האלה? עד הנה עבדנו לכם, אם גם מעולם לא היינו עבדים באמת, רק את עור בשרנו הותיר לנו פרעה — ואף בו טבועים אותות אכזריותו”.
זו פעם ראשונה יכלו עתה העברים, כאשר נגשו בעוצר־נשימה, כביכול, לראות את עושר מצרים ואת המותרות שהמעמדות העליונים שקועים בהם: את גניהם ובוסתניהם, בארותיהם ומקוי־המים המלאכותיים שלהם, המלאים עופות; את בתיהם אשר להם תקרות הארז, מצוירות ומקושטות; את כורסותיהם וערשותיהם, המשובצות שן; את שמיכות התולע והמשי־הרקום אשר להם; את כליהם, את אגניהם וכדיהם ואגרטליהם. את קערותיהם וגביעיהם מעשה זהב טהור; ואת נשיהם, עדויות עדיים אין־מספר, נזמים ועגילים, אצעדות וטבעות, אבני־חן מתנוצצות, שלמות בד זהב; ואת השפחות העובדות אותן, סכות אותן, מנופפות עליהן במניפות, מגישות בשמים ופרחים אל נחיריהן.
קנאה טבעית נעוֹרה בלבות העברים. יתר על כן, מי צבר למצרים את האוצרות האלה אם לא הם, העבדים? כלום לא עמלו מבוקר עד ליל בשדות, גבותיהם נשברים תחת השמש היוקדת, בעוד המצרים סרוחים על ערשות שן? כלום לא נאסרו כבהמות־משא אל מכונות הדייש והעגלות אשר למצרים? כלום לא נשי העברים הן אשר טוו וארגו את הבדים העוטים את הגופות המטופחים הדר אשר לנשי מצרים? מי ברא את כל השפעה הזאת, המצרים או העברים?
היטב למדי ידעו כי את משה שלח אליהם אלוהי ישראל להוציאם מארץ מצרים לבל ישובו עוד לעולם. זקני ישראל הגידו זאת, השוטרים חזרו על זאת. ובאמת מתכוננים היו לליל השחרור הגדול, הארוך, כאשר הזהירם משה. דוקה מטעם זה סבורים היו כי לא יוכלו לצאת את מצרים בידים ריקות לאחר שנות עבדוּת כה רבות; מטעם זה רצו לקחת עמהם אל הנעלם אשר לפניהם את העושר המגיע להם בזכות.
אבל לא היו חזקים די קחתוֹ בזרוע. פרעה עדיין לא נכנע; והמאורע הגדול אשר ניבא לו משה לא בא עדיין. עדיין שררו הסדר והמשמעת אשר למצרים: הצבא הקיף עדיין את עיר־הממלכה הגדולה של פרעה; השוטרים המצריים עדיין הקיפו הקפותיהם, ובידם השבטים טעוני הנחושת. הנה כי כן לא באה האלימות בחשבון. אבל היו דרכים לנצל את חרדתם הגוברת של המצרים.
“יבוֹש בי אלוהי”, אמר דן בן יוסף, משבט דן, אל בעליו האציל, סרנאַנפוּס, אשר לו שימש צובע־בדים ואריגי־צמר. “הנה אבוא לפניו ואין עמי בלתי אם אזור־חלצי. ואשתי ערומה כמותי. הן תחטא לאלוהי אם ככה תשלחני לעבדו במדבר. כי ישאלני: מי אדוניך? ועניתיו: סרנאפוס רם־המעלה. ושב ושאלני: השילם לך שכר עמלך? ועניתיו: הנה־זה תראה, אלוהי, כעבד עבדתיו, ומלבד עוגות שחורות ושֵׁכר חמוץ לא קבלתי ממנו כל מאומה. ושאלני אז: הבּבּלוֹאים האלה שלחך לעבדני? האם לא נתן לך אף שלמה לכסות את ערותך? והשלח את אשתך באין נזם, באין צמיד, באין ענק לצווארה? ואתה ידעת, אדוני, כי אל זועם אלוהי; פגע אחר פגע שילח בך. לא אדע מה יעשה. אולי לא ירבו עוד עדריך; אולי העוף אשר אתך יחלה ומת; ואולי יינקם ממך ומילדיך. אין דבר אשר לא יוכל עשותו. ראה, חבר ורע הנני לך, ולהזהירך באתי”.
“ומה חפצך כי אעשה?”
“כותנות־פסים כה הדורות לך. השאילני מהן לימי לכתי אל אלוהי. גם תוכל להשאילני זוג עגילים, ענק, אף גם את מעיל המשי אשר לאשתך לכסות בו את ערות אשתי. והזכרתי את שמך לטוב לפני אלוהי, וברכך”.
וכאשר קבל דן בן יוסף את הדברים אשר בקש מסרנאפוס אדונו, נתנו לו ברוב אנחה וגניחה, ובאזהרות רבות כי שוּמה עליו להחזירם במצב טוב, בלי נגרע דבר; וכאשר רשם הסופר את כל הדברים בקפדה על גליון גומא, עדיין עמד העבד, או העבד לשעבר, על עמדו וידו מושטת.
“ומה בדבר מעט שמן לסוּך? עדיין גווי שותת זיעה מיגיעי. הן לא תחפץ כי יקצוף אלוהי על ריח באוֹש העולם מגופותינו אל נחיריו”.
וכאשר קבל דן בן יוסף את גביש הבושם, אשר נשאו המצרים על ראשיהם, למען ימס ונטף על גופיהם, חזר פנה אל אדונו:
“הלא חשבת על כבשה, עגל, פר עוּל־ימים, צמד ברווזים ואווזים? הן לא תחפץ כי ריקם אראה לפני אלוהי ושלח עקרבים אל ביתך. הלא תזכור את הצפרדעים?”
וכאשר עשה דן בן יוסף לסרנאפוס אדונו עשו דן ויוסף ועוזיאל אחרים לאדוניהם.
אך לא ארכו הימים ולא אמרו עוד די במתנות הראשונות. כאשר ראו ברבות פחד המצרים נסערו העבדים העבריים יותר ויותר; רגשי הטינה אשר כבשו בלבותיהם משך דורות העבדות ניצתו בהם. יחד עם העבדים מבני שאר עמים, כושים ובני אפריקה ואנשים מארצות כנען, באו חבורות־חבורות לתוך רעמסס, הבקיעו דרכם אל הבתים והארמנות העשירים, ו“שאלו” את אשר בם. וילוני משי קרעו מן הקירות ומעטים מן הדלתות; אספו כלי זהב וכסף, כדים, אגלים, קערות וגביעים. את ראשיהם פיארו בפרחי לוטוס, אשר לקחום מנערות הלוטוס; את גופיהם המיוזעים טבלו בבשמים ובדהנים; מעל גופות הנשים המצריות חטפו את הענקים, הצמידים, הטבעות והחגורות אשר להן לנשותיהן, לקחתם עמהן לחג האלוהים. ופה ושם כבר היה עבד נראה צועד גאון ופרח לוטוס נעוץ מאחרי אזנו, טבעת זהב בין שיניו, שלמת משי תפורה הדר מוטלת על גוו הערום. היו שנשאו ונטלו על גביהם כסאות גדולים משובצים שן, או ערשים מחוטבות לנוי ועדויות זהב; אחרים נהגו צאן ופרים להקריב במדבר.
קורח ומרעיו באו לפני משה ובפיהם הידיעה המחרידה כי שוב אין להשתלט על העם; הם תוקפים את בתי המצרים ובוזזים על ימין ועל שמאל.
משה החריש; אחר הרהר ואמר: “שובו אלי עוד מעט קט, ואורכם”.
במאזני הצדק החתומים בלבבו שקל את מעשי העברים. הוא התאמץ לראות את משפט המצרים ככל אשר ראה את משפט אחיו. אחראי הוא לעברים ולמעשיהם. ברי כי מנוגד הדבר לרצון האלוהים, שהעם אשר נבחר להיות מופת לכל העמים יעשה עוול על סף הגאולה ממש. חייבת הביזה לחדול; אבל שאילת דברים מן המצרים מוצדקת היא. מאות בשנים עמלו העבדים האלה למצרים. המצרים ניצלום; הם ניצלום כאילו עמלם, זיעתם וחייהם אין להם שום ערך. ומשה שמע בלבו את קול אלוהיו, קול הצדק.
אחר כך, כשחזרו קורח ורעיו, אמר אליהם:
“לא, קורח, לא שודדים הם בני ישראל; רק את מצות האלוהים הם ממלאים. כי כה אמר אלי אלוהים: דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב; וניצלו את מצרים על אשר דכאום, ועל מרי־העמל אשר עמלו להם”.
פרק ששה עשר 🔗
בחדר־היחיד אשר לו שכב פרעה סרוח על ערשו, ולפניו נצב “ידיד פרעה”, מפסתא האדיר מושל רעמסס, בבגדי משרתו, ונשר־הזהב פרוש־הכנפים על חזהו ובידו המניפה הקטנה אשר היא אות ה“ידידות”. לצד מפסתא עמד הכוהן הגדול אשר לאמון־רע, פיאה נכריה על ראשו הגלוח, ותלתליה יורדים כתלתלי חנוט על הכתפיים.
סמוך אל הערש, על שרפרף קטן, ישב בכור פרעה, יורש־העצר.
פרעה הזקין הרבה. כל תבונת חכמי־התמרוקים האשורים שלו לא עצרה כוח להסתיר את הקמטים העמוקים שחרשה ענות המכות בפניו הרכים.
יורש העצר, שכבר היה גבר בשנות השלושים, נראה כנער בן שמונה־עשרה, בפניו החלקים, הסגלגלים. ראשו גלוח היה כולו, מלבד באמצע, מקום שצמח שערו מלוא ארכו והיה קלוע למחלפה אחת, היורדת על לחייו.
יד פרעה נחה ברוֹך על ראש בנו, והבן הקריב פרח לוטוס אל נחירי אביו. זה היה ביטוי של יראת־כבוד ואהבה. יורש העצר כבר היה נחשב בן־רע, חלק מן האלהות. הוא לווה את אביו בכל טכס, דמות רשמית נוקשה וקפואה. פה, בחדר־היחיד אשר לאביו, נראה ביניהם יחס של קרבה עדינה והדוקה.
על אף בגדוֹת המושל והכוהן הגדול, לא היה הראיון רשמי. בעצם היה בבחינת מועצה חשאית על מצב הארץ. המושל והכוהן הגדול היו מוסרים לפרעה דין־וחשבון בדבר השפעת מכת החושך על המצרים.
נתחוללה כמין מהפכה. העבדים בני כל העמים מתקוממים על אדוניהם; חבורות־חבורות משוטטות כה וכה ובוזזות בז; וגם הם קוראים כי “שואלים” הם בגדים ועדיים לקחתם לחג הגדול אשר לאלוהיהם.
"ניעצך, המלך הגדול, כי תאות לאשר משה דורש מעמך. שלח את העבדים העבריים — שלחם, וככל אשר תקדים כן ייטב, לחוג את חגם במדבר, בטרם תאחר המועד. כי השלטון על כל העבדים נשמט מידינו והולך. שוטרינו נפחדים ולא ינגושו. אף על חיל־המצב ברעמסס נפל מורא — ולא נדבר על התושבים כולם. המה החלו להאמין כי האלים נלחמים נגדנו, לא עמנו. בכל מקום ידברו עתה על משה לאמור כי הוא התגלמות חוֹר ואמרו כי חור עושה את הנפלאות האלו לו.
אין כוח בנו כנגד האמונה הזאת", סיים המושל.
פרעה החויר מכעס. אסף ידו מעל ראש בנו; בידו השניה הדף מלפניו את פרח הלוטוס.
“ואלה דברי ‘ידידי פרעה’, הכוהן הגדול ומושל רעמסס! זאת העצה אשר הם מביאים לפרעה — כי אכנע למר באויבי, אלוהי העברים. לא! לא בכניעה נינצל מן הפרעות אשר הביא הבוגד הנכרי על ממלכתנו. כיום משה הוא המדבר על לב המצרים לאמור כי הוא חוֹר; מחר יקום איזה עבד אחר מן הכנענים, או האמורים או הלוּבים ועשה בכשפים ודבר על לב מצרים לאמור כי בו התגלם אוסיריס, או אל מאלוהי המדבר, ההרים,השדות, הימים. לא! אין אלוהים אחרים מלבד אלוהי מצרים; ואמון־רע הוא אל כל האלים, ואנוכי בנו, בשר מבשרו, דם מדמו. ובני יורשי בשר הוא מבשרי, דם מדמי. ואנחנו אלוהי המצרים, לא אלוהי עבדים. לא! לא בויתור נכניע את העבדים כי אם בחרב ובחנית, בשוט ובמגלב. הביאו לרעמסס את מצב הכושים החונה במדבר. שמות אלים לא ידעו, ישימו חל מרכבות־מלחמה סביב גושן. שלחו את מצב הכושים אשר לי אל תוך ארץ גושן, אמרתי. ירוצו בפטישיהם את גולגלות כל האנשים, הנשים והטף בארץ גושן, ושלחו אש בסוכותם ובאהליהם. ואם ישרוד להם שריד ונסו מן העיר הבוערה, ורמסום המרכבות; ולא יישאר זכר לעבדים העבריים והיו לאות ולמופת לכל העבדים האחרים. רק זה הדרך לדכא את המרד אשר הפיח משה. יוקחו־נא משה ואהרן והוכו עד־מות במטות שוטרי העבדים העבריים. ישולחו כל שבט לוי אסורים באזיקים אל מכרות הנחושת אשר בסיני, כאשר הזהרתי את משה כי אעשה אם עוד פעם ישוב להראות לפני”.
פרעה לא כלה לדבר, וקצף חמתו עוד היה על שפתיו, והנה נשמע שאון המולה גדולה בכל הארמון. דלת חדרו של פרעה הוטחה לרווחה בידי שומרים נבהלים ששמטו את חניתותיהם; הם נפלו ארצה ומלמלו:
“משה, מטהו בידו, והוא נכנס אל הארמון!”
פרעה ניתר מעל ערשו, משל כאילו הכישוֹ נחש, ובזעם מהול באימה צווח:
“איך מלאָכם לבכם לתתו להכנס? הלא ציויתיכם לגרשו מן הסף?”
“מטהו יורק אש, בן־רע. נחשים אשר מאה ראשים להם יוצאים ממטהו, ומפיהם תז להבה. יראים אנחנו!”
בעצם הרגע ההוא עבר משה את הסף, מטהו מורם, נכנס אל החדר, ובהתיצבו רם ונישא על פרעה, שהדם סר מפניו, דיבר לאמור:
“דע כי זאת הפעם לא אלוהים שלחני אליך. זאת הפעם אני־אני בא אליך להזהירך. עד כה הכּך אלוהים רק באשר לך, את יבולך השמיד ואת בקרך הרג. ואתה לא שמעת למצוותו. אך הפעם, זאת הפעם האחרונה, חיי אנשים יכה. על כן לא שתי לבי לדברך אשר אמרת ליראני בו, כי תהרגני אם אשוב עוד להראות לפניך; ואנוכי סרתי מדברי אשר אמרתי; כי בנפשות אדם הוא. שמעני אפוא, כה אמר אלוהים: ‘כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים. ומת כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הריחיים, וכל בכור בהמה. והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים, אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף. ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, למאיש ועד בהמה, למען תדעון אשר יפלה יהוה בין מצרים ובין ישראל’. כה דבר יהוה. וכל אלה, עבדיך”, אמר משה, והוא מורה על נושאי המשרה ועל השומרים הנבעתים, “יכרעו ליהוה ויפצירו בעמו ואמרו אלי: ‘צא אתה וכל העם אשר ברגליך’. ואחרי כן נצא”.
שעה ארוכה היתה דומיה, עד התאושש פרעה. תחילה אמר להרים ידו ולהוציא את הפקודה לאסור את משה. לא יצאה הפקודה מבין שפתיו. לא די שברי היה לו כי השומרים לא יזוזו ממקומם, מפחד המטה אשר ביד משה; אלא שגם חש חולשה רבה בו עצמו. דבר־מה היה על רצונו, דבר־מה משתק, כל־אימת שהופיע משה לפניו, סר כוחו מעליו, משל כאילו משה הוא אדונו ואלוהיו. הנה כך, מהיותו חלש, נזקק פרעה למכשיר החלשים, ודבּר לא על כוח ותוקף אלא על צדק ורחמים:
“וזה האלוהים אשר בו המירות אל אלוהי מצרים? איה הצדק אשר לא תחדל מדבר עליו, אם נכון הוא להרוג את הבנים בעוון אבותיהם? ואיה רחמיו?”
“והפרעה הוא זה המדבר? פרעה אשר הרג את בני הנשים העבריות? האתה הוא, אשר בפקודותיך נגזלו עוללים ויונקים מעל שדי אמותיהם וישחטו למען תרחץ בדמם? אתה, אשר בפקודותיך נרמסו עצמות צעיר וזקן בטיט, לחזק את הלבנים אשר למסכנותיך? האתה תדבר על צדק ורחמים?”
“אבל המצרים במה אשמו? על מה ייענשו? למה יהרוג אלוהיך כל בכור?”
“כל ארץ מצרים נגועה ונשחתת בחטא; שאת ממארת אחת היא ארץ מצרים על פני האדמה. שנה־שנה ודור־דור הביטו המצרים מנגד בעוד השוטרים מכים בשוט ובמגלב נער וזקן, חלש גם רפה, אשר לא יכלו עוד לעבוד; הביטו מנגד בעוד גופות הנופלים ביגיעם נלושות בטיט. הביטו מנגד ויחרישו. חיי כל איש מבני ישראל היו ביד כל אחד מכם. ותאסר אותם אל מעניתכם, אל עגלותיכם, עד צאת נשמתם מגוום ולא היו עוד. רק אתם בני־אדם תיחשבו בעיניכם; אתם לבדכם בני אלוהיכם, אשר בראו את העולם רק למענכם. וכל זולתכם בהמות־משא המה לכם. כל אחד בכם, פרעה היה לעבדיו. אדמת מצרים רווּיה מדם קרבנותיכם, מזיעת העמלים, ומדם האמהות. יום חשבון הנה זה בא, יום נקם לאלוהי ישראל במצרים”.
“האתה תדבר כן, משה, אתה אשר אחותי הנסיכה משתה אותך מן המים להיותך לה לבן? אם היתה לך. גם היא הבכירה בין בני אביה, התמות גם היא? הבזאת תודה לה?”
"העתרתי לאלוהי, ואלוהי לקחה לו לבת. ‘ושמה בתיה, בתי’, אמר אלוהי ישראל. וחלקה עם ישראל יהיה ולא עם מצרים. לא ייגרע משערת ראשה, וחיתה בזכרון עמי, קרן האהבה והחמלה היחידה בארץ מצרים השחורה והאכזרית. במספר אמהות ישראל תימנה' ".
ומשה יצא מעל פרעה בכעס. ובלכתו שמע בלבבו את קול האלוהים: “לא ישמע אליכם פרעה, למען רבות מופתי בארץ מצרים”. וכך עשה האלוהים. גם לאזהרה האחרונה אשר הזהיר משה את פרעה לא נכנע הלז; לא שילח את בני ישראל; ולא זז ממזימותיו להביא עליהם אבדן גמור.
בלילה ההוא חזיון חזה משה בדבר ההכנות האחרונות לליל השחרור הגדול.
למחרת בבוקר קרא לאספת זקני ישראל.
שוב לא היה זה חבר האנשים שנודע בשם זה לפנים. קודם זמן־מה כאשר עוד חזקה יד פרעה על העם, הרחיב משה את בסיסה של מועצת הזקנים, שלא תכלול אך ורק אנשים משבט לוי ומן הנציגים הרשמיים של העבדים. הוא נתן נציגות לכל השבטים. תחילה בחר כל שבט את זקניו, אחר בחרו אלה מתוכם את נציגיהם בקרב זקני־ישראל.
משה האיש הענו, שראה עצמו הקטן בבני ישראל, נקי היה מכל רגש נקם והקפיד ביותר להישמר מכל מעשה שיהפכהו לרודן השבטים. עד־מהרה מחה מזכרונו מה שעשו קורח, או דתן ואבירם, בהתנגדותם לו. הואיל ובטוח היה בנאמנותם לעברים, כמו שגלוה בהגנה האמיצה שהגנו לימים על העבדים, סבור היה כי הם האנשים הראויים להחדיר בהמוני בני ישראל את חוקות אלוהי ישראל. לא די שאישר את מעמדם הקודם אלא גם הרחיב את תוקף סמכותם. הוא כלל אותם בגוף החדש של זקני ישראל ונועץ בהם בדבר הסידורים המעשיים לקראת היציאה הגדולה, שסבורים היו כולם כי קרובה היא לבוא. הוא הוסיף על מספר הזקנים גם את חוּר, בעל אחותו מרים, וצעיר אחד, כמעט נער, שמצא חן בעיניו, יהושע בן־נון משבט בנימין.
וכך היו בתוך קהל זקני־ישראל פנים חדשות; היו בהם צעירים, מלאי מרץ ורצון לדרור, נכונים לכל קרבן, ומפועמים אמונה עמוקה באלוהי ישראל ובמשה שליחו.
לאספת הזקנים מסר משה את מצות האלוהים, כאשר ניתנה לו ולאהרן:
“בליל הארבעה־עשר בחודש יעבור אלוהים לנגוף את מצרים. על כן יעשו להם בני ישראל אותות על בתיהם בכל אשר יהיו. ולקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית. ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוֹף ואל שתי המזוּזות מן הדם אשר בסף, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר. ועבר יהוה לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח יהוה על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף. ושמרתם את הדבר הזה לחוק עד עולם. והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם? ואמרתם: זבח פסח הוא ליהוה אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל”.
זאת היתה המצוה הראשונה שהביא משה אל העברים בשם אלוהים — מצות החג לזכרון היציאה מעבדוּת לחרוּת. חג היה זה לא להם בלבד כי אם גם לבניהם ולבני בניהם, לכל הדורות עד עולם, זכר לחרות. והעם השתחוו ועבדו לאל הנעלם, אשר את מצוותו שמעו בפעם הראשונה מפי משה.
יקהת משטר העבדים התפוררה לרסיסים, והנוגשׂים העבריים לשעבר יכלו עתה להוציא לפועל בלי עיכּוב את הוראות הזקנים. מכל מקומות עבודתם ברעמסס ובפיתום באו העברים אל כפרי מולדתם בארץ גושן. הנה כך קוּבצו יחד בני משפחות שנפזרו; אח באח פגש, והורים וילדים שבוּ־התאחדוּ. לא ירא עוד איש להוציא את הטף בגלוי, כי לא ערב איש מצרי את לבו לקרב עתה אל מושבות בני ישראל.
הכל ידעו כי זה ליל הגאולה; בלילה הזה יוציאם האלוהים לעולם מארץ מצרים. אשר על כן אספו את כל נכסיהם צריכים היו לעמוס צרורות על גביהם וצריכים היו לטעון צרורות על גבי חמורים. היו להם החפצים אשר “שאלו” מן המצרים, ועתה הציגום בגלוי. כבשים היו להם, עזים, מקנה, כלוּבי עופות, כדי דבש ושמן, סלי פרות, שקי קמח.
כל אותו יום הארבעה־עשר בחודש היתה התרוצצות והמולה כהמולת כוורת בתוך אהלי העברים. המצרים התבוננו אל ההכנות ממרחק, ולא העז איש להמחוֹת בידם.
פרעה לא היה סיפק בידו להביא את חיל־המצב הכּושי מן המדבר, וחיל־המצב המצרי החונה ברעמסס נוּגע בּבּהלה הכללית; הוא התירא ממטה משה יותר מאשר מפּני איוּמי פרעה; ופרעה חשש להעמיד את סמכותו ותקפו במבחן החותך.
שוטרי העבדים המצריים מכּבר נטשו את מעמדיהם ונסתרו. ובני ישראל עסקו בהכנותיהם מתוך חרות גמורה, בּהוציאם אל הפוֹעל את כל הפקודות אשר נתן משה בשם האלוהים. במרוצת היום טבח כל בית אב את צאנו ובאגוּדת אזוב משח את המבוא לאהלוֹ או לסוּכּתוֹ. אש הובערה מחוץ למבוא, והכבשׂ נצלה תוּמם. ברדת הערב נסגרו הישראלים במושבותיהם ואכלו בחפזה, כי בכל רגע עשוי היה לבוא השחרור.
לשו את הקמח במים ועשׂוהו מצות, הואיל ולא היתה שהות בידם לאפות לחם. חגורי חלציים, צרוֹרוֹתיהם על מקלות, עמדו, נכונים לעשות את אשר יצווה אותם משה, והמתינו לאשר יארע.
זמן־מה לא אירע דבר. הלילה היה ככל ליל אביב אחר. לא ראו את הכוכבים שהם מפיצים נוגה יותר מכפי הרגיל, משל כאילו פוֹארוּ השמים במיוחד לקראת חג השחרור. התיראו לצאת ממושבותיהם, ואפילו להציץ החוצה. רק שמעו את קרקור הצפרדעים, לחש החרקים, את המית טווית הבריאה, משב הצמיחה, אוושת כּפוֹת התמרים בפוּח בהם הרוּח. אחר ירדה פתאום דומיה גמורה, משל כאילו חדל כל היקום מניע ועמד מוחיל למשהו בעוֹצר־נשימה. הדממה נסכה אימה בלבות העם. פנים החוירו. הטף נקהלו סביב האמהות, הגברים עמדו בחבורה, איש איש ומטהו בידו, והמתינו במתיחות.
פתאם שמעו מעל לראשיהם שריקת רוחות, משל כאילו צפור־ענקים עוברת; חשו בפעימות שהפעימו כנפי האדירים את האויר. הדי אותה רגשה עצומה התגלגלו בחלל שעה ארוכה לאחר שחלף הגוף שאינו נראה, אחר שככו. שוב היתה דממה, ודוֹמה היה כאילו הפך הלילה אבן. ואז שמעו, או מוּטב לומר – תפסו בכל חושיהם, המולה אשר כמוה לא העלו מעודם על דמיונם. דומה היה כאילו רבּוא־רבבות צבאים מקפצים מעל לאהלים, ומשב יעברם היה כסערה מחרידה. באימה גמורה צנחו הגברים והנשים לארץ, מדמים כי לא רק מושבותיהם אלא גם כפת־השמים כולה תיעקר ותיסחף. אחר שוב באה הדומיה הנוראה.
באותה מצולת־שקט אין־תכלה נולד קול. ובראשונה לא יכלו להבחין בטבעו, אם מגרון אדם יצא, או מגרון חיה. ממרחק גדול בא הקול ויקרב הלוך וקרוב, וכאשר בא עדיהם כמעט הבחינו כי זו קריאת יצוּר אנוֹש. ובתחילה היתה הקריאה קריאת קול יחיד, אבל עד־מהרה חבר אליה קול שני, ושלישי. עד אשר גאתה־עלתה ממאה עברים. כארנבות מבוהלוֹת, כצפרים נפחדות, התעופפו הקולות לכאן ולכאן; או כלשונות־אש בשריפת־יער, אשר הרוח המרקדת תשׂאֶן לכל עבר חליפות. ככה הוקפה ארץ גושן תבערת קולות.
הצווחה נמשכה כל הלילה. וכל הלילה כולו, מן היום הארבעה־עשר עד החמישה־עשר בחודש האביב, הוא חודש ניסן, כל הלילה ההוא היתה משפחת נחשון בן עמינדב משבט יהודה (אשר באהלה היתה אז נשמת כותב הדברים האלה, כי בן הוא למשפחה ההיא) נאספת כולה. מטותיהם בידיהם, סנדליהם לרגליהם, חגורות למתניהם, המתינו גבר ואשה, צעיר וזקן, לאחרית־דבר. הם לא ידעו את פשר צווחת־האימים בלילה ואת פשר הקול הרחוק של רבבות צעדים אשר לוּוה אותה עת רבּה. לרגעים כמו פחדו כי המצרים נאספים לעשות נקמה נוראה בבני־ישראל. נאסר עליהם לעזוב את מושבותיהם; הם לא ההינו להציץ החוצה; הנה כך נשארו כל הלילה על המשמר, מיטלטלים בין חליפות תקוה ופחד.
כאשר נצתה13 קרן השמש הראשונה באוֹפק, הכּתה יד על מבוא בתיהם, וקול קרא לאמור:
“צאו! גאלכם אלוהי ישראל”.
לא היתה להם שהות ליפול איש על צווארי רעהו משמחה על התמלא ההבטחה; כי אך יצאו מאהליהם ומסוכּותיהם והנה מחנה מצרים, אשר בתוכם הכירו בני משפחת נחשון בן עמינדב את נוגשׂם־לשעבר ואת הסופר אשר חישב את מתכּוֹנת לבניהם, פרצו אל בין האהלים. הפנים היו פני אנשים אשר בכו כל הלילה; שׂערם היה פרוּע, ואותות דמים היו על גופיהם, אשר התוו בבשרם ביגונם. בידים פשוטות, לא מחימה, לא בעלבונות, כמנהגם בימים עברו, כי אם בענוה, כמתחננים, עיניהם אומרות מספּד, קראו:
“לכו, זכרו את אלוהיכם, ולכו מיד!”
הם סייעו להעמיס על כתפי בני יהודה מבית בן־נחשון את צרורות כלי הבית וכלי הזהב והכסף אשר להם; לא הניחו לנשים להוציא את בצקן וליבש את עוגות המצות בשמש; כי חזרו ועטפון בבדי יקר וגיכּבין על השוורים. והיו מוסיפים וקוראים:
“לכו, זכרו את אלוהיכם, ולכו מיד!”
“בן מרנפחת, יורשו, ילוּד השמש, נמצא מת במיטתו”.
“לכו! לכו!”
בני משפחת בן־נחשון הספיקו בדוחק לאסוף את קניניהם, לתוּר אחר צאנם ובקרם, לאסוף את ילדיהם. קינות המצרים ותפילותיהם האיצו בם, ויעזבו את סוכּתם.
כאשר יצאו החוצה ראו שפעת אנשים, נשים וטף מכל מושבות בני ישראל, מכל פינות המחנה וסמטוֹתיו. הגברים היו עמוסים קניניהם, וכה רב היה מספר כדי הזהב והגביעים, הקערות והאגנים, אשר נוצצו בשמש, כה רב היה מספר כסאות השן וערשׂי השן, המסכּים ושמלות היקר, עד שדוֹמה היה כאילו לוּקח כל עוֹשר מצרים.
זמן־מה לא היה יוצא מגושן ולא היה בא אליה. השבילים נמלאו מפה אל פה גברים ונשים עמוּסי עוֹמס, ועמם עדרי צאן, עדרי בקר וחמורים. ענני אבק נישאו מרגלי ההולכים ובהמותיהם, מתוך עבי העננים עלה מזמור, גאון־תרוּעות־שמחה.
עוד ההמון פוסע לאטו ומספרו הלך הלוֹך וגדל. עולי־רגל שפעו אל תוכו מכּל עבר; לא מגושן לבדה, כי גם מגליל רעמסס הסמוּך. רבּים מהם ערומים היו, וכולם נשאו את טוּב ביתם, ועופות בידיהם. מי החדשים הללו שמקרוב־באו, על מי הם נמנים, לא ידע איש. היו בהם גברים ונשים שהכּרת־פניהם ענתה בם כי מארצות־הקדם מוֹצאם, היו בהם עבדים כושים וכותנות־פסים על מערומיהם. הם נהגו בקר לפניהם.
מספרי הבאים מקרוב גדלוּ ועצמוּ. דומה היה כאילו כל עבדי מצרים יוצאים את הארץ, חוֹברים עם בני ישראל. ולא ידע איש אנה פני ההמון. אבל הכל ידעו כי משה ואהרן בראש המחנה, והכל הלכו אחריהם.
פרק שבעה עשר 🔗
כיון שיצאו בני ישראל מארץ גושן והיו על שפת המדבר שבו משה ואהרן והודיעו, בשם האלוהים, כי ליל הגאולה יהיה ליל־זיכרון לבני ישראל לדורותּם; והם חזרו ושיננו איך יוּחג החג, וגם הגידו איך ייזבח השׂה, ובארוּ מי מותר לאכול מן הזבח ומי אסור. והחג אמוּר להיות חזרה על מעשה הגאולה, בכל שנה מן השנים והדורות העתידים לבוא.
עתה התברר עד־מהרה כי על מאות אלפי העברים אשר עלו ממצרים (בעלי הרשוּמות המצריים, שכתבו תחת לחץ של שלטון עריצוּת, נמנעו מלהזכיר את יציאת־מצרים בחינת תבוסה לפרעה) נספחו הרבה עבדים שאינם עברים. הם ניצלו את הבהלה והמהומה אשר בכל והתערבו בקהל העברים. היו בהם בני כּוּש, בני כנען, ושאר אנשים מבני עמי־הקדם. ומיד צפה השאלה איך לנהוג בהם. כלום ייחשבו על העברים, או שמא ייחשבו מלווים שאין להם חלק בגאולה ואינם יכולים להיכּלל במשפחות ישראל לעת החג הגדול? הובאה השאלה לפני משה, שהוציא פקודה בשם האלוהים:
“אשר הלך עמנו, ממנו הוא. תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם”.
משה עצמו ברור היה לו מה תכניותיו ומה חפצו. כאשר מסר לפרעה את האזהרות האחרונות כבר גלה כי אין ענינו רק להוציא את העברים דרך שלושת ימים אל המדבר: כוונתו היתה לנהוג ולהוציא את בני ישראל מעבדוּתם אל הארץ אשר הוּבטחה לאברהם אביהם. יעברו את המדבר ויכבשו את הארץ. אבל התכלית האחרונה נעלה היתה הרבה יותר מכך. העבדים־לשעבר לא די שיהיו לעם אשר יכבוש לו ארץ: שׂוּמה עליהם להיות עם קדוש, עם־סגולה, עם אשר בחיי מוּסרוֹ יהיה למופת לכל עמי תבל, עם־התורה אשר בצדקתוֹ יתבטא רצונו של האל החי האחד.
למילוי התכלית הזאת הנעלה היה עליו להביא את העם הזה לסיני, מקום שהתגלה אליו האלוהים וגלה לו את תעוּדתו. שם יקבלו עליהם את מצוות האלוהים וחוקותיו. שם יוּלדו מחדש, יוּלדו בחוק האלוהים ובחרוּתם החדשה. מה ליל הפסח הביא להם את חרות הגוף, ככה הר־סיני עתיד להביא להם את חרות הרוח.
אם יש בדעתם לשוב ולחנך את העם,לגמלו מעבדוּת ולחנכו לחרוּת, לא יוכל להוליכם בדרך הקצרה ארצה כנען, לאורך החוף דרך ארץ פלשתים. בני ישראל עתה־זה נחלצו מעבדוּת; בהתנגשות הראשונה עם הפלשתים יהפכו עורף וינוסו בחזרה מצרימה. תחילה עליהם לעבור בביצות ים־סוף, כמו שעשה הוא עצמו; עליהם להכנס למדבר צין — רק שם ישתחררו כּליל מעול מצרים — ולעבור את חצי־האי סיני ואל הרי סיני, בין שתי הזרועות אשר לים האדום.
מנסיונותיו שלו ידע משה מה־מסוּכּן יהיה המעבר בים־סוף, מקום שבעבי האזוב וקני־החזרן נסתרים עומקי בּצה בוֹגדניים רבים־מספור, בהם ישקעו אדם ובהמה ולא יימצאו עוד לעולם. הוא נהג את העם לאורך הבצה אל עיר־הנוה סוּכּות, לא־הרחק מפיתום עיר־המסכנות הקודמת, אשר בנו העברים לפרעה. היטב ידע כי עדיין הוא בצל עצמת פרעה, אשר יוכלו חילותיו להדביקו בלי קוֹשי. רק בכוח נס שיעשה האלוהים יוכל להעביר את העם הזה ועדריו בטח בדרך ים־סוף. איך יתרחש הנס לא ידע; אבל אמונה היתה בו כי בהגיע הרגע יראהו האלוהים את הדרך.
העברים, או הישראלים, כמו שקרא להם משה, היה להם בינתיים אוכל די־צרכם. בשמש החמה אפו את עוגות־המצות אשר נשאו נשותיהם בעטיפות. היה להם מלאי גדול של שמן, דבש וירקות; היו אתם גם הבקר והעופות אשר הביאו ממצרים. שׂבעים, עודם שכּורים מן הנצחון אשר ניצח יהוה את המצרים, לא תפסו את האיוּם המרחף מעל ראשם.
ההמון הכּבּיר של הולכי־רגל, שיחד עם הבקר הלך בעקבות משה ושאר מורי־הדרך, העלה ענן־אבק כה גדול עד שביום כמו הוסתר מסך של עשן; ובלילות האביב הבהירים בעת השחרור הפיק אורם של הירח והכוכבים, ברצדוֹ באבק, כמין בת־גון אדוּמה, ולפיכך דומה היה כי עמודי־אש הולכים לפני העם בדרכו.
משה נחפז, האיץ בעם ללכת לילה ויום, אף כי לא ידע איזה מקום בים־סוף הועיד האלוהים לצליחתם.
רוח ההולכים טובה היתה עליהם מאד, ובלי לאוּת צעדו. קריאות הנצחון, שהיו יוצאות בלי־חשׂך מפי הנשים, צחוק הילדים וּבכים, געיית הבקר, פעיית הצאן פיעמו את האויר. עדיין לא היה שום סדר במצעד, והשבטים נבללו זה בזה.
ביום השלישי אחרי צאתם את סוּכּות, כאשר היו במבוֹא המדבר, מקום שמרגלות ההרים מסמנות את הגישה אל הים, קבל משה את פקודת האלוהים להפנות את המסע בכוון מצרים, ולשהות על שפת מעבר הבּצות של ים־סוף, בין מקום הנקרא מגדל לבין ים־סוף עצמו. שוב לא יהיו רחוקים הרבה מסוכות ומנגד לפיתום, מקום שנסתיים ים סוף באגמים המרים הנרחבים.
האגמים האלה הבדילו את אדמת מצרים ממדבר שוּר. המים, אם גם לא היו נקיים כליל מטיט, צלוּלים היו הרבה יותר ממי ים־סוף. כאן אי־אפשר היה להתקדם על ידי הנחת דוֹברוֹת של קני חזרן וסוּף. היתה רק דרך אחת לעבור, והיא בסירות, כמעשה חילות מצרים.
כל אותו חבל־ארץ, אם גם היה על שפת המדבר, היה זרוּע חילות־מצב.
דרך־שיירות עברה בסמוך בתוך מדבר שוּר, מחבּרת את מצרים עם כנען וערב. כאן גם עברה המסילה — בדרך מדבר צין — אל הנמל אשר על הים האדום, עציון־גבר.
הנה כך היה המסע קריאת־תגר גלויה על המצרים. אי־אפשר היה שלא להבחין במהלך “העבדים הבורחים”, שלא לראות את מחניהם למרגלות ההרים או את המדורות שהבעירו בלילה, לא לשמוע את קריאות החדוה שעלו מתוכם.
האנשים שחטו את העופות וצלוּ אותם על מדוּרות; פה ושם נאספו כמה משפחות יחד וצלו כבשׂ בערוּגת חול. הנשים לבשו את שמלות המשי הרקוּמות, אשר הוציאו מצרורותיהם, ותעדינה עדיים. עגילי זהב באזניהן, נזרים ועטרות לראשיהן, עברו בסך לפני הגברים.
איש אחד בהמון לבש שׂמלת־משזר, אשר הפשיט מעל אֵל מצרי בימי החוֹשך, חבש לראשו קפלט כבד־תלתלים עם קובע־אדירים, שנוצץ בשמש, וכשטבעות על אצבעותיו וקנה־חזרן בידו, התראה כ“ידיד פרעה”, מושל רעמסס, או הכוהן הגדול המצרי. עוד אחד הוּגשה לפניו מנת צלי הכבשׂ אשר לו בקערת זהב, בעוד הוא שׂרוע על ערש משוּבּצת שן, אשר גרר ונשא עמו על כתפיו.
לבד מן הכלים והמלבושים אשר “שאלו”, הביאו רבים מן העברים ממצרים כלי מלחמה, קשתות וחצים, חניתות, חרבות, רמחים בעלי ראשי נחוּשה, ושריוֹני נחוֹשת. והם התלבשו כחיילים וקצינים.
היו במחנה העברים גם הרבה חצוצרות, מצלתיים, ושופרות אֵלים. תרועת החצוצרות והשופרות קול ענוֹת המצלתיים, נבללו בשירתן הגרונית של הנשים, בקריאות הגברים, בצחוק הילדים, ובפצפוץ מדוּרות המחנה; והשאון עלה אל תוך הלילה הסהוּר, תרועת חרוּת בלב ארץ פרעה, בצל החרמים ועם גבולות הים האדום.
היטב ידע משה כי עדיין לא שלם השחרור, כי עדיין צפויות לו מכות גדולות. האלוהים אמר לו כי פרעה יצא לרדוף והאלוהים יודיע למצרי כי הוא יהוה. אבל איך יושיע את בני ישראל, וכיצד יעבירם את הים, על כך לא אמר לו האלוהים דבר. משה רק האמין כי כמו שעזרם האלוהים עד כה וגלה את עוז־זרועו למצרים, ככה יעזרם בבוא המסה הבאה; ובאמונתו שלו.
אבל לא כן היה על שאר מנהיגי בני ישראל, על קורח וחוּגו, על דתן ואבירם. בתוך תרועת החדוה של בני ישראל התהלכו קדוֹרנים וכבדי־לב. לאחר הנסים והנפלאות שעשה האלוהים ביד משה, הוּטה לבּם, כמובן, להאמין בגאולה. כן גם האמינו כי לאחר ששחרר פרעה את בני ישראל יעשה משה, בעזרת האלוהים, עוד נס אחד ויעביר את העם על פני ים סוף הישר לתוך המדבר, קודם תוֹם שלושת ימי החג המכוּון. אבל עתה כבר עברו שלושה ימים ומשה לא העביר את בני ישראל אל המדבר; וקורח, דתן ואבירם, הם ועדתם, התחלחלו נוֹכח הסכנה שנשקפה להם עתה.
קורח הקהיל את אנשי־מרעיתו למועצה. נמנו עליהם מנהיגי שבט לוי ושוטרי עבדים לשעבר, אשר משה הניח להם תפקידים חשובים בעדה עד לשעה שיוכל לארגן מחדש את קהל היוצאים. השוטרים־לשעבר סרו למשמעת דתן ואבירם, שהביאו למועצה החשאית עוד כמה אנשים השוּתפים אתם בדעה. כאן גולל קורח את תכנית שלו:
“משה תועה כעוור במדבר. אם לא יכול להעבירנו במעבר הבצה הצר אשר ליד סוכּות, מקום אשר צר הוא ים־סוף והמעבר קל, לבטח תקצר ידו מהעביר את ההמון הגדול הזה, על אשר להם, על עדריהם וצאנם את רחבי אגמי מרה. אֵי־מזה יביא לו את האניות? גם לוּ נתן לו פרעה אניות, הלא אין בכל מצרים אניות די־העבר את העם הזה על פני המים. שלושת ימי החג במדבר חלפו, ולעת הזאת בלי־תפוּנה הבין פרעה כי אין משה אומר להשיב את העבדים מצרימה. אולי בכל רגע ראה נראה עתה את רכב פרעה הבא לרדפנו. עלינו להכּון לזאת. את כל האשם שׂוּמה עלינו לטפול על משה. מעודנו לא חשבנו לעזוב את מצרים. רק לעבוד את האלוהים במדבר היה חפצנו, ולשוב אמרנו. הוֹננוּ משה. הוא נהגנוּ אל המדבר רק למען היוֹת עלינו למושל. גדולה הסכנה. אם לא עזר האלוהים למשה עד הנה, ואם סר מעליו, לא נותר לנו בלתי אם לשוב מצרימה. כי פרעה יטביע את כולנו בים אם לא נציל הרבה מן העם ככל אשר נוכל, מבעוד מועד”.
אנשי קורח היו בדעה אחת אתו. הם ידעו את המצרים, ולא האמינו שכבר הוּבס פרעה; מכין הוא התקפה על בני ישראל.
ועלה הדבר כמו שהגיד קורח מראש. חרף כל הנפלאות שעשׂה משה, חרף כל הפגעים שחלו על ראש המצרים, דבק פרעה בסברה כי תקפוֹ של משה זמני הוא ומוגבל, וניתן לו רק מיד אֵל שתקפוֹ זמני ומוגבל — לא אל ששלטונו נצח; אל הדומה בעצם לאתון שאותו כּוֹנן אמנתחאתתפ הרביעי לזמן־מה כאדון על ארץ מצרים. כאתון יכול גם האל הזה להתגבר על אלוהי מצרים, אך רק לזמן קצר. אכן, אפשר שיהוה אֵל העברים אינו אלא אתון, שחזר בשם אחר, זאת הפעם לאסור מלחמה לא על אלוהי מצרים כי אם על המצרים עצמם, שאותם המיר בעם עבדים. אם כך הוא, אין מקום לחשש. ממש כמו שניצחו אלוהי מצרים את אלוהי אמנחאתפּ, זמן קצר לאחר מותו, וגרשוּהו מארץ מצרים, ככה ישובו וינצחוהו בצורתו החדשה.
המהלומה הכבדה שהוכּה במות בנו האהוב כה זעזעה רגע את מרנפתח עד שהניח לעברים ללכת. כאשר התאושש ניחם על חולשתו; התחרט כי רגע הכריעוֹ הפחד, כי אכן הוּכּוּ אלוהיו מכה ניצחת ביד אֵל נכרי, כי סכנת התפוררות צפויה לכל ממלכת מצרים, הבנויה על כוחו של רע.
הוא שלח מרגלים לגלות את כוונות העברים. הבאמת יחזרו אחרי שלושת ימי חגם, כאשר אמרו בתחילה? או שמא ינהגם משה במעבר הצר אל תוך המדבר? ואם אומר משה להעבירם בתוך טבעת המים המקיפה את מצרים, כיצד יעשה זאת? רק אחת הדרך; צריך יהיה אלוהיו להוריד את צבאות השמים אשר לו בדמוּת נשרי־אדירים, שכנפיהם חזקות די הרֵם ושׂאת את ההמון העצום על פני הבצות. אמצעים אחרים לא באו בחשבון; אף לא היו אניות די צוֹרך המלאכה.
אבל כיון שהתמהמה הנס ולא בא, כיון שצבאות נשרים לא ירדו מן השמים, ומשה הוליך את העבדים הנמלטים כה וכה לאורך ים־סוף בין המעבר הצר לאגמי מרה, מבלי למצוא מקום מעבר, ראה פרעה בנצחון רע על אתון, כבימי תותאנכאמון.
חיש קרא פרעה למועצת “ידידי פרעה”, נושאי־המניפה, הכוהן הגדול, מושל רעמסס, מפקד חילות הרכב, וישׂא דברו לאמור:
"יהוה, אלוהי משה, הלא הוא אתון האל, אויב אלוהי מצרים, אשר בקש אמנחאתפ הרביעי — יאבד שמו עד עולם — לאכוֹף על מצרים. לא ישא יהוה—אתון כל אֵל על פניו. אמת כי עת־מה היה לאֵל־ידו לגבור על אלוהי מצרים ולהכות את מצרים במכות; ויהי לאל־ידו להשם את מקדשיהם ולהרוג את הכוהנים, ולנתץ את צלמי האלים; אבל אין־אונים היה כאשר קם רע בדמות פרעה תותאנכאמון וידיחהו ממצרים, וישם את עירו ומקדשיו הוא, וינתץ את צלמיו הוא, ויאסור את שמו מהזכיר. יהוה, כמוהו כאתון, אלוהי חורבן הוא, לא אלוהי ברכות אשר יוכל להושיע את המאמינים בו. עתה ברור הדבר לכל אשר עינים לו. אימה הפיל עלינו במכות אשר הביא על ראשינו ואנחנו מיהרנו לקרוא דרור לעברים העבריים. אבל קצר־כוח הוא מהושיעם מידינו. תועים הם כה וכה במבוכתם. חתוּם המדבר לפניהם. לא יוכל יהוה הוֹליכם אל ים־סוף מזה.
אלוהי מצרים נתנום בידינו. הקהל המרכבות", אמר פרעה, בפנותו אל מצביא חילות הרכב, “וצא רדפם חיש. מצוא תמצאם, נבהלים, עזובים ונבוכים, על חוף ים־סוף. נהג אותם ודחקם אל תוך הבצות, ונמחה שם אתון־יהוה לעד”.
“בן־רע במוֹ בשרו!” קרא הכוהן הגדול. “מעתה לתותאנכאמון ימשילוּך, לנוקם נקמת אלוהי מצרים!”
“אתה נוקם נקמת אלוהי מצרים!” קרא מושל רעמסס. “נצחונותיך על משנאיך, העברים, ייכתבו לתהילתך־עד על כתלי חרמיך!”
ומצביא חילות הרכב ענה ויאמר? “אתה, פרעה, כוחנו ותהילתנו, והנצחון לך! כאשר תרכב־תצא ברכב־זהבך בראש צבאותיך, יצא רע האלוהים במוֹ־עצמו בזיו־שמשוֹ, להרוג בקרניו, אשר הן חניתותיו, את אויביו באלים. אנשי מרכבותיך נפשם יוצאת אליך. קוראים המה אליך, שמש מצרים, הגֵנו!”
“נכוחים דבריך. אני אני, רע־האל במוֹ־בשרו, אנהגכם לקרב נגד אויבי, אתון־יהוה. תאסר מרכבתי”.
קובע הכתר־הכפול לראשו ניצב פרעה־מרנפתח הכן, חרף זקנתו, במרכבה אשר תנהג את צבאות מצרים נגד העבדים העבריים. ארבעה סוסים לבנים ברתמת־זהב משכו את המרכבה, ופרסותיהם תופפות בקוצר־רוח בקרקע. מגן־הזהב אשר נשׂא נושא־שריונו לפניו הבהיק בשמש כאש לבנה. בדרכו בימינו את הקשת אשר כונן בשמאלו קבל את ברכות העם ואת סילוד אנשי־מלחמתו על המעשים שהוא עתיד לעשות נגד האל אתון, אשר היה לאלוהי העברים. עבדי מקדש14 עוורים כרעו לפניו, וללווית נבלים שוררו:
"כרע היית בכל מעשיך.
יקום כל דבר כמשאלות לבך.
ראינו רבות מנפלאותיך
מאז הוכתרת מלך על שתי הארצות,
צו וכסוּ מים הרים,
ים לקולך ישמע;
רע בחלציך,
בוֹראך בך שכן".
סופרים אשר קולמוסים ומגילות־גומא בידם כּרעו שורות־שורות ורשמו לדורות־יבואו איך יצא פרעה לעשות מלחמה באלוהי בני־ישראל.
אבל מובן שיציאתו של פרעה בראש הצבאות היתה רק העמדת־פנים של־טכס. זקן וחלש היה מכדי שינהג את החיילות בקרב; יתר על כן, לא היה זה מן המנהג שישתתף פרעה בפעולה בשדה־המערכה. אך הגיעו המרכבות אל המדבר מהלאה־לעיר ופרעה חזר אל הארמון. במקומו בא אחד מ“ידידי פרעה”, שאליו הופנו מעתה והלאה כל מזמורי התהילה והתפילות המכוונים למלך; ונצחונות המחליף, עתידים כל סופרי־הקורות לייחסם לפרעה עצמו.
מלוֹא־העין נתמשכו שורות המרכבות. הקשתים שנהגו בהן היו מלוהטי תשוקה לנקום את נקמת שם מצרים; הסוסים, אשר מלאו זעם־קרב, עברו במעופה על פני מישור חולות המדבר. בראש רכב חילוּפו של פרעה. ענני אבק התאבּכו מן הפרסות והאופנים, מיתמרים כעשן־תולע אל השמים ומעיבים את אור השמש. והצבא אץ בלי־עצור אל בעל־צפון, מקום שידעו שהעבדים העבריים מצפים חסרי־ישע למעבר.
ביום השני, סמוך לרדת הערב, הבחינו בני ישראל בענני האבק המתנשאים כעשן־להבה במדבר. העננים הלכו הלוֹך וקרוֹב, ובני־ישראל ידעו כי אלו הן מרכבות פרעה ברדפן. בן־רגע היה המחנה כמרקחה. הם הפכו כעדר־צאן כביר אשר פתאום הגיע אל אפו ריח זאב. נטשו את הנכסים אשר בהם דבקו בעוֹז כה רב והחלו לרוץ. אמהות רצו, מחזיקות בעולליהן ביד, או בזרועותיהן, לאן ברחו לא ידעו; ובמבוכת מנוסתם רק הצטופפו יותר, עד שהיה מרכז המחנה כמסה דחוסה, רותחת; וגברים ונשים נדחקו ונדחפו ונשארו כלואים במקום אחד. יללת־פרא עלתה מן המחנה, וידים הורמו:
“אלוהי ישראל, עזרנו! אלוהי ישראל!”
משה היה בתוך המחנה. שלו היה ובוֹטח. ידע שיבואו המצרים לרדוף, כמו שאמר לו האלוהים; ידע גם כי יראה האלוהים למצרים כי הוא יהוה. אכן גדולה היתה הסכנה נוכח בני ישראל, הלכודים בין המצרים ובין הים; אבל אף כי לא גלה לו האלוהים את אוֹרח התשוּעה, ציפה לה בודאוּת. כלום לא הראה האלוהים די נפלאות במצרים?
והבּטחה שחש משה חזקה עוד יותר כאשר שמע את בני־ישראל, העבדים אשר הוציאם ממצרים, בקראם אל יהוה. עתה תבוא העזרה בכל רגע, בטרם יגיעו המצרים למחנה.
אבל כעמדו כך, ובטרם יפצה פה להרגיע את ההמונים ולחזקם, ראה שהקיפוהו בני לוי. ידיהם פשוטות אליו, עיניהם יוקדות נקם.
“הלא ידענו מה תהיה אחרית הדבר הזה!” צווח דתן, וקולו מנסר בחצי המחנה.
“המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למוּת במדבר?”
אבל קולו האדיר והשלו של קורח ניסר במשנה־עוֹז:
“הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים, ‘נעבדה את המצרים!’ טוב לנו עבוד את מצרים ממוּתנו במדבר?”
המלים “למוּת במדבר” באו כרעל באזני העם. הבהלה גברה, ועתה עלתה יללה כיללת מחנות עבדים מוּכּים:
“מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים?”
עתה לא התירא משה מפני קרבת המצרים כי אם מפני דבר נורא מזה — מעשה קורח, דתן ואבירם. הם שאיימו לסכּל את כל פעלוֹ. ראה את בני ישראל והנה הם הופכים עורף בן־רגע, נוהרים אל המצרים, מתחננים לפניהם שישבוּם להיות להם לעבדים. ועתה עשה משה דבר שלא העז לעשותו עד כה הוא נטל עליו את אחריותו של יהוה, אף בטרם יקבל פקודה, בטרם ידע מה אומר האלוהים לעשות לבני ישראל או למצרים. בשתי זרועות כבירות־כוח הדף הצדה את קורח ועמיתיו והבקיע לו דרך אל מרכז המחנה המיליל. ניצב משכמו ומעלה מכל ההמון, ובקול אומר־אימים־ותוֹקף קרא:
“אל תיראו! התיצבו וראו את ישועות יהוה אשר יעשה לכם היום. כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. יהוה ילחם לכם, ואתם תחרישון!”
משה הוא שדבּר! משה היודע את רצון האלוהים! בשם אלוהים דבּר! ואף כי קרבו צבאות מצרים והלכו, ורעם הפרסות ואפני המרכבות נשמע ברוּר, רגעו הישראלים.
יהוה ילחם לכם, משה דבר בשמו.
רק כאשר הושבה השלוה על כּנה פרש משה מן המחנה. הלך אל שפת הים, התנפל על ברכיו לפני המים הגוֹאים, ונשא קולו האדיר:
“יהוה אלוהים! יהוה אלוהים! ראה את ענינו, בשמך דבּרתי. בשמך חיזקתים. יהוה אלוהים, אמור לי מה אעשה”.
והפעם שמע קול, לא בלבבו, כעד כה, אך קול המצלצל באזנו; קול האלוהים, אשר כה היטב ידעוֹ:
“מה תצעק אלי? דבּר אל בני ישראל ויסעו!”
אחר כעבור פרק זמן, חזר הקול ודבר:
“ואתה הרם את מטך וּנטה את ידך על הים ובקעהו, ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם. ואכּבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו. וידעו מצרים כי אני יהוה”.
הכוונה הכמוסה, שהיתה צפונה בדברי יהוה, הוּבררה כבּרק לתפיסתו השוקקה של משה. בתחילה פקד עליו האלוהים שיאמר לבני ישראל ויסעו; אחר כך אמר לו שירים מטהו על המים. רצון האלוהים הוא שיכנסו בני ישראל לתוך הים קודם הבּקעוֹ. חפץ האלוהים כי בזאת יוכיחו ישראל את אמונתם בו. חפצוֹ הוא כי בזאת יתרמו ישראל את חלקם לגאולה ולשחרור, בגלוֹתם כי עתה בני־חורין הם, נכונים לצלול לתוך הים למענו. ומשה שמר את הדבר בלבו.
עד כה וכה וענני האבק קרבו עוד יותר, דהרת הפרסות, רעם האופנים עלו ברור יותר. עוד רגע ויבּקעו העננים ויתגלו המצרים. אך העננים לא נבקעו. אדרבה, עבו והכבידו; נצטברו בקפלי עשן, ונשארו תלויים, אדרת חשכה גוברת והולכת, בין ישראל ובין המצרים. דומה היה כאילו הקים מלאך־יהוה חומת עשן מבהילה בין המחנה לצבא.
שוב לא יכול פרעה לראות את המחנה. הוציא את הפקודה לרדת מן המרכּבות למשך הלילה.
אבל חשכה לא ירדה על מחנה ישראל. שם האירו הכּוכבים ונגהם מילא שמים וארץ נהרה.
עתה עשה משה כאשר צווהו האלוהים והרים מטהו על הים.
פתאום החלה רוח־מזרח אדירה לנשוב ולכנוס את המים. כלהקת כלבי־פרא ששוּלחו בעדר־צאן שרקו הרוחות ונשפו ונבחו על הגלים הרדוּפים; ועם שנסו המים, נבהלים ומקציפים מפני הרוח הדופקת בם, נבקעו מעט־מעט והחלו להתנשא שתי חומות רמות, ימין ושמאל. דומה היה כאילו, בעקת הלחץ הכבד של האויר המסוער, התעבּו המים והפכו דביקים; ובין שתי החומות היה מישור. אבל עדיין לא היה זה מישור־יבשה; היה זה מישור־מים שעודם עמוקים די בלוֹע יצורי־אנוש. ככה נשארו המים כמעט כל הלילה. במוֹרא התבוננו בני ישראל אל מראה־הנפילים, וברי היה להם בלי צל של ספק כי איזה דבר של נס מתרחש. אבל עדיין לא ניבּא להם זה את תשועתם. משה, שנוהג היה לצאת בראש העם כעמוד אש, עדיין לא נכנס לתוך המים, מחכה היה לדבר־מה.
אכן היה משה מחכה לדבר־מה. מחכה היה לעוד נס; מחכה היה שייבּקעו חייהם כשם שנבקעו המים; מחכה היה לחציצה הגדולה בין עבדוּת לחרוּת. הוא לא יצא לפני בני ישראל משום שרצה כי יצייתו בסמיוּת־עינים לרצון האלוהים ויכנסו אל המים קודם שיבּקעו אלה כליל. הוא הוציא את הפקודה אשר הוֹרהו האלוהים להוציאה. צווה עליהם לצעוד ולהכּנס לתוך הבּצה העמוקה בין חומות המים, והוא התיצב על השׂפה לראות הישמעו בני ישראל לפקודת האלוהים.
פה ושם זז אחד קדימה; אבל אך חצה עד־ברכים, מיד נפנה ונס. ומשה המתין בקשי־ערף, ומחשבותיו חריפות היו וקשות: “הראויים המה לנס? אם לא יבואו פנימה — עבדים הם, ולא ייגאלו”. וגם העם היו חושבים. חושבים מחשבות־פרע ותמהים. דבר פלא מתרחש לנגד עיניהם, ובכל זאת אין ישועתם קרובה. אנשים דחקו את שכניהם קדימה, והם עצמם נשארו באשר היו. העם החלו להתירא. הלילה חולף־עובר, ובבוקר יגלה אותם פרעה. ומשה עמד על מקומו כעמוּד שיש, ראשו האדיר מוּרם שמימה, פניו טובלים באור הסהר. שפתיו נעו, ותפילה גאתה בלבבו:
“הה אלוהים, עשׂה נסך בישראל!”
ואז אירע הדבר. איש אחד גח־יצא מתוך ההמון, מושך עמו את אשתו וילדו. בא עד שפת המים ויקרא:
“בני ישראל! הראו עתה כי בני־חורין הנכם, וכי ראויים הנכם לגאולה. הבה! הבה נלכה לתוך הים לקראת אלוהי ישראל!”
התקדם. המים עלו עד ברכיו. בכל זאת הוסיף להתקדם. גל התגלגל לעומתו, שטף את ירכיו; בכל זאת התקדם, נהוֹג אשה וילד בידיו.
אחר בא שני; ועוד עשרה; ואחר מאות… לא, שוב לא היו בהמות עוורות, שהמגור דופק בהן. בני־חורין הם, הצועדים מרצונם וכלבבם. צרורותיהם על שכמם, טפם בזרועותיהם, נכנסו וצללו המימה. כל חוף הים נינוע עתה; עדרי בקר וצאן ובני־אדם. קול שירה עלה וקריאות־שׂשׂון: “אלוהי ישראל!” האיש הראשון חצה במים עד־חזה. לא עמד. תפס והעלה את הפעוט על כתפיו, והוסיף להתקדם… אשתו באה אחריו, צרור על גבה. הם התקדמו וההמון צעד אחריהם.
הגיעו המים עד צואר, עד שפתיים. ואז אירע הדבר.
הים נחרד מקצה אל קצה, כמו לוּ נבקע הר בתוכו. שתי חומות המים רחקו אשה מאחותה, וביניהם נמתח נתיב מישור, מוּצק, יבש וקשה. המים עמד בם טבעם, גם אם ניצבו כמו נד; בני־ישראל יכלו לראות את הדגים שׂוחים בהם. והאדמה תחת רגליהם, טבע אדמה היה טבעה, על התולעים והדשאים הצומחים על האדמה. מוֹתר הלילה צעדו בנתיבה החרבה, עם טפם, קניניהם ובקרם. משה עמד על שפת המים, מטהו בידו; לצדו עמד העלם יהושע, משרתו הנבחר. ורק כאשר נכנס האחרון מן ההמון עזבו משה ויהושע את אדמת מצרים ובאו אחריהם.
כוכב הבוקר עלה, ועתה החל להחויר. ענן־האבק אשר ירד כאדרת על המצרים נמוֹג, ופרעה ראה את בני־ישראל לא כאשר ציפה, לא בהבּלעם בגלים, אלא צועדים בנתיב יבש בלב הים, ונד־מים להם מזה ומזה.
חילופו של פרעה שנהג את המצרים, רק פירוש אחד למאורע נראה אפשרי בעיניו. רע היה זה, העומד לצבאותיו, ובורא נתיב חרבה בתוך הים הנרפש, למען ירדפו את האויב ורמסוהו. אכן, הלא רע הוא זה היוצא עתה בשמים, לתת להם את האות?
“אחרי! ראו! החריב לנו רע מצולות־ים! הוא צווה על המים ופינו לנו נתיב למען נדביק אויביו”.
קריאות נשמעו מתוך השורות:
“רע! אתה צווית על הים ונבקע! רע במוֹ־בשׂרו!”
“רע! אתה צווית על הים ונבקע! רע במוֹ־בשׂרו!”
“אחרי!”
ופרעה בראש הצבא דהר אל תוך המים; וצבאות המרכבות באו אחריו.
זאת הפעם האמין משה כי כאשר יראו המצרים את נס הים שנבקע יתבהלו, כשם שנתבהל פרעה לרגע מפני הרג בּכורו ושילח את בני ישראל. אבל עתה, בלכתו בעוֹרף ישראל המתקדמים, נפנה וראה את המצרים, סוּמים מחמת שנאה ותאות־נקם, מסתערים ופורצים אל לב הים. הסוסים, שהחליפו כוח משך הלילה, ירוּ גיצים וקצף מנחיריהם.
פני הפרשים והרכּבים היו להבים. הקשתים כבר דרכו את נשקם והיו מכוננים את חציהם אל גבּות בני ישראל.
ומשה, אשר אלוהים מילא את לבבו, שמע את הקול שוב:
“נטה את ידך על הים וישובו המים על מצרים, על רכבו ועל פרשיו”.
ומשה נטה ידו על הים.
אך החומות לא נמוטו על המצרים, כפי ששיער משה. החלו להימוג. דומה היה הדבר כהפשרת ים שקפא בחורף. פרצי־מים ניחתו פה ושם, מציפים את הנתיבה שחרבה היתה לפני רגע. טיט עבה נשטח תחת גלגלי המרכבות, שהחלו לשקוע. הסוסים נזדקפו ומשכו, עוקרים פרסותיהם בקושי מתוך הרפש. עתה היו המצרים בלב הים, שקוּעים בטיט, לכוּדים בין חומות מים, אשר עוד־מעט ותבלענה אותם.
“לא, פרעה, לא אתון־האֵל הוא זה אשר נגדו נהגתנוּ לקרב! שולל הוֹלכתנו! יהוה הוא זה, אלוהי ישראל, הנלחם בנו פה כאשר נלחם בנו במצרים!”
“יהוה הוא, לא אתון! אחורה! ננוסה!”
אלה היו הדברים האחרונים שנשמעו מפי המצרים עד שנמוֹטו החומות ושטפום.
כאשר יצא משה, האחרון מישראל, אל החוף מנגד, התנפל על ברכיו ושר שיר־הלל ליהוה:
"יהוה איש מלחמה,
יהוה שמו!
מרכבות פרעה וחילו ירה בים
ומבחר שלישיו טוּבעוּ בים סוף".
המסורת המאוחרת הוסיפה כּי שעה ששר משה את שיר נצחונו ותפילתו ליהוה, ענו אחריו לא רק ההמון אשר חזה במעשה הנס כי אם גם הילדים שלא־נולדו בגופות אמוֹתיהם. אבל כשהחלו גם צבאות־השמים לשיר את שיר־הנצחון פנה אליהם האלוהים ואמר:
“מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?”
המלאכים פסקו משירתם, ובאותו רגע עצמו חדל משה משירתו ולא סיימה.
ספר שני 🔗
פרק ראשון 🔗
עתה סוף סוף חפשיים היו, בני־חורין על חוף ים־סוף מזה, על שפת מדבר שוּר.
התופים והמצלתיים עדיין קשקשו בידי הנשים; דמויות־הפרא עדיין סובבו במחול־עליזים סביב מרים. היו נשים שניפחו לחייהן ואחר הריקון בקול רעש; אחרות צווחו באנפוּף רם, או בקריאות גרגוּר, וקראו במקהלה עם מרים:
"אשירה ליהוה,
כי גאה גאה;
סוּס ורוֹכבוֹ
רמה בים".
עד כה וכה ולגברים היו ענינים דוחקים יותר. מימי ים־סוף בגאונם היו פולטים לחוף את גוויותיהם של הלוחמים המצרים, עטויות שריון נחושת, וקציניהם עדויים שרשרות זהב משוּבצות אבני־יקר. יקרות מן הזהב והכסף היו האשפות מלאות החצים, שהיו תלויות ברצועות בכתפי הפגרים, והחרבות הקצרות שעל ירכיהן. זקני העם תרו אחר הזהב והכסף, אבל הצעירים נצמדו אל כלי הנשק, הקשתות, החרבות, המגינים. כל דבר־ברזל, כל חח נחושת, כל רצועת־עור או פיסת רתמה נאספו; הדברים האלה יהיו למועיל במדבר. הם חצו עד־צוואר במים הנרפשים והוציאו מה שיכלו. חבורה אחת של צעירים נרתמו אל מרכבה קבורה־למחצה וגררוּה והעלוה לחוף. האופנים מצופי הנחושת ועדיי הזהב העידו על מעללי־הקרב המפוארים של איש־המלחמה המת.
דומה היה כאילו לקחו אתם את כל צלמי הזהב והארד אשר לאלוהיהם. את כל התרפים והפסילים של מקדשיהם, למען יעזרום לנגוף את אתון האֵל אשר חזר בדמות יהוה; רבים־מספור היו עטיפות השני וסוּדרי המשי אשר קבצו ישראל מן הגלים. לשוא פקד עליהם משה לנטוש את אוצרות מצרים ולצאת לדרך שוב. נבצר ממנו להרחיקם מן החוף. בקדחת הרכישה שכחו את תכלית הגאולה, שכחו את נס השחרור.
לבסוף נראה האות עצמו, אות האלוהים, ענן הנוֹגה אשר הלך לפניהם תמיד מאז צאתם את גושן. מן האות הזה אי־אפשר היה להתעלם; כלכתו, והלכו בני ישראל עמו; כאשר עמד, עמדו.
הענן רפוּד־הזהב, אשר בשמש השוקעת שוּוה לו צבע ענבּר מלוֹהט, זע עתה קדימה; לא בקו הישר על פני המדבר בואכה קדש־ברנע וארץ כנען, מטרת המסע, כי אם מטה לעבר זרוע ים־סוף ולעוּמת מדבר צין. משה ידע מה פירוש הדבר. פירושו שיבואו בני־ישראל לתוך חצי־האי סיני, אשר שמה אמר לו האלוהים להביאם למען יעבדוהו על ההר.
בתרמילים שנשאו על גביהם עדיין היו להם העוגות השטוחות של בצק בלי שׂאור, אשר אפו בחפזה בשמש, וכדי השמן והדבש אשר לקחו עמם בראשית גאוֹן שחרורם מעבדוּת. עמוּסים באלה, ובכלי הנשק של הלוחמים המצרים, הלכו אחר משה אל תוך המדבר.
ביום השלישי באו עד מפרץ הים האדום, מקום שם נשפכו מי־מרה המרים, ושם עמד משה להינפש.
בלילה בא אל תוך המחנה לראות את בני ישראל במנוחתם.
קרוב אליו מכל שלישיו, קרוב אליו אף מאהרן אחיו, היה יהושע העלם, שתמיד היה לצדו. בו מצא משה לב מלא אמוּנה ביהוה, רצון לחרות, ונאמנות לבלי גבוּל. עתה לקח עמו את יהושע כצאתו בלילה וכעברוֹ במחנה ישראל.
לאור הכוכבים הבהיר ראה אותם שוכבים על מטענם — אנשים, נשים וטף, נפוּצים לאורך חופי האגמים הנרחבים של מי־מרה. הרחק מהשׂג־העין פשטו הדמויות האפלות הפזוּרות בחול הלבן. זה לצד זה שכבו, צעיר וזקן, ועופותיהם, עדריהם ועזיהם כּלוּאים בחוג המשפחה. ומרוב המון האדם והבהמה לא יכול משה להקיף את כולם במבּטו.
השתאה למספר הילדים והצעירים. לא הצליח פרעה לעקור את זרע אברהם משורש. איזו אם טיפחתם וגידלתם בסתר? לבטח אך אלוהי ישראל הוא שגונן עליהם מפני המצמית המצרי ומילטם וכלכּלם. ועתה שוב יהיה אלוהים זן ומפרנס אותם, שוב יהיה להם לרועה.
עת־מה עמד משה מחריש, שקוע במחשבות עמוקות ומדאיגות.
“מה מספר הנכרים אשר באו עם בני ישראל?” שאל פתאום את יהושע.
“בראשונה יצאו עמנו ממצרים עבדים נכרים בבליל המון גדול”, ענה יהושע.
“אצל ים סוף, כאשר ראו את המצרים רודפים, נסו רבים מהם בדרכי עקלקלות לשוב מצרימה. מהם נותרו עמנו ועמנו עברו את ים־סוף”.
“אשר האמינו באלוהי ישראל, וישימו מבטחם בו, ממנו הם”, אמר משה, “לא ייבּדלו מישראל, ומשפט אחד יהיה לישראל ולגר”.
“זאת כבר הודיע אהרן בשמך”, אמר יהושע.
“לא בשמי כי אם בשם יהוה אלוהים”, ענה משה בחוּמרה.
לאחר דומיה קלה שאל:
“הלחם אשר הביאו בני ישראל אתם — כמה ימים יסכּון?”
יש אשר אכלו את כל הצידה אשר להם לעת הגיעם ימה־סוף. אך מהם עוד יש אתם ירק וביצים ועופות ודבש. עדיין מעט הרעב במחנה. אך יש צמא, והילדים נענים. האמהות נסו לשבור את צמאון הטף במימי האגמים, אפס כי מרים המים ולא יישתו. אם ינסו להמתיקם בדבש, והשחיתו המים את הדבש ומרתם לא תסור מהם. כבר יש נבלוֹנים בתוך העם. נסינו להשקיטם ולהבטיחם כי עד־מהרה ירווה אלוהים את צמאונם, אבל התלונה נגדך חזקה והולכת".
משה הרהר ואמר לנפשו: “מדוע כנגדי? האלוהים אני?” וליהושע אמר בקול: “אשר למצה, אשר לקחו אתם בני ישראל ממצרים: חוק ומצוה יהיה לבני ישראל כי יאכלו מצות עם זבח הפסח, כאשר יחוגו את גאולתם ביום הארבעה־עשר בחודש אשר בו יצאו ממצרים; והיה להם מזכרת־נצח לנפלאות אשר עשה להם אלוהים”.
“אהרן אחיך והכוהנים עונים בפרטי הפקודה הזאת, משטר ופולחן קבוע לטכס קרבן הפסח”.
“אהרן והכוהנים שבים ועונים במצוות האלוהים?” אמר משה משתאה.
“אמנם כן; המה גוזרים מי יוּתר לאכול מזבח הפסח ומי לא יוּתר; ואיך יאכל; לא ילקח הבשר לחוץ, ולא תישבר עצם מן הזבח; זאת ועוד, איך יאכלו בני ישראל את המצות כאשר יבואו אל ארצם, וכמה ימים יאכלון”.
עת־מה לא הוציא משה הגה מפיו. אחר נשא את ראשו הכבד שמימה, ונוגה הכוכבים האיר את פניו. הוא דבר אל יהושע:
“משטר חדש יהיה לחוקות האלוהים; ולא הכוהנים יכוננוהו, כי אם האלוהים; ולא הכוהנים יכתבוהו עלי־ספר, כי אם בחירי זקני ישראל, כצאת הדברים מפי האלוהים. אכן יש לכונן חוק ומצוה, כאשר אך ישלח האלוהים מים לעדה אשר גאל. כי לא יטוש רועה עדרו, ולא ינחהו המדברה מבלי־דעת כי יהיו מים לצאן; ומן היום הזה והלאה יהוה הוא רועה עדרו. ויהוה יראה לנו את הלחם אשר נאכל ואת המים אשר נשתה, בבוא המועד” ואחרי דבּרו את הדברים האלה עזב משה את יהושע ויכּנס אל אהלו.
הוא לא ישן בלילה ההוא. המתין לדבר האלוהים, להראותו איך יזוּן את ההמון הכביר הזה אשר הוציא ממצרים. ברור היה לו כי כּלכּלת המון אשר כזה לא תיתכן כי אם בנס מן האלוהים, ורק האלוהים לבדו יוכל לעשות את הדבר. לא אמר לו האלוהים במצרים להורות לבני־ישראל מאומה בדבר צידה לדרך במדבר. אפילו את זבח הפסח צווה אותם לאכול בליל יציאת מצרים, לבל יותירו כל־מאומה לבוקר, כי שרוֹף ישרפו את כל הנותר ממנו.לא היתה שהות כלל להכין צידה; עוגות הבצק הושארו בלי שׂאוֹר ויוּבשו בחפזה בשמש. יהוה – אשר העלה את ישראל ממצרים – יהוה עצמו יספיק להם שפעת מאכל ומשקה במדבר. מן היום ההוא והלאה הוא להם לאב, והוא ידאג למלא את מחסורם.
לבטח קל היה על משה הרבה יותר לוּ הראהו האלוהים תמיד מראש מה הוא עתיד לעשות. אבל רצון האלוהים היה שיתנו בו בני ישראל אמון גמור, שילכו אחריו בסמיוּת־עינים, כלכת העדר אחרי הרועה. וכמו שהיה בעת קריעת ים סוף, כאשר חפץ האלוהים שיכנסו בני ישראל אל המים בטרם יבקעם, כך הוא עושה בענין הלחם והמים לעדת הנודדים, עד אשר יגדל דחקם וקראו אליו כקרוֹא בנים אל אביהם, כי חפץ האלוהים שידעו בני ישראל כי הוא והוא לבדו הזן ומפרנס אותם, שבו לבדו הם תלויים בכל דבר. מאחר שנאוֹתו לציית לדברו, לוותר על לחם־העבדוּת מיד פרעה, וללכת אחריו במדבר, בארץ לא־זרועה.
והנה, משה נהג פעם מחנה־צבא מצרי בדרך המדבר, והיטב ידע מה פירוש הספקת צידה להמון־אדם לעת מהלך ממוּשך באדמת מדבר. הוא ידע על אודות ההכנות השקוּדות המתנהלות חדשים על חדשים קודם צאת המסע, שיירות הגמלים והחמורים, הטעונות מים והרבה מיני מאכל. אולם במקרה זה פנה בסמיוּת־עינים אל תוך המדבר, כשהוא נוהג את הצבא הזה של עבדים משוחררים, על נשיהם וטפם על צאנם ובקרם – מבלי הספּק אף כהוא־זה לצורך המסע. היטב ידע כי בני־ישראל, בדומה לשאר נוודים, מעתה והלאה צריכים יהיו להתפרנס מן המדבר. ודבר זה יוכל לבוא רק מכוח נס אלוהי. מעולם עוד לא נדרש המדבר לפנים להספיק צרכיו של המון־אדם אשר כזה.
אבל כל הדברים אשר מצאוהו מאז נגלה אליו האלוהים – כלום לא נסים המה כולם? המכות אשר שלח האלוהים על פרעה, הפליית בני ישראל מן המכות, הרג בכורי מצרים – ואחר. לבסוף, קריעת הים. לתכלית גזוּרה מראש בחר לו האלוהים את העם הזה. הוא לא גאלם ברגע של גחמה כביכול, כי אם למטרה מסוימת. נוהג הוא אותם אל המדבר בואכה הר סיני. העם הזה לאלוהים לבדו הוא שייך. הוא מכלכּלוֹ, ובהבשל הרגע יראה למשה מה לעשות.
אבל האם היה דבר זה ידוע לבני ישראל ולמנהיגיהם? מר היה לחם מצרים מרוּטב דמעות־יסורים: אבל בבטחה יכלו לסמוך עליו, ממש כשם שיכלו לסמוך על המגלב התלוי מעל ראשם. אין ודאוּת בלחמם של בני־חורין, והמאמין – רק אמוּנתו תעמוד לו. ורצון האלוהים היה שיאכלו לחם שאין עמו ודאוּת, לחמם של בני־חורין ומאמינים. היבינו זאת?
ככה הרהר משה בלבו כל הלילה עד אשר באה אל אזניו המולה רחוקה, כקול רעם רחוק, והרעישוֹ ממחשבותיו. במבוא האוהל עמד אחיו אהרן, חוור־פּנים ונפחד – ומאחוריו עוד ממנהיגי ישראל.
“מה הדבר?” שאל משה.
“צא וראה”, ענה אהרן.
משה יצא מאהלו.
המחנה היה ריק. בני ישראל הניחו הכל באשר היה ופנו כולם כאחד אל חוף האגם הגדול. ממרחק ראה אותם משה, שואבים מים מן האגם, שואבים בכלים, או בידיהם המגוּבּעות, שותים ונותנים לילדיהם. ובו ברגע ראה משה חזון עדר אשר נהג אל המדבר; ראה את הצאן, ציחות צמא ממושך, בהגיען אל בוֹר המים, ראה אותן דוחקות את חרטומיהן פרע אל תוך המים, שמען מעלעות, מגרגרות בשמחה עזה. אבל בני ישראל הצמאים שעל חוף האגם לא היו שותים בגיל ורעדה כעדר אשר בחזיונו; נעווי־פנים שתו, בקשי־עורף, בבלי־חמדה. הילדים פלטו ורקקו את המים לידי אמותיהם, והרעישו שמים במחאותיהם ויבבותיהם. אפילו הצאן עיקמו ראשיהן ושעו מן המים ותגעינה עלובות. הגברים כבשו את חמתם, וכאשר ראו את משה עזבו את נשיהם וטפם ורצו לקראתו. בן־רגע עמד משה בעיצומו של יער ידים שלוחות וזקנים זקוּרים. עיני כעס ניחתו בו ותוכחה אחת פרצה מאלף גרון:
“מה נשתה?”
זעקה גדולה עלתה מלב משה אל האלוהים. נשא זרועותיו ואמר: “רועה! רועה! צאנך צמאות!”
הוא ידע כי יבוא האלוהים לעזרו; וכתמיד יעשה זאת בכלים אשר כבר ברא, באשר נברא לתת מים לבני ישראל. ראה את בני ישראל שותים מים, לא מן הבארות אשר גלו כי אם מן האגם המר, ויאמר אליהם:
“מי הים הזה לתכלית אחרת נוצרו – לא לשבור צמאון. מפני מה לא תבקשו את הבארות?”
“מצאנו את הבארות, אך מרים המים. לא נוכל שתוֹתם”.
“הביאוני אל הבארות”.
הוליכוהו אל הבארות אשר מצאו. משה טעם מן המים. מרים היו, כבדים, לא יצלחו לשתותם. ואז זכר דבר־מה שראה תכופות במדבר מדין; הוא ראה את יתרו חותנו “רופא” את מימיהן של בארות מרות בעלי עצי דפנה. טעמם העסיסי, החריף של עלי הדפנה כילה את מליחות מי הבאר, שהקרו סמוך לים או מתוך שדות מלח. כוהני מדין הם שקראו לזאת “ריפוי” המים. טיהורם מטעמם המגעיל.
איה ימצא עלי דפנה במדבר שוּר? חשוּף היה המדבר ואין בו כל צמח; יתר על כן, הדפנה פורחת רק בצלם הלח של נאוֹת מדבר.
הביט כה וכה – והנה עצי דפנה גדלים לפניו. האלוהים עצמו נטעם שם. קטנים היו ודלים, כמובן; כמוּשים ואכולי הרוּח, אפס עלי דפנה היו חרף כל זאת. דומה היה עליו כי הם קורצים ומדברים אליו, לאמור אליו כי האלוהים נטעם שם לרפא את המים.
בחפזון פנה שמה, תלש מעט ענפי דפנה וזרקם אל תוך הבאר.
כעבור רגע ראה את התמצית הלבנה נדוֹפה מן העלה הרווי ונמהלת במים; והמים הפכו זכּים וצלולים.
“קחו ושתו. יהוה רפא לכם את המים”.
וישתו; והמים היו מתוקים וישברו את צמאם.
במאוחר יותר אותו יום, כשתות העדה לרוויה, באו נציגי העם לפני משה ואהרן.
עדיין היו אלה השוטרים לשעבר מתקופת העבדות במצרים, וקורח ודתן ואבירם בראשם. יחד עם קצת מזקני השבט ודבּריהם. כי עדיין לא הוחלפו נציגי השבטים. משה ממתין היה עד היקהל העם לפני סיני, מקום שיקבל את החוקים והמצוות מפי האלוהים. ראשי הנציגוּת עדיין היו בני לוי; והראשונים במנהיגים עדיין היו קורח ואנשי ימינו.
רק עתה, אמרו למשה, שקלו בדעתם וראו כי מיהרו מדי לצאת את מצרים. לא הספיקו להכין מזון ומים ושאר צידה די צרכו של המון־אדם כה גדול היוצא אל המדבר. הדאגו משה ואהרן, המנהיגים ומורי־הדרך במסע הזה, שיהיה לעדה מלאי מספיק של מזון ומים? אם לא, איך אומרים משה ואהרן למלא את אשר החסירו? ההכנות, שעשו הם עצמם — כך טענו — מספיקות היו רק לחג שלושה ימי הזבח שאליו נתכוונו תחילה. אבל עתה נחה יהוה את ישראל והעבירם את הים, ומשה סר מן הדרך ההולכת הישר אל הארץ היעוּדה; תחת זאת הוא לוקח את העם אל תוך מדבר סיני, מקום שאין בו לא אוכל ולא מים. על כן מבקשים הם, נציגי העם, לדעת כיצד יכלכלם, והיכן הצידה אשר לוקח עמו פרעה מדי נהגו משלחת אל תוך המדבר? וכמה זמן אומר הוא לשהות במדבר עד שיגיעו אל הארצות אשר, לדברי משה, צווהו האלוהים לנהוג אליהן את בני ישראל? יציאת מצרים בהולה היתה כדי־כך שלא היה סיפק בידם להתכונן ולדאוג לכל צרכי בני־ישראל.
משה היה עומד לפני אהלו, ניצב נוכח החבורה של קורח ודתן ואבירם ואנשיהם. עיניוֹ הגדולות ננעצו בהם ודוֹמה היה כאילו ברק האלוהים מהבהב בּן; דומה היה כאילו דבר האלוהים מתמלט מלשונו:
“אתם תכינו? אתם תדאגו? מי אתם אפוא כי תתכּוננו ותדאגו לצרכי ישראל? מי הספיק את צרכי ישראל עד הנה? הלא הוא האחד והיחיד, אלוהי ישראל, יהוה אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. התדמו כי פרעה הוא, אשר שׂוּמה עליו לשאת צידה לצבאותיו על גבי גמלים, עם שיירות חמורים? השמים לו הם והארץ לו. יצווה על עננים והמטירו והפריחו מדבר כגן־עדן. בכל אשר יהיה, בכל מקום, עבדיו לו, יצוּריו, מעשי־ידיו. יצווה ופתחו צוּקים לבּוֹתיהם ושלחו מעינות מים חיים. יאבה, והמטיר לחם מן השמים. הוא הזן והוא המפרנס אותנו”.
“לבטח, לבטח, האלוהים גאלנו מעול פרעה. אבל האנשים אשר הוציא ממצרים לא מלאכים הם; בני אדם המה. האנשים אשר אתה מוליך אל המדבר לא יצורי־עליון המה; ילודי־ארץ הם, אשר לא יחיו באין להם לחם־יומם. כאשר ירעבו ישוועו, וכאשר יראו את ילדיהם צמאים — ובכו. אם גם מר יגיעם בארץ מצרים, ידעו כי לחם־יומם נאמן להם, למוֹעד, ומים טובים יוּתנו להם כאשר יצמאו. עתה, כאשר אתה מוליכם אל מדבר לא־נודע, מקום אשר האדמה אבנים וחול, והשמים נחוּשה יוקדת ויושביו הנחש והעקרב, הזכות בידנו לשאול מה הבטיחך האלוהים בדבר הצידה אשר תוּתן לנו. הזכות בידנו לדעת כי לא ימותו ילדינו ברעב ובצמא לנגד עינינו בארץ הזועה הזאת אשר מאכל אין בה ולא מים”, אמר קורח בשם עדתו.
“האלוהים לא הבטיחני דבר מלבד הבטחת התורה; לאמור: ‘אם שמוע תשמע לקול יהוה אלוהיך, והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו, כל המחלה אשר שׂמתי במצרים לא אשים עליך’. כי דעוּ אשר יהוה אלוהים הוציאכם ממצרים לא בעבורכם, כי אם בעבור תעודה נעלה מזו: למען תהיו עם־סגולתו, אשר יכונן את תורתו ואת צדקתו בעולם אשר ברא. ובגלל התעודה הזאת אני מוליככם עתה אל הר סיני, למען תשמעו את רצונו מפיו. אתם תהיו לו לגוי קדוש, והיה אלוהים אביכם; וכילדים תשימו מבטחכם באביכם אשר בשמים, ואך לפניו תביאו את מחסוריכם ואת עניכם; ואתם תשמעו לו עצומי־עינים והאמנתם בו. אם לא כן תעשו, במה טובים אתם מן המצרים אשר גאלכם מידם? הלא כאשר ענש את מצרים, ככה יענוש אתכם. כי כאשר יוכל האלוהים לרפא את המים, ככה יוכל גם להחליאם, כאשר עשה במצרים. חוקו את הדברים האלה בלבבכם וכתבוּם על מצחיכם. ועתה, שובו למקומכם, והכינו את העם ללכת. רואה אני את עמוד האש ההולך לפנינו, והוא הולך לעבר אלים”.
המומים מדבריו חזרו המנהיגים אל מעמדיהם ומילאו אחר
הפקודה. איש אחר היה משה זה שפנה אליהם; קול יהוה דבּר מפיו.
אך קורח, ועמו דתן ואבירם, נשארו לפני משה. בעל־גוף, רחב־גרם, עמד קורח איתן ולטש עיניו אל משה. לא יכול להסיר מבטו מן העינים הבוערות — אף על פי כן הרים קולו כמזהיר, ויאמר:
“משה, משה, מי יתן והיה כל אשר דבּרת. אבל אם, חלילה לא כן יהי, וחל דם עמך על ראשך. כי אתה הולכתם, גברים ונשים וטף, צאן ובקר, המדברה, באין מאכל ובאין משקה”.
זמן־מה דומה היה שהמאורעות הצדיקו את משה תוּמם, וכי ידע את אשר יהיה כאשר נתן הבטחתו בשם יהוה. זמן־מה דומה היה שהאלוהים מפריח את המדבר כגן־עדן למען בני־ישראל ומבקיע פלגי מי חיים מן האדמה. שם, מקום שעוררו הרוחות גלי חול, גדלו עצי תמרים, עמוּסים תמרים לעיפה; ובמקום אשר כּוּסתה הארץ סלעי מגור, שפעו עיינות ובארות. כי באלים, ליד מפרץ המלח הרחב של ים־סוף, מהלך חצי יום ממרה, מצאו נוה וכרים ירוקים בצל אגודות דקלים — נוה של שתים־עשרה עינות מים חיים, כאילו הספיק אלוהים מעין לכל שבט ושבט.
שם ישבו בני ישראל עת־מה ויינפשו מיקוד חולות המדבר.
פרק שני 🔗
כאשר הגיד קורח מראש כן היה. מנוה אֶלים הלכו בני ישראל אל מדבר שוּר; ומרחבי השממה אשר נגלו כאן לפניהם שונים היו בתכלית מכּל מדבר אשר ראו עד אז. במדבר שור עדיין מצאו בקרם וצאנם שיחי צבר וקוצים לכוסס בם; פה ושם נזהרו הצמחים הגסים מן החול. אבל מדבר צין חתום היה מעטה אבנים, חותם אדמדם על פי הארץ. צוּקי שחם בדמות מפלצות־אימים התנשאו מעליהם, וראשיהם הנוראים משתלחים לשמים הכחולים הבוערים. רבידה התגבהה מעל רבידה, והדרך קשתה והלכה על הנשים והטף. הצאן והבקר כּשלו, מעוּני רעב וצמא. דחקו חרטומיהם בין האבנים, בראותם עלה־דשא או נטף לחוּת. הצאן רבצו, ממאנות להוסיף לכת, והאנשים הוצרכו לגררן עמהם בנלאֶה.
כפעם בפעם נחצו חומות האבן ומבּעדן נגלתה בקעה קטנה שפעם ברכוּה מים רעננים. אדם ובהמה עשו לעבר ההוא בתקוה למצוא את המעין בוקע מן ההרים; אבל במקום אשר מצאו אשד היה זה אשד אבני־חול, הנופלות בנקישה יבשה אל השקתות הלוהטות. המדבר, הרה אבני־חול, ילד שחם.
סמוך לערב יומם השלישי במדבר באו אל בקעת אבנים היורדת ממישור בלב הרמות. לא מצאו אלא שמץ־רווחה מחצי קרני השמש, אשר דקרוּם כל היום. רצוּצים מן המכּה התנפלו ארצה בתוך צרורותיהם ומקניהם.
חודש ימים עבר עתה מאז הוציאם משה מארץ מצרים. חודש ימים עשו בישימון, ובעת ההיא כּילו את שארית הצידה שהביאו אתם. העופות, עוגות המצות, כּדי השמן והדבש והיין, סלי הירקות — לא היו עוד; קצתם החלו אפילו לשחוט את עדריהם. אולם רוּבּם קפצו שניהם ומשכו ידם מן הצאן והעזים, מקור המזונות היחיד לילדים. בחוּש־מורשה של רועים דבקו בעדריהם בחינת היסוד למחיתם בימים יבואו; מתוך ראיית־נולד עקשנית נשאו את רעבונם ועצמו עיניהם מראות את סבלות טפם, בקוותם תמיד כי מחר, או מחרתיים, ינהגם האלוהים אל ארצות מרעה עשירות, כאשר הבטיח משה חזור וחזור. אבל כה תשושים היו מן הדרך במדבריות הראשונים, ועתה — מן הנסיון האיום במדבר צין, עד שהחלו להוואש מתקוה כי יגיעו אי־פעם אל הארץ זבת החלב והדבש.
בלילה שמע משה את תלונת בני ישראל. שוב לא היתה זו קריאת המחאה שעלתה במרה. כאשר שאלו: “מה נשתה?” במרה היתה זו דרישה של אנשים שהאמינו כי יוכל משה לעזרם; אין לו אלא לפנות אל יהוה ויהוה ינחהו אל מים חיים. מן הקריאה במרה ענה הד אמונה ביהוה; כבנים באו אל אביהם, בשאלם: “מה נשתה?” פה, במדבר צין, בתוך הררי הזעוה, בארץ כסוּית אבן, שמע משה בכי־יאוש עולה מחבורות הגברים והנשים הנצמדים אל טפם ואל עדריהם. היתה זו קינה נוראה שכל־כולה תקוה שנעזבה, יאוש אין־חקר. לא היו אלה בני־החורין מימים־עברו; אלה היו העבדים המתגעגעים אל לחם העבדוּת של ארץ מצרים.
אז שלח משה לקרוא לאהרן אחיו ויאמר: “הבה נצא אליהם”.
“רוחם נסערה מאד. היו בהם אשר נאספו לחבורות, ובשמות־דופי הם קוראים לנו”.
“הניסתר מפניהם? בואה”.
יצאו אל תוך העדה. ועתה ראה משה כי שוב אין הם נופשים. עמדו חבורות־חבורות, מתנצחים בחום, מנופפים בזרועותיהם כה וכה. פה ושם נשמעה קריאת־זעם לא כמלים היוצאות משפתי אנוש, כי אם כאבנים מוּטחות בראשי אהרן ומשה. הקריאות והמחאה אפשר היה לשאתן; לא כן בכין החרישי של הנשים אשר, כּנוּסות בתוך צרורותיהן, מנסות היו לעודד את הטף. לב משה כבד בקרבו.
לא ארכה15 העת ונודע לעדה כי משה ואהרן בתוכם; חיש הוקפו שני האחים; הם עמדו במרכז חומה עגולה ודחוסה של גוויות אדם: פנים שחורים בלילה השחור, עיניים אדומות לוהבות ומאיימות, יער אגרופים זועמים. לא קורח הוא, ולא דתן, לא אבירם, כי אם העם עצמו.
“מה רציתם מאתנו? מי־יתן מותנו ביד יהוה בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב”.
דברים מרים היו; והגרוּע מכּל שצודקים היו. לב משה נדקר כאב על רעבם של העם, ולא דוקה משום שהתלוננו כנגדו.
“לא אנו הוצאנוכם ממצרים, כי אם יהוה. ויהוה יודע את רעבכם ואת צמאונכם, והוא יושיעכם. כמונו כמוכם: כי תתעטפו ברעב נתעטף ברעב אתכם, כי תכשלו בצמא וכשלנו גם אנו בצמא. לא עלינו תלונותיכם כי על יהוה”.
“אך מי יתן לנו לאכול? הנחכּה עד ראוֹתנו את ילדינו מתים לרגלינו? ובמה יאכילנו? ראו את העם הגדול הזה אשר בישימון. היצמיח לחם מן המדבר לנו?”
“היד יהוה תקצר מהאכילכם? אשר בקע לכם את הים והוא יבקע את השמים והמטיר עליכם לחם. אבל מתי יעשה זאת לא אדע, כי לא הגיד לי. ואיכה יעשה זאת, גם זאת לא אדע. רק אדע כי אשר הוציאכם ממצרים לא יתנכם למות ברעב במדבר”.
“לא תדע מתי יעשה זאת, ואיכה, ובכל זאת הולכתנו אל מדבר אבנים? למה לא תפנה אליו? למה לא תשאל עד־מתי ירעיבנו?”
“מי אני כי אגיד ליהוה כי עמו רעב? הלא ידע זאת? הלא ישקיף מן השמים וראה את מכאובכם, כאשר ראה את ענוּתכם וישמע את זעקתכם בהיותכם בארץ מצרים? לא לי אתם כי אם ליהוה, ולא אני אאכילכם כי אם יהוה אלוהים. רק הוא יענכם”, אמר משה, ויפן מעל העם.
כמעט נכנס משה לאהלו וכבר שמע את קול יהוה בלבו. והקול אמר אליו כי יתן לעם אוכל ומתי יעשה זאת. מנע יהוה אוכל מן העם כדי לבדוק, כדי לבחון, אם ילך בדרך תורתו ואם אין.
וכך ניתן למשה ולאהרן להביא את הבשורה הטובה לבני ישראל.
בבוקר שוב עמדו בתוך העדה הנזעמה. עיניים רעבות היו נעוצות בהם. אך הלבבות אשר נוכח המתלוננים והנרגנים היו עתה מלאי תקוה ואמונה. נפלאים היו הדברים אשר שמעו בני ישראל, דברים שלא שמע עוד איש מעולם, על אודות דברים שלא העלה איש בחלומו מעולם.
על כנפי נשרים נשׂאם והעבירם את הים, ומן השמים ישלח להם לחם.
אדמת מדבר צין היתה חתומה חותם אבן, אבל השמים יוּמרוּ והפכו שׂדה; השמים יבּקעו, כאשר אמר להם משה, והאלוהים ימטיר מטר־לחם.
“ערב וידעתם כי יהוה הוציא אתכם מארץ מצרים; ובוקר וראיתם את כבוד יהוה בשמעו את תלונותיכם על יהוה. והנה חש לעזרכם”.
אהרן הורה על המדבר; והעדה נפנו.
ענן לוהב השפיל מטה ממרום והיה תלוי ופרוש אין־ניע מעל למדבר. לא היה זה ענן־עשן־וחול כאשר הסכינו לראות במדבר, כי אם נהרת־ענבּר מסנוורת, ובה כל צבעי הקשת; ודמות הענן היתה כאצבע יד אלוהים, מצביעה כמו לאַשר את דברי משה ואהרן.
בין הערביים תאכלו בשר ובבוקר תשׂבעו לחם; וידעתם כי אני יהוה אלוהיכם".
ועתה היו כל העדה ישוּבים על רבידות האבן האדמדמות של מדבר צין; ראשי בתי־אב ישבו עם נשיהם וטפם, ופניהם נשוּאים למרום אשר משם יומטר עליהם הלחם. שוב לא בערו עיניהם ברעב ובקדחת; האש אשר בהן היתה אש־הקודש של אמונה ביהוה.
ומשה חכה אתם ללחם־יהוה. למן הרגע הראשון ידע כי לקח האלוהים את העבדים האלה מעם פרעה למען יהיו לעבדיו. מעתה והלאה האלוהים פוקד עליהם, ולא פרעה; וכמו שחייב רב לדאוג לפרנסת משרתיו, ככה חייב יהוה לדאוג לפרנסתם של ישראל. המטרת הלחם הזה מן השמים תהיה אות ומופת לשׂררת האלוהים על ישראל; ובני־ישראל ידעו מי אדונם ואת מי עליהם לעבוד.
מטעם זה חכּה משה בקוצר־רוח להתגשמות הנס, בדעתו מראש כי עתה כמקודם יגלה האלוהים את רצונו בדברים שכבר נוצרו. יחדו ישבו, משה והעדה, על הסלעים הרותחים של מדבר צין, וכל היום כולו התבוננו אל השמים.
אט, בעצלתיים, חמקה השמש וירדה מאחרי ההרים הכבירים, מציתה נהרת־נחושה אדמדמת על שׂיאי האבן. חוּג האופק כולו נדלק באש. דומה היה כאילו תהי טבעת ההרים למתכת מותכת בכבשן השמים. עד כה וכה ובעמק מתחת, בשפל־מדרוניהם של קירות הצוּקים, ירדו צעיפי־צל כחלחלים ועטו את המישור; הדהוּיים שבעדה שקעו באפלולית אשר מסביב ונתמזגו בעלטה.
אחר נשמע צפצוף צפרים. הצפרים עצמן לא נראו; רק צללי כנפיים פרכּסו נוכח החומות העליונות המתנוצצות.
העדה קמו כאיש אחד, ורבוא צוואר נשתרבבו כלפי מעלה. הצפצוף הלך ורם, הצללים על החומות העליונות התעבו והכבידו. אחר ראו פתאום את השורה הראשונה של להקת צפרים עצומה. לא היו אלו השחפים הצנומים השורצים לחופי הים האדום. לא צפוּדי־בשר היו אלה, כי אם עופות השׂלו השמנים המוּכּרים, השׂלו הטוב מבצות גושן, ונזר הנוצות על ראשו, וקפלי בשר עבים, מגרים תחת פלומתו החוּמה. איך הגיעו לכאן, אלה שוכני הסוף בארץ גושן, שהמצרים להוטים כל כך לצודם? התעופפו ובאו על פני ההרים והמדבריות, שורות־שורות, עד שהליט המון גופיהם הבשרניים, חוּמי הנוצה, את המרום ובן־רגע ירדו ונפלו לרגלי העדה הרעבה.
