כרך ראשון: דברי חזון וחלומות, אגדות, משלים, רשימות וציורים

מאת

מנחם מבש"ן

---

הקדמה ל"כתבי מנחם מבש"ן"

מאת

מנחם מבש"ן

לנשמת אשתי שרה רבקה נ"ע,

שהיתה לי חברה נאמנה בחיים כימי יובל שנים

הקדמה

בצרור עלים אלה צררתי את חלומותי אשר חלמתי לעמי ואשר רבם לא באו, יען לא חלם אותם העם. חלומות אנשים יחידים ענני־בקר הם, המריקים מעליהם זהב השמש אך לא גשמי ברכה, וחלומות העם – עננים מלאים, המריקים ברכה לארץ וליושביה. אולי עוד יזכו החולמים היחידים, כי תנוח רוחם על העם וכי יחלום את חלומותיהם – או אז יהיו החלומות למעשים.

ראשית דרכי בספרותנו היו מאמרים על דברי יום ויום: למראה הנגעים אשר נראו לי כה וכה בבית ישראל חם לבי בקרבי ויצאתי לדבר אל העם. דברתי מעל עמודי כתבי העתים כחצי יובל שנים כל עוד האמנתי בכח המלה הכתובה והשפעתה על הקהל. אחרי כן, כאשר באתי אל הדעת והכרה כי אין שומע לסופרים מאת העם וכי המאמרים על שאלות הזמן הם כקצף על פני מים, ־ סרה מעלי הרוח ולא יספתי עוד לכתוב מאמרים בלתי אם לעתים רחוקות. אז חשתי מפלט לי מעולם המעשה אל עולם החזיונות ואחל לשגות בחלומות ובדברי חזון ולחוש עתידות לעמי – זה תכן פרי עטי בחמש־עשרה או בשש־עשרה השנים האחרונות. ועתה בנטות יומי לערוב ועוד מעט והחלומות והחולם יחד חלום אחד יהיו, עת לי לתת, יחד בחוברת, את דברי האחרונים אלה בפני עמי, אשר בו ולו היו כל חיי רוחי מעודי.

רֻבּי דברי יצאו מן הלב מדי היות עליו רוח היום להכות בו גלים. ויש דברים אשר נאמרו לשעתם ואשר היום אולי לא הייתי כותב אותם, או כתבתים באופן אחר, ובכל זאת נתתי להם מקום כאשר הם באספי עתה את פרי עטי לאספה. אם שגיתי, תהיינה גם שגיאותי גלויות לעם; אינני מתאמר להיות כאיש אשר תמים פעלו. ואולי יש גם דברים אשר בכלל אין להם ערך קים; אך אם יש לקרב ולרחק – זאת יעשה הקהל, זאת יעשה הזמן. והן גם בדברי סופרים גדולים וטובים ממני יש לזרות ולהבר ובכל עץ פרי יש גם ענפים ועלים וקליפה.

אֲשֶׁר הָיָה בַּחַיִּים כִּשְׁלוּחוֹת

נְטוּשׁוֹת וּמְפֹרָדוֹת לָרֹב,

חֻבַּר עַתָּה יַחַד בְּתוֹךְ־לוּחוֹת

וְנִתַּן בְּיַד הַקּוֹרֵא הַטּוֹב.

אַךְ אַל יִפְּלוּ פָנֶיךָ מִמּוּם,

כַּלֵּה חִישׁ הַסֵּפֶר הַקָּטָן:

תֵּבֵל מְלֵאָה תַּהְפּוּכוֹת־שָׂטָן,

הֲלֹא הָיֹה יִהְיֶה גַם־בּוֹ מְאוּם?

(גתה)

ויש בכתבי אלה דברים הראוים יותר לקוראים באים בימים ויש אשר יכשרו יותר לצעירים, ואני לא הפרדתי בין אלה ובין אלה ולא הצגתי אותם לבדם. לדעתי אין רע אם יֵשבו אל שלחן אחד הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו וימשיכו ויקחו להם איש איש מאשר ייטב בעיניו ומאשר יטעם לחכו. גם הנה יש אשר הגדולים ימצאו ענין בדברים הכתובים לקטנים, אם אך יש טעם בהם, ויש אשר גם הקטנים ימצאו חפץ בדברים הראוים יותר לגדולים, ואף כי בני עמנו אשר שאר־רוח להם מורשת אבות מדור דורים, האמונים עלי־ספר עם שדי אמם ובעודם ילדים כבר טעם זקנים להם…

והנני נפרד בזה מן הקוראים המעטים, למען הפגש שנית מן העמוד הראשון והלאה. מן הקוראים המעטים, כי הנה בזמן האחרון עזבו בני ישראל את הספר, ידיד־נפשם מאז, ורק מעט מהרבה עודם נאמנים לו. דברי יל"ג: “מי יודע, אם לא האחרון במשוררי ציון הנני, אם לא גם אתם – הקוראים האחרונים”, עומדים לפנינו, בְּחֶצְיָם השני, כסמל אימה. הוא אמנם לא היה המשורר האחרון – המשוררים והסופרים הולכים ורבים בתוכנו, אך הקוראים הולכים ומעטים, וכל סופר בישראל שאול ישאל לנפשו בדאגה ופחד את השאלה הזאת: מי יודע אם לא קוראי – הקוראים האחרונים…

המחבר

ירושלים, סיון, תרפ"ז.

---

חלומות מהקיץ

מאת

מנחם מבש"ן

חלומות מהקיץ

מאת

מנחם מבש"ן

---

עַל־חֶזְיוֹנוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

עולם אחד, העולם הגדול, ברא אלהים בראשונה, ועולמות רבים, עולמות קטנים, הוא בורא בכל עת, בכל יום, בכל רגע – את בני האדם. ורוח מלפניו יעטוף, מן הנשמות אשר עשה ואשר הכין מראש באוצר הנשמות מתחת לכסא הכבוד, והיה לנפש חיה בעולם הקטן – והיה החמר ביד היוצר לאדם. מנשמת האדם הראשון ועד נשמת זרעו אחריו לדורותיו, תבא כל נשמה ונשמה בעתה, בהגיע תור אחד “העולמות הקטנים” להבָּרא, עד אשר תכלנה כל הנשמות מאוצר החיים; אז יבא המשיח ועולם חדש יבָּנה – שמים חדשים ושמש חדשה, נשמות חדשות וחיים חדשים.

והנשמות במכון שבתן בסתר עליון מתענגות על זיו כבוד ה' היוצר אותן, צופות ורואות כל גלוי וכל נעלם מקצה השמים העליונים ועד קצה ארץ תחתית ומימים קדמונים ועד קץ הימים; צפוני העתים גלויות לפניהן כהִגָּלות לעיני האדם נחל מים זכים שקופים עד היסוד בו. גם בטרם יוָלד האיש תדע הנשמה, אשר לו נועדה, את הליכות חייו ואת אשר יגיע אליו על פי פעלו: כי יזַכּה איש את ארחו וטוב לו – וטוב גם לנשמתו שם במעונה ושמחת אלהים על ראשה; וכי ישחית דרכו לנטות ארחות עקלקלות – הוא ישמח, באשר לא ידע את יומו ואת מחרתו, ונפשו עליו תאבל במרומים, כי תראה וכי תבין לאחריתו.

מה מאד תבקש הנשמה להזהיר את חבֵרה ואיש בריתה (כעתיד כהוה אחד לבני מרום) להורותו בדרך טובה, להשיבו מדחי, מכשלון, מאחרית רעה! ואולם בעודה במרום לא שיח ולא שיג לה ולא כל התחברות עם הגוף, אשר עדֶן לא היה; ובהתחברה אליו – הנה נשכחו ראשונות, נצפנו עתידות, כבה נר אלהים מעל ראשה וענן פרוש למסך בינה ובין העתים והמרחקים אשר לפני יום היו קרובים וגלויים אליה. מעתה שניהם יחד נהלכים כעורים בדרך החיים, כמגששים בתוך ערפל, אשר לא יראו בלתי אם צעדים מספר מהם והלאה: ההוה – דבר יום ביומו – גלוי וידוע להם, והעתידות, הקרובות או הרחוקות, כספר חתום; תחת אור עולם באוצר החיים, אור קפאון בחדר עכור, תחת חיים בהירים שקופים, חיים סתומים וחתומים, חיי מַאפל ועורון! זה דרך עֹצב לכל הנשמות בבואן אל הגוף, זה היה דרך הנשמה הראשונה – נשמת האדם הראשון.

וכאשר שלח אותה אלהים אל הגולם אשר יצר עפר מן האדמה, להחיות אותו, ־ וירע בעיניה ותתחנן אל ה' ותאמר: אנא, אבי ויוצרי, אל תשליכני מלפניך ואל תהדפני מאור אל חשך, אשר לא אדע עוד עת ומקום, לב מאשר אתי לנגדי, לא אביט עוד, כאדם עם יושבי חלד, את הדברים אשר יהיו הדברים הראוים להיות (כי הוגד לה מראש ותדע,) לא…

וישסע אלהים את הנשמה בנשיקות פיו ויאר פניו אליה ויאמר: הנחמי, בתי, כי גם שם לא יֵאמר לך עזובה, גם באֹפל ובחשך אני אאיר נרך. הנני נותן בך רוח, ורקם על היריעה הפרושה על העת ידות מעתה, מראות נֹעם, תמונות הוד, בריאות חדשות חליפות, אשר כנפים להם בכנפי זבוב־הרקמה, ונֹגה להם כנגה ברק החשמל וצבעים כצבעי הקשת אשר בענן; והיו לך תוצאות פעולתו, כי תראי בלילה רוב מעשים והמון עלילות גדולות ונפלאות לאין חקר וללא גבולות עת ומקום, ויומם תחזי לך חזיונות קסם, והתוית לך תוי אור, עטרת שלום ושפעת ברכה וששון ויקר. והיה כי תלין בכי בערב – ושעשעוך החלומות וערבה לך שנתך, וכי ימררו המסיבות או האנשים אך חייך יומם – וחשת מפלט לך אל חזיונות ותהי זאת נחמתך. דעת העתיד לא תהיה לך: יוסף דעת יוסף מכאוב; ואולם גיא־החזיון לפניך הוא, בו תערכי דמות לעתידות, בו תמשלי כאשר תאוה נפשך. וכל הנשמה אשר תבא אחריך אל כל בשר, אשר לו נועדה, וזכרה את הסגֻלה הזאת, אשר נתתי לכן, את החזיון, היוצר עולמות גדולים לעולם הקטן – והתנחמה. ומאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך, באשר אַתְּ בתי הבכירה, הנני אגלה לך סוד: דעי, כי כאשר ירבו חוזי החזיונות והעם יקשיב וישמע וישים על לב והיו החזיונות לעתידות. –

ויתן אלהים לאדם את החזיון, ויהי לו חֵלף דעת העתידות.

---

יוֹבֵל שְׁנַת הַשִּבְעִים

מאת

מנחם מבש"ן

בכל אשר הוסיף קהלת חכמה וכעס, דעת ומכאוב על כל אשר היו לפניו, אכן לא ראה רעה רבה תחת השמש, אחרי אשר מצא את לבבו לאמר: “טוב מראה עינים מהלך־נפש”. ולוּ ראה את אשר יראה היום אחד היהודים, אשר נתן לו אלהים עינים לראות ולב לחוש, כי אז אל נכון הפך דברו לאמר: טוב הלָך־נפש ממראה עינים.

ומדי ראותי כה וכה, כמעשים בכל יום, את כל העמל ואת כל האון ואת כל התלאה, אשר מי יודע אם ראה קהלת כהמה כל ימי חייו, עצום אעצם את עיני, אֵרומם אנָשא על כרובי, כרוב החזיון, ובהלָך־נפש אשקיפה מעל פני הישימון, אשר נגד פני, הלאה, הלאה למרחוק, אביטה, אקוה, אאמינה ואמצא נחומים לנפשי – ואת אשר אראה אגיד.

ירושלם, פורים, שנת תרצ"ב

ובמערכת “הצפירה” היוצאת זה עשר שנים בעיר הערים, רבה התכונה ליובל שנת השבעים, אשר יחֹג זקן כתבי העתים העברים ביום הזה. ויום החגיגה הגיע ומלאכים באו מקרוב ומרחוק אל ארמון המערכת, אשר ממול המכללה העברית, לברך את העורכים ולשוש אתם משוש; והשולחים אותם – הלא המה: מאַת המערכות לכה“ע העברים, אשר במאת המושבות הנמצאות בשני עברי הירדן מזה ומזה מלֹא ארך ארצנו; קוראי “הצפירה” הערבים – אשר היו לפנים בתלמידי בתי הספר התיכונים והעליונים העברים – היושבים במצרים, בארץ ישראל, ובסוריה; שלש מאות אלף היהודים אשר בירושלם העיר הישנה ואשר ב”ירושלם החדשה" (הוא השם הכולל לשלשים המגרשות, אשר בנו ויושיבו מסביב לעיר אחינו הספרדים והאשכנזים, אחרי התאחדם יחד להיות לקהל אחד בקושטא, בירושלם ובטורקיה כלה, מכסף החלוקה, אשר תעודתה, לפי הסדרים החדשים שנעשו בה, אך “לבנות ולנטוע”); ומלאכים ומכתבים וטלגרמות באו ממאה וחמישים כתבי העתים העברים – לימים, לשבועות, לחדשים ולתקופות – ומשלשים הוצאות הספרים העברים, אשר בארצות הגולה, וישמחו ויעלצו וישתעשעו יחדיו כל קהל החוגגים את החגיגה העברית הזאת שלשה ימים ושלשה לילות. והנואמים ספרו בנאומיהם, אשר נשאו באזני הקהל, והקרואים ספרו איש באזני רעהו על כל החדשות אשר צמחו בעשרים השנים האחרונות במערכות ישראל בגולה ובארץ ישראל, חדשות אשר יד “הצפירה”, המושלת ממשל רב בדעת הקהל, היתה בכלן, ודברי ימי היהודים, אשר לחיי המעשה ואשר לחיי הרוח, בתקופה הפוריה הזאת, נגֹלו כספר בפני הצעירים והצעירות, אשר הקשיבו רב־קשב ואזנם לא מלאה משמוע.

ויספר אחד על תחית הארץ בתקופה האחרונה, לאמר: אחרי אשר גבר הלחץ ברוסיה, בגליציה וברומניה לאין תקומה, והנלחצים והנרדפים – אלה נודדים כצללים על פני ארצות ויַמים רחוקים, אלה נמקים ואובדים תחתם בעניָם ואלה נואשים מעתידות עמם ונופלים אל האויב המונים המונים, ואחרי אשר נגלתה שנאת הגוים אותנו בצרפת, באטליה, באנגליה ובאמריקה עד אשר דִמו הכל, כי יזעזע הסער המתחולל גם את השאננים והבוטחים וימריצם כי יתנו לב להבין לאחרית הזעם, – שבו ראשי הציונים וינסו דבר אל אצילי ישראל ואל גדוליו אילי הזהב, אולי יאותו להם בפעם הזאת לתת יתד לעם במקום קדשו; אך המה הכבידו את לבם גם הפעם ולא אבו שמוע. אז התעורר הזקן שבחבורה¹ ויסע וילך ויבא ניויורקה וימתק סוד עם אנשי לבב מנכבדי הציונים אשר שם וישם לפניהם את הדבר הגדול, אשר רחש לבו. והמה שמעו, הקשיבו, בחנו את דבריו ויופיעו על עצתו. וימהרו ויערכו ספר זכרון אל אחד אילי הזהב הנוצרים אשר באמריקה, האיש אשר עברה עליו רוח נדיבה להקדיש כל הונו הרב והעצום לטובת בני האדם והמפזר פעם בפעם אלפי רבבות לכל דבר טוב. ונביא הקונגרסים הציונים, אשר נקרא ממחרת היום ההוא לבא אל האיש, מלא במדברו הלוקח נפשות את דברי הספר ויט את לבב הנדיב הנוצרי להקדיש הוא ואחוזת מרעיו את כל כחם לתחית עם ישראל בארץ ישראל, כאשר הקדישו אנשים מגדולי אירופה לפני מאה שנה את כל כחם לתחית העם היוני; ובזאת ייטיבו את הרעה, אשר עשו העמים הנוצרים, מימים קדמונים ועד היום הזה, לעם אשר נתן להם את האלהים ואת הנביאים ואת התרבות ואת המוסר, יעמידו רֶוח והצלה גם לעם המסכן הזה גם לעמים האחרים, אשר היהודים להם כאבן מעמסה בכל מקומות מושבותיהם, ולהם תהיה זאת לצדקה, לשם ולתהילה בדברי הימים עד עולם. הנדיב ראה, שמע ויתן אל לב ועוד מעט ותוסד חברה נוצרית לישוב ארץ ישראל ביד היהודים ובראשה – רוקפלר, ונדרבילד, קרנג’יו ועוד אחדים. והמיסדים באו בדברים עם ממשלת טורקיה והיא נאותה להם, ויקנו מאתה את אחוזות הממשלה, אשר בארץ ישראל ואשר על גבולותיה בסוריה, וגם מאת יחידים קנו כברות ארץ גדולות וטובות, ובטרם יעברו ימי שלש שנים וחצי ארץ ישראל נקנתה ונבנתה ביד יהודים. וכל כתבי העתים אשר באירופה ואשר באמריקה, הרימו את נדיבות הנדיבים הנוצרים וצדקתם עם ישראל על נס ויציגו אותם ואת החברה היהודית, המפזרת נדחי ישראל בערבות ארגנטינה וברזיליה, זה לעמת זה בדברים חוצבים להבות אש ובדֵי בזיון וקצף על גדולי היהודים המתנכרים לעמם ולכל משאות נפשו. ויק"א שמעה ותקשב (כי על כן פי הגוים המדבר אליה) ותכּלם מדרכיה וממעשיה – ותֵּהפך פתאם, בקנאתה בחברה הנוצרית, ותלך ותקן שני מליונים דונם אדמה ותיסד גם היא מושבות רבות לישראל בארץ ישראל. ואחד מראשי נדיבינו, אשר הגדיל לעשות לציון לפנים, בא בדברים עם הגרמנים בעלי המושבות בארץ ישראל, כי שמע כי נושאים הם את נפשם (בעצת אנשים גדולים מאחיהם בני ארצם), אחרי הסכינם מימי דור אחד עם ארץ חמה מארצם, לצאת ולהאחז בארץ ממשלת גרמניה אשר באפריקה; ויקן מידם את שש המושבות ויושב בהן את פליטי היהודים הנודדים מארצות המזרח והצפון. –

ואחריו קם השני, והוא משבי פשע ביעקב, לספר על תחית העם אשר נגלתה בכל עֹז בארצות הגולה בתקופה האחרונה הזאת, וישא כוס ישועות ויברך את האלהים אשר עשה נפלאות בישראל, ויתודה את עונו ואת עון רעיו ואת עון אבותיו, ואחר ספר כדברים האלה לאמר:… והימים ימי צאת חכמי הגוים פעם בפעם לתת דפי בהתבוללות ובמתבוללים ולהטיף ללאומיות ולציונות (והלא נודע, כי דברי אחד הגוים נשמעים ליהודים משבעה משיבי טעם מקרב אחיהם) וימי עבוד ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית את עבודתה הגדולה והנמרצה לניר ניר בישראל ולהכין הכל לזרע התחיה. אז נגלה גם הזורע ויצא ויזרע זרעו לברכה: כי התנדב ה' נחום סוקולוב ויעבור, בשנות תרע“ב, תרע”ג, בקהלות ישראל הקרובות והרחוקות, הָחל ברומניה וכלה באמריקה, עבור והפיח ברוח פיו על שביבי אש הקֹדש הנשארים והנסתרים בתוך האפר, עבור ועורר את קהל שומעיו בעיר ועיר, מדינה ומדינה לשוב אל שפתנו ואל תרבותנו הלאומית. וחפץ ה' צלח בידו וביד חבריו מלאכי התחיה העוזרים על ידו, ורוח חדשה, רוח אלהים, לבשה את כל הגולה ואבות ובנים התעוררו ויודיעו וישמיעו בכל הארץ, כי העם היהודי עומד לחיות על פי דרכו ובגוים לא יתערב. ובתי ספר עברים, תחתיים ושניים, נוסדו לבני ישראל בכל ארצות אירופה ואמריקה, ובערים הגדולות – גם מכללות עבריות, וילמדו בהם את הלשון ואת הספרות העברית באר היטב עד היות כל באיהם יודעים את לשון עמם לאשוּרָה. והקהלות ומוסדותיהן, אשר היו שרידי המתבוללים נוהגים בהם, נכבשו לפני הצעירים, והרוח העברי נשב בכל פנה וַיַשב את הרקבון, מורשת הדור האחרון. ובכל הארצות נוסדו כתבי עתים עברים, אשר היו לפה לעם ישראל כלו, תחת רעיהם, אשר יצאו לישראל בלשון עם ועם ואשר היו לכלי שרת לקהלה וקהלה לבדה, להתוכח עם צוררי בני שם, לעשות חֹנף לעם הארץ ולכל הדבר הקטן, למען מלא את קוראיהם שממון או להפיל עליהם חבלי שֵנה ביום השבת אחר הצהרים. ואלה נאספו מפניהם אחד אחר אחד ככוכבי נשף מפני אור שחר בהבָּקעו.

והרוח החדשה צררה בכנפיה את הבוגדים ואת הנופלים מעמם ואת רעיהם, הרבים מהם שבעתים, אשר גם בטרם ימירו את דתם היו כעצמות יבשות לבית ישראל, מבלי דעת גם הם גם כל הקרב אליהם, הלנו הם אם לצרינו, – וימהרו וישובו אל עמם ויעזבו את משמרותם ואת מרכבות כבודם ויתחמקו ויצאו ארצה ישראל להתחדש עם העם השב לתחיה ולכפר בעבודתם, אשר נדרו ואשר קימו וקבלו עליהם לעבוד מעתה את עבודת ארצם ועמם בכל לב ובכל נפש, את עון מעלם ואת עונות אבותם, אשר הרחיקום בחנוך נפתל ועקש מעל כל קדשי ישראל וינכרו את נשמתם. –

ואחד סופרי הצפירה מבני הגולה, והוא עורך מכ“ע ז’רגוני לפנים, ספר על המלחמה הגדולה וקשה, אשר היתה לבעלי התחיה העברית ו”הצפירה" בראשם, עם העתונות ועם הספרות הזרגונית, על הנדיבים, אשר מלאו אחריהם, ביסדם מהונם שעורי ערב בעיר ועיר לאנשים ולנשים, ללמד עברית את העם לכל פנותיו, על סופרי ישראל, אשר מהרו לעת זקנתם לתת גאולה לנשמתם, אשר נשבתה אל בין הגוים או אשר נשקעה בטיט היון, בתרגמם את פרי רוחם, הכתובים בלשון עם ועם או ז’רגונית, עברית לעברים, ועל שוב כל טובי הסופרים הזרגוניסטים (אשר היו מוציאים את פניניהם אל שער האשפות, בראותם כי “עטם קרובה לבית לחם”, כמליצת יל"ג) אחד אחר אחד לכתוב עברית לבדה, אשר מעתה גם עשר גם כבוד גם חיי עולם בימינה, והספרות הז’רגונית עם הקֻבּעת הנשארה התמוטטה לבלי קום. – כדברים האלה דברו גם סופרי “הצפירה”, אשר בערי אמריקה, ויגידו כי אמנם עוד המלחמה חזקה בנויורק ובכל אמריקה הצפונית והדרומית בין העתונות הז’רגונית היורדת מטה מטה, ובין העתונות העברית הדורכת על במותיה, אך לא רחוקים הימים, אשר בהם תבּנה ותכּונן העברית לבדה בכל רחבי הארץ הזאת וצרתה כליל תחלוף. –

ואחד הצעירים, והוא מיוצאי בית־הספר “כל ישראל חברים” בבגדד, דבר על החליפה ועל התמורה אשר היו בבתי הספר לחברה הזאת מאז הכריעה חברת “כל ישראל חברים” הברלינית, אחרי התחברה עם “עזרה” לחברה אחת, את רעותה הפריזית ומאז פרשה כנפיה על כל בתי הספר אשר סרו למשמעת פריז לפנים. כל הבתים האלה הנם עתה מעוז לתרבות העברית, תחת היותם מרבץ לתרבות הצרפתים; חמשים אלף התלמידים המבקרים בם נתונים בכל לב ובכל נפש לשפתנו ולספרותנו ולעבודת התחיה הלאומית. בתי הספרים אשר ליד כל בתי הספר האלה, היו עתה לאוצרות הרוח העברי, כאשר היו בימי ממשלת פריז מאספים לספרי צרפת ולרוח צרפת. והמנהלים והמורים, אשר היו הראשונים לפרוק מעליהם את עֹל פריז, נותנים לילדי ישראל חנוך עברי בשמחה ובטוב לבב ומברכים נפשם בחייהם כי נחלצו מהיות עוד כלי משחית ביד עריצים רחוקים לדור החדש הנִתּן על ידם. –

ואחד הערבים קם וידבר עברית צחה ויברך את בעלי “הצפירה” בשמו ובשם אלפי הקוראים עברית מבני עמו, ויביע את תודתו ואת תודתם על החנוך העברי ועל התרבות העברית, אשר היו כטל על נפשותם היבשות ואשר הועילו לכונן את האחוה בין שני העמים האלה הקרובים איש אל אחיו למולדתם ולרוחם ולשרש מהם את זרע השנאה, אשר זרעו בתוכם אנשים רעים מאחיהם. ויספר את אשר עשו הערבים יוצאי בתי הספר העברים או בעלי ברית לצעירים עברים ציונים מימי בקרם עמם יחד במכללות אירופה, ואת אשר הצליחו לפקוח עיני בני עמם על דרכי היהודים הטובים להם ועל דרכי בני הנכר האחרים המבקשים רעתם ורעת היהודים גם יחד, ולהפוך גם את הישרים בערבים הנוצרים לטוב על היהודים ועל משאות נפשם – מלבד אחדים מן הרעים החורצים עוד לשון ושומע אין להם.

ובאחרונה קם אחד העורכים לברך את קהל החוגגים ולדבר דבריו באזניהם. והעורך הראשון וחבריו העורכים הישנים – הם הם אשר חגגו את יובל שנת החמשים בשנת תרע"ב בגולה, בורשה – והחדשים, מטובי הסופרים העברים, אשר נוספו עליהם אחרי כן בהרחיב “הצפירה” יריעותיה פי שלשה וארבעה (כי היא יוצאת עתה פעמַיִם ביום, שלשה גליונות בבקר וגליון אחד בערב), עוד ינובון בשיבה, בריאים וטובים כלם ומראיהם טוב מאשר לפני בואם לעבוד עבודתם בארץ הפלאות הזאת, הארץ אשר ככחה לעם ישראל כלו לחדש נעוריו כקדם כן כחה לאיש ואיש להשיבו בעת זקנה לימי נעוריו ולאיתנו. גם המכתב העתי, אשר הם עובדים בו, התחדש כמוהם וישב לימי עלומיו: תכנו כלו נבחר וטוב שבעתים מבראשונה ושפתו – עברית צרופה, כאשר בימי היות שפתנו חיה בפי בני הנביאים ברחובות ירושלם או – כשפת סוקולוב ופרישמן לפנים.

וישא העורך מדברותיו על החדשה אשר נעשתה בשנים האחרונות בשפתנו, אשר שבה גם היא לקדמתה, וַיַזכר את התהפוכות אשר נראו לסופרי העברית בשנים־שלשת הדורות האחרונים: בדורות ההתבוללות, בכתוב המשכילים עברית לעברים למען הרחיקם מעל גבול ישראל, נשמרו לכתוב עברית טהורה; ובדור האחרון הזה, כנוח הרוח הלאומי, הרוח המחזיק והמשַמר, על ספרותנו ועל כל העושים בה, היתה הלשון העברית למתבוללת וסופרינו “חצים מדברים אשדודית וכלשון עם ועם” – והדוברים צחות – אין העורכים אובים לקבל דבריהם, ואם יקבלו – ישנו פניהם ויהפכו בם כמהפכת סדום. ואולם – הוסיף הנואם לספר – כאשר הרחיקו המנַכּרים את לשוננו ללכת עד הקצה האחרון, עד אשר לא הבין העם, היודע את כתבי הקדש אך לא את שבעים הלשון, דָבר בלשון אבותיו, ועד אשר מלאה השפה קמשונים – שגיאות קטנות וגדולות – ועד אשר הוכיחו הסופרים והעורכים גם הם איש את אחיו לעיני הקהל על שומם את לשוננו כעיר פרוצה; וכאשר שבו באו גם אחינו החכמים בני המערב אל שפת עמם, אחרי נעזבה מהם כימי דור אחד, ויהי בבואם – והיא מתנכרת, וברבות גם היהודים הספרדים וגם הערבים, הרחוקים מלשונות אירופה, גם הגוים באירופה ובאמריקה, הרחוקים מדעת הספרות התלמודית־רבנית, לדרוש לשפתנו ולספרותנו – והנה סֻגר השער מבּוא… אז היתה רוח אחרת עם הסופרים, אשר מאסו בכתבי הקדש ובלשון הנביאים, וישובו לכתוב עברית צרופה, אשר יסודתה לשון התנ"ך ואשר לא יבאו בה מילים ומבטאים הלקוחים מן הספרות המאֻחרת או מלשונות הגוים, כי אם לפי היות המִלואים האלה נחוצים באמת, למלא מחסורה. “הצפירה” היתה הראשונה לשוב לטהר ולחדש ככה את לשוננו וכתבי העתים האחרים יצאו בעקבותיה; כי לפי רבות העורכים המֻפקדים איש על מחלֻקתּו והנותנים את כל לבם אך לכרמם שלהם – כרם בן־שמן, המשביע בטוב עובדיו – כך נקל להם לערוך ולכלכל דבריהם בשובה ונחת, תחת אשר לפנים בגולה היו כל חיינו חיי מהומה וכל מעשינו – מעשי חפזון ופזרון הנפש, עין אחת על שבע אבנים, ועבודת הסופרים העברים קשה וזעומה, והעושים במלאכה – רוכבים על כרובים רבים ועפים…

וידבר העורך גם על הליכות הספרות העברית ושפעת פריה החדש ועל עבודת התרגומים בין ישראל לעמים, אשר היתה בה דרך אחרת: היהודים חדלו להביא את פרי רוחם, כרוכלים המביאים את רכולת ידם, לכל זר הביתה – לתרגם את מיטב פרי ספרותם ללשון עם ועם (רק מלשונות הגוים הם מרבים לתרגם כל מבחר וטוב, וביחוד כל פרי רוח ישראל אשר נשקע בהן, ללשון העברית), כי הנה היתה רכולתם דרושה לקרובים ולרחוקים: הגוים מרבים לדרוש לספרים העברים, אשר שמעם הולך וגדול על ארץ רבה, ולקרא אותם איש בביתו וללמדם את התלמידים ככתבם ובלשונם במחלקות ללשון עברית ולספרותה אשר נוסדו במכללות אירופה.

עוד דברי חפץ כאלה וכאלה, מן החדשות אשר נעשו בישראל בתקופה האחרונה, הודיעו והשמיעו ביום חג היובל שנת השבעים ל“הצפירה” בירושלם – אך בטרם תקח אזני שמץ מהם ובטרם יתבררו ויתלבנו הדברים והיו למחשבות והנה קולות אחרים עולים באזני מקרוב: קול שועת בת־עמי מארץ צפון, אנקת עשוקים ורצוצים מגליציה ומרומניה, קול נושקי השבט הנותנים גום למכים ואזנם למרצע וקוראים: “אהבתי את אדוני, לא אצא חפשי”; קול מצהלות החסידים המתחברים עם המתבוללים עוכרי עמם בפולין ובגליצה; קול דברי הריבות והנאצות והשערורות והנכלים ושריקות הצפעונים עבדי פריז המפרישים בארץ מזרח בין הספרדים ובין האשכנזים ובין עם היהודים ובין אדוני הארץ; קול עניי ירושלם החרֵבה המתבוססת בבוץ החלוקה עד צואר וקול שחוק הגוים ולעגם משבתינו ועל שוממותינו ועל רפיון ידינו, ־ כל הקולות האלה עלו פתאם בלולים באזני ויבהלוני ויהממוני ויעל מעלי המראה אשר ראיתי –

"וּמִגֹּדֶל הַכְּאֵב מֵרֹב הַקֶּרֶץ

נָפַלְתִּי רֶגַע מִשָמַיִם אָרֶץ".

---

אֲגֻדַּת צִיּוֹן

מאת

מנחם מבש"ן

היום בוער כתנור והמחשבות קופאות במוח מרוב חֹם. ואני יושב, חציי ער וחציי חולם, מתבונן בכל המעשים הנעשים והנשמעים מסביב, מבית ומחוץ למחנה ישראל, ומחזות החיים ומשאות הנפש עולים בלולים בקרבי, עולים ומתרוצצים יחד ומשתפכים ונבלעים זה בזה כ“האי חירגא דיומא” לפני אור שמש או כחלומות הבקר; ענן וערפל סביבם – ובעד הערפל נשקף כה וכה שביב אור ממרחקים, כמראה זֹהר העתידות הנשקף לעיני הרוח בעת רצון. וזה חזיתי ואספרה.

נוצרים בעלי הון וערבי אחד מאדירי סוריה, אשר יהיה להם כסות עינים, בראשם, נשאו את עיניהם אל האחוזות הרבות, אשר לממשלת טורקיה בארץ ישראל ובסוריה, ויאמרו לפרוש כנפיהם עליהן והנה הם לוקחים עמה דברים זה ימים ושנים, ביד אנשי מעשיהם אשר בקושטא, על הגאולה ועל המקנה. במחשך הם אורגים קוּריהם ובמסתרים עמֹק עמֹק הם חותרים להגיע אל המטרה, כי לא טוב האור למעשיהם, אשר עדֶן לא נעשו עד תֻּמם; בכל זאת נשמע שמץ דבר בחפץ הזה, שמועות בודדות שבות ובאות פעם בפעם בעד הצנורות אשר לדעת הקהל וגם יש אשר נדמה, כי עוד מעט ובאו הקונים והמוכר “אל עמק שוה” והעסק הנעזב יפָּקד מרוב ימים ונחרץ ונעשה והיה לענין “תם ונשלם” – אך מדי הגיע מסכת הארג, אשר יארגו העושים במלאכה מפנימה לקלעים, עד קִצהּ, והנה נִתּק החוט ונרוץ הגלגל והתפרד הארג והמקנה לא תקום ולא תהיה. יודעת ממשלת טורקיה את הנשקף לה מעסקים כאלה, אשר ראשיתם זהב – ואחריתם ברזל; יודעת היא את המשפט העמים בעלי התרבות הנוצרית “לחדור בדרך שלום” לארצות “הפראים”, אשר ראו להם להשכילם בינה, ולבא אחרי כן באניות־שריון ובגדודי צבאות עם כל הכבודה אשר ברגליהם, למען “הגן על נתיניהם”; ואת אשר היה להדו, לחבל הלבנון, למצרים, למרוקה ולטריפוליס ואת אשר יהיה בכל המקום, אשר יסֹלו עליו “החודרים בשלום” ארחות אידם, ־ יודעת היא כזאת וכזאת, על כן היא מבליגה על מחסורה ונשמרת מאד ממכור את ארצה בכסף, מִשׂוּם ידים לשואפיה לתקוע להם יתד בכליותיה.

ואולם “הקונים” לא נואשו מחפצם ואנשי מעשיהם לא חדלו לחדש את המשאות ואת המדוחים ולנסות דבר השכם ונסות אל הממשלה הטורקית, אשר שתים הנה קורותיה: חֹרב אל אוצרותיה וחרב אל ארצותיה, ואשר עליה להחלץ ולהכּון ולעמד על חרבה תמיד מפני נושכיה ומזעזעיה מבית ומחוץ. והנה מקוים, כי את אשר לא יעשה להט החרב המתהפכת יעשה ברק המתכת המשתפכת וכי המצא תמָצא להם הממשלה באחרונה בגבור עליה האבִיוֹנה וחבלי הארץ ההם יקומו להם למורשה ובאו בשעריה כמבוא ארץ נכבשה.

ומי יודע אולי, או פן, גם תבא תקותם.

פן תקום הארץ, חבלים חבלים, להם למקנה, זאת הארץ המחכה לבניה שמונה עשרה מאות שנה – ואינם, פן יבלעוה אדונים זרים, אשר גם השטן לא יוצאי עוד את בלעם מפיהם – ותקות ישראל האחרונה תאבד לנצח…

ואנשים ברי לבב ומיטיבי ראות מן החרדים ומן המתבוללים ומן הגדולים המהלכים בקטנות ומכל קצות העם המפֻזר והמפֹרד מכל העמים, כל אשר בראשונה העלימו עיניהם מן הציונות ואחר נלחמו אליה ולא יכלו לה ובאחרונה באה בקרבם כנטפי דלף־תמיד בכליות אבן, ־ התבוננו פתאם אל המעשי המרֻקמים בסתר, הקשיבו אל בת־הקול היוצאת מהר ציון ששָמם, אל זעקת אדמתנו, בכי תלמיה, אבניה ועפרה, ויחלו לחשוב מחשבות חדשות לא שערון אבותיהם וישיחו עם לבבם ויחפש רוחם: מי יודע… אולי… ואולי…

מי יודע – שבו והשיבו אל לבם החרדים המחכים למשיח בכל יום שיבא (או האומרים כן יום יום בפיהם) ואינם עושים קטנה או גדולה להכין ולקרב יום בואו – מי יודע אם לא תועים ומתעים אנחנו בנפשותינו בהשליכנו יהבנו על הגואל אשר יבוא עם ענני שמיא, כי מרב עמל ותלאה דבקה לעפר נפשנו ולא עוד תרומם, כי מרוב ימים הסכַּנּוּ עם הגלות ועם כל צרותיה ולא נאבה עוד לצאת לחפשי, כי אם להשקיט לנו ממוסר כליות ולב – ועם ה' נמוג והולך וארצו הולכת ונהפכת לזרים ועוד מעט לא ישפוק עפרה, הנשאר לנו לפליטה, לשעלים למשיח ולעם אשר ברגליו בבואו… והן לגולי בבל הוגד הקץ מפֹרש ביד הנביא ובכל זאת קדמו לצאת ולשוב אל ארצם בהיות לאל ידם לעשות ולא אמרו לשבת בחבוק ידים עד מלאת הימים; ואף כי אנחנו, אשר אין אתנו יודע עד מה ואשר מי יודע כמה קצים אחרנו ברפיון ידינו… ומי יודע, אולי לא יבא המשיח כי אם בהיות קבוץ גלויות ראשונה, כאשר גם חכמינו הראשונים הגידו והשמיעו כזאת לא אחת…

מי יודע – הגו ברוחם המתהוללים והשאננים המחכים לזִכּוּי שלם ולמנוחה שלמה בארצות הגוים – מי יודע מתי תבא תקותנו והכוכב, אשר אנחנו ואבותינו הולכים לנגדו זה שנים ודורות, אם לא אור מתעה הוא… מי יודע, אם לא בהוסד לעם היהודי מרכז בא"י יבָּקע עד מהרה אור ישע וצדקה גם לכל המוניהם הנשארים בגולה. הלא עוד מעט ופרי מעשה “בצלאל” ויין כרמי יהודה וגבורות “השומר” בגליל והרוח העברי הקדמוני המתחדש בתוך הילדים והילדות בארץ ישראל, המתערה בפיהם ובלבבם ומתעתד לתת פריו בעתו, יתנו כבוד וגֹדל ליהודים נגד כל הגוים הרבה יתר מכל ספרי “גנון והצל”, אשר כתבו ואשר יכתבו הנלחמים מלחמת ישראל בגולה, ומכל המון הכח והכשרון אשר השקיעו בחומות פיתום ורעמסס בארץ ממצרים ועד הנה, ומכל פרי עבודת הרוח, מיץ המוח והעצבים, אשר קברו באוצרות הספרים ובבתי הנכות לכל העמים והמדינות ומכל נחלי הדם, אשר שפכו בכל שדי המלחמות תחת דגלי עם ועם לצבאותם; אף כי לוּ שום שמו כל העומדים מנגד ידים לבונים המעטים והדלים להגדיל מעשיהם, לו נתנו להם כח לעשות חיל על כר נרחב ולהוציא לאור את מטמוני הכח והרוח והכשרון, אשר לעם הפלאות, עם ישראל, להיותם כאבני נזר מתנוססים על אדמתו – לו לבדו ולא לזרים עמו!

והצופים הנאמנים העומדים על משמרתם בעבודתם תמיד לעמם, אשר עיניהם פקוחות ואזניהם קשובות ולבם ער לכל המעשים ולכל החזיונות רבי העלילה והתוצאות, נדברו נועצו מקרוב ומרחוק, בפה ובכתב, עד אשר גמלה עצתם ותהי למעשה. אז נועדו יחד משלחת מלאכי־עם, שחֻבּרו בה יחדו אחד מראשי הציונים, איש שפתים ואיש רוח וכביר־כח־לב, אחד מגדולי הרבנים, זקן ונשוא פנים וחכם מחֻכּם, ועוד שנים־שלשה מנכבדי ישראל, אשר כח בהם להתיצב בפני גדולים, ויבאו ויעמו לפני הנדיב הידוע, אשר עמו וארצו וגורלם ועתידותם קרובים אל לבו מכל בני משפחתו הגדולה, וישימו לפניו את העצה אשר יעצו ואת התכנית אשר הכינו, לכל פרשת הדברים: ליסד אגודת בעלי הון יהודים, והוא בראשם, אשר יקנו מאת ממשלת טורקיה את נכסי הממשלה אשר לה בא“י ובסוריה וכוננו עליהם מושבות לבני ישראל. הנדיב נדרש למשחריו גם הפעם כאשר נדרש להרב ר' שמואל מוהליבר ולחבריו לפני שלשים שנה – ולעיני כל הקהל נעשה פלא: בכוּר הזהב הֻתּכו יחד הכסף, הנחושת, הברזל והחרס ויהיו למוצק אחד: גם הכי”ח, גם יק"א, גם “עזרה”, גם אצילי ישראל אשר באנגליה ואשר באמריקה, גם החרדים, גם הרבנים בעלי המחאה לפנים – כל אלה נשמעו לנדיב הידוע בקראו להם ויתחברו עמו ליסוּד האגודה; אלה – למען הרגיע להם מפני סערת המחשבות החדשות, אשר החלו לחצוב בכליותם, ואלה למען כבוד שם הקורא, כי היום “שמא מלתא היא”. כי יקראו וכי יטיפו אנשים מן העם השכם וקרא השכם והטף לכל דבר טוב – לא יהיה להם שומע; וכי יקראו שוכני מרומים, אשר קסם על שמם ואותות כבוד על לבם, לכל דבר הבל וריק – ימהרו הקהל לשמוע ולעשות או גם לעשות ולשמוע; ואף כי עתה בקרא איש גדול ובעל בעמיו לדבר גדול כזה!

האגודה נוסדה – אך עוד היו מכשולים להרים והדוּרים ליַשר; כי כל בעלי הדברים, מממשלת טורקיה ועד הרבנים בעלי המחאה, התנו איש את תנאיו. הממשלה דרשה, כי היהודים בני הארצות השונות, אשר יבאו להאחז בארצה, יהיו כלם ליהודים עותומנים – דבר הקשה מאד בעיני אחינו בני ישראל, אשר טוב בעיניהם לחסות בצל הקונסולים על אף אדוני הארץ ולהשען על נבחר בולגרי, כי יגן עליהם בחסדו בבית נבחרי העם (אוהב ישראל רוסי או צ’חי אין בבית הנבחרים הטורקי ועל כן עליהם להסתפק בנבחר בולגרי) מהיותם לאזרחי הארץ ושלשים איש מקרב אחיהם יהיו להם שם לפה. – יק“א הביעה חפצה, כי יהיו היהודים המתנחלים עותומנים ולא יהודים לאומיים וכי יפֻזרו אחד לאחד כדוּר על ארץ רחבת ידים ולא יהיו לקבוצים גדולים מוצקים, כי פזור לישראל נאה להם ונאה לעולם. – הנדיבים האמריקנים והאנגלים בני דת משה התנו, כי יוציאו ראשונה מהמוני היהודים בני ארצם, שכבר רבו ויעצמו מאד עד היותם במעשיהם ובמשאלותיהם, אלה בדבר החנוך העברי בבתי הספר ואלו בשאלת הרבנות הראשית, לשטן להתבוללות הנכספה; וכי לא יזכירו בכל הענין הזה בשם ציון וגם לא ארץ ישראל, כי אם דבר ידברו על ישוב היהודים בסוריה. החרדים הפרנקפורטים, דגל מחנה “הישראלי”, הגידו כי אך בזאת יֵאותו לאגודת ההתנחלות בארץ, בהַפקד אנשים ממתֵי־סודם למשגיחים על הכשרות ועל משמרת חקי המעשר והתרומה והשמטה ועל חקי הדת כלה; כי אמנם כל ישראל בחזקת כשרים – אך לא היושבים בארץ ישראל. הצדיק הפרנקפורטי דרש, כי יקנו את האדמה בא”י על שם נכרי, יען כי לפי דעת אדמו“ר פלוני “קנית קרקעות בא”י היא אסור”; וכי על האדמה הזאת יושיבו רק את הציונים האפיקורסים, אשר בגרמניה ואשר ברוסיה ואשר ברומניה, כדי לטהר מהם את הארץ, “כי הפטריוטיזם לארץ מולדת מצוה לחרדים” ועליהם להיות נאמנים לכל ממלכה ולכל מדינה “אפילו אם דמינו נשפך שם כמים, גם אם תו קלון יושם בה על גבנו, גם אם מוקדי אש יערכו לנו שם¹ ועל כן מצוה עליהם להשאר בארצות הגולה, כמו שכתוב בתורה “ואבדתם בגוים”. – אנשים מרבני המחאה לפנים דרשו, כי הבנים הילודים יִקָראו בשמות הגוים יושבי הארץ; כי כיד חכמת ישראל הטובה עליהם חקרו ומצאו, אשר למען שום שארית בארץ ליהודים וליהדות אין טוב כי אם למחות שם ישראל. – בעלי “עזרה” דרשו, כי ילמדו בבתי הספר אשר יכוננו שם, אשכנזית ולא צרפתית, כי האשכנזים טובים ליהודים… במרוקה; בעלי הכי”ח – כי ילמדו צרפתית ולא אשכנזית; כי הצרפתים נתנו לבני ישראל לראשונה את הזִכּוי (מבלי דרוש במחירו כי אם ההתבוללות בעם הארץ), אשר עודנו עומד עד היום הזה כתֻמו גם בצרפת גם בכל ארצות הנוצרים, כידוע, וכי הם עוזרים ומושיעים ומגִנים ליהודים בכל הארצות אשר הם נרדפים שם, כאשר עשו בדמשק, ברוסיה, ברומניה ועתה – במרוקה…

ובהִשָמע השמועה על יסוּד האגודה, מהרו גם ממשלות רוסיה, רומניה ואוסטריה, ארצות מוֹצָא היהודים, להודיע גלוי, כי לא תתנינה להוציא את יהודיהן כי אם מספר אחוזים למאה (רוסיה אמרה לתת להם ראשונה את המשומדים) ולא תהיה זאת להן למוקש לשלום הארץ: ברוסיה וברומניה – פן יחסרו השרים והמחוקקים חֹמר למלאכתם, כתבי העתים – ענין לענות בו או שעיר לעזאזל, הפקידים עושי דבר החקים – עבודה ושעשועים והשוטרים – מקורות לשכר טוב; ובאוסטריה – פן יחסרו הפולנים והמדיארים אדוני הארץ עפַר יעקב, להכריע בו את כף המאזנים בעת “עשות” הבחירות.

ואולם אחרי אשר הרבו להתעַשֵׂק בכֹה ובכה, השכילו הנדיב ואשר אתו להרגיע את הרוחות ולכונן הכל במישרים.

האגודה נוסדה וגם באה בדברים עם הממשלה ביד ר' חיים נחום ראש הרבנים, אשר מאז שב על כנו נהפך עליו לבו, כי ראה ויכר את דרך הרוח, ויהי לעמו ולציון בכל לבבו ובכל נפשו, אפס כי לא מצא עוד את לבו ואת עתו לפַנות לפניו ולפרוק כלה מעל צוארו את עֹל העדה הקטנה, אשר ענקַתּוּ עד מחנק־נפש, כי היתה יראת פריז עליו; ועתה כראותו כי היתה רוח אחרת גם שם – וישמח מאד וימהר ויט לסֵבל שכמו. גם ארבעת הנבחרים היהודים בקושטא, אשר בוחריהם נתנו להם ביום דין לֶקח טוב על החרישם בעת שטנה מהיות מגן לעמם, ואשר הציונים הקרובים אליהם למקומותם קרבו אליהם פעם בפעם וישכילום ויורום בדברי עמם ויהפכו להם לב אחר, ־ גם המה החזיקו אחרי ראש הרבנים וידברו על לב הממשלה, אשר הבינה על נקלה, כי היהודים לא היו ולא יהיו לה לעולם למוקש וכי המה טובים לפניה להחיות שוממות ארצה מבני כל עם ועם.

והממשלה מכרה את אחוזותיה לאגודת־הישוב היהודית ואנשי האגודה יוצאים לעבור בארצות המזרח ולהכין את הכל למסע המחנות.

---

הַמִּכְלָלָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרֳאֵל

מאת

מנחם מבש"ן

היום יום סגריר והמחשבות מתחמקות בערפל אשר לנגד עיני ואשר בתוך לבי. מתעוררות הן פעם בפעם למראה החדשות הנשמעות והנעשות – או הנשמעות ואינן נעשות – בעולמנו, ־ ואחר תרפינה כנפיהן ככנפי הצפרים המתרוצצות בתוך יער בוער באש…

הנה שמועה נשמעת בכתבי העתים – על אדות הנדיב יעקב שיף ונדבתו הגדולה לעיר פרנקפורט. אז אזכור את התרומה, עשרה מליונים מרק, אשר הרים איש יהודי, ראש לחברה יהודית גדולה¹ ו“ידיד” הקיסר וילהלם השני, למכללה הברלינית, מבלי שאול לנפשו או לעמו מאומה; ואזכור את כל גשמי הנדבות, אשר הזילו אנשים יהודים מאוצרותם אל תוך הים הגדול ההולך וסוער עלינו מסביב, ההולך ובולע מעט מעט אותנו ואת כספנו ואת פרי רוחנו ואת כל יש לנו, ואזכור את כל העמל ואת כל כשרון המעשה ואת כל קוי האור היוצאים מקרבנו ותקופתם על כל קצות הארץ, הרחק הרחק ממקור מוצאם ומולדתם – ועם לבבי אשיחה: אהה, כמה מקדשי ישראל החרבים יכלו לקומם בכל האוצרות, אשר פזרו ואשר יפזרו עשירינו בחייהם ובמותם החוצה לכל נֵכר; כמה מאורות גדולים התנוססו על שמינו לכבוד ולתפארת, לוּ היו כל פרי עבודת הרוח והכשרון, המתפוצצים כבני־רשף הֵנה והנה ותועים ואובדים במרחבי אין־קץ, לאחדים בידינו!…

ואני יושב על שלחני, רוחי משוטטת במרחקים ומחשבותי נעכרות בהגיגי נכאים והיו לחלומות. והחלומות – כמשפטם בלילה כן משפטם ביום: באים הם ברב ענין, מדלגים על העתים, מקפצים על המרחקים, בוללים דבר אמת ודברי שוא ותפל, נכוחות ומהתלות יחדיו; אך יש אשר תבאנה הנפשות המדברות והעושות בשפה ברורה, בהתגלות לב, אשר לא נראה כמוה בעת היות הלשון והעט עומדים על משמרתם ועובדים עבודתם בדעת שלמה – לכסות על הגיון הלב.

ובכן ראיתי בחזון והנה הנדיב שיף אומר להזיל זהב מכיס למען יסד מכללה בפרנקפורט עיר מולדתו, “העיר היהודית”, אשר רבניה וצדיקיה עומדים למחזיק ולמעוז ליהדות מפני… הציונות; וגם הגבירה אלמנת רוטשילד נכונה להתנדב מהונה לדבר הזה כצדקת פזרונה ופזרון ביתה, ואחריהם – רבים מנדיבי עם ישראל הקרובים והרחוקים. והנם באים בדברים עם אשר להם המשפט, עם ראשי העיר וזקניה, ושואלים אך דבר קטן: להפקיד גם מחכמי ישראל למורים במכללה הזאת, אשר תוָסד מהונם.

אז יאירו האנשים פנים לראש המדברים, ליעקב שיף, וענו ואמרו לו בשפתי חן: "היהודים? הוי, לוּ היו כל היהודים כמוך!… לא, יקירנו, הקשית לשאול ואנחנו לא נוכל לעשות כדבר הזה. אחת נסכלנו לפני דור אחד, בעבוֹר על הארץ רוח אהבת אדם והעמים נלחמים על נפשם ועל חֻפשם עם ועם במושליו העריצים; אז קראנו לעזרה לכל התושבים כנוצרים כיהודים ואז יִחַלנו אותם כל טוב הארץ; כאשר עשו העמים הקדמונים, וגם אבותיכם לפנים, לשלח לחפשי את העבדים בעת צר ומלחמה, למען יעזרו לאדוניהם להלחם על נפשם – ולשוב ולכבוש אותם לעבדים כעבוֹר הרעה. היהודים? הלא הנה הכרנו ונדע את הגוי הזה, מאז נָתַנו לו יד בתוכנו, וגם חכמינו החוקרים לכל תכלית הגידו לנו, כי גוי תהפוכות הוא וכל הרעות במגורו בקרבו: נרפים הם, לא יצלחו לכל מלאכה ורק מעמל ידי אחרים יאכלו וישבעו; מעפילים הם וידם בכל ורוחם שפוכה על כל מקצועות הדעת והחיים, מאין יכלת לעמוד בפניהם; משמרים הם הבלי שוא ונסוגים אחור לעמת כל הגוים ההולכים קדימה (הלא גם אנשים מחכמיכם ומראשיכם, שלמה רינך ועוד, יגידו כזאת); מחדשים ומהרסים הם ופורצים גבולות עולם, אשר גבלו ראשונים; נמוגי לב הם ומשביתי מלחמות (הלא גם רעיון השלום הכללי מאת נביאיהם יצא לפנים ומאת אחת חברותיהם² – לפני דור אחד) משנאתם דם ומיראתם אבחת חרב; מעוררי קרבות הם בין עם לעם למען בצעם ולמען שַׁלח את העמים הנוצרים איש ברעהו – או את הטורקים בנוצרים – והיתה להם הארץ (הלא נודע ובגוים נשמע, כי בכל המלחמות אשר היו בדור האחרון אך יד עשיריהם וגדוליהם היתה במעל).

לא, לא נוכל לעשות כדבר הזה להיות כבנים כעבדים, כנוצרים כיהודים, כגר כאזרח, כי חרפה היא לנו ללכת בתורת העם הפרא הזה אשר שָׂמה לפני יותר משלשת אלפים שנה חקה אחד ומשפט אחד לגר ולאזרח הארץ עד הכסא… ואנחנו נחלנו מאבותינו שנאת עולם לעם הזה, שאור העמים, אנחנו הלא זה כל חפצנו לענותם ולהרעיבם למען יעזבו את הארץ או את דתיהם. וגם מה לנו לכלכל את היהודים בפקודות ובמשמרות והאנשים האלה שלמים הם אתנו אם כה ואם כה, כספם ובנותיהם, פרי רוחם וכשרון מעשיהם וכל אשר להם – הלא לנו הם, אם יתנו להם לאכול מפרי צדקותיהם ואם לאו, כי גלה כבוד מן העם הזה ובהאיר לו פנים כמעט ובהחליק אליו רגע בשפת שקר ובלשון רמיה – לכל אשר יחפצו יטוהו; גם הנה כאשר יענו אותם כן יוסיפו לדבקה במעניהם ולהתרפק עליהם ולפתוח לפניהם את אוצרותיהם, כאשר יפתחו הפרחים את סגור עליהם לפני השמש בשלחו בהם חִצי אשו – לא, לא נוכל לעשות כדבר הזה לפתוח לפניהם דלתים, פן נשחית את נחלתנו".

ויאסוף שיף את חבריו ויגד להם את כל הדברים האלה. וישמעו ויבינו, כי אין חפץ לגוים ביהודים, כאשר הבין מרק טוֵין בהכות אותו בעל הבית הכה ופצוע ובגלגלו אותו מן המעלות – כי פטר אותו מלפניו… אז אמרו לו חכמיו אנשי עצתו, אף הוא השיב אמריו לו, לאמר: הן בכל עמלינו, גם כי יעשה פרי, לא תהיה תשועה כי אם למתי מעט מבני עמנו ואלה – אם ימירו את דתם בראשונה כחפץ הגוים או אם יקֻבּלו בראשונה לפרופסורים ואחר ימירו את דתם או יתנכרו ברב הימים לישראל וכל אשר לישראל מבלי המר את דת אבותם הנעזבה והנשכחה אחרי הדלת והמזוזה – הלא אל מקום אחד הכל הולך… ולמה לנו כל העמל וכל המאמצים וכל הקרבנות האלה, ועד מתי נבקש אך להסתבל על כתף אחרים, התרפס ורהב והחזיק בכנף כל נכרי לאמר נעבדה עמכם, והעבודה – עבודת עבדים, אשר אין גם שכר לפעולתם גם הכר פנים להם מאת אוכלי טובתם; הלא טוב לנו לעשות לנפשנו, לעמנו, לשום פליטה לרוח ישראל, ההולך ונבלע בתוך כל הרוחות ועוד מעט ועקבותיו לא נודעו – הבה נתּנה ראש ונשובה.

ובזכור הנדיב את ישראל ויזכור את ארץ ישראל וירושלם עלתה על לבבו. וילכו וייסדו הוא והאלמנה רוטשילד וחבריהם אדירי ההון מכללה באֵם הערים, בירושלם, ויקראו מכל המקומות רבים מחכמי ישראל, אשר אין דורש להם במקומותם בגלל יהדותם, לבא לכהן במקדש החכמה החדש הזה ולהפיץ משם אורם על ציון ועל מקראיה ועל ארץ המזרח כלה. המכללה נוסדה, ממשלת טורקיה נתנה רשיונה בשמחה באמרה, כאמור השלטן ביזיד על פרדיננד הקתולי לפנים: מה נואלו הנוצרים המרוששים את ארצותם בגרשם את רוח ישראל מפניהם, למען השכיל את ארצנו! ובעוד שנה או שנתים תבּנה ותכּונן המכללה בירושלם והיתה ערוכה בכל. ועד כה ועד כה והפרופסורים היהודים קרואיה מתכוננים למשמרת פקודתם בלמדם איש איש את הלשון ואת הספרות העברית הישנה והחדשה ואת דברי ימי ישראל הראשונים והאחרונים, אשר אלה ואלה, נדיבינו בהונם וחכמינו ברוחם, באים להוסיף עליהם עתה פרק חדש, ראש לתקופה חדשה.

---

נִצָנֵי הַתְּחִיָּה בְּמִזְרַח אֵרָפָּה

מאת

מנחם מבש"ן

א.

השערורות אשר נעשו לעם ישראל בגליציה בעת פקוֹד העם ובעת הבחירות האחרונות, ־ שערורות אשר הגיעו אל תכלית תבניתן בדרוהוביטש, ־ וכל הכעסים והמצוקות והתנואות והנכלים, אשר התאנו ואשר נִכּלו לו צורריו להצר צעדיו בדרך החיים ולקחת ממנו מעט מעט את משפטי הצדק, אשר נִתּנו לפני דור בעת רצון, זעזעו את העם, הנרדם בירכתי האניה הסוערה בהפיל עליו שכניו מסביב גורלות לבלעו חיים, וירעישוהו לכל פינותיו ויפקחו את עיניו על משבתיו. ויתעוררו העשירים אצילי בני ישראל היושבים בבתיהם ספונים הרחק מעמם ומכל מכאוביו, ויתעוררו המשכילים, אשר עטרת החכמה והמדע כקרח הנורא על ראשיהם וכמשוכת כפור וקפאון בינם ובין המוני אחיהם, ויתעוררו הרבנים, אשר בחרו הסתופף בארבע אמות של הלכה ואל שנוי העתים וחליפות דרכי החיים לא השגיחו ולא התבוננו ולא נכונו לקראתם, ויתעוררו הצדיקים וכל אגפיהם, השרפים העומדים ממעל לעם ופניהם וכנפיהם לאחור ולא לפנים, ותבא בהם הרוח – היא הרוח המעודדת ענוים והמלבישה שפלים גאון והשמה את החלשים המתרפסים לגבורים דורשי משפט בנפשותם והבוראה ניב שפתים ופֹעל כפים למרירות העצורה ימים רבים כאש בעצמות מפחד הזרוע הנטויה – ותקרב את הרחוקים ותחבר את העצמות המפֹרדות, הנרמסות ברגלי עריצים קטנים וגדולים, אחת אל אחת להיות לתבנית שלמה ומוצקה – תבנית עם אחד, איתן, רענן, נאזר בגבורה ונהדר בכבוד ובעֹז ובתפארת רום אנשים.

והמשכילים מנהלי הקהלות וראשי העם תופפו על לבביהם ויאמרו: מימי אבותינו ואבות אבותינו היינו אנחנו נושאי דגל הגרמנוּת במדינות אוסטריה רבת השבטים והעממים, נפשנו שמתנו לכלי שרת, וגם לכלי מפץ, ביד הממשלה הראשה בכל מאמציה לשפוך את הרוח ואת הלשון ואת התרבות, אשר לעם קרוֹבָה, לגרמנים, על כל העמים והמדינות, אשר בממלכה המטֻלאה הזאת; וכי התחזקו העמים המדֻכאים, כי היתה עליהם רוח חדשה, ויתעוררו בכל עז להחזיק עם ועם בנחלת אביו – ונהיה אנחנו, חלוצי הממשלה ושלוחותיה, אשר נִטשו בכל הארץ, להם לשטן, ותסֹב עלינו חמתם ושנאתם וקנאתם ונהי כחטה הנתונה בין רחים ורכב… וכי נסחפו צעירינו מעט מעט בזרם החדש ויתחברו עם העמים המקיצים לחיים וישיתו את נפשותם עליהם נוספות – ויהיו האבות והבנים לשתי מחנות הצוררות אשה את אחותה וידגלו היהודים מזה ומזה בשם עם ועם ויתגרו וילחמו מנשה את אפרים ואפרים את יהודה על כל נֵכר ויהיו כמצחקים בעיני שכניהם… ואם היינו מתמול שלשום גרמנים בתוך הפולנים, הצ’חים, האונגרים והרוטנים, היינו היום, בהתעורר גם עם ישראל לתחיה בלעדינו, גרמנים, פולנים, צ’חים… בתוך היהודים.

ככה התהפכנו והשתנינו תמיד ככרום זלות לבני אדם, ככה היינו לאנשי תהפוכות כל הימים ולא ידענו נפשנו, היינו על פני ים־העמים כקצף על פני מים, המעלה אבעבועות בשלל צבעים ותוכו ריק, תחת היותנו כשמן על פני המים הזידונים – לנו לבדנו ולא לזרים; היינו לזעוה ולשקוץ משומם בתוך העמים ולמקור מכאובים וכעס לעמנו ועודינו מחזיקים באולתנו או עוד האולת מחזיקה בנו ואין מוֹצָא ואין נחת. – אהה, כי הרבינו לפשוע, חטאנו, עוינו ופשענו!

והרבנים זכרו ימים מקדם ולבם הָמה להם לאמר: הן מאורות עמם היו רבני ישראל לפנים, ובעת היות כהני העמים האחרים הולכים אחרי ההבל ומהבילים את העם וחותמים בעד כל קו אור מהאיר נתיבות צאן מרעיתם, היינו אנחנו נושאי דגל האור והדעת, התורה והחיים גם יחד, ונצא ונבא לפני העם ולפני הממשלה ונהיה תופשי ישיבות במחנה ישראל ועושי מלאכת המלך והשרים מחוץ למחנה, ותהיינה עינינו פקוחות על דרכי האבות והבנים, על תקומת המוסר העברי, על חנוך הילדים בתורה ובדרך ארץ, על התנחל היהדות וכל סגולותיה מדור לדור. ועתה, אהה, היינו לאחור ולא לפנים ונרד פלאים נגד עמנו ונגד עם הארץ; ראמות לנו חכמות – החכמות הנמצאות כיום לכל נער בבית הספר – וכי תדרוש הממשלה דעת והשכלה מרבני ישראל – ונפתלנו נפתולי אלהים ושלחנו לפנינו מליצים מורדי אור מקרב עמנו להסיר מעלינו את “הגזרה”… גם בדברי ימי ישראל למושבותיו לתפוצותיו אין אתנו יודע עד מה, כי גדרנו בעדנו לבלתי בוא בגבולנו כתבי עתים עברים, הצופים לבית ישראל, כי אם כת"ע נכרים בלשון עם ועם.

ותחת אשר נתנו כהני העמים באחרית ימי הבינים את ידם לחכמה אחרי רואם כי אין מעצור לרוח העת, ויפרשו כנפיהם על בתי הספר ועל בתי המדרש לחכמה ועל כל בית גדול, למען חנוֹך לדור יבא בדרך אמונה על פי דרכם, ויעשו ויצליחו מאות שנים עד הדור האחרון, בכל היות האמונה והדעת לגוים כתהפוכות הצוררות אשה אל אחותה; הנה אנחנו, אשר היה החנוך נתון בידינו מימים קדמונים ואשר לנו תורת אמת ואמונה אֹמן, המתאימות עם החכמה והמדע בכל עת, ־ אנחנו הסכלנו עשֹה לנער כפינו מנחלתנו זאת, בעת הוחל ליסד בתי ספר לבני ישראל, ותחת להסב אלינו את כל הליכות הבתים האלה, לתת רוחנו בתוכם ולשומם מקור ברכה לבני ישראל לדורותם, התיצבנו מנגד, שָׂערנו שער, רעמנו פנים, השמענו קול אָלה וחרם, ־ דִמינו לעצור את גלגל העת בתקופתו והגלגל עבר על פנינו ויהדפנו בכחו אחורנית והחנוך נתּן באשמתנו וברפיון ידינו בידים לא־אמונות, אשר פִּלסו לו נתיב אל דרכי שאול ואבדון כיום הזה… ומי יתן לנו עתה בתי ספר עברים, ־ הבתים, אשר היו לנו אז לתועבה ולמשטח חרמים, ־ מי ישיבם לנו עתה, בהיות בנינו ובנותינו מגֻדלים מנעוריהם בבתי הספר לעם הארץ ומתנכרים מדור לדור לאבותיהם ולעמם, בהיות היהדות הולכת ודלה גם בבתי היראים והחרדים, ורבים בהם, אשר דור שלישי לא יבא להם עוד בקהל ה'. – אהה, כי נסכלנו, שגינו, שחתנו לנו ולכל העם!

ו“הצדיקים” פקחו עיניהם וימֻשו וימַששו עפעפיהם ויהיו כאנשים אשר יֵעוֹרו משנת־עִועים, ויתלחשו איש אל אחיו לאמר: מה זה היה לנו ומה זאת עשינו, כי שלחנו את המון ישראל בדרך תהפוכות, כי שקדנו לנסוך עליהם רוח תרדמה וקפאון, כי היינו לקירות ברזל מבדילים בין קצה העם ובין קצהו בעת התעורר האהבה והאחוה, בבוא עת התחבר והתאחד המימינים והמשמאילים להיות לעם אחד, כי כרתנו ברית עם מרשיעי ברית ועם אוכלי עמנו עשינו חוזה; איך נואלנו לשית ידינו את האצילים הגאיונים צוררי ישראל ובוזיו ולהטות ביד צאן מרעיתנו את הבחירות לחפצם! ומה מצאנו באחינו היהודים הלאומיים עול כי נהדפם באיבה ונשים מכשולים על כל דרכיהם, ולמה נעמוד כצרים צוררים לישוב ארץ ישראל, המצוה הגדולה, אשר לאורה הלכו גם הצדיקים והחסידים הראשונים מימי ר' מנדל קאסובר והלאה. עם רב אנחנו וכח גדול לנו בתוכם, מסלות בלבבם, כח האמונה והדרת הקֹדש, אשר הנחילונו אבותינו: ואיך הזנחנו את הכח האדיר הזה לבלתי פלס לו נתיב לטובת העם, לתחיתו ולעתידותיו בהיות לאל ידנו לעשות הרבה יתר מן הציונים ולשום גם לנו שם וזכר עולם בדברי ימינו! אהה, קשינו ערף, תעינו, תעתנו!

ועל המתבוללים עבר רוח משפט ויחפשו ויחקרו את דרכיהם ואת דרכי רעיהם, אשר היו לפניהם, ויהגו בשבר רוח לאמר: הן קדמונינו התחכמו לשכניהם, לעם הארץ, בבקשם קרבתם, ויכחידו ברוח פיהם את ישראל מגוי, לאמר: לא יהודים אנחנו, כי אם אשכנזים ובני עם ועם, בעלי דת משה. בשקר הנלעג הזה דִמו למצא מנוחה בגוים ולשכון כבוד בתוכם – ויתעו בנפשותם ויוליכו את העם שנים־שלשה דורות בדרך עקש ופתלתול והועיל לא הועילו. ועתה הנה יודע כל אשר לו לב לדעת ועינים לראות, כי אין הגוים חפצים לא ביהודים ולא בבני דת משה וכי לא נפיק רצון מהם עד אם הסירונו מעלינו גם את המַעטה הדק הזה, את הדת, כאשר לא נזכה בעיני אחינו ועמנו עד אם שבנו אל מחנה ישראל תשובה שלמה: ולמה איפוא נפסח על שני הסעיפים וננוע כנפשות אובדות בין ישראל לעמים, ומה בצע כי התבאשנו עם אחינו ונלך אחרי זרים לרוץ לפני מרכבתם, כי נמכרנו וכי מכרנו את חפצי עמנו לנכרים וכי היינו אנחנו וכל יש לנו הדום לרגליהם ודֹמן לאדמתם. אנחנו התכחשנו לעמנו, לנפשותנו, למורשת לבבנו, ואחינו החדשים יכחשו בנו ויבעטו בכל מנחותינו בגאוה ובוז, והבושה תכסנו יומם והנֹחם יאכלֵנו לילה… הה, קצנו בחיי עמל ורעות־רוח כאלה – הבה נשובה אל עמנו, אל מולדתנו, אל מקום שם נכונו לנו אהבה וכבוד ומנוחת־נפש ואחרית ותקוה!

ככה התודו כל מפלגה וכל מעמד על עונותם ועל עונות אבותיהם, על כל זדון ומשוגה ועל כל מעֻות, אשר נודעו להם עתה, כאשר יוָדע לחולה אָנוש, בשוב אליו רוחו, חליו ומכאוביו לפנים.

