גם בטרם נולד המעין והנה היה כמתאונן. נטפי המים, אשר נִשאו בּמרומים על כנפי אמם, העננה, מרחפים איש על פני אחיו, משוטטים במרחב־יה, קצו מפני השַיִט הממֻשך ויאמרו: עד מתי ננוד וננוע ככה מבלי מטרה, מבלי מנוח, מבלי יסוד מוצק תחתינו, השמש תכה על ראשינו, הקֹר יקפיאנו והסער ינידנו, גם נשרי שמים יפגעונו בצלצל כנפיהם ויזרונו לכל עבר: ועתה הלא נבקש לנו מנוח על הארץ מתחת, שם לא נהיה למפגע לשמש ולרוח ולבעלי כנפים ושם נסֹל לנו מסלה ודרך לכל אוַת נפשנו.
ויתורו נטפי המים וידרשו ויבקשו וילטשו עיניהם, עיני הבדֹלח, לארץ מטה, לדעת אנה יֵרדו. ויהי כי התנגשו אחד באחד ועיניהם שתו לנטות בארץ – והמה כלם עינים – וַיִכְבּדו וינָתקו פתאם מחיק אמם ובטרם ידעו מה היה להם והנה ננערו נפלו יחדו אל אחד היערים. שם תעו הנה והנה בין עצים ושיחים וסבכי יער, הימינו, השמאילו, הלכו הלוך ושוב, הלוך והלָפת ארחות עקלקלות, ואין דרך ואין מוצא. ויהי לעת ערב והקֹר צופה להם, מבקש להצמיתם, והפראים באים לשבור צמאם ומלקקים אותם וגורעים מהם רב, ועוד מעט ולא תהיה להם פליטה. ויחגרו שארית כח וינקרו ויקרקרו כה וכה ויקבו חור באדמה ויבאו בתחתיות־ארץ. וישתפכו ויקָוו שמה, החלוץ והמאסף אשר אחריהם, לא נשארו ביער כי אם מעטים; ואלה, הנחשלים אחריהם, היו לשלל לחרב ביום ולקרח בלילה וללשון הבהמה והחיה, או נבלעו בתוך עשבות היער, ושאריתם התפרדו לרסיסים קטנים ודקים, אשר לא תשורם עין, ויתגנבו ועלו על כנפי ערפל אל מרחבי רקיע ויפוצו הנה והנה ולא נודע מקומם אים.
והנמלטים אל תוך הארץ התחברו יחד ויסֹלו ארחות דרכם במחשכים במעבה האדמה ויחתרו לרדת למטה משכבת הסלעים ושרשי הצמחים או לנטות מפניהם ימין ושמאל, וימששו כעורים דרך וילכו הלוך ונסוע. האח, מה טוב ומה נעים! אין רוח ואין שמש, אין שטן ואין פגע רע, שם יתהלכו במישרים ושם ינוחו יגיעי כח!
אך בעודם מתהלכים כה וכה והנה היתה רוח אחרת עמם ויֵרגנו במחבואיהם, לאמר: מה זאת עשינו כי באנו במחשכי ארץ וכי חצבנו לנו פה קבר חיים, אשר לא נראה ולא נֵראה ולא יהיה לנו שם וזכר על פני חוץ; הלא טוב לנו לצאת על ארץ רבה ולהתהלך ברחבה תחת השמים, גם כי יהיה עלינו להלחם ולעמוד על נפשנו, גם כי תהיה לנו המלחמה מפנים ומאחור, גם כי יפול ממנו כאשר יפול – הן זאת תורת החיים – רק חַיָתנו באור תראה, כי מתוק האור וטוב לראות את השמש!
ויהי המה הולכים הלוך והָמֹה, הלוך והתפרץ מפני חשך, ותבָּקע להם הארץ ויצאו בין נקיקי סלעים וערֵמות חול בקצה המדבר – ויהיו למעין. ויראו את האור כי טוב ויפזזו ויכרכרו בעליצותם ומרֹב שמחתם שבו התפרדו הנה והנה וכמעט אשר תעו ואבדו דרך, וכמעט אשר זֹרבו נצמתו מפני זלעפות המדבר ונבלעו בין החול לולא אחת מנאות המדבר הקרובה אשר היתה להם לעודדם, ויסֹבּו וילכו בלא־כח עד בואם אליה. משם והלאה נקוו נאספו יחד ויבאו במשעול צר, הר גבוה ותלול מעבר מזה ויערות עבֻתּים מעבר מזה. והמעין שוטף במרוצתו, מתפתל כנחש עקלתון וחותר להרחיב יצועו, להשתרע, לפרוץ ימין ושמאל – ולא יוכל. אז שב ויתגעש ויהמה וַיָקֶם שאון ויאמר: הלעולם אלָבט בין המצרים, גדר מזה וגדר מזה, בלִי מוצא, בלי מרחב, ושם במרחקים יאורים נהרים רחבי ידים, על פניהם יפזזו קרני השמש יומם ונגֹהות ירח וכוכבים לילה, ועל גדותם מזה ומזה כל־עץ וכל־פרח נחמד למראה, עליהם עוף השמים ישכון ויתן זמירות ביום ובלילה. ואנכי – גל נעול, מעין חתום, כפתיל־כסף בעמק עכור, נצור מצוּרה, וסלעי מָגוֹר שומרי צלעי ויערות איתן ישופוני יסֻכּוני צאלים צללם, ואני הולך והולך חשך ולא אור, שוחק אבנים לחול ומלחך ארץ צחיחה כל הימים – צמתתני קנאתי, נלאיתי נשוא… לא, אשובה אעלה על במתי עב וארדה משם כר נרחב.
כה דבר המעין בנהמו וירַתּח רתחיו ויעל קצף כמרקחה ויתאמץ לדאות כפעם בפעם על כנפי רוח – ולא יכול, כי רבו וכי כבדו המים ברֹב מהלכו; רק חציו העליון, הקצף אשר על פניו, התפרד לרסיסים דקים ויעל ויבא ויתרפק על אמו, העננה, לאמר: הבי לי ברכה והורדתִּני אל ארץ מישור והייתי לים גדול ורחב ידים. והעננה התאמצה להביט כה וכה, לבחר לו על הארץ יצוע רחב ידים כחפצו – ולא יכולה, כי עורת היא, יען היותה צפויה תמיד לקרני השמש ולתעלולי הרוח; ותשאהו עד מעל לים ותריצהו מעליה אל מים רבים ויתבולל בהם כרגע לים גדול ורחב ידים…
והמעין, החצי הנשאר, עודנו מתהלך בין המצרים, שוקק, זועף, מתאונן על גורלו, הומה והולך, הולך והומה כל הימים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.