לא היו צריכים לא לחצים, לא לחניתות, ולא לילקוטי ציד. הצפרים ירדו אל דלתות אהליהם,
מבקשות להיתפס, להילקח באפס־יד, מבקשות כי ייעשה בהן כמצות האלוהים.
קריאת ששון עלתה מתוך העדה. אנשים התרוצצו לכאן ולכאן, פשטו ידים, חטפו צפרים, צחקו צחוק עליז ויקראו בחדוה:
“זה הבשר אשר שלח לנו יהוה!”
“בשר בין־הערביים!”
ובתוך שעה קצרה באה מריטת נוצות חפוּזה, עד שעלה זרזיף חוּם על המחנה, מלווה צחוק גיל. היכן מצאו פתאום ענפים ועץ בישימון החרב? פה ושם ריצדה מדורה קטנה באפלת הלילה. משפחות נאספו בעליצות סביב למדורות, פיות נטפו מים למראה הצפרים הנצלות, לריח השומן המטפטף אל הלהבות.
בלילה ההוא איחרה השינה לבוא למחנה. הם התפטמו בבשר הטעים עד כלות כוחם; עיניהם נעצמו מאליהן; אבל ניסו לשבת ערים ולחכות למטר הלחם שהבטיח להם יהוה לבוקר.
“בשר בלי לחם, כאין הוא. אחרי ככלות הכל, הלחם הוא אשר ישׂביע, הלחם הוא הממלא בטן. ואל תחשבו כי ישלח האלוהים מלוא־סיר־בשר לאהלכם מדי ליל. טוב־טוב אם נקבלהו פעם בשבוע, או אף אחת בחודש. ראש לכּל הוא הלחם. לוּ אך ראיתי את מראהו, לוּ אך טעמתי את טעמו”.
פיות ליחך את הליחה אשר ירדה על רבידות האבן; וכאשר נלחך מעיל
“ואני חפצתי לדעת אי־מזה יבוא, הבאמת ירד מן השמים? אם כן, לבטח טעם־שמים יהיה לו”.
“ואל תחשבו כי תמלאו שׂקכם ממנו, כאשר מילאתם את הכּלוּב הלזה בצפרים”.
“לוּ אך בא — וידעתי את אשר לפני… אאמין במשל הנושן: אשר בידי לי הוא”.
כה ישבו וליהגו וחכּו ללחם. אבל לבסוף חזקה עליהם השינה ולא יכלו לפקוח עוד את עיניהם.
בבוקר נעורו בתוך צינה. רעדו מפני הטל העבה, העסיסי אשר ירד על גופיהם ועל רבידות האבן השטוחות.
עד־מהרה שוּלחה חוורה ראשונה בשמיים. והפסגות שוב החלו להינצת. דומה היה כאילו מחזירים ההרים לשמש את אשר בלעו וקלטו בלילה. קווצות נהרה נגולו בשמיים, וכמבול אש ירד האור על הרבידות. באלפי הטל והנה כפור דק, לבן, מכסה את כל רבידות הסלע. כפור זה היה מורכב רבבות אין־מספר של פרחוני גבישים זעירים, מחוברים זה לזה כגבישי סוכר. קרני השמש השתלחו בפרחונים, אשר החזירו את האור, עד שהיתה כל הבקעה זוהר־סנוורים. אנשים, נשים וטף אספו את הכפור מלוא חופניים, ובחנוהו כמשתאים. היססו לתתו אל שפתיהם, כי הגבישים נראו כפרחונים מאוּבּנים. נשאו את הכפור זה אל זה, תמהים, נכזבים.
“מן הוא? מה זה?” שאלו קולות לחש.
“מן הוא?” שאלו קולות אחרים, רמים.
“מן הוא?” היתה השאלה לצעקה. רצו כה וכה, מראים זה לזה את ידיהם, הדביקות מגבישי הפרחונים. “מן הוא?”
בינתיים עמד משה במבוא אהלו ובעינים קורנות ראה איך מספיק יהוה את לחם יומם של בני ישראל. הוא, כמובן, ידע מה הוא. כמה פעמים אסף, בחגווי הסלעים, או מעלי הצבּר החלביים, את גבישי הפרחונים, תערובת של פרש חרקים ותמצית הטללים הסמיכה? כאשר ייבשום בשמש, ואחר יכתשום, ונתנו חומר קמחי דביק היוכל לזוּן איש במדבר. מה־תכופות התכלכל באלה כרעותו את צאן יתרו? דרך־כלל היו נמצאים רק בכמות זעומה; הנודד במדבר היה צריך לחפש חפשׂ היטב עד שימצאם דבוקים אל סלע או ענף. נסוֹ של יהוה התבטא בזה שהרוחות והטל קבּצו את הגבישים מכל אפסי המדבר בכמויות גדולות שדיין לזוּן המון־אדם. בוטח באמונתו כי יעמוד האלוהים בדבוּרו ויפרנס את עמו, שמח עתה משה שמחה עזה על דרך ההגשמה; בפשטות כה רבה יהוה עושה את הדבר, הוא מספיק את צרכיהם של ישראל על ידי ברוּאיו, מבלי לשנות מסדר טבעו.
“מה־נפלאו דרכי יהוה!” אמר משה בלבבו. ואל בני־ישראל, אשר הושיטו אליו את החומר הקמחי מלוא־חפניים, ושאלו קול אחד, “מי הוא?” אמר: “זה הלחם אשר נתן לכם האלוהים לאכלה”.
נטל קמצוץ מן הגבישים הפריכים, וכאשר כתשו בין אצבעותיו והנה היה לקמח טחוב. הרימו אל פיו. העם התבוננו אליו וחיקו את מעשהו.
“צפיחית בדבש בפי, כה ימתק טעמה לחכי”, קרא איש אחד, שמח וטוב־לב.
“מרוּבּכה בשמן! מעודו לא טעם פרעה כזאת!” קרא עוד אחד.
“איכה תעלה על שולחן פרעה? הכה יחכּמו אופיו וכל תעלומותהמלאכה ידעו? יהוה אפה לנו את הלחם הזה”.
“ואני אומר כי טעמו כטעם צלי הבשר הלבן אשר לאווז שמן”, נענה ואמר שלישי, והוא ממלא פיו הנוטף מן.
“לא ולא! כמעט דג עבה מטוגן בשמן ודבש!”
“וראו מה־רב הנערם ממנו על הארץ! דֵי כלכלנו חודש ימים”.
“יהוה השׂביע את עדתו לחם! הנהו! כל אשר תחפצו! נאספה ממנו שקים על שקים”.
ואיש אחד התנפל אפיים ארצה, כמבקש לאסוף את המן בידיו, בעיניו ובפיו.
אך משה הזהירם מיד:
“זה הדבר אשר צוה יהוה: לקטו ממנו איש לפי אכלו, עומר לגולגולת מספר נפשותיכם. איש לאשר באהלו תקחו. כי זה לחם יהוה אשר נתן לכם לאכלה”.
כנשואים על קרני שמש הבוקר חלפו בשורת הישועה ופשרה מקצה המחנה ועד קצהו: החומר הגבישי הלבן ההוא, אשר הותירו הטללים. ואשר לא ידע איש את שמו, הוא הלחם אשר המטיר יהוה מן השמים. זה לחם נלוֹש בדבש ושמן, לחם יהוה. והעם אכלו ממנו לשובע, לקקו שפתיהם, לקטו ממנו עוד ועוד, מילאו בו שקים, כלים עטיפות.
השוטרים התרוצצו במחנה להזהיר את המלקטים — אך לריק.
“עומר לגולגולת! כמספר הנפשות מספר העמרים, ולא עוד. לחם יהוה הוא, לא לחמכם. אך עומר לגולגולת”.
היו שנתנו דעתם, היו שמדדו עומר לכל אחד מבני המשפחה. אולם אחרים הוסיפו לחטוף וללקט. כבר מילאו את הכּדים והסלים והשׂקים, שהביאו מן האהלים, ועדיין היו מוסיפים ללקט. אבל משהביאו את השׂקים והכדים והסלים הממוּלאים אל האוהל, ומדדו את מידת המן, עדיין היה אך עומר אחד לכל נפש! היה הדבר כמאמר משה:
“עומר לגולגלת תלקטו: יודע האלהים את טבע ברוּאיו ואת מחסוריהם ידע. כזאת וכזאת קצב ליום — ולא עוד”.
אף על פי כן עדיין היו אחדים שלא אבו לסמוך על נסים. נסים אינם חוזרים ונשנים, אמרו. ואך היטב מדי ידעו טעמוֹ של רעב. כלום לא עתה־זה היו מתהלכים ולשונותיהם שלוחות חוּצה? כלום לא צלצלה עוד באזניהם בכית ילדיהם? עומר הוא מנה נדיבה. אין צורך לכלותה כולה ביום אחד. די יהיה במחצית העומר לגולגולת. לחם הוא! לחם! את אשר לא תאכל תוכל להחליף. לקבל בעבורו ברווז, עדי כסף. אחרים אכלו יותר מעומר: מה לא יתנו בעבור פת־לחם ביום המחרת?
חזרו השוטרים והזהירום:
“אל תותירו דבר ליום מחר. יהוה הוא יזוּנכם מן היום הזה והלאה, והוא יודע כי לחם יידרש לכם דבר־יום־ביומו. הוא ישלח לכם איפת קמחכם בכל יום. בטחו בו. כאשר נתן לכם את מנתכם היום, ככה יתן לכם מחר”.
“אך איש כמוני יאהב בטחה. כמה ימים היינו בלי לחם? הן אולי יקרה כדבר הזה מחר. הצפרים לא שבו, האין זאת? החכמים בעדה מילאו כלוביהם בעוד יוכלו. כאשר יש דבר בידי, וידעתי כי לי הוא”.
“מחר לא יבואו אלי לבקש איפת קמח. לא יאיר יהוה פניו אלינו ככה בכל יום ויום”.
והפקחים, הללו שדאגו ליום מחר, שמרו חלק מן המן אשר להם. אבל כשבאו למחרת בבוקר לבדוק את מטמונם, עלה ריח צחנה מן הכּלים; ותחת קמח היו בהם תולעים רומשות.
אבל בחוץ, במגלה העמק, שוב הלבינה האדמה במן אשר חזר וירד מן השמים. זאת הפעם לא נשמר עת רבה בקרני השמש. ניתנה להם לבני־ישראל שהוּת ללקוט עומר לגולגולת בצפחותיהם, ואחר נמס לחם־יהוה וגז. עתה הבינו כי האלוהים דרך לו משלו להספיק להם את לחם יומם; ואַלץ יאַלצם לשׂים בו מבטחם, להאמין בו, מיום ליום.
כיון שנודע למשה שהתעלמו קצת מן העם מפקודתו שלא להותיר דבר מן המן ליום המחרת, התקצף ואמר לסובבים אותו: “למה־זה אינכם נשמעים לרצון יהוה אלוהיכם? עד מתי לא תאמינו בו ולא תבטחו ברחמיו?”
ביום הששי גלו בני ישראל כי לקטו מן כפליים כאשר לקטו בימים הקודמים — עלתה מנתם לשני עמרים לגולגולת. נפלא הדבר מהם, וחוששים היו לשמור את העומר הנוסף, בזכרם מה שאירע תחילה.
זקני ישראל באו לפני משה וסיפרו לו מה אירע, ושמחה גדולה האירה את פני משה.
הוא נפל על ברכיו, נשׂא ידיו ויקרא:
“אודך ואהללך, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, כי שׂמת חוקות ומשפטים לטבעך. בלחם אשר אתה נותן לבני ישראל תדריכם בתורתך, למען יסכּנו להיות לך לעם”.
ולזקני ישראל אמר:
“הלחם אשר אלוהים שולח לכם, לא את בשרכם בלבד יזוּן כי גם את נשמותיכם. לחם האלוהים יכלכּלכם והייתם לגוי קדוש. שיתו לבכם היטב לאשר האלוהים עושה לכם. זה הדבר אשר יאמר האלוהים עתה: יום מנוחה, שבת לאלוהים, יהיה מחר; בשלו ואפוּ והכינו היום, ואת כל הנותר הותירו ליום המחרת”.
חדורי יראת־קודש נשמעו בני ישראל לפקודה. את תוספת המן השאירו בכליהם, כאשר צוו; וראה, בבוקר המחרת, כאשר פתחו את הכלים, והנה אין כל באוש, ורימה לא רחשה, כי מן טרי היה לפניהם.
ומשה קם ויצא בבוקר השכם, וביד הזקנים שלח את הדבר הזה ברחבי המחנה:
“אכלוהו היום, כי שבת היום ליהוה, היום לא תמצאוהו בשדה. ששת ימים תלקטוהו, וביום השביעי שבת, לא יהיה בו”.
ובכל זאת נמצאו פקחים בקרב בני ישראל שלא אבו להאמין למשה. בינם לבין עצמם הרהרו: “אבל מה אם אמנם נמצא דבר־מה? אחרי ככלות הכל, איך יתכן כדבר הזה? מדי בוקר ירד הטל לבין הפרחונים; לבטח גם מחר בבוקר ירד; אם לא בכל מקום, הן למצער ירד בחגוים, מקום אשר נמצא את הנבחרים והשמנים בהם”. ובאמת התגנבו ביום השבת בבוקר, וזחלו ארבעתיים לבדוק בחגווים הצרים בין האבנים לחפש שם מן טרי. אך לא נראה סימן של מן, גם לא גביש אחד. וכגנבים חזרו וזחלו מן השדות אל אהליהם בפחי־נפש.
משה שמע בלבבו את קול האלוהים הסוער:
“עד מתי לא תשמעו למצוותי?”
משה חש בוּשה שוטפתו; התנפל ארצה:
“הארך רוחך אתם. עבדים הוצאתם ממצרים, בני־חורין תביא לסיני”.
ולמען לא יישנה חילול־השבת פקד משה על בני־ישראל:
“ראו כי יהוה נתן לכם השבת. על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומיים. שבו איש תחתיו. אל יצא איש ממקומו ביום השביעי”.
ויהי הדבר לחוק לבני ישראל עד עולם לשבות ביום השביעי בשבוע. בלחם — אשר החלו בני ישראל לקרוא לו מן — גלה להם האלוהים את השבת.
ומשה צווה על אהרן, בשם יהוה, לקחת כד ולשׂים עומר מן בכד ולתתו לפני יהוה לזכרון לדור ודור. וזה היה הלחם אשר אכלו בני ישראל במדבר עד בואם אל ארצם.
אולם לא פשוט כל כך היה ענין זה של כּלכּלת המחנה האדיר שיצא ממצרים. ברור שהעביר יהוה את בני ישראל בכבשן אש, כביכול. ברעב ובמחסור הדיח מלבותיהם את טבע העבדים אשר הוטבע בהם במצרים, ועשאם עם הכּשר לקבל את דברותיו בסיני. הנה כך היתה הדרך מים־סוף אל הר־סיני תהליך ממוּשך של הכנה והפרדה. כל התקדמות בתוך המדבר הושגה על ידי דרגות־דרגות של מחסור, אימה וכאב. דומה היה כאילו בשוט מחדיר יהוה ברוחם ובבשרם של בני־ישראל את ההכּרה כי למיום צאתם את ארץ מצרים עבדיו הם, התלויים בו תלוּת גמורה. אליו חייבים הם לפנות לשם כל בּלע לחם, מידו חייבים הם לשתות כל נטף מים אשר יחיה אותם. ומשה ידע כל זאת וביד חזקה כפה עליהם את יקהת יהוה, כהכנע מאלף־חיות את פרא־המדבר למשמעת העול.
לא אחת עשה משה במקומות האלה, בימי היותו רועה את צאן יתרו. לפיכך ידע כי בעומקי מדבר סיני, מהלאה לרפידים, ולרגלי הרי הסיד, הרי חורב, שוכן עמק המשקה הפורה של פארן, או נחל פארן, כאשר קראוהו יושבי המדבר. נחל פארן תמיד היה סלע־מחלוקת בין השבטים הנודדים. מעינות מים חיים, שמקורם בשלגים על שיאי הרי הנחושת, שפעו וירדו במרזבי אבן טבעיים אל הבקעה, והפרו את גן האלוהים, נוה־מדבר של כרי־מרעה ירקרקים, עצי־שטים ותמרים; וכל אשר יהיה המקום בידו יעיר קנאתם ואיבתם של האחרים.
העמלקים, יוצאי־חלציו של אחד מנכדי עשׂו, שעל שמו נקראו, נפוצים היו ברחבי המדבר. תכופות התקיפו את שבטי הרועים בעונה בה היו נוהגים את עדריהם אל הבקעה למרעה; פעמים היו מסתפקים במספר כבשׂים, פעמים היו שובים את כל העדרים וכובשים את הבקעה, ואז היו הם עצמם רועים שם את הצאן. משה ידע עליהם, על העמלקים האלה. ראשונה פגע בהם בעצם יום הגיעו למדין, כאשר גרש חבורה מאנשיהם מן הבאר אשר ממנה היו בנות יתרו משקות את צאנן.
יתר על כן, ידע שצופי העמלקים משוטטים בעמק פארן השמם, ממתינים לתת אות על התקרב רועים ועדריהם. והנה אם משום שבקש להימנע מהתנגשות בטרם־עת בין חבורות השודדים לבני־ישראל בזמן שאלה האחרונים יגעים מן הדרך במדבר, ואם משום שכּך צווהו האלוהים, לא בחר משה בדרך לחורב לקבוע מקום־מנוחה בפארן; תחת זאת בחר לנוח ברפידים, שהיתה מקום יבש ושמם.
אך נכנסו בני־ישראל לאזור הסלעים, מיד החלו לבקש מים. באֵלים מצאו שפעת מים; מילאו את הנאדות, הכדים והצפחות וטענוּם על חמוריהם. עם כל שקימצו במים הרי עתה כּלו, ופה ברפידים שרוּיים היו ברמה סלעית, צחיחה. בדקו את הסדקים בסלעים, את העמקים והנקיקים הקטנים, את המערות המצויות פה ושם, מקום שעשויים המים להיקוות. לא מצאו טיפה. שוב החל הצמא לענות את ההמון. ראשונים לסבל היו הילדים והצאן והבקר; ובכי הילדים, המעורב בגעוֹת הצאן, הלך ורב עד אשר נורא הקול משאת.
עתה לא היתה בפיהם תלונה על האוכל, כי אותו קבלו בכל בוקר מיד האלוהים; אבל צמאם הניעם להתפרצויות מרי חדשות. ותלונתם לא נתכוונה אל יהוה. לוּ האמינו כי האלוהים עם משה, כמו שהיה אתו באֶלים ובשאר מקומות, כי אז חכו באורך־רוח. אבל מדומים היו שהם מחכים ללא תקוה. ודבר זה אי־אפשר היה לעמוד בו. לשוא באו המנהיגים אל משה במרוצה: “העם מתים בצמא!” משה לא קבל פקודה מן האלוהים; מחכה היה להוראה. כיון שכך עברה השמועה בתוך ההמון: “נטש יהוה את משה! לא עוד אתו הוא!” אם שבני קורח החלו בה, ואם שנולדה מעצמה מתוך מרירוּת העם, שברה השמועה את המשמעת שנוצרה בעמל כה רב. הנפלאות והרחמים שבעבר נשכחו. בכל זאת סבורים היו כי לא ביהוה האשם, שהרי נתן להם מאכל ומשקה כל זמן שהיה בתוכם. אולם עתה, בגלל איזה חטא שעשה משה, משך חסדו מהם. משה לבדו הוא האחראי למצבם הנוכחי.
“לוּ יהוה עמנו כי אז לא חסרנו מים. הלא המתיק לנו את מי־מרה? אין בזה יהוה, כי נטש את משה!”
“אם כן הוא, הלא נגזרנו לנו! תלויים אנחנו בין חומות הררי המדבר, מה נעשה?”
ומשה שעמד אצל אהלו הוּקף פתאום; לא מנהיגי העם הקיפוהו כי אם העם עצמו, המון פרא צמא ונפחד. ושוב הונפו אגרופים כנגדו, שוב נחשׂפו שניים לעומתו.
“הב לנו מים לשתות!”
“על מה תריבו, אחי? ביד יהוה הדבר הזה. הוא יודע את עניכם, והוא יושיע. למה אתם מנסים את יהוה?”
“היש אלוהים בזה בתוכנו אם אין? ענה!”
ואחד קפץ מן ההמון, שולח ידיו אל משה:
“למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני
בצמא?”
ועתה נכון היה האספסוף לפגוע במשה, להכּותו ארצה. ואולי היה הדבר קורה לולא היו במקום יהושע והחבורה הקטנה והמסורה שעמד בראשה. אלה היו צעירים שנתגדלו במערת זקני ישראל, מקום שהוסתרו משוטרי פרעה. את כולם בחר יהושע בשל רוח החרות הבוער בהם. וכולם היו חמוּשים חרבות קצרות, אשר לקחו מן המצרים. בזרועותיהם אמיצות־הכוח הבקיעו להם דרך אל תוך האספסוף המיליל, שמו משמר על משה והחזירוהו אל אהלו.
משה ערה לבו אל האלוהים בשוועה גדולה של יגון וצער:
“הגידה לי מה אעשה לעם הזה, עוד רגע וסקלוני”.
מענה בא. הוא שמע את דבר האלוהים בלבבו, וידע מה עליו לעשות.
כּינס את הזקנים, נטל את מטה האלוהים אשר לו, ויצא עמהם. הוליכם אל חומת הסלע, והחל מחפש בתוך הצוּקים; במקום אחד עמד מלכת, ומבטו הכבד נח על האבן אשר נכחו. נשימתו כבדה, נחיריו נתכנפו, עיניו רחבו, אורו, להבו, נמלאו קדושה. כך עמד שעה ארוכה ופתאום ראה דבר־מה בסלע16: זו הקרן, הקרן, הקרן!
“יהוה!”
הרים את המטה והמקל אשר לאלוהים ויך בו את האבן.
“יהוה! יהוה! יהוה!” נשמעה צעקה אדירה.
כקמה אשר קצר החרמש נפלו העם לארץ. באימתם ובתמהונם שכחו אפילו לשתות מן המים החיים אשר פרצו מן האבן.
מקוה־מים נקוה והרחיב לרגליהם, שטף מתעלה לתעלה; מילא את הבורות והסדקים. אבל עדיין לא העזו להגיע שפתיהם אל המים. יראתם חזקה על צמאונם.
“מטה משה!”
“השבט אשר הכה את מצרים!”
“המטה אשר הוא ישועת ישראל!”
“יש יהוה בזה בתוכנו!”
“מעתה והלאה מסה־ומריבה ייקרא המקום הזה, על ריבכם ועל נסותכם את יהוה”, אמר משה וחזר לאהלו.
“יהוה עמנו, יהוה בתוכנו, בכל מקום, ולעולמי־עד”, צעקו העם.
פרק שלישי 🔗
אך פסעו בני ישראל פסיעה ראשונה לקראת החרות — עוד בטרם ישביע לחם האלוהים את רעבם ובטרם ישברו את צמאם המים הפורצים בדרך נס מן הסלע — וכבר קם עליהם האויב הראשון שהתעלם מן הנסים והנפלאות שעשה להם האלוהים.
ומוזר למדי, העם הזה, שבקש לגדור את הגישה אל הר סיני, היה שאר קרוב לבני ישראל, ומצדו אפשר היה לצפות לעזרת אחים ולהבנה. אבל יד אח היתה זו שהניפה עליהם את החרב.
בטרם ימלא יהוה את ההבטחה שנתן לאבות על אודות ישראל, מילא את ההבטחה ביחס לישמעאל ולוט ועשיו. זאת עשה באורח טבעי, בלי עבדות במצרים ובלי קריעת הים. בני ישמעאל, לוט ועשיו התפתחו לפי הקוים הרגילים. משצברו עדרים גדולים של צאן ובקר במדבר, יצאו לבקש להם מרעה; וכה עברו את השלב של חיי נוודים עד שיקנו להם משכנות־קבע. הם התישבו על שפת המדבר, בארץ הנגב מעבר לעציון־גבר, ובארץ סדום עד הירדן. קדושת גבולותיהם נתאשרה בהבטחת יהוה לאברהם וליצחק. משה ידע זאת היטב ומעולם לא היה בדעתו לגרש את בני עשיו, הוא אדום, או את בני־לוט, מואב, ולכבוש את ארצותיהם.
הבטחת יהוה לישראל נסבה על הארץ מיריחו עד הים־הגדול, הארץ שהיתה מיושבת שבטים נכרים, לא צאצאי אברהם, יצחק או יעקב, כי אם עובדי־עבודה־זרה שנכנסו לארץ מעבר לרכסי הכרמל מצור וצידון, והביאו אתם את פולחני הטומאה הנבאשים של אשדוד והמולך ואת מעשי סדום וחטאי סדום שלהם.
אחד השבטים שיצאו מזרעו של נכד מנכדי עשיו היה עמלק. השבט הזה לא עבר את המחזור מנדוּדי רועים לישוב־קבע חקלאי; הוא נשאר בדרגת הנדודים הפרימיטיבית, עם־שודדים העט על נוודים אחרים, עובר מארץ לארץ, ואינו מכה שורש בשום מקום. הנה יימצא בנגב, הנה יעבור את המים אצל עציון־גבר והסתער על מדין. והנה יטפס בהררי המדבר וישכּון תקופת־מה אצל סיני.
משה לא התכוון לקחת מן העמלקים אפילו את הארץ אשר רכשו להם זמנית. האלוהים לא הזכיר את העם ואת ארצם כאשר דבּר מתוך הסנה הבוער. העמלקים, יוצאי־חלציהם הישרים של אברהם ויצחק, חובה היתה עליהם לכבד את ברית המסורה המשפחתית, הברית אשר עשה אברהם אביהם עם יהוה; מחוייבים היו לראות בחרדת־קודש את האל האביר והנעלם יהוה, אשר לו היה אברהם מוּכן להקריב את בנו־יחידו. כמו כן מן הדין היה שיצייתו לאי־אלה חוקים ועיקרים, דוגמת כיבוד אב ואם, הימנעות ממגע־בשׂרם עם שארים קרובים ביותר, הינזרות מאכילת בשרם החי של בעלי־חיים ומצוות ואיסורים כיוצא באלה שצאצאים אחרים של האב הרחוק אברהם שמרו עליהם נאמנה. אולם תחת זאת לעגו ליהוה ודחו את אות ברית אברהם, שמקודש היה על שאר צאצאי אברהם; המילה היתה בעיניהם אות־קלון.
הם ניאצו את שם האלוהים כאשר הזכירוהו. העבודה־הזרה שלהם היתה עומדת על אוסף של פולחנים־תועבה. הם עבדו לחתולים ושרצים, והתמכרו למעשי זימה מופקרים ביותר נוסח־סדום. הם גיאלו את טהרת חיי המשפחה, גילו עריות, הרגו את אבותיהם בהגיעם לזקנה ולקחו להם את פלגשיהם. במרוצת הימים התנקמו בהם חיי ניווּן אלה, והעם ירד לדרגה תת־אנושית. ספק בני־אדם ספק־חיות, חיים היו על השלל לבדו, חרפה למין האנושי, זעוה ובוז לשכניהם.
לא הקנאה לברכות הבכורה, אשר לקח יעקב מעשיו, שילחתם ממערותיהם בארץ הנגב לתקוף את ישראל; שוב לא היו מקנאים למעמדו האבוּד של אביהם הקדמון. תאות רציחה וגזל לשמם, היא הניעתם. הם שמעו על הזהב ועל הכסף, השני והשן, כלי הארד, שהביאו בני ישראל מארץ מצרים, שמעו על עדרי הצאן והבקר, כלי הנשק היקרים, הרבידים ונזרי אבני החן. ובתשוקת־פרא לשלל, גחו העמלקים מן המערות והחביונים אשר בבצות הנגב.
תחילה בקשו לשדל את השבטים השכנים, בני אדום, בני כנען ובני מואב להצטרף אליהם בהתקפה קודם שיגיעו ישראל אל תחומיהם, אך הללו השיבו את פניהם.
“הלא תראו כי יהוה מוליכם במדבר ביד חזקה? הלא שמעתם על דבר הנפלאות אשר עשה להם? אמם כי יהוה עמהם במחניהם”.
“מי יהוה ומה כוחו? אלוהינו חזקים ממנו. נאספה־נא את אלוהינו, והם ילחמו ביהוה”.
“אם לא יכלו לו אלוהי מצרים, איך יוכלו לו אלוהינו? הוא בקע להם את הים והוא סולל להם נתיב־לחם־ומים בתוך צחיח־המדבר. לכו, אם שׂוּמה עליכם, ומצאכם אשר מצא את מצרים כאשר רדפו אחר ישראל”.
והעמלקים הלכו.
תחילה דבקו באגפי בני ישראל, כתנים הדבקים באטמי צאן; או מוטב לאמר כשועלים, הנחבאים ביום ותוקפים בלילה, בנמנם הרועה. בשבועות הראשונים, כשעדיין היו ישראל על חוף הים־האדום, כבר באו העמלקים במגע, אך לא העזו לתקוף בגלוי. הם התראו כידידים־בצרה, הרבו לדבר על קרבת־הדם; מרגליהם הביאו עמם חמורים טעוני מאכל, קלי, קני־סוכּר, עלים משוּחי דבש, חריצי גבינה מיובשים, לחם ישן, צפחות מים שכר חמוץ.
“הלא אחיכם אנחנו? הלא אב כולנו אברהם? הלא בני משפחה אחת וברית אחת הננו? ענק־כסף ביני ובינך מהו? במחיר עדי כסף אחד בשׂקך אתן לך חמישה חריצי גבינה מיובשה”, נהם עמלקי שפניו פני עז ועיניו עיני עגל, ופיו נוטף בתאות בצע.
“שמענו כי היטיב עמכם אלוהי אברהם אבינו. שמענו כי נתן בידכם את כל זהב פרעה. אי, מה־רבתה שׂמחתנו כאשר הגיעה לאזנינו הבשׂורה הטובה, ואנו חשנו לקדם פניכם בלחם ומים. צאו עמי, אתם בני אברהם, אל האהלים אשר תקענו לכם במדבר. עוגות־דבש אתנו ומי באר חיים. בעבוּר שׂלמת מצרי אחת תשתו אתה וילדיך לרוויה. צפחות מים הבאנו אתנו”.
אבל אם ערב איש ישראל את לבו ויצא מן המחנה, נוֹשׂא עמו את צרורו, אם הלך אחר העמלקי הנגוּע־למראה, ומצא כי במדבר מזוּמנים לו לא אוהל ומשקה, כי אם חבורת חיתו־טרף בדמות ספק־אדם. הם נפלו על איש ישראל וכפתוהו, כרתו את זכרותו, לנאץ את שם יהוה, הניפוהו רומה, בקראם בלעג:
“הנה יהוה! הלא אוהב הנך למוּלים!”
אחר כך, כאשר נחה משה את בני־ישראל מלשון ים־סוף אל לב מדבר האבן, מדבר־צין, חשו מרגלי העמלקים להביא הביתה את הבשורה: “ישראל כלוא בהרים!”
והם באו בחמורים, בגמלים וברגל, כארבה פולש; מן הנגב באו, עבור במדבר עציון־גבר ונהרו אל ההרים אשר במדבר צין. הם נמנעו מהתנגשות במרוֹמי־שדה. לאחר שקיעת השמש התגנבו אל הרמות ותפסו עמדותיהם בחגוים. חמושים היו קשתות וחניתות עץ; חרבות מעטות היו להם. אבל לא היו צריכים לכלי נשק. אבנים היו להם דים במרומי הרמות. יומם השפילו הבט אל תוך הבקעה. חורקים שניהם בשנאה ותאות־בצע; כרדת הלילה החלו האבנים להתעופף.
משה היה נכון לקראתם. מלכתחילה ידע על כוונותיהם הרעות של האורחים המתרפסים. נתן הוראות שלא להכניסם למחנה. ועתה, כאשר נודע לו שהם מתקבצים על הרמות, כאשר שמע על התקפות־הלילה, ידע כי פירוש הדבר מלחמה עם העמלקים.
זאת הפעם לא פנה אל יהוה לעזרה ולא בקש מיהוה שילחם לבני־ישראל. על ישראל עצמם לאסור מערכה. זאת תהיה אבן־הבוחן. היזכו ישראל כבני־חורין והתמודדו עם האויב מבלי לחכות כי יושיעוּם? משה פנה אל יהוה רק באין כל ברירה אחרת לפניו, רק כשלא יכלו ישראל להושיע לנפשם; חוסך היה בבקשותיו ולא נזקק להן אלא ככלות כל הקצים.
כאן היתה הזדמנות להוסיף ולקדם את בני־ישראל עוד בנתיב החרות. מוכרחים יהיו להתגונן: כמובן, בעזרת יהוה, אך על פי יזמתם שלהם.
הוא גם לא נזקק לקורח, דתן ואבירם, שהסכינו בני־ישראל לשמוע להם מאז ימי מצרים והלאה. שוטרי עבדים לא יסכנו לנהוג בבני־חורין. עליו לשים קץ לרוח העבדות. ירכשו להם ישראל את הרוח הפנימית של החרות. עליהם להתגונן בפני אויב שחצן לא משום ששוטריהם כופים זאת עליהם במלקות, כי אם מרצונם החפשי שלהם, מתוך אהבת החרות. לפיכך קרא אל יהושע, הקרוב בעוזריו. עם כל צעירותו, עם כל שלא היה מנוסה בטיפול בהמוני עבדים, עדיין היה יהושע המנהיג המוכשר ביותר בעת צרה זו, הואיל והיה מבני הדור הצעיר, הואיל ויחד עם מסורת הזקנים ינק אל תוכו את רוח החרות: בו הזדווג חזון האבות עם העזתו של בן־החורין. הוא האיש שיחדיר בבני־ישראל את היקהה החדשה, את המשטר החדש, אשר נתכוון משה לטעת בהם.
אם כן. יהושע ינהג את בני־ישראל בקרב נגד העמלקים; ולמען ידעו ישראל שאלוהים אתם, יהיה מטה יהוה לפניהם ביד משה. את זרועותיו ירים לשמים ולא ימיש, וכל־אימת שישׁאו עיניהם יראו אותו בשיג־ושיח בלתי־פוסק עם יהוה, כל עת הקרב עם עמלק. מתוך האמונה כי אלוהים בתוכם יקנו להם להט־קרב והעזת גבוֹרים. היטב ידע משה כי בקרב נכבד עוז־הרוח מכוח־הגוף; ממראהו על ההר ישאבו בני ישראל עוז־רוח. אהרן יעמוד לימינו, וחוּר, איש מרים, לשמאלו. לא את קורח ולא את זולתו משוטרי העבדים בימים־עברו יראו בני־ישראל לפניהם.
פנה אל יהושע ונתן לו את הפקודה:
“בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק”.
יהושע היה כאיש נדהם:
“מה? האנוכי מכל בני־ישראל? כה צעיר הנני לימים”.
“זקן הנך ברוח אבותיך. לך, אפוא, ובחרת את האנשים. זכור את דברי: בחר. היטב בחר אותם, אחד־אחד, נשמות צעירות וחפשיות המאמינות ביהוה, אשר אמוּן להם בהבטחותיו, החיים באמונתם והמה בני אברהם. אנוכי ניצב על ראש הגבעה, מקום אשר אראה לעין כל, ומטה האלוהים יהיה בידי. לך. קצרה העת, והאויב הלא הוא בהרים”.
יהושע נכנס למחנה ומילא את פקודת משה. קצת מן הצעירים כבר היו עמו: המשמר על אוהל משה. לאחר המעשה במי־מריבה גדל מספרם. את הצעירים האלה שלח יהושע במחנה, ובשעה מאוחרת יותר היה לאל־ידו להודיע למשה:
“רק את הצעירים ואמיצי הלב בחרתי. מלאים הם את רוח יהוה. מספר החרבות בתוך העם גדול מאשר דימינו. אכן הכינן יהוה לנו כאשר פקד על ים־סוף לפלוט לרגלינו את אנשי המלחמה אשר לפרעה. אבל הקשתות והחצים אשר לנו מעט, ואין עתותינו בידינו לעשותם. העמלקים חמוּשים בקשתות ורמחים. איכה נשיגם? הם ירחיקונו מהם בחציהם ובאבנים”.
“כאשר השמיד יהוה את מרכבות פרעה במצולת־ים, ככה ישמיד את חצי עמלק בראשי ההרים. אך זאת הפעם שׁוּמה על הרצון לבוא מתוכנו. שומה עלינו להוכיח ליהוה כי ראויים הננו לגאולה, כי על כן נכונים אנחנו להילחם על החרות אשר הוא נותן לנו, ולמות עליה”.
אז נתן משה ליהושע את ההוראות האחרונות בדבר הטכסיסים שיש לנקוט כנגד האויב:
“זאת תעשה, חלוֹק את הצבא לשנים. קח את דורכי הקשת והוליכם למרגלות הגבעות אשר שם עמלק נאספים. והמחצית השניה, אשר בה תשׁים את שוֹלפי החרב הלמוּדים, תשולח חרש סביב לגבעות אל מעבר מזה. יזחלו שולפי־החרב חרש במעלה הגבעה. והיה כאשר יחלו העמלקים להשליך את כידוניהם ואבניהם, ולירות חיציהם, ואמרו כי אלה כל אנשי המלחמה אשר לנו. הקשת־זינם וחרבות17 אין להם. אז יאמץ לכם וירדו מן הגבעות להכותנו בחרב. אז יעוּטו אשר שוּלחו סביב לגבעה ותקפום מעורף והכריעום לפי־חרב. ואני אעמוד ומטה יהוה בידי על ראש הגבעה אשר מול מקום המערכה. וכאשר יראוני לוחמי ישראל, והמטה מורם לשמים, וחזקה בהם רוח המלחמה. אז יילכד עמלק בין שני המחנות, והשמדנוהו”.
משה שהתכשר בבית־הספר הצבאי של פרעה, וקנה לו נסיון במלחמות נגד שבטים אפריקאיים פראים ונבערים, הבין כי התקוה היחידה לנצחון על העמלקים היא לאלצם לקרב־פנים, שבו תכריע החרב, שהיתה מצוּיה למכביר עם בני־ישראל.
כעלות השמש ביום המחרת ראו העמלקים קומץ לוחמים, חמושים בקשתות וחצים, עולים מן הבקעה אל ראשי הגבעות. קריאת לעג ובוז עלתה מתוכם:
“ראו את אנשי המלחמה אשר ישראל שולח לקראתנו. אין בהם שולף חרב — קשתים כולם. ומספרם! הלא נקברם במטר אבנינו!”
ברד אבנים החל יורד על הלוחמים הישראלים המתקדמים.
קשתות ישראל לא הועילו. החיצים ניחתו רק בחומות האבן אשר לגבעה; אבל לעומת זאת יכלו העמלקים הנחבאים מאחרי הסלעים, לראות ברור את בני ישראל ולכוון אל המטרה. פעם־פעמיים נסוגו ישראל ובקשו מחסה. אז ראו שכבר העמלקים מתוכחים ביניהם אם לא מחו את קומץ הקשתים העברים ואם אין להם לרדת על המון הנשים והטף, חסרי הנשק וחסרי המגן, היושבים בעמק ולבם נמס בקרבם. אבל כאשר נסו בזאת, חזרו קומץ הלוחמים העבריים והופיעו, והעמלקים הסתתרו מאחרי הצורים. איה מצאו הלוחמים העבריים האלה את רוח הגבורה הלזאת, לעמוד, אחד מול מאה, נגד אויב החמוש היטב מהם? מנין שאבו אלה העבדים מיום אתמול את רצונם הגבור?
אז נשאו העמלקים עיניהם למעלה.
הם ראו את דמות־האדירים על ראש הגבעה מנגד. גבוה, לבן־זקן, ניצב כפסל חצוב בצוקים, ושני העומדים עמו מזה ומזה כגמדים לעומתו. וכל־אימת שהרימה הדמות ידיה לשמים, הגיחו הלוחמים העבריים והדפו את האויב.
כל היום כולו ניטלטלה המערכה פנים ואחור. הוברר שתנועת האיגוף אינה קלה, ושולפי החרב היו מטפסים לאטם. יהושע, שתפקידו הקשה היה לעצור בהמוני העמלקים מרדת אל מחנה ישראל, לא ידע היכן ומתי תגיע מחצית הצבא השניה אל העמדה אשר ממנה תוכל לפתוח בהתקפה. אבל ברי היה לו שהתחבולה אשר תיכן משה תצליח, שכן משוכנע היה כי מאלוהים באה.
העריכה שערך יהושע את אנשיו גרמה שלא יכול ברד האבנים ממעל להיות מרוכז. בכל זאת רבו הנופלים, ולבסוף נותרה לו חבורה קטנה של גבורים, שלא מעטים מהם פצועים פצעים קשים. אף אלה הוסיפו להילחם, ודמם ניגר. וכל אימת שגברה חולשתם ונסוגו, הורה יהושע על הדמות שעל הגבעה מנגד.
שם עמד משה כעמוד־סנוורים. שיבת זקנו להבה באור השמש, ושמלתו הלבנה כמגן יוקד סביבו. זרועותיו המגולות, השלוחות מן השׂלמה שמימה, ונושאות את המטה ברמה, היו סמלי גבוּרה.
“ראו! משה עומד על ראש הגבעה ומדבר עם יהוה. יהוה מנחה את המערכה!”
“מטה משה ישבור את מפרקת עמלק כאשר שבר את מפרקת מצרים!”
“אחרי, בשם יהוה!” קרא משה.
וחזור וחזור, שבים ונאזרים רוח חדשה, זנקה חבורת הלוחמים המתמעטת מאחרי הסלעים והדפה את העמלקים.
לבסוף תפסו התוקפים כי לא גבורת המגינים, עם כל היותה מתמידה וקשת־עורף, היא העומדת בינם לבין שללם, כי אם הדמות הנישאה המרימה ידיה למרום. ממנו שואבים ישראל את הכוח לעצור בעמלקים, כל־אימת שיעיפו עין אליו, והוא מצדו שואב את הכוח הלזה מן השמים. מתוך יאוש פנו העמלקים אליו: הטובים בקשתיהם דרכו מיתריהם וירו חציהם אל מעבר לבקעה; החזקים באנשיהם רמו בו אבנים. לשוא. כמלאך אלוהים הזדקרה הדמות שמימה, לבלי השיגנה, לבלי פגוע בה. דומה היה כאילו העטתה עליו השמש צדף, והאור החוזר ממנו הודף את אבני־הקלע.
אחר החלה התחבולה שהגה משה לפעול פעולתה סוף־סוף. העמלקים עיפו להתנגדותם של קומץ הלוחמים העברים; הם החלו ליטוש את עמדותיהם על הפסגה. סמוך לרדת הערב גמרו אומר להתנפל לקרב־פנים. לעת ההיא היו שולפי החרב העברים שאיגפו את הגבעה מחכים לפתוח בהתקפה מן העורף. ברגע שיצאו העמלקים ממקום המחסה, עזבו את תלי האבנים שאספו ואשר היו עיקר תחמושתם, עטו עליהם שולפי החרב החבויים בקריאה אדירה: “אחרי, בשם יהוה!” החרבות החלו ללהט ימין ושמאל, והעמלקים נפלו לפניהן. חללים התגלגלו במדרונים. אשר לא נפלו לפני חרב, נסו בבהלה.
עם שקוע השמש הוביל יהושע אל המחנה את גמלי העמלקים וחמוריהם, טעונים צידה ואותות נצחון, כלי מלחמה וקרב. הוא הניחם לרגלי משה.
משה, תשוש־כוח מפני העמידה שעמד כל היום, אולם בפנים קורנים משמחה, הטה את יהושע הצדה:
“בא אלי דבר־יהוה לאמור כי תיכתב זאת זכרון בספר, ואשימנה באזניך: מחה ימחה יהוה את זכר עמלק מתחת השמים”.
למחרת בבוקר השכם שלח משה לקרוא ליהושע ואהרן וחוּר, איש מרים, וצווה עליהם לאסוף את הזקנים ואת העדה. ומשה לקח אבנים ובנה מזבח ליהוה במדבר.
“יהי שמך יהוה־נסי”, אמר משה, ובשימו ידו על המזבח הוסיף: “כי יד על כס יה, מלחמה ליהוה בעמלק מדור דור”.
אחר פנה אל הזקנים ואל עדת בני־ישראל:
“דעו כי באמת לא עליכם בא עמלק לעשות מלחמה, בהיותכם עיפי־נדוד, כי אם על יהוה. כי אויב־עולם עמלק ליהוה, אויב־עולם לכל אשר יורה יהוה, לכל אשר הוא יהוה, לכל המאמינים בו. כהיות יהוה רחמים וצדק ומשטר, ככה עמלק הוא אכזריות ועוול ואין־סדרים. שונא עמלק לכל אשר יאהב יהוה. והוא ילחם בכם עד דור אחרון, יען אשר בכם נמלאה מצות האלוהים. כי זאת תדעו: בוז יבוזו לכם ולעוג ילעגו לכם בגלל יהוה. דכּא ידכּאוּכם בכל דבר, ובאלף דרכים יוליכו אתכם לטבח ויענוכם בגלל מצוות האלוהים וחוקותיו. עד יום אחרון תתמיד המלחמה הזאת. ובכל דור ודור יקום עמלק לחדש את המלחמה על יהוה. והעמלקים לעולם יכחשו בהיותו ויירקו על חוקותיו ויחריבו את הסדר אשר ברא. ואתם תהיו לוחמי האלוהים, מגיני כבודו ומגיני חוקיו, תומכי הסדר אשר ברא. מן היום הזה והלאה יהוה נסכם. אין די כי תאהבו בכל לבכם את הטוב ואת הצדיק; בכל חושיכם שׁוּמה עליכם לשנוא את הרע ואת העוול, עד בוא היום ונמחו מעל פני האדמה, ומלך יהוה לבדו בשמים ובארץ. ביום ההוא תשבח תבל כולה את קשי־ערפכם במלחמה הארוכה ושבחה את נאמנותכם ליהוה ואת אהבתכם אותו, ופנתה אליו תבל. כי לא יחפץ במות רשע כי אם באבוד חטאים. על כן הלחמו ברע עד אשר תמחו את זכר עמלק מתחת השמים”.
ויענו העם את משה:
“יד על כס יה, מלחמה בעמלק מדור דור. יהוה נסנו ולו כל הארץ”.
פרק רביעי 🔗
סוף־סוף הגיעה העת ומשה יכול לשהות ולשאוף רוח, כביכול. לא היה לו רגע שלוה מעת יציאת מצרים. סכנה באה בעקב סכנה: סכנות־חוץ, מצד המצרים; סכנות מרידה מבית; רעב וצמא; ולבסוף ההתקפה הזדונית של אויב מרוּשע ומוג לב שקווה לנצחון מהיר וקל על ישראל תשושי־הכוח. לא היה פנאי למשה לערוך רשוּמות, אף לא לרשום בסדר הזמנים את הנסים והנפלאות שעשה האלוהים לבני־ישראל. היו עוד דברים אחרים הצריכים להירשם בספר: החוקים והמשפטים אשר ירשו בני־ישראל, יחד עם מסורת האבות — חוקים ומשפטים שעליהם שמרו אפילו בהיותם עוד במצרים; ומאז נתווספו חוקים חדשים מתוך נסיונם במדבר.
את כל הדברים האלה היה צורך להעלות בסדר, לרשום בכתובים, לטהרם מן הגרסות והמוספים והפירושים המיוחדים של הכוהנים ובני לוי, שמעונינים היו רק בקיום מעמדם המיוחד ובחיזוקו. אכן באה העת לגבש נוסח אחד לכל המסורות ומורשות הרוח, למזמורים ולברכות האבות, לברוא כביכול ספר־דורות שיקודש עד קץ הימים ולא יהיה עוד נתון לשינויים.
ועתה, כיון שצווהו האלוהים לרשום בספר את פרשת התקפת עמלק על ישראל ולתת בעמלק את חותם איבת־הנצח של יהוה, נשמע משה ונגש אל המלאכה הגדולה הזאת.
בדרכים שונות היו לאומים מנציחים את מעשי מלכיהם. מלחמותיהם ונצחונותיהם, ואת חוקי אלוהיהם ומצוותיהם. המצרים על הרוב חקקו את כתבותיהם בסלע או העלוּן על מגילות גוֹמא. הבבלים חרתו את חוקיהם ומצוותיהם ואמנותיהם ובריתותיהם בכתב יתדות על לוחות חמר, שאחר היו שורפים אותם בתנורים או בשמש. משה החליט לרשום את רשומותיו על שלחי כבשים ולדיו שימש לו נוזל כהה, הפרשתם של אי־אלה דגים: ספר כזה, קל ובן־קיים, יוכלו בני־ישראל לטלטלו עמהם עד בואם אל הארץ אשר הבטיח להם האלוהים.
הספר אָמוּר היה לספר על הראשונות, על ששת ימי בראשית, ועל מפעלות האלוהים בראשית הימים; אחר יחזור וימנה את כל הדורות והמסורות של האבות, את עלילותיהם, משפטיהם, צדקותיהם וחוקיהם, את תפילותיהם, ואת הברכות אשר מסרו מוֹרשה לבני־ישראל. כן יהיה זה גם ספר דברי־הימים של בני ישראל עצמם. יספר על יציאת־מצרים ועל הדרך במדבר, ועל הנפלאות אשר עשה להם האלוהים. אולם על הכל אמור הספר להיות ספר משפטי־ישראל, ויכיל את כל החוקים והמשפטים אשר נתן ואשר יתן האלוהים לבני־ישראל, ספר התורה, אשר על פיו ידוּנו את מעשיהם, אשר על פיו ינהגו וחיו. על כן ייקרא הספר ספר התורה.
מיד ניגשו הבורסקים למלאכה; נוכח אוהל משה שפו בחרבות־מצרים את שלחי הכבשים, ניקום ושיפוּם והכשירום לקלוט את הכתב הנקדש. ומועצת זקני ישראל, הללו שבימים־עברו למדו ושיננו את מסורות האבות במערת־סתר במצרים, שיננו עתה את המלים באזני הסופרים. מלה־מלה הכתיבו את המסורה, בדיוק כלשון נתינתה מדורות קודמים. כל מאורע נבחן, הואיל ובא מפיות רבים, ונבדקו גרסותיו השונות; סגנון המסופר ונוסחו צריכים היו להלום את המאורע. כל מלה היתה צריכה להתאים, לשקף את דעתם המוסכמת של הזקנים. כי לא המאורע לבדו היה החשוב; חשובה ומקודשת באותה מידה היתה הלשון בה ניתנה המסורה. דבר לא הוסתר; הקפידו לגלות את הרע כאת הטוב; לא עקפו דבר, לא פסחו על דבר ולא קישטו דבר; הכל הועלה בלשון פשוטה, במידת חסכון־במלים שהבליטה את האמת בפשטות בוֹטה. סגנון המסורה נקבע מכבר; כמו בשחם נחצב. אף מלה אי־אפשר היה לשנות בו, כי המלים נבחרו ונמנו ונמסרו בצורה ובמספר על ידי דורות־עברו, ואי אפשר היה לא להוסיף ולא לגרוע.
אולם לא כן היה במאורעות זמנם אשר הכניסו בספרי־הימים.
מיום בואו ראשונה במגע עם אחיו במצרים, נתקל משה באותם יסודות בישראל שביקשו לכפות את שׁררתם על העם. קדם כל היה שבט בני לוי, שהיו מתבדלים ורואים עצמם בחינת יוצאים־מן־הכלל, ואשר הכריזו על עצמם שהם השבט השליט. קורח, זקנם ודוברם, בדרך־הטבע ראה עצמו בחינת האיש שנועד לנהוג ולהוציא את העברים מבית־עבדים. בתוך השאר חתר גם למלא את תפקיד הכוהן הגדול; וכאשר הרחיקו משה, ולרום־המעלה בקרב עוזריו העלה את אהרן אחיו, ולמקום השני העלה את חוּר, איש מרים, התנקם קורח בהשמיצו את משה בקרב ההמונים ובחתרו תחת שמו הטוב. בפרט בקש קורח להפיץ מורת־רוח בהטעימו כי משה מרכז את ממשלת ישראל במשפחתו שלו.
אבל הקשיים שהעמידה משפחתו שלו לפני משה גדולים היו מאלה שהעמיד קורח.
עוד במצרים כבר היה אהרן חולם על שררת כוהנים בישראל, על דרך הכהוּנה המצרית, כולל סולם־דרגות קבוע, כולל ערי־מסכנות עשירות סביב למקדשים, ועושר גדול הנצבר ממעשרות ושאר מסים. על פי תכניתו של אהרן הוצרכה הכהונה להשתייך לא לכלל שבט בני לוי, כחפץ קורח, כי אם ליוצאי משפחה אחת, משפחת עמרם, ואילו שאר הלויים אמורים היו לשמש כמין שכבת עבדי מקדשים, משרתי הכוהן.
הנה כי כן גידל אהרן את בניו ברוח של מעמד כהונה העוברת בירושה. נדב ואביהוא ראו עצמם, לאחר אביהם, מייסדי שושלת כוהנים, ומנעוריהם כבר ניכרו בהם אותות שאיפה עזה לשלטון ותוקף. מקנאתם בדודם, ואפילו באביהם, חכו לחלוף הדור הישן, כדי שיוכלו לתפוס את המנהיגות. אולם אף בעוד אהרן ומשה חיים התנהגו צעירים אלה כלפי העם משל כאילו כבר עבדים הללו. ובאמת, מאחר שראו בעברים את עבדי יהוה, והם עצמם היו נציגי יהוה, נמצא שיחסם אל העם כיחס אדונים לעבדיהם. אמונה עזה האמינו כי רשאים הם לגבות מס־גולגולת מכל אחד מבני העדה — כמובן, בשם יהוה. הם גם פירשו את חוקי יהוה ומצוותיו — הללו שהיו מקובלים על פי המסורה, או שנקנו באחרונה — לתועלתם שלהם. משל כאילו חפץ יהוה כי, לאחר שנפטרו מעבדות נושנה, יקבלו עליהם ישראל בשמחה את העבדות החדשה, עבדות לשושלת כוהנים.
משה היה היחיד בבני עמרם שהיה נקי לגמרי משאַפות לשליטה. רק שני דברים היו שקינא להם ושהיה מוכן להקריב בשבילם את עצמו, את משפחתו, את יוצאי־חלציו. הראשון היה יהוה. הקנאה השניה, עמוקה וכוֹללנית באותה מידה, היתה הקנאה לעמו והתשוקה להדריכו ולהנחותו עד שיהיה לעם־הסגולה במצוות האלוהים, מופת לצדק וישרוּת. למען האהבות האלו זנח את אשתו ואת ילדיו.
כשעבר בים־סוף לא קרא אליו את גרשום בנו ממדין, למען יהיה יורשו במנהיגות, כמשפט אהרן ובניו. תחת זה לקח לו איש זר לגמרי, צעיר משבט אפרים, יהושע בן נון, שאיש לא ידעו קודם־לכן, ויהי לו הלז הקרוב בעוזריו. משה לא שאף לתפוס בשלטון ולהחזיק בו, להוריש את השלטון לבניו, לאכוף שכבה שלטת על עמו: שאיפתו היתה לעשות את העם עם־כהנים, גוי קדוש.
ידע תומם שיהיו בני־ישראל צריכים לפולחן ולנוסח־עבודה ליהוה, וכי הפולחן הזה והעבודה הזאת מצריכים מעמד־כהונה. אבל מעולם לא עלה בדעתו שתהיה כהונה זו שכבה לעצמה, שתחיה על עמל העם, ולה יהיו העם צריכים לתת מעשרות מיבול שדותיהם ואת בכורי מקניהם: שכבה בעלת מקדש גדול ויקר ומזבח־זהב שעליו תמיד יעשנו קרבנות־פרים וצאן.
לאחר הנצחון על עמלק בנה הוא עצמו מזבח־אבנים ליהוה ונתן אותו18 עדות לנפלאות ולנסים שנעשו לעם. הוא לא זבח עליו זבח, אם גם היטב ידע שלא יוותרו בני ישראל על מושג הקרבנות. הבאת הקרבנות היתה הצורה היחידה של עבודת־אלוהים שידע העולם בזמן ההוא. שפתי האדם חתומות היו, ולב העובר על גדותיו אהבה ויראת־אלוהים, הואיל ולא מצא מבע לתפילה — מצאוֹ בהעלאת קרבן; אך בלבו הוא האמין משה כי לא בזבחים ועוֹלות חפץ האלוהים, כי אם במעשים טובים ובחיי צדק.
עם קביעת החוק הראשון שעליו הכריז משה לפני העם בשם אלוהים, החוק שהקדיש לאלוהים כל בכור־פטר־רחם, בין רחם אשה בין רחם בהמה, כבר נתגלעה מחלוקת בין משה לכהונה.
אהרן ובניו, שנטלו עליהם לעבד את כל חוקי הפולחן ועבודת האלוהים, הבינו את החוק כפשוטו, לאמור שכל בכור, הן בכור אשה הן בכור בהמה, שייך לכוהן, בחינת נציגו של אלוהים עלי אדמות.
“משה אחי, האין דבר האלוהים בענין הזה אומר כי הבכור פטרת כל רחם בכור־כל עבד הוא למקדש, כאשר יהיה בכור הבהמה קרבן למזבח? וזאת מיד, כאשר אך נקים את המשכן?”
“ברור אמר אלי האלוהים כי כל בכור האדם ייפדה; וזאת רק כאשר נבוא אל ארץ נחלתנו”.
“וכסף פדיון הבכור למי יהיה, אם לא לכוהנים?”
“זאת לא אדע. לא הורני האלוהים דבר באשר לזאת. הארך רוח ואשאלנו”.
תמיד נזהר משה במילוי רצון האלוהים, הקפיד על כל פרט במלאו אחר מצות הקול אשר שמע בלבבו; יותר מתמיד, נזהר והקפיד כשהיה עליו לכתוב את מצוות האלוהים, כמו גם את פרשת הנפלאות אשר עשה לישראל. פרשת חלקו שלו בזאת, והחלק שמילאו אהרן והאחרים. הוא שקד לדייק והצטמצם בגופי העובדות, מבלי נשוא פנים לאיש. הוא הקים מועצת סופרים, שתפקידה היה לערוך את דברי־הימים, והמועצה קראה לעדים את המשתתפים בכל המאורעות. משה עצמו הופיע לפניה והתאמץ למסור בדיוק את המלים אשר קבל בפועל ממש מפי הגבורה, או על ידי הקול בלבבו, מבלי שנות אף אות. וכן שמעה מועצת הסופרים את האחרים, ובהם אהרן, ואפילו קורח, דתן ואבירם, בענין העבדות בארץ מצרים. גם חלקה של מרים, אחות משה, הועלה על הכתב. היא ספרה על הולדת משה, ואיך מצאתו בת־פרעה ביאור. החומר העובדתי שאספה המועצה התאים לא רק מצד התוכן כי אם גם מצד הסגנון. וככה היה המשך רצוף לספור־המעשה שהחל בבריאת־העולם והכיל את קורות האבות. כיון שהשלימו הסופרים את הכתובים הביאום אל משה, שבחנם לאור מצוות וגילוי־שכינה שקבל מן האלוהים; רק כאשר ברי היה לו סופית כי הכתוב טבוּע בחוֹתם האמת ורוח האלוהים נאצלת ממנו, רק אז נתן רשות לכתבו לעד בספר־התורה, לכל הדורות.
משה לא היה יחיד כמובן בכתיבת פרשת מאורעות. קורח וחבורתו היתה להם גרסה משלהם. ואילו אהרן ובניו עיבדו כמה וכמה חוקי פולחן שהיו מכוונים להעמיד את שררת הכהונה על פי דוגמת מצרים. אבל כל זמן שלא סמך עליהם משה את ידו ולא הצהיר כי דבר יהוה הם לא נכללו בספר התורה.
משה מינה מועצה שניה שישבה באהלו, מועצת מבארי התורה.
עם כל שחדש מקרוב־בא היה שחרורם, עם כל שקצרה היתה עת שבתם בישימון, אף על פי שקשים היו החיים והספקת המזונות בעיה שבכל־יום, בכל זאת הרי עצם החיים־בצוות של המון־אדם גדול זה יצרו בעיות חדשות ומסוּבכות שדרשו פתרון מיידי. היו חולשות ויצרים שהמחסור לא מיעטם כלל, התפרצויות של חמדת־בצע, תאוות פרועות, יצרי חיה, שחיתות מינית. היו שיצאו את מצרים בעושר כה גדול עד שאפילו כאן, במדבר, רצו להיות אדונים לעבדים. הם שכרו להם משרתים; ברבית קצוצה הלוו הלואות על כלים וצרכי לבוש. הרבה מן העניים, הואיל וקינאו בעשירים מהם, דרשו שיוכרז על העושר שהוצא ממצרים כעל שלל מלחמה, לחלקו חלק־כחלק לכל העדה. כיון שנדחתה תביעה זו, באו מעשי שוד וגזל. היו מקרים של אונס, אונס ילדות כמו גם נשים. רבים מבני ישראל, שהתגאו על מוצאם, הביטו מגבוה על הגרים שבהם, ראו בהם יצורים נחותי־דרגה והתנהגו כלפיהם באכזריות. מצד שני היו מאנשי ישראל שחיקו את התכונות והמעשים הגרועים ביותר של קצת מן הנכרים, והיתה סכנה שיישחתו עצם שרשי העם. אחרי ככלות הכל, רק עבדים שנשתחררו זה־מקרוב היו אלה שנהגם משה והוציאם אל המדבר. היקהה הנושנה שדורות רבים נכפתה בשוט, נתפרקה; פה במדבר לא היו לא שומרים ולא נוגשים, אשר שבט ומטה בידם, לכפות סדר ומשמעת. החוקים והמשפטים עדיין לא הוכרזו במלואם: וכן, גרוע מזה. לא היתה שום שיטה להנהיגם ולכפותם.
רק סמכות אחת היתה שבה הכירו ומפניה פחדו — זו של משה. הם ידעו כי משה בידו הכוח לענוש, במטה יהוה שבידו. ואכן, אותם שנעשה להם עוול באו אל אהלו להביא את תלונותיהם.
הוא עצמו ניהל את המשפטים. לא יכול, או שלא רצה, למנות שופטים מקרב בני אהרן, שבלהיטות יתרה היו מוכנים להענות לו, או מקרב זקני השבטים. לא יכול להחליט לסמוך על זולתו. זקני השבטים נוטים יהיו לשאת פנים לבני שבטם, כי היו השבטים כבתי־אב גדולים.
פה, במדבר, בקש משה לכונן את מערכת הצדק והיושר שקיוה והאמין כי יעמידוה בני־ישראל בארץ המובטחת. בהוציאו משפט ובפסקו דין, תמיד היתה לנגד עיניו השלמוּת המוסרית הצריכה להיות חוק לישראל בארצו. בלי ספר חוקים מוגדר, נאחז ובקש את הרוח הנעלה של הסדר החדש אשר צפה לקבלו מיהוה בהר־סיני; והואיל ורק הוא לבדו יכול לעשות זאת, ניהל את כל המשפטים בגופו ובעצמו, שמע לכל התלונות, חרץ משפט והטיל את משקל סמכותו למען יוּצא גזר־דין אל הפועל בקפדה.
במידת־מה נשען על ידיעותיו המקוטעות בחוק הבבלי ובחוקי כמה משבטי המדבר, אשר פה ושם היו מצוינים בהבנת־חסד, כמו למשל בהסדר העבדוּת. אבל הדבר המוטל פה בכף לא היה ההחלטה הפרטית כפעם בפעם, מציאת תקנה למעשה־עוול יחיד פה ושם, כי אם יצירת סדר חדש, סדר האלוהים לעם־סגולתו, אשר יהיה מופת לכל העמים האחרים; והדבר שאותו בקש משה היה העקרון הכולל ומורה־הדרך הנצחי לבני־ישראל, למען ילוו אותם בארצם החדשה. בעזרת יהושע חפש משה ומצא בעדה את האנשים שקבלו הכשרה במשפטים וצירפם למועצה החדשה.
בכל מקום שמצאו הזקנים כלל ודין באחד ממנהגי האבות, מובן שקבלוהו להם למורה־דרך; מקום שלא היו שום רמז ותקדים, בדקו את הבעיה לאור מנהגי בבל, מצרים או המדבר. משה קבל והשוה את החוקים והמשפטים השונים כפי מידת הקרבה או הריחוק שבינם לרוח סדר המשפט החדש, שאליו היתה שאיפתו. גם משפטיו הפרטיים דומים היו לזה ביסודם ובטעמיהם. צעד־צעד עיצב ככה תחיקה שהיו בה המושגים הנעלים והנאצלים ביותר של העולם בזמנו, ואשר בה נתגלמו גם המסורות המטוֹהרות של השבטים העבריים גם מנהגיהם של עמים אחרים.
הוא כתב את המשפט, אך עדיין לא הכניסו לתוך ספר התורה. מצפה היה למאורע העליון, לגילוי עקרוני הצדק היסודיים, בהר־סיני, שמכוחו ייבחנו כל החוקים מחדש ויובאו לידי שלמוּת, ואחר־כך יוכרז עליהם שאלה חוקי אלוהים.
עד כה וכה תפסו המשפטים הבודדים את כל עתותיו. נמצא שנבצר ממנו להכין את העם לרגע הכביר. ידע תומם כי בטרם יביא את בני ישראל אל ההר לקבל את התורה, צריך הוא למנגנון כפיה, כדי שאפשר יהיה לשמור על התורה לכשתינתן ולנקטה הלכה למעשה. לצורך כך נחוץ היה למצוא אנשים שאפשר לתת בידם סמכות בבטחה, אנשים שלא ישתמשו במעמדם לרעה לתועלתם העצמית ולא יעשו קנוניה להטיל על ישראל את שררתה של חבורה בעלת שאפות שושלתיות. משה לא ידע איזו דרך יבוֹר לו לבחירת אנשים כאלה, ומחכה היה לסימן מן האלוהים קודם שיוליך את העם אל ההר.
עוד משה נפתל עם בעיות ארגון אלו, ושליח בא רוכב על גמל אל המחנה ובקש שיוליכוהו אל משה; וכאשר נתן בו משה את עיניו הכיר בו שהוא אחד מאנשי יתרו.
“כה אמר יתרו כוהן מדין”, מסר השליח. “אני יתרו חוֹתנך בא אליך, ואשתך ושני בניה עמי”.
פתאום הוּכה משה בושה. מאז נתגלה אליו האלוהים בהר־חורב לא ידע רגע מנוחה ולא נתן כלל את הדעת על עניניו האישיים. ארץ מדין סמוכה היתה למדבר סין, לבו יצא אל צפורה אשתו, בש הנאמנות שגלתה, בשל נכונותה ללכת עמו מצרימה; אסיר־תודה היה לחוֹתנו על הטוּב אשר השפיע עליו; הוא התגעגע אל שני בניו, שהבכור בהם, גרשום, נשא בשמו את זכר בדידות אביו והיותו חסר־בית. ואילו השני, אליעזר, ציין את אמוּן אביו באלוהים; ועם כל זאת אף לא מסר להם על התקרבוֹ ולא הזמינם לבוא אצלו. תחת זאת הרי חתנו הוא המפתיעו בביקור.
משה חש מן המחנה עם השליח והלך לקבל את פני חתנו ומשפחתו. כבר היו במקום, בשולי המחנה: יתרו הבא־בימים, בשלמת הכהן הלבנה אשר לו, מעוטר לצורך המאורע החשוב, עדוי קמיעות, ראשו מכוסה לאות משרתו הרמה; ואחריו בנו חובב, במעיל הרועים אשר לו, מטה הרועה בידו. ומאחרי חובב ישבה צפורה על אתון קטנה, ופניה לוּטים עתה ברעלה כאורח הנשים העבריות; ככה הליטה רבקה את פניה כצאתה לקראת יצחק. לצדה עמדו שני בניה, הבכור בהם כבר עלם: גרשום ואליעזר. ואף הם לבושים היו כאוחר העברים, אזורי־חלציים וכותנות־פסים.
משה אהב את אשתו ואהב את ילדיו; לחוֹתנו הגה רחשי כבוד. הרבה למד מיתרו הזקן; גם לא שכח את הימים שבהם, בהיותו פליט מארץ מצרים, מצא אצלו מחסה ומבטח.
הוא קד קידה עמוקה לפני יתרו, אחר חבק אותו ואת צפורה ואת הילדים. בלב מלא שמחה הוליכם אל המחנה והביאם אל אהלו.
אך הוחלפו ברכות־השלום הראשונות, ומשה פתח וספר על כל אשר אירע בפרק־הזמן הממושך מאז פגישתם האחרונה. ספר לחותנו על הצורה שבה אילץ האלוהים את פרעה לקרוא דרור לבני ישראל; על קריעת הים; על ענוּת בני־ישראל ועל סבלותם במדבר; על התשועה שהושיעם אלוהים מרעב וצמא; ועל התקפת העמלקים.
וייחד יתרו על כל הטובה אשר עשה יהוה לישראל ועל חכמת חתנו וגדולתו. מהיותו כוהן שיבח והודה לאלוהי משה, והצהיר כי יהוה הוא הגדול בכל האלוהים; ובו־במעמד שוּמה עליו להעלות עולה וזבחים ליהוה, ושומה עליו לעשות זאת על המזבח אשר בנה משה, זכר לנצחון על עמלק.
אז בא אהרן ועמו חשוּבי הזקנים, ואפילו קורח. לקדם בברכה את חתן משה ולתת לו כבוד. יהושע ונאמניו הצעירים עשו את כל ההכנות והעמידו שולחנות לפני המזבח. ובמעמד ראשי העדה נעשה הזבח, ויבצעו לחם לפני אלוהים.
ביום השני הזמין משה את חותנו לשבת עמו בשפטו את עמו. יתרו השתאה לראות את המון האדם אשר נאספו לפני האוהל בבוקר השכם להביא את עניניהם לפני משה. אחד־אחד שמעם משה: קטנות, דוגמת אלו העשויות להתרחש בכל עדה גדולה — מריבות, מחלוקות, פריעוֹת סדרים, גניבות — גם גדולות: מעשה אונס, מעשה באשה הרה שנגחה שורו של פלוני, וכיוצא בכך.
רוב התלונות נסבו על העושר אשר לוּקח ממצרים. מכבר תפס משה כי הצורה אשר בה פיצו בני ישראל את עצמם לא רק ברכה היתה בצדה. בתוך הבהלה לנכסים היו אנשים שהתעשרו, והעושר עורר קנאה ושנאה וגרם חטאים אחרים, גרם זנוּת וכל מיני עוול.
משה לא הפלה בדוּנוֹ בין קלות לחמורות. הוא עצמו הקשיב לעדים ולדברי הסנגוריה; הוא עצמו הוציא משפט. פסקי־הדין שפסק ישרו עד־מאד בעיני יתרו; צודקים היו בעיניו ומועילים. הנה כך פסק משה כי בתת איש עני את בגדו בעבוט, שומה על המלוה להשיבו לו עם רדת לילה, כי הוא כסותו בלילה לבדו; במה יתכסה? אולם יתרו התרעם על אשר משה נוטל עליו ליישב משפטים קטנים אשר כאלה, שאפשר להניחם לאחרים. גם לא טוב היה בעיניו שצריכים העם לעמוד כל היום בחום הנורא, בצפותם לבוא תורם. יש וירד הלילה עד שיתברר ענינו של אדם, ואז יהיה עליו לחזור19 למחרת בבוקר. ובכללו של דבר, מה שטוּת היא זו שמנהיג העם בעצמו ינהל את המשפטים האלה, שהם בגדר יכלתו של כל נציג ישר והגון? לדעת יתרו לא היה עיסוקו זה של משה הולם את מעמדו הרם; סופו שיגרע מכבודו בעיני העם. יתר על כן, המאמץ כבד משאת: יתרו ראה את נטפי הזיעה מתקבצים על מצחו הגבוה של חתנו; ראה את מעילו מסתפג מן העמל שאין לו סוף. וכאשר היה למשה כך היה גם לעם.
בערב ההוא גלה יתרו למשה את אשר עם לבו:
“משפטיך ישמחו את רוחי, כי צדיקים הם גם מועילים. האלוהים הוא אשר הדליק את אור המשפט בלבבך. אפס הדרך אשר בה אתה עושה במשפטים האלה — אותה לבטח שומה עלי לגנות. מבוקר עד ליל אתה יושב למלאכתך, ומבוקר20 עד ליל שומה על העם לחכות לך”.
בגילוי־לב סח משה לחותנו את מבוכותיו. חושש הוא לשתף אחרים בסמכותו. הוא סיפר על הקשיים שגרמו לו בני לוי ואחיו. אבל מוכן היה לשמוע לעצת יתרו, מדעתו שמנוסה הוא ובקי בכמו אלה. שכן זכר איך שפט חותנו במדין את עמו, כפי בינתו.
ויתרו הזהירוֹ:
“לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבוֹל תבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך; כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשוהו לבדך. עתה שמע בקולי, איעצך ויהי אלוהים עמך: היה אתה לעם מול האלוהים, והבאת אתה את הדברים אל האלוהים. והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות, והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשוּן. אולם את הפץ התורה ולימודה, ועשוֹת בה, שומה עליך להניח בידי זולתך. ראשונה, תחזה מכל העם אנשי־חיל יראי־אלוהים. אנשי אמת שונאי בצע, ושמת עליהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. שומה על תלמוד התורה לחדור בכל העם, והגיע עד שפל־תחתיות, עד חוטבי עצים ושואבי מים. זאת תוכל לעשות, אך לא על ידי מנהיגי השבטים. הנח לשבטים כאשר הם, ואתה עשה לך כלי לבצע את התורה. לא מנהיגי השבטים ישפטו את העם כי אם אנשים אשר ימוּנו לזאת; ותן בידם את הכוח ושפטו את העם בכל21 עת. והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך, וכל הדבר הקטון ישפטו הם, על פי החוקות והמשפטים והתורה אשר תתן להם בשם האלוהים. בהם תהיה ידך על העם ולא במנהיגי השבטים, אשר כדבריך יהיה להם השלטון לבצע לשבטיהם או למשפחותיהם”.
בעצת יתרו ראה משה את החכמה שהיא פרי נסיון ממושך. ידע כי לא במעט ממשפטיו השפיע עליו מאד זכר הליכות יתרו במדין; אבל עתה נפקחו עיניו לראות ולהיטיב הבין את העקרון, והוא ראה כיצד יוכל למנוע את החרפת היחסים בין השבטים, כיצד יוכל לאחד את העם בתלמוד התורה. כאן היתה דרך לצאת מן המיצר, שאיים להשחית את תורות האלוהים ולעשותן מכשירים לתככים ולקנוניות של מנהיגי השבטים22.
אלוהים הוא אשר שלח לו את העצה משפתי יתרו; ומן היום ההוא והלאה התמסר בכל להט נפשו להקמת אותו מנגנון כפיה, אשר נדרש לו בטרם יוכל להוליך את העם אל רגלי הר־סיני.
פרק חמישי 🔗
מנגנון הכפיה שהקים משה חיש לא פרק את משטר השבטים, שמקודש ועמוק־שרשים היה בתוך ישראל מכדי שתחול בו תמורת־פתאום. גם בני לוי נשארו מעין שכבה בעלת זכויות־יתר, אם גם לפי־שעה לא היה להם תפקיד מיוחד; בכל זאת ניטלה מהם השליטה שהיתה להם. על פי עצת יתרו כונן משה מועצה חדשה בת שבעים, אשר קרא לה בשם העתיק והמכובד, זקני־ישראל.
השבעים אמורים היו לפרש את התורה וללמדה; בהם גם אמור היה משה להימלך בכל הענינים כבדי־המשקל.
לאחיו אהרן השאיר, כמובן, את המעמד הרם של שותף בהנהגה: אלא שתיקן את מעמד אהרן על ידי שצירף אליו דמות שלישית, נציג שבט יהודה — חוּר גיסו.
למועצת השבעים הכניס עוד אנשים מבני יהודה; בהם היו נחשון בן עמינדב, שהיה ראשון לקפוץ אל הים בעת קריעת הים, וכלב בן יפוּנה. אבל האיש שנשאר קרוב מכל למשה, שהתכוון לעשותו יורש ההנהגה, עדיין היה יהושע בן נון, משבט אפרים, שניהל את המערכה נגד העמלקים.
בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים החל משה לקרב אל הר סיני.
עד אז נשארו בני־ישראל במדבר צין. עתה הוציאם משה מרפידים, אל הנוה הפורה אל נחל פארן, סמוך אצל הרי סיני. נחלים שופעים ירדו שם ממרומי ההרים; אפרי־נדיבים היו שם למרעה; ואגודות תמרים הטילו צל רחוּם — נוה־מדבר שאין כמוהו להמון־אדם גדול. ועתה שהובטחו צרכי ההמון הניחוֹ משה להשגחת אהרן וחוּר ועלה אל הגבעות, שהיו מהלך חצי יום מן המחנה. הוא לא לקח איש עמו, אף לא את יהושע עבדו. עליו להיות לבדו כאשר יתיצב לפני יהוה בהר.
בטפסו בין הפסגות מצא עד־מהרה את הר־חורב, מקום אשר ראה את הסנה הבוער ושמע את קול יהוה. הנקל היה להכירו. הר־חורב לא היה הר נישא; לא הגביה כצבורי ההרים המזדקרים על סביבו, שולחים ראשם שמימה. אל הרמה אשר בראשו ניגשים היו בדרך שורה של רבידות תלולות, מתאשדות; לא היה זה אחד מהרי עפרות־הנחושת, כי כל־כולו אבן־חול, וחגויו צימחו שיחי־מדבר וצברים דלים. מוקף שיאי־הפלצות המתנשאים פרא אל השמים. היה כל־כולו אומר שלוה צניעות ופרישות.
משה עמד לרגלי ההר ונשא עיניו ביראת־כבוד ובחרדת־קודש, צופה לאות מיהוה. לא נראה דבר, ודבר לא הפר את הדומיה הקודרת והמעיקה. מראה לא נראה על הפסגות, צבּר לא זע גם לא עלה.
משה הרים ידיו ויקרא כמתחנן:
“אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, שמע קולי. קם הכּל ונהיה כפי הדבר אשר נתת לאבותינו, ובזאת מילאת את ההבטחה אשר הבטחתני במקום הזה. גאלת את בני ישראל מבית־עבדים, בענים נתת להם לחם ומים לשתות. עתה הנה הבאתים אל הרך, למען יקבלו את המצוה ואת התורה, כאשר הגדת לי במקום הזה, אתה אלוהי האמת והאמונה”.
בדומיה הכבירה נתגלגלה התפילה והדהדה מעבר לחמוקי הגבעות, ותגוע לאטה.
אז שמע קול קורא ממעל, הוא הקול אשר דבר מן הסנה הבוער:
“כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש. אלה הדברים אשר תדבר אל בני־ישראל”.
מתרונן חזר משה אל המחנה. אסף את הזקנים וחזר לפניהם על דבר האלוהים, כאשר צוּוה:
“מכל גויי הארץ, אשר לו הם כולם, יבקש יהוה לבחור בנוּ לעם־סגולתו. עם כוהנים, עם טהור, להיותנו מופת לכל שאר לאומים. אנחנו עם הסגולה, ראשונים הננו להכיר את האל החי האחד, ולקבל את תורתו לנו לחוקת חיים, וראה העולם מה צדק ומה עוול, ולמד מאתנו את הדרך אל האלוהים. התקבלו עליכם את עול התורה הזאת? התאוֹתו לחוקים אשר יתן לכם האלוהים, להיות לו לגוי קדוש כאשר יחפץ?”
“כל אשר יחפץ האלוהים נקבל, כאשר דבּר יהוה נעשה”, ענו הזקנים קול אחד.
ומשה המשיך לאמור:
“לא בעבורכם לבדכם אתם נאוֹתים לשמוע למצוות האלוהים כי אם בעבור בניכם ובני בניכם אחריכם; כי לא עמכם לבדכם יעשה את הברית, כי עם כל הנמצאים אתנו כיום הזה ועם כל אשר אינם אתנו כיום הזה”.
“קבל נקבל את הברית עם האלוהים לבנינו ולבני בנינו, לכל אשר עמנו כיום הזה ולכל אשר אינם עמנו כיום הזה”, ענו זקני ישראל.
רק אז הוציא משה, בשם האלוהים, את ההוראות בנדון המאורע הכביר אשר יתרחש, מקץ שלושת ימים, בהר סיני, למען ידעו העם איך להתנהג ולהיכון.
בפרק־זמן זה לא יגש איש אל אשה. עליהם להתקדש ולכבס את שמלותיהם. כי ביום השלישי ירד יהוה לעיני כל העם על הר סיני.
הנה כך ניגשו בני ישראל להכנות. יחידים וחבורות־חבורות באו אל גדות הנחלים וכיבסו את שמלותם במים המשתפכים מן הגבעות. אך לא את שמלותם בלבד טיהרו; דומה היה כאילו המים החיים שוטפים את נפשותיהם, טהר אותן מכתמי העבדות לקראת היום השלישי. עתה ידעו כי ביום השלישי יהיה ההר אש מתחתיתו ועד ראשו, והם לא יעזו לגשת אליו, אדם או בהמה אשר יקרבו אליו יאוּכלו כליל. וכבר היו רועדים למחשבה על הופעתו האיומה של יהוה; ובלאט דיברו ביניהם לבין עצמם על הנסיון הנורא הצפוי להם.
“אמור יאמרו כי לא רק סדר־עולם חדש יביא יהוה כי אם בריאה חדשה. את כל הבריאה יגוֹל במשפטיו ובמצוותיו; השמש תזרח, הארץ תתן פריה והמעינות יתנו מימיהם כפי חוק תורתו. חלק אחד יוּתן לכל בני האדם, אם שדה גדול יזרעו ואם קטן; אחד יהיה יבולם — כלחם אשר הוא ממטיר מן השמים”, אמר בענוה ובבטחה זקן שבע־ימים, ועיניו נוצצות בפניו הקמוטים ושזופי השמש.
“אמור יאמרו כי ישיב את סדר־העולם כאשר היה בששת ימי הבריאה. לא יהיה על איש לחרוש ולזרוע; העצים יתנו פרים באין עובד, כאשר היה בגן־העדן בחיות שם אדם וחוה ולא חטאו עדיין”, אמר עברי שני, כחוש, צנום וארוך, כולו עוֹר ועצמות. ועיניים לו שקועות וחולמות.
ככה דוּבר בתוך חבורה של יודעי־דבר, בקיאים במסורת שבט יהודה. במקום אחר היתה השיחה טבועה בחותם שונה מאד מזה.
“מי יודע מה־יכבדו החוקים אשר יתן האלוהים! אף בטרם יתגלה על ההר כבר אסר עלינו לגשת אל נשינו. מה יעשה אחרי כן? אולי יאסור עלינו כליל לפרות ולרבות, אולי יחפץ כי כמלאכים נהיה”, התלונן איש מגושם ורחב־גרם משבט דן, בעל זקן עבות וסבוּך וחזה רחב ושעיר.
“ומה תעשה? אבותינו מכרונו ממכרת־עבדים ליהוה. כי כאשר עשה אברהם אבינו את בריתו עמו נתננו בידו, אנחנו ונשינו וטפנו, עד־עולם, לעשות רצונו”.
“אולם הלא עבדיו הננו? הלא יזוּן אותנו בלחמו ממרום, ובקע לנו מעינות מים? ומה הוא מבקש מידנו? הלא שמעתם מה אמר משה, כי אם אך נשמע את רצונו והיינו לו כבנים?”
“אך למה לא יתן תורתו למלאכי־מרום? המה אין חפץ להם בנשים, גם לא חפץ להם במאכל ובמשתה. המה יוכלו לחיות בו לבדו”, התעקש בן שבט הדני, והוא מנופף נרגש בזרועותיו החזקות.
“עפר לפיך ועשבים בלחייך, יען נאצך את שם אלוהיך; תֵמר אחריתך כאחרית פרעה, או עמלק. השכחת את מטה משה?”
“היום עדיין יוּתר לי לדבר; מחר אולי לא אוכל עוד. הבה אוציא אפוא את לבי. שלושה ימים בלי אשה! ומי יודע מה יבוא עוד!”
גם בעדת קורח דוּבר על המאורע הגדול.
“זה דרך העולם: ראשונה יכבוש העם ארץ, ואחר יתנחל בה; אחרי כן יעמיד את החוקים והמשפטים על פי אורח חיי האנשים אשר שכנו שם. אך לא כן אנחנו עמנו: בטרם נכבוש את הארץ אשר הבטיח לנו האלוהים, אף בטרם נציג בה כף רגלנו, כבר יוּתנו לנו החוּקים אשר בהם נחיה בה”, אמר קורח החכם.
“משה אומר כי אכן זו כל תכלית גאולתנו. לא בעבורנו גאלנו האלוהים, כי אם למען נהיה עבדי תורתו. בעבור התורה הוציאנו ממצרים, לאמור, לא בעבוּרנו, ולא בגלל ההבטחה אשר הבטיח לאבותינו, כי אם בעבור החוקים והמשפטים אשר הכין לארץ. אנחנו, ונשינו וטפנו, כאין נחשב! והתורה, התורה היא הכל. עבדים היינו לפרעה במצרים למען בנות את פיתום ואת רעמסס; משה מוליכנו ארצה כנען למען נהיה עבדים לתורה אשר יתן לנו”, אמר דתן.
“אם תורה ואם לא תורה — רק יש את נפשי לראותו מביא אותנו אל הארץ הזבה חלב ודבש אשר הובטחה לנו. עד כה לא אל ארץ פוריה הביאנו כי אם אל מדבר־אבנים”.
“הלא עזר האלוהים את יהושע להכריע את עמלק?” שאל אחד העומדים.
“מי עמלק? עץ יבש. אך נראהו ויתמודד עם ארזי הלבנון האדירים, עם בני כנען ובני חת ובני מואב”.
“כאשר ניצח את עמלק ככה ינצח את כל אויבי האלוהים, אויבי ישראל ומשה…”
שוטרי העם החדשים דאגו להפריד את הגברים מן הנשים. הם חילקו את המשפחות. הנשים והפעוטים נשארו במחנה, ואילו הגברים וקשישי הנערים בילו את הלילה בחוץ, על הרמה המסוּלעת. ביום המחרת הוליכם משה, בשמלותיהם המבהיקות, אל הר חורב, ואת הלילה השני בילו בסמיכוּתו. את הגברים ואת קשישי הנערים העמיד מן הגבעה מזה, ואת הנשים עם הפעוטות מן הגבעה מזה. זו היתה הפעם הראשונה שהופרדו הנשים והגברים אלו מאלה.
תמורה גדולה חלה בפניהם של העם הזה ובהליכותם. שלושת חדשי החרות במדבר הרחיקו את המבט המתרפס מעיניהם, שעתה היו עיניהם הצלולות והגלויות של בני־חורין. העור העפרורי, הנפוּל, אשר שווה לפניהם חזות־עבדים, נקשה והשחים. אבריהם שוב לא היו כבדים וחסרי־חיים; הם הוסיפו חיוּת, מרץ וגמישות. זקנים שחורים, מתולתלים עיטרו את פרצופי הגברים, וראשיהם היו כבדי בלוֹרית; ושתי פיאות ארוכות, סימנם של בני־ישראל, ירדו על לחייהם, פיאה מכל רקה. לא חזה שעיר אחד היה עדוי שרית זהב שהובא ממצרים, או הופשט מעל איש־מלחמה מת. מצרי או עמלקי. בטבעות אשר לאצבעותיהם ובעגילים שבאזניהם, סמליהם של בני־חורין, בבדי מצרים היקרים הפּרוּשים על כתפיהם, דומים היו אלה העבדים מיום אתמול כאספה גדולה של אחד משבטי המדבר ילוּדי המקום.
עז־רושם לא־פחות היה מראה הנשים. עטופות היו בדי יקר ושלמות צבעונים; עדוּיות היו עגילים, נזמים וענקים; רחוצות־שער ואוֹרות־עינים ניצבו זקופות, משוחררות לא רק מעול פרעה כי אם גם מאותו עול פנימי אשר דיכא את נפשותיהן — שורות על שורות, שדה בתוּלים חרוש זה־מקרוב ונכון לקלוט את זרע האלוהים.
בלילה ההוא, בנוּחם בסגוֹר מעגל־הגבעות, כבר חשו ברדת עליהם כפה —קמרון מורכב כנפיים אין־מספר, כנפי נשרים או מלאכים. נמשכים היו אל חוּגה של סמכות חדשה, מותקים מעל סביבותיהם; דומה היה כאילו הם נמצאים במקדש רחב־ידים, שההרים כתליו; ונבצר מהם למוש מן המקום. כאשר החלו הנבכים מעל להם להחויר, ראו שפעת עננים תפוּסת־הגוּת אהולה מעל ראשיהם; השמש לא יצאה לטרוף את אור־הדמדומים המהורהר; ראש ההר היה נעלף ענן שחור שטבעות עשן נתמלטו ממנו, משל כאילו ההר עומד מעל תהום של אש. אך הם לא ראו אש; ראו רק את העשן, שבעלוֹתו נרבד שכבה על גבי שכבה ממעל לענן. כפעם בפעם הבקיעו ברקים את האפלה המתעבה והולכת, ריצדו רגע בעשן המתאבך, וכבו. בעקבות כל ברק בא רעם, מכה הדים אדירים. אחר נשמע קול שופר, הולך וחזק.
רעד עבר בהמונים. אבל משה צווה עליהם לקרב לגשת. בלבבות הולמים זחלו וקרבו אל מכון ההר. העננים סגרו עליהם, והם נצטוו לעמוד.
העשן שפע כבד יותר ויותר מן הרבדים העליונים; וקול השופר הלך וחזק מאד. משה קרא אל מעלה ההר:
“יהוה! יהוה!”
וקול נשמע עונה ממעל:
“משה! משה!”
אז ראו העם את משה עולה אל עבי הענן, עולה אל תוכו, ונעלם. כעבור פרק־זמן קצר גח ודבר אל הכוהנים שעמדו מלפנים; והזהירם שלא יציגו כף רגלם על ההר. העושה כן מוֹת ימוּת, כי יהוה־אלוהים נמצא בזה עתה.
הברקים והרעמים פסקו; קול השופר לא נשמע עוד. דומיה רבה ירדה מן השמים ושרתה על כל הארץ. עלה לא זע, צפור לא התעופפה. דבר לא נע על פני הארץ ובחלל ממעל; דומה היה כאילו נתאבנה הבריאה כולה. והאימה אשר אחזה בהמון הנאסף בדממה הזאת גדולה היתה מן האימה שנסכו עליהם הברקים, הרעם ותרועות השופר.
אחר נשמע קול אחד יוצא מקרב ההר הנעלף:
“אנוכי יהוה אלוהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים”.
הקול טפח על הפסגות אשר סביב וחזר והוּטח אל הבקעה; נשמע מהדהד במרחק אין־קץ, נישא על גלי האויר, וההדים הגוועים שבים ומחזירים אותו. ככה נתגלגל ברחבי העולם כולו, נישא לכל מקום, על פני המדבריות והימים וההרים.
ושוב הורם הקול:
“לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני…..”
שוב הרעים הקול על פני הגבעות ובתוך החלל, מתמעט והולך לאטו ופועם כמיתרי נבל.
"לא תעשה לך פסל וכל תמונה….
לא תשא את שם יהוה אלוהיך לשוא….
זכוֹר את יום השבת לקדשו….
כבד את אביך ואת אמך….
לא תרצח….
לא תנאף….
לא תגנוב….
לא תענה ברעך עד־שקר…
לא תחמוד בית רעך…."
שעה ארוכה עברה עד שהשמיע קול האלוהים את עשרת הדברות מתוך ההר העשן. הפסקה חלה לאחר כל דברה. הקול חכה עד שתינשא כל דברה ודברה ברחבי העולם ותגיע אל כל עם; כי לא הושמעו המלים בשביל עם אחד בלבד, ולא בשביל דור אחד, כי אם לכל העמים ולכל הדורות עד קץ הימים. ועשרת הדברות היו חידוש מעשה־יצירה; מה האדם וכל החי זולתו יצאו ממעשה היצירה הראשון, ככה המשך החיים תלוי במעשה היצירה השני, מתן־התורה. וכשם שמעשה היצירה הראשון הבדיל בין תוהו־ובוהו לסדר, ככה מעשה היצירה השני הבדיל בין טוב ורע, בין צדק ועוול. מן היום הזה והלאה יהיו אבן־בוחן, קו התנהגות, אמת־מידה למוד על פיהם טוב ורע בכל כנפות הארץ, לכל בני האדם ולכל הדורות עד בוא יום האלוהים הגדול.
כאשר הבהב הברק באור הדמדומים העמום, ואחריו הרעם־בגלגל, נפלו ישראל על פניהם; ולא ערבו את לבם להביט אל ההר הלוהב. לא יספו עוד לראות; רק שמעו. אבל היתה שמיעה דומה כראיה. דומה היה כאילו ראו את הקול מהלך בחלל; דומה היה כאילו עמים אחרים, עוד מחנות של בני־ישראל, נאספים בשאר מקומות, ובעבור המחנות האלה שוהה הקול וחוזר על הדברות; דומה היה כאילו ראו את העמים האחרים האלה, אשר יצאו מאהליהם, מערותיהם, עריהם ויערותיהם, ונפלו גם הם על פניהם מפני קול האלוהים. ומבלי שאת עדיין ראשיהם ראו את הר־האש שממנו דבר האלוהים מתנשא באויר ומרחף מעליהם. אפוּף בענני העשן הכחולים־השחורים הגביה ההר עוד ועוד, עד שניתקו העננים מעליו וירדו על ההרים האחרים. אז דומה היה עליהם שגם הם מרחפים בין שמים וארץ. ראו את העולם נגול תחתם, ואוּמות אשר לא ידעון אפילו בשמן רובצות אפיים, וקול האלוהים מתהלך מעליהן. והקול נפל על האומות השרועות כקרן־אור בוקעת־עב. ופתאום חשו בני־ישראל שאינם לבדם; כל החלל סביבם מלא; הרגישו בתנועה, כמו נדוד־כנפים, רדת צללים. אלוּ היו נשמות כל הדורות, נשמות כל בני האדם, בין שהן בחיים ובין שעודן עתידות להוולד במרוצת הזמן עד יום האלוהים: כל הנשמות נאספו שם כאשר ירד האלוהים באש ובענן על הר־חורב ונתן את מצוותו לאנוֹשוּת ולעולם: ולא נעדרה נשמה מכל דורות האדם.
הדבר נמשך נצח, הדבר נמשך כהרף־עין. היה זה מאורע בדברי־ימי האנושות שאין למוֹד אותו במוּשגים המוגבלים של האדם, אלא ששייך הוא לתחום הנצח והאינסוף של האלהות. כך אין לדבר על משך המאורע הנעלה. רק כשחדל קול האלוהים מדבר חזר העולם למסגרתו, מסגרת זמן ומקום; ורק אז ידעו בני־ישראל את גודש הפחד. היתה זו אימה מיוחדת־במינה מפני הנעלה מהשיגו. לא ידעו היכן הם, אם בארץ הם ואם עודם מרחפים בחלל עם האלוהים, וכוח תמיר ונעלם מצמידם אל ההר המעופף; והחלו לזעוק אל משה:
“דבּר אתה עמנו ונשמע, ואַל ידבר עמנו אלהים פן נמות!”
ומשה, שהיה קרוב אל ההר, מהם, השיב בקול גדול:
“אל תיראו! כי לבעבור נסוֹת אתכם בא האלוהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם, לבלתי תחטאו”.
אז עזבם משה ועלה אל תוך הענן, להוסיף שיג־ושיח עם האלוהים.
בני ישראל קמו; דרוכים עמדו, מחכים לעתיד לבוא. הם ראו את משה מתעלם בתוך הענן; כעבור זמן ראוהו חוזר וניגש אל שבעים הזקנים ואל אהרן ובניו. רמז אליהם, קראם לגשת אל הענן, כאילו רצה שיכנסו, שיחזו בהדר האלוהים. אבל אהרן ובניו ושבעים הזקנים השחו ראשיהם ולא אבו להכּנס. אז שב משה ונכנס לבדו, והתמהמה שם. והעם הוסיפו לחכות, חדלי־נשימה מרוב דאגה, לראות מה יקרה ולשמוע מה עליהם לעשות.
באה הפסקה ממושכת, וההמון עמד אין־ניע. לבסוף שב משה ויצא מן הענן ונגש אל העם. בעוד הכּוהנים ושבעים הזקנים מקיפים אותו, ניצב על סלע ויקרא:
“אלה הדברים אשר צווה יהוה לעשות אותם. התקבלום?”
וכל העם ענה:
“כל הדבר אשר דבּר יהוה נעשה”.
רק אז, לאחר שצווה אותם לשוב ולהתאסף באותו מקום למחרת בבוקר, שילח משה את העם.
פרק ששי 🔗
משה הקהיל את סופריו, פקד עליהם לגול את מגילות הקלף הגדולות, והם כתבו עליהן מפיו את דברי האלוהים, כאשר צווהו האלוהים.
מכין היה את ספר־הברית אשר הכריז קול האלוהים – הדברות הללו שלאחר מכּן עתיד היה לחוֹק אותן במו־ידו על לוחות אבן, עדוּת־עולם לברית בין אלוהים לאדם. היה עליו לרשום גם את החוקים והמשפטים שקבלו בני־ישראל מן המסורה מאבותיהם, וכן את החוקים הללו שהעמידו החיים עצמם. החוּקים אשר ינחו את בני־ישראל בארץ אשר הפלה להם האלוהים. עשרת הדברות נעלות היו על כל זמן ומקום. לא היו מיוחדות לאיזה עם אחד, או לאיזה אורח־חיים אחד; הן ניתנו לכל האדם ולכל הזמנים ולכל המסיבּות. אבל בתוך כך הוציא משה שוּרה של חוקים, בשם יהוה, המכוּונים להסדיר את חיי ישראל בהתאם לתעודתו המיוחדת בחינת עם מיוחד, ממלכת כוהנים, אשר יעמידה אלוהים מופת לעמים אחרים.
עשרת הדברות פותחות בהנצחת העקרון של האל החי האחד, הן לחיוב הן לשלילה. האל האחד אין לאמר עליו שהוא הקטן או הגדול באלים. הוא האל היחיד, וכל האחרים אלילים. והוא שולט עליך שליטה גמורה הואיל וגורלך בידו, בין אם תאבה ובין אם תאמן. אלוהי נקמות הוא, וכמו כן גם אל הרחמים. ענוש יענוש את החוטאים ועוברים על דברותיו, עד שילשים וריבעים; אבל חסד ינצור לאלפי דורות לשומרי מצוותיו. הנה כי כן הוא אל הסדר: כי הקבלה שאתה מקבלו אינה באה מתוך רצונך החפשי, כי אם מתוך האוֹנס שהוא אוֹנסך. נתוּן הנך לשליטתו, ומוכרח אתה להתנהג לפי רצונו.
עשרת הדברות קובעות ומאַשרות את עקרון השבּת – לא רק בעבור האלוהים, כי אם גם בעבורך. הבהמה הנך החיה רק על מנת להיזוֹן, ואשר האוכל הוא תכלית החיים? יום אחד בשבעה לאלוהים אתה, הנך נעשה עצם מעצמו. אתה קובע פוּגה בחייך הבּהמיים על מנת להכּנס לספירת־חיים נעלה יותר.
עשרת הדברות קובעות ומאשרות את עקרון המשפחה. הן מעמידות חוּקי חברה לא סתם משום שהם צורך לקיוּם העדה, כבשעה שמלך מחוקקם ומכריז עליהם, שאז יש ביד משטר חברתי אחר ומלך אחר לשנוֹתם. הם נחקקים ומוּכרזים בשם האל בחינת חוקים נצחיים ובל־ימוֹרוּ. אם תתן ידך באחיך, אם תהרגהו, אם תגנוב, אם תענה ברעך עד־שקר, אם תחמוד את בית רעך, חטאת, לא לחברה בלבד אלא לי, לאלוהים: יען כי האדם קדוש הוא, ועצם מעצמי, ונברא בצלמי.
אחר באו החוקים שניסחה המועצה בהדרכת משה, שבחלקם לוּקחו מעמים אחרים, או שנוֹדע למשה עליהם בימי היותו שוכן אצל יתרו. אבל עתה נוּסחוּ מחדש וטוהרו ברוח אותם עקרונות נעלים שהיו יסוד עשרת הדברות; וכה, משופרים, הוכנסו אל ספר־הברית. אותם חוקים שלא עלו בקנה אחד עם הרוח הלזו, פסלם משה. כתמיד לא נתן את שמו שלו בחוקים והכריז עליהם בשם האלוהים.
בהקדם הוֹדה בצורך שבפולחן ליהוה אלוהים, שכן אין לך עם היכול לוותר על פולחן; זה היה הקשר היחיד שבנודע עם האלהות. בנחרץ פסל את גילומו של האלוהים בצלם ותמונה, כמנהגם הרגיל של כל העמים. “מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך”. גם לא היה שום מקום שנבחר והוגדר במיוחד: “בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך”. כי כל הארץ ליהוה, והארץ כולה, ולא רק איזה מקום אחד מסוים, קודש היא. “ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אֶתהן גזית, לא תעלה במעלות על מזבחי”.