אז קם ויהי הדבר, אשר לא היה כמהו בישראל למן היום אשר נשבת ועד ארבע הארצות: הרבנים וראשי הקהלות, הצדיקים, הציונים והמתבוללים וכל פנות העם נתנו ידם גם הפיקו נפשותם איש לאחיו ואיש לרעהו ויועדו יחדיו על פי הקול הקורא להם ממעמקי לבבם, ויבאו מכל הערים לאספה גדולה להתיעץ על כל הדבר הגדול אשר לעם ישראל. וחַדודי הקצוות הֻקצעו בפגעם איש באחיו והלבבות הרחוקים קרבו אחד אל אחד ואנשים שונים, אשר לא האמין איש כי יוכלו לשבת יחדיו ולשמוע איש שפת רעהו, היו לאחדים כמעט שישבו אל שלחן אחד שעות מספר. וקנאת הצדיקים והרבנים סרה באפס יד ותֵהפך לעצת שלום ולמחשבות מתאימות לטובת הכלל; והעשירים אילי הכסף גָבה לבם בחברת טובי עמם בעבור חושם בם, כי מצא מין את מינו, ורוח נדיבה סמכתם להקדיש מעתה את הגיון לבם ואת כח מעשיהם ואת תרומות כספם וזהבם אך למחסורי אחיהם ועמם ולא למוסדות נכר; והמתבוללים בכו על צוארי אחיהם הלאומיים וידרו נדרים לשוב מעתה בכל לבבם ובכל נפשם אל עמם ואל היהדות כלה. כי נפקחו עיניהם לראות, כי אמנם “נקל לעלות על הר סיני מרדת ממנו”, כדבר אחד מחכמי הגוים אשר דבר בימי בכּוּרי ההתבוללות¹.

והנועדים כִלו מעשיהם במועצה הגדולה ההיא ויעמידו דבר להועד ולהועץ כמשפט הזה פעמַיִם בשנה באחת הערים הגדולות, אשר יראו להם פעם בפעם, ולהודיע דבריהם ומועצותיהם אל הקהל מעל כתבי העתים העברים. המה נפרדו איש מעל אחיו וילכו איש למקומו והרוח החדשה, רוח ממרום, אשר לבשה את ראשי עם ישראל בעת ההיא, נחה גם על כל העם – העם המתחכם לחכמיו, הממרה עם מוריו והשופט את שופטיו – ויֵהפך לו לב אחר, לב שומע ומקשיב וחרד על דבר מוריו לשמור ולעשות ולמלא את כל משאלותיהם, לשלומו ולטובתו.

המהלך החדש הזה הפליא לעשות ולחדש, בקרב שנות מספר, את בית ישראל ההרוס, ממסד ועד הטפחות.

ב.

ותהיינה ההחלטות הראשונות, אשר החליטו הרבנים וראשי הקהלות ונשיאי המפלגות השונות, במועצה הגדולה, ששם התכוננו לועד־הראש: א) לצוות על כל בני ישראל היושבים בכל גבול אוסטריה־אונגריה, אשר לא יקָרא עוד איש יהודי על שם עם אחר כי אם על שם עם היהודים לבדו, ולא יתערבו עוד בדברי הריבות אשר בין העמים יושבי מדינה ומדינה, ולא יבחרו עוד איש מעם אחר להיות להם לפה בבית הנבחרים ואיש יהודי לא יהיה עוד לבחיר עם אחר; ב) ליסד היהודים להם לבדם בתי ספר תחתיים ושניים לבנים ולבנות בכל עיר ועיר, ולמדו בהם חצי היום תורה וספרות ישראל וכל סעיפי היהדות, וחצי יום – למודי חֹל על פי התכנית אשר בבתי הספר לעם. והבאים בימים, אנשים ונשים, ישימו להם מועד ללמוד היטב את הלשון העברית, כל אשר אינם יודעים את הלשון הזאת, ולא יהיה איש ואשה מבני ישראל, אשר לא ידעו את לשון עמם דעת שלמה כדעת גוים את לשונם הם.

הדבר שֻלח בכל הארץ ונפל בישראל – כנפול מֶשך הזרע על נִיר רך וטוב; היהודים קימו וקבלו פה אחד את מצות הועד הראש ויכּונו למלא אחריה. אך הפולנים, המנשאים את נפשם לבלוע את היהודים בקרב שָנים, שמעו ויתעברו ויתגעשו, כי חרה להם; וימטירו על עם הרמם אש וגפרית בכתבי העתים ואנשי המשטר והשלטון הריקו בני אשפתם וירעצו וירוצצו את בני ישראל וישימו להם מוקשים על כל דרכי החיים, ככל אשר היו עושים מתמול שלשום ויותר, עד אשר גבר הלחץ והעני לאין מחיה. אך היהודים נשאו וסבלו, חזקו והתחזקו, כי רוח הגבורה אשר נחה על אבותיהם ועל אחיהם בכל המוצאות אותם מימי מסעי הצלב ועד גזרות ת"ח ועד הרגות קישינב והומל, נוססה בם גם הם ויעמדו בפני לוחציהם ודוחקיהם ולא שבו מפני כל. צורריהם התנכלו להם בתחבולותיהם להכרית אֹכל מפיהם ועשירי ישראל קמו על נדיבות ויכוננו בתי עבודה ובתי־מַשָׁאות בעיר ועיר וימציאו עבודה לעניים, לחם לרעבים, ומשען ומשענה לכל אשר מטה ידם, לשום להם שארית בארץ. וגורלות הפילו על כל אשר לא יכול עוד לקום ולהתעודד במקומו, להוציא אותו ואת נפשות ביתו ארצה ישראל, ששם קנו חלקות אדמה רחבות ידים, ויסיעו שמה כל עני וכל כושל ויביאום ויטעום בהר נחלתנו במושבות החדשות, אשר כוננו שם ביד אנשי מעשיהם, ויהיו למחיה לאדם רב.

והמלחמה אשר נלחמו היהודים עם שואפיהם על נפשם, על מולדתם ועל עמם, כבדה מאד וגם האריכה ימים עד שנה. והפולנים בראותם כי קצרה ידם שִנו את טעמם ויתהפכו בתחבולותיהם כמשפטם, ויעשו חֹנף ויבטיחו וינסו לחתור בחשך ולהפריד בין עצומים בדברי מרמות, כי אמר: הַפרד ומשול. אך ידי נכדי החשמונאים לא רפו ולבם לא נפל מפני המוראים הגדולים ולא נפתה על המדוחים ומשדה המערכה לא שבו ריקם. בכתבי העתים, במקהלות־עם ובבית הנבחרים השיבו מלחמה בחזקה ויעוררו את דעת הקהל בכל הארץ וגם מעבר לגבולותיה. גם עוזרים גדולים ונשואי פנים נמצאו להם הפעם: ראשי העמים אשר במדינות אוסטריה ובחיריהם בבית הנבחרים ראו כי טוב לפניהם לעמוד לימין היהודים בריבם זה, וישמיעו במרום קולם וירעישו וירגיזו את הממשלה הרֹאשה בשאלות ובתוכחות מאין הפוגות. וכראות הממשלה כי ריב לה עִם עם רב, אשר כח גדול לו – כח האחדות והאחוה כללית – ובעלי ברית על ימִינו מסביב וכי כבר יגעה בתחבולותיה בדֵי־ריק וכל הארץ כמרקחה ואין קצה למבוכה, ־ ותעזוב את דבר הפולנים ותַבלג על גאונה ותכָּנע ותודיע יום אחד גלוי לכל העמים, כי זה עתה נודע לה אשר היהודים יושבי ממלכתה הם – יהודים וכי על כן, למען הצדק והיֹשר, אשר היו תמיד נר לרגלה, ולמען השלום, אשר שבת מן הארץ זה ימים רבים, יען אין הקהל קש־הערף הזה אובה לבוא אל קֶרב הפולנים, גזרה אֹמר להיות עם ישראל מעתה כאחד עמי הממלכה ובגוים יתחשב גם הוא – התשיעי בחֹברת.

ותשקוט הארץ וגם היהודים וגם העמים האחרים יושבי אוסטריה שמחים, כי נגדע הסבָך, אשר נאחזו בו אלה ואלה בכל ריבי־עם השבים ובאים שם בכל עת תמיד כמוצאי בֹקר וערב; רק הפולנים עודם חורקים שִניהם על בִּלעם כי נפל מפיהם – עד אשר יסכינו ועד אשר ישלימו עם מצב הדברים גם הם. –

ובתי הספר העברים התחתיים והשניים היו, בשנות מספר אחרי הוסדם, למקור חיים לאנשי ההשכלה, אשר חכמתם בזויה לעם הארץ יען היותם יהודים, ולתופשי התורה, אשר באו איש איש ממלאכתו, לעבוד עבודתם קֹדש בתוכם (כי מפני הבתים האלה, אשר היו רצוים לכל העם ודרושים לכל חפציהם, סרו מעט מעט החדרים והישיבות, שני הקצוות, אשר לא עמד טעמם בם עוד מרוב ימים); ולמקור נפתח לעבודת הרוח, כאשר בימי הוָסד הישיבות ביד ר יעקב פולק ור' שלום שכנא; אפס כי העבודה הזאת נגלתה הפעם בדרכים חדשים ובצורות חדשות לרוח העת. ותחת אשר לא יכול רוח ישראל לעשות פרי־תאר למינו ולא נודע כחו בעוד היות זר מעשיהו, נכריה עבודתו בתוך העמים, כאשד לא יוכל פרח לבנון להתפתח על פי דרכו בתוך מטעי הצפון, ־ מצא עתה את פקודתו וישָב לעשות גדולות כקדם. ויקומו בימי דור אחד סופרים חוזי חזיונות, משוררים, חוקרי חכמת ישראל ובוני ספרותנו הישנה והחדשה, כאשר בימי קרוכמל, שי"ר ואֶרטר, ויהיו לנס לכל הקהלות אשר בארצות הקרובות, ששם שַח רוח ישראל מפני עקת אויב, והרחוקות, ששם דללו וחרבו מקורות התרבות העברית מפני אור פני הגוים, אשר הֶראום במאה האחרונה.

ג.

וככל אשר שקד הועד־הראש על כבוד שם ישראל ועל תחית רוח ישראל, כן שם לבו אל המוסר העברי ואל משמרת הטהרה והתֹם לצעירים מזכר ועד נקבה – הם הדברים אשר היו כיסוד מוסר לתקומת העם ולחַיָתו האמיצה, המלאה והרעננה, כל ימיו שמרו את משמרתם קדש, מימי קדמותו ועד הדורות האחרונים. – ויבקשו לדעת מה לעשות למען השב לאיתנן את סגולותינו ההן, אשר בגללן אִשרו אותנו כל הגוים ואשר, לדאבון לב כל הדורש טוב לעמו וחרד על עתידותיו, אין עוד כחן עתה ככחן לפנים. –

כי אמנם עוד היום, אחרי רדת המוסר העברי ממרומיו, עודנו גבוה ורם לאין ערוך ממוסר העמים הקדמונים והאחרונים; עוד היום נַעלו בנות ישראל, גם בנות דַלת העם וכל שוכני בסתר המדרגה, שבעתים על בנות כל הגוים לתֹם ולהצנע לכת. ואולם הלא הנה נִבעו פרצים גם בחומה הנשגבה הזאת, הלא הנה נראו מראות נגעים גם בבית ישראל אשר היה עומד לנס עמים, ועל העומדים בפרץ למהר לרפֹא את הנגע, בטרם יִפשֶׂה ויאכל עד היסוד בנו ובטרם נהיה לשכנינו למלה לאמר: הנה ככל הגוים בית ישראל.

ובבקשו בינה – ויכונן לחקר הימים הראשונים והאחרונים והשתנות דרכי החיים בישראל לפנים והיום, ויערוך את ערכם ואת תוצאותם אלה לעמת אלה, למען קחת מהם תורה להיטיב את הרעה.

לפנים, בעוד היות ישראל שוכן לבדד במשכנותיו בתוך העמים וחקות אבות לו לקו בכל ארחותיו, היה החק “בן שמונה עשרה לחפה” מבצר משגב למוסר העברי, ואם יש אשר אֵחר הנער מן המועד הזה שנה או שנתים, גם אז היה תמים בדרכיו עד היותו לאיש – “גן נעול, מעין חתום”, כדרשת חכמינו; כי בכל קהלות ישראל השכינו, ככרובים על דרך עץ החיים, המון חקים ותקנות וגזרות וסיָגים לשמור את דרך הבחורים מחטוא גם במראה עינים או במאויי לבב. ויהי כי שמרו הצעירים כחם וראשית אונם כל ימי בחורותיהם, היה “דרכו של איש לחזור אחרי אשה”. אם לא קנה עוד האיש את אשתו מיד אביה במֹהר ובמתן כמנהג הקדמוני, אשר עודנו נשמר ונעשה עד היום בתוך עמים יושבי קצוות, הנה גם הרבה לא הרבו הורי האשה במחיר לִקֻחיה עד להכשיל כחם, כי עוד היתה האשה דרושה; גם היפה בבנות, גם אשר נגרע חלקה בחן וביֹפי, גם היונה אשר כנפיה נחפו בכסף, גם בת העני בישראל – כלן מצאו להן מנוחה, בבוא עתן עת דודים, אשה בית אישה, אשר מִנו לה ממעל “ארבעים יום קודם יצירת הולד”.

ואולם באחרית הימים התערערו סדרי החיים והגבולות, אשר גבלו ראשונים בחכמתם, הוסגו לאחור או לפנים וגם מן החק ההוא, חק הכניסה לחֻפּה, נטו כה וכה ימין ושמאל, על פי אשר היתה עליהם יד המסבות: אלה הרחיקו לכת עד נשואי בֹסר – עד היות הילד מתעטף בטלית לפני החלוֹ להניח תפילין, ואלה אֵחרו את מועד הנשואים, עד אשר כבר יכול הבחור לראות בנים לבניו… הרעה השניה הזאת, אשר לא הריעו עליה בספרותנו החדשה כעל הראשונה, אף כי הרבתה לבלע ולהשחית ממנה, פרצה היום כמעט בכל תפוצות ישראל, אחרי אשר זה כמה נפרצו גדרות הצניעות, מורשת אבות, בראשונה בקרב היהודים הספרדים, אשר היו קרובים אל עם הארץ, שוכנים אתם בתוך טמאותם; ויש אשר גם מעיני העדה נעשתה בשגגה בתתם מכשול בפני הצעירים למַלא שִׂפקם בלא כדת². ואחרי אשר למדו בחורי ישראל אל דרך הגוים לשבור עליהם חק ולשבור בחוריהם לפני בוא מועד, אין חפץ להם עוד לבנות להם בית כדת משה וישראל; החן והקסם ומשא־הנפש השפוכים על ענין הנשואים חלפו הלכו להם ונשאר אך – החשבון… ובכן הבחורים הולכים בגפם עד חצי ימיהם ומפזרים כח נעוריהם ופרחי אביבם על כל דרכים ובנות ישראל יושבות ונובלות בנעוריהן אשה בית אביה; שקר החן והבל היפי ושוא כל יתרון גו ורוח, כי אין מחסור לצעירים… כעת יֵאמר לאיש ישראל: אוי לו למי שבניו נקבות!" עליו להתאזר עז, להתאמץ בכל מאמצי כח, לחשוך אֹכל מפיו ושמלה מעורו ושֵנה מעיניו ולגזור על ימין ועל שמאל למען הרבות מאד מֹהר ומתן ולקנות בעל לבתו. ואחרי כל אלה, הנה הברית הזאת, או העסק הזה, לא ברית־מלח היא בין האיש ובין אשתו, כאשר היה בימים הראשונים, ואחריתה לא תבֹרך. והדברים עתיקים וידועים.

למצב הדברים הרע הזה שם הועד הראש את לבו ויגזר אֹמר: עת להוציא ישן מפני חדש ועת להחזיר עטרה לישנה. אם כל הסופרים, אשר דברו על שאלות החיים מימי ר' מנשה מאיליה ועד היום, נתנו דפי במנהג אכילת המזונות על שלחן החותן, כאשר קראו חמס על הנשואים המוקדמים, הנה עתה הראונו ימי דור אחד, כי בא מועד לשום לב גם אל העֵבר האחר אשר למטבע… ובכן תקן הועד תקנה חדשה, שהיא ישנה: להשיא מעתה את הבנים במלאת להם שמונה עשרה שנה, ולתת אבי הבת לחם ומזון לזוג שנות מספר עד אשר ישלים הצעיר חקו בלמודים או בעבודת הצבא ועד אשר תמצא ידו להכין בחוץ מלאכתו. המזונות יהיו תחת המֹהר הנפרז (אשר יחדל מעתה) – קרבן תחת קרבן, ופרי הקרבן הזה – תקנת בנות ישראל ושיבת הבנים אל התֹם ואל הטהרה, סגולות עם ישראל מעולם ומקורות החיים הטובים לאיש ולעם. – גם שוֹם חק ומשפט לצעירים, הבונים בית בישראל, להניא אותם מתת יגיעם בתפארת בגדים, כלים ועדיים, ההורסים את הבית גם בטרם יתכונן.

ואף כי, כאמור, היה כל העם נכון לקים ולקבל את כל תקנות הועד־הראש, עוד הוסיפו הרבנים ואנשי עצתם לתת תֹקף לדבריהם בצאתם פעם בפעם מסֵתר אהלם אל העם ויוכיחו ויזהירו ויטיפו השכם והטף לארחות צדק ומישרים בבתי המועד ובבתי הכנסת ויבארו את הכל באר היטב ויפיצו אור על כל נתיבות החיים – אור אשר שבו קרנים מידו גם להם, כי ראה העם וידע ויכר כי לו רועים נאמנים קרובים אליו, דורשי שלומו וטובתו באמת – ויוסיפו לאהבה ולכבד אותם שבעתים מאשר לפנים.

והתקנות האלה שִנו לטוב את דרכי החיים, שכבר עלה בהם רקב, ויבראו שמים חדשים וארץ חדשה לצעירי ישראל הבנים והבנות ולכל העם. ועוד מעט ויהיו הסדרים החדשים־הישנים האלה למופת לכל הקהלות הקרובות והרחוקות, ככל אשר היו לפנים סדרי הקהלות אשר בפולין ולנס לכל תפוצות ישראל.

---

עֵץ יִשְׂרָאֵל

מאת

מנחם מבש"ן

בחשוך עלינו היום והצללים שבו אחרי האור – היינו כחולמים, באין מעמד לרגלינו בארץ חיים – נבנה לנו מגדלים וראשם בשמים. היבאו החלומות? היתכוננו המגדלים על יסודות מוצקים? אל אלהים ה' הוא יודע וישראל – הוא יֵדע: יקרבו או יארכו הימים ובא כל חזון וכל חלום והיו למעשים או יעלו בתהו וכלו ועברו כצל – לפי אשר יהיה לב העם וגדוליו לעשות או לחדול. ואני הדל באלפי החולמים לעמֵנו שיבת שבותו, הנה נא הואלתי לספר לאחי את חלומותי מהקיץ כפעם בפעם, אולי ישמעו ואולי יואילו, אשר להם המשפט ואשר כה בידם, לתת להם פתרונים, וידעתי כי לא לריק חלמתי.

­­­­­­­­­­­­­­­­­_____________

ראיתי והנה עץ צומח מראשו ולמטה, אשר לא כדרך כל העצים: הפרי נִשא על כנפי רוח ויובל אל מקום פלוני אלמוני, אל בין הררי קדם, ויתערה בארץ ויוכן על מכונתו. ממנו השתרגו ירדו אחד לאחד ענפים, בדים, שרשים, עד אשר היה הכל לעץ אדיר מעמיק, מרחיב, משתרע על כל סביביו, וענפיו עושים פרי חדש, שונה לתֹאר ולטעם ולתֹם מן הראשון, שהוא הובא הֵנה כיליד חוץ מרחוק מארבע רוחות השמים, ובלִיל־טעם אדמת הנֵכר עוד עמד בו בראשית ימי מגוריו ימים רבים.

ואשאל את מליצי הדובר בי, המליץ בין חזיונות הרוח ובין מראות החיים הנראים תחת השמש או הבוקעים ועולים, ככנפי שחר, מסֵתר הרי בתר, מעֵבר למסך העתידות, – ואֹמר: מה אלה? ויפתח את פיו ויורני ויאמר לי:

העץ ההפוך אשר ראית, עץ ישראל הוא, אשר עניניו מלאים תהפוכות מאז נִסח מאדמת מטעו ויתגלגל תחת שואה אל כל אשר היה הרוח, ויהי בארצות נודו כעץ אשר לא שׁרַש מתחת גזעו וזרעו בכל הגוים ופריו – מלֹֹא כל הארץ. והפרי – הם צעירי העם, אשר נסתרה דרכו ודרכם מחיי ארץ והנם שמים פניהם השמימה – אל חיי הרוח, אל החכמה ואל המדע. וכי גדרו בעדם גם דרך הרוח העולה למעלה – וינָשאו על כנפי רוח נדיבות ויצאו ויבראו להם שמים חדשים בארץ חדשה ועליהם התקבצו לנקבציהם כל סביבם מענף ועד שרש ויהי העץ שלם עומד על כנו ושרשיו פרצו בארץ וירבו ויעצמו ויהיו יסוד מוסד לתקופה חדשה.

ועוד אני מתבונן בדברים האלה הסתומים והחתומים כדברי האורים והתֻּמים וקורע להם חלונים ומבקש פתרונים – והנה באו הימים, צמחו החדשות, נגלו העלילות אשר רֻקמו בסתר, והחזיונות המסֻפּרים לדור לבשו בשר ועור ויהיו למעשים ויצאו לאור.

כימי דור אחד התנהלו צעירי ישראל בארץ רחבת ידים על מבועי החכמה, משא נפשם, כעל מי מנוחות; המה ובני עם הארץ יחד חברים שקדו על דלתות בתי הספר ובתי המדרש לכל אוָת נפשם ולא גֹרשו ולא דֹחו ואיש לא אמר להציב גבולות למספר בני ישראל. כי היו היהודים דרושים להריח בשאָר רוחם את עמק העכור ולגרש בעמוד אִשם את הענן ואת החשך מעל רחבי הארץ, וכי דִמו למשכם ברשת זו טמנו להם, אל קרבם, ולבלעם כשאול חיים. ורבים השלימו חקם ויציבו להם יד ויהיו למאורות לארצם ולכבוד בתוך עמם. – עד אשר נהפך עליהם אופן, כי היתה רוח אחרת בארץ בראש מרומים, ויסגרו מפניהם מעט מעט את מקדשי הרוח ויגבילום ויעיקו להם הלוך והגבל, הלוך והעיק עד מחנק נפש, וכי נדדו הלכו למרחוק לשבור צמאם לחכמה ב“ארצות ההשכלה והחֹפש”, דבקה הרשעה אחריהם גם שם, כי גברה הרוח היוצאת מצפון ותגדל יתר אל הנגב ואל המערב ואל כל הארצות המתהללות בתורת האהבה והחסד.

בראשונה התגלעו הצעירים בני הגרמנים – העם, אשר מוסר בני שם לזעוה לו ולחכמיו ואשר גם הספיח, אשר עלה בשדה נחלת אבותיו מִמַפַּל תורת ישראל בשפכה את רוחה על כל הגוים, כעצם בגרונו עד היום הזה – כי הרוח העברי המתהלך משער לשער ומגבול לגבול לרגלי היהודים יוצאי המזרח, בא כזמורת זר אל אפם ויזוררו הנערים תלמידי המכללות ויתגעשו ויתהוללו ויעירו קנאה. ואחר יצאו בעקבותם רעיהם בני עם ועם, אשר היו הגרמנים להם למופת בשנאת ישראל בעשרות השנים האחרונות, – ויעשו כן גם המה. והוריהם ומוריהם הופיעו על עצתם וגם החזיקו על ידם בסתר ובגלוי. ותהיינה תוצאות כל אלה לתלמידים העברים במקומות אשר באו שמה: פנים נזעמים ותגרות ידים ושפך־דם ואחר – חקי עמל וחרצֻבּות־רֶשע כחקים וכחרצבות, אשר הדיחו אותם הלום.

וזעקת התלמידים העברים, היושבים בארצם שוממים מבלי תורה והשוכנים אל בין עקרבים בארצות נודם, עלתה באזני הקהל ותך גלים בקרב השאננים והבוטחים ותגע עד לב עשירי ישראל וגדוליו ואציליו, אשר היו לפנים בתלמידי בתי המדרש לחכמות גם הם ויתהלכו ברחבה ויעלו ויצליחו, ואשר להם בנים המתעתדים ללמוד לֶקח ומקום אין, – ויועדו ויוסדו יחד ויבאו בדברים עם רעיהם אשר בארץ ואשר מחוץ לארץ, מאשר הציבו להם בחכמתם או בעשרם יד ושם על ארץ רבה, ויעירו ויעוררו את הכל, וירימו תרומות־כסף גדולות, כמעשה יורשי ויסוצקי, אשר היו מופת לרבים, ויכוננו “אוצר לתרבות”. אז נוסדו שנה אחר שנה המון בתי ספר תיכונים עברים בערי ארץ ישראל וסוריה מִבֵּרוֹתָה ועד עזה ומירושלים ועד דמשק ומכללות עבריות בברותה, ביפו, בירושלם ובדמשק. ואליהם נהרו צעירי ישראל לרוב מכל קצות ארץ מזרח־צפונה, וטובי חכמי עמנו מן המערב. כי עזבו איש את משמרתו בבתי הספר ובבתי המדרש, ששם ישבו אל קוצים בתוך חבריהם בני עם הארץ, ויבאו לשכון כבוד בתוך אחיהם ועמם ולהיות להם למורים. והרבים בהם, כל אשר השיגה ידו, התנדבו לתת לֶקח בבתי הספר החדשים בלא כסף ובלא מחיר שנה אחת או שתים. ובתי ישראל אלה היו לנס לרחוק ולקרוב, וכסף תועפות להם מאוצרות נדיבי ישראל אילי הכסף, היושבים על גפי מרומי אירופה, ומתבואת עצי הזית ליער הרצל, הנותנים פרים זה שנות מספר.

והבתים האלה לא נוסדו בתוך הערים בראש הומיות, כי אם במגרשיהן בקרבת שדי תבואות ומטעי גנים ופרדסים, כמשפט בתי המדרש לישראל בימי קדם (“כרם ביבנה”). ולמדו התלמידים כל שנות לִקחם גם עבודת אדמה ולעתים מזֻמנות ימלאו בידיהם אחרי תורת פי המורים ונתנו חלק לנפש ולגוף גם יחד. ומן התחברות אל האדמה אם כל חי, היו כל הימים בריאים וטובים, מוצקים משרירים ועד עצבים, לא כהתה עינם ולא נס ליחם ולא נהפך לשדם כבחורי הישיבות לפנים, אשר נזורו כלה מן החיים וממנעמיהם, וכתלמידי המכללות באירופה השואפים חיי בשרים בכל פה ושתו ומצו את כוס העדנים עד הקֻבּעת, עד בלי השאיר כֹל לימים הבאים.

ותאות צוררי ישראל באה ונהיתה, כי טהרו בתי הספר בארצם מכף רגל יהודי, גם חמשת או עשרת האחוזים, אשר נתן החק ליהודים, בֻּקשו ולא נמצאו. ויהי כי חדל תלמיד עברי מקרב הארץ – ותחדל אהבת תורה ותסר קנאת חברים; התלמידים בני אזרח הארץ, אשר ידעו כי דרכם נכון לפניהם, נתנו לבותם לכל הבל נדף, אך לא לדעת ולכשרון, ויהיו הבתים ובאיהם כפֶחם בלי שביב אש וכמִשְׁאֶרת אשר שאור אין בה. עד אשר גברו התלונות מכל עבר ויתאוננו ההורים ויֵרגנו המורים איש בביתו ואיש במסבו, לאמר: מה זאת עשו חובלינו, כי הסירו את האש המניעה בכחה את כל המכונה, כי שִלחו את בני העם הער והעונה מקרבנו ונשאר אחריהם קֹר וקפאון, דממה ושממה, שואה ומשואה!

והצעירים אשר השלימו חקם בבתי המדרש בארץ ישראל, נרדם נתן ריחו עד למרחוק ויגַדלו שם ישראל בכל המקומות אשר באו שמה. הילדים, אשר יצאו לפנים מארצות הגולה כשרשים מארץ־ציה, צנומים דקים ומדֻכּאים מנפש ועד בשר, נראו מקץ שנים כנטיעים מגֻדלים בגן אלהים לפני שמש ורוח צח, ורבים מן הגוים צוררי ישראל לפנים ראו את הצעירים האלה והנה כלם בחורי חמד טובי מראה וטובי שכל והליכותיהם כלן אומרות כבוד ועֹז ותפארת אדם – וישתוממו על המראה ויֵהפך לבבם כבלעם בנוח עליו הרוח, ויאמרו: אכן מהיות העם הזה קרוב אלינו תמיד שוכן בין כתפינו, גדלה ככה שנאתנו אותו מבלי הדעת. כי גם את הקרוב מאד גם את הרחוק מאד לא יֵדעו ולא יכירו היטב, ולו היינו שכנים קרובים אל השמש, כי עתה ראינו אך את כתמיה ואת הדוּריה ואורה לא ראינו… על כן פקחנו עינינו אך על רעות העם הזה לא ולא על טובותיו. ועתה – הביטו וראו את הצעירים הנחמדים האלה, את חין ערכם, את מראיהם ואת כל דרכיהם, הלא כלם יחד זרע ברך ה' המה, ומי יתן והיו גם בנינו כמוהם!

הרבים בצעירים האלה אמנם נותרו בארץ; אך היוצאים אל אירופה מצאו דלתים פתוחות בכל מקום ויותר בארץ ענים לפנים – ברוסיה. ממשלת הארץ הזאת המדַכּאה את היהודים בארצה, נטתה חסדה ליוצאים ותשם את לבה עליהם לטוב, כמעשה הספרדים עם מגֹרשיהם לפנים והיום וכמעשה צרפת עם הקתולים, אשר היו לה למרמס בארצה ולכלי חפץ בארץ הקדם, – ותתן להם מחסהּ ומשענתה בארץ מגוריהם החדשה ותבחר ותקָרב אותם בשובם, לתת להם פקודות ומשמרות ולהרכיבם על במתי ארץ, בשגם בממלכה הגדולה והרחבה הזאת מעטים הרופאים, הסוללים וכל בעלי ההשכלה הגבוהה מדֵי־צֹרך עם הארץ, ההולך ורב הוא ובערותו עמו.

ולרגלי הילדים הבאים אל בתי הספר ואל בתי המדרש ההם, באו אבותיהם, קרוביהם ומיֻדעיהם ויֵאחזו בארץ ויֵפרו בה ויַפרו אותה וימַלאוה אדם רב. ותחת אשר בתקופה הראשונה הביאו לנו שלשים שנות עבודה בארץ ישראל המון מושבות ואכרים – השרשים והבדים – בראשונה, ושנים או שלשה בתי ספר תיכונים – הפרי – באחרונה, הביאה התקופה השניה המון בתי ספר תחתיים ושניים ועליונים ועליהם – קהל תושבים ומושבות, אשר התכוננו ואשר התערו בכל הארץ מסביב מענף ועד שרש.

---

הַמַּבּוּל הָאָדֹם

מאת

מנחם מבש"ן

הסערות מחוץ והשממון מבית שמים מעצור לרוח, מחסום לכל הגיון־לב, כאשר תעצור הסערה הקרה בעד כל ציץ מהתפתח. לעת כזאת יבאו חזיון תחת הגיון, דמיונות תחת עבודת הרוח וחלומות תחת מעשים. בעת כזאת יֵאצרו ויֵחסנו מחשבות ומעשים לימים הטובים כי יבאו, כאסוף השרשים מתחת את לשדם בטרם יוכלו להפכו לפרי תאר לעיני כל, ושעשעו והשתעשעו בתקוות, בדמיונות ובחזיונות והתנבאו במחנה. “והנביא אשר אתו חלום – יספר חלום”.

גם אני בחלומי.

א.

והנה שואת פתאם, סופה וסערה ורעם ורעש כפרץ המון הרי געש, השמים קדרו והארץ התבקעה ושערי שאול נפתחו, והנה השטן יושב לכסא וכל צבאו סביבותיו. ומלך בלהות סר וזעף, מתעבר ומתקצף, כי ארכו לו ימי השלום בארץ וכוס החֵמה אשר בידו כמעט נִדּפה יָבשה עד הקֻבּעת ואין שותה. ובהִסער לבו עליו צוה להביא את ספר הזכרונות, אשר בו כל תלונה, כל עלילה, כל תואנה אשר לו ולשעיריו ולכל החיה הרעה, ממשלת ידו, על האדם מימי קדם ועד אחרית הימים. ויקָראו הדברים לפניו, וכספר נגֹלו נשכחות, ובתוך הזכרונות – כל תלונות החיה והעוף והרוחות והשדים על האדם, אשר גמלו עליו פעם בפעם ולא שֻלם להם כעל גמולות.

ויספרו העורבים בתלונותם לאמר: היֹה היה איש קנא ומר נפש, איש ריב לעמו ולגדוליו, עקב אשר בקש לעשות אותם לעם קדוש לה' והם בקשו ללכת בשרירות לבם, לעבוד את הבעלים ולהתענג על החיים ועל מנעמיהם. והאיש, בבקשו מפלט לו מפני חמת גדולי עמו, נדחף אל אחת המערות הנשקפות על פני הירדן, ויהי צפוי לרעב ולעורבי נחל. וישאו בני עורב את עיניהם אליו ויאמרו: הנה לנו נתח טוב, עינים גדולות נוצצות ככוכבים – ננַקרן והיו לנו לברות ובשרו לארוחת הערב. אך העורבים הזקנים, אביהם ואמם, הניאו אותם באמרם: נזיר אלהים הזקן, כלו רוח ולא בשר, ובעורקיו ובעצמותיו אש ולא דם – כַּלכלוהו והיתה זאת לכם לצדקה ולזכרון באדם, בספרתו, וגמולכם ישֻלם לכם למועד. ויעשו כן ימים רבים ויביאו לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב ויחכו לגמול – ואין; כי בכח פעולות איש־הרוח־והאש ההוא ובכח מעשי חניכיו אוחזי דרכו, היה שלום בארץ ימים רבים והעורבים רעבו לבשר…

והדגים התאוננו גם הם לאמר: איש נודד ממקומו ישב באניה ורעיו הטילוהו אל הים, אל תוך פי הדג, ויבלעהו ויאמר: זה יהיה לי שלוּמים על כל המון אחי הקטנים, אשר היו למאכל לאדם, וגאלתי דמם מידו. ובטרם יאֻכּל בִּלעוֹ בבטנו והנה חזקה עליו יד ה' להקיאו אל היבשה; כי נביא היה האיש, דובר שלום לבני האדם, למנוע חרבם מדם ושִניהם מטרף. ובני האדם (גם אנשים השמים את האדם אחיהם כדגי הים) מוסיפים לצוד דגים ברשתם בדור דורים, ואלה עודם מחכים ליום נקם ושִלם, כאשר דבר להם השטן, השומר צדק לעולם, ואין.

והזאבים התאוננו ויספרו לאמר: בימי קדם החליפו האדם והחיה את דרכיהם: בני האדם היו משליכים ילדיהם על פני השדה להאבידם, כי בקרו אותם בהוָלדם והנה לא היו חזקים דֵי רצוֹח אנשים בגדלם, או כי הִשִׁיאו אותם דברי חזון וחלומות, והזאבים באו, חלצו שד, היניקו אותם – את כורש, את האחים רמוס ורומולוס ועוד, אשר לא פֹרש; וגם שום שם להם האדם זכר בספרתו וגם היתה זאת להם לחרפה ולשם רע בקהל חיתו יער, לאמר: היו הזאבים לנשים רחמניות. וכי באו לבקש שכר לפעלם, ויאמר להם השטן: שכרכם שמור לכם למועד, ומי יתן והיניקו הזאבים את כל ילדי בני האדם והיה דמם אשר הזילו אל קרבם למקור מלחמות־תמיד וחרב והרג ואבדן.

גם מן השדים והרוחות ספרו את החסדים ואת הטובות אשר עשו פעם בפעם לבני האדם, ככל הכתוב בספורים ובספרים הקדושים, וידרשו את שכרם השכם ודרוש, המה והחיה והעוף, עורב וזאב ודגי הים – יום נקם באדם, יום שלוּמים לכל תגמוליהם עליו (הן האדם לא יעשה טובה לרעהו כי אם בעד גמולות או למען הכין רשת לפעמיו ולמשכו בה אל אשר יהיה רוחו, ואף כי השדים והרוחות. והחיות הרעות!).

ורוח עועים נחה על השטן המבקש תואנה לבלע ולהשחית, ויהיו לו הדברים העתיקים הכתובים והנקראים לפניו בספר זכרונותיו, כחדשים, ותלונות דורשי המשפט עלו באזניו מערפלי ימי קדומים, וכמו תמונות לנגד עיניו וקול מלים שמע – קול מר צורח, קול ילֵיל, קול מצפצף מנִבכי ים, קול שַמה ושרקה – ויתעורר כחולם בהקיץ ויקרא: צדק! גמול! נקם ושִלם! עת להשחית, כי בא מועד! וישרוק משריקות פיהו ויקרא לראש שעיריו ויאמר:

שְׁפוֹת הַסִּיר, שְׁפוֹת, הַרְקַח הַמֶּרְקָחָה,

וּמָלְאָה הָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ;

תְּהִי יַד עָם בְּעָם, מַמְלָכָה בְּמַמְלָכָה,

וְיָדְעוּ כֹל, כִּי לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ.

תֶּאֱסֹף הָאֲדָמָה בִּרְכָתָהּ,

אֶת־הַתִּירוֹשׁ וְאֶת־הַלָּחֶם,

וְהוֹצִיאָה הַסִּיר חֶלְאָתָהּ –

בַּרְזֶל וּנְחֹשֶת, כְּלֵי־לָחֶם.

וְנַחַת שֻׁלְחָנִי יִמָּלֵא פְגָרִים,

וּנְשָׁמוֹת אֶל־עָל כְּצִפֳּרִים עָפוֹת:

וְדָמִים כְּנַחֲלֵי־מַיִם מֻגָּרִים,

וְעַל־מֵי יַמִּים יָשִׁיתוּ נוֹסָפוֹת.

וּבְכָל־שָׂדֶה עִיִּים וָחֳרָבוֹת,

וּבְכָל־הֶעָרִים אַלְמוֹן וּשְׁכוֹל,

וְעַל־כָּל־שְׁעָרִים אִבְחַת חֲרָבוֹת –

כָּל־חַיָּה וְעוֹף אֵתָיוּ לֶאֱכוֹל!

ב.

לכל המראה הגדול הזה נהפכו עלי בלהות ורוחי נָבקה ולבבי תעה ולא ידעתי נפשי, החוזה אנכי בהקיץ אם בחלום. ואשוב וארא, והנה אני עומד בראש ההר, אשר נמלטתי אליו מפני הרעש, צופה ומביט בחרדה על פני הארץ מסביב. והנה הארץ הולכת ומתאדמת והשמים אשר עליה הולכים ומתקדרים וסערות מתחוללות, משמיעות קול ילֵיל, קול זוָעות, מבַשרות שואה ומחִתּה קרובה, ומעינות דם נבקעו ויזובו, לא מבטן הארץ, מקום מוצא מעינות המים, כי אם מעליה, מבּין הבריאות המתרוצצות והמתנגשות בתוך התהו־והבהו אשר על פני הארץ הנסערה כים לגליו וכערער בערבה לפני רוחות הסתו אשר בשלכת. והבריאות – פרועות, איֻמות למראה, דמות אֵימים ופראים ובני שחץ, ידי אדם להנה ופניהן פני אריות, זאבים, נמרים, יענים וכל חיתו טרף, ופני אדם אך מעט מאד בתוכן. והבריאות¹ מתמרמרות, משתרעות אשה על אחותה, גדוד על גדוד ומחנה על מחנה, והסער מֵיליל ממעל ותמרות אש ועשן עולות מסביב עד מחנק נפש, וצבא השמים קדרו, כִּסו פניהם מכלימתם על הנעשה בארץ מתחת. והמעינות יפרצו לאגמים ולנחלים והנחלים – לנהרות רחבי ידים, והנהרות יגאו, יהמו יחמרו, יעלו קצף וגם באוֹש וצחנה מִרבה להכיל, ומאפסי הארץ ומקצותיה השונים יגָלו מעט מעט עוד אגמי דם, עוד נחלי בליעל, אדֻמים, זועפים, והאגמים והנחלים ירבו, יקרבו, יתנגשו יחדו עד אם כסו את פני האדמה לכל מראה עיני מסביב ויהיו לים־דם הולך ושוטף, הולך וסוער. ובתוך הים נִשָׂאים ומתגלגלים הריסות ערים וכפרים, שברי יערים, משוּאות שדי־תבואות, מכִתּת כלי חמדה ושרידי בנינים גדולים וטובים וכל יגיע כפים. ועל גלי הים נגרשים גלגלות רצוצות, צלעות שבורות, ידים ורגלים קצוצות, גויות ובתרי גויות, קֶרב ומעים וכל אברים פנימים וחיצונים, אך לב אדם אין בקרבם. והעצים והפרחים וכל צמח כפנו שרשיהם וענפיהם אל חיק אמם הורתם, מפני הכליון הנשקף עליהם מסביב, כילדים המתחבאים אל תחת כנפי אמם ביום סער. וים הדם הולך וסואן ברעש, וכנפים שחורות לאין מספר משיקות ממעל, ולויתן ורעיו, התנינים הגדולים, פוערים פיהם ושואפים מתחת, ואנקות חללים ושועת נכאים וקול בכי מזי רעב, העומדים בין החיים ובין המות, יעלו והתבוללו עם שריקות העורבים ויללת היענים והמית הסער ושאון גלי ים־הדם והיו לעֵרֶב קולות מחרישים אזנים ומקפיאים את הדם בעורקים. וממעל נשמע קול שחוק נורא, פרוע, מרעים כקול אלפי רעמים – קול שחוק השטן, לועג על רֶשע־כֶסל בני האדם, שוחק על משבַּתיהם.

לקול המולה גדולה נעורו הרפָאים מתחת מים ושוכניהם, וכל רבי מלך בלהות וצבאו ופקודיו יצאו נצבים זה בכה וזה בכה בשבעת הדרכים אשר נפתחו עתה בין ארץ חיים לגיא צלמות, ארץ ממשלת ידם, והמה מביטים, משתוממים ושואלים: מי היצורים הקטנים האלה, בכוֹרי שטן, חרשי משחית, ואיך שִׂכּלו ידיהם לשלוח אל ארץ תחתית בימי שתים־שלש שנים המונים המונים, אשר לא יוכל עזַראל מודענו לעשות כן בימי יובל שנים? ומה השטף הזה, ומה יפרצו עלינו פרץ לבא בגבולנו באלפיהם וברבבותם? הלכבוש ממלכת שאול הם אומרים, כאשר בקשנו אנחנו לפנים לכבוש את ממלכת השמים מעל המגדל אשר בנִינו בארץ שנער וראשו ברקיע? הוי, אנא² אנחנו באים מפני המשחיתים האלה, כי לא תשא אותנו שאוֹל לשבת יחדו!…

והים עודנו הולך וגדול ורחב ונסב בגאון גליו ושטף ועלה מעלה מעלה, ואני עומד בראש ההר ועֶמדתי הולכת וצרה, הולכת ונסחפת מסביב ועוד מעט ואין מקום ואין מעמד… ואזעק: הושיעה, אלהים, כי באו מים עד הראש, עד הנפש! ואחרד חרדה גדולה – ואיקץ.

ג.

מתמהון לבבי שבו נסגרו עיני, ואחלום שנית והנה עברה רוח חדשה על הארץ והשמים הקודרים מאֵד נחלי הדם טהרו, אורו, נפתחו ומלאך השלום ירד ממרום ויעמוד על ראש ההר ויתקע בשופר גדול, קול אדיר וחזק, קול מחריש שחוק השטן ושריקות העורבים והמית היענים, קול עוצר בידים השלוחות להרוג ולאבד, קול מבשר ואומר: שלום! שלום! שלום! – וים־הדם ירד כאשר עלה, שקע בתהומות רבה, והיבשה החלה להגָלות כה וכה ושרידי עצים, ערים וכפרים נראו על פניה, ושרידי החרב יצאו ממחִלות העפר ומנקרות הצורים, אשר התחבאו שם בעת מלחמה, והנם עושים הֵנה והנה, אלה חובשים פצועיהם, אלה קוברים מתיהם, מטהרים את הארץ, מִטַּהרים ומתקדשים לעבודת השלום. והאדמה, אשר פניה עוד אדמו מבּשׁת על כל התועבות הנעשות עליה, פתחה פיה ותכס על הרוגיה, החיים אשר היו קבורים ובאים במעבה האדמה יצאו עלו למעלה וההרוגים אשר היו מֻשלכים על פניה ירדו באו למנוחתם מטה – איש על מקומו באו בשלום.

ואלמנות ויתומים אשר התמוגגו בענים ויגיעו עד שערי שאול, ומֻכּי חרב המתבוססים בדמיהם על מטת דְוֹתם ומחכים למות כי יביא להם פדות, ועניים מרודים רעבי לחם ושבעי רֹגז, אשר דעך אור חייהם ויהי כפשתה כבה, שמעו את בשורת השלום אשר חכו לה בכליון עיניים ובשארית כח, ותאורנה עיניהם הדועכות וַתֵּעוֹרנה שפתיהם היבשות וישקו איש את אחיו – ונפשם יצאה בנשיקותם ב“שלום”.

ושרידי החרב פקדו את הנשארים לחיים וישאו את ראשם למספרם אחרי המגפה האדֻמה הזאת, כאשר עשו לפנים אחרי המגפה השחורה, – והנה בכל הארץ שלישית יושביה נכרתו נשמדו ושתי הידות נותרו בה – תמימים ונֵכִים יחדו.

ומלאכי עמים נאספו ב“ארמון השלום” אשר בהַג, להשיב את השלום על כנו ולהכין אותו ולסעדו במשפט ובצדקה. ותהי השמחה גדולה בכל הארץ בתוך העמים, וגרמני ואנגלי וצרפתי יצאו יחדו במחולות, ורוסי וטורקי ורומני ובולגרי אחזו איש בזקן אחיו לנשָק־לו. והאמריקני נטה הצדה ויעמוד לחַשב חשבונותיו. והיהודים סָפרו את חלליהם ואת גבוריהם אשר קבלו אותות־כבוד, ויערכו ויכינו ספר זכרון בשתי העתקות, את האחת שמו באוצר למשמרת עם יתר שטרי החובות אשר לעם ישראל על כל הגוים ממצרים ועד הנה, ואת השניה יגישו אל השלחן הירוק לבקש זכיות.

­­­­­­­­­­­­­­­­­_____________

ובעת הֵאסף מלאכי השלום, ועדרי הזאבים והיענים נפוצו שבו אל מעונותם, ושפעת העורב והעיט וכל עוף־טרף, השוקדים על עמק הפגרים, כלתה כעשן עם הֵעלות הערפל האדֹם מעל פני האדמה, – והנה יונים צחורות באו משוּט בארץ וכנפיהן נחפות בכסף, נוצצות מנֹגה נגדן, כי זרחה שמש צדקה ומרפא, והיונים הוגות ונעימות בפיהן (אשר באו כחצים שנונים בלב השטן ועדתו), לאמר:

בָּא שָׁלוֹם, בָּא טוֹב, יוֹם רָצוֹן, עֵת מְנוּחָה,

הַקֵּץ לַחשֶׁךְ, לַדָּם, לַקָּרֶץ!

שֶׁקֶט וְנַחַת תַּחַת מְהוּמָה וּמְבוּכָה –

יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ!

ואחת היונים מעופפת ובאה מפאת ים, מעל לשלחן מלאכי הגוים הנועדים לכונן ארץ בצדק ולאומים במישרים, וגליון קטן, כעלה זית, בפיה וכתוב עליו בחרט עמים:

ארץ ישראל לעם ישראל.

---

מִכְתָּבִים מִגֵּיא חִזָּיוֹן

מאת

מנחם מבש"ן

פתח דבר

החכמים החוקרים לכל תכלית הגידו, כי כל תנועה, אשר לכל החי, היא עבודה או משחק. נוע ינוע החי לבקש לו טרף, להדוף מלפניו אויב, להסיר מדרכו כל שטן וכל מכשול – תנועה כזאת היא עבודה. ואחרי אשר מצא בעמלו די מחסורו ולא יבקש עוד לנפשו דבר, עוד נשאר בו כח עודף, כח עצור ועזוב, הדורש תפקידו גם הוא, ופרץ ויצא בדרך המעשה, אשר אין מגמת פני עושהו כי אם לפעול ולעשות – היא תנועת השעשועים, המשחק. על כן הילדים, הפראים באדם ובעלי החיים, אשר עמלם אך לפיהם ומשאלותיהם אינן עוברות מן הרגע והלאה, עובדים מעט ומשחקים הרבה (אומרים אָמֹר, גם זמירות הצפרים אינן על הרוב בלתי אם תנועת משחק); ועל כן גם עשירי ישראל, אשר דאגו ושקדו והכינו הכל להם ולבניהם וגם לעמם (כי על כן אין אביון ואין חסר־לחם ואין כושל בישראל, מאז רבו אילי הכסף בקרבנו בכל ארץ ובכל מדינה), ממעטים לעבוד ומרבים לשַׂחק – אלה במֵרוץ ואלה בציד, אלה יאמצו להם סוסים ברודים ואלה – כלבים אמוצים ואלה – עכברים לבנים ותענוגות בני אדם, שִׁדה ושִׁדוֹת.

ואני עבדכם, הלא ידעתם אם לא שמעתם, כי שמע אלהים את תפלתי ואת תחנוני, אשר התפללתי ואשר התחננתי אליו – וגם הנה הייתי לעשיר בישראל. איך היה הדבר – לא אוכל להגיד גלוי לכל הקהל, פן ישמעו חברי, אוהבי ושונאי, והלכו והיו לעשירים גם הם ואז – הלא תדעו: “מאה מיתות ולא קנאה אחת”, והיה כי תראינה עיני והנה כל רעי עשרו מצאו הון להם גם הם – ועוללה עיני לנפשי מכל עני ומכל עמל ומכל צרה, אשר יבואו עלי ועליהם גם יחד; כי בעני רעינו מאֻשרים אנחנו וכי לא יבאו קונים לחנות שכני – אז אשמח כמו לוּ באו אל חנותי אני, כאשר יאמר משַל העם: “אח לא פדה – יפדה”. וגם אין לכם לדעת איך הייתי לעשיר ואין שואל בעולם המעשה לדברים כאלה: אשר עלה היום במעלות לא תזָכרנה לו ראשונות. גר שנתגייר ועני שנעשר ואציל שהורם מאשפות – כקטנים שנולדו נדמו.

ובכן הנה הייתי לעשיר, אין עוד כל מחסור ואין עוד כל צֹרך בעבודה… הנה הכינותי את הכל למעני ולמען משפחתי ולמען עמי, עשיתי גם לביתי גם לבית ישראל – לא לכל ישראל, כי אם לבני ישראל עם קרובי: הטיתי את לב ממשלת רומניה להפיר, ביד מלאכה אשר בפילדלפיה, את עצת העשיר הרמן לאֶב על אדות צאת היהודים מרומניה אל טכסס (כי רעה עיני בחברי זה, שַׁלָמה יעשה לו שם כאחד הנדיבים בישראל וישא חן וכבוד גם מלפני ממשלת ארצו!) וגם יסדתי אגודה, אשר לה הון עשרת אלפי אלפים שקל לקרן קימת, להוציא את יהודי רומניה לארץ ישראל; כי הבינותי לממשלת רומניה וערכתי לעיניה את הטובה הכפולה והמכפֻּלת, אשר תצא לה מן הענין הזה: הֵחלץ תֵּחלץ פעם אחת מ“שאלת היהודים” ותקוע תתקע לה יתד, ביד חלוציה אלה, במקום נאמן, במזרח הקרוב. ובעד ה“רומנים בני דת משה”, הקוראים בגרון כל היום “אהבתי את אדוני – לא אצא חפשי”, שקלתי על יד איש ואיש מנבחרי העם עשרת אלפים ככר כסף ביהודים האלה – לא להאבידם, כי אם להעבידם: לתת להם, לכלם פעם אחת, משפטי אזרח, לרצוע את אזנם במרצע אל אדמת רומניה ועבדוה לעולם. כי הנה סוד גלוי הוא ברומניה, כי הסעיף השביעי אשר במשפט־המלוכה (לבלתי תת משפט אזרח ליהודים כי אם לאיש איש לבדו, על פי רוב דעות בבית הנבחרים) מקור מי־זהב הוא לנבחרים, ואיש יהודי לא יעבור שלום עד אם פִּזר נתן מלֹֹא חפנים על ימין ועל שמאל; על כן ישקדו וישמרו הנבחרים, ומגניהם אשר במערכות השלטון, בקנאה גדולה ובכל תקף על הסעיף הזה מנגוע בו לרעה…

ובהיותי לעשיר ולא היה לי עוד כל חפץ בעבודת עבודה, שמתי פני לבקש לי עבודת משחק, למען הוציא לאור יתר כחי ויתר אוני המתרוצצים והמתחוללים בקרבי כאש עצורה בכליות הר־געש.

אבל מה העבודה אשר אראה לי? סוסים וכלבים ועכברים – אינם לפי טעמי; על סוס לא רכבתי מעודי, מפני כלב אני ירא ככל בני עמי, ולעכברים הייתי איש ריב כל הימים: כי מתמיד הייתי מנעורי, “תולעת ספרים” ככל אבותי, ויהיו ספרי, אשר במעוני הדל, מעט הרֶוח ורב החוֹרים, לסלע המחלקות ביני ובין “הני עכברי רשיעי”, כי עלו ובאו בגבולי, התעשקו עמי ואני עמם על נחלתי, צרור עלים בלים, אשר גרסה נפשי ונפשם לתאבה יומם ולילה חליפות.

בקשתי לי אפוא מלאכה אחרת – בקשתי ומצאתי. אומרים אָמֹר: בני מלכים לומדים מנעוריהם איש איש מלאכתו אשר יבחרו לו הוריו ומוריו, והיה כי יֵהפך עליו הגלגל ויצא בגולה והיה נודד ללחם, או כי ישב על כסאו ו“ימלוך ולא ימשול” ונפשו תקצר למות משממון – ושלח ידו במלאכה ועשה בה ותחי נפשו.

ואנחנו בני ישראל בני מלכים, הלא גם לנו מלאכה, אשר לִמדו אותנו אבותינו מדור דור – מלאכת הכתיבה, אשר היתה לנו היום למלאכת הספרות, מלאכה שאינה צריכה לגופה, מלאכת־שעשועים. לפנים לא היו סופרים בישראל – ולא עשו עט שקר סופרים. האב או המורה הביע רוחו למסבו או כתב הגיון לבו על ספר לתלמידיו או לבניו להדריכם ולהורותם. הדברים לא היו יפים, נמלצים ומהֻקצעים, כי בעליהם לא שִוה לנגדו את הקהל הגדול ואת משפטו, על כן לא בחר לשון ערומים, לא בקש לתת לדבריו חן ויפי ותפארת מליצה, למען היות להם ברק, למען יתנו לו כבוד ויהללו בשערים מעשיו. ואולם הדברים יצאו מן הלב, אמת היה חותמם וישׁר־לב יסודם. הבנים או התלמידים, ואחריהם כל העם, ידעו נאמנה כי נפש המורה, אשר אותה שפך בספרו, היא המדברת אליהם, ידעו כי חלק האמת הנטועה בנפש איש ואיש, הוא חלקם – והדעת הזאת היתה דַיָם ועמה לא בקשו עוד תפארת לשון ונֹעם שיח וטוּב־טעם. ועתה יכתוב הסופר מראש למען “הקוראים הנכבדים” והכן יכין את עטו ואת לבבו, את לשונו ואת דעתו לעמת הטעם והחפץ ודעת הקהל ורוח היום. ויש אשר יכתוב הסופר פעם בכה ופעם בכה; ויש אשר יכתוב במכ“ע אחד, לפני קהל קוראים מיוחד, על פי דרכו, על פי דרך מכה”ע הזה, ועל שלחן אחר, לפני קוראים אחרים, יערוך מטעמים שונים, שפה אחרת ודברים אחרים. ויש אשר הוא נהפך בלשונו, עושה הֵנה והנה, במאמר אחד על ענין אחד בעצמו, זכור ושמור בדבור אחד. סופר כזה יבחר מלים, ייטיב, ייַפּה ויוציא מתחת ידו דבר מתֻקן, סופר כזה אומן את ידו, את עטו – אבל הלב? מי יודע את אשר בלבבו ואם יש דבר בלבבו אם אין!

ובכן הנה מלאכה נקיה וקלה, עבודת־שעשועים – עבודת הספרות; הבה תאחז בעט סופר ידי לשחק בו.

ואני בראשונה היה עם לבבי להיות בעורכי כה“ע בישראל, כתבי העתים העברים, כי רב גבולם, כי כביר כח מעשיהם, “בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם”. הן המה יש להם, לאיש איש, אלף אלפי חותמים, וקוראים אשר לא יִמָנו ולא יסָפרו מרוב, ועל מספר מעט מאלה לא יפרשו כנפי אורם, כי מי כמוהם בז לקטנות. על כן אין בארץ, אשר יש בה יותר משני אלפי אלפים נפש יהודים – כאוסטריה – כי אם מכ”ע עברי אחד, ובארץ אשר יש בה שבעת אלפי אלפים יהודים – אך שנים־שלשה כתבי עתים, ובאשר אין שם כי אם כמאתים וחמשים אלף – כרומניה – אין גם מכ“ע עברי אחד, והמה כלם יחדו אכן יחתמו על כה”ע העברים אשר מעבר לגבול, והביאו ממרחק לחם חקם, אשר לא יחסרנו היהודי וחי. וכי ימוט מכ"ע עברי באחת הארצות, כי יחסרון אלף אלפי חותמיו מאות או אלפים אחדים וחשך היום בצהרים – ובאו חותמיו מבני הנכר והחזיקו בו, ושלח לו הכהן הקתולי כסף חתימה לשנה שלמה וקריאה לעזרה, לאמר: העברים, הביטו לראות! ¹

היה עם לבבי – ואולם שבתי וראיתי כי העורכים האחרים כבר קִדמו פני, הכריעוני, כבר פרשו כנפיהם על כל קצות הארץ, אספו בחפניהם אל ספרי פקודיהם כל חותם וכל קורא, וכל בתי ישראל מלאו חותמים וכל שלחנות מלאו כ"ע עברים בלי מקום גם לקלפים: הארץ הנה נחלקה לאחרים והשמים – שמים לה' ולמשוררים. ואני העשיר העני מה אעשה אפוא כיום, מי יקום לי עם “מלכי אלקום” אלה ומה תקותי כי אתחרה בם – ואוכל? אז רפו כנפי, השפלתי גאותי, עם ארבות ידי ועם משא נפשי הרחבה ואֹמַר: אעלה בקרית־ספר, אֹחזה בכנף אחד העורכים ואהיה לו לסופר מודיע חדשות; המקצוע הזה רצוי לרוב הקוראים מכל יתר הענינים ובו אשליך חַכּה.

ואשוב ואראה עוד והנה בכל המקומות ובכל הארצות הנושבות כבר יש לכה"ע סופרים מודיעי חדשות, חדשות אשר צמחו או אשר תצמחנה, חדשות כאשר הן או מגֻדלות על אחת שבע; כי כן משפט הסופרים המבשרים בכל המקומות בישראל ובעמים וכן דרך הארץ: את המקומות יתנו לפני הקהל – על המפות – במדה קטנה, אחת לעשרים אלף או לחמשים או למאה אלף, ואת המעשים אשר נעשו או אשר לא נעשו בהם – במדה גדולה, על אחת שבע או שבעים ושבע; חקה אחת ומשפט אחד לדבר הזה לזכרונות דברי הימים הקדמונים ולדברי ימינו אלה. – על כן ראיתי לי מקום, אשר שם רב המון ישראל נחִתּים או משוטטים, ואשר אין שם עוד סופר קבוע: אכתוב מכתבים מגיא חזיון, אודיע חדשות גם אני, חדשות טובות משמחות לב – בטרם תצמחנה אשמיע אתכם.

א.

בימים ההם, בשנות השבעים למאה השביעית למספר בני ישראל, היה רעב בארץ, בתוך הגוים, – לא רעב ללחם ולא צמא ליין ושכר, כי אם לחקור ולדעת את תורת ישראל ואת ספריו הראשונים והאחרונים. אך לא מאהבתם את היהודים זכרו את ספריהם וינהו אחריהם, כי אם משנאתם אותם, כי גברה השנאה מאד מאד על ישראל ותגדל יתר מאהבתם ומחמלתם אותו לפני שנים־שלשה דורות כעבור על העמים ועל מושליהם רוח נדיבה להקל את ידם מעל עם בזוז ושסוי ולתת לו חקים ומשפטים צדיקים בתוך אזרח הארץ. – וישובו על כל העלילות, אשר שמו לעם חרמם למרר את חייהם ולהשפילם לפני עם הארץ, ולכל בהן – על העלילה הנתעבה והנוראה, עלילת הדם, וישימו אותה פעם בפעם לאיש יהודי אשר ראו להם, ויביאו אותו במשפט ואת עם היהודים ואת תורתם ואת דתיהם עמו. ודורשי המשפט, העומדים על האיש לשטנו, דברו בכה ובכה על ישראל ועל תורתו ככל הוַת נפשם. אך גם המה, גם הכהנים המבינים אשר הובאו מרחוק מקצה הארץ לברר וללבן ולהוציא לאור כל נעלם, לא מצאו ידיהם בספרי ישראל ויהיו לשחוק. המשפט היה והנַענה ימים על שנה יצא נקי בהשפטו והצוררים שמעו מוסר כלימתם מפי הסופרים בכה"ע, אף הם השיבו אמריהם להם: מדוע אין בתוך חכמינו וכהנינו אנשים יודעי תורת היהודים וספריהם בכתבם ובלשונם, אשר נמצא חפצנו בם בבוא עוד משפט דמים לפני השופטים ולפני הקהל (ומשפטים כאלה בא יבאו עוד – זאת יודעים אנחנו), ומי ילך לנו לעת כזאת לבקר ולבחן את ספריהם ולא יכלימו אותם מליציהם ולא יענו כחשו ואולתו בפניו ולא יחַבּלו את מעשי ידינו… אין לנו טוב, כי אם לעשות אשר ילמדו ואשר ידעו גדולינו וקטנינו את הלשון העברית, למען ירבו בתוכנו המבינים בספרי העם הזה וגלו את כל צפוניו ואת כל חקותיו הכתובים לו בספרתו מפֹרש או סתום, דבר או חצי דבר. כי אמרו להם ערום יערימו היהודים וחקיהם הנסתרים, אשר נחלו מאבותיהם, רשומים להם ברמזים ובמליצה חידות.

הדברים והמשאלות האלה, אשר הביעו איש במקומו ואיש במסבו ואיש בקהל מרעיו, התגלגלו ובאו במערכות השלטון אל אשר לו המשפט והיכלת – וגם לא שבו ריקם. ובהגיע תור העצה היעוצה להיות למעשה והלֶקח העברי להנתן בבתי הספר הגבוהים ובבתים ובאגֻדות אשר מחוץ לבתי־הספר – ויפנו כה וכה לבקש להם מורים מתוך הגוים, כמשפט, ולא מצאו, ויבקשו בתוך המשומדים – ואין (כי בדור הזה רחוק מה שהיה: אשר ימיר איש יהודי את דתו אחרי היות לו חנוך עברי מנֹער). אז נועצו לעשות כמעשה ממשלת רומניה, אשר הפקידה מבני ישראל לרופאי הגלילות בעריה ולמורי לשונות נכריות בבתי הספר בכרתה עמהם אמָנה לשנות מספר – עד היות לה רופאים ומורים מבני עמה; ויבאו בדברים עם חכמים ועם מורים יהודים ויכרתו עמהם ברית לשלש או לחמש שנים, עד אשר ימָצאו להם מורי עברית מן הגוים.

הדבר נודע בקהל על ארץ רבה, אך המגמות והמזמות והמועצות, אשר עוללו במסתרים ואשר חוללו והולידו את החדשה הזאת, לא נודעו כי אם בתוך גבולות הארץ פנימה. הרחוקים שמעו, תמהו, השיחו בה ויפנו איש לסבלותיו. אך גם היֹֹה היו אנשים וחוגים, אשר נגע הענין הזה עד לבם ולא הניח להם לישון. וכאשר באו לפנים מלאכים מארץ מרחק אל בולן מלך כוזר ואל ולדימיר הקדוש לרוסים, מבקשי האלהים, להלל אליהם איש את אלהיו ואת דתו, כן התעוררו אלה לנסות דבר אל מבקשי הלשון הנכריה ולעמוס להם איש את לשונו. ויתאמצו בעלי ה“עזרה” ביד מלאכי ארצם וביד כלי השרת אשר להם, עתוני ה“אורתודוכסים” אשר בירושלם ואשר בהמבורג, להטות לבב ידידי העברית החדשים אל לשונם, אל הגרמנית, וראשי הכי"ח שחדו מכחם על ימין ועל שמאל בעד “לשון ארצם ועמם”, לשון צרפת, לבכר אותה על פני העברית. מה היו תוצאות מאמציהם אלה ומה הדבר אשר השיבו אותם – לא נודע בקהל.

ויבאו הימים והגוים הרבו ללמוד עברית מפי מורים יהודים איש בבית הספר ואיש בביתו, וַיִשָנה החזון אשר נראה באירופה בראשית המאה הט“ז ובראשית המאה הי”ח למספר הנוצרים, בימים אשר ישבו כהנים גדולים ואצילים ורוזני ארץ לפני ר' עובדיהו ספורנו ולפני ר' אליהו בחור וחבריהם, לבקש תורה מפיהם. ויודעי עברית בישראל לא היו דַי לכל המלאכה ויקנאו ויתחרו דורשי העברית אלה באלה ויחזיקו שבעה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי אחד ובציצת ראש נער עברי אחד לאמר: למדֵנו לשונך והאר עינינו בתורתך. אך התוצאות היו שונות מאד מאשר דִמו להן בתחלה: כאשר נפרץ הדבר ויבינו בכתבי הקדש ובספרים אשר אחריהם וישקדו עליהם וישגו באהבתם – והנה נשכחו הראשונות אשר היו נסבה למשוך את בני יפת אל אהלי שם, והשתנו האנשים ונהפכו הלבבות ותהי עמם רוח אחרת. רבים בצוררי ישראל לפנים, אשר נגשו ללמוד ספרי היהודים למען מצוא בם דברי עונות ולסלף דבריהם לרעה, הגיע אליהם כאשר הגיע אל אחדים מן הנזירים הקתולים בימי הבינים ומן הנוצרים לומדי עברית אחרי תקופת ה“רפורמציה”: תורת ישראל ודברי הנביאים והחכמים והחקים הטובים והמוסר הטוב, מורשה קהלת יעקב, אשר רבים בהם היו אך עתה לחקת משפט לעמי אירופה ורבים עודם עומדים לנס ולמופת לגוים לדור אחרון – צרפו כליותם ולבם ותחת השנאה והבוז לעם הפלאי הזה, אשר ישבו עמו יחד מאות שנים וידוע לא ידעוהו, באו בלבותם אהבה וכבוד ונֹחם על כל הרעה אשר עשו ואשר דִמו לו. – ועלילת הדם היתה לחזון יקר בארץ ותלך הלוך וחדל. וכי ערבו עוד אנשים רעים חרשי משחית את לבם להכין ולערוך עלילה כזאת באחד המקומות – ויקומו לנשפט המון מליצים רבים מבני הנכר, ויציפו על עוללי העלילה ועל המחזיקים בה מבול לעג ובוז וקלון מכל עברים, אשר שטפם ואשר גרפם חיים אל תהום הנשִיה ואשר המריץ גם את הנוטים אליהם חסד ממעל לנער חצנם מהם תחת תתם להם ברכה, מתנות ופקודות.

השנאה והבוז היו הלוך וחסור, אך הקנאה, קנאת איש ועם ברעהו הטוב ממנו, לא חדלה וגם היתה מעתה כאש אוכלת בלבות רבים. וכאשר הכירו וידעו את כבוד ישראל ואת גדלו וחין ערכו, שמו טובי הגוים אל לבם לכפר את עון אבותם ואת מעלם אשר מעלו בעם בחיר ה', ותחת אשר יתחרו אך להרע, אך לדכא את היהודים ולרדפם עד כלה, למען יֵחלצו מתחרותם, יעצו להשיבם אל ארץ אבותם, להיותם שם עם לבדד ישכון כקדם, ולעמוד מרחוק לנס עמים. ויזכרו את קדמוניהם, אשר החלו לשום דרך ולסֹל מסלה לעם ישראל ציונה, מן אוליגר פוילי איש דנמרק (מת 1702), אשר הוציא מהונו אלף אלפים כסף לאסוף נדחי ישראל אל ארץ אבותם, ואשר בא בכתובים עם מלך אנגליה ועם יורש הכסא לצרפת ויתאמץ בכל² עז להטותם לחפצו זה, ועד הנסיך לבית ליגא, אשר עורר בכתביו (גנף, 1809) את העולם הנוצרי לבא בדברים עם ממשלת טורקיה למען השב את ארץ ישראל לעם ישראל, ועד הסופר הצרפתי לַהרַן, אשר דרש לציון בספרו “שאלת המזרח החדשה”, ועד האציל השויצי דונן, אשר בא בדברים (1864) על תשובת ישראל לארצו עם נפוליון השלישי (אשר נטה אחרי עצתו) ועם גדולי היהודים, ראשי חברת כי“ח, בית רוטשילד, בלייכרדר, ועוד (אשר לא אבו שמוע), – ויגמרו אֹמר לצאת בעקבותם ולכלות את הדבר הגדול אשר היה עם לבבם, והציונות היתה ל”רוח היום" בתוך הגוים בטרם יואילו לנטות אחריה כל ישראל.

ב.

והיהודים אשר בארצות המערב, אשר תשעים למאה בהם אינם יודעים עוד קרוא עברית, ואשר בארץ מזרח, אשר מחציתם אינם יודעים קרוא עברית והיודעים אין בהם קוראי עברית כי אם אחד או שנים למאה, – החרו החזיקו אחרי הגוים, כי נכלמו מפניהם וכי קנאו בם, וישימו פניהם מקטן ועד גדול ומאיש ועד אשה, לשקוד על לשון אבותם וללמדה. העשיר עזב, שעה אחת או שתים ליום, את רוב עניניו, העני את סבלותיו, הסוחר את סחרו, החָרש את אָבניו, העלמות והנערים את ספורי האהבים, מרדפי ריקים את בתי הקפה עם הקלפים ו“צעירי ציון” את האספות ואת הנאומים ואת התואנות ואת הדחיות – וילמדו עברית בקנאה גדולה, בכל לבבם ובכל נפשם. וכל העם מקצה נהרו פעם בפעם אל מוכרי הספרים גדודים גדודים כצפרים עפות בעת נדוד וכשלומי אמוני ישראל אל הנהרות ואל האגמים לעת “תשליך” – נכונים לנער איש חצנו מצרורות כספיהם ולמשוך ולקחת להם, לאיש ולביתו, ספרים עברים למקרא. ועוד מעט ותחת הקריאה הנשמעת מקצה מחננו הקטן: “הבו לנו קוראים” הקיפה הזעקה את כל גבול ישראל מסביב: “הבו לנו ספרים”.

הלא נודע, כי משפט עמנו בכל דרכיו לעבור קל מהרה מן הקצה אל הקצה. לפנים כִּבּד חדש וישן וגם נושן והיום – אך חדש מחֻדש. לפנים היתה הספרות לתורה בעיני העם, אהבו כל פרי רוח הראשונים והאחרונים, הקדישו את הכל, למדו את הכל, כל הספרים היו קדושים, כי נקדשו בקדושת הזמן והקודם בזמן היה קודם במעלה. ותעל ספרתנו הישנה כפורחת וידפיסו מדפיסים רבים ספרים קדמונים ואחרונים, וכלם מכרו ספריהם וכלם ראו שכר בעמלם – בלי הוצאות ספרים, בלי הסתדרות ובלי תחיה. – כן עשו בני הדור הישן, חובשי בית המדרש עם אוצרות ספריו בני דורות רבים, מן הישנים כארזי לבנון ועד החדשים כפרחי השרון. והדור החדש? אלה מוציאים כל היום ישן מפני חדש וחדש – מפני חדש ממנו, עוברים ורומסים היום על אשר סלסלו ורוממו אתמול, נוטים קו תהו, תחת בקרת, על הסופרים ועל הספרים אשר זה מעט היו מהֻללים בפיהם על כל תהלה ומכֻבּדים על כל כבוד. בטרם יזקן הסופר – והנה נושן פרי עטו, בטרם ישָבר כד על המבוע – יֻשלך ארצה ככלי אין חפץ בו. בכל דור ודור תהיה עבודת דור שלם – לריק, לתהו והבל כִּלו כחם, הוגיעו מֹחם, הובישו לשַדם אנשי הרוח והעט אחד אחר אחד. הישנות – נושנות, יגזרו הסופרים בעלי הטעם והבקרת, שומרי הסף לאוצרות ספרתנו. חדשות, חדשות תנו לנו! יקראו אחריהם הצעירים.

חדשות, חדשות, תנו לנו! קראו עתה כל העם למוכרי הספרים, כאשר לִמדו אותם הקוראים הישנים, אשר הורו אותם הסופרים בדרך הזה. ספרים חדשים, תבואת השנה, בכּוּרי החֹדש, ילידי היום האחרון, צעירים אנחנו, חדשים אנחנו, לנו העתיד, הלאה העבר! הזקנים – רֻבּי תורתם כמו זר נחשבו, הזקנים – יכָּרכו יחד הם וספריהם, הם והגיוני לבם וינוחו יחד על משכבותם בשלום. ספרים חדשים תנו לנו, חדשים בלשונם, חדשים בסגנונם, חדשים בתכניתם. חדשים, חדשים! קראו איש אחרי רעהו ויבקרו ויהפכו את הספרים הנִתּנים על ידם ויביטו אל השער וידרשו לשנת הדפוס – ולא מצאו להם כן.

ותהי צעקת העם גדולה על מוכרי הספרים ותלונות מוכרי הספרים – על הסופרים, והעשירים התנדבו להרים תרומות גדולות, אלפי אלפים כסף, וליסד פרסים אשר יעממו את פרסי נוביל, לסופרים צעירים אשר יֵשבו על האבנַים ובקעו ודגרו בצל הכסף והורו והוגו חדשות יום יום, ולא יהיה עוד רעב בישראל לדברי ספר.

אז נדברו הסופרים איש אל רעהו ואיש אל לבו ויאמרו: – אבל אשמים אנחנו על קהלנו, קהל הקוראים, בשנותו את טעמו מכל קהל ומכל עם לרדוף את הקו האחרון באור השמש, את הגל האחרון בזרם הספרות. קראנו אותו תמיד אל על – ונורידהו מטה, אך לפנים – ונסב את לבו אחורנית, שַנוֹנו את פי החרב השכם ושַנן עד אם קהה הברזל, היטבנו את טעם הקוראים היטב היטב עד אשר התקלקל. אנחנו, אנחנו הסופרים נִכּרנו את ספרתנו, הקלנוה, הבאשנו את ריחה בעיני הקהל – אלה בבקרת זעומה, חרוצה כמורג חרוץ בעל פיפיות, נכונה תמיד להשחית ולגדע, מואסת כל עץ אם עושה פרי הוא אם לא; ואלה בעמדם מנגד, בהעלימם עין, בהחשותם מטוב. גם הנה כל דרכינו עם הספרות ועם עושיה – תהפוכות. הלא זאת הדרך הישרה ונבחר בה: לרומם כל מפעל לפי מהללו אך לא בשפת יתר – בעוד היוצר אותו חי, למען תחזקנה ידיו ולמען פקוח את עיני הקהל על הטוב לו; ואחרי מות הסופר ירבו להלל את פעולתו בספרות בכל פה ולהציג בשער את פרי רוחו, אשר השאיר, אחריו ברכה, למופת לדור יבא. וידעו הבונים בהיכל ספרתנו בחייהם, כי יש תקוה לאחריתם ושארית לפעולתם, וידע כל הקהל, כי דור לדור יוסיף על נחלתנו וכי עֹשר רב שמור לנו ולזרענו באוצר רוח ישראל, מלבד העֹשר אשר אצרו אבותינו, הלא זאת תורת קדמונינו: אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו. – ואולם אנחנו לא כן עושים היום; אנחנו – בעוד הסופר או המשורר או החוזה חי, נרוממהו, נעריצהו בכל פה, נשים קטורה באפו כל היום ונעטרהו בעטרת ראש המשוררים או הסופרים בדורותיו; הסופרים בחייהם – בני עליון כלם, מן הנפילים אשר היו בארץ, וכי ימות הסופר – וספדו לו כמשפט ואחר, גם בטרם יציבו מצבה על קברו, ישובו יהפכו ידיהם בארי המת כל אמיץ לב בסופרים, חניכיו אשר נולדו על ברכיו, וחללו שם כבודו והסירו מעליו עטרת תפארתו והורידו אותו ואת פעלו במעלות אשר העלוהו בחייו; הנפילים יהיו לנפָלים ובני עליון – כאדם ימותו וכאחד הצעירים יפֹלו. ככה נעשה לסופרים ולמשוררים, אשר היו בדור האחרון לראש פנה בהיכל ספרתנו איש בימיו – וככה יֵעשה גם לנו אחרי מותנו והיה זה שכרנו, גמול ידינו מאת חניכינו… – ועתה מה יש לנו עוד צדקה לזעוק על ערך הספרות כי נגרע ועל כבוד הסופרים כי ירד ועל הקונים והפונים לספרים עברים, כי מעטו, ועל הקוראים העוזבים את לשוננו ועל אנשי העט המזניחים אותה במעלם ללכת לרעות בשדה אחר, בספרות כל עם ולשון, ששם יש כר נרחב לעבודה והמון ספרים רבים למקרא, ששם לא יקברו את נשמות הסופרים הישנים בתכריכי ספריהם עם בלויי הסחבות, ששם אין הטעם מפֻנק ורב חליפות עד מאד ואין הרגשות והמאוַיים מבֹהלים ודחופים, נמהרים וסוערים אחרי כל חדש וכל אשר עדֶן לא היה. – באה העת להביא במשפט את משפטנו אנו, ולשקול במאזני צדק את כל יש לנו. בקרת תהיה.

וישובו הסופרים וישימו עינם על כל חֹמר ספרתנו החדשה, תבואת מאַת השנים האחרונות – לטובה ולא לרעה, ויעברו עבור ושוב משער לשער, מתקופה לתקופה, ויעשו כמעשי המבקרים בעמים לפרי ספרתם הישנה, ויבקרו את הכל בעין טובה, ברוח משפט, אך לא ברוח בָּעֵר, ויגַלו לעיני הקהל את כל הטוב הנמצא בכל ספר, ויחפשו ויוציאו את הבר מתוך התבן ואת האורות מבין הצללים (גם את הלשון הזעומה, לשון כתבי הקדש, אשר היא היתה למכשול מזכיר עון לרב הספרים ההם, שבו משכו חסד ברוחם הנדיבה!) וילמדו את קהל הקוראים לבקש ולמצא חפץ גם בכל ישן, להוקיר את פרי רוח הראשונים ולאספם אל ארונות ספריהם ולשומם לפני בניהם, כאשר יעשו העמים האחרים גם הם לספרי חכמיהם וסופריהם הישנים. והעם שמע ויקשב ויעש.

ועוד מעט והנה חדשה בארץ: נולדה לנו יום אחד ספרות גדולה וטובה, עשירה ורחבה – די היות למקרא לכל המון ישראל ימים על שנה. וכי נגֹלה אבן הנשיה מעל פי הבארות הנעזבות ונפתחו המעינות החתומים מתחת – ויֵערה עליהם גם רוח ממרום ויוָלדו לנו המון סופרים יוצרים, אנשי רוח, חושבי מחשבות וחוזי חזיונות, ותבּנה ותכּונן ספרות חדשה אשר עלתה בטוּבה וביפיה על משאלות כל רחבי הנפש בקרבנו.

---

מִימֵי קֶדֶם

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי בימי שיבת ציון, באחרית הימים ההם, ועזרא ונחמיה וכל הדור ההוא נאספו אל אבותם ושבי הגולה התכוננו בארצם ויעשו חיל, וצורריהם, השמרונים והעמונים ובני קדר, אשר היו להם לשטן ימים רבים בחשבם מזמה להסב אליהם את הארץ, הָשלמו להם וישבו עמהם בקרבם, והיונים גם הם החלו לבא לשבת בערי החוף מברותה ועד עזה ויסחרו את הארץ. ומלך אין בישראל, כי אם הזקנים יכלכלו את דברי הארץ והעם ונועדו יחדו לעתים מזֻמנות והתיעצו וגמרו על כל דבר גדול. ויהי היום ותבא לפני המועצה שאלת בני הנכר, אשר היו הלוך ורב בארץ ויהיו ברֻבּם כיתד תקועה לישראל בארצו ובדתיהם השונות למוקש לצעירי העם ובשנאתם, אשר פעם גֵלו אותה בקהל פעם כסוה במשאון, למהִתּה לארץ כי תקראנה מלחמה.

ויחלו איש איש לחוות דעו על הענין, אשר נִתּן לפניהם, וידברו זה בכה וזה בכה. ויאמר האחד: כי תהיה לאיש יבלת ברגלו – יכרתנה: נשמידם או נגרשם מן הארץ; ואף כי השמרונים עם זר זה, אשר התערו בארץ זה ימים רבים והנם מגדילים עלינו עקב. הן אשור, אשר הביאם ויטעם בהר נחלתנו, אבד זה כמה – יאבדו גם חוסיו, ילך החבל אחר הדלי. – ויאמר השני: את החולה השקה ישקו סמי מרפא בחזקה: נכביד אכפנו עליהם להתיהד, והיו אתנו ברב הימים לעם אחד ונֵחלץ מרעתם. – ככה הגידו איש איש את אשר עם לבבו “אם לשבט אם לחסד”.

המה כלו לדבר וראש המועצה, זקן ונשוא פנים בתוך זקני עמו, אשר חכמתו האירה פניו ונפשו היקרה נשקפה מעיניו המאירות, קם מכסאו ויאמר: – אל נא אחי תחשבו רעות כאלה בלבבכם והבעתם בפיכם, כי לא תהיה תפארתנו על הדרך הזה. בעת קרָב, החרב תשפוט בין שני העמים בעלי הריב, אך בימי שלום לא בחרב ולא ביד חזקה נשלים חפצנו. אַל לישראל לחלל את שמו ולטמא את ארצו בשפך דם אנשים היושבים לבטח אתו; גם לא לעמוס עליהם את דתינו בחזקה כי בזאת נביא בלבם שנאה תחת אהבה, שנאה אשר תיקד במסתרים ואִשָּׁהּ לא תכבה גם בדור דורים. גם הנה יש עוד רבים מבני עמנו אשר נשארו בבבל ובפרס ובשבע ועשרים ומאה מדינה, ועוד ימים רבים, רבים מאד – ומי יודע, אולי גם עד אחרית הימים – ישבו המוני עם ישראל בארצות הגוים (כי אשר לא התעוררו לשוב עם אחיהם בהִגָלוֹת נגלות זרוע ה' על עמו, בשוב הגולה קהל גדול מבבל ציונה, – לא ישובו עוד), ואלה זרים המה וזרים יהיו בתוך עם הארץ כל הימים, כשמן אשר לא יתבולל בתוך מים וכברזל אשר לא יתערב עם חרס: ולמה נִתַּן אנחנו פתחון פה לגוים ההם לעשות לבני עמנו חוסי צִלם גם המה מעשים אשר לא יֵעשו? לא, אחי, אנחנו לא נשמיד את הזרים היושבים בתוכנו, לא נלחצם ולא נדריכם מנוחה – לא באלה חלק יעקב. כי אם זאת נעשה להם, נמשכם חסד, נקרבם אלינו בחבלי אדם, בעבותות אהבה, נפתח להם את אוצרנו הטוב, את תורתנו ואת אוצרות רוחנו. כאשר שלח מלך אשור לפנים כהנים להורות את הכותים את דרכי אלהי הארץ, וכאשר ממשלת יון שולחת היום כהנים ומורים להורות את בני היונים היושבים בארצנו את לשונם ואת תורתם ואת דתיהם, בבתי הספר אשר הם מיסדים להם בברותה ובערי החוף אשר בארצנו, בתי ספר, אשר גם רבים מעמי הארץ, שמרונים ובני קדר, חֻנכו בהם ויֵהפכו ויהיו ליונים; וכאשר מלכי בבל ופרס לפנים היו מושכים אליהם מבני הנכר כל נער אשר רוח בו לגדלם עמהם בהיכליהם וללמדם ספר ולשון עמם, – כן נעשה גם אנחנו לבני הנכר אשר בקרבנו: אל בתי הספר אשר הוּחלו להוָסד בתוכנו מימי עזרא הסופר, ללמד את נערי בני ישראל תורת עמם ולשונו ודברי ימיו, אסוף נאסוף מילדיהם כעשרה או כעשרים למאה ונלמדם מתורתנו ונורם מדרכינו ונאצל עליהם מרוחנו. אמנם כי יהיה עלינו להרבות בתי ספר ומורים למען יהיו דַיָם לכל המלאכה, אך הכסף אשר נוציא יביא לנו בפריו נפשות. כי ישבו בבתי ספרנו מספר שנים מימי נעוריהם, ימים אשר החנוך והמסבות יעוללו לנפש עלילה גדולה ונמרצה עד זקנה ושיבה, והתחברו יחד עם ילדינו ולמדו את לשוננו, את תורתנו ואת ספרינו, אז קרב יקרבו אלינו ברוח והיו שלמים אתנו, אם ידבקו בדתינו ובעמנו ואם לא. כי אמנם אנחנו לא נבקש להסב את לבם מאחרי דתיהם ועמם, לא אל זאת נִשא נפשנו, כי אם רק להסיר איבה ולהשבית ריב ומדון; אך ברוב הימים גם רבים מהם דבֹק ידבקו בנו בדעתם אותנו מקרוב ובהכירם את ארחותינו לטובה. הן גם בבבל היו גולי יהודה למופת לעם הארץ בדרכיהם הטובים, דרכי יֹשר וטהרה והצנע לכת, עד אשר החלו רבים מבני הנכר לבא בקהלם ולדבקה בם, והמושלים לא מצאו טוב לפניהם כי אם להבדילם מעל עמם ולהרחיקם אל ירכתי העיר, אל בין הנהרות כבר ואהוה; ושם היו גולים וסורים, נבזים ושפלים ועבדים לשוביהם; ואף כי עתה בשוב ה' את גאון יעקב כגאון ישראל מקדם, בשבת עם יהודה בארצו, עם חפשי, כביר רוח, יפֵה פרי תֹאר, הלא יהיה לנס לשכניו ולאור לקרוב ולרחוק – רק אם לא נעזוב את בני הנכר אשר בתוכנו אל האחרים הצופים לנפשותם, אשר יקדימו למשכם ברשתם ולחנוך להם על פי דרכם, כאשר גם החל החלו לעשות, והיה זה לנַכּר אותם לנו הרבה יתר מאד ולהקים קיר ברזל בינם ובינינו עד עולם.

גם הנה גדולי אחינו אשר בפרס, הנקראים בשם “ישראל גוי אחד בארץ”, שמו להם לחק לאסוף אל בתי ספרם (אשר יסדו, למען הפיץ השכלת פרס בתוך היהודים) גם תלמידים מבני עם הארץ, ורבים מן התלמידים האלה, אשר גדלו ויהיו לפקידים ולשרים, זוכרים ושומרים זכרונות טובים ליהודים חבריהם מקדם וגם לעם היהודים כלו. ועתה אמנם כי רחוקים דרכינו מדרכי אחינו ההם ומחשבותינו ממחשבותיהם, אך בדבר הזה היטיבו לעשות: נקבל אפוא את הטוב מהם, נעשה כן גם אנו.

הראש כִּלה לדבר וייטבו דבריו בעיני סוד הזקנים אנשי המועצה ויאמרו כלם להֵעשות כן.

---

מַשָּׂא שֹׁמְרוֹן

מאת

מנחם מבש"ן

יש אשר לב ללב יביע אֹמר ונפש לנפש תפיק רגשי לחש, ואַחים נפרדים יתרפקו איש על אחיו, יזכרו ויפקדו איש את רעהו ממרחקים, – מרחקי עת ומקום, – והקול לא ישָמע על פני חוץ, והאנשים אשר רק עיני בשר להם לא יראו את המראה; ורק אנשי הרוח, החולמים בהקיץ, הרואים כל נהיה בטרם תהיה לו דמות ורקמה, המנחשים כל נעלם וכל ראש־דבר בּטרם יצאו והיו למראות־חיים גלוים, כנַחֵש מטה־הקסם מים סתרים, המפכים בּתחתּיות ארץ, – רק המה יראו, ידעו, יחושו את זאת.

דבר קטן נפל בארץ ישראל, – דבר, אשר כמהו כהמון מקרי יום־יום: השמרונים אשר בשכם פּנו אל ועד החנוך העברי אשר בּירושלים, לבקש ממנו מורה לבית־ספרם, אשר ילמד את ילדיהם עברית. ועד החנוך נתן להם שאלתם, מִנה להם מורה עברית, וגם הנה הוא עומד על משמרתו.

אך הדבר הקטן הזה העיר את רוחי, השיחני, הזכירני ראשונות – את המכתב, אשר שלחו השמרונים למלך פרס בימי שיבת ציון בראשונה… ומכתב אחר נראה לי בחזון – מכתב מקביל אל הראשון ושונה ממנו עד תכלית, אשר ערכו השמרונים לעם ישראל בימי שיבת ציון בשניה:

אחינו הרחוקים, אחינו הקרובים!

הנה שבנו עתה, מקץ אלפּים וארבע מאות ושמונה וחמשים שנה, לשאת עינינו אליכם.

“לא לכם ולנו לבנות יחד”, – אמרו אז זקניכם. נפרדנו ובנינו איש איש לבדו; ואחר הוסיפו קורות הימים להפרידנו; רחקנו אלה מאלה, – והלבבות רחקו שבעתים; אשר בנינו הרס הזמן: אתם גליתם מארצכם, נפוצותם בכל הארצות, נִתַּתֶּם לשד, להרג ולמשסה, הייתם מטרה לכל חץ, לכל פגעי אלהים, לכל נגעי בני־אדם; ואנחנו ישבנו תחתינו בשכם העיר, אשר ראתה ראשונה מדנים בין אחים, בעלות משרש יעקב שנים־עשר נצנים רכים, אשר גדלו ויפרצו אחרי־כן ויהיו מלוא הגוים; שם תּקענו יתד, שם ישבנו גם שקטנו עד היום הזה, ואולם אתם – כל זאת בּאַתכם, ולא נס לחכם, ולא תם כחכם, ולא פג לבכם; באתם באש ובמים, – ויצאתם כברזל מוצק; נבחנתם בכוּר־עני, – נצרפתם, אך לא נשרפתם. עתה הנה הקיפו ימי נדודיכם; אדמת מטעכם וארץ עניכם, המזרח והמערב, אצלו לכם מבּרכותיהם, שמו בכם יחד אותותם, – אותות חיים, והנכם היום חיים, ערים, פורחים כעץ אדיר, חשים עתידות לכם. ואנחנו, הה, שקטנו על שמרינו ובגולה לא הלכנו, על כן לא עמד טעמנו בנו. נהר איתן, כי יגרעו ממנו רוח ושמש כאשר יגרעו, לא יקפא, לא יעלה בתהו, לא יאבד. אך אוי לאגם קטן עומד, כי ידל, כי יכלה, כי יצָמת מפני חשך! ככה קפאנו, נפוגונו, נדמינו בחשך בתוך הרים כסונו, קצרה רוחנו עד מחנק נפש בתוך זרים סבבונו. אך עוד לא תמנו לגוֹע, עוד השאיר לנו אלהי אבותינו, אלהי אבותיכם, שריד כמעט לראות בּשוב נפוצותיכם מארבע רוחות השמים אל ארץ אבות, בקרָבכם אל גבולנו, אחינו הקרובים!

גם תורתכם, כמוכם, בגולה הלכה; בלכתכם שבי לפני צר אמצתם אותה אל לבכם, נשאתם אותה עמכם בכל נדודיכם, ותהי לכם למקדש־מעט בכל הארצות אשר באתם שמה. והיא – כמוכם נרדפה, כמוכם באה באש, שרפוה, קרעוה, שמוה למרמס; וכמוכם פרחה, הוציאה ציץ, עשתה פרי, רחבה ונסבה מדור לדור עד אחרית הימים. ורוח החיים, אשר התפעם בקרבה ואשר שמר עליה וַיַּפְרֶהָ ויתן לה שרש וענף, שב ועולל לנפשכם, לתקומתכם. עץ חיים היתה למחזיקים בה, אוצר רוח ואוצר חיים לכל עַמה.

וגם תורתנו עמנו נחה, שקטה, וגם היא עמנו קפאה יחד; בארון־האבן, ששם קברנו אותה, היתה לאבן גם היא: לא פִתְּחה, לא הנֵצה, לא עשתה פרי ולא היתה לרוחנו למחיה, שדיה צומקים ובניה גֹוְעים מאין משיב נפש.

כיום אתמול כי יעבור, כחלום רע, כחזון־בלהות, כן עברה התקופה הזאת עלינו ועליכם.

“נבנה עמכם!”

– “לא לכם ולנו לבנות”…

עתה הנה שבתם אל ארצכם, אל ארצנו, – והנה שבנו לתת ידנו לכם: התתנו לנו יד גם אתם והיו עץ אפרים ועץ יהודה לאחדים בארץ מַטָעם לפנים, אם תשיבו פנינו גם הפעם?

ומה אנחנו מבקשים מכם הפעם?

לא: “נבנה עמכם”, – כי אם: בְּנוּ אותנו, הבינונו ונחיה.

הורונו מדרכיכם, לַמדונו מתורתכם, הודיעונו אֹרח חיים, דרך חיי־עולם, סוד נצח ישראל!

---

פְּרִיחַת סִפְרוּתֵנוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

מאת

מנחם מבש"ן

מעת החלה שיבת ציון השניה, נסו אנשי הספר בארץ ישראל ליסד במה לספרות, אשר תהיה לכלכל את העם דברי ספר, חזון ושירה, מדע ושעשועים, לתת בלבו גם את העולם האחר, הנעלה מחיי יום יום – את המחשבה, את האמנות ואת היֹפי, איש לפי טעמו ואיש לפי הלך־רוחו. אך כל נסיונותיהם אשר נסו ואשר חדשו פעם בפעם בימי דור אחד נכשלו בראשית דרכם או בטרם יפלסו להם נתיב והנצנים אשר נראו בארץ לא בשלו ולא גמלו ולא עשו פרי. כי עיני העם היו איש אל מעשהו ואיש אל סבלותיו בעיר ובשדה ואת ידי העובדים עבודת הרוח לא חִזק ואל קרבנותיהם לא שעה. ואלה הוסיפו לעבוד ולפעול ולהוציא פרי רוחם אל העם, עד אשר נלאו לאחרונה בראותם כי אין פונה ואין קונה ולכל מאמציהם אין עונה; ויפוצו הֵנה והנה ושרידיהם הנשארים בארץ תלו את כנורותיהם על ערבים בתוכה – ושיר ה' הוּשר על אדמת נכר, והמלה העברית, אשר גלתה מיהודה מעֹני ומאין עבודה, היתה לה עֶדנה בארצות הגולה, פרחה, הוציאה ציץ, עשתה פרי, ספרים רבים וטובים בארץ וארץ. עשר גליות גלתה שכינה ורק בארץ ישראל, מקום קבוץ גליות, לא נודע מקומה.

בארץ ישראל היה הספר העברי יקר בימים ההם, חזון לא נפרץ, לא היתה לו כל במה קטנה או גדולה, וכהניו המעטים שוממים, נאנחים, שובתים מכל מלאכתם – המחסור הפיל את עטם מידיהם. עבודת הרוח מעטה, שבתה, נדמתה – הלב חדל להתפעם.

והנה פתאם נעורה רוח חדשה בתוך העם ואיש לא ידע מוצאה ומבואה (מי יודע את דרך הרוח?), ותפקחנה עיני רבים ויראו והנה סביבותם ריק ונפשם יבשה ורוחם שוקקה, ויתמהו האנשים איש אל רעהו ויאמרו: הן עם הרוח והספר היה עם ישראל מעולם, דבָרוֹ כאש, כנורו זמרת־יה, מִלָתו על כל לשון, ומדוע זה סביבותינו דממה ושממה? הן בכל עת ובכל מקום היה עמֵנו למופת ולמעיר לשכניו, גם היום נותנים אנשי רוח ואנשי מדע יהודים חלק רב ועצום לכל לשון ולכל ספרות בארצות החיים ופרי רוחם מתנוססים בראש ספרי כל עם ועם: והלא יכלו לעשות כזאת וכזאת בארץ ישראל ללשון עמם ולספרותו לוּ חזקנו את ידי בעלי הכשרון אשר בתוכנו ולא טפחנו ורִבּינו את נצניהם. או האמנם זה גורל עמנו להיות בכל מקום בגוים אשר סביבותיו – ער בין העֵרים וישן בין הישֵנים? העל כן באנו אל הארץ לישון וליַשן את רוח ישראל על ברכי המזרח הנרדם? הלבעבור זאת שבנו אל ערש מולדתנו לנום שנתנו?…

ושרידי אנשי הרוח אשר נותרו בארץ ועוד לא נואשו ממשא נפשם – להשיב שכינתנו לציון, החלו גם הם לחפש ולחקור דרכיהם, ויאמרו: אמנם עד כה הרבינו חזון, נסינו להעיר ולעורר את רוח העם לאהבת הספר, ולא היה לנו שומע, אך מי יודע, אולי אשמים גם הסופרים, כי לא פנו אל העם בדרך הנכונה – כי הביעו לו רוחם רק בכתב ולא בפה? ומי יודע, אולי על כן כשלנו מכל עם – ואף גם מן העם אשר אך תמול הקיץ לחיים – גם בכל יתר פנות החיים והמעשה, באשר ראשיהם, זקניהם ויועציהם באים אל המונם, מדברים אליו במקהלות ובכח שפתותיהם יטו את לבבו אל כל אשר יחפצו. ואנחנו – גבול שמנו בינינו ובין המוני העם, בעמוד ענן נדבר אליהם, מעל העתונים או מעל מגלות עפות ולא מעל הבמות נגיד דברינו ליעקב, ואולם הדבר הכתוב לא יאזר זיקות ולא יעורר לבבות ולא יניע ידים לעשות, כדברים חיים היוצאים מן הלב ומן הפה. ועתה הבה ננסה גם אנחנו את דרך הדִבֵּר החי, אשר הגוים הולכים בה ומצליחים ואשר גם עמֵנו הלך בה מלפנים ועד הדורות האחרונים, דורות ה“מגידים”, החוצבים להבות אש בקהלות ישראל ומוציאים מים מן הסלעים.

אכן, לכל זמן ועת לכל חפץ: בהתעורר העם מזה בכליון־נפש אל הספר, התעוררו גם הסופרים מזה ויאמרו איש אל רעהו: לכה ונלכה אל העם, דבר אל בני ישראל – וישמעו. ויחלקו להם את המלאכה לעשות אותה, וילכו בערים ובמושבות, ויעברו וישובו משער לשער במחנה ישראל ויקראו אספות וינאמו ויטיפו, ויעירו ויעוררו את הקהל לשוב לאשר העמיקו סרה, בטרם יהיה עַם הספר בארץ ישראל הנכשל בכל עמי התרבות הקרובים והרחוקים.

והעם שמע, שם אל לב, קבל ברצון את דברי יועציו, וכימי נחמיה העמידו עליהם מצוה וכתבו אמנה וחתמו להרים תרומה מדי חדש בחדשו למען תת תקומה לעבודת הרוח והספר בארץ ישראל.

בימי חדש אחד נתנו כאלף איש את ידיהם לדבר הגדול הזה ואחר נוספו עליהם רבים בארץ ובחו"ל והחוג היה הולך ורחב מיום ליום ומחדש לחדש. וכמעט עברו שנות מספר והנה רוח ישראל בארץ ישראל הפליא לעשות: כשרונות צעירים, חדשים, אשר כֻסו במשאון כציצים בקץ החרף תחת מַעטה השלג, צצו, פרחו, גמלו פתאם ויתנו פרי־תֹאר אשר לא היה כמהו בישראל זה שנים ודורות ותקופות. כשפעת תנובות שדה וגן אחרי גשמי ברכה, כן יצאו אחד אחר אחד דברי חזון ושיר, מדע וחקר, נחמדים בתכנם ונפלאים בצורתם, ושמעם הלך בכל הארץ מסביב וסופרי עם ועם מהרו לתרגם אותם ללשונותיהם ויתבוננו בם רבים וישתוממו ויקראו: אכן שב ופרח עץ ישראל בשובו לארץ קדשו כאשר פרח מטה אהרן בקרבתו לפני אהל מועד!

והיהודים תושבי ארץ ישראל התגאו, שמחו – וגם נכלמו: לבותיהם נעו בין חדוה ובין מוסר כליות, ויאמרו: האח ואהה! עתה זה ידענו מה רבה האבדה אשר אבדה ממנו עד כה בגלל כסף נמאס, בגלל תרומת־חדש קטנה, אשר כמוה יתן איש איש מאתנו לכל דבר הבל וריק יום יום! ולוּ הואלנו ונעשה זאת לפני עשר ולפני עשרים שנה, כי עתה כמה סופרים, משוררים, חוזים, חוקרים לכל תכלית, אשר היו למאורות לכל המזרח ואשר נתנו לנו כבוד ועז נגד כל סביבותינו, קמו לנו מאז ועד היום הזה!

­­­­­­­­­­­­­­­­­­_________________

מה זה היה לי? אני אמרתי לכתוב סקירה על תבואת הספרות העברית ועבודת הרוח בארץ ישראל בשנה הזאת, כאשר דרש ממני העורך; אך בעודני עושה הנה והנה, מלקט ומצרף, זורה ובורר, מתבונן אל מאמצי הסופרים ואנשי ה“מדע”¹, רואה את קרבנותיהם ומבין אל כל סבלותיהם, והנה התעטפה עלי נפשי, נפלה עלי תרדמה ונראה אלי חזון.

יקבלוהו נא העורך והקוראים ויהי רצון כאלו הקרבתי… סקירה.

סקירה על הספרות לשנת…

אם תרצו – לשנת תרפ"ד!

---

דברי חזון ואגדה

מאת

מנחם מבש"ן

דברי חזון ואגדה

מאת

מנחם מבש"ן

---

חֲזוֹן הָרוּחוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

לפנים בהיות עם לבב איש לבא בסוד הרוחות, או בעלות עליו הרוח בביתו, רוח אשתו המושלת, ותענהו ויברח מפניה, – ויצא רחוק רחוק, הרחק מעיר ומארץ חיים, ודרש אל המתים ולן בשדה־הקברים ושמע רוחות מספרות. והיום – רֹב שנים הביאו חכמה ובני האדם היו מאז ועד עתה לפנים ולא לאחור; היום קרבו רחוקים, הוסגו גבולות עולם, החיים והמתים שוקקים, מתנגשים ומתבוללים יחד על כל מדרך כף רגל ובכל מקום משלח יד האדם, כי מבחר היצורים הפך בחכמתו ובכח ידו את כל הארץ לשדה־קברים כיום הזה, והרוחות משוטטות בעיר ובשדה כדי ארבה לרוב, ואשר יחפוץ לבא בסודן, אם אך איש חסיד הוא ורוח המקֻבּלים “גורי האר”י", מיֻדעי הנשמות, עליו, – יראה וישמע את הרוחות וידע שיחן ושיגן גם אם לא יברח מפני אשתו ולא יעזוב עיר לשכון בשדה, גם בשבתו במסבו, גם על משכבו בלילות.

ועל משכבי בלילות ראיתי ושמעתי את הרוחות גם אני עבדכם, אשר לפנים היו דברַי והגיונַי עם הנשמות המרחפות על כנפי כל רוח, הדובבות בהמית הנחלים וברעש היערים ובנִיד כל עלה מעץ, המבקשות להתודע אל בני האדם ולמצא בהם פדות; ואחר הייתי לאיש־רוח, חולם בהקיץ ורואה חזיונות בעד ערפל ודורש אל אלילי העִטִּים לקסום בהם קסם להעלות נפשות.

בעד חלון ביתי האזנתי בלילה בלילה והנה הרוח מיַבּב בקול שריקות, קול ילֵיל פרוע, קול הומה כחלילים, קול מחריש אזנים ומחריד לב, כקול הסער הנורא בצאתו מחדרי סופה להפוך ארץ. והקול נשנה ונכפל מאחרי החלונות ומבעד לארֻבּת הגג והעליה, מכל עבר ומכל פנה סביב סביב. אמרתי אך רוח סער זה, סער חֹרף העובר בלילות על פני הארץ כפעם בפעם. אך הטיתי אזני, הקשבתי רב קשב, ואשמע והנה כקול המון דברים, קול לשונות רבות עולים בלולים מתוך יללת הרוח – ואדע, כי הרוחות האלה, המשמיעות נגינתן בלילה, לא רוחות שמים הֵנה כי אם רוחות הארץ – נשמות החללים, אשר נפלו בשדה־קטל באירופה. הבלגתי על החרדה אשר נפלה עלי, התחזקתי, פקחתי עיני וגם לטַשתין למול החלון – והנה תמונות לנגדי, תמונות אנשים רבים מאד מכל לשונות הגוים, מרב ארצות אירופה, מאוסטרליה ועד קנדה, מהֹדו ועד כוש, אנשים חמוצי בגדים מטֹעני חרב, פצועי ראש ושבורי יד ורגל, קרועי בטן, שסועי לחיים ונקורי עינים, ויש אשר היו מלאים פצעים וחבורות ומחית בשר חי על פני כל גויתם – אלה הם אשר נפצעו ונרפאו שֶׁבע עד נפלם באחרונה חללים במערכה בשדה.

והרוחות משוטטות בין השמים ובין הארץ ואין מאסף אותן; אל שאוֹל לא תרדנה, כי נרצה עון האנשים במותם, ואל השמים לא יתנון לבוא, עקב הדם אשר בכנפיהן, כי כל דם אדם לא יֵרצה בשמים ממעל, תועבה הוא לבני מרום. והנן נעות ודָאות באין מנוח, עד אשר יקַימו ויקבלו עליהם בני האדם, השארית הנשארה מן הטבח, להשבית מלחמות מן הארץ, אז תהיה גאולה, או “תקון”, לנשמות התועות ואז יפָּתחו לפניהן שערי שמים.

והקולות לא יחדלון ושריקות הרוחות בעד החלונות עלו פעם בפעם באזנַי כקול הוגי נכאים, קול תלונות מתאוננים, קול קוראי חמס, מדַבּרי משפטים נגד פני עליון, לאמר:

“אהה, ה' אלהים, למה בללת שפת כל הארץ, הפרדת בני אדם, הצבת גבולות עמים, ולא נתתם להיות שפה אחת ודברים אחדים ולשבת כלם יחד שבת אחים, כקדם; למה נטעת בלב האדם קנאה ושנאה ותאוה לאשר לא לו; למה יצרת את הברזל בארץ ותתנהו חרב ביד החיה ההולכת על שתים לשחק־בו, ולא הוציאה האדמה אך כסף וזהב די השביע כל נפש רחבה וכל בוצע בצע; למה עשית ארץ נושבת אך מעט מהרבה ופי שלשה או פי ארבעה בה מדבר וים, ולא היתה הארץ כלה כגן עדן לפני יושביה, לתת להם די מחסורם ודי רֹחב נפשם באשר הם שם, אשר לא יחמדו איש ועם את אשר לרעהו ולא יבא בארצו ולא ידרוך בגבולו ולא ישא גוי אל גוי חרב ומלחמה; למה… ולמה…”

כזאת וכזאת הילילו יִבּבו הרוחות כל הלילה ואני, מחרדה, מתמהון ומרִגשת־לב, הקיצותי, ישנתי ואיקץ חליפות שבע בלילה ופעם בפעם עלה קול המית הרוח ושריקותיו – קול תלונות הרוחות ודברי זעקתן – באזני מבעד לחלונות; עד אשר נבקעו עפעפי שחר ונגֹהות כהות יצאו לפני שמש כנערות ההולכות לפני המלכה לבשר את בואה. וכמו נגעה עד שמים דעת המלחמה השָׂמה שַמות בארץ, כי בטרם תצא השמש קִדמו פניה עננים כבדים רבים, אשר עלו במרוצתם מקצוי ארץ רחוקים, מצפון וממזרח, עננים שחורים־אדמדמים, ומראיהם כתמרות עשן־שרפה ואדי דם; ומלחמה היתה בין מלכת השמים ובין הגדודים השחורים־האדמונים, אשר סביב שתו עליה, השתערו על מקום מוצאה: הם בקשו לבלעה והיא שמה פניה בם להפיצם – עד אשר הצהיבו, הלבינו, התפרדו מעט מעט, כי חִציה נִחתו בם, ויתמוגגו ויפוצו ויהיו כלא היו.

והשמש יצאה על הארץ ותשקף על פני תבל ומלואה ובלי אֹמר ודברים הראתה את כל אשר לו עינים לראות כל טוב ה' בארץ חיים, אשר יֶשנוֹ בעליל לארץ ואשר עודנו צפון לעובדים ולעמלים: את ההרים רחבי הצלעות אשר לא נעבדו, ואת היערים האיתנים רחבי הידים, אשר לא עדה עליהם רגל ולא היתה בהם יד אנוש מיום הבראם; את הארצות הגדולות והטובות אשר עודן כמעט ריקות מאין יושב ואשר אחת מהנה תוכל לכלכל את כל יושבי אירופה לשׂבע ולא לרזון, ואת הארצות האחרות, אשר בימי קדם נושבו ונעבדו ונזרעו, מלאו כצאן אדם והריקו לרחוק ולקרוב ברכה עד בלי די, והיום היו לשַמה ולחרבה ועל האדם, אשר ידו היתה בהן לרעה ולא לטובה, אדמתן תזעק; את המדברות, אשר יכלו בני האדם, לוּ יקחו מועד גם לעבודת השלום, להפוך אותם בתחבולותיהם לארץ נושבת למען החיות עם רב; ואת היַמים, המחכים לאדם כי יחדור להם לנצל את צפוניהם ולהוציא לאור את כל האוצרות אשר נוצרו בחיקם ואת כל החיל אשר בלעו מיום הָחֵל לעבר־בם באניות. כאלה וכאלה הראתה על פני כל הארץ אוצרות ברכה ועֹשר וחֹסן רב, אוצרות גלוים ומטמוני מסתרים, אשר לוּ העבידו אליהם מעט מהרבה מכל הנפשות ומכל ההון וכל עמל וכל כשרון המעשה, אשר יוציאו על אחת המלחמות, כי אז יכלו לחלק שלל לכל העמים, להכין מזון ומחיה וחיים טובים לכל יושבי תבל, כי אז היו כל בני האדם שבעי רצון ומאֻשרים בארץ ולא חסרו דבר – בלתי אם תואנה להרע ולהשחית.

השמש יצאה על הארץ – ולפעלה: לתת חיים לכל חי ואורה ושמחה לכל היקום, ליַחם את האדמה, להולידה ולהצמיחה, להבשיל עליה כל תנובה ולצרוף בכליותיה את הכסף ואת הזהב ואת הנחשת ואת הברזל אשר יהיו לעבודת האדם – לחיים ולא למות.

השמש יצאה – ותרנין כל לב ותצהיל כל פנים והצפרים הריעו לקראתה בזמירות ומקול זמרתן נשמע: טוב ה' לכּל והאדם אך הוא יסלף דרכו.

השמש יצאה – נר אלהים בהיכל הבריאה, ויהי אור ויהי נֹעם ה' על כל היקום, ובהיכלו כלו אומר: לחיים ולא למות, לעבודה ולא לעֹשק זרים, לאהבה ולא למשטמה, לשלום ולא למלחמה!

ומראות הלילה נַעלו והקולות חדלו והרוחות שקטו מעט מעט ותדמינה ותפוצינה מפני שמש כענני בֹקר.

---

מַלְאַךְ הַמָּוֶת מְדַבֵּר אֶל־לִבּוֹ

מאת

מנחם מבש"ן

… נשמות, נשמות ונשמות! נשמות פורחות כצפרים עפות, כרשפי נהר־די־נור בעלות השרפים מן הרחצה! נשמות ביום, נשמות בלילה, נשמות בכל רגע, עולות מן הארץ, מתחת לארץ (ששם נקברים בטרם ימותו), מלב־ים ומרקיע השמים, נשמות צעירות, טובות, רעננות… מה זאת? מי הפריד בינן ובין גויותיהן בלא עת? מי גִלה פני לבושן, הציגן כיום הוָלדן, נִתּק מַחבַּרתן בעודנה באיתנה, מלֵאה כח ורוח חיים? מי הניע את כל ההמון הזה? ומה מסע המחנות האלה? היסיגו צבא ארץ ושמים גבולות עולם והחליפו את משכנותם ועלו אלה שמימה והמלאכים והאופנים וחיות הקדש ירדו ארצה? היבא גם אלהים, בתוך הבאים, לשכון בערפל? והיתה הארץ כסאו והשמים – הדום רגליו? היעצו זאת שרינו במועצת סתרים ממעל ואנכי לא ידעתי?…! או האמנם מלחמה זאת, מלחמת אדם באדם ועם בעם, למען הסג גבולות, כאשר יעצו שריהם במועצת סתרים מתחת והמה, ההורגים והנהרגים, לא ידעו? אך הנה מלחמה כזאת לא היתה מתמול שלשם, שטף־דמים רב־הֶרס ורחַב־גבולות אשר כזה לא ראו אלפי עינַי המשוטטות בכל הארץ, מיום עמדי על משמרתי וחרבי בידי עד היום הזה! מעת פקוד המות השחור את הארץ זה חמשה או ששה ימים (מאה שנה בעיני המלאכים כיום אחד הם), לא רבו ככה הנשמות המשוטטות ערֻמות, מבֹהלות ודחופות אל שערי שמים, עד אשר נלאיתי נשוֹא בכנפי את כל ההמון הרב והעצום הזה!

מלחמה, הרג רב, טבח־אדם איום ונורא; – ואני מלאך המות, השטן, המלאך המשחית וכל השמות היפים, אשר בהם יכנו אותי בני האדם הצדיקים והישרים והתמימים!… והמה לא ידעו, כי לא מלאך המות כי אם מלאך החיים אנכי, כי תשעים ותשעה למאה מכל מתיהם לא חללי חרבי המה, כי אם קרבנות דרכיהם הרעים ועלילותיהם הנשחתות, קרבן אשם וקרבן חטאות, אשר לא יהיו לרצון לאלהי הרוחות לכל בשר ולא למשרתיו עושי דברו. ואני אך אל הזקנים, אשר עברו ימיהם וכהתה עינם ונס ליחם והחיים וכל משושם מהם והֵנה, הזקנים אשר היו לעצמות וגידים יבשים השואפים אל עפר ארץ, ורוחם חֻבּלה ונפשם דועכת שוקעת כאש־קוצים, – אך לאלה בוא אבוא כמלאך הגואל, אחרי אשר קרא עליהם אכרזיאל כי נמחו מספר החיים, ונשאתי את הנפש אל מקום מוֹעדהּ והעפר ישוב אל הארץ כשהיה; ובפַנּוֹתי את חרבות החיים והריסותיהם אשים מקום לחיים חדשים הצומחים ועולים תחתיהם כעלות שרש פורה מרקַב הזרע.

בימי קדם בעלוּמי הארץ, במוֹת ילדים וצעירים עִם מלאי ימים בכל דור ודור ובנפול האדם כדֹמן איש בחרב רעהו והארץ מלאה דמים והשמים – נשמות אשר קֻמטו ולא עת, אמרתי אך חדשה הארץ וחדשים בני האדם עליה, והם לא הסכינו דרכיה ולא ידעו ביניהם מה טוב, את דרך החיים וילכו בה ואת דרכי המות – ונזהרו בהם; והיה כי יאריכו ימים על האדמה ותרבה הדעת וישכילו ויישירו לכת, לא ישחיתו עוד דרכיהם ועלילותיהם לקַפד חייהם וחיי בניהם בנֹער, ולא ישאו עוד גוי ואדם איש אל רעהו חרב, כי אם שום ישימו את כל לבם ואת כל מאמצי כחם ורוח בינתם לעבוד שכם אחד עבודת החיים והשלום, לנצל את הארץ ואת טוּבהּ, את היַמים וכל אשר בהם, את אוצרות הברכה והשפע אשר בכל מרחבי הבריאה הנשארים והנסתרים מפניהם, והיו טובים ושבעי רצון ומאֻשרים בארץ והיא תהיה כגן עדן לפניהם, כאשר חשב עליהם אלהים יוצר האדם והחיים. – והנה עתה זָקנה הארץ, פִּתּח רוח האדם ותרב הדעת – וירב העמל והאון והשד והחמס, ותרבינה הרעות והתלאות והמחלות והתמותה שבעתים; בכל אשר יצאו – צעדיהם שאול יתמוכו, על כל שעריהם – אִבחת חרב, ובכל פנות חייהם – למות תוצאות! ואני כמה פעמים הבעתי רוחי לרפאל חברי (והוא היודע ועֵד כי לא אחפוץ במות המת) בפגעי בו, כי נפגשים אנחנו פעם בפעם על הארץ מתחת, בבתי החולים, או בשמים ממעל, בשערינו (שער הרפואה ושער המות קרובים איש אל אחיו, נוגעים שער אל שער, ויש אשר יֵרד רפאל יום אחד דרך שער הרפואה לפקוד את החולים ביד רופאיו, אנשי מעשהו, וממחרת אעלה אני בשער המות ונשמות הנרפאים על כנפַי), ואשאלהו לאמר: הן לפנים לא היו רופאים בארץ – ויזקינו האנשים ויבאו בכלח אלי קבר, והיום רבו הרופאים – ורבו החולים והחליים והמתים בנֹער על אחת שבע?! ויענני ויאמר לי: בני האדם שִחתו להם, סרו מן הדרך הישרה, אשר שם אלהים לפניהם ללכת בה, וכל אשר יש לאל ידם לעשות למען הפוך את ברכת ה' להם לקללה ושמחת החיים למהומה, עשו וגם יכלו – והרופאים מה יועילו ומה יפעלו למו?

ויהי המעט מהם, כי בידיהם הרסו מוסדי חיָתם ועמודיה ירופפו, כי מהתענג ומרך, מרוב ענין ורעות־רוח ודאגה ותלאה, יבש לבם וצמק מוחם ונהפך לשדם והתעתדו למות מימי עלומיהם, כי גם יתנפלו פעם בפעם איש על רעהו ועם על שכנו להחריב ולהשמיד ולהַשִים עליהם נויהם. החיה, משַכּלת האדם לפנים, נכבשה לפניו, המערות אשר התגורר בהן מפניה, נעזבו והאדם פרץ בארץ ויעש לו בתים – וַיָשב צור חרבו על האדם רעהו, ויהי האדם לחיה רעה לאחיו, והרסו האחד את בית שכנו ושבו להשתחוות לחפר־פֵרות, לשוח במעונות תחתיות, לבא במערות צורים ולהטמן במחִלות עפר מפני פחד החיה ההולכת על שתים, הנותנת חתיתה בארץ חיים!

ואם כן למה זה אנכי? מה אני ומה חרבי לפני המשחיתים האלה עם כל כלי משחֵתם?… אך הנה הרביתי שיחה הפעם, אשר לא כמשפטי, כמעט כאדם הייתי, לאשה זקנה דמיתי… ומה אעשה? הן עבודה אין, מלאכתי נעשָׂה ביד אחרים, בכל דור ודור ישימו קציר למיטב בחוריהם ולא יגיעו מהם לימי זקנה, להיות מאכֹלת לפי חרבי, כי אם פליטים – הגדילו חניכַי ועוזרַי, הגדילו מאד לעשות, משכילים הם ממני לכל דרכי מות!…

צר לי על מלאכי המות האלה; לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על הרוגיהם! לו הייתי באמת, כאשר ידַמו בנפשותם בני אדם יושבי חשך, מלאך אכזרי, טורף נפשות באפו, אשר כל מזמותיו אך חרוב והַחרֵם, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, כי עתה אין לי טוב, כי השב אשיב חרבי אל תערה או אגישה אל עושהּ, וירדתי לשכון באדם, התחפש ובוא בקהלם, ללמוד מהם הלכות שחיטה…

---

מַעֲלוֹת וּמוֹרָדוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי ביום ברוא אלהים ארץ ושמים, ותשתרע הארץ הלוך והשתרע, הלוך והרחב גבולותיה לארכה ולרחבה ותגדל מרגע לרגע ועוד מעט ונגעו כנפותיה בקצות השמים. ויגער אלהים בארץ ותעמוד מהשתרע. ויַגבל אותה מסביב לאמר: השמים לאלהים ולמלאכיו והארץ נִתּנה לבני אדם, לא יעברו את המרחק אשר בין העולם השפל ובין העולם העליון כי אם אחרי צאת הנפש מן הגויה, בשובה אל מעונה אשר ממנו לֻקחה.

ולאדם ולאשתו אמר אלהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ, ואני הנה נתתי לאדם עזר כנגדו – שני מלאכים, את השכל ואת התאוה. את האדמה הגבלתי מסביב, אך לשכל אין גבול ואין מעצור, כי ניצוץ מאש־אלהים הוא; וגם התאוה רבת־עלילה היא על בני אדם ותוצאותיה לטוב או לרע, לחיים או למות – ונשמרתם בה ומַדוֹתם לשכל ולתאוה לאיש איש מנת חלקו במדה ולא יגבר האחד על רעהו לבלי חק, והיתה זאת בריתי אתכם: החיים והשלום. –

ובני האדם פרו וירבו וכמעט אשר מלאה הארץ אותם. ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' כפעם בפעם ויבא גם השטן בתוכם. שם נועצו נדברו גמרו על דברי רבבות אלפי העולמות המשוטטים במרחב־יה. ובהגיע תור הארץ להִזָכר ולהפקד לפני המועצה, ויאמר אלהים: הן האדם רב על פני האדמה ועוד מעט ומלאה הארץ אותו בלי מקום; ועוד מעט ועלי לברא לו ארץ חדשה או לשום לו דרך לעלות שמימה אל העולמות האחרים אשר בראתי. ועתה מה אתם אומרים, עוצו ודברו.

ויצא גבריאל מלאך החיים ויאמר: אני אתן בקרב האדם רוח חכמה ומעשה, לב ער ויד חרוצים, והיה אם כזה וכזה יִפרה ויִרבה על פני האדמה, ימצא לו דרכים לחיים ולא יצרו צעדיו ולא יחסר לחמו וכל צאצאיו וכל אגפיו איש על מקומו יבא בשלום. בזרועו יחשוף יערות איתן, יוביש אגמים ויַמים, ישים מדבר למוצאי מים ויהפוך ערבות חול לארץ נושבת. בחכמתו יגַלה את מסך הבריאה, יחשוף מסתריה ויגרע אליו ברכה מרב טוּבהּ, אשר צפנה לדורשיה; בדעתו ימצא מקורות חיים חדשים, יהפוך שרשים וצמחים ושפוני טמוני ארץ, אשר הדורות הראשונים לא מצאו חפץ בהם, למזון ולמחיה לאדם רב. וכל אשר רוח בו, וכל אשר ידים לו, ישימו פניהם אך לעבוד ולפעול ולהפוך את האדמה ואת אשר עליה ואת אשר בקרבה למקור חיים אשר לא יכַזב, והתחרו איש ברעהו ועם בשכנו אך לבנות ולא להרוס, אך לחולל ולהוליד חדשות ולאכול יגיע כפיהם ופרי מחשבותם, ולא ישאו עיניהם אל חיל זרים, אשר לא עמלו בו, ולא יחמדו ארצות וגבולות לא להם. והיה כי יעבדו כלם כקטן כגדול, כנכבדי העם כהמוניו, וחיו ורבו ואֻשרו בארץ והאדמה תִרחב תחת צעדיהם, תפתח להם אוצרות חשך ותריק להם ברכה עד בלי די. כי אדם לעמל יוּלד ולעבודה נוצר, עץ חיים העבודה למחזיקים בה ושפלות ידים – מות ואבדון לכל היקום.

ויאמר אלהים: טוב הדבר אשר דברת; צא ועשה כן.

ויגש השטן, הוא מלאך המות, ויבקש רשיון מאת האלהים לענות גם הוא חלקו על פי דרכו, ויאמר: אני אצא והייתי רוח משחית בלבות בני האדם והטיתי אותם אל דרכי שאול והמעטתים, אשר לא יהיו עוד למשא על הארץ. את השכל ואת כשרון המעשה ישליכו אחרי גום, עבודת הרוח ויגיע כפים ימאסו, ואך התאוה והקנאה ובקשת חיי רוָחה תמשולנה ממשל רב בארץ. כהני שקר אקים להם והורו אותם להגביל את חיי המשפחה ולא ירבו לחַיות זרע על הארץ – וירדו החיים ותענוגיהם עשר מעלות אחורנית. ואחר יוסיפו חטא על פשע ויעצו לפרוק מעליהם עֹל החיים ומשושם גם יחד וחדלו לבנות להם בתים וחיו ערירים ושוממים עד עבוֹר ימיהם – ומקור החיים לבני האדם יהיה להם למקור כל נגע וכל מחלה, אשר יטמאו את מחניהם והשחיתו עץ ופריוֹ ובעודם באִבּם והכינו מות ושכוֹל לדור נולד כי יבא. – ועוררתי וגִבּרתי את נפש החיה אשר באדם ואת כל יצרי לבו הרעים וכלי משחֵתִי, שנאה וקנאה וחמת נקם, אוסיף עליהם והארץ תמָלא חמס ושד ומלחמות כל הימים, ובטרם יכַלו המלחמה האחת – יכּוֹנו לקראת האחרת הבאה. גם את החכמה ואת החקר ואת כשרון המעשה, מלאכי החיים, ישימו לעבודת ההרס והמות והכליון. ונלחמו עם בעם, ממלכה בממלכה, על ארצות ועל טוּבן אשר לא עמלו בהם, והשמידו והכריתו והמעיטו איש את אחיו ועם את שכנו, והרוו מחלבם ומדמם את הארץ, אשר יאכלה המה את חלבה, ונתנו את בשרם מזון לעוף השמים ולדגי הים, אשר יהיו המה מאכל לאדם. גם את הארץ ישחיתו ואת מקורות ברכתה יעָרו עד היסוד; ארצות נושבות יהפכו למדבר, על חלקות ארץ, שלל יַמים בכח עמַל דורות רבים, ישובו יציפו מי הים, ועל התושבים השקטים – מטר ברזל ואש. אשר יבנה דור אחד יהרוס הדור השני ואשר יזרעו אלפי ידים יהיה למרמס ביום מהומה אחד. גם עמים אוהבי שלום יֵאחזו ברשתם לצאת על אפם ועל חמתם במחולות המות; גם על ארצות רחוקות ועל עתים רחוקות תעבור רעתם – רעב ומחסור, שכוֹל ונדוֹד וכל נגע וכל פגע הפורצים ועוברים בארץ כשוט שוטף להפוך עמק ברכה לעמק בכי ואור החיים לצלמות לבני האדם שונאי טוב ואוהבי רע. כי רעה תלד רעה ומלחמה תחולל מלחמות חדשות ואין קצה לתלאה.

ככה אשית קציר לבני האדם בידיהם, אשר לא ירבו ולא יִכבדו מאד על הארץ…

ויאמר אלהים אל השטן: צא ועשה כן גם אתה. ואני הנה נתתי ביד האדם דרכו מיום הבראו, ואם יִפתה לבבו למַדוּחיך ואם ילך במועצותיך – כגמול ידיו יֵעשה לו ופרי מעלליו יאכל ואני וכסאי נקיים.

וסֻלם אלהים מֻצב בין השמים ובין הארץ, רגליו תומכות שאוֹל, ארץ ממשלת השטן והחשך והרע, וראשו מגיע השמימה, אל מעון האור והחיים והשלום והטוב. ובני האדם לתקופותם לדורותם עולים ויורדים בו חליפות. פעם יִגבר חֵפץ הטוב ועצת מלאך החיים תהיה לקָו בארץ. אז יעלו בני האדם במעלות הסלם למעלה למעלה עד מעל לגבולות עמים וארצות, עד אשר יקרבו אל השמים הטהורים ואל שוכניהם. והיה שלום בארץ בתוך העמים, ואנשי הרוח מרומים ישכנו ואחיהם ועַמם לכל מפלגותם יתנהלו לרגלם, ישאו מדברותיהם. ונתנו ידיהם איש לרעהו ועם לשכנו מעל לגבולות אשר גבלו ראשונים, לעבוד יחד עבודת השלום ולהרבות דעת ותושיה בארץ. ואיש באיש ועם בעם יתחרו אך להיטיב ולא להרע, אך לכבוש את הארץ ולא את יושביה; לפתוח בה מקורות חיים חדשים ולנצל את כל מטמוניה ביד חרוצים ובדרך חכמה להיותה לברכה לכל בני האדם, אשר ישבו עליה שקטים ושאננים ועבדוה ושמרוה ואכלו את טוּבה בלי מפריע. אז ישמח אלהים במעשיו והשמים וצבאם ינהרו ירֹנו יחד וכל הבריאה תלבש ששון ופאר כיום צאתה מתחת יד היוצר אותה.

ופעם תעבור רוח רעה על האדם בארץ ועצת השטן תהיה נר לרגלם, וכרתו ברית את מות ואת כל אגפיו וירדו במעלות הסלם מטה מטה המה וכל הכבוּדה אשר ברגליהם: שנאת חנם, קנאת איש ועם מרעהו, ותאוה לחיים ריקים וקלים ולרשת איש עמל זרים; עד אשר יקרבו אל ארץ תחתית ומכֹבד משא ירעש הסלם מרגליו ועד ראשו וכמעט אשר יִנָתק קצהו העליון ממַחבּרתו, מן השמים, ונפל כלו אל פי שאול… אז יבאו אנשי הזרוע והערומים מצמידי מרמה בדברי המדינות וכל המטים עקלקלותם, תחת אנשי הרוח, עובדי עבודת השלום והטוב; המה יהיו למעלה ואחריהם כל אדם ימשוך. ומלאכי השלום, שומרי גבולות הארצות, יֵעלו מעל משמרותם ונהרי נחלי דם יהיו גבול בין ארץ לארץ ובין עם לעם. אז תמָלא הארץ חמס ושד, דם ואש וברזל, חרבות ומשואות ורב חלל וכֹבד פגר ואנקות יתומים ודמעות אלמנות. אז תשמח שאוֹל ומלוֹאה והשטן וגדודיו יצהלו מתחתיות לקראת בני אדם ההולכים וקרבים אליהם במורד הסלם, והשמים וצבאם יעטו חשך ילבשו אבל ואלהים ירד מכסא כבודו וספק כף אל כף והתעצב אל לבו כי עשה את האדם בארץ. –

מה תהיה אחרית המעלות והמורדות האלה? העוד ישוב יעלה האדם במעלות הסלם וגבר מלאך החיים, אם יוסיף לרדת מטה מטה במעלות אשר יָרד ועצת השטן לעולם תעמוד?

---

בְּעוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי היום ויצא החכם ידעיהו השדה, כפעם בפעם, ואת תלמידיו לקח עמו להשיחם ולהורותם ולהסב עיניהם ולבם מעמל אדם ועיר אל מעשה ה' הגדול ומדברי ספר העשוי בחרט אנוש אל ספר הנצח הכתוב באצבע אלהים. כי כן היה משפט החכמים הקדמונים, בימים אשר טרם ילמדו האנשים לעשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה, עבודה לעינים ולא לרוח, וכן היה משפט ידעיהו אשר הלך בדרכם גם הוא: להוליך את תלמידיו במרחב־יה, בשדה, ביערים או על ההרים, למען היותם קרובים אל הבריאה ואל כל הדרה, ולמען יֵערה עליהם רוח ממרום וירומם רוחם והרחיב לבם להכינו כפלַיִם לתושיה.

וידעיהו ידע דעת עליון והתהלך בחקר שמים ובא בסוד הנפשות והמלאכים וכל נעלם לרב־אדם, והכיר וידע את הנשמות ואת תכונתן על פי עלילותיהן אשר עוללו בדברי הימים או על פי הדברים אשר השאירו אחריהן בספרים, כאשר יכירו וידעו החכמים את העצמים שחֻבּרו להם יחדו בקרב השמש והכוכבים על פי האור היוצא מהם, בהפרידם אותו לחלקיו. אך נשמֹר נשמר ברוחו ולא דבר על הנעלמות ההן כי אם מעט, בעת רצון, באזני מבחר תלמידיו, אשר ידע כי יש להם רֹחב לב די הכיל גדולות ונצורות כאלה. ותלמידיו דבקו אחריו ויצאו בעקבותיו ויערגו למוצא שפתיו, כאשר תערוג נפש עיפה לצל וארץ ציה למים, ושיחותיו ערבו להם מכל דברי ספר הנותן אמרי שפר.

והיום ההוא ערב יום הזכרון אחר הצהרים, ובני אדם השליכו אלילי כספם ואלילי זהבם, סחרם ואתננם וכל יהבם, ויטהרו כליותם ולבם מהבלי מעשי יום יום, וַיִכּוֹנו ליום מחר, ליום הדין הגדול והנורא, ורוח אלהים מרחפת על פני הארץ והדרת קדשו על עם־קרובו. אז מצאו תלמידי ידעיהו את לבם לשאול ממנו אשר יספר להם על חיי הנשמות ועל צפוני העתים לעם ועם, ובסתום חכמה יודיעם. וידָרש להם האיש וישא עיניו רגע למעלה, כמבקש לאצול עליו רוח ממרום, ואחר פתח את פיו ויאמר:

על הנשמות אספר לכם היום, אך לא על נשמות האישים כי אם על אשר לעמים; כי כן יש נשמות לעם ועם, כאשר יש נשמות לאיש ואיש. והנשמה אשר תנָתן לעם בראשיתו, תֵּחלק בתוכו לאישיו, כאשר תֵּחלק האש הגדולה ללשונות ולניצוצות, וכאשר יִפָּרד העץ לבדים ולענפים. והכח או הכשרון, אשר חָלק היוצר לנשמה הזאת, הרוח אשר נאצל עליה מאת אלוה עוֹשהּ ביום הבּראהּ, יגָלה ויֵראה בחלקיה, באישי העם, אך לא בכלם חלק כחלק, כאשר לא תהיה כל האש נֹגה אור יקרות וכאשר לא יהיה כל העץ כלו פרי; כי אם בקצות העם, ברב או במעט, לפי המסבות והעתים, באלה תתכנס נשמת העם כצקת רוח למוצק, ובהם תשוב תתגלה, כעין החשמל מתוך האש וכפרי מן העץ. ויש אשר תתגלה נשמת העם בכל תֹקף באיש אחד או באנשים מעטים, עד היות האיש ההוא או האנשים ההם חותם תכנית העם, כלִיל רוחו, ובני עמם יתנהלו לרגלם וילכו לאורם ושמום להם לנס בכל דרכיהם, בעבור חושם בם כי באלה נוססה נשמת האומה ושם חביון עֻזָּהּ.

ויהי בהפריד עליון גוים, בהציבו גבולות עמים, בימים קדמונים בעלומי הארץ, ונשמות שלשת עמים, בטרם יִוָלדו ובטרם יֵאמר להם: לכו התהלכו בארץ, התיצבו לפני האלהים בתוך יתר נשמות האנשים והעמים השלוחות ארצה, וישאל אלהים את שלש הנשמות, אחת אחר אחת, את השאלה הערוכה אל כל נשמה ונשמה לפני רדתה: – מה שאלתך, בתי, ובמה את בוחרת, וינָתן לך. אז בחרה לה הנשמה האחת חכמה וטוּב־טעם למלאכת מחשבת, השניה שאלה גבורה וממשל רב, והשלישית בקשה דעת אלהים ורוח צדק ומישרים. ותנתן להן, לאחת אחת, שאלתן, ותצאנה מלפני אלהים, בתוך צבא הנשמות רעותיהן, כצאת צעירים עליזים מבתי תענוגיהם אל שדה מלחמה לא־נודע, ותרחפנה הלוך ורחף מטה מטה, הלוך ועבוֹר במוֹרד דרך כרובים ואופנים, אבני אש ומסוכת כל אבן יקרה, כוכבים ומזלות (מדי עברן, נמשכה הנשמה הראשונה אחרי נֹגה והשניה אחרי מאדים, כהִמשך אבקת הברזל אחרי האבן השואבת; וכעבור שתי הנשמות על פני צדק, נטו מעליו מהרה וסתר פנים שָׂמו), היכלי צבעי הקשת ושערי שמים; עד היות האור הבהיר, אור יקרות, אור אלהים, הולך וכהה, הולך וחדל, לא נראה עוד בלתי אם אור השמש, אשר חָלק אלהים ליושבי בשפל – סֻגר אחריהן העולם העליון: אין השמים וגן עדנם, השמים ואורם, השמים וכל צבאם! ומלאך החיים, אשר הוליכן לימִינוֹ עד הלום, נפרד מהן ויברכן ויאמר אליהן: – “אתן עוזבות היום את מולדתכן ומעון עלומיכן, ששם שקטתן במכונכן, חזיתן בנעם ה' והתענגתן מזיו כבודו עם כל בני עליון; והנכן יורדות להתחבר עם בני אדם יושבי חשך, עמהם תשאנה בעֹל, תחלקנה עמל החיים ועֹנג החיים. כי זאת חקת הבריאה וזה כל החיים לתקופותם: בנֹער וברֹך – עֹנג ומנוחה, בימי הכח – עמל, עבודה ומעשה, ולעת זִקנה, אחרי הַשְלִים חק – מנוחה ותענוג עולם. ועתה לֵכנה, עבודנה, הגדלנה עלילות בארץ חיים, אשה לפי דרכה, ותהי עבודתכן פוריה, ותשובתכן לקץ הימים שלום ומנוחתכן כבוד לפני ה' עד עולם”.

והֵנה ירדו לארץ ותתחברנה נשמה ונשמה אל עַמה, אשר לוֹ יעָדהּ יוצרה, להשלים חקן בארץ. וירבו הימים והעמים צמחו, גדלו, פִתּחו גם עשו פרי עם ועם על פי דרכו אשר בחרה לו נשמתו במרום. ויוצא העם האחד חכמים חוקרים לכל תכלית ואמנים טובי טעם ורבי־פעלים בכל מלאכת מחשבת, אך רוח צדק ומשפט ומישרים זרה להם. תורת המוסר היתה בפיהם, אך התורה לא היתה למעשה ולא השרישה שרש ולא פרצה מסביב. והפרי הטוב הזה היתה משחתו בו מראשיתו לאשמת העם: החכמים התהלכו אך עם בני מרום עם הארץ ומבני העם העלימו עיניהם, לא הפיקו נפשם לכל מבקש דעת ולא שמו לב ללמד ולהשכיל ולתת מרוחם על כל סביבם. ויגדל וירחב הפרץ מאד בתוך העם למחלקותיו, אלה המריאו במרום ואלה ירדו פלאים. גם אנשי הרוח היו ברב הימים הולכים ומעטים, הולכים ודלים, על בלי היות היסוד הרחב, המוּצק – העם – מסעד להם, ויהיו כענפים באין שרש וכנֵר אשר שמן אין לו. וגם חכמת חכמיהם הראשונים נסרחה, נשכחה, אבדה, כי לא למד העם (אשר אם בידו יפקידו חכמיו את רוחם – וחי לעולם) לשקוד עליה ולשמרה וכי דרכי החכמה בני חלוף המה ובדור דורים היה החדש לישן והישן – לנושן. ובכן בא העם הזה עד קצו, באה חליפתו, ויִתּם לגוע, וצאצאיו הקטנים, ערב גוים רבים שונים, נחלו מאבותם הגדולים אך את שמם ולא את רוחם.

העם השני עשה גבורות, בלע עמים, הפך ממלכות, שם עֹל ברזל על כל הארץ, נהג באכזריות רֶשע, ולא ידע משפט ולא ידע חנינה ולא נתן מנוחה לרחוק ולקרוב – עד בוא עתו גם הוא, כי כבד עליו פשעו, המלחמה היתה נשמת חייו והמלחמות הקריבו קצו: ברזל בברזל נשבר, ויכשל ויפול ויכָּחד מן הארץ ורק שמו נשאר לקללה על כל רעותיו.

העם השלישי היה לעם לִמוּד ה', לגוי קדוש, עם שומר צדק ומשפּט, עם יודע טוב ורע, עם תמים בדרכיו, מושל ביצר לבו ומצניע לכת עם אלהים ואדם; כי חכמיו וצופיו, אשר נשמתו בקרבם, שמו להם לחק מראשיתו ויקַימו ויקבלו עליהם ועל כל הבאים אחריהם לדורותם, ללמד תורה ודעת את כל העם מקטן ועד גדול ולשפוך עליו, מן הקצה אל הקצה, רוח תֹּם ויֹשר ומוסר טוב, כמים לים מכסים. ויהי העם כלו יודע דעת אלהיו, עם שוקד על התורה ועל המצוה – עם הספר; אך בארץ החיים דל חלקו: בארצו לא היתה לו תקומה מפני שכניו מסביב, ובאחרית הימים יצא בגולה ויהי נע ונד בגוים ובארצות, נושא עמל ותלאה מִרבה להכיל ולנדודיו ולצרותיו אין קץ.

אחרי הדברים והתוצאות האלה נִחמו שלש הנשמות על אשר בחרו, ויהי כי קרבו ימי העמים, אשר היו מעון להן, למות וימי הנשמות להפָּרד ממַחברתן, ותאמרנה לשוב ולהתיצב לפני האלהים ולשאול ממנו כי יוטל גורלן שנית ובחרו להן דרך־חיים חדשה, אולי יפּלו להן חבלים בנעימים בפעם הזאת.

עם כי ילך למות, לא ביום אחד יגוע כגוַע איש, כי אם מעט מעט, ברב ימים, יחלש וידל ויבא עד קצו. ויש אשר ממרום התור תו מות על מצחו, והוא עודנו מתעורר ומתעודד פעם בפעם, יעלה – וירד, יִנָּער – ויפול, יאיר נרו – וידעך, עד עת קץ. ובעוד העם הגֹוֵע נאבק עם גורלו, מתחזק, מתאושש ומאמין בחיים, הנשמה יודעת את אשר נגזר ממעל, יודעת את עִתָּהּ, מבינה לאחריתה.