דומה כי מעולם לא סר מעל משה הזכרון האיום של עבדוּת מצרים, שבתוכה נתגדל. הוא הרבה לחשוב בדבר; ובחוק מוקדם שניסח ביקש להכניס משהו סדר והתחשבוּת־באדם לתוך משטר העבדוּת. הוא מצא לו סמך גם בחוק הבבלי, שכבר נהג מידה של רחמים בעבדים. אבל העקרון החדש שהנהיג משה היה במהוּתוֹ של בן־החורין.
לפי־שעה הגביל את העקרון החדש להיותו חל על בני עמו בלבד – על בני־ישראל. העברי לא יוכל להיות עבד באמת; יכול הוא רק להתחייב לעבודה לזמן מסוים. מקץ שש שנים יש לשחררו, אותו ואת אשתו אשר הביא עמו. רק כשיוותר העברי לחרות מרצונו הוא, אפשר להשפילו למעמד של עבד. יתר על כן, משה הוסיף על הקשיים שבהחזקת עבדים על ידי שהטיל חובות חדשות על בעלי עבדים, והכביד לבלי־שׂאת כמעט על החזקת עבדים עבריים. ומפרשי החוקים המאוחרים הוסיפו אפילו על קשיים אלה. עד שהיו אומרים בישראל: “הקונה לו עבד עברי קונה לו אדון”.
משה הרחיב ופירש את המוּשג של קדוּשת האישיות שאין־לחללה, כמו שהוא מוצהר בעשׂרת הדבּרות. “כי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, מעם מזבחי תקחנו ומת”. וכן “מכה אביו ואמו, מות יוּמת”.
כי יגנוב איש שור או שה וטבחוֹ או מכרו, חמישה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה. אם אין לו ונמכר בגניבתו. אם המצא תימצא בידו הגנבה חיים, שנים ישלם.
אם במחתרת יימצא גנב – והוּכה ומת, אין לו דמים. אך אם זרחה השמש עליו, ואתה יכולת לקרוא לעזרה, דמים לו.
משה, מהיותו בן־אדם, ודאי שלא יכול להימלט לגמרי מהשפעתם של מושגים אשר שׂררו בזמנו; ולפיכך קבע: עין תחת עין, שן תחת שן. אבל מפרשים מאוחרים של התורה ביארו והמתיקו את הדבר לאמור שאין מובנו עין או שן בפועל, כי אם פיצוי שוה־ערך. לעומת זאת ניסח משה שורה של חוקים אזרחיים המצוּינים ברוח הצדק שבהם. אלה היו חוקים שבלי־ספק נבעו מן החיים הקדומים של הנוקדים והבוקרים העבריים; הם עסקו בנזק שיכול בקר להזיק לרכושם של שכנים. החוקים האלה מאירים בקרני־אור גדולות באפלת הימים הללו, ובצדקתם הם נוגהים אף על ימינו אלה.
משה הנהיג משמעת קפדנית ביחסי משפחה, וחיזק את מוסד המשפחה לכל הזמנים; עונש־מות פסק לעושי תועבות־סדום, שנפוצות היו כדי־כך שעמים רבים ראו בהן דבר שמדרך־הטבע, שאינו ראוי לדופי כלל: שחיתוּיות אלו העמיקו שורש בקרב שבטי רועים. משה חרד היה ביותר לעקור את החטא מתוך עמו.
“זובח לאלוהים יוחרם בלתי ליהוה לבדו”.
“גר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים”.
“כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו, כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים”.
“אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנוֹשה, לא תשׂימון עליו נשך. אם חבול תחבול שמלת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו. כי היא כסותו לבדה, היא שׂמלתו לעורו. במה ישכב? והיה כי יצעק אלי ושמעתי, כי חנון אני”.
“קדושים תהיון לי; ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו”.
“לא תשא שמע־שוא. אל תשת ידך עם רשע להיות עד־חמס. לא תהיה אחרי רבים לרעוֹת, ולא תענה על־ריב לנטות, אחרי רבים להטות. ודל לא תהדר בריבו”.
“כי תפגע שור אוֹיבך או חמורו תועה, השב תשיבנו לו”.
“כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו; עזוב תעזוב עמו”.
“וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים”.
“ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. ובשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה. כן תעשה לכרמך לזיתך”.
“ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבות. למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר”.
“שלש רגלים תחוג לי בשנה. את חג המצות תשמור, שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך, למועד חודש האביב – כי בו יצאת ממצרים. ולא ייראו פני ריקם. וחג הקציר, בכּורי מעשיך אשר תזרע בשדה, וחג האסיף, בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה. שלש פעמים בשנה יראה כל זכוּרך אל פני האדון יהוה”.
“ראשית בכּורי אדמתך תביא בית יהוה אלוהיך”.
“לא תבשל גדי בחלב אמו – כחוק לזובחים לאלילים”.
למחרת בבוקר נראה משה לפני העם שכבר נאספו במרחק־מה מן ההר. עדיין היה תלתל־אש מהבהב על הפסגה, והעשן, שעודו מתאבּך, הליט את המדרונים. עתה בנה משה מזבח לרגלי ההר והעמיד עליו שנים־עשר עמודים, כמספר שבטי בני־ישראל. ולא את הכוהנים שלח כי אם את נערי בני־ישראל להעלות עולות ולזבוח זבחים שלמים, פרים ליהוה. אחר לקח משה את חצי הדם ושם באגנות; ואת חצי הדם זרק על המזבח. לקח את ספר־הברית ויקרא באזני העם; וכאשר כּלה לקרוא את החוקים והמשפטים, אמר, בשם האלוהים:
“הנה אנוכי שולח מלאך לפניך, לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי”.
משה נזהר שלא לתת לעברים אפילו רמז קל־שבקלים לחיים שלאחר־המוות, או לשׂכר ועונש בעולם־הבא על מעשים טובים ועל עוונות בעולם הזה. חיֶה מדי נשמר עמו זכר כל תועבות מצרים, פולחן המתים שלהם ושעבדם את החיים למתים. מעומק נשמתו שנא את פולחן זבחי המתים. ברוח עשרת־הדברות דרש חיים מוסריים בלי שום התכוונות לשכר בעולם־הבא. אין אתה נשׂכר ולא־כלום במלאך את מצוותיו, שכן זה תנאי לחיים שלמים ובריאים כאן, על האדמה הזאת; הם ישמרוך מן הפגעים המרובים, מעקרוּת, מצרעת, מכל המכות הבאות על עובדי־עבודה־זרה, על מעשי סדום וגילוי עריות ושאר תועבות. “ועבדתם את יהוה אלוהיכם, וברך את לחמך ואת מימיך, והסירותי מחלה מקרבך. לא תהיה משכּלה ועקרה בארצך, את מספר ימיך אמלא”. זה השׂכר על חיי יושר. “את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם אשר תבוא בהם, ונתתי את כל אויביך אליך עורף… לא אגרשנו מפניך בשנה אחת, פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. מעט־מעט אגרשנו מפניך, עד אשר תפרה ונחלת את הארץ… לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית. לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, כי תעבוד את אלוהיהם – כי יהיה לך למוקש”.
העם ניצבו על משה בהמון דחוס. מזה הגברים ומזה הנשים, טפם בידיהן, ורבות מהן מעוברות. הוא ניצב בלב ים כביר: ים של זקנים, עבותים כחבלים, שׂבים, שחומים, שחורים; וחזות מגוּלים, זרועות מגולות. והכל הקשיבו רב־קשב, שואפים ונושפים בנחיריהם הרוטטים. לבותיהם הלמו במורא ובשמחה על השעה המרוממה; וכאשר כלה משה את מקרא ספר־הברית נשא את מגילת הקלף הגדולה מעל ראשיהם, הגביהה בזרועותיו החזקות עד שדומה היה כי נוגע הכתב בענן המרחף מעליו. ושוב דומה היה עליהם כי נעלה הר־האלוהים שמימה והוא תלוי ממעל להם.
אחר נשאו קולותיהם וקראו, איש־איש מגביר צעוֹק משכנו:
“כל אשר דבר אלוהים נעשה ונשמע”.
“נעשה ונשמע!” התגלגלו הדברים בהרים ונישאו וריטטו בחלל אלפי קולות כגלים נגרשים.
אז לקח משה את הדם מן האגנות ויזרוק על העם ויאמר:
“הנה דם־הברית אשר כרת יהוה עמכם על כל הדברים האלה”.
ומשה פנה אל העם, כולל את כולם במבטו, ופורשׂ זרועותיו כמו לגעת בכל אחד מהם לחוד, והוא אמר:
“אתם ניצבים היום כולכם לפני יהוה אלוהים – ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל, טפכם, נשיכם והגר אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך, לעברך בברית יהוה אלוהיך ובאלתו אשר יהוה אלוהיך כורת עמך היום; למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה־לך לאלוהים כאשר דבּר לך וכאשר נשבע לאבותיך, לאברהם, ליצחק וליעקב. ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת; כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני יהוה אלוהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום”.
וכמו שהמסורה מספרת, לא רק הללו שעמדו לפני ההר, כי אם גם הנשמות שלא נוצרו של כל הדורות העתידים לבוא נאספו וריחפו במקום ההוא וקראו וענו עם העברים: “נעשה ונשמע!” והילדים שעודם ברחמי האמהות נרעשו וקראו, יחד עם האמהות: “נעשה ונשמע!”
אז לקח משה את אהרן ואת שני בניו הכוהנים, ואת שבעים זקני ישראל, והוליכם – וזאת הפעם הלכו אתו – אל תוך עשן ההר, למען יראו תחת רגלי האלוהים. והיה הדבר כמעשה לבנת־הספיר וכעצם השמים לטוֹהר. ואלוהים לא שלח ידו אל אצילי בני ישראל, ולא אוּנה להם כל רע. והעם שמחו, ויאכלו וישתו.
אז אמר משה אל הזקנים: “כה צווני האלוהים: עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם”. ומשה קרא למשרתו ליהושע ללכת אתו אל ההר. ולזקנים אמר:
“שבו־לנו בזה עד אשר נשוב אליכם. והנה אהרן וחור עמכם, כי בעל־דברים יגש אליהם.”
ולקח את יהושע, והעם ראו אותם עולים אל תוך העשן. אחר חזרו העם אל אהליהם בעמק הפורה. והם ראו את מראה כבוד יהוה שוכן על הר סיני, כי אש אוכלת בערה בראש ההר והאירה את הארץ סביב־סביב.
ומשה ויהושע באו בתוך הענן אשר עטר את ההר.
ויום חלף ומשה לא נראה. ועוד יום חלף, ולא נראה. וככה עבר זמן רב, ומשה לא נראה.
פרק שביעי 🔗
והאיש משה נעלם ואיננו.
נדהמים, כצאן אובדות בלי רועה, התהלכו בני־ישראל במחנה כה וכה והם ניבּטים תוהים זה אל זה. עיניהם הביעו פחד. מחשבה אחת קיננה בלב כולם, אם גם לא העזו לבטאה כמו.
"הלא הזהירנו משה לבלתי עלות ההרה – אנחנו ובהמתנו – לבל נאוּכּל כּליל? מה אפוא יהיה עלינו? מי יוליכנו בדרך מעתה והלאה? מי יכבוש לנו את הארץ אשר הבטיח לנו יהוה ואשר בעבורה נתן לנו את חוּקיו? מי יגוף את שונאינו? יהושע הלך עם משה ויעלם גם הוא. אכן הותיר לנו את אהרן ואת חוּר ויצוונו לבוא אליהם בעת צורך. אבל את אהרן לא נראה ואת קולו לא נשמע. יושב הוא באהלו עם שני בניו הכוהנים, והם נועצים ביניהם על דבר־מה. וזקני־ישראל הלא הם אנשים חדשים, ולא ידעם עוד העם. ואף קורח כמוהו כאיש נחבא אי־בזה ולא ייראה במחנה.
“העוד יש בתוכנו יהוה? העודו במחנה? גם הוא לא יתן עתה לא אות ולא דבר. אולי נאסף אל שמיו; אולי מסתתר הוא על הר סיני, אשר לא נעז לקרב אליו, פן נגע בו ונשמדנו כלה”.
שוב לא נתנו בני־ישראל אל לבם כי אלוהים שולח להם את לחם השמים דבר יום־ביומו. כה הסכינו עם משקעי גבישי הפרחוֹנים הלבנים עם טללי הבוקר הכבדים, עד שמדומים היו שכך מנהגו של עולם, שתמיד היה כך, שאין דבר זה מחייב חוות־דעת או תמיהה. שכחו לגמרי כי היה זמן ולא כך היה.
“ופה הנה אנחנו כלואים בסגוֹר מדבר־אבנים. יצאנו את מצרים, אבל אל הארץ החדשה עדיין לא באנו. ובאשר לעמים אשר את ארצותיהם הבטיח לנו אלוהים – היטב המה יודעים כי פה אנחנו במדבר, וכי כנגדם נשׂים פעמינו. יכול יוכלו להקהיל את צבאותיהם ונפלו עלינו – ומי יעמוד לנו? מי ינהגנו לנצחון – מי יילחם לנו?”
הדברים האלה לא הוגדו בגלוי; אבל כל איש חשבם בלבו; והמלים היו בעיניהם, אם לא על שפתיהם.
מדומים היו כי טוב להם להגות בדברים האלה. אך ביום אתמול נישאם האלוהים, עם הרו, לשמים; והיום עזבם, צאן אובדות במדבר, בתוך מערות ושממה וחיות־טרף.
ואהרן ישב עם שני בניו, נדב ואביהוא, באהלו, ונועצים היו – לא בדבר בני־ישראל, אשר הפקיד משה בידם, כי אם בעניניהם שלהם, בדבר הכהונה אשר בקש משה לקחת מהם.
תכניות אהרן ושאפותיו לא נשתנו מיום בוא משה אל ארץ גושן, גם מזמן רב קודם לכן. חייו לא היו אלא תכוּנה לקראת רוּם סולם־הדרגות של הכהונה, ולקראת התרוממותו בתוך כך, תמיד היה מקפיד בדיני טהרת הגוף, כראוי לכוהן גדול, נוטל ידיו ומוֹשח ראשו וסך בשׂרו וכיוצא בכך. אמת שעדיין גידל את זקנו תומם, לא גזז את שער ראשו ולא קיצץ את הפאות שגידולן מסורת היה עם בני ישראל. אבל שני בניו, נדב ואביהוא, גילחו את ראשיהם, את פניהם ואת גבּיניהם, כמשפט כוהני מצרים. גלוחי־ראש ישבו מול אביהם והוכיחוהו על פניו:
“לא כסף ולא זהב, אמר: כי אם מזבח אדמה תעשה לי; ואם מזבח אבנים תעשה לי, לא תבנה אתהן גזית, ולא תעלה במעלות על מזבחי. גם לא יידרש לך מקום מועד לזבוח זבח. ‘בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך’. לאמור, לא משכן ולא מקדש – לא־מאומה! ובזאת הוא אומר להטות עם־עבדים למשמעת! בזאת יאמר להפיח בהם רוח ואש־קנאות לבל ימעלו באלוהיהם ולמען יקימו את מצוותיו הקשות. ככה יקווה לאַלפם למעשי גבורה, להתגבר על העמים החזקים והנושבים הללו אשר להם עבודה ופולחן וטכס להעיר בהם רוח, לכלכּל בהם את שלהבת אש־דתם!” כה דבּר נדב, הבכור.
“גם בלי כוהנים! לא! אין חפץ בכוהנים! נערים בחר לו מתוך העם להעלות את הזבחים! גם לא קרא לך לזרוק על המזבח את דם הזבחים; כי נטל עליו למלא את משׂרת הכהונה. לעולם לא יאמר די. הממשלה וגם הכהונה: לוֹ תהיינה השתים. הגידה לי, הרק אליו ידבר האלוהים? הלא דבר האלוהים גם אליך? הלא שלחך יחד עם משה אל פרעה? אתה האיש – ולא הוא – אשר עשית את הנפלאות לפני פרעה. אתה היית האיש אשר הביא את המכות אשר אילצו את פרעה לקרוא דרור לעברים. אתה היית לו לפה ותדבר בעדו. הלא ידע כי מנה אותך האלוהים לכהונה, כי יקחנה ממך לעיני כל ישראל?” געש אביהוא.
ונדב שב להרגן:
“גם דבר אחד על אודות הכהונה לא הוציא מפי יהוה מהר־סיני! גם לא מצוה אחת באשר לפולחן, או למשכן, ולכוהנים. ובעשרת הדברות אף לא מלה בדבר זבחים. ועתה בהיותו עם יהוה על ההר, לבטח יתן אל לבו להסיר גם את עצם משׂרת הכהונה. ואז מה יהיה עליך? ומה נעשה?”
“איש זר לקח, נער משבט אפרים, לא את בנו ולא את בן־אחיו, להיות לו קרוב ומשנה, גדל יגדלהו להיות לו למשנה, והוא שׂמו מפקד הצבא בקרב נגד עמלק”, המשיך אביהוא.
“ואתה לא תאמר דבר! כל אשר יעשה תקבל ולא תגיד דבר!” התלונן נדב מרה. “לא אותך לקח עמו על הר סיני כי אם זר. ועוד מעט והשליכך כליל, ואתה, ואנו בניך, מקטני־העם נהיה, חוטבי עצים ושואבי מים”.
אהרן לא זע. שמע לתלונות בניו ולתוכחותיהם, והחריש. לבו התחמץ בקרבו בשמעו אותם מדברים ככה נגד אחיו. כאבו נראה בתוי־פניו, אף על פי כן לא צווה אותם לשתוק גם לא שיסעם בתלונותיהם. אותן מחשבות היו גם בלבו, ובניו אך ביטאו מה שהרגיש ולא הביע. כי אחיו היה זה, משה היה זה, ואהרן נאבק עם מררתו שלו. ולבסוף חזקו עליו רגשותיו מדי, ואמר:
“אמנם כן, אמנם כן, אמת כל אשר דברתם; אבל משה הוא, איש־האלוהים אשר אליו נראה האלוהים. אמנם כי תכופות לא אבין לרעו. נוכחתי עמו: ‘אם אמר לך האלוהים לצוות על בני ישראל לשאול את זהב מצרים ואת כספם ואת לבושם, הן לא אמר זאת מחפצו להעשיר את בני ישראל. כי בקש אשר ישמרו ישראל את הזהב ואת הכסף ואת בדי היקר למשכן־תפארתו הגדול, אשר הוא אומר להקימו’. ואני שמחתי בראותי את בני ישראל מנצלים את מצרים. ובים, כאשר הטילו הגלים את פרשי מצרים המתים, על שׂריותיהם־זהב, אמרתי אני אל משה: ‘הנה ככה יהוה שולח לנו את הזהב אשר יידרש־לנו למשכן ולמזבחות ולמחתות ולקערות ולאגנות ולכל שאר כלי עבודתנו לו’. וכאשר הכינותי בעזרתכם את סדר הכהונה, למען ירגישו בזאת בני־ישראל את כבוד יהוה וכבדוהו ויראוהו, חפצתי כי יתן משה את הדברים בספר הברית, בעת הכינו אותו לקראו לפני העם. אפס ענה ענני כי צווהו האלוהים לעלות אליו ההרה; שם יתן האלוהים בידו את התורה; ובעת ההיא ובמקום ההוא ישאל משה את האלוהים בדבר הפולחן, והוא־הוא יוריד את כל החוקות והמשפטים באשר לעבודת הכהונה. על כן איעץ כי לא נעשה דבר ורק נחכה עד רדת משה מן ההר, והביא עמו את דבר האלוהים על אודותינו”.
“מאוחר המועד! מאוחר מדי יהי אז המועד!” קרא נדב. “קצרה מנוחת העם. משה נעלם ואיננו. מבקשים הם מנהיג אשר יקחם אל הארץ המובטחת. זהב וכסף יש לעם ובאל הם חפצים, אל אשר ישמח וישמחו בו, אל אשר יוכלו לראותו ולמושו ולחול סביבו ולתתו באהליהם – אף גם לשׂאתו על גרגרותיהם. הם יביאו את זהבם וכספם אל קורח, אומר אני, והוא יעבוד בעדם והיה להם לכוהן, לא אתה ולא אנחנו”.
“ומי יודע אם יוריד משה מהר סיני חוקות ומשפטים בדבר הכהונה ועבודת האלוהים”, אמר אביהוא. “הלא הודיע אחיך בשם יהוה כי כל העם הזה כוהנים? ‘ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש’. אין חפץ למשה בכוהנים ואין חפץ לו במקדש. אש־להבה הביא לבני־ישראל על הר, ורעם וברק. העם חפצים באל אשר ישמחו בו ככל הגויים. אבל תחת אל, משה נותן לעם דברות קשות וחמורות, אשר לא יוכלו העם עמוד בן”.
“לא אני האומר זאת כי העם הם האומרים. צא אל המחנה ושמעת: ‘משה נתן לנו אל נעלם! יש את נפשנו לראות את אלוהינו, ככל הגויים האחרים. יש את נפשנו לשמוח בו, ולא לירוא מפניו’. לא יוכלו בני ישראל לחיות על חוקות ומשפטים בלבד. אל נחוץ להם אשר יוכלו לראותו ולשמעו. שומה על האל להיות בתוכם. שומה על משכנו להיות בתוכם. יוכל יהוה לשבת בשחקים, בתוך הלהבות על הר סיני; אך יהי־נא אל אשר בצד יהוה־אלוהים יהיה לישראל. ולאל הזה יהיה משכן ומקום בקרב העם; ובאו אליו העם, והביאו לו עולות וזבחים ושמחו בו ובכוהניו, אשר ידברו בשם האל אליהם, יהיו תחתיו ואת חגיו יחוגו”.
“אפס מהר־סיני אמר לנו יהוה כי לא יהיו לנו אלוהים אחרים על פניו”, ענה אהרן. “יראתי לחטוא ליהוה ולמשה”.
“לא בחיים משה ואתה תבוא על מקומו. אתה תביא את הדבר הזה לפני יהוה והוא יאַשרהו”.
אהרן שקע בהרהורים ולא יכול לחרוץ דבר.
עד כה וכה ומיום ליום רגשו העם יותר ויותר. מיום ליום ציפו למשה, ומשה לא נראָה. צבאו על אהל אהרן ודרשו את משה מידיו:
“איה משה? למה לא ישוב משה?”
אהרן לא ידע מה יענה. דחה אותם בקש. מחר ישוב משה. אך בא יום המחר ואין סימן למשה. למחרת היום יבוא. אך גם למחרת היום לא נראה משה.
ההמון פנו אל המשנה השני שהותיר משה – אל חוּר. חור, גיס משה ואהרן, זקן היה מאד. הוא נסה להרגיע את ההמון בדברים: משה עלה אל יהוה; עם יהוה הוא נמצא על ההר, ושם האלוהים נותן לו את תורתו. משה ישוב; מיום ליום חזקה עליו שישוב – יאריכו רוחם מעט.
“לא!” ענו. “אם לא שב משה לעת הזאת, לא ישוב לעולם. אך פשר אחד לכל זאת: האלוהים לקח אליו את משה”.
זכרו את מנהיגיהם משכבר־הימים, בני לוי, ופנו אל הראש, אל קורח, אשר היה נציגם לפני פרעה במצרים.
“בוא והיית לנו למנהיג”, אמרו. “היה לנו למנהיג, כהיותך בארץ מצרים, בטרם ייראה משה בתוכנו, כי האיש משה נעלם ואיננו”.
אבל קורח, ערום ומרחיק־ראוֹת, תפס מיד את הסכנות שבמצב. בבהלתם הגוברת היו בני־ישראל מסוגלים למעשים הפרועים ביותר; מתכוננים היו לנער מעליהם כל שיוּר מן היקהה שהטיל עליהם משה. קורח החליט כי במסיבות הנוכחיות אין טוב לו מלעמוד מנגד ולהניח לאהרן ולחוּר להתיצב בפני המון האדם הסוער. ישאו הם באחריות, נוכח יהוה ונוכח משה, על החטאים שיעשו ישראל ביאושם. ככה ישאר הוא, קורח, המנהיג היחיד שהמאורעות לא הטילו עליו צל; בידיו תפול אז המשרה שהוא זכאי לה כזקן בני־לוי – משׂרת הכוהן הגדול. כנגד זאת, אם אמנם שוב אין משה בחיים, כמו שהאמינו ההמונים, מי יבוא על מקומו לפני האלוהים אם לא הוא – קורח? ככל שהדברים אמורים בעם, היתה לו תואנה מצוינת: הריהו מנהיג שהוּדח. ואת התפקיד הזה קם למלא.
“מי אני כי אבוא תחת משה? רק אחד העם הנני. הנה השאיר משה את סגניו לדאוג לכם. את בני משפחתו. לכו אפוא אל אהרן אחיו ואל חוּר, לוקח אחותו. הוא מינה אותם והם מנהיגיכם. יגידו הם מה צפוי לכם”.
ולבני לוי אמר קורח:
“הרחיקו מן העם ואל תאמרו להם מה יעשו. לא אתכם מינה משה לכלכּל דבר, כי אם אנשים מבּשרו ודמו. ינחוּ־נא אהרון וחור עתה את העם”.
וכה, נבוכים ואחוּזי־תזזית יותר ויותר, הלכו העם יום־יום מאוהל אחד למשנהו, ולא היה איש אשר יביא להם את דבר יהוה.
הימים עברו והשבועות, והאיש משה גז ולא היה.
בוקר אחד בא בלעם החוזה רכוּב על אתונו הקטנה אל תוך מחנה ישראל. איקונים ופסילים אין־מספר נידלדלו מן האיש ומבהמתו. זאת הפעם היתה לבלעם בת־לוויה – כושית שחורה. בזרועותיה היו שני ילדים ערומים, ששפתיהם דבוקות אל פטמות שדיה העצוּמים, שהיו תלויים ויורדים כשׂקים. לצד האשה השחורה נגררו ילדים בני גילים שונים: גם האם והילדים היו עדויים פסילים ותרפים.
כל האיקונים, הפסילים והתרפים צלם אחד היה להם, בין שעוּצבו בחומר ובין שהוטבעו על לוּחיות בכתב־חרטומים: צלם עגל.
בלעם וחבריו נעצרו בלב המחנה מנגד לאהלי דן, הנסער והמרדני בשבטים. קרא ואמר:
“מי אשר יבקש להרבות פרי חלציו, יבוא הלום! מי המבקש להרבות את עדריו, יקרב גשת!”
החלו להאסף, בני דן הגבוהים, העזים, רחבי־הכתף, קשי־העורף. יצאו מצל אהליהם השחורים והקיפו את החוזה ואת האשה הכושית והילדים. עמדו סביבו והתגרדו בזקניהם הסבוּכים ולטשו עינים פקוחות לרווחה.
החוזה כסוּי־האיקונים קד אל חוג האנשים:
“שלום עליכם, בני דן. קרוב היה לי אביכם, יעקב. דם אחד בעורקינו, אם כן. בלהה אמכם אך בת שבטנו היתה, בת אחי, מלך צוהר. לכם יאתה הבכורה בקרב שבטי יעקב. כי היתה רחל האהובה בנשי יעקב, ועל כן שניה היתה בלהה אך לרחל בעיני יעקב. אבל לוי אחיכם גזל מכם את משפט הבכורה”.
“מי אתה ומאין תבוא, הנכרי?” שאלו בני דן.
“מי אנוכי? שאלו את הכוכבים ויגידוכם. שמי כתוב בהם כשם מגלה העתידות אשר יחרצו. מאין אבוא? מכל ארבע כנפות הארץ. למעלה ולמטה ביתי. עיני ופי ימוֹצו את אור הכוכבים, אם גם רגלי דורכות בארץ. אשר אברכנו מבורך; ואשר אאור יוּאר. ‘בלעם’ יקראוני אנשים. ‘החוזה’, יקראוני הכוהנים”.
“והתרפים ההם אשר עמך, למה יצלחו? במה כוחם?” שאל אחד העומדים.
“למה יצלחו? שאל אבותיך ויגידוך; חקור בדורות קדמונים, ותחכם. מן הארץ אשר ממנה באתם, מן הארץ אשר אליה אתם הולכים, ממנה בא. כנען מולדתו, ועגל שמו. הוא אלוהי הרועים. הוא הרבה את זרע יעקב אביכם ויכביר את עדריו כאשר עבד את לבן הארמי בנשיו. בלהה אמכם הביאתו אל בית יעקב; וכאשר עזב יעקב את לבן הארמי גנבתו רחל מאביה ותסתירהו תחת אוכף אדונה, כי הוא גם האֵל הפותח רחם־נשים ומרבה את זרע הבעל. הוא אלוהי אבותיכם והוא גם אלוהיכם, כי רועים תהיו כאבותיכם. הוא ירבה את זרע חלציכם והגדיל את מספר צאנכם”.
“עפר לפיך ועשבים בלחייך! אלוהי אבותינו הוא יהוה והוא אלוהינו, אשר נתן לנו את משפטיו ביד משה עבדו”, קרא איש אחד בחבורה.
“יהוה! יהוה! יהוה! ידעתיו”, אמר החוזה, תפוס־שׂרעפים, והניע בראשו. "אל עבדים הוא, ואתם בני־חורין כיום הזה. אל עניים הוא, אשר אין להם שוורים גם לא עדרים, זהב גם לא כסף: אבל כיום הזה עשירים הנכם. שמענו איך לקחתם את חיל מצרים, את זהבם וכספם, ואת עגיליהם אשר אתם עונדים, את שרשרות זהבם ואת רבידיהם: עשירים ובני־חורין הנכם כיום הזה. חמסתם את מצרים ותנצלום. אך מה תעשו בזהבכם ובכספכם, בצאנכם ובבקרכם, כי תעבדו אל אשר צרה עינו בכל עונג משמח לב איש. אל אשר האדם עבד לו, כבוּל באזיקי חוּקיו ומצוותיו? מה עשה לכם כאשר קראכם לחוג את חגו על הר סיני? הבדילכם מנשיכם וירחיקכם מהן שלושת ימים. הככה יוחג חג לאלוהים? שמעו לעצתי ועשו לכם חג לעגל: הוא ימטיר עליכם ברכות וידעתם שמחה מה פשרה, מחולות מה הם, ואנוש איך ישתנה. ואת דבר הנשים לא אזכיר. כי אתם עוז־הגבר אשר לאל. התבוננו היטב אל גברותו – " והוא הורה על אבר הזכרות של העגל. “עוז ותעצומות גבר יצוֹק בחלציכם והייתם כמוהו. הוציאו את נשיכם! הוציאון ותראינה את אל הפריון. אך תבטנה בו ונשמעו לכם; שדיהן ימלאו חלב, חזיהן יעלו עלה ורדת מרוב תשוקה; בטניהן תתפתלנה בחשקן לקלוט את זרעכם; רחמיהן תיפתחנה, וילדו לכם בנים זכרים, אנשי־גרם־ואונים כאל. וכנשיכם כן יהיו צאנכם ובקרכם, חי־חי־חי… קראו לנשיכם ותצאנה, ונוכחתם כי נכנעות הן, כהיות הפרה נכנעת לפר הקופץ. הנה זה טוב, אומר אני, לבני־חורין כמוכם”.
“דבורה! מרים! מפימא! פּיחא!” קראו הגברים בקולות נרגשים אל תוך האהלים; ואיש אחד, שאזניו אדומות ועיניו יוקדות, משך את אשתו מן האוהל והורה על העגל שבתרפים:
“הבטנה, נשים, הבטנה וראינה! לעצם מראהו תהרינה!” קרא בלעם. "עקרה היתה אחותנו – " והוא הורה על האשה הכושית – “עקרה, מקוללה. סגוּר היה רחמה, חתום בשבעה חותמות. נכון היה אישה לשלחה. ואחד התרפים התלויים לגרגרותיה ריפא אותה ויפרנה. הביטו אל עינות החלב אשר פתח האל בשדיה. הביטו בפרי בטנה. רק תאומים, וכולם זכרים; כולם מתפקעים מעוצר־כוח. כמוהם כאל. קנינה את התרפים האלה, נשים סגולה להריון”.
ולא ארכה השעה והאנשים היו תולשים את העגילים מאזני הנשים ומחליפים אותם בצלמי־העגל של החוזה לתלותן על צווארי הנשים.
“ישראל! ישראל! מה זאת תעשו? זכרו את יהוה ואת הברית אשר כרת אתכם! זכרו את עשׂרת הדברות אשר צווה לכם האלוהים! זכרו את אשר עניתם: ‘כל אשר דבר אלוהים נעשה!’ זכרו את התורה אשר משה מקבל עתה מן האלוהים על הר סיני!” צווח זקן אחד, שעיניו נוצצות ממעמקיהן, זקנו לבן ורועד, וזרועות־שלד לו, משתלחות מגופו הכמוש, בהבקיעו לו דרך בתוך האספסוף.
חוּר היה האיש, הבא־בימים. מישהו אץ אליו, סח לו שכוהן עובד אלילים הביא את תרפיו למחנה… ונטול־נשימה חש חוּר הזקן אל אהלי בני דן. הגיע כשהיו תולים את התרפים לגרגרות נשיהם, והלך מאשה אל אשה, קרוֹע ותלוֹש את הצלמים.
בלעם פרץ בצחוק זד והריר זב מפיו חסר־השיניים:
“חוקות ומשפטים! תורת יהוה! אמנם כן, לעמים רבים־רבים הציע יהוה את חוקותיו ומשפטיו. שליחים שלח אל מצרים, אל כנען, אל בני חת, אל כולנו. גם אחד בנו לא אבה שמוע לתורה. ובאחרונה הנה מצאכם, אתם הפתאים, קלי־האמנה, הסכלים!”
“מנאץ! תועבה! נבל! הלאה מן המחנה תועבה! גרשוהו!” והישיש זנק כעלם על בלעם, ובקרעו ממנו את התרפים השליכם ארצה וירמסם. “צא מן המחנה, טמא!” נופף באגרופיו על בלעם.
“הולך אני, הולך אני”, אמר בלעם באספו את התרפים. “אך שוב אשוב. אתם בני־דן הנבונים! אל תימכרו עוד הפעם ממכּרת־עבד ליהוה. בני־חורין הנכם, עשירים, אנשים חפשים, אשר יאתה להם לשמוח באלוהיהם!”
“אל אהליכם! יבוא משה וענשכם במטהו”, קרא חור אל בני דן.
“לא ישוב עוד משה. ארונו נראה בשמים, מעל הר סיני. יהוה הרגו”, קרא בלעם.
מי ראה את ארון משה? אֵיכה ידעת אתה כי יהרגו יהוה?" הפגיעו בני דן.
“קוסמי מצרים ראו את הארון. אביאֶם הלום. מפיהם תשמעו”.
“צא, נתעב! צא ממחנה האלוהים!” צווח חור הזקן, ובחיבוט זרועות הדף את בלעם על חמורו.
כחית־טרף המתחקה אחר עקבות עדר במדבר, והיא נחבאת במערות ונקרות־צוּרים יוֹמם, ונופלת על קרבן תועה־נידח בלילה – ככה דבק בלעם בישראל מעת צאתם את מצרים.
הוא לא היה כוהן לאיזה שהוא פולחן או אל. חוזה היה ויועץ לכל מיני עבודת־אלילים; ושוחרי עבודה־זרה באו אליו בעתות תלאה או מבוכה. הוא היה איש בעל דמיון לוהט ורגשות עזים; נוח היה לחזות חזיונות, וכשהיה בא בתוך כך לידי התפשטות־הגשמיות מאמין היה כי רוח תפעמהו. אז היה רואה מראות, ומתנבא. אבל קודם־כל, מומחה היה במאֵרה, ובעיקר כמקלל ומגדף שימש עמים ופולחני עבודה־זרה. על סמך מארותיו יצאו עמים להילחם זה בזה. כי התכונן מצביא להתקפה, ושלח לקרוא לבלעם ושכרו להביא חרם ונידוי על האויב, רצוֹץ את זרועותיו ושתק את כוחו.
בלעם האמין בכל השדים ועבד לכל האלילים. אבל בדומה ליתרו האמין גם כי יש אֵל נעלה על כל האלים, אל הקרוי יהוה. אבל בניגוד ליתרו לא אבה להיכנע ליהוה ולא אבה לעבדו בתוך אלוהי המקומות. הוא התקומם על יהוה, בשם שאר האלים ולמענם. הוא ידע כי האל הנצחי הכריז מלחמה על האלים האחרים, ולפיכך סכנת מות נשקפת להם ממנו; ועשה ככל אשר לאֵל־ידו לחתור תחת סמכות יהוה ולהחלישו.
המפלה הגדולה ביותר שנחל מעודו היתה כשהכניס משה את ישראל בבריתו של יהוה; וענין של חיים־ומות היה לו ליצור קרע בין העם למנהיגו. מהיותו ידען ממולח בטבעם של בני־אדם, חזה בלעם מראש כי ייתקל משה בקשיים כבירים בהגשמת החוקים והמצוות; והוא חכּה, חכה לרגע־הכושר שבו יוכל להתגנב כשועל לתוך הגן אשר נטע משה ליהוה. הוא ראה מראש את היום בו תקצר רוחם של בני־ישראל ויתמרדו, נכונים להשליך מעליהם את העול אשר נתן יהוה על צווארם. זאת תהיה שעת הכושר שלו.
והיום בא כאשר נתעלם משה אל תוך הענן על הר סיני; כשנבוכו בני־ישראל, התבלבלו, ומנוחתם סרה; כאשר נחלק המחנה עקב התככים סביב הכהונה, כאשר ניצבו אהרון ובניו נגד קורח ואנשיו, להוסיף על הבהלה שגרם העדרו הממושך והסתום של משה. עם הכרזת עשׂרת הדברות על הר סיני, על הקדמתן אשר השמיעה את צלצול־המות לאלילים, כבר אז הזעיק בלעם את כוהני כל האלים; ורחש יראה חלף בכל שדרות כוהני האלים, ולא־פחות מכך בקרב מושלי העמים שהיה יהוה מתכונן לגרשם מאדמתם, לפנות מקום לבני־ישראל.
היו לו לבלעם גם מרגלים במחנה, מתוך הערב־רב שלווה את ישראל בצאתם ממצרים. מפיהם נודע לו בפרטות על כל מאורע, על כל תהפוכה; וכאשר קבל את הידיעות הראשונות על היאוש אשר תקף את ישראל עם העלם משה, כינס את ידידיו בכוהני האלים ונועץ בהם. החלטתם היתה לשלוח מספר כוהני עבודה־זרה אל המחנה בעזרת המרגלים, ולנצל את המבוכה ולהגבירה עד כדי כך שיידחפו ישראל לזרועות האלים.
בלעם עמד בדיבורו. הוא חזר למחנה, כמו שהבטיח את חור הזקן. בפתח אחד גורש, ובתריסר פתחים חזר. ומדי שוּבו הביא עמו ראיות חדשות־לבקרים לכוחם של אלוהיו ולרפיון ממשלת יהוה, המטה עתה ליפול.
הוא הביא למחנה שני חרטומים נודעים־לשם מארץ מצרים, יאנס וימברס, שבעצם אמרו עליהם שהם בניו. בבגדותיהם הדמיוניות, רקומות הכוכבים, בפאר־ראשם הרם, הראו את חכמות כּשפיהם במאה צורות ואחת בקרב בני ישראל. הם הורו על הכוכבים ונתנו בהם כל מיני נבואות; הם הראו לישראל את עגלת השמים, המושלת למעלה בלילה, כדרך שהשמש מושלת יומם; הצביעו על העקרבים והלטאות והחיות הנגלות במזלות; והם שכנעו את ישראל כי יוכלו לראות את ארון משה מתעופף בשמים מעל הר־סיני.
“ראו! ראו! הנה הוא צף – הארון אשר בו טמן יהוה את משה. התראו? ארון כארון אשר בו אתם נושאים את עצמות יוסף ממצרים. הנהו, רוחף, מעל הר־סיני. בלי־תפונה, הרג יהוה את משה, כהרגו את כל הקרבים גשת אליו מדי, כי לא ישׂא אשר יפגשנו איש, אף לא אל, פנים אל פנים”.
“כן! אמנם כן הדבר! הזהירנו משה לבל נגע בהר־אלוהים הקדוש, פן יהרגנו”?
“אם כן חיינו תלויים בשׂערה. כי איך לא יכעיס אנוש בשר־ודם את יהוה, אם כה ואם כה, להיות חייו תלויים לו מנגד?”
“מפניו מי יעמוד?”
המרגלים אשר הפיץ בלעם בתוך הערב־רב החלו לפעול ולהפיץ ברחבי המחנה את הידיעה:
“הורג משה! אכלוֹ יהוה כאכול ארי את השׂה. ראינו את ארונו צף בשמים, ממעל להר סיני”.
קינה עלתה מן המחנה: “הורג משה! יהוה הרגוֹ!”
וישראל היה כזונה; אך תמול עמד תחת חופת כלולות עם יהוה, והיום הוא נכון לקבל את כל הבאים, כל הצעה של אלילים ועבודת־אלילים.
אחר הביא בלעם למחנה את רעו נערם, כוהן לאלה עשתורת. עלם רך ויפה־תואר היה נערם, זקנו צעיר ומתולתל למשעי, פניו צבועים, עיניו משוּחות בכוחל, שפתיו כחול; אבל לבוש היה כאשה, שדי אשה לו, ומדברו בקול אשה חד. הוא בא בעגלה מלאה צלמי־עשתורת גלופים בעץ; וארבע נערות ערומות, אשר שרשרות זהב דקות על עריתן, משכו את העגלה. והוא הציג לפני בני ישראל את האֵלה שרועת־הירכיים, שהיוֹנה הדוּקה אל שדיה השופעים:
“הנה אלת האהבה. למאמינים בה תגלה את כל תעלומות התאוה, את כל מנעמי החשק, לגבר כלאשה, אהבת אדם לבשר זולתו, אהבת אדם לבשרו. את הנוהים אחריה והדבקים בה תברך בברכת כּפל־מין, והיו גם גברים גם נשים באחת”.
בלעם הרחיק לכת עד כדי להכניס למחנה ישראל את בוש רעו, כוהן לאל מולך, איש בעל כרס מגולה ותפוחה, ידים גדולות ושעירות, שפתיים עבות מרוחות דם, ותו־דם גדול ואיום על מצחו. הכוהן הזה הציג את צלם אֵלו לפני ישראל – דמות בעלת ראש־חיה וקרניים כפולות כקרני פר זוקרות מתוך פני אנוש: מתוך הפה הפעוּר נגלו מלתעות חית־בר. כּרסו של האליל, שתפוּחה היתה ככרס הכוהן, שסע היה בה שממנו נגלתה האש היוקדת תמיד בפנים.
“אֵלי הוא אל הסער והרעם. אך הוא גם אל הטל והמטר. כאש יחוש בפיו בשר־ילד רך וענוג; וכאשר תחי לשונות לטעם הערב אשר לדם ניגר, ושניו ניחתות בעצם ממוחיה; או אז יאיר פניו והמטיר את המטר אשר לא רק את שדותיכם יפרה להצמיח דגן, כי אם גם את הבקר בדיר ואת הנשים במחבוק זרועותיכם”.
העברים, עם כל שעבּוּדם הארוך בארץ מצרים, מעולם לא נמחה מתוכם זכר מורשת אבותיהם המאירה. טבעם הבריא ביסודו לא נענה לתשוקות הנשחתות והמעודנות של כפל־המין, שהיו תשורת עשתורת האֵלה לדבקים בה. עוד פחות מכך צודדם העונג הנבאש לשמוע בגרם מולך האל את עצמותיו של ילד שהועלה עולה. אבל לעומת הדברים האלה משכם יצר הרביה, ההולדה והפריה, שנשאר עז בתוכם אפילו בימי מצרים, אל פולחן העגל. צלם העגל צודדם, ואילו האל מולך הבואש והתאוות העקרות של העשתורת לא עוררו בהם כל רגש. ילדים! כן! ריבוי צאן ובקר – גם זאת! אין הם חפצים, לא יאבו שמוע, כי אם על דבר העגל.
ופתאום נתעטרו צווארי הגברים והנשים בכל רחבי המחנה תרפי עגל קטנים תלויים. לשוא איים עליהם חור, יחד עם כמה מאנשי שבט יהודה, בזכר מטה משה הנוקם. דומה היה כאילו מבעד למסנן־קסם חדר פולחן העגל אל דמם, וגבר על כל שיקול־דעת ורתיעה. אפילו המיושבים שבהם נכנעו לנגע. גברים ונשים קשישים, שאך קודם זמן קצר היו צועקים בהר־סיני: “כל אשר דבר אלוהים נעשה”, נראו עתה עוברים בסך עדויים ביקר־צלם־העגל.
בדומה לקופים שנתקפו אימה בחשכת הלילה והם חשים להם מפלט בהוללות הזיווג, ככה מצאו להם בני ישראל, שנשבּוּ לפולחן העגל, בתאוות הבשר מנוס ממבוכתם ומסכנותם. אבל עד־מהרה חדל פולחן העגל מהיות סתם גרוי לתאוה; הוא לבש צביון של גואל ומושיע; הוא יגאלם מן המדבר. האֵל אשר הוציאם ממצרים ינהגם ויוליכם לארץ אבותיהם.
במבוּכת עוורון של תאוה ובהלה, שלא יכלה התאוה להדבירה כליל, נהרו אל אוהל אהרן. שם עמדו, צעירים וזקנים, אנשים בעלי זקן עבות מתולתל ושחור, ואנשים בעלי זקן־שׂיבה ועינים עששות; אנשים שחזותיהם קמוּרים באיל; ואנשים שגופיהם הרפים לא התאוששו כל־עיקר מעבדות פרעה. היו בהם עברים ושאינם עברים; היו פנים שזופי־חמה, והיו פנים שחורים מלידה. היו שם נשים מדוּבללות־שׂער ומגוּלות שדיים – שדיים צעירים, כתפוחים, ושדיים שנדמו לנאדות מים ריקים. וכולם, גברים כנשים, צעיר כזקן, היו מצעקים וממחים, היו דורשים, פשוטי־זרועות וזעומי־עיניים:
“קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו כי זה האיש משה אשר העלנו מארץ מצרים – לא ידענו מה היה לו”.
לזאת צפו נדב ואביהוא אמרו לאביהם:
“הנה עת הכושר לפניך להראות את משה כי אין די בחוקים ומשפטים יבשים לכלכּל עם. יידרשו לעם משכן ומקדש ומזבח ומעלות כהונה; יידרשו לו חגים ומחולות, שיר וחופש – ואם אַין, ועשה לו צלם־עגל. עשה אתה להם צלם־עגל”.
ואהרן נענה.
להמון העם אמר: “פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם, בניכם ובנותיכם, והביאו אלי”.
נשמעו לו; חטפו את הנזמים מאזני הנשים והעלמות; הוסיפו את נזמיהם; השליכום לערמה לרגלי אהרן.
אחר החלו לחפשׂ במחנה אנשים אשר ידם רב להם בחרושת מתכת ובחרושת עץ, ותחת ידיהם החלו הצלמים ללבוש צורה. גזע עץ נעה הפך עגל ולו אברי זכרות מוגזמים. הובערה אש, עדיי הזהב הושלכו לתוך כּוּר המצרף. הצורפים פששו וריקעו, הזהב הרקוע הוצק על צלם העגל: דמות גסה ומגושמת היתה זו, הראש ראש עגל, והאברים התחתונים של שור.
אהרן עצמו, הכוהן הגדול, לקח חלק במלאכה.
עוד בטרם ישלם מעשה הפסל וההמון, רובם מן הנכרים, בהנהגת האנשים אשר החדיר בלעם, היו פוצחים רינה:
“אלה אלוהיך, ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים!” ובעוד הם מביטים אל הצלם בשעת עשייתו נשקו וליטפו את התרפים המידלדלים סביב לצוואריהם.
ועתה ראה אהרן שהרחיקו הדברים יותר מדי, והעם נגרף והולך בקבלו מתוך שכרון את פולחן העגל. כוונותיו לא כך היו. הוא ביקש להרויח זמן. אולי למחרת ישוב משה. קודם צאתו אמר משהו בדבר תקופה של ארבעים יום על ההר – אותה תקופה קרבה אל קצה. בינתיים, תפוס הרהורים אלה, אמר להם אהרן לבנות מזבח, ושוב נתן ידו אל המלאכה, הוא ובניו. היום היה קרב אל קצו – את היום הזה הרויחו. מאוחרת השעה מהחל עתה בחגיגות.
“שובו מחר למועד!” אמר אל העם. “חג ליהוה מחר”.
החג ליהוה! הוא יעשה זאת חג ליהוה! אם יהיה צורך, יכניס את פולחן העגל לשרות יהוה. אלה היו נחמתו וצידוקו על המעל שמעל לכאורה.
“אל אהליכם!” חזר וקרא. “מחר יהיה החג”.
אך העם לא זזו. עתה יחוגו את חגם. רבים רבצו תחתיהם סביב לצלם שהושלם, כמו לשמרו. חייב החג להתחיל עתה – ולהימשך בלילה.
מדוּרות הוּבערו תחת שמי־הכוכבים, וחבורות אנשים ונשים אחוזי־תזזית חגו־נעו סביבן במחול, נותנים קול בקריאות־פרא. הלהבות גברו, זיו־אורן נגה על עב־הענן העשן הפרוּשׂ מעל הר סיני. רוח נוראה ומעיקה יצאה מגוש הענן הכבד; דומה היה כאילו ידים נעלמות, שנקמצו לאגרופים זועמים, נשלחות ממנו, להום את המדבר. אבל בני ישראל לא הבחינו בזאת כלל. הם השעו את עיניהם מן ההר שעה שהיו מכרכרים ומצווחים בשכרון עבודת אלוהיהם החדשה, ולא השגיחו בכבוד מלכות יהוה השוֹרה על מרחבי המדבר הכבירים.
הלילה הוצף פריצוּת שאין לה שיעור. דומה היה כאילו כל השדים השחורים, כל עבודות־הגילולים והתועבות נאספו במחנה ישראל לאסור את המערכה האחרונה והמכרעת עם יהוה. מבין אהלי ישראל בקעו קולות שכּורים. גברים עינו נשים בראש גלוי, תחת הכוכבים, ועשו כל תועבה. מוּכּי־עוועים מפני התאוות אשר שלח בהם העגל, פרצו כל גדר וכל איסור; הם מחקו מלבותיהם כל חוק שקיימו בהם הדם, המורשה, המסורה וכבוד האבות במרוצת שנות עבדוּתם. דומה היה כאילו בני־ישראל יוצאים מדעתם מפני התשוקה להינקם על כל ההשפלות והסבלות שגזר עליהם האלוהים בתקופה הארוכה של שעבודם למצרים.
ולא היה איש שיאמר למשחית הרף. מפחד טרוף־ההמונים שותקו המנהיגים החדשים, היועצים שהעמיד משה להיות זקני ישראל החדשים. הם נחבאו בכל אשר יכלו, לבל ישגיח בהם ההמון השתוי. קורח ואנשיו, שידעו את העם, ואשר אפילו בשעת מבחן זו יכלו להשפיע עליו במידת־מה, משכו ידם במחשבה תחילה, לבלתי שאת בשום אחריות. “אהרון וחוּר המה רועיכם”, אמרו. אבל רוחם לא היתה שלוה בהם כל־עיקר; כי כאשר ראו את אהרן עצמו, אחי משה, השני בשורה נוכח האלוהות, והוא משים עצמו לכאורה ראש לממרים, אף נותן ידו אל מעשה העגל ובנין המזבח, אמרו לנפשם: “מי יודע אם אין תכלית בכל הדבר הזה?”
וככה הוסגרה עדת אלוהים על ידי מנהיגיה בידי הרע.
היחיד שעמד בפרץ, שניצב בין בני־ישראל לרע, בקוותו להיות חיץ בינוֹתם, בגוּפו הרפה ובאמונתו היוקדת, היה חוּר, המשנה השני אשר מינה משה.
כאשר נאות אהרן לקחת חבל ביציקת הזהב לאל־העגל שלח להביא את בצלאל, בן־בנו של חוּר, שנודע במצרים כצורף־זהב מעולה וחכם בבנין ארמונות. אבל אי־אפשר היה למצוא את בצלאל; מרים הצפינתו במערה: והיא, יחד עם חוּר אישה, ביקשו ומצאו את אהרן, התנפלו לרגליו והתחננו לפניו:
“אהרן, אהרן, אתה הזקן בבית עמרם! מה הדבר הזה אשר אתה עושה!”
“רצון העם הוא”, ענה אהרן. “לא אקום כנגד רצונם, פן יקרעוני לגזרים”.
“הלא טוב כי יהרגוך ולא תחטא לאלוהים?” שאל חור.
“טוב האלהים ויסלח לנו. משה יעתיר בעדנו”.
אבל נדב ואביהוא, אשר ניצבו באהל אהרן, קצרה רוחם במתפרצים: “לכו מזה, זקנים; לכו מזה”.
מרים וחור הלכו לבקש את קורח. לבסוף מצאוהו ואמרו אליו:
“קורח, קורח, אתה הזקן בשבט לוי. קומו והצלתם את ישראל ממלתעות הרע; אתה ובני לוי עמך”.
“אשר הסגיר את ישראל ביד הרע, הוא יושיעם. אתה, חוּר, אתה ואהרן המנהיגים. אנחנו המוּדחים ––” וקורח משך את פרגוד אהלו.
אז רץ חור אל אנשי שבטו שלו, בני יהודה. העיר את המנהיגים נחשון בן־עמינדב וכלב בן־יפונה, משנתם ואמר אליהם:
“צאו עמי, בני יהודה, אשר לכם תקום הממשלה על בני ישראל, ועצרו בהם מעבוד לעגל, לבל תאבד מהם בזאת בכורתם בקרב כל עמי האלוהים”.
ענוהו: “לא באה עתנו עדיין. הנועצים את הקוץ בבשר הארי, הם יוציאוהו. לא נוכל לאחות את אשר קרע אהרן”.
עתה, כיון שראה כי אין מי שיעצור בישראל משקוע בתהום, אמר חור: “אשׂים את גוי מחסום לפני ישראל להניאו מנפול”.
והוא הלך וניצב בשער המחנה, למנוע את האנשים מגשת אל העגל.
עד כה וכה עלה כוכב־הבוקר; בעלותו הוצפו השמים אש ודם, ושָׁני נגע בקצות העננים הכחולים־הלבנים.
ובני־ישראל יצאו מאהליהם ועלו ברבידות הסלע לבקש ולאסוף את מזון יומם.
והאלוהים לא גרע את מנת לחמם ביום הזה, ויאספוהו, עומר לגולגולת – כי מצאוהו מוכן ומזומן להם כמו כתמול שלשום. ויאספוהו בסליהם וישאוהו אל אהליהם.
ועד־מהרה יצאו לחג. במשפחותיהם באו, עם נשיהם ובנותיהם. ועדוּיים היו בכל העדיים אשר נתן להם אלוהים, בכל שלל מצרים: נוצצו בשרשרות זהב, בנזרים משוּבצים אבני אוֹדם, ספיר ואחלמה, בשׂריות־חזה, עדויות עדיים, בנזמים, טבעות ואצעדות. הנשים כסו את ערותן משי צבוע כחול, צמר דק ובדים דקיקים; ראשיהן היו נעטרים פרחי הרים, ולצוואריהן, מידלדלים ומרקדים בין שדיהן, היו התרפים הקטנים של אל־העגל. בידיהם נשאו סלי מן, לחם האלוהים, להביאו מנחה לאלילם החדש. והם צעדו בסך, במצב־רוח מרומם וחגיגי. החלילים פצחו לפניהם, המצלתים צלצלו, והם פסעו כמפזזים, שרים לאלוהיהם החדשים.
בשער המחנה גדרו שתי זרועות זקנות ורפות את דרכם, וחזה ישיש, חלוש ניצב נגדם כמגן ושלט. שתי עיניים בוערות ירו בהם חצי להבה, וקול אשר היה כיוצא מאיזו מערה עמוקה, קול אשר נפתל שם עם הרע ועם המוות, איים והתחנן:
“אחי בית ישראל! זכרו את השבועה אשר נשבעתם ליהוה! זכרו את ברית קדשו אשר עשיתם אתו. אל תלכו אל האלים! אל תלכו! יהוה אלוהיכם הוא”.
“סוּר מזה, זקן, פן תהיה למרמס”, ענו.
אבל הזקן לא זז. עמד על עמדו, תפס באבריהם ובבגדיהם וניצב להם לשטן.
“זכרו את הברית אשר עשו אבותיכם23 אברהם, יצחק ויעקב בעבורכם עם יהוה!”
“ואם מכרונו אבותינו ממכּרת־עבדים ליהוה, הלעולם נהי כן? היום בני־חורין הננו”.
אבל הזקן תפס בהם כאחוּז־תזזית, בכוח לא־אנוש תפס באבריהם ובבגדיהם ולא הרפה, ועודו טוען ומתנצח:
“אלוהים שמכם עם־סגולה, להיותכם מאור לגויי תבל, למען יצא מישועתכם ומגאותלכם…”
הוא לא כלה את תחנוניו. השליכוהו ארצה, רמסוהו ברגליים, לא טרחו אפילו להסיט את גווֹ הצדה, כי צעדו הישר על גבו.
באו לפני אהרן, שכבר היה מחכה אצל המזבח. והוא הביא עולות ושלמים לפני העגל, אשר עמד מבהיק באור השמש.
וימלאו כרסיהם מאכל, ויסבאו, ויעלזו; ויעל קול צחוקם ומשושם עד לב השמים.
אבל מן השמים נשמע קול, קול אשה, ממלא את החלל מספד ונהי. זה קול רחל־האם שנשמע במרומים, מבכה על בניה.
כי יום השטן היה היום ההוא; וכל הגזרות הרעות, הרדיפות והמצוקות שעתידים היו בני ישראל לשאת ולדעת בכל הדורות נכתבו ונחתמו ביום ההוא.
פרק שמיני 🔗
מקץ ארבעים יום וארבעים לילה ירד משה מן ההר. לרגלי ההר מצא את יהושע עבדו מחכה לו.
וכאשר ראה יהושע את משה יוצא מתוך הענן אשר הליט את ההר עד מכונו, עצם את עיניו. הוא ירא להביט בפני משה. דומה היה עליו שאינו מכיר את מנהיגו ורבו. משה היה מגוּדל שער שׂיבה ארוך ועבות, ולו גבות שיבה וזקן־שיבה מבודר, ומתוך השיבה הזאת קרנו פניו העזים אור כשמש. קומתו הענקית נסתרה תחת מעיל לבן אשר ליהט ככסף באור השמש. בזרועותיו המורמות נשא את לוחות האבן המסתוריים, שבאותיות אש הבהבו עליהם עשרת הדברות.
דמוּם היה כשחזר ונלוה אל עבדו, החריש כלכתו עמו, רחוק ומרוחק מן הסובב אותו. אפוף היה ענן טמיר משלו, משל כאילו עודו שרוי באותו עולם שאין להגיד כבודו במלים, מקום שנאבק עם אראלים ומצוקים על דבר־האלוהים. אבל לא היתה עליו אותה רוח של שמחה רוממה אשר דימה יהושע לחזות בה. תחת זאת היתה עצבות תפוסת־שׂרעפים. הפנים המאירים בתוך שער השיבה היו נוגים ואין־ניע – חשכה בתוך אור.
הרגיש יהושע כי משה יודע שאירע דבר־מה בעדה, ומכאן הדאגה הכבדה המעיקה עליו. אבל יהושע חשש לשאול; חשש אפילו להישיר הבט בו. הוא ידע רק כי לצדו פוסע איש שארבעים יום וארבעים לילה שכן במרומים עם האלוהים ועם צבאות השמים ועתה הוא נושא בזרועותיו את הלוחות שעליהם נכתבו אותיות האש במו־יד־האלוהים. ובעיני יהושע הפך האיש הזה והיה למלאך־יהוה, ויירא מפניו.
ומשה עמד בשתיקתו, נוצר בחוּבּו את אשר אמר אליו האלוהים.
כי כה אמר האלוהים:
“לך־רד; כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים”.
זאת ועוד, האלוהים אמר לברוא עם חדש מזרע משה עצמו, באמרו: “אעשה אותך לגוי גדול”.
אבל בו במעמד, בשמים, השיב משה כי אינו חפץ להיות אב לעם חדש; בקשתו שטוחה על העם הזה, בני אברהם, יצחק ויעקב, אשר הוציא אלוהים מצרים ביד חזקה. “למה יאמרו מצרים לאמור, ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה? שוב מחרון־אפך והינחם על הרעה לעמך. זכור לאברהם, ליצחק ולישראל עבדיך, אשר נשבעת להם בּך”.
ובשמים שיכּך משה את הלהבות הראשונות לכעס האלוהים. אלוהים ניחם על הרעה; הכחד לא יכחיד את העם הזה. לא יביא עליהם את הרעה אשר חרש בראשית חמתו הבוערת.
בכל־זאת לא ידע משה מה חושב האלוהים: היביא את בני־ישראל אל הארץ אשר הבטיח להם, או לא יביא? ולב משה כבד עליו בגלל הספק; אבל הוא הסתיר את מחשבותיו ולא דיבר עליהן דבר אל יהושע; והשנים הוסיפו להלך דומם זה בצד זה.
כיון שירדו במורדות האחרונים והגיעו אל רמת האבן, שמעו את הקולות והשאון שהדיהם מתגלגלים וחוזרים מבקעת המחנה.
יהושע, מתוח בהרגשת הסכנה הקרבה ובאה, אמר: “קול מלחמה במחנה”.
“אין קול ענות־גבורה ואין קול ענות־חלושה. קול־ענות אני שומע”, ענה משה.
והיה צועד והולך, מהדק אל חזהו את לוחות האבן שעליהם נוצצו בלהבה אותיות עשרת הדברות, חקוקות מזה ומזה ביד חוקק־האש אשר לאלוהים. הידקם אל חזהו כאילו ביקש בהם עצה ומחסה בשעת הדחק, ושתיקתו בישׂרה רעות.
לבסוף הגיעו אל שולי רמת האבנים שממנה הוליך המדרון התלול אל המחנה. ומשה ראה אותם: בשׂלמות הצבעונים המוטלות עליהם ברשול מחוללים היו מחול־פרא סביב העגל, שהבהיק על מזבח רם. עתה שמע ברור את צווחות הפרא, ואת השירה, את היללות והקריאות. והוא נשאר עומד על שפת הרמה. הסמיך פניו אל פאת לוחות האבן וכה עמד שעה ארוכה, כצלם חצוב באבן. אחר הקיץ גופו כאחוז־עוית ונעור לחיים, משל כאילו הוּכּה ברק. הרים את הלוחות וזרקם לשמים בכל כוחו, כאומר: “שובו למקום שממנו באתם!”
הלוחות נפלו והתנפצו, והשברים החלו להתגלגל במורדות אל תוך העמק. הד הנפץ חזר והכה מן העמק ואל ראשי ההרים, תועה ומפליג במרחקים. דומה היה כאילו נתמלטה זעקת־שבר מן האותיות שעל הלוחות, כעלותן שוב השמימה.
בצעדי־און ירד משה אל הבקעה. מקפץ כעלם מצוק אל צוק בחרון־אפו. יהושע שצעד אחריו נחשל מרחק רב.
וכמו שוט־להבה הבקיע משה את דרכו אל תוך המחנה, הודף בזרועותיו האדירות ימין ושמאל את ההוללים הנרעשים. הם הכירוהו מיד, וחיש פשטה בהם הבהלה. המחול פסק, הקולות נדמו, ראשים נכופו פתאום, וגופות צנחו ארצה.
משה לא הוציא הגה מפיו. במעילו הלבן המסמא עשה דרכו אל המזבח. במו־ידיו תפס בצלם הנתעב, השליכו בכוח־איתנים מעל לראשי עובדיו, והצלם נשבר לרסיסים, והוא השליך את השברים לתוך האש שבערה על המזבח. חלקי העץ שבצלם אוּכּלוּ, והזהב הותך. אז דבר משה: צווה עליהם שיטלו את הזהב המותך, יערבוהו באפר העץ שאוכּל, יטחנו את התערובת עד־דק ויזרו את האבק אל מקוה־מים אצל אחד האשדות היורדים מן הגבעות.
אחר פקד על יהושע: “הוליכם אל מקוה המים והשקה אותם מן המים, כנשים מנאפות!”
העם נרתעו אחור באימה. המים היו מורעלים באפרו של האליל ובעפרו. אם ישתו תצבּה בטנם. נפנו ומאנו וביקשו להימלט אל אהליהם. אבל יהושע ובחוּריו הקיפום, הדפום, אילצום להיכּוף ולשתות מן המים.
ראה משה את אהרן עומד אצל המזבח. גם אותו עליו לאלץ לשתות מן המים המאוררים, עם שאר עובדי האליל. אפס בצר את רוחו. רק קרב לגשת אל אהרן ושאל בחרי־אף:
“מה עשה לך העם הזה, כי הבאת עליו חטאה גדולה?”
אהרן, לבן מפחד ומרעיד מכף רגל ועד ראש, השח ראשו בבושה והחל לגמגם:
“אל יחר אף אדוני. אתה ידעת את העם הזה, כי ברע הוא. ויאמרו לי: עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו. ואומר להם: למי זהב, התפרקו. ויתנו לי. ואשליכהו באש, ויצא העגל הזה”.
שחוק מר בא על שפתי משה. משל כאילו טעם שורש פורה־רוֹש; לא יכול אלא לשׂחוק על התנצלותו הילדותית של אחיו. בבוז הביט אל אהרן ואמר:
“איה חוּר?”
“חור מת. רמסוהו עד מוות כאשר נסה לעצרם מעבוד לאלילם”.
פני משה הוסיפו קדרות, עיניו הועמו, ונשימתו כבדה.
“איה הזקנים, זקני ישראל?” הפגיע בקול עבה.
עבר זמן־מה עד שיכלו יהושע ובחוריו למצוא קומץ מן הזקנים ולגררם ממחבואיהם.
“למה הבאתם על העם החטאה הגדולה? מדוע לא עצרתם בהם?”
“יראנו כי יעשו לנו כאשר עשו לחור”, ענו הזקנים ברעדה.
בשאט־נפש הביט בהם משה. “יראתם! הה, יהוה, יהוה, בי האָשם! ראה ביד מי נתתי את בני־ישראל!” נעימת העצב שוב הפכה כעס. “הדפום אל תוך העם!” פקד. “גדול חטאם כחטא העם!”
אחר נפנה משה והביט בהמון האדם הרובצים פזורים על הרמה; ופתאום הבחין בתרפי העגל התלויים ויורדים מצווארי הגברים או מידלדלים בין שדי הנשים. ולא מעטים היו בהם שברבצם ערומים על הארץ משום שהשליכו מעליהם כל לבוש במחול הפרוע סביב האליל מגפפים היו את צלמי הבּאוֹש אפילו ברגע זה – מגפפים אותם, מנשקים אותם, כמבקשים מידם ישועה מיד משה ומחרון־אף אלוהים. והמראה הזה העיר במשה כעס אשר כמוהו לא ידע עד אז.
לא זה העם שבעבורו ירד יהוה עצמו מן השמים! לא זה העם שאתו כרת ברית! לא בני אברהם, יצחק ויעקב, אלא אספסוף עבדים מאוס בלא משמעת ובלא תורה. “אהרן הוא אשר פרעם לשמצה, אהרן והזקנים אשר הפקדתים בידם”. וכעסו התלבּה והתעזז בו עוד יותר, עד שפתאום נרתע־ניתר מן המזבח, קפץ אל שער המחנה, והרעים:
“מי ליהוה אלי!”
שם חשו אליו בני שבט לוי ונאספו סביבו.
“כה אמר יהוה אלוהי ישראל: שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה, והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו”.
זה היה הדבר אשר לו ציפו בני לוי. הם ידעו את העם, ידעו את המנהיגים והחוטאים. ידעו כל אדם שהיה לו חלק במעשה התועבה. והם עברו במחנה, גרור והוצא גברים ונשים, צעיר וזקן, לטבח. ועד־מהרה היו גוויות המתים מתגלגלות על פני הרמה, ודמם ניגר בין האבנים. האויר מלא צווחה ונהי וקול מספד. וכתום ההרג אמר משה אל בני לוי:
“מלאו ידכם היום ליהוה, כי איש בבנו ובאחיו. ולתת עליכם היום ברכה”.
אחר הלך לאהלו, להגות באשר יעשה.
שם מצא את מרים, שבצלאל הביאה אליו. היא הליטה את ראשה הלבן כשלג ואת גופה הנבול במעיל אלמנוּת שחור. השתחוותה לפני משה, אך הוא ניגש אליה, חיבקה ואמר:
“מרים אחותי! אהרן אחיך הרג את חוּר, דם אישך על ראשו”.
“בן עמרם, באתי להעתיר לפניך על אחי על אהרן”.
“טרם אדע מה אעשה בו. אשאל באלוהים”.
“אבל אהרן אחיך היטב הוא יודע מה עליך לעשות בו. הוא בא אל פתח אהלך קרוע־בגדים ואפר על ראשו וחבל על צווארו. ואתה תעשה בו כאשר צווית לאחרים לעשות לאחיהם ולבניהם. קום, בן עמרם, והרוג את אחיך, כאשר עשו האחרים”.
משה החויר. מרים הביעה במלים את מה שהיה במחשבותיו. אכן היה בדעתו לעשות לאהרן כאשר עשו לשאר עובדי־האליל. כיון ששמע עתה את המלים יוצאות מפורשות מפי אחותו, נחרד מפני כוונותיו שלו. ברגע ההוא צפה לפניו דמות אחיו, כמו שעמד אתו לפני פרעה, ובידו מטה אשר נתן לו האלוהים עשה את הנפלאות: אהרן אחיו, רעו בשליחות האלוהים.
הוא ניתר מתוך הרהוריו הכואבים ואמר: “איהו?”
“לפתחך הוא עומד ומוחיל למשפטך”.
“לך הביאהו, בצלאל”, פקד משה.
כאשר נכנס אהרן התנפל לרגלי משה, פשט ידיו וקרא:
“אדוני ורבי, עשה לעבדך כטוב בעיני האלוהים, כי הגדיל עבדך לחטוא לאלוהיו ולעמו”.
ומשה הוסיף לרבץ אפיים ארצה.
משה השפיל הבט אל הבגדים הקרועים, אל האפר, אל החבל שעל צוואר אחיו, ורחמיו נכמרו בקרבו. בו ברגע עלה בדעתו כי כמו שיעשה לאהרן ככה יעשה אלוהים לעמו. איך יוכל להעתיר לפני האלוהים כי יסלח לישראל וירחם עליהם אם אינו יכול לנהוג רחמים וסליחה עם אחיו? אך מה על השאר? מה על האחים הללו שצווה את אחיהם להרגם? השאלה הציקתו וצרבה בו; דומה היה כאילו ניחתה חנית מלובנת באש לתוך בשרו. לא – אין הוא יכול לפתור את השאלה. לפני האלוהים יביאנה; וכאשר יחרוץ האלוהים, כה יעשה. אבל עד כה וכה אחיו מוּטל לרגליו בלבוש בן־מוות. זהו אהרן! זה אהרן שהאלוהים הראה לו אותו בשמים, בחזון, בלבוש הכהונה הגדולה! הוא נרכּן אל אחיו, הרימו מעפר ואמר:
“לא יאתה לך, אשר נכון היית לכלכּל את העבודה לפני העליון על כל, כי תלבש בגדי בן־מוות”. והוא הושיב את אחיו אצלו ואמר, בחבלי־מכאוב, אך בלי כעס:
“אהרן, אהרן, מה זאת עשית?” וחזר ושאל: “מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה?”
“למען יהוה ולמענך עשיתי זאת”, אמר אהרן.
“למען יהוה בנית מזבח לאליל?” שאל משה, וכעסו שב־מתלקח.
“אמנם כן”, ענה אהרן, ועתה דיבר בוטח יותר, “אכן, למען יהוה ולמענך, למען יראה יהוה עד־מה העם צמאים לו. העם דורשים כי יהיה האלוהים בתוכם ובקרבם, כי יראו את האלוהים ושמעוהו וידעו כי הוא הולך לפניהם. פחד־תמיד על העם. עבדים היו האנשים האלה במצרים אשר הביאותם אל מדבר־אבנים. השמש יוקדת ממעל והארץ תחתם נחושה; את לחמם מן השמים יבקשו, ומימיהם מסלע. בני־ישראל, אשר תמיד אויבים להם סביב השוחרים עת־כושר להכחידם, מגור־תמיד עליהם. מתיראים הם פן יחטאו וחדלו השמים מהמטיר לחם, והסלעים יחדלו מהוציא מים, וירד עליהם האויב. על כן שׂוּמה עליהם לדעת ולראות ולשמוע את האלוהים בתוכם, שומה עליהם להרגיש כי הוא נוחה אותם תמיד בעצם ידו, ולא רק בנסים ובנפלאות, ברעם וברק מראש ההר. וכאשר נסגרת אתה, משה אחי, עם אלוהיך בענן, ותשב שם ימים רבים וארוכּים, דימו העם כי אבודים המה, באפס־כוח ובאין־רועה. באו אלי וידרשו כי אעשה להם אלוהים. לולא עשיתי זאת והרגוני, כאשר הרגו את חור. ויהיו פונים אל קורח, והיה קורח עושה את רצונם. ולוּ קמה בידו הממשלה על העם, כי אז כבד רב־יתר היה עליך להשיבם ליהוה. כי לא יעשה קורח עגל כאשר עשיתי אני, אשר הודעתי על חג־ליהוה. הוא היה עושה את העגל לשמו, למען יקנה לו בזאת את השלטון על העם”.
משה שמע לכל אשר בפי אחיו והפך בענין בדעתו. היטב מדי ידע את שאפות קורח, את תאותו לכהונה אשר תשימהו מושל על העם. ולבטח היה משהו סיפוק בזה – שבני לוי לא לקחו חלק בחטא ונענו לקריאתו ומילאו את פקודתו. לא טוב היה הדבר שנאלץ להרוג שלושה אלפים מתוך העם, אף שקבלו בני לוי את מידת תהילתם על המעשה: ורצוי עוד פחות מכך היה זה שהוצרך לקרוא להם. לבני לוי, שיקמו את נקמת מנהיגותו. וגרוע מכל יהיה זה אם יוצרך להעביר את שושלת הכהונה לקורח. אף על פי כן דומה היה עליו שאין לו כל ברירה אחרת.
לאהרן לא גלה דבר, ורק אמר: “אתה אומר כי לא היה לבני־ישראל איש אשר ינהגם בעלותי בהר־האלוהים. הלא הנחתי להם את הדברות אשר נתן להם האלוהים מהר־סיני? והלא ענו כולם פה־אחד: ‘כל אשר דבר יהוה נעשה ונשמע’?”
“בן־עמרם, הלא הזהרתיך הזהר ושוב כי לא יוכל עם לחיות על חוקים ומשפטים בלבד? עוד דבר־מה יידרש לעם. שומה עליו להרגיש כי אלוהים עמו ובו ובתוכו. ואם לא יוכל להתמזג עם אלוהיו בראותו אותו פנים אל פנים – כי לא יראה אדם פני אלוהים וחי – כי אז למצער שומה עליהם לשלוח יד אליו בעבדם אותו. בוא יבואו לפני האלוהים והבקיעו דרך אליו בתוך הזבחים אשר יעלו. ולא בכל מקום יוכלו להעלות לו את הזבחים האלה, כי אם במקום אשר נועד לו, למען ידעו העם כי שם אלוהים. תקצר ידנו להשיג את אשר אין לו תכלה. לא נוכל שווֹת לנגדנו את הנעלם. וכאשר שומה על רגלינו לעמוד על הארץ, וגבול ומְצרים יהיו למקום גופנו, ככה שומה על דמיוננו לפנות אל מקום מועד אשר תראינה עינינו. לכן דרוש משכן לעם, אשר ידע כי בו האלוהים שוכן: מזבח אשר רק עליו יותן להעלות את הזבח; וכוהן אשר מן האלוהים משׂרתו, והוא לבדו ייבחר וקוּדש למלא את התעודה הנקדשת הזאת. עשירים העם, יש זהב לעם; העם חפצים לבנות בית לאלוהיהם, והיה אלוהים בתוכם תמיד. הנה עמנו בזה בצלאל שארנו, אשר מילאו אלוהים חכמה ותבונה ודעת וכל־מלאכה. הוא למד חכמות ומלאכה בקרב המצרים. ידו רב לו לעשות דברים רבים, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת, לחטב אבנים ולגלף עץ. צוה את העם וייגאלו מחטא העגל בלבבם ובכספם, בבדי המשי והצמר אשר לנשיהם, בעדייהם ואבני־היקר אשר להם – כל אשר לקחו ממצרים. ועשו משכן ליהוה, יפה ומפואר והדור מכל מקדשי מצרים. ויהי המשכן הזה עם העם, והלך עם העם. וכאשר יראו בני־ישראל את המשכן בתוכם, וידעו כי אלוהים אתם וייראו לחטוא לו, ושמחו בהיותו בתוכם, ושבעו רצון מפני כבודו והדרו”.
שעה ארוכה שמע משה בכובד־ראש, והחריש. לבסוף אמר:
“אהרן, אהרן, חטאה גדולה הבאת על העם הזה ותטמאהו בעיני יהוה. ראשונה שומה על יהוה לטהר את העם מחלאתו, לגאלו מחטא, ולגאול גם אותך. לא אדע מה חושב אלוהים עתה לעשות לעמו, ולי, ולא אוכל עשות דבר לבדי; לא אוכל לאמור כן או לא, לא אוכל לפנות ימין ושמאל, לטוב או לרע, עד אם הראָני את רצונו. על כן לך לביתך ורחץ ואכול לחם. מחר נדע מה נעשה”.
בלילה ההוא לא ישן משה. ער שכב על יצועו, ויהושע עבדו יושב בפתח האוהל. ומשה התפלל בלבבו ויהפוך בדברי אהרן. לא כך, כלל לא כך היו מחשבות משה על עמו; הוא חלם על יסודות שונים מאד מאלה; הוא לא חפץ כי אם בפולחן טהור שבו יביעו את זיקתם לאלוהים; והקשר ביניהם לבין האלוהים יהיה הלב־בטהרתו. לא עלתה בידו. הוא החל לתפוס כי הצדק עם אהרן. העם צעיר מדי, נבער מכדי שיגיע לאותה מדרגה גבוהה של אחדות טהורה עם האלוהים בדרך הרצון לבדו. כיון שכך אולי מוטב יהיה שהעם אשר חטאו ונתפסו למעשה־אליל ייזכו בהקמת משכן, וכי אהרן, אשר הטמיאם בעבדו לפני העגל, הוא יטהרם בעבדו לפני יהוה.
בבוקר הקהיל משה את העם ועמד בתוכם ואמר:
“אתם חטאתם חטאה גדולה. ועתה אעלה אל יהוה אולי אכפרה בעד חטאתכם”.
חזר לאהלו ופרש אל מאחורי הפרגוד הפנימי. ויהושע עבדו עמד במבוא האוהל ולא נתן לאיש לגשת, לבל יפריעוהו מתפילתו. ומשה התנפל ארצה ונשא ידיו ויקרא:
“יהוה, יהוה! שמעני!”
חכה בחרדת־נפש מרובה, ולא יסף לדבר שוב עד שהרגיש כי יהוה מרחף מעל לו, ושמע את קולו. אז אמר:
“לא איש־דברים אנוכי גם לא נחנתי בדבּוּר תמול־שלשום, ולא אדע במה אחלה פניך. תחינתי שטוחה לפניך, למדני במה אפנה אליך ושמע תפילתי ותחנוני”, ולאחר עת־מה המשיך:
“אנא, חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלוהי זהב. ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני־נא מספרך אשר כתבת”.
ויהוה ענהו:
“מי אשר חטא לי, אמחנו מספרי. ועתה לך־מחה את העם אל אשר דבּרתי לך. הנה מלאכי ילך לפניך, וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם”.
ודבר יהוה זה אל משה נמסר לעם, ויבכּו.
ואלוהים נראה עוד פעם אל משה ואמר:
“אמור אל בני ישראל: אתם עם קשה עורף. רגע אחד אעלה בקרבך וכיליתיך. ועתה הורד עדיך מעליך, ואֵדעה, מה אעשה לך”.
אז התנצלו בני ישראל את עדייהם מהר־חורב.
ומשה לא עשה כאשר צווהו אלוהים. לא נחה את העם מן המקום הזה. רק לקח את אהלו שלו והעתיקו מרחק־מה מחוץ למחנה, הרחק מאחיו. מתאווה היה להיות לבד עם האלוהים. ולאהלו קרא אוהל־מועד. ולמקום הזה בא כל אשר בקש את האלוהים.
אז, כאשר הלך משה מן המחנה אל אוהל־מועד, באו כל העם וניצבו איש פתח אהלו. והם נתנו עיניהם במשה, ובחרדה התלחשו ביניהם:
“עתה הוא הולך שמה לראות פני יהוה”.
וכאשר נכנס משה אל האוהל ירד עמוּד ענן וניצב לפני הכניסה וקול נשמע יוצא מתוכו. ובראוֹת העם את עמוד הענן לפני האוהל השתחוו והתפללו, איש פתח אהלו, ויאמרו:
“אכן זה יהוה מדבר אל משה פנים אל פנים כאשר ידבּר איש אל רעהו”.
ויהי משה הולך ושב בין אהלו והמחנה, אבל יהושע בן נון משרתו לא ימוש מתוך האוהל.
והעם ידעו כי שיג־ושיח היה למשה עם האלוהים על אודותם, וייראו מפני כעסו. אבל גם התעודדו בידיעה כי לא נעזבו וכי משה משתדל בעדם.
ועדיין לא העתיק משה את העם מן המקום הזה.
עמד באהלו, ועמוד הענן לפני הפתח. והוא דבר אל עמוד הענן כדבר איש אל רעהו; וקול ענהוּ מתוך הענן.
“ראה אתה אומר אלי: העל את העם הזה; ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. ואתה אמרת: ‘ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני’. ועתה אם־נא מצאתי חן בעיניך, הודיעני נא את דרכיך ואֵדעך, למען אמצא חן בעיניך, וראֵה כי עמך הגוֹי הזה”.
ואלוהים ענה את משה מתוך הענן:
“פני ילכו והניחוֹתי לך”.
אבל משה לא היה נכון להסתפק בדברים אלה. בעקשנוּת עמד על שלו אפילו לפני יהוה. הוא לא יזיז את העדה מן המקום הזה. דומה היה כאילו גמר אומר לבחון את יהוה, למען דעת עד היכן תקפו וגבורתו מגיעים. ואמר:
“אם אין פניך הולכים, אל תעלנו מזה. ובמה ייוודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך, אני ועמך, הלא בלכתך עמנו? ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה?”
ואלוהים נתרצה למשה וקולו נשמע מן הענן:
“גם את הדבר הזה אשר דבּרת אעשה. כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם”.
וברגע זה של התמזגות עמוקה וטמירה עם האלוהים, נתקף משה תשוקה עזה להסתכּל הכן בכבוד־האלוהים, זה האלוהים שעליו יסוּדים כל חייו ודרכיו ופעלוֹ. ובקש:
“הראני נא את כבודך!”
ואלוהים ענהוּ: “אני אעביר כל טוּבי על פניך וקראתי בשם יהוה לפניך, וחנוֹתי את אשר אחוֹן, וריחמתי את אשר ארחם. לא תוכל לראות את פני, כי לא יראֵני האדם וחי. הנה מקום אתי. וניצבת על הצוּר. והיה בעבוֹר כבודי ושמתיך בנקרת הצוּר. ושׂכּוֹתי כפי עליך עד עברי. ועתה פסוֹל לך שני לוחות אבנים כראשונים, וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים, אשר שבּרת. והיה נכון לבּוֹקר ועלית בבוקר אל הר־סיני, וניצבת לי שם על ראש ההר. ואיש לא יעלה עמך, וגם איש אל ירא בכל ההר”.
פרק תשיעי 🔗
או אז החליט משה להניח את העדה ביד יהושע, מדעתו כי שלום ובטח תהיה תחת השגחתו.
עם נצנוּץ אוֹר ראשון קם, ובקחתו עמו את שני הלוחות אשר פסל בליל אמש החל בעלייתו הגלמוּדה בהר.
כאשר עזב את רמת הר חורב ובא עד מורדות הר סיני, נדהם למראה אשר סביבו. כלום שינה אלוהים את הנוף למענו, פה בלב הררי הנחושת, ופילס לו שביל נעים של דשאים ענוגים? מזה ומזה בקעו פלגים קטנים מקרב הגבעות. שוּלי מקוי המים העומדים היו עטורים צמיחה ירקרקה, קצת מן הצמחים מוּכרים לו וקצתם נעלמים ממנו. ובכל מקום ראה הדסים צומחים. הניצנים הסליליים־למראה התפרשו כמשכּית מעשה־תשבץ; ומתוך הניצנים נדפו ניחוחות ערבים, כניחוחות כל מיני עשבי־מרפא יקרים.
לא די שחיי הצוֹמח שונים היו כאן מאלה של המדבר; דומה היה פשוט כאילו חלה תמורה בכל סדר הבריאה. הוא ראה אילנות שניצבו והזדקרו כזרועות־אדירים מתוך בקיעי הגבעות חדוּרי־הערפל, שרשיהם עטוּיים אזוב וקליפתם עוטה צמחים מטפסים, מעלים ניצנים ועלים נודפי ריח־קטוֹרת. הבוֹשם העז של זנגויל, הריח החריף־כפלפל של צפרנים, המשב הכבד והעב של יסמין, היוצא מעומק הצמיחה הסבוּכה, בלוּל בנדוֹפת העדינה של פעמוניות ובניחוח־הבתולים של הסגליוֹת, שגדלו אגודות־אגודות על החופים הירוקים של הפלגלגים המקפצים בעליצוּת ומקוי־המים השאננים.
ככל שהגבּיה עלוֹת, יותר מופלאים היו הניחוחות אשר נשׂאו הרוחות אל נחיריו. והאילנות רבּו – אילנות שהכּיר ואילנות שלא הכיר כלל: הארז קשה הקליפה, השיטה הזועפת, הרצינית, הקשה־כאבן, התמר המשיב להט והאורן המחטני הצונן; ראה את האלון הקר, החמוּר וכקשט כלה יקשטהו ההרדוף האדום והלבן; שרשיהם הסבוּכים השתלבו יחד כעורקי גוף אחד בסלע שממנו יצאו, וענפיהם, כבדי עלים פריכים הפושטים כאצבעות יד איש, חוּברו ונשתזרו לרוּם; ריחותיהם הטבעיים הנעימים נבללו יחד כמו לוּ שפעו ממקור עלוה אחת; ודומה היה כאילו פה על הר־סיני הועיד הטבע ראיון לכל מיני הבריאה.
עודו מוסיף לעלות, בא משה אל תוך חורש קטן בו פרשו האילנות; בהתנשאם זקופים ותלולים, את צל חוּפת־הפרא של ענפיהם השזוּרים יחדו, שמהם נידלדלו מטפסים כשריגי הגפן. האילנות דמו לשיטה, אבל איתן הגזעים הפליאוֹ. לא במצרים גם לא בארץ מן הארצות אשר ביקר לא ראה עצי שיטים שהקף גזעיהם כה גדול. יותר משדמו לאילנות דמו לבנינים אדירים, שכל אחד מהם עומד לבדו, ורווחים קצובים בין אחד למשנהו. קליפתם חרושה היתה, פה חריצים דקים ושם בקיעים עמוקים; העלים דמו לעלי דפנה; ומקום שבצבץ העץ, נראה חסון ורווּי־לשד. מתחת להם שררו צל ושלוה. משה השתאה למצוא במקום הזה עצים כבירים וחסונים אשר כאלה; מורגל היה בגופו הרך של התמר ובסבכי הקנים הרשוּתים מעשה־כּברה. מן הסתם, נתן אל לבו, נשקו פה צפון ודרום שבטבע על הר־האלוהים.
מתוקה ונעימה היתה דומית המקום, והוא ישב להינפש תחת עץ, ולוחות האבן לידו. אחר חש פתאום כמוֹ לוּ חלף־עבר בגופו גל טהרה עמוקה מאין־כמוה; מתקדש היה, משל כאילו היתה הדומיה דומית מים שנקדשו לטבילתוֹ. סר ממנו הצורך במאכל ומשקה, וחש כמין קלוּת, משל כאילו האביר אֵבר ויוּכל עוּף.
עם הרגשת הטהרה הגוברת באה גם יראת־קודש גוברת, והוא חשב בלבו: “אכן יש אלוהים במקום הזה”. שמע פעמי־רגל – קפיצה, לא הילוּך: ובטרם יספיק להביט כה וכה והנה איל צעיר בא קפוֹץ־ובוא מחביוֹן־חורש. ברגע שראה את משה ניצב חדל־ניע. ככה עמד עת־מה, כמהרהר, אחר קרב אליו בצעדי מחול רבּי־חן, שלח את ראשו המקרין ולקק את רגליו בלשונו הלחה.
משה השפיל הבּט אל החיה. היתה זו צלם של נקיוּת. נטפי מים נוצצו על עור האיל. משל כאילו עתה־זה עלה מן הרחצה. ראשו היה עטוּר קרנים מתעקמות, והוא נשא את עיניו, עיני החיה אל משה. טוהר, בור ותום אשר כאלה היו במבטו עד שכמו מאליו הניח משה את ידו על ראשו ולטפו. והיה העור חלק וחמים למגע, ומשה אמר לנפשו:
“עור אשר כזה יסכון להיות מכסה ומשכן האלוהים”.
ומדומה היה שהחי מבין לדבריו, שכן תלה בו עיניו במבּע של אהבה והכּרת־תודה.
בימי עבדוֹ את יתרו שמע משה ספור על עץ־שיטה אגדי המפיק בשמי־קטורת כה ענוגים עד שכל השואף אותם מיטהר מכל מחשבת חטא; ובתוך עצים אשר כאלה, הוסיפה האגדה וסיפרה, שוכן איל צעיר.
“עצי שיטים אבנה ליהוה את משכּנוֹ, ובעור איל אכסהו”.
קם והוסיף לעלות ובא לתוך שדות שלג. הוא ידע שבמרומי הרי סיני, בחגווים שעדיהם אין אור השמש מגיע, משתמר השלג בעינו ולא ימס; אבל חדשה היתה זו בעיניו כי בעת הזאת, בעצם הקיץ, יהיה כל ההר מחוּפה שלג. וכה רענן היה השלג עד שדוֹמה היה כאילו זה־מקרוב ירד: שכּן מזהיר, ללא־רבב היה לבנו, כמו לוּ ירדו ענני זוהר על הקרקע והליטוה ברוך. נקיות צוננת נשבה עליו, משל כאילו שוב היה מיטהר, וזאת הפעם – מיטהר מכל עצבת. ומדוּמה היה שהאלוהים מטהרו מחטאת העגל, אשר הוא, מנהיגם של בני ישראל, שוּתף בה עם העם; דומה היה עליו כי מיטהר הוא מחטא ועצבת עד שיגיע לפסגת ההר, מקום פגישתו עם יהוה.
ועדיין היה עולה ומוסיף. ממדרגה למדרגה. הקטורת חפפה עליו, השלג הטלול רחצו. עתה באו הרוחות ונשבו בבשרו. וכל שהגביה עלות, יותר נתפשט מטבעו האנושי והארצי. דומה היה כאילו גופו, האני החיצון שלו, נושר מעליו כאדרת, והוא נעשה והולך נשמה טהורה, גאולה מכל צרכי העולם הזה.
מרחב נהדר נגלה לפניו. האופק שוב לא היה כלוא בין חומות ההר. עומד היה על פסגתו של עולם. מתחתיו נתהבהבו השיאים, שעיניהם כעין הנחוּשה, כלפי־מעלה מתוך השלג האוֹפפם: קרשי זהב על אדני כסף. ומעל להם פרוּשים היו השמים התכולים־המסנוורים. דומה היה על משה שאלוהים מראה לו את התבנית אשר על פיה ייבנה המשכן: קרשי זהב על אדני כסף; שיאי הנחושה מתרוממים משדות השלג.
העולם הוטל לרגליו. במרחק הכחול יכול להבחין בשתי זרועות־הענקים החובקות לתועפות סיני, שני ערוצי־מים פולחים את החולות, ומשתלחים לשני עברים. אל שני עולמות שונים: האחד אל הים האדום, בואכה מצרים וארץ גושן, ומשנהו אל מדבר צין, ים־המלח והארץ המובטחת: האחד לעבדות, משנהו לחרות.
ועתה גברה הדומיה והלכה. משה ראה ענן פונה ויורד מן השמים; נפנה וסבב וניחת כעלעול, אפפו, הרימו ונשאו; ומיד נמצא במכתש על שיא הר המתנשא זהוב מתוך שדות השלג, מנגד לפסגה שעליה עומדות היו רגליו אך שעה קלה קודם לכן.
הביט על סביביו. האבן המתקמרת מעליו נוצצה באור פנימי. ממקום שבתו ראו עיניו שיאי הר, את השמים ואת זרועותיו הרחוקות של הים מתחת. מזה ניצב שולחן ולחם־הפנים עליו, וסמוך אליו מנורה בת שבעה קנים מעשה זהב טהור נותנת זיוה; ופרוכת מעשה תכלת וארגמן ותולעת־שני פרושה היתה באויר כלהבה, ומסתירה מפניו דבר־מה.
נבקעה הפרוכת וראה שתי כנפיים אדירות, כנפיים שאינן מחוברות אל שום גוף ודמות; והכנפיים פרושות מעל ארון־ברית. ועשן עולה מבינות לכנפיים, מתעבה ומתאבך עד אשר נעלמו הכנפיים מעיניו.
ומשה קרא:
“יהוה! יהוה!”
אחר הושמה יד על עיניו ולא ראה דבר. אבל שמע קול יוצא מתוך הענן:
“יהוה יהוה אל רחום וחנון, ארך־אפים ורב־חסד־ואמת; נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה, ונקה לא ינקה, פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים, על שילשים ועל רבּעים”.
ומשה כפף ראשו ארצה וידבר לאמור:
“אם נא מצאתי חן בעיניך, אדוני, ילך־נא אדוני בקרבנו, כי עם קשה עורף הוא, וסלחת לעווננו ולחטאתנו, ונחלתנו”.
ויען הקול:
“הנה אנכי כורת ברית נגד עיני כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים. וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה יהוה כי נורא הוא אשר אני עושה עמך”.
אחר נאספה היד אשר הושמה על עיניו, והוא ראה דמות־אש אפופת ענן עוברת לפניו וגזה. ומשה נפל אפיים ארצה ויקרא:
“יהוה, יהוה, אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד, שא לעמך, כי בשוגג חטא עמך לך”.
אז פתח אלוהים לפני משה פתחון לעתיד, ואת כל טובו העביר לפניו, ומשה ראה את הדברים העתידים להיות עד סוף כל הימים.
עברו לפניו צדיקי כל הדורות: הללו העובדים את האלוהים בחכמתם, והעובדים אותו במנהיגות ובכשרון; וכן הללו שעליהם משרה האלוהים את רוחו, הללו שזוכים לסבול ולמות למען שמו, והללו שזוכים להודיע את שמו בעולם.
אחר גלה אלוהים למשה את המחיר אשר ישלמו המאמינים בו, הנוצרים ומקדשים את הדברים שיצאו משפתי הנביאים. והאלוהים גלל לפניו את דרך הדורות של מקדשי־השם, דרך־הדמים שיעברו בה הממלאים את מצוותיו, את פרשת המלחמה הארוכה בין נאמני האלוהים להולכים אחר האלילים.
ומשה ראה את גופתו המעונה של קדוש המוטל על לוח עץ; ולצדו מוטל היה קלף התורה הקדוש, כמוהו כקלף שכתב משה עצמו. וחיילים ניצבו על האיש ועינו את בשרו במסרקות ברזל; סרקו את העור מעל הבשר החי, שהקר דם; והאיש הקדוש, שעיניו נעוצות נכחו בשמים, הגה, שמח ומאושר, את המלים הכתובות בספר הברית: “ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ככל נפש ובכל מאודך”.
אז נשלחה יד והפשילה פרוכת מעל השמים, והוא ראה דורות־דורות של מקדשי־השם, ושמע את זעקת “שמע ישראל!” העולה מכל כנפות הארץ. ראה בורות־כלא מלאים כלי עינויים; מסרקות, וברגי־אגודל, וסדים, ברזלי־מכות ופרגולים מסומרים. ראה אנשים ונשים שנדונו ללהבות מוקדי־ענק; ומקרב המוקדים הבוערים עלתה זעקת “שמע ישראל!” ולא רק הקדושים מקרב אחיו הוראו לו כי אם גם הקדושים מבני עמים אחרים, כל מקדשי־השם שסבלו על אמונתם באל האחד ועל מלאם את מצוותיו. והוא ראה ושמע את נביאי־השקר הניבאים לאלי השקר, ואת כוהני האלילים העושים תועבות בשם האלוהים.
ומשה נטל קולמוס־אש וחרת את המצוות על לוחות האבן: “לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני… לא תשא את שם יהוה אלוהיך לשוא…”
אבל עדיין לא הרפה אלוהים ממשה. עוד ערפלים נקרעו, עוד פרגודים נבקעו, והיה העתיד נגול ומוסיף לפניו.
ראה את מלכות הרע מנצחת עלי אדמות. ראה את ההרוגים הרבים־מספור. האדמה כוסתה דם, משל כאילו אינה אלא פצע־ענק אחד, שותת. עבדות מצרים כאין היתה לעומת עבדות מלכות־הרשעה. ראה צבורים־צבורים של חורבות־איש־ואשה מחרידות והם מושכים עגלות, מפוצצים סלעים, עוקרים אילנות, עמלים כאחוזי־עוית תחת המגלב: וראה את שכנגדם, את הגופים הצבים של הללו שדם־אנוש מזונם; ראה את ההילולות, את חנגות־הטרוף, את זלילתם וסביאתם של אלופי העבדים. ראה המונים מולכים בחרב ואלה לתוך כבשנים בוערים, ולעולם היתה הזעקה עולה מתוכם: “שמע ישראל!” ובקריאה זו על שפתיהם מסרו גופותיהם ללהבות.
ומשה זעק אל האלוהים:
“הרף! הרף! לא אוכל הבט עוד! רק בשר־ודם הנני!”
ואלהים ענה ואמר:
“הבט וראה ושמע, למען תבין ותחוש וידעת איך תכתוב את חוקותי”.
ומשה נטל את קולמוס האש וחרת על לוחות האבן:
“לא תרצח”.
ולבו נמלא זעם־נכאים גדול, והוא חזר וקבל עליו את שבועת מלחמת־הנצח בין אלוהים ועמלק מדור לדור, עד אשר יימחה זכר עמלק כליל מתחת השמים ונמחתה הרשעה מעל הארץ.
אך אלוהים פתח לפני משה מראות אחרים, והוא ראה אומות ועמים פזורים הרחק על פני האדמה, שרים מזמור־תהילה לאלוהים ומפארים את שמו. ועלה המזמור מגלילות שלג ומבקעות מוריקות, מאפסי ימים גדולים ומחבלי־ארץ מיוערים, מראשי הרים ומעמקים. בכל מקום היו מפארים ומעריצים את שם האלוהים, ובכל מקום, בכל הלשונות עלה זמר הקילוסים. דומה היה כאילו נישאו הדברים אשר דבר אלוהים אל משה אל כל פינות הארץ, ובאזני כל עם ועם נשמעו בלשונו.
ובלשונות כל העמים חרת משה על לוחות האבן את המלים: “אנוכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים”.
מכל הארץ חזר ההד וענה:
“אנוכי יהוה אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים”.
עתה החליק־ירד ממרום אי ירוק. צף בלאט, שוליו זיו־נהרה, עד שרחף מול הארץ; ועל אי־ערפל זה ראה משה מערה קטן של ירק ענוג ושאנן אצל מקוה־מים שוקט, ועל חופו עדר צאן. וראה זאב עם כבש גרים יחדו ונער קטן נוהג בם.
ומשה קם על רגליו ויקרא אל תוך העתיד הרחוק שגלה לו האלוהים במערה השמים:
“עם כל אשר פה כיום הזה, ועם כל אשר אינם פה היום הזה, יעשה האלוהים ברית היום”.
והוא נדר את נדר האמונים. וכתב את הדברים על הלוחות, כי ליהוה כל הארץ ותפארתו על כל הארצות.
וככה ישב משה במבוא המכתש ארבעים יום וארבעים לילה. לחם ומים לא באו אל פיו. ואלוהים העביר לפניו את כל טובו. והוא הראה לו את כל הקדושים ומקדשי־השם, הן מבני עמו והן מן העמים האחרים, העתידים להפיץ את דבר האלוהים ברחבי כל האומות בכל הלשונות; ואת העתידים למות למען שמו, אם מן היהודים אם מן הגויים; ואת אשר בחביוני־השקט יפארו את שם האלוהים בחכמתם, בהגוּתם ובמעשה ידיהם. והאלוהים הראה והשמיע למשה את כל הנביאים אשר יקומו לפני יהוה, אם מן היהודים אם משאר עמים, להביא לבני האדם את אהבת האלוהים ואת שמחת עבודתו. בין שיעשו זאת במלה המדוברת או הכתובה, ובין שיעשו זאת בנגינה המרוממת וגואלת לבותיהם של בני־אדם ומקרבתם לאלוהים. ומשה שמע את הזמרה שהערצה היא, ואת הזמרה שהיא תחינה; ראה ושמע את כל העתידים לבקש ולמצוא את חוקי האלוהים ולפרשם למרבה־הצדקה; ואת ההוגים במפעלות האלוהים ומביאים אותם לכלל שלמות. ראה ושמע את כל שיש להם חלק באלוהים, את כל ששותפים הם לו בבריאה, המתמזגים עמו במפעלותיו – מתמזגים באחדות גדולה.
ומשה קם ונשא קולו ברחבי מקום וזמן: ברחבי הבריאה כולה, מקצה הכל ועד קצה, לכל הדורות עד יום אחרון, לכל הנשמות, בין שהן על הארץ אתו ובין שהן עתידות להיות, לכל האנשים מכל הגזעים וכל הצבעים, אותם שחיו אז ואותם העתידים עוד לחיות על פני האדמה; ויקרא:
“שמע ישראל! יהוה אלוהינו, יהוה אחד”.
ומקץ ארבעים הימים ירד משה מהר סיני ובידו הלוחות החדשים שעליהם כתב את עשרת דברות האלוהים.
וברדתו והלוחות בידו לא ידע כי קרן עור פניו בדבּר אתו האלהים. ואהרן ובני־ישראל בראותם מרחוק והנה קרן עור פניו, יראו מגשת אליו. ומשה קרא אל אהרן ואל נשיאי העדה ויגשו אליו וידבר אליהם; והוא צוה אותם את כל אשר דבר יהוה אתו בהר סיני.
וכאשר כלה לדבר אליהם נתן על פניו מסוה. אחרי כן מסיר היה את המסוה מעל פניו רק בלכתו לדבר עם האלוהים; אך בצאתו אל תוך בני־ישראל היה שב ומליט פניו.
פרק עשירי 🔗
שלשה דברים הביא משה עמו מהר סיני: את עשרת הדברות הכתובות על לוחות חדשים; את מצות יהוה לאסור מלחמת־השמד על אלוהי־השוא של הארצות שיכבשון בני ישראל; ותבנית של משכן, מקום התקהל הקהל לפני אלוהים, מקדש דמוּי־אוהל שיהיו בני ישראל נושאים עמהם כל עת התהלכם במדבר עד אשר יגיעו לארצם.
ההוראות לבנין המשכן המטלטל ניתנו לו בפרטי־פרטים, על פי התבנית שהוראתה לו. נשען יהיה לא על יסודי־קבע כי אם על שורה של אדנים, וחלקיו ישתלבו זה בזה ויוחזקו בטבעות, קרסים, ווים. ולא הצורות בלבד תהיינה נאמנות לתבנית המקורית כי אם גם חמרי העץ והמתכת, האריגים, אבני־החן לקישוט הכלים, הפרכות והציפויים, ופאר החושן והאפוד.
קריאה יצאה אל העדה בשם אלוהים:
“קחו מאתכם תרומה ליהוה, כל נדיב־לבו יביאה את תרומת יהוה, זהב וכסף ונחושת; ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים; ועורות אלים מאָדמים, ועורות תחשים ועצי־שטים; ושמן למאור ובשמים לשמן־המשחה ולקטורת־הסמים; ואבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן”.
והעם הביאו את המנחות. אנשים ונשים התפרקו את נזמיהם, טבעותיהם ורבידיהם; גדולות ומפוארות היו המנחות, ביזת נשי מצרים שאין־לה־סוף, הפיצוי שנסחט על מאות שנות עבדות. שורות של סלים הושמו לרגלי משה ואהרן, מלאים תכלת וארגמן ושני, בדים ועזים – שהובאו מנחה מלב נדיב לבנין המשכן.
משה שלח אנשים בעלי קרדומים לחטוב את עצי השיטים האדירים שראה במעלות ההר. ציידים שלח לתוך יערות סיני ללכוד את האילים, ודייגים לחופי הים־האדום להביא את התחש האגדי, שלפי מצות האלוהים היה עוֹרו צריך לשמש ציפוי חיצון למשכן.
הר סיני עצמו, עשיר בעפרות־נחושת וכסף, הספיק מתכת למפתנים ולכלים. והיו בקרב בני ישראל חרשי־נחושת, פועלי כסף ורוקעי זהב שעבדו למצרים. היו גם נשים מחוננות רבות־תושיה באריגת בד דק מן הדק ובטווית אריגים יקרים ביותר של תכלת וארגמן, וכן ברקמת דגמי־תבונה של צפרים וחיות באריגים.
אבל המחונן והמוכשר בחרשים שבעדה, המוצלח מכל בעשיית כלי־פלא בזהב, כסף ונחושה, היה הצעיר בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה – נכדה של מרים. הוא למד אצל צורפי הזהב המעולים שבמצרים ובעודו נער הורהו אלוף־העדיים אשר לפרעה. בזכות הכשרונות שגלה בעודו ילד כמעט ניצל מבורות הטיט.
לידיו מסר משה, במצות אלוהים, את ההשגחה על בנין המקדש.
לראש עוזריו בחר לו בצלאל רע שאתו עבד במצרים, הוא אהליאב משבט דן, אשר חכם היה מכל האחרים בטוויית דמויות בבדי ארגמן. בינם לבינם בחנו בצלאל ואהליאב ובחרו את העובדים למקדש, ומשה הפקיד בידם את כל הזהב והכסף ובדי היקר.
עד־מהרה מצויים היו די־והותר כל החמרים הנחוצים לבנין המשכן בהתאם לתכניות, ולכל הקישוטים, הכלים והאביזרים. מדי בוקר בבקרו היו בני־ישראל מביאים, מכל קרנות המחנה, מלוא ידיהם בדים, סלי מתכות, סלי עדיים, ועשבי־מרפא ומשחות נדירים. ובוקר־בוקר באו חרשים חדשים לבקש שיתופם במלאכה; כי הכל להוטים היו ליטול חלק בהקמת המשכן, המעון הראשון שיהיה לאלוהים על הארץ. לבסוף הודיעו בצלאל ואהליאב למשה כי רב ההצע יתר על הדרוש, ומשה שלח לאמור בכל רחבי המחנה: “הרף: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש!” ורק אז חדלו העם מהביא את הונם ומהצע את שרותם.
תחת מחסה כפות תמרים עמדו טורי הפלכים והכישורים. נשים צעירות וזקנות טווּ את חוטי שער העזים וארגו את המסך למשכן, כשהזקנות מלמדות את הצעירות. המסך לא יריעה אחת היה; כי הואיל ועתידים היו לפרק את המשכן ולהרכיבו מחדש, ועתידים היו לטלטלו ממקום למקום, היה מסך אחד המורכב אחד־עשר חלקים ארוגים יחדיו, אורך היריעה האחת שלושים אמה וארבעה אמות רחבה, כבד מדי. לפיכך צרפו את היריעות זו לזו בחמישים לולאות וחמישים קרסי נחושת ותהיינה למכסה אחד.
והנשים דברו במלאכתן:
“מה־שונה הדבר מימי העבדות מאז, כאשר ישבנו בחשכה, ארוֹג רשתות לדייגי פרעה!”
היטב זכרו את זמן העבדות, עבודת האונס, השוטרים הניצבים עליהן במגלב; זכרו איך, ברפוֹת אשה מפני החום, או מעמל־יתר, וחשה מיד בבשרה את מכות המגלב. פה נעשתה המלאכה בחינת מנחה מלב נדיב, בתוך שמחה וצחוק. טוות היו את המכסה למשכן האל: יהוה ישכון בו, בתוכם ישכון תחת המכסה הזה. רבות היו הנשים שבקשו כי יותן להן חלק במלאכה; ובצלאל ואהליאב הוצרכו לסדרן בתור, כדי שתתגלגל הזכות בידי רבות ככל האפשר.
לא הרחק מן הטווֹת והאורגות עמדו הבורסקים ומעבּדי השלחים, גברים מגולי־חזה, ובלוריותיהם, זקניהם ופיאותיהם פרועים ומדובללים, פניהם שטופי זיעה וחום; אבל המלאכה נמשכה חיש ובעליצות. הם קרצפו את עורות האילים שהביאו להם הציידים ממורדות הר סיני, טבלו את השלחים המעובדים בצבעי התולע. גם את עורות האילים האלה יצרפו למכסה, מכסה על גבי מכסה, וזה אשר מתחת יהיה עשוי שער עזים. כי בסך הכל ארבעה מכסים יהיו למקדש: האחד טוי־בד דק מן הדק, תכלת וארגמן ותולעת־שני ושש מושזר, והוא הפנימי; מעליו מכסה שער עזים, מעל לבד; ואחר עורות האילים מעל לשער העזים; ולבסוף מכסה התחש. כל מכסה נעשה יריעות־יריעות, והחלקים צורפו לאחדים בקרסי נחושת, קצה אל קצה. והמכסה החיצון של עור התחש, שהיה מחזיר את אור השמש כנחושת־קלל, לכד בכבלי קסם את כל המסתכלים ביפיו הטמיר.
המכסים היו המגן החיצון למשכן מפני הרוחות וסופות־החול של הישימון. אבל המכסה הפנימי יהיה סיפונו המגולה של המשכן מבית, והוא נטוה בחרדה ובתשומת־לב מיוחדת במקום מחסה. שם גם עשו חכמות־הלב שבכל הטוות האמניות מן הנשים את כפרות הדלתות ואת המלבושים אשר ילבשו אהרן ובניו בעת העבודה. עשר כפרות פנימיות נטוו מן הבד העדין, הדקיק ביותר, ובמסכת האורירית עוצבו, לא כי – הוחדרו, דמויות כרובים טמירים בתכלתם. אבל תכול הרקע של הכפרות היה כמשאת עננים, אשר שוליה שני וכמו כוכבים מנצנצים בהם. עשרת חלקי המסך, חלק חבור לחלק בלולאות כחולות המועברות בטבעות זהב, השרו אור־דמדומים במשכן – דממה והשקט דוגמת אלה אשר ירדו על הארץ עם הבהוב ראשון של אור־כוכב; ומעל לדומיה הזאת רגעו כנפיהם הפרושות של הכרובים על הכפּורת.
בצלאל הדריך את העושים במתכות, עושי הכלים והמכשירים והאביזרים הקשורים בפולחן הקודש; הטוות והאורגות, עושות הכפּרות והמכסים והמסכים עמדו תחת השגחתו של החרש־האמן אהליאב; הראשון היה משבט יהודה האציל; השני משבט דן המבוזה, שחטא יתר על כל השבטים במעשה העגל. דומה היה כאילו בשני נציגים אלה פוּיסו השבטים ושוויון הושם ביניהם – משל כאילו לפני האלוהים אין גדול וקטן בקרב שבטי ישראל.
תמורה גדולה בנוגע לטבעו של פולחן־הקודש חלה מאז מעשה־העגל, ככל שהדברים אמורים ברצון האל ובמושגיו של משה. בהרמוניה של תמורה זו דומה היה כאילו נוח האלוהים להיענות למשאלות משה יותר מאשר לפני מעשה התועבה; ואפשר היה לאמר, אילו בכלל מותר היה לאמר כזאת, שמושגיו של משה הדריכו את מצוות אלוהי הנצח.
קודם מעשה העגל הכריז משה, בשם יהוה, שאין חפץ לאלוהים בזהב וכסף. “מזבח אדמה תעשה לי… ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנהו גזית… ובכל מקום אשר ייזכר שמי שם אבוא אליך וברכתיך”. ואחרי מעשה העגל הביא עמו משה מהר סיני את התבנית השלמה למקדש, משכן בדמות בית זהב. אמת, לא בית גדול יהיה הבית, ואפשר יהיה לפרקו ולהרכיבו שוב בכל עת. שלושים אמה יהיה ארכו, עשר אמות רחבו ועשר אמות גבהו. אבל הקרשים, חטובים מגזעיהם החסונים של עצי השיטים שהובאו מהר־סיני, המהוקצעים ורבועים, ועשר אמות גבהם, ואמה וחצי רחבם, יהיו מצופים זהב פנים ואחור. הקרשים ישופעו בחורים באדני הכסף, שני חורים תחת הקרש האחד. עשרים קרשים מצופי זהב אשר כאלה, מוצבים זה בצד זה ונושקים זה לזה, יהיו קיר אחד ארוך מקירות המשכן; כנגדם יהיו עוד עשרים קרשים בקיר הארוך השני. קיר המערב יהיה מורכב שמונה קרשים מצופי זהב, כל קרש קבוע בחורם של שני אדנים.
הקירות יהודקו זה אל זה בבריחי זהב שיעברו באמצעית הקרשים; ומעל יחוברו הקרשים בטבעות זהב.
מצד מזרח, מעל לכניסה אל המשכן, תלויה תהיה פרוכת יקרת־טווי. בדומה לשאר המסכים במקדש תהיה זו קלועה וארוגה בד, וצמר תכלת, ארגמן ושני ושש מושזר; תלויה תהיה ויורדת מטבעות זהב מעל חמישה עמודים מצופי זהב במילאת נחושת.
משכן הזהב, עדים של ישראל, על ארבעת מכסיו, עתיד היה לעמוד במרכזה של חצר שארכה מאה אמה ורחבה חמישים. שתי פאותיה הארוכות של החצר, והפיאה המערבית הקצרה יותר, תהיינה רצופות עמודים מצופי כסף ואדניהם נחושת – עשרים עמודים על כל פיאה ארוכה מזה ומזה, עשרה עמודים בפיאה הקצרה, ואדן אחד לעמוד. פרכות שש מושזר תימתחנה לאורך שלוש הפיאות האלו, תקועות בטבעות. בפיאה המזרחית, במבוא, יהיו שלושה עמודים מצופי כסף על אדני נחושת, ומסך עשרים אמה רחבו מעשה תכלת וארגמן ותולעת־שני ושש מושזר. הקרסים על העמודים סביב לחצר כמוהם כתומכיהם כסף יהיו, והאדנים בכל מקום נחושת. הנה כך מבחוץ דומה יהיה שהמקדש על קירות זהבוֹ הלוהבים מתנשא מתוך ים של כסף מוּתך.
מתחילה דומה היה שאין קץ למלאכה מרוב גיוונה ופרטיה. שטח גדול הוקצה לעבודת הצריפה והמתכת, מופרש מן המחנה במשוכה של קוצים וכפות תמרים, ואהוּלה מחצלות ממעל לגונן על הפועלים מפני שמש המדבר הלוהטת. שם בערו האשים, המתכת רתחה בכורים המלובנים.
ועתה נתגלה כי שפעת המנחות מלב נדיב לא תספיק לכל ציפויי הזהב של העמודים, כלי־השרת ושאר אביזרי המשכן. הוצרך משה עתה להטיל מס חדש על כל זכוּר בעדה מעל לגיל עשרים, מס במשקל ובערך של חצי שקל, כפרה ופדיון על חטא העגל. “העשיר לא ירבה והעני לא ימעיט ממחצית השקל”. יתר על כן, מספר חצאי השקלים אשר ישולמו למקדש יגלה את מספר הגברים בעדה שגילם למעלה מעשרים. הנה כך ישמש המס שלושה צרכים: תשלום למקדש, כפרה מעוון, ומפקד לעם. התשלום נעשה בזהב או כסף, באריגים ובתבלים בשווי מחצית השקל. וככה הושג החומר הנוסף, מתכות היקר ובדי היקר הנוספים; כי המשכן, רעבתן בל־ידע־שׂבעה, בלע את הונם של בני ישראל. וטוב היה כך, שכן העושר שלוּקח מן המצרים שייך היה ליהוה. הגביעים, הכדים, השרשרות, שׂריות־החזה, העטרות והקובעים מעשה־הזהב, השרפרפים, השולחנות, הכיורים והרתמות מצופי הכסף – קיצורו של דבר, כל אשר לוקח מן המצרים, הוטל לכבשנים; ולא עדי אחד מעשה־אמן־להלל הותך ככה והיה חומר־גלם למשכן – הזהב והכסף בכורים נפרדים.
עפרות נחושת נכרו ממכרות סיני, ובעירובן בשאר מתכות נתנו נחושת קלל. רק את חומר הגלם אפשר היה להתיך. הכלים והמכשירים של עבודת הקודש אי־אפשר היה לצקתם בדפוסים; הכרח היה לפטשם ולרקעם בפטישי אבן. על סדני ענק, או על סלעים טבעיים, רודדו עלי הזהב לעמודים, לטבעות, לקרסים, ולבריחים ולמטות בידי פועלים־אומנים בהשגחתם השקודה של חכמי־חרשים.
פועלי העץ בחלקם שלהם גילפו והוציאו את החומר המוצק מכרסי השיטים; באמות־חבל מדדו; בגרזנים חדים־כתער חטבו את העמודים; פיסלו אל־נכון את תבניות חלקי העץ הפנימיים של הבריחים, הטבעות והקרסים מצופי־הזהב.
חרשי־עץ מן השדה מזה, צורפי־נחושת מזה, ורוקעי הזהב בתחומם. ומכל עבר עלה קול הצלצול, הפיטוש, ההלמות והשריקה של מלאכותיהם הרבות. קדרות ואגנים, מחתות ויעים, מבערי קטורת ומיכלי נחושה, מִכבָרים וכיורי רחצה, מזלגות, קרסים, מטות, חישוקי זהב, כסף ונחושת, שופרות ועטרות עוצבו ורוקעו בסוכות־המלאכה הרבות־מספור שהוקדשו למשכן.
והארדיכל הגדול אשר על הכל, האמן אשר ידו רב לו בכל המלאכות, ישב באהלו ונועץ עם ראשי עוזריו, חרשים־אמנים כמוהו; ובמו־ידיו עשה את כלי השרת, המקודשים מכל כלי המשכן. לא בלי כוונה היה שמו בצלאל – “בצל־אל”. כי נח עליו צל האל וימלאהו חסד מרום, חסד־אמן.
כל האומנויות נתאחדו ונצטרפו לאחדות ביצירות־המופת שלו. בחרושת־מעשהו שורר את שירת הבריאה לפני האלוהים; ובכל כלי אשר יצר חידש את השראת מגעו עם הספירות העליונות.
בצלאל עשה כל מלאכתו אגב הוועצות מתמדת עם משה. משה היה מתאר לו חזון כל כלי־קודש כפי שנראה לו על הר־סיני; ובצלאל עשה על פי התיאור. ומשה, בהתבוננו אל עיניו מפיקות־העלומים, ראה אותן נמלאות אותו אור לוהט אשר יצא מכס האלוהים. אכן, דומה היה כאילו נעוצות העינים הללו מעבר לחלל באיזה חביון שבמרומים, ושם, באור האלוהי, ראה כל כלי ומכשיר כאשר ראהו משה.
לבסוף הגיע אל הנעלה והמרומם שבכל אביזרי המשכן – אם אפשר לקרוא בשם אביזר לדבר אשר לשמו נוצר המשכן כולו – ארון־העדות, שעתיד היה להחזיק את הלוחות שבהם עשרת הדברות אשר הוריד משה מן השמים, ספר העדות, תנאי הברית בין יהוה לישראל.
את גוף ארון הברית חטב מגוש עץ אחד, ומבפנים ומבחוץ ציפהו זהב טהור. את תכלית רוּם דמיונו שיקע במעשה ציפויו של ארון־הברית: שכן ישמש זה כס ליהוה, כאשר ידבר אל משה. את ארון־הברית וכפרתו עתידים ישימו בקודש־הקדשים. ומלבדם לא יהיה עוד דבר בקודש הקדשים: רק ארון־הברית ושני לוחות התורה בפנים. שמה יבוא אהרן פעם בשנה, ביום הכפורים, להעתיר לפני האלוהים כי ישא לחטאות בני ישראל.
את גג הארון עשה בצלאל זהב טהור, כובד ושפעה מעל לארון; והוא ריקע את שני הכרובים, שתי צפרים אדירות, צפרי־רז, שהטילו צל כנפיהן על הארון. בין הכנפיים, בינות לשני הכרובים – שכן היו פניהם איש אל אחיו – תשכון הוויתו האלוהית של יהוה, השכינה.
והנה זה היה פרט מופלא: אך זמן קצר קודם לכן נתן אלוהים למשה את הפקודה בדבר עשיית פסל ומסכה; ובצלאל אף הוא צוּוה מפי משה בלשון חמורה ביותר: “לא כדרך מצרים ועובדי האלילים האחרים תעשה את בית אלוהים!” לא תהיה בו דמות איש או חיה, לא יהיה בו צלם חי. ופה פקד משה פתאום לעשות את צלמי הכרובים ולתתם מפּנים לכפורת העוטה את הכניסה אל קודש־הקדשים.
במעשה הכרובים ופירושׂ כנפיהם, בקוי הכנפיים הקדמיות, נתן בצלאל את כל העדנה, המתיקות, החמלה ואהבת־האם של צפור הסוככת על גוזליה. ובתוך כך שווה לעיקול החמוּר של הכנפיים רמז של פחד מהול ברוח מלחמה שהגוזלים מפיחים באם, שעה שהם מצייצים בצלה וכמו יאמרו: “תהי לנו כנפך לסתרה”. הנוצות, שכל־כולן היו רוך וחיבובים כלפי הפעוטים, משולות היו ללהבי סכין, בדומה לצפרניים חדות, כנגד פולש או אויב צפוי לבוא, – מלבד זעם המגן, מלגו־קדושתה ונעימותה של אהבה. אבל מה קלסתר־פנים יתן בכרובים? – כי הכרח שיהיו להם פנים. ודאי לא פני נשרים, על החרטומים המעוקמים, הלוחמניים של נשרים; וגם לא פנים עטורי־זקן של בני־אדם. מסורת מאוחרת מספרת שנתן בצלאל על הכרובים פני שני נערים עוּלי־ימים ונקיים מחטא, אשר במבטיהם שקויי־הטל זרח טוהר אהבת־עלומים אין־דופי, כי שני הפנים האלה אמורים היו לסמל לעולם את פיוסו של האלוהים עם ישראל אחרי חטא העגל.
אבל המשימה הקשה ביותר עמדה לפני בצלאל כאשר הגיע למעשה המנורה, שלפי מצות אלוהים למשה עתידה היתה להכיל את אור־הנצחים במשכן.
מדהים היה הדבר ששכח משה כליל את צורת המנורה רבת־הקנים, שהאירה, נוגה־זהב אחד ויחיד, בחזיון על ההר. הוא לא זכר לא את מידותיה ולא את פרטי עיטוריה. ידע רק כי שבעה קנים לה וכי אור יש בכל קנה. כמה פעמים נסה לחזור ולהעלות על זכרונו את הציור הפנימי, שבזמנו כה חי היה. אפילו חזר ועלה במעלה הר־סיני מתוך התקוה כי ישוב החזיון ויצטייר לפניו; והיו רגעים שבהם מדומה היה כי שב וזכר. אבל מדוח־שוא היה זה; זכר של דמות הבליח פתאום – ופתאום כהה ונאסף.
לבסוף הניח את המשימה כליל לבצלאל, בצווֹתו עליו ללכת אחר דמיונו שלו.
ובצלאל רקע את המנורה מגוש זהב אחד אשר משקלו ככר. הבסיס והקנה המרכזי הזכירו גזע־עץ ששרשיו איתנים־פושטים, ושש הזרועות, שלש־שלש מזה ומזה, הזכירו ענפי עץ. בין הקנים נתן גביעים משוקדים, שפיותיהם ככפתורי־ניצנים ענוגים, שאגל טל תלוי בהם, כדִמעה בריסו של ילד קטן; ומכל גביע יצא פרח. וכאשר הודלקו שבעה קני המנורה, והוארו גם הפרחים ואגלי הדמעה. ולא אור בלבד יצא מן המנורה אל עיני הרואים כי אם רוח של טהרה, שחדרה ללבותיהם וקידשתם לתפילה; כי הירך והקנים היו לא רק כגזע עץ וענפיו, כי אם כאיש הנושא זרועותיו בתפילה לאלוהים.
כאשר ראה משה את המנורה אשר רקע בצלאל גוש זהב אחד, קרא ואמר:
“זו תבנית המנורה כאשר הראני אלוהים בין הלהבות על הר סיני”.
מבין כלי הקודש של המשכן הראשון תבנית המנורה, בעלת שבעת הקנים, היא שלוותה את בני־ישראל באלפי שנות מסעיהם. המנורה ולוחות התורה נשארו סמלי הקודש של בני־ישראל עד היום הזה. כי אם הלוחות מסמלים את תורת אלוהים, הרי תבנית המנורה מסמלת תפילה לאלוהים.
המנורה מביאה את השבת ואת החג אל הבית היהודי; היא מוחה את רישומיו של שבוע־עמל מעל פניה הקמוטים של האם היהודיה ומכתירה את ראשה בכתרה של שבת. ועל פני ימי דמעה אין־מצרים מאירה היא מן היום בו הדליקה אהרן ראשונה במשכן עד יומנו זה.
באחרונה בא הרגע הגדול לחנוכת המשכן. היה זה בחודש הראשון לשנה השניה אחרי הגאולה. שמונת ימים היה המשכן פתוח, והענן אשר בו שכנה השכינה ירד והליט את קודש־הקודשים, מקום שהיו הלוחות נתונים בארון הזהב; וכבוד אלוהים מלא את כל המשכן.
שבוע תמים עסק משה עם אהרן ובניו בחזרות על פולחן העלאת הזבחים על מזבח נחושה שניצב במבוא המשכן; ועל העלאת הקטורת על מזבח הזהב באמצע המשכן ללחם־הפנים ולמנורה. שבעה ימים תמימים ישבו אהרן ובניו במשכן, למדו העלאת זבחים כיצד, והתקדשו לעבודת־הקודש. ביום השמיני לחודש הראשון לשנה השניה אחרי יציאת מצרים הקהיל משה את כל הזקנים ואת העדה סביב חצר המקדש.
והוא נהג את אהרן ובניו ורחץ את ידיהם ורגליהם מכיור הנחושת שעמד בשער הכניסה של חצר המשכן. אחר הלביש את אהרן ובניו במלבושים אשר הכין בצלאל בהתאם להוראותיו של משה. נתן את המעיל על כתפי אחיו, ואחר את האבנט, ואחר את הכתונת והאפוד עם חשב האפוד, אשר מקצותיו ירדו רמוני תכלת וארגמן ופעמוני זהב; ומכוונים היו פעמוני הזהב להשמיע לעם אימתי הכוהן הגדול נכנס לקודש־הקדשים, כי לא היה איש מלבד הכוהן הגדול רשאי להכנס שמה. על חזה אהרן נתן את החושן, שבדומה לאפוד היה עשוי זהב, שש מושזר ותכלת וארגמן, עם ארבעה טורים של אבני־יקר המשובצות בו: הטור הראשון אודם, פטדה וברקת; השני, נופך, ספיר ויהלום; השלישי, לשם, שבו ואחלמה; והרביעי, תרשיש, שוהם וישפה. בכל אבן חרות היה שמו של שבט בישראל. אחר נתן משה את המצנפת על ראשו של אהרן, ועל המצנפת את נזר־הקודש זהב טהור, שעליו חרותות כפיתוחי־חותם המלים: “קודש לאלוהים”.
גם את בני אהרן הלביש מעילי בד ואבנטים, כפי חוקות הפולחן שנתכּנו מראש.
אחר אמר משה אל אהרן:
“קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם”.
ואהרן נגש אל מזבח הנחושת וישחט את פר החטאת, שעמד נכון לו. ובניו, שעמדו מאחריו, קבצו את דם הפר באגנים ונתנום לכוהן הגדול. אז טבל אהרן אצבעו בדם ונתן על קרנות המזבח.
אחר הביאו בני אהרן לאביהם את שאר קרבנות היום, ואהרן עשה בהם כפי ההוראות שקבל ממשה. וקצת מן הקרבנות שחט על המזבח. ואת היתר לקחו בניו אל מחוץ למחנה כאשר הורה אותם משה.
אחר יצאו משה ואהרן מן המקדש אל העם אשר בחוץ, ואהרן נשא ידיו על העם העומדים סביב למקדש, ויברכם בברכה אשר נתן אלוהים בפי משה. ובפעם הראשונה ברך את בני־ישראל באותה ברכה שנעשתה ברכת כל העמים עד היום הזה:
"יברכך יהוה וישמרך;
יאיר יהוה פניך אליך ויחונך;
ישא יהוה פניו אליך וישם לך שלום".
וכאשר הגה אהרן את דברי הברכה ירדה קרן־אור מן השמים על כל העם העומדים סביב למשכן.
בתוך המשכן פנימה הופיעה להבה מעל המזבח ותאכל את חלקי הקרבן אשר עליו. והעם בחוץ ראו את הלהבה יורדת מן השמים על המזבח, וקריאת שמחה יצאה מפיהם, ויפלו על פניהם.
כאשר חזרו משה ואהרן אל המשכן, ראו שכולו מלא ענן קדוש, כבד; וכלי־השרת כמו רוחפים בתוך הענן; המנורה נצנה באורותיה הרבים על הקנים הפשוטים; המן של לחם־הפנים נוצץ כאבני־יקר, ואדני ארון־הברית הבליטו את הפרוכת המבדילה בשני חמוקים כשדי אשה צעירה, הכרובים שעל פרוכת המקדש הטילו צל בכנפיהם, וכוכבים נסכו אורם מן הפרוכת עצמה.
אבל נדב ואביהוא, שני בניו הגדולים של אהרן, לא אמרו די בכל זה. הם רצו להעלות ענן סמיך יותר, רצו לסייע ליהוה; והם עשו מה שלא צווה משה. מחתה היתה ביד כל אחד מהם ויתן עליה קטורת ויביאו אש זרה לפני אלוהים. והם הרימו את מחתותיהם העשנות כדי למלא את המשכן קטורת. ואש יצאה מן המזבח ותאכלם בו במקום, וימותו לפני יהוה במשכן.
אז דבר משה אל אהרן ויאמר:
“הוא אשר דבר יהוה לאמור: בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד”.
ואהרן נדם.
אחר קרא משה אל מישאל ואל אלצפן, בני עוזיאל, דוד אהרן, ויאמר אליהם:
“קרבו, שאו את אחיכם מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה”.
והם נשאו והוציאו את האנשים השרופים במעיליהם, כאשר דבר משה.
ולאהרן, ולשני צעירי בניו, אלעזר ואיתמר, שנשארו עם אביהם במשכן, בעבודת הקודש, אמר משה:
“ראשיכם אל תפרעו, ובגדיכם לא תפרוֹמו, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף יהוה. ומפתח אוהל מועד לא תצאו, פן תמותו, כי שמן משחת יהוה עליכם”.
ויעשו כדבר משה.
ובזאת תמה חנוכת המשכן.
פרק אחד עשר 🔗
זמן קצר לאחר חנוכת המשכן חישב משה חשבון שלם ומדויק של הזהב, הכסף, הנחושת, אבני החן ובדי־היקר אשר הביאו בני־ישראל למנחה ואת שימושיהם השונים. אפילו ביחס אליו לא יכלו המוני בני־ישראל להתאפק מהביע את חשדותיהם באמרות־כנף ודברי־שנינה.
כאשר השלים את המנין חזר ופנה אל בעית הארגון.
העובדה שלא בני לוי גם לא הזקנים לא יכלו, לא בכח שידול ואף לא באלימות, למנוע את העם מעשות את העגל, הוכיחה לו אחת־ועד כי יש צורך להנהיג משמעת חדשה, משמעת צבאית, השואבת סמכותה מיהוה. כפי שראה עתה, אין טוב מזה שימשלו בישראל זקני השבטים השונים; ולפיכך החליט לחזור לשיטה עתיקה זו של פלגות.
כפי מצות אלוהים ערך מפקד של כל הזכרים בני למעלה מעשרים שנה בכל אחד מהשבטים. ובהמשך הדברים מינה זקן לכל שבט ושבט. לשבט ראובן, אליצור בן שדאור; לשבט שמעון, שלוּמיאל בן צורישדי; לשבט יהודה, נחשון בן עמינדב – וכן הלאה, לכל השבטים כולם. ולכל שבט קבע נס ודגל, וציורו המיוחד עליו; ולכל שבט קבע את מקומו במחנה סביב למשכן.
האנשים בני למעלה מעשרים בכל שבט היו “הצבאות” – כל המסוגלים לצאת למלחמה; והשם שניתן עתה לראש השבט היה “נשיא”. כל צבא בני־ישראל חולק לארבעה מחנות, שלושה שבטים למחנה. כל מחנה היה לו דגל שתחתיו שכן; ונוסף על כך נשא כל שבט את דגלו, על סמלו המיוחד. סמלים אלה היו ציורי הברכות שהעתיר יעקב על ערש מותו בין אבות השבטים. צבעיהם היו כצבעי שתים־עשרה אבני־החן המשובצות בחושן ובאפוד, אבן־חן לשבט.
נשיאי השבטים העידו על קבלם את המשרה בהביאם עולות וזבחים ליהוה.
תחילה העמידו שש עגלות־צב ושנים־עשר בקר להובלת המשכן שעה שיפרקוהו למסע. כל שני שבטים תרמו עגלה אחת ושני בקר.
משה מסר את העגלות ואת הבקר לבני לוי שיחזיקו בהם. שתים מן העגלות נמסרו לבני גרשון, עם ארבעה בקר; ארבע מן העגלות, עם שמונה בקר, לבני מררי. אלו היו שתי המשפחות מבני לוי שחובתן להוביל את המשכן בנסוע מחנה ישראל. הן עמדו תחת פקודת איתמר בן אהרן. אולם כלי המקדש נמסרו למשפחת קהת מבני לוי, על מנת שישאום לחוד.
שנית חגגו הנשיאים את קבלת המשרה בהקריבם זבחים למשכן. בכל יום ויום, שנים־עשר ימים רצופים, היה נשיא של שבט חונך את המשכן ונקרא היום על שם השבט. את כבוד היום הראשון נתן משה לא לשבט ראובן, אשר לו היה משפט הבכורה, אף לא לשבט לוי, שמצוין היה עתה בזכות־הבכורה הדתית, אלא לשבט יהודה האציל ולנשיאו, נחשון בן עמינדב, שהיה הראשון שצלל לתוך המים בעת קריעת הים.
קרבנו של נחשון בן עמינדב היה קערת כסף אחת, מאה ושלושים שקל משקלה, ומזרק כסף אחד שבעים שקל משקלו, שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה; נוסף על כך, כל זהב שמשקלה עשרה שקלים, מלאה קטורת. לקרבן הביא פר אחד בן־בקר, איל אחד, כבש אחד בן־שנתו לעולה; שעיר עזים אחד לחטאת; ולזבח השלמים שנים בקר, חמישה אילים, חמישה עתודים וחמישה כבשים בני שנה.
וכאשר הביא נחשון בן עמינדב קרבן וזבח, ככה הביא כל נשיא שבט קרבנו וזבחיו. שנים־עשר יום נמשכו החגיגות, כמספר השבטים, ובכל יום נמשח זקן השבט נשיא בישראל.
בני לוי, שבימות מצרים היו השוטרים לבני־ישראל, נקדשו עתה כליל לעבודת המשכן. מגיל עשרים וחמש ועד גיל חמישים הוצרך כל איש מבני לוי לשרת בפועל במשכן וסביבו. בגיל חמישים שוחרר מתפקידיו הרשמיים; בכל זאת נשאר עם המשכן “ושרת את אחיו באוהל־מועד לשמור משמרת”.
והנה חובותיהם של בני לוי כללו שרות במשכן, שמירה עליו, שמירה על טהרת כליו ועל העברתו ממקום למקום; נתונים היו לגמרי לסמכות אהרן ובניו בכל הנוגע ליחסים בין בני־ישראל למשכן. הם היו משרתי הכוהנים במלאכתם רבת־הצדדים; הם דישנו את המזבח והדיחו את הדם; והוטל עליהם לדאוג לכך שהקרבנות שמביאים בני ישראל לא יהיה בהם מום, כחוק.
בבחינת־מה נחשבו הלויים בכורי ישראל. ומאחר שכל פטר־רחם זכר לאלוהים הוא (“כי לי כל בכור בבני ישראל, אם אדם ואם בהמה… מיום הרגי כל בכור בארץ מצרים”), הכריז משה בשם אלוהים כי הלויים הם משרתי המשכן, אשר הוא לאלוהים. הלבישם מעילים לבנים, צוה עליהם לגלח את שער ראשם וזקנם, כדי שיכירו בהם שהם המשרתים בקודש; ואהרן עשה להם טכס כיפורים, והקדישם לעבודת המשכן.
עבודת הכוהנים גם לא היתה מוגבלת בעבודת המשכן. גם רופא היה הכוהן לבני ישראל. באים היו אליו בכל דבר מחלה אשר נגלה במחנה; אולם ביתר־יחוד היה הכוהן מתעסק בכל צורת נגע, דלקות העור, חבורות, זיבות, ועל הכל, בצרעת. קובע היה טיבה של מחלה על פי סמנים מוגדרים היטב, מחליט אם יש לה מרפא אם אָין, אם נגע היא או אין בה נזק, ומצווה רפואותיו על פי זאת. את החולים הנגועים, המסכנים את בריאות המחנה, היו מבודדים עד ששוב לא היה במצבם משום סכנה לבריות. כיון שהודיע הכוהן כי נרפאו, היו מביאים קרבן־חטאת למקדש וחוזרים למחנה. הלויים עזרו לכוהנים גם בהשגחה על בריאות בני־ישראל.
כדי להספיק את האמצעים לכלכלת הכוהנים, ולכלכלת שבט שלם שהוקדש למשכן, העמידו אהרן ובניו מערכת פולחנים עצומה להעלאת קרבנות. על כל עבירה קטנה על החוקים הכלליים או על חוקי הטהרה, אנוס היה בן־ישראל להביא קרבן; והואיל והיה זה גם כפרה גם הודאה בחטא, גלוי או נסתר, בשוגג או במזיד, שונים היו צורות הקרבן ותנאיו. היו קרבן חטאת, קרבן אשֶׁה, קרבן שלמים, קרבן עולה, קרבן מנחה; ועל אלה נמנו הסוגים הראויים של חיות גדולות וקטנות, עופות, קמח או שמנים; בקר, פרים, צאן, שעירי עזים, יונים. חלק מן הקרבן היה נשרף על המזבח; אבל ברוב המקרים היה זה חלק קטן מן הזבח. אולי משהו דם, או שומן, או כליות. השאר, בשר הפרים, הצאן והעתודים, השמן, קמח־הסולת, היה קם לנחלה לכוהנים וללויים. לאחר מכן הנהיג משה גם מס או מס־גולגולת לכלכלתם של הכוהנים והלויים: מעשר היבול, דמי פדיונו של כל בכור זכר בישראל, וקרבן כל בכור בהמה.
כדי לעטר את הבאת הקרבן בהילה דתית, עיבדו הכהנים פולחן מסובך שכל קרבן וקרבן היה צריך להלמו לכל פרטיו ודקדוקיו. הם קבעו מה מגיע להם בכל פר או שה או עז; איזה חלקים יועלו קרבן לאלוהים; מה יבוּשל ויותן לכוהנים. הם קבעו כללים חמורים מי רשאי ומי אינו רשאי לאכול מבשר הקרבנות, מי רשאי ומי אינו רשאי לסלק את האפר ואת הדם מעל המזבח. פרטי הפולחן פורסמו בצורה שדומה היה כי יצאו מן האל האחד הכל־יכול, בורא שמים וארץ.
קריאת המחאה נגד הכוהנים עתידה היתה להישמע משפתי הנביאים. בשם האלוהים נשאו קולם נגד הקרבנות: “למה לי רוב זבחיכם, יאמר יהוה. שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי”. אין קרבן טוב לפניו מלב שבור – כה שר נעים־זמירות־ישראל. דורות אחרונים המירו את הקרבנות בתפילה. אבל אם האלוהים לא היה צריך לקרבנות, הכוהנים והלויים צריכים היו להם; ולהם הובאו הקרבנות, לא לוֹ. כי בלי הקרבנות לא היו יכולים לקיים שבט עבדים שלם בשרות המשכן.
בעוד אהרן ובניו מעבדים את סדר הקרבנות ואת פולחן הקודש, נתן משה לבני־ישראל, בשם יהוה, סדר־חוקים גדול שהניח את יסודות המוסר היהודי, עיצב את אפיו של העם היהודי לכל הדורות הבאים, ונתן בו את העוז וכוח־הסבל לעמוד בכל הפגעים הרבים מספור שעתידה היתה התולדה להביא עליו.
שתי מטרות הציג משה לעצמו. הראשונה היתה, ליצור תרבות־ישוב לעם מתהווה, ולארץ שבה הוא עתיד לחיות. אותה שעה עדיין היתה הארץ לתושביה ולילידיה. ישוב זה של ילידי־הארץ היה חוטא ושטוף בעבודה־זרה, שטוף ברשעת סדום. על כן יגרשם אלוהים ממעונם לפנות מקום לעם מקודש, עם שניטל עליו לבנות תרבות־ישוב שתהיה מופת לכל המין האנושי. לתכלית זו מסר אלוהים למשה חוקים ומשפטים ומצוות והוראות שצריך יהיה להגשים כאשר יתאחזו בני ישראל בארצם, ושאמורים היו להדריכם אל אותו משטר־חיים שבקש האלוהים ליצור באמצעותם.
אולם עד כה וכה היה החומר ליצירה זו שתוכנה ממרום מורכב עבדים שנגאלו לא־מכבר, שעדיין נשמרו בהם כל הסימנים שהם אותות הקלון הנצחיים של העבדות. מלבד האספסוף, “הערב־רב”, שעלה עם ישראל ממצרים – ערבוביה של עמים אמונים על עבודה־זרה ועשויים תמיד לחזור לסורם – מלבד אלה היו בתוך בני־ישראל עצמם הרבה יסודות שסיגלו לעצמם את דרכי השפלים והגסים שבמצרים. שבט דן, למשל, גילה נטיה עזה לעבודת־אלילים. לבני דן היה העגל, על כל התועבות הקשורות בפולחנו, קל יותר וטבעי יותר מן הדרגה המוסרית הגבוהה שעליה בקש אלוהים להעמידם. אפילו לאחר הנידוי של העגל לא חדלו מערוג אליו, אף הוסיפו לעבוד לו בסתר. הרבה מנשי השבט היו להן בעלים מצריים, שעלו אתן ממצריים בתוך כלל הערב־הרב. חיי המשפחה בקרב אלה נוטים היו לרדת לדרגת מצרים; מגואלים היו בזנות וזוהמה, ועקב זאת היו טרף נוח לעבודות־גילולים שונות.
הפיכת צבורי עבדים אלה לעם המסוגל לקבל עליו את מצוותיו הרמות של יהוה היתה תהליך הדרגי. משה ראה צורך להוציא שורה של כללי נקיון ובריאות, להגנה על בריאות המחנה; והיה עליו להעטותם סמכות של פקודות הבאות במישרים מיהוה, שכן לכללים סתם לא היו שמים לב. אפילו ענין יסודי כל כך כהטמנת צואת־אדם נכלל בגדר מצוה אלוהית. משמעת ברזל הקיפה את הכללים האלה, והעובר עליהם היה כמביא עליו את כעס יהוה. כדי לקיים משמעת כזאת, כדי להבטיח ציות וסדר במחנה, היה צורך בארגון דתי; ולתפקיד זה שימש שבט לוי.
היו עבירות ומעשים שלא־כשורה, דוגמת ניאוץ וקללה בשם אלוהים, שעליהם עונשים היו בני לוי עצמם. היו גם פשעים שענשם מיתת חנק.
תמורה גדולה חלה במשה אחרי מעשה העגל. הוא תפס שרק משמעת חמורה וזרוע מיסרת יוכלו להמריץ את העם הזה לשליחות אשר הועידו לו האלוהים.
הוא החל להוציא, בשם יהוה, חוקים הקובעים לא רק את היחסים שבין אדם לחברו, ואת היחסים שבין אדם למקום, אלא גם את מנהגו של אדם כלפי עצמו, קיום טהרת הגוף ונקיונו, אפילו בעניני מאכלות מותרים ואסורים – כל זאת למען יהיה זה “גוי קדוש”.
לא ברור מפני מה אסר משה על בני־ישראל אכילת אי־אלה בעלי־חיים, אי־אלה דגים, וכל מיני שרצים. אפשר הדריכוהו עקרונות ידועים של נקיון. אפשר האקלים החם הצריך סדרי תזונה מיוחדים. אפשר גם שהכיסופים הלוהטים לבקר, בקרב אנשים בריאים שלא יכול המן המימי להשביעם, החרידו את משה, והוא חשש שיתחילו לאכול צפרדעים ושאר שרצים, שיביאו עליהם סכנת הרעלה. ואת כל האיסורים האלה הוציא בצורת מצוות, מלוא כובד־סמכותו של יהוה.
מכל מקום, החליט על האיסורים בעזרת מועצתו; והם פרסמו את רשימת הדברים האסורים, “כל שרץ השורץ על פני האדמה”, ו“כל הזוחל על גחונו”, יצורי־ים בלי סנפירים וקשקשים, וחיות קטנות. אין כל ספק שמשה והמועצה היתה להם ידיעה רחבה בסכנות של הרעלה, נגעי עור ושאר חלאים אשר בטבעם של מאכלים מסוימים באקלים ההוא. משה הוציא ממצרים עם של פועלים הרגילים באכילת הצפרדעים ושאר השרצים ששרצו ביאור, כמו גם בבשר בהמות הרועות בכרי המרעה העשירים של הדלתה; והם זכרו את טעם הבשר הטוב, העסיסי, נכספו לחוש בין שיניהם עצם ממויחת, מצפצפת, למוץ את מתיקותה הערבה של איזו חית־ים. לאחר שימים רבים ניזונו במן, נכונים היו לבלוע בלי הבחנה כל מיני שרצים, תולעים, ארבה, עקרבים, עכבישים – כל חי אשר יוכלו להניח ידם עליו. בעיני משה היתה טהרת־הגוף של העם קשורה קשר הדוק בתעודתו המוסרית, ומנוי וגמור היה אתו לשמור בכל מחיר על בריאותם של בני ישראל.
אבל כל החוקים והכללים האלה בנוגע לתזונתו ונקיונו של היחיד ובריאות הצבור לא היתה תכליתם זמנית בלבד, להשפיע על אפיו של העם, על מנהגו ועל מצבו הגופני. הכרזה על העקרון שכל יצור חי שייך לאלוהים, שמתוך כך אסור לטבחו על מנת לאכלו בלבד; שאפשר לטבחו רק בחינת קרבן לאלוהים, ועל בשרו אפשר להתענג רק בתנאים מסוימים: כל אלה החדירו בעם היהודי יחס רחום ואנושי כלפי יצורי האלוהים. החיה – לאלוהים היא; אסור לאכול את דמה, כי הדם הוא הנפש, והנפש ליהוה. מתוך תפיסה זו יצאה לאחר מכן שורה של חוקים ביחס לאדם ולחיה. נאסר על חסימת השור בדישו; בהמת המשא נעשתה שותפת לאדם ביום־המנוחה, הוא יום השבת; ולא יכול איש לאכול ולשתות בבוקר בטרם יתן מאכל ומשקה לבהמותיו. ועד היום הזה השחיטה היהודית היא הצורה האנושית ביותר של הריגת בהמה למאכל אדם; כי השחיטה מקדשת את הבהמה לא לאדם כי אם לאלוהים.
חוקי התזונה כבירה היתה השפעתם גם על האופי. על ידי ששמו סייגים מסוימים לתאבונו של האדם, קבעו מסגרת של משמעת לחייו. ובנידון חוקי הטהרה יש מימרה של הרבי הגדול: “עצמות מתות אינן מטמאות ולא המים מטהרים; אבל גזירה היא משמים, ונקבלנה”. חוקי הטהרה היו כחיץ סביב לבני־ישראל, להרחיק את זרמי עבודת־הגילולים, הזוהמה והפריצות שהקיפום. הם נקבעו על מנת שיוכל האדם היהודי להישאר במגע בלתי־פוסק עם אלוהים. “למי אתם מיטהרים?” שאל רבי עקיבא הגדול. וענה: “לאלוהים”.
סברתנו היא שכל חוקי המאכלות והטהרה שהוציא משה מכוונים היו לשמור על בני־ישראל מהרעלה, שגורמתה תזונה שאינה מתאימה, וממחלות מידבקות, שאי־הנקיות גורמן. מטעמים אלה גזר שאסורה לא רק אכילת שרצים טמאים; גם אסור היה לבוא במגע עם פגר או כל טמא אחר. כדי שיהיו גוי קדוש ברוח, צריך היה לאלף את בני־ישראל גם בדרכי בריות הגוף. חסון ובריא יהיה העם שיתחיל למלא את תעודתו בארץ המובטחת.
ועם שמתוך כך דומה היה כי חוקים אלה טבוע בהם חותמו של צורך ארעי, שענינו בזמן־המעבר במדבר, הוציא משה גם שורת חוקים שאמורים היו לשמש משטר־קבע לישראל בארצו, חוקים המכוונים לגבש את “הגוי הקדוש”. חוקים אלה מאירים באור של משמעות נצחית; רוח הצדק שבהם, ניסוחם המוסרי העמוק, גרמו להם שיכּו שורש בכל תרבות עד ימינו אלה. יפה כוחם בשבילנו כיום כשם שיפה היה כוחם לכל תרבות שדברי כל נביאי האלוהים השרו עליה את רוחו ותורתו.
משה הכניס לחייהם של בני ישראל את עקרון השמיטה והיובל. בכל שנה שביעית שבתה האדמה, כשבות אדם ובהמה בכל יום שביעי. היה זה חידוש מוקשה בעניני קרקעות, שרק לאחר זמן הובנה תועלתו. עקרון היובל מורה כי הארץ ליהוה היא, וכי רק בפרק־זמן מוגדר ומוגבל זכאי אדם להשתמש בה.
משה הזהיר את בני ישראל שלא יחקו את המצרים ואת הכנענים בדיניהם, משפטיהם ומנהגם. “ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם”.
ומה היו מעשי המצרים והכנענים, שמפניהם הזהיר אלוהים את בני־ישראל בחומרה כה רבה?
העמים האלה שטופים היו בגילוי־עריות, בהזדווגות שארי־הבשר הקרובים ביותר. לא היה חוק במצרים נגד נשואי אח עם אחותו, ולא היה חוק בארץ כנען הגוזר על בן שלא יבעל את אמו. גם שכיח היה הדבר בעמים האלה שיענה אב את בתו, או שישכב איש עם בהמה. והמנהגים האלה הביאו לידי התנוונות, עד כדי כך שמולידים היו בעלי־מום וטומטומים וכל מיני מפלצות.
ועתה נתפרסם האיסור, אחת־ועד. קו־גבול חמור נמתח בענין זיווגים כאלה בין בני משפחה אחת; ומתוך תיחום זה עתיד היה לקום קשר משפחה חדש, ברית שנתקדשה על ידי טיהור היחסים המיניים. קשר המשפחה החדש סופו שנעשה קבע לכל בני־האדם עד כדי כך שיתמהו הבריות איך אפשר היה אחרת אי־פעם, וישאלו מי היה זה שהנהיג את האיסור על זבד מעין זה בין בני משפחה אחת.
“ערות אביך וערות אמך – לאמור, ידיעתם מתוך הזדווגות מינית – לא תגלה; אמך היא; לא תגלה את ערותה”.
“ערות אשת אביך לא תגלה. ערות אחותך בת אביך או בת אמך, אם בבית נולדה ואם בחוץ, לא תגלה”.
“לא תתן בניך למוֹלך”.
“לא תשכב עם איש כשכוב עם אשה; תועבה הוא”.
“ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה, ואשה לא תעמוד בפני בהמה לרבעה; תבל הוא”.
“אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה יטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה, ותקא הארץ את יושביה”.
“כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמן”.
“קדושים תהיו כי קדוש אני יהוה אלוהיכם”.
“ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך לקצור… לעני ולגר תעזוב אותם. אני יהוה אלוהיכם”.
“לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו”.
“לא תעשוק את רעך, ולא תגזול; לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר”.
“לא תקלל חרש ולפני עוור לא תתן מכשול, ויראת מאלוהיך”.
“לא תשנא את אחיך בלבבך; הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא. לא תקום ולא תטור את בני עמך”.
ולבסוף, המשפט שהיה ליסוד כל היחסים בין אדם לחברו בתרבותנו:
“ואהבת לרעך כמוך. אני יהוה!”
וכדי להבהיר כי “רעך” אינו מכוון לאח מבני־ישראל בלבד, צווה ונגזר שיהיה כוחו של אותו חוק יפה לגבי הגר והתושב כאחד. כי, מיד לאחר האזהרה: “מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן, ויראת מאלוהיך”, באו המלים:
“כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם. ואהבת לו כמוך. כי גרים הייתם בארץ מצרים. אני יהוה אלוהיכם”.
בתוך חוקי־היסוד של משה היה חוק אחד שאולי דומה יהיה כי יצא מטעמי נקיון; אבל היה זה חוק שהשפעתו עמוקה היתה ביותר על בנין המשפחה היהודית. זה החוק האוסר על הבעל לדעת את אשתו בימי נדתה.
משך עת הטהרה, ימים אחדים קודם עונתה ואחריה, אסר החוק, שלאחר מכּן נוסח בכל פרטיו, על הבעל לקרב אל אשתו, לבל יחטא בטומאה חמורה ביותר. הוא צווה בקפידה לכבד את מצבה הגופני והנפשי, ולא לבוא עליה בעל־כרחה בימי משברה הנפשי. פרק־הזמן שהוקצה לטהרה הגביל את זכותו של הבעל כדי לא יותר משבועיים בחודש; וכאשר יצאה האשה מתחת לענן, נקיה ומטוהרת הודות להתחשבותו של בעלה בנשיותה, היתה קורנת אהבה והכרת־תודה כלפיו; משולה היתה אז לענב הבשל המלא יין מחודש, ובעמדה לפניו נתחדשה לו בבתוליה.
חוק קדמון, רך ועדין זה של נזירות משך עונותיה של האשה נסך רעננות ויופי מוזרים על חיי היהודים, בדומה לרוחות הטעונות ניחוח ניצנים חדשים, מנשבת בימי חג־השבועות. מתוך היטהרות מתמדת זו פיתחה המשפחה היהודית את הכוח לעמוד בכל אותם הנסיונות שהם מנת חיי הכל, ובהללו שירדו בכובד־משנה על העם היהודי.
פרק שנים־עשר 🔗
הענן הכחול־הכספי, שכל הימים האלה רחף מעל המשכן, נעלה סוף־סוף. היה זה האות ליציאה.
שני כרוֹזים התיצבו נוכח המשכן והחלו להריע בחצוצרות כסף שעשה להם משה במצוות אלוהים. תחילה השמיעו תרועות ממושכות, בודדות, להזעיק יחד את זקני השבטים ואת המנהיגים. לאלה מסר משה את הוראות בדבר סדר המסע. אחר הריעה החצוצרה תרועה אחת כבירה וממושכת, שניסרה מלוא כל המחנה. כיון שנזעקו הצבאות ונאספו הכריזה תרועה סופית על רגע היציאה.
כאשר יצאו בני ישראל ממצרים דומים היו לנהר סוער וגואה ההורס לעבור על גדותיו ולהציף את השדות. הדרך מארץ גושן להר סיני, לאורך הים האדום, נטולה היתה שיטה ומשמעת. השבטים היו מעורבים; ברגע יציאת־מצרים לא נשאו אתם דבר מלבד הארון אשר בו עצמות יוסף ומשאי הזהב, הכסף ובדי־היקר אשר “שאלו” מן המצרים; על אלה נוספה לאחר מכן הביזה שנלקחה מפּרשי מצרים שטבעו בים־סוף.
עד־מה שונה היתה מכך יפעת צאתם של השבטים, כאשר נשאו רגליהם מסיני ופניהם אל הארץ המובטחת!
הר־סיני דומה היה כשד־אם ענק, המתרומם בין שתי זרועות הים־האדום, שאחת מהן משתלחת למצרים והשניה אל הירדן. המסע הראשון, לאורך זרוע ים־סוף, היה המסע מעבדות לחרות; השני, לאורך מפרץ עציון־גבר, היה המסע מן החרות אל הארץ היעודה.
אבל הר־סיני אפשר היה לראותו לא רק בחינת שד בין שתי זרועות. רחם היה זה ממנו נולד עם. עבדים נהרו ממצרים אל ההר; מן ההר צעד עם – עם ישראל: עם אשר לו חוקי־היסוד של סדר־עולם חדש, עם שאלוהים חננו וברכו ושם אותו לו עם־סגולה ועם בדול, נעטר בכתר עשרת הדברות וספר־הברית.
היה זה עם שצעד בשדרה צבאית קפדנית: בראשו מחנה הצבא הראשון של שלושת השבטים, יהודה, יששכר, וזבולון, בהנהגת זקן שבט יהודה ומנהיגו, נחשון בן עמינדב. מאחרי נחשון בן עמינדב צעדו זקני השבטים המקורבים, נתנאל בן צוער ואליאב בן חילון. שבט שבט על נסו ועל דגלו.
כיון שעקר המחנה המשולש הראשון מן המחנה, שוב החלו החצוצרות להריע. אז שמו בני גרשון, משבט לוי, נושאי המשכן, לדרך פעמיהם.
על שש העגלות שהיו מתנות זקני השבטים, נערך המקדש כולו חלקים־חלקים: העמודים מצופי הזהב, האדנים, והמכסים המרובים. עגלה אחת נשאה גם את נכדי אהרן הכוהן הגדול – עולי־הימים הללו נקראו פרחי־הכהונה. מעטים היו במספר, אלה יוצאי־חלציו של אהרון, וטיפוחם היה שקוד מאד, למען יגדלו בלי שום מום בגופם העשוי לפסלם לעבודת־הקודש. מהיותם מוקדשים ליהוה נחשבו חלק מן המשכן עצמו ונישאו עמו באחת העגלות, שמשכה קבוצת לויים מבני גרשון, שמפאת קדושת מלאכתם הלכו יחפי רגל.
בעקבות המשכן הלך מחנה־הצבא המשולש של ראובן, שמעון וגד, בהנהגת שמעון, שעל דגלו היתה הסיסמה: “שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד”.
אחר בא הקודש העליון אשר לבני־ישראל: ארון־הברית, שבו עשרת הדברות וספר הברית – ארון הברית שעמד בקודש־הקדשים, ושעל מכסהו, בין הכרובים, שכנה רוחו של יהוה.
הוצאת הארון מקודש־הקדשים היתה טכס־פולחן נעלה שבוצע על ידי אהרן ובניו. שעה שעוד היה המשכן עומד כמו שהוא נכנסו הכוהנים לקודש־הקדשים וכיסו את ארון־הברית מכסה מזהיר של תכלת זכה. אחר נטלו את בדי־העץ המוזהבים שהועברו בינות לטבעות, והוציאו את הארון החוצה; שם הועבר לידי משפחה נבחרת משבט לוי, שתפקידם היה לשאת על שכמם את כלי המקדש.
אבל לא בחלקם של בני קורח, המשפחה נשואת־הפנים בכל שבט לוי אחרי בני עמרם, נפל הכבוד הזה; הוא מונה למשפחת בני קהת.
משפחה זו מקום מיוחד נודע לה בקרב הלויים. במצות אלוהים הועיד לה משה את הנקדשה במלאכות. מפקדה, אלעזר בן אהרן, איש ענק בגופו, הדור־פנים, בעל זקן שחור עבות ועיניים גדולות ומזהירות, צעד בראש. בזרועותיו נשא את צנצנות הזהב המכילות את השמן הזך, שהוכן על פי מתכון מיוחד, אשר בו השתמש אהרן לצורך אור־התמיד של המנורה. נוזל יקר זה, שזיקקוהו בשקידה רבה מצמחי־קטורת נדירים, שהיו פורחים רק פה־ושם במדבר, נשמר בקפידה שאין למעלה ממנה. עבודת המשכן צריכה היתה להתחדש לכשינוחו העברים ממסעיהם; אור התמיד צריך לדלוק תמיד לפני אלוהים; ומפקדם של בני קהת הופקד על נשיאת השמן בהיות המחנה בדרך.
אחרי זקן השבט באו הלויים הצעירים מבני המשפחה, עלמים אמיצי־כוח בבגדים לבנים כבוסים זה־מקרוב, שבדי הארון כחול־המכסה על שכמם. נושאי הארון מלפנים הלכו אחורנית, כשפניהם אל הארון.
סמוך לאחר הארון באו כלי־הקודש אשר למשכן, כולם מצופים תכלת: המנורה, שולחן לחם־הפנים, האגנים, הצנצנות, המחתות – כל אחד מאלה נישא לחוד על כתפיו של לוי לבן־שׂלמה. בסוף השורה הארוכה של נושאי־המשא צעדו משה ואהרן ובניהם, שכבני שבט לוי צעדו עם שבטם. משה צעד בראשה של קבוצה שכללה את שבעים זקני־ישראל אשר בחר, את יהושע יד־ימינו, ואת הכרוֹזים והמחצצרים ונותני־האותות שהעביר את הוראותיו למחנה, קראו להפסקות במסע ולחידושו, והקהילו את זקני השבטים לשמוע את מצוות יהוה.
ככה צעדו השבטים תחת דגליהם ונסיהם, והציורים שעל אלה סימלו את הברכות שחלק יעקב האב הקדמון לבניו, אבות השבטים, בנטותו למות; הנה כך דומה היה כאילו צועדים השבטים בחסות הברכות. יהודה בראש: “גור אריה יהודה”, אמר יעקב: “לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו”. ובמנהגו של מנהיג שבט יהודה, נחשון בן עמינדב, כבר היה ממנהגם של המלכים שעתידים היו לצאת משבט זה. אנשים לבדד היו אלה, בני שבט יהודה, לא שברתם העבדות. מי זה היה מעלה בדעתו שירד אי־פעם מגלב הנוגשים על הגופות האלה? נאמנים היו האנשים האלה – ראשונים לקפוץ לתוך הים, ראשונים לצאת למלחמה. אריה יהודה, ואריה מתנופף על נסו הכחול כשמים. “חכלילי עינים מיין. כיבס ביין לבושו ובדם־ענבים סותו”.
מאחרי יהודה, באותה פלגה של חיל־הצבא, צעדו זבולון ויששכר. בבני זבולון היה אדם מבחין בדייגים ויורדי־הים שלעתיד־לבוא. אניה פיארה את דגלם. יעקב עצמו הגיד מראש את משלח ידם: “זבולון לחוף ימים ישכון, והוא לחוף אניות”. זבולון צעד עם יששכר אחיו: “יששכר חמור־גרם; וירא מנוחה כי טוב ויט שכמו לסבול”. זקני דורות מאוחרים אמרו: “נטה שכמו לתורה, שעתידים היו בני יששכר לעסוק בחכמה; עתידים הם למצוא את ארץ התורה ואת מנוחת החכמה. ויששכר היה עתיד להיעשות שותפו של זבולון אחיו. זבולון יהיה עובד בשבילו ומספיק לו פרנסה, ואילו יששכר נוטה שכמו ולומד תורת אלהים חיים”. לפיכך כהה היה דגלוֹ של יששכר, ועליו סמלי השמש והירח. מתוך שבט יששכר עתידים היו לקום החכמים אשר יקראו את ארחות הכוכבים בשמים ואת חוקי מדידת הזמן.
ככה הלך שבט אחר שבט. צבע דגלו של דן היה כעין הספיר, וסמלו נחש. “יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי־אורח, הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור”. אנשים כהי־עור, לבני שניים ומתולתלי שער – עם רועים היו בני־דן, שזופים מקרני השמש הבוערות. כל חטאות רועי מצרים נפלו ירושה בחלקם של בני דן: שפיפון עלי אורח ישראל היה דן. בנקל מדי חזרו ושקעו בעבודה־זרה, שלמדוה במצרים; הם היו ראשונים לעבוד לעגל; חיכּם ערג אל בשר הגדי המבושל בחלב אמו – ובזאת היה רמז לאלה איסיס, שאותה עבדו בסתר בארץ מצרים: האם ובנה אחד הם, האם היא הבן והבן הוא האם, רציפות הפריון שאינה פוסקת. כבדים יחתו חמת יהוה ויד משה בבני דן, לעקור את העבודה־הזרה מלבותיהם. הם היו הראשונים לשאת על נס, כעין סמל לכל האדם, אותה ברכה שהמציאה לכל אחד מאתנו, עד האחרון בנו, את מעוז התקוה בשעת־דחקנו; “לישועתך קויתי יהוה”.
בראש המחנה המשולש השלישי צעד אפרים, וכלולים היו בו שבטי מנשה ובנימין. עם דן צעדו אשר ונפתלי.
"קומה יהוה ויפוצו אויביך
וינוסו אויביך מפניך!"
לקול המקהלה וקריאת־הקרב הזאת, שנשאו הלויים וכל הצועדים הצטרפו אליה, עקרו בני־ישראל רגליהם מהר־סיני.
הפקודה לצעוד בשדרה צבאית חלה רק על צעירי השבטים. הזקנים הנשים והטף, יחד עם הבקר, הצאן והחמורים – בתוכם המטען והאהלים המקופלים – באו לאחר בני התשחורת; עליהם שמרו נושאי־חרב וקשתים בפקודת שרי המאות ושרי העשרות. ולצד שרי הצבא היו הלויים, להדריך את בני ישראל בחוקים ולאכוף את המצוות, כדי שתתקיים המשמעת החדשה, שהנהיג משה בשם יהוה, בקרב ההמון.
המחנה הנודד העלה ענן־אבק עצום במדבר. הענן, שצף מעליהם, כנישא על כנפי מלאכים לא־נראים, משול היה כמגן ושלט מעל ראשי בני־ישראל. ביום היה זה כענן עשן המורה את הדרך, ובלילה האיר כעמוד אש.
ישימון מסוג אחר היה זה שלתוכו נהג עתה משה את בני־ישראל; גם המטרה והתכלית אחרות היו. כשהתקרב לסיני החיש צעדיו במצוות האלוהים; ואז ידע לאן הוא מוליך את השבטים. בין ים סוף להר־סיני לא הביא בחשבון את האפשרות של התקפות איבה. נתיבו לא עבר בחבלי ישוב, עוינים או אף שוי־נפש; העמלקים היו תקלה בלתי־צפויה. אבל מחציתה השניה של הדרך לארץ המובטחת, בין הר־סיני לירדן, רצופה היתה מכשולים. פה יהיו מחנות ישראל צפויים להתקפות תכופות.
הוא רצה להימנע מהתנגשות עם העמים הללו, שביחס אליהם אמר לו אלוהים שארצותיהם ניתנו להם נחלת־עולם. אולם ידע כי אף על פי שקצת מן העמים השכנים שארים הם לבני ישראל – כך, למשל, היו צאצאי עשו ולוט – ואולי חזקה עליהם שיגלו ידידות והבנה, הרי בכל־זאת השמועה האיומה על הנפלאות שעשה אלוהים לעמו ועל ההבטחה שנתן להם הפיצו בהלה בכל מקום. על כן צפה משה לאיבה גלויה גם מסותרת. מלבד זאת לא היה חלק זה של המדבר ידוע לו. לא ידע היכן נאות המדבר, או אפיקי הנהרות שיש בהם שיעור־מה של צמיחה. לפיכך ביקש את גיסו חובב, שהכיר היטב את המקומות האלה, להילוות אליו כמורה־דרך והבטיח לו חלק במתנות שאלוהים מעתד לבני־ישראל. אבל חובב מאן; הוא בחר להישאר בתוך שלו, בתוך ארצו.
דומה שמנהגו של משה כלפי משפחת אשתו, העובדה שלא זיכּה אף את בניו שלו בזכויות רמות בכהונה או בתחומי הנהגה אחרים, גרמה מרירות מסוימת. כיון שהשיב חובב את פניו, החליט משה לסמוך על כוחות עצמו. שלושה ימים קודם היציאה מהר־סיני שיגר את נושאי הארון והמשכן, בלוית משמר צבא, למצוא את מקום המנוחה הבא לעם. הוא נתן להם סימן: כאשר יראו את הענן יורד לשכון על הארון, וידעו כי זה המקום שבחר אלוהים לתחנה הבאה. שם יקימו את המשכן ויתכוננו להקביל את פני בני־ישראל, שיבואו בתוך שלושת ימים אחריהם.
אבל דאגה זו סופה שנשארה מעל; חרף כל מה שאירע, חזר הטבע האנושי ונגלה בעינו. כאשר חזרו בשניה או בשלישית לצעוד בתוך חולות המדבר הכבדים, שבה־עלתה התלונה העתיקה במחנה, ושוב חש משה ריח מרד באויר. מרד לא כנגד היגיעה והמצוקה שבמסע בלבד, אלא כנגד כל מערכת החוקים אשר הנהיג במצוות האלוהים: חוקי טהרת המשפחה, חוקי התאפקות המינית, חוקי נקיות המאכלות. ועוד הפעם היו שבט דן והערב־הרב ראשונים לחזור ולשקוע בדרכי הרע שהביאו עמם מארץ מצרים.
“מה עוד יאסור עלינו? עתה אולי יצוה אותנו כי חטא הוא לנו לשכב עם נשינו! אולי לא תהיה עוד פריה ורביה!” נרגנו ביניהם לבין עצמם.
בעת אחת ההפוגות והנה כושי אחד בעל זקן, שהיה זוחל בחול ומחפש לטאה לאכלה, נשא קולו במחאה גלויה. “למה כל זאת?” קרא. “הבעבור החומר הדל והנרפש אשר יותן לנו מדי בוקר לצידת יומנו! אומר אני לכם כי כבר היה לי לזרא. בטרם יטעם ממנו אדם והנה נעלם ואיננו”.
עוד אחד, שדברי הלז נפחו בו אומץ, המשיך בתלונה. “עשרים שנה ישבתי במצרים עם אחותי היא אשתי. ילדים רבים ילדה לי, בנים כולם. ונעש את סוכתנו הקטנה טיט מטיט היאור, ולא אמר לנו איש מה תעשו. והנה זה בא איש, רץ אשר שלחו משה, והוא מצוה אותי בשם יהוה כי אשלח את אשתי מאהלי. לא אערוב לבי לדעתה; לא אערוב לבי לגעת בה. טמאה היא לי. ‘מי יהוה כי אשמע לו?’ שאלתיו. ‘מה עשה לי?’ פרעה צוה עלי – אמנם כן! אך הוא גם נתן לי אוכל. מה עושה לי יהוה?”
ושלישי החרה־החזיק:
“אם כן, נאסר עליך לשכב עם אחותך, עצמך ובשרך. אך היותר לך לשכב עם אשת רעך? הלא צווה יהוה זה בפי משה, ומשה בפי שליחיו, כי לא נגע בנשינו בבוא עונתן? מתי נשמע כדבר הזה בימים עברו? כי לא תגע באשתך כאשר תחשק בה!”
“הוא אשר אמרתי! ייאסר עלינו לפרות ולרבות! כאכלנו כן תהיה פרייתנו!”
“אך לא ידע כי אם תת חוקים ומשפטים: זאת תעשה וזאת לא תעשה ובזאת לא תגע. לא סרטנים, לא צבים, לא דבר החי במים בלתי אם סנפירים לו גם קשקשים. וכל בכור, פטר כל רחם, באדם ובבהמה, לי תתנו, כי לי הוא. הנה ימים באים ואת חיינו יקח. הנה אני אומר לכם, רעים, עשו בי כטוב בעיניכם – אך טובים היו ימי פרעה מן הימים האלה. שם למצער ידענו את אשר לנו. פה אין לנו כל־מאומה. מחר אולי יקח אף את המאום הזה – או כי יאסור עלינו להתענג עליו”.
“יושב הוא שם באהלו עם אנשיו ולא יחדל מבדות איסורים חדשים מלבו”, והדובר הורה על אוהל משה.
המדבר שבו נמצאו עתה בני ישראל זעוף ושומם היה ביותר. פני רמת סיני היו מכוסים שכבה קשה של אבן אדמומית; אבל מעינות ההרים ושלגי הפסגות הנמסים חתרו וחפרו ערוצים בשכבות התחתונות. ואף כאשר חרבו התעלות, כאשר נאטמו אבן, היה עצם מראיהן למשיב־נפש לעין הנודד במדבר; ודומה היה עליו כי אזנו שומעת הד מים מפכים. עם כל שיהיה הזרם דל וקצר־ימים בחדשי החורף, בכל זאת השאירו הפלגים הקטנים את תו פריונם בשאר ימות השנה: המים חלחלו ונספגו, הרכּו את ערוצי אבן־החול, הפכום חול־חומר והניחו אחריהם רטיבות סמיכה; פה ושם בגומות נידחות נותרו מקוה־מים זעומים; פה ושם חתר משקע של סחף בתוך24 סדקי האבנים והעלה ירקוּת מאזיבה; פה ושם צצו מלב השחם עץ־שטים, שיח צבר, צמחים מוכרים ובלתי־מוכרים, מהם יפים למאכל, תחליפים לצנון הטוב, לבצל העז ולשום הצורב.
אבל מאז ירדו שבטי ישראל במורדות הר־סיני אפפום סופות־חול. לא היה סביבם אלא ים אחד אדמוני של חול דק, שגלי חול נעים בו כקשקשי־הענק של לויתן. ענן־חול שהתאבך מתחת רגליהם כמעט והעם את השמש; הקרניים התאמצו להבקיע מבעד לרשת האבק. גריסי חול היו במן אשר להם. בכל אשר הביאו אל פיהם לא טעמו אלא את גריסי החול, שפצפצו בין שיניהם. אכלו חול; נשמו חול. אבק החול ירד על עיניהם ועל שפתיהם.
מפתח אהלו, לרגלי הגבעה שעליה הוקם המשכן, העביר משה את עינו אל אהלי בני ישראל המטילים צלליהם על הזוהר המסמא של גלי החול בכל עבר. דומה היה כאילו ירדו צבאות יהוה וכסו את מישורי הישימון. רבים היו מספור: וכולם תלויים, במאכל, במשקה, בעצם חייהם, באל החי האחד.
עתה שהיו במדבר פארן שוב לא חסרו מים. בעונה זו של השנה נבקעו הפלגלגים ברמות החול, שטפו לתוך התעלות העמוקות, וירדו אל העמק בו שכנו בני־ישראל.
משה, שעינו עין הבז, ראה ברחוק איך מתגודדים בני־ישראל, כנמלים, אצל בורות המים ותעלות המים. ביחידות ובקבוצות זחלו ארבעתיים. מרחרחים, לוחכים את החול הרטוב, תוחבים אצבעותיהם לתוך כל פתחון, מגרפים את החול לצדדים. היטב מדי ידע משה אל מה הם נכספים, מה הם מבקשים: עלה, גבעול עשב, לחי צבר, קוץ – כל דבר עדיף בעיניהם משעמומו של המן, שמתקו הקלוש, המחליא מתמסמס בחך; כל דבר עדיף בעיניהם מן השממון חדל־ההפוגה של הנוזל הדביק, שעצם מראהו הפך להם לגועל. אפילו חגב או חרגול היו בדמיונם כחזיון־שרב של מים חיים; ועיניהם ניצתו ואורו למחשבה על צפרדע או לטאה.
שוא היו המאורעות הגדולים על הר סיני; נשכחו הרעמים והברקים. עיניהם של בני־ישראל שוב לא מצאו משוש במקדש, על עמודי זהבו המהבהבים על ראש הגבעה. בשויון־נפש הביטו אפילו בענן הכחול העבה המשלח לשונות אש לבנה משוליו. הרעב כילה כל הרגשה של יראת־קודש וגאון, כל הענות אנוש לאלהות, והותיר כפצע ממאיר כיסוף אחד, ואחד בלבד; להשביע את הרעב הלזה במאכל שבו יוכלו לנעוץ את שניהם בחמדת זאבים.
בדרך ממצרים להר־סיני לא עינה אותם הרעב ככה. זמן־מה לקחם המן שבי בחידושו ובטריותו; הופעתו והעלמותו המסתוריות העירו את סקרנותם והשתוממותם. מלבד זאת הרי בימים הראשונים ליציאת מצרים, כשעדיין לא היו דברים כאלה אסורים עליהם, נזקקו לשרצים ולחיות־המים שמצאו על חופי ים־סוף. גם מלאים היו תקוה כי על הר סיני יתחיל בשבילם סדר חדש של דברים; המן לא היה אלא מזון ארעי שמוריד להם יהוה עד שיביאם אל הר־קדשו. משם, לאחר שיתן להם את התורה, ישאם אלוהים על כנפי נשרים אל הארץ המובטחת. אך עתה, בעת שהיו משתרכים בדרכם אל הארץ המובטחת, הכריע כליון־הנפש למאכל אנושי פשוט את כף השגיהם הרוחניים ותקוותיהם החמריות כאחד. המדבר שבו היו עוברים, נעדר היה כליל חיים וצמח. מעטה אחד של קשקשים דבקים זה־בזה כסה את עין הארץ – גלי חול של ים מאובן. לריק חפשו, רחרחו, סקרו את הארץ, לשוא חלמו על תולעת לפחות, על נחש קטן, לטאה זוחלת בחגוים – דבר־מה לבלעו למרות האיסור. לא היה דבר מלבד המן הדביק, המאוס היורד עם הטל– חומר הנמס על הלשון קודם שיוכל החך הרעוב לדעת את טעמו; השניים אין להן במה להיאחז, הקיבה נשארת ריקה; קרביהם קרים היו וחלולים, מנגנון הגוף שוב לא היה לו שימוש. המן כמו שבא כך נעלם, מבלי הותיר אחריו שום לוית־טעם של מאכל־אנוש.
משה ידע גם ידע כי לא יוכל לשלוט ימים רבים בבני־ישראל במזון המן הקלוש, שאין די בו אלא לקיימם בלבד. עם של פועלים הוציא ממצרים, בני־אדם ולא מלאכים – בני־אדם שבדומה לכל חי צריכים הם למאכל ארצי. משה, שר צבאות פרעה, ומשה מנהיגם של בני־ישראל במדבר, ידע מהם בני־אדם. ידע שהאדם תלוי בצרכיו הבהמיים. אבל אמונתו היתה ביהוה; הוא האמין כי יהוה ישנה את טבע העם הזה, אשר הוציאו ממצרים אגב נפלאות כה רבות. כלום לא הוצאו בני־ישראל דוקה מהיותם בדולים משאר ברואים־בצלם, כלום לא נבחרו בחירה מיוחדת והיו לעם־סגולה? ועצם הנפלאות שנעשו בהם, כלום לא הבדילום בחינת סוג מיוחד? כלום אין יהוה אביהם בעולם־הזה כמו שהוא אלוהיהם שבשמים? הלא הוא שקבע את גורלם של בני־ישראל. הוא גאלם מעבדות לא כדרך שאר עמים שנגאלו. כי אם בעצם ידו החזקה, באותות ובמופתים; והוא פרנסם חדשים רבים – כמעט שנתיים – במדבר לא־מגורים.
האלוהים נתן להם תורה – חוקים לא למלאכים כי אם לבני־אדם בשר־ודם. מצוות ומשפטים נתן להם להנהיגם כאשר יבואו לארצם. כל החוקים האלה בנידון מזרע, ותרומות ומעשרות, עשרת הדברות שנתן יהוה מהר־סיני ברעם וברק – אלה גם הם לא היו יעודים למלאכים שוכני־מרום, גם לא לשבטי השודדים הנודדים הפוקדים את המדבר וחיים על שלל חרב וקשת; הרי אלה חוקים לחיים תקינים בארץ בטוחה ושאננה, שהבטיח אלוהים לאבותיהם. עוד מעט יגיעו לגבולות הארץ וישאירו את המדבר אחריהם לעולמי־עד. יתישבו בארץ שנועדה להם, אשר בחר האלוהים לאבות מקדם. הוא יגרש את יושבי הארץ עובדי־הגילגולים, והוא ינהג את בני־ישראל אל נחלת אבות; ושם יחיו על פי תורתו ומצוותיו. הם יהיו לעם הנבחר, עם סגולה, אור וזיו לשאר באי־עולם. והנה הם כאן, נושאים את המשכן עמהם; הנה הענן המרחף מעל המקדש, מקום אשר האלוהים שוכן בקרבם. הכי יש עוד עם שידע גדלות כזאת, הנעלה על כל דמיון? הכי יש עוד עם שעשה לו אלוהים ניסים ונפלאות כדרך שעשה לבני־ישראל? מה, אפוא, פשר כל זה? כיון שניתנו להם כל אלה, כלום באמת אין בכוחם לבצור את תאוותם למזון ארצי, כלום אינם יכולים לכבוש את געגועיהם לבשר וירקות עוד חודש־חדשיים, עד הגיעם אל שפת המדבר, מקום ראשית הישוב? הריהם סמוכים לגבולות אדום. מאז בוא יהוה לשכון בתוכם, דומה היה באמת כאילו נשא אותם על ענני שמים, להביאם מהרה אל גבולות ארצם. מפני מה הם אבלים? מדוע הם מיללים כזאבים? עוד מעט־קט ויהיו בארצם, והכל יבוא על מקומו בשלום.
פרק שלושה־עשר 🔗
אבל פני הדברים הורעו תחת שייטבו. תלונת העם גברה עד שהגיע קולה אל אוהל משה. הוא שלח את יהושע בן־נון לעבור במחנה, ולא ארכה השעה ויהושע חזר בלוית מנהיג חיל־הצבא, נחשון בן עמינדב.
“שוב הערב־הרב”, הודיע יהושע קצר־נשימה. “הם מסיתים את העם, הם מלבים את רעב העם. הם מעלים בחזיונם כל ירוק אשר לא ראו מכבר. בלי־חשך ידברו על אודות בשר חיות ובבוז הם מדברים על המן, והעם מרבּים תעבוֹ”.
“כהדבק שחין הדביקו בעם את תאוות הבשר, ולא יחדלו מלמלל על סירי־בשר אשר היו אוכלים בארץ מצרים”. הוסיף נחשון בן עמינדב. “וצרעת תאותם פושה הלוך ופשה. כבר נגעה גם עד אנשי־המלחמה בשבטים; גם אנשי המלחמה מתלוננים בזעף. בשר שור לגבר הם חפצים, לא חלב ילד. לא אוכל לבצור את רוחם”.
“וזאת –אחרי מעמד הר סיני! זאת נוכח המשכן, ועל עצם גבולות הארץ המובטחת”, אמר משה בלב כבד.
“אך המשכן הוא אשר עורר את תאבונם לבשר. הזבחים אשר המה רואים על המזבח, מראה הדם, ניחוח השומן השרוף המגיע אל נחיריהם – הן לא יחדלו מדבר על הזבחים אשר אלוהים דורש מהם. צאן הם מבקשים לנפשם, ובקר, ופרים, ככוהנים”.
“איה נמצא את כל הצאן והבקר להשביע נפשות המון אדם אשר כזה? האין עיניהם רואות כי המן רק עד־ארגיעה הוא, משך ימי שכנם במדבר? עוד מעט והגענו אל ארץ נושבת, ושם יוכלו לזרוע זרע ולרעות צאן”.
“אפס הנה אשוב ואמרתי, לא בני־ישראל הם הקמים על יהוה ועליך. הערב־הרב הוא:עבדים בני־כוש ובני־פוט; זרע שבטים מבני ארץ־הקדם ואף מצרים אשר נלוו עלינו בצאתנו מארצם – נכרים אשר לא מזרע אברהם. הם המסיתים את העם. תמיד הזהרתי מפניהם”, אמר אהרן, שנכנס עם אלעזר בנו, ושניהם לובשים מדי כהונתם. “בני אברהם מלאים את אמונת אברהם, יראת יצחק וענוות יעקב לפני אלוהיהם. יוצאי אבות, צדקת האבות להם. אבל הנכרים האלה אשר עלו אתנו יגורשו־נא מן המחנה. יובדלו מבני־ישראל, והיו חוטבי עצים ושואבי מים”.
“לא פעם אחת כי אם הרבה צווה עלינו יהוה כי תורה אחת תהיה לנו ולגר, וכי נאהב את הגר יען אשר גרים היינו בארץ מצרים. אשר עלו אתנו – כמוהם כמונו, לא אחרינו הלכו כי אם אחר יהוה; לא בנו האמינו, כי אם ביהוה. כמוהם כמונו, נתונים לחסות יהוה ולמשפטו”, אמר משה בתוקף.
“ואיך שומרים הם את מצוות יהוה? הלא כמעט סקלו את הזקנים כאשר באו ואמרו להם, בשם יהוה, לגרש את אחיותיהם אשר היו להם לנשים? במטות גרשו מעליהם את השליחים אשר אמרו להם כי לא יחיה איש עם אחותו או אמו כאשר יחיה עם אשתו”, החזיר אהרן עקשנית.
“אך מי הם זקני ישראל כי ישמעו להם בני־ישראל? העצרו את בני־ישראל מעבוד לעגל? לא ולא. בחורים נחבאו מפחד פן יסקלום העם. האנשים אשר לא יוכלו להשליך חייהם מנגד למען יהוה, לא יוכלו להיות שליחי יהוה”.
אהרן הוכּה אלם. כשהזכיר משה את עגל הזהב שמט ראשו, והאחרים עשו כמותו.
“לא! צדיקים בני ישראל כי לא ישמעו בקול הזקנים. יש לכונן מועצה חדשה לזקני ישראל, מועצה אשר ישים העם מבטחו בה, אשר בקולה ישמע. הבה נלכה אליהם”, אמר משה ופנה אל יהושע.
“משה רבי, אל נא תצא אל המחנה”.
“מפני מה?”
“רוח העם סוערת. אולי יעשו תועבה”.
“טוב חטאם לי מחטאם ליהוה. בוא אחרי!” ומשה יצא.
“משה אחי, האלך אתך?” שאל אהרן.
“גדול כבודך מכבודי”, אמר משה. “שב באוהל. אל יוכתמו מדי כהונתך, אשר בהם אתה עובד לפני יהוה”.
כאשר נכנס משה לתוך המחנה לא שתו אליו לב, לריק קראו יהושע והאחרים לאמור: “משה בתוככם!”
לא נסבו להביט; דומה היה כאילו מעולם לא היה מנהיגם. עסוקים היו בדברים אחרים.
לפני יריעות אהליהם ישבו בני ישראל, ראשיהם שמוטים, ובגעגועים דברו על המאכלים שרגילים היו לאכול במצרים. משה ראה אם אחת, שילדיה סביבה, זוחלת ארבעתיים בין האהלים, כתרנגולת נואשה עם אפרוחיה הקטנים, והיא נוברת בחול מכוסה האשפתות.
“שוא תחפשי”, קרא אליה בעלה. “מה־זה תדמי בנפשך – כי במצרים עודך? שם הספיק המפל אשר מחוץ לאהלים לתת לנו מעדני מלך. פה לא תמצאי כי אם גריסי־חול. המן אף לא יותיר זכר בקרביך. באין־רואה יבוא וככה ייעלם”.
“מצרים, אמרת? הה, לוא אך היו לי גלדי הבצל אשר השלכתי יום־יום לעופות, לו אך היו לי העצמות אשר השלכתי לכלבים, לו אך היו לי קליפות השומים –”
הבעל, איש גבה־קומה, צנום כמטה־נודדים, הניד לעומתה את זקן־התיש אשר לו: “אהה, אל נא תזכיריני, רירי יורד מפי!” הוא מחה את הריר מעל שפתיו. “הוי הימים ההם! כאשר חשת במדקרת התשוקה פה, תחת ללבך, ולקחת דבר־מה ונגסת בו, עמוק, עמוק…”
“אויה לנו כי נפתינו לצאת ארץ כה יקרה, יקרה כמצרים, על דגיה אשר בנהר ועל לחמה אשר בסלים”, קוננה אשה אחרת, “ונלך אחר משה אל מדבר אשר כזה”.
“מה? אולי יש את נפשך לשוב מצרימה, ללוש חמר ולעשות לבנים בלי תבן?”
“הכה רעה היא העבודה? אמנם עבדנו, אך למצער היה לחמנו נאמן. כאשר באת לביתך מן העבודה וידעת את המזומן לך –בשר ודגים ולחם ושומים ובצלים. מה המזומן לך פה? זה נטף השלג המתוק, הנמס על הלשון בטרם תדע טעמו”.
“אבל אחי בני־ישראל, בני אברהם, יצחק ויעקב, כל אלה אך עד־ארגיעה, עד אשר נבוא אל ארצנו. זכרו את החוקים ואת המשפטים אשר נתן לנו האלוהים. לארץ עשירה, לארץ שמנה ניתנו החוקים והמשפטים האלה”, קרא מי בתוכם.
“אמנם כן, אכן נתן לנו משה חוקים ומשפטים. אך מה חפץ לנו בחוקים ובמשפטים? הנאלם? לוּ נתן לנו תחת זאת לחם, לחם פשוט מעשה בר, חטים, בשר לו נתן לנו, בשר בקר וצאן, נתחי בשר גדולים וטובים…”
“הבשר להם יידרש”, פצח וענה עוד קול. “זבחים ליהוה; צפירי עזים, פרים ומקנה – ליהוה כולם”.
“רק השומן ניתן ליהוה; הבשר לאהרן הוא, לאהרן הכוהן ובניו, למשה ולעדתו הקטנה. הראיתם את ערפו כי עז, את גוו החסון? כאלה לא מחוקים ומשפטים יבואו, כי מזלוֹל משמנים, בשר, עצמות ממויחות, חציר ובצלים… אותנו הוא מפטם בחוקים ומשפטים, והוא ואחיו־יקירו זה, ובניהם, אבוסים בטובות מאלה. אותנו ירעיב במן הזה הנוטף; אבל לו ולהם יש בשר לבלי־חוק”.
“והיודע אתה מה אני אומר? מי־יתן והיו לנו רועינו מקדם, מימות מצרים, קורח ודתן ואבירם. הם לא היו נותנים אותנו לרעוב. התזכרו איך קם קורח לריב את ריבנו, ודתן ואבירם עמו, כאשר בקשו שוטרי פרעה להרע לנו? הלא קבלו עליהם את האשם ויגוננו עלינו. היעשה משה כזאת? הישא שוט בעבורנו? הידע את ענוּתנו? זולל הוא את בשר הזבחים ואנחנו ברעב ניספה”.
“ואני תמיד אמרתי כי מאז הופיע משה בתוכנו אך תלאה וסבל הביא עלינו, מימות מצרים ועד הנה”.
יד יהושע בערה על ניצב חרבו.
“משה רבנו! האפול עליהם בחרב?” לחש על אוזן רבו.
“מפני מה? יען אשר שמעתי את חרפתי? בצרתם לא צר לי ואת ענים לא אדע! אמנם כן הוא! אמת ידברו. קורח, דתן ואבירם רועים נאמנים היו ממני. הם הוכו בשבטי שוטרי פרעה. אך אני, הבא גווי מעולם בינם למצרים המכים בם? לא! משה, היום הזה את האמת שמעת. בוא עמי!”
וככה התהלך משה מאוהל לאוהל. איש לא שת אליו לבו בבואו ובצאתו; אם הכירוהו, לא השגיחו בו. בכל מקום מצא גברים ונשים אחוזים כמין רוח־תזזית, נטולי כל יצר ורגש מלבד התשוקה האחת המכרעת –התשוקה לבשר.
התשוקה הזאת מילאה את לבותיהם ובלבלה את רוחם עד כדי כך שצפו לפניהם חזיונות־שרב של המאכלים הנכספים, טורי סירי־בשר אין־קץ; ואל נחיריהם בא הניחוח המפתה של צלי בשר.
לבסוף באו משה ויהושע אל אהלי הערב־הרב. פה נגלתה להם תמונה אחרת. בקרב בני־ישראל לא היו הגעגועים על סירי הבשר שבארץ מצרים אלא געגועים, לא התבטאו אלא בתלונת־נכאים. בתוך הערב־הרב השתפכה התאוה בהילולה חסרת־מעצורים של תנועות והעויות.
“התזכור את הברווזים אשר גידלנו ורבינו במקוי־המים הדלוחים אצל סוכות החומר אשר לנו? כשובי הביתה לעת־ערב ושמעתי את געגועם מרחוק. אהה, מה־מתק קול שכשוכם! התזכור? הנה היתה הסוכה, והנה מקוה־המים. אך תשלח ידך והנהו – הבשר הלבן העבה, הפוקע, רפוד בשומן, מתחת לנוצות. אך תמלוק צואר, תמרוט נוצה, תנעץ שפוד, וכבר נכון הוא ללהבות. טיף־טיף – בצץ השומן, זרזף לתוך האש. ריח בשר־צלי מילא את נחיריך. בידך הוא עתה ובין אצבעותיך, שניך ניחתות בו, דבר־מה ללעסו. ככה, ככה – העמק בבשר, העצמות נפצחות בין שניך, לשונך תטוף שומן, פיך מלא שומן, עובר על גדותיו, שפתיך טבולות בו, וסנטרך… חמימות ניגרת אל תוך גרונך, ורגע ונחפה שומן. הנה זה הוצק אל קרביך פנימה. הוחמת כליל, אומצו קרביך, עורקיך תפחו מדם ושומן, ואתה לועס, תעמיק נגוס בבשר הנמוח – ככה – ככה – ככה…”
האיש שדבר, בן כושים, הרעיד מלוא קומתו השחומה, כעין הארד, עם שהציג את המחזה בפני קהל בני־הקדם ובני־אפריקה. עווית תקפתו. בטנו נפתלה; קפליה עלו וירדו בקצב עם תנועות לסתותיו וגרונו. הוא תחב את אצבעותיו השחורות והגרומות לתוך פיו, ינק ומצץ מהן, התפיח שפתיו, התנשם ונאנקק כאילו חסר היה אויר לנשימה, בעוד הריר זב־ניגר משפתיו.
הדבקות והתלהבות־החושים של האיש הוצקה בצופים. הם החלו לחקותו.
לסתותיהם נעו; כוססו וליעסו; גופים נתקפו פרכוסי־עווית פרועים יותר ויותר. פה־ושם צנח גבר ארצה, רחרח בחול וקרא בשמחת תזזית:
״ואני אוכל בצלים, עלי בצל חריפים, צורבים, טעימים, מתפקעים מעוצר עסיס. א – אה, העסיס מלא את פי, יורד הוא אל גרוני, וצרבת־אש לו. יימלא קרבּי כוח – בטני וקרבי – ישובו יחיו –ואני אמרתי: אין לי עוד קרביים – קרביים – קרביים…"
“ואני מכוסס שוּם צורב, חציר מריר־טעם, חריף כצנון; ואני מלא עסיסים לוהטים ומפולפלים”.
“כן, כן, שומים ובצלים, חציר וגזר וצנון וכרוב… אני אוכל וגברוּתי תחזק ואברי נמלאים תשוקה אל אשה…”
“ואני שותה חלב, חלב לבן וטוב. ניגר הוא מן הפטמה השמנה ובא אל תוך פי. חשה אני בשתות הפעוט אשר בכרסי את החלב עמי”, קראה אשה ששדיה מגולים, משולים לשׂקים, עם הרימה את פיה, והוא מלא חול.
המלה “חלב” הטתה את שגעונם לאפיק חדש; דומה היה כאילו קרא הנוזל דרור ללשונותיהם הנובלות.
“מוצץ אני עצמות גדי רך מבושל בחלב אמו, אשר יכינו המצרים בחגיהם. התזכרו איך התבשלו היורות במקדשים – גדיים מבושלים בחלב אמותיהם? עצמות קטנות משיבות־נפש, טבולות ומבושלות בחלב־אם! כפל־הטעם אשר להם ולגדי – כמו לו שכבת עם אם ובתה באחת, כדבר אשר אסר עלינו משה!” קרא איש אדיר־בגופו, והוא מלווה את הדברים בהעויות זימה, מעווה פנים ואברים ועיניו מחשבות לצאת מחוריהן. המלים והתנועות השפיעו השפעתם על אשר סביבו. החלו לחכך את גופיהם הכחושים זה בזה, בשרם פרפר, קריאות־פרא נתמלטו מפיהם, משל כאילו הילולת התאוה משכיחה את יסורי רעבונם.
משה ויהושע עמדו בתוך הערב־הרב של גזעים ועמים: היו בהם כושים מארץ כוש, בנים לשבטי ערב, מואבים, אדומים, בני מדין, כנענים לבני־עור, אשורים, לובים, ואפילו מתושבי איי־יון – אנשים ונשים מכל ארץ אשר פלשו אליה צבאות פרעה להביא ממנה עבדים.
משה דימה בנפשו כי כל העמים האלה נתמזגו בבני־ישראל מכוח הנסים והנפלאות שחלקו בם, מכוח החוקים והמשפטים שנתן להם בשם יהוה. אך דבר לא נשתנה. עולה של תורה לא נתן בהם רוח חדשה, לא טיהרם מעבודת הגילולים שלהם, לא עיצב את אפים מחדש. אך נוסו ברעב, מיד נמחה מלבותיהם כליל כתב־האלוהים, התאוה לבשר ליבתה בהם את התאוה לעבודה־זרה ולזנות וחטא. לוחות־הברית נשברו בתוכם, והשברים היו נטחנים עד־דק בשני הברזל של בהמיותם אשר ירשו ואשר צברו. תאוותיהם כילו הכל; דומה היה כאילו לא נותרה תקוה כי אי־פעם יתן את יבולו זרע האלוהים אשר זרע בתוכם.
“משה רבנו, האשמידם בלהב חרבי?” קרא יהושע בעים־רוחו.
“התשמיד אותם?” שאל משה. “מדוע אותם? הלא לנו יאתה מות, לנו ולזקני ישראל, לנו רועיהם, ולא להם. המה מי הם? מי היה אביהם? יער־פרא, אשר לא ידע בלתי את משפטי החיות. מי היתה אמם? הלילה השחור והמחריש, המליט פני הארץ בצעיף עבה ומסתיר את אור שמי אלוהים. בהשמידנו אותם הלא נהיה כמודים כי לא יסכון לב האדם לזרע־האלוהים. אבל אם כן הוא, מה חפץ יש ביקום? ואם זרע אברהם, יצחק ויעקב אובד בחלאת תאוות, איכה יהיו אלה טובים מהם? שמע את הבכיה העולה מאהלי יעקב; שמע את הזעקה לבשר, לבצלים, לשומים, אשר תשכיח את המלים ‘נעשה ונשמע’. לא הם חטאו כי אנחנו חטאנו, אשר הריעונו לזרוע, אשר נכשלנו במלאכתנו. לא נתנו מופת טוב. תן אל לבך מה עשו המנהיגים בדבר עגל הזהב. אחי, הזקנים – כעכברים נמלטו ויעזבו את העם בענים. הלא ברועה האשם אם נפוצו הצאן וחיות־טרף אכלון, כאכול תאוות־פרא את בני־ישראל. נשיבה את הצאן לאשר נתנן לידינו. רועים רעים היינו”.
ומשה חזר ונכנס לאהלו25. הוריד את יריעת הפתח, התמודד על הארץ וכבש פניו בכפיו ויבך.
“אל רחום, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, ראה את ענותי ואת בשתי. כשאת דוה נגולה רפיוני וכשלוני לפניך. במי בחרת, בידי מי הפקדת את ילדי רעיך, אברהם, יצחק ויעקב? כבואך אלי ראשונה ותקחני מעם צאני להיות רועה לעם סגולתך, אמרתי אליך: 'מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני־ישראל ממצרים?” לא בהם האשם, כי בי הוא. בידים לא נאותות נתת את עמך. למה הרעות לעבדך, למה לא מצאתי חן בעיניך, לשים את משא כל העם הזה עלי? האנוכי הריתי את כל העם הזה אם אנוכי ילדתיהו, כי תאמר אלי; שאהו בחיקך, כאשר ישא האומן את היונק, על האדמה אשר נשבעת לאבותיו? מאין לי בשר לתת לכל העם הזה, כי יבכו עלי לאמור: תנה לנו בשר ונאכלה? לא, אל גבור, לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה. לא אוכל שמוע לבכיו, לא אוכל שאת את כאב רעבם וצמאם. ואם ככה אתה עושה לי, הרגני נא הרוג, אם מצאתי חן בעיניך, ואל אראה ברעתי".
דומה היה על משה כי ירד עליו אלוהים בסערה, ברעם וברק, והכריעו לארץ אשר הוא שוכב עליה, יען אשר התנער מעול השליחות אשר נתן עליו. לזאת צפה, ונכון היה להיספות; כי באמת לא יכול שאת עוד את המשא, לא יכול הביט עוד בצערם של ישראל בעוד ידו קצרה מהושיעם. אבל תחת רעם ואבדן ירד עליו ענן קל, כצעיף; הצעיפים רבו והליטוהו בחום, ודומה היה כאילו אפפוהו כנפי הכרובים שעל ארון־הברית26. והוא שמע את קול יהוה, רך וכבוש ועדין, כזמר אם. וכאב ניחמוֹ יהוה ויאמצהו, וידבר על לבו; בחמלת־אב דבר ובהבנה:
“אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו; ולקחת אותם אל אוהל מועד, והתיצבו שם עמך. וירדתי ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם, ולא תשא אתה לבדך. ואל העם תאמר: התקדשו למחר ואכלתם בשר; כי בכיתם באזני יהוה לאמר: מי יאכילנו בשר! כי טוב לנו במצרים. ונתן יהוה לכם בשר ואכלתם. לא יום אחד תאכלון ולא יומיים, ולא חמישה ימים ולא עשרה ימים ולא עשרים יום. עד חודש ימים, עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, יען כי מאסתם את יהוה אשר בקרבכם, ותבכו לפניו לאמר: למה זה יצאנו ממצרים?”
בהקלה המבורכת שהביאו לו דברי האלוהים הרחומים, בהתלהבות הכרת־התודה שבו, שכח משה לגמרי מי דיבר אליו. דומה היה כאילו אב מן האבות מנחם את בנו, כאילו אב מן האבות אשר בארץ נועץ עמו על דבר בני־ישראל; וכבן מדבר אל אביו ערב משה את לבו לענות:
“שש מאות אלף רגלי העם אשר אנוכי בקרבו, ואתה אמרת: בשר אתן להם ואכלו חודש ימים? הצאן ובקר יישחט להם ומצא להם? אם את כל דגי הים ייאסף להם ומצא להם?”