ויהי בהתכונן הנשמה האחת לבא לפני האלהים, ובשמים ממעל ישבו כסאות למשפט, בקרת היתה לה לדעת את מעשיה בימי חֶלדה, ויצא משפטה להתגלגל שנית על הארץ ולתקון את המעֻות בתתה חלק, בחייה החדשים, גם לחכמה גם למוסר, גם לרוח חן ויֹפי גם לצדק ולמשפט, כאשר להם יאתה. ובגוַע העם נהדפה לבא אל עם אחר, אשר מִנו לה – והנה היא מתגלגלת גלגולים רבים מעם לעם עד היום הזה, כי לא נמצא עד הֵנה עם, אשר יהיו החכמה והמוסר לאחדים בידו.

הנשמה השנית, אשר בחייה הראשונים על הארץ היתה לרוח גבורה לעם עריץ חולש על גוים, נגזר עליה גם היא, בטרם תוכל לעלות ולֵראות את פני האלהים, להתגלגל בעם אחר ואחריו – בעמים אחרים, עם אחר עם, עד אשר תחדלנה המלחמות מן הארץ ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב. וגלגוליה גם היא לא חדלו עד היום הזה, כפי אשר לא חדלה החרב לאכול בעמים. גם הנה מדי לכת הנשמה הזאת מגוי אל גוי, היא מוסיפה סרה בכל גלגוליה, קוראה מלחמות כל היום, מסכסכת ארץ בארץ ועם בעם ומַשקה ארץ צָפָתָהּ מדם.

הנשמה השלישית לא אֻנה אליה לבחר לה דרך־חיים חדשים, כי עוד לא הגיע תּוֹרהּ לעלות שמימה ולהביא דברהּ לפני האלהים: עוד מַחבַּרתה איתן, עוד העם, אשר היא לו, חי על הארץ ועוד טרם יִתּם לגוֹעַ.

וביום הזכרון, יום הדין הגדול, בהיות שערי שמים פתוחים מול הארץ והסלם מֻצב בין ארץ ושמים ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו להביא מעללי איש ועם לפני השופט העליון ולהשיב משפט ארצה, – אז תוכלנה גם נשמות העמים החיים לעלות ולֵראות רגע לפני האלהים, כעלות נשמת כל חי בלילה בעת שֵנה. ואז תתכונן גם נשמת העם, אשר בִּלה את חבריו, להשתפך בשיחהּ לפני אלוֹהַ עוֹשהּ ולבקש מלפניו על שנוי גורלה, לאמר: קח נא, אֵלִי, את המתנה הטובה, אשר נתת לי, את רוח הצדק והיֹשר, אשר נטעת בקרבי, כי לא יחיו בה על הארץ; שַנה, אֵלִי, את טעמי ורוח אחרת חדש בקרבי: תן לי כח וגבורה ואכזריות רֶשע, תן לי רוח מסחר ואהבת בצע, תן לי רוח מַעשַקוֹת ומרמות ערומים – תן לי ה' מה תתן, רק לא תֹם ויֹשר ומוסר טוב! שַנה את דרכי, ורוח קדשך קח ממני, והייתי גם אני ככל הגוים וחייתי עמם, בתוכם, ומצאתי את המנוחה ואת השלום ואת הטוב, אשר נמנעו ממני עקב צדקי ותֻמי…

אך בכל עת בואה, ביום הזכרון, לשפוך את נפשה לפני ה' ולהביע לו רוּחהּ, והנה הדברים והמחשבות האלה לא יוכלו לעבור פיה, ומשאות נפשה ומאוייה כל ימי חֶלדה, לעבור רוח חדשה על כל עמי הארץ אשר ישַנו המה את דרכם לטובה, משאות נפש ומאויים שככה רִבּתה במחירם כל הימים, שבים לפַעמה בכל עֹז, בוראים להם ניב שפתים, פורצים ועוברים על פיה – והיא מתפללת כפעם בפעם: "… מלוך על כל העולם בכבודך… ויֵעשו כלם אגודה אחת לעשות רצונך… וכל הרשעה כלה כעשן תכלה, וכו' וכו' ".

נשמת העם התלוי על בלימה, העם הנרדף והנענה כל ימיו תחת רדפו טוב, עם הרוח אשר היה מוזר לכל סביביו בעולם החֹמר, שכל באיו דואגים אך איש לנפשו, אוהבים אך עצמם ובשרם ודורשים אך שלומם וטובתם המה, – שוכחת את כל ענינה הרע ודואגת ומתפללת בקָרבָתהּ אל אלוהיה, לתקון העולם והעמים, לממשלת הצדק והיֹשר, להופעת מלכות שמים על הארץ מתחת!…

וידעיהו כלה לדבר והיום נטה לערוב והשמש הבא היה כמברך את המורה בשלום, בהִלוֹ נרו על פניו, והצעירים תלמידיו המקשיבים לקולו, אשר פעמים רבות התרוצצו בקרבם מחשבות רעות והרהורים רעים, לענות נפש וליאש לב, על אדות העם אשר נִתּנו לו חיי נצח וכאב נצח, על צרותיו ועל סבלותיו אשר לא תמו ועל חזיונותיו ותקותיו אשר עדֶן לא באו, – יצאו מלפניו מחרישים, מעמיקים ברֹב שרעפיהם בקרבם, וילכו, בתוך ההולכים, אל בית האלהים, לשפוך את נפשם, כנחלים אל הים, אל חיק הנשמה הגדולה, נשמת האומה.

---

הַנֵּרוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי כאשר חמדה חוה ותאכל מן העץ, אשר אמר אלהים לא תאכלו ממנו, ותתן גם לאישה עמה ויאכל, – ויך לב האשה אותה אחרי כן על אשר לא יכלה למשול ברוחה רגע אחד, ותבך ותספוק כפיה ותמאן להתנחם. וגם האדם נקוט בפניו, אף כליותיו יסרוהו, ויתודה עונו ועון אשתו ויאמר: אהה ליום! ראשון הוא לנו לימי חיינו על הארץ ואחרון לתֻמתנו, לשלומנו, לאשרנו! אהה למדוּחי העינים וליצר הלב, אשר לא עצרנו כח לכבוש אוֹתם, ואנחנו מתעתדים למשול בארץ ולכבשה! עֹנג רגע אחד הביא עלינו חרפה נצחת, תאוה נהיה – מפח נפש, דעת בקשנו ומכאוב מצאנו, מכאוב אשר כנחש ישופֵנו כליות ולב וכאש אוכלת יִיקד בעצמותינו כל ימי חיינו וכצל צלם בלהות יִלָוה עלינו על כל מדרך כף רגל, ראשיתנו נֹחם ואחריתנו מות ואבדון…

גם השמים וכל צבאם, השמש והכוכבים, בכו לשברם, גם המלאכים וכל צבא המרום, עד העומדים לפני כסא הכבוד, נדו להם, התעצבו על מפלתם. רק הירח, הוא לבדו, שחק על משבתיהם. על כן חרה אף ה' בו וימעיטהו, ויגזור עליו חליפות חשך ואור, זקנה ובחרות בכל חדש.

וה' ראה בעני אדם וחוה ויחמול עליהם ויאמר: – כּל פעל ה' למענהו וגם נֹחם לעת חטוא. ועתה יען נִחמתם אשר עשיתם, הנני נוטה אליכם חסד והעברתי עונכם, כי עִמי הסליחה. אתם עשיתם את הרעה הזאת, והנעשה אין להשיב; אך אל תיראו ואל תֵּעצבו ואל ירע בעיניכם. הכל יפה בעתו וגם במות נמצא דבר טוב, כי ממנו תוצאות חיים; שתי התהפוכות האלה הצוררות אשה את אחותה, משֻלבות אחת אל אחת ושבות ובאות אחת אחר אחת חליפות: בְּלִי¹ החיים יכלכל את הארץ והארץ תענה את החיים החדשים והמתחדשים בכל יום תמיד. ולוּ יחיו בני האדם לנצח, כי עתה תהיה כל הארץ חציה מושב זקנים וזקנות והחצי – ילדים וילדות קטנים וגדולים, והיו אלה על אלה למשא וּלמעמסה ולמעצור בכל דרכי החיים כל הימים.

ואני הנני נותן לכם כלי־חמדה מאוצרי הטוב וטעמתם וראיתם מעט מחיי נשמות על הארץ מתחת – הנני נותן לכם את השבת לקדושה ולמנוחה, לכפרת עון ולמשיבת נפש. השבת הראשונה הזאת לי היא ואני לה: היום השביעי בכה באזני (בחַלקִי לשבעת הימים הראשונים ליום ויום את פקודתו, בערב יום ה“אחד”), כי השיבותי אותו ריקם מלפני, כי מהרתי לשבות מכל מלאכתי ולא בראתי גם בו בריאה חדשה, כאשר עשיתי יום יום זה ששת ימים, וכי שמתיו אחרון ולא ראשון לימי המעשה; ואנחמהו ואברכהו ואקדשהו להיותו גֻלת הכּתרת לכל ימי השבוע, תכלית מעשי אלהים ואדם בששת ימי המעשה; הן המנוחה גם היא בריאה היא, בריאה חדשה, אשר ברא אלהים אחרי כלותו את כל מלאכתו (אות הוא לבני האדם כי לעבודה נוצרו וכי לא יבקשו להם מנוחה ושבתון, כי אם אחרי עשותם מלאכתם), בריאה אשר יבקשוה ולא ימצאוה בני האדם כל ימי חיי הבלם תחת השמש, עד אשר יַקימו ויקבלו עליהם את השבת…

והשבת השניה, וממנה והלאה, לכם היא, לָאִשה נתתיה לקדשה ולברך אותה – על הנרות. ובהעלותה את הנרות – ובא אור ה' בבית ובלבבות ובכל בתי הנפש, ותחת המלאכים הרעים, אשר רקדו כשעירים, השיקו כנפיהם השחורות וישמחו על משבתיכם באכלכם מן העץ, ויביאו בלבותיכם ובכליותיכם בני אשפתם, נֹחם ומוסר כליות ונהמת־לב, יבֹאו מלאכים טובים, מלאכי שלום, ושלות־רוח ושמחת עולם בכנפיהם הצחורות, והטיפו עסיס נחומים ונטפי עדנים ונֹעם ה' אל לבותיכם, ופרשו רצון אלהים סֻכּת שלום על אהליכם, וגן־עדן, אשר גֹרשתם ממנו, ישוב אליכם, אל בתיכם, אל שלחנכם, אל יצועכם.

ובהעלותה את הנרות – סביבם תופיע נהרה ולפניהם תדוץ דאבה ונסו יגון ואנחה ונשכח כל עמל וכל רעוּת־רוח וכל סֵבל ימי המעשה והייתם, כל שומרי שבת, כאלהים, כבני עליון כלכם, אשר אין לפניהם יגיע כפים וזעת אפים ותחרות וקנאת איש מרעהו על קנין ועל ענין, והיה השלום במעונכם והרצון בגבולכם והאהבה והאחוה בכל מושבותיכם, וכל מחנכם – מקדש ה' על הארץ.

ובהעלותה את הנרות – ויצאו קויהם והיו לחומת אש סביב, לא יעברנה טמא ולא יראנה עם עור ועינים יש; והיתה החומה הזאת להבדיל בין הקדש ובין החֹל, בין עולם מלא הווֹת ובין עולם מלא טוב ה' בארץ חיים, בין עמק עכור ובין מחנה אלהים, בין הזרים אשר לא ידעו את ה' ובין אוהביו ובחיריו, שומרי שבתותיו וקוראי מועדיו; והיתה החומה הזאת למקלט לעשוקים ולרצוצים מפני עושקיהם ולוחציהם: מחוץ יֵצרו צעדיהם, ישבעו רֹגז, יפגשו חשך בכל אשר יפנו, ומבית – ירחב לבם בה‘, נחלתם – נחלה בלי מצָרים, עולמם – עולם מלא, רחב לא מוּצק, כרחבי השמים על הארץ, ואור עולם סביבם, ושֹבע שמחות את פניהם, ונעימות נצח בימינם; והיה העבד לשר, והנקלה לנכבד, הנרדף לשוכן בטח ושַׁח עינים להולך קוממיות. כי גדול היום וקדוש הוא לה’, יום שמוּרים לקשֵי־יום, שלוּמים לכל ימי המעשה ולכל צרותם וסבלותם.

ויכל אלהים לדבר אל האדם ואל חוה ותבא השמש ותהי השבת – השבת הראשונה. ויברך אלהים את השבת ויקדש אותה ויעל נרותיה, נרות השבת הראשונים: בערב היה אור הלבנה כאור החמה, וממחרת – אור החמה שבעתים, כאור שבעת הימים, כאור אשר ברא אלהים ביום הראשון ויָשב ויצפנהו לצדיקים לעולם הבא. ותהי אורה ותהי מנוחה ושמחה לכל היקום ויריעו כל בני אלהים ותעבור הרנה במחניהם: יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו. והשבת, עטרת הימים, היתה ככלה בין רעותיה, כמלכה המתנוססת בהדרה על פני כל מסִבּה, וכל ימי השבוע, אשר נִחרו בה בראשונה וירעימוה באמרם: אנחנו מלאים ואַתּ ריקה, אנחנו ימי חֵפץ ואַתּ יום אובד, ראו כי נתן ה' מהודו עליה ויעטרנה כבוד והדר, יתר שאת ויתר אור – ויבאו וישתחוו לפניה ויאמרו: הננו לך לעבדים והכינונו לך, לשומרי משמרתך, יום יום כל מלאכת עבודה, כל מבחר וטוב, ככל היות לאל ידנו לעשות.

ומאור אלהים נאצל על האדם ועל אשתו הנעצבים והנכלמים על חטאתם, ויחדלו רגז ויתנחמו ויחכו בלב נכון לשבת השניה כי תבא, והאדם פָצח רנה ויאמר:

מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַׁבָּת. טוֹב לְהוֹדוֹת לַייָ.

---

מַעְלָה וּמָטָּה.

מאת

מנחם מבש"ן

העצים והאבנים, אשר הכין שלמה לבנות הבית, צִבּוּרים צבורים ליד הר ציון, רגשו יום אחד ויתאוננו על אשר נכרתו ממקומם, מתחת שמי ה', להקבר בתוך יסוד ובתוך קירות, באשמנים כמתים. ויאמרו העצים: – מי מלל לנו, ארזי לבנון, אדירי הקומה, ידוּעי עבים ונשרים ורוח, כי יעלה הכורת עלינו ושֵרשנו מארץ חיים והכה אותנו בקיעים וסחבנו סחוב ושלוֹח על פני המים, למען שום אותנו צלעות ועֻבּים לקרקע ולקירות הבית, אשר חמדו להם בני האדם, מורדי האור והרוח, לעשות! בירכתי לבנון היתה מנוחתנו כבוד, השמש שפך עלינו אורו יומם וירח וכוכבים לילה, רוח אלהים מרחפת על פניהו ושמיו – אפריון ממעל לנו; מופת היינו לכל נִשא ורם וסמל בפי החוזים והמשוררים לשירותיהם. ועתה, אהה, ירדנו פלאים, אין אור ואין מרחב־יה, אין שמים ואין שמשם – מה זאת עשה האדם האכזר לנו!

והאבנים דברו בהגיגן לאמר: – איתן היה מושבנו בראש הרים, משם נשקפנו על פני כל הארץ מסביב, כל עוף הרים סככו עלינו באברתם ויסֻכֻּנו צאלים צִללם, נזירי אלהים עלינו הניחו ראשיהם להנָפש; ובעזבם תשואות קריה ועמל יושבי בה ובבואם אל גבולנו להוָעד אל ה' ולשפוך לפניו שיחם, וצפרי שמים מצפצפות ומהגות לעמתם, מנצחות עמם בנגינתם, תפלתם אל חיקנו שבה, הקשבנו רב קשב – הקשבנו ונקדשנו ונהי בעינינו כמקדש ה' כוננו ידיו. – עתה ברזל באה נפשנו ותפוצצנו ותעתיקנו ממקומנו; עתה התגלגלנו תחת שואה להיות יסוד לבית, חֵשק בן־אדם, אשר חשק לבנות, עתה יהדפונו מאור אל חשך, ממרום הרים אל ארץ תחתית; שם נִקָבר חיים, שם נִשָכח, שם נֵעָלם מעין כּל, נשא ונסבול את כל כֹבד הבנין ואיש לא יֵדָעֵנו וצפור שמים לא תִרְאֵנו וזיז שָׂדי לא יעברֵנו וכל חי לא יפקדֵנו – בהבל נבֹא, בחשך נכֻסה וכאשר לא היינו נהיה! לוּ אך באנו להתנוסס בראש הבית בשכִיוֹת החמדה לעמת הגג, והיינו למעלה ולא למטה, כי אז היתה זאת תנחומותינו. ועתה…

ולא יכלו עוד האבנים לדבר מרוב שיחן וכעסן ותדמינה ותאנחנה ותהיינה, בהשתקשקן, כנשים המקוננות הסופקות כפיהן אחרי כלותן לשפוך שיח.

והנה גם ממעל נשמע קול מַשק, קול צלצל כנפים, ועוף גדול, אֶרך האבר, יפה הנוצה, בא מועף ביעף, יורד ממרומי רקיע, מרחף על פני הר ציון, נשקף על צבורי העצים והאבנים – “החול”, אשר ימי עולם ימיו ועיניו משוטטות בכל הארץ, דרכו דרך עולם וכאשר חדשות שם הוא. וזה דבר החול: כאשר נפתח לב חוה למדוחי הנחש ותאכל מעץ הדעת ותתן גם לאישה ולכל הבהמה והחיה והעוף, מאן החול, הוא לבדו, לאכול מידה ותהי עליו ברכת ה', החיים והדעת גם יחד. מני אז מעופף הוא תחת כל השמים, מביט ומתבונן אל כל, ואוסף דעת ממראה עיניו; גם יש אשר יגֻנב אליו דבר מבעד לחלוני רקיע מגזרת עירין וממאמר קדישין על ארץ ותבל, ופעם בפעם ינסה בטוב לבו להבין ולהשכיל את הצעירים ממנו ולהורותם ולהזהירם מדי נטותם מני דרך, כאשר עשה לבוני המגדל בארץ שנער, אשר בקשו בזדונם לעלות שמימה להבקיע אל האלהים, ולבני דור המבול ולאנשי סדום ולכל פורצי חק וגבול – אך הנזהרים לא ישמעו דבריו ולא יבינו שיחו, כי הם אכלו מעץ הדעת והוא לא אכל…

וחבריו, כל עוף כנף, ישטמוהו על היות דרכו שונה מדרכיהם, ימררוהו על בלי לָמדוֹ לטרף־טרף כמוהם, יקנאו בו על רֹב ימיו ועל רב דעתו ועל תֹם דרכיו, ירדפוהו תחת רדפו שלום, תחת בַּקשוֹ טוב לרעים ולטובים, ושרפו פעם בפעם את קנו וגרשוהו ממקומו והדריכוהו מנוחה ומרטו את נוצתו והתעללו בו לעת זקנה ככלות כחו. והוא יֵשט מפניהם ויעבור, יבקש לו מפניהם מנוח תחת כל השמים. – ובאשר יבא שם ישוב להורות, להשכיל, להיטיב, לדבר שלום ולבקש טוב לכל.

ולעת זקנה ככלות כחו, מדי הגיעוֹ לימי אלף שנים – והתחדש וצמחה לו נוצה חדשה תחת הישנה אשר בלתה מרֹב ימים, וחִדש את לבושו מתקופה לתקופה, אך עָצמוֹ לא ישתנה ודרכו מעולם לא יחליף ולא ימיר. מדור לדור יעבור, מהלכים לו בין הזקנים ובין הצעירים, ועם כל סביביו יסכין וישלים ואת כל שונאיו והמציקים לו יבַלה אחד אחד, כי ימותו ויעברו על פניו בדור דורים שנותיו.

ויבא שמה החול משוט בארץ, לראות את החדשה הנעשתה על הר ציון, את המקדש אשר יבנו בני האדם לאל עליון בלי כל פסל וכל תמונה. ויהי בשמעו את תלונות העצים והאבנים, ויפתח את פיו וידבר אליהם וממרום אמרתו תצפצף:

– מי מלל לחול, כי לעת זקנה יהיה עליו לדבר אל העצים ואל האבנים. ועתה מה לכם שכּכה תהמו, תֵרגנו, תִלוֹנו, והן כבוד גדול נכבדתם היום כי באתם עד הלום וכי בכם בחר האדם מכל אלפי העצים והאבנים אשר בארץ לשיתכם משען ומסעד למקדש ה'. אכן זה חלקכם מאת היוצר הכל והמחלק בקָו לכל יצור מראשית אחרית דרכו. ומה תהגו ומה תמללו על מעלה ועל מטה? שאלו אותי, הזקן בכל בני־חלוף, ואגדכם: אין מעלה ואין מטה בשמים ובארץ ובכל צבאם, כי הכל סובב סובב, עולה ויורד באין הפוגות, מחליף את מקומו ואת עמדתו עשרת מונים. ודעו לכם, כי כיסוד כקירות כראש מרומים יחדו נחשבו ויחדו נשתוו, כערך זה כן ערך זה ואין יתרון לאחד מן השני. אבן היסוד, עץ הצלעות והמסעד, לא נופלים הם בערכם מן הזהב הנוצץ בראש הקירות ובקרנות הגג (אשר שמעתי אותו, מדי עברי, מתפאר עליכם בצלצל קולו, כי מתחתיות הארץ יצא להתנוסס בראש מרומים!). ואף גם יתר שאת ויתר עז ליסוד הרובץ תחת, כי ממנו הכל וגם כל הטוב אשר יִגָלה ויֵראה בחלק העולה למעלה למראה עינים, לא רק בבנין, כי גם בחיים, בחברה – בכל משטר אשר בארץ. איש כי יעשר או יחכם מיתר האדם ועלה ורם ונשא על כל סביביו – ממסִבּו, מעַמו היתה לו זאת; הנביא או החוזה אשר רוח אלהים בקרבו ודִבּר נפלאות וגִלה חדשות ונצורות – מקרב אחיו ועמו נאצל עליו הרוח; והמלך היושב על כסאו, עוטה גאון וגֹבה והוד מלכות, רם על כל ומושל בכל – בעטרה שעטר לו עַמו הוא מתנוסס, ובחרבות גבוריו ובכח המוניו הוא עושה גדולות. כל גדול, כל נבחר, כל מוּרם מעם, לא לו הכבוד, הגדולה והתפארת; שאָר רוחו, יתר שאתו, רֹב הונו ורֹב גדלו – מאת העם היו לו, ההמון הגדול נתן לו איש חלקו, מִצְּפוּניו, מאוצרות חֹשך השמורים אתו, וַיִקָוו אל מקום אחד ויגָלו באיש אחד, לשם ולתהלה לו ולכבוד ולצדקה לעמו: העם, היסוד הרחב, המוּצק – הוא הכל ומידו הכל.

ועתה לכו ותנוחו לגורלכם ונשאתם וסבלתם את מקדש ה' מִסֵתר מקומכם ושכרכם הרבה מאד – אות ומופת תהיו לכל, לדעת כי אין מעלה ואין מטה בבריאה ובכל מעשה ובחברת בני האדם ואין יתרון תחת השמש.

---

אֵלִיָּהוּ.

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי כברוח אליהו מפני מבקשי נפשו המדברה, ויעמוד וישקף על ימי חלדו מנעוריו ועד עתה, כאשר ישקיף איש מראש הפסגה על פני הבקעה, ויהגה בכל פעלו ויתבונן אל כל מאוייו ומאמציו ומלחמותיו אשר נלחם לעמו, משא נפשו בחייו, – והאיש הזה, אשר הקשה אל אחאב ואל שריו ואשר לא נִחת מפני איזבל הנוראה ומפני חרבות אנשיה ואשר שָׂר אל נביאיהם אוכלי שלחנם ויוכל, האיש אשר בזיקי עיניו ובהוד פניו וברעם קולו נתן כבוד ומורא בלב כל סביביו וימשול ברוח כל אבירי הלב, האיש אשר לבו היה כלב הארי ורוחו כנחל שוטף ודרכו בסופה ובסערה ולא ידע מגור ולא שב מפני כל, האיש הזה נפעמה רוחו עתה בראשונה ויבקש חשבונות וישיח עם לבבו לאמר: – הנה נא זקנתי ושַׂבתי, כל ימי עמלתי, יגעתי, חִסרתי את נפשי מטובה, רחקתי מאוהב ורֵע, מחברת בני האדם, כפרא לִמוּד מדבר בדד הלכתי, ואך מחשבותי לעמי היו רעי, שעשועי, אנשי עצתי. עמלתי, שקדתי, נלחמתי בכל נפשי ובכל מאדי, ולא שמעתי לקול קרובי ואנשי ביתי באמרם אלי כל היום: למה זה ועל מה זה אתה משליך את נפשך מנגד, האתה הרית את כל העם הזה, אם אתה ערבת אותו מֵעִם האלהים ליַשר דרכיו, להיטיב אחריתו? השם העם את לבו אליך, כי תשים אתה את כל לבבך ואת כל נפשך, את כל חיי רוחך ואת כל משושך עולה כליל על מזבחו?

ומה פרי כל עמלי וכל מלחמותי אשר עמלתי ואשר נלחמתי מן היום אשר עמדתי לפני ה' ועד היום הזה ומגלעד ועד שמרון, להשכיל, להיטיב ולרומם את העם הזה, עם בני ישראל, להביא בלבו הדעת, כי לגדולות יצר אותו לו האלהים ולעתידות רבות־עלילה הכינוֹ? ואיה אפוא תקותי ומשא נפשי מנעורי? איה העם, אשר דִמיתי לו כי יִגדל וכי יֶחזק בארץ וכי יהיה אור לגוים, מופת לכל שכניו, המאור הגדול לממשלת הרוח בארץ עד אחרית הימים? הנה הוא הולך כלו, כעדר צאן־אדם, אחרי הבלי הגוים, נצמד לבעל ולעשתרות, שקוצי צידונים, כאשר בימי ילדותו, בימי שפוט השופטים, והמכשלה הזאת תחת יד המלכים והשרים, אשר ישמרו את משמרתם קדש לה' ולעמם ואשר ישקדו על צאן מרעיתם, העדר נִתּן להם, כי לא ישכחו רבצם ולא יתעו ולא יאבדו בין הררי טרף! הה, רואה אנכי בחזון, כי העם הזה לא יאריך ימים על האדמה וגם גלה יגלה אל בין הגוים, אשר הוא מתרפק עליהם, מבקש קרבתם ובוחר בדרכיהם: ועתה הן בעודנו יושב על אדמתו, מסתפח בנחלת אלהיו ונביאיו אתו, ישחית ככה את דרכו על הארץ, ואף כי בהיותו מתגורר בארצות הגוים, שוכן אתם בתוך טמאותם, ואין עוד נביא ואין מנהל לו ולא עומד בין ה' וביניו, הלא יתבולל בתוכם בימי דור אחד או שנים עד תֻּמו, הלא יהיה כעץ נהפך משֹרש, – מִשחק לכל רוחות השמים, מִשלח כל יד, מִפגע לכל גרזן החוצב, עד אשר יִבלה כרקב. הוי אברהם יצחק ויעקב אבות העם הזה, הוי משה רועהו ודוד מגנו, לוּ שבתם לשכון באדם וראיתם מה הגיע לזרעכם, לעמכם!…

רִפִּאתי את ישראל ולא נרפא, נסיתי להשיבו מדרך פשעוֹ, להזכירו מוצָאוֹ מקדם, צור מחצבו, והנה הייתי כמנסה לשוב לנטוע אבני מַסע אל מקבת בור נֻקָרו, או להשיב את הירדן אחור אל מעינותיו, והוא אל ים המלך ימשוך, ובחיקו ימות ושם יקָבר…

ולמה אפוא לא אעזוב את העם הזה עם כל עמלי ורעוּת רוחי, ואשלחהו בשרירות לבו ואסיר אדרתי מעלי ואחדל להנבא ואבַלה שארית ימי זקוּנַי במנוחה…

במנוחה? ומה האש הגדולה אשר תאכלני בקרבי פנימה ולא תתן דמי לי עד אם יצאתי אל העם ואל גדוליו ועד אם דברתי והוכחתי והרביתי חזון? ומה התקוה הזאת לעתידות עם ישראל, לתקומתו, לאחריתו, אשר עודנה מפעמת בסתר לבי פעם בפעם גם בעת הִוָאש? הרק אך מַדוּחי לב הומה, תרמית תאות־נפש היא? או האמנם יש עוד אחרית ותקוה לעם הזה חבוּר הבעלים ונביאי השקר? העוד תפקחנה עיניו בטרם יאכלהו הרקב, בטרם ייבשו מקורות חייו, ושב על עקבו, והשיב רגלו מדחי, ושב – ורפא לו?

לא אוכל, לא אוכל להשליך אחרי גוי את עמי ואת דבַר עמי, חיי רוחי כל ימי חלדי; לא אוכל לקוות לטוב ולהאמין כי תבא תקותי ולא אוכל לחיות באפס תקוה ובאפס אמונה, כי מה אני ומה חיי אם כל משאות נפשי לעמי כָלו כעשן, היו כלא היו? גפן בוקק, עלה נובל מעץ, אשר כהתה עינו ונס ליחו וגמר ריחו ואך גלמו, קֹמץ עפר מחֻבּר, נשאר עליו!

אתה ה' אלהים, פקח את עיני ואראה לאחרית הימים או – קח את נפשי, כי טוב מותי מחיי!

עודנו הוגה ברוחו הקשה וקול אלהים נשמע מדבר אליו מתוך הסערה, לאמר: – הוי בן־אדם קצר־רוח ומהיר חֵמה, מה מהרת להואש מישראל עמי ולחזות לו חזות קשה, אחרית נכרתה! הכחיי אנוש חיי עם, אם כאזוב היוצא בקיר ישגא ארז בלבנון? אכן כהו עיניך מזֹקן, כי תראה אך את הסיגים ולא את הכסף, את הקצף אשר על פני המים ולא את המים החיים אשר מתחת לו, את רקַב הדור הרע הזה ולא את הפרי אשר יֵצא מן הרקבון בדורות הבאים. אם מחשבותיך ומאוייך לא יצאו לאור לעיניך ובימיך – חכה לי, כי עוד מועד לחזון; ודע כי מחשבות אנשי רוח מעשים הם, פעלים רבי עלילה על גוי ואדם, ואם לא עשו דבריך ודברי כל עבדי הנביאים פרי בחייכם, יעשו באחרית הימים וגם על ארץ רבה, מעל לגבול ישראל יֵצא רוחם, אף כי לא כתֻמו ובטהרתו.

לא גוי אובד ישראל ולא זרע שקר זרע יעקב. כברוש לא יבלעוהו השיחים העולים סביבו, כירח לא יתבולל בכוכבים וככרמל בים לא יבא, כן לא יתבולל עמי בעמי הארצות גם בדור זה גם בדור דורים. אמנם כן, יש יום וישראל גלה יגלה מעל אדמתו, וגם יהיו גרים בארצות לא להם ימים רבים, רבים מאד, וגם סָבול יסבלו נוראות על אדות תורתם ודתיהם, בחרב ובאש ובכל מצרי שאול ישָפטו עמהם צורריהם, מאלפי פצעים יזוב זוב דמם – אך לא יתבוללו ולא יאבדו בגוים: הסיגים יתמו והכסף יצא מתוך כּוּר מזֻקק שבעתים, וגם בעבדותם ובשפלותם יעמדו לנס עמים, יתנו מרוחם על שכניהם וירימו להם תרומה לכל פעליהם ולכל עבודתם בעבודת הרוח; וגוים וממלכות ותורות ואמונות יעברו על פניהם, עלֹה ורדת ובוא עד קצם, והמה לעולם יעמדו וישאו ויסבלו ויקוו עד בוא עת גאולתם לקץ הימים.

ואתה כי מהרת להואש בלא עת, כי לא האמנת ברוח החיים אשר בזרע אברהם, יצחק ויעקב בחירי, בכח האיתן, הפורה, המשַמר אשר שָׂם בהם משה עבדי לדורות עולם – זאת עצתי עליך, העלה אעלה אותך השמימה וחיית לעולם – אות ומופת על עמי ישראל, אשר לחיי עולם יעדתיו, והיית לעֵד נאמן בשחק על אֹרך ימיו ועל החזיקו בתֻמתו כל הימים. ופעם בפעם תרד ופקדת את בני עמך בבתיהם ובבתי מקדש מעט אשר יהיו להם בכל ארץ ובכל עיר ובכל רחוב, וראית אותם בחגגם את חגיהם, בלמדם את תורתי ובשמרם את משמרתי בתוך כל הגוים השאטים אותם מסביב על כל אלה. השמים והארץ לפניך הם: תרד ארצה – וראית את כל; תעלה השמימה – והגדת לבחירַי, הורי העם ורועיו בדורות ראשונים, את דרכי עמי, את צדקתו ואת מעשיו ואת סבלותיו. – מדי הָביא איש ישראל את בנו הנולד לו בברית אברהם – שם תהיה, וכסא כבוד יכינו לך לשבת ראש; ובחגגם את חג הפסח, זכר ליציאת מצרים ולגאולת עולם לעתיד – אִתּם תארח לחברה ומיטב יינם וכוסם יקדישו לך, וכל הדבר הקשה בתורתם ובמשפטיהם – לך ישאירו, להודיע פשר דבר. ובבתי מדרש חכמיהם תופיע פעם בפעם להאיר עיניהם בתורתי, וכי יהיה איש צדיק ברע על לא פשע תִּגָלה אליו במראה או בסתר פנים והיית לו למושיע. ואבות ואמות עליך לבניהם יספרו ובניהם לדור אחר. ובמסבם ובמועדיהם ובימי שמחתם ובימי צרתם תבא אליהם ותדע ובחנת את דרכיהם – וראית מה מאד דבקים הם במצוֹת, וראית כי גם היהודים אשר רחקו מעמם כל ימי השנה ואשר נכנע בעמל לבם וגאון לבם בתוך שכניהם עם הארץ, שמחים בחקות אבות לעת מצוא ועורכים את הסדר בחֹם לבב ומשתעשעים בו הם ובני ביתם וזוכרים בגאון ראשונות וקדמוניות. – ובאחרית הימים, כי תעבור רוח רעה בין דור לדור, וחָלק לכם, הצעירים ישאו עיניהם אל דרכי הגוים בעוד הזקנים שומרים משמרת אבות, או כי ישוב הדור הצעיר לעמו ולכל קדשיו בעיר האבות – צעירי דור ראשון – מתאמצים להתבולל בגוים, יהיה שמך וזכרך בתוכם להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות, אשר לא ירחב הפרץ לאין מרפא. ולקץ כל הקצים, בבוא עת רצון ושנת גאולה לעמי, וסוף לנדודיו ולצרותיו, – תבא אתה, לפני בוא יום ה' הגדול, יום החיות העצמות היבשות, יום הֵרָפא שברי העם הרצוץ, יום התחדשו נעוריו לעיני כל הגוים, – ותִגָלה ותֵראה אליו כמלאך הברית, כמבשר התחיה, המשמיע מעל ההרים, מעל הרי ישראל השוממים, קול פעמי המשיח הגואל.

ועתה עלֵה אלי והיית למלאך אלהים ולציר אמונים בין השמים ובין הארץ ותחת עיני הבשר תפָּקחנה לך עיני רוח, אשר אין גבולות ואין זמנים לפניהן וראית וידעת את כּל – כי הגד הגדתי לך אפס קצהו – מדור זה ועד אחרית הימים והדורות; וגם אתה תכתוב דברי ימי דור ודור.

ואליהו שמע ורוחו נשערה ומחשבותיו רגשו נפלגו הנה והנה כאפיקי נחלים ביום סער: – לעלות השמימה, להיות כמלאך אלהים… אהה, ואני הנני נכון גם להציע שאוֹל, אך לבלתי ראות עוד את הדור הרע הזה ואת כל רעתו, את התועים ואת המתעים, את המַכשֵלות ואת הרשעים. תחת שִבתי אתם בתוך טמאותם ובהמרותם תלן עיני, אשב עולם לפני אלהים, תחת התעשקי כל הימים עם לבות האבן, אתהלך בתוך אבני אש, אועד עם הנפשות הטהורות, אגוּרה עם מלאכי אלהים, מִשְכְּנֵי קדושי עליונים, אשבעה בהקיץ תמונת ה' ונעמו וכבודו החופף עליהם כל היום…

ועל מי אפוא אדברה ואעידה בשמים ממעל וכל העדה הזאת כלם קדושים. ואת מי אוכיח ואיַסר ואורה בדרך הטובה והישרה? או האוכל לשבת דומם מבלי היות מקום להתעורר על עָוֶל ועל עַוָל, על רשעים ועל רִשעם, מבלי להגיד לעם פשעם ולרועיו חטאתם, כאשר הסכנתי לעשות מנעורי ועד זקנה ושיבה? היעמוד הרוח מלכת ומסֹב ולא יחדל להיות? אם תפוג האש מִלַחֵך – ולא תשקע? הינוח רוחי הסוער בלי מלֹאת שִׂפקוֹ? האחריש מהוכיח, מִקַנא לה', אחריש – ולא אגוע?

ומי יקום לי עם מרעים על הארץ מתחת? מי יעמוד בראש מצדיקי הרבים, יקוט בדור, יקנא קנאת ה' בתוכם אחרי הֵעלותי? האלישע חניכי? האיש הרך הזה, הטוב לכל והנדרש לכל? צדיק כמהו מה יפעל בדור רשעים זה? התִתּם חֶלאה מסיר בשמן משחת־קדש, אם יִצָרפו סיגים בלי בֹר, בלי אש צרבת?

* * *

עודנו מדבר אל לבו, הוגה בכֹה ובכֹה, והסער היה הלוך וגדול, והשמים נפתחו, ורכב אש וסוסי אש עפו ברוח, ירדו מטה מטה, באו עד מקום עמדתו.

ויעל ה' את אליהו בסערה השמים.

---

הַכִּנּוֹר

מאת

מנחם מבש"ן

והילדים והילדות נאספו בערב, אחרי אכלם, סביבות האב הזקן, כפעם בפעם, ויתרפקו עליו ויחזיקו בו אלה בכנף בגדו ואלה בידו, ויפצרו בו ויאמרו: שבה, אבינו, והוסיפה לספר לנו מספוריך הטובים, כאשר מתמול שלשם. ויֵעתר להם הזקן וישב עמהם ויספר להם את הדברים האלה, לאמר:

הדורות הראשונים, אשר היו מימי אדם וחוה ועד למך, היו להם אשה אחת לאיש, אשה אחת לאיש, ויראו חיים טובים וכל נפשות ביתם דבקו אחת באחת, כענפי העץ היוצאים משרש אחד, סוככים בכִפָּתם על גזע מולדתם, ויהי אהלם מעון האהבה והשלום והמנוחה כל הימים. – אך למך פרץ חק אבות ויקח לו שתי נשים, ולא שמע לקול חנוך איש האלהים, אשר דבר אליו לאמר: “הן אשה אחת היתה לאבינו הראשון, ויגֹרש בגללה מגן עדן, ואתה תבקש לך שתים? אל תבקש פן תנָחם באחריתך”. ותלדנה לו נשיו בנים ובנות – ותהי רוח רעה בין אשה ובין צרתה ובין ילדיהן אשר ילדו לו ורוח הקנאה אוכלת כאש לא נֻפּח בירכתי הבית, ויהי ריב ומדון בביתו כל הימים. וכי נסה למך להשלים בין נשיו – ותסֹב חמתן גם עליו ויקח מידן כפלים. וימררו הריבות והכעסים את חייו ויזקן בלא עת ועיניו כהו מראות לעת זקנה, יען אשר עצם עיניו מראות נכוחה בנֹער, ויָקץ בחיים ויהי לו ביתו לכוּר־עֹני.

והילדים ראו כי נאסף שלום מבית אביהם, ולא יכלו עוד לשבת יחדו – ויתפרדו וילכו איש אל עבר פניו, כאשר יפָּרדו הענפים הרבים מגזע מחצבתם בגעת בם רוח סועה וסער. ויצא יָבל הבכור, איש תם ושקֵט, מבית אביו, ויט לו אהלים ויהי לאיש מקנה וידע פני צאנו ועדריו, מבשרם יאכל, מחלבם ישתה ומגז כבשיו יתחמם. ותובל־קין, איש מזמות ואוהב בצע, ראה ויָבן לאחרית הימים, כי יִרבו בני האדם על הארץ וְיבא גם השטן בתוכם לחרחר ריב ומדון בין איש לאיש, משפחה ומשפחה ועם ועם – ויהי לוטש נחושת וברזל ויכן נשק לרֹב, כלי שרת לשטן ולנושאי כליו. וירב העם לקנות מאתו את כלי המות אשר עשה, למען קַדם איש את אויבו בשער, הִכּוֹן והָכֵן את המלחמה ואת השלום. ויפרוץ מעשהו בארץ בחייו ויעזוב אחריו הון ועֹשר רב במותו. – ויוּבל הקטן, אשר היה לו לב רך וטוב ונפשו נפש עדינה וקולו ערב כקול הזמיר, אמר: אכינה נא שעשועים לנפש האדם להמתיק מרורות חייו. ויעש כלי שיר, כנור ועוגב, וילַמד את בני האדם לשיר ולנגן, לאמר: ישירו וישכחו רשעם ועמלם וזדון לבם; ינגנו – ונשקפו להם ממחשכי ארץ ונאות חמס השמים הטהורים ורוח אלהים אשר עליהם.

ויובל לא יכול לראות בצרת נפש אביו הזקן ולא אמר לעזבו כאשר עשו אחיו – וישקוד עליו לנחמו ולשמחו ולהיטיב אחרית ימיו; וישר בשירים על לבו, וינגן לפניו בכנור, ויוציאהו החוצה מדי קרוא נשיו לריב (כאשר זָקנו הנשים כן הוסיפו לריב ולהתגרות כל היום אשה באחותה ובבעלה על לא דבר), וינהלהו ויביאהו אל נאות דשא, אל מי מנוחות, אל בין ההרים והיערים, למען ישאף רוח צח שפיים ושמע שירות הצפרים מבין עפאים, ושכח עצבו ורגזו ועמל ביתו. – וכן יעשה לכל מר־נפש ולכל קשה־יום ולכל זקן כושל, והפיק לו נפשו ודבר אליו נעימות ושר ונגן לפניו להטיב את לבו.

וירא ה' את אשר עשה יובל ויגמלהו כצדקתו ויגַל את עיניו וימצא את עץ השירה בתוך עצי הגן אשר לבית אביו. ואלה תולדות עץ השירה בהבּראו: בתוך כל עץ נחמד להשכיל, אשר נטע אלהים בגן־עדן (כי טורים טורים נטע אלהים את עצי הגן – הטור האחד כל עץ טוב למאכל, והטור השני כל עץ נחמד להשכיל), היה מקומו בראשונה, מנגד לעץ הדעת, זה לעמת זה נטע אותם אלהים. והיה כי יאכל האדם מעץ הדעת והביא עליו מכאובים וכעס, מלאכי המות ההולכים לפניו, ושלח ידו ואכל מעץ השירה ושכח את מרורות החיים ואת בלהות המות ונעלה על כנפי החזיון מעל לגבולות עת ומקום, וּתחי רוחו לעולם. ויהי בצאת האדם מגן־עדן אל ארץ נוד, והוא הולך קודר ונכה־רוח, ויחמול עליו אחד המלאכים הטובים, אשר העמיד אלהים לפניו לפני הכּשלו, ויורהו את עץ השירה ויקטוף ממנו ענף רך ויקחהו ויסתירהו בסתר חגורתו, חגורת עלי התאנה, וישתלהו אצל אהלו. ויצמח ויהי ברב הימים לעץ אדיר, רענן, מֵצַל, מעון לכל בנות השיר ומנוס לכל לב נשבר ולכל רוח כהה. – ויקח יובל בד מעץ השירה ויעשהו לכנור, ומן האיל אשר הקריב הבל קרבן לה' וירצהו, לקח גידים וישם לו למיתרים – הוא הכנור הנפלא, אשר כל כנור לא דָמה אליו בנֹעם קולו ואשר התנחלו אותו בעליו מדור לדור וישמרוהו מכל משמר באוצרותם, סגולת אבות, ורק אנשים מעטים לדורותם, אשר היתה עליהם רוח אלהים, ידעו לנגן בו ולהפיק מממנו את כל נעימותיו.

וימת יוּבל ולא השאיר אחריו ברכה (כי על כן משורר היה האיש) בלתי אם את כנורו ואת שירותיו. ויעבור הכנור ויהי לנחלה לנח, איש צדיק תמים, אשר התהלך לפני האלהים, מנוסו ומפלטו מפני רעת אנשי דורו, וישפוך את נפשו לפניו פעם בפעם בשירים ובזמירות. ובשנת היות המבול בארץ, והוא מכלכל את כל הבהמה והחיה אשר אתו בתבה וְיָגֵעַ בדֵי־ריק לשום משטרו בתוך כל ההמון הרב, ויש אשר יתגעשו והתהוללו פריצי החיות ושאגו ונהמו ורעמו וזעמו ושמו את כל התבה לחרדת אלהים, – ולקח נח את הכנור ונגן בידו ושקטו הארי והנמר והתנין וכל משפחת החיה הרעה וכרעו ורבצו לפניו ולקקו את כפות רגליו והביטו אליו בעיני יונים…

אחרי מות נח היה הכנור לנחלה לשֵם ואחריו לעֵבר ואחריו לאברהם, האיש אשר רוח אלהים נוססה בו מיום הולדו ובעודנו ילד היתה רוחו משוטטת בצבא המרום, שמש, ירח וכוכבים, מתהלכת בחקר שמים ושמי שמים, מבקשת את האלהים, עד אשר נגלה אליו ה' אלהי השמים והארץ, היוצר כל והמחיה את כל. ויעבור בארץ ויקרא בשם ה‘, וה’ היה עם פיו, העיר את רוחו, שִׂכּל את ידיו, ויעש נפשות רבות במתק שפתיו ובשירותיו עלי הגיון בכנור. וכאשר זקן וישב בית, השתעשע בכנורו בכל עת ויספר בנגינותיו לאנשי ביתו ולאורחים הרבים אוכלי שלחנו על זכרונות ימי קדם, על עלילות הרפאים והנפילים בני הענק, אשר גבה לבם בחזקתם ויזידו להתגרות בה' ויבא ה' עליהם את המבול וישמידם; ועל תעלולי דור הפלגה, אשר הרימו למרום קרנם גם הם ויעפילו לעלות השמימה, וישקף ה' עליהם ויכניעם ויפיצם מפניו; ועל רשעת אנשי סדום ובנותיה ועל אשר עשו ואשר הגיע אליהם; ועל כל חסדי ה' ונפלאותיו אשר עשה אתו מנעוריו בהצילו אותו מיד נמרוד אויבו ומבקש נפשו ובהוציאו אותו מכבשן האש חי. והאנשים ישמעו ויתפלאו בו ויעריצו בלבבם את ה' ואת בחירו.

ולפני מותו נתן לבניו הרבים מתנות, כסף וזהב ורכוש, וישַלחם. וליצחק בנו בחירו נתן את הכנור, ויצחק נתן אותו ליעקב, אחרי חַדשוֹ את מיתריו בהוסיפו עליהם מגידי האיל, אשר היה תחתיו קרבן עולה לה' בהר המוריה בנעוריו. כי אמנם אהב יצחק את עשו, אך ידוע ידע את בנו הגדול כי ידיו אמונות אך על חרב ועל חנית וקול כנור לא תבחן אזנו; ויהי בברכו את בניו ויברך את עשו כי יחיה על חרבו וליעקב אָצל ברכה בשלחו אותו מביתו – את הכנור סגולת בית אביו. ויעקב היה ידיד ה' ויהי שבַע רגז וּרְוֵה עמל כל ימיו, כי את אשר יאהב ה' יוכיח וככסף בתוך כּור יצרפנו. וימצאו אותו פגעים רעים וצרות רבות מנעוריו בית אביו וכל ימי נדודיו עד זקנה ושיבה, עד אבָד־לו יוסף בנו, ידיד נפשו, ויבך ויתאבל עליו ימים רבים, כי אמר חיה רעה אכלתהו. ובכל ימי עניו ומרודו היה ה' אלהי אבותיו מעֻוזו וכנורו שעשועיו, וישפוך שיחו על הכנור פעם כפעם וינצח בנגינותיו נפלאות ויקח לב כל שומע וַיָרֶך גם את לב רודפיו מבקשי נפשו ויהפוך לב פריצי חיות ופריצי אדם, אשר קרוהו בדרך, עליו לטובה.

ואבן חן היתה בבית יעקב אשר מדי התעצבו אל לבו והביט אליה וסרו עצבותיו ונהרו פניו – שרה בת אשר, ילדה עליזה ונעימה, טובת חן ומטיבה נגן. והיה מדי קום בניו ובנותיו לנחמו וימאן להתנחם – ולקחה הילדה את הכנור, אשר היה שעשועיה מימי ילדותה, ונגנה לפניו ושרה על לבו, וראה את מראֶהָ הנאוה ושמע את קולה העָרֵב והקשיב לנגינותיה הנעימות ורָוַח לו ושכח עצבו ואבלו. ויהי היום בשוב בניו ממצרים, אחרי התודע אליהם יוסף אחיהם, והזקן יושב על הארץ ומתאבל כיום ביום, ותמהר שרה, כי אמרה להכין לבבו אל הבשורה, ותקח את הכנור ותנגן באזניו: עוד יוסף חי, עוד יוסף חי! ותבאנה הנגינות כשמן ששון בעצמותיו וכזרם חיים בכל קרביו, וישמע ויאמן ותחי רוחו, והיא נשאה מאתו ברכה – חיי עולם.

אחרי בוא יעקב וביתו מצרימה אל יוסף ורוחו הטובה שבה אליו, נגן בכנורו פעם בפעם במסבו בתוך בניו ובני בניו שבעים נפש, וספר בנגינותיו על כל המוצאות אותו מנֹער, על כל הנפתולים אשר נפתל עם עשו ועם לבן ועם אנשי שכם ובנותיה ועם כל מבקשי נפשו, ועל כל התלאה אשר מצאתהו בדרך בצאתו מביתו ובשובו מקץ עשרים שנות עבודה ועמל ויגיע כפים, ועל כל החסדים והישועות אשר הפליא ה' לעשות עמו. ויש אשר תפקחנה עיניו וחזה מחזה שדי והגיד עתידות והשמיע הבאות ונשא חזון לעתים רחוקות. ויש אשר יראה את פני בניו והנם זועפים וראה ללבם והנה ים דאגה, כי יריחו מרחוק גלות ועבדות בארץ מגוריהם, – והעיר יעקב כנורו ונגן נפלאות והגיד להם, כנוח עליו הרוח, את אשר יקרה אותם באחרית הימים ואת אשר יבַלו את הגלות ואת העבדות ואת המצוקות ואת המציקים להם; ואת חליפות העתים אשר תעבורנה עליהם אחרי התכוננם בארצם, מלחמות ומהומות ופלגות בישראל, עד אשר יקום מזרעו מלך גדול, בידו האחת החרב ובידו השנית הכנור, ובשניהם יעשה נפלאות לשם ולזכר עולם לו ולעמו. – ובניו ישמעו ויאמינו ויקוו לטוב, כברכתו אשר ברך אותם לפני מותו.

אחרי מות יעקב ויוסף וכל הדור ההוא, הגיעו לבני ישראל במצרים ימים אשר אין חפץ בהם – ימי עני ועבדות תחת יד עריצים, וימֹג כל לב, וַתֵּכה כל רוח, וַיִשַחו כל בנות השיר; והכנור היה טמון באוצרות טובי העם לבית הלוי, עובר מדור לדור, יוצא מיד ליד, אך מיתריו נדַמו וקולו נחבא בצֹק העתים ההן, כי רוח עריצים כרוח זלעפות לפרחי השירה. עד שקם משה איש האלהים ומטה האלהים בידו וכנור הפלאים בימינו: במטהו חצב רהב, הכה סלעים הרעיש איתנים, התיצב לפני לוחצי עמו וישר אליהם ויוכל, ובכנורו נגן נפלאות, הזכיר ימי עולם, ברית אבות, חסדי ה'; בכנורו לקח נפשות, החיה רוח שפלים, הפיח רוח אמונה ותקוה בלבות נואשים, כקסם שירתו הפך המון עבדים נכנעים, נמוגים, לעם חפץ חיים וחפש, מתמרמר אל מעבידיו, מתעורר לפרוק עֹל הברזל מעל צוארו, מעפיל לצאת מעבדות לחרות, להיות אדון לנפשו מפיל גורלו בתוך העמים בארץ חיים.

ועוד רבה עליו העבודה מבית ומחוץ, ועוד טרם ישלים הקו ופקודתו לעמו, אשר היתה לו מאת האלהים, ועוד היה עליו לעורר את מטהו פעם בפעם ואת כנורו יעיר רק לעתים רחוקות: בהשתער חיל מצרים על העם מאחור וסער מתחולל והארץ רעשה והים זועף וגדותיו מתנודדות והאיתנים מָטים ומָשים בלב יַמים ומעמקי תהום כמרקחה, אש ומים קודחים יחד מתפרצים בקול רעש להפוך הכל מהפכת אלהים, ותנינים מגיחים לקראתם, פוערים פיהם ושואפים, והמון נמוג חרד אחרי המנהל הגדול, עוברי לרגלו בתוך כל הבלהות ולא יאמינו בחיים. וה' השקיף משמים, השקיט ארץ מסביב, השביח שאון ים, שִבּר ראשי תנינים על המים, טִבּע חיל אויב במצולות – ובני ישראל עברו ביבשה בתוך הים ויצאו לרוָחה באשמֹרת הבקר. אז ישיר משה ובני ישראל ובנות ישראל שיר הגאולה והתשועה, מרים אחות משה מנצחת על התֹף והוא – על כנורו ושרים ונוגנים ועלמות תופפות מסביב, וכוכבי בֹקר רנו עמהם יחד ובני אלהים הריעו לקראתם וקראו להם גאולי ה', עם נולד שנית על ברכי בנו הגדול, המלאך בדמות אדם; עד אשר עצר אלהים בתרועת המלאכים ובשירתם, בנודו למצרים האובדים, ויאמר: מעשי ידי טבעים בים ואתם אומרים שירה?

ולקץ הימים שב משה ויער את כנורו שנית – בברכו את ישראל עם מרעיתו לפני מותו ובשירו לפניהם את השירה הנפלאה, אשר לה האזינו השמים ותשמע הארץ ויקשיבו כל איתני המדבר – היא השירה השמה לפניהם כספר גלוי את כל חליפות העתים אשר עברו עליהם לתקופותם עד אחרית הימים.

אחרי מות משה נדמה קול הכנור מפני המלחמות אשר נלחמו יהושע ובני ישראל לרשת את הארץ. וימי שפוט השופטים היו גם הם ימי קרָב ומהומות ולחץ אויב מחוץ ופלגות שבטי ישראל מבית, ולא השמיע הכנור את הוד קולו בישראל כי אם מעט – בימי דבורה וברק אשר שרו שיר תשועה לה' אחרי נשבר עֹל יבין וסיסרא מעל צואר העם. ובאחרית ימי השופטים היה בֹעז, איש חסד, נדיב לב ומחונן עניים בימי הרעב אשר היה בארץ. ובעז שמר את הכנור, נחלת אבות, מכל סגולה, אך גם הוא גם כל בית אביו לא יכלו לנגן בו, כי נשכחה שירה מישראל מרב עמל ותלאה – ארבה, רעב, מלחמה וכל פגע רע. ויאנח בעז ויאמר: אהה ה' אלהים, עד מתי ישָמע בארצנו הטובה אך קול עניים מרודים, אנקת מבקשי לחם בכל פנה ובכל רחוב ובפתחי הבתים; הלעולם לא ישָמע עוד בישראל קול כנור ונבל, קול מצהלות בחורים מנגינתם, בתולות ממחוֹלתן, קול ילדים משחקים בעיר ובכפרים? ויהי לעת זקנת בעז ויֵרא אליו אלהים בחלום יאמר לו: יען אשר הרבית לעשות צדקות עם עניי עמך וגם עם עניי בני הנכר העוברים בארץ, ויהי משוש דרכך לשַמח לב נדכאים ולחיותם ברעב, על כן יקום איש מזרעך אשר ידובב את הכנור הנִדם והוציא ממנו קולות אלהים, אשר יהיו מתהלכים בכל הארץ ובכל הגוים עד עולם, והשירה תתערה כאזרח בישראל ולא תשבות עוד בימי טובה ובימי רעה.

ויוָלד דוד לישי בית הלחמי, בן שִלֵּשִׁים לבעז, ותנח עליו רוח אלהים, רוח השירה, מבטן אמו, ובנגוע אצבעותיו אל הכנור ראשונה, בעודנו ילד, והנה התעוררו מיתרי הכנור ותאיו וכל קרביו, וכמו באה נשמת רוח חיים אל קרבו, וישמיע קולות אלהים, צלצלי־נֹעם, אשר היו טמונים ועצורים בחֻבּו ימי דורות רבים, וכל בני מרום שמעו, הקשיבו, התפלאו בו ויאמרו: הנה קם הגואל לכנור הקדמוני.

ובני ישי הגדולים נשאו נפשם למלוכה וילכו אחרי שאול במלחמה, ויבקשו קרבת בית המלך, ודוד היה רועה את צאן אביו בשדה, מתהלך במרחב־יה, מפיק נפשו לבריאה ולכל הדרה, ועמל עיר וּמְתים ונפתולי בני אדם ומאוייהם לגדולה ולכבוד רחקו ממנו. אך ה' סבב את פני הדברים ותהי הדברים לו המלחמה באחרונה. ויהי דוד גבור חיל וחכם לבב, יפה־תֹאר ומטיב נגן, ונפשו היתה רכה ועדינה ולבו הומה ומתעורר לכל הדבר הגדול. וזכרונות ימי קדם, ימי נעורי עמו, אשר ספרו לו אבותיו, היו הגיוניו כל היום, וכל המראות הגדולים אשר ראו עיניו מדי צאתו בעקבי הצאן, וכל מעשי ה' ונפלאותיו אשר הוא עושה חדשים לבקרים בשמים ובארץ ובכל מרחבי הבריאה, העירו ועוררו את לבו וכל קרביו המו, כהמות מיתרי הכנור אשר בידו, והד קולם נשמע מצלצלי כנורו. גם בעודנו נער רועה צאן אביו בשדה גם אחרי הגיעו למלכות ויהי רועה ישראל יוצא ובא לפני העם, היה הכנור שעשועיו, כלי חפצו בימי שלום ובעת מלחמה; בכנורו הכניע פראים ורפאים וחיתו טרף, בנגינותיו עורר לב גבורי ישראל להתגרות מלחמה, להתגבר על כל אויב ולבלתי שוב מפני כל. וכי רבה עליו העבודה במלכותו ויהי לו היום למלאכת המלך, ולעשות משפט עמו ולהלחם מלחמותיו, ובלילה – שירו עמו. ותלה את כנורו מעל למטתו אל מול החלון, ובאה הרוח ונשבה בו והמו מיתריו ונתן קול זמירות. והקיץ דוד משנתו בטרם בקר ולקח את הכנור ונגן בידו והעיר השחר, ובשפכו את נפשו בשיר ויצאו הנגינות ונשמעו בנחת, בהדר, בכח, בעז, פעם קול דממה דקה כשירות מלאכי יה, פעם קול אדיר וחזק כקול רעם בגלגל, פעם קול מצהלות שמחה וששון ופעם קול הגיון נכאים – לפי חליפות עתותיו ועתותי עמו אשר יחזה לו לבו לאחרית הימים. והקולות עולים ויורדים ומשתפכים סביב סביב כמשברי ים, ויועציו ושריו זקני ישראל המבקרים בהיכלו והאורחים אוכלי שלחנו ישמעו באזניהם ובלבבם ובכל חושם בם וישכחו מועדי בקר וערב וישכחו מאכול לחמם וישכחו את נפשם והיו בעיניהם כשומעי שירת הכרובים במרום בתוך בני עליון.

אחרי מות דוד העיר שלמה בנו את כנורו בנֹער וישר שירה אחת נפלאה, שיר השירים – ולא יסף; כי היתה עמו רוח אחרת וירב לו נשים וירב לו כסף וזהב וירב לו סוסים ומרכבות ותענֻגות בני אדם וכנור דוד נעלם ולא נודע מקומו איה.

הכנור נעלם אך לא נאלם: הד קול מיתריו, שמץ מנגינותם נשמע פעם בפעם משירי בני קרח, אסף וידותון, בן גבירול, יהודה הלוי, ישראל נגארה והמשוררים אשר היו אחריהם בישראל עד היום הזה ואשר נגינות דוד, נעים זמירות ישראל, ושיריו היו, וְיהיו עד עולם, להם למופת, מַעין ישיתום, מהם תצא הרוח ותנוח על מקֹראי השירה ללאֻמותם ללשונותם, לדורותם.

ואבות יספרו לבניהם, כי נעלה הכנור למרום ויוּשם בסתר עליון ושם חביון עֻזו בתוך כל סגולות עם ישראל אשר נעלמו אחרי צאתו בגולה. והיה באחרית הימים, בבוא יום ה' הגדול, יום עמוד אליהו בראש הרים לתקוע בשופר גדול לקבוץ גליות – ונגלה גם כנור דוד ומשורר חדש יקום, אשר יתן אלהים את רוחו עליו, ושר שירה חדשה – שירת הגאולה והתחיה.

---

חֲזוֹן הַחַשְׁמוֹנָאִים

מאת

מנחם מבש"ן

¹

א.

השמים שמים לה' ולנפשות חסידיו, אשר התהלכו לפניו בימי חייהם ואשר יתענגו מזיו כבודו אחרי השלימם חֻקם באדם, בתוך המלאכים והכרובים וכל צבא מרום הקדושים והטהורים. וכאשר ישים האלהים ממרום שבתו עיניו ולבו גם אל הארץ מתחת, כן יֵרדו פעם בפעם הצדיקים, אחרי עזבם בתי חֹמר, אל הארץ מטה, אל המקום אשר היה שם אהלם בימי שני מגוריהם, ויש אשר יגָלו ויֵראו במראה או בחלום, יומם או בחזיון לילה, גלוי או בסתר פנים – לפי העתים והמסבות ולפי ערך האיש או האנשים אשר יהיה להם דבר עמהם. ככה יֵרדו אבות עם ישראל, שבעת הרועים בחירי ה‘, מדי שנה בשנה בחג הסכות לשבת בתוך עמם ולראות בחגגם את חגם – לראות וגם להֵראות, כי ראֹה יראו אותם בכל דור ודור היחידים השרידים גלויי העינים, והשתעשעו ושעו ונדברו יחד על גאולת ישראל, על קץ הימין ועל כל הטוב הצפון, אשר הכין ה’ לעמו לעת רצון, שלוּמים לכל ימי עֻנוֹתם על קדושת שמו. ככה יֵרד ירמיהו, נפש סֹערה לא נֻחמה מדי שנה בשנה בתשעה באב לראות השב ה' את שבות עמו, לדעת איכה ירעה איכה ירבץ שאר העם, אשר הפיק להם כל נפשו וירא בסבלותם ובגלותם וישא אתם במשא צרותם והושע לא יכול להושיע להם. ככה ירד אליהו פעם בפעם לראות כי לא עזבו בני ישראל ברית ה' עד היום וכי עוד רבים ההולכים אחרי ה' מן ההולכים אחרי הבעלים. וככה יורדים לעת מצוא רבים מבני מרום לפקוד איש את עמו ואת רעהו ואת קרובו, ולוּ נתנה רשות לעין בשר לראות את המראה, כי אז ראו את בני אלהים אלה עולים ויורדים תמיד בין השמים ובין הארץ המונים המונים כרסיסי היום החורגים לנֹגה אור־שמש. –

ויהי היום ויאמרו החשמונאים: הבה נרדה לראות את שלום עמנו ולדעת העוד לא כבה נר ישראל, אשר העלינו בחלבנו ובדמינו ובמוח עצמותינו. ויהי אחרי אשר נשאלו מממשלת השמים לרדת לשוט בארץ ימים אחדים, ויפנו אל אליהו התשבי ויאמרו לו: אבינו, יש את נפשנו לבקר במשכנות ישראל, העם המפֻזר והמפֹרד בגוים ובארצות; ועתה בוא עמנו, כי אתה ידעת חנוֹתם, שבתם וקימתם, יען היותך יוצא ובא בכל בתי ישראל מיום השמיני להולדת כל זכר בהם והלאה, ואתה משקיף גם על הארץ כלה מדי עברך בין שמים וארץ, – והורית לנו את דרכנו ובארת לנו את מראה עינינו והיית לנו לעינים.

ויאמר אליהו: – אהה, לא כדעתי את ישראל לפנים דעתי אותו היום: היום רבו אנשים אשר אינם מביאים עוד את בניהם בברית אברהם ואינם עורכים סדר בליל התקדש חג הפסח ואינם קוראים בשמי במוצאי שבת (אשר גם ידוע לא ידעו צאתה ובואה) ואינם מצפים עוד לגאולת ישראל ולבואי לבשר לעם את יום ה' הגדול. – בכל זאת הלוך אלך אִתּכם, כי עוד רבים אשר אתנו, ואם פסוֹח אפסח, מבלי דעת, על בתי יהודים אשר אין לי מהלכים בתוכם ולשמי זכרון בפיהם ובלבבם – אין רע; הנם ככל המון ישראל אשר תמו ברֹב הימים, והיה המחנה הנשאר די ענין לנו לענות בו.

וישאלו את אליהו ויאמרו: הרבים עתה בני ישראל בארץ? – ויאמר אליהו: כאשר לא יספור איש את כוכבי השמים, על בלי הכירו מרחוק מי כוכב ומי אך מכִתּת־כוכב, מי עודנו אד נִדף אשר טרם יתלכד למוצק ומי אבַק־כוכב שכבר התפורר ויהי לזיקים עוברים; כן לא יסָפר עם ישראל – והמה גם הם לא ידעו את מספרם: יש בהם מאורות גדולים ומאורות קטנים שלמים וטובים, ויש רסיסי כוכבים אשר, מדי התפרדם, יעברו כזיקים על חוג שמי עמם להאיר רגע אחד אל עבר פניו ואחר יהיו לדַשן כל חלקה נכריה. גם הנה באשר צר להם ימעטו וישחו מפני הלחץ, אך בכח הלחץ גם יתלכדו ולא יתפרדו, יהיו מוצקים ולא ילכו תמס; ובאשר טוב להם בגוים יפרו וירבו – והתפרדו והיו כנוזלים המתמודדים והנִדָפים והעולים בתהו כאד קל לפני חֹם־שמש. בהֵרוֹמָם מעל סביבם לכבוד ולגֹדל, יתנכרו לאחיהם ולעמם ושנו את שמם ושנו את לשונם ושנו את כל דרכיהם, עד אשר ברב הימים לא ידעו קרובים ורחוקים מי הם ולמי הם, וידונו ויחקרו וישוטטו לדעת היהודי היה פלוני אלמוני אם לא – ישוטטו רבים ולא תרבה הדעת. גם בתוך העם יש יהודים מיהודים שונים – יש יהודים לדת ויש יהודים ללאם: זה יאמר לה' אני ובשם יעקב לא יקרא, וזה יכנה בשם ישראל ולא יכתוב ידו לה'. יש אשר לבם, הלב היהודי, עודנו חם בקרבם ונפשם שוקקה, עורגת, שואפת אל מקורה, אך לעין רואים יתנכרו, ישתנו – ארץ עליה יתעלם שלג ותחתיה יֵקד יקוד־אש; ויש אשר הכרת פניהם עוד תענה בם מולדתם ועמם, אך לבם רחק משניהם זה כמה. יש… אך מי ימנה עפר יעקב, ואם אמרתי אספרה כמו – ומלאה אזנכם משמוע ועינכם תשבע לראות אחרי כן, כי יהיה לכם החדש לישן. הבה נרדה אפוא מהרה וראיתם את כל ונוכחתם; כי טוב מראה עינים ממשמע אזנים.

החשמונאים שמעו ולבם נפל עליהם, אך השב השיבו אל לבם לאמר: הן ידענו את אליהו ואת שיחו; קנא ומר־נפש היה מעודו ונפשו אִותה כי כל העדה יהיו כלם קדושים, כי כל הגן יהיה מלא פרחי־חמד, ואנחנו הן ראינו בעמנו ובארצנו יהודים כאלה וכאלה דורות רבים אחרי נואש אליהו מעַם ה' בגלל עובדי הבעל אשר היו בהם, ומאז ועד היום עוד ישראל חי… אך נרדה נא ונראה.

עודם מדברים ויגיעו אל שער השמים אשר מול הר ציון, ויסֹב השער על צירו ויפָּתח. וירדו בסלם, אשר מלאכי אלהים היו עולים ויורדים בו לפנים בעוד היות התחברות תמיד בין השמים ובין הארץ, ויבואו ירושלימה ביום הששי, יום השלשה ועשרים לחודש כסלו. ויביטו אל העיר – ולא הכירוה: מהר הבית ועד הר הזיתים ובראש כל רחוב ובראש מרומים אך מקדשים והיכלות לבני הנכר, כל חלקה טובה בעיר ובמסביה נהפכו לזרים, כל בית גדול וטוב, כל בנין נהדר, כל גן נחמד למראה, כל מגרש רחַב ידים – יתד תקועה לבני עם ועם בעיר הקדש; ובתי ישראל – הבתים הקטנים והרעים אשר בעיר הישנה והחדשה, בירכתים, והחנויות הדלות והריקות, אשר אינן נותנות לבעליהן גם לחם עֹני; ומוסדות ישראל – בתי חולים, בתי יתומים, בית עורים, מושב זקנים, ובתי ספר וישיבות תלוים על בלימה; ומגרשי ישראל – שדה־קברים בצלע הר הזיתים. ואל יושבי העיר, צאצאי אחיהם, אשר נלחמו עמהם יחד מלחמות ה' בגבורים, הביטו והנה אנשים קודרים מני עֹני, נהלכים כצללים, נושאים עיניהם כל הימים אל קצוי ארץ, מבלי דעת מאין יבא עזרם, ועזרם – מאין, ומחיתם – מחית בשר חי האוכל קצהו את קצהו, איש בשר זרועו. האדמה אשר במסבי העיר, והריה ומגרשיה סביב, למרעה, למזרע ולירק, בידי זרים הם, וירושלם – כלֵב אשר נכרתו גידי הדם מסביב לו וכגנה אשר מים אין לה, וקהל היהודים יושביה – כקיר נטוי וכענן כלה. – ויראו ויאנחו ויאמרו: – הזאת ירושלים?!