וחמת האלוהים לא התלקחה. בנועם הזכיר למשה אל מי הופנתה השאלה הזאת:
“היד יהוה תקצר? עתה תראה היקרך דברי אם לא”.
כל־אימת שהתעורר משה מהתלהבות החושים שניסכה עליו בפקוד אותו אלוהים, היה הוגה בדבר אשר בא אליו ושוקל כל מלה ורמז. כי כל מלה כבדת־משמעות היתה, ואם תעלם ממנו כוונתה יהיה כחוטא. גם הפעם הרהר באשר שמע, כי את עצות האלוהים ראה כפקודות. כך היו הדברים: “אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו”. “שוטרים”, אמר אלוהים. זה יהיה ההבדל בין השבעים הראשונים לשבעים האחרונים, מאז הוציא האלוהים את בני־ישראל ממצרים לא היו להם שוטרים גם לא נוגשים. מורים היו להם, מדריכים, מביאי תורת יהוה ומפרשיה, אך שוטרים לא היו להם. נוגשים הושמו עליהם בארץ מצרים, בהיותם עבדים לפרעה. כלום פירוש הדבר, אפוא, שעתה פוקד עליו האלוהים לאכוף משמעת־עבדים על בני־ישראל? הנוגשים ימריצום לעבוד את יהוה כשם שפעם המריצום לעמל במצרים? חלילה! בני־ישראל בני־חורין הם, מרצונם החפשי קבלו עליהם את עשרת הדברות, את החוקים והמשפטים, כאנשים חפשיים ענו ואמרו: “כל אשר דבר יהוה נעשה”. איך אפוא יוכל להפקיד עליהם שוטרים, שוטרים אשר שבטי נוגשים בידיהם! לא, לא לכך כיון האלוהים.
אם כן, למה התכוון ב“שוטרים”? היתכן כי פירוש הדבר שהוא נוטל את חרותם ועושה אותם עבדיו?
בשום פנים ואופן! גם רגע לא יכול משה לצייר בנפשו כי מבקש יהוה להפוך את בני ישראל לעבדים.
לשוא הגה משה עת רבה בחידה, עד שהאיר אלוהים את עיניו בחזון מן העתיד הרחוק.
ומשה ראה את בני־ישראל פזורים בין אומות העולם. ראה אותם שוכנים לבדד בקרב הגויים, איים בלבב ימים. ראה את הדרכים הארוכות והעקובות־מדם שיהיה על בני־ישראל לעבור בהן, מעונים ומושפלים. ראה את גודל קידוש־השם של העם היהודי במשך דורות; ושמע את בניו קוראים בנשימתם האחרונה, מבין להבות המוקד הבוער, “שמע ישראל!” ראה ידי־אכזר שלוחות ביהודים, ידים המשסעות את פיותיהם, המנסות למרוח בחזיר את פיהם ולדחוק את בשרו אל גרונם. הוא ראה יהודים מקבלים עליהם פרגול ומגלב, משעים פניהם, קופצים שניהם, ממאנים לאכול את התועבה. ראה גופות מעלות עשן בתוך להבות, ומתוכן באו שירי שמחה, לא קינות ותלונה. ראה את האושר שהיה גמולם. הה, לא, עבדים מולקים ונגושים אינם עובדים כך את רבם. רק בני־חורין עובדים כך, שווים בקרב שווים רֵעים בקרב רֵעים. רק מרצון אפשר לעמוס עול מצוות. ועתה הבין משה כי העבדות לאלוהים משחררת: העבד למצוות יהוה איש חפשי הוא, בעל רצון חפשי לעבוד את אלוהים בכל לבבו ובכל נפשו, למרות שנאתו ואכזריותו של עולם שלם.
“מודה אני לך, אלוהים, כי הראיתני במה תגאל את ברואיך”.
משה יצא את אהלו והלך לחפש את דתן ואבירם, הנוגשים אשר על בני ישראל במצרים מכבר. את קורח לא מצא; כי קורח, מהיותו לוי, פטור היה מכל החובות מלבד אלו הקשורות בעבודת המשכן. דתן ואבירם שימשו שוטרים לפרעה; עתה יהיו שוטרים תחת יהוה.
“דתן ואבירם האחים”, השתחוה משה לפניהם ויאמר, “זאת הבקשה אשר לי אליכם: כי תעזרוני לרעות את בני־ישראל. היו אתם הראשונים בזקנים אשר צווני יהוה לבחור מבין בני ישראל. רוח יהוה תשכון עליכם כשכנה עלי, ויחד אתי תביאו את דבר האלוהים אל העם הזה”.
“אנחנו?” קראו דתן ואבירם משתאים “האנחנו נביא אתך את דבר האלוהים לבני־ישראל?”
“מרוחי ייאצל עליכם”.
“אנחנו אשר שוטרי פרעה היינו?” הוסיפו לתמוה.
“הלא ראיתי”, ענה משה, “איך נתתם את גופיכם הערומים למכות שוטרי פרעה כאשר מאנתם לנגוש בבני־ישראל יתר על כוח־סבלם? בשרי לא זכה לחוש את המגלב בעבור ישראל. יתן האלוהים ויהי חלקי עמכם, כהיות חלקכם ברוח־הקודש עמי. וכאשר היה אלוהים עמכם בהיותכם שוטרים לפרעה, כה יהיה עמכם עתה בהיותכם שוטריו”.
הנה כך היו דתן ואבירם מאנשי חבר הזקנים השוטרים לבני־ישראל, וכעבדם פעם את פרעה כן עבדו עתה את יהוה.
וגם בשר נתן להם האלוהים, כמו שהבטיח למשה. בבוקר ראו בני־ישראל צללי כנפיים יורדים על חולות המדבר. עד־מהרה העיב המון עופות את עין השמש. שוב היה זה השׂלו אשר התעופף ובא בעת היותם אצל ים־סוף, בדרך להר־סיני – התעופף ובא פעם ואחר נעלם. השלוים חזרו ובאו למדבר מחופי הים, ושוב הנידו אבר וירדו אל רגלי בני־ישראל. שאון־חדוה עלה מן המחנה. אנשים, נשים וטף יצאו במרוצה מן האהלים; התנפלו על הצפרים להוטי ידיים ופה, מפרפרים מעוצר התרגשות. רבים מהם אף לא המתינו עד שייטבחו העופות כדת ויבושלו כהלכה. מלקו את ראשי הצפרים, מרטו נוצות מלוֹא חופן, ושיקעו את פרצופם התאב בבשר הנא. קיבותיהם, שניזרו ממלאכה בגלל מזון המן הקלוש אשר אכלו ימים רבים, שוב לא יכלו לעכל את המאכל הקשה, העז אשר בו התפטמו. בטחנם בין שניהם את העצמות הענוגות, בבלעם הכל – השביחו את תאוותם לבשר, אבל לא יכלו להשביח את הרעב בקיבותיהם. קודם שיגיעו המיצים המהנים אל מעיהם, נפלו על החולות אחוזי פרפורי שבץ. הבשר הנא שלא עוכל שם מחנק לגרונם, ורבים מהם מתו. על כן נקרא המקום ההוא מאז בשם קברות התאוה.
ועתה, כיון שעמד לרשות משה מנגנון הכפיה החדש שהקים על פי עצת אלוהים, נגש אל המשימה לאכוף בחומרה על העם את מצוות האלוהים. השוטרים אשר המריצום לעמל לפרעה המריצום לעבודת יהוה. דתן ואבירם, ואפילו אלדד ומידד, שמינה יהוה עצמו, חזקה היתה עליהם שישׂורו על בני־ישראל: לא בכוח השוט כי אם בכוח מעמדם הרם, בכוח רוח־הקודש שהיתה בהם. משה העלה אותם למעמד נביאים, כדי שבעיני ישראל לא שוטרי עבדים יהיו כי אם חוזים, כמוהו הוא. והוא נתן להם רשות להינבא.
יהושע, תלמידו ויד־ימינו, קינא לכבוד רבו ולא יכול שאת את מראה אלדד ומידד, או דתן ואבירם, שבימים־עברו כלים היו לעשות רצון פרעה, כשהם שותפים למשה בסמכות וניבאים כמוהו בעדה. בחמת־זעמו מבקש היה להכריע את האנשים האלה לפי־חרב, אך משה הוכיחו על פניו:
“המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם יהוה נביאים, כי יתן יהוה את רוחו עליהם”.
השוטרים החדשים, שאלוהים נתן בידם נשק וסמכות, נכנסו לתפקידם בחומרה כדרך שנהגו בימי פרעה.
לא ארכו הימים ולפני משה הובא איש שנתפס בקוששו עצים ביום השבת, להבעיר מדורה ולבשל אוכל. כבר היו מקרים שבהם הפרו הבריות את החוק או התעלמו ממנו, אבל שום איש לא היה מוסמך להמחות בידם. הנה כי כן נבוכים היו הזקנים ולא ידעו איזה אורח לנקוט. היוציאו את המשפט הקשה אשר צווה משה על מחללי השבת, או שמא יחכו בביצוע החוקים האלה עד אשר יתישב העם בארצו? האיש הושם תחת משמר והדבר הובא לפני משה. משה, שעתה הרגיש עצמו בטוח בשוטריו החדשים, שנבחרו על פי עצת האלוהים, פקד שיוציאו את האיש מן המחנה וכל העדה תסקול אותו באבנים. המעשה נעשה. מחוץ למחנה נסקל האיש עד־מות בידי כל העדה, למען יראו הכל וידעו וייראו.
יקהת יהוה החדשה החלה.
פרק ארבעה־עשר 🔗
בתוך כל אלה היה משה איש בודד. את משפחתו לא ידע עד היותו לאיש, איש אשר לו חיים וארחות שונים לגמרי מסביבת אחיו. הקרובה אליו ביותר היתה אחותו מרים, שרגשי בן לאמו הגה אליה; ובמידת־מה באמת היתה לו תחת האם שחלקה בחייו היה כה קצר וחטוף. מרים היתה הרוח הנוצרתו אף בימי ילדותו, כהיותו מרוחק מבני־ביתו, בין נכרים.
לא היו לו למשה שאיפות ושאפות אישיות; מוקד חלומותיו ומאוייו היו עמו, גאולתו, הפיכתו לעם בחיר־אלהים. הוא לא יכול למצוא את לבו לסלוח לאהרן אחיו בענין עגל הזהב; וחרף תפילותיו אל הכל־יכול, שבהן השיג מחילה לבני־ישראל, לא יכול לשכוח את מאמציו השאפתניים של אחיו, שהניעוהו למעול ביהוה ולהביא את העם אל עברי פי תהום.
גם לא היתה קרבת־אמת בינו למשפחתו המדינית. זו היתה לו מקלט בימי ענותו, כאשר אחיו במצריים ניערו חצנם ממנו ודחוהו. חמימות היתה בלבו אל צפורה ואל יתרו; אבל לשניהם היה מכיר־תודה יותר משהיה אוהבם: ליתרו באשר נתן לו מחסה בביתו, גונן עליו וחלק עמו בחכמתו; לצפורה משום נאמנותה ומסירותה, משום שמוכנה היתה להילוות אליו מצרימה, להתמכר לעבדות, היא ובניה. את הרגשת הזרות בבית חותנו, אותה גילה משה כאשר קרא לבכורו “גרשום” – “גר הייתי שם”. ורגש זה של ריחוק מבני משפחתו לא חלה בו תמורה גם לימים, כאשר לווהו צפורה וילדיה במדבר אחרי יציאת־מצרים.
לא די שהזניח את משפחתו; גם לא הרגיש צורך בחיים פרטיים. כי ישראל היו משפחתו; אב ואם מצא באלוהי ישראל, הוא יהוה, בבית משק יתרו ידעו זאת; הדבר עורר תרעומת אף שנאה: רגשות אלה פשטו מבית־משק יתרו אל כלל בני־מדין והוסבו על כלל בני־ישראל; ולבסוף עשו המדינים ברית עם אויבי ישראל. העובדה שלא ייסד משה שושלת כמו שעשה אהרן אחיו, הרתיחה גם את חותנו יתרו גם את גיסו חובב. זה האחרון סרב בלשון בוטה להדריך את בני־ישראל בישימון, וחזר למולדתו; גם יתרו גם חובב הפצירו בצפורה שלא תסתכן בסכנות המדבר יחד עם אישה. היא אטמה אזניה משמוע; חזרה והלכה אחר משה; ומשה העמיד לה אוהל בקרב בני־ישראל – אבל ישב במופרש ממנה, באוהל משלו במבוא חצר המשכן; שם ישב עם יהושע משרתו, אשר מעולם לא הניחו לרחק מעליו.
משה, שאלוהים נראה אליו ודיבר אתו פנים אל פנים – תכופות במפתיע ובלי שום אות אזהרה – תמיד היה שרוי במתיחות של צפיה; בכל רגע עשוי היה חזון להופיע, עשוי היה הקול לדבר בלבבו על ידי רוח־הקודש. לפיכך היה שרוי תמיד במצב של קדושה וטהרה ולא קרב אל אשה. הוא היה נטול כל תשוקת אנוש, ולבו לא ערג אלא אל כבוד השכינה. כפעם בפעם ביקר באוהל צפורה ובילה זמן־מה עם משפחתו; אבל מאז מעשה עגל הזהב, מזמן שהציע לו אלוהים שיעשהו אב לגוי גדול תחת אברהם, חדל משה מלייחס אף חשיבות מועטה למשפחתו, הקפיד יותר מתמיד שלא לחלוק כל סימן של כבוד לילדיו. הוא פרש מהם, ומעט־מעט אבדו הללו בתוך המון בני־ישראל.
כל זאת קיבלה צפורה באהבה; לא הוציאה מלה של תלונה מפיה וכיונה שקטה היתה ביגונה ובשממונה. פעמים היו נשי השכנים מדברות בה סרה:
“דרך העולם הוא אשר ידבק כל איש באשתו וכל אב ידאג לילדיו; אפס אישך זנחך ויקח לו זר לבנו”.
אז ענתה:
“אך הככל האדם משה ואב ככל האבות? משה הוא רבם של ישראל, וכל אשר יעשה הן יעשה כפי הדבר הבא אליו. מי אני כי אקום על משה? הלא די כי בשמו אני נקראת וצלו סוכך עלי?”
אפילו מרים – הקשישה ממנו והבכירה במשפחה – קיבלה עליה להוכיח את משה על הזניחו את אשתו וילדיו. משה האיש הענו שמע – ולא ענה דבר.
מכל קרוביו אשר בארץ היה לו קשר אמיץ ביותר אל אמו הנכריה, האם שלא ילדתו אלא מצאה אותו ותקחהו לנפשה – בת פרעה, אשר הסב את שמה בתיה. מתוך געגועים רחוקים, עמוקים זוכר היה את האשה שגוננה עליו מפני קנאת הכוהנים; זוכר היה איך היתה שמה נפשה בכפה ומשתדלת בעדו בהיות חמת פרעה מאיימת עליו.
לא־אחת שאל עצמו מה היה עליה. העודה עובדת את אלילי המצרים? העודנה מאמינה שהיא התגלמותה של איסי, ושהוא התגלמות חור בנה? זכר איך הביאתו בסוד אותה אמונה בעודו ילד ואיך לווה אותה אל המקדש: העודה מתמכרת לתועבה ההיא? לא אחת שטח תחינתו לפני האלוהים כי יפקח את עיניה להבין כי לא השמש הוא האלוהים, בין כאתון בין כרע, אלא זה אשר ברא שמים וירח וכוכבים – הוא לבדו! אבל אם נשמעה תפילתו, הרי ודאי נתונה היא בסכנה גדולה בחצרפרעה, אף על פי כן ידע היה כי פרש עליה אלוהים את כנפו; וגם אם עודה דבקה במשוגתה, יהיה לה אלוהים למגן כאשר יידרש לה, בשל טוב לבה. ואם לא ראו בו עיניה הרי הרגיש בו לבה – באלוהי ישראל היחיד, הרחום.
מאז עזבו את חצר פרעה לא ראה אותה. הוא לא עמד בהבטחתו לבוא אליה כאשר שלחו האלוהים לגאול את ישראל; לא אבה לתת פתחון־פה לרשעים ופושקי־שפתיים, הן מבני־זמנו הן מבני דורות יבואו, לרמז כי לא ידו החזקה של אלוהים היא שגאלה את ישראל אלא שהשיג זאת משה מכוח השתדלותה של אמו. מהקפידו על כבוד האלוהים נמנע מהיפגש אתה, כשם שנמנע מהיפגש עם כל איש מאנשי החצר שעשוי היה לנהוג בו ידידות. הוא לא ראה אותה גם לא שמע דבר עליה למן עת צאתו את מצרים בראשונה בשכבר הימים.
עד שפתאום פגש, במחנה בני־ישראל, בפנים מוכרים לו מימי חצר פרעה.
כל־אימת שעבר משה לוטה־פנים במחנה היו בני־ישראל עומדים בפתחי אהליהם, מרכינים ראשם לפניו, ומלווים אותו בעיניהם עד היעלמו בעבי הענן המכסה את שדה המשכן. ופעם, כעברו אצל תחום הערב־הרב, אשר מחוץ לעדה, והנה יצאה אשה אחת מתוך אוהל; ותחת שתרכין ראשה בדברה אליו, כמעשה האחרים, נפלה לרגליו אפיים, כנפול לפני מלך, כבשה פניה בחול ותקרא:
“אדוני! אלופי!”
משה עמד מלכת.
“לפני יהוה אלוהי ישראל. בבואך אל המשכן להתפלל אליו, ורק לפניו, יאתה לכרוע ברך או אפיים; אך לא לפני בשר ודם. קומי עמדי לפני והגידי מה בפיך”.
כאשר נשמעה לו האשה הביט בה משה והכירה.
“הלא פיחא הנך, שפחת אמי הנסיכה!”
“אני היא”, ענתה האשה וכפפה את ראשה הגאה.
“מה מעשיך בתוך צבאות ישראל?”
“באתי לדבק באלוהי ישראל. הלא הגדת לי כי אשר יחפץ כן, ויהיו שבטו או עמו אשר יהיו, יוכל להיספח אל אלוהי ישראל, יען אשר הוא אב כל היצורים?”
“אלה היו דברי. היודעת אמי כי פה את בישימון, בתוך שבטי ישראל?”
“בפקודתה באתי אחר ישראל המדברה”.
“אם כן עוד בחיים היא אמי, בת פרעה!”
“לא בחיים היא. זאת היתה פקודתה אלי בטרם תילקח לנוח בשלום בצל אלוהי השלום, הוא אלוהי ישראל”.
“בצל אלוהי השלום, הוא אלוהי ישראל, את אומרת? ולא בצל אלוהי המוות, אוסיריס אישה, בחרם אביה, רעמסס השני!” שאל משה נרעש.
“לא! אלה דבריה אשר דיברה אל אחיה, פרעה מרנפתח, ואל כוהני האל רע, כאשר ניצבו סביבה ברגע מותה”.
“הגידי לי כל אשר תדעי בדבר אמי; אל תכסי ממני דבר, כי צמאה נפשי לשמוע מה היה לה”.
“לתכלית הזאת שלחתני אליך. היא צוותה עלי להגיד לך כי באה היא אחריך, להיות עם אלוהיך”.
“למה זה חכית עד כה בטרם תביאי לי דבר מגבירתך?”
“מי אני כי אקרב אל האוהל הקדוש אשר בו אדוני שוכן בצל אלו? נכריה טמאה הנני”.
“הדבקים באלוהי ישראל לא גרים הם עוד, וכן המאמינים בו. טהורים הם לפני…” משה פנה אל יהושע. “הבא את האשה הזאת אל אהלי והגידה לי את כל המוצאות את אמי”.
ופיחא עמדה לפני משה באהלו. מערומיה היו עטופים בדי שחור שהליטו את פניה ואת שערה; רק רגליה יחפות היו היתה כעמוד מגולה, עוטה שחורים. והיא סיפרה למשה על ימיה האחרונים של בתיה אמו.
"היה הדבר אחרי צאת פרעה בראש פרשיו לרדוף אחריכם אל חופי ים־סוף. כי רצים שבו לאמר אשר תועים הנכם במדבר. את הדבר הזה ביארו לאמור כי כרת לכם האל רע דרך לסגת בה על שפת הים. והכוהנים אמרו כי זה הקרב האחרון אשר יאסור אתון, המערכה האחרונה אשר יאסור נגד רע. כי הם האמינו אשר אלוהי ישראל הוא אתון, וכי בך עצמך שב־התגלם אמנחאתפ וכי נקראת בשם משה כאשר נקרא אמנחאתפ בשם תותאנכאמן. על כן יצאו לרדוף אחריך.
"ובעצת הכוהנים לקח הצבא עמו אוצר גדול. כי לא בחרב לבדה אמרו להכריע את אתון כי אם בעשרם, בהביאם עמם עדות כי עשיר פרעה מנפתח רב־יותר מתותאנכאמן ויבן לרע מקדשים אדירים ומפוארים יתר על המקדשים אשר בנה תותאנכאמן לאתון.
"אבל פרעה מרנפתח נהג את פרשיו רק עד שפת המדבר, וישב משם בגפו. הכוהנים פקדו על כל המאמינים להאסף במקדשים, ולעזור לרע בתפילה וזבח במלחמתו ביהוה – אתון. גם אמך, אשר אתה קורא לה בתיה, גם עליה פקדו פרעה מרנפתח והכוהנים לעשות את העבודה לפני אלתה. כי נפל פחד אלוהי ישראל על מצרים. אחרי מות בכוריהם האמינו רב־יתר מבתחילה כי אתון הוא אשר שב, ולא רק לנקום את נקמת חורבן מקדשיו ומחוֹת שמו מקרב החיים, כי אם לבעבור ענוש את מצרים על התועבה אשר עשו בשעבדם את העברים בארץ גושן. על כן חרדו לאחרית המערכה על חוף הים. יתר על כל המקדשים האחרים היו מקדשי רע מלאים המוני אדם. פרעה ומשרתיו וקהל גדול מן העם כרעו על גדות היאור, ובזרועות פשוטות שרו מזמורים לאל רע, ויבעירו קטורת ויעלו זבחים. כדבר הזה נעשה במקדש כתב־החכמה־והדעת – במקדש האל תחוֹתי – ובכל המקדשים האחרים. בכל רחבי הארץ תפילה ופולחן־קודש. רק מקדש אחד, מקדש האלה הגדולה איסיס, נעול היה ולא נפתח, כי לא אבתה אמך הכוהנת לפתחו. היא מאנה לפתחו ותמאן לעבוד לפני האלה – ולא המריצוה איומי אחיה והכוהנים. באחרית הדברים אַלץ אילצוה. אני הייתי שם כאשר פרצו פרעה והראשון ל’רעי פרעה', הוא משנהו, אל חדרה. יפה היתה ונחלה, ואני עמדתי לצדה; את עלי הלוטוס הגשתי אל נחיריה, ובשמן סכתיה. הם הוציאוה ויביאוה לפני האלה נפתיס, ויטהרוה לעבודתה וירחצוה וימשחוה; וילבישו עליה את מדי הכהונה ויתנו על ראשה את כובע איסיס כפול־הקרנים; ומשרתיה הוליכוה אל דלת המקדש הנעולה.
"בראשונה עשתה כאשר צוותה, ותורד את הזר התלוי על דלת המקדש, ותוצא מפיה את דבר הכוהנת בגשתה לעבודה: ‘בעשן־קטורת הנני ניגשת לפניך. טהרָתי על ידי. כוהנת הנני בת כוהנת. עם האלה נפתיס הייתי. נפתיס טיהרתני. באה אני לפניך לעשות את אשר יש לעשות, ולא לעשות את אשר אין לעשותו’.
"והכל שבעו רצון. חשוב חשבו בלבבם כי עתה תעשה הכוהנת את עבודת־הקודש ותתפלל למפלת בנה. ככה עמדו מחכים והיא פתחה את דלת המקדש בדברים האלה:
" ‘זכותי היא לעבור את המפתן הזה. הסירותי ממני את כל הרע אשר היה בי’.
"היא עברה את המפתן והכוהנים והעם באים אחריה. ותקח את המחתה העשנה מידי כוהנת ותקרב אל האלה איסיס, אשר הליטה עשן הקטורת. אז ניצבה על המעלה נוכח האלה ותשלח ידיה לא אל האלה כי אם אל כל המאמינים אשר רבצו אפיים ארצה. ובעיניה השקועות עמוק ניצתה פתע אש גדולה ופניה מלאו חיים ותחל לדבר בקול ברור ורם.
"בראשונה דימו כי פוצחת היא במזמור־הלל לאיסיס והיא משוררת את עלילות האלה. אחר הבינו כי הינבא תינבא:
"האל רע זקן ורירו ירד מפיו. וכאיסיס אמי אקח את רירו ורקחתי ממנו רעל ואשקהו אותו. אש אדליק בו ועיניתיו ענויים רבים עד אשר יוציא מפיו את סודו, את סוד שמו, אשר בו כפתהו'.
"והכוהנים חכו, מדמותם כי עתה תשא מזמור לבקש נצחון לרע. אך פתאום גבר קולה עוד, והוא ברור מבתחילה:
"‘כי לא רע הוא אל גם לא אתון רב־הקרנים. רע ואתון אך יצורים הם אשר ברא אלוהי ישראל האחד, בורא הכל. השמש עושה את רצונו ונשמע למצוותיו; וכמוהו כל צפור מעופפת וכל תולעת רומשת. השמש יזרח מדי בוקר ובערב ישקע, כי זאת מצות יהוה. עבדים ראו זאת, ועיני אדונים טחו מראות’.
"וקולה הורם עוד: בואו ונכרעה לפני אלוהי ישראל הגדול, בורא שמים וארץ, אבי דל ועשיר, קטן וגדול, עבד ואדון – האל הגבור אשר הראנו את ידו החזקה ואת זרועו הנטויה'. אז נפלה על ברכיה ותשא למרום ידיה ותקרא: ‘אלוהי ישראל, חמול על יצוריך והביאם אליך…’
"יותר לא יספה לאמור; כי הכוהנים חשו אליה ויליטוה במכסה שחור וישאוה אל חדרה, ושם השכיבוה על ערשה.
"אחר בא אליה אחיה עם הכוהן הגדול מנקא, ובידו משקה. אחריהם באו חונטים, מכיני חנוטות, והם נושאים ארון־מתים וסלי עטיפות־בד.
"אז לקח פרעה מרנפתח את הגביע מיד הכוהן ויאמר:
" ‘קחיהו, אחותי, ושתי. באה עתך לנוח בצל אוסיריס אישך, אלוהי המתים’.
" ‘לא אצל אלוהי המתים אנוח כי אם אצל אלוהי חיי הנצח, בצל כנפי אלוהי ישראל, מקום שם שלום־הנצח’, ענתה.
"אז לקחה את הגביע בידה ותתבונן על סביביה עד אשר ראתני. ותרמוז אלי לגשת ואכרע ברך והיא לחשה על אזני:
" ‘צאי המדברה מקום אשר בני מוליך את עדת בני־ישראל אל הר־סיני. תני לבך אל אלוהי ישראל; והגידי לבני את כל אשר ראית ושמעת’.
"וכאשר חמקתי ואצא מבין החונטים ומכיני החנוטות הרבים אשר מילאו את חדר אמך, שמעתי את זמר המקוננות העוורות. את מזמור המות שרו:
'היום מות לפני ניצב
ואני כחולה אשר ראה את רפואתו.
מות לפני ניצב,
ואני כאיש אשר יבוא אל ביתו
אחרי רוב שנות שביה' "
משה התנפל על ברכיו, נשא ידיו למרום ויקרא:
“אודה לך ואשבחך, אלוהי הרחמים, על רחמיך אשר הודעת לאחת מיצוריך אשר תמיד ביקשה אותך בלבבה. פקחת עיניה לדעת כי אתה אלוהי ישראל החי האחד בטרם תקחנה אליך לנוח בשלומך־נצח. אלוהי המשפט והחסד, ישכון כבודך על כל הארץ וראו כל יצוריך את כוחך וידעו הכל כי אתה אביהם, המשפיע עליהם טובו, אם יקראו בשמך ואם לא יקראו. כי בטרם ידעו את שמך יבקשוך”.
אחר פנה אל האשה הכושית ויאמר:
“ישלם לך אלוהים כגמול חסדך אשר עשית לי ולאמי בהביאך אלי את דברה האחרון. ועתה חפשיה הנך, חפשית לשוב אל ארץ מולדתך אשר ממנה לוּקחת לעבדות”.
האשה הגבוהה והשזופה העוטה שחורים השתחוותה לפני משה ותבך:
“במה חטאתי לאלוהי כי תשלחני, אתה אדוני, מלפניו ותגרשני ממחנה ישראל?”
“הבאת אל אלוהי ישראל ותהיי בעדתו יען אשר כזאת פקדה עליך גבירתך? או כי מרצונך באת?”
“הלא ראיתי את צדקת אלוהים? הלא חזיתי את היד אשר ענשה תקיפים ותגונן על רפים ועשוקים? אין לי בית מלבד הבית אשר נתן לי אלוהי ישראל בעדתו, ומולדת אין לי מלבד חלקי באלוהי ישראל, כדבריך. ואם לא אסכון להיות בת־ישראל מפני מוצאי – כאשר אמרו לי אחרים – הבה אהיה אמַת אדוני ואעבדנו כאשר עבדתי את אמו. אך אל תגרשני מלפניך, משה אדוני”, והיא פשטה ידיה ותפסה בבגדו.
“מי ההין לאמר כדבר הזה ומי ההין להבדיל ולהפלות במחנה אלוהים?” שאל משה, וכקול לביא קולו.
“רבים מבני־ישראל אומרים כזאת עלינו, הגרים. אומרים הם זאת בשם השוטרים ובשם אהרן אחיך ובשם מרים אחותך. גרים אנחנו ולעולם לא נהיה מישראל”.
“אמר יהוה כי תורה אחת יהיה לגר ולתושב. באמונתך באלוהי ישראל היית לבת־ישראל, ובאמונתך בו היית חפשיה. כמוך כבנות שבט יהודה. לכי, בתי, אל המחנה, ושמחת בחלקך בנחלת האלוהים. ואם ירעימך איש או יבקש לגרוע מחלקך בנחלה עקב מוצאך, בואי אלי. פתח אהלי תמיד יהיה פתוח לפניך, כאשר תהיה אזני פקוחה לשמוע את דברך. לכתך לשלום, אחותי”.
פרק חמישה־עשר 🔗
תלונתה של פיחא בדבר גורלו הקשה של הערב־הרב באה אל אזני משה גם ממקורות אחרים.
ההחלטה להעלות את המוני הנכרים, שנלוו על בני־ישראל ממצרים, למדרגה של שוויון כנתיניו של יהוה היתה חידוש כה מהפכני עד שהרעישה גם את העם גם את מנהיגיו. בני ישראל היו עם ככל העמים, שצביון סביבתם מוטבע בהם; במצרים קנו להם משהו מהשקפתם ויחסם של המצרים. במצרים אסור היה על עבדים שיהיה להם אֵל או שידגלו באמונה. רק למצרים לבדם היתה הזכות היתרה לעבוד את רע או להיכנס למקדשיו. עבדים ואפילו נכרים הוצרכו לשמור על מרחק מסוים מן המקדשים. הבל־פיו של עבד היה מטמא. היה זה למטה מכבודו של אדון מצרי להניח ידו על עבד, ולו גם כדי לענשו.
ההתחרות על מעמד ויחש כבר ניכרה בקרב שבטי ישראל קודם יציאת מצרים. מימי קדם היתה הבדלה בין נשי יעקב “האמיתיות” וה“שפחות”, ומתוך כך – ההבדלה בין צאצאיהן, השבטים; ואפילו בקרב השבטים “האמיתיים” היתה התחרות. שבט ראובן היה הבכור למעשה, אך מבחינה רוחנית ניטלה ממנו עמדה זו ונמסרה ללויים, אשר להם לא סלח ראובן מעולם. אבל לבסוף עלה יהודה והתנשא על שניהם, ואילו בני דן, מתוך שבטי השפחות, כמעט וירדו למעמד הערב־הרב. אולם קיים היה הקשר הכללי של מוצא משותף מאברהם, יצחק ויעקב והוא שדיבק את בני־ישראל יחד ונתן בהם הרגשה של חשיבות ועליונות על החדשים מקרוב־באו.
ההצהרה שהצהיר משה, בשם יהוה, על “משפט אחד לגר ולתושב”, ועמידתו הקפדנית על מילויה, לא היה בכוחן להתגבר על רגש היתרון שבבני־ישראל. הם ראו בכך פגיעה בזכויות־המורשה שלהם. לא יכלו להבין ולא לקבל שיהיה לנכרים חלק באלוהי ישראל ממש כחלקם של בני אברהם, יצחק ויעקב; וכל תוכחותיו של משה וחזרותיו המפורשות היו ללא הועיל. במובן זה ראו את יהוה כדרך שראו המצרים את רע: יהוה הוא אלוהיהם של יוצא חלצי אברהם, יצחק ויעקב, אשר עמהם עשה את בריתו; כל האחרים, בני אבות אחרים, גם אם יוכלו לקבל עליהם את דת אלוהי ישראל, גם אם יוכלו להילוות על בני־ישראל המדברה ולקבל עולן של מצוות, הריהם אנשים שמחוץ באו ולא יוכלו לשאוף לשוויון־זכויות. אין הם יכולים לקוות לחלק בנחלת הארץ המובטחת; עליהם להיות חוטבי העצים ושואבי המים – זאת אומרת, עליהם לרדת למעמד של עבדות; והרבה מבני־ישראל בקשו להוריד את הגרים למעמד זה אפילו במדבר. גם לא היה דבר זה נכון רק לגבי השכבות העליונות של בני ישראל; בזאת היו ההמונים בדעה אחת עם מנהיגי שבטי לוי ויהודה האצילים. ובאותה השקפה החזיקה משפחת משה, לאמור –אהרן ומרים.
נכון היה הדבר שההמונים החדשים, הזרים לחוקים ולמנהגים שירשו ישראל מן האבות, נוחים היו יותר מן האחרים לחזור לעבודה־זרה ולמנהגי מצרים. אי־אפשר היה לעקור מתוכם את חטאי סדום והאלהתם של שרצים; השוטרים נתקלו בקשיים עצומים בהלחמם בקשרי המין שבין שארי־בשר קרובים. כי הערב־הרב ראה באיסור שאסרו על אם לדעת את בנה התקפה על המשפחה. דבר שמדרך־הטבע היה בעיניהם כי ישכב גבר עם גבר, או גבר עם בהמה. גם לא יכלו להתאפק מבשל גדי בחלב אמו, דבר שהיה סמל וביטוי לעבודה־זרה, אף על פי שהתאמץ משה לשרש מנהג זה מטעמי רחמנות ודת, וכמה וכמה פעמים חזר על האיסור, בשם יהוה.
ובכל זאת הלך הערב־הרב ונטמע מעט־מעט. החוקים והמשפטים עוררו את הרגשות הנעלים יותר המצויים בכל רוח אנוש. החדשים שמקרוב־באו נעורו ועמדו במידת־מה על גנוּת מנהגיהם, במידת־מה תפסו את ההבדל בין טוב ורע, ולפיכך הגיעו במידת־מה לידי שותפות עם האלוהים בסדר בריאתו.
משה לא חשש דוקה למקרים של עבירה ומרי שאירעו בקרב בני־ישראל והחדשים – יותר בתוך האחרונים מאשר בתוך הראשונים – שכן השתלט עליהם ביד־ברזל בכוח השוטרים החדשים. הוא התכוון לעקרון הכללי הגדול של המשמעות הכוללת אשר לאלוהי ישראל. היותו אל כל האדם; ואת זאת מנוי וגמור היה אתו לקבוע חרף כל המכשולים. הנה כך היה למגן ופטרון לגרים או לערב־הרב כנגד עמו שלו וכנגד משפחתו שלו.
ההתנגדות לחדשים הוסיפה לגבר חיילים; בדין או שלא־בדין היו הללו לשעיר־לעזאזל על חטאי כל ישראל ועוונותיהם. בני־ישראל תלו בערב־הרב את עיקר האשם במעשה עגל הזהב, אף כי ברור היה בתכלית שחלק גדול יותר באשמה חל על אהרן. כך היה הדבר גם במקרי המרי נגד משה, שהיו תוצאת תקופות של רעב או צמאון; ולאחר קברות־התאוה, והערגה הבוערת אל סירי־הבשר אשר בארץ מצרים, החלה הטינה על הערב־הרב מתעצמת והולכת. אמת שרבים מן החדשים עמדו בראש מרד־הבשר; הם היו חסרי־בושה וקולניים במיוחד; אבל כוזבת היתה הטלת כל האשמה עליהם, כמו שעשו בני־ישראל לאחר המגפה שבאה בעקבות אותו מעשה.
“השחורים, בני־פוט ובני־כוש ובני ארץ־הנגב – הם אשר נכספו אל סירי־הבשר אשר בארץ מצרים, ולא אנחנו!”
“טוב־טוב לנו המן. כל טעם אשר בעולם יימצא בו – כל טעם אשר אחפוץ אמצא בו”, התפאר אחד.
“אנחנו סובלים בגלל חטאות הערב־הרב”, עלתה זעקה מן המחנה.
“הערב־הרב נכסף לבשר –ואנחנו נענשים על זאת; עלינו ניתכת חמת האלוהים”.
“הוציאום מתוכנו; אבן־נגף הם לישראל”.
“אל ייחשבו בתוכנו! חוטבי עצים יהיו ושואבי מים”.
“לעולם, לעולם אל יהי להם חלק בנחלת ישראל כי אין הם מבני אברהם, יצחק ויעקב”.
“נכרים הם, גרים, שאת וחבורה על גו ישראל. יכּרתו כאשר יכרת נגע מן הגוף”.
“מצורעים הם בישראל וכמצורעים יגורשו!”
משה שמע את זעקת בני־ישראל ויתן אל לבו מה לעשות.
הנשים היו הראשונות שגלו את התפילה. הואיל ומנעון מהשתתף בפולחן המשכן, הואיל ואסרו עליהן אף לקרב אל המשכן, מצאו להן דרך קצרה יותר ומישירה יותר אל אשר ביקשו. כאשר יצאו עם האיר היום לאסוף את המן, הפורח ובוצץ עם הטל, ראו עיניהן את העמודים המוזהבים נוצצים בקרני השמש הראשונות (כי צווה משה להקים את המשכן במרומי־שדה, מקום שחלש על כל המחנה ופיארו) נפלו על ברכיהן לפני הזיו הרב, פרשו ידיהן ותשאנה תפילתן ותחינתן אל האלוהים, בלי תיווכו של הכוהן. משה לא מיחה בידן. אדרבה, על ידי מרים – שבמובן ידוע היתה מנהיגתן, כמו שהיה הוא מנהיגם של הגברים – הודיע לנשים כי טוב המעשה וישר הוא בעיני האלוהים; וכי צקוֹן לבותיהן, המקובל עליו כזבחי הכוהנים במשכן, זכה יזכה וייענה.
נשי הערב־הרב עשו כדוגמת נשי ישראל. הואיל ובמצרים רגילות היו ליפול אפיים ארצה לפני השמש העולה, יצאו בהשכמת הבוקר ושמו פעמיהן אל גבעת המשכן, נפלו על פניהן, ונתנו קולן בזעקת תזזית, כמנהגן מימים. משה שלח ביד מרים לאסור את הפגנות הדבקות האלה הפראיות, שהיו בת־קול לעבודתן־הזרה בשכבר־הימים; הוא נתן הוראות ללמדן תפילה שקטה: הגוף לא ינע, השפתיים לוחשות. וכך נשאר המנהג בעינו.
אבל כל זה היה מנוגד לרצון מרים והכוהנים כאחד, שלא אבו כי תתפללנה נשי הערב־הרב אפילו בקרבת־מקום למשכן, הואיל וטמאות הן הנכריות הללו. לאחר קברות־התאוה השיגה מרים, בעזרת אהרן, את מבוקשה. ובלי אמור דבר על כך למשה שלחו פקודים בבוקר; וכאשר קרבו נשי הערב־הרב אל גבעת המשכן גרשון הפקודים לאמור:
“הלאה מזה! טמאים גופותיכן ולא תוכלנה לקרב אל המשכן, טמאות שפתיכן ולא תוכלנה לפלל לאלוהי ישראל”.
בעצם היום ההוא נכנס יהושע אצל משה וסח לו כי האשה הכושית שהביאה לו את דברי אמו האחרונים עומדת בריחוק־מה מן האוהל; מתוך שלא העזה לגשת למקום, שלחה שליח לבקש לה ראיון אצל משה.
מיד שיגר משה את יהושע לחקור אם טהורה האשה; ואם כן, יביאנה אל האוהל.
כאשר נראתה פיחא, רעולת פנים וגוף, לפני משה, נפלה על ברכיה ותקרא:
“משה אדוני! מדוע נחתמו שפתינו כאשר לבנו מלא מכבוד אלוהים! גם נפשנו יוצאת להביע דברינו בתפילה והלל. הלא הגדת לי, משה אדוני, כי אלוהי ישראל הוא אל כל היצורים? למה אפוא ייאסר עלינו לעשות את רצון האלוהים, כמותר לכל צפור ולכל עלה־אילן?”
“מי מנעך משפוך תחינתך לפני אלוהי ישראל?”
“מרים אחותך הודיעה לאמור, בשם יהוה, כי טמאים גופותינו ולא נוכל גשת אל גבעת המשכן, כי טמאות עינינו ואין להן לראות את כבוד האלוהים השוכן על הגבעה, ושפתינו נקלות מהגיד תפילה לאלוהים”.
“לא דברי יהוה הם אלה, גם לא צווה עלי כזאת. רק אחת אמרתי: כבואכן לפני האלוהים לא תעשון כאשר עשיתן לפני אליליכן, בקול גדול והולך. לא חרש יהוה, כאלילים. רואה יהוה ללבכן, ואת כל מחסוריכן ידע אף בטרם תגידום; והוא שומע את לחש שפתיכן השוקט אף בטרם פצותכן פה. לכי, בתי, ואני אחקור בדבר הזה אשר הבאת לפני”.
“משה אדוני, הלא אמרת אלי כי אמונתי ביהוה, ושמעי למצוותיו, טיהרוני?”
“טהורה הנך כאחותי, טהורה ככל בת בישראל”.
“ולמה יגרשונו מלפני האלוהים כאשר פקח את עינינו לראות את כבודו ואת גדולתו?” בכתה האשה חרש. “מצורעות אנו בעיניהם”.
משה החריש. כמו בכל עת שהיה חש בעוול, חש בחרפת הדבר והנה כמכות־צרבת בבשרו. נשאר שקוע בהרהורים; קרא אל יהוה שישלח לו קרן אור, להראותו את המוצא מבין־המצרים אשר אליהם הביאוהו עצמו ובשרו. הרגיש עצמו אשם לפני האשה הזאת, שבאה אל יהוה בכל תמימות לבה, ועל ידה הרגיש עצמו אשם לפני כל דורות הנכרים העתידים לחפש את האלוהים. מה יעשה? כיצד ימציא תקנה לעוול שנעשה למחפשי האלוהים ילודי־נכר? כל־כולו נתקף תשוקה לעשות מעשה, מעשה אישי ופרטי, שיביא גמול לאשה הזאת – מעשה שיהיה שלו במיוחד, יען כי בו האשמה, כעשות עצמו־ובשרו את
ואז בן־רגע כמו הפציע לו אלוהים סדק בדלת, לראות באור. הוא ראה! הוא הבין!
“המאורשה את לאיש אם פנויה הנך?” שאל פתאום את האשה, שבמבוכתו ובצרת־נפשו שכח להרימה מכריעתה.
האשה הוכתה דומיה. לא הבינה את השאלה, ומשה הוצרך לחזור עליה. אז החלה להרעיד בכל גופה. סומקת פניה, המורא שבעיניה האירו מבעד לצעיפה הכהה, ובקול רוטט ענתה:
“אדוני ורבי, ילדה הובאתי אל חצר פרעה. כל חיי בשביה הוקדשו לאמך. לא ידעתי איש. את חיי בחופש הקדשתי לאלוהי ישראל”.
“קומי!” אמר משה “התאבי להיות מאורשה לי, למשה, ולהיות לאשתי?”
האשה כמעט שבה נפלה לארץ. כבדה וחמומה באה נשימתה מבעד לצעיפה הכבד.
“אני –אשה למשה?” חזרה באימה.
“לא אוכל תת לך בלתי אם את שמי, אשר ייקרא עליך. מקומי פה הוא, אצל אוהל מועד, אצל פתח אלוהים; תמיד שומה עלי להיות נכון, כי בכל רגע אולי יקראני קול האלוהים. על כן עלי לרחק מאשה. אבל שמי ייקרא עליך, כי מאורשה הנך למשה, בקדושה ובטהרה, כחוק לישראל. התאבי?”
“אהה, אדוני ורבי, אהיה־נא אמת אדוני, לכבס את לבושו ולעשות את יצועו”.
“לא אמת משה כי אם אשתו! חלק יהיה לך במשה. כמוך כצפורה. אפס זאת אבקש ממך כי רק שמי ייקרא עליך. עניני ברור”.
“משה אדוני, נכונה אני להיות לאשתך כפי אשר אתה שואל ממני, אשר רק שמך ייקרא עלי”.
“כהיותנו ניצבים לפני אלוהים, יהי אלוהים עדנו היום הזה”, אמר משה.
אז ניגש משה אל פיחא והרים את הצעיף והביט בפניה. כעבור פרק־זמן חזר וכיסה את פניה ופנה אל יהושע, שכל אותה עת היה עומד פתח האוהל, ושמע וראה את מעשה רבו.
“עֵד הנך היום הזה כי אני, משה בן עמרם, קידשתי לי את האשה הזאת בקדושה ובטהרה, לנגד אלוהים, כדת ישראל, והטבעת הזאת לי לאות”. ומשה הסיר טבעתו ונתנה על אצבע האשה.
ויהושע ענה:
“עד אני היום הזה לדבר הזה”.
אז יסף משה לדבר עוד אל יהושע:
“הבא את האשה הזאת אל אוהל, וראה כי לא תחסר מאכל ובגד. ובכל מחנה ישראל הודע לאמור כי קודשה לי האשה הזאת כדת הארושים אשר בישראל, כי גליתי פניה ואסתירם; תהי זאת מודעת בכל ישראל, ולא יחטא בה אדם”.
וכאשר יצאה האשה מן האוהל האמין משה כי באשה הזאת ארש לאלוהים את כל גויי כל הדורות העתידים לבוא לבקשו; כי יהוה הודיע למשה כי המעשה אשר עשה מצא חן בעיניו.
מרים, אחות משה ואהרן, נחשבה אם השבטים. מעמד נביאה היה לה, יחד עם אחיה; הסברה היתה שהאלוהים נגלה אליה אף כי לא היה לה תואר ומעלה. העם הם־הם שהרימוה לדרגת גדולה זו. הם זכרו איך נתיגעה בשבילם במצרים, בדעתה את כל מחסוריהם ובעשותה ככל יכלתה להרויח להם. ידוע היה גם כי משה ואהרן מוקירים אותה מאד. ראו שמשה קם תמיד בגשתה אליו, כקום איש לפני אמו; והכבוד שהגה אליה משה העמיק וגבר כאשר נהרג בעלה בהתקוממו על עבודת עגל הזהב.
אגדות שונות היו מהלכות בקרב העם על דבר מרים. האמינו כי מגע־מישרים יש לה עם יהוה, כמוה כמשה; שקצת מן הנסים שנעשו לבני־ישראל נעשו בעבורה, ושהיא עצמה התפללה בשבילם. ככה נאמר כי בבארות שגלה אלוהים לישראל במדבר נענה לה ובעבורה, לא בעבור משה. אכן, באר אחת נקראה “באר מרים”, ואפילו האמינו כי באר זו עצמה מלווה את בני ישראל בכל נדודיהם, כל זמן שמרים נמצאת אתם.
מובן כי משנה־גדולה ושם היו לה בקרב הנשים. היא היתה להן מה שהיה משה לגברים, המנהיגה והמדריכה והמורה. בגללה רמו בעיניהן, ובה ראו את חלקן ואת חשיבותן בעיני אלוהי ישראל.
במדבר כמו במצרים ידעה מרים תמיד את צרכיהן של נשי ישראל ואת מחסורן. מרצה לא פחת עם השנים, והגיל לא היתה לו שום שליטה על כוחה. בעצם דומה היה שהזמן מחזקה ונוסך בה כוחות חדשים. קומתה הגבוהה לא נתמעטה. גופה כחוש היה, אף דל – עור קמוט, צפוד ושזוף־שמש מתוח־הדוק על דמותה; עיניה בערו בפניה כלהבות־כשפים; וכמו רוח הילכה בין אהלי בני־ישראל. כבמצרים כן פה ידעה את המתרחש בכל אוהל. לזה הביאה כמה נטפי שמן מזוקק שהשיגה מן הכוהנים בשביל ילד חולה; לזה הביאה מלות נחמה, לאלמנה או ליתום. היא רוממה את רוחותיהם, תמכה רפים, זרעה בקרב האמהות התשושות והנלאות תקוה כי עוד־מעט ותגענה אל הארץ המובטחת.
גדולה מזו, את כל מצפוני לבבן גילו לה הנשים. היא ידעה בהדיח אשה כושית איש בישראל ולימדתו דרכי זנות, עד שאילץ האיש את אשתו לעשות אותן התועבות… היא ידעה בהביא אשה מואבית צלמית־חמר של עשתורת לשכנתה בחינת סגולה נגד עקרוּת. היו אנשים יהודים שנאספו באהלי הערב־הרב לעבוד עבודה־זרה בהסתר, להשתתף בפולחני זימה, בסעודות של בשר גדי המבושל בחלב אמו; גם על זאת היתה יודעת. והיא ידעה גם כאשר נמצאו פסילים קטנים של העגל, אשר הבריח המון הערב־הרב אל תוך המחנה לפולחן־פריון חשאי.
מקרים בודדים אלה של חזרה לעבודת־גילולים טפלה מרים על הערב־הרב בכללותו; היא לא הסכימה גם לא הבינה להשקפתו של משה, שלמען משמעותו העולמית של אלוהי ישראל נחוץ וראוי לשאת את הפגימות האלו שבערב־הרב. לגבי משה היה הערב־הרב במחנה ישראל סמל לכל הגויים, לכל העמים אשר בחשבון אחרון יקבלו את האל החי האחד והיחיד, אלוהי ישראל.
כסופת חול המתנשאת במדבר ומקדירה את עין השמים – כך היתה רגינת המחאה, בלולה בהלצות ודברי־רכיל, שקמה נגד משה כאשר נודע כי לקח לו אשה כושית.
“לא כן, לא כן החוק לנו! לנו יוגד כי אם יראה אחד מאתנו אשה יפת־תואר בתוך שונאינו, וגזזה את שערה וצימחה את צפרניה וישבה כסוטה בפנת הבית, באפס משי ועדיים, למען תהיה לשיקוץ בעינינו. אמור לי, אישי, הככה עשה משה לאשה הכושית אשר לקח לו לאשה?” כך דיבר לץ אחד אל חוג שומעים.
שני אמר: “למראה מנהגו עמהם ועמדוֹ על צדם, אדמה כי עוד־מעט ימירנו בערב־הרב. לא־אפונה כי אומר הוא להשיב לעשו את הבכורה אשר בערמה הוציאה רבקה אמנו מיצחק לתתה ליעקב”.
“כן, דבר־יום־ביומו הוא אומר לנו לאהוב את הגר, את הגר לבדו, כי נספיק לו לבוש ואוכל, כי אוהב יהוה את הגר. אך אם יאהב את הגרים, מדוע לא לקחם לעם לו – מדוע עמס עלינו את נטל מצוות עשה ולא־תעשה?”
“מי יתן וירים פיך תולעים תחת דברי נאצה. על מי חרצת לשונך? על קדוש־ישראל? מה? המגפה אתה אומר להביא עלינו שוב?”
“חס לי מנאץ שם אלוהים! אבל אם משה מהין לעשות דבר, הלא יוּתר גם לי; הוא לקח אשה מבנות כוש – הלא אעשה גם אני כמוהו?”
“אך מי ימנעך? לא אסר עלינו משה לקחת אשה מתוך הערב־הרב, אם אך תקבל עליה את אלוהי ישראל. רק מפני נשים נכריות העובדות לאלילים הזהירנו, לבל נפותה ללכת אחרי אלוהיהן”.
“אבל מרים אחותו אסרה זאת, וגם אהרן”.
“הבה נראה אם תאסור זאת על אחיה, אם תערוב את לבה לגעור בו ולדבר אליו כדברה אלינו”.
וכל ישראל ראו את מרים ואת אהרן חשים־אצים אל המשכן ואוהל משה.
ביראת־כבוד פינו דרך לנביאה וכפפו ראשיהם כעברה.
“דברים קשים ישמע מפיהם”, לחשו.
ואמנם נאמרו דברים קשים באוהל משה.
“משה בן עמרם, הזה המופת אשר אתה נותן לעמך? האין די לך כי לקחת אשה מדינית כי תקח עתה אשה כושית והביאותה אל אוהל מועד?”
“לא אסר יהוה על בני־ישראל לקחת מבנות כוש לנשים. הוא לא הפלה בין העור השחור ללבן. כולם יצוריו. לא ידע כי אם את המאמינים בו”. אמר משה בשפל־רוח, כעמדו לפני אחיו ואחותו.
“הלא תדע כי מן הערב־הרב היא?”
“פעמים רבות הגיד לי יהוה כי משפט אחד יהיה לגר ולתושב, וכי שומה עלינו לאהוב את הגר יען כי גרים היינו בארץ מצרים”, ענה משה.
“הלא תדע כי הערב־הרב הוא כצרעת בגוף ישראל? הלא מוקש הם ואבן־נגף. דבקים המה בגילוליהם ומפתים את ישראל ללכת אחריהם. אני באה מתוך אהלי ישראל, ויודעת אנוכי את הרעה היוצאת ופושׁה מן הגרים. נשיהם משחיתות את אישי בנות ישראל והן מלמדות אותם כל תועבה. עליהם חטא עגל־הזהב וחטא התאוה לבשר. כל הרעה יוצאת מהם”.
ואהרן החרה־החזיק אחריה. “אלה דברי תמיד: בערב־הרב אשם עגל־הזהב ולא בבני־ישראל. עד היום הזה הם מזבחים למתים ולא לאלוהים. מטים הם את בני ישראל לרע. אבן־נגף, מוקש – יש להרחיקם כהרחק מצורעים”.
“באשר לדבר הזה אשר אתם מביאים אלי, כי הערב־הרב אבן־נגף הוא לישראל: ידעתי כי רבים מהם שבים אל גילוליהם; אבל הרבה יסולח להם. גרים היו כאשר באו אלינו. מזרע אברהם הם ואת צדקת אבותינו לא ירשו. על כן שומה עלינו להאריך רוח עמהם, ועלינו לנהגם לאט בדרכי האלוהים. למועד אלוהים מחיש קציר מזרע התורה אשר נתן בלבותם; והוא יעקור את העשבים השוטים מתוכם. לא מצורעים הם! ואם הזהירנו האלוהים לבל נגזול אם־צפור מגוזליה כי נמצא קן בשדה; ואם אסר עלינו לחסום את השור בדישו בבּר – הלא רחם על אדם, ועל הכל – על האדם אשר הלך אחריו המדברה, כי שם מבטחו בחסדו? לא, אחי ואחותי; הערב־הרב חלק הם מישראל. אם יימצאו חוטאים בתוכם ייענשו, כהיענש חוטאים בישראל. אפס ‘לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. איש בחטאו ימות’, כה דיבר אלי יהוה”.
“הדברים האלה מוצא שפתיך הם ולא דברי יהוה. שמעני, אחי, משה בן עמרם”, אמרה מרים בקול צורם. "גדול החטא אשר אתה מביא על נפשך. מוקש תהיה לכל ישראל. כל איש־ישראל יעשו כמוך והביאו נשים נכריות אל אהליהם, וטימאו את אהלי ישראל בתועבות. משה בן עמרם, תקוֹן את העוון הזה בעיני כל ישראל; שלח את האשה אשר לקחת מתוך הגרים; ויהי
הדבר חוק בישראל כי לא יקח איש אשה מן הגרים. הוֹדע זאת לפני כל כי שגית בעשותך את הדבר הזה אשר הוא אסור מעם האלוהים".
“עשה זאת!” שידלו אהרן. “מחל על כבודך ועשה זאת לכבוד אלוהים ולטובת ישראל. שלח את הנכרית”.
משה החריש בעלבונו. כבש כעסו והחריש. וכאשר משל בסערת־רוחו, ענה בקול שלֵו:
“לא, אחי ואחותי. אף כי גדול הכבוד אשר אכבדכם, לא אוכל עשות את שאלתכם. חטוא אחטא לאלוהים. האלוהים לא צווני לאסור על בני־ישראל לקחת להם נשים מתוך הערב־הרב; גם לא צווני להוציא מן העדה את הגרים אשר הודו בו ולשימם לעבדים. בעשותי כן, מלבי אעשה ולא כרצון האלוהים. ואני לא אוכל לנטות ימין ושמאל מרצון האלוהים”.
“היהוה הוא הדובר או אתה הוא, משה?” שאלה מרים בכעס.
“גם אנחנו יודעים את רצון האלוהים! מה לך מעז מצח?”
“גם אנחנו יודעים את רצון יהוה”, קרא אהרן. “גם אלינו הוא מדבר, וידענו אנו מה ייטב בעיניו”.
“גם לנו הזכות להודיע את דבר האלוהים, ולא לך לבדך. ואנחנו נודיע לעם את הדבר הזה”, אמרה מרים בחרי־אף, ותצא את האוהל עם אהרן.
משה ישב מחריש, כמאובן. המלים הנוראות עדיין צללו באזניו. משפחתו שלו קראו תגר על סמכותו. לא שמתוך קנאה אצל מאחיו ומאחותו את הזכות לחלוק בסמכותו, כי גם אליהם דיבר האלוהים. מי יתן ויכלו כל העם לראות את האלוהים ולשמוע את קולו! אך בפיצול הסמכות הנוכחי ראה סכנה שאין למעלה ממנה לאחדות העם ולקיום מצוות האלוהים. אם יצאו אהרן ומרים עתה לתגוֹר בסמכותו, למי ישמעו העם? למי יאמינו?
לא אבה להביא את מבוכתו זאת לפני האלוהים; הוא לא ישטח תחינתו בדבר הזה, כמו שעשה בשאר מקרים. כי עתה הרי הוא עצמו מעורב בדבר; הוא הושפל, סמכותו שלו הועמדה בספק; ומעולם לא העתיר משה לפני האלוהים בעד עצמו. רק בעד העם בלבד התפלל.
חשב בלבו: “אם זה רצון יהוה כי אחלוק בשליחותי עם אחותי ואחי, הלא יגיד לי כן. וכרצונו כן יהי”.
אבל אף שלא אבה משה להביא את עניניו האישיים לפני יהוה, הנה יהוה ידעם והתחשב בהם. הוא היה, כביכול, ידידו האישי של משה, כשם שהיה רע לאברהם. לגבי משה לא היה רק אלוהי היקום ולא רק אלוהי ישראל, שענינו רק בכלל העצום ואין דעתו נתונה ליחיד, בהניחו את היחיד ביד המקרה והגורל. הוא היה אלוהי כל איש ואיש, שומר עליהם ומנחה צעדיהם. הוא לא היה אל השמש של מצרים, הנטוע במרומים, אלא האלוהים המאיר בלב איש ואיש. משה חש לא רק ביחידות האלוהים, כי אם גם ביחידות האדם.
כמעט היתה למשה שהות להגות בגלגול המאורעות, כמעט יצאו מלפניו אהרן ומרים, מתוך כוונה למהר אל מחנה בני־ישראל ולהודיע שם על זכותם לסמכות שווה לזו של משה, והנה שמעו כל השלושה את קול האלוהים בלבותיהם, והוא מצווה עליהם להופיע לפניו באוהל־מועד, לפני המשכן, מקום שרגיל היה משה לשיג־ולשיח עם האלוהים.
עזרת אלוהים באה למשה כהרף־עין.
הענן הכחול־העשן ירד והליט את המשכן. מבחוץ ראו בני־ישראל וידעו כי עתה נראה האלוהים אל משה, ואל אהרן ומרים, שאותם ראו עולים במדרון. לבותיהם הלמו, והם התנפלו על ברכיהם, ביראת־קודש מפני האלוהים היורד עם הענן.
נשמע קול האלוהים מתוך הענן. הוא צווה על אהרן ומרים לסור הצדה, בנבדל ממשה. ואז נמלא הקול קצף: חמת הסופה היתה בו, עם מחי־הרעם:
“שמעו נא דברי: אם יהיה נביאכם יהוה במראה, אליו אתודע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה. בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת יהוה יביט. ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה?”
אחר נעלה הענן בנפץ־רעם זועם. אבל כסור הענן מן האוהל ראו והנה מרים מצורעת כולה.
ואהרן, בראותו את האשה המצורעת, חש כי ברכיו פקות מפחד. דומה היה עליו כי גופו שלו בוער במחלה, והוא יורחק מן הכהונה, יגורש ממחנה ישראל – והוא נפל לרגלי משה.
“בי אדוני, אל־נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו! אל־נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו וייאכל חצי בשרו”.
וגם משה, בהביטו אל אחותו נמלא פחד. היא אשר קראה לערב־הרב מצורעים, היא עצמה מצורעת – היא, אחותו – מכוסה חבורות דוות, עד לעיניה ממש. הוא שכח מה אירע ומה דיברה: הרי זו אחותו האהובה מרים, אם בישראל, והנה עתה מנודה ודחויה, מגורשת מעדת ישראל. הוא נפל ארצה בזעקה גדולה:
“אל, רפא נא לה, רפא נא לה!”
אך שמע את קול האלוהים בלבבו:
“לוּ אביה ירוק ירק בפניה, הלא תכּלם שבעת ימים?”
עוד מעט וכל העם, מוטלים אפיים בחול, ומחכים למצות יהוה, ראו תהלוכה יוצאת מן האוהל; ראו משמר לויים המהלך בריחוק מדמות אחת, אשר אם גם לוטה היתה מראש ועד כף רגל ידעו כי היא מרים; והם שמעו את הקולות אשר קראו:
“אל תגשו! טמאה! טמאה! אל תגשו!”
לבותיהם קפאו למראה אשר ראו. מרים, אמם של ישראל, אחות משה, מוצאת מן המחנה, טמאה – מצורעת!
“וזאת יען אשר הוציאה דיבת יצורי אלוהים”, מלמל אחד המלומדים בעם. “עונש דיבה הוא צרעת”.
“אמנם כן! מצורעים קראה לערב־הרב ועתה הנהי מצורעת”.
והעם לא נסעו עד אשר הוכרז כי שבה ותטהר.
פרק ששה־עשר 🔗
דומה היה כאילו יהוה נושא אותם על כנפי נשרים אל ארצם. כמעט יצאו שלושה חדשים מעת עזבם את הרי סיני, והנה חרף כל העיכובים והתקלות שבפירוק המשכן והרכבתו שוב מדי יעתק המחנה, חרף עתות הרעב והצמאון, נטל המעמסה שעליהם, הזקנים, התינוקות הילודים, הנשים ההרות – הנה היו על קצה מדבר פארן, אשר מעבר לו משתרע מדבר צין; וצין כבר נחשב חלק מן הארץ המובטחת. בין שני המדבריות האלו נמצא נוה־המדבר העתיק והנקדש קדש־ברנע, על בארותיו ושדותיו. באזור הזה התגוררו עתה בני ישראל.
מימינם היתה אדום. אדום היתה ארץ נושבת מקדם־קדמתה. אמת, במידה רבה היו האדומים שוכני מערות. ארצם היתה זרועה צורים וצוקים אשר בתוכם חצבו להם קריות ומקדשים; אבל מכבר ישבו בה, קשר עז נקשרו אל אדמתם וקנאים היו לגבולותיהם. הצוקים היו שוממים ולא סכנוּ אלא לערי־מבצר, אבל לאחר עונת הגשמים היו עמקיהם עשירים במרעה ונקודים־נקודים רוב צאן. המים חתרו תעלות עמוקות מראשי ההרים אל הבקעות, שבהן פרחו עצים ודשאים. בני ישראל, שנפשם יצאה למראה ירוק, הריחו ממרחק את רעננות שדות אדום; מדומים היו שהם מריחים לחם ועטיני פרות; ועיניהם התרוצצו בחוריהן. במטבעות כסף או נחושת טובות יוכלו להשיג שם מים, קלי, כדי דבש ושכר, עוגות שעורים. גם דרכים טובות היו באדום ובאלו יוכלו בני ישראל לעבור, במישורי מואב וגאיותיו הפוריות, לעבור הישר אל הארץ המובטחת. אבל יהוה אסר עליהם את הפלישה לאדום. יתר על כן, נשגבים היו מבצרי הסלע של אדום.
העם ומנהיגיו היו נתונים בהלך־רוח של צפיה דרוכה. הנה סוף־סוף קרובים הם לתחומי ארצם; הבטחת יהוה לאבותיהם מתגשמת והולכת. אבל כיצד יבוצע הדבר? האם בדרך נס, כמו שבאה יציאת מצרים; או האם, ככל עם אחר, בחרב וקשת יקנו להם את ארצם?
לא ידעו. אחת ידע משה: אין אלוהים מתכוון לעשות את בני־ישראל עם של מלאכים, השרוי במשטר שאינו כדרך־הטבע, שונה בתכלית משאר הבריאה. האלוהים מתכוון לעשותם עם־סגולה, מצוין במנהגו ובהליכותיו: סדר חדש, אבל מן העולם הזה; מופת לכל העמים, ולא משהו שמחוץ לחוק הטבע. כשם שהתורה, שבחוקיה ובמשפטיה מתגלם סדר־צדק, לא ניתנה למלאכים ולא בשמיים היא, אלא לבני־אדם ניתנה ובארץ היא שוכנת, כך גם בני־ישראל, עדה של בשר־ודם, יתקימו בדרכים ובאמצעים של כל עם ועם. רצון האלוהים הוא שיהיה העם היהודי שותפו בתהליך שחרורו שלו; עתידים הם לקנות להם את זכויותיהם בפועל־ידם. דבר אחד הוא להתערב בסדרו של הטבע כשלא נותרה שום אפשרות אחרת, כביציאת מצרים, בקריעת הים, בהספקת המים במדבר; אבל מקום שמצוי מוצא אחר, מקום שיכול העם להושיע לנפשו, הרי זה דבר אחר בתכלית.
הנה כך הכין משה את בני ישראל הכנה יסודית לתפקיד כבוש הארץ בעצם מאמציהם. לתכלית הזאת העמיד לעם ארגונים חזקים וקפדניים בעלי משׂימות דתיות, אזרחיות וצבאיות. כל שבט לוי, והכהונה בראשו, הדריכו את העם בחוקי הפולחן ובמצוות התורה, בעבודת המשכן; שבעים הזקנים, השוטרים החדשים, הופקדו על התנהגותו המוסרית של העם; הם היו השופטים והממונים במצוות שבין אדם לחברו; שׂרי ישראל, שרי האלפים, זקני השבטים, הנחו את בני הנעורים במשמעת הצבאית, בתכונה לכבוש הארץ המובטחת – אמנם, בעזרת יהוה, אך במוֹ־ימינם.
משה בטח עתה כי הנסים והנפלאות שחזו בהם בני־ישראל בשנתיים האחרונות נתנו להם סוף־סוף ערוּבּה מספקת לכך שנמצא יהוה בתוכם ושאין כוח היכול לעמוד בפניו. כסבור היה כי העם הזה, שנחן בזכויות הבחירה האלוהית ולוּמד במשמעת המוסרית החדשה, מוכן למפעל הגדול. עצומות היו ההכנות. כלום לא היה הר־סיני המזבח שעליו העלה ישראל את חייו, בחינת עולה תמימה לאלוהים? כלום לא היה הר־סיני הכּור שבו התיך אלוהים את נפש העם, למען יצא מעבדות לחרות, מטומאה לטוהר? עבדים היו בצאתם ממצרים; כרוֹזנים עתידים הם להיכנס לארצם.
עתה, על גבולות מדבר צין, מבוא הארץ היעודה, החל משה בהכנות לשלבים הסופיים של המאבק.
ראשונה, במצוות האלוהים, שלח מרגלים לתור את הארץ ואת עמיה, לבדוק איזה נקודות שליטה תפוסות, ועל ידי מי הן תפוסות. השטח לא היה ידוע למשה. את הכשרתו הצבאית קנה לו באפריקה, בעיקר סמוך למקור היאור בארץ כוש. הארץ והאקלים שונים היו שם. וכן גם העמים – שבטים פראיים־למחצה ולהם כלי־נשק פרימיטיביים. פה, ידע, יפגוש בעמים למודי־מלחמה שבזמן האחרון למדו אפילו הפרעונים לכבדם. מהם, דוגמת הפלשתים, אף העזו לצאת להתקפה על מצרים. עליית כוחם הצבאי של עמי ארץ־הקדם היא שהניעה, במידה ידועה, את רעמסס השני לבנות את בירתו החדשה, שנקראה על שמו. משה ידע כי תושבי הארץ המובטחת, הכנעני, הפלשתי, החיתי, חסונים הם בגופם. פוריוּת ארצם לא השחיתתם ולא נוונתם, כמו שקרה למצרים. כי רזה היתה ארצם ודלה; מימיהם באו להם ממטר השמים ומן הירדן, אשר ממנו השקו את שדותיהם; נבדל חלקם מאד מזה של המצרים, על אוצר מימיהם שאין־לו־סוף. היה עליהם להוציא לחמם מן האדמה בעבודה קשה אשר הקשתה את גופם. יתר על כן, הארץ שבה תינטש המערכה לא היתה כּארץ שנלחם בה משה לפנים; לא היו פה מרחבי החול הגלויים של המדבר, גם לא בצות אפריקה האפלות, שבהן ישוב דליל של שבטים נודדים־למחצה. פה היו ערים נשגבות, מהן מוקפות חומה, המיושבות אומות יושבות־קבע מכבר, אשר תגנה בשניים ובצפרניים על שדות חרישן, גניהן ונחלתן. קצת מן העמים ישבו בהרים; בלבנון ובחרמון יהיה עליו להילחם בעמי־הר, הרגילים בשלגי־עד ומרומי־הר; ולא הוא גם לא בני־ישראל לא חשו מעודם במגע הכפור בגופם. שוכני הרים אלה, קשויי הרוחות, מוּצקים כסלעי מכוֹרתם, יגלו התנגדות נואשת. אפס זאת היתה הארץ האחת אשר הבטיח יהוה לאברהם; ולבני־ישראל לא היתה זולתה. זאת היתה הנחלה אשר מונתה להם מימי־קדם, מורשת־עולם לזרעו של אברהם. כיום יושבים בה זרים אשר באו מעבר להרים, נכרים אשר לא מזרע אברהם. לא יכירם פה מקומם; צריך יהיה לנצחם ולגרשם בטרם יוכלו בני־ישראל להתישב בארץ המובטחת.
גם המבואות לא היו קלים. סביב היתה הארץ מוקפת עמים, שקצתם מיוצאי־חלציו של אברהם ואת אדמתם קיבלו מיהוה עצמו. באיסור חמור אסר משה להטריד את העמים האלה.
לימינו היה אדום, מזרע עשו. מכבר חדל אדום מנדוד והיה לעם נושב. אכרים שהעמיקו בשורש באדמתם. משה לא יכול לעבור בגבולותיהם בלי רשותם. בינו לבינו האמין שהאדומים, יוצאי־חלציו של אברהם, ישמחו לשמוע שגם בני־ישראל חפשים עתה סוף־סוף ומעבדות מצרים נגאלו. מן הדין שיהיה אדום מוכן לעזרם ליטול את נחלתם.
הלאה מזה, על גדות ים־המלח, שכן מואב, גם הוא מזרע אברהם, על ידי לוֹט בן־אחיו. מואב ירש את מקום הערים סדום ועמורה, אשר שׂמן אלוהים שממה. מהלאה למואב היו האמורים, אשר התחזקו בהרים, והם “שוערי” כנען, ואמרו עליהם שמוצאם מענקים. האמורים היו עם יוצאי־צבא; צריך יהיה לנצחם קודם שיתכן לקרב אל הירדן. באותו עבר של הירדן היו העמונים, שבדומה למואבים התיחסו על לוט. גם לארצם נצטווה משה שלא לפלוש; רק ברשותם יוכל לעבור בה. ובתום־לבבו האמין משה כי הקרובים לבני־ישראל בגזע יושיטו יד לעזרה.
נתיב־מישרים אל הארץ המובטחת עובר היה בארץ ההרים של מדבר צין, מקדש־ברנע אל באר־שבע וחברון. מדבר צין היה תנור בוער אשר בו נדדו שבטים ועמים שונים, נוודים, חומר־גלם לעמים שלא נוצרו עדיין, פרורים מן העמלקי, חבורות חתים, יבוסים, אמורים. הכנענים והפלשתים, שנושבו לאורך החוף, היו יוצאים לפשיטות מעזה וערים אחרות, שכן טוענים היו למדבר צין ומלחמת־תמיד היתה להם בשבטיו הנודדים.
משה קווה שלא יהיה צריך להוליך את בני־ישראל בתוך מדבר צין, לא שהתירא מן הנודדים שאינם מאורגנים, שלא יכלו להתמודד עם ישראל. אולם ידע כי בני־ישראל נלאים מן המדבר, יגעי רעב וצמאון, ולא רצה להעמידם שוב במבחן; ומה גם שבנוּחם בקדש־ברנע הריחו את ריח שדות החריש והגנים של אדום, שהפיחו בהם רוח חדשה. לבותיהם עברו על גדותיהם בתקוה להבטחת האלוהים. הם פסקו מהתלונן; בשתיקה קיבלו את התלאות שרגילים היו להטיחן בפני משה עם כל עילה קלה שבקלות. הסיכוי הקרוב של בית והיאחזוּת רק גרם להם שיהיו קצרי־רוח ושׂשׂים להתקדם עוד. בהשכמת הבוקר היו נאספים אצל אוהל משה ומפצירים:
“שלח אנשים לתור את הארץ ולמצוא את המקומות אשר עלינו לכבשם ובהם נעבור”.
להיטוּתם של בני־ישראל מילאה את משה קורת־רוח. הוא בחר שנים־עשר אנשים דגולים, איש מכל שבט, הקרובים אליו ביותר, והמהימנים ביותר: בהם היו משרתו, יהושע בן נון העלם, וכלב בן יפונה, מזקני שבט יהודה, איש נועז ורב־פעלים. הואיל ולא היה בדעתו לפלוש אל ארצות בני עשו ובני לוט לא שלח את האנשים בדרך אדום, או עמון, כי שלחם לעבור במדבר צין.
ארבעים יום מוּנוּ למשלחת, שכן חפץ משה לקבל דין־וחשבון על הארץ כולה. הוא צווה את האנשים ללכת מזרחה עד גבולות ארץ הלבנון והחרמון, ומערבה עד הים. באשר לכנענים ולפלשתים אשר על החוף, ידע כי עמים עזים ואמיצים הם. באניותיהם ירדו למקומות רחוקים ויסדו ערים ומושבות. הם למדו את חכמת התכת הנחושת, היא חכמת מצרים, ואותה כּרו בקפריסין. הם עבדו את שדותיהם, כרתו את יערותיהם ויהיו חרשי־אניות. גם להם היה משטר עבדים, בדומה למצרים, לעבודת מכרות הנחושת; ועבדיהם נלקחו מן הארצות הרחוקות אשר פשטו בהן. גם בקיאים היו במלאכת הבנין והאריגה, ומקדשים נהדרים הקימו למולך אלוהיהם, אשר אותו עבדו בפולחני תועבה, כולל זבחי ילדים. מלבד זאת התמכּרו למנהגי סדום הנבאשים ביותר. כל זאת ידע משה. עתה נדרש לו דין־וחשבון מדויק בנדון חוֹזק עריהם וגוֹדל צבאותיהם. צריך היה גם לעדוּת לפריון הארץ, וצווה את המרגלים שיביאו אתם דוגמות יוצאות־מגדר־הרגיל של רמונים, ענבים, תאנים, תמרים, תבואה, ירקות, ושאר יבולים.
והעם חכה לשוב המרגלים. בקנאה השקיפו אל שדותיהם הנעבדים של האדומים ונכספו לזמן בו יהיו עובדים את שדותיהם, רועים באפריהם, וחיים בקריותיהם. לא שראו הרבה דברים ראוּיים לקנאה בארץ האדומים: שכן אי אפשר היה להשוותה לקרקע השמנה השחורה שהיה היאור משקע במולדתם הנושנה, בארץ גושן. פה באדום צריך היה למלט כל כברת אדמה בעמל בלי־חשׂך מחולות הדבר. דלים מאד היו היבולים חבוּטי־הרוח אשר ראו בשדות, כאשר עברו את הגבול והלכו אל מושבות האדומים, לקנות קומץ קלי או כד מים. כי כל אשר נצרך להם מן האדומים קנו בכסף, במצוות משה. אבל קווה קוו כי ארצם שלהם, הארץ היעוּדה, שונה מאד מזו של אדום. זאת גם הבטיחם משה בדברו. כלום לא אמר להם שזאת ארץ זבת חלב ודבש?
לסוף נתקע בחצוצרות לשוב המשלחת. רצים חשו להודיע על בואה, ומשה עמד ליד אהלו, במבוא המשכן, בחברת אהרן והזקנים. החלקה שנשמרה תמיד לאסיפות העם לפני המשכן נמלאה עד־מהרה אנשים, נשים וטף. הם נהרו ויצאו מן האהלים. אבות הרכיבו את פעוטיהם על כתפיהם, למען יחזו בשעה הנפלאה; אמהות נשאו את פעוטיהן בזרועותיהן. המקום היה מלא מפה אל פה גופות, ראשים, זקנים – ומשה ואהרן בתווך.
המשלחת החוזרת קרבה וההמון נפלג. בשורה ארוכה, ובסדר, באו המרגלים. כל אחד מהם נשא דוגמה יוצאת־מגדר־הרגיל מזמרת הארץ, בּר, פרי, וירקות. שנים מהם נשׂאו על כתפיהם אשכול ענבים ענק. כל אחד ואחד בתורו הניח משאו לרגלי אהרן ומשה, והנאספים הביטו משתאים. אבות הצביעו וצוו את ילדיהם להתבונן היטב: “ראה, אלה הפירות הגדלים בארצנו” – ובתוך כל זאת החלו המרגלים למסור את אשר בפיהם.
ראשון לדוברים היה זקן המשלחת, נציג שבט ראובן, איש אטי וכבד־בשר, פחוס־פרצוף, דומה מעט לעוגת בצק לא־אפויה. לאטו דיבר וכלאחר־פה, כאילו משום־מה אין הענין נוגע לו כלל:
“באנו אל הארץ אשר שלחתנו. וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות וגדולות מאד. וגם ילידי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב, והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר, והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן”.
האספה חדלה משאונה והקשיבה. דממה גדולה, דממה נוראה, נפלה עליה. כל העיניים הוסבו אל משה. ואחר עבר רחש במחנה, כרחש רוח חרישית וכשריקתה, המבשרת סער.
עתה התערב כלב בן־יפונה וביקש להרגיע את העם, ולהסות את הכעס שהיה עולה כנגד משה.
“אפס כי נעלה אל הארץ”, קרא, “עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה”.
“במה?” הפגיע שלוּח שבט דן. איש ענק־פנים היה זה ורחב־פה, חסון בגופו ונלהב ברוחו. “התוכל להוציא טרף מכפות לביא? או נשר תרדוף בעלותו שמים וטרפּו בצפרניו? לא נוכל לעלות אל העם הזה כי חזק הוא ממנו!”
דבריו אלה של שלוּח דן היו כאות למרגלים האחרים; והם לא פנו אל משה כי אם אל העם.
“ומה היא הארץ הזאת? כל שעל בה שׂוּמה עליך למלט מבין צוקי־סלע. מימיך מן השמים יבואו, מיהוה, לא מן היאור. אין היא כארץ אשר מאחרינו. בכל מקום אשר הלכת שם שקעו רגליך באדמה שמנה ופוריה; אך תזרע זרעך וצמח יעשה ציץ. ופה בזיעת־אפיך תיגע, חרוש וחפור וחתור. בדם כפיים תוציא את אָכלך מן האדמה. זו ארץ מזקנת יושביה בלא עת, ארץ אוכלת יושביה. ולמען קרב אליה תעבור בהרים, מקום אשר יושבים הענקים, הענקים לאמיתם, בני הנפילים אשר נפלו מן השמים. הם שומרי שערי כנען. בערים בצורות הם שוכנים בהרים, ולא יתנו לאיש לגשת אל הירדן”.
“כחגבים היינו בעינינו, וכך גם היינו בעיניהם”, הוסיף עוד מרגל אחד: “כה גבורים המה”.
כל אותו הלילה היה המחנה כמרקחה. לא נתן איש תנומה לעפעפיו. מעגלים ניצבו סביב למרגלים, והאחרונים השפיעו ספורים דמיוניים על דבר הענקים אשר ראו בארץ ההר. הפחד הגדיל את חזיונם; ובמוראם הפריזו אפילו על חזיונותיהם. “לא בני אדם הם – הרים המה. וכלי נשקם, ועריהם הבצורות, והחומות אשר סביבם – כמוהם כתושבים אשר יעקרו סלעים בשיניהם והשליכום תהומות”.
אך הגוזמות האלו לא היה די בהן לשרש את אמונת העם באלוהים אשר הוציאם ממצרים ועשה להם את הנסים במדבר. אפס המרגלים החלו לערער את האמונה בהבטחה עצמה; הם הוציאו את דיבת הארץ רעה. ואף האלוהים חרה בהם יותר מאשר לוּ בו דיבּרו סרה.
“התבינו עתה? יהוה אומר לאסרנו אליו, להיותנו תלויים בו, כאשר היינו אסורים ותלויים בו במדבר. בלעדיו אובדים הננו בחולות המדבר, כאבוד ספינה באפס מלח בלב־ים. שומה עלינו לבקש ממנו כל פת לחם וכל נטף מים; וכן יהי בארץ אשר הוא מביא אותנו אליה. רק כאשר ייטב בעיניו להמטיר לנו מטר, נאכל לחם. על קטון החטאים יוכל לכלוא את השמים ולעצור את המטר; ואז נכלה אנחנו ובנינו בארצנו”.
“לא נוכל שאוֹף רוח מבלעדיו. למען נזכרנו תמיד, יתן עלינו מורא־תמיד מפני הרעב, כאשר היה עלינו מורא־עולם מפני השוט בארץ מצרים”.
“לא, לא יביאנו אל ארץ אשר בה נמות ברעב ובצמאון; כי אל מדבר יבאנו, אשר בחרב נמות בו. הקיפנו אויבים. הלא שמעת! בבקעה יארוב העמלקי, ובהרים האמורי משחיז חרבו, והענקים מחכים לנו על הצוקים. בטרם נציג רגלינו בארץ נהיה אנחנו ובנינו מאכל לצבועים ולעופות־הפרא. פגרינו יתבוססו בחולות כפגרי גמלים”.
ובכי עלה מן העדה. מכל פנות המחנה, מכל אוהל, עלתה הקינה:
“אוי ואבוי, שוד ושבר! מה עשה אלוהים לנשינו ולטפנו? טרף לעופות־פרא ולצבוֹעי־מדבר!”
מאהלו שמע משה את ילל העם. שוב לא היה זה הבכי מימים עברו; לא היתה זו מחאת אנשים תאבים לבשר. הקינה היתה כמין נעירת פרא, צריחה גחמנית, מפונקת, כשל זאטוטים פורקי־עול; את כל העם כולו הקיפה: בעת ההיא יכול משה להבחין בין המופקרים לגמרי למאופקים יותר. פה נשא כל העם, מרם ועד שפל, את קולו: לא הערב־הרב היה בראש הבוכים; הזקנים הם שנתפסו ראשונים לבהלה המטורפת. היה זה נהי עם שראה עצמו נלכד לבלי־תקוה, מרוּמה, ומוסגר לאבדן.
משה לא היה חולם־בהקיץ, כי איש־מעשה היה. מן הרגע הראשון למגעו עם אחיו בארץ מצרים הבין כי ענין לו בחומר אנושי קשה, בגברים ונשים שנסתאבו מחמת עבדות. אף על פי כן האמין כי אי־שם בתוכם נשמר יסוד של חרות, כי מעולם לא זנחו את מסורת האמונה באלוהים אשר עשה את הברית עם אבותיהם. גם בדרך הארוכה ממצרים עד קדש־ברנע היו ראיות די־והותר לבני־ישראל כי אין יהוה אשליה או חזיון־שוא, כי אם מציאות מוּצקה יותר מחייהם ומעצם גופיהם; דבר היות המשכן בתוכם, דין היה שירומם אותם ויפיח בהם רוח־התלהבות ללכת בעוורון אחר יהוה ולשמוע לו, עד מוות, כאשר עשה אברהם אביהם. כלום אין הם בניו של אברהם? כלום אין דם האבות זורם בעורקיהם? אם לא כן הוא, במה טובים הם משאר העמים? לוּ עשה אלוהים לבני עשו את אשר עשה לבני ישראל, ודאי היו הללו נותנים בו אמון יותר.
הואיל וכך הוא, מה יעשה בהם בבני־ישראל? טעות, טעות נוראה, היתה זאת ששׂם חלקו בתוכם. אין ישראל, אין בני אברהם, יצחק ויעקב. האספסוף הזה נקלה הוא ככל בני־האדם. אין זה עם־סגולה. גם סיני. גם המצוות, גם התורה – כל אלה לא הועילו לעשותו עם־סגולה. עבדים הנם, ועבדים יהיו. חלום היה זה של יהוה, או שלו, כי ייתכן לעצב עם־סגולה מעבדים.
כן, ינוס מהם, יעזבם במדבר, למלתעות חיתו־טרף, יאבדו להם, יהיו טרף לצבוֹעים ופרס.
מצב־הרוח חלף חיש כלעומת שבא; רגע הקדיר הכעס את רוחו, ואחר חזר האור הפנימי והאיר ברור, וקרניו שולחו אל העתיד הרחוק. שוב הציץ וראה מה שראה על הר־סיני, כאשר פתח לפניו האלוהים חלון אל קץ הימים. ישראל כמו שהוא ברגע זה, ישראל המקונן באהליו, אפשר שהוא קטן ועלוב ומוּכה בעוורון: ישראל של הנצח רואה, והוא העין שבה תראה האנושות את אור האלוהים.
נשא קולו פתאום בקריאת אמונה:
“אם האלוהים אמת ויציב, אף ישראל אמת ויציב!”
יהיה מה שיהיה, מכל מקום זרע אברהם לא ימות כי יחיה: לא בעבור ישראל, כי אם בעבור יהוה והמין האנושי וכל העתיד. הוא יצא אליהם יטען לפניהם, יעשה ככל אשר לאל־ידו לעורר בהם את רוח אברהם.
הם באו אליו בהשכמת הבוקר. נאספו לפני אהלו, השרים וזקני השבטים לפנים, ההמונים מאחריהם. לא רעשו ולא געשו. בכו בקולות חנוקים ופשטו זרועותיהם אל משה ואהרן.
“מה זאת עשית לנו? מדוע העליתנו מארץ מצרים, מקום אשר היתה קורת־גג לראשינו ויהי לנו לחם לאכול? למה יביאנו יהוה אל ארץ אשר בה נפול בחרב ונשינו וטפנו יהיו לאויב לבז? הלא טוב שובנו מצרימה?”
“לשוב מצרימה! מצרימה!” חרדו קולות מאחרי הזקנים.
“נתנה ראש ונשובה מצרימה!” נתפס ההמון לשוועה.
משה נפל ארצה לפני העם ואהרן עשה כמותו. ומשה החל להפציר בהם:
“זכרו מה עשה לכם יהוה. למה תיראו? יהוה ילך לפניכם והוא יילחם לכם כאשר נלחם בפרעה. הלא ראיתם איך נשאכם יהוה במדבר כשאת אב את בנו עד הביאו אתכם אל המקום הזה? עתה למה תיראו?”
וכאשר ראו יהושע בן־נון וכלב בן־יפונה את משה מתפלש בעפר לפני העם, ומפציר בהם שיאמינו ביהוה, קרעו את בגדיהם לאות אבל.
“אחי בני־ישראל”, קרא יהושע. “ראינו את הארץ. טובה היא. אם חפץ בנו יהוה, והביאנו אל הארץ הזאת, אשר היא זבת חלב ודבש. ואתם אל תיראו את עם הארץ. כי לחמנו הם. סר צלם מעליהם. נגזרו להם! עמנו אל!”
וכלב בן־יפונה הוסיף את קולו:
“למה תיראו? לו ביקשכם משה לעלות שמימה, הלא תעלו? סולמות נציב ועלינו השמים, כי עמנו אל”.
“ראו את הבוגדים! בוגדים! רמאים! הלאה מזה!” השיבו העם בצעקות.
“סקלום!” הורמו ידים ואבנים בהן. אולם אך הורמו, מיד קפאו באויר.
“הביטו!”
“יהוה!”
“יהוה!”
העם ראו ברדת הענן, כביר, טעוּן סער, רבּוֹא אשים מתמלטות מתוכו. קפליו תפחו והלכו, כבדו וקדרו מרגע לרגע. משוּל היה כהר היורד על ראשי העדה, הר־צנפה המאיים למחות את הכל מלפניו. תחת עקתו התנפלו העם ארצה.
“יהוה! יהוה!” עלתה הזעקה המבוהלה.
כבושי פנים בחול רבצו והרגישו ממעל להם את מחי־רוח־הסערה. נשימת האלוהים ליהטה את גופותיהם ואיימה להשמידם. בכל רגע צפו לשון־אש שתעבור מעליהם ותשרפם לאפר, כמו שנשרפו בניו של אהרן. העקה כבדה משׂאת והחימה מעליהם גברה. אף על פי כן לא נשמדו. אט ובפחד נשאו עיניהם וראו את זרועות משה נשואות בתפילה: שתי זרועות חזקות, כעמודים התומכים את הענן הכביר של חמת האלוהים ומנעוהו מהכחידם. פניו של משה, שהאירתם התפילה, היו בין האלוהים לישראל, חיץ של אמונה ותחנונים. הם ראו בהאסף הענן אל המשכן, פושט מהם והלאה. אחר ראו את משה קם מעל ברכיו ובא אחר הענן. ראוהו, בתוך משבריו, נכנס אל אוהל־מועד.
הם נשארו מוטלים אפיים בחול נוכח המשכן; בלבבות הולמים צפו למשפט שיוציא עליהם יהוה בפי משה.
בפנים, בתוך העשן אשר מילא את האוהל, נפל משה על פניו לפני כבוד יהוה הנורא:
“בי האָשם! נמהרתי מדי ותקצר רוחי ולא יכולתי לחכות עד אשר יעבירו כליל את העבדוּת בתוכם, עד אשר יצלחו לחרות אשר אתה יהוה מביא להם. בי האשם, כי לא בנתי לטבעם ולא נחיתי אותם אל רוחך. ענשני ורחם על בני אברהם, יצחק ויעקב”.
שוב, כבעת עגל הזהב, הציע יהוה כי יקים עם נבחר חדש מיוצאי־חלציו של משה:
“עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי? עד מתי לא יאמינו בי? הנני עליהם והכיתים במגפה והשמדתים. ואני אעשך לגוי גדול וחזק מהם”.
אך משה ענה:
“יהוה, לא תוכל השמיד את בני ישראל, לא תוכל המירם בעם אחר. שמך נקרא עליהם, והם כבודך. מה יאמרו מצרים כאשר ישמעו מה עשית לעם הזה אחרי העלותך אותו מתוכם ביד חזקה? מה יאמר יושב הארץ הזאת כאשר ישמעו כי הרגת את בני ישראל כאיש אחד? הלא יאמרו: מבלתי יכוֹלת יהוה, אשר היה בתוכם, להביאם אל הארץ אשר נשבע להם, וישחטם במדבר. ברית כרת לישראל עד עולם; ועתה יגדל נא כוח יהוה כאשר דברת לאמור: יהוה ארך אפיים ורב חסד, נושא עוון ופשע; ונקה לא ינקה, פוקד עוון אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים. סלח נא לעוון העם הזה, כגוֹדל חסדך, וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד־הנה”.
ויהוה שמע לתפילת משה ויען לו:
“סלחתי כדבריך”.
לא יינקם מן הבנים גם לא משילשים וריבּעים. רק החוטא ימות – ולא ימות הבן בעוון אביו.
פרק שבעה־עשר 🔗
זאת הפעם ארוכה היתה הפגישה בין משה ליהוה, וכל אותה עת לא העזו בני ישראל למוּש מלפני המשכן אפוּף הענן. עודם מוטלים אפיים בחול, חכו לדבר אשר יביא להם משה מאת יהוה.
לבסוף הופיע משה והם הבחינו בתמורה אשר חלה בו. משהו מקדרוּת ענן־הסער של אלוהים היתה עתה בפניו. שוב לא היה מתפלל בעדם. איום היה קולו עתה כהוציאו מפיו את הדברים האלה:
“לא בעדכם כי אם בעד טפכם, ילדיכם אשר ראיתם אותם כבז לאויביכם – יעשה יהוה כאשר אמר: אותם אביא אל הארץ אשר בזיתם. ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה עד תוֹם פגריכם במדבר. במספר הימים אשר תרתם את הארץ, יום לשנה יום לשנה תשאו את עוונותיכם, ארבעים שנה. אני יהוה דיברתי”.
אז קרא משה אל משרתו יהושע בן־נון ואל כלב בן־יפונה, והודיע:
“כה צווה יהוה: מחר תטו והשיבותם את העדה אל המדבר בדרך ים סוף”.
“שוב אל המדבר!”
כאשר קמו העם ממקום שכבם הניחו עשרה מן המרגלים, מוציאי דיבת הארץ רעה, מתים בחול. מגפת אלוהים היתה בהם במקום. ומורא אלוהים נפל על המחנה.
למחרת בבוקר השכימו חלק מן השבטים לקום, ובפנים חפויים ואבלים הופיעו לפני משה ואהרן לאמור:
“נכונים אנחנו לצאת ולהילחם. הננו ועלינו ההרה ונלחמנו שם בכנעני ובעמלקי, כי חטאנו. נמחה־נא את חטאנו בדמנו”.
“אל תעלו ואל תעברו על מצוות יהוה. כי תנגפו, כי אין יהוה בקרבכם, בחרב תפולו”.
אך הם לא אבו שמוע לדבר משה ויעלו ההרה. אולם משה וארון ברית־האלוהים לא משוּ מקרב המחנה. וכאשר הגיד משה מראש כן היה. העמלקים והכנענים ירדו ויכו את צבא ישראל ויפיצוּם וירדפום עד־חרמה.
ועתה לא נותר עוד לבני־ישראל אלא למלא את פקודת האלוהים ולחזור אל המדבר הנורא אשר עתה־זה באו ממנו, לשוב אל מסעותיו ומצוקותיו. העדה התאבּלה; חבורות־חבורות ישבו בוכים במבואות האהלים:
“מה יהיה עלינו עתה? הלזאת יצאנו את מצרים כי תיחרנה עצמותינו בחולות המדבר? הבאמת לא נשוב עוד ראוֹת אדמה לעולם? הלעולם לא נשוב לשמוח בטעם ירק ומלח? הלעולם לא תשוב לשוננו למוֹץ מתק תאנים? ולעולם לא נשוב לחוש בידנו כובד אשכול ענבים? הלעולם נחיה על המן הזה המתפוגג והנפרש בעוד חכּנו כלה לשתות מי־מעין צוננים? הלעולם יהי כן עד נפלנו במדבר כחמור וכגמל, להיות עצמותינו מתגוללות בחול ומלבינות בשמש?”
משה שמע לנהי העם. ראה את הפנים המרים והנעוים, את העור הצהוב, את העינים השקועות בחוריהן. אימת משפט האלוהים היתה חתומה במצחם: משפט־מות הוצא על כל בוגר. מה יוכל לעשות בלתי אם ישוב ויפנה בתפלה אל יהוה? הוא רבץ אפיים בפינת אהלו, ויהושע שמע את קולו השבור נישא בתחינה:
“הפצרתי בך ואתחנן לפניך כי תגיד לי במה תנהג תבל, ותענני: ברחמים ובאהבה. לאלה אתפלל, אלוהי החסד והרחמים. הביטה אל בני רעיך, ראה איך ניחמו על חטאתם. זכור את בריתך את אברהם, וריחמתם. מורא כוחך הֵביכם וענשך ריצצם. כחטים לדוש המה אשר רעצם חרון־אפך. שובה חזקם, אלוהי הרחמים, והשיבה אור עיני ואראה את צדקתך, כי צדקתך מעוז חיי. אמור לי מה אעשה ואיכה אנהגם. כי זעמך יחיתנו ונהי כצאן אובדות”.
והאלוהים הראה למשה את אור צדקתו. ומשה אמר בלבו כי לא יאלץ את בני ישראל לעזוב את קדש־ברנע, לא יאלצם לעקור ולנוד. וגם הענן שמעל למשכן לא נעלה לאות יציאה. ואף כי צווה האלוהים את משה לשוב אל המדבר מחר, פירש משה את המלה “מחר” בהוראות “לאחר זמן”. יתר על כן, משה עצמו צריך היה לשהוּת למחשבה, כדי שיוכל לתכּן את דרך הנדודים החדשה. ברור היה לו בתכלית כי אבד דור יציאת מצרים. במדבר ייספה – ככה נשבע אלוהים. לבסוף ראה הוא עצמו, משה, את מלוֹא הטעות שנכשל בה. הוא נפתה להאמין שיוכלו בני־ישראל לעבור מרוח העבדות אל רוח החרות בלי שלב־הביניים של נדודים, שבן־לילה כביכול יוכלו להפוך אנשי־מלחמה וכובשי ארץ. לא כן היה. ככל עם אחר יהיו ישראל צריכים להתפתח לאט, בהדרגה, להיותם לעם חפשי. צריך שיחדל ניחוח סירי־הבשר של ארץ מצרים לפקוד את נחיריהם, צריך שישכח חכם את הבצלים והשוּמים והחציר, שתשכחנה עיניהם את מראה העסיס הסמיך והטוב שבו מציף היאור את פני האדמה. גופותיהם, שחושלו בשמש המדבר היוקד, צריכים יהיו להתקשות ולהיות כנחושת־קלל. צריך שתהיינה עיניהם חדות, לוהבות ומישירות־הבט, שירגישו נחיריהם במציאות החבויה של מים ומרעה לעדריהם, רגישים כנחירי תנים המרחרחים את טרפם. כי עתה לא יהיו עוד נכסיהם גופיהם ועתותיהם – קניניו היחידים של העבד – כי אם עדרי צאן ובקר. כאבותיהם יהיו רועים ובוקרים; ילכו אחר בקרם, יחפרו בארות במדבר. וילחמו על הבארות ועל כרי־המרעה אשר להם.
שנים רבות תעבורנה; ארבעים, אמר האלוהים. הדור הקודם, דור מצרים, ימות; הדור השני נכון יהיה לכבוש את הארץ, כמו שנשבע יהוה. והוא, מה יהיה גורלו? האחד המגודלים הוא שיצאו ממצרים? האין הוא עצמו מבני הדור הראשון?
הוא נרעד למחשבה. לא יוכל להפקיד את בני־ישראל בידים אחרות. שוּמה עליו להכניסם אל ארצם. האלוהים ירחם עליו ויחייהו עד אשר ישלים את מעשה האלוהים. ואולי יכפר האלוהים ויקצר את משפט ארבעים השנה, יחוש את גידולם של בני ישראל, יקדים להכינם לכיבוש. הוא לא יפסוק מתפילה. בקרב הצעירים כבר הבחין ברוח חדשה – בנטיה עזה יותר לשקוד על עדריהם. שבטי ראובן ודן ראשונים היו לתמורה הזאת. הם גלו משהו אי־רצון לשחוט כבשה, או גדי, אף כי יצאה נפשם לבשר. לומדים היו לנצור את טיפוחיהם יותר מאשר את נפשם, וצמאון המקנה הציקם יותר מצמאונם. יהוה מערה בהם את צדקות אבותיהם, מחדש בהם את רוח הרועה.
הוא יתאמץ להשאיר את בני־ישראל סמוך לגבולות הארץ המובטחת. לא יכריחם לשוב אל המדבר האיום. תביא להם הרוח את ניחוח שדות מואב הנעבדים. מעט־מעט יחדור עד בואכה עציון־גבר בדרום, וילמדו בני־ישראל לכבוש להם שדות־מרעה, יהיו כשבטי הנודדים התועים במסיבי אדום. הוא ינסה ליצור קשרי ידידות אל העמים הקרובים, אל בני עשו ובני לוט, אל מואב ועמון, השוכנים על גבולות הארץ; ובעזרת אלוהים יגרש את הפולשים הזרים, העמלקים והכנענים. הנה כך ידוד עם שבטים בין עציון־גבר לקדש־ברנע, יביקע דרכו אל תחומי הארץ המובטחת. אולי יכּמרו רחמי אלוהים על עמו ונתנוֹ להתחיל בכיבוש קודם צאת כל ארבעים שנות הענושים.
פרק שמונה־עשר 🔗
היו עוד אנשים מלבד משה שעמדו על מבוכתם ויאושם של בני־ישראל; והללו הרגישו עתה כי השעה כשרה למרד אשר חרשו מכבר נגד מנהיגותם של משה ואהרן.