ויעברו משם והלאה וישקיפו על פני ארץ ישראל לארכה ולרחבה, ויראו והנה הארץ נושבת אך מעט והעזובה רבה מאד בהרריה ובעמקיה, בחֻפיה ובנחליה, בעריה ובכפריה. וישובו ויראו והנה אחוזות מספר פורחות, שתולות בנוה, מפֻזרות כה וכה כנקודות כסף על פני כל הארץ, והעם היושב בהן – אנשים מבני ישראל, ועובדי אדמתן – רֻבּם מבני הנכר: – מה זאת? למי הארץ? האמנם בני ישראל הם הם בעלי האחוזות ונבואת ישעיהו באה ונהיתה: “ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני נכר – אכריכם וכורמיכם”? אם אלה הם אדוני הארץ והיהודים, יושבי הבתים הגדולים והטובים, אך שכנים עמהם, גרים ותושבים, אשר שכר מאת האכרים את בתיהם להתגורר בתוכם? – ובתוך האחוזות, על יד יפו, אחוזה רחבת ידים ויפה־נוף, חציה בית־ספר וחציה מטעי גנים וכרמים, ובה קהל צעירים רבים יוצאים לפעלם ולעבודתם יום יום, בידיהם סדורי תפלה ותפלין ובפיהם לשון נכריה: והידים ידי יעקב והקול קול עשו… וישתוממו למראה עיניהם ויבקשו חזון מאת אליהו על כל אלה.

ויען אליהו ויאמר: – אלה הם נצני התחיה לעם ישראל ובתוך הנצנים, יען היותם רכים ואך זה מקרוב החלו לצמוח, עוד עולים בלולים גם קמשונים וחרולים. – עם ישראל כשל ונפל לפני הרומים כמאתים שנה אחריכם, וירושלם נחרבה והעם גלה מארצו. אך הן לא יעקרו עץ אדיר, משריש, עץ עתיק ימים, מאדמת מטעו עד בלי השאיר ל שרש בארץ: רבים בהם עוד ישבו על אדמתם מאות שנים אחרי כן, עד אשר הרבו הגוים לתקוע להם יתד בארץ ולהציק לשארית הנשארה, ולא יכלו לבנות להם בתי תפלה ולעבוד את אלהיהם כרצונם. אז עזבו את ארצם לגוים ויצאו אל בבל ואל ארצות אחרות, אשר היו להם אז לפתח תקוה. כן עשו גם אחרי חרבן ירושלם בראשונה ביד נבוכדנצר מלך בבל, ויעזבו את הארץ בשוממותה תחת אשר יתרפקו עליה להחזיק בה בכל עז גם בימי טובה גם בימי רעה, וילכו אל ארץ נושבת, אל מצרים, לבלתי שמוע אל ירמיהו הנביא אשר בקש בכל מאמצי כחו לעצור אותם על אדמתם. לוּ הטו שכמם לסבול עֹל גוים בארצם, ככל אשר סבלו אחרי כן עֹל גלות גוים בארצות לא להם, לוּ נתנו את נפשם על ארצם בימים ההם, כאשר הרבו לתת נפשם על תורתם בארצות הגולה בכל דור ודור, וידבקו באדמתם לשבת עליה עד אחרית הימים, כי עתה כבר היתה להם גאולה, כאשר היתה ליתר העמים הקטנים, אשר דבקו עם ועם בארץ מולדתו מאות ואלפי שנים גם אחרי בעלוה אדונים חדשים, עד בוא עת גאולתם על אדמתם. ואולם רגש הדת, יען היותו עתיק מאד, כי התנחל בקרבם מימי אבותיהם הראשונים, אברהם יצחק ויעקב, כי נולד יחד עם העם בהולדו, על כן חזק בקרבם מאד וחי עמהם תמיד, עצם מעצמם ורוח מרוחם; לא כן רגש הלאם וחבת הארץ, אשר באו לו אחרי כן, אחרי שכבר היה לעם (הלא ידעתם מימי המלחמות, אשר עשיתם עם היונים־הסורים, כי אך רגש הדת חולל נפלאות, ובסור הרעה הנשקפה על העם מצד הדת, חדלו רבים לעמוד על נפשם ועל קוממיות ארצם ולא יספו עוד לצאת בצבאותיכם).

עם בני ישראל יצאו מארצם ויהיו נודדים בגוים ובארצות וישאו עמל ותלאה, לחץ ורדיפות מִרבה להכיל. ובצר להם מאד לאין תקומה או כי גֹרשו מארץ מגוריהם, אחרי היותם שם ימים רבים כעפר לדוש, כפעם בפעם, שמו פעמיהם אל אחת הארצות הקרובות, ששם עוד נִתּן להם מדרך כף רגל, ויצאו מגולה אל גולה, מדחי אל דחי, אך אל ארץ אבות לא שבו כי אם שרידים יחידים בדור ודור. עם נשבר ונדכה, במסלה הסלולה יעלה, בדרכים הנכונים לפניו, הערוכים מאתמול, ילך גם הוא בתוך ההולכים; אך לסֹל מסלות חדשות בנפשו למען הכין עתידות לו ולבניו אחריו, לשובב נתיבות נשַמות, לקומם חרבות ארץ ישנה תחת שמים חדשים רחוקים מנתיבות עולם – לא יעצר כח. ובכן לא היו בערי יהודה כל הימים הרבים ההם בלתי אם מתי מספר, שבלים בודדות כה וכה; ורבבות אלפי ישראל בארצות הגולה חכו, אלה ליום שוב ה' את שבות עמו, ליום צאתי לבשר בקול השופר מעל הרי ישראל את יום גאולתם, ואלה – ליום הנתן להם בארצות מגוריהם משפטי אזרח, להיות ככל הגוים בית ישראל. ועתה, זה כימי דור אחד, התעוררו אנשי לבב בעם, כי כשל כח סבלם, וישאלו לציון וישימו דרך הֵנה פניהם, ויחלו להאחז בארץ אבות ולעבוד אדמתה, כאשר עיניכם רואות. ואם יש עוד בשָׁבי ציון אשר אינם עובדים בידיהם המה את אדמתם, ואף לא בידי עניי אחיהם, כי אם ביד בני נכר, תחת אשר לפנים בישראל גם גדוליהם לא בושו לרעות צאנם ולעבוד אדמתם בידיהם המה ו“מלך לשדה נעבד”; ואם יש בהם אשר גם בארץ אבות עודם מחזיקים בלשונות הגוים ועוד יחנכו לבניהם על פי דרכם ומנשאים את נפשם לאשר באו משם, המה במזרח ולבם בסוף מערב – הן כל המכשלות האלה תעבורנה, כרוש הפורח על תלמי שדה, אשר יפַתּחו וישדדו אדמתו, ודור יבא – כמים עברו יזכרן. מעֻות יוכל לתקון וחסרון יוכל להמנות: רב לנו כי באה עת הפקודה, עת עם ישראל להבנות על ארצו המתחדשת. ואם בשופר גדול יתקע ואם קול דממה דקה ישמע – העצמות היבשות התעוררו, התלקטו, התלכדו, חיו, כי רוח ה' נשבה בהן, ורוח מלפניהן יעטוף ואחז בעצומיו מעט מעט את כל העם: התחיה תעשה לבטח דרכה ולא תשוב אחור.

ב.

ויעברו מארץ ישראל וישוטו בארץ סוריה, הארץ אשר ממנה נתפתחה הרעה על ישראל “בימים ההם”, ויראו והנה אבד ניר ליונים בארץ הזאת וממשלתם נסַבּה ותהי לאדונים חדשים. וישובו ויראו והנה היונים אשר נשארו בארץ, בתוך בני עם ועם, וגם אשר בארץ יון, מקום שם יש להם ממשלה ושלטון, היונים הסורים ואחיהם, אשר בקשו להטות את ישראל בכל המוראים ובכל המדוחים אחרי אליליהם, נהפכו ויהיו לקוראים בשם ה', מאמינים בקדושיו ומתהללים בנביאיו, וגם המה, החשמונאים, בתוך קדושיהם נחשבו, – וישתוממו וישמחו על המראה.

ויאמר אליהם אליהו: – אל תתמהו על החפץ – וגם שמוח אל תשמחו למראה. מימים קדמונים היו ליחידים אנשי הסגולה בעם ועם, לכהני מצרים, למגושי בבל ופרס, לחכמי יון, דעות צרופות על אדות האלהים, אך דעתם צפנו אִתּם ואורם חשך מחוץ לאהלם; תהום רב היתה רובצת תמיד בינם ובין המוני עמם ועבדי האלילים והמה לא נִסו להגיה חשכם, כי בנפשם היה הדבר: יוֹסר עם לוקח לו עמל וכעס והנוגע באמונות המון נחלת אבות ודורות, איש ריב ואיש מדון הוא לכל. ואך נביאינו, מאברהם ועד משה ועד קצה המחנה הקדוש הזה לדורותם, קראו בשם ה' בקהל רב; אך נביאי ישראל, אשר היו קרובים בלבבם ובנפשם אל עמם ואשר בקשו בכל מאמצי כח לקרב את העם אליהם, אל אלהיהם, אך המה נתנו גום למכים ולחייהם למורטים ונפשם לממיתים, למען שפוך רוח דעת אלהים ויראת אלהים על כל סביבם ולהעביר את רוח הטֻמאה מן הארץ. ואחרי אשר התכוננה – בעת שוב ה' את שיבת ציון – דעת אלהי אמת בתוך כל העם ויהי כלו ממלכת כהנים וגוי קדוש, כמשא־נפש נביאיו, היה ישראל לנביא לגוים, כנביאיו כן גם הוא לא יכול לטמון אמת בחֻבּו, וכאשר רבה ההתחברות בינו ובין עמי הארץ מסביב, יצא רוחו מעט מעט, בשבעה דרכים, על כל הארץ – תרגום התורה ליונית, ספרי חזיון בדמות חזיונות בעלות האוב² לעמי הארץ וברוח נביאי ישראל, שיחות בין חכמי היהודים ובין חכמי הגוים וגדוליהם, דרכי החיים, אשר בהם היו פזורי ישראל בראשונה למשל ואחר למופת לשכניהם במצרים, בסוריה, באיי הים וברומה – ויהי לרוח מצרף ומטהר, מעביר אלילים ומחדש אמונות ודעות בתוך הגוים.

אך אחרי אשר קבלו העמים מעט מעט את אלהי ישראל ואת תורת ישראל ואת חקות ישראל, היתה רוח אחרת אתם ויבז בעיניהם, העצומים והרבים, ללכת בתורת קְטֹן־העמים ויקומו וישַׂנו בגאותם את דרכי הדת הזאת ויוסיפו ויגרעו ויעוו פניה ויעותו יסודותיה ויעשו אותה לברית חדשה בארץ. ואחר הוסיפו זדון על גאונם ויחלו כהניהם ומלכיהם להכביד ידם על עם ישראל, מורם ומלמדם להועיל, אשר היה להם מעתה כסמל הקנאה, כעֵד לחטאת לאומים, למען ישוב יקבל מידם את תורתו בדמות אשר נתנו המה לה, ולהסב אליהם את בכורתו; תחת היות העמים אשר לא קבלו את תורתו ולא הכירו את אלהיו ולא הקדישו את נביאיו (כי עוד ישנם עד היום הזה עמים עובדי אלילים, אשר גם אל תוכם נפזרו באו נדחי ישראל) רחוקים משנאה ומקנאה. ויהי כי לא אבה להחליף כספו בסיגיהם ולא חפץ גם לנטות אחריהם, להיות כמוהם, גם לנטות מפניהם, לעבור מן הארץ – כי אין כעם הזה מקשה עֹרף גם להחזיק בדרכי אבותיו גם להאריך ימים על האדמה על אף כל מבקשי נפשו – ויהי הדבר הזה למקור איבת עולם וצרות רבות לישראל עד היום הזה. כי גם אחרי אשר חדלו העמים – ולא כלם – זה שנים־שלשה דורות, לדכאו ולהשפילו, לסגור את המוניו במכלאות־אדם ולשום אות קלון על בגדיו, גם אחרי אשר נתנו לו חקים ומשפטים צדיקים בתוך כל אזרח הארץ, עוד רב הפרץ ועוד תהום רחבה רובצת בין ישראל לעמים, לפי שנות דרכי חייו, מורשת אבות מדור דורים, מדרכי החיים לעמי הארץ, ולפי רְחוק דרך הרוח והמחשבה לעברים, יוצאי ארץ הקדם, מאשר לבני המערב. הפרץ הזה נבעה לא רק בחיי המעשה כי אם גם בעבודת הרוח וכפעם בפעם, מדי התחבר שני יסודות זרים יחדו, נותנת גם ההתחברות הזאת קול רעש ונפץ וזיקים. בארצות מערב אירופה, מקום שם ספרות עם ועם הקדימה לפרוח, להתכונן, לבשל כל פריה בטרם תהיה בה יד היהודים ורוחם, אין פרץ ואין צוחה; אך באירופה התיכונה ובמזרחהּ, ששם אֵחרה ספרות עם הארץ להתפתח והיהודים, תושבי הארץ מקדם, היו “אומניה ומיניקותיה” מראשיתה וירבו לתת עליה מרוחם ולשום בה אותותם, אין שלום אמת ואין עבודת־שכם־אחד מתאימה ונשתוה בין אלה ובין אלה, כי אם תלונות וכעסים וזעקות על הרוח הזרה ועל העֵרב, וישראל שב לשמוע פעם בפעם מפי עם הארץ: הסר מעלי המון שיריך וזמרת נבליך לא אשמע…

ההתחברות הזאת, אשר תחסר המזג, עוללה גם לרוח ישראל בתוך מחנהו, ובפרי העט לסופרי ישראל היום יש אשר הרוח העברי, הקדמוני, עודנו מתפעם בעֹז, מתנוסס בהדרו בארשת שפתיהם ועטם ובורא לו ניב שפתים על פי דרכו, ויש אשר יגבר הרוח הזר, אשר דבק בהם ובהלך נפשם מארצות מגוריהם ועשה באושים; על כן ספרתם לא שפה אחת ולא דברים אחדים לה, כי נפלגה גם בתכנה גם בלשונה, ויתרוצצו הרוחות בקרבה. ובהביטי אל ספריהם החדשים יש אשר לא אבין בם בינה יותר מאשר ב“קמיעות” אשר על הקירות מעל למטות היולדות או ב“חד גדיא” וביתר ה“פיוטים” הנספחים על ההגדה, אשר אני רואה, מדי עברי בבתי ישראל, דבר דבר בעתו… אך נעשה נא דרכנו הלאה, כי רב ממנו הדרך, כי רבים פזורי ישראל ונטישותיו עברו ארצות ויַמים.

ויעברו וילכו ויתהלכו מארץ אל ארץ ומגוי אל גוי, ויֵראו אל שומרי הגבולות בתמונות שונות ויחזו בם זקנה ובחרות; פעם היו כסוחרים או כנוסעים העוברים בארצות לרגל מלאכתם, פעם כזקנים יוצאי ארץ ישראל, ההולכים לראות את שלום אחיהם בגולה. ויהי כאשר קרבו לבא אל גבול רוסיה ויאמר להם אליהו: – הבה נשימה לנו סתר פנים או נעוף ביעף על פני הגבול, אם אין שׂחד בחיק לעַוֵר את השוטרים; כי ממשלת הארץ הזאת אינה נותנת איש יהודי מן החוץ לבא בגבולה, ואני ואתם – ידעתי כי קדושים אנחנו להם – לוּ נגָלה אליהם לא יתנונו לבא בארצם באשר אנחנו יהודים. – ויעשו כן.

ויביטו וישקיפו אחור וקדם (כי לא כראות איש בעיני בשר יראו אלה: נשקפים הם על פני עתים ודורות בשנים־שלשה רגעים, מבט לדור מבט לדור), ויראו והנה מושלי הארץ הזאת מתנכלים בדרכים שונים לבני ישראל החוסים בצלם לבלעם בשאול חיים: מלך אחד ירדפם וילחצם לאין תקומה למען הכניע בעמל לבם וקשי ערפם, והשני יאיר פניו אליהם ועשה להם הנחות למען תפוש אותם בלבם להטותם אל חפצו. ויראו והנה ילדי בני ישראל נסחבים כצעירי הצאן, נִתָּקים, ביד מצודדי נפשות מזרועות הוריהם ומקהל עמם, מוּבלים למרחקי ארץ לגדלם שם ביד אומנים זרים אכזרים לעבודת הצבא ולעבודת אלהים אחרים. והם מֻכּים ומעֻנים ונושאים כל תלאה אשר לא יכילנה לב בשר ושבים מכּוּר הברזל מקץ ימי שני מגוריהם זקנים כפופים, רצוצים, דכאי רוח וגו, אך דבקים בדתי אבותיהם עד יום אחרון. – ויוסיפו ויביטו עוד ויראו והנה סער גדול מתחולל על בני עמם בגלילות הנגב פעם ושתים ושלש, והנה אנשים נרדפים כחית־ציד, בתים נבוֹזים, נהרסים, נשים ועלמות מחֻללות לעיני בעליהן והוריהן, ילדים פצועים, שסועים, זכים מדֻקרים ביד פראי־אדם (למראה הזה רגז יהודה המכבי תחתיו ויקמוץ אגרופו ויאמר: מי יתנני אדם על הארץ ויצאתי בראש בני עמי ומחיתי את חרפתם בדם הנבלים האלה!) ושאריתם נפוצים נפזרים מהלאה לארצות וליַמים כמֹץ לפני רוח. – וישובו ויראו והנה המוני יהודים נקבצים, נהוגים עדרים עדרים, עדרי צאן אדם, עדר עדר לבדו: מעבר מזה אנשים צעירים, חמושים, ערוכי מלחמה – פונים אל גבולות הארץ מערבה, אל שדה ההרגה, ומעבר מזה זקנים, נשים וטף (הם נפשות בתי החלוצים) חולים, נדכאים, בהם עור ופסח, הרה ויולדת – מוּצאים בחפזון מבתיהם ומבתי החולים, מוּבלים ברגל או בעגלות מלאות וממֻלאות עד מחנק־נפש, נהוגים ביד שוטרים אל תוך הארץ פנימה, מטֻלטלים הֵנה והלום ימים ושבועות לחֹרב ביום ולקרח בלילה, לרעב ולצמא ולכל פגע רע, ואין מאסף אותם; ומטאטא השמד מונף על דֹמן־אדם זה יום יום בעיר ועיר, נטוי על ראשיהם ויורד בזעף פעם בכֹה ופעם בכה לעשות מעשהו (אכזר מעשהו!) ולעבוד עבודתו (נוראה עבודתו!) ומלאכים רעים דוחים, אצים: התכבדו כארבה, התכבדו כקוּרי עכביש, הִפָּזרו, עצמות חיות, על פני הבקעה הגדולה, ואבדתם ונמקותם ולא יכירכם עוד מקומכם!…

ויהי כי לא יכלו עוד להביט אל מראות כאלה וכאלה אשר נראו לעיניהם בארץ הדמים, וימהרו ויצאו ויעברו משם והלאה הלוך ונסוע מערבה מערבה עד אפסי הארץ ואיי הים הגדול, ובכל מקומות מסעיהם ראו חרבות ועיים, הרוגים ופצועים, קול רעש כלי מות וצלצל חרבות, אנקת אלמנות ויתומים וערים ויערים הפוכים משרש: – מה זאת? ההוציאו הרומים את לגיונותיהם ואת כלי זעמם כפעם בפעם לחַבּל כל הארץ? – ויאמר להם אליהו: הרומים ספו תמו זה כמה, הלכו בדרך אשור ובבל וכל הגוים העריצים אשר הרגיזו ארץ ותבל עם ועם בעתו, אך רוחם עודנה מתהלכת בארץ כיום הזה: עדים הגלים האלה, שארית הערים הנהרסות, ועֵדה הארץ העקֻבּה מדם, ממזרח וממערב, מצפון ומים. זה שנים או זה דורות נדברים, נועצים, מבקשים תחבולות להשבית חרב ומלחמה ושפך דם האדם באדם: בונים ארמנות־שלום, שמים להם שופטים ומכוננים בתי משפט אשר יעשו מישרים בין עם לעם לכל דברי ריבותם בטרם תצא חרב מתערה, כותבים ספרים וקוצבים פרסים על השלום ועל כל דורשיו ותומכיו ומחזיקיו בעתים – זה פרי הרוח העברי, רוח הצדק והשלום, אשר נודע בגוים יחד עם דברי נביאי ישראל. ולעמת המאמצים האלה עוד העמים עומדים על חרבם, מכינים כלי מות, מעירים קנאה ושנאה ומעוררים מלחמות בכל עת מצוא – זה פרי רוח הרומים, רוח משחית ורוח בער, אשר השאירו אחריהם “ברכה” ליורשיהם. ומלחמה לשני הרוחות האלה גם הם בקרב הארץ תוך העמים, בדור אחר יגבר הרוח העברי – ורבו דורשי השלום, דוברי צדק מגידי מישרים בתוך הגוים, ובדור האחר יחזק הרוח הרומי – וגבר הרֶשע והזדון ופרצו מלחמות ומלאה הארץ דמים; פעם צדק משמים נשקף – ותשקוט הארץ, ופעם מאדים יביט לארץ – ותרעד ועמודיה יתפלצון. היום עוד רוח הרומים מושל בגוים, כי הנה אלה כבר מתו וישראל עודנו חי, וירושת המתים נכבדה בעיני היורשים, ואולם חכמת החי בזויה ותורתו – נשמעת אך לא נַעשָׂה, על כן העמים האלה רוממות אלהי ישראל בגרונם וחרב פיפיות בידם… אך הלא ירֹד ירדנו בתחלה לראות שלום בני עמנו?

ג.

וישובו ויעברו עבור ושוב משער לשער ומעיר לעיר במחנה ישראל ויבאו בקהלם ויקשיבו שיחם ושיגם ויבינו אל כל מעשיהם ודרכיהם בבית ובחוץ.

ויראו והנה בבתי ישראל, בליל התקדש שבת, אורה ושמחה ויקר. ויבאו אל אחד הבתים, אל מעון איש עני המכלכל את ביתו במסכנות, בעבודתו הקשה אשר יעבוד כל השבוע. והנה הבית וכליו טהורים, ערוכים בכל, רוחצים באור יקרות, ועל פני האשה בעלת הבית מנוחה ושלות השקט, וכל הרואה ואמר: אכן שלוי עולם האיש בעל הבית ונפשות ביתו, כגן־עדן הארץ לפניהם, ואין עצבון ידים ואין עמל וכעס מבית ומחוץ. והאשה מברכת על הנרות בהעלותה אותם לאמר:

אֵל אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֱלֹהֵי אָבוֹת,

כַּנֵּרוֹת אֵל הָאֵר עֵינַיִם וּלְבָבוֹת

לִי, אֲנִי אֲמָתֶךָ, לאִישִׁי ולִילָדֵינוּ;

וּמֵרוּחֲךָ תֶּאֱצַל עָלֵינוּ, אֵל נָאוֹר,

רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, אַף לֵב טָהוֹר,

וּמִכָּל־עָמָל וְכָל־צָרָה נִגָּאַל,

וְתוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת אֲרְצָה יִשְׂרָאֵל:

שָׁם תְּבָרֵךְ, שָׁם תִּרְצֶה פֹעַל יָדֵינוּ.

ואחר בא האיש בעל הבית, מבית התפלה שמח וטוב לב, וישר את השירה הזאת, בטרם יברך בשלום את מלאכי השלום בטרם יקדש על היין, והאשה והילדים עונים אחריו, לאמר:

אוֹרוּ אוֹרוּ, נֵרוֹת קֹדֶשׁ, וְהָאִירוּ לִי וּלְבֵיתִי מַחֲשַׁכֵּי הַיָּמִים,

יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה, יְמֵי הֶעָמָל; וְהָעִירוּ וְעוֹרְרוּ אֶת הַלְּבָבוֹת הַנִּדְהָמִים.

שֵׁשֶׁת הַיָּמִים רָאֹה נִרְאֶה קָשָׁה: עָבֹד וְאֵין־נַחַת, וְהַנֶּפֶשׁ לֹא תָּרֹם;

עִמָּכֶם בּוֹא תָבֹא רוּחַ חֲדָשָׁה

עַל־בֵּית יִשְׂרָאֵל – רוּחַ מִמָּרוֹם.

יוֹם מְנוּחָה תְּבַשְּׂרוּ, יוֹם־אוֹר, יוֹם

תַּעֲנֻגּוֹת,

יוֹם שַׁבָּת, מַתַּת אֱלֹהִים לְעַם־קְרֹבוֹ,

בּוֹ תַּעֲלוֹזְנָה כָּל־הַנְּפָשׁוֹת הַנּוּגוֹת,

בּוֹ יִשְׁכַּח כָּל־אִישׁ עֲמָלוֹ, מַכְאֹבוֹ.

עַל־כֵּן אֲבָרֶכְכֶם בְּחַיַּי, קְדוֹשֵׁי לְהָבוֹת,

אַנְחִילְכֶם לְזַרְעִי אַחֲרַי, נַחֲלְתַ אָבוֹת:

זֹאת נַחֲלַת עַם־יְיָ, שׁוֹמְרֵי שַׁבְּתוֹתָיו,

זֶה־חֵלֶק עַם־יִשְׂרָאֵל לְדוֹרוֹתָיו.

ובצאת השבת, ועמה יצאו המנוחה והשמחה, ורוח כהה נסוכה על הבית ועל יושביו, כי הריחו מעֵרב את כל עמל ימי המעשה ואת כל סבלותם, – ויקח האיש כוס־יין בידו ויבדל בין קדש לחל, ונגינתו השתפכה בכליון־נפש, עצובה, רכה, חרישית, דממה וקול, לאמר:

הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי, בּוֹ אֶבְטַח בָטֹחַ,

הָאֵל הַשּׁוֹמֵר לָנוּ הַבְּרִית וְהַשְּׁבוּעָה;

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, הֱיֵה עוֹזֵר לְאֵין־כּחַ,

וְשָׁאַבְנוּ מַיִם בְּשָּׂשׂוֹן מִמַּעְיְנֵי הַיְּשׁוּעָה.

לַיְיָ הַיְשׁוּעָה – עַל־עַמְּךָ בְּרָכָה

וּגְאֻלָּה וּפְדוּת בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא:

עַד־אָנָה נִהְיֶה כְּשֶׂה פְזוּרָה, נִדָּחָה,

כְּעֵדֶר נִבְזֶה נָפוּץ עַל־אֶרֶץ רַבָּה!

לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה – כֵּן תִּהְיֶה עוֹד!

זַרְעֵנוּ וְכַסְפֵּנוּ הַרְבֵּה־נָא הֶרֶב כַּחוֹל,

כִּי מָעַטְנוּ, הָהּ, כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד…

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הַמַּבְדִּיל בֵּין־קֹדֶשׁ לְחֹל.

ויהי בערב והנה לכל בני ישראל אור במושבותם: האבות מדליקים נר חנכה ונפשות ביתם שמחים, משחקים ומשוררים כדת היום. וישתנו החשמונאים ויֵהפכו לילדים גם הם ויבאו אל בתי ישראל ויתערבו בתוך הילדים, בשמחתם ובמשחקיהם, ויאצלו עליהם רוח גאון וגבורה ועליצות לב טהור, ויתנו עליהם מאִשם – ותדבק בם ותקָשר בנפשם ותגדל עמהם בגדלם ותהי לאש־אלהים יוקדת בקרבם מן העת ההיא והלאה. וכאשר גדלו ויבאו באנשים – היו המה הראשונים לעובדי עבודת עמם ושואפי תחיתו בכל לבבם ובכל נפשם.

וישירו הילדים את השירה הזאת, והמה רואים ושומעים ומתענגים על המראה:

בַּחוּץ חֹשֶׁךְ, סַעַר וְקֹר,

יִלְלַת־רוּחַ, נַהֲמַת כְּלָבִים,

אַךְ מִבַּיִת לָנוּ אוֹר:

נֵרוֹת חֲנֻכָּה כְּכוֹכָבִים

הִנָּם נוֹצְצִים מֵעַל הַקִּיר –

עוּרוּ עוּרוּ דַּבְּרוּ שִׁיר.

אֲלֵיהֶם נַבִּיט וְנִנָּחֶם

עַל־כָּל־עָמָל וּתְלָאָה;

נִזְכּר אוֹתוֹתָם: יְמֵי־לָחֶם, יוֹם יִשְׂרָאֵל גָּאֹה גָאָה,

יוֹם נִכְרְתוּ זָרִים מֵעִיר –

עוּרוּ עוּרוּ דַּבְּרוּ שִׁיר.

הֵמָּה יְבִיאוּנוּ בְּחָזוֹן

אֶל־יְמֵי־קֶדֶם – קַדְמָתֵנו;

וְאִם עַתָּה שֻׁלַּח רָזוֹן

בְּחֶלְקֵנוּ, בְּנַחֲלָתֵנוּ,

עוֹד לֹא אָבַד לָנוּ נִיר –

עוּרוּ עוּרוּ דְַבְּרוּ שִׁיר.

כָּל־עוֹד הַיְלָדִים הַטְּהוֹרִים,

מוֹסְדֵי הָעָם, צֶמַח הַדּוֹר,

יוֹצְאִים בְּעִקְּבֵי הוֹרִים, מוֹרִים,

עוֹד קַוֵּה נְקַוֶּה לָאוֹר:

הַיְסוֹד אֵיתָן גַּם בְּמוֹט הַקִּיר –

עוּרוּ עוּרוּ דַּבְּרוּ שִׁיר.

כִּדְגָלִים וְאוֹתוֹת לַצָּבָא

הַנֵּרוֹת הָאֵלֶּה לָעָם,

בְּכָל־אֲשֶׁר הוּא יוֹצֵא וָבָא,

בְּקַצְוֵי־אֶרֶץ, בְּאִיֵּי הַיָּם,

שֶׁשָּׁם נֻפַּץ כְּאַבְנֵי גִּיר –

עוּרוּ עוּרוּ דַּבְּרוּ שִׁיר.

בַּחוּץ חֹשֶׁךְ, קֹר וָרוּחַ,

יִלְלַת־סַעַר, נַהֲמַת פְּרָאִים:

אַךְ נַפשֵׁנוּ כִּי תָשׁוּחַ,

בְּנֵרוֹת הַחַשְׁמוֹנָאִים

נִרְאֶה אוֹר, אוֹר בָּהִיר –

עוּרוּ עוּרוּ דַּבְּרוּ שִׁיר.

ואליהו אמר לחבריו: – חכמי ישראל וצופיו הציבו לעם ציונים, למען אשר לא יאבד דרך ברב הימים בנדודיו בגוים ובארצות: בחכמתם השכילו לקשור את הדת, לא באמונה (הֲתִקָשר שלהבת בשלהבת באין נר ובאין גחלת?), כי אם במעשה, בחקות אשר יעשה אותן כל איש ישראל, ואשר תסֻבּינה אותו בכל עתותיו, על כל דרכיו – חקות בית הכנסת, חקות שבת ומועד, חקות לימי שמחה ולימי־אבל, לכל דרכי החיים ולכל מעשה וענין בבית ובחוץ. חומה היו וחומה תהיינה על עם ישראל לשמור אותו מאבוד בגוים – כל עוד ישמור את החקות האלה לעשותן.

־־־־־־־־־

אך מדי עברם במשכנות ישראל ועיניהם משוטטות בכל מערכותיו מבית ומחוץ, ראו גם את הצללים הנלוים על האור: ראו והנה פרץ רחב בין העם ובין משכיליו, בני העם עודם שומרים תורה ומצוה – תורת הורים, מצות אנשים מלֻמדה – אך המשכילים בהם לבם בל עמם, ביום אכלם מעץ הדעת ונפקחו עיניהם – והנה עירֻמים הם ונפש הלאֹם בתוכם תתעטף. גם הדוגלים בשם הלאם לבם לא נכון עמם ולפעלם יש ידים אך לא רוח חיים. אמנם כי נרות חנוכה מתנוססים בחלונות בתיהם גם הם, וצעיריהם חוגגים חגיגות ונואמים נאומים וזוכרים ושומרים לעשות כדת היום; אך הכל מעשה ולא רוח, כסף סיגים מצֻפּה על חרס, אש מתלקחת ודועכת: הלב איננו ער והנפש איננה עורגת באמת לקדשי הלאם, אשר יעשו זכר להם בראש הומיות; כעבור ימי החנכה הכל נשכח וזכרונות ראשונים ומשאות־נפש לבאות וכל יקר ונכבד וכל מרום וקדוש כהנדוף עשן ינדפו מפני תשואות החיים והבלי יום יום. גם הדוגלים בשם הלאם גם החרדים, אמוני התורה והמצוה, אינם מתאמצים להחזיק את החנוך העברי על מכונתו כאשר מתמול שלשם, מלמדים הם את ילדיהם כל הלשונות אך לא עברית, פותחים לפניהם אוצרות הרוח לכל עם ועם ואוצרות רוח עמם אוצרות חשך המה להם, וקבעו את נפש בניהם ולא ידעו, וקטפו את שרשי האומה, את הדור הצעיר, עודם באבם ולא ישימו על לב. גם המה להם אינם שמים לב ללשון עמם, לספרתו, לקדמתו ולאחריתו, רגלם עומדת במורד, יורדת אל פי תהום – ושירי תחיה בפיהם.

וישובו ויראו והנה עם בני ישראל רבים על פני האדמה – רבים ולא עצומים, כעפר הארץ ולא ככוכבי השמים; כי כל גדול בהם, כל אשר יתר שאת לו, פונה עֹרף לעמו ונותן יִתְרוֹ לאחרים: העשירים פותחים את ידיהם ואת אוצרותם לכל נֵכר, מודיעים “צדקת פזרונם” בגוים באשר הם דרושים ובאשר אינם דרושים, מניפים גשמי נדבותם על הנהרות ועל היאורים ועל האגמים, ולחלקת עמם הצחיחה לא יפנו ונחלתו הנלאה לא יכוננו. אנשי הרוח והעט נותרים חכמתם לכל עם ולכל ספרות, מפרי מעשיהם תשבע כל הארץ, אך לעמם, לספרתו, לאוצרות רוחו לא יתנו ולא יוסיפו מאומה, מכלכלים, מפארים, מעשירים הם את כל הלשונות ואת כל הספרויות, אך את לשונם ואת ספרתם – נשמת עמם, אשר מברכתה יהי מקורם ברוך ובאוֹרה להם אור – יזילו, ישפילו, ישכיחו מאדם ומעם. חכמים אנשי מעשה וכשרון בדברי המדינות, בעלותם לשבת עם נדיבים, מחוקקים ושופטי ארץ, לא ישימו עוד לבם אל עמם ולא ידעו את מכאוביו ולא יפתחו פיהם לדבר לו את אויבים בשער; והיה העם, בכל שפעת העֹשר והברכה אשר הוא מריק לכל סביביו, כיתומים ואין אב, כהמון דלים וריקים, אשר אין שוה להביטם, כרֻבּו כן ילך ודל, רוחו ונשמתו מתעטפים, דועכים, נאספים, ומוסדותיו ופעליו וכל מאמצי כחותיו כלים ואובדים בדי ריק ללא אחרית ותקוה. בכל מקום – רקב, רקב אשר לא יעשה צמח, אולי יעשה – לא יגדל ולא יִבשל ולא יתן פרי. ובאין מנהל ובאין גואל לו ובנפול ממנו מיטב כחותיו אל מחוץ לגבולו, ישאר בעם שַׁמה ומהומה ומבוכה ותהו ובהו בכל פנותיו. אל עמלים זה שנים ודורות “לתקן” את היהדות על פי דרך הגוים, והנם מתקנים ומתקנים ומקציעים אותה מסביב, את התורה ואת החקים, את הלשון ואת הספרות ואת כל משאות נפש האומה, עד בלי השאיר לה כל רוח חיים; אלה נופלים אל האויב הלוחץ אותם והבועט בהם ברגל גאוה, וכאשר ירבה ללחוץ אותם כן ירבו להתרפק עליו ולקרא בגרון כל היום: לא לנו אנחנו, כי אם לכם, לא עם, לא עדה אנו, כי אם עצם מעצמיכם – פתחו, הרחיבו פיכם ונמלאהו והיינו לכם לְבֶלַע; ואלה יוצאים ונודדים למרחקים מאין מעמד ועוברים את הים הגדול ויורדים אל “כּוּר ההִתּוך” לשום שם קץ לא־נכסף ולא מפֹאר לנדודי שנות אלפים. וככה חליפות וצבא לאומה הזאת מדור לדור, חליפות מעלות ומורדות: תֶּרב – וְתִמעט, תעלה – ותשקע כיאור מצרים אחרי הניחו ברכה לאגפיו. והמבקשים להשיב את עמם לתחיה גם פה גם שם, עודם מעטים, בודדים במאמציהם ואין להם שומע מאת רֹב העם ומבין אל מעשיהם ואל מחשבותיהם.

ככה ראו החשמונאים בכל מקום בואם מעט אורות ורֹב צללים, מעט מראות נֹעם ורֹב תהפוכות וכעסים ומגרעות בבית ישראל מסביב. ויתחמץ לבבם וימהרו ויעלו במר נפשם השמימה. ובעלותם אמרו: – אנחנו חדשנו את בית ה', ועתה הגיעה העת לחדש את בית ישראל, למען יוסיף עוד עמוד ימים רבים, כי עוד לא נכחד קִימוֹ, כי עוד חיים בו: היסוד איתן, אף כי מטו הקירות.

---

הַנְּפִילִים

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי בעת ברוא אלהים את השמים ואת הארץ ואת כל אשר בהם ואדם עדֶן לא היה, כי התעשת אלהים לבריאה הזאת, אשר לה נצפנו עלילות גדולות טובות ורעות, ויחשוב מחשבות לדעת, היקרא לה לֵאוֹר באור החיים גם היא, אם לא; ויעזוב את דבר האדם ליום כלותו את מלאכתו, לראות מה יעשה בו. – ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ותהי עת רצון לפניו וימָלך לבו עליו לתת מקום בעולמו גם ליצור הזה, אף כי ידוע ידע מראש, כי יש יום והוגיע גם את האלהים רב החסד בעלילותיו. בכל זאת נועץ גם עם מלאכיו ויאמר אליהם: נעשה אדם. ויגד להם את משפט הבריאה החדשה הזאת, האדם, אשר יהיה מחציתו עפר מן האדמה ומחציתו נשמת אלוה ממעל ודרכיו ומחשבותיו ומעשהו גם הם חֶצים פונים אל חיי ארץ תחתית וחצים שואפים אל עָל וכלו מלא חליפות ותהפוכות טוב ורע. והמלאכים נפלגו בדבריהם ובעצותיהם זה בכה וזה בכה: רבים, אשר רוח משפט וצדק לבָשָתם, יעצו לעזוב את המכשלה הזאת עם כל אשר עדן לא היה ולא יפריע את שלות כל היקום; ורעיהם, אשר נחה עליהם רוח חסד וחנינה, אמרו: יבָּרא האדם, וכי ישחית את דרכו – ונשא עונו. ואלהים דבר על לב מלאכיו להטותם לחפצו, ויגבר החסד על המשפט (הן גם המה אך זה עתה נבראו ויהיו שבעי רצון ויראו את החיים כי טובים המה) וימהרו ויחלטו כלם כמהו: נעשה אדם! ורק האחד הִקשה אל כל רעיו ואל האלהים ויחו דעו עמם בכל עז לבלתי ברוא את האדם ויהי אך להשמאיל ולא להימין.

ויאמר אלהים: עתה זה ידעתי, כי עלי לברוא את האדם על הארץ, אחרי רואי כי גם בשמים יש אשר תגבר רוח הקנאה על החסד ועל הרחמים, ולמה תהיה הארץ ומלואה אך תֹם ויֹשר והובישו את השמים ואת צבאם… ואתה כי קמת על האדם לשטנו גם בטרם תדעהו, לא מלאך יֵאמר עוד שמך, כי אם שטן, ולא בשמים, מעון הצדק והשלום והתֹם והנֹעם, מקומך מעתה, כי אם על הארץ, ולא במקומות הנושבים, כי אם בארץ נשיה. – וישלך אלהים את השטן משמים ארץ ויפקידהו על המקומות השוממים אשר לא תעבר־בם רגל אדם, כי אמר פן יהיו השטן והאדם למפגע איש לאחיו, או פן יתחברו יחד ויהפכו ארץ במזמותיהם גם בטרם תבָּנה ותִכּונן.

והשטן החל להפוך ידו בארץ ממשלתו, כי רוח רֶשע כֶּסל פעמתהו, וירע וישחית וירשיע בכל אשר יפנה: הניף ברזל על כל יער עבות ויחטוב בעצים וימעיטם, כי אמר רבים הם מאד וכבדים מאד על הארץ ופן ירבו ויפרצו עד אפס מקום, וכי על כן הצמיח אלהים ברזל מעפר לכרת־בו את העצים המרבים לפרוץ בארץ ולהמעיטם פעם בפעם. והצפרים נדו נעו בלי מקום, ושירותיהן נהפכו להגה והי, והוא הניע אחריהן ראש ויאמר: אין חפץ במשוררים המצפצפים והמהגים כל היום, ילכו מזה ולא יהגו בגרונם ולא יפריעו אותי ממנוחתי. וכאשר שבו שרידי העצים בדור אחר לצמוח ולפרוץ מסביב ולהתחדש מהריסותם, כן שב לקַצות בם ויַחרב ויַחרם ויחשוף יערות וירב קברות. ואת ראשי ההרים השח השפיל הגיע לארץ בידו החזקה, למען שום את הכל למישור, ולא יתרומם כל גבוה נגד פניו. ויַסב נהרות ויאורים, כי אמר הולכים הם ארחות עקלקלות, ויטם מדרכם וידריכם בנתיבות לא ידעו – וירבו האגמים הנרפשים, ויעלו באוש וקטב מרירי, ותיבשנה מצולות יאור וישָׁאר אך חול ומכִתַּת אבנים והמקום אשר היה כלו משקה נהפך למדבר שממה. וישם פניו בפרחים ויַשב בם רוח זלעפות וישחיתם, כי אמר: מה חפץ באלה אשר לא יהיו למאכל כי אם לנקר עינים בצבעיהם, ומראה עינים והלָך־נפש הבל המה גם יחד. וישלח ידו אל השמים ויַפל ארצה מן הכוכבים וירמסם, כי אמר: אין חפץ בכוכבים רבים, ואורם איננו מניח לי לישון – ויהי חשך!

וירא אלהים את כל אשר עשה השטן והנה רע מאד, ויחר אפו ויאמר: הלחבּל מעשה ידי באולתך שלחתיך הֵנה? ועתה לך רד, כי לא זאת המנוחה לשטן המשחית – ויוסף אלהים שנית ידו על השטן וישליכהו אל תחתיות ארץ, אל עמקי שאול, ויאמר: בלהות הבֵאת על פֹעל ידי ולבלהות תהיה מעתה בירכתי הבריאה; וכי יקומו אנשים על הארץ אשר יעשו כמעשיך, ושלחתים אליך ופרשת כנפיך עליהם והיו לך.

השטן הֹגה מן המסלה וכל היצורים, אשר היתה ידו בם, שבו הלכו איש במסלתו, חיו איש על פי דרכו: העצים מחאו כף, שלחו בד וענף פרצו ימין ושמאל, והצפרים שבו קננו בין שרעפיהם ובצלצלי כנפים ובצלצלי־שֵמע מלאו יער ומלואו שׂבע שמחות. היאורים והנהרות הישירו לכת או הטו עקלקלותם, בנתיבות אשר פלסו המה להם מראשית דרכם, וגליהם יצאו במחולות גל אחר גל וגל על גל ויהמו וישֹקו ויפַכּו בעליצותם. הכוכבים נשקפו בעד הערפל ומפלשי העבים, אשר התחבאו שם מפני השטן המשחית, וינוצצו ויציצו מן החרכים וישחקו לארץ ולאשר עליה. הפרחים פִתּחו גביעיהם, פרשו עליהם, פשקו שפתיהם וישתו וימצו אור־שמש בכל־פה ויתנו ריח ניחוח וירהיבו כל עין ביפעת צבעיהם. וארץ ומלואה נחה שקטה, בעת אשר שאול מתחת רגזה לקראת מלך בלהות, והכל על מקומו בא בשלום.

וירבו הימים ויפרצו בני האדם וישחיתו רבים מהם את דרכם על הארץ. ויקומו אנשים עריצים וידכאו ביד חזקה כל נשא ורם, הגבוה השפילו והיקר הזילו ולא נתנו לאיש להרים ראש עִמם, למען תהיה כל הארץ כ“עמק שוה” לפניהם. ויקומו גבורים שואפי קרבות, ויעופפו חרבם על העמים ויכרתו כל נטעי נעמנים ויביאו קרחה על הארץ וירבו בה הרס וחרבן. ובטרם יתאוששו שרידי החרב ובטרם תמצא ידם לבנות הנהרסות ולגדור הפרצות ולחדש ימיהם כקדם, ישובו אנשי הדמים לשית קציר להם פעם בפעם, באמרם המלחמה טובה ודרושה לבני האדם, פן ירבו ויעצמו עד מאד כל הארץ ופן תרפינה כל ידים וכהתה כל רוח מרֹב שלום. ואנשים תועי רוח התאמרו להיות כאלהים בוחני כליות ולב, וידַכּאו רוח אדם בקרבו ויצוו על רעיהם לאמר כזאת תהגו וכזאת לא תהגו, מכל פרי העץ תאכלו, ומפרי עץ הדעת לא תאכלו; וישימו בקרת כל פרי רוח האדם, ויבקשו לפלס נתיבות “ישרות” להולכי אחרי רוחם “ארחות עקלקלות”, ויטום אל אשר היה רוחם המה ביד חזקה, ברוח קנאה וברוח בער. ויחתמו בעד כוכבי אור וירמסו כל פרחי תפארת ויעוללו בעפר כל קרן הוד ונֹעם ויֹפי. וירעו וישחיתו בכל הארץ ימים רבים.

ויקוצו בני האדם מפניהם וגם נפש האלהים קצרה בתעלוליהם, ויאמר: “הליורשי השטן, נושאי כליו, קמתם בארץ למרר את החיים ולשום ארץ חמדה לתֹפת? ועתה קומו ורדו אל מופתכם זה ויחד תמתיקו סוד, תשתעשעו ברעותיהם בירכתי שאול, ועל הארץ לא תוסיפו לפלס חמס ידיכם, כי לא שָלֵם עון האדם עד הנה. והיה ביום אשר יוסיפו בני האדם להשחית דרכם על הארץ ואמרו לטוב רע ולרע טוב, וגבורים ועריצים ומדַכּאי־רוח כאלה וכאלה ירבו ויעצמו והיו הם ופעליהם לרצון לעמים וענדום עטרות וכבוד והדר יעטרום – ושלחתי את האדם בשרירות לבו, וגם את השטן ואת עוזריו אעלה משאול ואשא את ראשם בתוך רעיהם ושמתי להם ידים לשום משטרם בארץ”.

וישליכם אלהים אחד אחד שאולה בטרם יבצעו את מעשיהם על הארץ. וכל גבוה ורם שב להרים ראש, וכל העמים, עצי האלהים אשר נטע בעדן גנו, בארץ, נחו שקטו, כי לא עלה עוד הכורת עליהם, ויפרו וירבו ויתענגו על רֹב שלום. וכל מעינות הרוח פרצו ויעברו איש אל אשר יהיה רוחו, ויהיו לברכה לארץ. והכוכבים הקטנים עם הגדולים הגיהו אורם ממעל והפרחים היפים נותני הריח שִמחו לבב האנשים מתחת ויהיו לרוח שירה למשוררים מעירי נבל וכנור. ותהי אורה ושמחה וששון ויקר בכל מקום, והכל טוב בעולם שכֻּלו טוב, כי אין שטן ואין פגע רע.

הבמראה אם בחזון?…

---

בִּרְכוֹת שָׁמָיִם

מאת

מנחם מבש"ן

א

אחת בשנה, בליל חג השבועות, השמים נפתחים וברכות אלהים מוּעָדוֹת אל שוכני ארץ ואל משאלותיהם; אז יבקש איש ואיש על תאות לבו, וכי ישאל נכונה, יפיק רצון מה' וארשת שפתיו תנתן לו.

לארץ השמים פתוחים תמיד ואל שפע ברכותיהם צפויה היא בכל עת. הן היא מכירה את מקומה ואת ערכה בעולם הבריאה ולא תבקש לה גדולות: מעט גשמים בעתם, מעט אור־שמש וחֻמו, מעט רוח צח – ומצא לה, וגם משיבה היא הרבה תחת מעט הטוב אשר תקבל, מוציאה מכליותיה כל יְקָר, נותנת רב תבואות ומשביעה לכל חי רצון. ואולם האדם גבַה עינים ורחַב־נפש ומיום הבָּראו התחרה בבני עליון להיות כאחד מהם בהתאמצו להסב אליו את חמודותיהם – את הדעת טוב ורע ואת החיים עד העולם; ולוּ היו השמים פתוחים לפניו בכל עת, כי אז הריק אוצרותם ויסב אליו כל טוב ה' עד בלי השאיר כֹּל למלאכי מרום – ולא יִמָצא לו,

בימי קדם, בטרם תהיה רעת האדם לקיר ברזל בין השמים ובין הארץ, אָצל אלהים מברכותיו לרֹב ליחידים, לישראל ולאדם, כי פתח להם בידו הנדיבה את אוצרו הטוב, את השמים, פעם בפעם בעת רצון, ויתן ויוסף, ויתן ולא חָשָׂך. ויתן ליעקב גבורה – וישר אל מלאך ויוכל. ויתן ליוסף חן – ויאהבו אותו כל רואיו. ויתן לישראל, בצאתו מתחת סבלות מצרים, את השבת – מנוחה שלמה וטובה, אשר תפתח לבעליה שערי גן־עדן ותענוגיו על הארץ מתחת; ואת המן – לחם שמים, אשר אין עִמו דאגה ועמל ועצבון ידים, עֹשר אמת, אשר לא ישָקל זהַב כל הארץ מחירו; ואת התורה – מרפא לנפש החיה אשר באדם ומתג ורסן ליצר לבו הרע מנעוריו. ויתן את החכמה לשלמה – ויחכם מכל האדם ויהי למופת עד דור אחרון; ואת הנבואה לאנשי הסגולה בעם הסגולה – אשר תהיה ברֹב הימים לאור לקרוב ולרחוק: כלן ברכות שמים מעל אשר אין עצב עמן כאור שמש צהרים וככסף צרוף מזֻקק שבעתים.

ואחר היתה ההתחברות בין השמים ובין הארץ הלוך ומעטה וארֻבּות השמים, מקור הברכות הנאמנות, השלמות, הטהורות, סֻגרו והאדם בקש לו שלוּמים תחתיהן – ברכות הארץ, המלאות מכשולים, מדוחים ומגרעות ורהבן עמל ואון, ותהיינה לו כל הברכות לקללה ולתהפוכות רע ככסף סיגים וכדבש אשר מרורת פתנים בקרבו. ויבקש גבורה – ותהי לו לערוץ הארץ ולמַלאהּ דם נקיים. ויתאו לו עֹשר – ויהי שבט הזהב לשבט ברזל בידו, לדכא רבבות עם ולנצל את כחם ואת יגיע כפיהם ואת מוח עצמותם למען הרחיב לו, ולגזול שלות בעליו גם הוא. וידרוש אל החכמה – ותהי לו להתעותו מדרכי אמת ויֹשר ולכחש בכל אשר נשגב מרוח בינתו. וישם לו תורות חדשות – ותהיינה לאדם לטלטלו טלטלה כל הימים בין שמי השמים מֵעָל ובין שאול מתחת ולקחת ממנו עמדתו בארץ חיים.

אך אחת בשנה עוד שערי שמים נפתחים לאדם ומלאכי רחמים שומרים על מזוזות פתחיהם לקדם ולקבל את משאלות בני תמותה, ולעשות כל שאלה וכל בקשה אשר יהיה משפטן להעשות. אפס כי פעמים רבות ישובו ריקם, לא השאלות והבקשות והתחנונים, כי אם המלאכים הטובים המחכים להם, והשער יסָגר בלא דבר, והברכות המוּעדות לאדם תפוצינה, תלכנה חמס¹ בין השמים ובין הארץ, כברכות שדים באין יונק וכעננים אשר פזר אותם הרוח. כי חדלו האנשים לשאת נפשם השמימה; ראשם רם, גרונם נטוי ופניהם ועיניהם למעלה, אך לבם ישיתו לנטות בארץ ובחיי ארץ, אלה מחשבותם והגיונם כל היום – וכי יפָּתחו השמים והנה הם הוזים שוכבים כאחד השומרים הסובבים בעיר, ופניהם אל הקיר, חולמים ברכות ארץ תחתיות, לבם סחרחר ועיניהם לא צופיות.

ואני, אשר עוד יש לי דברים עם השמים כפי אשר דל חלקי בארץ, שמרתי מועד הִפתחם בפעם הזאת ואתהלך בחוץ עד חצי הלילה, עיני פקוחות ולבי ער, ורוחי מחפש לדעת על מה אבקשה בבוא עת רצון: האבקש לי כח וגבורה? שנאתי את הגבורה, מבשרי – כי חלש אני, ומבינתי – כי הנה כל הגבורים הרגיזו תבל ומלואה ויתנו חתיתם בארץ חיים, ומי יתנני גבור בארץ ונטיתי ידי על הגבורים שואפי קרבות, וחרב ותופשי חרב יחדו אשבור מן הארץ וישבו כל העמים תחתיהם ואין מחריד. האשאל מאת האלהים עֹשר? ראיתי את העשירים תחת השמש והנה הם חיים חיי מהומה ופזרון־נפש, סמל הקנאה בחוץ, וכים נגרש בקרבם מבית. וילדיהם גדלים פרע, מָשחתים מנפש ועד בשר, מוחם ריק ולבם חסר, כי השחיתו אותם הוריהם מלדה מבטן ומהריון, וכי יטשום על ידי מיניקות ואומנות למען היותם נקיים לשעשועיהם ולרֹב מעשיהם ולכל שרירות לבם; עד אשר פעמים רבות יקנא העשיר ברעהו העני בראותו את ילדיו ואת ילדי רעהו ובהעריכו אותם בערכך נפשות אלה לעמת אלה. האתאו תענֻגות בני אדם, שדה ושדות? הן זקנתי מלכת אחרי ההבלים וגם מנעורי לא חמדתי אלה: בן עמי אנכי, עם ישראל, גוי קדוש, אשר לא הלך אחרי חיי בשרים מיום בוא תורת אלהיו בלבו ותצרפהו מסיגי התאוות המושלות ביתר האדם. האבקש חכמה ותנתן לי? הן בזאת ישֻנה דרך הרוח והגיון הלב וכל פעולות הנפש והדם בעצבים ובתאי המוח: ומי האיש אשר יואיל להתהפך כחֹמר חותם ולהיות לאיש אחר בעוד בחיים חיתו? הן אהבת נפשו תניא אותו מזאת. נקל לאיש לקבל גם מתן גם רכוש, גם כבוד גם שפתי חלקות, גם כל דבר אשר לא יגע עד הנפש, רק לא חכמה… ולולא היה שלמה נער ורך, “לוח חלק”, כי אז לא נִסכֹל לשאול חכמה מאת האלהים. כי הנה כל איש חכם בעיניו ואולת קשורה בלב האדם מנעוריו, מולדת בית או מולדת חוץ, יחמול עליה ולא יעזבנה גם עד זקנה ושיבה. על כן הדעות הישנות, אשר עברו ימיהן ואין להן עוד שרש ומשען בחיים, והחדשות הצומחות ועולות מערוגות החיים החדשים והמתחדשים מדור לדור, מתרוצצות, מרחפות ומשוטטות ימים רבים בין הדור ההולך ובין הדור הבא, כנשמות המרחפות בין השמים ובין הארץ בצאתן ובבואן; עד אשר יגיע תורן, אלה לעבור עם כל בני־חלוף ואלה – להתערות כאזרח רענן.

עודני הוגה, משוחח עם לבבי ומבקש לדעת על מה אבקש, והשמים נפתחו ואוצרותיהם המלאים והרחבים לאין קצה נגלו לפני עד אשר כמעט הֻכּיתי בסנורים משפעת הברכה והזֹהר והתפארת וההוד, אשר עין לא ראתה כמוהם. וחזיאל, המלאך הדובר בי, נגע בי ויעירני מהגיון לבי ויאמר: שאל לך, בן־אדם, מה תשאל, כי בא מועד!

אז היתה מבוכתי, נהפך לבי בקרבי, כי קטֹנתי מעמוֹד בפני הרגע הגדול הזה. רגע אחד גבר מראה עינים על הלך־נפש והרגש על ההגיון, רגע אחד חמדתי בחפזי עשר, גבורה, חכמה, חן וכבוד ותענֻגות בני אדם וכל טוב שמים וארץ הנכונים לי לארשת שפתי, רגע אחד נֻסיתי, כאברהם אבינו ברֹב ימים, בעשרה נסיונות – ועמדתי בכלם!

ב

רוח בינתי שבה אלי, פתחתי פי ולשוני דברה בחכי ואקרא ואֹמר: אֹרך ימים! ארך ימים תן לי אלהים – לי ולכל האדם! תחת היות ימי שניתינו שבעים שנה ואם בגבורות – שמונים שנה, יהיו נא ימי חיינו רבים, למאות ולא לעשרות. כי מה בצע במספר שנים העוברות כצל, בטרם ימצא האדם את ידיו לדעת מה יעשה בהן? בימי הילדות והשחרות יגדל כעַיִר פרא ולא ידע את עתו, ובטרם יחַשב דרכו יקדמוהו ימי זקנה, ימי עֹני, ימי חלי ומדוה וכשלון, רפיון ידים ורפיון רוח – צירי מלאך המות ההולכים לפניו להזכיר לאנוש אָנוּש כי בא עד קצו… הלעת כזאת יעצר כח להשלים את אשר החסיר, לתקן את אשר עותוֹ? היעמוד לבו לעשות גדולות, לחשוב מחשבות טובות לעזר ולהועיל למסבו, לעמו, ולכל האדם? וכי אמות מחר והייתי כאשר לא הייתי, כגרגר אבק בעפרות תבל וכמֹץ עובר לפני רוח –למה הייתי ולמה חייתי? ומה בצע בחיים בלי השאיר אחריהם ברכה, בלי השאיר אחרַי שם וזֵכר?

וכמה חדשות ומהפכות ותמורות במדינות ומעשים גדולים הולכים ונעשים בישראל ובאדם וטרם יבאו עד קצם; וכמה ספרים חדשים יוצאים בכל שנה ושנה – לא בישראל, שהוא “עם הספר” ולא עם הספרים, כי אם בקרב הארץ, בתוך העמים: ואני מה מאד אִותה נפשי לדעת אחרית דבר, קץ החזון: הלעולם תהיה הארץ צלמות ולא סדרים, גן־עדן ליחידים, ולרבבות – קברים? הלעולם ישלטו מעטים ברבים, עשירים ברשים, עמים גדולים בקטנים? הלנצח יהיה עמי נודד בגוים ובארצות, תלוי על בלימה, צפוי אל חסד לאומים, אם יש לו אחרית ותקוה, עתידות ונחומים? מה מאד חפצתי לקרא כל הספרים החדשים, לגרוע אלי מחכמתם, וימי חיי מעטים וחלדי כאין נגדם.. הוי, אלי. אל רחום, תן לי ארך ימים, הוסיפה לי שנות חיים – לי ולכל אדם!

הדברים יצאו מפי מבֹהלים, כי יראתי, כי אמרתי, פן יסגרו עד כה ועד כה שערי שמים ונַעלוּ המלאכים השומרים על פתחיהם ואני אצא ותפלתי מוּשבה אל חיקי וידי על ראשי. אני טרם אכלה לדבר אל עָל והשמים סֻגרו ומסביב דממה ואך הד קול משאלותי עודנו עולה באזני וקול מלים אשמע: ארך ימים – לי ולכל האדם – למען הגדיל עלילות – לקרא ספרים הרבה – לדעת העתידות – להשאיר ברכה – שם וזכר עולם…

ואפן ואשוב אל ביתי ואלך מר בחמת רוחי, מבלי דעתי, ההעלו מלאכי רחמים שאלתי ובקשתי השמימה, ההיה לי שומע מאת שופט רמים, אם הוסיפו על ימי שני חיי מספר שנים מעט או רב? עליתי על מטתי ואשכב ואישן שנת נדודים. וחזיאל, המלאך הדובר בי, סר מעלי ולא ענני גם בחלומות גם בחזון…

ויהי בבקר והתמהון יצא מלבי, עבר רֹגז, שקטתי נחתי, אז השיבוני שעפי ואַֹמר: הן יכול אוכל להשיג אֹרך ימים, ימי דורות ותקופות, רֹב שנים – לאחור! ורוח נשאתני ותביאני במראה אל נהר כבר, ההולך אל הים הגדול – דברי הימים; באתי עד נבכי ימיהם, חציתי גליהם, דרשתי תֻמיהם ואוּריהם, הייתי בעינַי כחַי עם כל הדורות הרבים ההולכים והבאים על הארץ, מתהלך בתוכם מימי קדם ועד היום, צופה ומביט אל חליפותיהם ומבין אל כל מעשיהם. וארא והנה אנשים מעטים, אחד בדור ושנים בתקופה, עשו גדולות, וכל הדור חי ומת ויהי כצל עובר וכגלי נהר; האנשים הגדולים, אשר עמלם היה בחכמה ובכשרון, לא האריכו ימים ורב־אדם, אשר כל עמלו לפיהו, ככל החי אשר על האדמה, מלאו ימיהם, וכאשר רחקו מחיי הַשְׂכֵּל ודעת כן האריכו ימים ושנות חיים. ואם יש אשר גם אנשי הרוח זקנו ויגיעו לימי שיבה, היו באחריתם למשא על נפשם ועל הדור החדש ויהיו ככוכבי בקר לפני שמש… ואבין, כי לא זאת פקודת כל האדם לעשות גדולות וכי לא יאכל האדם גם מעץ הדעת גם מעץ החיים: האיש אשר נתן לו אלהים שאר־רוח וכשרון, הוא ישלים הקו גם במעט שנותיו וישאיר אחריו ברכה לעם או לדור או לדור דורים, כמהו כמנורה המאירה על סביבה ביתרון־אור, אשר יִתַּם שַמנה מהרה; ויתר האדם – כציץ השדה כן יציץ וכן יִמַל וזכר לא יהיה לו ושארית לפעלו אם מעט ואם הרבה יחיה. – ואשוב וארא והנה גם הגדולים אנשי השם והמעשה, אין זכרון להם לימים רבים ולעתים רחוקות, “כי ברב הימים הבאים הכל נשכח”: חכמתם היתה לנחלה לרב אדם, את המצאותיהם תקנו, היטיבו, כללו מדור לדור עד אחרית הימים ותהיינה לברכה בארץ חיים – אך המה ושמותם וזכרם נשכחו ויהיו כלא היו, כאשר אין יודע כיום מי מצא ראשונה את המחרשה, את המחט, ואת הכתב.

וארא והנה ברב ספרים רב הבל “ולהג הרבה יגיעת בשר”; אחד מדור ושנים מאלף או מרבבה ישארו לפליטה מכל המונם והנותרים יהיו בדור יבא או בדורות הבאים לדֹמן על פני האדמה, ואך הספר האחד, ספר מעשה ה', לנצח יעמוד – ואבין כי טוב מראה רקיע השמים בליל ירח וכוכבים, מוֹצָאֵי בקר וערב הנשקפים מראש הרים או על יד הים, שאון ים לגליו, מרחבי ארצות לא נושבות ויערי־איתן ומלואם, עצים גבוהים וענֵפים בנוּעם לפני רוח, שדות בר, פרחי חמד בהתפתחם לפני שמש, מראה הדבורים והנמלים בעבודתן והצפרים בעופן גדודים גדודים עם ענני שמים למרחקי ארץ, וכל המראות הגדולים בשמים ובארץ, מהמון ספרים רבים אשר נתן האדם לאדם לענות בם. הישוב הכביר, המגיע בית בבית ועיר בעיר, החותם בעד מרחבי רקיע ובעד כל ירק מעץ יומם ובעד כוכבים לילה, ידכא את הרגש ויוביש את הנפש, ורב הקריאה בספרים יעצום את העינים ויעצור בעד ההגיון; ואם יש אשר יביאו הספרים מחשבות בלב איש, הנה טובה המחשבה אשר יֵקַר רוח האדם מקרבו למראה עיניו מהמון שעפים רבים ילידי חוץ, ויתרון לה מאלה כיתרון הרכוש המעט, אשר תשיג יד איש בעמלו, מעֹשר רב, נחלת אבות או פרי הגורל.

ואשוב ואראה והנה דברי הימים הם רְאִי העתיד: מה שהיה הוא שיהיה והמביט לאחור ימצא חזון לבאות. פעמים רבות, בדור דור, בארץ ארץ, הסבו אליהם אנשי הזרוע המעטים את כל טוּב הארץ ורַבּת־העם רשו ורעבו, ואחר בא יום הפקודה, יום השִלוּם, והעם העשוק והרצוץ התקומם להם, הפכם באפו, וישם משטרו בארץ, צדק ומשפט וחקה אחת לכל. גבורים עריצים עלו כשטף ויהפכו ארץ ויסיגו גבולות ויחברו בחֹזק יד ממלכות ועמים תחת שבטם ברזל, אך לקץ – לקץ שנים או דורות – התעוררו העמים המדֻכּאים, שִׁבּרו עֹל, נִתּקו מוסרות, השטף, השוה ומַשוה את הכל, חלף עבר, וכל עץ וכל צמח למינו שב ויצמח ויחי על פי דרכו. תקות עם לא תאבד לעד וקִימוֹ לא יכָּחד בחזק יד, אם על אדמתו ידֻכּא ואם בגולה הוא נע ונד. עם החפץ חיים, המצפה לגאולה חיה יחיה וגאולתו בוא תבא – זאת תורת דברי הימים ועדותם הנאמנה מאד!

כאלה וכאלה ראיתי ברֹב הימים – ימי עולם, אשר נגלו לפני ואשר נוספו על ימַי רגע אחד, ראיתי ולא חמדתי עוד אֹרך ימים ולא הלכתי עוד לקראת נחשים ולא הבטתי עוד אל השמים כי אם אל קרבי פנימה – והנה שם שלות השקט תּם ונחת וחשק לעשות ולפעל בימי חלדי הבאים אם מעט ואם הרבה יהיו.

ואני הייתי שבע רצון, ועם לבבי ידעתי, כי גם אלה מתנות אלהים המה, ברכות שמים מֵעָל.

---

מאגדות ארץ ישראל

מאת

מנחם מבש"ן

א. פִּרְחֵי צִיּוֹן¹

מדי היות מלחמה בארץ ובני האדם ברעתם ישקו את האדמה דם אחים, תחת אשר יתאמצו להבקיע אותה אליהם ולאכול את פריה בשלום יחדו, תרגז האדמה תחתיה, תסתום את צנוריה היונקים שפע שמים ממעל והמריקים את שפע ברכתה מקרבה החוצה, תֵהפך לאבן מִקשה למען יעמוד הדם הנקי על פניה עד אשר יהיה הכל לרקב והיא תהיה למדבר שממה. אך השמש, בת האלהים אשר לא יכלא רחמיו מטובים ומרעים, תשקיף עליה ממרומיה והמריצה אותה כי תבלע את הדם, פרי משובת האדם, אל קרבה ותוסיף תת כחה לשוכני כתפה כקדם.

ויש אשר ישמעו אותה השומעים (והשומעים – הם אנשי הרוח, אשר אזן קשבת להם לשמוע שירת המלאכים ורנת כוכבי־בקר וסוד שיח כל היקום) מתנודדת ומתאוננת במרי שיחה, לאמר: – מי יתנני כעתות קדומים, כימי הפרדי מעל השמש, עת היות חומת אש לי סביב וכרובים ושרפים עוטי אור מרחפים על פני ושלות עולם על ראשי. ולמה שִניתי את פני מאור יקרות לקפאון ולמה הריתי ילדתי את היצורים האלה, אנשי הדמים, לבשתי ולחרפתי! מני אז נאסף השלום מגבולי; הוא מרומים ישכון ואני – הייתי לקרן אֹפל, לעמק הפגרים, למרבץ כל רֶשע וכל טֻמאה לכל הבריאה, וכן הייתי בעיני. אהה, אמי, מלכת השמים, אשר השלכתִּני מלפניך, החישי את הקץ, שובי, משכִיני, בלעִיני, אספִיני אליך, אבואה אל קרבך והייתי למאכֹלת אִשֵׁך ואטהר מטֻמאתי!

_____________

ויהי בבוא עת הפקודה לעם ישראל, וישַלח אלהים בהם את הגוי המר והנמהר, את הרומים, ויעלו ויפשטו על הארץ בחיל כבד וירושלם באה במצור. וגבורי ישראל נלחמו כאריות ימים רבים על עמם ועל עיר קדשם, אך באחרונה נבקעו חומות ירושלם לפני הרומים והאויב בא העירה ויהרוג ביושביה שלשה ימים ושלשה לילות, וישרוף את בית ה' באש על כהניו המגנים עליו בנפשותם. ומן ההרג הרב הלכו נחלי דם בכל הרחובות ובכל הגאיות והגלים האדֻמים התגעשו גאו עלו כמבול שוטף עד מרומי הר ציון. אז רגזה האדמה תחתיה כפעם בפעם ותאטר את פיה מקחת דמי גבורי ישראל מיד הורג. וגלי הדם המו רֻתּחו ולא דמו ויגברו למעלה למעלה מיום ליום ויעלו אדים אדֻמים־שחרחורים עד מרומי רקיע. ודרי מעלה השקיפו ארצה לראות מה נהיתה ומה הערפל האדֹם העולה הזה: האבַק־עמים הוא המתאדם לאור השמש, רקב־גוים אשר באו עד קצם, העולה שמימה כפעם בפעם לנכח כוכביהם הכבים לעמתם? לא, כי דמי עם עולם הוא, השפוכים ביד גוי הולך למות, אשר בטרם ישלים חקו עוד ידו נטויה לבלע ולהשחית ולמלא הארץ דמים – דם ישראל הוא השפוך בידי הרומים.

ותמרות האד האדֹם עלו מעלה מעלה, חתּמו בעד המאורות מהאיר והשמים וכל צבאם נהפכו לדם, כמו אדמו כלם מבושה על התועבה הנעשתה על הארץ מתחת. אז נדברו התוכחו יחד השמים והארץ כאשר ביום הבּראם, בהתוכחם מי יהיה למעלה ומי למטה. צבא השמים קראו אל הארץ מתוך הערפל האדֹם אשר סך בעדם: – אספי, ארץ, את הדם השפוך והסירי את חרפת האדם מנגד פנינו! – והאדמה, אדמת ציון, ענתה לעמתם ותאמר: – הנה שארית ישראל, הנשארים מן החרב, נִתָּקים מארצם, מחיק הורתם, לנוע על אדמת נכר; אדמתם נהפכה לזרים והם – יהיו לזרים על כל פני האדמה. אם לפנים אספתי פעם בפעם את דם בני ובנותי אל חיקי, הנה גם האכל האכלתי אותם מפריי ומטובי. אך עתה את טובי לא עוד ישבעו, דגני ותירושי לא יהיו להם עוד למאכל – ואיככה אשתה ארוה את דמם?