קורח מעולם לא זנח את שאפתו לכהונה הגדולה, זכות־הבכורה של שבט לוי, שהוא זקנו ומנהיגו. בימים משכבר קיוה שיעניק לו משה את המשרה הרמה הזאת על אף האיבה שנתגלעה ביניהם. כלום אין משפחתו חולקים במעלה הרמה ביותר בשבט לוי עם בני עמרם? קורח טעה בחשבונות אלה; אבל לאחר מעשה העגל בטח כי באה שעתו. וכאשר העלה חרס בשניה, לא היה גבול לזעפו. שוב שאל את עצמו: האין הכוהן הגדול מייצג את עניני העם לפני האלוהים? האין זו חובת הכוהן הגדול ליטול עליו את חטאות העם ולטעון להם לפני אלוהים בשעת סכנה? ואהרן מה עשה? לא די שלא הגן על העם לפני האלוהים: הוא עצמו היה עילה עיקרית לתרעמתו של אלוהים על ישראל.
“איך יוכל אהרן להעתיר בעד ישראל”, טען קורח עם בני־ישראל, “והוא אשר עשה את עגל הזהב וידבר על לב ישראל לעבדו?”
גם דתן ואבירם, משבט ראובן, ואתם אוֹן בן פלת מאותו שבט, היה להם חשבון לחשבו עם משה. טעמיהם אישיים היו קצתם, שכן הרגישו עצמם נעלבים אישית; אבל בחריף יותר הרגישו בעלבון שבטם.
והנה קורח ערום היה הרבה מכדי שיעמוד בראש מרד נגד יהוה. התקפתו תכוּון כנגד משה, ודוקה בשם יהוה. על כן ימים רבים התראה הוא, כאחרים, כתומך נאמן – וכמוהם צפה לרגע הנכון. עתה, עם השואה שלאחר חזירת המרגלים, בא הרגע. מנהיגותם של משה ואהרן נכשלה כשלון מחפיר; עליהם רבץ אָשם דיחוי ההבטחה. רוח יהוה סרה מעל משה; ואילו אהרן לעולם הוטבע בו חותם החטא של עגל־הזהב.
“היו ימים”, אמר קורח לבני לוי, “אשר בהם היה עלינו להגן על ישראל מפני מושל נכרי ומפני נוגשים נכריים. היום הזה עלינו להגן על ישראל מפני מושל מבית, מפני נוגשי עבדים אשר הם עצמם־ובשרם”.
“אל מי זה תרמוז, קורח?”
“אל מי ארמוז אם לא אל משה המושל? עתה ראו מה הוא עושה לנו. למי יאתה לנו להעלות את המנחות והמעשׂרות? למי בכורי ישראל? הלמשפחה אחת המה או לשבט שלם? יהוה בחר אותנו את בני־לוי לבכוריו, לנו מעשרות הבכורים וכסף פדיונם, כי לא נתן לנו נחלה אחרת בישראל והנה זה האיש משה בא לקחת מאתנו את אשר לנו ולתתו למשפחתו – וזה, בלי־תפונה, גמול על עבודת העגל”.
מתוך בני לוי אמר מי: “משה צווה את אהרן לחלוק במעשרות עם הלויים. שומה על הכוהנים רק לאסוף את המעשרות ולשום עינם עליהם”.
“הבהמה העומדת אצל השוקת היא אשר תאכל. האחרות הן תעלינה גרה. עבדים ומשרתים אנחנו לכוהנים; ובנינו עבדים יהיו ומשרתים לבני אהרן”.
קורח יצא אל תוך העם. התגנב אל אהליהם. ביקר אצלם בהיותם עם עדריהם הקטנים. כאשר ראה אם נושאת את בנה הילוד לה בזרועותיה, היה שואל אותה:
“הכבר נתת את סותך האחרונה כסף פדיון לאהרן, או את שקל הכסף האחרון אשר הצפנת לעת־צרה? במצרים לקח פרעה את ילדינו; ופה משה ואהרן לוקחים את שארית אשר לנו לפדיון בכורינו”.
“הלא כן צווה יהוה את משה? הלא אמר יהוה כי זאת תהיה מחית הכוהנים והלויים?”
“הכוהנים והלויים? למשה ואהרן תרמזי. כי אין בלתי אם משפחת כוהנים אחת. הבאמת תאמיני כי צווה אותך האלוהים לקחת את גדיך האחד, אשר נתן לך להיות לך לראשית־עדר, ולתתו שילומים בעבור ילדך? לא כי טוב הוא יהוה ויודע את מחסוריך. הוא יאבה כי יישאר הגדי אתך ורבּית עדרך ממנו. הוא לא ישאל לשיתך האחרונה להיותה לו לעולה. אף גם לא ישאל למעשר יגיעך לתתו לכוהן. משה בדה את הדבר מלבו להעשיר את משפחתו. כמו לוּ עדנו במצרים. שם אמרו הנוגשים, כזה וכזה רצון פרעה. אך לא ביקש פרעה לענותנו בעמל אשר לא ייתכן, ולא יבקש האלוהים לגזול מאתנו את שארית חילנו. עתה כאז זה רצון ראשי הנוגשים. היטב תזכריני מארץ מצרים גם ידעת מי אנוכי. שם גוננתי עליך מפני נוגשי פרעה – פה הנני גונן עליך מפני העושקים המדברים בשם יהוה”.
עדיין היה משה נאבק עם קדרות הרוח אשר ירדה עליו אחרי המשפט שהוציא אלוהים נגד ישראל; עדיין היה מתאמץ לחַיות את שביב התקוה בעצם המכאוב והיאוש: ובתוך כך נכנס יהושע בפנים נעצבים ומרים להודיע כי נשיאי העדה וחשוביה, וקורח, דתן ואבירם בראשם, נמצאים פתח האוהל, דורשים לדבר אתו.
כאשר יצא משה ראה לא רק את קורח ודתן ואבירם ואת און בן פלת, ולא רק את נשיאי העדה, כי גם קהל מיועציו והמון־אדם גדול. בני לוי עמדו מאחרי המנהיגים, אך מתוך מנהגם ברור היה כי זה המון מאוחד.
כתמיד היה קורח הדבר. ראשו הגלוח נוצץ חוור, פניו היו חלקים, בלי גבּינים, עניו האפורות שקועות עמוק בחוריהן. בשאתו את מטהו, סמל משרתו, נראה ככוהן־גדול מצרי. פתח ואמר:
“באנו אליך, בן עמרם, לשמוע מפיך מה זממך ומה תאמר לעשות. אנה תנהג את העם הזה הנבעת והנבוך? אנחנו רועיו ודבריו, ודורשים אנחנו לדעת מה תעשה, עתה כי גדר האלוהים את דרכך אל הארץ המובטחת”.
משה נתן בו מבט ממושך ונזעם בטרם יענה. הוא תפס מה האסון החדש שמבשׂר הביקור הזה, ומענהו שוקט היה וחריף:
“לא אני רועה את העם, בן יצהר, כי אם יהוה; באשר ילך עמוּדו שם נבוא. ומי אנחנו כי נאמר ליהוה אנה ינהגנו?”
“אחר יהוה אמנם נלך, אך לא אחריך ואחרי אהרן אחיך. אין יהוה עם בני עמרם. שאוֹל חטאתם לו”.
“יהוה יוציא את המשפט ולא בשר ודם. אשר לכם, בני לוי: הלא די כי מרדו העם ביהוה ויבואו על ענשם? התשובו להבעיר את חמתו במרידות חדשות־לבּקרים – אתם, מנהיגי העדה, ואתם, בני לוי, אשר בחר בכם האלוהים מבית ישראל”.
“לא אנחנו מורדים ביהוה ולא בעוונות העם אנחנו נענשים. מפני עוונות אהרן בא עלינו עונש יהוה. את כוהן העגל־האליל שׂמת כוהן ליהוה. איך יוכל אפוא לקבל עליו את עוונותינו לפני יהוה? לא ירצה יהוה את מנחתו ואת זבחו. זה הדבר אשר הבעיר את חמת האלוהים ובעבור זה העם סובלים. בעבור חטא עגל־הזהב, לא בעבור חטאי המרגלים החפים מעוון, גדר האלוהים את דרכנו אל הארץ. קח את הכהונה מאחיך, והאלוהים ישוב להאיר פניו אלינו”.
“והלא הרג את אחיו?" אמר קול. “שלושה אלפים מן הנקיים הרג, אך האם לא אהרן הוא אשר עשה את עגל הזהב?”
“לא! לאהרן שילם שכר! ולבני אהרן נתן מעשרות חטים ופרי, כל בכור־צאן־ובקר, ופדיון כל בכור בבני ישראל. הגם זאת צווך אלוהים, משה, כי תגמול גמול לאחיך על עוונו?"
אבל קורח נשא את מטה משׂרתו כמצווה להשתיק את ההמון הנסער, ובקולו הצונן כרגיל פנה אל משה:
“כל ישראל קדושים ויהוה בקרב עמו. למה תרוּם עליהם אפוא? מלך הוּשׂמת עלינו, ולא תשאל בעצת איש; את אחיך שׂמת כוהן גדול. בקרב עצמך ובשרך חילקת את הירושה. הלא אמרת פעם כי ממלכת כוהנים היא, ויש את יד כל איש ואיש להביא עולתו לפני יהוה? למה, אם כן, עשית את אהרן כוהן גדול ואת בניו כוהנים ותצווה את העם לשלם להם מס כבד?”
כאשר שמע משה כל זאת נפל על פניו והחל לטעון:
“בני לוי, בחירי העדה, מה זאת תעשו? זכרו את החטא אשר אתם עושים בּדבר המרד הזה. גם דבר אחד לא עשיתי מלבי ולא פעלתי כי אם רק את אהרן ואת יוצאי־חלציו. והדבר הזה יבורר לכם. שובו אל אהליכם. כאשר הורני אלוהים. הוא אשר צווני לקדש את אהרן ואת בניו לכהונה – בבוקר יגיד לכם האלוהים במוֹ־פיו את מי מינה ואת מי קידש. את אשר יבחר האלוהים אותו יקרב. ועתה זאת עשו מחר, קחו לכם מחתות, קורח וכל עדתו, ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת לפני יהוה מחר; והיה האיש אשר יבחר יהוה, הוא הקדוש. רב לכם, בני לוי”. ועתה פנה אל קורח ואל עדתו: “המעט מכם כי הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, לעבוד את עבודת משכן יהוה ולעמוד לפני העדה לשרתם. כי גם הכהונה תבקש? לכן אתה וכל עדתך הנועדים על יהוה. ואהרן מה הוא כי תילונו עליו? אל תסיתו את העדה ואל תבעירו את חמת יהוה. כבר נענשנו דיינו ומחר תראו אם הדבר אשר עשיתי הוא מיהוה ואם אין”.
ומשה פרש אל אהלו ואת קורח ואנשיו השאיר בחוץ. אך הללו לא התפזרו. אדרבה, קורח ואנשיו קמו ופנו אל כל הנאספים, ודיברו רתת כנגד משה ואהרן.
משה חרד היה מאד לכבות את הלהבות בטרם תתפשטנה. המרידה הזאת, שכה מיהרה לבוא לאחר מעשה המרגלים, הבעיתה אותו, כי עתה לא היה האלוהים חסר הרבה עד שיטוש את בני־ישראל מכל וכל. על כן יבקש להסב את המרידה המכוּונת ולהפכה מחלוקת שבטים בתוך שורות בני־לוי, ובזאת ירחיק ממנה את השבטים האחרים. הוא ראה את דתן ואבירם בתוך אנשי קורח; בעיניו היו הללו מהוּגנים יותר מקורח, וכנים יותר בצערם על סבלות העם. יתר על כן, הריהם מן הזקנים הכבודים ביותר, וצריך הוא להם על מנת לקנות את לב העם. עתה כתמיד התעלם מיצרי הגאוה, ושלח שליחים אל דתן ואבירם – את יהושע בן־נון, כלב בן־יפונה ועוד ממקורביו – לבקשם שיבואו אל אהלו למען יטכס אתם עצה. כי נתן בהם את אמונו; הללו לא כקורח הם, הפועל מתוך רשעות וקנאה, אלא שאינם יודעים את מעמד הדברים לאמיתו. מה שקרה, בגזירת יהוה קרה; אולי בתפילה ובתחנונים אפשר יהיה לרכך את רוע הגזירה. אבל אין להשביח את כעס יהוה בריגוּן ומרד.
המשלחת הביאה את דברי משה אל דתן ואבירם, וזה האחרון ענה בקול גדול, למען ישמעו כל אשר סביבם:
“לא נעלה אל אהל משה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם? העיני האנשים ההם תנקר? לא נעלה אליו”.
והם לקחו חול וזרקוהו באויר ויקראו אל העם:
“ראו, ראו איך הוליכנו משה שולל!”
דברי דתן ואבירם הסעירו את משה יותר מכל הריגוּנים ודברי השמצה של קורח ועדתו. כי הדברים האלה היו דברי העם; זאת ועוד, היה בהם הרבה מן האמת. תוכחותיו של קורח נסתתמו על נקלה: מה שעשה, במצות האלוהים עשה. אבל דברי דתן ואבירם היו קטרוג על מנהיגותו. לא היה בידו למלא את מצות האלוהים ולהוציא לפועל את שליחות האלוהים. המנהיג שאינו יכול לשמוע להוראות האלוהים נוכח כל המכשולים, לא מנהיג הוא כי אם מטעה ומוליך־שולל. כך ודאי נראה הוא בעיני העם. העם אינם חפצים לדעת שום נימוקים וטעמים; דנים הם רק על פי התוצאה ומודים רק במנהיג אשר השעה משחקת לו.
הוא הביא את בני ישראל אל שערי ארצם, כהביא מילדת את האשה אל ערשׂ הלידה. אבל לידה לא היתה. נשיאים ורוח, וגשם אין.
ואם אינו יכול להכניס את בני־ישראל לארץ המובטחת, הרי לא די שהבטחתו כזב אלא שגם כזב הוא בעיני העם כל דבר אחר שאמר בשם יהוה. התורה אשר הורה להם כזב היא – מלבו בדה אותה. צל הספק לא עליו לבדו ירד כי גם על יהוה ועל הר־סיני. המורדים חותרים תחת כל אשר נעשה עד הרגע הזה להפוך את בני ישראל לעם מיוחד, כאשר ביקש אלוהים לעשותם: ובאבוד ישראל יאבד כל המין האנושי, אבדה עליית האנושות אל האלוהים.
לא! דבר זה אין להניח לו שיתרחש.
“יותן אות, ייראה אות לישראל, כי כל אשר הוריתי להם – על פי דבר האלוהים היה. יופע יהוה עתה והראה לנגד עיני ישראל כי הוא צווני למנות ולקדש את אהרן אחי לכהונה. כי לא עשיתי זאת מבלי צוּויתי”.
ומשה זעק אל יהוה:
“הראה־נא לנגד עיני ישראל כי אתה אמת ותורתך אמת. כי עמך בין המצרים. אתה נתת להם את אות המוות, והם נכונים להאמין בקורח ועדתו. אל תפן אל זבחו. שה לא לקחתי מהם ולאיש מהם לא הרעותי. כי עשיתי רק כאשר צוויתני”.
למחרת בבוקר באו קורח ועדתו אל המשכן והביאו אתם מאתיים וחמישים מחתות־אש. הם נתנו אש במחתות והוסיפו קטורת ועמדו פתח המשכן. והעם נאספו לראות עם מי יהיה יהוה. ומשה ואהרן גם הם עמדו לפני המשכן.
משה לא ידע איזו מיתה יביא יהוה על קורח ועדתו. נוטה היה להאמין כי תצא אש מן המזבח להשמידם, כאשר היה על בני אהרן, נדב ואביהוא. אך אש לא יצאה מן המשכן, ולהבה לא יצאה מן השמים; והעם ראו את קורח ועדתו מעלים קטורת במחתות האש אשר להם, כמעשה אהרן, ולא אונה להם דבר.
ובעוד משה ואהרן עומדים עדיין תמהים ויראים לפני העם, נגלה כבוד יהוה וקול יהוה נשמע בדברו אל משה ואהרן:
“הבּדלו מתוך העדה הזאת, ואכלה אותם כרגע”.
משה ראה כי כל העדה אשר נאספו לראות באות מעם יהוה סכנת־השמד צפויה להם, יחד עם קורח והנוהים אחריו; על כן נפל לפני יהוה ויקרא:
“אהה אלוהים, אל אלוהי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?”
אז דיבר אלוהים אל משה והורהו. אך לא קורח ולא עדתו לא שמעו את האזהרה ואת ההוראות אשר השמיע עתה האלוהים באזני משה; והם פרשו אל אהליהם בשמחת־נצחון: כי קיטרו קטורת לפני יהוה ולא אונה להם דבר. האות אשר ביקש משה לעדה לא ניתן לו.
אף כי מן הלויים היה קורח, עמד אהלו אצל אהלי דתן ואבירם. ועתה עמדו השלושה בפתחי אהליהם; והנוהים אחריהם הקיפום ושמעו את הפירוש לאשר קרה: רצה יהוה את מנחת קורח ועדתו, ומכאן ברור כי ענש את העם רק משום שקיבל עליו משה לרומם את אחיו לכהונה הגדולה. ובעוד קורח ודתן ואבירם ממשיכים בדרך זה, קרבו משה ואהרן בלווית זקנים מזקני ישראל כמספר אשר היה לאל־ידם לאסוף. קורח היה זורק חול באויר, להראות את העם איכה עוור אותם משה, והנה ניצב משה נכחו ונוכח דתן ואבירם ויקרא:
“סורו־נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, ואל תגעו בכל אשר להם פן תיספו בכל חטאתם”.
האנשים שנקהלו סביב קורח, דתן ואבירם נבהלו לשמע האזהרה הזאת ויעלו מעל האהלים. אבל דתן ואבירם לקחו את נשיהם ואת ילדיהם ונאספו לפני אוהל קורח, יחד עם אנשיו, להראות כי אתו הם ולא נחרדו מפני דברי משה.
אז קרא משה: “בזאת תדעון כי יהוה שלחני לעשות את כל המעשים האלה, כי לא מלבי. אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם ייפקד עליהם, לא יהוה שלחני. ואם בריאה יברא יהוה ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם, וירדו חיים שאולה, וידעתם כי ניאצו האנשים האלה את יהוה”.
ויהי ככלות משה לדבר והאדמה אשר תחתיהם נבקעה ותבלע את כל האנשים אשר לקורח, ואת כל האדם ואת כל הרכוש; וירדו חיים שאולה, והארץ כיסתה עליהם. וכל ישראל נסו לקולם, כי אמרו “פן תבלענו הארץ”.
פרק תשעה־עשר 🔗
פרשת קורח לא נסתיימה במות ראשי המנאצים. הרעל שהפיצו קורח, דתן ואבירם הוסיף לפעול פעולתו אחרי בלוֹע אותם האדמה. לא הועילה העובדה שכל אחד מאנשי קורח שהעז להכנס למשכן במחתת קטורת בוערת וכל אשר נאספו סביבו, בלעתם הארץ; והאחרים, שלא נכנסו למשכן גם לא נאספו עם קורח בהבקע האדמה, נשמדו לחוד באש, כפי הגזר הצפוי לכל המנאץ את הקדושה העליונה. על הנוהים אחר קורח נמנו כמה מחשובי מנהיגי השבטים. בקרב הלויים שעמדו לצדו היו נושאי־כלי־המשכן, שדרגתם היתה כדרגת אהרן והכוהנים. ובתוך תומכי דתן ואבירם היו מן השוטרים אשר זכרו בני ישראל ממצרים. עתה החלו העם להילוֹן על משה ואהרן, באמרם כי לא יהוה המית את “אנשי האלוהים” כי אם משה ואהרן, אשר בכשפים עשו להם יען אשר היו ידידי העם ומגיניו.
בעוֹצם היאוש העוור שתקף את בני־ישראל כאשר נודע להם ענשם, כאשר הבינו כי נגזר עליהם לנוד בתוך סופת־החול של המדבריות עד מותם, וכי רק בניהם יכנסו לארץ המובטחת – בעוורון היאוש והמרירות האלה נכונים היו לכל מעשה־רשע. דבר לא הבהילם עתה – אף לא הגורל האיום אשר מצא את קורח ועדתו: אותה פרשה עגומה רק ליבתה את זעמם של בני ישראל על משה ואהרן.
“מה הדבר”, שאלו, “אשר עשו קורח ודתן ואבירם, הם ושאר מנהיגינו מימות מצרים, כי ככה תהיה אחריתם? הבאשר ניצבו על צדנו ויבואו חשבון עם משה ואהרן על חיינו אלה אשר כלו לריק? ארץ חלב ודבש הובטחה לנו, והנה נמות באחריתנו כבהמה במדבר”.
“לבטח צדקו דתן ואבירם: אהרן ומשה הונו אותנו, זרו חול בעינינו”.
“לא אירא דבר ומפני איש אינני ירא. יורידני חיים שאולה, כאשר עשה לקורח”, צעק אחד מבני דן, דמות־שלד גבוהה ולה זוג עיניים בוערות. “טוב מות מהרה, אני אומר, ממוֹת רעב וצמאון ממושך במדבר”.
“אהה, לא חינם אמר קורח אמוֹר ושוּב כי זה האיש משה פגע רע הוא לנו מן הרגע הראשון לבואו. מה־שלונו בארץ מצרים! אמנם עמלנו. אך מי זה לא יעמול? הלא יהיה עלינו לעמול בארץ אשר הובטחה לנו? אם לא לפרעה, למושל אחר – לכוהנים, למען ילעטו את בשר צאננו ובקרנו, ואנחנו נרעב. החסרנו דבר בארץ מצרים? ומה חפץ מאתנו משה? הלהביאנו הנה למדבר להמיתנו בזה?”
“אבל בנינו! בנינו למצער יבואו אל הארץ. אנחנו נגוע, אך בנינו יחיו לנו”.
“גם אני חפץ חיים!” עמד הדני על שלו, וקצף־חמתו יז משפתיו. “אני אני, וחפץ אנוכי בחלקי ובנחלתי, כמובטח. חפץ אני לראות דשא מוריק, חפץ אני לאכול לחם־אנשים וירק ובשר; חפץ אני לשתות עסיס ענבים ורימונים; חפץ אני להינפש בצל תמר, כאשר עשיתי במצרים; חפץ אני לדוש את תבואתי, כאשר עשיתי במצרים, ולאכול מפרי עצי ומבשר צאני; חפץ אני ללבוש סוּת מצמר צאני. לי ניתנה ההבטחה ולא לבני!”
“לבנינו! ומי בנו יודע כי תקום ההבטחה ההיא? איכה נדע לבטח כי הם יבואו אל הארץ המובטחת? בגלל חטא קטן ליהוה – על דרשם מים כי יצמאו, פת־לחם כי ירעבו – יקצוף עליהם האלוהים ומתו גם הם במדבר”. כה דבר אחד ערוּם מבני יהודה, איש גוץ שפניו עגולים ושתי עיניים קטנות בפניו כשני צימוקי־ענבים.
“אמת דיבר האיש!”
“אם כן הוא, אוי לנו, ואבוי לבנינו! ואשר גוננו עלינו, הוֹרגוּ. מי יעמוד לנו עתה?”
“מידי משה נקבל רק את אשר קיבלנו בימים עברו – חוקים ומשפטים: ‘זאת תעשה וכזאת לא תעשה’. אף גם: ‘זאת תעשה בארץ־נחלתך וכזאת לא תעשה’ – כמו לוּ באמת שמה הוא מוליכנו, כמו לוּ על שׂפתה עמדנו. הביאנו אל הארץ ההיא ראשונה, ואחר תאמר לנו מה נעשה!”
“ואהרן אחיו? מה עשה הוא לנו? אם אמנם הוא הכוהן הגדול, מדוע לא ישיג לנו מחילה? מדוע לא השעה את חרון־אף האלוהים?”
“איך יוכל – הוא, עושה עגל הזהב?”
“הלא אלה דברי קורח: איך יכפר לנו אהרן והלא הוא ראש לחוטאים?”
“ובגלל הדברים ההם בקע משה את פי האדמה ותבלע את קורח!”
“למה אפוא נעמוד פה ולמה נחריש! הכנהוג צאן יובילונו לטבח? נתנה ראש ונשובה מצרימה, ונבקשה את פרעה כי ישוב ולקחנו לו לעבדים!”
ידוע ידע משה את כל המתרחש בקרב העם, את הרגינה ואת התלונה. גם ראה את הפנים המשופּים, את העיניים חדלות־האור וחדלות התקוה, את הכתפיים השחוחות, את האיבה הכבושה לא רק כנגדו כי אם גם כנגד המשכן. ריקות היו חצרות המשכן; העם לא באו שמה. הארגון הגדול שהקים משה צפוי היה להתפוררות. המשמעת נתערערה. הרבה מן השוטרים אוהדים היו לקורח ונספו אתו. האחרים נפלו ברוחם; שווי־נפש היו ונבוכים נוכח המשפט אשר יצא על בני־ישראל. כמוהם כן היו שומרי המשכן ומשמשיו, בני לוי. דומה היה כאילו שׂרידי הסמכות האחרונים נמוגים והשבטים נעשים כצאן בלי רועה.
פחד אין־שם רדף את משה: כי הדבר שביקש האלוהים לעשות לבני ישראל אחרי מעשה העגל, ואחרי שוב המרגלים, הדבר אשר הצליח למנעו, אפשר שיבוא עדיין. אפשר שיבוא עתה פרץ־חמת־אל אשר תקצר ידו לבלמו או להשביחו; בחימה הזאת לא על דור אחד בלבד יצא הגזר, כי אם על כל הדורות העתידים לבוא: האלוהים ידחה את בני־ישראל כליל ויבקש את עם־סגולתו במקום אחר.
בין שתי להבות עמד וניסה לכבות את אשן חליפות. מצד אחד היו שבטי ישראל מרי־הנפש, שכמו נכונים היו לפרוץ כל גדר, להסתלק מברית הלוחות; ומן הצד השני היתה חמת יהוה; והוא ניצב בתווך.
מרדותם האפלה של בני ישראל גברה והלכה בלי־חשׂך. חבורות קטנות ונסערות שוטטו במחנה, התלכדו עם אחרות, היו להמונים נזעמים, כעננים מתחשרים בשמי־סער; עם שביום אחד נגרף כל המחנה למרד, והמון העם נהר אל מבוא המשכן: פנים עוכרים, אגרופים קמוצים, גופים מתוחים – נכונים היו לכל דבר שבעולם. הפעם לא רגינה ותלונה עלו מתוכם כי אם זעקת־חרון ואיום על משה ואהרן:
“אתם! אתם הרגתם את אנשי האלוהים!”
משה ואהרן יצאו אל מול ההמון הפרוע, ובטרם יגיע אל מבוא המשכן ירד הענן העב אשר שוליו אש. אז נסבו משה ואהרן מעל ההמון, אשר אפילו ענן יהוה כמו לא הוסיף להחרידו. הם חשו אל חצר המשכן, ובעצם הענן נפלו על פניהם; וקול יהוה בא עליהם מתוך הענן:
“הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע”.
ברגע הוא שמעו, מן החצר הקדמית אשר למשכן, זעקת לא־אנוש של אלפי קולות, צווחה חנוקה רועשת, משל כאילו צבאות מלאכים וכרובים ושרפים לא־נראים, וחרבות לא־נראות להם, ירדו מן השמים והם קוצרים את השבטים המרדנים. משה הבין מיד: זה האיום הסופי בזעם האלוהים.
ברגע הנואש ההוא, כשעמדו בני ישראל בין חיים ומוות, עורתה פתאום רוח על לב משה, משל כאילו אף בתכלית חמתו עוד הניח יהוה את שערי רחמיו פתוחים קמעה. אך לא היה זה רגע יפה לתחנונים. מלים לא תועלנה עתה ולא כלום. נדרש מעשה של מסירות־נפש והקרבה עצמית, קרבן האחד בעד הרבים; ואת המעשה הזה צריך היה לעשות לא משה כי אם אהרן. כי אהרן נשא בחטא עגל הזהב, ואהרן חייב לכפר עליו עתה במעשה אשר יעשה ומשה צווה על אהרן:
“קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה, וכפר עליהם; כי יצא הקצף מלפני יהוה, החל הנגף”.
אהרן החויר. אימה ריצדה בעיניו, והוא התנודד בנסותו לעמוד הכן על רגליו. גמגם:
“שני בני אוּכּלוּ באש, קורח ועדתו נשמדו, יען אשר לא עשו כדת יבאש המזבח. התאבה כי אחלוק בגורלם? אם אקרב אל המזבח בדבר הזה הלא מות אמות, כי מקנא יהוה לאשו”.
“הראה כי נועדת לכהונה הגדולה, יען אשר נכון הנך לקחת עליך את עוון העם ולמות בעדו לפני יהוה”.
בפיק־ברכיים נגש אהרן אל המזבח, נתן אש על המחתה, ויצא אל העדה.
עד כה וכה והמוות עשה שמות בעדה. גופות נפלו שורה אחר שורה, בצווחה וילל, והתגוללו כה וכה בפרפורי עוית אחרונים, הנוקמים שאינם־נראים היו קוצצים בהם כקצוץ הקוצר בתבואה, והגופות היו מוטלים זה על גבי זה כאלומות.
ביד רועדת זרה אהרן קטורת על מחתת האש, ועשן דק, כחול תימר ממנה. יצא אל קרב העם, ניצב בין המתים ובין החיים, והרים את המחתה מעל לראשי החיים. העשן פשט מעליהם כצעיף דק.
והמלאכים והכרובים והשרפים הנעלמים אשר להם החרבות הנעלמות חזרו בהם, והנגף חדל.
אז ראו כל העם כי יעד יהוה את אהרן לכפר לפניו על עוונם. עתה, כדי להשתיק לעולם את תלונות בני־ישראל, ולהוסיף ראיה ניצחת כי רק אהרן ולא זולתו נבחר מבין בני לוי לשמש בכהונה, צווה יהוה את משה שיביאו בני־ישראל את מטות השבטים אל המשכן. לכל שבט היה מטה־שררה משלו, סמל סמכותו; ובמטות החזיקו תמיד נשיאי השבטים. מטה בני לוי לא הופקד ביד משה כי אם ביד אהרן, כנשיא השבט. והאלוהים צווה את משה לקחת את מטה אהרן ולתתו עם אחד־עשר המטות האחרים – מטה־מטה ושם הנשיא חרות עליו – באוהל־מועד אשר במשכן. והאלוהים אמר אל משה: “והיה האיש אשר אבחר בו, מטהו יפרח”.
משה עשה כאשר צוּוה. את שנים־עשר המטות נתן באוהל־מועד אשר במשכן. ולבוקר, כאשר בא אל אוהל־העדות, והנה פרח מטה אהרן לבית לוי והוציא פרח והציץ ציץ וגמל שקדים. ומשה הוציא את המטות, ובני ישראל ראו, ויקחו איש מטהו.
אז, במצוות האלוהים, החזיר משה את מטה אהרן אל אוהל־העדות, להיותו שם אות ואזהרה לעולמים, למען תכלינה תלונות בני ישראל הממרים ולא ימותו.
אימה גדולה נפלה על בני־ישראל, ויבואו בוכים לפני משה.
“הן גווענו, אבדנו, כולנו אבדנו. כל הקרב אל משכן יהוה ימות. האם תמנו לגווע?”
אך משה הרגיעם ועודדם; ובשם יהוה הודיע את חוקי הפולחן ועבודת המשכן. אהרן ובניו הם יביאו את עוון ישראל לפני המשכן, ורק הם יביאו את קרבן חטאת ואת הקרבנות האחרים ועבדו את עבודת המשכן. בני לוי
יעזרו על יד הכוהנים כנושאי־כלים ועבדים, לטהר את הכלים ולשמור את המשכן.
משה קבע גם את היחסים בין הכוהנים מבית אהרן ושאר שבט לוי. בשם יהוה הודיע מה יהיה טיב הכנסותיהם ומקורן. כי גם הכוהנים גם הלויים הוקדשו ליהוה, לעשות את עבודת המשכן, ולא יהיה להם חלק ולא נחלה בארץ. “כי אני חלקך ונחלתך בקרב בני ישראל”. לכוהנים יעד, נוסף על חלקם בזבחים, שאותו יאכלו בטהרה, ונוסף על המנחות, את “כל חלב־יצהר וכל חלב־תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו ליהוה, לך נתתים. ביכורי כל אשר בארצם אשר יביאו ליהוה, לך יהיה. כל פטר־רחם לכל בשר באדם ובבהמה יהיה לך; אך פדה תפדה את בכור האדם”. “ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה, חלף עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אוהל־מועד”.
פרק עשרים
אך עדיין לא ענה משה על השאלה המכרעת: מה יהיה הצעד הבא, לאן יוליך את בני־ישראל? אי אפשר היה להעלות על הדעת שיבה אל המדבר האיום. נורא היה דיו גם קודם לכן: עתה נוספה על אימותיו ודאות מותם בוֹ. הוא החל לקוות שעם רצוֹת האלוהים את כפרת אהרן על עוונות ישראל במרד האחרון אולי קרובה השעה לרכך בתפילה ותחינה את הגזירה המרה על מות דור הזקנים. לבו נצבט בו כל־אימת שהביט על בני־ישראל; כפופי־ראש התהלכו, עטופי יגון. עד כה היו להם, בתוך כל מצוקותיהם, תכלית ומטרה; הולכים היו אל ארצם. רעב למאכל טרי ומוצק, צמאון, כל תלאה, נחשים, עקרבים וחלי – אפשר היה לשאתם במקצת משום שהיה מועד לסבלם. וכלום לא היה יהוה עמהם, בתוכם? אך מה הסיכוי עכשו? להם רק מוות; ולבניהם, חרות. נדירות היו מאד בתוכם הנפשות שיכלו לעמוד בקריאת־תגר זו: להוציא את כל שנותיהם הנותרות במחסור וסבל למען בניהם. פועלים פשוטים היו לפרעה, רגילים בשכר לחם אשר לפועל; הלחם הפך להיות טעם החיים, עצם החיים.
משה התמהמה בקדש־ברנע ימים רבים ככל שיכול. היה זה מקום־מנוחה טוב להמון גדול. אפס ניתנה הפקודה להשיב את בני ישראל המדברה, בדרך הים־האדום. כברתו הקרובה ביותר של הים האדום היתה הלשון המגיעה אל עציון־גבר, על יד גבולי מדין ומדבר פארן. פה נשקפים לו מכשולים חדשים, נוסף על חסרון המים המוכר. אמורים ישבו במדבר פארן. אפשר לו גם לצפות להתקפה מצד הכנענים, שלא יארכו הימים ויתברר להם כי בני־ישראל תועים באפס־מטרה במדבר ולא יוכלו לקרב אל הארץ המובטחת. התקפה כזאת ודאי תהיה בחינת קריאה לאחרים – לעמלקים, למשל. אבל בעת ההיא צריך היה להימנע מהתנגשות ויהי מה; בהלך־הרוח הנוכחי של מרירות ויאוש לא יוכלו ישראל לעמוד בפני צר ואויב. לא! הוא פשוט לא יאבה להשיב את בני ישראל המדברה. לא יצעד לאחור. יבדוק אם יוכל להעביר את המחנה בצנעה בדרך ארצות אדום ומואב. מהיותם עמים שארי־בשר, יבקש מהם את הזכות לעבור. ישלם בשביל כל צרכיהם של בני ישראל, כל פת לחם, כל נטף מים; והם לא יסורו מדרך־המלך עד בואם אל גבולות ארצם. אבל מה על מצות יהוה: “מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים־סוף?” איך יהין להעיר את כעס האלוהים בעברו על איסור חמור שכזה?
משה גמר אומר לקבל עליו, ועליו לבדו, את כל אשם העבירה. בני־ישראל לא יהיה עליהם אָשם אם יצווה אותם לעבור בארץ אדום. עליו יחול עונש האלוהים ולא על בני־ישראל. ומיהו משה כי ישאר לפליטה? הוא, אשר לא יכול ליטול עליו את עוון כל העם ולכפר עליו בחייו שלו, הוא אינו ראוי להיות רועם של בני־ישראל. למען ישראל נכון הוא לרדת שאולה: למען ישראל נכון הוא – מחשבה נוראה! – אפילו למרוד באלוהים.
“לוּ ימותו מאה איש כמוני ולא תיגרע שערה משער־ראש אחד בני־ישראל”, אמר לנפשו.
ומשה עשה מה שלא עשה עוד מעודו, ולא ישוב לעשות לעולם. על אחריותו, ומבלי שאול ביהוה, שלח שליחים אל מלך אדום בדברים האלה:
“כה אמר אחיך ישראל: אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו. וירדו אבותינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים, וירעו לנו מצרים ולאבותינו. ונצעק אל יהוה וישמע קולנו, וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. והנה אנחנו בקדש, עיר קצה גבולך. נעברה־נא בארצך. לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר; דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל, עד אשר נעבור גבולך”.
ואדום השיב לאמור:
“לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך”.
השיבו בני־ישראל:
“במסילה נעלה. ואם מימיך נשתה אני ומקני, ונתת מכרם. רק אין דבר. ברגלי אעבורה”.
“לא תעבור”.
ואדום יצא לקראת ישראל בעם כבד וביד חזקה. ויט ישראל מעליו.
יהוה לא אמר למשה דבר על אודות מריו ולא עשה לו דבר. דומה היה כאילו מרחם האלוהים את תמימות משה, שהאמין כי “האח אדום” יושיט יד לעזרה.
ועתה ראה משה כי אין לו עוד אלא לשמוע למצוות האלוהים ולהעתיק המדברה בדרך הים־האדוֹם, כדי להקיף את ארץ אדוֹם. ויהי לב משה כבד בקרבו.
לערך בעת הזאת, כשהיה משה מתכונן, ביגון רוחו, למלא אחר מצוות האלוהים, הוּבא אליו דבר לאמור כי נחלתה מרים אחותו והיא נוטה למות. ומשה סר מכל עניניו והלך לראות את אחותו באהלה, בטרם תאסף אל אבותיה.
מצאה כבר בצל המוות; אך עיניה, אפלות־בוערות וערוֹת, עדיין עצרו באויב. בצלאל נכדה עמד אצל מיטתה ומאחריו עוד מבני המשפחה. כאשר הוגד לה כי בא משה, אזרה את שארית כוחה וישבה הכן על ערשה, והושיטה את ידי השלד אשר לה אל ידי משה; והיא ליטפה את ידיו, וברק עיניה הלוֹהב חדר בו. החלה לדבּר, לא על אודות עצמה, לא על אודות לכתה אל אבותיה בטרם תראה את הארץ המובטחת, כי אם על דבר משה:
“למה כה תרעדנה ידיך, אחי? האלו הידים התומכות את השמיים על ראש ישראל? למה כה קדרו פניך? הנאסף אור האלוהים מעיניך? הלא רחצו בזיו הנוגה אשר תחת כסא הכבוד? אם יירעש לבך, ונמוטו יסודי ישראל. אם תרפה ידך, ונפלו החומות על ראש ישראל. הנעצב הנך אל לבך בגלל הגזירה אשר גזר עלינו האלוהים”.
“המעט, אחותי, כי שומה עלי להוליך עדה אשר מות תמות במדבר מבלי ראות את הארץ המובטחת – המעט הוא זה מעצוֹם עיני בליל־נצחים? רב הוא משׂאתי, לשמוע למצוות האלוהים ולהוליך את עמי מגבולי הארץ אל צל־מות”.
“איה חזונך, אשר ירחיק כחץ שלוּח מקשת־גבור? הלא תראה בגאון הגופים הצעירים, בפרצם כפרוץ מים הבוקעים מתעלותיהם ושטפו והציפו את השדות? הלא תשמע תרועת קולות ששון עונה הד אלינו ואל קברותינו מן הדורות אשר לא באו עדיין? הלא תאמין, אחי, בהבטחות יהוה? אם כגדי יפול ישראל, הלא ישוב־יתנשא כלביא. פלח בחזון את צל המות אשר על דור המדבר וראה את חיי הנצח אשר לישראל, מאירים כשמש מעבר ליל המוות”.
“מאמין אנוכי ביהוה. משפטו אמת וצדק, ודברו לא יכזיב. אאמין כי זרע אברהם נצח הוא. רק בנפשי לא אאמין, אחותי, הלא אני רועה אשר נתן את צאנו לתעות ולפול בחגוי הסלעים”.
“אחי! בן־עמרם, בן אמהות שתים, הכוכבים נצרוך והאלוהים קבע את גורלך מיום יוּלדת בו. ערשׂך היתה רחמך, ואני אצל שתיהן עמדתי וארא את יד האלוהים פשוטה עליך. שמעני עתה, בן יוכבד, בן בתיה. יוכבד אמך שׂמתך בתיבה על מי היאור. אני עזרתי לשאתך אל הגדה. פניך האירו כשמש מקבר התיבה אשר בו הכינה יוכבד אמך את קבורתך. בידיים רועדות חיתלה את גופך, אפס למוות נקדשת. הידיים אשר טיפחוך כבואך אל העולם, הן הקדישוך לגלי היאור. ויוכבד אמך פרשה את הצעיף השחור על עיניך, לבל תראה במותך; ובצעדים מהירים נסה לבלתי שמוע את בכיך ואת זעקתך האחרונה. אך אני עמדתי על שפת היאור ואתבונן בשעשע הגלים את קבר תיבתך, מעלה־מטה. האירו פניך מתוך תיבת המוות; ויקרנו באור האלוהים וישירו לשמי־עליון. עיניך האירו בשמחה, אף כי נשאוך הגלים אל מקום היקבץ המים, מקום אשר חכו התנינים. מהרה כחץ המתעופף מקשת נשאוך המים אל מאוּרות התנינים. גל אחר גל הכה, וכל גל הוסיף שאתך אל מותך. ריח בשרך הענוג כבר בא בנחיריהם, ראש אחר ראש ירומו ויחכו לטעם גווך. לבי עמד מדפוק וידי כבדו כעופרת ועיני נצמדו אל גווך, אשר נישא על הגלים אל תוך מלתעות המשמיד הפתוחות. ואז בא גל פתאום ויטך הצדה וירימך על לבו ובדאגת־חסד נשאך־הצילך מאבדן, מהלאה לשניים הרעבות אשר חכו לך, אל החוף מנגד, מקום אשר רחצו בנות פרעה במי מנוחות זכּים. והנה יד הרחמים ואהבה, יד אמוני־אם עד־נצח, פרושה עליך. רק את היד ראיתי, יד־עזר־ואורה הפרושה עליך, יד יהוה הפרושה על ישראל. ממי תירא, אחי? מפני מי תחרד, ויהוה עמך? תיבתך צפה על מי־מבטחים, יד יהוה התוותה את נתיבך”. ומרים הרכינה ראשה אל ידי משה.
“ניחמתיני, אם בישראל”.
אלה היו הדברים האחרונים ששמעה מרים מאחיה משה.
חלק ג' 🔗
פרק ראשון 🔗
שמונה ושלושים שנה עברו, שמונה ושלושים שנה לעונש האלוהים. דור שלם – הדור של יציאת־מצרים – עבר מן העולם. עצמותיהם הלבינו בשמש הלוהטת עד אשר התפוררו לאבק בתוך חולות המדבר. כל גליל־הנגב היה זרוע שרידי אדם. מעציון־גבר אשר לחוף הים־האדום ועד מרגלות הרי אדום נשאו הרוחות גלים־גלים את הפרורים השדופים. מי יכול היה לחזות מראש כי אלה, הבזויים והנמאסים, זנוחי האלוהים, המוּסגרים לצבועים – עבדי מצרים אלה הנקלים – יפשטו ויגאו כמבול, יכסו את עין המדבר עדרי עזים וצאן, גמלים וחמורים, אשר כשור ילחכו את כל כרי הדשא? מאין באו כולם?
שנה בשנה הוסיף משה לשבת בקדש־ברנע. אחרי מעשה המרגלים לא נחפז להוליך עם נואש שעתה־זה שמע כי נידון למיתה, למסור שוב ביד המדבר המצריח עדה שפּרעה המרד. הוא גם לא העתיק את החיל אחורה, לעבר מצרים, גם לא קדימה אל תוך המדבר מעבר לקדש־ברנע, מקום שיוכל להיות לאחד עמי הנוודים הנודדים חסרי־בית על פני הנגב. הוא נשאר בשפלה, מקום שבין העונות עדיין אפשר היה למצוא מעט מים בתעלות האבן. שׂם לפניו את המשימה לארגן מחדש את זקני השוטרים, רועי השבטים ומדריכיהם, כשהוא מחפש לו מנהיגים חדשים תחת הללו שנשמדו במרידת קורח. כן גם מחכה היה שיגדל הדור החדש, הקטנים שיצאו ממצרים, והללו שנולדו בשנים הראשונות לנדודים – דור אשר לא יזכור את סירי־הבשר בארץ מצרים.
תשע־עשרה שנה התגורר העם בקדש־ברנע. אז הוליכם משה אל הים האדום, לעציון־גבר, ושנה־שנה הביט בכלות הדור הזקן ובהיעלמו. איה מצא את הכוח ואת אורך־הרוח לעמוד בשנים האלו? שתי אמיתות היו לו לנחמה ולמשען בתקופה זאת.
הראשונה היתה ההבטחה שנתן אלוהים לאברהם כי ירבה את זרעו כחול אשר על שפת הים וככוכבים בשמיים. כפי שידע משה לא היה צריך לקבל הבטחה זו כאילו מוסבת היא על דורות בודדים; הרי זו ההבטחה הכוללת לזרע אברהם בכל הזמנים. ולפיכך פירש את ההבטחה בזה הדרך: יהיו זמנים שבהם ירדו בני ישראל לשפל המדרגה, יהיו נקלים, פחותים וּמזולזלים כחול אשר על שפת ימים; ואילו כשיעלו, יעלו עד לכוכבים. ועם זאת הרי הכוכב נמצא בכל גרגר חול; גרגר החול והכוכב אחד הם. דור החולות חייב למהר ולהיעלם על־מנת לתת מקום לדור הכוכבים. האמת השניה שעליה נסמך משה היתה הברית; כי בברית הזאת עם אברהם בחר לו האלוהים את בני ישראל לעם־סגולתו. ועל כן, אם גם יגדלו עוונותיהם של ישראל ככל שיגדלו, וחמת יהוה תתלקח תכופות ככל שתתלקח, והאלוהים יתאוה תכופות להכחיד את העם הזה, למחות כל שריד וזכר לו מעל הארץ, הברית בעינה עומדת ואין לבטלה ולהשתמט ממנה. לפיכך אנוסים בני־ישראל לשאת לעולם את עול הבחירה. יש לנגוש בהם שיקבלו את עבדות המקום, כשם שמלקים את השור שיקבל עליו את עוּלוֹ. אין לישראל זכות הבחירה החפשית, כדין לשאר עמים. בבריתו של אברהם נמכר העם ונמסר לעבודת יהוה, להיותו העם הנבחר לעולם־ועד.
בבהירות גוברת והולכת ראה משה מה־נכון וצודק היה המשפט שהוציא האלוהים על דור יציאת־מצרים. לא היה מנוס מן הדבר: דור החולות הכרח להפכו לדור הכוכבים; חייב יהיה דור העבדות לגווע כדי שיחיה דור החרות ויהיה לעם הנבחר של האלוהים. ובזאת, כבכל הדברים שעשה יהוה או שצווה לעשות, היתה אמת נצחית; פה כבכל דבר אחר כוון למטרה הסופית של אותה שלמות, שתמיד היא תכלית הבריאה. לתכלית זו, שנגזרה מראש בעצם תחילתם של דברים, המריץ את בני־ישראל. במטרה הסופית ההיא, באותה השגת השלמות שבה יחזו הימים האחרונים, יש חלק ומנה לכל שלב בבריאה, ויהיה פגום ככל שיהיה. גם דור יציאת־מצרים היה להם חלק בעם הנבחר; דור העבדות יש לו תפקיד משלו בתהליך העצום, ותרומתו תיזכר לעולמים: גם בו פעל התהליך את פעולתו. שכן דור העבדים היה לדור הגאולה; אותו דור – האחרון לשעבוד – נמצא ראוי לישועה. זה היה הדור של קריעת ים־סוף, הדור של הר־סיני. הוא פתח והשמיע לנצח־נצחים את הקריאה הגדולה, “נעשה ונשמע”, שעתידה היתה לנסר בכל הדורות. סוּמים, כבהמה בבקעה, הלכו הדור הזה אחר רועם המדברה. הדור הזה נשא בקידוש־השם הממושך של המדבר. ועם כל מומיו וחסרונותיו נבחר הוא, ולא דור אחר, להתחיל בדרך הגדולה אל הבחירה. אכן, יכול שתהיינה עצמותיו מלבינות בשממות חול המדבר, כעצמות חמורים וגמלים; אבל מעשיו יחיו, ועם רעננות הטל יביאו אמונה ובטחה לדורות העתידים לבוא.
ומשה ראה באלה – במתי־המדבר – את החזון אשר העלתה אחותו מרים לפניו: את התיבה הקטנה שהפקידה אמו לגלי היאור. הוא ראה עצמו, עולל, שוכב בערש הצף. הגלים נשאוהו, העבירוהו כביכול מיד ליד, כשהם מטלטלים את התיבה נוכח זוועת־השמד, האגן בו כבר היו התנינים חושפים את מלתעותיהם־אימה. אבל פתאום בא גל חדש שמחוץ לסדר הגלים, ילוד תכלית נעלמה, מיוחד ומכוון, פרץ נכחו, חטף את התיבה מתוך מהלך הגלים הסדיר, ונשאה הצדה, אל האגן אשר שם שלחה בת־פרעה ידה אליו.
דור מתי־המדבר הוא הגל הגדול אשר עליו הושמה התעודה להציל את התיבה: לדור הזה יעד אלוהים את המשימה לכוון מחדש את תנועת העם הנבחר, הלאה מן ההשמד לקראת ישועה ושלמות.
אַט ובכבדות נגררו השורות קדימה בעבי החול. דומה היה כאילו בשלשלות כבדות אסורות הרגליים הלאות, אשר בוססו במעלה בדרך החזרה מן הים־האדום ועציון־גבר אל קדש־ברנע. הם עקפו עקיפה רבה שלא לעבור בארץ אדום, בה נאסר עליהם לעבור. השורות שׂרכו דרכן בדי־עמל, בטוּר שאין לו סוף. במאַסף נסעו בעיקר עדרי צאן ובקר, שרועים נוהגים בהם ואנשי־מלחמה שומרים עליהם. האבק שתימר מתחת לרגלי אדם ובהמה פרוש היה מעליהם כענן עבה, מסתיר את המאסף. פה לא ידע איש מה מתרחש במחנה החלוץ; משם רק התגלגל קול עמום ובלול של תנועה, תנועה קדימה נוכח מכשולים, הד כבוש של מים פורצים שניסר בתוך מסך האבק. אור־דמדומי־תמיד שרר תחת המסך, ועומד היה בעינו שעות רבות לאחר עבור העם, בהשאירו אחריו את השלדים המגולים הפזורים בין מורדות ההרים. ביחידות ובחבורות היו מוטלים להם, ככלי אין חפץ בו, אשפת המחנות, שלדים – אך לא כולם מתים; כי בעוד קצתם כבר טמונים בים החולות, שהוא עצמו שרוי בתנועה מתמדת, הרי אחרים עדיין ניסו לעשות דרכם קדימה, כשהם זוקפים את ראשם ואפילו את מלוא גופם מתוך החולות הבולעים ומבלעים אותם. כטובעים המתרוממים בעוית אל פני הים למלא ריאותיהם אויר בטרם יצללו לעד, ככה פרפרו אלה, בחבלי מותם, במאמץ האחרון להניע את אבריהם, לשוב ולעמוד הכן. אבל גלי החול חבטו בזעם בגופיהם הרפים, שצנחו אחור וטבעו. היו שקיבלו את המות ברצון, כשהם מתמסרים לאדמת המדבר בבטחת ילדים, מניחים ראשיהם אל החול כאילו שַׁד הוא, ועוצמים עיניהם; אחרים הוציאו יללה מפיהם המלא חול, קינה ומחאה גרונית כנגד גורלם, קודם שיכנעו למות הזה האכזר ברוח המדבר. גם לא מתו כולם בדד, נטושים. פה ושם ישבו אח או אחות אצל הנידון למות, ישבו וחיכו עד כלות סימני החיים האחרונים. פה ושם תמך בן את ראש אביו הגווע, ניחמו, נתן פך מים אל שפתיו המלחשות.
“למה, בני? שמור את המים האלה לילדיך. למה תכלם לשבור את צמאון המת?”
“עזבני, עזבני, לך אחר החיל טרם תאבד דרכך”, הפציר שני בבן משפחתו, שלא אבה לנטשו במדבר הפרא.
והיו שמרדו בגורלם בחמת־זעם.
“זאת נחלתי אשר הבטיחני משה, זה שׁדי וזה כרמי: הקבר במדבר”, צווח זקן אחד בשארית אונו; והוא עצר כוח לזקוף את כתפי־השלד אשר לו מן החול, עצר כוח להרים את בלורית שיבתו, ולהביט סביבו בעינים מוצפות־דם שהיו כפצעים חיים בפני מת.
“לא הבטיחך משה חיי עולם! גם לוּ קיבלת את נחלתך בכל זאת היה עליך למות, כי זקנת”. כך דיבר שכנו, גם הוא איש שמלא צבאו, שהניחו לו בניו צפחת מים, לשכב שם עד בוא אליו המוות. “אני הנה הפצרתי בבכורי כי יעזבני פה. לא אהיה עליו למשא. כי אם כה ואם כה, הלא על כולנו, הזקנים, למות במדבר, אחד המקדים ואחד המאחר. למה אפוא נענה את נפשותינו בדרך הארוכה?” וחיוך שכולו טוב נהר על פניו הקמוטים של הדובר.
“לא על המוות הזה אשאל כי אם על חיי!” נאנק אחר על ערש מותו. “למה חיינו, אנוכי שואל. מה היו חיינו?”
“מה? העדיין בסירי־הבשר תהגה? זכור, בן־אדם, כי אם כה ואם כה לא היית מוסיף עוד להתענג עליהם. כי לוּ במצרים עודך, כי אז מכבר במתים היית מפני מר־עמלך. למה חיית? למען יהי דרור לבנך! אל תחטא ברגע המוות; הלא טוב־טוב כי תאמין באלוהים במותך. לך לא ניתנה הזכות, אך לילדיך יותן לבוא אל הארץ ולרשת את החלק אשר הוכן לך”.
ובעוד ישישים גוועים אלה מסיחים ככה, התנשא פתאום סמוך אליהם קול בקריאת־זמר:
“אראנו… אראנו…”
הישישים הסבו ראשם אל המוציא את הדברים האלה מפיו. האיש שרבץ על ידם היה שקוע כולו בחול. ארכה השעה מאז זז באחרונה, וסבורים היו כי מת. אבל עתה הרים ראשו, והחול נשפך וירד מעל עיניו, פיו, זקן־שיבתו הארוך; הוא נשא זרוע גרומה, פשטה ברעד, והצביע, בעוד השפתיים הכמושות מוסיפות לקרוא:
“אראנו… אראנו…”
“את מי תראה?”
“אותו, את משה…” קרא הגווע, ועודו מצביע.
כל אשר רבצו במקום ההוא ועדיין לא הכריעם המוות אזרו כוח להסב ראש, לפקוח עיניים, להביט. והם ראו את משה, דמות־אדירים לבושה לבן, עמוד של לובן, ולצדו יהושע בן־נון.
“משה… משה… משה…” עלתה הלחישה הגוועת.
מכל העברים החלו השלדים החיים לזחול אל עמוד האור. חתרו בחול, נדחפו קדימה על מרפקיהם הגרומים, נמשכו אליו בחבלי יסורים, פשטו לעומתו את פניהם הלבנים, הקמלים, ונשאו קולם אליו בתחינת־קינה אחרונה:
“משה רבנו…”
“בא משה לראות את מתי המדבר”.
היתה זוּ מקהלת האבודים.
"משה! הבאת להשקיף על מתי המדבר?
“לא! לא בשם דור מתי המדבר תיקראו! באתי לראות את דור יוצאי מצרים, את הדור אשר יצא מעבדות לחרות. איה עוד עם כישראל? אין כמוהו בעולם. עד קץ כל הדורות יסופרו מעשיכם. אתם הדור אשר אהב יהוה והוא בחרכם לעם־סגולתו. אשריך, ישראל, ויהי חלקי עמך. האספו בשלום אל אבותיכם. בניכם באים אחריכם, והייתם אתם בבניכם, ובניכם יהיו בכם, עד דור אחרון, עד אחרית תבל”.
“משה רבנו בא לנחמנו. משה…” לחשו. ופה ושם שקע ראש במנוחה לתוך החול.
“רואה אני… רואה אני…” קרא קול.
“מה אתה רואה?”
“רואה אני את ארצנו ורואה אני את בית נחלתי. בקרב אהלי ישראל הוא עומד; העץ פורח וזמר־ילדים יעלה מגדות הנהר מקום אשר שם ירעו את הצאן”.
“גדות הנהר אשר שם ירעו את הצאן”, שנו קולות חרש, שוקעים בתרדמת המוות.
פרק שני 🔗
לסוף חזרו ובאו לקדש־ברנע, שעזבוה קודם שנים כה רבות ללכת לגלוּתם במדבר. כי עתה קרוב היה קץ הגלות. הדור הזקן שנידון למיתה לא היה עוד; הוא מת ואש התקוה בעיניו, בתוך אור־נהרה ירד אל קברות החול. ועתה היה משה מוציא דור חדש מן המדבר הקשוח, דור שנקשה בלהט כבשנו. אנשים אחרים היו אלה; אבריהם היו כעשויים פלדה מותכת, גופיהם מעוצבי סער, פניהם שחומים כארד מלוטש: פיאותיהם המסולסלות העבותות וזקניהם נסרקו במסרקות של רוח המדבר. את הדור הזה החדש היה משה מוליך עתה אל המקום הנושן, המוכר, החביב, אל קדש־ברנע, בדרך אל הארץ המובטחת.
גדול היה החסד שעשה יהוה עם הדור החדש. לאויבי ישראל, העמים הסובבים, העמלקים, הכנענים, האדומים, שארבו לישראל מחגוי הסלעים כצבועים רעבים – להם הראה רק את שלדי שרידיהם של מתי המדבּר, שנפלו בחולות. אך אלוהים לא הראה להם מה הותירו המתים אחריהם – את עשר הנפשות החיות שיצאו מכל קבר, את עדרי הצאן והבקר שנולדו מנבלת כל עז או פר שנפלו.
אבל חדשה היתה קדש־ברנע זו שאליה חזרו ישראל. הקשישים זכרו, והצעירים שמעו, כי מאז ומקדם נתברכה קדש־ברנע במעינות רבים. בדרך מעציון־גבר שברו את צמאונם בצפיה למים הנובעים אשר ימצאו בקדש־ברנע, כי קדש ברנע, שפעמים נקראה עין־משפט, מהוללה היתה בכל שבטי הנודדים כמקום ברכה במדבר. בני־ישראל היתה להם חזקה על המקום בגלל ישיבתם הממושכת בו; ואף על פי שנעדרו משם עת רבה, לא הפסיק משה כלל את הקשר אל המקום הזה. משך שנים החזיק שם חיל־מצב קטן, להגן עליו מפני אדום ומואב ולהרחיק שאר שבטי נודדים. עד כה וכה שכן העם עצמו, בני־ישראל, באותו חלק של הנגב המשתרע מקדש־ברנע עד עציון־גבר, למען יקשח הדור הצעיר במדבר. אבל כשחזר משה עם בני־ישראל לקדש־ברנע המיוחלת מכבר, מצא את המקום והנה שממה. קרה לקדש־ברנע מה שקורה תכופות לנאות במדבר. המעינות השתבשו בבטן האדמה והופיעו כבארות חדשות במקומות רחוקים. החולות הנודדים נעו על פניהם, כשטוף גלי הים איים קטנים. כּפרי המרעה הירוקים כוסו, שרשי הדקלים קמלו, הבארות נסתתמו: הכל נחתם בחותם המוות.
לשוא חפשו בני ישראל, כאיילות צמאות, תעלה, בקע, שטף מים. בדמיונם שמעו את המית הנחלים וגרגורם; אבל הארץ היתה מכוסה מעיל אבני־חצץ, שעליה פרושה אדרת חולות המוות. התעלות הנושנות היו אפיקי אבנים יבשות, פגרי בארות שנטמנו בחול המדבר.
הומשלה באר לאשה; עמוק מאד חסדה של אשה, ומרחמה חיים יצאו; ככה עמוק גם חסדה של באר, ומרחמה יצאו מים חיים. הבאר שנסתתמה נקראת “מים מתים”. בני ישראל זכרו את הזמן בו שתו מן הבארות שעתה היו קברות מים. זכרו את מרים, אחות משה ואהרן, ותלו את הסתתמות הבאר במיתתה: שכּן כל זמן שחיה היתה בתוכם היו הבארות שופעות מים בעבורה; עתה שמתה, מתו המעינות. בני־ישראל גם לא קוו שאי־פעם ישובו המעינות לתחיה, וקינה גדולה עלתה מתוכם. כי הצמא שׂם מחנק לגרונות אדם ובהמה ומצץ את לשד חייהם של הטף.
כאבותיהם לפניהם, כך תלו גם הם בצווארי משה ואהרן את קולר מסותיהם במדבר. שוב קמה תלונה בעם על משה. בהמונים באו אל אוהל־המועד אשר לפני המשכן שהציב משה בקדש־ברנע, והסתערו על אוהל משה. קימצו אגרופיהם ונשאו קולם וצרחו:
“מי־יתן מותנו כמות אחינו לפני אלוהים! ולמה הבאת את עדת האלוהים אל המדבר הזה! הלמען ניספה אנחנו ומקנינו?”
ושוב נשמע דברם הנורא של מתי המדבר:
“למה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון, ומים אין לשתות?”
משה שמע ונרעד. גופו, גוף הענק, הרעיד כאגמון, זקן־שיבתו הארוך עלה וירד עם עלות חזהו ורדתו, זרועותיו נקשו, ידיו נקמצו, עיניו קדרו. מה הדבר אשר שמע? מה הדבר אשר הוא רואה? כלום מתי המדבר הם שקמו מקבריהם והם עומדים לפני אהלו נשואי אגרופים, אבנים בידיהם, מרי־פנים ומרי־עיניים יורות־אש, והם צורחים: “איש מרמה! מטעה! מה חפצת מאתנו? נתנה ראש ונשובה מצרימה!”
אם כן גם הם, שאין להם מצרים לזכרה, שלא אכלו את לחם־הקלון של העבדות; גם הם, שרובם נולדו למדבר עצמו; הם אשר השמש חישלתם, שהרוחות עיצבום; אלה, בני־החורין שנולדו בחרות, גם הם נכספים אל לחם העבדות? אם כך הדבר, מה טעם היה בדרך ההקרבה הארוכה של המדבר? לצורך מה גברו על כל המכשולים? לשם מה היה הכל, אם בסופו של דבר אין שמש השחרור מאירה להם, ותחת זאת עומדים הם בצל ליל העבדות? אהה, בעבדות נולדו, דם עבדים זורם בעורקיהם, מארת אבותיהם כחבל על צוואריהם, למשכם אחור אל הבור אשר ממנו יעלם אלוהים. היוכל לעשות בעם הזה, שעדיין עיניו נשואות מצרימה, את הנפלאות אשר מבקש האלוהים לתכּון – להדביר עמים חזקים ואדירים מהם?
בלב כבד, בעיניים שהעימן ספק, ברוח של אמונה שהועבה, הלך משה לפני יהוה, להתפלל על עם שאין אמונתו בו שלמה. והוא לקח אתו איש אחד לעזרו, את אהרן אחיו, ושניהם נפלו על פניהם לפני אוהל־מועד.
משה לא מצא מלים בפיו להגיד לפני יהוה. זו פעם ראשונה נחרד מפני המחשבה שאם יבוא יהוה בסער וחימה להשמיד את בני־ישראל, לא יהיה בו הכוח לעצור בחמתו, לשדלו למחילה, כמעשהו בימים עברו. כי כוחו של משה עמד לא רק על האמונה באלוהים אלא גם על אמונה בישראל. כיון שרפתה אמונתו בבני־ישראל ונקלשה, נתערערה גם הזכות היתרה שהיתה לו לפני יהוה. ומשה שכב על מקומו בלב רועד, פניו על מפתן אוהל מועד, ושפתיו חתומות. אולם יהוה חש לבוא לפניו; לא עטוף ענן־חימות קודר, כפי ששיער, אלא בזיו־של־חסד. והאלוהים לא דיבר אליו מתוך סער־נקמות כי אם מתוך נועם־רחמים:
“קח את המטה והקהל את העדה, אתה ואהרן אחיך; ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו. והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם”.
ועתה עמדו משה ואהרן לפני סלע אדיר. סביבם נקהלו בני־ישראל, אנשים, נשים וטף, לשמוע ולראות את המופת אשר יעשה להם האלוהים. מתוחי פנים ולב עמדו וחכו לנס. משה הרים בזרועו החזקה את המטה אשר בקע את הים, מטה־הנפלאות, המטה הנשמר במשכן, זכר לאהבה ולחסד אשר הראה יהוה לישראל.
משה, שמכבר זהיר היה למלא את מצוות יהוה לכל פרטיהן, כאשר צוּוה; משה, שלבו הרגש ענה אמן אחר כל רמז לחפצו של האלוהים; משה, שתמיד ביקש להבין לא רק את הפקודה כי אם גם את התכלית שמאחרי הפקודה, משה כאילו רוחו ורוח האלוהים אחת הן; משה, ברגע זה של פקפוק בבני־ישראל, נבוך היה וחלוק בינו לבין עצמו. הכעס העמיד חיץ בין נפשו למבוקשו של אלוהים; וזו פעם ראשונה ביצע את מצוות האלוהים בתוך קדרות פנימית ומבוכת־רוח.
ראשית־דבר פנה אל בני־ישראל בדברים אשר לא צווהו אלוהים להשמיעם גם לא התכוון אליהם:
“שמעו נא, המורים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים ותשתו?”
אחר נשא את מטהו, ותחת לדבר אל הסלע – הכה בו.
הסלע היה אך אחד מן הרבים הבוצצים מרמת האבן סביב קדש־ברנע: מלפנים היה מבוקע סער ולטוש רוחות רבים; ברוּמו, כמשוקע בתוך כתפיו, נח ראש בדמות חרוט. ועתה דומה היה כי לבש הראש מראה אנוש. אָצל לו פנים, פני ישיש שהוצב שם במדבר מאז ששת ימי בראשית, ממתין, ממתין לרגע בו ייקרא למלא את הפקודה אשר יעד לו יהוה מאז בריאת העולם: הפקודה לשנות את טבעו של הסלע, להיות מעינות־מים שופעים מלבו, לב האבן. מראשית הזמנים ישב פה שפוף, נוצר־ההבטחה הלזה, פה על שפת המדבר, בתום מסעם הממושך של בני־ישראל, ממתין בלב נפחד ומקודש להיענות לחפץ האלוהים הגזור־מראש. ומשה ניצב לפניו, בידו מטה־העוז אשר הפקיד האלוהים בידיו: ומשה לא עשה כמצוות האלוהים, כפי שניתנה לו: במטהו הכה בסלע.
בפני הישיש המאובן נקרעו עיניים, חורים עמוקים, אפלים, ענקיים, שנלטשו אל משה: משה־של־אבן ניבט אל משה־של־בשר־ודם. ומעיני הסלע נבעו דמעות וניגרו על קמטי פני האבן.
ההמונים הנאספים עמדו על עמדם בלבבות הולמים ועיניים נפחדות, מבטם מסומר למראה. ראו את טפות המים, לא הבינו שדמעות הן אלו, דמעות השפלה וכאב: לגביהם לא היו הדמעות אלא אגלי מים, שיש לראותם רק בחינת שוברי־צמא.
צל חלף על פניהם, יאוש נשקף מפניהם.
“מה? הבנטפים האלה נמלא שקתותינו ונשקה את בעירנו? הימצא לנו לשבור את צמא ילדינו?” עבר הריטון בהמון.
משה גם הוא לא ראה דמעות. נטפי מים ראה, וכמו שהיו בעיני ההמון כך גם היו בעיניו. אבדה ממנו שארית אורך־רוחו, והוא הרים את מטהו והכה שנית בסלע.
אז קרע הישיש את לבו הסלעי, והמעינות בקעו בכוח – המעינות הללו שהכין האלוהים מששת ימי בראשית לשבור את צמאונם של בני־ישראל.
באויר עדיין היו מנסרים קולות הששון שהתערבו בנגינת המים הזורמים; שיר ההלל עדיין עלה לרום, והדיו נישאו על פני מרחבי המדבר הכבירים; ובלב משה ענה הד קול מבשר רעה, קול יהוה. שלא כבעבר, לא היה טעון חסד וטוב: כבד־חימה היה.
“למה הובשת את מעשי ידי?”
ומשה רבץ, הדיבר אין בפיו, ופניו כבושים בעפר.
“התחשוב כי יצורי האחרים ממרים בי כבשר־ודם אשר יצרתי, כי אולצת לעשות בכוח? רצוני הוצק ביצורי זה. רצוני גמל בלב יצורי כגמוֹל פרי על העץ; וכבוא עת־הבשל, ונתן את ברכתו בשמחה ושבח, לא במרי ותלונה. אני צוויתיך כי תדבר אל הסלע ולא תכה בו”.
האֵלם סר מעל משה. מתוך תפיסת חטאו העמוקה לחש:
“חטאתי לך, אב הרחמים”.
“ולמה זה העטית חרפה על עמי? מורים קראת להם. מה עשו? צמאים היו ויזעקו למים. רועה לצאני נתתיך; שומה היה עליך לחוש בכאב האנשים אשר הפקדתי עליהם, ולזעוק אלי למים. אפס אתה הכּיתם בשבט חרפה ועלבון. לא תפילתך ולא בּכיך שמעתי אם כי את תפילתם ואת בכים, ואחוש לעזרתם”.
“חטאתי לך, אב הרחמים”.
“ואל סתרי לבּך התבוננתי ואבחוֹן את מחשבותיך על עמי. דור־המדבר קראת להם ובשם מתי המדבר קראתם לבוז. לא, לא הם כי אתה ואהרן אחיך הנכם דור מתי־מדבר; כי לא האמנתם בי ולא קדשתם אותי בעיני בני ישראל. על כן לא תביא את העדה הזאת אל הארץ אשר הכינותי להם”.
“אתה צדיק ומשפטך צדק, אב הרחמים”. ומשה העמיק לטמון פניו בחול לפני הדר־כבוד־יהוה.
פרק שלישי 🔗
כקרוב הענן הנע העצום ראשונה אי־אפשר היה להבחין בטיבו, ורק החולות שיצאו מתוכו העידו על שיש בו: שאון כבוּש ומתגלגל כשאון המון־מים־רבּים. השאון רימז על עוצם העם הצעודים ועל רוּבּו; נשמע קול תיפוף צעדים אין־מספר, רגשה והמולה אין־קץ. אחר, בקרבוֹ, היה הענן נבקע ונגלו לעין הצועדים המאוּבקים. תרוּעה בלולה של חצוצרות ושופרות היתה מתגלגלת מעליהם תדיר. אבל מצעד ההמון לא היה בלוּל; מסודר היה ואיתן, מסע תקיף על פני הרי מואב המאובּקים.
ראשונה בא מנהיג החיל הלוחם: דמות רמה של איש בגאון־מבחר־שנותיו, מתנודד על גב גמל. שפעת שׂער שחור, שפה ושם זרקה בו שיבה, ירדה כּבדה על כתפיו הרחבות; הגבּינים, מרובצים חול, נזקרו בזעף; הזקן עבות היה ורחב. מי היה עשוי לנחש שגוף אדיר ושזוף־שמש זה הרכוב על הגמל, שתווי פנים חמורים אלה עם הגבּינים הזועמים, ששפעת שער זו הגולשת על העורף החסון, שכּל אלה לעלם הרגש, יהושע בן־נוּן, שהיה נוהג לשבת כצל בפינת אוהל משה?
מאחוריו, גם הוא על גבי גמל, רכב ראש הפלגה הראשונה של החיילות, כלב בן־יפוּנה. גם הוא שׂב היה, אך גם הוא מלא עד־להתפקע עוז וגבורת גבר. הוא רכב תחת דגל מחנה יהודה.
שני מנהיגי החיילות היו במיטב שנותיהם, אך צאן מרעיתם, שבאו אחריהם כזרמי מים חיים הבוקעים מן הארץ, עומדים היו באותו פרץ־עלומים ראשון המקרין אל האויר סביב את חוסן הגוף הפורה. לא נראו שם לא פרצוף זקן אחד ולא נצנוץ אחד של שׂיבה. פיאותיהם וזקניהם העבותים הפיצו נוגה אפל, תחת לאבק שירד עליהם. חזיהם הרחבים, המגולים, נשזפו בשמש המדבר הלוהטת, שהיתה מלוּוה סופות חול בוערות; שניהם הצהירו, ורגליהם היחפות, שעורן ושריריהן ניקשו כפלדה, שחקו לאבק את חלוּקי הבּזלת שעליהם צעדו. ככה התקדמו שורה אחר שורה של גופות מגולים למחצה, וחרבות ליריכיהם – שורה־שורה ודגל שבטה עליה. וסדוּרים כפלוגות אנשי־המלחמה הלכו בסך הלויים, נושאי המשכן: בחורים נהגו את השוורים המושכים בעגלות העומסות את קרשי המשכן ומכסיו; בבטחת־כוח נשאו ידיים צעירות את כלי המשכן, נשאו כתפיים צעירות את נטל כּלי־השרת.
מאחורי המשכן המפורק לחלקיו באו העגלות שבהן בני הכּוהנים – פרחי־הכהונה – ילוּדי המדבר כולם. אחריהם באו הפלוגות האחרונות של אנשי־המלחמה, שומרי המשכן וכליו, שומרי קודש־הקדשים וספר־העדות – עשרת הדברות המונחות בארון הזהב, שהוא עצמו עטוף בדי השני ומכסי עורות תחש.
אחרי הלוחמים בני השבטים באה העדה הכּבּירה עצמה, משתרעת מהלך פרסות, עוטה כנחיל ארבּה את גבעות ארץ סדום מואב. כמלוא העין נע יער עצום זה של גופות, בלוריות שער שחורות, שקים טעונים־לעיפה, אהלים מקופלים על גבי חמורים וגמלים אין־מספר – מבול שהציף את רמות גבולות מואב. וכמו בקרב אנשי־המלחמה כך גם כאן לא נראו אנשים באים־בימים, כי רק הצעירים, שגופיהם רעננים, שוקקים ורבי־כוח. הגברים עמוסים היו כחמורים וכגמלים אשר דפקו בהם או נהגום: טעונים צרורות משק ביתם, או טוענים את הנטל היקר יותר, את ילדיהם. גם הנשים, מלאות שדיים, נשאו את פעוטיהן: על ידיהן, או על כתפיהן, או, את שלא נולדו עדיין, בתוכן: עתרת־ברכה של ילדים, אשכולות כבדים של ענבי אנוש. רבים מספוֹר היו הבקר והצאן שנהגו נערי הרועים, פלגה אחר פלגה בין שבט לחבר.
נודדים משבטי מואב ניבּטו נדהמים ונבעתים אל ההמונים המתקדמים האלה, ונסוגו אל בּורות המים הבודדים בהרים. מניין באו, הצבאות האלה הרבים מספוֹר, העולים מארץ אדום? מי הם? ולמה נתנוּם מנהיגיהם לעבור את גבול ארצם? במקום עברם ונשאר השדה שממה סביב בּורות המים; וכמו פר־ענק לחכו את המים והותירו את הבארות שעל דרכם ריקות וחרובות.
שלוחים רכובים על גמלים קלי־רגליים חשו מכפר לכפר, מעיר לעיר, בשביל ובמשעול, להפיץ את הידיעה האיומה: “באים הם! את הבארות הם סותמים, באבנים יסתמון, ונתנו עליהם מכסים לבל נמצאן: כי ישתו את המים עד הטפה האחרונה לבלי הותיר לנו מאומה. הציבו משמר, הקהילו את הצעירים, הכינו כלי זין. ושמרתם את עם־השודדים הלזה, לבל יט מן הדרך והציף את הבּקעות הפוריות, להאכיל את עדריו אשר אין להם מספר ולהשאירן שממה ושממון”.
לאחר מעשה מי־מריבה (ככה קראו למקום שם הכּה משה את הסלע) – יצאו בני־ישראל את קדש־ברנע. משה לא אבה להוסיף שבת שם עוד, אף כי היטב ידע את הקשיים והמכשולים שבהם ייתקל בארצות אדום ומואב, ארצות שלא יכול לעקפן בגשתו אל הירדן. את היחסים עם אדום ניתק סופית; הוא נסע רק לאורך גבול אדום העובר במסדרון הערבי. אך עם מואב הגיע לידי הסכם.
קשה וזרוע־מכשולים היה המעבר במסדרון הערבי. על מצוקות הרעב והצמא נוספו תגרות עם שבטים קטנים ממוצא כנעני, נודדים מן הנגב, שניסו להפריע את מסעם של בני־ישראל. אך כשטפון שאין לעמוד בפניו שפעו קדימה, מסלקים הצדה את כל אשר ינסו לעמוד להם לשטן. רעבים וצמאים, מעוּני הנחשים והעקרבים השורצים במכתשי החול ומתגנבים אל האהלים, להכּיש את הילדים, או להיכרך על צווארי הבקר; מיוּסרי חרקים צורבים ומוצצי דם, צעדו קדימה עקשנית, גברו על כל הקשיים, ולבסוף הגיעו אל מי זרד, הבקעה המבדילה בין אדום למואב.
נחל זרד היה קו הגבול בין שני העמים; לפיכך נחשב שטח־הפקר, איזור שאין לו בעלים. מלחמת־תמיד היתה בין אדום למואב על מעיינות זרד. משה ניצל את המצב הזה ותפס את העמק, למען ינוחו בני ישראל ויתאוששו מיגיעות מסעם בישימון של המסדרון הערבי. שכן סבור היה כי הואיל ואין מעינות זרד שייכים לא לאדום ולא למואב, יוּכל לכבשם מבלי לעבור על מצוות האלוהים אשר צווהו לכבד את גבולות שני העמים האלה ולא לעבור בהם בלי רשותם.
מעמק זרד ניהל משא־ומתן ממושך וסבלני עם מואב על הרשיון ההוא. בלק בן צפור מלך מואב איים לצאת בחרב נגד בני־ישראל ולגרשם מזרד. אך משה הצליח במשאו־ובמתנו עם כמה משבטי הגבול של מואב ואדום וקבל רשות לעבור בארצם, שעם קצה ארץ־סדום נחלת מואב: אלא שהתחייבו שלא לפנות ימין ושמאל אל הבקעות הפוריות שבצדי המסילה. לבד מזאת היה על עוברי־הדרך לשלם חמישים צאן ועשרה בני־בקר על כל באר אשר יחנו אצלה.
ככה התקדמו עתה שבטי ישראל בדרך רמות מואב, בצאנם ובקרם ועבוּדתם; וציחי־צמא היו; נפשם יוצאת אל מקום מנוחה ירוק. הם נשאו עיניהם אל הבקעות, אל השדות הפורחים, הרעננים והמושכים. מה־קל יהיה לנטות הצדה, לגלוש למטה כזרם פורץ־סכר! אך נאסר עליהם לפנות ימין ושמאל, כי צוום משה בשם יהוה: “אל תצור את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה – כי לבני לוט נתתי את ער ירושה”.
אך הם לא חפצו לכבוש את הארץ; אדמת סדום האבנית לא משכה אותם. הם קצו במדבר. אדמה ממין אחר ביקשו. אם כי רובם נולדו במדבר, אם כי גדלו כולם בשממותיו, מעולם לא הסכּינו עם שטפי החול שלו, ופיותיהם לא השלימו מעולם עם טעם אבק החול; רוּחות המדבר נישבו בגופם אלף פעם – אבל לאדמה ממין אחר נכספו. כּלו עיניהם אל האפרים הירוקים של הארץ המובטחת, אשר עליהם כה הרבו לשמוע, ואל כּרי־מרעה לצאנם ובקרם. גרון וחך לעוּ למחשבה על עסיס ענבים, חלב רימונים, מתק דבש וצינת חלב מרעננת, אשר נאמר להם כי הארץ המובטחת זבה אותם למכביר. לוּ אך היו להם מים די שבור את צמאם הבוער, להשביח את??27 ילדיהם, לשוֹבב את נפש צאנם ובקרם המתעלפים! הלא יהיה קץ לדרך המדבר הזאת?
במרכז הפלוגות שהקיפו, כשרשרת־אדירים, את נושאי המשכן, בלב המון העם, היו ראשי הקהל, ומשה בתוכם. לצד משה, על גמל מפואר־אפיריון בעל וילוני ארגמן ואוּכּף ארגמן, רכב הכוהן הגדול החדש, אלעזר. מעיל עטה ומסוה לבן ארוך, היורד מן הצניף על כתפיו. רק הזקן הארוך, השחור האפור נזקר מתוך המכסה. פניו לוטים היו, כגופו, בקפלי לבן. סביב לו היו בניו ונכדיו. אחיו הצעיר איתמר היה שוטר בתוך נושאי המשכן. כל בני משפחת אהרן לבשו לבן, בין שרכבו על גמלים מאחרי הכוהן הגדול ובין שהלכו ברגל, ובין שעמדו עליו לשמשו. נשיאי השבטים לוו את משה ואלעזר, ולכל שבט היה נציג בחבוּרה שסביב משה. היו עמו גם רוב היועצים המקורבים אליו ביותר מתוך שבעים הזקנים; אף גם מספר רצים ושלוּחים, צוֹפים או מרגלים, כמו שנקראו, שקיימו מגע תמיד בין משה לכל חלקי החייל הנוסע.
כל נשוּאי־הפנים סביב משה רכבו על גמלים; הוא לבדו הלך ברגל. הוא, ראש וראשון לנציגי בני ישראל, לא אבה להיות אלא בן־ישראל פשוט.
עם זאת דומה היה כי בלכתו בתוכם, ראשו מכוּסה מסוה לבן כראש הכוהן הגדול, נישא משכמו־ומעלה מן הרוכבים סביבו. דומה היה ככל שהוסיף שנים כן האדיר, כן חזקוּ ידיו, אמצוּ שריריו. לא איש צעד כאן כי אם ענק אשר נפל מן השמים. נזר שערו, תחת לצניף ולצעיף, ירד בתלתלי שיבה עבותים ופרץ מתחת למסוה זקנו הכּבד, כביר בארכו וברחבו, האיר בלובן מסנוור על מעילו הלבן. כל אשר בו אדיר היה, קומתו, אבריו, ישוּתו; כל אשר בו מחוּטב היה יותר, עז וישר־קוים יותר. לא גופו ואבריו בלבד כי אם גם תוי־פניו כמו עוּצבו מאיזה חומר שאיננו בשר־ודם, כמו ביד אמן חוּצבו מגוש שחם אחד. חוטם־הנשר החד, עיניו הגדולות שקועות בחוריהן ונוגהות באור זך, אור שמיימי, פניו המחוטבים – אלה עשו את הרושם העיקרי; ובכל זאת היה יגון נוגע עד עמקי הלב נח כצל רפה על הדרת הפנים הללו; תלמי המצח העז, הקפלים העמוקים סביב העיניים והקמטים סביב לפיו היו רוטטים בחולשת אנוש. מלאים היו כאב וצער אנושיים שרכּכו את תוי השחם והפכו ריחוק על־אנושי לענוה אנושית־בתכלית, שכן היה “האיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה”.
בדמות המלכותית הלזו, החצובה בסלע כביכול, היה לב מלא – כהמלא הספוג מים – את סבלות עמו ויגוניו. הוא ידע כי ימיו כּלים, כי שוּמה עליו לחלוק בגורל הדור של יוצאי מצרים. כן, אחד מהם הנו: יהוה בכבודו ובעצמו אמר כך. וכאשר הוליך את אהרן אחיו אל ההר, הפשיט מעליו את בגדי כהונתו והלבישם לאלעזר, כאשר עזב את אחיו, ערוֹם במערה אשר שם חכה לו מלאך – אחרי עשוֹתוֹ את הדברים האלה אמר: “לך, אחי אהרן, אל מלכות השלום, מקום אשר יוליכך מלאך־יהוה הלזה. אני אבוא אחריך בקרוב; אין לי כי אם להשלים את מלאכת יומי אשר נתן עלי יהוה”. שכן ראה משה את עצמו פועל שכיר־יום, שכיר־ליהוה; עליו להשלים את פעולת יומו, לאמור, להביא את בני ישראל אל הארץ המובטחת, אל מקום המנוחה. ולבו עדיין רעד וניתר למסות הצפויות לישראל. הוא ידע את מחסוריהם. הדרך הזאת האחרונה במדבר היא הקשה ביותר; הוא ידע שהילדים רפים מחמת צמא, שצאן ובקר מתפלשים בחול וממאנים לזוז, מרוב לאוּת וצמאון. מר מאוד היה המסע לאורך גבולות המדבר של ארץ אדום, מרה עוד יותר היתה הדרך במואב. השבטים האחרונים מכלים את כוחותיהם האחרונים בכל רגע אולי תפקע סבלנותם אולי ישובו־ימרדו, ישובו וישמיעו את קריאת העבדים: “למה העליתנו ממצרים?” ושוב אולי תתלקח חמת יהוה, שוב אולי ידון אותם לנוּד במדבר. מי ישתדל בעדם במותו? מי יעצור את חרון אף יהוה?
הצורך להיחפז נכנס בו עתה כמין דיבּוק. אם גלה לו האלוהים את גורלו הרי ודאי קרובה העת. מהר יותר! חשב. אין לשהות בערבות־מואב! בלי דיחוי עליהם להגיע אל מעינות הארנון. הארנון נמצא בין גבולות מואב והאמוֹרי והיה סלע־מחלוקת נצחי ביניהם. באחרונה לקחו האמורים את הארנון מידי מואב. לפיכך נמצא עתה מחוץ לגבולות מואב ויכול ישראל לכבשו, שכן האמוֹרים אין להם חזקה עליו. בארות הארנון נתנו מים למכביר: מה־ישיבו את נפש הנודדים ציחי־הצמא ותשוּשי־הכח, שלא ידעו טעם מים חיים מאז עזבם את זרד! אך היוכלו בני־ישראל לכבוש את המקום? או שמא יהיה סיחון מלך האמוֹרי מחכה עם חילו בצאת בני־ישראל ממואב כמו שחכה להם מואב בצאתם ממדבר אדום? כלום לא יתכן אפוא שלא מים ימצאו ישראל בארנון כי אם חרב? היתנם יהוה לכבוש את בארות ארנון? הלא ייטיב עשות אם ישלח מלאכים אל סיחון, להציע לו תשלוּם בעד הזכות לעבור בארצו? או שמא יחכּה עד שיבוא אל הארנון, ואולי תמצא ידו לכבוש את המקום?
עוד משה מתהלך ככה, שקוע במחשבות האלו, בא רץ רכוב משבט גד. בגלל עדריו הגדולים, עדרי הצאן והבקר, התנהל גד במאסף חילות ישראל, מהלך כמה שעות רכיבה מן המרכז. וזו היתה הידיעה: אנשי גד לא יכלו שאת עוד בסבלות עדריהם, ולפיכך פנו הצדה עם צאנם אל אדמת מואב האסורה: ירדו לתוך בקעה וכבשוה, אותה ואת בארותיה. תושבי המקום יצאו למלחמה שכן דרשו תשלום בצאן בעד מימיהם, כפי הברית שכרת משה עם בלק, ובני גד מאנו לקיים את דבר הברית.
“נשיא שבט גד!” קרא משה. “לך אל שבטך וצווית אותו בשם יהוה לשלם לבני מואב את הצאן והבקר מחיר כל באר מים, כפי הברית אשר כרתנו עמהם”.
ענה נשיא שבט גד: “כבר לקחו מצאננו ומבקרנו רב. שמעני, משה רבנו! אם נוסיף לשלם ככה מחיר כל שתות־מים בארץ מואב לא יהיו לנו צאן ובקר להביא לארצנו”.
"כה היה דבר אלוהים אלי: “‘אכלכם תשברו מאתם בכסף ואכלתם, וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם’. לך ועשה כמצות האלוהים”.
“משה רבנו! על נקלה נוכל להם, כי חזקים אנחנו מהם. הן נוכל לגרשם כאשר גרשנו את הכנעני אשר נפל עלינו”.
“אין את נפשנו ליפול על איש ולגבּר על איש. מגינים אנחנו על נפשותינו מפני הנופלים עלינו והמבקשים להכריענו. גם לא נכבוש ארצות אשר כבר נתן יהוה נחלה לעמים אחרים. רק את החלק אשר יעד האלוהים לנו, אותו נחפץ לקחת”.
“איהו, חלקנו זה?” שאל קול. “למה זה תמיד ירחק מאתנו? כל כברת־ארץ אשר נעבור בה והנה כבר מוּנתה גם ניתנה. הלעולם לא יהי קץ למדבר הנורא הזה? הלעולם יהיה עלינו לקנות מים־לשתות מזרים? הנמות גם אנחנו במדבר להיות בנינו שוגים בחלום הריק אשר חלמנו אנחנו ואבותינו? אף לא תראה עיננו את השדוֹת הזבים חלב ודבש, כדבר ההבטחה. לא נראה בלתי אם את המדבר, לא נראה בלתי את שרשרת שונאינו אשר סביבנו נצח”.
“לך, נשיא, ועשה כמצוות האלוהים. למה תחטאו חטא־מוות ליהוה כאשר עשו אבותיכם ואתם הנה זה תגיעו אל קצה נדודיהם? עוד מעט־קט, קרובה העת, ויהוה נאמן לדברו”.
משך כל המסע הארוך בארץ מואב לא הרשה משה אף פעם להציב את המשכן. ארנון היה מקום החניה הבא, ושמה נחפז בתכלית הדחיפות. הוא הוציא אפילו את הפקודה שלא לגול אהלים למנוחת הלילה: יצעדו השבטים עם שאך יהל כוכב הבוקר. מוקפים חילות אנשי־המלחמה ישנו העם – גברים, נשים וטף – שנת־לילה תחת כפת השמים, בתוך צאנם ובקרם ואהליהם מקופלים. רק שלושה אהלים הוקמו. הראשון באלה – מוקף משמר חזק של לויים, ולפניו משמשים חבורה של שליחים ומאותתים שבמדורות ותקיעות חצוצרה יתנו את הפקודה לנוע – סכך על הארון אשר בו הלוחות, וכן על הכלים, העמודים, הפרכות המכסים אשר למשכן. השני היה לכהן הגדול: חוקי כהונתו הרמה חייבוהו לחסות בלילה. צריך היה לשמרו משרצים, מכל טומאה, לבל ייפסל לעבודת השרת. השלישי היה למשה, משום מגעו המתמיד עם האלוהים. בכל רגע ורגע עשוי יהוה להיראות אליו, או לקרוא לו, ולפיכך צריך הוא למקום־סתר אשר שם לא תשזפנו עין בן־תמותה ושם יוכל לבוא בשיג־ושיח עם השכינה. ובקרוב הלילה לרדת והחיילות נחו במגלה השדה, ישב משה בפתח אהלו וסביבו נשיאי השבטים והזקנים. שם קיבל את כל הידיעות שהביאו אליו מבשרים רוכבים מכל פינות המחנה הנרחב, ידיעות בדבר אנשי־המלחמה, או בדבר העם. על ידי אותם המבשרים היה שולח הוראות ופקודות בשם יהוה.
עתה ישב במבוא אהלו, תחת שמי־כוכב, וסביבו הזקנים והיועצים. הידיעות השופעות ובאות הכבידו את לבבו: “מעת הציג בני ישראל כף רגל על רמות מואב נטויות עיניהם תמיד לפאת מערב, מלאות ערגה להביט ולראות את הארץ המובטחת להם”. ככה מסר מבשר אחד ממשמר קדמי של החייל. “אך מה ייגלה לעיניהם? מאומה בלתי הרי שממה, שממות אבן נערמות אחת על גבי רעותה, ים־המלח מאיר כעין שקועה בבקעה: אך לא עץ ולא עלה־ירק. פסגות ההרים הקרחות תימשכנה עד אפסי־מרחקים. הוגד להם מי מימי האגם הגדול מלח הם ומרים, ולא יטעם מהם אדם ובהמה. והאדמה אשר עליה הם דורכים עתה הלא ידענו כי היא אדמת סדום, אשר השמיד אלוהים באש מפני חטאת יושביה? ובני־ישראל יראים כי אין הארץ המובטחת להם בלתי מדבר וסלע, וכי שאוֹל רוּמוּ. התשלח אתה, משה, משלחת לויים אל בני־ישראל להשכילם, וידעו כי מפני חטאות סדום נשמדה הארץ באש ובאבני־ברד – ותחזק רוח בני־ישראל”.
או אז פקד משה על אחד הכוהנים, שוטר מן הלויים, לשלוח חבורת לויים אל תוך העדה. חיש באו הלויים אל המחנה, להודיע ולבאר לכל אדם מי היו בני לוט ומדוע נתן להם האלוהים את הארץ לנחלה. מלבד זאת דיברו אל העם על דבר אברהם, והראו במרחק על המקום הנקרא באר־שבע, מקום אשר ישב אברהם. אברהם חפר שם באר, ועבדי מלך פלשתים לקחוה ממנו בכוח ואז עשה אברהם ברית עם אבימלך, מלך פלשתים, ויקנה את הבאר ממנו במחיר שבעה צאן. ועוד הרבה והרבה סיפורים על דבר אברהם האב ספרו הלויים, לשובב ולחזק את רוח בני־ישראל. הם ספרו לבני־ישראל כי שם תחילת גבולות ארצם, בבאר־שבע, וכי הירדן, אשר אליו יגיעו עוד מעט, נשפך אל ים־המלח אשר עיניהם רואות. עוד מעט, עוד מעט יעברו את הירדן וכבשו את הארץ אשר מעבר, חלקם ונחלתם עד־עולם.
אך בני־ישראל לא אבו להתנחם. עצבות גדולה ירדה על העדה, והם אמרו במרירות שאם שוממה נחלתם כנחלה אשר מינה אלוהים לשאר יוצאי־חלציו של אברהם – בני עשו ובני לוט – טוב־טוב להם כי לא יירשוה. נלאו מן המדבר ונפשם קצה בו. אבותיהם לא אנשי המדבר היו, וגם הם אינם אנשי המדבר. אבותיהם ישבו בשדות שמנים אצל היאור, מקום שלא היו תלויים במטר השמים, מקום שהארץ עצמה הספיקה להם מים וחלב־טל.
ופה ושם נשמע בכי בעדה:
“המדבר הוביש את נפשותינו והחריבן כאשר הוביש הצמא ויחריב את גרוננו. ומשה הוציאנו מארץ חלב ודבש להוליכנו אל ארץ מצמיחה שמיר ושית”. אלה היו הדברים שהביאו הרצים משאר חלקי המחנה.
תפוס־שרעפים הקשיב משה לידיעות שהביאו שוטרי הלויים. כן, עתה ידע כי העם, אשר התיש המדבר את כוחו, אבדה אמונתו בארץ ההבטחה. אולם אלוהים הבטיח, ואלוהים נאמן לדברו. ואם כי הוא עצמו מעולם לא חזו עיניו את הארץ שאליה הוא מוליך את בני־ישראל, צווה על הלויים לחזור אל העם ולדבר שוב:
“כה תאמרו לבני ישראל: שוא תיראו ושוא יפוג לבבכם למראה הארץ הזאת. כה אמר יהוה: ‘השמיר והשית יטיפו לכם חלב ודבש. ואם תשמעו למצוותי והיה המקום אשר אתם דורכים בו, ארץ סדום, לכם לגן עדן’. והוספתים ואמרתם להם”, המשיך משה, “כי לא בן־עשו ישראל ליהוה־אלוהים ולא בן־לוט. ישראל הוא בנו אשר לקח לו, עמו אשר בחר מכל העמים. ועוד מעט, עוד מעט, עוד יום־יומיים וראיתם כעל כף־ידכם את הארץ אשר תהיה לכם”.
אולם לא כל הידיעות שהובאו אליו היו עגומות באותה מידה. לידיעות ממחנה הלוחמים, ששלח אליו יהושע, מלא לבו שמחה ותקוה, כהימלא הרימון הבּשל דבש.
“ישראל כארי רעב יביט טרף; חדה עינו וכפו אדירה. כאיל צעיר יחדד קרניו לקרב הבא, וכחמור ישא עוּלו”.
בלילה ההוא כרע משה באהלו ויקרא אל יהוה: “יהוה, אלוהי החסד והרחמים, הבט וראה. עמך עיף ועבדך עיף. נפשותינו חרבות ונימלא ערגת־שוא לארץ אשר הבטחת לאבותינו. לא נוכל שאת עוד את המסע. ראה, שילם עמך את המחיר עד תום, ועתה אנא מלא את אשר הבטחת. פתח לנו מעינות חסדך, תן לנו את מימיך לשתות, כי צמאנו, צמאנו, צמאנו”.
ומשה התמודד באהלו, כבש פניו בקרקע, ותרדמה עזה נפלה עליו. ובשנתו ראה עצמו רועה את צאן יתרו. תועה היה במדבר סיני עם צאנו, על פסגות הנחושה ובשפלות החמר. אבנית היתה האדמה וחתומה, הצאן עוּנו צמא ויגעו מן הטיפוס שאין לו סוף. ופתאום ראה מים פורצים בעוז מחגו־סלע ויורדים ברעש גדול. בן־רגע נמלאו האפיקים החרבים מים חיים ורעננים השופעים אל רגלי צאנו.
שמע את קול יהוה:
“הקהל את העם ואתן להם מים”.
בדמדומי השחר, כאשר אך החל כוכב־הבוקר להפיץ את קרניו־אש במרומים, כבר נקהלו חילות ישראל בשורותיהם, מחכים לאותות לצאת למסע־יומם. פתאום קם שאון בחיל־החלוץ של שבט המנהיג, שבט יהודה. בעיניים נדהמות ולא־מאמינות צפו בני יהודה, אשר לפנים, נכחם. כשצפו אתמול לעבר ההוא לא ראו אלא אדמת בזלת חרוכה ופסגות צורים; אין־קץ השתרע המדבר לפניהם. עתה נפתחה הארץ לפניהם. דומה היה כאילו נגול חזיון־שרב פתאום, תופעה שלא היתה חדשה להם: ועם זאת חי היה המראה מהיות חזיון־שרב. לרגליהם ירד המדרון בתלול, כאילו נחתכה מחצית ההר, ולמטה, לרגלי ההר, היה עולם אחר, עולם חדש שנגלה לעיניהם זו פעם ראשונה. כרים שמנים וירוקים השתרעו למרחקים. תחת שמי התכלת המאירים, שבהם שטו כה וכה עננים שובבים שוליהם כסף, נעו ברוח גני ברושים צנועים, מצלים על עיירות וכפרים – וסוכות לבנות קטנות מבצבצות מבין הענפים. ובכל מקום ערוגות ירק, תלמי בר, צאן מכרסמות במרעה. לרגלי ההר ממש מים נובעים – מים מבעבעים מתוך באר ומקרים, נקבצים, שוטפים קדימה בקול זמרה, ממלאים את התעלות והבקיעים, פורצים נכחם ומתחדשים שוב ושוב. מדומים היו כי מביטים הם אל מעינות החיים המרצדים לנגד עיניהם.
בני ישראל, שרובם המכריע נולדו במדבר, לא ראו כמראה הזה. אפילו הללו שנולדו במצרים לא זכרו עוד את שפע מימי היאור, שעליו היו אבותיהם רגילים לספר להם בגעגועים כה נכאים. במדבר הלוהב כמעט לא ידעו גרונותיהם ברכת מים שופעים, כמו שלא ידעוה עיניהם. השמש והחולות הובישו את גופם, להט החום החריב את עצמותם, ומעולם עוד לא שמעו את זמר המים, מעודם לא שאפו את הנחוח הארצי הנודף ממים נובעים, מעולם עוד לא ידעו את הנחמה העמוקה שמביא הדבר לנפש, את התקוה בה הוא ממלא את לבו של אדם. כי המים האלה לא היו מי־נס, המים ששאב להם משה מן הסלע. המים ההם מילאו אותם לא נחמה ותקוה אלא מחשבה מבהילה כי עוד מעט, עוד מעט יעמדו מזרום; אבל המים האלה מן הארץ הם באים, נאמנים הם ומתמידים, המים אשר אצר האלהים בארץ, המים אשר עד־הנה נחסכו מהם.
ברכת הקול ההוא באה אל השורות הראשונות, ושמע הברכה עבר במחנה: מי הארץ, מים נובעים מבאר, מים השוטפים וממלאים את התעלות, ומוסיפים לשטוף, ולא יחדלו לעולם; מים חיים כי־טובו.
עם שהתעופפה הבשורה בקרב השורות נמלאו האנשים ברכת שמים. הרגישו עצמם מרוממים; דומה היה כאילו צמחו להם כנפיים.
כל פנים הוסבו אל משה.
“מים! הנתונים הם לנו, או אסורים? הלאדום הם? הלמואב? הרק בתשלום יהיו לנו? – לאמור, אם חפץ עשו אחינו למכור”.
“מים! הלנו נתנם יהוה, או לזר?”
ומנהיגי שבטי ישראל התשושים, בכלות כוח סבלם, חכו לדבר משה. הם עמדו סביבו במעיליהם, מטות השררה בידיהם. גם הזקנים עמדו סביבו. הכוהן הגדול אלעזר עמד בתוכם, חוור מדאגה, ועמו ראשי הלויים. הכל לטשו עיניהם אל משה, וחבלי תקוה ופחד בלבותיהם.