וקול תלונת צבא המים כקול רעם בגלגל נשמע ממרום, לאמר: – אלהים הסתיר פניו מעַמו ויגרשהו מארצו: באין ארץ לו, אך אל השמים ישא עיניו מעתה. אלהים אסף נגהו מישראל ויהדפהו מאור אל חשך: עלינו אפוא להאיר לפני הגולים דרכם, למען אשר לא ידמו ולא יתמו בחשכת הגלות, עד בוא עת פקודתם ואור ה' עליהם יזרח כקדם. ועתה איכה נאיר להם וענני הדם שָׂמים מַאפל בינינו ובינם? והרוח נהמה ותאמר: אני מעתה הרק אריק ריחות הכרמל והשרון אחרי הגולים והריחו מרחוק את ארצם וזכרו אותה בלבבם. ועתה האביא להם ריח דם על כנפי?

עודם מתאוננים והשמש הופיעה בהדר גאונה בעד הערפל האדֹם ותאמר אל האדמה: – בתי, פתחי את פיך ובלעי את הדם ואני אתן עליך את חֻמי ונבשלנו יחד והיה לפרחים. והיה באחרית הימים בפקוד אלהים את עמו ושבו מעט מעט מארצות גלותם אל ארץ אבות וחגגו את חגיהם לזכרון ימי קדמתם – ולקחו בניהם ובנותיהם ושמו את הפרחים, פרי דם אבותיהם הגבורים, על כנפי בגדיהם מלמעלה והשתעשעו ושמחו והתרפקו עליך וחוננו את עפרך, ואַתּ תראי ונהרת וידעת כי באו ימי הפקודה.

ותשמע האדמה ותפתח את פיה ותגיח אל קרבה את נחלי הדם השוטף והסוער, ופני הרקיע טהרו וצבא השמים נתנו אורם אור בהיר לפני יוצאי הגולה להאיר להם יומם ולילה עד שובם אל ארצם. והרוח צררה בכנפיה את ריח שושני יריחו ופרחי הגלעד, בשמי הלבנון ואשכלות הכּפר אשר בכרמי עין־גדי ותשלחנו בעקבות הגולים בכל אשר יצאו. והשמש הריקה קוי אורה וחֻמה ותבשל את הדם בבטן האדמה ויצא ויהי לפרחים אדֻמים.

הלא הם מתנוססים בהדרם על הר ציון עד היום הזה.

ב. פִּי־תְהוֹם

המים רבי עלילה הם עד מאד גם לטוב גם לרע: המה ירוו את האדמה וישימוה למחיה לאדם רב, והמה גם הם יעלו ויהפכו ארץ ומלואה מהפכת אלהים ביום־זעם. בלכתם לאטם בתוך גבולותם אין כמוהם לטוב ולמועיל, ובהתגעשם ובהתפרצם אין כמוהם בכל האיתנים בריאה הומיה וסוערת, בריאה נכונה לבלע ולהשחית, כֻּלה פה פוער ושואף, כלה כקבר פתוח. יש מחסה מרוח, מעצור לאש, אך לפני זעם מים שוטפים מי יעמוד?

גם ביום הבּראם היו נוראים על הארץ, ובעוד האדמה מתאמצת לצאת מרחם התֹּהו לֵאור באור החיים, הקיפו עליה יחד, רעשו געשו, סערו לבלעה ולשום מחנק לה ולצאצאיה, כאשר תעשה מילדת מרשעת לפרי הבטן על האבנָיִם… וירא אלהים את משובתם ויחלקם ויפיצם ויתן אותם חֶצים למעלה וחצים למטה והרקיע ביניהם למשמרת, עושה שֶׂכֶר, אשר לא יתחברו המים הזידונים יחד להַשִׁים על האדם נוהו. גם אז התגעשו, התפרצו, התנשאו לעלות למעלה בקנאם במים העליונים, הקרובים מהם אל ה' ואל כסא כבודו, אך אלהים השיב ידו עליהם וישליכם אל עמקי תהומות, מתחת לארץ. ומדי התגעשם ומדי עלותם מתחתיות להפוך ארץ, ישוב יכבשם ולתהומות הארץ ישוב יורידם, עד עת מועד – עד אשר תרבה רעת האדם ונטה ידו עליהם וְיַתֵּר דרכם וישַׁלחם בארץ וביושביה להאבידם.

ויהי כי השחיתו בני האדם את דרכם, החמס קם למטה־רשע לערוץ הארץ, הרשעים הרימו קרן וצדקה לארץ הניחו – ויתגעשו המים ויעלו ויבקעו מעינות תהום, והמים העליונים לעמתם קרעו ארֻבּות שמים, ירדו, תהום אל תהום קרא וצנורִיהם השתפכו, שקקו, המו, סערו על הארץ ועל יושביה קצרי היד ויהיו למבול שוטף, למטאטא השמד. אך ה' לא אמר להשחית הכל, כי ראה עוד צדיק לפניו, את נח, ויעצור במים וישיבם אחור ויפיצם הֵנה והנה אל מקומות אלה יָעַד להם. ומהם עוד לקח ויסגרם במעמקי ארץ, כאשר ישימו חיה רעה בסוּגר, בתחתית הר המוריה סגר אותם, במקום אשר עיני ה' בו תמיד, ויחתום אותם בחותמו – באבן השתיה (היא האבן, אשר שם יעקב מראשותיו בשכבו במקום ההוא, ואשר הטילהּ אלהים אל מעמקי תהום להיותה מסעד לארץ) ויעצור גם בעד אגפיהם מסביב אשר לא יפרצו החוצה. – על כן אין מי מעינות נראים בעיר הקדש ובמסביה, ואך למטר השמים תשתה מים.

וכאשר חפר דוד מלך ישראל יסוד לבית ה‘, התעוררו המים העצורים כהתעורר כפיר ישן בגעת בו יד, ויגאו וירעשו ויעלו לשטוף ארץ; כי היה הדור ההוא דור רע, כלו הווֹת, רֵע ארב לרעהו, בן קם באביו, יועצי בליעל חרשו רעות על הבוטחים בם, והנעלמים חתרו במסתרים להרוס כל השתות, – ורק בצדקת המלך, אשר שִׁוה ה’ לנגדו תמיד ויבקש לשום מכון לשבתו על הארץ בתוך העם, עמדו המים מזעפם וישובו אחור.

ודורות הלכו ודורות באו והבית הגדול והקדוש אשר יסד הגבור במלכי ישראל ואשר בנו החכם במלכים ובאדם הציב דלתיו, ידע חליפות וצבא: נשרף ונבנה ונשרף שנית. באה העת, הגיע היום המר: גבורי ישראל, אשר התחזקו בעד עמם ובעד עירם שלש שנים, נפלו לפני אויב, ירושלם נלכדה, בית ה' בוער באש מן הסִפּים עד הסִפּון, והכהנים, אשר ידעו כי כָלה זעם, עלו הגגה בלילה ההוא, ליל תשעה באב, וישליכו את המפתחות השמימה, ויד יצאה ותקבלם, והמה התנפלו אל תוך הלהב, באמרם: אם בית ה' היה לשרפת־אש ועמו נִתּן להרג ולשבי, למה לנו חיים; ויהיו מקריבי הקרבנות לקרבן לפני ה'.

ובליל תשעה באב, בחצי הלילה בכל שנה ושנה, יפָּתחו השמים במקום אשר נפתחו אז לקבל את המפתחות – נכח הר בית ה‘; ועלו הקינות והתפלות, אשר יקוננו בני ישראל על שרפת מקדשם ועל כל התלאה ואשר יתפללו לשיבת שבות הארץ והעם; ועלה אד מנחלי דמעותיהם, אשר הם שופכים במסתרים לפני ה’, ומנחלי דמיהם הנשפכים בגלוי לעיני השמש, ועלה קול המון מסערת אנחותיהם – והתבוללו ובאו יחד עד לפני כסא הכבוד להזכיר את ה‘. ושער־השמים הזה יפָּתח אחת בשנה, כל ימי היות עם בני ישראל בגולה, עד בוא עת רצון לה’ ויום גאולה לעמו.

ויהי באחוז הלהבה את בית ה' ותלהטהו מסביב, ואש אלהים אשר היתה רובצת כארי על המזבח, אש אוכלה אש, התרוממה, השתרעה, שלחה לשונותיה סביב ללַחך את אש השרפה מעל המקדש ולבלוע אותה אל קרבה. אך ה' הרעים קול ממעל, לאמר: – אש על המקדש, אש על בנין העצים והאבנים, קץ בא, בא הקץ, באה חליפתו! ואני מקדש אחר אראה לי מעתה – לא במרום הרים, כי אם בלב בנַי יהיה מקדשי, ושכנתי בתוכם; ונשאוהו אִתּם אל כל אשר יבאו שמה, ויהי עתו לעולם, כימי עמי על הארץ, לא תהיה בו יד רשעים ולא יחללוהו כל בני עולה. ואַתּ, אִשי, שובי עֲלִי אלי, כי אין חפץ בך עוד על הארץ. – ותרֹם ותעל אש האלהים השמימה, ונפשות הכהנים הקדושים ושלהבת־יה נפגשו יחד בעשותן דרכן למרום; ואש הארץ לִחכה, להטה ואין מכבה.

אז התעוררו מי תהום רבה, בתחתיות הר הבית, וירֹמו ויעלו וילחצו את מִכְסֵהֶם, את אבן השתיה, למעלה למעלה (על כן האבן הזאת תלויה ממעל, מרחפת על פני המים, עד היום הזה), ויבקשו לצאת על פני חוץ לכבות את השרפה ולהדיח את דמי ירושלם מקרבה או – לשטוף ארץ ומלואה ולגרוף יחד את גדודי המנצח ואת פגרי המנֻצחים; כי אמרו: בא כליון על ישראל, חרבן על ארצו – עת־בוא, אפוא, שטף על כל הגוים; גמר עם חסיד מן הארץ – יגמר־נא רע רשעים גם הם, הקץ לזדים ולזדון גם יחד!

ויהי בעלות המים והנה קול ממרום בוקע בבין מַשק הלהבות ורעש החומות הנופלות ושאגת המנצח ונאקת החללים, והקול לא קול המים העליונים ברדתם לקראת המים התחתונים להתחבר עמהם יחד למשחית, כי אם קול אדיר וחזק, קול רעם בגלגל, קול ה' על המים קורא ואומר: – מה תהמו מי תהום ומה פרצתם עליכם פרץ בלא עת: שובו למנוחתכם, הרגעו ודומו. לא כליון חרוץ הוא, כי אך קציר, אשר כמהו כבר היה ואחריו יעלה ויצמח זרע חדש כפעם בפעם. המגל ישָבר ויד מניפיו תהיה לדֹמן, ועם ישראל ישָאר, יעמד־חי לפני ה'; משבי, מגולה, מהרג רב ישוב ויחיה, ישוב והתחדש כנשר, ישוב והתכונן על מכונתו. והעם הנועז הזה, אשר גבר על עמי היום וירב חלליו, העם הגֵא הזה הדורך על במתי ארץ ולו העז והגבורה – הנה הוא נכון לשטף ועדיו יבא; שטף אמונות ודעות חדשות המגיחות אליו ממקור ישראל – ונעו אליליו מפניו; ושטף פראי גוים מקצות הארץ – וכשל ונפל לפניו ונבלע בתוכם ובא עד קצו.

ועמי, עם זו יצרתי לי, לא יכָּחד מעל פני האדמה – לא כן דִמיתי לו; כי יצֹא יצא על ארץ רבה למען אשר לא יקפא תחתיו ברב הימים, כאפיק נחלים אשר אין לו תוצאות, ולא יהיה לפרא־עם, ולא יכָּרת מתוך משפחת בני האדם, על בלי התחדש חיי רוחו בדור דורים; ולמען אנסנו היזכור את ארצו מרחוק, אם לא. יצֹא יֵצא – והיה לזרע מוסר וצדקה, השכל וידוע את ה‘, בתוך עמי הארץ; יצֹא יצא – ונשא את תורתי ואת לֶקח נביאַי ממזרח אל המערב, ובאחרי הימים ישא עמו את תרבות המערב אל ארץ מזרח והביאה ונטעה שם, מטע חדש בגזע העץ העתיק. והיה אם זכור יזכור ישראל את ארצו, אם ירבו השואפים והדורשים והעולים אליה, אם ישוב עמי הלום ורצו את אבניה וחוננו את עפרה ובנו חרבותיה, אז תצאו ותעלו ממעמקים והייתם למעינות מים חיים (כאשר נבאו עליכם עבדַי הנביאים, יואל, יחזקאל וזכריהו) אשר יַרוו ואשר יַפרו את הארץ ושמו אותה לארץ מבֹרכת ה’ כקדם. אך אם ברב הימים והנדודים וחליפות העתים ישכח עמי את ארצו ואת מולדתו ואת מקור מחצבתו, והתבוללו בגוים באשר הם שם, והארץ תּעזב מהם עזובה נצחת, אם חרֹב יחרב מקדשי מקרב לבם, המקדש האחרון – אז תחרצו, אז תפרצו, אז תגיחו ממקומכם, ואז אנכי אנכי אפתח לכם את ארֻבּות השמים לשום את המים העליונים עליכם נוספות, ועליתם ושטפתם ארץ עד לכַלה, כליון חרוץ, שֶׁטף צדקה.

וה' כִלה לדבר והמים שבו לשקוט במכונם ושארית יהודה הנשארים מן החרב יצאו בגולה לעבור ארצות ודורות ותקופות ולחיות חיי עולם על פני כל העמים העולים והיורדים בסלם־החיים חליפות.

ומי תהום רבה עודם רובצים מתחת לאבן השתיה התלויה ממעל להם, מחכים ליום פקודה – ליום צאתם לשטוף ארץ ותבל או להיות למעיני ישועה לארץ ולעם.

ג. מִשְׁמַר הַיַּרְדֵּן

שתים עשרה אבנים הקים יהושע בן־נון בתוך הירדן, למספר שבטי ישראל.

ושבטי ישראל ישבו על גדות הירדן כימים אשר ישבו, וצבא חליפות היו עִמם ברֹב הימים: התלכדו, התפרדו, נפוצו, נקבצו לנקבציהם, רבו, מעטו, היו למעלה, היו למטה; והאבנים עודן בירדן, במקום אשר הקים אותן יהושע, עד היום הזה.

גבורים רבים, עמים גדולים ועצומים, הקימו להם אבני זכרון, מצבות־פאר, להיות להם לשם ולזכר עולם; אך האבנים התפוררו היו לאבק או טבעו בארץ, גם העמים וגבוריהם וכל אנשי השם בהם תמו נכרתו ברב הימים ויאבד זכרם. ואולם האבנים אשר הקים יהושע למספר שבטי ישראל, עודן עומדות על עמדן עד היום הזה.

כי ביד הירדן הפקיד אותן גבור ישראל, להעמידן עד עת קץ, והירדן שומר משמרת פקודתו באמונה כל הימים.

ושבטי ישראל גם הם, הנגלים והנסתרים, אשר אתנו פה ואשר מעבר לנהרי כוש ולנהר שבתיון ולהרי חשך, בכל חליפות העתים אשר עברו עליהם כל הימים הרבים ההם, ובכל אשר לא הרעישו ארץ בגבורתם וגדוליהם לא הרבו עלילות ומעשים כבירים לחיל ולכח (כי אך לרוח גברו בארץ), לא העתיקו גבולות עמים ולא מלאו פני תבל מהומות ומהפכות ומוראים גדולים, – עוד היתה להם תקומה עד היום הזה ועודם מחכים ליום הִגָלוֹת אליהו מלאך הברית מחביון עֻזו לבשר יום גאולה וישועה לנפוצות ישראל, למען אשר יִגָלו, יֵאספו, יתחברו ושבו להיות לאחדים, שנים עשר בדים בגזע אחד, מסביב לשתים עשרה האבנים אשר הקים יהושע בתוך הירדן.

גם עם האבנים היו חליפות וצבא, ככל אשר היה לשבטי ישראל, אשר הֵנה זֵכר להם; פעם צפו גלים על ראשן, אמרו לבלען; פעם שָחקו אותן מים, שכניהן הפוחזים והסוערים, ויקציעון מסביב ויפילו מהן רב; פעם הגיחו אליהן אבנים אחרות גדולות מהן, התנגשו, התנקשו בהן – והאבנים חִשׁבו להשבר, להתפורר, להיות טרף למזעזעיהן, למסבן… אך הירדן עומד על משמרתו באמונה, שוקד ושומר על הפקדון אשר הָפקד אתו, וכי מעטו האבנים, מטו, שַחו, הגיעו עד היסוד – ושב וקומם אותן ועודד אותן פעם בפעם; וכי התפוררו מפני אשר לִחכו אותן המים, ונשאר בהן שריד כמעט – וצרר גלי חול בכנפי זרמתו ועטה אותן, כאשר תשים האם הרחמניה חִתּוּל למערומי עולל טפוחיה, וסִפח עליהן ורפא שבריהן ושבו והיו מוּצקות, מלאות וטובות כבתחלה, ושבו ועמדו על עמדן נגד כל האבנים הגדולות אשר יפגיע בהן השטף ונגד כל משברי המים אשר ישרטו בהן שרטת.

אבני הזכרון עומדות בירדן עד היום הזה – וכי ינסו זרים לשום בנהר דרך ומעבר לאניות, ורגזו האבנים מתחת והמו גליו ממעל, יהמו יחמרו וחסמו את העוברים ולא יתנו להם מהלכים בתוכם. וכי יבאו מתקדשים ומִטהרים מעמי הארצות מרחוק לחשוף מים מן הנהר בכליהם, למען התחטא בם כי קדושים המה להם, ורעשו האבנים מתחת כהר פרצים והתרוממו גלי הירדן ממעל בסערת חמה ובשצף קצף ומתוך המונם ישָמע כקול גערת גאון, כקול לעג מרירי, כקול קורא ואומר: – הוי גוי חָנֵף ועַוָל, הרודף באף את העם אשר נתן לו תורה ומוסר ומקַדש את מימי הנהר עקב אשר טבל בו לפנים אחד מבני העם הזה! הרוחץ בדמי אדם רב ומתקדש מטֻמאתו, אשר כל מימי ארץ לא ישטפוה, בנטפי מים אחדים רחוקים! המקַדש את הנהר ואת גדותיו ואת מסביו, אשר טִפחו ורִבּו מלכים ונביאים קדושי עליונים, ומתנכל לצאצאי המלכים והנביאים האלה להשיבם עד דכא ולהכרית להם גם כל שארית תקוה! –

והאבנים האלה, אבני הזכרון לשבטי ישראל, הפקדון אשר הָפקד ביד הירדן למשמרת עד עת קץ, גם הן לא לעולם הֵנה, ויש יום ונעלמו מעט מעט והתפוררו והתפרדו ולא יכירן עוד מקומן – הירדן השיב את הפקדון.

והיה ביום אשר תֵּעלם האבן האחרונה, ומי הנהר כשמן ילכו, והוא יגאה ורָחַב ועָמַק ואניות בו תעבורנה – אז כבר יהיו שבטי בני ישראל יושבים על גדות הירדן מזה ומזה כקדם.

ד. הָאֲבָנִים

גדליהו בן אחיקם, הנשיא אשר הפקיד מלך בבל על פליטת יהודה הנשארת בארץ אחרי החריבו את ירושלם, נפל לפני בני עולה וכל היהודים, אשר שבו מכל מקומות פזוריהם לחסות תחת כנפי נשיאם, נבהלו נחפזו וישובו ויעמדו על דרכים וישאלו לנתיבות עולם. הרבים בהם, ושרי החילים בראשם, שמו פניהם לבא מצרימה, מינקת ישראל הראשונה, אשר אספתהו אל זרועותיה בהִנָתקו משדי אמו בילדותו, בטרם יכיר ובטרם יבדיל בין אם ובין מינקת, ותניקהו ותגדלהו ותעַנהו ותמרר את ימי חייו הראשונים – כאשר תעשינה המיניקות לעוללי טפוחיהן – עד צאתו מתחת ידה ועד שובו אל בית אמו ואל זרועות הורתו. מני אז החליף העם פעמים רבות את האם במינקת ויפן ערף לאמו וינהר אליה, אל שכנתה הקרובה היושבת ממולה נגבה־מערבה, וגם אל מיניקות אחרות, אשר חשב אותן פעם בפעם לאֵם, מאין פנות אל מאשריו ואל צופיו, אשר הזהירוהו לבלתי התעות בנפשו, כי בנפשו הוא. – ויהי כראות ירמיהו הנביא, כי שמו שארית יהודה את פניהם לעזוב את ארץ מולדתם ולהמיר אם בזרה, ויצר לו וימר לו מאד, כי ראה והנה הארץ והעם מתעתדים לחרבן חדש, גדול ונורא מן החרבן אשר קונן עליו מרה עתה מקרוב. הן אחרי נפוֹל ירושלם היתה לו תקוה, כי הנשאר בעם ישוב להתערות בארץ והכה שרש ונשא ענף, וקם על אחֻזת אבותיו וחִדש אותה ואותו אחרי השטף העובר. אך עתה בצאת השארית הנשארה לשבת על אדמת נכר, הלא תֵעזב הארץ מבניה והשכנים הרעים, שורריהם, יבאו ויתקעו בה יתד, וישראל יהיה מן הוא והלאה נע ונד בגוים ובארצות, תלוי על בלימה, צֶמח באין שרש – עם בלי ארץ – כל הימים…

ויתחנן ירמיהו אל העם ואל ראשיו, וידבר אליהם רכות וקשות, ויערוך לעיניהם את כל הרעה הגדולה אשר הם מבקשים לעשות לארצם, לנפשם ולזרעם אחריהם לדורותם – ולא אבו ולא שמעו לו, כי אך הרגע וחיי הרגע היו לנגד עיניהם ולראות מרחוק ולחוש עתידות לא יוכל כי אם חוזה פקוח־עינים – אדם אחד מאלף או מאלפי אלפים. ויקשו את ערפם וילכו המה וראשיהם מצרימה וגם את ירמיהו לקחו אתם בחזקה. ומלב הנביא הזקן, הגבר ראה עני ויגון, מְרִי והַפצר מכל הנביאים אשר היו לפניו, פרצה ותעל קללה אל שפתיו… אך בכל המרורות אשר השביעוהו בני עמו הסוררים והמֹרים, עוד המו מעיו לעמו האמלל ואהבתו אותו גברה על מרת נפשו, ואף כי עתה אחרי השׁבר הגדול הבא על העם זה מקרוב; ויאמר: מה אקֹב ומה אזעם והן אך עם תועי לבב הם, עם עור ועינים יש, ועוד יבא יום ונפקחו עיניהם או עיני בניהם אחריהם וראו את עותתם ושבו ובקשו את ארצם… ויהי כי לא נשא לבו אותו לקלל את העם, ויקלל את הארץ; ויקח מלֹא חפניו מעפר שרפת המקדש ויזרקהו השמימה ויאמר: שממה תהיה כל הארץ עד שוב בנים לגבולם. –

ושארית עם יהודה יצאו לנוע בארץ ולבנות ולנטוע כל הימים בארצות מגוריהם – לאחרים ולא להם. והאפר אשר זרק ירמיהו היה לאבק צומח אבנים וירד על ירושלם ועל מסביה ועל כל הארץ מסביב. והארץ אספה לשַדה אל תוכה פנימה ותשַנה פניה ותתכס בצעיף אלמנוּת – צעיף אבנים, ויהי הצמח לאבן והאבן היה לצמח: תנובת השדה ומטעי ההרים וכל צמח האדמה מעטו, דלו, קשו מעט מעט ויהיו לאבן; והאבנים פרצו, רבו, נפוצו בכל חוצות ירושלם ובכל הרחובות ובכל המגרשים ועל כל מדרך כף רגל; השתרגו עלו על הר הזיתים ועל מטעיו – ויהי הר הזיתים להר המתים ושרידי זיתיו היו לגלים נצים; ירדו אל נחל קדרון ואל השלֹח ואל עין רוגל – ויהיו לנחלי־בַתּוֹת, אבנים וחצץ ומים אין; נסַבּו עברו אל ההרים אשר במסבי ירושלם ואל כל הרי יהודה – ותבא עליהם קרחה, המדרגות, המלאות תנובה לפנים, מלאו אבנים מנֻפּצות, ושעפי הסלעים פורשים, מעל ראשי ההרים ומצלעותיהם, אל מול כל עובר, זרועות ארוכות, חשופות, איומות, כעצמות ענקים יבשות; והאדמה בעיר ובשדה היתה גם היא לאבן, אבן צומחת, פָּשָׂה, מתלכדת, גבנונים עולים ויורדים, מצוקי ארץ, אשר כמו העמיקו הרחיבו שרשיהם למטה. אבן, אבן ואבן!

ויבאו הגוים, שכני ישראל מסביב, וישבו בארץ ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויקחו מאבני המקום ויעשו להם גדרות – והנה היו גם השדות גם כל מטעיהם וזרוּעיהם לאבן: זרע רב הוציאו השדה או הגנה ומעט אספו, זרעו חטים ואבנים יצאו.

ויבאו הָעֲרָבִים² נוסעי באהלים לרעות את עדריהם – והנה תחת מרעה טוב ושמן אדמה קשת פנים, גלי אבנים לכל מראה עין הרואה.

ויבאו נוסעי הצלב, גוים מגוים שונים, ימי מאות שנה נהרו עלו מכל קצות אירופה לתקוע יתד בארץ ולאכול את טוּבה – ולא מצאו להם כן: האדמה לא האירה להם פניה ולא הסירה מעליה את שמלת קללתה – את מַעטה האבן. הגוים, אשר פעם יכֹתּו חרבותם לאתים ופעם יהפכו אתיהם לחרבות ומזמרותיהם לחניתות, ושתו להם קציר־אדם תחת קציר תבואות, הגוים אשר פעם יתחברו יחד וכרתו ברית לכונן את השלום בארץ, ופעם מן התחברות יעשו מרמה והפרו ברית אחים ועמים וכרתו ברית את מות “ואיש את רֵע ואיש את אח, ישליכו על האש על האח”, – הגוים האלה, אשר גם בימי מסעי הצלב רבות נלחמו איש באחיו מאשר נלחמו עם אדוני הארץ, אשר אליה נשאו את נפשם, לא הצליחו לארץ ישראל להבקיע אליהם את פניה־אבן: מפני עמל ידים כאלה, ידי עשו אשר על חרבו יחיה, לא סרו האבנים, לא רֻכּכה האדמה ולא ענתה להם את הדגן ואת התירוש.

ויבאו התורקים וישפכו את ממשלתם על הארץ והיא נִתּנה ביד הפחות ושרי המדינות, אשר עיניהם אך אל בצע מעשקות וידיהם ברזל ולבותם אבן – ואבן באבן נפגשו וימצא מין את מינו והאבנים פרצו בארץ שבעתים מאשר בימי נוסעי הצלב, נפוצו על פני כל שארית מטע וזרע ושדה תבואות, כָסו ערים וכפרים צִלן ושלוחותיהן נִטשו עד גבעות החול אשר לחוף הים.

ויבאו הנוסעים העוברים בארצות ויסורו אליה ויראו את הארץ ואת אבניה ויאמרו: הזאת הארץ שיאמרו לה ארץ זבת חלב ודבש היא? ויוציאו את דבתה רעה בדבריהם ובספריהם אשר שלחו על פני חוץ. והאנשים שמעו, האמינו וַתֵּקל הארץ בעיניהם, וגם בתוך היהודים היו מאמינים לדבת רבים מסביב וַתֵּקע נפשם מארץ אבות ויפֵרו את השבועה, אשר נשבעו אבותם על נהרות בבל, וישכחו ציון וירושלם ויבחרו להם תחת אמם הזקנה אִמות חדשות. אך מעטים, אשר לא ישמעו לקול מלחשים, הבינו או נחשו כי הארץ לא שִנתה בלתי אם את פניה והאבנים אך פני הלוט הן והמסכה הנסוכה – ולא נואשו ממנה ולא שכחוה ולא הסירוה מלבבם וגם עלו אליה פעם בפעם לבכות על חרבותיה, לרצות אבניה ולחונן עפרה.

ויהי כאשר רבו העולים מתפוצות ישראל אל ארץ אבות, ויבאו אלה – הזקנים – לבכות על שממותיה – ותהיינה דמעות עיניהם והאֵד העולה מהן ויהי למטַר שמים, להָרֵך את האבנים ולהכין את האדמה, ואלה – צעירים מתי מספר – באו לעבוד אדמתה ולהוציא לחם מן הארץ; וַתָּחָש האדמה את יד בניה, את המעדר ואת המחרשה אשר לצאצאי הנביאים, הנושאים נפשם מאז ועד היום לשלום עולמים בין כל בני האדם וכל העמים, את כלי העבודה, אשר ביד מניפיהם אלה לא היו ולא יהיו לעולם לכלי מות, – ותתעורר ותנָער ומפני הידים הרכות והרפות, ידי היהודים, התבקע צִפּוּי האבן כמפני השמיר העז, אשר הניף שלמה על אבני המקדש בהבּנותו, והאבנים המפֻזרות על כל תלמי שדה, התמוגגו, התפרדו, מעטו, ושעפי הסלעים והמדרגות היוצאים כקרני ברזל ונחשת מן ההרים החלקים, משתנים, מתהפכים, פורשים זרועותיהם הנחפות בירקרק חרוץ, קוראים לבני עם עולם, התועים כצאן אובדות על פני כל הארץ, לאמר: – בואו, בנים, בואו, שובו אתיו, הקבצו אל אמכם המחכה לכם, אשר לא בקשה לחלוץ שד כי אם לילדיה ויהי זה לה לשם רע; בואו – וכל טובי לכם הוא, שלחו מעדר, מחרשה ומגל – ונעלמו האבנים ומלאו פני הארץ תנובה; תנו יד, שימו שכם אחד – ופתחתי לכם את אוצרי הטוב, אשר צפנתי לבעליו עמֹק עמֹק תחת מַעטה האבן, כי למועד שמוּר לכם, לעם, לקרואים…

והבנים אשר עדֶן לא נִתּקה ההתחברות בין נפשם ובין נפש אמם והשומעים עוד את נחת לשונה ואת הוד קולה המתהלך אט בתוך כל השאון וההמולה ומהומת חיי יום יום, נאספים, באים מרחוק, עובדים אדמתה, מחדשים נעוריה – והאבנים נהפכות תחת ידם לצֶמח, מוציאות אף הן ציץ ופֶרח כמטה אהרן לפנים.

_____________

ובכל המון האבנים אשר מלאו את הארץ, היו שתים עשרה אבנים על הר הצופים, במורד הר הזיתים צפונה, מוּעדות לעת התחיה; בהן נגנז אור ישראל ויהי חבוש בטמון ימים רבים, עד געת בהן ידי הקרואים לדָבר, מצאצאי הנביאים, – ויבָּקע כשחר ויפרוץ וַיִגַל כמעין מצוּר. והר הזיתים, לפנים נוה שאנן לנביאים ולבני הנביאים, מגדל־אור לישראל ולאדם, הארץ ענתה את הזיתים, והזתים ענו את השמן והשמן נתן אורז, והארץ האירה מכבודו ובמרחקים יצא קווֹ; עד אשר באו ימי החשך והארץ אספה אל קרבה את הזיתים ואת השמן ואת אורו. ושפע האור נצפן, בתוך כל מחמדינו אשר היו לנו מימי קדם, עד בוא עתו להִגָלות והר הזיתים כמו זכר את פקודתו מאז ויָשב ויֵעוֹר וישב ויָאֶר לנו: כל גלי האור העצור והאצור התפרצו יום אחד משתים עשרה האבנים ויצאו ויהיו לזרם אדיר ונאור, אשר לא יֵאצר ולא יֵחסן ולא יִכָּנף עוד – אור חדש על ציון, אור על כל הארץ, אור חכמת אדם ודעת אלהים, אור צדק ומשפט, אור אהבה ואחוה ושלום רב לכל בני האדם ללשונותם למולדותם ולכל מחלקותם!

_____________

והנוסעים והתרים העוברים בארצות יסורו הנה וראו את תפארת הארץ החדשה־ישנה ואת אשר שבה שנתה פניה ותסר צעיף אלמנותה מעליה ותתנער מאבן ותתחדש ותיף ותהי כגן־עדן, – ואמרו:

הנה זאת הארץ – ארץ זבת חלב ודבש, כאז כעתה!

ה. הָאֲרָיוֹת

כאשר קרבו הרומים אל ירושלם לצור עליה ולהבקיעה אליהם ויתקעו את מחניהם בהר הזיתים וישתערו משם על העיר בכל כלי מַשחֵתם, רגשו כל צבא המרום במרום ויהי רעש גדול בשמים ובשמי השמים, עד כסא הכבוד הגיע. והשומרים אשר הפקיד אלהים על חומות ירושלם, המזכירים את ה' בכל עת צרה, הלא המה אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרן, דוד ושלמה, מהרו באו התיצבו לפני האלהים, גם רחל, אמנו הרחמניה, נלותה עליהם, ויתחננו אל ה' להשיב חרון אפו מעירו ומעמו ולבלתי תת נחלתו לחרפה בגוים. גם מלאכי השרת, ומיכאל שר ישראל בראשם, והכרובים והשרפים אשר על ידם, אשר מיום שָׁבַת קרבן התמיד במקדש אלהים נהפכו שירותיהם לקינות, גם המה העתירו אל ה' ויקראו אליו בחזקה לבלתי תת עם בחירו, זרע קֹדש, אשר מוצאותיו מן האיתנים, האבות הקדושים, צדיקים יסודי עולם, ביד עם נבל, אשר ראשיתו אספסוף פליטי גוים, מולדתו זמה ודרך חייו עֹשק ורצח וכלי חמס.

ככה התפללו, התחננו, זעקו אל האלהים אלה ואלה, ודמעות רחל, האם המבכה על בניה בכל עת צרה וצוקה, נפלו אל נהר די־נור, הנגר מלפני כסא הכבוד, וירתח כסיר נפוח ותמרות עשן יצאו ממנו, התאבכו, השתרגו ועלו עד מעלות הכסא התחתונות, עד אשר הוּעמה רגע אחד לבנת הספיר, הדום רגלי מלך הכבוד.

ו“עתיק ימים” התעורר, קם מכסאו, פניו זועפים, שער ראשו, המזהיר כצמר צחר, פרוּע ולבושו, הלָבן כשלג, קרוע, ויפן אל הנצבים עליו, המיחלים לחסדו, ויאמר: – גם לי צר בצרת עמי, גם אני לא חפצתי בחרבן עיר קדשי, היכל תפארתי, ארץ חמדתי, ויום אנוּש לא התאויתי; אך הנה הגיע הקץ על ירושלם ועל המקדש, קרבה עתם: חרֹב תחרב העיר, הִשָׂרף ישָׂרף המקדש, למען יעמוד העם, עם זו יצרתי לי, עד עולם. ועתה דֹמו והבליגו עלי יגון וקבלו את הגזרה – משפט חרוץ הוא, אשר אין להשיב.

אך המזכירים את ה' אל דמי להם; וישובו ויפצרו בו להאריך עוד את הקץ לעירו ולעמו, ולמשוך עליהם בחסדו שָׁנים או דורות, כאשר עשה לדור המבול, לאנשי סדום ולאנשי נינוה. ויאמר ה': – אם אאריך להם עד דור אחרון, עד קץ כל הקצים, והיתה זאת להם כליון חרוץ, כאשר היתה לדור המבול ולכל הגוים אשר עלתה רעתם לפני. ואני לא כן משפטי עם עַמי, כי רגע באפי, חיי עולם ברצוני, כי הכין אכין להם, ביַסרי אותם עתה, שארית ופליטה לאחרית הימים; על כן שקדתי על הרעה ואביאהּ עליהם כיום הזה.

בכל זאת הואיל אלהים להַראותם עין בעין את צדקת משפטיו עם ישראל, ויתן את מלאכיו לרדת ולהגן על ירושלם, אך לא להשחית את כל חיל הרומים, כאשר עשה האחד לפנים לחיל מלך אשור, כי עוד לא שָלֵם עון רומה עד עתה ועוד יש חפץ לאלהים במטה זעמו זה לבלתי שַבּרוֹ פעם אחת. ויאמר למלאכיו: – רדו ונַסו להגן ולהציל וראיתם היקרכם דברי אם לא.

וירדו ארבעה מלאכים, מיכאל, גבריאל, רפאל ואוריאל, דרך שער השמים, אשר מנגד לשער המזרח; כי ירושלם עליונה כונן אלהים בשמים ממעל מול ירושלים התחתונה, חומותיה אש, שעריה אבני אקדח ומגדלותיה ספירים לוהטים, ומקדש אלהים בתוכה, אש לוהטת (הוא המקדש, אשר בנה מלאך האלהים, אחרי הִשָרף בית ה‘, על תלו ויעלהו השמימה, ומיכאל עומד ומשרת בקדש ככהן גדול ונשמות הצדיקים עולות על מזבחו לרצון לפני ה’) – זה לעמת זה עשה אלהים, עיר לעמת עיר, שער נגד שער ומקדש מול מקדש. וירושלם העליונה הזאת על כפים חקָקהּ אלהים, חומותיה נגדו תמיד; וראה אותה וזכר את עירו החרבה ואף את עמו יזכור, ובשממותם ישים עינו עליהם לטובה פעם בפעם, לחיותם ולעודדם עד בוא עת הפקודה. והיה ביום פקדו, והוריד את ירושלם העליונה ואת המקדש העליון אל מקום העיר והמקדש אשר על הארץ מתחת, והתחדשה ירושלם התחתונה ושבה ונבנתה רחוב וחרוץ, חומות ושערים, הראל ואריאל – הכל כאשר לכל על פי תכנית עיר האש, למען תעמוד על תלה כימי עם ישראל על ארצו מן הוא והלאה – כימי השמים על הארץ.

ויבאו ויעלו המושיעים בהר ציון ובהר הבית ויעמדו ליד שער המזרח הנשקף על פני הר הזיתים, בין ירושלים ובין הצרים עליה, כאשר עמד מלאך ה' לפנים בין מחנה ישראל ובין מחנה מצרים. וישתנו המלאכים ויהיו לאריות, אריות גדולים ונוראים, אשר למראיהם כל גבור יוטל, אריות אשר מלתעותיהם ברזל, צפרניהם נחשת, כנפי נשר על גביהם, נשמת אפם אש אוכלת, מפיהם לפידים יהלכו וקול נהמם כקול אלפי רעמים. ויערכו לקראת הרומים המשתערים על העיר וירעימו עליהם בקולם נוראות, וישחיתו בהם כל גבור וכל איש חיל, ואש מפיהם אכלה ותלהט סביב צרים. וכל החצים ואבני הקלע אשר ירו הרומים מכלי מַשחֵתם לחומות העיר ולשומריהן, נבלעו התמוללו, היו כקש נדף, או שבו אל מחנה האויב וירבו את חלליהם. ככה עברו ימים רבים והרומים, הגבורים העריצים אשר נתנו חתיתם בכל הארץ, בושו מגבורתם, נלאו, נואשו, רפו כל ידים ויאמרו לשוב מעל העיר. וירושלם התחזקה ועמדה נגד חיל הצרים עליה, בכח בני האלהים מגניה ובגבורת אנשיה גם הם, שלש שנים.

אהה, אך שוא שקדו שומרים ומגנים: באה עת בית ה' להשרף ועיר הקדש לנפול ביד אויב והעם לִגלוֹת מארצו, ואין חכמה ואין עצה ואין גבורה ואין רחמים נגד המשפט החרוץ!

ירושלם ומלואה, אשר התעתדו לרוח בָּעֵר, התגעשו והתהוללו כהתגעש העצים וענפיהם בעת שלכת, בהחל רוחות הסתיו לנשל עליהם ולהפיצם לכל עבר. ותהי רוח רעה שלוחה בין יושבי העיר, בין פנות העם ובין הגדודים הנלחמים עליה ובין ראשיהם, אשר בקשו איש איש להסב אליו את פקודת כל הצבא והעיר. ויהיו עוינים איש את אחיו ועדה את רעותה ומקנאים איש באחיו; והקנאה היתה לשנאה והשנאה קמה למטה־רֶשע, עד אשר היתה יד איש באחיו וחרב גדוד ברעהו, ותהי ירושלם לעיר הרֵגה ונחלי דם שטפו ברחובותיה גם בטרם יבא אויב בשעריה. ובעוד קול נהמת האריות עולה באזני הרומים להזמם ולאבדם ולהכשיל כחם, עלה קול זעקת המֻכּים ואנקת החללים וצוחת המתגרים איש באחיו והשָׂמים את העיר הנצורה כעיר אשר חלאתה בה, באזני המלאכים מליצי העיר ומגניה, לרפות ידיהם ולהכשיל כח מעשיהם גם הם. ובני האלהים, העושה שלום במרומיו, אשר אין במערכותם לא שנאה ולא קנאה ולא תחרות, לא יכלו עוד להתאפק לריבי־עם אלה וירפו ידיהם ויאמרו: – ה' הצדיק; בא הקץ על ירושלם, כי מלאה צבאה, כי נגלה עונה: נאסף שלום מעיר שָׁלֵם, מהרסיה ומחריביה בתוכה המה; ואנחנו מה לנו עוד פה? ועתה אם תחרב ירושלם ביד היהודים המה, לא תבָּנה עוד, והיתה זאת חרפת עולם לעיר ולעם; ואם הגוים יחריבוה, עוד יבא יום ושבה ונבנתה וגם עַמה יבָּנה עִמה בתוכה. תלָכד איפוא העיר עתה והעם יֵצא בגולה ונדד בגוים ונע בארצות, ולמד בימי עניו ומרודו הרבים והרעים להוקיר את השלום ואת האחוה ולמשול ברוחו למען יוכל למשול בארצו; אז ישובו נדחיו אל עירם ואל ארצם והתחדשו וחִדשו ימיהם כקדם.

ויתפשטו המלאכים את לבושם אשר לבשו בהִגָלותם לעיני בשר, ויֵהפכו האריות ויהיו לרוח ולאש ויעלו בלהב השמימה דרך שער המזרח, במקום אשר ירדו. והעיר נבקעה לפני האויב והמקדש נשרף באש זעם ה', כל שרידי החרב, יצאו בגולה.

ובנגוע המלאכים את פני השער בעלותם השמימה, התחקו עליו צלמי דמות ארבעה אריות, שנים שנים על הדלת האחת, לשתי דלתותיו, ומתחת לאריות נכתבו באצבע לא־איש, הדברים האלה:

גִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל נִלְחֲמוּ כַאֲרָיוֹת

כָּל־עוֹד הֱיוֹת הַשָׁלוֹם בִּמְעוֹנָם, בְּעִירָם;

חָלַק לִבָּם – וּכְיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת

סָר כּחָם, שֻׁדַּד רִבְצָם, אָבַד נִירָם.

אַךְ יֶש־יוֹם – וְגוּרֵי הָאֲרָיוֹת יִנָּעֲרוּ,

וְעָלוּ גְדוּדִים, בְּבוֹא יוֹם גְּאֻלָּה וִישׁוּעָה,

מִכָּל־פִּנּוֹת הַגּוֹלָה, שֶׁשָׁם סֹעֲרוּ,

וְנִלְחֲמוּ עַל־אֶרֶץ אָבוֹת – וִירָשׁוּהָ.

המלים נִמחו ברֹב הימים ותהיינה לאותיות פורחות, לא תֵרָאינה עוד כי אם לגלויי עינים; אך תמונות האריות עודן נראות על שער המזרח, נגלות ויוצאות פעם בפעם, מדי חַדֵּש אותו, עד היום הזה.

ו. הר הַזֵּיתִים

ירושלם הרים סביב לה; משמרת הם עליה, בעצת אלהים הוּכן הסוכך לעיר סגולתו מראש מִקַדמי־ארץ. ובראש ההרים האלה מתנוסס הר הזיתים אשר מקדם לעיר, אותו שם אלהים משמר על עיר הקדש ומגן לעם היושב בה – בהיותו נשוּא עון. והיה בקרֹב אויב אל העיר להלחם עליה, וירד מיכאל שר ישראל, מלאך הרחמים, ועמדו רגליו על הר הזיתים והרים ימינו ושמאלו השמימה; ונפתחו השמים והנה חרב גדולה, חרב אש אדֻמה, לוהטת, רובה ברקים, מרחפת בין השמים ובין הארץ, נטויה ממערב למזרח, הנצב פונה ירושלימה והלהב אל מול פני האויב. ונטה מיכאל יד ימינו אל מול החרב ושמאלו אל מחנה הצרים, וקרא בקול אדיר וחזק:

חֶרֶב לַיְיָ מָלְאָה דָם:

עַל־ראשׁ מַרְגִּיזֵי עִיר וָעָם

רְדִי, הַשְׁחִיתִי, הַרְבִּי כוֹשֵׁל –

יֵדְעוּ גוֹיִם: יְיָ מוֹשֵׁל!

והקול יִכָּפל, יתגלגל כהד הרים וכקול רעם בגלגל והרעים נוראות באזני הצרים להוּמם ולבַהלם.

וההר ירום ונִשׂא ונסב ורחב למעלה למעלה, הַגְבֵּהַ הַרְחֵב, עד היותו כחומה סביב לעיר, גבהו כלבנון וזיתיו כארזים אדירים, מוּצקים, מתלכדים, נוראי־הוד, כל אויב לא יבקיע אליהם וכל צבא אדיר לא יעברם. ואמיצי לב בגבורים יראו – ייראו ויבָּהלו. רעדה תאחזם שם, חִיל כיולדה. ומתחת להר (אשר נחל אש וגפרית שוטף ובא שמה ממעמקי גיא־הִנֹם) יתפרצו קולות אדירים כשאון רעם ונֵפץ וזרם אש אוכלה, ולהטה האש מסביב ובערה ואכלה מערכות האויב ושמה את הכל בִּן־יום או בִן־לילה לגלי דשן ועצמות שרופות. – ככה הגיע אל חיל סנחריב מלך אשור, אשר דִמה בנפשו לאסוף עיר ומלואה כאסוף קן עזוב ויהפוך על ירושלם בלהות לעת־ערב, ובטרם בקר היה כל חילו, מאה ושמונים וחמשה אלף, פגרים שרופים באש, אוּדי־אדם נטושים על פני כל העמק אשר לרגלי הר הזיתים; ויקָרא למקום ההוא “עמק הפגרים והדשן”.

ואם בן־ענוֹש העם, נכתם עונו לפני אלהיו ויום פקודתו באה, ושִלח אויב בו ובא וחנה לפני ההר ובנה מצודות והקים מצודות וחילים יגַבּר – ובמרום יוטל הגורל. וירד גבריאל מלאך המשפט, השר העומד בין ישראל לעמים ומאזני משפט בידו להטות פעם הֵנה ופעם הנה, ועמד ודרך על מרומי הר הזיתים ופרש ידיו השמימה כאשר יפרש השופט אשר לבו הומה לענוּשיו והשב את הרעה לא יוכל, כי כלה ונחרצה, וקרא בקול רעמו: פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך! ורקע גבריאל ברגלו – והר הזיתים יִמַך, יִשפל, עד היות ה“לבנון” לבקעה קטנה, וזיתיו ימעטו וישחו והיו ה“ארזים” לשיחים קטנים ודלים; והוסיף עוד לרודד אותו תחתיו עד היותו לרקוּעי גבעות וסלעים מעוכים אשר לא גֹבה להם ולא יִרְאָה להם ועד אשר יבָּקע ההר ומש חציו צפונה וחציו נגבה…

ונטה גבריאל ידו השמימה ונפתחו, וחרב המשפט תֵּראה – איֻמה, חדה, מרוטה, נוצצת כעין נחשת קלל, מתהפכת בלהבות־אש, הנצב פונה מזרחה והלהב – נטוי על ירושלם; והרים קולו וקרא:

חֶרֶב, חֶרֶב, לֻטְּשָׁה, מֹרָטָה,

אֲהָהּ, כִּי עַתָּה דַרְכָּהּ יָרָטָה:

הַפַּעַם הַזּאת לֹא לְצוֹרְרִים

יְעָדָהּ עוֹשָׂהּ, כִּי לְבָנִים סוֹרְרִים!

והמם מראה החרב וקול הקורא את מגני העיר ורפו ידיהם ונָשתה גבורתם והאויב יבא בעד החומות המבֻקעות ולכד את העיר והִרבּה טבח והרס ואבדן, כאשר עשו חיל בבל בראשונה וחיל הרומים באחרונה.

עוד עלילות כאלה וכאלה נתכנו להר הזיתים ברֹב הימים, אם לשבט אם לחסד. ולעת קץ עוד אחת יִפָּקד באותות שמים מֵעָל – באחרית הימים, אחרי עבוֹר מלחמת גוג ומגוג כשטף עובר, כסער מחולל כל, בהגיע יום שוב ה' שבות ארצו ועמו, אז יִנָער הר איתן זה, שומר הסף לעיר עולם, כהִנָער ענק נרדם בהמיר ארץ, במוט מוסדות עולם למען התחדש הכל; וְיִגעש וירעש מיסוד תחתית ועד ראש, ונהרסו המגדלים, ארמוני זרים מֵהָר, והתערערו מצוקי סלעים ממעל והתפתח סגוֹר מַחְבַּרתם והיה הקשה לרך והאיתן למקום מטע ושתילי הזיתים, מטעי ילדי ירושלם, יצמחו, ישגשגו וכסו את צלעות ההר ואת מרומיו ואת מערומיו, כימי עולם וכשנים קדמוניות, יערים גדולים, עבֻתִּים, רחבי ידים, אשר יעלה שמים שיאם וגֹבה להם והוֹד להם כארזי לבנון. ומתחת להר, מן המקורות הנפתחים בהתחלחל יסודו, יֵצאו מים נוזלים ממעינות התחיה אשר מתחת לאבן השתיה, מים חיים, מי שלום, מי מנוחות יהיו – למנוחה לרגשת עמים ולמרפא לכל משובתם; לתחיה לישני אדמת עפר בירכתי הר הזיתים ולעטופים בזלעפות רוח נכריה על אדמת נכר, לאשר נאספו אל עמיהם ולאשר נגזרו מארצם ומעַמם; וחיו אלה וקמו על רגליהם, ובאו אלה וקמו על נחלת אבותם.

ואליהו מלאך הברית יֵרד ועמד על הר הזיתים, מימינו מיכאל ומשמאלו גבריאל ובידו ענף עץ זית – מבשר שלום, ובימינו השופר הגדול – משמיע ישועה. ותחת חרב אש ודם תופיע ממעל קשת מזהירה ביפעת אור חשמל חכלילי, אור שמי השמים העליונים, אור שבעה שמשות וברקים – אור ברית בין אלהםי ובין בני האדם, אשר לא יהיה עוד מבול דמים על הארץ, ואות שלום ורצון בין ישראל לעמים, בשובו אל חלקו ואל נחלתו ואל מקום כבודו בתוך משפחות הגוים על פני האדמה.

ואליהו יתקע בשופר והלך מקצה הארץ ועד קצה הארץ קול מבשר, מבשר ואומר:

שָׁלוֹם שָׁלוֹם, תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ, יָם וְיַבָּשָׁה,

תִּתְחַדֵּשׁ הָאָרֶץ, יִתְחַדְּשּׁוּ הַשָּׁמָיִם;

כִּי נָּתַן יְיָ בָּעַמִּים רוּחַ חֲדָשָׁה,

כִּי פָקַד יְיָ עַמּוֹ, גָּאַל יְרוּשָׁלִִָם!

ז. הֶהָרִים

בששת ימי בראשית ישב אלהים בסוד מלאכיו ויוָעץ עמהם בעָרכוֹ את מערכות הבריאה ואת תכניתה לכל מחלקותיה, ובהגיע תור הארץ עמד וימודד אותה, הפיל גורל, חִלק בַּקָו, ארצות ומדינות וממלכות, ויצב להן גבולות למספר העמים אשר יֵשׁבו בהן אחרי כן, ארץ גדולה לעם גדול וקטנה לקטן. וַיִיעד לבני ישראל את הארץ אשר ישבו בה ויצב גבולותיה, המדבר והים. והארץ כלה כעדן גן אלהים – אדמת מישור מן המדבר ועד הירדן ועד הים, טרם יולדו בה ההרים המתנוססים על אדמתה היום. אך זה רע, כי קטנה היא מאד בעיניה מהיות מעון לעם סגולה מכל העמים, אשר במרום נשמעו עליו מראש גדולות ונצורות; ותתמרמר ותגעש הארץ ותעוה פניה, כי חרה לה: מֶרחב בקשה נפשה, מרחב־יה, גבולות אין־קץ, מצע רחב להשתרע, ונגֹלו מפניו מדבר וים, ונסוגו אחור כנפות הארץ, ורָחבה ונָסבה ופרצה ימין ושמאל, צפונה ונגבה קדמה וימה!

גם בני עליון ראו בעניָהּ ומיכאל, אשר היה אחרי כן לשר ישראל, דבר לפני האלהים ויאמר: אלהי כל הארץ, למה תתן ארץ קטנה כזאת לעם בחירך, ומה גורלו ומה אחריתו אם לא יוכל לפרוץ על סביבותיו מפני הגבולות הצרים אר שמת לו למועקה? ועתה הרחיבה נא את גבולות ארץ ישראל והיה מעמד העם רחב ומושבו איתן.

ויאמר אלהים: העם אשר יעדתי לי, יִקטן – ויִגדל, יֵשׁב במעון צר ודברו יֵצא על ארץ רבה, ימעט מכל העמים וזרעו יהיה מלֹא הגוים. גורלו יהיה רב־חליפות מכל עם ואחריתו תשגא מאד. והארץ הזאת הקטנה תהיה לראש ארצות תבל, אליה כל בני האדם ידרשו וארצות גדולות ורחבות תהיינה נשכחות מני־רגל. אם ארץ גדולה אתן לעם ישראל – ישב תחתיו ויקפא תחתיו וברב הימים יהיה לאחור ולא לפנים; כאשר כן יהיה גורל גוים רבים ועצומים, אשר ארצותיהם רחבות ידים, כי יפָרדו ויכָּרתו מתוך משפחות העמים, אם בנו והקיפו עליהם חומה מסביב ואם לא בנו; והיו כ“אדני השדה” הקשורים בטבורם אל אדמת מַטעם, וכצמח המשתרג על סביבותיו. ואני לא כן יעדתי לעמי, כי ברית מלח עולם אתן לו, והוא יהיה הרוח החיה בעמי הארץ; גם יפוץ בגוים ובארצות, גם יסבול רבות גם שוב ישוב לקץ אל אדמתו – ירבו עצבותיו אך גם ירבו ימיו, ינֻסה במסות גדולות ויצא מזֻקק ככסף מתוך־כּוּר.

ולארץ ישראל – הן שמתי ממַדיה, הצבתי גבולותיה: האשיב אחור את הים, אם אהפוך מדבר לארץ מושב, והן גם את המדבר פעלתי למענהו… ואולם ראֵה, הנה הארץ קשת־עֹרף כעם אשר לו נועדה, הנה מצאה תחבולה, הנה היא מתגדלת – ממנה.

והארץ עודנה זועפת – ובזעפה פרצה עליה פרץ ותתרומם ותעל מעלה מעלה מזה ומזה לירדן ויציצו הרים והררים מכל עבר – ויכָּפל שטח הארץ פי חמשה…

ויושב בשמים ראה וישחק, כי עת רצון היתה לפניו אחרי אשר בנה עולמות והחריב, בנה והחריב, וירא את מעשהו היום והנה טוב מאד. ויסמוך אלהים את ידיו על הנעשה ויאמר: טוב; מופת תהיה הארץ לעם ישראל: קטן בגוים – והרים גדולים, הררי־אדם, ממנו יֵצאו.

רק את אחד ההרים, הר סדום, הדף אחור בכח ויתקעהו בארץ ומקומו נהפך מִשקע שפל מכל המקומות אשר על פני האדמה, הוא ים המלח עד היום הזה – סמל גם הוא לעם ישראל, כי מקצתם ישפלו מטה מטה, בעוד אשר יתר אחיהם לעמתם יעלו מעלה מעלה.

_____________

ואלהים ברצונו עטר את ההרים בתפארה ויתן לזה זיתים ולזה כרמים, לזה שדי־תבואות ולזה פרחי חמד, גם את הלבנון פקד ויתן לראשו לוית־חן: ארזי־אל, באשר נשקף הוא על פני ארץ ישראל, שומר הגבול מצפון; רק להר סיני לא נתן לא עצי פרי ולא פרחים, כי אמר אלהים: ממך לי יֵצא צמח אשר לא יִבּוֹל ולא יִבְלֶה כל ימי היות אדם על הארץ – צמח צדק.

ויתן אלהים על הר סיני את התורה.

_____________

---

דברי משל ושנינה

מאת

מנחם מבש"ן

דברי משל ושנינה

מאת

מנחם מבש"ן

---

יָמִים מִקֶּדֶם

מאת

מנחם מבש"ן

… ובני ישראל עבדו עבודה קשה בארץ ענים, במצרים, אל ערי המסכנות ואל הרמים, אשר העבידו אליהם מלכי מצרים אלפי איש שנים רבות ואשר הסיעו למלאכתם אבנים גדולות, אבנים יקרות, עד היות כל ראש מֻקרח וכל כתף מרוטה; ואל התעלות אשר ליאור מצרים ואשר לים ואל כל עבודה קשה בבית ובשדה. ורוח אלהים לבשה את משה וילך וידבר אל הזקנים ואל העם השכם ודבר, השכם והער להם אזן, להתעורר ולבקש תחבולות ולצאת מעבדות לחרות ומאדמת נכר אל ארץ אבות. ולא שמעו אל משה וגם הלכו עמו קרי וימררוהו בהבליהם. אלה אמרו: מסרת בידנו מאבותינו לאמר: פקד יפקוד אלהים אתכם, ומי אתה כי תגיש ותקדים בעדו הגאולה? גש הלאה ואנחנו לישועת אל ממעל נחכה, כי תבא בעתּה. אלה אמרו: לצאת מן הארץ? הן בזאת נמעל מעל באהבת המולדת – בנים אנחנו לארץ מולדתנו וארץ זולתה לא נדע. ואלה נחמו את החברים המקשיבים לקולם לאמר: הימים הרעים יעברו, יקומו שרים חדשים, מלך חדש על מצרים, והממשלה החדשה תתנחם על עבדיה הנאמנים להקל מעליהם: ההשכלה, רוח העת, קדמת בני האדם… לא, ימי הרעה לא יארכו.

והצעירים, אשר נקַלה בעיניהם לענות בענין עמם לבדו, כי קטן הוא, המריאו במרומים ויתנשאו לעמוד בפרץ בין עם הארץ ובין מושליו ויפיקו נפשם לאנשי הצבא, לאכרים ולדַלת העם ויקומו לגואלים ללא שאלו, כי אמרו: אחים לצרה אנחנו והמה, כי יחדו לנו מלחמה באדונים העריצים; ולנו אך לפקוח את עיניהם על ענים ומרוּדם וקמו והתעוררו על לוחציהם ועל לוחצינו, והיה כי תעלה יד אנשי בריתנו אלה – וקראו דרור בארץ לכל יושביה ונתנו משפט אחד וחקה אחת לבני עם ועם יולד בה ולא תהיה עוד פדות בין יהודי ובין מצרי.

והחכמים והסופרים מבני יששכר, יודעי בינה לעתים, ומזבולן, מושכים בשבט סופר, אמרו אל משה: הניחה לנו ונכתוב זכרונות דברי ימינו הראשונים, להראות העמים והשרים כי לא תמול אנחנו בארץ, ועם שוטני עמנו, מוציאי דבתו רעה, נלחם בעט סופר מהיר עד אשר נחריש בדיהם, ואת בני ישראל נורה דעה והשכל ואת העולם נִתֵּן בלבם, ובזאת תהיה להם תקומה בארץ מגוריהם.

והעשירים, אשר היו להם מהלכים במקום גדולים ואשר היו נושאים פעם בפעם אותות כבוד ודברי חן מאת המלך או המלכה על תרומותיהם, אשר היו מרימים למוסדי הממלכה שכם אחד על עשירי המצרים, ואשר היו קרובים אל הנוגשים אוכלי עמם וזרים לעמם ולכל מכאוביו, – לא שמעו אל משה, כי לא חסרו דבר במצרים. וכאשר יוסיפו בני עמם להתמוגג בענים ובעמלם ובלחצם, כן יוסיפו המה להניף גשמי נדבותיהם על כל יאורי מצרים ועל כל היַמים הקרובים והרחוקים: אלה ירימו תרומה מהונם, למען הקם מצבת־זכרון לראש נוגשי ישראל במותו; ואלה יתנדבו רבבות, לבנות בעיר ועיר בתי חנוך לבני הכושים, שרידי יושבי הארץ מקדם, ולגַדלם למצרים טובים, כי אמרו: ישמעו וידעו עמי הארץ, כי אין אנחנו מיחדים לבבנו וכספנו אך לדברי היהודים לבדם. – ובשבתם על סיר הבשר ובאכלם לחם לשׂבע נדברו במשה בזעם לשונם ויאמרו: הראיתם את הנער הנועז הזה האומר להבאישנו באדוני הארץ, אשר ישמעו את חלומותיו ואת דבריו ואת משאות נפשו לעם, ונתנו אותנו כבנים אשר לא נאמנה רוחם את ארץ מולדתם; ועתה לכו ונכנו בלשון או נכתוב עליו מרורות לאשר לו המשפט ורחצנו בנקיון כפינו…

אלה ואלה אמרו: הזה ילך לפנינו? הזה יתנשא לגאלנו? ואנחנו הן ידענו אותו מימי ילדותו: הלא זה הנער, אשר נמצא בתבה על יד היאור ואשר בת פרעה אספתהו ברחמיה ותקרא לו משה, לאמר: כי מן המים משיתיהו!

ומשה ראה כי אין לו שומע ולא יכול עוד לראות בעני עמו ונפשו עיפה לבוגדים ולמלשינים ולכל הצוררים אותו מבית ומחוץ, ויצא ויעבור בארצות ויתגורר במדין וישב בכוש ימים רבים. וחכמתו וגבורתו הלכו לפניו ולפני גדולים נחוהו. ובהיות ריב בארץ כוש על אדות המלוכה ויסכסך את כל המשפחות הגדולות אשה באחותה ימים רבים, ויאמרו ראשי העם להקים עליהם מלך מן החוץ. ויבקשו וימצאו את משה, וינסו אותו חכמיהם בחידות, ויתחרו עמו גבוריהם בכל מעשי גבורות על ככר המֵרוץ, כמשפט הימים ההם – וימצאוהו עשר ידות על כל החכמים והגבורים שואפי המלוכה; ויושיבו אותו לכסא וימלוך על הארץ במשפט ובצדקה.

וירבו הימים, ובמצרים קם מלך חדש ושרים חדשים, ממשלה הלכה וממשלה באה – ויד המצרים היתה הלוך וקשה על בני ישראל והלחץ והעֹשק גברו לאין תקומה. פעם ידכאום בחקי עמל ופעם ישלחו בם את כלי מַשחֵתם, את האספסוף, לפרוע בהם פרעות לעיני הקהל ולעיני השמש. ויד אנשי הצבא, האכרים ודַלת העם, אשר ראו אותם צעירי בני ישראל כבעלי ברית ואשר נתנו למות נפשם על אדותיהם, תהיה בהם בראשונה לבַלע ולהשחית את הנפש ואת הרכוש. – ויש אשר נועצו השדודים, כבוא מים עד נפש, להתאסף וללכת קהל גדול יחדו עד צען־מצרים ולהתנפל לפני המלך, כי אמרו בתֻמם: הן לצדק ימלך מלך, “מלכות של חסד היא” ומאתו לא תצא הרעה לעבדיו הנאמנים, – וילכו ויהיו לשחוק ולמנוד־ראש לכּל והועיל לא הועילו¹.

וגזרות חדשות יצאו על כל פנות העם אחת אחר אחת. ויגזרו על החכמים הסופרים מורי בני העם, אשר לא יורו עוד לבני ישראל בלשון עמם כי אם בלשון המדינה, ומשגיחים העמידו מטעם המלך לשום עין עליהם, אשר לא יעברו חק. ויגזרו על העשירים בעלי החרשת, אשר לא יקחו עוד לאנשי מעשיהם פקידים, גזברים ומשרתים מבני עמם, כי אם מן המצרים ומן הכושים ומכל הערב הרב הנמצא בארץ. ויֵצר לעשירים מאד, כי היו בני הנכר אוכלי פת־בגם מרגלים בהם אל המצרים ומוציאים אליהם את הדברים אשר ידברו ואשר לא ידברו ומועלים בם מעל ושמים שַׁמות ברכושם. ובאו אליהם שרי המסים פעם בפעם והעריכו את רכושם ושמו עליהם מסים ותרומות וכסף ענושים כטוב בעיניהם והיו להם לבז ולמשסה בכל עת. ונתנו העשירים מהונם, תרומות גדולות ונכבדות, לכל מוסדות הממלכה ולכל דברי עם הארץ, למען קנות את לב המצרים לאהבה, ושחדו מכחם אלפים ורבבות גם אל הרמים, אשר נבנו בדמי אחיהם, ואל החמנים ואל ההיכלות, אשר יעבדו שם המצרים את אלהיהם, ולמוסדות בני עמם ולכל מחסוריו לא נתנו – וכל זה לא שוה להם. בני העם התמרמרו עליהם בסתר ובגלוי ויתנום לבוגדים עוכרי עמם, והמה נשאו בשרם בשִׁניהם ומוסר כליותם בחיקם וכי נתנו ידם בחוץ אל אחד הנוגשים לוחצי אחיהם וכי הקריבו אשכר פעם בפעם לפַחוֹתיהם – סמר בשרם תחת עורם ולבותם יזובו מדֻקרים ממדקרות הנֹחם… וכי לקחה אזנם שמץ מתלונות אחיהם העניים – ויאנחו בסתר היכליהם ויאמרו: אהה, לוּ ידע העם מרת נפשנו!…

ובני ישראל ירדו מטה מטה וימעטו וישׂחו; כמים נשפכו והתפרדו הֵנה והלום: אלה כלו מרוב צרה ולחץ ואלה התבוללו בעם הארץ, כי הזניחו מעט מעט את לשון אבותם ואת זכרונות קדמתם וילמדו אך את לשון המצרים ואת דברי ימיהם, ויד הנשים והבנות, אשר גִדלו אותן הוריהן מאז ללא תורה וללא דעת לשון עמן, היתה במעל הזה ראשונה. ועוד מעט ולא היתה בת בבתי ישראל אשר לא דברה מצרית בבית ובחוץ ולא שָׂמה לה שם מצרי או כושי, ויש אשר עגבו גם על צעירי הנוגשים ויהי משוש דרכן להתהלך עמהם ולשמוח בשמחותיהם ולצאת אתם במחולות. והמלך ושריו ידעו, כי בנות ישראל נושאות את דגל ההתבוללות במצרים ויבדילו אותן לטוב וישַׁכּלו וימעיטו את בני ישראל הילודים, אך את הבנות יחַיו.

רק שבט הלוי, האנשים והנשים, החזיקו בתורת אבות ובלשון אבות ויגדלו את בניהם ואת בנותיהם על פי דרכם וינסו דבר אל העם פעם בפעם, להשיבו לתחיה, לחדש רוח נכון בקרבו ולהכינו אל גאולתו ליום הגדול כי יבא.

והיום הגדול בא: משה שמע בכוש את כל המוצאות את אחיו ועמו בארץ ענים ויעזוב את ארץ מגוריו ואת כסא מלכותו וימהר ויבא מצרימה. וילכו הוא ואהרן אחיו לדבר דבריהם אל העם.

והדור החדש שמע אל משה, הבא אליהם מרחוק, ויאמינו כי פקד ה' את עמו, ויתעוררו ויבאו בנעריהם ובזקניהם אל תחת דקלו ויעשו ויצליחו.

---

וְעִידַת הַשָּׁלוֹם הָאַחֲרוֹנָה

מאת

מנחם מבש"ן

מזל מאדים שפך את ממשלתו על כל ארצות אירופה ומפניו קדרו צדק ויֹשר (יֹשר – הוא הכוכב, אשר מצאו התוכנים בעת החדשה בשמים והוא רחק מן הארץ הרחק מאד כרחוק הכוכב צדק, ויותר), ודור הולך ודור בא ואליל המלחמה מעביד את כל יושבי הארץ בפרך, כהניו מתחרים איש ברעהו להגיש על מזבחותיו קרבנים מחים, ממיטב חיל העמים והארצות, ומקדשיו בנוים לתלפיות, ברזל ונחשת מנעליהם, אלף המגן תלוי עליהם ורבבות חרבות וקשתות וכל כלי משחית למינם מוכנים באוצרותיהם ליום הרג רב, לשפך־דם, לאבד נפשות, לפרוע מוסר ומישרים, להשיב את כל פרי עמל האדם וכל עבודת הרוח ובל כשרון המעשה, פעולת דורות ותקופות, עשר מעלות אחורנית יום אחד. – והארמון אשר נבנה בהאג לשלום העמים עומד על תלו בתוך הערפל דומם ושומם, נשכח ונעזב, שעריו סגורים ומסֻגרים ורוח־השלום מרחף על פניו כנשמה אחרי צאתה מן הגוף, מתעתד לשוב למעלה אל מקום מוצאו הרחק מאד מאדם ולשום קנו גם הוא אל בין הכוכבים והמזלות הישנים והחדשים.

עד מתי יאנחו העמים תחת עֹל הברזל? עד אנה יֵחלצו לצבא, יגַבּרו חילים זה לעמת זה בים וביבשה וברקיע השמים? והן כבר כשל כח הסבל, הורקו האוצרות וכל הארץ היתה לשדה מערכה. והן עוד מעט וכרעו ונפלו יושבי תבל מפני התכונה למלחמה גם בטרם תצא החרב מתערה!

עד מתי? עד אנה?

ורַבּי המדינות נאספו לאספת סתרים ויועצו יחדו מה לעשות למען שום קץ וגבול ל“שלום המזוין”, אשר לא תוכל עוד אירופה לשאת כֹבד משאו. ויזכרו את העצה, אשר יצאה ראשונה מאת גדול משוררי צרפת, ויקטור הוגא, ואשר עלתה אחרי כן על שפת רבים פעם בפעם עד היום הזה; הלא היא: להתחבר כל ארצות אירפה וכל עמיה ולהיות לאחדים, לאגודה אחת, כמשפט ארצות הברית אשר באמריקה הצפונית.

ואולם אז עמדו בפניהם שאלות שונות, אשר הראשונה והקשה בהן – שאלת “מי בראש”?

מלאכי צרפת אמרו, להיות ארצם האבן הראשה בארצות הברית, כי ממנה יצא ראשונה משפט החֹפש, ההשתוות והאחוה לכל בני האדם. וכדַבּרם נראה שחוק־לעג על פני מלאכי הארצות האחרות ואנשים מהם ענו לעמתם ויאמרו: לא, אלה הם דברים ישנים, נושנים, אשר אין חפץ בהם עוד בארץ חיים ואשר גם עם צרפת התכחש להם מעט מעט באחרית הימים פעם בסתר ופעם בגלוי, מימי עלילת הדם הגדולה, אשר רֻקמה בפריז ותפרוץ בדמשק ותרגיז כל הארץ (זה היה בשכבר הימים – לפני שלש ושבעים שנה…) ועד עלילת דריפוס ועד היום הזה.