ומשה ענה ויאמר:
“זאת הבאר אשר עליה אמר אלי האלוהים: ‘הקהל את העם ואתן להם מים’. זאת הבאר חפרה אברהם אבינו, הבאר כרוה אבותינו השׂרים”.
ועתה, מתוך חרות רעשנית ובהתעלם מכל סדר ומשטר, פרצו בני ישראל משורותיהם. אמהות נשאו את ילדיהן, גברים נהגו את צאנם צחה־הצמא… בן־רגע ואדם ובהמה היו שוטפים־יורדים במורד, כאשד מים, והתגודדו לאורך התעלות ומקוי המים.
ופתאום נערכו נערות ועלמות במעגל, זרוע שלובה בזרוע, גופות נעים יחד, סביב הבאר. שירת שמחתם עלתה בקולות חדים, מאנפפים:
"באר, באר!
באר חפרוה אבותינו!
מלכים היו ושרים,
נדיבי עם.
במחוקק במשענוֹתם חפרוה,
במטותיהם העמיקוה.
עלי באר, עלי באר,
שברי צמאנו.
אבותינו, שרים,
חפרוך לבניהם".
דומה היה כאילו ידעה הבאר כי הבאים אליה עתה בני השרים הם, בעוז כה רב חידשה מימיה: היה הדבר כאילו גילתה מבועים חדשים ו…ם28 בתוכה, מבועים שמקדם־קדמתה נשמרו למאורע הזה. דומה היה כאילו שירת הבתולות והעלמות משביעה את מימי הבאר, והנבכים ענו בשמחה, השפיעו מים אל התעלות עד שעברו על גדותיהן. אנשים ובהמות דבקו אל המים הזורמים כדבוק עולל רעב אל שד אמו.
ועתה, עליזים ושכורים מן התקוה החדשה אשר העירו בהם המים החיים, שרו הגברים לעומת הנשים:
שתו ברכות אבותינו!
שתו הבטחות יהוה!
שתו אמונה, שתו אומן,
שתו חיל, שתו גבורה –
לארצנו ולעמנו,
ליהוה ולתורתו!
באר חפרוה אבותינו,
במחוקק במשענותם חפרוה!".
עם מי הבאר שאבו אנשי ישראל רוח חדשה, רוח שמתוכה שפעו כוחות מחודשים של סבל ותקוה, ואיש לאחיו אמרו:
“אכן זה רוח אבותינו אשר בא בתוכנו עם מי הבאר אשר חפרו לנו!”
פרק רביעי 🔗
ובכל זאת, אחרי ככלות הכל, לא נתן משה את הפקודה להציב את המשכן בארנון, ומובן שכל אהלי בני־ישראל נשארו מקופלים. תחת זאת נתן את הפקודה לצעוד מיד לתוך ארץ האמורי.
וכאשר הפנו אליו נשיאי העם פנים תמהים, אמר:
“בלי־חשך שומה עלינו למהר; כי בטרם נעבור את הירדן מול יריחו נעבור בארצות עמים רבים”.
וכאשר ערב נשיא שבט ראובן את לבו להתריס ולאמר שבארות בקעת הארנון נותנות מים בשפע לצאן ולבקר, ענה משה:
“ארצות רבות ליהוה אשר בהן בארות עמוקות שופעות מים, והארץ ליהוה היא לא לאדם בן־מוות. ויהוה קצב לעם ועם נחלתו, ולא נהין לקחת את אשר לא מוּנה לנו”.
“אך לא כן האמורי”, עמד נשיא שבט ראובן על שלו. “האמורי לא מזרע אברהם הוא; הארץ אשר הם יושבים בה ממואב לקחוה בחוזק־יד, שלל חרב. למה אפוא לא נקחנה גם אנו בחרב? יש בארץ מרעה לצאננו ובארות חפרון אבותינו”.
“זרים הם אשר באו לא ארץ לא־להם”, דיברו נשיאים אחרים ואמרו. “לא מזרע אברהם הם. סיחון לקח ממואב את עיר חשבון; הוא נלחם במואב ויקח את כל הארץ עד הארנון.”
“אמת”, אמר משה, “כי אף בני עשו ובני לוט לקחו ארצותיהם בלהב החרב מיד עמים אשר שכנו שם לפנים. אבל בזאת אישר יהוה את נחלתם, ולא נהין לשלוח ידינו בה. כי צווני אלוהים לבלתי נפול על העמונים, אשר הם בני לוט”.
“אך האמורי”, טענו, “לא בן לוט הוא. לא עמון הוא. פולש הוא וחמוֹס. ולא נתן אלוהים לו חלק פה; נכרי הוא”.
“זאת נראה”, ענה משה. “עד כה וכה שומה עלינו לשמוע למצוות יהוה לבלתי קחת כי אם את אשר הבטיח לאבותינו, הלא היא הארץ מעבר לירדן עד הים הגדול. לא נוכל ליפול על איש; רק נגונן על נפשנו כי יפלו עלינו”.
אז אסף משה שליחים מן השבטים וישלחם בשם ישראל אל סיחון, מלך חשבון, בדברים הבאים:
“אעברה בארצך בדרך, בדרך אלך, לא אסור ימין ושמאל. אוכל בכסף תשבירני ואכלתי, ומים בכסף תתן לי ושתיתי. רק אעברה ברגלי, כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשׂעיר והמואבים היושבים בער; ער29 אשר אעבור את הירדן אל הארץ אשר יהוה אלוהינו נותן לנו”.
כאשר שמע את הדבר הזה אחד הכוהנים, הממונה על אוצרות הכסף והזהב במשכן, שאל את משה: “איה נקח את הכסף לשלם? כּלינו אוצרנו בקנותנו לחם ומים מן האדומי ומן המואבי”.
“בצאן ובקר נשלם כשווה הכסף. מחיר נשית עמו על כל באר אשר נדלה”, אמר משה אל השליחים.
כל המרירות, שהמתיקה מראה המים בארנון, כל אבלוּת המדבר שהפיגתה הבאר הנובעת, חזרו עתה. העם האמינו כי בקרבם אל גבולות ארצם יהיה הכל להם. ועתה שוב זרים הם ונודדים. מארת המדבר רודפתם עד עצם מפתן ארצם – אולי מעבר למפתן!
“אבל צאננו ובקרנו דלים והולכים!” קראו. “ראשונה גבה המדבר את מסו בצמא, ואחר נתנו רב מן הנותר במחיר לחם ומים. האמן האמנו כי למצער בארות הארנון תהיינה לנו, וכי מן הארנון והלאה לא נדע כל מחסור”.
אך לא הועילו ולא־כלום. משה חזר על הפקודה לחדש את המסע. חצוצרות ושופרות הריעו בכל רחבי המחנה, השורות הקדמיות נעו, ומעט־מעט צעד הקהל אל תוך הארץ החדשה, בלתי־הידועה.
באפס רוח צעדו, עורגים תמיד אל המעינות הנשארים מאחריהם. מספר ניכר מבני־ישראל, בעיקר משבטי ראובן וגד, שבגלל רוב עדריהם התנהלו במאסף, נשארו אצל מעינות הארנון. הדמדומים ירדו עד שזז כל המחנה העצום כולו, ולעת היא החליט החלק האחורי להוסיף שבת בארנון, רק הקשישים התנהלו קדימה לאטם, לקיים מגע עם עיקר המחנה, אך הבחורים והנשים נשארו מאחור עם הצאן והבקר. הם האמינו שאלוהים נתן להם את הארץ הזאת, ולא אבו לעזבה.
חלוץ המחנה עדיין נמצא על אדמת מואב, ועדיין לא הציג איש רגלו בשדה או בכפר אשר לאמורי, והנה שבו מרגלים בחפזה אל יהושע והביאו את הידיעה הזאת: “סיחון מלך האמורי אסף את כל עמו ויצאו חמושים לקראת בני־ישראל. כבר קרוב הוא.”
יהושע עצמו חזר רכוב עם השליחים למסור את הידיעה למשה. ומשה שמע ופניו אורו:
“אכן הקשה אלוהים את לב סיחון לתת אותו ואת עמו בידנו”. עיני משה הבריקו. “לנו יהיו בעצם היום הזה. השמד יושמד סיחון ועמו מיד בטרם יהיה סיפק ביד יעזר, וביד עוג מלך הבשן, לאסוף את חילותם ולבוא לעזרת סיחון. הבה נשמידהו כלה, ונפל פחד יהוה על האחרים ולא יהינו להילחם בנו”.
כעבור זמן־מה שאל את השליחים אשר לוו את יהושע: “מה גודל חילו ומה כוחו ומה זינו?”
“חייל? הלא הוא המון אנשים ונשים, צעירים וזקנים. את כל העם הזעיק לצאת לקראתנו. אל־נכון מאמינים הם כי לשמע שם סיחון ניבהל ונסנו מפניהם. אף גם יאמינו כי אך קומץ הננו, פליטת מתי־המדבר; כי שמעו לאמור אשר נטש יהוה את בני־ישראל למות במדבר”.
“טוב הדבר”, אמר משה. “ייאספו טובי אנשי המלחמה, שלושה אלפים מכל שבט ושבט, ולקחו להם חרבות. יהושע, אתה תוליך את המחנה האחד, אלף איש מכל שבט, נגד סיחון. ואתה, כלב בן יפונה, תוליך עוד חייל, אלף איש מכל שבט, סביב סיחון לשים מצור על חשבון. המחנה השלישי יידרש לנו להיות משמר מפני מואב, כי אולי בשמוע מואב כי יצא סיחון להילחם בנו ונפל עלינו מעורף”.
“בלק בן צפור מלך מואב וסיחון מלך האמורי אויבים המה בנפש, מעת קחת סיחון ממואב את מבחר ארצו, ואת בארות הארנון.”
“לא נוכל לבטוח בשנאה אשר בין שונאי ישראל. ידידים המה מפני התקוה להרע לישראל”.
זקן מזקני שבט ראובן קם לדבר בעזות נפש:
“משה רבנו! נגד מואב יעמדו בחורי שבטנו במערכה. את בנינו השארנו אצל מעינות הארנון; טבעת ברזל חגו סביבם ולא יעבור בה איש”.
“אם כן ינע המחנה השלישי ונפל על האמורים משמאל. זכרו! אל תחריבו את הערים והכפרים, כאשר עשיתם לשבטי הכנעני אשר נפלו עליכם. חוסו על הערים והכפרים, כי יהיו לנו ירשה. יהוה שמע את בכינו והוא יודע צדקתנו; הוא גם יודע את הרעה אשר האויב חורש לעשות לנו. וזה דבר יהוה: ‘ראה נתתי את סיחון בידך. צא למלחמה והחל רש’. קחו אפוא אשר נתן לכם יהוה: חיש ובכוח, בטרם תמצא יד שאר אויבינו להיאסף עלינו”.
שופרות־אילים וחצוצרות־כסף הריעו. פנחס בן אלעזר, הכוהן הצעיר, יצא עם יהושע בן־נון וכלב בן־יפונה. כאגם־הרים שגאה והוא פורץ אל הבקעות, ככה נבקע זרם אנשי המלחמה לשלושה נהרות והציף את המון האדם הגס ועז־הפנים שקבץ סיחון נגד ישראל. ימים רבים היו לוחמי ישראל משחיזים את קרניהם; כאיל צעיר, עז מחמת רעב וגאוה, פרץ ישראל ימין ושמאל כנגד האמורי, ופחד יהוה אשר נפל עליהם השלים את המלאכה.
מקץ ימים מועטים חזרו הלוחמים עטורי־הנצחון למחנה. ענן־אבק כביר לווה אותם, ענן אבק עולה מעדרי הבקר והצאן הרבים מספור אשר נהגו לפניהם. הם נכנסו למחנה ושירת־נצחון על שפתיהם:
"אוי לך מואב!
אבדת, עם כמוש!
נתן בניו פליטים
ובנותיו בשבית
למלך אמורי, סיחון.
ונירם
אבד חשבון עד דיבון
ונשים עד נופח,
אשר עד מידבא".
ומשה אמר: “לא אבד חשבון – רק סיחון והאמורי אבדו. צאו־קחו את ארץ האמורי ורשוה. יהוה נתנה לכם נחלת־עולם”.
קל היה לבני־ישראל לכבוש את ערי האמורי וקריותיו, כי חשבון והישובים אשר סביבה הורקו מאנשיהם.
לחלק משבט30 ראובן ולחלק משבט גד אישר משה את נחלת ארנון וחשבון עם הכפרים סביב; ואילו עם שאר מחנה ישראל העתיק קדימה אל הירדן. הוא נאלץ לבור לו דרך עקיפים והתנהל עם שפת הררי הצור שהתנשאו כחומות־ענק מחוף ים־המלח. גם לא יכול לרדת אל הבקעה, שבה ישבו בני עמון. וכך הלכו בני־ישראל כמו על זיז־סלע צר, ואחזו דרכם בזהירות; דומה היה עליהם כאילו עוד הפעם, לאחר שהציצו בחיי הישוב, יוצרכו לפנות אל המדבר קודם שיוכלו להגיע אל הירדן מול יריחו.
ואפילו נתיב קשה ועקלקל זה במרומי ההרים היה רצוף מכשולים. בחגווי הצורים, עלוּם מעין, שכן שבט שהיה מהולל בסביבה בסגולותיו המלחמתיות. מעוזיו היו חצובים בסלע, וקשה היה ביותר לקרב אליהם אפילו בלי התנגדות. הם היו ה“שוערים” של ארץ כנען, עם לוחמים הגודר את הדרך מן המדבר אל הירדן. האנשים ענקים היו וכבירי־כוח. וכל מיני אגדות היו מהלכות על מלכם, או מנהיגם, הוא עוג מלך הבשן. אמרו, למשל, כי הוא האחרון מן האנשים שנפלו מן השמים, וכי ערשו ארוכה תשע אמות וארבע אמות רחבה.
והנה מלך ענק זה ועמו הלוחמים לא המתינו עד שיקרבו בני־ישראל אל עריהם, כי יצאו בהתקפת־מצח.
כאשר הוגד למשה כי עוג מלך הבשן יצא ממעוזיו לקראת בני־ישראל באדרעי, נפל על ברכיו וישא ידיו למרום לאמור:
“זאת עשית, יהוה! פתיתהו לצאת הוא ועמו ממעוזיו, לתתם בידנו”. והתפלל: “שבור, אלוהים, את טבעות הברזל אשר הקפת על ארץ אבותינו. פתח שערי הבטחתך, כי עם גבור קם נגדנו והוא עומד לשטן בינינו ובין נחלתנו”.
ומשה שמע את קול יהוה קורא אליו:
“אל תירא אותו! כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו כיום הזה ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון”.
אז פנה משה אל יהושע ואמר:
"היום אתה יוצא לקראת אויב גבור, שוֹערי כנען נגד כל העולים מן המדבר. זה העם אשר שבר את רוח המרגלים אשר שלחתי ארצה כנען, להיות דברם כוזב ונפחד. לבבם נמס בקרבם בראותם את יושבי הארץ, אשר היו כענקים בעיניהם. אך אתה לא תירא מפניהם ולא ינוע לבבך, כי נתנם יהוה בידך.
“ועתה שמעני ועשה כדברי: פיתה אותם יהוה לצאת ממעוזיהם. עיניהם עוור ולא יראו כי חזקים אנחנו לכוח ולמספר. המה אומרים בלבם כי חלשים אנו ומתי־מספר. על כן לא יצפו עד אשר נגיע אל מעוזיהם גם לא יארבו בחגווי־סלע, כי יצוא יצאו לקראתנו להשמידנו בדרך. על כן זאת עשה: קח את מבחר בחורי הצבא וחצה אותם לשני מחנות. המחנה האחד יותן לכלב בן־יפונה והוא יוליכם בדרך־עקלתון לסגור בעד האויב משוב אל מעוזיו. ואתה והמחנה השני תצאו לקרב, והכית את האויב במרומי־שדה, בכל חילך, והיתה המערכה במרומי־שדה. אתה לפנים וכלב בן־יפונה מאחור. ופנחס בן אלעזר הכוהן יהיה אתך לחזקך. אזור חלציך עתה ועשה לעוג מלך הבשן כאשר עשית לסיחון מלך האמורי. רוץ את השפיפון אשר על ארחנו ופתח את השער אל הארץ אשר נתן לנו האלוהים. חזק ואמץ כי יהוה אתך”.
דומה היה כאילו נועדו בני ישראל ללמוד כל אורח־מלחמה – מלחמת הרים ומלחמת בקעות. אפילו בשערי ארצם בחנם יהוה. מכשולים שׂם על דרכם, אויבים במרומי הר ואויבים בשפלה, למען ינוסה ישראל כהלכה בלהבות הקרב. ועתה טיפסו לוחמי ישראל הצעירים ועלו בסלעי הצור, חרבותיהם בין שיניהם: גופים שחומים נצמדים אל הסלעים השחורים. וידיים אמיצות נאחזו בזיזים, טפס ועלוֹת בתנוּפה. כאיילות קיפצו ממדרך־רגל אל מדרך־רגל, על פני תהומות עמוקות. בשיפוּעים התלולים נוצץ עורם המשוח בשמן והבהיק, מחזיר את אור השמש. פעמים ביחידות, ופעמים בשימם עצמם כסולמות, עלו אל הפסגה ואחר – אם ענקים מולם ואם לא ענקים – שטפו וירדו בקריאת־מלחמה פראית שניסרה בין הפסגות: “יהוה נלחם עמנו!” והסתערו על לוחמי הבשן. גופות החלו להתגלגל במדרונים. כפגרי צאן אשר הניף הסער והשליך תהומה.
מקץ ימים מעטים נכבשו ערי הבשן ומעוזיו וטוֹהרו לנחלה לבני־ישראל; והלוחמים חזרו, מהם רוכבים על גמלים ומהם על חמורים, נוהגים לפניהם עדרים גדולים של צאן ובקר.
נצחונם של בני ישראל על חילות עוג מלך הבשן הפיץ אימה בממלכות ובשבטים הקטנים אשר ישבו על שאר מבואות הירדן, ולבם נמס בקרבם מפחד. הם החלו לראות כי אֵל אדיר נלחם לבני־ישראל – אֵל אבותיהם. והם זכרו מה שלימדום כוהניהם – שאבותיהם ואבות ישראל אחד היו. זכרו וייראו. וככה נפתחה לפני ישראל הדרך אל הירדן עם יריחו, וגם כל הארץ ממזרח לירדן פתוחה היתה לפניהם, צפונה עד הרי גלעד ומעבר להם; כי לא היה עם שהעז לעמוד בפני מנצחי הענקים.
מאז ומקדם היה הבשן המחסום בפני שבטי המדבר הנודדים שלטשו עיני כסופים אל שדות המרעה שלאורך הירדן. אפילו פרעה, מנצחם של עמי ארץ הקדם, לא העז להתקיף את מעוזי עוג. ופה הנה עלה עם בני־בלי־שם מן המדבר, עם שעליו הילכו שמועות מעורפלות כי יהוה אלוהיו נתנו טרף למדבר, עלה ופרץ לרווחה את השער החסוּם שעליו שומרים הענקים. מי יוכל לעמוד בפניהם?
חרף כל זאת אחז משה באמצעי־זהירות מפני התקפה מעורף מצד מואב ועמון. הוא חיזק את מעמד שבטי הראובני והגדי בארץ האמוֹרי, מן הארנון ומעינותיו עד הבשן ומעבר לו במעלה רמות גלעד. ועתה, בהיות הדרך פתוחה לפניו, צווה משה על הלויים להציב את המשכן. שוב לא היה זה מדבר שממה; ארץ־מזרע היתה הארץ, אף גם ארצם; והמיה גדולה עלתה, כהמית משבּר־ענק, מתוך בני־ישראל בבקעת־שיטים הפוריה. הלויים מצאו גבעה ירקרקה למשכן; ביערו את העשבים השוטים ואת השמיר והשית אשר עליה מידדוּ את החצר בהדרכת איתמר, אחיו הצעיר של הכוהן הגדול, וקבעו את מקום הכניסה, מקום שיאסוף משה את העם.
אדני הכסף של המשכן, ועמודיו מצופי הזהב, כבר נשחקו בשנות המדבר; לא תאמוּ תוֹאם שלם כביום צאתם מתחת ידי בצלאל, החרש־האמן. פרכות הארגמן ומסכי הארגמן דהו קמעה מימי שימושם הרבים בסופות החול. אבל הזהב והכסף עדיין נוצצו והבריקו זה לעומת זה, ומסירותו של שבט שלם כוונה להחזקת המשכן. מקץ השנים הרבות האלו עדיין מראה־תפארת היה זה על הגבעה – כדגל עתיק־ימים, עשיר בזכר קרבות הרבה.
סביב המשכן, כמלוֹא העין, ומעבר לו, צצו אהלי ישראל, ככמהים ופטריות. אנשים, נשים וטף שכשכו במים הנופלים אל הבקעה: הכל רחצו בגדיהם ולבושם וגופם, כי הכריז משה על חג גדול, חש שבח והלל ליהוה.
וכאשר תמו ההכנות נאספו בני־ישראל לפני מבוא המשכן. מבהיקים היו מניקיון; שערם השחור ירד מפיק־זיו על כתפיהם, פיאותיהם – סימן ההכּר לבני ישראל – נידלדלו וירדו עד קצות זקניהם המסולסלים. בלוריות שער שחורות בכל; כמעט לא נראתה נימה של שיבה. את מערומיהם כיסו במעילים וצעיפים מבדים משובצים נקודות־כסף ואבני־יקר מדומות; את אזניהם ואצבעותיהם קישטו בעגילים ובטבעות. היו מהם שעדו שרשרות זהב על צוואריהם, אחרים חבשו קובעים של פלדה ונחושת לראשיהם הנשיאים עטו שריות נחושה וכסף, שלל־מלחמה מן הנצחונות האחרונים וחגרו את כלי־הנשק של אויביהם ההרוגים. גם הנשים יצאו בעדי־עדיים נזמים, עגילים, אצעדות ושרשרות, ביזת נשי האמורי, התנוצצו בכל רחבי המחנה. לאחר מכן עתיד היה משה לקחת את כל הכסף והזהב האלה, את הנחושת והברזל האלה, ולתתם בגנזי המשכן, משמרת לכוהנים; אבל עתה עדוּ הנאספים סביב המשכן את העדיים האלה. מבפנים, ממקום הזבח, מקום שניצבו המון כוהנים אצל המזבח, עלה עמוד עשן. היו בתוך הכוהנים בנים ונכדים ואפילו נינים לאהרן, פרחי־הכהונה, ילדים. ובהינתן אות, כעלוֹת פרץ עשן חדש מעם המזבח, נפלו העם אפיים ארצה וידיהם פשוטות אל המשכן.
ומשה שכב אפיים ארצה במבוא החצר. שמלתו הלבנה כיסתה אותו מראש ועד כף רגל, רק זרועותיו שוּלחו, פשוטות אל המשכן. קולו נשמע קורא בעוֹז:
“אלוהי כל הנשמה! אלוהי האמת, יהוה אלוהינו. אלוהי אבותינו אברהם, יצחק ויעקב! מילאת את דברך ותשלח עמוד־אש לפנינו ותשרוף באש את כל הנחשים והעקרבים אשר נאספו על דרכנו. נשמת אפך השמידתם. אלוהי ישראל, אלוהי אמת, אתה אמוּנה ודברך אמונה”.
פרק חמישי 🔗
אורחה קטנה היתה מתפתלת בשדות־המרעה המוריקים של הבקעה בה שכנה העיר פתוֹר, עיר הנהר: תהלוכה משוּנה שלעתים רחוקות נראתה כמוה בחבל זה. העובדים בשדות עמדו מהשקות את ערוגות הירק, זקפו גבם, נתנו עיניהם באורחה שאינה מן הרגילות, ואמרו זה לזה:
“זה בלעם החוזה עם אלופי מואב ומדין… הולך הוא אל בלק המלך”.
מראה מופלא היה זה באור השמש הנהדר, תהלוכה המתנהלת לפניה, בשדות ובכרמים של בקעת מואב הפורה. חלוץ או מבשר התנהל לפניה, רגליו המגוּלות הארוכות סורחות עד לארץ כמעט מזה ומזה לחמור. גופו עטה שכבות של סמרטוטים צבעוניים, והוא נופף באויר מטה גדול בהשמיעו בקול צורם וחדגוני:
“פנו דרך, פנו שביל לבלעם, הגדול בחוזים. מפּתור הוא עולה עם אנשי המלך, אל בלק יעלה, מלך מואב הגבור”.
סמוּך אחרי המבשר רכבו שלוּחי מואב ומדין, גמליהם מקושטים ברסני משי ואפסרי כסף, עדיים מרוקמים ואוכפים ושקי־אוכף בשלל־צבעים. השליחים, שהם עצמם לבשו את לבוש המלך, ושרשרות זהב כבדות לצוואריהם, נשאו לראוה לעין כל את התשורות אשר שלחו מלכי מואב ומדין לחוזה המפואר: צפחות מים מבארות־סתר מימים קדמונים אשר לעיר סדום – מים שסגולותיהם מחדשות כוח־גבר של זקנים ומסירות את הקללה מעל נשים עקרות; שרשי צמחי־סתר בעלי סגולות־כשפים שאין כדוגמתן; לוחות אבן וחמר שעליהן כתבות טמירות המגוללות את העתיד כאוּרים־וכתוּמים; מעילים ומצנפות רקומים ציורי־קסם; פיאות ותלתלים מראשי מכשפות קדמוניות. אחרי שלוּחי המלכות באו המוני בעלי־מום משני המינים, יצורים נעוי־תואר שאבריהם מעוקמים וראשיהם כבירים וכמושים, מפלצות בעלות פרצופי קוֹפים ובהמות־בית, המוליכים אחריהם בחוט מפלצות־בהמה דומות להם. מאחרי אלה באו, כבוּדים ונשואי־פנים, שני בניו של בלעם, האַשפים המהוללים שיצא שמם מאז ימי פרעה, יאנס וימבּרס.
הם היו אנשים כבירי־קומה, ולהם זקני שיבה ארוכים ומחודדים, על ראשיהם קוֹבעים רמים וחרוּטיים, גופם עוטה מעילים לבנים עם פסי תכלת, שהחרוזים ונקודות־הכסף נוצצים בהם באור השמש. בידיהם נשאו את סמלי־הכשפים של אביהם הגדול, החוזה בלעם.
אחד הסמלים היה מטה־הקסמים של בלעם, שורש־זית כביר שקצהו האחד שפעת שרשים נעווה, כפקעת של נחשים שלובים ומשולבים זה בזה. הסמל השני היה צניפו של בלעם, שהתנשא כדי קסדה רמה כפוּלת־קרניים, שביניהן – כעל קסדתה של איסיס – הירח נתון בשבי בכתובת טמירה בלשון נעלמה.
לבסוף, בריחוק, כשומר עדיין על בדידותו תפוּסת־השרעפים, בא בלעם עצמו, רוכב על אתון שפניה אנושיים למראה.
בלעם לא זקן מאז הימים בהם שקד להשחית את ישראל בהר־סיני. לא היתה לזמן שליטה עליו. בן־נצח היה. זקן בא אל העולם, חיגר ברגלו ושתוּם־עין. הוא נולד בביתו של לבן הארמי, בן לאחיו של לבן, כשם שהיה יעקב בן לאחות לבן. הוא ידע את יעקב מן הימים שבן יצחק, אשר רבקה אמו שלחתהו אל לבן, שהה אצל הבאר ופגש ברחל כבואה להשקות את צאן אביה. בעצת בלעם המיר לבן את רחל בלאה בליל־הכּלולות, ובזאת כפה את יעקב לעבוד עוד שבע שנים. קווה בלעם וחלם שיזכה הוא ברחל. הואיל וגם בשנים ראשונות ניחן בכוח חדירה לערפלי העתיד, ידע בלעם שסימן של חסד משוּך על רחל ואילו על לאה משוך סימן המשפט. הוא התאווה שיהיו בניו של יעקב נתונים למטה המשפט, ועל בניו שלו יאיר אור החסד. אבל רחל שנאה את בלעם ואהבה את יעקב; ובפתותו את לבן להמיר את רחל בלאה בליל־הכלולות איבּד בלעם אפילו את לאה, שהיתה יעוּדה לו: הנה כך קיפח גם את חסד האלוהים גם את משפטו. לפיכך התמכּר לשד הטוּמאה הגדול, ופנה מן האלוהים אל כל מיניה של עבודה־זרה. כיון שכך נעשה נביא לעובדי־גילולים ולעולם היה שונאם וקטגורם של יעקב וזרעו. יעקב בקש לפייסו ונתן לו אתון, ספק כמתנה ספק כשוחד. זאת היתה האתון שעדיין רכב עליה בלעם. הנשמה הכשרה היחידה בכל משק־בית בלעם היתה זו, ויכלה לחזות דברים מראש אפילו קודם בלעם; ומטעם זה שנאה בלעם ומעולם לא חדל מענוֹתה. האתון, שנתגדלה בבית יעקב, נשמעת ויראת־אלוהים, נשאה גורלה האתוני מלוא הענוה, נשאה באהבה את המהלומות שהמטיר עליה בלעם, ובלעה סבלותיה בדומיה.
ועתה, ברכבו בודד בתוך התהלוכה, עוֹטה מעיל קסמיו על אותותיו והשבעותיו, עטור כל מיני צלמים – תולעים, עגלים, ננסים, נחשים וצבים – ברכבו ככה דיבר בלעם אל אתונו כדבר איש אל רע נושן, אל שונא נושן, קלל וגעור: שכּן תלה בלעם בצווארי האתון את קולר כל מעשיהם של בני־ישראל, ועליה שפך את מרירות לבו:
“מה אפוא בפיך עתה, אתוני החסודה? הבאמת תדמי בנפשך כי אלוהים עמם ויעזרם? לעולם לא, אני אומר. גם אוסיף ואומר כי אשר פעלו עד הנה, פעלו בכוח התרפים אשר גנבה רחל מאביה, ואשר הסתירה על אוּכּפה על גב האתון כאשר גזל יעקב את לבן, מיטיבו ואיש־חסדו – שדדוֹ וירכב וילך עם שתי בנותיו. בכוח התרפים ההם, אשר לקחו אתם בני רחל מצרימה, עשה משה את כל נפלאותיו. גנב, שקרן ואיש־מרמה היה יעקב אדונך תמיד; על גניבה ומרמה מחית בניו אף כיום. ראשונה גנב את הבכורה מעשו אחיו בעבור נזיד עדשים; ואחר גנב בעזרת אמו את הברכה מיצחק אביו – זאת הברכה אשר לעשו מוּנתה. ואך נראה יעקב אדונך – ערום ויחף ואין־כל – בבית לבן, מיד גנב את לב רחל בהליכות חסידוּתו הקטנות ובמבטי עינו הצנועים, לבלי הזכיר את הנשיקות והליטופים אשר העתיר עליה בסתר. ועם זאת, במקלותיו העקודים והנקודים והברודים, גנב מלבן את מיטב צאנו. ועתה יתנהלו בניו בעקבי צעדיו, צעדי הגנב: בערמה ובחוזק־יד לוקחים המה את הארצות אשר נתן אלוהים לבני עשו ולבני לוט: הכל בכוח התרפים אשר גנבה רחל בראשונה מאביה. כאב כן בניו – אך גניבה ומעל, גניבה ומעל. לבטח, הכל בשם יהוה, אך יראת־שמים כל הימים. ואני אומר כי אין דבר בזאת ליהוה. אֵל־צדק הוא יהוה. זאת הודעתי תמיד. לא איש יהוה כי יינחם על דברו. לא בכוח האלוהים יעשה משה נפלאות, כי אם בכוח הצלמים. התשמעי, חסידתי? בכוח תרפים גנוּבים, בכוח גניבה ואחוֹז־עיניים, כדת אביו יעקב”.
תלתליו הלבנים גלשו על פניו וכמו כיסוּהו משאת־שלג. מעילו הלבן, המפוספס כחול, על ציוריו וחרוזיו ונקודות־כספו, היה תלוי עליו ברפוי. יריעה לבטה עטה על פיו, כמנהגו במדבר, אך כי לא היה צריך לה עתה. עינו הרואה נוצצה מתוך הבשר האפור כאפר, קמוט ושדוף כבשר הצב. בלי חשׂך התגלגלו הדברים מפיו חסר השניים; מדבר היה ספק אל האתון ספק לנפשו:
“אך על דעת מי עלתה כזאת? מי איש וחזה מראש מה יעשוּ בני יעקב כמעשים האלה? כן, נכון הייתי להישבע כי נגזרו ויאבדו בעת עגל הזהב: אז בטחתי כי ישמידם יהוה ברעמיו, ישחק לעפר עצמותם והפריחו על פני המדבר. וכאשר הושבו אחור ויצאו לנוד למדבר, שנה אחר שנה, ארבעים שנה, ולא יסף עוד איש לשמוע את שמעם – מי איש ודימה בנפשו כי ישובו־ייראו עוד? והנה פתע עלו ובאו, כפר כביר־כוח ועול־ימים הלוחך את עשב הארץ הירוק – כאשר אמר בלק בשלחו אלי את שליחיו. שליחים אצילים, שליחים רמי־מעלה. ‘לכה־נא ארה־לי את העם הזה’. לא יוכל להם בלק עתה בחרבו, על כן יבקש את פי. אומר הוא כי ידע כי אשר אברך ברוך ואשר אאוֹר יוּאר. ‘לכה נא ארה־לי את העם הזה; אולי אוכל נקבוֹ ואגרשנו מן הארץ’. כן, יודע בלק מיהו בלעם. לא חשוך קסמים בלק, על כן ידע במה כוחי גדול. אך מה בּצע בכל זה אם יצווני יהוה לבלי אוֹר ולא אוכל לפנות ימין ושמאל? על כן שלחתי אליו לאמור: ‘גם אם תתן לי מלוא ביתך כסף וזהב… לא תקנה את בלעם’. ואחרי ככלות הכל, מה שלח לי בלק האדיר ביד שלוּחיו האצילים? מלוא־פה מי־קסמים אשר שאב מן הבארות הנסתרות אשר לסדום הקדמונה, חוֹפן שרשי־כשפים נושנים ואבקים, מעט תלתלים משער מכשפות זקנות. סמים ותרפים יש אתי למכביר; אין חפץ לי באוצרות בלק. ראש ערום לבלק על כתפיו; לא לחינם מלוֹט מוצאו, אשר בנותיו הרוּ לו. דברים ברורים מאין כמוהם אמרתי לו, כי לא אפר את מצות יהוה. אני הייתי אחד הראשונים אשר הודיעו בעמים את שמו; בעמים, אני אומר, ולא בקרב עבדים. ותמיד טענתי עמוֹ: 'מה חפץ לך בעם עבדים להיות לך לעם־סגולה; לא יהי קץ לטרחך עמהם, ובעטים תהיה לך מלחמה אין־קץ עם עמים רבים־מספוֹר, החל במצרים האדירה. קחני לך לנביא תחת משה והבאתי את כל עמי תבל ונתתים לרגליך: עמים אשר גדולים הם בעדרי צאנם ובקרם מישראל, עמים אשר ירבו מזבחותם לפניך. זכור גם מי זה משה אשר עליו תעתיר אהבתך פתאום? עבד מצרי בורח מפני אדוניו, אף גם כבד־פה. לוּ אך נתת לי ככוח אשר נתת למשה, לו אך יש בידי מטה נפלאותיו, והבאתי את כל האדם למרגלות הרך ובכל פינות הארץ יקטרו לך המזבחות. הכל, הכל יעבדוך. ומזמורים נשיר לך לתפארת יתר על בני־ישראל, וגבר שירנו אף על שירת מצרים בעבדם לאלוהיהם, כי מי כמוך, יהוה, אב גדול וגבור לאלים ואדם, למי יאתה תהילה כמוך? יהוה, יהוה, מה ייפוּ השירים אשר נשיר לך ועד־מה נהלל לשמך!”
תפוס בהרהורים האלה פצח בלעם בינו לבינו בזמר־הלל, על פי דוגמת מזמור מצרי של אהבה לרע:
"כל הארץ תעשה מלאכתך,
בהמה תגיל באחוּ;
ירק יפרח;
צפורים בקניהן תפצחנה,
כנפיהן לך תשבחנה.
שיות ברגליהן תפזזנה
צפרים – כל נודד־כנף ועף,
כולם יחיו –
יען אשר קמת־זרחת בשמים.
האניות הולכות הלוך ושוב בנהר,
פתוחה כל דרך
כי תאיר יום.
דגת הנהר תקפץ לפניך
כי פלחו קרניך מים,
אתה גוֹלל הדר בגו אשה,
אתה יוצר בן בבטן אמו
מזוֹנוֹ בגו־אם".
עודו שקוע כך ותפוס ביפי הנוף ובנגינת המזמור התנער בלעם פתאום בסערת־חימה ובמטה אשר בידו החל להלקות את האתון.
“אתוֹן חסוּדה וקדושה! האדונך יעקב המגנב הוא לימדך לפרוץ גדרות ולבוא בשדות זרים? לא אני לימדתיך זאת… לבטח בן יעקב הנחמד, הוא יוסף, רכב עליך, וממנו לך המנהג לחלום בעוד אדונך רוכב עליך”.
הבהמה הסבה ראשה ונתנה בבעליה מבט מתוך עיניים שואלות ומתחננות, עד כדי כך שסבור היה בלעם כי בלשון בני־אדם פנתה אליו; ובאמת היה במבטה משהו מן הדיבור.
“למה תלטשי עיניך? הלא טובה בעיניך שליחותי? התיראי כי אאוֹר את גורי יעקב? הבגלל זאת תטי מן הדרך? כל השנים הרבות האלו היית עמדי ועוד את נאמנה ליעקב ולזרעו. מה לך עמו ותחסרי עמי? הבכשפים כישפך? שובי אל הדרך אשר בה אדונך מוליך אותך”. ובלעם הכה את האתון עד שסטתה מן השדה וחזרה אל הדרך.
“ואם כה ואם כה, לא אוכל עשות דבר מבלעדי יהוה”, הוסיף בלעם למלמל לנפשו. “ויהוה אל גדול וגבור, אל עליון. אהה לוּ אך לא הרבה ככה לקנא באלים האחרים! למה תרגז, יהוה, כי יש אלים אחרים? ככה אטען עמו בלי קץ. גדולים הם השמים לכל. יהי רע אלוף השמש, ואשדוֹד אלופך על פריון, בעל על עתר ושפע, ואתה תהי מלך על הכל. הם יהיו רציך ושליחיך, שומרים כולם לעשות רצונך. ככה אפצור בו מדי שנה בשנה, יהוה, יהוה, למה תריב בעולם־אלים מלא, להכביד חיי איש ברוב מצוות אשר כזה? הנח להם, אומר אני, וראית איך יודוך כל הלאומים ועבדוך. לא רק עם העבדים אשר הוצאת ממצרים. עונג רב מצאת בם! הנה אני אומר לך, יהוה, לוּ לבני עשו עשית כנפלאות אשר עשית לבני יעקב ושמרו לך אמונים רב־יתר. ואחרי ככלות הכל, אב אחד אבינו, אברהם רעך. יהוה, עשני שליחך תחת משה, אשר הדיבר אין בפיו. אני איטיב ארוֹר ממנו, אני איטיב ברך ממנו. כל חרטומי מצרים אלי יבואו ללמוֹד, ושמי נודע הרחק־הרחק בעמים ולאומים. ואם לא תקחני, יהוה, ועדיין משה נבחר בעיניך ממני, אם כן זאת ראה: בלק הגדול, אשר גם הוא ידו רב לו בקסמים, כי עליו חסד אברהם והאלים, אף גם חסד עשתוֹרת, מהיותו בן לבת לוט הצעירה – בלק הגדול גם הוא אולץ לבקש את עזרתי. הוא יודע מה הכוח אשר בלחשי, מה חוֹסן לשוני. אהה, יהוה, לו אך לקחתני תחת משה וראית מה אפעל לך”.
ומתוך חלום מתוק זה של גדולה נרעש פתע בקריאת־מכאוב:
“רגלי! רגלי העלובה והחיגרת! אבוי, רגלי! נרוֹצה כליל אל הקיר!” שני בניו שרכבו לפנים חשו וחזרו אליו. “מה הדבר, אבינו?”
“הבהמה הזאת הנקלה, אתון יעקב – בה הדבר. בשנית סרה עתה מן הדרך. כמעט ותלתה אותי במשוּכת כרם. אדמה כי לא ייטב בעיניה דבר לכתי אל בלק, לאוֹר את בני אדוניה בימי קדם. נאמנה תעבדני – וליעקב היא נשארת!” ובלעם הנחית מקלו בחרי־אף על גו האתון.
שוב הסבה הבהמה ראשה והביטה בו בעיניה האנושיות חדורות־הצער, והיא מפשילה אזניה בעוד שפתיה רוטטות משל כאילו תבקש לדבר ואינה יכולה להגות את המלים.
“למה תלטשי אלי עיניך? מה תחפצי לאמר? אולי תראי דבר אשר לא אוכל ראותו. אף על הבהמה היתה רוח אלוהים בבית משק יעקב, האין זאת? רואה את דברים אשר לא יוכל בלעם ראות. התגידי לי כי גדלת מבלעם? התשימי אותי, את בלעם הגדול, קטן מאחת בהמות יעקב?”
ובלעם שפך כעסו במטר מהלומות.
האתון קיבלה את המהלומות בהכנעה כבנות־מינה. בניו של בלעם עזרו לאביהם להיחלץ מן המלכּודת הצרה אשר לתוכה הטילתו האתון, אחר חזרו והושיבוהו על האתון וחזרו ונהגוה אל הדרך הרחבה.
אולם אך הסתלקו הבנים, אך שב בלעם לשיח עם נפשו, למלמל בקול כמנהגו, והאתון שוב הכניסתו לתוך מלכודת צרה, אך זאת הפעם הביאתו בין שתי גדרות אבן, וכיון שהגיע לאותו מקום לא יכלה לפנות ימין ושמאל. ופתאום צנחה על אחוריותיה, משל כאילו מנוי וגמור אתה בהחלט שלא לזוז מן המקום.
“מה זאת עתה?” צווח בלעם. “למה זה שכבת תחתיך? הבאמת לא תאבי להוליכני אל בלק ואאוֹר את בני יעקב? אם כן הוא, הנני אליך והראיתיך מי האדון, את או אני”.
ובתוך הדברים האלה תלש בלעם סעיף חד מענף תלוי מעל לראשו. ובעוד שפתיו מזות קצף מרוב כעס הצליף בבהמתו בלי רחמים.
ובשלישית הסבה האתון ראשה ותביט בבלעם בעיניה האנושיות. שוב ריטטו שפתיה – שפתיים עבות, אפורות, גלדיות; וזאת הפעם אכן נתמלטו מהן מלים, מלות אנוש: לא נעירת חמור כי אם דיבור אדם, בלשון כלשון בלעם:
“מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים?” שאלה את אדוניה.
בלעם לא השתומם כלל לשמוע דיבור אנושי משפתי אתונו. הוא עצמו לא אחת הפך אדם לבהמה ובהמה לאדם. יתר על כן, אתון זו לא בהמה פשוטה היתה, שהרי נמנתה על בית משק יעקב. מכבר ידע בלעם כי מבינה היא כל מה שאומרים לה; ועתה לא השתומם לראות כי יודעת היא גם לדבר.
“מה עשית?” החזיר בכעס. “התעללת בי שלוש רגלים. הלא רמזת כי יש בבהמה מבית משק יעקב רוח־קודש יותר מבּי; כי תראי דברים אשר לא אראה אנוכי. לוּ יש חרב בידי, כי עתה הרגתיך”.
“אפס הלא אנוכי אתונך?” החזירה הבהמה, ועיניה מפיקות ענוה וחסידוּת כאשר קנתה לה בבית יעקב. “הלא אנוכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה? ההסכן הסכּנתי לעשות לך כה, אדוני?”
ובלעם ענה: “לא. אכן התהלכת עמי מישרים עד הנה. אפס מה היה לך היום הזה?”
אז ראה בלעם פתאום דבר־מה, ובעינו השתוּמה ראה זאת ראשונה. פה, במעבר הצר, בין גדרות האבן הנושקות זו לזו, ניצב מלאך וכנפי־ענק לו וחרבו שלוּפה בידו, והוא עומד בדרך לשטן.
“אהה! אתה הוא! שׂא נא לי, שׂא נא לי כי לא ידעתי”, אמר בקול נפחד ומתרפס, ויקוד וישתחוּ אפיים.
“על מה הכית את אתונך זה שלש רגלים?” אמר המלאך בחוּמרה. “הנה אנוכי יצאתי לשטן, כי ירט הדרך לנגדי. ותראני האתון ותט לפני זה שלש רגלים. אולי נטתה מפני, כי עתה גם אותך הרגתי ואותה החייתי”.
“חטאתי, חטאתי, אלופי היקר; לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי בדרך. ועתה אם רע בעיניך, אשובה לי”, פצר בלעם, חוזר ומשתחווה אפיים.
“לא. לך עם האנשים, ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר”.
“לבטח, אדוני, לבטח. היתכן כי לא כן אעשה?”
המלאך גז. בלעם חזר ועלה על האתון, מלטפה בלי־חמדה. היא נחרה בקורת־רוח מבעד לנחיריה הרחבים ובחפץ־לב חדלה מן הפולמוס, כרוח השלום אשר למדה בבית אדוניה לשעבר. בסבלנות אתוֹנית הרתיעה מן המקום הצר, פנתה היא ומשאה אל הדרך הישרה, ומעתה והלאה הוליכתו בלי שום תקלה.
קבלת־הפנים שהכין בלק לבלעם לא היתה כלל עשירה ומפוארת ככל שסבר בלעם תחילה. לאמיתו של דבר קצף בלק על בלעם על שהוצרך לחלות פניו כמה פעמים. לבדו יצא בלק לקראתו, בלי בני פמליתו – דמות בודדה למרגלות ההר מחוץ לעיר. בלק, שסגולותיו כאַשף־זוּט באו לו מבני סדום שנשמדו וכלו מן העולם, חבש מעל בגדי מלכותו את הקסדה החרוּטית הרמה שהיתה סמל חכמת המכשפים, ומתוך כך גבוה היה למראֶה כאחד בני הענקים.
בין שני האַשפים האלה היה יותר מקורטוב של קנאה מקצועית. השמועה אמרה כי יש לבלק גישה אל סודות המכשפים הקדמונים אנשי סדום וכי בכוח מי־קסמים יכול הוא להדביק בבני־אדם סוגי חטא מסוימים. בלעם קינא את בלק על בארות סדום, כשם שקינא בלק את בלעם על עינו השתומה, היכולה להציץ לתוך העתיד. אולם ברגע זה עשו שניהם יד אחת בשנאתם המשותפת למשה ולבני־ישראל; וכמיטב יכולתם השתדלו – בלא הצלחה – לכסות על שנאתם ההדדית.
לאחר ברכות־השלום הרשמיות הראויות, לאחר שחזר כל אחד מן השנים על הרשימה הארוכה של אבותיו, גודל שמו, והראָיות לסגולות־הקסמים אשר לו, ולאחר גינוּני היקר וההשתחוויות הראויות, שנתלוו קריאות שמחה והוקרה, פתחו בשיחות, שמיד גלו את עומק הבוז והשאט שהם הוגים זה לזה.
“הלא שלוח שלחתי אליך לקרוא לך? למה לא הלכת אלי? האמנם לא אוכל כּבּדך?” שאל בלק.
“הנה באתי אליך עתה, היכול אוכל דבּר מאומה? הדבר אשר ישים אלוהים בפי, אותו אדבר”, ענה בלעם ונתן בבלק את עינו השתומה.
“לבטח”, אמר בלק. “מי יקום על אלים? יהוה הוא גם אלוהי אבותינו, האין זאת? הלא עבדו אב שבטנו, לוט, כאשר עבדו אברהם? והלא פתח אהלו לכל עוברי־דרך כאשר עשה אברהם? התזכור מה בקשו בני סדום לעשות לו כאשר הביא מככר השוק אל ביתו את המלאכים אשר כעוברי־אורח היו בעיניו? את בנותיו נכון היה למסור ביד בני סדום לבל תיעשה הרעה לאנשים אשר הביא בצל קורתו”.
“אכן, זכור יזכור יהוה, וחשבה לך לצדקה, כי יאהב יהוה פותחי ביתם לגר. אך אל תשכח, בלק, את אביך הקדמון – יש דברים אשר לא יאהב יהוה, ואחד הדברים האלה הוא אשר תשקינה בנות את אביהן יין למען תהרינה לו”.
“זכויותי ויתרוני כפל־מספר להם, על כן אין קצה לכוחי. יהוה גונן עלי, ואשדוד ובעל נוצרים אותי. בי היו האב והבת לאחדים. אני הגדי המבושל בחלב אמו, ערב־אב־ובת”.
“וחרף כל זאת הנך ירא את בני ישראל ותשלח לקרוא לבלעם לאמור: ‘לכה־נא אוֹרה־לי את ישראל’. אך אני לא ראיתי עמל בישראל. לא את ארצך לקחו כי אם את אשר היה לאויבך. אתה מאנת לתתם עבור בארצך ותפחידם בחרבך, חרב־גבורים. את לשד־חייהם דרשו שבטיך במחיר המעבר בהריך השוממים. המה כיבדו את גבוליך ולא הסיגוּם, כאשר צוום יהוה. מה לך עליהם?”
“הלקוב את ישראל באת הלום או לברכו?”
“התחפץ כי אקבם וכרעו תחת משא מוצא־פי? הראֵני במה כוחם דל. הראני במי בהם אוכל לתלות מארותי. העירה כעסי, עורר שנאתי, ואוכל לזכויותיהם. מה רעה עשו לך, בן לוט, ואבקש שילוּמים מידם?”
“בוא ואַראֶך אַיה נטו אהליהם. כארבה עלו מן המדבר וישבו בכל העמק, ממעינות ארנון עד גדות הירדן. כמו פר צעיר באו הלוחך ירק הארץ. צאנם ובקרם רבים מספור ויכבשו את כל הבארות לאמור, ‘אבותינו חפרו את הבארות האלו, למחוקק במשענוֹתם’. מחר הם גולשים אל עמקינו ועולים בהררינו, כאש אשר תפיצנה רוח. את בחורינו יטבחו כצאן, ובנותינו תהיינה להם לשלל כבהמתנו. ואתה שואל אותי מה עשו לי. דל כוחי נגדם. האין די בזאת לירוא מפניהם? גופם משיב אחור את החצים אשר ישולחו בו, כאילו נחוּשה בשׁרים; חוד החרב יסוב כי יגע בם, יהוה הליטם ענן. מי איש ויוכל הילחם בהם? האלים רועדים במקדשינו, והכוהנים נסים ונחבאים בחגווי הרים, מיראת אלוהי ישראל. ברזל ונחושת אין מועיל בם כנגדם, אך לא כן כוח שנאתך ואש מארתך. זכור אפוא את החטאים אשר חטאו בימים עברו; תפלח עתידות עינך והעלית מתוכן את מגרעותיהם ועוונותיהם. קרא לצללים הרודמים על נתיבם ואָפפם חשכה. קח מהם את זכויותיהם, הפשיטם ערומים נוכח אלוהיהם. קרא לאלים לעזרך עשה בקסמי דברך, כי אתה תוכל, החוזה”.
“מבני סדום ירשת את החוש להריח חטא. ועתה מצא לי את המקום אשר ממנו אוכל לראותם בצלליהם, בלק”.
הביט בלק צפון ודרום, מזרח ומערב, אל כל פנות הארץ. נחיריו רטטו, נשימתו כבדה, גופו רעד. אחר קפא פתאום בלי נוע ועמד דוּמם, עיניו עצומות, רוחו אחוזה התלהבות שבדבקות. מן המצב הזה יצא פתע כאשר שקע בו, והורה על אחת במות־ההרים:
“עלה על ההר ההוא, אשר עליו מזבח לבעל; משם תראם כיאות. לא את כל העם תראה כי אם אפס קצהו. זכויותיהם תיסתרנה; הבעל יקיפם חטא”.
“בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים. והביאני שמה מחר עם שחר. אולי ייראה אלי האלוהים ופתח את פי אשר סגר כפתחו את פי אתוני; ואולי ישיב לי את הכוח בדברי”.
פרק ששי 🔗
עמדו על ההר הנשקף על פני מעינות בקעת הארנון, אצל המזבח העתיק והנטוש לבעל. גם צלם הבעל היה שם: דמות איש־מלחמה האוחז באגודת ברקים באגרופו הקמוץ, נכון להטיחם בפני אויב. הבעל, אל השדות והגנים הפורחים, הממטיר מטר כאשר ישמעו בקולו ומשליח רעם כאשר יוּפר דברו, המפרה בטן בהמה ואשה או סוגר רחם כרצונו – הבעל עמד כאן אובד־עצות, נשכח ומבויש. אבל עתה היו פה בלעם ובלק ואלופי מואב ומדין, אלה האחרונים בקסדות הנחושה החרוּטיות שלהם, בבגדי שלל־צבעים, שרשרות זהב לצוואריהם, לוחות ארד על כתפיהם, ומטות שׂררתם בידיהם: נאספו סביב לשבעה המזבחות החדשים אשר בנה בלק בחפזון למצוות בלעם. העשן עלה מן הפרים והאילים, הקטורת תימרה ממחתות האש.
ובלעם, בצניף הכוהן הגדול, במעילו הלבן הרקוּם, נשא ידיו על ראשו ואת קולו נשא למרום:
“שבעה מזבחות בנינו לך, יהוה, ועל כל מזבח ומזבח עשן זבחך. תנה לנו את אותך”.
אך לא בא אות מן השמים.
“עמוד אצל זבח עוֹלתך, בלק, ואני אעלה עוד. אולי יבוא שם יהוה לקראתי; אם כן יהי, ושבתי והגדתי לך את אשר הראָני”.
בשׂלמת הכוהן שלו פרש בלעם ועשה דרכו אל הפסגה. שם שם מרחק בינו לאלופי מואב והתנפל ארצה, וישא את ידיו הרועדות למרום ויקרא:
“יהוה, יהוה! אתה אשר לא תהדר פני איש ואשר לפניך ישוו הכל, אני, נביא הגויים, כהיות משה נביא ישראל, מוטל לפניך. לא תוכל רומם עם אחד ועשותו לך לעם־סגולה. אלוהי צדק הנך. כל העמים בניך. ראה, שבעה מזבחות בניתי לך: אחד כנגד מעלתו של אדם, שני כנגד מעלת קין, שלישי כנגד מעלת נוח, רביעי כנגד מעלת אברהם, חמישי כנגד מעלת יצחק, ששי כנגד מעלת יעקב, ושביעי כנגד מעלת משה. ועתה הושוו כל הגויים לישראל. גם להם מעלתם וזכותם, כמוהם כישראל. בוא ונגלית אלי וּתנה לי את דברך אל אומות העולם”.
רוח ירדה על בלעם ותמורה חלה בגופו. דומה היה כאילו קומתו גדלה, הולכת וגבוהה; כאילו זוחל הוא ויוצא מתחת זקנתו כצב הגח ויוצא מתחת לשריונו; פניו הגלדיים האפורים כאֵפר השירו את מסכת הדורות המאובקת, המרירה אשר להם ולבשו עלוּמים. הקפלים נגוזו והבשר קרן.
אפילו המק הלבן, שכיסה על עינו המתה, נמוג; ודומה היה כאילו הפכה העין עין רואה, עין חיה, אשר חיים וכוח־ראוּת בה יותר מבחברתה. סרה המארה מעל כתפיו השחוחות והנעוות; הן הורמו, נזקפו, נתישרו. ובלעם עמד בשמש, חוזר נבחר ליהוה.
הקול בלבבו אמר:
“שוב אל בלק וכה תדבר, כדברים אשר אשים בפיך!”
כאשר קרב בלעם אל בלק ואל אלופי מואב ומדין שחכו לו ברעדה עם שבעת המזבחות, לא הכירוהו; זקן עוור עזבם, חוזה רב־איל חזר אליהם, וההוד השורה עליו מילאם מורא. כי בלעם נתפס התלהבות ובא לקראתם ככפוּי־רוח, פניו נשואות שמימה, עיניו פקוחות לרווחה אל תכלת הודם. והוא דיבר כקורא מלוחות לוהבים־דולקים התלויים ממעל לו. פניו היו חוורים, והרוח דיברה מפיו:
"מן ארם ינחני בלק,
מלך מואב מהררי קדם,
לכה, אָרה־לי יעקב
וּלכה זוֹעמה ישראל.
מה אקוֹב
לא קבוֹ אל?
ומה אזעוֹם
לא זעם יהוה?
כי מראש צורים אראנו
ומגבעות אשוּרנו;
הן עם לבדד ישכון
ובגויים לא יתחשב.
מי מנה עפר יעקב
ומספר את רוֹבע ישראל?
תמת נפשי מות ישרים,
ותהי אחריתי כמוהו".
בלק ואלופי מואב ומדין חוורו מפחד וכעס. ראו ברור שלפניהם עומד אדם אשר באה בו רוח המאלצתו לאמר מה שאינו חפץ לאמר. ראו את פרפורי העווית שלווּ את הדברים והתאמצו לעוררו מהזיונו. עטו עליו בחוזק־יד טלטלוהו בצעקות:
“בלעם, בלעם, מה זאת תעשה? לקוֹב אויבינו לקחנוך, והנה ברכת ברך!”
מעט־מעט התעשת בלעם. תחת ההתלהבות באה בושה, והוא אמר:
“מה אעשה? הלא את אשר ישים יהוה בפי, אותו אשמור לדבר”.
בלק השקיף על הנוף. תחתיו היה מחנה בני־ישראל, מן הארנון בואכה גדת הירדן. מן ההר שעליו עמד לא ראה אלא חלק מן העדרים שהיו בני ראובן משקים אצל המעינות, ואילו את רובם של העדרים ושל העם, כמוהם כמשכן אשר בתוכם, לא ראה. הוא רחרח באויר לכל עבר: בעמים כמו בבני־אדם היה משכיל להריח ולמצוא את צד הצל, הצד הנוטה לרע ולשחיתות – זו היתה נחלתו מבני סדום, זאת, והכשרון לחשוף את הנטיה לרע. תר היה אחר מקום, אחר נקודת ראוֹת, שממנה יוכל בלעם לראות את בני־ישראל באור – או צל – שיעורר בו את שנאתו וקנאתו. צפונה, סמוך יותר אל עיקר חילם של בני ישראל, התנשאו מעלות הר־פסגה התלולים. בתוך הזיו שנסכה שמש הבוקר על ההרים ראה בלק צל אחד רווה סמוך לפסגה. חושו הנבואי אמר לו כי שם, על פסגה, מזומן איזה פגע לישראל. נבצר ממנו לעמוד על טיבו של הפגע, כמו, אך ידע כי מראש הפסגה יוכל לראות את עיקר חילם של ישראל, את עמודי המשכן מצופי הזהב, ואפילו את משה בגלימתו הלבנה. והמראה הזה, זאת ידע, ילבה קנאה בבלעם עד אשר יוכל להתגבר על הרוח ההפוכה ולשוב להתאזר בכוח אשר בו יאוֹר את ישראל.
“לכה נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם, אפס קצהו תראה וכולו לא תראה; וקבנוֹ לי משם.”
ובלק ואלופי מואב ומדין הוליכו את בלעם אל ראש הפסגה, אל שדה־צופים. שם נחפזו להקים שבעה מזבחות אבן ועליהם העלו את הזבחים כדת וכדין.
אז אמר בלק אל בלעם:
“צל אני רואה אשר ירד על אהלי ישראל. בכוח כשפיך פלח את סתרי עתידות ישראל. חדור לעתידותם, עורר את חטאיהם מימים קדמונים ואת חטאיהם העתידים לבוא, וכהשלך נחשים תשליכם אל תוך ישראל וזכויותיהם וכילו הנחשים ההם את השרשים הקושרים את ישראל אל אבותיו. פוֹל על משה בכל כוחך. חזק אתה ממנו. נביא עמים רבים הנך. ויהוה יינחם על אשר עשה והשליך את בני ישראל כליל אחר גוו, כאשר אמר לעשות לא־אחת”.
הזכרת שמו של משה הסיתה את בלעם וחידשה את שנאתו. עלה על ראש הפסגה ונתן את עינו השתומה בעמק. אבל ערפל עלה בין עינו השתומה למחנה – ולא יכול בלעם דבּר.
לשוא התאמץ להבקיע את הערפל, למען יראה את חולשות שנוּאי נפשו. וכאשר הצליח לבסוף להעיר את רוח יהוה, מיד לוּקח שבי ולא יכול להגיד לפני בלק והאלופים אלא את אשר שם יהוה בפיו:
"קום בלק וּשמע,
האזינה עדי, בנו־צפור.
לא אישאל ויכזב
ובן־אדם ויתנחם.
ההוא אמר ולא יעשה
ודיבר ולא יקימנה?
הנה ברך לקחתי
וּברך ולא אשיבנה.
לא הביט אוון ביעקב
ולא ראה עמל בישראל.
יהוה אלוהיו עמו
ותרועת מלך בו.
אל מוציאם ממצרים
כתועפות ראֵם לו,
כי לא נחש ביעקב
ולא קסם בישראל.
כעת ייאמר ליעקב ולישראל:
מה פעל אל!
הן עם כלביא יקום
וכארי יתנשא.
לא ישכב עד יאכל טרף
ודם חללים ישתה".
ובלק צווח בכעסו: “גם קוב לא תיקבנו גם ברך לא תברכנו!”
“מה אעשה כי הוּשמה היד על פי? הלא דיברתי אליך לאמר: כל אשר ידבר יהוה אותו אעשה!”
“לכה נא, אקחך אל מקום אחר, ראש הפעור. רוחי אומרת לי כי יפוּתה ישראל וימעד בבעל־פעור. שם אולי תמצא את נקודת התורפה, אולי יישר בעיני האלוהים וקבותו לי משם”.
הנה כך נהג בלק את בלעם אל ראש הר־פעור. משם נראו לא רק מקום המשכן ואת הירדן, כי אם גם הדרך החוזרת ומוליכה מן הבקעה אל הישימון. כל מחנה ישראל השׂתרע מתחתם; ופה כמו שב אלוהים ופקח את עינו השתומה של בלעם.
שכן ראה את שבטי ישראל שופעים מציפים את מסיבי המשכן; פזורים בסדר קפדני וממלאים את הארץ כמלוא העין. רבים היו בני־ישראל מספור, ובתוכם הבהבו עמודי המשכן מצופי הזהב, מכסהו החיצון האדום והמסכים הכחולים של הכניסה. כארבעה הנהרות שמקורם בגן־עדן כך היו ארבע פלגות חיל ישראל המשתפכים מן המשכן שטוף השמש.
בלעם חש וראה בשאון ההמולה, בהמון האדם הבאים והיוצאים סביב מקום אוהל־מועד, מקום שניצב אוהל משה. ראה את משה בצחור מדיו, ענק וסביבו נשיאי השבטים. אך ראה יותר מכך, שכן הניחו האלוהים לחדור אל תעלומת זכויותיהם של ישראל. השקיף אחור על המדבר, וראה את הדרך הארוכה שעברו ישראל מהר־סיני. גם את הר־סיני ראה, מתנוצץ ברחוק. אף דימה לראות את משה על ההר, מחזיק ביד רמה בלוחות עשרת הדברות – אש שחורה כתובה על גבי אש לבנה. ולא קול המולת שכורים סביב לעגל הזהב הוא שעלה אליו מן הבקעה; הוא שמע רק את הקריאה, “נעשה ונשמע”, מהדהדת ונישאת ברוח. ראה את מתי המדבר, ראה את עצמותיהם מתגלגלות בגלי החול של המדבר; וגם מתוך העצמות היבשות באה הקריאה: “נעשה ונשמע”. באותה בת־רגע עלתה לפני חזון רוחו דמות האב אברהם. גבוה מבני האדם, קומת־ענקים קומתו, צעד האב הקדמון והגבור כשהוא מוליך נער בידו. החמור, טעון חבילת עצי עוֹלה, פסע לצדו. צועד היה בראש מתי המדבר: כי העצמות קמו לחיים בעברו ותדבק עצם על עצם והמתים יצאו מגלי קבריהם ללכת אחר הענק המוביל את הנער הרך, ללכת אחר אברהם בהובילו את בנו לעקדה. אלה היו מתי המדבר; הם והשבטים החיים השורצים עתה כנחיל סביב למשכן היו זרעו של יצחק. מתי המדבר היו עם יצחק בעקדה, ולאחר יצחק היו הם עצמם העקדה. עקדה אחת ממושכת, שבוטאה במילים: “נעשה ונשמע”.
לא: שוב לא קינא במשה. רעב אחר אכל בו: להיות אחד מהם – אחד ממתי המדבר, אחד מן הקמים לתחיה המתהלכים באין רואים בתוך המחנה החי.
האלוהים נגלה פתאום אל בלעם, לפרק זמן קצר טוהר מכל טומאה: תועבות השנים הרבות מספור רוחצו מעליו, עינו השתומה טוֹהרה; עד שיכלה לחדור אל קרב תעלומות ישראל. בן־רגע ראה בלעם את המחיר ששילמו בני אדם בשביל הגאולה, ומה טעם שילמוהו. ראה את הזכויות שצברו ישראל בעבר, ואת הגורל המזומן להם. עבר, הווה ועתיד היו לאחדים, ובמבט עינו הקיף את כל גורל ישראל, מראש ועד קץ הימים.
בלעם התיצב נוכח בלק ואלופי מואב, ובקולו המצווה של נביא דיבר על דורות יבואו. היה בלעם ברגע ההוא, נביא ישראל שבשׂורה לו אל האומות:
"נאום בלעם בנו בעור
ונאום הגבר שתוּם העין:
נאום שומע אמרי אל
אשר מחזה שדי יחזה
נופל, וגלוי־עינים:
מה־טובו אהליך, יעקב,
משכנותיך, ישראל.
כנחלים ניטיוּ,
כגנות עלי נהר,
כאהלים נטע יהוה,
כארזים עלי מים".
אז ספק בלק כפיו בחמתו ויקרא: “לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים. אמרתי כבּד אכבדך, והנה מנעך יהוה מכבוד”.
אך התמורה בבלעם לא ארכה יותר מבת־רגע. גל הטומאה, רוח התועבה והכשפים חזרו ושטפוהו, ורגע היה מאבק בין שני כוחות. שפתיו היזו קצף, גופו נאחז רעד עוית. הוא עמל להשתחרר מאכף רוח האלוהים, שגרמה לו להגיד דברים ולא חפץ לאמרם בעצמו; וכיון שנחלץ לבסוף, אמר אל בלק בקול־בוכים:
“הלא גם אל מלאכיך אשר שלחת אלי דיברתי לאמר: אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי יהוה, לעשות טובה או רעה מלבי. אשר ידבר יהוה אותו אדבר”.
פתאום חדל מדבּר והתאבן כעץ קדמון, שדוף במדבר. פניו נקשו. היו למסכת־מות. רק עיניו החלו לצאת מחוריהן העמוקים עד שדומה היה כי עוד מעט ותפולנה. העין החולה והעין הבריאה שתיהן יצאו מחוריהן וננעצו במרחק, כעיני נודד הרואה חזיון־שרב.
שוב הורם קולו, צפצף בשפתיו:
“רואה אני! רואה אני!”
“מה תראה?” קראו בלק והאלופים, נבעתים.
“אראה, אראה” הוסיף לדבר אל נפשו כמזמר.
“הגידה לנו מה אתה רואה”.
אראנו ולא עתה,
אשוּרנו ולא קרוב
דרך כוכב מיעקב
ושם שבט מישראל".
“בלמו פיו! אל אשמע! בלמו פיו וקחוהו הביתה”, צרח בלק אל שני בני בלעם.
פרק שביעי 🔗
כהתנער בלעם מהתלהבות־החושים בה אסרתוּ רוח האלוהים, חזר ונשבה לטומאה ולכשפים. מצא עצמו על אתונו, רוכב הביתה. האתון פסעה בעליצות, כמוכנה בכל רגע לחזור ולפתוח פיה בלשון בני־אדם, ולשיר את תהילות האלוהים בשם אדוניה, על שלא הניחוֹ להיכנע לפיתוייו של בלק. אולם הרגשתו של בלעם עצמו רחוקה היתה מזאת ביותר. עדיין היה ממלמל לנפשו: “גם אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב…” אבל לבו לא היה בדברים. הוא הסתכל סביבו. שרוי היה בדרך הביתה, רכוב על אתונו – וערירי לגמרי. בלק שילחו בלי עמית; הלכו ולא היו עוד השלוחים ובני־הלוויה הנכבדים, הלכו ולא היו עוד המון המפלצות, כל הפאר שהקיף בלק את נביא הגויים כאשר שלח לקרוא לו – נעלם ואיננו. נעלמו ולא היו עוד גם צניף הכהונה הגדולה, המעיל בכל רקמת הקסמים: אפילו אותות מעלתו נגזלו ממנו. שני בניו, נושאי כלי אוּמנוּתו הנעלים, גם הם לא היו עוד. מה הדבר הזה? כלום בושים הם בו? אם כה ואם כה – נשארו עם בלק. בלי ספק יכתירוהו ראש החוזים לגויים, יגלו לו את כל האותות והרזים, את כל התחבולות ואחיזות־העיניים, אשר למדו מאביהם, שבזמנו למדן מחרטומי מצרים: והוא, בלעם, נשאר עתה באפס כל, משרת ליעקב, נושא כלים, חוטב עצים ושואב מים.
נוֹחם מר עברוֹ. ראה באור חדש את אשר עשה בחבלי החזון. הקללה הקדמונה, המטופחת מכבר, אשר שמר לדורות בלבו המר, הפכה ברכה מזהירה; יצאה מתוכו בשינוי־פנים, והוא עצמו נותר בלי כלום, כנחש שהוּרק מארסו. הרגע בו פקדתו הרוח העליונה חלף; ובתומו אף לא שבו אליו כוחותיו האפלים. שוב לא היה בו הכוח לחשל שרשרות סמויות־מעין, להטיל תרמית, לצוות על רוחות, למשול בגורלות. עינו השתומה־הרואה שוב לא ראתה: אופל לנגדה, צל־נצחים. הוא הושלך ממרומים, מקום שעשה עת קצרה. נתוק מכף־הקלע, מקום שם היה שרשו, ועתה הוא מרחף באויר בין השנים, נתון לחסד כל רוח מנשבת.
החל מיליל כבהמה פצועה: “שוב ניצחתני, יעקב! שוב רימיתני! עשית31 לי כאשר עשית לאחיך, בנזיד עדשים גנבת את בכורתי. רסן נתת לפי ותאלצני לתת לך את הברכות אשר שמרתי לאויביך, למואב ולמדין ולעמלק, ואָאוֹר את רעי. את אדום נתתי לך ירשה ותפרוץ גבולי מואב ותהי מושל עמים. שׂרה שרית עמדי כאשר שרית עם מלאך האלוהים, ותוכל. גם לאלוהים יכולת גם לרע. במרמה הוצאת ממני את צאן רוחי, כאשר הוצאת במרמה את מבחר הצאן מיד לבן. ועתה דמיתי לתאנה אשר נמוֹץ דבשה. חלק אין לי בישראל, ותגזול ממני את חלקי ברוח־הטומאה”.
ובעודו סופד ומקונן חש דקירה צורבת בעינו השתומה וחלחלה עברה את גופו. דבר־מה צץ לפני זכרונו. זכר כי ברגע מסוים, כאשר השקיף מן הפסגות על המחנה, ראה צל שׂורה על ישראל, צל עבה וכבד, צל טעון אפר וגפרית. פתאום קרא:
“עתה ראיתי ואבין!” גופו נרעד. “עתה אבין. לא ראיתי אוון ביעקב. על כן לוקחוּ כוחותי ממני. שוּמה על יעקב לחטוא! שומה על יעקב לחטוא!”
משך במושכות, להסב את האתון ולשוב בדרך מואב. אך האתון לא אבתה לזוז. רק הטתה ראשה, נועצת בו את עיניה הגדולות.
“לכי באשר צוויתיך”, צעק. “לא יעמוד מלאך אלוהים עתה לשטן בדרך. חפשי אנוכי מרוח יעקב. בכוח רוח עשו, ובתוקף הרוח הטמאה, אצווך לשמוע לי, בלי הקשות עורף”.
הוא התווה אות־כשפים על האתון והבהמה נפנתה בשפל־רוח, כאשר צווה.
בעיר מואב, בבית המלך הגדול, מצא בלעם את בלק מטכס עצה כנגד ישראל עם אלופי מואב ומדין. גם המון אַשפים נאספו שם, ובראשם שני בני בלעם. בכליל מדי אומנותם היו אלה משביעים עתה רוחות ולחשים להתגבר על ישראל.
כאשר ראו הנאספים את בלעם עומד לפניהם, מלא את כוחו העתיק אם גם נטול כלי כשפיו, קמו ופינו לו דרך, ובלעם צעד בין אלופי מואב ומדין ונתן את עינו השתומה בבלק, העפעפיים הממוגלים נפשקו ונגלתה בבת־העין האטומה, הפצועה ובלעם ענה ויאמר:
"נאום בלעם בנו בעור
ונאום הגבר שתוּם העין.
עיני נפקחה ואראה:
קץ ישראל ואבדן.
ענן־סופה־וזעם
תלוי על לראשו.
באש וגפרית יהוה
קם להשמיד עם,
עם זוּ העלה ממצרים".
אלופי מואב ומדין נתקפו התלהבות־חושים; בתנועות־פרא של הלל ותמהוֹן קראו אל בלעם: “איך היה כדבר הזה?”
ויען:
"לא ראיתי אוון בישראל
על כן כוחותי עזבוני,
כי יחזק עשו מיעקב
רק ברפוֹת יעקב ביד אל.
על כן שוא תרתי ואחקור
לראות צל על אהלי ישראל.
מראש פעור
ראיתי ברדת הצל,
הקדר שמים מעל ישראל.
מצאתי פתחון וארא את האצבע,
גיליתי המקום
בו אתלה מארותי.
שומה על ישראל לחטוא,
יחטא ישראל".
“איכה? מי ידיחהו לעשות הרעה?” שאל בלק.
ובלעם ענה:
אתה, בנו צפור!
כי ניצב חטא על ערשׂך,
עם חלב אמך ינקתוֹ,
אב ובתו ילדוּך.
הגדי המבושל בחלב אמו
יהי רעל לישראל".
“מה אעשה? מה אומר?” שאל בלק.
“אתה נוצר החטאים. אתה האיש אשר על בארות סדום. צא הוליכני אליהם”, אמר בלעם.
“לפתח הבאר הראשונה רובץ הנחש הקדמון, אם החטא. לא יגש איש אל הנחשה מבלי אשר יעבדנה או ישתחוה לפניה”.
“הוליכני אליה”.
ובלק ואלופיו עמו נהגו את לעם אל בארות סדום.
הבארות והמעיינות אשר מהם נבעו חטאי סדום היו בתוך מערה שאליה הוליך השביל בתוך הריסות אפלות, פזורות בין הרי הלבּה. אלופי מואב ומדין נשאו לפידים להאיר את הדרך, ובלעם, עוטה שוב את צניפו ואדרתו, הלך אחר המלך. ביד אחת החזיק בלעם במטהו ובשניה בפגרה של צפור שעל נבלות מחיתה. כאשר קרבו אל המערה קידמם ריח באוֹש, ועשן להבות גפרית נסתרות אפפם. כאשר עמדו נושאי הלפידים במבוא המערה ראה בלעם בעינו השתומה נחש־ענק עטוף בדים כגופה חנוּטה, ורק ראשו בוצץ ומבצע מעבר למפתן. לפני הנחש היה מזבח אבן, ועליו בערה הגפרית אשר העלתה את תמרות העשן ואת ריח הבאוש.
“זה הנחש הקדמוני, אם החטא, אשר שומה על כל חי ליקוד לפניה בטרם יגש אל בארות החטא”, אמר בלק.
בלעם כרע לפני המזבח, חבש פניו באפר הלבּה, נתן את נבלת צפור־הטרף בין הגחלים הלוחשות, ונשא קולו בתפילה:
"אם כל חי!
ראשית הבריאה!
החיה בלב איש מנעוריו.
פתחי לפני את מעינות החטא
והחטאתי עם,
עם המבקש השמד את החטא".
אז הוליך בלק את בלעם אל חדרי המערה הפנימיים, ואפוּפי אדים הוסיפו לעשות דרכם. באו אל פתחון באדמה שממנו שפע קיטור כמבאר רותחת.
“זאת באר האכזר, אשר ממנה שתו יושבי סדום בימי־קדם. הבט וראה את אשר בקרקעיתה”.
בלעם השפיל הבט בעינו השתומה, ותראה. בנבכי המים ראה פיתולי נחשים לבנים; וראה את כל מעשי התעתועים אשר עשו בני סדום.
“כל השותה מן המים האלה תבוא בו התשוּקה למעשי־אכזר. ישוּנה טבעו וערג לראות אדם ובהמה אחוּזים עוית־מכאוב”.
ועם שנתן מבטו מטה ראה בלעם ברור יותר ויותר. הבחין בפני צעירים וזקנים, בפני גברים ונשים וטף. ראה את השפתיים הוגות מלים המבטאות ענוּת לבבות, ראה שפתיים נעוות בהעויות של כאב וצחוק תוזז. אבל פני הילדים אך אימה הביעו.
“אלה קרבנות בני סדום וזבחיהם, הנשקפים במים. באלה מילאו בני סדום את תאוותם למראה־סבל”.
“הוליכני לבאר הזנוּת”, קרא בלעם, משעה את עינו השתומה. גם בשבילו היה המראה הזה נורא משאת.
על קרקע באר הזנוּת ראה בלעם בעינו השתומה את שחיתוּת הזנות בכל צורותיה, טבעיות כבלתי־טבעיות, שיכול אדם להעלות בדמיונו, זנות משכב־זכר ומשכב בהמה, גילוי־עריות וזנות איש עם עצמו.
“כל השותה מן הבאר הזאת, והפך דמו זרע יוקד; ונמלא תאוות אשר לא יוכל השקיט”.
“אלה המים הבוערים אשר אני מבקש. בואוּ הלום, אלופי מואב, ואתם, נשיאי מדין, עמדו סביבי ואגיד לכם מה תעשו להחטיא את ישראל, כאשר לימדני הנחש הקדמוני, אם החטא”.
כאשר ניצבו אלופי מואב ומדין סביב באר הזנוּת, החל בלעם לפזם בקול חנוק:
"נאום בלעם בנו בעור
ונאום הגבר שתוּם־העין:
אספו בנותיכם
הצעירות והנאות
נסיכות לנסיכים
ובנות העם־לעם.
עוּל־ימים ישראל כפר מזנק,
כחמור מוּתר הנוער לאתונו.
עודו לא נמול, על כן יחסר
זכוּת אברהם.
תנו בנותיכם בסוכות,
הושיבון שם.
סוּכות מנאפות? לא ולא!
סוּכות מזוים וצידה,
סוּכות וכל־טוּב בן.
עשיר ישראל
מביזת האמורי,
משלל ערים ובשן.
יחשק באטוּן בית־שאן,
בשלחי־עוֹר ונחוּשה,
בסנדלים לשמור רגליו מאבן,
במשמן־מאכל ויינות־יקר:
לא תדענה שׂבעה תשוקות ישראל.
אך השמרו, אומר אני, משכּרו ביין
פן תהי לו לתואנה,
פן יאמר לא ידע בין ימינו לשמאלו,
כלוט אבי עמכם בלילה הזכוּר.
רק מימי הבאר הזאת,
היוצקים זרע־יקוד בעצמי איש.
רק מימי הבאר הזאת
יוּתן להם לשתות.
וזאת תוּגד לבנותיכם,
וזכרוּ ולא תשכחנה:
לא בכסף וזהב תתמכרנה,
לא בכסף וזהב תשכבנה עלי ערש,
רק יכרע ישראל ברך
לפני בעל־פעור.
חופן קטורת יזר ישראל
על מזבח בעל־פעור.
זכרו כי לא זנוּת בלבד אבקש מישראל,
כי על זנוּת ישא לו אלוהים:
כי ידבק ישראל בבעל־פעור.
ועתה, אחי, החרישו,
לא אמרתי מאום, לא פעלתי מאום,
רק לדבר אלוהים שמעתי
ואשוּבה אל מקומי".
“בלעם בנו בעור, לך יאתה כי ימלא בלק את ביתך זהב וכסף בעבוּר עצתך”, קראו אלופי מואב ומדין. ובלעם ענה:
"לא למען בצע עשיתי הדבר הזה.
כי יחדו הננו בדבר הזה.
אבל אם ייטב בעיניכם,
דלתותי פתוחות תמיד".
משיצאו מן המערה התעטף בלעם במעילו כחול־הפסים, ובעזרת שני בניו עלה האתון. “למה תשאי אלי פניך החסוּדות?” שאל. “למה תלטשי אלי עיני קדושים?” והוא ענה לנפשו אגב רכבו:
"לא אמרתי ולא פעלתי מאום
נגד יהוה, האל אגדול.
אפס מילאתי שליחותוֹ
וחיש אשובה למקומי".
פרק שמיני 🔗
לרגלי שיפוע הר שעליו השתרעה עיר מואב, בעמק הארנון השוטף אל עמק השטים בואכה הירדן, מקום אשר נמצא מחנה ישראל, צץ פתאום שוק צוהל של סוכות ואהלים בשלל־צבעים. על השולחנות והדוכנים משכו את העין סחורות אין־קץ בזהרן המסנוור. היו שם אוכפים של צמר צבעוני, מושבי רכיבה ושמיכות ארגמן וסגול, אדרות וצעיפים, שלמות וגלימות, אדרות וכתונת בד, יריעות אריג בפסי תכלת וארגמן – קשת ססגונית כבירה; ובתוך הבדים והמלבושים הבהיקו ממרחק אבני־חן מזויפות קבועות בצמידים, נזמים ואצעדות.
מתוך השוק נשאה הרוח ניחוח צלי כבש מתובל בחריף. – צפורן, קינמון, עלי דפנה וזנגויל, עד שהיו נחיריו של עובר־אורח נכנפות מאליהן והריר היה יורד על פיו.
מתוך מחנה ישראל יצאו שני צעירים ושמו פעמיהם אל הר־פעור הקטן. קצת יצאו על מנת להלך לאור היום, קצת מתוך תקוה למצוא עקבות איילה או ארנבת שנטשו את הבוסתנים המוצלים אשר בגבעה לבקש את מעינות הארנון, וקצת גם כדי למצוא את מאורתו של צבוע שהיה מפחיד את העדרים לילה־לילה. רוחם היתה צהולה עליהם, כראוי לעלומיהם. כל אחד מהם נשא בחגורתו פגיון בעל ניצב משובץ אבני־חן מלאכותיות, ואזניהם היו עדויות עגילים, שבהם הבהבו אבנים כחולות: שלל שנלקח מן האמורי. ביזת־מלחמה היו גם הצמידים על זרועותיהם, והשרשרות גדלות־הטבעות על צוואריהם. רקועות כסף טהור, שלוקחו מעל גופי ענקי הבשן, כאשר כבשו את ההרים בסערה. שערם השחור העבות גלש על כתפיהם בשתי מחלפות כבדות, שלתוכן נטוו נקודות זהב וכסף, ואשר ירדו למטה מן הזקנים הקצרים, העגולים וריצדו על חזיהם. גופותיהם מגולים היו, להוציא את החגורות שבדוחק כיסו את ערותם; בטניהם, כארד מבהיק, וירכיהם המוצקות, כמעשה שחם מסותת ולטוש, היו מגולים לשמש. במערומיהם לא התבוששו כלל. הבהוב אור־השמש על שריריהם היה להם כסות מספקת. אחזו איש ביד רעהו כלכתם עליזים, ועיניהם המבריקות, עזות כלהב חרב, התרוצצו מצד אל צד כתורם אחר עקבות איילה או מארב צבוע.
בהתהלכם ככה פתחו בשיחה. ובמה יסיחו שני אנשי־מלחמה צעירים שעתה־זה שבו מקרבות עטורי־נצחון, אם לא על מעשי־גבורה, ועל העלמות אשר לקחו בשבי, העלמות אשר הביאו עמם אל המחנה ואשר אסר עליהם משה להחזיק בהן? על אלה דיברו, ועל דברי־הרכיל האחרונים במחנה.
“זה לנו יותר מארבעה שבועות מאז הכריענו את האמורי ואת מלך הבשן. כבשנו את יעזר ואת כל הערים סביבה. ביערנו את כל הארץ מעבר לירדן מזה, ועתה נושבו בה בני ראובן ובני גד: אך משה עדין לא יעבירנו את הירדן למען נכבוש את ערינו. לראובן, לגד וחצי־שבט המנשה ניתנה נחלתם; הם מקימים את הערים, ומושיבים שם את נשיהם וטפם. רק אותנו לא יעתיק משה מן המדבר. למה לא יעבירנו את הירדן?”
“אומרים, יונדב, כי חפץ הוא למוּל אותנו בטרם יוליכנו אל ארצנו”.
“אך אני אומר כי לא יביאנו משה בברית־אברהם טרם כבשנו את יריחו. ירא הוא כי אם נימול בראשונה ושמע האויב ונפל עלינו בעודנו רפים ולא נוכל התגונן. אבל עוד נסיבה לזאת, אסנת, ואגיד לך. יודע משה כי ימות מעבר לירדן מזה – כי אמר לו האלוהים אשר שומה עליו להיות עם מתי־המדבר. ובטרם ימות חפץ הוא לעזוב לנו את צוואתו, אשר אין בה כי אם רוב מצוות וחוקים ומשפטים. הנה על כן יושב הוא באהלו ויבדה מלבו חוקים ומשפטים חדשים לבקרים. ועד אשר ישלמו כולם נישאר בזה, מעבר לירדן מזה”.
“ועתה שמע את אשר בפי, יונדב, ואשר שמעתי מקציננו, זמרי, ולבטח יצדק: 'למה לא נוכל להיות כלאומים האחרים, כמואב וכאדום? הלא מזרע אברהם המה? למה לא נתחתן בהם? התזכור את העלמה האמורית היפה אשר הבאתי הביתה מן המלחמה? אחד הזקנים נכנס אל אהלי ויצווני לשלחה הביתה! העלמה בכה בכתה מרה. לא אבתה ליטוש את האהל. אף על לב צפורה אשתי דיברתי להשאיר את העלמה אתנו. אך קצרה ידי מהועיל, אף כאַמה לא יכלה להישאר אתנו. לא יהי לנו ולהם מאומה. צדק זמרי. ראה את משה – הוא ניתן לו לקחת אשה מבנות מדין, אך עלינו נאסר הדבר”.
“גם אני שמעתי את זמרי מפקדנו מדבר על הדברים האלה; והוא אמר כי טוב־טוב לנו לחיות בשלום עם שכנינו מהילחם עמהם תמיד. טוב־טוב יהיה לנו אם נקח את בנותיהם לנשים ונתן להם את בנותינו”.
“אולם הלשן הלשינו על זמרי לפני משה. ומן העת ההיא והלאה ירחיקנו משה מעליו”.
“אכן ירא משה מפניו. יודע הוא כי זמרי איש־מלחמה גדול מיהושע. הגבורות אשר עשה בבשן! אסנת – ראה, ראה! התראה את תלולית החול הלזו? אל־נכון זאת מאורת הצבוע. משם באה היללה בלילה. סוב אתה מימין ואני אפנה לשמאל, ולכדנוהו”.
אך ברגע שנפשו לפרוש זה מעל זה עצרו בהילוכם ועמדו כקפואים. כאחד הרימו ידיהם והורו על המשעול היורד סביב לגבעה לתוך בקעתם.
ריח עז של צלי כבש נישא פתאום אל נחיריהם מן העבר ההוא, עד שנסבו כאחד; וממקומם יכלו לראות, מעבר לתלולית, את סוכות השוק ואהליו ואת שלל צבעי הסחורות המוצגת לראוה. שכחו את הצבוע, ובלי אומר ודברים חשו לראות מה הדבר.
משקרבו אל הסוכה הראשונה נעשה ניחוח הצלי מגרה לבלי־הכיל; אבל בטרם יגיעו אל הסוכה באה לקראתם אשה זקנה שבת שער, ונזם עצום מידלדל מפניה המצועפים.
“השלום עליכם”, אמרה בקול־ידידות ערב. “שלום עליכם, בני יעקב, נכדי אברהם. כלו עינינו לראותכם מאז שמענו איך הוציאכם אלוהי אבותינו מעבדות. עתה כי באתם אל ארצנו, אורחים יקרים הנכם מאין כמוכם. כי שאֵרים קרובים הננו, אנחנו ואתם. אב אחד היה לנו, הוא תרח, וממשפחה אחת אנחנו, היא משפחת אברהם. ברו לכם אפוא את הישר בעיניכם מכל הדברים אשר אתם רואים, והיטיבו עמנו וקבלו את הדבר מתנה מאתנו”.
העלמים עמדו על עמדם במבוכה מהולה בתמיהה על קבלת־הפנים החמה הזאת. שום מחשבת חשד לא עברה בהם. לא אשה צעירה היתה זאת שפנתה אליהם; קולה היה אמהי, העיניים שניבטו מעל לצעיף אמהיות היו גם הן. בידיים ששוב לא היו צעירות כי אם מגוידות גידים כחולים־דקים הושיטה להם שני צעיפי־אדרת לבנים, מפוספסים תכלת.
“מלבושיכם רקבו על בשרכם בעת נדודיכם הארוכים במדבר. לבטח לא תחסרו עדיים ואבני־חן, אך כסות אין לכם לעור. יכסו נא המעילים האלה, טוויים בבית־שאן ממבחר אטון, ששוליהם בוּץ טהור, את מערומי הנסיכים. תשורה מדודה לאחיניה”, אמרה האשה, ומבלי להמתין להסכמתם הטילה את שני הצעיפים על כתפי הבחורים.
שאל אחד מהם: “כמה שקלי כסף? או אולי נזם או צמיד?”
“כסף וזהב בינך לביני מהם? הלא השמדתם את אויבנו האמורי?”
“צווה עלינו משה בשם יהוה כי לא נרע לכם, לעם מואב, ולא נגזלכם, גם לא נקבל מתת, כי כסף נשלם במחיר כל דבר”.
“יהיה האלוהים לעֵד כי נהגתם בנו כיאות לכם, שארינו. הבה, בני שבט־אחים, ביצעו עמנו לחם וטעמתם ממיטב אשר נוכל הכין. גם יש אתנו סחורות טובות מאלו, יקרות מהן, בסוכה פנימה. קרבו וגשו, שאירים יקרים, כי הוחלנו לכם. ילדה! שרפיה! צאינה וראינה איזה אורחים לנו. אחינו לדם, אשר השמידו את אויבנו האמורי, אשר נקמו את חרפתנו. קבלנה פניהם במזמור ובקול נוגנים, כיאתה להם”.
האשה הקשישה והאמהית הפשילה פרגוד ובמחוות־יד רמזה לשני הגבורים הצעירים להיכנס אל הסוכה.
אך ילדה בת עשר או שתים־עשרה, ערומה כחוה כמעט, ולה שני שדי־יונים שעלו סגלגלים וצנועים מגופה הצעיר, שעליו לא לבשה כי אם חגור צר שבדוחק כיסה את ערותה. שערה גלש על כתפיה תלתלים דקים, והיא ישבה על מרבד, נבל בחצנה, וניגנה לפני צלם־בעל בדמות איש־מלחמה שאגרופו מורם ומלא חזיזי ברק; ואגב נגינה שוררה, חרש ובנועם, מלים של מזמור.
לעומתה היתה שרפיה – כעדוּת שמה – פרץ אש. עורה היה שחום, חזה וכרסה גמלים ושערה היה כאריג לשונות־אש זהובות. שכבה שרועה על ערש עורות כבשים ועזים רחוצים. לפניה ניצב פסיל עשתורת פשוקת־רגליים, תפוחת כרס שמתוכה בלט טבור שצורתו כאבר הזכרות; בידיה אחזה ביונה שהידקה אל שדיה. על שולחן לצדה היתה מחתת־אש שקטורת עשנה בה, ואצל מחתת האש שפעת דברים טובים – עוגות, ביצים, ירקות, פכּים מלאים חלב, יין, שכר ומים. על חצובה טעונה גחלים בוערות תלוי היה סיר חרס שבו היה גדי מתבשל בחלב אמו, מתובל בצפורן ושאר בשמים.
שני הבחורים עמדו להם פעורי־פה ואובדי־עצות. נגחו זה לזה בצלעות, צחקו במבוכתם, חושפים את שניהם הלבנות החדות. מבטים חמים ודברי ידידות הופנו אליהם:
“בואו, ידידים ורעים. אורחים קרואים הנכם, שארינו. מחיתם את חרפתנו בנקמכם את נקמתנו מן האמורי. מאכל ומשקה הכינונו לכם – מן המובחר”, ושתי הנערות קמו ונהגו את הבחורים אל ערשיהן.
לא ארכה העת והמבוכה חלפה; הבחורים ישבו על הערשים, אכלו ושתו. שרפיה כבר היתה משתעשעת באחת מפיאותיו הכבדות של אסנת. אם אך יתן לה לגוז אותה, ועשתה לה רביד יפה, מעוטר אבני־חן ונקודות־זהב – אשר תעדהו, כמובן, רק בימים טובים.
לא, הוא לא יכול לתת לה את פאתו. זה אות בני עמו. איך ייראה במחנה בלעדיה? האין דבר זולתה בו יוכל לקנות את המפתח הפותח את שער גנה? אולי האצעדה הזאת, אשר הסיר מעל איש־מלחמה גבור במבצר בשן? רקועה היא כסף טהור ומשובצת אבני־ירח, אשר תארנה ככוכבים בלילה.
לא, לא זהב ולא כסף ולא אבני־חן לא יוכלו לפתוח את שער גנה; כל הדרוש הוא השתחויה קלה לפני האלה עשתורת, וחופן קטורת אשר יושלך אל מתחת האש העשנה לפניה. העשן יתעבה, ריחו ייטב לפני האלה; והיא עצמה, שרפיה, תחוש בהתלקח דמה מכוחו.
איך יוכל עשות כדבר הזה? בשם יהוה אסר משה על העבודה לאלוהים אחרים. ארבע מיתות מזומנות לו אם יעשה כחטא הזה.
אבל ילדה הקטנה היא דוקה שהצליחה לקנות את לב שני האנשים החזקים לאלילה. קדשה היא, מילדוּת נתקדשה לאל – מה קידשתה, כך צפצפה בקולה הצפורי. בתולה. סגור רחמה בשבעה חותמות, ולא יוכל איש לשברם עד אם יעבוד את הבעל ושילם לו מחירה.
ומה מחירה?
ליפול אפיים ארצה לפני בעל האדיר, חופן קטורת על מזבחו, וסעודת בשר גדי מבושל בחלב אמו, אשר ייאכל במעמד האל. הנה מחתת האש עם הגחלים, הנה הגדי, מתבשל בחלב אמו. אבל תחילה עליו להתיצב עירום לפני הבעל ולגלות זכרוּתו לפניו; כי על בעל־פעור לקדש את הפעם הראשונה בה תיגלה לגבר.
איך יוכל עשות כדבר הזה? יהוה אסר זאת בחומרה שאין למעלה ממנה. אבל לא דבר הוא לעמוד עירום לפני האל. רק שניה אחת; ובכוח־גבר יבורך לכל ימי חייו.
לא מימי בארות סדום הם ששלהבו את חושי הלוחמים הצעירים, כאשר חזה בלעם מראש. דבר זה הושג בפשטות מכוח שכר השׂעורים אשר שתו, ושמני המשחה, שהוחרפו בקטורת, שבהם סכו ילדה ושרפיה את שדיהן ועֶרותן. הגן החתום בשבע חותמות נפתח. שני אנשי ישראל, שרי־מאות בשבט שמעון, עמדו ערומים בצד בנות מואב, חשפו מערומיהם לפני צלם הבעל. כרעו לו ברך. קיטרו לו קטורת ונשקוֹ לטבורה מרוּח־הדבש של עשתורת.
בשעה מאוחרת, בכסות הלילה, חזרו שני אנשי שמעון והתגנבו אותו ערב למחנה, ואל אהליהם. גופיהם היו עטופים במעילי אטוּן בית־שאן, ותחת מעיליהם נשאו עתה תועבות קטנות, תלויות בצואריהם: צלמי בעל שצרורות ברק באגרופו; והם האמינו שמן הצלמים האלה ישאבו כוח־גבר אין־קץ.
למחרת היום החל מרוץ פרוע אל כפר הסוכות שהוקם תחת עיר מואב לרגלי ההר. פשוטי העם הלכו, והמנהיגים הלכו, שרי מאות אף גם שרי אלפים. תחילה הלכו בגניבה וחזרו בגניבה, מקוים להימלט מעין רואה. אבל לא ארכה העת והמרוץ התנהל בגלוי. ועד־מהרה נראו במחנה ישראל אנשים ונשים מטפוס משונה: אנשים שעיניהם עטורות כחול, ששפתיהם משוחות אודם; נשים בלבוש גבר, סרטים על שדיהן וחרבות לירכיהן. גם בנשים היהודיות חלה תמורה. פתאום פרחו מטפחות ארגמן, שדיים מגולים, שער גולש לגרות. גרוע מכך: אנשים מישראל הופיעו כשצלמי הבעל על חזיהם. קול זמרה וכלי נגן עלה מאהלי ישראל, ובמחנה היה בושם מעורב של מיני קטורת שונים.
משה פרש לאהלו. מאז גילה לו יהוה כי משום שהכה את הסלע להוציא ממנו מים תחת שידבר אליו, כאשר צווה, יהיה גורלו כגורל מתי־המדבר, עסוק היה במשפטי ישראל: סוקר היה את המכלול הגדול של תקנות וחוקים, מצוות עשה ומצוות לא־תעשה, שהוציא לישראל בשם יהוה במשך ארבעים שנות הנדודים, זאת תהיה צוואתו, צואה אישית שלתוכה יארוג את נסיונותיו, מחשבותיו, מסותיו ומצוקותיו. הוא רצה להניח לבני־ישראל אזהרה נצחית, תקנון ומדריך עד סוף כל הדורות. לפיכך עמל להכניס שיטה בחוקים ולבטא את השקפותיו, אזהרותיו והתראותיו, כמו גם לחזור ולספר מעשים שהיו.
“ועתה ישראל, מה יהוה אלוהיך שואל מעמך? כי אם ליראה את יהוה אלוהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך”. והוא שקל ומדד כל חוק לעצמו, בדקוֹ מן הבחינה המשפטית והמוסרית, וביטאו במיעוט דברים ששווה לו צמצום ודיוק של צורה. תכופות שנה ותיקן; המתיק חומרות שנולדו מתוך מצב מסוים, חמור. לא נקם עד דור שני ושלישי: “לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. איש בחטאו יומתו”. באהבה עשה משה בעבודה הזאת, והקדיש לה כל רגע מזמנו הפנוי. לא נתכוון לרשימה יבשה של חוקים; חיים יוצקו בה. ואם לא יכול הוא עצמו ללוות את בני־ישראל אל הארץ המובטחת, הרי אהבתו ומסירותו לישראל. כגילומן בחוקים ובמשפטים, ילוו אותם, ולא אותם בלבד כי אם את כל דורותיהם לעתיד לבוא, אל הארץ אשר יירשו ומעבר לה: זרע האלוהים לכל הארצות בהן יושבים בני־אדם, לכל הזמנים. “ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האָלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני יהוה אלוהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום”.
עודו עסוק בצוואתו לעמו פרצו והודיעו לו את הידיעה הנוראה על התועבה במחנה.
עתה עמד משה בלילה, ולצדו יהושע בן־לויתו ופנחס הצעיר, נכד אחיו, כוהן אנשי החיל, אחד מן הדור שנולדו במדבר; עמד אצל אהלו נוכח מקום האספה מאחרי אוהל־מועד, והביט לתוך הלילה. ראה את האורות מנצנצים לרגלי ההר, מקום שניצב צלמו של בעל־פעור. בני־ישראל היו שם, עם בנות מואב ומדין אשר הזנו, ויחד עמהן היו מזבּחים לבעל. ממרחק הגיעו אל אזניו השאון, נעירות ההמון, כמו שאי־פעם הגיעו לאזניו צווחותיהם ויללותיהם של דור המדבר סביב עגל הזהב. כלום שוב תחזור הפרשה, פה על סף הארץ המובטחת, מקץ ארבעים שנה במדבר?
השעה עיניו מן האורות. אך לא הסב מבטו בלילה נגוה־הכוכבים אל ים־המלח המאיר בעמק, ואל יריחו אשר מעבר לירדן, כמו שהיה רגיל לעשות כה תכופות, בכיסופים עזים לארץ אשר נמנעה ממנו. תחת זאת נשא עיניו אל המדבר, מעבר למעינות הארנון. גדולים היו הכוכבים ומאירים מעל לרמות המלבינות־המבהיקות. מתחת לשמיים הבהירים שררה דומיה עמוקה; דומית־מוות השוררת על מרחבי המדבר. אולם אף מתוך הדומיה הזאת בקעו קולות והגיעו אל אזניו. שמע את קינת הצבוע ומספדו, שמע את קריאת הנצחון של התן, את יללת התרועה הממושכת של עוף־הטרף שמצא לו נבלה להיזון בה. הגם זה יהיה דור המדבר, היהיו גם הגופות הצעירים האלה טרף לתנים ולצבועים? מה היטיב לדעת את היללה ההיא! חיות־המדבר רעבות; צחנת נבלות באה אל אפם.
לא! לא! עליו למנוע את חרון־אף יהוה בטרם יפרוץ והיה לאש אוכלת.
“הקהל את זקני ישראל ושופטיהם!”
בלילה ההוא הוציא את הפקודה לזקני ישראל ולשופטיו, בשם יהוה:
“לא את העם תקח כי את ראשיו, אשר עליהם להיות מופת ומשל, ועשה בהם משפט חיש. קח את כל ראשי העם אשר השתחוו לאלוהי מואב וייצמדו לבעל־פעור והוקע אותם ליהוה נגד השמש. ותהי זאת לישראל לאות כי לא יצאו אל בנות־מואב ומדין, אשר שלחון אבותיהן להזנות את ישראל ולהרחיקן מדרך יהוה”.
בבוקר המחרת זרחה השמש על שורת תליות שהוקעו לפני אוהל־מועד, וגופותיהם התלויים של השרים אשר עבדו לתועבת הבעל היו אזהרה לכל ישראל.
בתוך הגופות התלויות היו גופות שני שרי המאה משבט שמעון, יונדב ואסנת, וצלמי הבעל אשר נתנו להם ילדה ושרפיה, בנות מואב, מידלדלים ברוח על חזיהם.
פרק תשיעי 🔗
אך בזאת לא נסתיים מעשה המואבים.
זמרי בן סלוא היה “נשיא בית אב” בשבט שמעון. הוא היה גם שר־אלף בחיל שבטו. שני הלוחמים שהוצאו להורג, יונדב ואסנת, שימשו תחתיו, כעוד הרבה לוחמים צעירים משבט שמעון ברוך הבנים, שכמוהם נדונו לתליה. כנשיא לבית־אב חש זמרי באחריות מיוחדת הרובצת עליו. מכבר היה לבו מר בו על משה. כנשיא שאף לפיקוד הראשי על חיל שבטו. אבל יהושע היה משגיח עליו, ידע על מנהגו, על הפקרותו עם נשים, ועל יחס הבוז שלו אל מעמדו המיוחד של ישראל בין האומות: כי זמרי, שלא הסתיר את דעתו, סבור היה ששוגים בני ישראל בהרגיזם את העמים סביבם בבדלנותם, שייטב להם להתערב באחרים ולהתחתן בהם. על פי עצת יהושע שחרר משה באחרונה את זמרי מתפקידיו הצבאיים ומינה תחתיו נשיא ממשפחת זרח.
אבל זמרי אהוב היה על לוחמיו. איש־מלחמה גבור היה והרבה הצטיין בקרבות עם בני עמון ואנשי הבשן. הוא הפך גבור בעיני בחורי שבט שמעון. יתר על כן, דרכי ההפקר שלו מלבבות היו בעיניהם. לאנשים שתחת פקודתו הרשה הרבה דברים שאסורים היו ואשר שום שר־אלף לא היה סובלם: התראה כלא־שומע כאשר סופר לו שאנסו לוחמיו בנות מבנות האויב; סבור היה שאין זה מתפקידו למלא את מצוות משה, שאסר על בני־ישראל לקחת את נשי האויב לנשים; ונדיב היה בחלוקת שלל־מלחמה. אליו הביאו יונדב ואסנת ראשונה את שמועת סוכות הזנות שהקימו בנות מואב מנגד למחנה ישראל; והוא היה הראשון מראשי המשפחות הנכבדות שיצא אל בנות מואב.
אבל לזמרי, שר האלף, מזומנת היתה מלכודת שלא מן הרגילות. הפח שעותד לו היה אהלה העשיר של הנסיכה כזבּי בת צוּר, בת נשיא לבית־אב במדין. מנהיג זה של בני מדין, כמוהו כעוד הרבה מאבות מדין, נתן את בתו להיותה מדוּח ומלכודת להסיר את לב בני־ישראל מעל יהוה בזנות. האב עצמו פאר את אהלה בעמק, הספיק לה יצועים נהדרים, עם ערש עורות יקרים, עם וילונים טוויים הדרת־שני. יתר על כן, כזבי לוותה פמליה של משמשים ומבדרים פורטות־עלי־נבל, מחוללות, ספּריות, מושחות־בשמן ורוקחות־בשמים. היה עמה גם סריס־כוהנים, שתפקידו היה לנהל את העבודה לפני צלם האבן של הבעל, שתפס את מרכז האוהל הגדול.
כזה היה הפתיון שהוכן לדג החשוב. הנסיכה עצמה היתה מצודדת בגופה ובמראיתה, ועל כך הוסיפו כפל־כפליים אמנות הזנות המעודנת והילת האצילות החופפת על שמה. מתחילה קווּ שבאיזו צורה אפשר יהיה להדיח בה את יהושע בן־נון עצמו, ואם לא אותו הרי לפחות את פנחס הצעיר והלוהב, פנחס בעל השם המצרי, שעליו סופר כי תפילותיו מעירות רגשי קרב ביהוה עצמו, ואילו דבריו אל הלוחמים קודם המערכה מביאים אותם עד קצה תכלית הגבוּרה. לוּ אף יכלה כזבי ללכוד דמות מרכזית אשר כזאת ולכלות בכך את רוח המלחמה של בני־ישראל, והיה זה נצחון גדול. אבל גם אחד מגדולי ישראל לא נמשך אל אהלה, לא יהושע בן־נון, ולא הכוהן הגדול לאנשי החיל, שאגדות רבות סוּפרוּ על גבורתו ועל יפיו הגברי. וכזבי הוצרכה להסתפק בזמרי, אם גם היה האיש, כמובן, נשיא לבית אב בשבט שמעון, ושר־אלף.
הנסיכה כזבי היתה אשה במבחר שנותיה, וגוף בשרני לה, כטוב בעיני אנשי מדין – גוף היוצק שפך בשרים על המיטה המקושטת שעליה היתה ספק־יושבת ספק־שרועה, כשהיא אוחזת בידה, כמנהג מצרים, פרח לוטוס שכפעם בפעם היתה מגישתו אל נחיריה. קפלט שער כבד, זהוּב־אדמוני, חבוש היה לראשה במצנפת פחוּסה. עיניה היו שקועות עמוק בחורים משוּחי כחול, ועליה רביד זהב רחב היורד על מידותיה – הכסוּת היחידה למערומיה. בשחקה כה בפרח הלוטוס שוחחה עם נשיא ישראל הלבוּש לתפארה, שישב אצלה בשלמתו המפוספסת תכלת וארגמן.
“תוכל לראותי בי, הנסיך”, אמרה, “מלאך־שלום מעמי, מבני מדין, אל אחינו בני־ישראל. אבותינו שלחונו אל מחנה ישראל כמו לשאת שלום וברכה לשארינו בשובם אל ארצם. נסיכה אנוכי, ועל כן אל נסיך שלחוני. דימיתי כי גבורי ישראל יקבלו פני; ככה האמנו אנוכי ואחיותי בנות מואב. קווינו כי בשמחה ובששון יקבלו פנינו, בתשובה על ברכות־שלומנו ומשאלות הטוב והאהבה. אולם מה מצאנו? שערי המחנה נסגרו לפנינו, ובחורי ישראל הגבורים, אשר יצאו אלינו בטוב־לבם, נענשו מוות. הגידה לי, הנסיך, מה העם הזה? מה הכוהנים האלה, ומה המנהגים האלה?”
“המנהגים האלה, הנסיכה, הם תולדת שבתנו עת רבה מדי במדבר. הם נאכפו עלינו ביד חבורת כוהנים קטנה, ובראשה משה, אשר יבקשו להבדילנו תדיר ולהרחיקנו משכנינו הטובים. העם הם ישמחו לחיות בשלום ובידידות עם אחינו, מדעתם כי בני משפחה אחת כולנו; וזאת ראית לבטח, הנסיכה, על פי משוש אנשי־המלחמה הצעירים אשר יצאו אל אהליכן, אף כי אסוֹר אסר עליהם משה את הדבר. הבטח אבטיחך, הנסיכה, כי לו אך הופעת עמי במרכבתי במחנה ישראל, ונהרו כל העם לברכך בשלום, כגודל מעלתך, וכדת למביאת ברכות־שלום מבני מדין”.
במחוה, שביקש לעשותה הדורה, הניח זמרי בידיו השמנות לרגלי הנסיכה את חגורו, שהיה טעון ומשובץ אבני־יקר, ושני בתי־שדיים, שלל־מלחמה שלקח מן האהובה בפלגשי מלך האמורי.
“אתך, נסיך, אל מחנה ישראל? הלא תירא כי יעשה לך משה כאשר עשה למפקדים האחרים? והלא יהיו חיי תלויים לי מנגד?”
“כי יעשה לי משה כאשר עשה למפקדים האחרים?” שנה זמרי בגבהות־אף. “לא קטונתי ממשה אף כהוא־זה. נשיא אנוכי בישראל, זקן המשפחה הנכבדה על הכל בשבט שמעון. אנשי־מלחמה למאות במשפחתנו. ופה, בתוך אהלי בנות מואב, עדיין יש מאות מגבורי אנשי־מלחמה אשר בישראל, ובהם מנהיגים ואנשי־שם: וכולם מחשבתם כמחשבתי, כי אחוה וידידות יהיו לנו עם שכנינו. כעת עתה יראים הם לשוב אל המחנה מפני אשר עשה משה לאחרים. אבל הבה אאספם לחיל ובחרבותיהם וקשתותיהם יהיו למשמר לך, הנסיכה, ופרצנו אל מחנה ישראל. אז נראה מי יקום מפנינו”.
“לאיש כזה חיכיתי!” קראה הנסיכה, ובהיצמדה קרוב אל זמרי גמלה לו בגיפופים חמים. אבל כאשר דחק הנשיא הישראלי, ששלהבוהו המגעים הלמוּדים והמגרים, ודרש תגמול מלא מזה, הרתיעה ממנו ביישנית, הנידה אצבע מתרה, וקרצה אליו בעיניה חוּגוֹת הכחול:
“לא פה, הנסיך… באהלך שלך, כיאה לאיש־מלחמה השב מן המערכה עם האשה אשר לקח שבי”.
אבל הנסיכה כזבי לא סמכה אך ורק על כוח קסמיה הלמודים; שעה שהלכה להיכּון לבוא אל מחנה ישראל שלחה אל זמרי את כוהן הבעל אשר סיפחו בני מדין לפמליתה, כדי שיחזקו נימוקי השכל את המרצי התאוה. וכוהן הבעל היטיב עשות את מלאכתו:
“דע לך”, אמר, מחליק תפוס־שרעפים על זקנו השחור הכבד, “כי לא יביאכם יהוה אל הארץ אשר הבטיח לאבותיכם כי המת ימיתכם במדבר, כאשר המית את אבותיהם”.
“למה אפוא הביאנו עד הלום, אל גבולות הארץ ואל לב מואב?”
“עד הלום אמנם הביאכם, עד גבולות הארץ ולב מואב, וזה קצה גבול כוחו. עתה ישיבכם, כנהוג את השור בחח, המדברה, ושם תהיו כלואים ושבויים עד אשר תעורבנה עצמותיכם, כעצמות אבותיכם, בגלי החול. כי אל־מדבר יהוה, לא אל־מושב־ומזרע. אם יש את נפש אנשי ישראל להיות לעם נושב שומה עליהם להודות באל הארץ הנושבת, הוא הבעל, כאשר עשינו אנחנו, בני מדין”.
“הגידה לי”, אמר זמרי בהתעוררות, “מה פשר הדברים הללו, כי רק אל־המדבר הוא יהוה? ומה היה לבני מדין?”
“גם אנחנו, בני מדין, עם המדבר היינו, ולא מכבר היינו גם אנחנו נתונים לשלטון הסופה והענן, אשר בהם ייסתר יהוה. בימי יתרו בא אלינו משה והביא עמו את יהוה, ויתרו עבדו. ונהי תלויים בו אז כמוכם בכל דבר מאכל וכל לוגם מים: רק בחסדו יכולנו אכוֹל ושתה. וכה ארכו הדברים עד אשר הרגנו את יתרו וניגאל מיהוה ונודה באלוהי המושב, אל עמון ומואב, הוא הבעל. ונחל לעבוד אדמתנו ונחפור בארות ונהי לעם מושב. כי בעל הוא אדון עבודת האדמה, ובלעדיו אין מוציא את פרי הארץ ואין שואב מימיה”.
“הוסף ספר לי עוד, כוהן הבעל”.
“יהוה, כאשר אמרתי לך, אל־המדבר הוא. והכה תדע זאת: אין צורה לו ותואר, כאשר אין צורה ותואר למדבר. ענן־אימות־ואופל ישא את יהוה על פני המדבר, והוא מושל במורא, ברעם ובברק אשר ימלט מן הענן. ככה רדה בעמים רבים יוצאי־חלצי אברהם, וגם בנו, בני מדין, אשר מזרע אחר הננו. ונשכון במדבר כולנו עד אשר, אחד־אחד, השלכנו עולו מעלינו; אחד־אחד החילונו לעבוד את האדמה ונחפור בארות ונרעה את צאננו ונפן אל אלוהי האדמה, אל הבעל. והבעל הפרה לנו את המדבר, ונאכל פרי ודגן תחת המן המימי אשר במדבר; מים בשפע נתן לנו, מלב הארץ, לא מלב סלע. חלצינו יחזק ורחמי נשינו יפרה; הוא מרבה צאננו ובקרנו. הוא נותן לנו את מלוא הארץ, כי הוא הבעל, אדון האדמה. בלעדיו לא יוכל עם עשות חיל במקום ישוב, כי הוא אל הנחלה”. וכדבּר הכוהן החלו עיניו להאיר מחמת התלהבות.
“ואם יש את נפשכם, אנשי ישראל, להיות לעם נושב, כי אז שומה עליכם לחדול מיד מיהוה אלוהיכם ולהניח לו את שממתו, כאשר עשו אדום ועמון ומואב, וכאשר עשינו אנחנו, בני מדין, ולפנות אל בעל הארץ”.
“אך במה? אי־זה הדרך ייעשה הדבר?” שאל זמרי.
“הלא אחת הגדולות במשפחות ישראל משפחתך? והלא נשיא לבית־אב הנך? הלא־שר־אלף הנך? העם יודעים אותך ולקולך ישמעו. לך אל העם, אפוא, ואמרת אליו: ‘כל ימי היותנו במדבר נדרשו לנו יהוה ומשה, נביאו ואיש־דברו. עתה כי יצאנו מן המדבר ונבוא למקום ישוב הלא נהיה כעמים האחרים, כעמון וכמואב. שומה עלינו לפנות אל אלוהי הישוב, הוא הבעל!’ ואתה זמרי תהיה נביא לבעל במושב ישראל, כאשר היה משה נביא יהוה במדבר”.
עתה עמד זמרי הנשיא בתוך המון פליטים, אנשי־המלחמה והשרים בישראל, אשר יצאו אל בנות מואב ולא העזו לשוב אל המחנה לבל יהיה גורלם כגורל האחרים. וזמרי דיבר בערמה, מבלי הזכיר כלל את הבעל:
“מה עשינו ולא עשה משה? למה הוּתר לו לקחת בת מדין לאשה ועלינו נאסר הדבר? במה הביאו אסנת ויונדב ואחינו האחרים מוות על נפשם? ידידינו ורעינו יצאו לקראתנו. שכנינו ושארינו אשר יהוה צוונו לחוס עליהם. זרים הננו בארץ הזאת. לא לעולם נוכל להפיל על שכנינו את מורא חרבנו, ברית־שלום עלינו לעשות אתם. לא עוד הננו נודדים מבוּדלים במדבר. באנו אל ארצנו, ושוּמה עלינו ללמוד לחיות בשלום עם העמים סביבנו. הבה, אחי; בואו אחרי אל מחנה ישראל. מה נירא? יש חניתות בידיכם; אנשי גבוּרה הנכם אשר יכלו לאמורי ולעוג מלך הבשן. הבה נראה למשה ולכוהנים כי בני־חורין אנחנו בישראל ואת הישר בעינינו אותו נעשה”.
הנה כי כן קרבה אל מחנה בני ישראל אצל עיר מואב אורחת גמלים וחמורים, מלוּוה הרבה אנשי־מלחמה – לוחמים מישראל, ממואב וממדין. ובראש, מיד לאחר הכרוֹזים ומורי־הדרך, רכב זמרי על גמל גבוה נעטר אוּכף מפואר וססגוני. היד אשר אחזה בחנית הארוכה היתה שלוחה לפניו, ובתי־הזרוע מעשה הארד נוצצו בשמש. ראשו היה חבוש קובע נחושת כּבד, וכפתור גדול ברוּמו – קובע הבעל אשר יחבשו אנשי מלחמתו; שרית נחושה כסתה את חזהו. מאחרי הגבור צעדו ארבעה כושים, נושאים על כתפיהם את האפיריון אשר בו התשורה המיוחדת שנתן מדין לקנוּניה להשחית את ישראל בזנוּת ועבודה־זרה. פתוח היה האפיריון, והנסיכה כזבי ספק־ישובה ספק־שרועה בתוכו, מגלה את חנה וקסמיה: קפלט הזהב הכבד על ראשה; עיניה הגדולות העגולות נוצצו בחוריהן המשוּחים זה־מקרוב; שפתיה הבהיקו באָדמן; ושתי כפּות שדיה הזהירו במגיניהן. רבים מספור היו עדיי הזהב התלויים ויורדים מאזניה, תלתליה, רבידה ובתי־שדיה, מצמידי ידיה ורגליה ומחגורתה. כל העדיים המידלדלים היו קשורים בשרשרות וקרסים קטנים, וכך דומה היה כאילו לכוּדה הנסיכה ברשת זהב שמוליך זמרי הגבור אחריו. ביד אחת החזיקה הנסיכה ביונה הדוקה אל חזה, סמל העשתורת, שהנסיכה התגלמוּתה. אבל אם הנסיכה עצמה כמעט נסתרה תחת עדייה, הנה בנות פמליתה החליטו לוותר על כל כסוּת. עדת מחוללות, ערומות כחוה, להוציא את בדל המסוה אשר על ערוותן, שפעמונים מצלצלים על רגליהן, הקיפו את האפריון, ורקדו לקול כנורות ומצלתיים. מאחרי המחוללות פסע גמד גאה, ועל ראשו העצום קוף, חית־השעשועים החביבה על הנסיכה. אחר התנהלה תהלוכה של נשים בנות גילים שונים, אמהות כבדות בעדיים, בתולות ונערות, דקות־גו וענוגות־אברים; גם לא חסרו יצורי־מפלצת ובעלי־מום, וכל גחמה טבעית ובלתי־טבעית של התאוה יכלה למצוא לה את כוהנה.
הנה כך, תחת משמר לוחמים חמושים, הביא זמרי אל תוך מחנה ישראל את כזבי בת צוּר, נסיכת מדין. הכרוזים על מטותיהם הארוכים נהגו את תהלוכת־הפאר אל המגרש הגדול אשר נוכח המשכן, מקום שהיו ישראל נאספים לקבל את דבר האלוהים, מקום שמשה ואלעזר הכוהן הגדול ופנחס, כוהן הצבאות הלוחמים, היו מטכסים עתה עצה איך לעצור את נגף השחיתות שהביאו בנות מואב ומדין אל תוך מחנה ישראל.
משה והמועצה יצאו מן האוהל; והמון עצום מבני־ישראל נאסף שם. וזמרי, רם על גבי גמלו, נשא קולו ויאמר:
“אנשי ישראל! אחינו, עמי מואב ומדין, שלחו אלינו את בנותיהם! לא כשלוֹח לאויבים כי אם כשלוֹח לרעים, לשמוח אתנו ולברכנו בשלום בבואנו אל ארצנו”.
ובפנותו אל משה אמר:
“אל ייאסר על העם הדבר המותר לך” – ויצחק בקול. אחר, בפנותו שוב אל העם, המשיך ואמר:
“אנשי ישראל, לא נוכל לתת לבושת את בנות רעינו. הראו להן כי בני־חורין הנכם”. בזאת הושיט ידו לעומת נסיכת מדין.
“ראו, נסיכת מדין, כזבי בת צור הנשיא, באה לקראתכם לברככם בשלום, אנשי ישראל. חג גדול הוא. וזבח גדול יזבח זמרי נשיא ישראל לבת צור. ברוך בואכם אל אוהל זמרי. הבה נראה לרעינו כי אך את השלום נבקש, ואין מחשבות־רעה בינינו. בואו השתעשעו עם בנות רעינו. נראה מי יהין לאסור זאת עלינו. בני־חורין בני־ישראל”.
וזמרי והנסיכה כזבי פנו אל אוהל זמרי, ורבים מן העם הלכו אחריהם.
ברגע ההוא אבדו עשתנותיו של משה הגדול ורפיון וספקות עברוהו. מה יענה? היתפלל כי תפתח הארץ את פיה ובלעה את העם הזה, כאשר בלעה את קורח ועדתו – פה, על סף הארץ המובטחת? איש מישראל, נשיא וזקן מן הזקנים, בן משפחה נשואת־פנים, ההין להביא מדינית למחנה, נוכח העם הנאסף לפני המשכן ובמעמד יהוה, ודבר לא נאמר וקול לא נישא למחות – רק באשר נשיא בישראל הוא זה וסביבו אנשי משפחתו. הלא טוב יהיה אם ישלח עתה האלוהים נגף להשמיד את העם הזה, אשר בנסים כה רבים הביאו אל שערי ארצו?
ואכן זה הדבר שאירע. הכה הנגף, ומשה לא עמד בו לבו להפציר ביהוה לעצרו. שפתיו הוכו אֵלם. ישב לבדד, באין־אומר, כמאובּן; פניו הארוכים גם הם היו לבנים כאבן, ואין־ניע כאבן היה שער ראשו וזקנו. אחר ראו הצופים בו ביראת־כבוד פתאום והנה שתי דמעות גדולות זולגות מעיניו ויורדות על תלמי פניו העמוקים. אחריהן באו עוד דמעות ששטפו־ירדו על הפנים הלבנים, נטולי המבע. דבר לא יצא מפיו. כסלע אשר הכה במדבר כך ישב, והדמעות גואות בו ופורצות.
אחר, מחוץ לאוהל, נשמעו שאון ומספד וזעקה לעזרה. “משה! משה!” זעקו קולות רבים. משה לא זעק; רק ישב והדמעות רוהטות־יורדות על פניו. העומדים סביבו – אלעזר, פנחס, הזקנים – ידעו את פשר הזעקות. הכה הנגף. אבל משה החריש; החריש כהר־פלצוּת אשר לא יוציא מאומה בלתי את מימיו האצורים בו.
תחילה יש לבער את הטומאה, ורק אחר כך יתכן לטהר את ישראל ואת המזבח. פניו הצעירים של פנחס, במסגרת הזקן העבות, העגול והצעיר, לבנים היו. גם מעיניו – עיניים צעירות, שחורות כפחם, מבריקות – ירדו הדמעות. ידיו רעדו; קימצן וּפכרן. ברגע הראשון כאשר ראה את זמרי עז־המצח קרב ובא על גמלו עברו יצר לקחת חנית ולשסף את הבוגד. אבל במאמץ נורא משל ברוחו, שהרי ידע כי אסור לכוהן בישראל לגעת בדם איש או לבוא במגע עם פגר, או להתערב בתגרה. מוּם קל־שבקלים בגופו יוכל לפסול את הכוהן מלשמש בתפקידו הקדוש; ומפני מוּם אשר כזה נשמר הכוהן תמיד. והוא, פנחס, היה אחד מבני אהרן המעטים – אחד מקומץ צאצאיו של הכוהן הגדול הראשון. אבל עתה, כאשר שמע את מענהוּ הקטוע של משה, כאשר ראה בנשור הדמעות בלי הפוגות על פניו של משה, ידע מה עליו לעשות. אש אחרת יש להעביר בתוך העם, לא את אש הקודש כי אם את אש הטומאה, כיאה להם. ועליו שוּמה לעשות זאת.
“האעביר את אש המזבח בתוך העם לעצור את המגפה, כאשר עשה אהרון אבי?” שאל אלעזר.
בעינים מעומעמות־דמע הביט אליו משה ולא ענה דבר. אחר, כעבור זמן־מה, מצא מלים בפיו:
“התאמר להעביר את אש אלוהיהם אל בית זנונים? אך זנונים במחנה מחוץ. אל תחלל את אש אלוהים”.
פנחס, הכוהן הצעיר, עמד נשען אל מזוזת האוהל, לוטש עיניו אל משה. משה בוכה! מבעד לעיני משה דימה פנחס להביט לתוך תהום, שאול־תחתיות ששקעו בה ישראל. היטב הבין את התשוּבה שהשיב משה לאביו. איך יתכן לשאת את הקודש אל תוך הטומאה? שיחת ישראל, טמא הוא. מה בכך אם בזאת ייפסל לכהונה? מוטב שימותו מאה כמותו וישראל יוושע.
ניתר פתאום ממקומו, חש אל המחנה ונשא פעמיו אל אוהל זמרי. את הזקיף שביקש לעצור בו הטיל ארצה, כשהוא מוציא את חניתו מידו. כסוּפה פרץ לתוך קהל האנשים שבאו לשמוח עם בנות מואב. כמלאך זעם, כמלאך שחרב לוהטת בידו, כן היה כאשר הטיל ימין ושמאל את החוגגים השכורים הפילם חללים לרגליו. פרץ לרווחה את דלת חדרו הפנימי של זמרי ונעלם.
מקץ עת־מה חזר מלאך־הזעם והופיע, מלאך לבן־פנים נתונים במסגרת זקן צעיר שחור: בידיו החזקות אחז בחנית ועל החנית מוּקעים גופות החוטא בישראל, זמרי, וזונתו, כזבי: שתיהן מדוקרות ושסופות. ופנחס נשא את סמל הטומאה הזה ברחבי המחנה ואת הפגרים החמוּצים־מדם השליך לרגלי העם.
המגפה נעצרה במחנה כאשר העביר בו פנחס את הטומאה, כמו שנעצרה פעם מגפה בהעביר אהרן ברחבי המחנה את האש מן המזבח.
פרק עשירי 🔗
פרשת זמרי היו בה יסודות נוראים ומדהימים, והם שגרמו לזעזועו של משה, לחולשתו הרגעית, ולעובדה שלא הגיב – כמדומה לו – כפי הראוי. הוא נכנע לדמעות; הניח לכוהן הצעיר חם־המזג, פנחס בן אלעזר, להתערב במעשה של חוזק־יד תחת שיאחז הוא עצמו באמצעים, כדרכו תמיד בשנות המצוֹק המרובות במדבר. פרשת זמרי גלתה לפני משה, בפתאומיוּת מבעיתה, את התהום אשר לפני בני־ישראל. כל זמן ששכנו ותעו במדבר לא היתה להם שום מגע עם עמים אחרים. לא היה צורך לבודדם ולבדלם בזמן שהרגילם ביקהה אשר הביא מהשמים, לעצבם ולעשותם עם־סגולה ליהוה. עתה חל שינוי נמרץ בכל זה. פה שרויים הם במגע קרוב עם אדום, עמון, מואב, מדין ואחרים. יכולים הם לראות את מנהגיהם והליכותיהם של עמים אחרים – והם נמשכים אל אורח־חייהם החפשי, הפטור מעול: חיים שלא יעיק עליהם עוּלם של מצוות ואיסורים, המונעים את סיפוּקן של תאוות טבעיות, הגודרים בעד הנטיה הטבעית להפקרוּת מוּסרית. בני־ישראל מאנשי הדור החדש, שנולדו במדבר, גודלו בו, היו ילדי הטבע: משוּלים היו כמבוע הפורץ ושוטף אל תוך העמק ואינו יודע את גבולותיהן של תעלות; ואפשר היה להמשילם לקרקע־בתולה, שלא נגעה בה מחרשה, והיא נכונה לכל מין של זרע. בפרשת זמרי נגלו למשה הסכנות הנוראות הנשקפות עתה לבני־ישראל – עתה וכל שכן בימים יבואו, כאשר לא יהיה עוד אתם.
לא שלא האמין באיש זולתו וראה עצמו כיחיד המסוגל לקיים את המשמעת בעם: הוא נתן אמון מלא ביהושע בן־נון, ומדוּמה היה כי יאשר האלוהים את המנהיגות ביד האיש שאותו הכשיר שנים כה רבות. אלא שהרגיש כמין קרבה מיוחדת אל יהוה ביחס לישראל; לא היה באיש זולתו כושר זה להמתיק את חרון־אף יהוה על בני־ישראל, לאיש זולתו לא ייכנע אלוהי האבות כדרך שנכנע למשה. ושוב, אין זאת משום שיהוה נושא פניהם של בני־אדם; אלא שידע האלוהים את לבבו, ידע עד־מה נכון הוא בכל רגע לתת את חייו בשביל בני־ישראל, לקבל את עוונותיהם על נפשו, להתיצב בין ישראל למגלב הניחת. ועוד: שני תפקידים העמיד לפניו יהוה, ואת שניהם עליו להשלים. הראשון היה לגאול את בני־ישראל מכבשן האש של מצריים; זאת עשה. השני היה, להכניס את בני־ישראל אל הארץ המובטחת; והוא לא ימות, לא יעזוב את בני־ישראל עד אם נתמלא גם התפקיד הזה.
עם פרשת זמרי נוספו טעמים חדשים לפחדו לעזוב את בני־ישראל. איוּם חדש נשקף לגורלו המיוחד של ישראל, לאפיו כעם הנבחר. ואם גם ענוגה היתה אהבתו לבני ישראל, ובכל נפשו נכסף לראותם ניטעים בארצם, מאוּשרים תחת אור השמש אשר יצק יהוה, לא היה לגביו טעם בקיומם אלא בחינת העם הנבחר, המיוחד, המקודש לבחירה. ישראל בלי תעודה אלוהית זוֹ, שמונתה תו על פי הברית בין יהוה לאברהם, אם אפשר לציירו בכלל – לגבי משה חסר תוכן היה ונטול משמעות.
ואף על פי שהיה משה זקן מאד לפי מנין השנים, הנה הרגשתו הפנימית היתה הרגשה של בריאות ועלומים. שער ראשו היה כצניפת שלג לבן; אבל בראות אדם את הענק הזה, מדומה היה שאין לו אלא לטלטל את ראשו בכוח והשלג ייזרה מעליו ויתגלה ראשו של עלם. עיניו לא הועבו; שניו היו כטור פניני־ענק בפיו; תנועותיו גמישות היו ומהירות. הוא ידע כי יש בו הכוח הגופני והרוחני להשלים את תעודתו.
אבל גם רגע לא הסיח מדעתו את זכרון גזר־הדין שנגזר עליו. לא ידע מתי יבוצע המשפט; רק הרשה לעצמו לקוות כי יינחם יהוה על חומרתו; ישא לו על חטאו, כדרך שסלח כה תכופות לעוונותיהם של בני־ישראל, יניח לו להאריך ימים ולהשלים שליחותו עד הפרט האחרון.
בינתיים כוון מרצו לרפא את הפצעים שהביאה פרשת זמרי על בני־ישראל, להחזיר את התנאים התקינים במחנה על כנם ולעשות הכנות לצליחת הירדן, ולכיבוש ארץ כנען.
אבל תחילה היה בדעתו להעניש את האשמים בשואה; ופה עמדה לפניו מסה קשה. כאשר שאל את האלוהים איך ינהג באנשים שעשו את הקנוניה הזאת הנתעבה להשחית את ישראל, קיבל את התשובה: “הך את מדין”. נמצא שקשה עליו ביותר לשגר משלחת־ענשים נגד העם ההוא. כלום לא שכן בתוכם שנים כה רבות? כלום לא הסתירו יתרו מפני פרעה? וצפורה אשתו, שמתה מכבר, כלום לא בת מדין היתה? הוא ידע את סגולותיהם הטובות של בני מדין, כמו גם את הרעות; הבין את מלוא ערכו של יתרו חותנו, לא רק משום הכנסת־האורחים שנהג כי אם גם משום העצה הנבונה שיעצו. אבל אם קשה הדבר ואם לא, לא משה היה האיש שמטעמים אישיים יהסס למלא פקודה שידע בה כי צודקת היא כשם שהיא חמורה. ולאחר מאבק פנימי עז התגבר על אי־רצונו. בעצם הוברר לו כי לא המואבים אלא בני מדין היו ראשי זוממיה של התחבולה הנפשעת נגד ישראל; מכל מקום, אשמתם היתה עמוקה יותר. היו טעמים מתקבלים על הדעת לחששו ופחדו של מואב; סוף כל סוף תפסו ישראל עמדה חזקה על גבולות ארצו וצלם ירד כבד על אדמת מואב. אפשר גם אפשר היה שיירא מואב פן יינקם משה על היחס הקטנוני ותאב־הבצע שנהג בישראל. לגבי המדינים לא היו כלל טעמים מעין אלה. מעולם לא ביקשו בני־ישראל לעבור את גבולותיהם: ארצם לא היתה בכלל הארצות שהבטיח יהוה לאבותיהם של ישראל. כל־אימת שנמצא משה בסמיכותם נהג בהם ידידות והוקרה. שנאתם לישראל שנאת־חינם היתה, כזו של עמלק, ומתוך שנאת־חינם זו שלחו את בנותיהם – מן המשפחות האצילות ביותר כמו גם מן הפשוטות – להזנות את ישראל. ודוקה משום שמצד אחד הרגיש עצמו קרוב לבני מדין, ונכון היה לחמול עליהם, שבעתיים רגז על מנהגם, כאשר נמלך בדעתו. לעיני רוחו קמה תמונת צפורה אשתו, כעמדה אצל הבאר עם שאר בנות יתרו. נסיכות היו כולן! ובנות מדין אשר כאלו אולפו בזנות כדי להחטיא את ישראל. אחת צפורה אולי היתה בין המדיחות הבזויות! חייב עם כזה לבוא על ענשו. ומואב, ככלות הכל, לא שלח בפועל ממש שגרירת שחיתות אל תוך מחנה ישראל. זו היתה מעלתו האיומה של מדין, ששלח נסיכה אל לב המחנה, לסאב את העם ולהפיח מרד נגד משה והזקנים. היא לכדה ברשתה נשיא בישראל ועשתה אתו קנוניה להכניס את פולחן בעל־פעור אל קרב עמו.
הפרשה הניחה אחריה הלך־נפש של מרירות ותרעומת בתוך בני־ישראל. ומשה בושש זמן־מה במשלחת הענשים עד שהשיב את הסדר על כנו. כי בעוד שרבים היו מלאי כעס על מדין, הנה לא חסרו גם אנשים – ממשפחת זמרי – שרגנו על פנחס בעבור שרצח את קרובם.
במצוות יהוה ערך משה תחילה מפקד לבני־ישראל, כהקדמה למעבר הירדן; הוא חזר וקבע את שלטון זקני השבטים והנהיג דירוג קפדני בין השבטים והמשפחות, לפי מספרם וחשיבותם, לצורך חלוקת הארץ לכשתיכּבש. משך ארבעים שנות הישיבה במדבר עברו ובטלו מן העולם הרבה מן המנהגים והמסורות השבטיים, וכן היתה מידה של התמזגות בין שבטים ומשפחות. עתה זמם משה להחזיר את המשטר הישן על כנו קודם צליחת הירדן. זאת ועוד, פרשת זמרי הבליטה ברור את הצורך לערוך מחדש את רשימת המנהיגים ולהמיר את קצתם באנשים חדשים, אחראיים ומהימנים. רק על ידי כך יתכן להנהיג משמעת בשבטים ובמשפחות, לקיים את הסדר ולשלוט על העם בכללו.
כאשר תם המפקד וחודשה המנהיגות, באה הפקודה אל משה:
“ינקום נקמת ישראל מאת המדינים, אחר תיאסף אל עמיך”.
ולפי שאמר לו האלוהים כי הנקמה הזאת במדין תהיה המעשה האחרון בחייו, הזדרז משה לשמוע לפקודה. אי אפשר היה לו לעורר את הרושם כי משהה הוא את הפעולה משום שמותו ממשמש ובא. ברורים היו לו הצדק שבמעשה והצורך שבו. שומה על עמים השכנים להכיר ולדעת כי ישראל נכנס אל ארצו כדי לחיות חיים מיוּחדים ובדולים משלו, מתוך בוז לאחרים על עבודתם־הזרה ועל תועבותיהם ומתוך סרוב להתבולל בהם עד־עולם. יש להדגים שיהוה יעד את ישראל לחיות על פי מצוותיו, להיות עם־הסגולה. לא למענו בלבד כי אם כמופת לאנושות – כי אין יהוה אלוהי ישראל בלבד כי אם אבי כל אשר נברא.
למשלחת בחר משה אלף אנשי־מלחמה מכל שבט ושבט ושלח אתם את פנחס בן אלעזר, עם כלי־קודש וחצוצרות־תרועה להעיר את רוח המלחמה בקרבם. וצבא ישראל נלחם במדין והרג את כל הגברים, כולל הנשיאים. בני ישראל גם הניחו ידם על בלעם, שבא אל נשיאי מדין לדרוש שכר על העצה הערמומית שנתן להם, שבגללה מתו עשרים וארבעה אלף מישראל; וספורים מפליאים סוּפרו כעבור שנים על דבר תפיסת בלעם ומותו.
בלעם, שנולד לערך באותו זמן שנולד האב יעקב, בכוח כשפים הגיע לזקנתו המופלאה. חזור וחזור השכיל להתחמק מיד מלאך־המוות. כל־אימת שבא מלאך־המוות לקחתו השכיל בלעם ללבוש צורה חדשה, בשבועה ולחש – פעמים צורת בהמה, פעמים צורת צמח. פעם אף התגלגל באבן.
מלאך־המוות חלף על פניו ועבר סביבו ולא יכול להכירו. עתה, כשנפל ביד ישראל, נזקק לאותה תחבולה, אלא שאתונו הסגירתו. האתון הלשינה על בלעם לפני פנחס משום שחזור וחזור הפר את הבטחתו ליעקב, ואך לא מכבר הסב במותם של עשרים־וארבעה אלף ישראל; והיא הופיעה כעדת שׂטנה במשפט הקוסם. בבוא הרגע להוצאתו־להורג התגלגל בלעם בעמוד־אבן, וכל החרבות קהו כנגדו. כשהוצרך ליטוש את הדמות הזאת, הגלגל בעוף־ענק וניסה לעוּף ולהימלט ממדין. אי אפשר היה להביאו למשפט עד שהתגבר פנחס על חכמת הכשפים שלו, בעזרת כלי הקודש שלקח אתו. פנחס אילץ את העוף הענק לרדת ארצה וכפה את בלעם לחזור וללבוש דמות איש; רק אז אפשר היה לערפו. וכיון שנעשה המעשה לא נותרו ממנו אלא תלתליו השבים, הקדמונים, וצפרניו, כי כל השאר התפורר לגמרי לאבק.
משנעשתה הנקמה בבני מדין חזרה המשלחת, ואתה שלל עצום, כלים, בגדים, עדיים, זהב, כסף, צאן ובקר, מלבד הרבה נשים וטף.
משה היה בן זמנו. עם כל שהעמיקו עיני הנשר שלו לחדור בעתיד הרחוק ולחזות בו סדר־עולם חדש, הרי במלחמותיו נגד אויביו, שהיו גם אויבי יהוה, היה ככל מנהיג לוחם אחר מבני זמנו. לא יימצא איש שיתרץ או יצדיק את מעשה משה נגד בני מדין; אבל מבלי לנסות לתרץ או להצדיק, יש לאמר דבר־מה לענין מלחמת32 ההשמדה נגד מדין לאור אותה מידה מוסרית שהיתה אפיינית למשה.
עוור היה האמוּן שנתן משה ביהוה, נקי משמץ פקפוק וספק. לא משום שצודקים היו לפי השכל האנושי וההשגה האנושית קיבל את חוקי האלוהים, כי אם פשוט משום שהם חוּקי האלוהים, בורא שמים וארץ, בורא חוּקי הטבע: ישרים היו מסיבה זו בלבד. הוא האמין גם כי כל־אימת שעורתה עליו רוח־ממרום נגלה לפניו רצון האלוהים, גילוי של השלמוּת המתוּכנת לעולם. כי מאחר שיהוה הוא אבי נשמת כל איש ואיש, הרי חוקיו ומשפטיו הם ביטוי לצדק נעלה יותר ולאמת נצחית לא רק ליצור היחיד כי אם לכל בריאתו של אלוהים. יתר על כן, האמונה שהביא משה לתעוּדתו היחדנית מילאתו החלטת־ברזל ועקשנוּת־ברזל, שהתעלמו מן הקרבנות שצריך יהיה לגבות מאחיו או מן הנכרים: הוא ראה את תעודתו – הרמתם של בני־ישראל למעמד עם־סגולה – בחינת המטרה והתכלית שקבע האלוהים לאדם ולעולם.
והוא הסכין עם תשלום קרבנות־דמים גדולים לשם המטרה. כלום לא פסל האלוהים דור שלם, דור יציאת מצרים, משום שגלה כי אינו כשר להיעשות עם־הסגולה? כמה פעמים שלחה חמת יהוה אש בוערת בשורות בני־ישראל? ביד חזקה ובזרוע נטויה נהג יהוה את העם ממצרים; ביד חזקה ובזרוע נטויה כפה עליו, ברעב ובמוות, את משמעת מצוותיו; ביד חזקה ובזרוע נטויה יסלק יהוה כל אבן־נגף שעל דרך מטרתו.
נשי מדין היו אבן־נגף שכזאת. אבותיהן ובעליהן מסרון לזנוּת ושלחוּן אל מחנה בני־ישראל להשחיתם לפולחן בעל־פעור. הן הביאו חורבן ואי־סדרים אל המחנה. עשרים־וארבעה אלף נפש נספו במגפה בגללן. יהוה צווה על משה להינקם ולהכות את מדין, “כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר ניכּלו לכם על דבר פעור”. למה אפוא ינהג בהם חמלה והתחשבות יותר מאשר בבני־ישראל? הם היו סכנה ואיוּם לבני־ישראל, ולפיכך יש להוגותם מן המסילה.
אבל הסכנה הזאת לא תמה עם תבוסת מדין והשמדתו.
בצאתו מן המחנה עם אלעזר הכוהן הגדול לקראת הלוחמים החוזרים, ראה משה את המון הנשים שהיו חלק מן השלל; לא זקנות היו הללו כי אם נשים במבחר ימיהן, ורבות מהן גם צעירות, שפתיהן משוחות אודם, עיניהן עטורות כחול, והן מקוּשטות לשביתן. הנה פה התבוסה מקננת בעצם הנצחון, הרעה אשר גרמה את השואה ואת המלחמה נתקיימה כתום השתים, לבלע את בני־ישראל. העתידות שלוּחות אלו של נאפוּפי מדין ופריצוּתו להצדיק את עצת בלעם, אחרי ככלות הכל, ולהשיג בשביתן מה שנבצר מהן להשיג בחרוּתן?
“החייתם כל נקבה?” קרא משה. “הן הנה היו לבני־ישראל, בדבר בלעם, למסור מעל ביהוה על דבר פעור ותהי המגפה בעדת יהוה?”
ומשה הוציא פקודה שהיתה ברוח מנהגי המלחמה של זמנו.
משלחת הענשים נגד בני מדין היתה מלחמת ההתקפה היחידה שערך משה. בכל שאר מלחמותיו היה הוא המתגונן. כדי לסמל את העובדה שקיפוּד חיים, אפילוּ בקרב, והמגע עם פגר, חטאים הם, הוציא פקודת היטהרות לאנשי־המלחמה: “ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים; כל הורג נפש וכל נוגע בחלל, תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי, אתם ושביכם; וכל בגד וכל כלי־עור וכל מעשה־עזים וכל כלי־עץ תתחטאו”.
משה גם ניצל את ההזדמנות הזאת להנהיג שיטה בחלוקת המלקוח שהביא אתו הצבא המנצח. הכלים, המלבושים והעדיים, הצאן והבקר. והנשים הצעירות שהיתה להן נפשן לשלל – הללו שלא ידעו איש מעודן – נחלקו לשני חלקים; המלקוח חוּלק בין תופסי המלחמה אשר נלחמו במדין ובין בני העם כולו. ואחר היה על השבטים לתת חלק ללוויים, והמשכן קיבל את שלו מן החלק שניתן ללוחמים, “מכס ליהוה”: אבל להצעתו של הכוהן הגדול הביאו שרי האלפים ושרי המאות מנחת “תרומה” על אשר לא נעדר איש מן האנשים שנשלחו למלחמה. “ונקרב את קרבן יהוה איש אשר מצא כלי־זהב, אצעדה וצמיד, טבעת, ועגיל וכוּמז, לכפר על נפשותינו לפני יהוה”. חלוּקה זו של השלל נעשתה דוגמה למלחמות לעתיד לבוא. מסירת הזהב והכסף למשכן, תמיד תבוא מתוך התנדבות. קרבן נקרא הדבר, ואז אוצרו של העם הנתון למשמרת במשכן. ואף על פי שמסירת הזהב והכסף והעדיים היקרים נחשבה דבר שבהתנדבות – מלוּוה נדר הקרבן – הנה היתה למנהג וחוק, ובקרב הימים עונשים היו עונש חמור על כל התחמקות ממנו.
משה קבע גם שיטה לחלוקת האדמות שעתידים בני־ישראל לכבוש. קצת ערים קצב ללויים, וערים אחרות הבדיל כערי־מקלט לאנשים ההורגים איש בשוגג והם מבקשים לנוס מפני קרובו של ההרוג או נוקם דמו. בשם יהוה הגדיר ברור את גבולות הארץ המובטחת; ועל ידי יהושע צווה על אנשי ראובן, גד וחצי שבט המנשה לעזוב את נשיהם וטפם ועדריהם במזרח הירדן, אשר לקחו מן האמורים, ולעבור את הירדן עם שאר השבטים כדי לעזור להם לכבוש את נחלתם: רק לאחר מכן יוכלו להתישב בנחלותיהם. שני השבטים וחצי השבט שמעו את הפקודה ובנפש חפצה קיבלו עליהם למלא את חלקם בכבוש.
בעת עיבוד חלוּקת האדמות בין משפחות ישראל, שעתיד היה יהושע להוציאה אל הפועל, הוציא משם בשם יהוה פסק וגזר שחשיבות עמוקה היתה להם לגבי מעמד האשה בימים ההם. חמש עלמות, בנות איש נשוּא־פנים משבט מנשה ושמו צלפחד, הופיעו לפני משה ואלעזר הכוהן הגדול ולפני נשיאי העדה בטענה:
“אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על יהוה בעדת־קורח, כי בחטאו מת ובנים לא היו לו. למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו, כי אין לו בן? תנו לנו אחוזה בתוך אחי אבינו”.
כה מפתיע היה הדבר שתתבענה בנות־איש חלק ונחלה כבנים, עד שהניצבים עם משה מבקשים היו לגרש את העלמות מעל פניהם. אך משה אמר כי יביא את טענתן לפני האלוהים. ולאחר מכן הוציא משה את פסק הזה בשם אלוהים:
“כן בנות צלפחד דוברות, נתון תתן להן אחוזת־נחלה בתוך אחי אביהן והעברת את נחלת אביהן להן”. ומשה הודיע בשם יהוה:
“ואל בני־ישראל תדבר לאמר: איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו”.
פרק אחד־עשר 🔗
מעל מחנה בני־ישראל נישאו העננים בשמיים – ארגמן עז ותכלת בהירה – כאניות טעוּנות אוצרות־מרום לתתם לבני האדמה. היתה העת עת המלקוש. מעולם עוד לא חזו ישראל בהמטיר אלוהים את ברכתו, והם עלצו והשתאו על המראה; וכמו שהפרו המים את הזרע באדמה כה הפרו את רוחם של בני־ישראל, ושלחו מעינות אמונה ובטחון בלבותיהם. הם יצאו אל תוך המבול השוטף, הסתפגו בו עד מוח־עצמותיהם, ואחר ישבו באהליהם הנוטפים, נלחצים מאושרים איש אל רעהו.
היתה זו שעת השלוה במחנה, שעת בין־הערביים כעלות העשן המיתמר מן המשכן, מקום שהיו אלעזר והכוהנים מעלים את קרבן־הערב. בוקר וערב, מדי ראות בני־ישראל את העשן עולה מחצר המשכן, כרעו בפתחי אהליהם ופשטו ידיהם בתפילה. זאת היו האנשים עושים עתה, באדמה הטחובה לפני אהליהם.
במשכן פנימה התעסק אלעזר באור המנורה; מתוך כיור הזהב הענוג יצק את השמן המזוקק, שהוּפק מן הצמחים הטהורים והנדירים ביותר. בחצר המשכן עמדו בני אלעזר בלבוש הכהונה אשר להם לפני מזבח הזהב. הם חזוּ קטורת על אש המזבח ועל האשים שלהטו במחתות; את מחתות האש המהבהבת העבירו בחצר המשכן, וטבעות העשן התאבכו ונישאו מן החצר אל אהלי בני־ישראל, לטהרם.
במשכן פנימה, בחביון הכרובים הנקדש, שררה דממה עמוקה שכמו שופעת היתה מן האפלה הקורנת המקיפה את קודש־הקודשים. אור המנורה, שהעימוֹ העשן העולה ממחתות האש, נצנץ ברפה מבעד הפרוכת הטווּיה. פה, באחד מקפלי הפרוכת, שכב משה במעילו הלבן אפיים ארצה. קראוֹ יהוה להתיצב לפניו במשכן לפני־ולפנים – כי בהיות גילוי שכינה חשוּב קרוב לבוא, והיה קודש־הקדשים המקום שנבחר לכך.
שוכב ככה על מפתן קודש־הקדשים, הקשיב משה לקול יהוה היוצא מענן הקטורת ממעל לארון־הברית, מקום ששני הכרובים מופנים זה לעומת זה: “עלה על הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני־ישראל. וראית אותה, ונאספת אל עמיך גם אתה, כאשר נאסף אהרון אחיך; כאשר מריתם במדבר צין במריבת העדה, להקדישני במים לעיניהם, הם מי־מריבת־קדש, מדבר צין”.
ומשה כבש פניו בכפיו, לבל יגה עליו אור הכבוד מבעד לאצבעותיו, ויאמר:
“יפקוד יהוה, אלוהי הרוחות לכל בשר, איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם; ולא תהיה עדת יהוה כצאן אשר אין להם רועה”.
“קח לך את יהושע בן־נון, איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו; והעמדת אותו לפני אלעזר הכוהן ולפני כל העדה, וצווית אותו לעיניהם. ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני־ישראל. ולפני אלעזר הכוהן יעמוד, ושאל לו במשפט האוּרים לפני יהוה. על פיו יצאו ועל פיו יבואו. הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה”.
אך משה לא זע מן המקום. כובש פניו בכפיו, פרץ בתחינה לוהטת:
“אבי כל נברא, בידי נתת את העם הזה להביאו אל הארץ אשר הבטחת. עתה כי תצווני לתתו בידי איש אחר, הודיעני, אלוהי הרחמים, אם יצלח הבא אחרי במעשה אשר כשלתי בו; והודיעני את רוּח הבא אחרי. היהי שופט־אמת לבניך? היבין לרעם, לרע איש־איש בהם? היחוש במחסורם ובענוּתם? התהי בו רוח כל איש ורוח הכל, למען יהיה להם שופט־אמת ורועה נאמן?”
והתשובה באה לאמור: “לא רק את רוח הבא אחריך אראך כי את רוחות כל אשר יבואו אחריך, השופטים והנביאים אשר יבואו אחריך עד יום תחית המתים: פקח עיניך וראה!”
ומשה פקח עיניו וראה.
ראה המון פרצופים עולים מתוך הענן בין הכרובים, והפנים לא פני הבשר כי אם את פני הרוח. ראה את הויתם הפנימית, את ישותם הרוחנית, את סולם דרגות נשמותיהם, בעליה שאינה מגעת לתכלית סופית. ויקרא:
“אבי כל נברא, רוּחות אני רואה. כבירי־כוח מאד הם האנשים אשר בחרת להיות רועים לעמך; כל כנפי הנבואה ירוּמו ונשאו את העם אתם עד כסא כבודך; אך את התכלית האחרונה לא ישיגו. הנה אני רואה אותם והם נלחמים עם אדם ושדים על מלכותך. כענקים יתנשאו ממעמקי ים הרשעה ונשאו עמם את גוף האדם. ועוד אני רואה: מקרבים המה תמיד את יום הגישוּם והשלמות. אך המה לא יחלקו בהם. לעולם ימשיכו ולעולם לא יגיעו אל המטרה”. קולו של משה נמלא עצב; “המכולם ייבצר להגיע עד־תכלית כאשר נבצר הדבר ממני?”
והקול ענה מבינות לכרובים:
“דע, בדבר כל הרוחות האלו אשר הראיתיך, כי לאיש ואיש בהם רוּחו וחכמתו; אך איש אשר תבקש כי כמוהו יהיה לך ליורש, איש אשר תכלול רוחו את רוח כל בני־ישראל, איש אשר יוכל לדבר בעד כל אחד מהם כפי בינתו, ובעד כולם – איש אשר כזה לא יקום לפני אחרית הימים. רק בו תהיה הרוח אשר תכלול את רוחות כל האדם”.
“מי הוא?” שאל משה.
“הוא המשיח”, ענה האלוהים.
שנות הנדוּדים במדבר, המלחמות עם אויבי ישראל, מכבר שינו את הבחור יהושע, אשר שימש באוהל לפני משה, והפכוהו דמוּת־איש כבירה, איתן כסלע באפיו וערום בחכמת־מלחמה. תלתלי ראשו הגדול, שׂיבה זורקת בארד, פרועים – כי להבדיל משאר הנשיאים והמפקדים חס על הזמן לסוּכם ולמשחם בשמן – ירדו על ערפו ועל כתפיו והתערבו בפיאותיו העבותות ובזקנו הארוך, הנקשה. פניו שזופי־הרוחות היו חרושים תלמים עמוקים, ובעיניו האפורות, נתונות ברשת חריצים, נח אור מצווה המכריע כל איש אשר יתן בו מבטו.
משה הכניס את יהושע אל אהלו, אל החדר הפנימי שבו היה מתיחד מדי הגותו באלוהים, ושם גלה לו את דבר הפקודה שקיבל. לב יהושע נמלא בּעתה.
אמת, תכוּפות חשב על הזמן שבו ייאסף משה אל אבותיו, אבל לא צייר בנפשו שכה לפתע יבוא הדבר; ועדיין היה סבוּר כי רחוק הוא. הוא ידע על גזר־הדין התלוי על ראש משה מאז ימי מי־מריבה; בכל זאת קווה גם האמין שיחזור בו האלוהים ממשפטו ויניח למשה למלא את תעוּדתו. זאת ועוד, נפלא היה מיהושע איך תיכבשנה הארצות מעבר לירדן מבלעדי משה, שדמותו האיתנה ורוחו שלא רפתה לא הלמו כלל וכלל את התמונה של איש שעבר־זמנו. כאשר שמע יהושע עתה על ההחלטה הנוראה, כבש את חרדתו ובתחילה דיבר עם משה כמטכס עצה על דבר מאורעות שאין לו לאדם שליטה עליהם, אלא שיש לשקלם ולמדדם ולקדמם מתוך שיקוּל־דעת צונן ומתון.
“משה רבי” – כך היה פונה אליו תמיד – “מי אני כי אגיד מאום על דבר הנסתרות אשר יהוה מגלה לפניך? אך כמנהיג צבאות ישראל הלוחמים חובה עלי להודיע זאת ברור: כי בלכתך עתה מעדת ישראל סכנה אתה מביא על עמך. שמך קשוּר בגאולה מיום יציאת מצרים עד היום הזה. האותות והמופתים אשר נתן לנו יהוה בידך הפיצו את מורא שמך בקרב העמים. כקמה בשלה יפלו לפניך וכקמה אסוּמה ייאספו לאלומות ונאלמו לפניך. ועם זאת הלא אך בראשית מטרתנו הננו עומדים. לא נגעה עוד היד בעבר־הירדן מזה; אויב כביר יושב שם ולו צבאות מלוּמדי מלחמה; והאחרינו נניח את מואב ואת עמון אשר לא נלחמנו בהם ועודם חזקים, ואת אדום אשר לא נופלת שנאתו אלינו משנאתם. ועתה אם ישמעו כי לוּקחת מאתנו, ואמרו: אכן עזבם יהוה ויתנם בידינו כצאן בלי רועה. ונאספו ועשו אגודה אחת ונפלו עלינו, לנקום את מפלת מדין. לא, משה רבי, לא תוכל עזבנוּ עתה. שוּמה עליך לחזק תפילותיך ולהעיר את רחמי יהוה למען תישאר עמנו עד אם כבשת את הארץ מעבר לירדן, אשר הבטיח יהוה לאבותינו”.
אור עגום נגה מעיני משה שעה שהרהר בדבריו של יהושע. אחר חייך בעצב ונטל את ידו של יהושע ואמר:
“יהושע בן נון, הן כמוני אתה יודע כי לולא רצון יהוה ועזרו כי אז לא הגענו עד הלום מעולם. נספים היינו כאשר אסר עלינו עמלק מלחמה בפעם הראשונה. לא האויב אשר מחוץ ימלאך חרדה; לא זה הדבר המעיק על לבך. הגידה איפוא, מהו?”
יהושע כרע ברך לפני משה ונשא ידיו אליו:
“משה אדוני ורבי, מיטיב אתה לדעת את בני־ישראל ממני. גם רבה אהבתך אליהם ממני. אתה לבדך תעמוד כחומת ברזל בין עוונות ישראל לחרון־אף יהוה. אהה, מגן ישראל וקשת ישראל, מי אני ומה אני כי אביא תחינתי על ישראל לפני יהוה? חסר אנוכי את אהבתך גם את בינתך, ואין לאל־ידי לעמוד לישראל. בעוונו הראשון ייטחן ישראל בין אבני־הרחיים אשר לחמת יהוה כהיטחן הבר הבשל בין אבני הטוחן. בלעדיך כאין הנני. אתה הכל! אל תעזבני, רבי!” והדמעות שטפו־ירדו על לחיי יהושע.
“קום בני! לא יאָתה לרועה ישראל כי יכרע לפני בשר־ודם”. ומשה זקף את ראשו של יהושע. “שבה פה לצדי. אל תקטן בעיניך. אֶמץ, ושמע לדברי. את כל הלאומים בכל אשר הנם ברא יהוה, ואנחנו לאום אחד מהם. אך רק בנוּ ראה יהוה ערוּבּת־בינה, לכן בחר בנו להיות לשלוּחו אל הלאוּמים – האחרים – מראשית הבריאה ועד אחרית הימים. לא נעלם ממנו דבר ולא נגרע דבר. הוא יודע כל והוא חוזה מראש כל דבר אשר יפול. הוא התוה את הנתיב ואת שלבי המסע הוא הציב. בי בחר לרועה לישראל, להעתיר בעד ישראל כי יחטא וכשל. לא בזכותי בחר את הבחירה הזאת, כי מחסדו ומרחמיו. שמעני, יהושע: לא בעבוּר ישראל ולא בעבור צדקות ישראל ומעלותיו יכניע האלוהים לפניך את עמי כנען וימגר את העמים עובדי האלילים, כי בעבוּר הנתיב אשר התוה לכל העמים מאז ראשית תבל, קו ותכלית לבריאה. חזק, אפוא, ויאמץ לבך, כי שלוּח יהוה הנך כמוני. בפיך ידבר ובידך יעפל. השמד את אויבי ישראל וגמול לצדיקים בישראל, ואת החוטאים תענוש בשבט כבד; אך בזאת תבטח: עם כל אשר יכביד יהוה על ישראל את אכף אויביו השמד לא ישמידנו, כי ישראל כלי־יוצר הוא ביד האלוהים אשר נועד לעשות רצונו. לך אפוא, ואל תירא; מלאכי יהוה ישמרוּך וילווּך וכבשו את הארץ אשר הבטיח יהוה לאבותינו”.
יהושע שישב והקשיב, ואניץ זקנו המאפיר נתון בין שיניו, אמר עתה בנעימת תחנונים:
“אך מי אנוכי – אני – הקטן באלפי ישראל? ראש אני לתופסי־מלחמה, לא ראש לעם. ידוע אדע מה בחכמת המלחמה אך מאום לא אדע בחכמת הממשל. איש־מלחמה אנוכי ולא שופט. חכמים ומלוּמדים ממני לאין מספר יש בישראל”.
“זאת – מי אנוכי? – שאלתי גם אני את יהוה כאשר נראה אלי בסנה הבוער. מי אנוכי? קראתי. אך יהוה כנשר־אדירים יתוּר בעין חודרת אחר האיש אשר יבחר; והיה כאשר מצאו עט עליו כעוּט הנשר על טרפו ונשאו בצפרניו. ככה עשה לי וככה הוא עושה לך, וכה יעשה לכל אשר יועיד לשליחוּתו עד קץ הימים. ושוּמה עלינו להישמע, אם נאבה ואם נמאן, כי אין לנו דרך אחרת”.
יהושע שמט ראשו על חזהו ושקע בהרהורים. פתאום זז ממושבו, חזר ונפל על ברכיו לפני משה, והפגיע בו:
“מורי ורבי, הגידה לי, מסרה־לי את דבר הסגולה: במה יכולת לכל המכשולים האלה? איכה סילקת את כל אבני הנגף אשר נזרעו על דרכך, איכה הושעת את בני ישראל מכל הסכנות אשר נשקפו להם עד היום הזה, איך המתקת את חרון־אף יהוה ותנע את ישראל ללכת בדרכיו?”
“הסגולה אשר בה יכולתי לכל המכשולים ולכל הסכנות היתה – האהבה: ‘ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך’ – ו’אהבת לרעך כמוך'. שתי האהבות האלו היו מגיני וקשתי; ואת שתי האהבות האלו אוריש לך. הבה נתפלל ליהוה כי תהיינה האהבות האלו לאחדוֹת בלבבך”.
בני־ישראל שכה תכופות התלוננו על משה ודיברו בו סרה מאחרי גבו, היו באמת כצאן אשר אבדו את רוען בשמעם כי עוד מעט יילקח מהם משה ויבוא יהושע תחתיו. חבורות חבורות נאספו וחרש שאלו זה לזה: “משה יוּקח מעמנו! מה יהיה עלינו עתה?” פניהם נפלו, ראשיהם שמטו על חזיהם, והספק שוב הציץ מתוך עינים. “אבוי, אבוי לנו! מי יעבירנו את הירדן? מי ילחם לנו?”
ומשה הרגיש מה נפחד העם ומה אובד־דרך הוא. על כן אמר לעשות את סמיכת יהושע טכס גדול ורב רושם, אשר ירים את רוח העם וימלאהו אמון במנהיג החדש.
ביום הסמיכה אסף את כל העדה במבוא המשכן, ושם העמיד את כסא משפטו, עוטה זהב ותכלת, נכון ליהושע. כס שני, רם כראשון, תפוס היה על ידי הכוהן הגדול, שלצורך המאורע לבש את מדי כהוּנתו, על החושן והאפוד. בני הכוהן הגדול והנצרים הצעירים לשושלת, פרחי הכהונה, נערכו מאחרי הכס הזה השני. על כסאות אחרים, פחותים מאלה ליקר, ישבו שבעים הזקנים, שנים־עשר נשיאי השבטים, ושרי האלפים.
אחר הלך משה עצמו, בראש משלחמת שנכללו בה נשיאים, זקנים, שרי אלפים ונשיא שבט בנימין, בתהלוכה חגיגית אל אוהל יהושע, להוליכו אל הטכס, מקום שיעלה על כס משפט משה.
נכנס משה אל האוהל ומצא את יהושע מוטל אפיים ארצה ושקוּע בתפילה. קרא:
“יהושע בן־נון, באה עת שרתך לישראל. קום צא לשליחותך”. אז קם יהושע ופניו טבוּלי דמעה ובקש להשתחוות לפני רבו, אך משה הניאו ויאמר:
“מעתה והלאה אני אשתחוה לפניך”, וכה עשה, והוסיף ואמר: “יהושע רבי”. אחר נטל אגן מים מאחד הכרוֹזים בני הלוויה וביקש ליטול את ידיו של יהושע; אבל עתה מאן יהושע ואמר:
“משה רבי, איך אוכל תתך לשרתני?”
“חובתך היא לתתני לשרתך, כאשר נתתיך אני לשרתני”. ענה משה. “אל תמרה את מצות האלוהים”.
ויהושע הרשה למשה לשרתו.
אחר רחץ משה את פני יהושע בידיו ולקח מעיל לבן, נישא ביד כרוז אחר, ופרשוֹ על כתפיו של יהושע; ואת המסוה הלבן הסיר מעל ראשו ונתנו על ראש יהושע.
וכאשר נראה יהושע על סף אהלו במסוה משה, ומשה הולך אחריו באין מסוה ובאין אדרת, חוורו הזקנים ושרי האלפים ונשיא שבט בנימין ויהיו כמבקשים להירתע ולהיחבא. אך במבט עינו אילצם משה לעמוד על עמדם ועל הכרוזים צווה להריע בשופרות לאות כי בא מנהיג ומורה חדש לישראל.
נס שבט בנימין נישא בראש התהלוכה; מאחרי הדגל צעד יהושע, ולימינו ולשמאלו, משהו מאחריו, פסעו משה ונשיא השבט. אחר באה משלחת הזקנים ושרי האלפים. לקול תרועות השופר קרבה התהלוכה אל אוהל־מועד, מקום שחיכו הכוהנים הגדולים, שאר הזקנים וכל העדה.
כראות העם את יהושע בלבוש משה, ומשה עצמו הולך אחריו באין מסוה ובגילוי ראש, כתלמיד אחרי רבו, השעוּ רבים את עיניהם ואחדים נפלו אפיים ארצה לבל יראו.
אך משה אחז ביד יהושע ונהגו אל הכס אשר לצד כס הכוהן הגדול, ויהושע עלה ותפס מקומו בתוך הזקנים והוא פנה אל העם לאמור:
“שמעו, בני ישראל, את דבר האלוהים. בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא, ויהוה אמר אלי: ‘לא תעבור את הירדן הזה’. יהוה אלוהיך הוא העובר לפניך. הוא ישמיד את העמים האלה מלפניך, וירשתם. יהושע הוא עובר לפניך, כאשר דיבר יהוה… חזקוּ ואמצו; אל תיראו ואל תערצו מפניהם, כי יהוה אלוהיך הוא ההולך עמך, לא ירפך ולא יעזבך”.
אחר ניגש משה אל יהושע והרימו ממקומו וקרבוֹ אל העם. ומשה דיבר אל יהושע באזני העם:
“חזק ואמץ, כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע יהוה לאבותם לתת להם, ואתה תנחילנה אותם. ויהוה הוא ההולך לפניך. הוא יהיה עמך, לא ירפך ולא יעזבך. לא תירא ולא תחת”.
אז כרע יהושע ברך ומשה הניח ידיו על ראשו ויקרא:
“הרוח אשר נתן בי אלוהים אותה אתן בך. בכוחך זה, חזק וחזק!” ומשה כרע ליד יהושע ונשא ידיו למרום והתפלל בקול:
“אודך אלוהים, אלוהי אבותינו, כי הראיתנו את רועה ישראל בטרם תעצום את עיני. אנא, אלוהי אבותינו, חזק ידיו והיית אתו כאשר היית אתי עד היום הזה”.
אחר קם מכּרוע ויקרא אל העם:
“ראו את מנהיגכם את יהושע. לו תשמעו!”
אך בקרב העם היו דומיה ודכדוך־נפש. לא קם שאון ולא נשמע קול מלבד קול יהושע המתיפח:
“אדוני, רבי ואבי!”
אז הוליך משה את יהושע אל לפני הכוהן הגדול, ואחר אל כס המשפט; ולאחר שבת יהושע על הכסא הסתלק משה ופרש לאהלו. ארבעה כּרוֹזים, כרוז לכל אחד ממחנות הצבא המשולשים, הריעו בשופרותיהם וקראו:
“ישראל! ישראל! משה עומד בשער יהושע ומודיע לאמור: 'כל אשר ישמע את דבר האלוהים יביא אל יהושע, כי הוא זקן ישראל וּמנהיגם, כמצוות יהוה”.
אך העם לא זזו ממקומותיהם. איש לא בא למשפט אל יהושע, ולא היה כי אם בכי חרישי בקצות המחנה.
פרק שנים־עשר 🔗
משה גמל למוּת כפרי הנוטה ליפול מן העץ בעונתו. אף על פי כן התמרד על המוות כאם שהמוות קורא לה בעוד עוללה יונק משדיה; נלחמת היא באלוהים ובמלאך־הכליה. לא תיכנע עד שיוּקח הילד ממנה. וכך היה מעשה במשה. ישראל היה עוללו היונק, שלא נגמל עדיין, והילד ממאן לפנות אל המינקת החדשה שהעמיד לו אלוהים – אל יהושע. לשוא עברו הכרוזים מדי בוקר במחנה להשמיע את דבר משה: “כל אשר ישמע לדבר האלוהים יבוא אל יהושע, כי הוא זקן ישראל ומנהיגם, כמצוות יהוה”. העם לא באו אל יהושע; לא באו גם המנהיגים, זקני ישראל, נציגי השבטים והשופטים. יתומים ואובדי־דרך התהלכו כה וכה סמוך לאהל משה.
בינתיים ישב משה בתוך האהל וכתב את צוואתו. עתה מיהר, כי ידע שכל זמן שהוא בחיים אין ישראל יכולים לעבור את הירדן והם מאבדים זמן, זמן יקר. אולם גם עיסוקו זה חשוב היה; יהוה הטילוֹ עליו – להשמיע אזהרה והתראה גדולה לישראל, לכל הדורות שלעתיד־לבוא.
ושעה שכתב את משנה־התורה שלו, פקדה אותו חוויה שזעזעתו עד מוח־עצמותיו. האלוהים גולל לפניו לא רק את דרך קידוּש־השם הארוכה של ישראל, אלא גם את הפורענוּיות שאין־להן־סוף אשר תבואנה על רוח ישראל, את חליפות ההתרוממות והניוול, את העליות למרומי ההר, אל קרבת האלוהים ואת הנפילות האיומות בחזרה לתהום. מה שביקש בלעם לשוא, הפצע והמכה בנפש ישראל, שלתוכם יכול לצקת את רעל קללתו, – הדבר אשר נמנע מבלעם נתגלה למשה תוּמם. משה ראה את הגלות והתפוצה הארוכה, ארוכה שבה ישאיר ישראל את עקבות דמו, צעד־צעד. ובעט טבול באהבת־אם נבעתת, במארה ובברכה, באימה ובאזהרה, כתב:
"והיה אם לא תשמע בקול יהוה אלוהיך, לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו אשר אנוכי מצווך היום, ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך…
“יתנך יהוה ניגף לפני אויביך; בדרך אחד תצא אליו, ובשבעה דרכים תנוס מפניו… והיית ממשש בצהריים כאשר ימשש העוור באפלה ולא תצליח את דרכיך, והיית אך עשוק וגזוּל כל הימים, ואין מושיע… בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואוך וכלות אליהם כל הימים, ואיל לאל ידך…”
בזעם ובאימה הוסיף העט וכתב את הדברים האיומים:
“והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה… והיית לשמה, למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך יהוה שמה…”
הוא ישב על הארץ באהלו; לפניו היתה פרושה מגילת־קלף משורטטת קוים, והוא כתב עליה בקולמוס טבול בדיו־דגים כחול. שערותיו הלבנות סמרו וזקרו כמסמרים על ראשו האדיר, ופניו היו חוורים וצהובים ומפיקים זיו; ודמעות גדולות שפעו מעיניו. גופו היה ספוּג ומסוּפג זיעת פחדיו, הוא ישב תחתיו כחיה לכוּדה ברשת. לא יכול למוש מן המקום הזה. יהוה סימרו והיה מאלצו להביט לתוך העתיד החתוּם ומוליך ידו על מגילת הקלף. והוא הוסיף לכתוב:
“תחת אשר לא עבדת את יהוה אלוהיך בשמחה ובטוּב לבב, מרוב כל, ועבדת את אויבך אשר ישלחנו יהוה בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר־כל, ונתן עול ברזל על צווארך…”
“לא אוכל עוד! לא אוכל!” צווח משה. “אך בשר ודם הנני! עד מה אוכל שאת? נקר את עיני ולא אראה! רפּה את זרועי ולא אכתוב. לא אוכל עוד, יהוה אלוהי!” והוא נפל אפיים ארצה.
אבל שכינת יהוה אילצתו לשאת את פניו הדמוּעים מעפר, אילצתו לראות ולשמוע, להביט לתוך התהום ולענות בעטו כהד־רעם לזעקת־שברו של יהוה:
“והפיצך יהוה בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ, ועבדת שם אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך, עץ ואבן. ובגויים ההם לא תרגיע, ולא יהיה מנוח לכף רגלך, ונתן יהוה לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש. והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבוקר תאמר, ‘מי יתן ערב!’ ובערב תאמר, ‘מי יתן בוקר!’ מפחד לבבך אשר תפחד, ממראה עיניך אשר תראה…”
“למה אררתנו במארת בחירתך?” קרא משה אל אלוהים." גם עמים אחרים חטוא יחטאו ורצונך לא יעשו. ולמה זה נבחרו בני רעך לשלם שילוּם מלא? למה זה להם התוית את נתיב הדמים הזה?"
“אתכם, אתכם לבדכם בחרתי מכל העמים להיות לי לגוי קדוש. ויען אשר אהבתי את אבותיהם בחרתי את בניהם להיות לי לעם־סגולה מכל העמים, עם נחלתי. כי אבותיכם מכרוּכם לי בברית אשר עשיתי עמהם. ואם לא תאבו, ואילצתיכם ושברתי את קשי־ערפכם. ומחיר בחירתכם תשלמו במלואו…” ככה שמע משה את קול אלוהים בלבבו.
“אלוהי אבותי, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, אתה באת אלי במדבר ותבחרני להיות שליחך אל עמך. ואני נפתלתי עם השליחוּת הזאת, אך אתה אכפתני. אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך ובגבורותיך? אעברה־נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון”.
“למה ומדוע? הלא הגדתי לך כי לא תעבור את הירדן כי את יהושע אשלח והוא ינחיל לבני־ישראל את ארצם?”
“יהוה, אל רחום וחנון, אתה החומל על כל ברואיך, רחם גם על עבדך. לבי רועד בקרבי ופחד ימוגגני. יראתי פן יסור ישראל מדרכך ולא ישמע את המצוה אשר צוויתהו, והבאת עליהם את כל הקללות אשר הראיתני”.
“התאבה להיות אתם משך כל הדורות והיית להם למורה־דרך עד קץ הימים? הלא תדע כי חסד נצרתי לאדם בבראי מוות? במוות נתתיו חיים ובמיתה עשיתיו בן־נצח. רק אשר מתוּ, המה יחיו. התחפץ להיות עמדי בכל דורות הנצח? התדמה כי בלעדיך לא אוכל להביא את ישראל אל נחלתו ובלעדיך יאבד ישראל?” ככה שמע משה את קול האלוהים הזועם בלבבו.
“בך האמנתי”, ענה משה; “בך אשים מבטחי. אך בישראל לא אאמין ומבטחי לא אשים בו”.
“ראה, אני שואל ממך כי לא רק בי תאמין ולא רק בי תשים מבטחך, בי במעשה ידי תאמין ושמת מבטחך בו. על כן צוויתי כי עצוּם־עינים ימות איש. חומת אש הקימותי בין החיים ובין המוות ולא יעבור איש. ולאדם לא נתתי דבר לקחתו עמו המוותה זולתי אמונה ובטחה. כך גם תהיה עליך. עצום עיניך ולך למנוחתך ולא ילווּך כי אם אמונה ובטחה; אמונה ובטחה לא בי לבדי כי אם גם בישראל, אשר אתה מניח אחריך”.
אבל משה עדיין היה כורע ברך במקומו ולא זז:
“תנה לי אות ומופת כי לא תשמיד את ישראל לעולם”, הפציר משה. קול האלוהים ענה בלבבו: “את האות והמופת נתתי לך כאשר נראיתי אליך ראשונה”.
“אל רחום וחנון, אל גדול וגבור, פתח את לבי להבינך”.
“הלא נראיתי אליך בסנה בוער? והסנה בער ובער ולא אוּכל. זה יהיה גורל ישראל”.
“הלעולם יבער ישראל על המזבח, קרבן־עולמים?” קרא משה באימה. “אל הרחמים, קרע־נא את רוע גזר דינך. תנני ואהיה קרוב אליהם להזהירם. אני ידעתים ואת לבם ידעתי, ואני יודע איך אדבר אליהם”.
“נביאים שמתי לדור ודור. הם יזהירו ויוכיחו. ואחדים מהם יופו על דברם. גופם ייטבל בדמם ובמוראיהם. הם ירוצו לפני העם ועצמותיהם תיזרענה בדרך. טוב חלקך מחלקם. לא ניחת שבטם בגוד ואבניהם בראשך לא פגעו. מה עוד תבקש?”
“אהה, אבי כל הבריאה, לוּ יוּתן למכים גוי, לו אהיה עוזר על יד יהושע, עבדו ותלמידו, לוּ אך יוּתן לי להיות עמהם ולשמרם, לוּ אך יותן לי לעבוד את יהוֹשע”.
“רב ניתן לך. כלכל האדם קצבתי לך עת ודור. אתה לדורך וגורלו גורלך. שוּמה עליך למות מזה לירדן למען יקום אתך דורך לחיי הנצח. מלאה עתך. למה תעצור את ישראל מבוא אל ארצו? לא יוכל יהושע לאחוז בשלטון בעודך חי”.
“אלוהי ישראל, יאבד משה ומאה כמוהו, ולא תתמהמה גאולת ישראל יום אחד ושעה אחת. הגידה לי מה אעשה”.
“ימיך כלים. קרא את יהושע והתיצב אתך באוהל־מועד ואצוונו”. כל אותו הלילה נשאר משה סגור עם יהושע באוהל־מועד ומסר ליהושע את סודות התורה הנסתרה; והוא הציג את יהושע לפני ידידיו המלאכים, ודרש מהם שיעמדו לו כשם שעמדו למשה. וכאשר עלה כוכב הבוקר הוציא את יהושע מן האוהל והצביע על השמש העולה ואמר:
“אם תלמד את ישראל לשמוע לאלוהים ולמצוותיו, והמשילך לא באדם ובעמים בלבד כי אם גם בכוכבי השמים ובשמש ובירח. ושמעו למצותך, כי יצירי אלוהים הם כמונו, והיתה ממשלתך עליהם, ועבדוּך”.
אחר רחץ את ידיו של יהושע והלבישו לבנים וטיהרו וחזר והכניסו אל אוהל־מועד. ושם נראה אליהם אלוהים בעמוד ענן. והאלוהים דיבר אל יהושע ודיבר אל משה, אל זה לחוד ואל זה לחוד. ומשה לא שמע את הדברים שאמר אלוהים ליהושע, כי שמע רק את הדברים שדיבר אלוהים אליו.
ואלוהים ניחמו ונתן לו את ההבטחה שמנע ממנו עד הרגע הזה, שכך אמר:
“הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר־הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו, ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו. וחרה אפי בו ביום הזה ועזבתים והסתרתי פני מהם, והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא: ‘הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה’. ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלוהים אחרים. ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני־ישראל; שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני־ישראל”.
וליהושע אמר אלוהים: “חזק ואמץ, כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע יהוה לאבותם לתת להם ואני אהיה אתך”.
עתה לא נותר למשה אלא להשלים את ספר הצוואה שהיה כותב לכל דורות ישראל שלעתיד לבוא. וכאשר השלים את הצוואה, או השירה, כמו שקרא לה אלוהים, מסרה ללוויים שהיו נושאים את הארון ואת הלוחות, וצווה אותם לתתה מצד ארון ברית יהוה, ושם תישאר כאזהרה ועדוּת לישראל כל הדורות. ועל הלויים צווה:
“הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם, ואדברה באזניהם את הדברים האלה, ואעידה בם את השמים ואת הארץ”.
וכאשר נקהלו העם לפני המשכן יצא משה בלוית המנהיג החדש יהושע בן־נון, אשר עטה את מסוה משרתו הלבן. וכאשר עמדו שניהם לפני העם חזר משה ושינן לבני־ישראל את עשרת הדברות והוסיף:
"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע, אשר אנוכי מצווך היום לאהבה את יהוה אלוהיך וללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו וחוקותיו ומשפטיו, וחיית ורבית וברכך יהוה אלוהיך…
“ועתה, ישראל, מה יהוה אלוהיך שואל מעמך? כי אם ליראה את יהוה אלוהיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו ולעבוד את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך… כי עם קדוש אתה ליהוה אלוהיך. בך בחר יהוה אלוהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. לא מרוּבכם מכל העמים חשק יהוה בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים. כי מאהבת יהוה אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם. וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו יהוה אלוהיך מיסרך. כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כיהוה אלוהינו בכל קראנו אליו? ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת? עשו משפט יתום ואלמנה ואהבתם את הגר לתת לו לחם ושמלה, ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. ואהבת לרעך כמוך, כי אל חנון ורחום יהוה אלוהיך. כי המצוה אשר אנוכי מצווך היום לא בשמים היא, לאמור: ‘מי יעלה־לנו השמים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה?’ כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, וחיית ורבית, וברכך יהוה אלוהיך בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה”.
והוא הגיד מראש את בוא הנביא לאמור: “נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך יהוה אלוהיך. אליו תשמעון”.
ומשה שר להם את שירת צוואתו:
"האזינו השמים ואדברה
ותשמע הארץ אמרי פי,
יערוף כמטר לקחי,
תזל כטל אמרתי".
כי שם יהוה אקרא,
הבו גודל לאלוהינו.
הצוּר תמים פעלו
כי כל דרכיו משפט".
והוא ניבא מראש שימרדו כנגד אלוהים לאחר שיביאם אל הארץ הזבה חלב ודבש:
וישמן ישורון ויבעט,
ויטוש אלוה עשהו".
הזהירם שיזכרו מיהם ומה עשה להם אלוהים:
"כי חלק יהוה עמו,
יעקב חבל נחלתו.
ימצאהו בארץ מדבר
ובתוהו ילל ישימון.
יסובבנהו, יבוננהו,
יצרנהו כאישון עינו.
כנשר יעיר קנו
על גוזליו ירחף,
יפרוש כנפיו, יקחהו,
ישאהו על אברתו".
"ויניקהו דבש מסלע
ושמן מחלמיש צוּר".
ולאחר שהכה אותם אימה וגלה להם מה יעלה בגורלם כאשר יטשו את יהוה – “מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה” – רוממם לשיאים עליונים, לנחמם כהבטחה שנתן לו אלוהים:
"כי ידין יהוה עמו
ועל עבדיו יתנחם,
כי יראה כי אזלת יד
ואפס עצוּר ועזוּב;
ואמר: 'אי אלוהימו,
צור חסיו בו?'
כי דם עבדיו יקום…"
ולאחר שברך כל שבט ושבט בשם, פנה אל כל ישראל בקריאת נצחון של תקוה ונחמה:
"אשריך ישראל, מי כמוך?
עם נושע ביהוה –
מגן עזרך,
ואש חרב גאותך!
ויכחשו אויבך לך,
ואתה על במותינו תדרוך"
ומשה נשא ידיו ויקרא אל העם:
“שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד”.
ובדברים האלה נפרד מעל בני ישראל.
פרק שלושה עשר 🔗
דוממים כאבן צפו כל העדה בהרחיק משה אל הר נבו, הר פסגה, שמורדותיו נראו מכל חלקי המחנה. אבר לא זע, דמעה לא נראתה, מלה לא נאמרה; קול לא הפריע את הדומיה, מלבד נשימתם הכבדה של הקהל העצום.
בעצם תפארת אור־היום עזב משה את בני־ישראל: לא בערוב היום, גם לא באור־הדמדומים שבטרם־שחר, בהליט ערפל־טל את הארץ; ככה יוּכלוּ העם לראות במו־עיניהם שאין משה הולך אל ארץ אחרת. אין הוא משתמט ממצות האלוהים, כי כאשר צוּוה הוא עולה במעלה למות על הפסגות. לבדו הלך, דמות ערירית, אין רע. הפקודה היתה: “בדד תעלה בהר”. יהושע, אלעזר, הכוהן הגדול, במדי כהוּנתו, נשיאי ישראל והזקנים, שרי החיל ושוטרי העם, ערוכים בסך, ושבט לוי – שבטו של משה – לפנים, ובתוכו שני בניו של משה, גרשום ואליעזר, שמהם נפרד לחוּד – כל אלה והעדה עמהם עמדו מסוּמרים למקומם. לא נשמעה בכיה, לא נשמעה תלונה; הפנים הלבנים צמוּדים היו אל הדמות הלבנה אשר, נשענת על המטה הכביר, צעדה בפסיעות מדודות ומתונות אל עבר ההר. שום סימן של חולשה ואבל. באיתן־מלכוּת נצטיירה הדמות מתחת לשלמה הלבנה העוטה אותה; ענק מלכוּתי במדי לובן מבהיקים. קרניה של שמש הצהריים הנהדרה הפכו לנזר יוקד את תלתלי ראשו, והתלתלים היורדים על צווארו ועל כתפיו היו כאשר מים חיים. רק פעם אחת נסוג לתת מבט אחרון בהללו שהוא עוזבם. אחר המשיך בדרכו. כל אשר צוּוה לעשות, עשה; כל אשר צוּוה לאמר, אמר. עכשו הוא הולך בדד אל אלוהיו הקורא לו.
שעה ארוכה, ארוכה נשארו העם נאספים ומתבוננים. ואפילו אחר כך עדיין עומדים היו חבורות־חבורות סביב המנהיגים, או בפתחי אהליהם, אבות ואמהות וילדים בזרועותיהם, עודם צופים אל זיו הדמוּת הלבנה הרחוקה והמתמעטת. זה היה מבט־עינם האחרון באיש משה.
כל שאירע למשה על ההר נשאר בגדר סוד בינו לבין האלוהים. אבל אהבת ישראל, שהלכה אתו בדרכו האחרונה, ולוותה אותו ברוח כאשר נתעלם מן העין, חדרה אל סתרי־הסתרים ויודעת היא לספר את כל פרט תעלומת ההר.
הר העברים, הוא הר נבו, עמד על הגבול בין שני עולמות. תחתית ההר היתה מן העולם־הזה, ואילו חלקו העליון שייך לעולם־העליון. בהר היה הגבול בין שני העולמות.
היה זה בתחילת האביב, בראשית חודש אדר. הגשמים עדיין ירדו בחודש ההוא, אבל השמש היתה מתחזקת כנגדם. חורף וקיץ עדיין היו משמשים בערבוביה. גם ביום הזה שבּו עשה משה דרכו אל ההר נמשכה המערכה בחלל בין אור וחושך. קרני השמש הבקיעו כחניתות אש את המטוה העבה של ענני מטר שריחפו מעל ההר, והאירה על הדשאים רווּיי־המים. מענפי העצים נשרו טפות מטר וטל על תלתלי משה. ההרדוּפים לבלבו והנצו ניצנים, והפרחים הלבנים והאדוּמים האירו כנרות מתוך ענפי הדפנים. ככל שהגביה משה לעלות כן טהר האופק מעשבי־בר, קוצים ושיחים, וכמתוך ענן החל להיגול לפניו מראה הנוף אשר מעבר. עיניו ראו את הירדן מפתל דרכו בעמק הירוק ויורד אל ים־המלח. עיניו ראו את הערפלים עולים מגיאיות מוצפי־ירוק; יכול להבחין בכברות אפור קטנות, נדות – עדרי צאן. ומדומה היה שאזנו קולטת את ההד הרחוק של קולות אנוש. ואלוהים חננו בסגולה לראות עתידות, ומתוך כך נראו לו חזיונות זמנים שלא באו עדיין, והד קולם בא אל אזניו. ראה את “אהלי ישראל”, את הערים והמושבות בארץ שהבטיח אלוהים לאבות, ראה כל איש ואיש מבני־ישראל יושב “תחת גפנו ותחת תאנתו”; שמע את שירת המנוחה והחסד, ולבו מלא אושר, ועל פניו היתה נהרת האהבה והרחמים.
אבל כל זמן שהיה משה בתחתית ההר לא ראה ולא שמע אלא מענין חיי העולם־הזה. ראה את יריחו העיר, מעבר לירדן מזה, ראה את ההרים מתגבבים מעבר לעיר, משתפלים ויורדים בעבר השני בואכה הים הגדול. ראה עצי תמרים וכרמי גפנים והנה הם כחגור ירוק סביב לעיר, ראה ערים וכפרים פזוּרים על מורדות ההרים, וישובים מקננים בבקעות.
אחר נעלם פתאום מנגד עיניו כל הנוף אשר מעבר לירדן מזה. ענן חלבי עבה ירד; מילא את כל החלל והסתיר ממנו כל אשר ממעל וממטה.
הילך בענן. פקעי עננים צפו ממעל לו והחליקו מתחתיו. שוב לא ידע היכן רגליו דורכות, שוב לא ידע אם עבר את הגבול שבין החיים ובין המוות, אם יצא את העולם הזה ונכנס אל העולם הבא. ובתוך הערבוביה הזו ראה והנה החלב הסמיך נחצה לפניו ואי יצא וצף מלב הענן; תלוי היה באויר, תלוש מטבוּר הארץ, תלוי בתוך עשן העננים. חזיון־שרב פרוש ושט. על האי לא נראה דבר מלבד בנין בתבנית המשכן: פרכות תכלת, פרושות ויורדות על עמודי־זהב, נדו־ונעו סביב המשכן. אחר נחצו הפרכות. ראה משה את אחיו אהרן, לבוש מדי הכהונה, עומד לפני מנורת הזהב ומטיב את האורות. אבל היתה עוד דמות אחת: דמות מלכותית, עוטה מעיל כסף המבהיק באלף גונים; איש חובש כתר מלכות. אף שהיה בדמות אדם בשר־ודם קרנוּ פניו בזיו השכינה. ומשה כבר כונן צעדיו אל בית־המקדש, שנעלה מתוך לובן עשן־העננים, והנה שמע את קול אהרן אחיו מורם ומזהיר:
“משה בן עמרם, אל תקרב לגשת. כי במקום הזה שורה השכינה; ולא יבוא פה אדם בשר־ודם טרם מסרוֹ את נפשו למלאך המוות. בתחום בית־המקדש אתה עומד, אשר יבנו בני־ישראל פה על הארץ”.
אך משה התנפל לארץ, הלוּטה הערפל, והתחנן:
“אב הרחמים, ידעתי כי הניצב עתה עם אהרן בבית־המקדש אין הוא כי אם מלך־המשיח. אדברה־נא עם בן־דוד בטרם אמסור נפשי”.
אז גלה אלוהים למשה את השם המפורש, ואמר:
“בכוח השם תינצל מאבדן בלהבות השכינה”.
ברגע שקיבל משה כך מהאלוהים רשות להיכנס חי לבית־המקדש שעתידים בני־ישראל לבנותו על האדמה הזאת הרימתוּ רוח ותשאהו מעבר לירדן אל שער ההיכל. אז באו המשיח ואהרן לקראתו, וקידמוהו בדברים האלה:
“ברוך הבא בשם יהוה”.
פנה משה אל המשיח ואמר:
“אמר לי האלוהים כי יבנו לו בני־ישראל בית־מקדש. והנה שבּח אני לרבון כל העולמים ומודה לו על כי זיכני לראות את בית־המקדש – ואותך בו – במו־עיני ובעודי חי על האדמה הזאת”.
“גם יעקב אביך ראה את בית־המקדש אשר יבנו יוצאי חלציו לאלוהים: וזאת כאשר חלם בשדה וירא את המלאכים עולים ויורדים בסולם. אך זאת תדע: המקדש אשר ייבנה על האדמה הזאת בן־חלוף הוא, בנין לזמנו. קיים־לעד הוא בית־המקדש אשר בנה אלוהים בעצם ידיו בשמים. בית־המקדש של־מעלה וירושלים של־מעלה יחיו ויעמדו לעד”.
כאשר שמע משה את דבריו אלה של המלך־המשיח פנה אל רבונו של עולם בתחינה ובקשה:
“אהה, רבּונו של עולם, הגידה לי מתי תוריד על הארץ את מקדש־הנצחים אשר בנית בשמים בעצם ידיך?”
“זה סוד הקץ; ואת הסוד הזה לא גיליתי לבשר־ודם ולעולם לא אגלה לו. אבל אות ורמז אתן לך: לא יהיה הדבר עד אם הפיצותי את בני־ישראל כהפיץ ביעה על פני כל הארץ, עד הפיצי וזרותי אותם בכל העמים, להביא את התורה אשר נתתי להם בהר־סיני אל כל ארבע כנפות הארץ. כי לא יבוא קץ הימים, ולא תחל מלכות השמים, עד אם יקבלו כל עמי הארץ את תורת הר־סיני”.
אז הופשלו פרכות ענני השמים הלבנים לפני משה, והאי אשר בנין בית־המקדש עליו נגוֹז מאחרי שערי השמים. שוב נמצא בנתיב ההר, עולה, עולה ועולה. ומלאך עטוּף שחורים, מלאך בעל שתי כנפיים שחורות וכבירות, הלך אחריו צעד־צעד ולא זז מעליו כל הדרך.
כיון שהגיעו למקום במעלה ההר, צעד המלאך השחור פתאום קדימה, נסוב, ובחרב שלופה גדר את הדרך לפני משה.
“בן עמרם, באת עד גבול עולמך. לא יעבור אדם ילוּד־אשה את מפתן העולם־הבא בטרם יתן לי את גוו ואת נשמתו. כי לי נשמתך”.
“בוראי ובוראך קראני אל ראש ההר. מעולם לא סרתי ממלא את מצותו, אפילו נוכח פני המוות, וגם עתה לא תעצרני”.
ומשה נשא רגלו לעבור את הגבול שבין העולמות. אבל המלאך שלף חרבו וגדר בעדו.
“גם אם נשמע למצות אדוני. אם תהרגני, ואם אהרגך”.
“שליחותך למוות, שליחותי לחיים”, קרא משה והגה את השם המפורש שגלה לו אלוהים.
לשמע השם צנחה החרב מיד המלאך, ומשה עמד להשמיד את המות בהרגו את מלאך המוות. ברגע ההוא יצאה בת־קול ואמרה:
“אל תעשה זאת, משה. יחיה, כי דרוש הוא לעולם”.
ומשה שמע לפקודה ועבר, שלם בגופו וברוחו, את הגבול בין העולם־הזה לעולם־הבא.
מעבר לגבול לא ראה דבר. שרוּי היה בתוך ים של עננים שחורים כלילה. חש שהוא הולך וקל; משל כאילו צמחו כנפים תחת בגדו; חש עצמו מסוגל לעוף. וכמעט אך הרגיש בזאת, אכן עף ונישא מעל לענן השחור כליל.
פתאום שמע קולות קוראים אליו מתוך הענן:
“משה רבנו, משה רבנו בא אלינו”.
השפיל הבט על פני הענן וראה ידיים צנומות, אין־בשר משתלחות ומוּשטות מתוך העשן. אחר התרוממו פנים וזקנים של שלדים ממש, בקריאה:
“משה רבנו, קחנו עמך”.
הכירם. הרי הם המתים אשר הניח במדבר.
“עדיין לא באה עתכם”. “משה רבנו, היה־נא עמנו!” והידים כמו ביקשו לתפוס בלבושו הלבן.
“עלי ללכת ולעשות שליחותי”, ענה משה. “לא אוכל להיות אתכם”, “משה רבנו, רצוננו להיות אתך!” התחננו הקולות ובכו. “אתי תהיו לעת תחית־המתים”, ניחמם משה וצלח־עבר מהלאה לענן המליט את גיא המוות.
כאשר עבר משה מהלאה לענן ולגיא המוות הוּצגוּ רגליו על דרך רחבה ומאירה שהתפתלה בשדות רוויי־טל עד מרגלות הר. ראש ההר נישא לשמים, והתמזג בשמים בנהרת חשמל לוהבת. לא היה קול בנוף ותנועה לא היתה בו, והחי היחיד בעולם ההוא היה משה. זיו הנהרה שכן על ראש ההר, אבל ענן מוזר, מפיק תכלת היה פרוּש על המורדות, מגלה ומסתיר חליפות שדות ירוקים־כחולים. משה צעד ערירי בתוך הנוף, מבלי שמוע קול וראות ניע. אבל משקרב להר צדה עינו, מעבר לחוג ענני התכלת המרצדים סביב למורדות, הבהוב זהוב של כיפות והיכלות מתנשאים זה על גבי זה. לא ארכה השעה והבחין בעיר של בנינים לבנים מזהירים ולהם כיפות זהב, השוכנים בחביוני ההר שקוּיי־הטל; וכיון שקרב עוד, ראה שהחומות והמגדלים מתרוממים מעבר לחביונים, מטפסים ועולים ומגיעים אל השיא, מקום שזיו החשמל שורה עליהם כחוּפה מסנוורת. ועתה צפה ונישאה אליו מן ההר שירה כבוּשה, כנגינה של תפילה והשתפכות־הנפש הנידפת כלפי האופק, כמבקשת למלא את אפקי כל הבריאה. וסביבו דמוּם הכל כצעדו בדרך הלבנה אל ראש ההר. סביב לפסגה המהבהבת התעופפו שרפים, נכנסים לאש ויוצאים ממנה, ושירה גדולה יצאה מתוך האש. וכיון שבא משה אל גבול העיר הלוהבת כרע ברך ופשט ידיו אל האור הזורח מבית־המקדש של מעלה, על ראש ההר, וקרא:
“אב כל הנשמות, באהבה בראת עולמך ובאהבה אתה נוחה אותו. נהג גם בי במידת האהבה. אל תתנני לרדת שאול, רחם עלי וקחני אליך”.
וכאשר קם משה על רגליו ועמד על המקום שבו כרע ראה שלושה מלאכים: את מיכאל, מלאכם של ישראל, את גבריאל, מלאך השלום, ואת זגזגאל, המלאך שהיה מורהו בשמים. הם קיבלו את פניו בדברים האלה:
“ברוך הבא בשם יהוה. והלך לפניך צדקך, וחסד אלוהים יהי שכרך”. אחזו במשה והוליכוהו אל אולם אחד. גבריאל הציע מיטתו לפניו, מיכאל פרש עליה בגד של בוּץ, וזגזגאל הניח למראשות את כר הדעת, הוא אבן יעקב. אחר עמד מיכאל מימין, וגבריאל משמאל וזגזגאל עמד ממרגלותיו.
וקול יהוה נשמע בשעת מיתתו של משה כשם שנשמע בחייו:
“הקף רגליך”.
ומשה נשמע.
“הנח ידיך על החזה”.
ומשה נשמע.
“עצום עיניך”.
ומשה נשמע.
אז הרגיש משה כמין משב־רוח מעליו, ואש נגעה בשפתיו.
בת־שחוק היתה שרויה על פני משה, כי על שפתיו ריחפה נשיקת יהוה, הנשיקה אשר בה לקח האלוהים את נשמת משה רבנו למנוחת עמו.
-
“איסים” במקור המודפס, צ"ל: איסי – הערת פרויקט בן־יהודה ↩
-
“אוסירים”במקור המודפס, צ"ל: אוסיריס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“המונו” במקור המודפס, צ"ל: הרמונו – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
במקור המילים מחוקות – הערת פב"י ↩
-
יש כאן שיבוש במקור – הערת פב"י ↩
-
במקור כתוב “..לפנות אל אלוהי אבותיו במזמור ובשם אשר הם שלו לבדו” צ“ל לפנות אל אלוהי אבותיו במזמור ובשם אשר הם שלו לבדו, מפעלי כפיו.” – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
במקור כתוב “חפץ להשתייך עובדים אל אחד מפעלי־כפיו. וכך בני־חורין היחידים הם דוקה עבדי פרעה, אליו לבוא תחת השגחתו, כאבותיו, אברהם יצחק ויעקב, בשעתם, כבניהם בארץ מצרים” צ“ל: ”חפץ להשתייך אליו, לבוא תחת כנפי השגחתו, כאבותיו, אברהם, יצחק ויעקב בשעתם, כבניהם בארץ מצרים." – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“עם” במקור המודפס, צ"ל: אם – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“גבוה” במקור המודפס, צ"ל: גבוהה – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“המורים”במקור המודפס, צ"ל: חמורים – הערת פרויקט בן־יהדה. ↩
-
“שומע על איש” – כך במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“נתשבו” במקור המודפס, צ"ל נחשבו – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“נצחה” במקור המודפס, צ"ל ניצתה – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“מקכש”במקור המודפס, צ"ל מקדש – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“ערכה”במקור המודפס, צ"ל ארכה – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“סעל”במקור המודפס, צ"ל סלע – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“חרצות” במקור המודפס, צ“ל ”חרבות" הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“את” במקור המודפס, צ"ל אותו – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“זזור” במקור המודפס, צ"ל חזור – הערת פרויקט בן־יהודה ↩
-
“וומבוקר”במקור המודפס, צ"ל ומבוקר – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“ככל” במקור המודפס, צ"ל בכל – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“הבשבטים” במקור המודפס, צ"ל השבטים – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“אבותיהם” במקור המודפס, צ"ל אבותיכם – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“בתור” במקור המודפס, צ"ל בתוך – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“הלו” במקור המודפס, צ“ל ”אהלו" – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“אורן־הברית” במקור המודפס, צ"ל ארון־הברית – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
מילה לא ברורה במקור – הערת פב"י. ↩
-
המילה מחוקה במקור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“ער” במקור המודפס, צ"ל עד – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“משטב” במקור המודפס, צ"ל משבט – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“עישת”במקור המודפס, צ"ל עשית – הערת פרויקט בן־יהודה ↩
-
“מלחמה” במקור המודפס, צ"ל מלחמת – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.