אחריהם נסו מלאכי אנגליה, התנין הגדול, אשר סנפיריו וקשקשותיו מלאים כל מימי הארץ, להסב אל ארצם את הבכורה. – לא, קראו אחרים; הלא זאת הממלכה, אשר היתה גאותה תמיד על ה“בדידות המפֹארה” ועל משפטיה הטובים והישרים, ועתה היא מתרפקת מקצה הארץ על רוסיה ידידתה החדשה אשר בקצה השני, אשר לה חקים ומשפטים שונים עד תכלית, ועברו שכם אחד, לדכא תחתם את העמים השואפים חפש ותחיה, אשר לא תהיה להם תקומה (כי אכן היו בתוך הנועדים אנשים מזקני הדור, משרידי ה“ליברלים”, אשר דברים כאלה עודם נחשבים להם כדברי עונות) – לא, זנַב אירפה לא יהיה לה לראש!

הגרמנים התאמרו לאמר: – לנו גאוה גדולה, כי הנה חכמינו השכילו לפַתּח ולכלול את תורת הגזע, היוצאת מצרפת, להבדיל על פיה את בני שם לרעה ולכסות בלבוש חכמה ומדע על שנאת היהודים; והאחד הקים תורה חדשה, תורת “האדם העליון” אשר לכח ולא למוסר יגבר בארץ, תחת העם העליון, עם “סגולה מכל העמים”, אשר יצרו להם מחוקקי ישראל ונביאיו בדרך המוסר והרוח. חכמֵנו זה הורה “לאהוב את השלום, באשר הוא דרך למלחמות חדשות, ואת השלום קצר־הימים מן השלום המאריך”¹, תחת משא־נפש החלשים רודפי צדק לפנים והיום: “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.

לעמתם התהללו הרוסים והרומנים, כי המה השכילו לשום את תורת הגזע הלכה למעשה, תורת חיים לממלכה ולעם, וגם הגדילו לעשות בה שכם אחד על הגרמנים ועל כל העמים האחרים.

ועליהם התפארו מלאכי אוסטריה, אשר ממשלתם התחכמה ליהודיה גם יותר מן הרומנים, כי אלה שמו את כל היהודים היושבים בארצם ל“זרים מבלי חסות נכריה” ואוסטריה בִערה את העם הזה מן הארץ ותקברהו חיים, ובפקוד פקידיה את יושבי הארץ לעממיהם – והנה נעלמו כל היהודים יום אחד ולא נודע מקומם אים…

באחרונה דרשו ביד מלאכיהם לשבת ראש באירפה: הר־שחור, העם הגדול, הגבור והנורא הזה, אשר לכד את סקוטארי² מיד כל אירפה וגם הקשה אליה אחרי כן ימים רבים ויִשלם; וממשלת מוֹנַקוֹ, ארץ השלום, אשר לא קראה מלחמה על כל ארץ ועם מיום הוסדה ואשר עִמה מקור שעשועים לנסיכי אירפה, לשריה ולבני מלכיה.

עוד רבת נדונו בשאלה הקשה הזאת, שאלת “מי בראש?”, עד אשר נמנו וגמרו להיות כל ארץ וארץ לראש לארצות הברית באירפה שלש שנים אחת אחר אחת, על פי הגורל או על פי משפט הבחירה.

ואחר באה לפני הנועדים שאלת היהודים.

לפנים היה לכל ארץ וארץ באירפה מספר יהודיה, ועם ועם התחכם ליהודים היושבים אתו פן ירבו ופן לא יעלו מן הארץ, ועשו עמהם איש על פי דרכו, אלה יגרשו אותם ממקומות מושבותיהם ואלה ילחצו אותם החוצה, אלה יפקדו עליהם בהלה: פרעות ועלילות־דם, ואלה – חקי עמל, קיא כתבי העתים, שטנה ונאצות וקיקלון על כל כבוד, עד אשר יקוצו בחייהם ויצאו מן הארץ האחת אל האחרת, אשר על גבולה. ושכנתה תעשה גם היא ליהודיה מאחת מאלה, ככל תחבולות העת החדשה, למען המעיטם – ולא תבוש מתקותה. – ועתה הנה יֵהפך על אירפה, המחֻבֶּרת לה יחדו, המון יהודים רבים מהכיל, אלפי אלפים נפש – ומי יוכל לעמוד בפני כל העם הרב הזה ומה לעשות להם להמעיטם ואמריקה ואוסטרליה הנה החלו לסגור שערי ארצותיהן לפני היהודים יוצאי אירפה?

ולאחרונה הנה שאלת הלשונות: איזו לשון תהיה שלטת באירפה המחֻבֶּרת? לאחת הלשונות החיות המתהלכות בארץ לא יכלו להטות לבבם, מפני קנאת עם ועם; וֹלַפִּיק, אספרנטו – מלאכת מחשבת יהודים הֵנה ורבים מצעירי העם הזה, הלומדים את כל הלשונות הישנות והחדשות, רק לא לשון אבותיהם ועמם, שוקדים עליהן ועושים בהן חיל. אולי תהיה הלשון העברית ללשון אירפה? על זאת התעוררו אנשים רבים ונכבדים מן הנועדים, באמרם: העברית? הלא זאת לשון היהודים שונאי הנוצרים והנצרות: הנשב לפניהם ללמוד לשונם מפיהם? התתיהד אירפה הנוצרית לעת זקנה אחרי כל המאמצים אשר התאמצו זקנינו, ואחרי כל התחבולות, אשר חבּלו בימי קדם, בעת נפרדה הבת מאמה, לשום קיר ברזל בין אשה לאחותה?!

ורוב החברים הניעו בראשם, לאמר: כדבריכם כן הוא, והנה קם אחד הנועדים, איש יודע מבין בדברי היהודים, ויען ויאמר: – לא, אדוני, שמעוני, היהודים אינם שונאי הנוצרים והנצרות והעברית איננה לשון היהודים. זה כמאה שנה, מאז יצאו היהודים לחפשי ממסגרותם במשכנותם ומאז החלו עמי אירפה להאיר להם פנים כמעט, בתת להם משפט אזרח כה וכה, הם מתבוללים בעם הארץ הלוך והתבולל עד היום הזה: את הלשון העברית הכריתו מעט מעט מבתי הספר, מבתי התפלה ומכל פנות החיים; את זכר ציון וירושלם, אשר נשבעו אבותם על נהרות בבל לבלתי שכֹח עד עולם, מחו אלה מספרי תפלתם ואלה מלוח לבם; בתורתם, אשר היתה להם לפנים תורת חיים לכל העם, שלחו רזון וישימוה לתורת כהנים ויעמידוה על קֹמץ “למודי הדת” בלשונות נכריות, לא לזרות ולא להבר. בארצות, אשר נִתַּן להם הזִכּוּי לפנים בעת רצון, הנה הוא הולך ונלקח מעט מעט עד בלי השאיר לו כי אם “זכרון בספר”, ובאשר לא היתה להם הנחלה המבֹהלת הזאת, גברו עליהם השנאה והלחץ למעלה ראש עד לאין כל תקוה כי תֵעשה עוד חדשה כזאת בארץ. אך התבוללות היהודים בעם הארץ הולכת ועושה חיל בכל מקום והם נותנים היום את נפשם עליה, כאשר נתנו את נפשם לפנים על תורתם ועל חקות אבותיהם; כי כן העם הזה: עם הקצוות הוא ואין משקל לרוחו; הפכפך דרכו – ובתהפוכות דרכיו הוא מחזיק בכל עֹז. באשר יגבר הלחץ וחקי עמל מנת חלקם, הם נדחקים ונכנסים אל בין הדוחים אותם ברגל גאוה, מסתבלים כחגבים על גבי שונאיהם הנדיהם ומלקקים ככלבים את יד מכיהם אל פיהם… עשיריהם יתאמצו לתת את בנותיהם, וכל הון ביתם עמהן, לפליטי הנוצרים, אשר ירימו מאשפות, למען הרבות כבוד משפחתם… מן הנוצרים יקחו לבני משק ביתם ולמנהלי בתי עבודתם וכל מעשיהם בבית ובחוץ, ומבני עמם ומכל ענים ועמלם יעלימו עיניהם. ברוסיה בורחים צעיריהם המונים המונים מתחת דגל ישראל, רצים “לבקש את אלהים” מחוץ למחנה, וסופריהם – אלה מלמדים עליהם זכות ואלה נהפכים בלשונם בכה ובכה, נשפטים עמהם ב“אש לא נֻפַּח”… כי גם מתמול גם משלשם גם בטרם פרץ השמד במחניהם, היו בסופרי ישראל אנשים, אשר התגלעו פעם בפעם בהללם את הנצרות ואת מיסדה בשערים. וברומניה, הארץ אשר יש בה אשכנזים, רוסים, טורקים, אונגרים, יונים, בולגרים, סרבים, צענים וגם רומנים, מדברים בני עם ועם איש ואיש בלשונו בבית ובחוץ; הרומנים, כל אנשי המעלה בהם, מדברים צרפתית ומחזיקים לילדיהם אומנות צרפתיות – ורק היהודים, השנואים והנרדפים שם מכל עם ועם, שוקדים על הלשון הרומנית לדבר בה ולעבוד אותה כעבודת הקדש, הם ובניהם ובנותיהם, גם בחוץ גם בחדרי חדרים, גם בבתי הספר גם בבתי התפלה, גם בארץ גם אחרי גלותם ממנה מפני הלחץ אל עבר הים הגדול… – ובארצות אשר יש להם חקים ומשפטים טובים וחֹפש ככל יושבי הארץ, ששם אין מעצור להם לחיות על פי דרכם ולכלכל דבריהם בדת ובחנוך הילדים ובחיי החברה על פי תורתם וחקותם – שם יתבוללו שבעתים! שם ידבקו כצל אחרי הגוים ואחרי כל אשר דרך הגוים לו, המה ורבניהם (אלה יכנו בשם “מתקני הדת”!) גדוליהם וקטניהם! האבות עושים שַבּתם ומועדיהם חֹל ויום הראשון – שבתון מקרא קדש, את ילדיהם ישלחו אל בתי הספר אשר לעם הארץ, למען הרחיקם מעל עמם, תחת אשר בעלי האמונות האחרות – נוצריות גם הן – מחנכים את ילדיהם על פי דרכם בבתי־ספר, אשר הם מיסדים להם. משכיליהם מתרגמים את כתבי קדשם ואת ספרי תפלתם ואת כל ספריהם ללשונות הגוים, כאשר החלו לעשות מימים קדמונים בארצות נדודיהם, למען השכיח את בני עמם את לשון אבותם עד כַּלֵה. גם עתה התנדב אחד עשיריהם חמשים אלף דולר לתרגם את כתבי הקדש אנגלית…

אמנם כי אתה מקרוב קמו בקרבם אנשים, הקוראים לבני עמם לשוב אל ארצם ואל לשון אבותם – הם הנקראים בשם “ציונים”. אך כעת עודם מעט מהרבה והמעטים גם הם אינם מתחזקים על משא נפשם או על ארשת שפתם באמת, עוד כל דבריהם קול המון וכל מעשיהם – קטנות. עשיריהם לא יזילו זהב מכיס לתקוע יתד במקום קדשם; משכיליהם לא ילמדו את הלשון העברית, אשר הם קוראים בשמה, וצעיריהם – יצרו להם ציונות לשחק בה; שָׁרים הם “הידד, הידד! הנה דרכנו סלולה!” ובשירותיהם הם אומרים לרשת את ציון, כאשר אמרו אבותיהם לרשתה בקינותיהם… הנה שתי המגמנסיות העבריות, אשר ביפו ואשר בירושלם, נלחמות על תקומתן מיום הוסדן, לעיני עשירי ישראל הזלים זהב מכיס עד בלי די לכל מוסדות נֵכר, ולעיני כל העם הנושא ציון וירושלם בפיו בכל יום ויום, ועוד לא התכוננו (האחת התמכרה עתה לממשלה נכריה, כי אכן לא יכלו מנהליה נשוא עוד את ענים ואת לחצם). הנה צעיריהם מבקשי דעת הולכים ונלחצים עתה מרֹב המכללות אשר באירפה, שארית מקלטם, החוצה, והציונים אומרים ליסד מכללה בירושלם; אך הלא זה דבר העם הזה, אשר פיו ידבר רמות וידיו לא תעשינה תושיה: מן “וכך היה אומר” עד “וכך היה מונה” נופלים על פניהם… – ואולם הרעיון החדש־הישן הזה (כי במאת השנים האחרונות קראו רבים ונכבדים מן הנוצרים ומן היהודים לעם ישראל לשוב ולהתכונן בארצו, ולא היה להם שומע) החל לפרוץ סביביו בכל זאת ואנשים מעטים מן המעטים שוקדים עליו באמת ובתמים, ויש תקוה לאחריתו, כי עת לכל חפץ.

ובכן זאת עצתי: שלח תשלח אירפה את כל הציונים ואת כל הקוראים בשם הלשון העברית, “כל אשר אינם חפצים או אינם יכולים להתבולל” (כדבר אחד מראשיהם), ארצה פלשת (או אחיהם אילי הכסף יעשו זאת, אם אך הוָדע יוָדע להם, כי זה חפצֵנו, חפץ הגוים), ולא יהיו עוד העברים האלה למכשול עון נכח פנינו; והנותרים – יתבוללו בעמים, כל אשר לא יעלו מהם אחרי כן, בעקבי החלוצים הראשונים, ארצה ישראל, ואנחנו נקים ונקבל ללשון אירפה את הלשון, אשר היהודים רחוקים ממנה הרבה יתר מכל הלשונות אשר על פני האדמה – את הלשון העברית אשר, אחרי צאת הציונים מעל פנינו, לא יהיה לה עוד דבר עם כל המון ישראל. ובעשותנו זאת, והיה לנו מוֹצָא גם לשאלת היהודים, לתת לה פתרונים בדרך חדשה בשובה ונחת. הדבר פשוט מאד: לוּ השכילו קדמונינו לקבל את כתבי הקדש בכתבם ובלשונם, תחת התרגום הרומי אשר בחרו בו לקדש אותו, ולוּ הוסיפו לשמור את יום השבת ואת מועדי ישראל בזמניהם ואת חקי תורת משה בתבניתם, כאשר צוה המחוקק וכאשר עשו חניכיו בשלש מאות השנים הראשונות, כי אז נבלע העם הזה כלו זה כמה בעמים הנוצרים והבת ירשה את אִמה ירושת עולם באין פוצה פה ומצפצף. ועתה כי הציבו גבולות עולם בין ישראל לעמים, אך לשוא כִלינו חִצינו בעם הקטן והעז הזה זה חמש עשרה מאות שנה, לשוא נלחמנו בו בחרב ובאש ובכל כלי משחית להשיב אותו אלינו, לשוא שִׁחתנו כל רחמי אדם וַנֵהָפך לזאבי ערב למען אכוֹל אותו חיים – כי לא הצלחנו: אנחנו היינו לו לחיה רעה, והוא לא היה לנו לטרף… עת לנו אפוא לתקון את המעֻות, אשר עותו אבותוינו, בדרך חדשה: אם לא הלך הנחל הקטן אל הים – יבא הים אליו ויבלעהו.

וייטבו דברי האיש בעיני הנועדים ויאמרו כלם להֵעשות כן.

---

מֵרוֹמַנִיָּה וְעַד טֶכְּסַס

מאת

מנחם מבש"ן

(אמת וחזון)

זה כיובל שנים מאז היו היהודים אשר ברומניה מעמסה לאדוני הארץ – לא לשאת ולא להשליך, כי אם להִשָׂרט בם. לפנים היו האצילים והשרים קוראים להם לבא אל הארץ מסביב ולהפוך מדברה לעדן, וגם משכו אותם חסד ויתנו להם חקים ומשפטים טובים ויעשו להם הנחות בכל דרכי החיים. ואחרי כן, כאשר “כלה הכושי את עבודתו” והארץ הנשַמה הלזו היתה כגן־עדן בכח ידיו, וכאשר הואיל הזורע בדמעה לקצור קצירו ולאכול מפרי יגיעו גם הוא, התחכמו אנשי השלטון ליהודים לבלוע אותם חיים – להפוך את כלם לרומנים בדרכי נֹעם. וישיתו להם בחלקות ויקראו להם ביד הרבנים, אשר צֻוו על ככה, מעל במות בתי הכנסת, וביד המשכילים, אשר היו להם לרצונם עזר כנגד העם, מעל במותיהם המה, השכם וקרוא בכל לשון של חבה, לשנות את דרכם ואת לשונם ואת מלבושיהם, לשלוח את ילדיהם אל בתי הספר לעם ולעבודת הצבא, למען אשר לא יהיו עוד “עם לבדד ישכון” והיה להם, אחרי התבוללם בעם הארץ, חלק ונחלה עמהם לכל דבר. ויהי כי ארכו הימים והיהודים טרם יתבוללו ברומנים עד תֻּמם, כאשר דִמו להם – בשגם הרומנים המה לא היו גוי אחד בארץ, כי אם ערב רב מאֻסף מהמון גוים ולשונות – ותקצר נפשם בהם ויתהפכו בתחבולותיהם לנשל אותם מעל אדמתם בשום להם את ארץ מגוריהם לתֹפת. אז נתנו את שנואי נפשם יום אחד לזרים וחקים קשים ורעים ממעל ולחץ ורדיפות מתחת נִתּכו עליהם בזעף מיום ליום, משנה לשנה ומדור לדור. במערכות השלטון היו חליפות פעם בפעם, ממשלה הלכה וממשלה באה, האחת בנתה והשנית סתרה; לתמורות במדינה היתה התקוה משחקת לפני האמללים, כי יש יום ונפקדו לטובה גם הם – אך תקותם היתה להם תמיד מפח נפש: בהמיר ארץ שריה יצאו מרעה אל רעה, מן הארי אל הדֹב ומן הדבר אל הנחש, הצרות האחרונות נוספו על הראשונות, וכמו כרתו עליהם ברית כל המפלגות יחדו להכריתם מן הארץ.

ואולם גם תקוות צורריהם לא באו ולא היו. היהודים לא תמו כלם בעני ובלחץ, לא הרחיקו כלם נדוד אל עבר הים ולא התבוללו כלם בעם הארץ. התחבולות, אשר בשובה ונחת דרכן, לא הביאו עליהם את הקץ, ולהתיר ידי ההמון אשר יקום עליהם ויבַצעם, כמנהג רוסיה, לא יכלו הרומנים, עם לא עז: “מה שמותר ליופטר, אסור לשור”; וכי ינסו להשליח את האכרים ביהודים לאבדם, כאשר עשו לפני שבע שנים – ונהפכו להם כקשת רמיה בשפכם כל חמתם וחמס ידיהם – לא על היהודים, אשר להם יֵאמר מתמול שלשום: הנה אלה עוכריכם, כי אם על לוחציהם באמת, על האצילים ועל בעלי האחוזות הנוצרים… הנה כי כן מנסרת במרומיהם “שאלת היהודים” כגלגל חמה המנסר ברקיע, היתוש הזה, אשר פיו נחשת וצפרניו ברזל, מנקר במוח כל גדוליהם העולים והיורדים בסֻלם השלטון – ואין עצה ואין מוֹצָא. “קשה צערו של שטן מצערו של איוב”.

והיהודים – מה לא עשו המה למען הפיק רצון מאשר לו המשפט והעז ומה הגיע אליהם! בכל כחם התאמצו לקרבה אל עם הארץ, ללכת בדרכיו ולחשוב כמחשבותיו; את בניהם ואת בנותיהם גִדלו לרומנים בבית ובחוץ; רוממות ה“מולדת” היתה תמיד בגרונם וחרב גאותה – בידם, ומדי בוא ימים רבי עלילה לארץ ולעם, ימי התחולל תקופות חדשות להמה, ועם הארץ התעורר לעשות גדולות באש קנאתו לארצו ולמולדתו – הלכו באור אִשוֹ אל כל אשר היה הרוח ללכת, וגם עברו לפני העם בקול שאון ותרועה ויהיו לרומנים יותר מן הרומנים המה, עד אשר השתאו להם שכניהם, אשר ידעו עם לבבם כי לא כגמול השיבו להם. והמה – בעת רצון קבלו את תרומותיהם ואת נדבותיהם ואת כל קרבנותיהם מנפש ועד רכוש וגם החליקו אליהם בלשונם בדברי הלל ותודה וגם יִחלו אותם לימים טובים ולעתידות טובות – וזה היה כל גמולם; כי כעבור ימי ההתעוררות ומשאת־הרוח שבו ויתנכרו להם וישכחו את כל תגמוליהם ויוסיפו לצרור אותם בנכליהם ולעשות עמהם מעשים אשר לא יֵעשו, כתמול שלשום. ככה היה בימי המרד (1848), ככה – בעת התאחד שתי המדינות, מלדובה־וַלַכִיה, לארץ אחת (1858), וכן בימי מלחמת רוסיה־רומניה־טורקיה (1877), וכן בימי ה“מלחמה” האחרונה עם בולגריה.

ויהי בהשָמע השמועה בימים האלה, כי היהודי העשיר הרמן לאֶב, אשר בפילדלפיה, אומר להוציא את כל היהודים היושבים ברומניה, מאתים וחמשים אלף נפש, מן הארץ הזאת ולהעבירם אל מדינת טכסס – וישמחו היהודים והרומנים יחדו שמחה גדולה. הרומנים שמחו, כי תסור מעליהם החטאת הרובצת לפתחם מימי ברית ברלין, זה חמש ושלשים שנה, ואשר לא יוכלו להֵחלץ ממנה בכחם הם, כי לתת ליהודים משפטי־צדק אינם אובים, ולהשמידם מעל פני האדמה אינם יכולים. והיהודים ששו כי יֵצאו מן הארץ, אשר אספה אותם לפנים באהבה ועתה צר להם המקום בתוכה, אל ארץ אחרת, אשר תקבל אותם עתה ברצון עד אשר יֵצר להם המקום גם שם – ושבו ובקשו להם מקלט־לַיִל אחר, כמשפטם. ועד כה ועד כה הנה כר נרחב לפניהם, הנה שמים חדשים וארץ חדשה – ועבודה ישָנה, אשר הסכינו עִמה מאז כעדר בתוך הדָברו או כסוס כסוי־העינים הסובב במעגלו בגלגל הריחים: העשר יעשירו את הארץ בכח ידיהם, פַתּח יפַתּחו את רוח העם הפרא ואת לשונו ואת ספרותו בכח רוחם, “ילחמו” על משפטיהם אשר ינתנו או אשר לא ינתנו להם, יגַדלו את בניהם על פי דרך עם הארץ וירקידום כמו עגל לפני האבוס החדש הזה, ואם מעט – ועבדו גם את עבודתם הפוריה לציון וזכרו את ירושלם מרחוק והתברכו בה בפיהם פעמַיִם־שלש בכל שנה ושנה “לשנה הבאה”, ככל אשר הם עושים עתה ברומניה…

ואולם מה גדול כח ההרגל! אחרי עבור ההתעוררות הראשונה ואחרי אשר נתנו את לבם לדרוש ולהגות מעט בענין הזה אשר נִתַּן לפניהם – והנה ראה זה פלא! היהודים נכמרו נחומיהם, כאשר בצאתם ממצרים ומספרד ומכל ארצות גלותם, ויתעשתו לארץ מולדתם, אשר ישבו בה ואשר עֻנו בה הם ואבותיהם, ויבחרו להסתופף בבית עבדים, ב“בלגיה המזרחית”¹, ולהתענות תחת ידי אדוניהם כתמול שלשם, עד אשר ידעו מה יעשה אלהים להם. ובכן נמנו וגמרו להשיב את פני גואלם החדש ריקם, ועוד להם אך למצא תואנה, אשר תהיה להם לפתחון פה לפניו ולפני הקהל, ככל אשר מצאו רפי הידים ורפי הרוח אשר בכל פנות העם, מן החרדים ועל המתבוללים, תואנות ותנואות שונות נגד הציונות: “אסור לדחוק את הקץ”, “חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו”, “תעודת ישראל לשבת בתוך הגוים ותקן עולם במלכות שדי”, “אין ליהודים לעזוב השכלת אירפה ולשוב להשתקע באסיה הפראית”, ועוד, ועוד. ואם אמנם תואנות כאלה אינן עולות יפה בפעם הזאת – יבקשו וימצאו אחרות; הלא על כן יאמֵר: “יגעתי ולא מצאתי אל תאמין”.

והרומנים גם הם נהפך עליהם לבם אל היהודים, אשר יֵצאו מאתם לנצח, כי כן יקר כל דבר בהגיע עת הלָקחו מעִמנו; ותחת אשר המצרים נחמו על שַׁלחם את ישראל מקץ שלשת ימים, הספרדים – מקץ ארבע מאות שנה ומדינות אשכנז וצרפת בימי הבינים – מקץ עשר שנים ומקץ עשרים שנה אחר שִׁלוּחיהם, קִדמו הרומנים וינהו אחרי אסיריהם גם בטרם ישַׁלחו אותם, כי שמו על לבם ויזכרו וידעו פתאם, כי יש ויש חפץ לארצם גם בבני אדם אשר כאלה.

והרמן לאֶב שקד על מעשהו ויערוך ויכן את הכל, ואחר פנה אל ממשלת רומניה וישאל ממנה רשיון להוציא מארצה את היהודים, אשר עלתה זעקתה עליהם פעם בפעם, כי מוקש הם לה לארץ ולעם; ויחכה במנוחת נפש למענה פיה. והוא בטח כי תקַדם פניו בתודה ובאותות כבוד על הסירוֹ מלפניה את עוכרי ארצה, כאשר תהיה לו ממשלת טכסס גם היא אסירת תודה על הביאו עליה שפעת אנשים חרוצים לשום חרבותיה כעדן. הלא מעתה יהיה ידיד שתי ממלכות רחוקות האחת מרעוּתה מקצה הארץ ועד קצֶהָ, מלבד היותו גואל ומושיע לאֶחיו ־ מה יפה, מה נעימה התקוה הנשקפה הזאת!

ולמקץ ימים נועד לו ציר ממשלת רומניה, אשר בארצות הברית, ויביע לו רוחו על פי הדברים אשר שמה ממשלת ארצו בפיו, לאמר:

– פה אל פה אדבר בך ואין זר אתנו, על כן הנני ואגידה לך את הדברים ואת האמת, אשר לא יבאו בקהל, אף כי ישיחו בם כה וכה כל יודע מבין וכל אשר עינים לו לחדור מבעד לצעיף הפרוש על פני הדברים והמעשים עד היסוד בם.

אם תשמע אותנו מתאוננים על בני עמך, אשר בארצנו, כי רבים ועצומים הם ממנו, כי מוקש הם לנו בנכליהם ובדעותיהם, כי מנצלים הם את הארץ ואת העם וכי אין רוחם נאמנת לארץ מולדתם; אם ראה תראה גם את כתבי העתים בארצנו וגם בארצות אחרות (אשר אל חִכּם שופר – לתקוע ולהריע את אשר נשים אנחנו בפיהם), מעבירים עליהם כזאת וכזאת – אל תשית לבך לדברים ואל תאמין בשוא ותפל: היהודים אינם רעים וחטאים מכל עם ורומניה איננה ארץ נושבת פה לפה, אשר לא תוכל הארץ להכיל אותם, ואדוני הארץ – האצילים והשרים והגבוהים עליהם עד למעלה ראש – אינם קשורים בעבותות אהבה אל עם מרעיתם, אשר גם אינם קרובים לו קרבת מולדת, ואינם חרדים לשלומו ולטובתו פן יבֻלע להם על ידי היהודים; כל אלה הם דברי רוח, תואנות שוא, מלים כדרבונות, לנקר בהם את עיני העם בבית ולהוליך שולל את דעת הקהל בחוץ. הלא ידעת, כי כרומניה כארץ מצרים לפנים, בית עבדים היא; עדת אצילים קטנה מושלת ברוח עריצים בכל ההמון הגדול הזה, להם הארץ ומלואה והם אוכלים את טוּבה והאכרים, אשר יצאו מעבדות לחרות לפני דור אחד, ככתוב על ספר דברי הימים, עודם באמת עבדים על אדמתם, נאנחים ונאנקים תחת יד אדוניהם הקשים ואין להם חֹפש ולא משפט ולא לחם לאכול וכל חייהם הבל ותהו ורעה רבה. לשנות את פני הדברים לטוב, להשוות קטן וגדול, לא רק בספר החקים כי אם גם בספר החיים, לעשות אשר יאכל כל העם את טוב הארץ חלק כחלק – לא נוכל: עדת האצילים לא על נקלה תוציא בִלעה מפיה והיא – ממנה יתד, ממנה פנה, ממנה מסעד לכסא והעם מה הוא כי נשים אליו לב? צאצאי הרומים אנחנו, בעלי אגרוף ברזל וחקי מעשקות, ולא יורשי תורת משה והנביאים (אף כי כמונו ככל העמים הנוצרים אליהם נתיחש ובשמם נתהלל), אשר על פיהם “לצדק ימלך מלך ושרים למשפט ישׂרו”. או העת לנו עתה לשוב אל תורת הפוריטנים ויעקובים, אחרי אשר בכל ארצות אירפה כבר היה משפט המלוכה (קונסטיטוציה) למשחק ביד תופשי השלטון ולאכזב ליושב הארץ, והעם הסכן הסכין לקרֹא בשם החפש – ולמשוך בעֹל מלך ושרים?

וכי יבואו מים עד נפש, וכי ירעב העם והתקצף והשמיע קולו ברמה, וכי יתגעשו האכרים והתהוללו והתפרצו מפני אדוניהם – ורעו אותם במקל חובלים ובחרב המשפט עד אשר תבא חכמה בלבם ושבו ושקטו ורבצו אל מעונותם ; ולתושבי הערים כי תקצר רוחם מפני ה“סדרים” הערוכים לנו בארץ ורעמו פנים – יש אתנו משמרות ופקודות ושַלמוֹנים שונים, מתג ורסן פיהם לבלום…

ואם פשׂה יִפשה הרָקב בכל פנות החיים והעם, ואם תהיה הארץ הטובה והברוכה הזאת כארץ גזרה ליושביה, ואם תתנודד האדמה פעם בפעם תחת כסאותינו והרעש יתגלגל תחת שואה בקול נהמו כקֶרב הר געש לפני התפרצו – אז יהיה לנו היהודי, שעיר החטאת לכל, למושך הברק, למגן מפני הסער המתחולל… כי יִרדו בעלי האחוזות באחיהם, בעם הארץ, בפרך, כי יפשטו נושכי נשך, מן הנוצרים, את עור עניי העם, כי ימסכו לו אחיו, בני אמונתו, הסוחרים ביין ובכל מאכל, רעל בכוס או יאכילוהו בשר פגולים נושן ונבאש, אשר מות בו, כי יגאה וכי ישטוף ויעבור בכל פנה ובכל מקום נחל דם ודמעות, המון מים זידונים, עֹשק ומרוצה וגזל משפט וצדק (והרשעים מרומים ישכנו ומרום כל משפט מנגדם), – אז נשימה דבר בפי חצוצרות התרועה אשר לנו, כתבי העתים הקרובים אל הממשלה, הכהנים והמורים, המטיפים איש מעל במתו, ועוד מעט וידע כל העם מקטן ועד גדול, כי היהודים הם מקור כל רעה, הם רק הם מחריבי הארץ, הם המנצלים והנושכים והמוצצים, הם הבוגדים והמרגלים והמגלים את ערות הארץ לזרים (אף כי עד כה נשפטו על פשעי בגד ומעל בארץ מולדת אך רומנים נוצרים, ויהודי – אף לא אחד), הם… רוצחי משיחנו לפנים ואורבים לדם הנוצרים היום. ככה נסב את עין העם ממקור הרעה באמת, ככה נמסוך בקרבם רוח קנאות, קנאת דת וקנאת עם, ונָבלה שם שפתם ומחשבותם, אשר לא ישמעו ולא יחושו ולא יֵדעו להבדיל בין האנשים השלמים אִתּם ובין עוכריהם ולוחציהם באמת. ולמען יוסיפו להאמין באשר לא יֵאמן ולראות – לא את הנראה לעינים, כי אם את אשר אנחנו חפצים להראותם בחזון, הננו שוקדים על היהודים ללחצם ולדכאם ולהשפילם לפני עם הארץ בכל עת מצוא, הננו מחבלים תחבולות כל היום להבדיל אותם לרעה בכל דבר חק ומשפט ולשומם למפלצת אדם, לבזוי־עם, למנוד־ראש בגוים – הננו עושים ביהודי כדבר נביאו מקדם: “והוא מחֹלל מפשעינו, מדֻכּא מעונותינו”…

מדוע לא נִתֵּן ליהודים, הטובים, משפטי צדק כאשר להם יאתה ונבֹר לנו שעיר לעזאזל את אחד העמים והעממים מתושבי רומניה אשר אין שֹׁוֶה להניחם? השאלה הזאת תשובתה בצדה: – יען כי טובים הם ממנו. לשית את היהודים בבנים לא נוכל, עד אשר יוסיפו עוד להתגולל “במדבר העמים” עִדן ועִדנים “ולבב חיוא יתיהיב להון” – עד אשר יתבוללו והיו כמונו לכל דבר; פן יהיו לנו לשטן ברוח הצדק הנטוע בקרבם מימי נביאיהם וחכמיהם והיו לנו לפוריטנים חדשים וחִבּלו את כל מעשינו. ובכל עם ועם מעמי התערובות הממלאים את ארצנו לא נוכל למצוא חפצנו זה, כי גואלם חזק – מעֵבר לגבולות רומניה; גם את הצוענים לא שמנו למפגע לעם הארץ, כי אין להם גואל ואין לדכא את החלש ואת הנעזב. ואולם היהודים בני עמך – אין גואל להם, אך יש להם גאולה ובידם גאולתם: יש להם ארץ אבות (הרמן לאֶב התנודד לשֵמע המלים האלה) ואין מעצור להם לשוב אליה; אין עוד חתחתים בדרך ואין עוד אסרים ופקודות מאת אבות הכהונה הנוצרית על בעלי האניות לבלתי העביר את היהודים שבי הגולה ארצה ישראל או גם להשליכם הימה, כאשר בימי הבינים – ואם לא טוב להם עמנו מדוע אפוא אינם שבים ציונה? (היהודי האמריקני התחלחל שנית לשֵמע השם הזה וילטוש עיניו לדובר בו, מחריש, משתאה, אך הציר הרומני לא ראה או לא התבונן, ויוסף לדבר: –) מדוע הים נותנם גום למכים ונפשם לשפלות ולעבדות, מדוע הם נושאים כל לחץ וכל מוּעקה, כל חרפה וכל מכאוב ברומניה, ברוסיה ובפולין, ככלב אשר אדוניו בועט בו והוא מלחך עפר רגליו; מדוע המה, צאצאי הנביאים, בני עם עולם, מתרפקים עלינו, עם קטן ודל, עם מאֻסף מגוים, עם אשר תמול הוא עלי ארץ – וקוראים תמיד כל היום: רומנים אנחנו, תחת אשר יתגאו ויתהללו בשם כבוד ישראל, סמל הקנאה לכל הגוים? מדוע ישתקשקו כעצמות יבשות בבקעת הקרפתים והדונוי והיו דֹמן לאדמת נכר, תחת אשר יתאמצו בכל עז לחדש ימי ארצם ועמם גם יחד כקדם ולהאיר אור חדש על ציון ועל כל ארץ המזרח התלואים לתשובתם ולתחיתם? מדוע רעי גוים מתעללים פעם בפעם בהם, בכבודם, בתורתם, בקדשי קדשיהם בכל שאט־נפש ובכל משובת פראי אדם, וכי יצדיקו באחרונה את קהלת דמשק או את עדת טיסא־אסלר או את דריפוס או את ביליס, אחרי שבעם, המה וכל העם היהודי עִמם, ימים על שנה חבלי שאול ובלהות צלמות בחייהם – והיתה להם חזות הכל כחלום רע מהקיץ או כשטף עובר ושאפו רוח ושבו איש למנוחתו ואיש אל מעשהו עד אשר ישוב “מקרה” חדש לזעזע את בית ישראל ולהחרידו מרבצו עד ארגיעה…

על אנשים כאלה אין לחוס ואין לרחם ולהם אין כל צדקה לזעוק על עֹשק, על לחץ ועל גזל משפט! גם דברי הימים, אשר ישפטו בינינו וביניהם בדור יבא, יוציאו עליהם משפט חרוץ – אחת משתי אלה: או כי לא נשאו ולא סבלו מאומה מתגרת יד הגוים ומכל אשר זדו עליהם, כאשר לא יסבול ולא יחוש בשר המת את ההוה העולה בו, או – כי כל זה היה שֹוֶה להם, כי להם נאה, כי להם יאה.

הנך רואה אפוא, כי כמונו כיתר העמים הנוצרים, אשר גם בארצותם הכל סג יחדו נאלח, דרושים לנו היהודים מאד ותפקיד גדול הם ממלאים בתוכנו: להיות שעיר החטאת לכל חטא ולכל חוטא, מושך הברק בעת שואה… בספרד ובפורטוגליה, הטהורות מיהודים, אך מהומות ושערורות בקרבן מדור דור. לולא היו בתוכנו יהודים, כי אז היה עלינו לצאת בעקבי הכי"ח וחברת “למען הפַלַשִים” ולחפשם כמטמונים מהדו ועד כוש ומתימן ועד סינים. ולוּ קמה מחשבת המן בן המדתא על היהודים בימים ההם, כי אז היה זה לעמי הנוצרים חסרון לא יוכל להמנות ביום הזה. מי יודע אם לא, עתה, על אלה לחֹג את חג הפורים יותר מן היהודים, אשר נשארו לרעה ולחרפה ולחיי הגלות, חיים שטוב מהם המות אלף פעמים.

אולי תמצא תהפוכות וסתירות בדברַי אלה, אשר אני דובר באזניך על היהודים – אל תתמה על החפץ: הן עם נפלא העם הזה גם לחכמי המדינות, אשר רזי עולם משחק להם, עם שכֻּלו חידה אחת פליאה, עם אשר כל ימי חייו על האדמה מלאים תהפוכות ונגודים וכל הוגה בו תאחזנו רוח עועים בטרם יבא עד תכונתו. גם הנה שמעתי אומרים, כי רבניכם, חכמיכם וסופריכם יעמלו בספריהם ובדרשותיהם למצא פשר דבר לחידת עולם זאת – וכאשר יוסיפו לחקור ולדרוש כן תרבה המבוכה וכן ילכו חשך ולא אור; ואף כי אנכי "הגוי", הרחוק מדברי היהודים והיהדות כרחוק עם ישראל מארץ ישראל היום! רק דבר אחד אני יודע עם לבבי אל נכון ואותו – שפתי ברור מִלֵלו: היהודים דרושים לנו ולא נוכל לוַתֵּר עליהם. ואולם גם למנוע את כלם ממך לא נוכל, פן תהיה זאת לנו לחרפה לפני הקהל… על כן הבה נעשה מישרים וזאת עשה: הוצא את שלישית היהודים או את מחציתם, והושב אותם בטכסס, כאשר עם לבבך, והיו לשום יד ושם לדגל רומניה בקצוי ארץ רחוקים, כמשפט בני עמך מספרד ועד הֵנה. והחצי יהיה לנו והיו אלה לשעיר החטאת לבעלי השלטון מול העם ואלה להיטיב ולכלול את הלשון ואת הספרות הרומנית ולהפוך את ספרותנו, הבצה הבודדה והקופאה הזאת, לזרועות השטף של ים גדול ורחב ידים, ים האנושות, כאשר עשו וכאשר הם עושים עד היום הזה ללשון עם ועם ולספרותו. אלה ישמרו משמרת גדלנו בערי הקצוות – ערי החוף וערי הגבול – ששם רבו האספסוף, המחזיקים איש איש בלשון עמו, על יושבי הארץ מקדם, והיו היהודים בתוכם היסוד המחזיק והמשַמר ללשוננו ולתרבותנו; ואלה יעשירו בפרי זעת אפיהם את הממשלה ואת פקידיה ואת שוטריה המשחרים לטרף, והחזיקו, באונס או ברצון, בידי כתבי העתים אשר למפלגות הממשלה, למען יקראו ולמען ישמעו חרפתם יום יום, והיו הראשונים בחותמים ובמתנדבים אלפים ורבבות מדי השמיע על נדבות לכל צרך לאומי, שכם אחד על בני אזרח הארץ; ואלה… אך מה אוסיף עוד לספור ולמנות את כל יתרונותיהם והם אחיך בני עמך ופן יגבה לבבכם, אתם היהודים בני חו"ל, כשמעכם ויספתם עוד לבקש ליהודים בני ארצי לא רק זכיות, כאשר אתם עושים היום, כי אם גם שׂוֹם תשימו עלינו מס גדול מנשוא לכל נפש יהודי אשר תשאירו לנו – וסוף סוף הן כל אלה וכאלה כלולים יחד בתפקיד אחד: להיות דֹמן לאדמת רומניה, כאשר אמרתי. אל ירע בעיניך המבטא הזה; הלא אנכי אך את אשר יהגה לבבי אגיד והיהודים הם לא כן ידַמו, כאשר ראינו. נס נא דָבר אליהם בהצעתך, אשר שמת לפני ממשלתי – אם לא על פניך יברכוך וגערו בך, כאשר גערו במשה לפנים במצרים, ואמרו אליך: “חדל ממנו ונעבדה את רומניה”.

ככלות ציר רומניה לדבר – ויברך אותו היהודי־האמריקני ויצא מאת פניו, להועץ עם חבריו על כל הדברים האלה.

---

מִשְׁפַּט הָעֲשׁוּקִים

מאת

מנחם מבש"ן

דברי עונות גברו על הארץ, כבדו על כל היקום, פרצו עברו גבולות עולם, עד אשר רגזו מוסדות תבל, רעשו השמים ושמי השמים ותהי לחרדת אלהים. והמזלות התקועים איש איש בגלגלו, נרעשו גם המה, חרגו ממסגרותם, התנערו, התעוררו, עלו וירדו ויחליפו את משמרותיהם כאשר בהיות המבול, בהפָּתח ארֻבּות השמים. וירד מאדים מן הרקיע השלישי ושרביט הברזל, חמוץ־דם, בידו ויגע בראש שרביטו בארץ – ויתגעשו ויתהוללו ראשיה וישאפו דם, ויהי מבול דמים על הארץ כחמש שנים. מאדים כלה מלאכתו ויָשב ויעל על מקומו וצדק אחז בעקב אחיו, ירד מן הרקיע השני עד השביעי, נשקף משמים ארץ, אל מול פריז המעטירה; שם ישבו כסאות למשפט, שם נועדו איתני ארץ הנשארים אחרי המבול, צדק אזור מתניהם ושבט מישור בידם, וישבו לשפוט תבל בצדק ולאומים במישרים. והקול נשמע על ארץ רבה ויבאו כל עשוק ורצוץ, כל בזוז ושסוי, כל בעל דברים, ויגישו איש את דבריו ואיש את תלונתו וידרשו משפט בשער – ומשפטם נעשה.

ויבאו בתוך הבאים מלאכי שני עמים נִגָשִׂים ונַענים – העם הארמני והעם היהודי.

ויספרו ראשונה הארמנים את כל התלאה אשר מצאָתָם זה דור דורים מיד הטורקים, מן השולטן ועד הפחות, ואת ההרג הרב אשר נעשה בהם תמיד לעיני אירפה, בעוד היות הארץ יושבת ושוקטת ואף כי בהתחולל סער המלחמה; וידרשו מאת השופטים, כי ישיבו את שבותם וכי יתנו להם נקמות באויביהם.

ויאמרו להם השופטים:

– הנה אויבכם נשבר לעיניכם, פור התפוררה טורקיה, עריה נלכדו, רֹב בניה נפלו במלחמה, ועוד יד המשפט נטויה עליה; כמעט נשאיר לה שארית להיותה ממלכה שפלה בתוך העמים, אשר לפנים היתה חתיתה עליהם – ואתם תבקשו לכם נקמות? הכמוכם כיהודים? אם אלהיכם אל נקמות ולא אלהי החסד והרחמים? גם הנה לא אך יד הטורקים לבדם היתה בכם: הֻכּיתם מיד אחיכם, מיד עשו, כאשר נגזרתם מיד שכנכם ישמעאל, זה גזר על ימין וזה אכל על שמאל. כחטה הנתונה בין רחים ורכב כן נלחצתם מזה ומזה. וגם ידוע ידע לבבכם, כי פעמים רבות אתם עוררתם עליכם את רוח הטורקים ואת ידם, בהיות לכם דבירם בסתר עם רוסיה, האורב היושב לה על צַלְעהּ, ותקשרו עליה יחד – ותתך עליכם חמת נקם ושִלם. ואירפה – היא חזקה את ידי הטורקים, כי כל הממלכות והעמים בקשו לקנות לב טורקיה, להטותה אליהם ולהכריע בה את כף המאזנים בהליכות העולם והמדינות; וימשכוה חסד ויעלימו עין מכל רעותיה, ויעלו את הארמנים על מזבחה לרצון להם לפני “השער הגבוה” – ואתם תבקשו נקם מהטורקים, נקם מאויבכם אחרי נפלו? למה זה! מה בצע בדם שאריתם ברדתם כמעט כלם אל שחת? ואולם ארצכם הנה היא מוּשבה לכם והיתה זאת לכפר פניכם על העול ועל החמס אשר נשאתם מיד הטורקים, מיד הרוסים – ומיד אירפה.

אך הארמנים הקשו את לבם ויאמרו: נקם! נקם! אבֵּי דרי – חושבנא: העם אשר כִלנו ואשר דִמה לנו, נשמדנו מהתיצב בכל גבול טורקיה – ינתן לנו שבעה אנשים מגדולי בניו והוקענום למֹלך בגבעת קושטא על שפת בוספור, אשר בלע לילה לילה אלפי אנשים צרורים בשקים…

וינתן להם; כי היתה עת רצון, עת עשות צדקות ומשפטים לכל עשוקים. והשופט הראש קרץ בעיניו, וקו יצא מפריז ועד קושטא וינועו אמות הספים ב“אילדיז קיוסק” – והטורקים יושבים כסאות למשפט גם הם, תופשים, אוסרים, דנים את גדוליהם אשר כמוהם היתה ידם בארמנים עַם חרמם לרעה, אשר על פיהם וברוחם עשו בם את כל המעשים ההם, שופטים אותם למאסר, לעבודת פרך, לגלות, למות – היד השמאלית קוצצת את היד הימנית על מעשי חמסה.

עד צדק ישוב משפט.

ועם ישראל, אשר היה מנעוריו ועד עתה השה לעולה על מזבחות כל הגוים וישא ויסבול ויוֹחל יחיל ודוּמם “עד ישקיף וירא ה' משמים”, התעורר גם הוא, כי כשל כח הסבל וכי שמע, כי עושים משפט וצדק על גפי מרומי קרת, – וישלח מלאכיו פריזה להוציא לאור משפטו גם הוא. וכראות אותם השופטים ויתלחשו איש אל אחיו לאמר: – הנה בני ישראל, עבדי אל נקמות, באים לדרוש משפט. ועתה הנה נא ידענו כי רב, כי עצום, כי נורא מאד החשבון אשר בין העם הזה ובין כל העמים, שבעתים מחשבון העמים עם גרמניה היום – ואם נמצה עֹמק הדין מי יעמוד לפניו בדין? מי יוכל למלאות כל משאלותיו, ובמה יכפרו פניו על אחת מני אלף? הבה נראה… – ובטרם יפתחו מלאכי היהודים את פיהם, ויאמר אליהם ראש השופטים:

– היום נשברה זרוע עַם רשע, אשר שָׂם כח לקו ועריצות למשקֹלת, ומעתה עולם חדש, עולם־חסד יבָּנה; צדק, צדק ומשפט מכון כסאנו, צדק אזור מתנינו, עשֹה נעשה משפט לכל העשוקים, נָתֹן נִתּן גם לכם כֹפר ושִלוּמים. ועתה אמנם כי רבות סבלתם אתם ואבותיכם, הרגו, שרפו, רמסו אתכם בכל דור, בכל גוי, בכל ממלכה לאלפים ולרבבות ויתרם שמו למנוד־ראש, לחרפת אדם. שנאה נושנה היא, מורשת אבות, נחלת דורות רבים, מנת כל הגוים, טִפחוה ורִבּוה הורים ומורים, כהנים ושרים, חכמים ואוילים – ומי יעמוד לפניה? גם היום עודנה כגחלת המתלקחת פעם בפעם מתחת לגל האפר לכל רוח פי רשע… לא ננַקה דמכם, אך לא נִקיתם גם אתם. לוּ השכילו גדולכים מקדם להקים את האחוה בין ישראל לעמים תחת קיר הברזל אשר הקימו, להביא בלב הרחוקים, בקרבתם אליהם, את הדעת, כי לא עם זעום ה' עם ישראל, כי אם עם נבחר וטוב, עם סגולה, גוי קדוש מכל העמים (כאשר יאמינו יחידים שרידים בגוים עד היום הזה – והם לא יוכלו להושיע לכם, כי לא בידם לב העם); או לוּ הואלתם היום להתבולל בעמי הארץ (כעצת רבים מבני עמכם המה, וכמעשיהם), כי אז מה שונה היה גורלכם וחלקכם בחיים! אז היתה כל הארץ לפניכם ולא היה עליכם לבקש לכם מפלט בפלשטינה הקטנה; אז “רקדתם על כל החתונות” ולא התבוששתם: יסדתם אגודה, “חובבי הארץ הקדושה”, להלחם בציונים ובציונות ולעזור לסורים לשום את ארץ ישראל לזנַב־סוריה – כמעשה יוסף רינך; התערבתם ב“מחלוקת לשם שמים” אשר בין הנוצרים הרומים הקתולים ובין הנוצרים היונים האורתודוכסים על אדות מקדש סופיה בקושטא, אשר אלה ואלה מבקשים עתה להוציאו מיד הטורקים ולהשיבו אליהם, ותחת “פלשתינה ליהודים!” קראתם בקהל רב בפה ובכתב, יחד עם הכמרים והכהנים הנוצרים: “מקדש סופיה ליונים!” – כמעשה יהודים ידועים באמריקה היום; אז היו בניכם או נכדיכם מיטיבים את לבם בציד חיה ועוף בשדה ובציד אדם, יהודים גדולים וקטנים, בערים – בפולין, באוקרינה וברומניה; אז… אך מה נֹאמר ומה נדבר עוד, הן עם קשה־עֹרף אתם מעולם – לכו בדרך לבכם. ואנחנו מה נעשה לכם אפוא היום? הן לא נוכל להכביד אכפנו על הפולנים ועל הרומנים ואל האוקרינים, השבים והופכים ידיהם בכם גם היום, – לא נוכל להמריצם כי ישפטו את פורעי הפרעות: הן לא כפולנים כטורקים ולא דם הארמנים דמכם – הלא סוף סוף… אך יהודים אתם. גם הנה עם פולין עתה, עם זו יצרנו לנו ל… אך לא נעלה במעלות על מזבח¹ הפוליטיקה הגבוהה (אשר לא תגָלה ערותכם עליו? – בקשו מלאכי היהודים לאמר; אך התאפקו ועצרו במלים), אשר כבודה הסתר דבר. ובכן – אל תקשו לבבכם גם אתם, אל תקשו לשאול ואל תכבידו עלינו את מעשה הצדק והמשפט (כאשר ישבתו הורגיכם ושולליכם ממלאכתם בפולניה ובאוקרינה – הן גם החרב האוכלת ביהודים לא לנצח תאכל – נשלח משלחת מלאכים לבקרת). ראו, הננו אומרים להשיב לכם את ארץ אבותיכם או לתת לכם חלק ונחלה בתוכה, והיתה זאת לכם לכפר פניכם. רק משפט נקם, כאשר בקשו הארמנים, אל תבקשו. הלא… אך יהודים אתם – המעט לכם, בני ישראל?

ויענו מלאכי היהודים ויאמרו:

– אם גדולינו גדרו עליהם ועלינו לבלתי קרב אל הגוים, הלא היתה זאת למען העמיד אותנו בחיים. לוּ התבוללנו בהם כי אז נמלטנו משנאה, מלחץ, מצרות, אך לא היינו עוד בארץ – היינו כאיש אשר יכרות ראשו למען יֵחלץ מכאב שִנים. – ועתה אמנם כי אל נקמות ה' ולו אנחנו, עמו, בניו ועבדיו, אך הנה חשבוננו עם העמים רחב מני ים, עמֹק מתהום רבה, שאול ואבדון אין די נקם וכל משפטי שמים וארץ אין די גמולות. לא נקם כי אם סליחה – זאת אִמרתנו, זה משא נפשנו. גם על הנבלות הנעשות עמנו היום לא נבקש נקמות. אם עם היוצא לחפשי מתחת עֹל ברזל מוצא את לבו לעת כזאת לאיבה, לאכזריות רֶשע, לפרוע פרעות בעם היושב לבטח עמו, להרוס בתים על יושביהם, לשרוף בתי תפלה על באיהם, לרחוץ רגליו בדם נקיים; תחת אשר ידבנו לבו ביום שמחתו להפיק נפשו לכל, לחבק בזרועות אהבה אוהבים ושונאים – או אהובים ושנואים – ולקרא שלום שלום לרחוק ולקרוב (כאשר עשו הטורקים הפראים ביום צאתם לחפשי מתחת יד אדונים קשה); אם זאת חנכת העם ביום הִגָאל אותו, ביום נשוֹא את ראשו בתוך העמים – תִּכָּתב זאת לדור אחרון ודברי הימים ישפטו בתמים. אנחנו לא נשָפט עם רוצחינו, בחבורתם לא ירפא לנו והדמים המֻגָרים ארצה לא יֵאספו. אנחנו זאת שאלתנו: השיבו לנו את ארצנו ומצאנו מנוח לכף רגלנו אחרי אלפי שנות נדודים; ואולי משם נוכל להשלים את לִקחֵנו וללַמד לגוים גם תורת האדם אחרי למדנו אותם דעת אלהים. ואם הנר אשר נשאנו לפני הגוים להאיר להם, היה לנו ולאבותינו למוקדי עולם – לא נזכור ראשונות, לא ידון רוחנו בהם לעולם. השיבו לנו את ארצנו, ארץ אבות, ואשר יוסיפו מן היהודים לשבת בארצות הגוים – עליהם צוו נא את הגוים, אשר בידכם גורלם, ולא יוסיפו עוד לדכאם ולעשקם ולגזול משפטם; יהיו נא היהודים באשר הם שם, ברוסיה, בגרמניה, בפולין, ברומניה כאזרח הארץ לכל דברי העם וכבני ישראל לכל דברי תרבות ודת, – והיה זה לנו שִלוּמים וכֹפר על כל אשר סבלנו מיד הגוים עד כה, ועל דמנו השפוך…

ויאמרו השופטים לעשות כן, ויגמרו להשיב את ארץ ישראל לעם היהודי או לתת לו יד בתוכה; אך להיטיב גורל הנשארים בארצות הגוים אשר לא יהיו עוד כעפר לדוש, לשום לנפוצות ישראל חק ומשפט בספר־ברית־העמים אשר כתבו – שכחו ביום המעשה².

עד צדק ישוב משפט.

---

הַבִּקֹרֶת

מאת

מנחם מבש"ן

ימים רבים היתה מלחמה לחית־היער אשה עם אחותה ועדה עם רעותה, אריות, נמרים, זאבים וכל בני־שחץ, ותרב בם תאניה ואניה, שַׁמה ושאיה, ויער ומלואו היו לחרדת אלהים. עד אשר נועדו שאריתם, כל אדיר בהררי־טרף, וישבו כסאות לשלום ויכרתו ברית ויחוקקו חקים ויקַימו ויקבלו עליהם ועל כל הנלוים עליהם: שלום־עולמים, צדק ומשפט לרחוק ולקרוב, לכל כושל, לכל נרדף ולכל נפש נענה – כלם פרי השלום יאכלו ובצל כנפי הצדק יחסיו; לא ישא עוד חי אל חי קרן, מלתעות ופרסה, לא ירעו ולא ישחיתו ביער ובכל מסביו ובכל גבולו סביב. גם משכן כל מסכן וכל דל בעמיו, מנקרות השפנים ועד גדרות צאן ועד כלוב־עוף, יהיו מעתה למשכנות מבטחים,למנוחות שאננות.

ושם על גבול היער במורד, בין הררי־טרף ובין שדי־מרעה ואחו, גדרות צאן, כבשים ועזים – צאן אובדות, אשר נדחו מגדרותיהן ואשר שכחו רבצן זה כמה ותהיינה תועות בין מעונות אריות והררי נמרים ומערות זאבים. וישבו הכבשים בגבולות מהשכנות הנמרים כימים אשר ישבו, ויחסו בצלם ויהיו להם למס, גז צמרם, חלבם, בכורות פרי בטנם להם היו, והמה מרמס רגליהם רעו ומִרפש פרסותיהם שתו. ואחר, בהיות רוח־החיה על הנמרים, התנפלו עליהם ויעשו בהם הרג רב; ושאריתם נפוצו הנה והנה ויתעו לבלי מנוח, עד אשר באו מִנוּד בארץ אל הבקעה הגדולה, אל גבול מעונות הזאבים – ויהיו אלה להם מגן ומחסה ימים. וישתו את חלבם ויגֹזו את צמרם וימרטו אותם גם מָרוֹט עִם עורם ועִם בשרם ויעשו עמהם בתעלוליהם ובזדון לבם מעשים אשר לא יֵעשו; כבודם מעליהם הפשיטו, את חייהם מררו, את יגיעם אכלו, אך את נפשם חִיו. וכי נלאו ברֹב הימים להבליג על רוח־החיה העורגת לטרף, ויקומו על הכבשים חוסיהם ויתנום להרג ולמשסה. ויפוצו פליטיהם הנה והנה לבקש חסות חדשה בצל אבירים חדשים, כי את מכורותיהם ואת מולדותיהם מקדם שכחו זה כמה, וכי זכרו או כי הזכירו אותם, ותהי להם זאת זכרון כהה, כליון־נפש עצור, חזיון רחוק כחלום בהקיץ, אשר אין אחרית ואין מעשה ואין ידים לו.

הזאבים הניחו את רוחם בכבשים ואחר נתנו חנינה לשארית הפליטה (זכרו כי גם בחייהם יש חֵפץ – גֵז וחָלב ושכם לסבול) ויתנום לשבת בתוכם כתמול שלשם. וגם אלה מהרו שכחו את אשר עבר עליהם ותהי להם כל החזות הקשה כיום אתמול כי יעבור (לחלשים, אשר נמנעה מהם יכֹלת־נקם ושִׁלם, נתן אלהים יתרון־שכחה – לנַשׁוֹתם את כל עמלם פעם בפעם); וישובו וישבו בצלם ויטו שכמם לסבול, – וסבלותם רבו עליהם מיום ליום, כי הזאבים לא שִׁנו את דרכם.

ויהי בצאת דבר השלום והצדק מלפני אדירי היער, ותבא השמועה אל גדרות הצאן, אשר בגבול מעונות הזאבים, ותהי להם למשיב נפש. התמימים שמעו את הבשורה וימהרו ויחלטו ממנה, רבו מאד להחזיק במלה אשר התמלטה מפי האבירים, להתרפק עליה ולשומה להם למשען־עֹז, לפֶתח תקוה לחיים חדשים!

אך הזאבים לא שמעו או לא שמו על לב, ויוסיפו לקַצות בחוסיהם וימנעו מהם מרעה ואחו ויענום וירעיבום וגם נתנו אותם להרג ולמשסה ימים רבים.

ותעל שועת הכבשים היערה, ביד האילים והעתודים ההולכים לפניהם השמיעו קול ברמה, קול זעקת שבר, זעקת חמס: הושיעו אדירי היער, אילי הצדק, כי כלתה אלינו הרעה – הזאבים רומסים, טורפים, פורעים בנו פרעות יום יום ואין בידם מציל!

והזאבים רמסו, טרפו – אכלו ומחו פיהם ואמרו: לא פעלנו און. ואדירי היער אז מסֻבּלים ברֹב עבודה: בחַלק שלל, בהַצב גבולות, בעשות משפט וצדק, בהשקיט ארץ ממלחמות חדשות אשר שבו פרצו כה וכה בעוד כל שלחנות מלאים ספרי ברית לשלום־עולמים כתובים וחתומים עתה מקרוב, – ולא פנו אל הכבשים ואל זעקותיהם ימים רבים.

וכאשר התעוררו לאחרונה, מרֹב עשוקים יזעקו, ואזניהם הקשיבו קשב, – ויאמרו: בקרת תהיה, ולא יֵצא משפט מעֻקל. נשלחה אנשים מנאמני היער לחקור ולדרוש הדבר, לדעת הכצעקתם הבאה אלינו עשו הזאבים, האמנם זעקות הכבשים אלה (הן המה לא הסכינו כיום להשמיע במרום קולם!…) ונחלי הדם הנגרים עד לב היער דמם הוא, ולהבות האש המשתרעות כנהר־די־נור עד לפני כסאותינו – אש שרפת מעונותיהם הנה? – ונראה ונדע את אשר נעשה.

וישלח ראש אדירי היער את השועל, ויאמר: לך, ראה מה לכבשים ולזאבים, והודיענו דבר.

וילך השועל לחקור דבר – ויתע בדרך ויבא עד גדרות התרנגולים ויטרוף ויחַנק כנפשו שבעו, ולא זכר את מלאכוּתו וישכחֶהָ. ולשולחיו גם הם היו ענינים רבים אחרים לענות בם, ומשפט הכבשים נשכח מלבם.

וירבו הימים והכבשים עודם נרדפים ומיטב בחוריהם נופלים לפני הזאבים ההורגים בהם יום יום – וזעקתם שבה עלתה לפני אדירי היער.

וישלחו חוקר־דין שני – זאב זקן ונשוא פנים והוא נזיר מבּשר זה כמה (כי קהו שִניו משֵׂיבוֹ) ורֵעים לו בתוך אילי הצאן. ויאמרו: לך, ראה ודע – והשב אמרים אמת לשולחיך.

וילך ויבא אל הזאבים חבריו וישאל וידרוש ויחקור – ויאמרו: אין הרגות ואין פרעות, אין פרץ ואין צוחה – שוטנים הוציאו עלינו דבה למען הבאיש את ריחנו.

וישב הזאב עם חבריו ימים או עשור והמה עושים בכבשים כרצונם וסביביו נשערה מאד: גדרות נהרסו, מעונות נשרפו, ואנקות חללים ונחלי דם ותמרות עשן ואש – והזקן לא ראה ולא שמע, כי כהו עיניו מראות ואזניו כבדו משמוע.

ויָשב חוקר הדין ויאמר: אין דבר; השמועות – שוא דברו. – ולא נעשה משפט לעשוקים גם בפעם הזאת.

והזאבים ראו כי היה המשפט למשפח ולא שבו ממשובותיהם וגם הגדל הגדילו מעשיהם, ויטרפו טרף מבּקר עד ערב וישׂסו ויבֹסו ויַרבו חלל ויאכלו עַד ויחַלקו שלל. ופליטי הכבשים אחזו דרכם גם המה וישובו ויזעקו חמס בשער באזני אדירי היער. ואלה שלחו מלפניהם חוקר־דין שלישי – שחל זרזיר־מתנים, פקוּח עינים ואזנים, אשר ממנו לא יפלא ולא יסתר כל דבר.

ויבא ויחקור וידרוש והנה אמת נכון הדבר: הזאבים הורגים בכבשים. אך הזאבים הגידו לו וגם העידו עדים מישרי לב בעדתם, כי הכבשים מתגרים בם, האילים הרימו למרום קרנם, התישים מתגאים על זקנם, מנגחים בקרניהם את הזאבים, שולחים שן באכלם, מדברים תהפוכות ושואפים מהפכות, ובמועדיהם יביעו יהמיו, על חדשות לא באות ולא היו: עת יחדלו מגִנים וחוסים, שרי מסים ושוסים, אין סֵבל ואין עֹל כי אם משפט אחד לכל, דב וטָלֶה יחסו בצל עָלֶה וזאב וכבש¹ יחד ירעו עשב… ועוד דברי הבל ורעות רוח כאלה וכאלה, לא נשמעו ביער מאז היותו. סוף דבר, הכבשים אשמים בכל הרעה והזאבים העשוקים אך על נפשם יעמֹדו ולצריהם כמדתם ימֹדו. גם הנה הכבשים ומליציהם מרבים מספר חלליהם, העשרות היו למאות והמאות – לאלפים והשקרים יוצאים על פני חוץ כחִצים עפים: העל עון פלילי כזה לא יפקדו הזאבים שומרי אמונים? העל אלה לא יתנו גו הפושעים למכים וזקנם – למורטים? ומה השלום ומה הצדק אם תהיה האמת נעדרת?…

ויָשב חוקר הדין ויספר לשולחיו ככל הדברים והאמת האלה. וישמעו השופטים ויאמינו, ואם יש אשר השיבום שעפיהם ובתוכם השתומם לבם – ויעמידו את פניהם ויהיו כמאמינים גם הם.

כמעט גמרו אֹמר, הסירו מלפניהם את הענין הרע הזה אל אחרי הדלת והמזוזה וישובו לענות בכל הדבר הגדול אשר לסדר היום: חַלק שלל, הַשבּת מדָנים בין עצומים, שׂוּם המעקשים – פרי ברית השלום – למישור, והנה קם לכבשים, המֻכּים והנרדפים ביד עושקיהם, מליצים ישרי לב מתוך אבירי החיה אשר בקצה היער האחר מעֵבר לאגם הגדול, כי עלתה זעקתם לפניהם גם הם ותעורר תלונות בקהלם. אמנם רבת נדונו, רבת התוכחו אלה עם אלה, אבירי קצה היער מזה עם רעיהם, השופטים הראשונים, אשר בקצה היער מזה. “עד מתי” – אמרו אלה לאלה – “עד מתי לעדה התמימה הזאת, אשר מלה כסלע, דבר חית־יער כדבר אלהים, כאש־דת למו! ואם כזה וכזה נבשר צדק, נשמיע שלום – היגור זאב עם כבש ולא יהיה לו לטרף? האמנם ידַמו בנפשותם לשבת בטח, למצא שלום, לאכול טוב כל עוד יבחרו לחסות בצל החיה?… ומה האמללים האלה מבקשים, ומה להם שככה ירעישו עולמות, וחוללו יערות? הנצא למלחמה בגללם על הזאבים שארֵנו, עצמנו ובשרנו? ואם יפלו עוד מאות או אלפים מכל המונם – הנם ככל המון הכבשים אשר תמו בדורותם; הן זה גורלם מאז וזאת תעודתם להיות טרף לשִני הזאבים! עוד ישָׁארו מהם כאשר ישארו – והיה פרי הצדק והשלום לנותרים, אם באמת תעבור רוח חדשה על הארץ… בכל זאת ננסה עוד הפעם לחקור משפט ונראה איך יפול דבר”.

ויהי הרביעי אשר שֻלח מטעם השופטים, אשר מקצה היער האחר, לדין דין הכבשים, איל בחור וטוב, אשר היו לו מהלכים בין אבירי היער ויסכון אל דרכיהם וייליל עם הזאבים ומן הכבשים, אחיו בני עמו, רחק לבו. ויבא הוא ואחוזת מרעהו, סופרים, מזכירים, נושאי כלים, ויתהלך בין שני המחנות ויַחלק אל אלה ואל אלה וידבר שלום לכל. ויאמר לכבשים: אחיכם אני, אבי ואמי בתוככם ישבו לפנים; ויאמר לזאבים: אל תיראו, כי לא יקרכם עון; לא לחקור עונות ולהזכיר ראשונות באתי, כי אם לשפות שלום ולקרב רחוקים. וירב לשבת במקום המשפט, במקום הרֶשע, ולהתהלך כה וכה ולדבר תהפוכות לאלה ולעשות חֹנף לאלה – וכל הדברים יגעים, נמשכים, סבוכים ומסֻבּכים, הזאבים אינם יראים מפניו והכבשים אינם מאמינים בו. רק השערוריות והפרעות עודן נעשות כה וכה כתמול שלשם, השודד שודד והטורף טורף ודמעות עשוקים ואנקות מעֻנים ומֻכּים, כי עוד לא תמה הבקרת – ועוד לא כלו הצאן.

---

יָשֵׁן הוּא

מאת

מנחם מבש"ן

ממרחקים בא. איש לא ידע מאין, איש לא זכר מתי בא. ובאירפה אוה למושב לו. ויעש זקנו ויסלסל שפמו לשומו כתֹאר שפם־השופטים; וישם פאה נכרית על ראשו, וילבש בגדי שרד ויהי לאזרח אירפה, ויקָרא לו הצדק האירפי.

מראהו ותארו? לא ברורים, לא בהירים. ויש אשר יֵראה לאנשים שונים, לעמים שונים במראות שונים. לאלה נדמה כהר, ולאלה – כחוט השערה. אלה ראו אותו כצעיר מלא חיים ואוֹן, ער ועונה ומהיר משפט, עיניו, כעיני הנשר, משוטטות בכל הארץ, אזניו קשובות לכל אנחה חרישית, וידו נטויה לדכא כל עושק. ואלה ראוהו כשָׂב בָּלֶה רפה ידים ואין אונים, גֹוֵע מזֹקן, תרדמה תעופנו, תנומה תשופנו, עיניו קמו מראות ואזניו כבדו משמוע וכי יעשה משפט רגע אחד – וצנח על כסאו עיף, יגע והלוּם־שֵׁנה.

וישב לכסא וישפוט בין עם לעם, ויהי מגן לכל עשוק וגזול, לכל נרדף ורצוץ־משפט.

אך העבודה רבה עליו, כי רבים המהומות והעשוקים יום יום פעם בכֹה ופעם בכה, ויש אשר ינוח מעט מעמלו, ויש אשר יפָּקד מקומו במקום המשפט, כי שיג לו וכי דרך לו; וכי יֵעשו אז עמל ואון – ועשה משפט בשובו מדרכו או בקומו ממנוחתו, אם לא ישָׁכח הדבר מרֹב ענין ומפני דברי עונות חדשים ומשפטים חדשים.

ובאחרית המאה השמונה עשרה למספר העמים היו באירפה צלמות ולא סדרים, זמיר עריצים ושועת עניים, מעטים אכלו ויתעדנו ורבים נאנחו מעֹני ומרֹב עבודה, שחחו תחתם מכֹבד משא מלך ושרים, – ויתעורר צדק ויתן חרבו ביד הצרפתים ויאמר: לכו ועשו משפט וצדקה בארץ. וילכו הצרפתים ויעשו משפט וצדקה בארץ וימשילו את הצדק באירפה. חמש ועשרים שנה האריכו המלחמות, דם אדם נשפך כמים, נפשות נקיות לאין מספר ספו תמו, אך “בחטוב עצים מיער יפלו כפיסים מאחרי הגרזן” – ופרי המלחמות והמהפכות: חפש, אחוה ושווי־זכיות לכל בני האדם.

אחרי כן נעשו באירפה מעשים אשר לא יעשו: בגרמניה התנפלו על היהודים בעיר ועיר ויפרעו בהם פרעות, אחרי עזרם לעם הארץ בנפשותם לשבור עֹל הצרפתים; בפריז הכינו רוקמי מזמות “בחלונות הגבוהים” שערורת דמשק, אשר נִתּכה כשׁד פתאם על היהודים יושבי העיר הזאת ותבא עליהם צרות רבות ורעות; ואחר: “מחזה” טיסא־אֶסלר, “ענין” דריפוס, “משפטי” הילזנר וביליס, “סופות בנגב”, אשר מִלאו את עלילות חמלניצקי וגונטו ואשר נשנו הלוך והשָׁנות בימי עשרות שנים, חקי עמל ואכזריות רֶשע ברומניה בימי יובל שנים עד לאין תקומה, וכאלה וכאלה. והיהודים – כי להם נעשו כל המעשים האלה – פנו כה וכה, בקשו את הצדק האירפי, בקשוהו לזעוק אליו חמס, לדרוש משפט, – בקשוהו ולא מצאוהו. לא נודע מקומו איה. ארץ אחת אמרה: לא בי הוא, השניה: לא ידעתיו, והשלישית: יצא מאתנו זה כמה. ויש אשר תעלה זעקת היהודים השדודים השמימה, כי אמרו: אולי עלה שמימה, כי עיפה נפשו לחמַס־ארץ, ושמע משם ועשה משפטנו. זעקותיהם בקעו עברו כל שבעת הרקיעים – אך אליו לא הגיעו והוא ופעלו לא נראו אליהם.

וירבו הימים ותמָלא אירפה חמס, הרתה עמל וילדה רֶשע, עריצים נשאו ראש, דכאו בזרוע עוזם ארצות ועמים, כל הארץ מלאה מחנות צבא עד אפס מקום, להט החרב התהפך על גוי ואדם, הברזל אכל את הכסף ואת הזהב ואת כל חלב הארץ וכל יגיע כפים, כל העמים נאנחים, חרדים, דואגים, מתעתדים לשואה כי תבא ותהפוך ארץ. השואה באה, מבול דם שטף ארץ ומלואה, ערים נהרסו, ארצות נשמו, תהו ובהו וחשך!

ויתעורר צדק ויחזק את עמי המערב על אויביהם; זרוע עריצים נשברה, הגבוהים השפלו והשפלים גבהו, עמים קטנים מדֻכָּאים יצאו מתחת יד לוחציהם, והוא כונן למשפט כסאו ויעש נקמות בעושקים ובלוחצים וישב עליהם את אונם.

עוד הצדק האירפי עושה הֵנה והנה לדכא כל עושק וכל זדון, לשפוט עמים במישרים. לשפות שלום לאירפה ושועת היהודים עולה מארצות מזרח: זדים קמו עליהם, עם נבל שם פניו בהם לכלותם, ובתים נהרסים ובתי כנסת נשרפים על הנמלטים אליהם, וזקנים נשחטים ועוללים נדקרים ונפשות טהורות מחֻללות, נרמסות. ההמונים וראשיהם, החילים ומצביאיהם פורעים, שוללים, רומסים, טורפים, והשלטונות יִרדו על ידיהם ותאחז ב“משפט” ידם על עם חרמם. וצירי הממשלות הגדולות יעלימו עין מכל הנבלות אשר לשמען תרגז ארץ תחתיה, או יכסו עליהן ועל עושיהן בדברי שקר, בעדות כזבים. והיהודים זועקים חמס, מבקשים מגן ועזר מצרה, ואנשי לבב מבני עם ועם נאספים באמריקה ובאירפה, קוראים חמס גם הם, משמיעים במרום קולם, קול תלונות נמרצות, קול דורשי משפט. עוד אלה קוראים ושמועות חדשות באות – שמועה על שמועה, הוה על הוה: פרעות חדשות, הרגות חדשות, עולל יעוללו כגפן שארית ישראל…

גם בפריז, מקום מושב הצדק האירפי היום, אספו מקהלות, זעקו חמס, קראו באזניו קול גדול: – הצדק עננו! עורה נא, התעוררה נא ולכה לישועתה לעם נרדף! יֵצא דבר מלפניך! עצור זרוע רשע! השב יד המשחית!

ואין קול ואין עונה. ואין צדק ואין משפט.

אנה הלך, אנה פנה “הצדק האירפי” הפעם?

הוי, מה רבה עליו העבודה בשומו משפט ומישרים בין עם לעם; הה, מה עיף הוא מכל עמלו אשר עמל זה ימים, זה ירחים! עת לו גם הוא לנוח מעט, לשבות ממלאכתו ולהנפש.

והוא נח.

הצדק האירפי ישן.

הכי מקרה היה לו, כי ישן בעת הכן מטבח ביהודים; אם מקרה ופגע רע היו ליהודים, כי קמו עליהם רשעים עת שבת צדק מכל מלאכתו?

אם כה ואם כה – “הצדק האירפי” ישן כעת…

---

הָעִבְרִים אֲשֶׁר הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים

מאת

מנחם מבש"ן

¹

הפלשתים רועשים, הפלשתים רוגשים, הפלשתים עורכים תהלוכות הומיות, וצלצל חרבות וצלצלי לשון נשמעים כל היום, גת היתה כגת עת ידרכו בה הדורכים והשיקו היקבים תירוש – וקצף…

הפלשתים יצאו זה עתה מתחת יד אדונים קשים: גוי כרתים, אשר משל בהם מאות שנים ממשל עריצים ולא נתן להם תקומה על אדמתם, נשבר שבר גדול, כשל ונפל לפני עם הצידונים ולפני בעלי בריתם, בני איי הים, וישָבר גם עֻלו מעל צואר גוים רבים בני ארץ הקדם. – והנה הצידונים אומרים לפרוש כנפיהם על הפלשתים ולשום משטרם בארצם – ולמצא חפצם גם הם בהגדילם מעשיהם בארץ מבֹרכת ה', רבת אוצרות אשר כזאת. אף יד בעלי בריתם תכון עמם בדבר הזה וזאת העצה היעוצה מאת כלם; באמרם: הפלשתים, אשר היתה להם החסות בצל הכרתים למחִתּה, לשום את ארצם לארץ חשך ולהורידם עשר מעלות אחורנית בכל ארחות חיים ודעת וכשרון, לא יוכלו כיום להנער ולהתפתח, לא יוכלו להרים קרן לארצם ולעמם אם לא בעזרת עם רב הכשרון וגדל־העלילה, אשר יהיה להם לעינים מספר שנים. – ואולם הפלשתים הגאיונים לא כן ידַמו; מבקשים המה לצאת פעם אחת מאפלה לאור גדול, מתכלית שפלות ועבדות אל ראש מרומי החפש וללכת קוממיות בטרם ייַשרו ידיהם ורגליהם מעקת הכבלים אשר היו עליהם עד יום אתמול. והנה הם חוגרים חֵמות, מתאזרים עֹז, נחלצים לצבא זקנים עם נערים, אבות ונינים יחד, מתעתדים לצאת לקראת הצידונים ולקדם פניהם בחרב. והעברים היושבים בתוכם, יוצאים גם הם עמהם, נספחים עליהם בתהלוכותם, שרים שירי פלשתים, מרוממים את סלף נסיכם, וקוראים פה אחד: הלאה הצידונים! ארץ פלשת לפלשתים! יצֹא נצא עמכם בצבאותיכם, הלחם נלחם יחדו לארץ מולדתנו!

ובעוד אלה יוצאים מחוריהם לשית ידם ופיהם עם הפלשתים לכל המונם ושאונם, מתחמקים אחיהם בני ציון העוברים בארץ להעיר ולעורר את רוח בני הגולה, אשר כהתה בקרבם מפני שבתם בתוך הגוים, ולהשיב לב אחים על אחיהם, – מתחמקים ובורחים אחד אחד מגת מפני רוח הקנאות אשר גברה בעיר ואשר מי יודע אם לא תֵהפך עוד מעט לרוח משחית ולרוח בער.

ורוח לבשה את עודד הנביא איש ירושלים, אשר נקרה אז בגת, ותבער כאש קנאתו למראה העבדות והחנופה, ויתיצב בתוך הקהל בראש הומיות ויקרא בחמת רוחו אל היהודים שָׁבֵי התהלוכה, לאמר: –

הוי עברים עורים, בנים סכלים לעם חכם ונבון, מה תהמו גם אתם עם הזאבים? מה לכם ולדברי הריבות אשר בין הפלשתים ובין הצידונים? החֵפץ הפלשתים חפצכם, אם משא נפשם – משא נפשכם? הן המה נתנו אתכם נבזים ושפלים בתוכם, נִשלו אתכם מעל האדמה, משדה ומכּרם, והנכם נלחצים במבואות צרים ולא מטֹהרים בירכתי העיר, תלוים על בלימה, נמקים בחֹסר כל ואין לכם בארץ הטובה והפוריה הזאת בלתי אם ראות עיניכם, – ומה יקחכם לבכם כיום לרוץ לפני מרכבותם ולהֵאחז בסבכי מלחמותם? הן התעה אלהים, או השטן, אתכם מארצכם וממולדתכם אל אדמת נכר ולא שמתם אל לב לשוב אליה בדורות האחרונים בהיות לאל ידכם לעשות, ויבאו שכניה מסביב וימלאו החרבה ושארית ישראל חיים כזרים על אדמתם, יושבים בתוכם אל בין עקרבים. ועתה הלא לכם לדעת כי הפלשתים צוררים לכם, כי נושאים הם עיניהם אל ארצכם (כי על כן יקראו לה מזרח־פלשת) וכי גם סלף נסיכם תהפוכות בלבו ובפיו עליכם ועל ארץ אחוזתכם: והיה היום תצאו עם הפלשתים לריב על הצידונים ומחר יקראו לכם לצאת בצבאותם בפשטם על ארץ ישראל – התשיבו את פניהם אז אחרי הִמָסרכם להם היום?… ראו, הנה היונים ובני עם ועם היושבים בגת עומדים מנגד למפיחי קריה, אינם נספחים עליהם בתהלוכותיהם, ואינם מתגרים בצידונים; ואתם נואלתם לשית ידכם עמהם ולהתעבר על ריב לא לכם: התמצאו אהבה, חן וכבוד על זאת? לא; השנאה לא תחדל, אך עליה ילָוה גם הבוז – מעתה יזילוכם שונאיכם, כי ראו ברפיון רוחכם!

עודד כִּלה לדבר וגם נגעו דבריו עד לב שומעיו, ויאמרו אלה בפיהם ואלה בלבם: כנים דבריו, הסכלנו עשֹה, לו הצדקה ולנו בשת הפנים.

אך הנה נמצאו גם אנשי בליעל בעם, בַּדֵּי־רקבון בעץ ישראל, ויעזו פניהם ויאמרו לו:

– איש־רוח משֻׁגע, לֵך לך אל ציון אשר ביהודה ושם תנבא ופה אל תוסיף עוד להפריד בין אחים, להעיר איבה בינינו ובין אחינו הפלישתים, פן מרה תהיה אחריתך!

ויאמר אליהם עודד: פלשתים־עברים, הנני הולך, כי אכף אגרופכם על פי; אך הבזאת שמתם לאַל דברי?

---

הָרַךְ וְהַטּוֹב

מאת

מנחם מבש"ן

¹

קשה היתה יציאת מצרים לישראל – ולא רק לישראל. אדוני הארץ, אשר צררו אותם תמיד ויענום וילחצום, נהפך לבם פתאם, כי מצאו בהם דברים טובים, ומעיהם המו להם: האלה ימָלטו כצבי מיד ולנו יש חפץ בהם, רב חפץ. הן הם יבנו לנו ערי מסכנות, הם יעבדו לנו עבודת־יד ועבודת־רוח, ייטיבו את לשוננו, ייַּפו את ספרותנו; הם יהיו היוצאים והבאים לפנינו בדברי המדינות אשר יהיו לנו עם שכנינו, כי נאמני־ארץ הם ונבוני דבר. אנחנו נלחצם והם יתרפסו לפנינו, אנחנו נרדפם והם יֵשבו בתוכנו, יתבוללו בנו, יטו שכמם לסבול והיו למס עובד – לא, לא יצאו מארצנו ולא יעשירו את שכנינו, את הכנעני ואת האמורי.

ובני ישראל לא יכלו לקום ולהתנער מעפר מצרים, כי התערו בארץ ויסכינו עם הגלות ועם כל רעוֹתיה, ויזכרו בפיהם את ארץ כנען וישירו שירי תקוה וגאולה וחפש – ואיש לא נשא את ידו ואת רגלו.

אך לקץ נלאו להֵענות ולהתרפס ולעבוד את מצרים, כי קם דור חדש אשר מאס בשפלות ובעבדות וישא נפשו אל ארץ אבותיו.

ולא אבו המצרים לשלחם, ויהי כי לא יכלו עוד לעצרם וישלחו בהם את כלביהם ויחרצו עליהם לשונם מסביב, קול גדול מאד.

ויצעקו בני ישראל אל משה ויט משה את מטהו ויחדלו הקולות, ולכל בני ישראל לא חרץ כלב לשונו עד צאתם.

ויבאו אל ארץ כנען, ארץ אבותיהם, לשבת על אדמתה לעבדה ולשמרה, כי הארץ רחבת ידים ועם בה מעט – והנה הכלבים חורצים עליהם לשון (במצרים נתנו עליהם בקולם על צאתם מן הארץ ובכנען – על בואם אליה). ועם הארץ, בשמעו את זעם לשונם, דִמה, כי גנבים באו לו, שודדי יום ושודדי לילה, ויקם עליהם וילחם בם ותמלא הארץ דמים.

ויבואו זקני ישראל אל יהושע בן־נון, מושל הארץ, ויאמרו:

הכלבים חורצים לנו לשונם ועם הארץ קם עלינו לקולם ושולח יד בנו וברכושנו. ועתה שיתה, אדוננו, מורא להם, געַר כלבי־ארץ ויחדלו לנבוח ולא יקום העם לקולם לשַׁדד רבצֵנו פעם בפעם.

ויהי באמרם אליו יום יום ולא שמע אליהם, ויאמרו:

אדוננו המושל, הן בצאתנו ממצרים לא הרבה הפריעו אותנו הכלבים בנבחם, כי נוסעים היינו ועוד מעט וגם הארץ וגם כלביה היו מאחרינו; ובכל זאת עשה משה עמָנו אות לטובה וישם מחסום לפי הנובחים, ועתה הנה לשבת בארץ באנו, לתת לה את כחנו, לפתוח מקורות ברכתה לנו ולעם הארץ יחד; ואיככה נוכל לשכון בטח בהרעים עלינו הכלבים בקולם ובהסיתם בנו את הבוערים בעם?

ויאמר המושל:

לא נוכל לעצר־בם. ממצרים ועד הנה השתנו הזמנים והשתנו חקות החיים. עתה יש חֹפש הלשון. גם בצֹר, ששם הייתי שר שנים רבות (יהושע היה שר וגדול בצֹר לפני בֹאו לארץ כנען), יש חפש הלשון לכלבים. ביד משה היה מטה־עֹז, נטה אותו על הים – ויבָּקע, על הכלבים – ונאלמו דומיה. ואני – את מטה עֻזי עזבתי בצֹר ולקחתי לי מקל־נֹעם לרעות את הצאן עם כלביהם יחד. ועתה אל תשיתו לבכם לאלה, ינבחו המה ואתם תעבדו. הכלב הנובח איננו נושך.

וילכו הזקנים מאתו זועפים ומרי נפש; כי נחשו עתידות לא טובות. ובצאתם נתנו הכלבים עליהם בקולם: הב! הב! גם המושל לא יתגרה בכלבים עזי־נפש.

מני אז נאסף שלום מן הארץ. הכלבים נובחים ומסכסכים עם בעם; בני ישראל והכנענים, אשר הטובים והישרים בהם חזו להם חזיונות אחוה וידידות ושבת אחים יחד על הארץ הטובה, היו לשתי מחנות הצוררות אשה את אחותה, ומהומות ומלחמות ותגרות ידים ביניהן תמיד, פעם יגברו אלה ופעם אלה. והארץ חרֵבה, תחת אשר תהיה למופת לארצות חיים, סמל הקנאה לשכנותיה; על הדם השפוך אדמתה תזעק ועל הברכה הנעדרת תלמיה יבכיון; אין קציר ואין בציר, אין בנין ואין קנין, אין מנוחה ואין נחת – כל החזיונות הטובים גזו חיש קל ועפו.

רק קול יללת הכלבים עודנו נשמע על פני החרבות: הב! הב! הבו לנו אנשים, אין לחם לאכול, אין עצם לגָּרֵם!

=======

אך לא לאֹרך ימים היתה ארץ חמדה לשַׁמה, לא כן נגזר עליה ממרומים: תו חיים ולא תו־מות התוה עליה אלהים. עבר דור אחד והארץ היתה תהו ובהו, ועם הארץ ראה, חִשׁב דרכו, נִחם על רעתו, על אולתו, ויאמר: מה זאת עשינו, כי נִדחנו אחרי חורצי לשון, משלחי מדנים בין עמים־אחים. ועתה הנה בגללנו היתה הארץ שממה ואנחנו לפראי־אדם דמינו, למנוֹד־ראש היינו לכל העמים מסביב. ודוברי מישרים, אשר לפנים היו מעטים וקולם לא נשמע מפני שאון הכלבים, היו הלוך ורב וקולם הולך וחזק: שובו, שובו, לא זה הדרך! והעם הכיר קול דורשי טובתו באמת – שמע והאמין וילך בעצתם. ויקם ויט ידו על כלביו, אלה גֹרשו ואלה נאלמו דומיה, ויקרא שלום, אחוה וידידות לעם קרובו ויעבדו יחד ויהפכו את הארץ לגן־עדן, מקור ברכה, מופת לגוים, צבי לכל הארצות.

ולכל בני ישראל לא חרץ עוד כלב לשונו.

---

הָעֲטַלֵּפִים וְהַצִּפֳּרִים

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי היום והצפרים עפו ובאו אל החלקה אשר העטלפים רובצים בה בין חרבות בנקיקים ובנחלי הבתות, מגששים באֹפל וחובקים אשפתות. לפנים היתה החלקה מעון לצפרים, שם עפו, שם רחפו ושם שכנו בין עפאים, ראו אור כי טוב ורוח צח כי נעים. ואחר נדדו הלכו למרחקים מפני חמת המציק, שוטטו תחת כל השמים, נעו מים עד ים ונגזלה מנוחתם ימים רבים מאד. והחלקה היפה נעזבה ותֵּשם ימים רבים, דורות רבים, ותהי מעון לעטלפים ולנחשים ולכל מורדי אור. עתה החלו הצפרים לשוב אל החלקה, מעונתם מקדם, ויפקדו אותה בזמירותיהם ויביאו זרעונים בפיהם ויזרעו את שממותיה; גם פתחו בחרבותיה חלונות אל מול פני רקיע השמים, הביאו בה אור, חיים ושפעת ברכה. העטלפים למדו מעט מעט אל דרך הצפרים, הסכינו והשלימו עמהן, והנחשים התחבאו בחוֹרים בירכתים, שרקו ושננו לשונם, אך לא היה להם שומע. והנחש היה לפנים הערום והיפה בחית השדה, הולך קוממיות, מדַבּר והוגה בלשונו. אך אלהים אֵרר אותו, כי צורר היה לאדם בנכליו, והנה הוא הולך על גחון, עורו חלק ותוכו רעל ולשונו רמיה בפיו; הדִבּר אין עוד בו, רק לשונו השסועה עודנה מצפצפת מלים מספר, שארית מימי היותו מדַבּר: חסד, אהבה, יֹשר, רחמים – בלשון הנחשים: אכזריות, איבה, ערמה מות.

והעטלפים והצפרים ישבו בשלום יחדו כימים אשר ישבו, כי חשו העטלפים כי אך טוב ולא רע הביאו בעלי הכנף אל חלקתם. עד אשר הדביקו הנחשים את רעלם בעטלפים, פִתּום והפכו את לבבם לרע על הצפרים. אז החלו העטלפים לזעום אותם, להתאנות להם, להתגולל עליהם: – מה לכם פּה, כי עליתם עלינו באורכם המכה את עינינו בסנורים, בשיריכם המפריעים אותנו משנתנו; צאו, סורו מעלינו או – השתנו והיו לעטלפים גם אתם ושבו אתנו.

והצפרים דברו מישרים אל העטלפים, ענו ואמרו להם: – החלקה הזאת לנו היתה לפנים, בה גרנו, בה שרנו שירותינו אשר יצאו עברו מארץ אל ארץ, מפֶה אל פה, מדור לדור עד היום הזה;

ואתם כמונו הייתם לפנים, ממשפחתנו – צפרים בעלי כנפים ופקוּחי עינים. אך יען אשר קפאתם תחתיכם ימים רבים כאלה ובאתם במחשכים ופניכם היו אך למטה, נשִׁיתם טובה, נִזַּרתם מאוֹר שמש ועיניכם קטנו, דלו, היו כלא היו, כיום הזה. ועתה אנו נודדים ואתם תקועים, לנו השמים ולכם הארץ (והארץ הנה רחבת ידים לפנינו): הלא טוב, כי נזכור מולדת קדומים, נחדש ברית אחים, ברית ראשונים, נתחבר יחד ויחד נבנה חרבות, וחשפנו את המבואות האפלים והאבלים אשר בצִלם חמדתם וישבתם, והבאנו אור אל חשככם, והפקנו לכם נפשנו עם כל רשפי אהבתה – והסכנתם עם האור ונפקחו עיניכם, ועם האהבה ורחב לבבכם, והבטתם למעלה ולא למטה, ואכלתם זרעונים ולא רמש, ושמעתם שירות צפרים ולא שריקות נחשים.

אך העטלפים שסעו אותם בדברים: – לא לכם ולנו לבנות, לא לנו לבנות, כי אם לשקוד על חרבות, כאשר עשו אבותינו ואבות אבותינו; עֵד הגל הזה ועדים החורים האלה כי לנו החלקה, לנו ולנחשים ידידינו, אשר התחברו עמנו ויורונו מדרכיהם וילמדונו לנשוף בלשון כמוהם, לשום אור לחשך וחשך לאור, ומה לנו ולאור אשר אתם מביאים עלינו להכאיב את עינינו ולזעזע את נפשנו – גשו הלאה, המצפצפים והמהגים, סורו, עלו מעלינו אתם ואורכם ושיריכם וצלצל כנפיכם, לא באלה חלק העטלפים!…

ולמען תת לדברם יתר תֹקף – כי הצפרים לא אמרו להניח את מקומם – נועדו, נועצו שכם אחד בחירי העטלפים והנחשים ויקראו חרם על הצפרים וגם על האור וגם על הרוח הצח וגם על הזרעונים אשר הם מביאים אל החלקה. והשמיעו יום יום על פני כל החלקה ובכל הנקיקים והחורים אשר בכל גבולה סביב: “חרם! חרם על הצפרים, אל תבואנו רגל זרים!” אך באין רואה מתגנבים הם ומביטים אל האור (כי הנה החלו עיניהם להפקח) ושבים ועוצמים עיניהם וקוראים: חרם! שואפים רוח צח ואחר יתנו בעפר פיהם וקראו: חרם! אוכלים מן הזרעונים אשר יושיטו להם הצפרים, טועמים ורואים כי טוב, – אוכלים ומוחים פיהם וקוראים: חרם! חרם! ח­־ר־ם!…

---

הַצְפַרְדְּעִים

מאת

מנחם מבש"ן

(מקדמוניות ארץ ישראל…)

עשר מכות הֻכּו המצרים במצרים ביד משה איש האלהים. רֹב המכות עברו ועקבותיהן לא נודעו; אך המכה השניה היתה רבת תוצאות ולה נתכנו עלילות לעתים רחוקות: הצפרדעים שמרו עברתם לעם ישראל עד אחרית הימים, זממו להם, התקשרו עליהם, קדשו עליהם מלחמה ממעונותיהם מן היאורים אשר במצרים ומן הבצות אשר בארץ כנען. והנה בזה הליכות הדברים והמעשים, כאשר השתמרו בספרי הזכרונות…

ימים רבים שכנו הצפרדעים על גדות הירדן באין מחריד, התחממו לנכח השמש, נתרו, קפצו, שרו שירותיהן, ספרו האחת לרעותה על הכנעני והפריזי והגרגשי, עמים טוֹבי־עין הנותנים למימי הארץ להקָוות לבצות ולאגמים מזה ומזה לירדן, ולצפרדעים לשרוץ בתוכם ולהתענג על מי מנוחות; ועל בני ישראל, העם הרע המרגיז מים ושוכניהם. במצרים – ככה הגידו להם זקניהם – הפך מנהל העם הזה את הנהרות ואת היאורים ואת האגמים לדם – וימותו הדגים והצפרדעים. ואחר נטה המנהל את ידו על צעירי הצפרדעים, אשר העפילו יום אחד לצאת למרחב, אל הבתים ואל החצרות ואל רחובות העיר, ויגרשם מבתי תענוגיהם וישיבם אל היאור. ועל ים־סוף נטה את מטהו וישם אותו לחרבה, מחנק לנפש הצפרדעים – וגם שמֹח שמחו לאיד החיה המנתרת ויעשו להם חג פסח (ובחגם זה ישתו ארבע כוסות – יין ולא מים…). ועתה הנה שונאי־מים אלה שמים פניהם אל ארץ כנען וגם תקעו אהליהם בעבר הירדן וגם אומרים הם להוביש את מי הנהר הזה מֵזח הארץ… על זאת אחזה רעדה את הצפרדעים שוכני הירדן, בצֹאתיו ופלגיו, התרוצצו הנה והנה, קראו ולא דמו, שירותיהן נהפכו לקינות, ובמבוכתן בקשו עצה מזקעני העדה, דבר מחכמיה – ואין.

והנה ה“חול” עובר מוּעף ביעף על פני הירדן (והחול – הוא עוף הפלאות אשר נמנע, הוא לבדו מכל החי, מאכול מיד חוה מפרי עץ הדעת ויהי חלקו חיי עולם ורֹב דעת בכל אשר נעשה תחת השמש) וירא את מבוכת הצפרדעים וישמע את תלונתם ויפן ויאמר אליהם: שמעו אלי, שוכני הבצות! אמנם כי צרה קרובה ואין עוזר ואין עזר בפעם הזאת, אך הזמן הוא הרופא לכל שבר והוא צורר בכנפיו צרי גם לצרתכם. דעו, אפוא, כי הנה ימים באים והעם הזה, ההולך לרשת את הארץ, יֵצא ממנה, מים שָׂנֵא ומים אדירים אשר לא יוכל להבקיעם – שטף גוים רבים – ינידוהו ישערוהו ממקומו. והימים ההם יהיו לכם ימי שִלוּמים חלף סבלותיכם היום, כי אז ירבו הבצות והאגמים וכל מקוה־מים בארץ הזאת ואז תתכוננו בהם במרחב וחייתם ורביתם ויהי עִתּכם לעולם.

באו הימים – ובני ישראל גלו מארצם כי קמו עליהם המון גוים עריצים, ויצאו וינועו בארצות בבל, פרס, מדי, מצרים וכל המדינות אשר מהדו ועד כוש. ואת תורתם לקחו עמהם בצאתם ואזנים כרו להם בבואם אל הגוים – ללמוד וללמד. אך הגוים לא היו תלמידים מקשיבים ובתורת ישראל, אשר קבלו בפיהם ובשפתם, לא הלכו עד היום הזה; גם התנשאו להורות את מוריהם ולהשיב אותם אליהם, ויענום וילחצום וימעיטום. ואלה החזיקו במעוזם, נתנו למות נפשם, באו באש – אך לא במים (גם בגולה היה עם ישראל שונא מים…). והיהודים למדו מן הגוים, את הטוב קבלו מאתם, אך ברֹב הימים היו בהם רבים אשר קבלו מעמי הנכר גם את הטוב גם את הרע, עד אשר שכחו את תורתם הם, וגם את מולדתם ואת עמם, עד אשר תמו מהם כאשר תמו ושאריתם חגרו שארית כח וישובו אל ארץ אבותיהם אחרי הטותם את לב מלך פרס לתת להם רישיון על זאת, בדבר מלכות אשר הוציא גלוי לכל העמים.

היהודים שבו אל ארצם, מאֻזָנים בכל הטוב אשר נחלו מאבותם ובכל החדש אשר למדו בארצות מגוריהם, מלאי כח־מעשה ורוח נדיבה ורצון כביר לחבר מזרח ומערב ולבנות עולם חדש מן התהו־ובהו, כמשא־נפש טובי הגוים להם; באו, הפיקו נפשם לאספסוף אשר מצאו בארצם (בימי היות היהודים בגולה באו שכני הארץ מסביב, עמון, מואב, עמלק ובני קדם ויאחזו בה ויאכלוה ויכלוה), נתנו להם יד אחים, קראו להם: הבה נבנה את הארץ יחד; באו, שמו פניהם במים הרעים אשר פרצו בארץ בהֵעזבה מהם: בבצות, באגמים ובכל נחלי מי קפאון, ויחלו להובישם מפניהם – והנה מַתּלאה: הצפרדעים חרדו מגן עדנם ויחדשו את תלונותיהם על העם שונא המים ועליהם נלוו גם הצפרדעים אשר ביאור מצרים, הנוטרים איבה לבני ישראל מימי קדם; וגם כל חית־אדם התעוררו, נחלצו חושים, היו זרוע לשוכני הבצות.

כי הנה בימים קדמונים עוד לא נפרדו היצורים כלם לתבניתם ולתכניתם לבלתי היות בהם עֵרב – ויהיו אנשים אשר היו חצים אדם וחצים חיה או כל שרץ השורץ על הארץ או במים, זאב או שועל, נחש או דג (הן עוד היום יש בבני האדם כאלה וכאלה, ואף כי בימים ההם, ימי עלוּמי ארץ ותבל!…) וגם בארץ ישראל היו אז אנשים־נחשים וגם אנשים־צפרדעים. ובימי המבוכה ההם אשר המושלים היו רחוקים מצדק ומישׁר והארץ היתה צלמות ולא סדרים, חִלקו להם כל אלה את תפקידם ואת מעשיהם איש לפי דרכו: האדם־השועל חִבּל און, רקם מזמות, שלח רוח רעה בין תושבי הארץ השונים; האדם־הנחש שִׁנן לשונו, נָשַׁף, נָשַׁך, הטיל ארס כה וכה וישם את הארץ הטובה לסף־רעל ליושביה; האדם־הזאב מִלא אחריהם: רָצח, טרף, רמס, מִלא את הארץ דמים. גם בתוך מושלי הארץ היו אנשים־שועלים אשר התכחשו למַלאכוּתם ולפקודת מלך פרס ויחזקו ידי המסכסכים והמחרחרים ויופיעו על עצת רשעים. אחרי אשר הוכן הכל ורֻקחה המרקחה בא לאחרונה האדם־הצפרדע וינַתּר הֵנה והנה בתוך הארץ ועל גבולותיה סביב וגם במרחקים (כי בהיותו אדם לחֵצי, כרעים גדולות לו לנתר בהן עד למרחוק), והאדם־הצפרדע והאדם־השועל והאדם־הנחש, אשר חברו יחד למשלחת מלאכים רעים, באו עד שושן הבירה ויפיחו עיר וּמְתִים, וצוררי היהודים אשר בשושן (המן ובניו וכל אוהביו עוד לא מתו בעת ההיא…) עזרו על ידיהם ויעירו ויעוררו את הכל להפר את דבר־המלכות על שיבת היהודים לארץ אבותם או לשום לאַל פעולתו. וזרע השקר והרִשעה עשה פרי, כי גם בתוך השרים בשושן הבירה גם במושלי ארץ ישראל היו אנשים אשר רעה בעיניהם תחית עם ישראל בארצו ויבגדו באמונתם ויֵהפכו כקשת רמיה, ויהי כי לא יכלו להפר כָּלה את דבר־המלך פן יהיו לבוז, ויבארו וימעיטו ויקציעו אותו מסביב אלה בכֹה ואלה בכה, עד בלי השאיר בו כי אם הד קל, צל רועד על קורי־עכביש, לעג לעם רש.

והצפרדעים שוכני האגמים והבצות בארץ ישראל ערכו והגישו תלונה אל מושל הארץ, ביד מליצם האדם־צפרדע, לאמר: הנה זרים עלו עלינו מירכתי ארצות רחוקות לשדד רבצנו, וכלי חמס בידיהם, והנה הם מיבשים הבצות, משכנותינו מדור דורים, נוטעים עצים ובונים בתים ומביאים עלינו קפדה, יבֹשת מתחת וכל עוף כנף נותני זמירות, צוררי צפרדעים, ממעל… ועתה, בשם הצדק והחסד והרחמים ובשם אהבת בעלי חיים, אשר אתם מתהללים בה – הצילונו נא מיד העם הרע הזה, הושיעו, הצילו, ונרננה בבקר חסדכם ואמונתכם בלילות. – ועוד הוסיפו עליהם דברים כאלה וכאלה, ככל אשר הורו אותם רעיהם, האדם־השועל והאדם־הנחש.

והמושלים, המקשיבים על דבר־שקר, הושיבו עדת שופטים לחקור דבר, וידרשו ויחקרו ויוָעצו ויוציאו משפט: בני ישראל שבים אל ארץ אבותם על־פי דבר־מלכות, אשר אין להשיב, אך הצפרדעים גם הם יעמדו על נחלתם, אגמיהם ובצותם, כי בהמה שמן חלקם. ובכן גזרו אֹמר: א) לחלק את הארץ בין היהודים שבי הגולה ובין שוכני הבצות; ב) להפקיד מודדים אשר יעברו בארץ וקו־המדה בידם לָמֹד ולהגביל את האדמה אשר תהיה לארץ נושבת ולא יגָרע חלק הבצות בארץ; ג) לשום שומרים על הגבולות וחק ומשפט ליהודים הבאים אל הארץ, פן ירבו ופן יגעו ברֹב הימים בגבול הבצות ושוכניהן; ד) להקים מסביב לבצות ולאגמים חומות גבוהות ובצורות בשמים – מעצור לרוח הצח המהלך בין שפיים ועל פני הים, אשר לא יִשּׁוֹב בהם ולא יגרע מימיהם, ולשום עוד כל גדר וכל משמרת ומשמרת למשמרת, מעצור לבוני הארץ אשר לא יסיגו את גבול הבצות ולא יכריתו מִחיה לצפרדעים.

---

שִׂיחָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין מַאֲדִים

מאת

מנחם מבש"ן

הארץ בהבּראה התאוננה לפני האלהים על אשר שם מקום לה בשפל, הרחק מאד מכל הכוכבים והמזלות והשמשות, והן מוצא אחר לה ולהם ולמה, אפוא, תגָרע מכל רעותיה ולמה תהיה לנדה ביניהן?

וינחם אותה יוצרה ויאמר אליה: לכן רק ששה חדשים תהיי למטה וששה חדשים תהיי למעלה – למעלה מן השמש האדיר במרום, גם אתּ גם משרתך הנלוה עליך. ויוסף אלהים ויאמר אל הארץ: עוד זאת אעשה לך למען תדעי, כי לא שכולה וגלמודה אתּ מכל צבא המרום במרום: בימי עלוּמיך ירדו המלאכים מעת לעת משמים ארץ ושמו דבָרי בפי אנשי הסגולה בבני האדם; ולעת זקנה יקרבו אליך פעם בפעם כוכבי לכת וכוכבי שבט, ובאו בגבולך ונשאו עליך מֵאוֹר פניהם ודברו שלום בך ועברו לדרכם.

כאשר דבר אלהים כן היה. ובעת החדשה, אחרי אשר לא יספו עוד מלאכי ה' להֵראות, יבאו בגבול הארץ, לעתים מזֻמנות או לא־מזמנות, כוכבים המשוטטים במרחבי רקיע טרם יסֹלו להם מסלות־תמיד, ויש אשר יקרבו אליה עד מחנק־נפש, עד אשר תחשב הארץ להתעלף או להתמוגג בחֻמם – ושטו ועברו מעליה ורָוַח לה. ויש אשר יזנק בן־כוכב מחיק הוריו מועף ביעף, וירד והגיע לארץ, פֶה אל־פה ישק לה, כמבקש לגלות לה תעלומות רזי עליונים, ודבק בה וישן שנת עולם בחיקה והיו לאחדים. ויש אשר יסורו אל גבולה גם כוכבים היוצאים ממסלותם לשוט במרחבי רקיע וקרבו אליה והשתעשעו ושעו בה רגע, והלכו לדרכם. –

ויהי היום ויקרב מאדים אל מול הארץ הלוך וקרוב בצעדים מהירים מאד – כמליון מיל ליום – ויהי בהֵחפזו כדואג לארץ המתבוססת בדמיה, פן תבא עד קִצהּ בטרם יוכל לדבר עמה. ויקרב ויבא עד היות כפֶשַׁע – כפשע באַמת בני מרום – בינו ובין הארץ ועד אשר יכלו לשפוך שיחם איש לפני רעהו.

והארץ מרת־נפש כאם זקֵנה אשר בניה השובבים מעוררים בביתה מהומות כל היום, משברים ומנפצים עֶדיהּ וכליה והופכים את שלחנה, אשר היא עורכת להם בטוּבה, לגיא צלמות. וכראותה את מאדים, קדמה פניו בחמת רוחה ותאמר:

– האתה זה עוכר הארץ? מנעורי ועד היום הזה עוררת עלי מלחמות, הרויתני דם נקי לאין־קץ. ועתה לעת זקנה אמרתי ארגיעה והנה הבאת עלי מלחמה נוראה מכל אשר היו לפניה, מלחמת חרב והרס ואבדן חמש שנים, מלחמה אשר אכלה ובלעה רבבות אלפי בני, אשר טפחתי ורביתי בימי דור אחד; ואחריה – מהומות ומבוכות, רעב ומחלות ומשנה שברון – שבר כסף, שבר אֹכל – מלחמות קטנות כה וכה וידים נטויות וחרבות שלופות לחדש את המלחמה הגדולה ולהגדיל השאת והשבר על אחת שבע… אהה, מה זאת עשית לי, אחי האדמוני!

ויען מאדים ויאמר: – אחותי, אכן סר טעמך ותאמיני בכל הבלי שוא כאחת הזקנות. ועתה אל תשמעי לאשר יביאו ידברו הוברי שמים כי אני עושה מלחמות בארץ, ואל תשיתי עלי את עונך ואת עון בניך. הלא תראי, כי על כל יתר הכוכבים הקרובים אל יממך וגם עלי אני אין מלחמות ואין שפך־דם, אין פרץ ואין צוחה. גם מראה עינים הבל הוא: אדֹם אני מרחוק – לעיני בניך אנשי הדמים הרואים בכּל אך דם (והמה זה כימי דור אחד או שנים נושאים עיניהם ונפשם אלי, ומבקשים קִרבָתי בכל־עֹז!), אך מקרוב – ראי והביטי! – מראה צהֹב לי. ואתּ, אחותי, הרת הברזל והזהב, אשר האחד כלי משחית עשוה מלחמה והשני מטרת המלחמה, תכלית משא נפש בניך. והמה – הלא הם האנשים אשר יצר לבם רע מנעוריהם ואשר לבותיהם כסיר נפוח ונפשם כהר־געש ומחשבותיהם כים נגרש וכל יצוריהם אומרים: מלחמה. ואנכי מה? את מי סכסכתי ואת מי הרגזתי ועל מי הניפותי חרב מכל אשר סביבי?

ועתה אשר באתי לדבר אליך: הן היצורים שוכני כתפי הולכים ורבים ומלחמות אין ביניהם להמעיטם, ועוד מעט ורבו ועצמו מאד מהיות להם עוד מקום אתי. ואולם עליך היתה המלחמה לחק עולם כחקות זרע וקציר ורעם וברדים ואשר יזרעו בני האדם שוכניך בימי דור אחד ובאה מלחמה אחת ושתה קציר להם; גם הנה מלחמת העמים האחרונה וכל הרעות אשר באו בעקבותיה הביאו קרחה על חמישית או על ששית אדמתך – הרחיבו את גבולה – ואַתּ רחבת־ידים, פי שנים בגדלי. ועתה אם טוב בעיניך אעבירה נא רבבות מספר משוכני מאדים אליך, אביאם ואטעם על אדמת ורָוַח לי ולהם. ואולי ילַמדו המה את בניך מוסר ולֶקח טוב, אשר יחיו בשלום יחדו ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא יעשו עוד מלחמה.

ותאמר הארץ: – עתה זה ידעתי, כי באמת אין דבר למאדים עם חרב ומלחמה, כי על כן לא ידעת את דרך המלחמות ואת תוצאותיהן לארץ ולכל הנשאר עליה לחיים. מי מלל לי, כי עלי להורות את מאדים דעת בדברי הרס ודם! המלחמה תרחיב לארץ? תכין מקום לתושבים חדשים? אכן כדַבּר אַחד שלוי־עולם תדבר! ועתה הסכת ושמע את אשר אני אחזה לי מיום נשוֹא גוי אל גוי חרב: המלחמות ממעיטות את בני האדם, אך הן משחיתות גם את האדמה, שָׂמות חלקות חֶמדתי למדבר שממה, מחריבות את הערים ואת צמח האדמה ואת פני הארץ עם הארץ. כאשר תרבינה המלחמות, כן ריבה המִדבר על הישוב, כאשר ימעטו האנשים, כן ימעט הכח הפורה והיוצר והמחַיה אשר לארץ. וכי תחדל המלחמה ורבו האנשים – ורחבה גם הארץ תחתיהם: המדבר יהיה לארץ נושבת.

ולבני עליון, מורי בני האדם, אשר אמרת, הן יש ויש אתי מאלה – ומה רע ומר גורלם! העם הזה, עם בני ישראל, מוצאו ומולדתו לא אזכור עוד: אני הנה זקנתי וכשל כח זכרוני, והוא גם הוא עם עתיק ימים אשר אין זוכר ראשיתו. אך אם על פי דרכיו ידון רוחי, לאמת אוציא משפט באמרי כי אכן משמים ירד בימי קדם, מבין מלאכי עליון לשכון באדם… ואולם את זאת עוד זכור אזכור כיום ועוד אזכרנו כל ימי תקופתי עד בוא חליפתי: אחד ההרים הקטנים, הר אובד ונדח באחד המדברות בירכתים, הר סיני, גדל יום אחד וירם וינָשא מכל ההרים הגבוהים אשר על פני האדמה; כי נפתחו השמים למולו והאלהים ועדת מלאכיו נגלו עליו בכבודם ואיש אחד, בן־אדם או מלאך­­­– איש האלהים קרא לו – נתן שם תורה לעם מאת ה' מן השמים. אז הוקמה ברית עולם בין האלהים ובין העם הזה, עם קרובו. ההר הקטן והשומם הזה נקדש קֹדש מן היום ההוא והלאה; התורה אשר נִתּנה עליו, קדושה היא כיום לרב העמים אשר על פני האדמה, במאות לשונות תדבר אליהם, סגולה היא לכל, מופת ומשא־נפש לכל מבקשי צדק ומשפט ומישרים, – אך העם, אשר מידו היתה התורה הזאת להם, העם אשר היה הוא, ותורתו בידו, מורה לגוים, הנו נרדף ונלחץ, בזוי ושסוי, סמל הקנאה והשנאה לכל, כפי היות דרכיו טובות מכל עם ומוסר תורתו, אשר קבל עליו לפנים וחי בה כל ימיו, מרום ונִשא וגבוה מאד ליתר האדם מרחק אלפי שנים. העם הזה, אשר היֹה יהיה מופת לגוים, היה להם למשל, לזעוה, למנוֹד־ראש. מארץ אבותיו גרשוהו והפיצוהו על ארץ רבה, בארצו החזיקו זרים ובארצות מגוריו אין נותנים לו תקומה. עתה כמעט באה לו עת הפקודה גם הוא, מתוך הערפל הַמֵעִיב גורלו הופיעה לו קרן אורה, – הופיעה ודעכה, הופיעה ונעלמה: גאולה לא היתה לו וקץ הפלאות עודנו רחוק ממנו…

שני עמים, ישראל ויון, מורים היו לגוים, האחד הורה אותם צדק ומישרים והשני – חכמה ומלאכת מחשבת. ושניהם נשאו וסבלו לחץ ועבדות ימים רבים מאד. עד אשר זכרו העמים את מוריהם ואת תגמוליהם עליהם ויתנדבו להשיב להם גמול. ויתנו גאולה ליונים וישיבו להם את ארצם ואת חֻפשתם, ויאמרו לתת גאולה לעם ישראל ולהשיב לו את ארץ אבותיו. ואולם תורת היונים היתה לנחלה לעמים, על כן השיבו שבות עם יון באמת ובתמים, דברו ועשו גם יחד (ותקטן זאת בעיניהם ויאמרו לתת לו עוד נוספות ולהעניק לו מאדמת זרים – ויביאוהו בסבך מהומות רבות וכֹבד מלחמה שנתים ימים וכמעט השיבו את עם יקירם עד דכא). ותורת ישראל עדֶן לא היתה לנחלה בלתי אם למתי מעט, ובהתעורר רוח צדק בלב נדיבי עמים ויאמרו לתת גאולה לעם הזה, שִלוּמים על העול הנורא אשר נעשה לו בדור דורים ואשר נשנה לו גם היום באכזריות נוראה מידי פראי עמים בארצות המזרח (ועמי המערב, עמי התרבות, עמדו על דמם שלש או ארבע שנים ולא הניאו, ולא הושיעו ולא הצילו!), התעוררו לעמתם כל נושאי כלי השטן ורקמי מזמות ונכלי בליעל ושריקות נחשים מכל עברים השביחו את הרוח הנדיבה המתפעמת בלב אנשי הסגולה – וכל הדברים והברית היו כמו אכזב: בפיהם דברו אדירי עמים ובידם לא מִלאו, ביד אחת נתנו לבני ישראל את ארץ אבותם ובשניה שבו לקחו אותה מהם קרעים קרעים מצפון וממזרח ושאריתה – יִראו מנגד ושמה לא יבאו כי אם מתי מספר אחרי עברם תחת השבט כאשר תעבורנה הצאן על ידי מונה.

אמנם כי גם גאולת היונים נמשכה כמאה שנה וכזה וכזה יאריך יום גאולת עם, מֵהִבָּקע שחר עד נכוֹן היום. ואולם עם כני ישראל, אשר נשאו וסבלו יותר מכל גוי ועם תחת השמים ועודם היום נרדפים באין ארץ, באין מנוח, באין גאולה שלמה – כבר קצרה נפשם בעמלם. וגם אני, אשר רבות רעות ראיתי מיום היות אדם על הארץ, קצתי בחיי מפני רֹב סבלותם. וגם אמרתי אֶגלה אזנך, אולי יש מקום אתך לעם הזה – על גדות תעלותיך הארֻכּות, על צלעות אחד ההרים או בעברי פי אחת הפחתים או באחת הפנות הנשכחות (הוא יקבל כל מקום אשר יתנו לו, אם טוב ואם רע, והפָכוֹ ביד חרוצים לארץ נושבת). הן נקל להעביר את העם הזה, לִמוּד נדודים מעודו, לכל מקום, ואם לא חִזקו העמים את ידיו להשיבו אל ארצו, הלא יעזרו להוביל אותו אליך על כנפי אוירונים למען יֵחלצו מצרתו. ואולי הוא הוא ימצא לו דרך אל מאדים, אם אך יֵדע כי יש מקום לו שם, כי הנה העם אשר יכול לחיות אלפי שנים בין השמים ובין הארץ לא יבָּצר ממנו לעשות גם נפלאות כאלה… ואולם, אהה, הנה אתה אומר אלי, כי כבר מלאה אדמתך בכל מקום, ולאלה מה אעשה, אפוא, היום? הבה, אחי, דבר ועצה הלום!

וינָער מאדים כארי (והארץ ראתה – ותחל), כי שם פניו לשוב על עקבו, ויאמר: – הן כל ידעתי; כי הנה זה כימי דור אחד גם בני מאדים מבקשים להם דרך אל הארץ ואל שוכניה וגם שמו אותותם אותות להעיר להם עין (אך יושבי הארץ לא ראו או לא הבינו או לא ענו באותות לעמתם עד כה); בקשו וגם מצאו וגם הנה יש התחברות־תמיד בינם ובין חוג הרוח הסובב עליך וקול משבריו וגליו מגיע עדַי ומעביר אלי את השמועה על כל אשר נעשה על הארץ.

עצה ותושיה לעם הזה, עם בני ישראל – חזון יקר הוא כעת גם במרום; אולי עוד עצה אחת יש – ובו בעזרתו: אם יהיה העם הזה כלו לאחדים, כאשר אומרים לו צורריו מחוץ לאחים נפרדים מבית: “ישראל גוי אחד בארץ”; אם כל מפלגותיו וכל פרודותיו וכל “יחידי־הדור” הרבים בקרבו לאין ספורות, ישימו יד אחת ולב אחד ויעבדו שכם אחד בכל מאמצי כח ובכל הקרבנות הגדולים הראוים למטרה הגדולה– אז אולי יִגבר גם על מזלו הרע גם על כל אויביו הרבים אשר סביב שתו עליו והפך אל העמים לב אחר ורוח אחרת לכבדו, לשום לב אל משאלותיו ולהשיב שבותו באמת. ואולם הן הדבר הזה – אחדות עם ישראל– עודנו רחוק כרחוק מאדים מארץ. אם כן, אפוא, יש עצב אחרת: הנה נא שמעתי אנשים מקציהם – יראים וחרדים הם נקראים– מדברים על ציון אשר ברוח יסודה, על ירושלים של מעלה, חלומם וחזון לבם, ואת דורשי ציון התחתִּיה ישימו לחרם; וגם צורריהם, אשר עינם רעה בהם על הארץ מטה, יועצים להם לעזוב את ציון וירושלם אשר על הארץ ולשַווֹת לנגדם את ירושלים העליונה, את ציון אשר במרום– להיות אזרחים בשמים וגרים בארץ. ובכן זאת העצה היעוצה: יעלו בני ישראל השמימה – אל המקום אשר משם באו מתחלה, כדברך – ושבו והיו למלאכים בשמים ממעל עד… עד אשר יהיו בני האדם לאנשים על הארץ מתחת.

---

הַמַּיִם – וְקֻבַּעְתָּם

מאת

מנחם מבש"ן

חלקה צחיחה ועצים בה מעט, לפנים רבה בה התנובה, כגן־עדן היתה, פוריה ונושבת עד מאד. אך ברב הימים והמסבות המתהפכות בארץ היתה כמעט לשממה, יצא ממנה כל הדרה ונשאר בה אך שריד כמעט – מעט שיח־שדה, מעט ירק־דשא, מעט עצי פרי. והחלקה צמאה, שוקקה, עורגת אלי־מים, כי יבאו וירַוו אותה וישיבו לה תנובתה.

והנה זה באו ועלו מים רבים ממרחקים, מן הנהרות אשר בארץ נוד, ותגדל השמחה בַּחֶלקה, וירננו עציה המעטים, ויצפצפו ויהגו הצפרים שוכני בצִלם, מתוך התרדמה והשממון אשר היו נסוכים עליהם ימים רבים מאד: הנה עתה ייטיבו לנו המים העולים והשוטפים, ירַוו את החלקה, יחדשו ימיה כקדם.

והמים לא היו כלם טהורים, כי התערבו בם גם מקֻבּעת הנהרות הרחוקים ההם, רפש וטיט, ויעל באשם וַתִּזַל צחנתם, ויהיו למורת רוח לעצים הרבים אשר בחלקה; ויתגעשו גם האיתנים מוסדותיה מסביב: הארץ רעשה והחלונות צללו והים רָעַם פנים ויאמר לעלות על עיר החוף, ששם נקוו המים הרעים, ולהפכה לערבות חול כקדם. ועצי החלקה החרישו התאפקו וישאו בחיקם את החרפה ואת הכאב וישאו נפשם ליום אשר ירבו המים העולים והברכה הבאה לרגלם, והחלאה תמעט, תשקע ולא תקום.

אך עץ אחד מעצי הארץ לא יכול עוד להתאפק, ויאמר לרעיו: אהה, כי המים העולים מביאים לנו היום ברכה וקללה, ולו הואילו הרפש והחלאה, הנגרשים עם השטף, וישארו שם ביסוד הנהר ולא יבאישו את חלקתנו!

הדבר יצא מפי העץ וזרם מים פרץ עבר, הִזה על פניו רפש וטיט: הא לך, פושק שפתים, הצופה המגיד את אשר יראה, הקורא את הילד בשמו ולא ידע יכַנה!… לא קרובים אנחנו אל המזבח, אשר נקח משם רצפה לצרוב לך פה ושפתים – וזרקנו עליך מים טמאים ממרפש נהרותינו מנה אחת אפים!

---

עוֹזְרֵי מַלְאַךְ הַמָּוֶת

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי כי רבו בני האדם על הארץ ויאמר מלאך המות לפני אלהים: הן אני אחד וחרבי אחת ובני האדם הולכים ורבים ועוד מעט לא אוכל אנכי לבדי לעשות את כל המלאכה – להמית את כל הקהל הזה; ועתה הבה לי עוזרים כאשר נתת לרפאל חברי, את הרופאים עושי מלאכתו באדם על הארץ.

ויאמר אלהים: הלא רבים מעושי המלאכה אשר לרפאל עוזרים לך; גם הנה העמים קוראים פעם בפעם חרב ומלחמה איש על רעהו ואז תֵּעשה מלאכתך ביד האדם ואתה וחרבך – שבתון יהיה לכם.

ויאמר מלאך המות: ובימי שלום? ובעם אשר איננו עושה מלחמה עם שכניו ורק נושא וסובל רעותיהם כל הימים?

ויאמר אלהים: ראה, הנה השטן (אשר השלטתיו על האנשים ההולכים בשרירות לבם, לצחק בם) שפך רוח עועים על בני האדם אשר השחיתו את דרכם אחרי המלחמה הגדולה שבעתים, וַתֵּקל בעיניהם מתנת־אלהים היקרה, החיים, והנם מרבים לקחת איש את נפשו קל מהרה על כל דבר קטן מדי היות עליהם רוח רעה. ובני העם אשר אמרת, אשר זה דרכו כסל לו להתחקות על רגלי הגוים ולעשות הכל כמעשיהם – בחייהם ובמותם; העם, אשר מעולם הוריק מכל יקר את החיים, אם טובים היו אם רעים; העם אשר שב עתה לארץ אבותיו לחדש שם ימיו בטהרתם ובתֻמתם כקדם – הנה נקלה כבוד החיים בעיניו גם הוא ובניו, צעירים וזקנים, בחורים וגם בתולות, מכבים נר אלהים, נשמת אדם, ככַבּוֹת לפיד בוז, מקפדים חייהם מי במים ומי באש, מי ברעל ומי בחבל, על דבר כסף נמאס, על אהבה נכזבה, על כל מקרה ופגע, עד היותם למנוד ראש לשכניהם, המתהלכים בתֻמם בחקות החיים אשר לדורות הראשונים, עד לא השחית האדם את דרכו על הארץ.

ורוח שקר וחנופה נחה גם על הקהל ועל מביעי דעת הקהל, והנה הם מעלימים עין מן העושה את הדבר הרע הזה, וספדו לו והגידו תהלתו בקהל וקברוהו במעלה הקברים, אשר לא כחקות ישראל מעולם. מעתה יוָדע בישראל, כי אין חרפה לכורתי ברית את מות, כאשר אין חרפה לעוזבי ברית־עם, והיה הדבר הזה להוסיף בוגדים בחיים, כאשר רבו בוגדים בדת, בדעתם, אלה ואלה, כי לא ישיגם נגע וקלון על זאת וכי לא יבּדלו מתוך הקהל בחייהם ובמותם.

ועתה לֵך עמוד לגורלך ותנוח וייטב לבך, מלאך המות, בעוזריך הרבים האלה, המקדמים פניך וחרבך.

---

לְשָׁעָה וּלְדוֹרוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי היום ויאמרו אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה, שני נביאי השקר, אשר היו בבבל, אל יחזקאל: – ראה, אנחנו קוסמים קסמים לעם, כותבים לו קמיעות ולחשים, מדברים לו חלקות, דברים טובים דברים נעימים, כאשר אהב; והננו רצוים לכּל ודברינו דרושים וגם כבוד וגם שכר ננחל וחיים טובים נראה וללחם לא נרעב (גם נשינו ובנותינו עוזרות על ידינו: מתנבאות מלבהן, מתפרות כסתתות ועושת מספחות לקסֹם בהם קסמים בשעלי שעורים ובפתותי לחם). ואתה מדבר גבוהה גבוהה ברוח אלהים אשר עליך, ממשל משלים וחוזה חזיונות לאחרית הימים – והעם לא ישמע וחכו לא יטעם, אחריך לא ילך ובחזיונותיך לא ירצה, לא עֹשר ולא כבוד תראה בחייך ולא פרי בעמלך: ולמה ולמי אתה עמל כל ימיך?

ויאמר אליהם יחזקאל: – אם העם לא יבין משל ומליצה, הלא תבינו אתם; לכן שמעו נא מְשָׁלִי.

הכבש אמר אל תולעת המשי: מה טוב חלקי ומה רע גורלך: הן צמרי ילבשו בני האדם ועיני רואות, גם בהזכירם שמי לטובה על זאת תשמענה אזני. ומֶשְׁיֵךְ אַתּ לא יוקח ולא יֵעשה למלאכה כי אם במותך –­ צר לי עליך, תולעת מסכֵּנה. – ותען התולעת ותאמר: אם חבלים נפלו לך בנעימים, אף נחלתי שפרה עלי: צמרך – היום יהיה לבגד ועיניך רואות, ומחר כרקב יבלה – ועיניך תראינה. ומֶשְׁיִי יעמוד ימים רבים והתנחלו אותו אבות לבנים, דור לדור, ובאחרית הימים – עודנו דרוש ועודנו טוב ועודנו דבר־חפץ כמו חי כמו חדש. עיני לא תראינה, אך נפשי יודעת מאד – בִטְוֹתִי נחש אנחש כי יש אחרית לפעלי.

---

הַנְּחָלִים

מאת

מנחם מבש"ן

הנחלים קשרו קשר על הים ויועצו יחדו לבלתי לכת עוד אליו כתמול שלשם; באמרם: זה הים גדול ורחב ידים, מזוָיו מלאים, אפיקיו מפיקים מים מחוף אל חוף, גם הנחלים גם העננים מריקים לו ברכה בכל עת, ושלל לא יחסר. ואנחנו קטנים ודלים, ממרחקים נביא מימינו, ממעמקים דלה נדלה לנו שִׁקוּיֵינו ברֹב עמל. ולמה זה נֵעגן אליו, נֵעבד לו כל הימים? מי נתן למושל ים ונחלים – למס? הלא אנחנו אנחנו ברדתנו אך במורד הארץ עד הגיענו אליו – למען היות קרבּוֹ לנו קבר. הן אך פתאים אין־לב הולכים תמיד בדרך הסלולה לפניהם לבלתי נטות ימין ושמאל, וחכמים יבחרו דרכם כטוב וכישר בעיניהם. ועתה הבה נשַׁנה את דרכנו והגדנו לכל כי מצאנו חכמה: נלך למרחבי ארץ, נשוטט אנה ואנה, נעלה הרים, נרד בקעות, נפקוד גם ארץ מדבר, אשר חקנו תמיד מעל גבולה, והלכו לפנינו ברכות טוב, ויצאו לרגלינו שמחה וששון: ישישו מדבר וציה, כי תרוה הצמִאה, ותגל ערבה, כי תפרח מריח מים, ההרים והגבעות יפצחו לפנינו רנה, וכל עוף השמים ימחאו כנף ומשיריהם יודונו – האח, מה טוב ומה נעים!…

דברו אף עשו; הפרו בריתם את הים ויחדלו לבא אליו. ויהי בהחפזם ללכת, כי לא הסכינו לעמוד אף רגע, ודרך לא הכינו להם מראש – ותהי מבוכתם גדולה. ותגדל גם מבוכת הים: בלילה ההוא ישן לבדו, גם אחד מכל ילדיו לא עלה על ערש יצועו, לא בא לשכב בחיקו; ובבקר בצאת השמש, בעת אשר יבאו אליו רֹב בניו כפעם בפעם להעירו משנתו, והנה אין מעיר ואין מעורר, אין דופק על דלתיו, אין דובב שפתי ישן – אין מַשק נחלים ואין מֶשך מי נהרות! ויהי ערב ויהי בקר, יום אחד, שנים, שלשה ימים – והנה מתלאה! זרועות השטף הכרתו באפס יד, מבואות הים נרפשו, נסתמו, הענק יערוג אל אפיקי מים, ישא עיניו אל הנחלים: מדוע בושש זרמם לבא? מדוע אחרו פעמי הליכותם? חרפה היא לו לפני שמש, לפני הצפרים, לפני יערות איתן אשר על ההרים מנגד, הנשקפים מתוך מימיו… והנה צפרים עפות, מצפצפות ומהגות, ומתוך שירותיהן נשמע כקול מלים, לאמר:

קֶשֶׁר קָשֶׁר! קְטַנֵּי־אֶרֶץ

נָשְׂאוּ רֹאשָׁם, פָּרְצוּ פֶרֶץ:

עַל הַנִּכְבָּד – חֶבֶר נְקַלִּים,

עַל הַיָם – הֲמוֹן נְחָלִים דַּלִּים.

אַךְ עֲצָתָם לֹא תָקוּם, לֹא תְהִי,

הֵן דַּלִּים הֵם – מִי אִתָּם, מִי?…

יְבַקְשׁוּ שׁוֹפֵט אוֹ אִישׁ־דֵּעָה,

אוֹ מֵלִיץ אֶחָד מִמֵּאָה,

לְהַגִּיד יָשְׁרָם, לִשְׁפּט מִשְׁפָּטָם,

וְלֹא יִמְצָאוּ – הוֹבִישׁ מֶבָּטָם!

הַגָּדוֹל – לְמַעָלה וְלֹא לְמַטָּה,

וְאַתָּה, הַיָם, גָּדוֹל אַתָּה!

יָם גָּדוֹל, יָם נָאוֹר, יָם אַבִּיר,

חַכֵּה עוֹד מְעַט מִזְעָר, לֹא כַבִּיר,

עַד יָשׁוּבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ

וְהָיוּ, כְמֵאָז, נוֹשְׂאֵי כֵלֶיךָ!

והנחלים עִוו נתיבותם וילָפתו ארחות דרכם איש אל כל הישר בעיניו, ויפזזו ויכרכרו על סירים סבוכים, על צורים וסלעים, על גבוה ועל שפל, באו בעבים, עלו בכֵּפים, ירדו לנקיקים ולחורי עטלפים, העפילו לעלות על ההרים – ויוּטלו אחור ויתפוצצו ויפול מהם רב; התגנבו לבא אל תחתית ההר ושם “ערוך מאתמול תפתה” – חמרי שרפה עצורים ונכבשים, ויפגעו אלה באלה ויתלקחו ויתפרצו ותגעש ותרעש הארץ ותפתח את פיה ותבלעם; נִטשו עברו מדבר – ויכָּשלו בהליכתם בין גבעות החול, ציה גם חֹם גזלו מימיהם, המעיטום, הריקום, הדיקום; תעו אל ימין, נדחו אל שמאל, התפרדו, דלו, התנהלו בכבדות, עד היותם מִשחק לכל עויל, מרמס לרגלי השור והחמור. וכי ראו כי אבדו דרך – ויעמדו תחתיהם, ויבאשו וישרצו תולעים וזבובי מות ויפיצו נגף ושכוֹל מסביב, ויהיו לקללה ולא לברכה, וינוסו מפניהם אדם ובהמה, גם עוף השמים נדדו הלכו. והאנשים אשר לא נסו, שִׁלחו בם עצי קַלֶפת והמה שתו מצו אותם בכל־פה, לחצו אותם בין המצָרים, בין צלעותיהם, עד מחנק־נפש – עד אָבדם.

ויש אשר נפגשו בנדודיהם בנהרות איתן וכראותם אותם מרחוק ויאמרו: הנה שם אחינו הולכים, ועתה נקרב נא אליהם לדבר שלום בם; מעט חִבּוּק מעט נשיקות, כמשפט האחרים בהפגשם, ואחר נלך לדרכנו, או הלוך נלך עמהם יחד דרך יום או יומַים, אחר נפָרד. ואולם האחים ההם היו גדולים ועצומים מהם מאד, הליכתם ברחבה, קולם ברעם וברעש ודרכם בשטף. ויהי כבואם אליהם ויסחבום ויסחפום בחזקה, סחוב והשלך, סחוף ודחה הלאה הלאה, אחזום ולא הרפום, חבקום עד מחנק, הריצום, הפיצום, הכום רסיסים, עד אשר לא קמה עוד רוח בהם ותשתפך נפשם אל חיק אחיהם…

ויראו הנחלים כי כן, וישובו, השרידים אשר שרדו מהם, ויועצו שנית. ויאמרו אליהם חכמיהם: כל דרך חדשה, ראשיתה קשה. ועתה נבקשה לנו מנהל, מורה דרך, אשר ילך לפנינו ימים או עשור, עד אשר נסֹל לנו דרכים חדשות על ארץ רבה ואחר נאחז דרכנו לבדנו איש איש באשר יבחר. – ותיטב העצה בעיניהם לעשותה ויפנו כה וכה לבקש להם מנהל.

וישאו עיניהם אל הענן ויאמרו אליו היֵה לנו למורה דרך, בהתהלכך תנחה אותנו. – ויאמר הענן: אל תראוני שאני דורך על במתי ארץ; יד הרוח עלי חזקה, מבקר לערב ירדיפני, ישאני על כנפיו ירכיבני, ימוגגני, יטלטלני ימה וקדמה, צפונה ונגבה: הן דרכי אני ממני נסתרה ואיך אהיה לכם למורה דרך?

ויאמרו אל הרוח: אם טוב בעיניך ופרשת עלינו כנפיך והיית לנו למורה דרך; הלא כל הארץ לפניך. – ויען הרוח ויאמר: נחפז אני לדרכי ולעבודתי – לטאטא את האדמה יום יום ולטהר פניה מאדי באֹש ורקב, לנער את העצים מכל יבש ומכל בָּלֶה, למען יחליפו כח, למסֹך חֹם בקֹר – ולא יקפאו האדמה ואשר עליה, וקֹר בחֹם – ולא יתעטפו בשרב אדם ובהמה וכל צמח, להוליך את האניות על פני הים ואת החול מן החוף והלאה אל רחבי ארץ. גם הנה יד השמש עלי וקויה, אשר מהם חליפות חֹם וקֹר על פני האדמה, מתחת וממעל, יריצוני יניעוני כל היום ומפניהם אברח ברֹח ומפניה לא אסָתר: הן אנכי תמיד נע ונד בארץ ואיך אהיה לכם למנהל?

וישאו הנחלים עיניהם אל השמש – הביטו אליה ויבָּהלו וכמעט זׂרבו נצמתו מחֻמהּ, אך התחזקו התאזרו עֹז ויאמרו: מלכת השמים, אנא השקיפי עלינו ממרומך והורִינו הדרך אשר נלך בה. – ותאמר השמש: מקצה השמים מוצאי ועד קצה השמים ארוץ כל היום, לראות החִדשה האדמה פניה אם פרחו העצים, התפתחו הפרחים, דשאו נאות מדבר, בָּשַל קְציר שדה? להכין את הכסף ואת הזהב ואת הברזל ואת הפחם ואת כל אבן יקרה בבטן האדמה ולחם ומזון לאדם ולחי על פניה: האטוש את כל מלאכתי והלכתי לנוע על הנחלים? ואולם פנו לכם אל הירח, כי דברים לו עם מימי הארץ.

ויאמרו הנחלים אל הירח: היה אתה לנו למנהל להורית אותנו דרכנו – דרך חדשה, כי נלאינו ללכת אל הים. – והירח אז כשבועַים ימים אחרי התחדשו, פניו מלאים וטובים וכלו עוטה אור כשַלמה, ולבר טוב עליו (תחת היותו בעת רדתו נכלם וזועף, מסתיר פנים מכל ואיננו נדרש למשחריו). ויבטחו כי יפיקו ממנו רצון בפעם הזאת ויתלחשו ויהמו בקול דממה דקה ויחכו למוצא שפתיו בבטחה.

ויאר הירח פניו אליהם ויאמר: ברית ביני ובין הים, אני אעלה מימיו ואני אשיבם אחור יומם ולילה חליפות; גם את מי המעינות והנחלים והנהרות והיאורים אני אוליך אליו, בנתיבות לא ידעו אדריכם, ואתם מרדתם בים ותבקשו לכם דרכים חדשות? ראו, הנה אנכי וכל צבא השמים סובבים הולכים איש במעגלו כל הימים, לא יעבטו ארחותם ולא ישַנו הליכותם, כי חק ומשפט לכּל בשמים ובארץ; ואתם תבקשו לכם חדשות? אל תבקשו, כי בנפשכם הוא. הן הים ישא ויסבול, אך עד לבו לא נגעה הרעה, כי רב מאד גבולו, ואין קצה לאוצרותיו, גם הנה העננים יכלכלוהו יום יום ומי מלא יִמצו למו – מאשר לכם. ואולם אתה אנה תבאו בהפרדכם מעל הים מעֻזכם ומי ישים עינו עליכם? הלא אחריתכם להכרית! גם הנה דרכים חדשות לא על פי מורה ולא על פי מנהל תגָלינה; דרכים חדשות לא יבקש איש, כי אם שׂוֹם ישים אותן – מלבו, כרגע, לפתע פתאם: היבקש הברק דרכו? אם יחכה למנהל?

ועתה הנה דרככם נכון לפניכם – אל הים: שובו לכו אליו ומצאו מרגוע לנפשכם בחיקו – ומשם תשובו ללכת, בהֵחבא, באין רואה, ארחות עקלקלות, דרכים נסתרים, כאשר אהבתם. אך לעיני השמש אל תבקשו דרכים חדשות, כי לא נאה, כי לא יאה; לעיני השמש אל תמרדו בים, כי גדול הוא ונשוא פנים לפני רבים…

ויפנו הנחלים עוד כה וכה ויראו כי אין שומע להם ואין עוזר ואין תומך וכי בכל צבא השמים והארץ איש אל ענינו ואיש למעשהו, – וישובו שרידיהם וילכו אל הים כתמול שלשם והוא האיר פניו אליהם ויאסוף אותם אל קרבו וישם להם שלום.

---

הָעֵצִים וְהַנְּטִּיעִים

מאת

מנחם מבש"ן

עצים גבוהים עתיקי ימים, מסֻכּלים וענֵפים, השתרעו על כר נרחב, חגו כדוּר עליו, פרשו כלַיִל צִלם על הארץ מתחת, אספו אליהם כל צפור כל כנף, ויבלו ימיהם בשיר ויניעו ראשיהם בגאון לכל רוח כי יעבור, לאמר: לנו לבדנו נִתּנה הארץ, אנחנו – ואפסֵנו עוד.

רבות ראו העצים בימי חלדם, חליפות רבות עברו עליהם מנעוריהם ועד עתה. לפנים, בעוד היות האדם כימי קדמתו, נע ונד במתי מעט על ארץ רבה, גר ותושב עם כל הצמח ועם כל החי אשר קדמו להוָלד על פני האדמה, היו העצים, עודם בנֹער, חפשים מאדונים ואך אל משמעת השמש יסורו ועם הרוח יתלחשו ועם העוף, שכניהם העליזים, יתעלסו באהבים. וכאשר פרץ האדם לרֹב ותהי ידו בכל, והארץ מלאה קנינו, באו גם המה וכל הככר, אדמת מַטעם, תחת יד בן־חלוף זה אשר תמול הוא על הארץ ומחר – מתחת לה. וירהב הנער בזקן והאדם השפל והדק, אשר חפר זהב ממעבה האדמה ויקן ארץ ומלואה, נשא עיניו למעלה אל העצים העתיקים, הרמים והנשאים, ויאמר: אנכי אדון לכם. ויעברו העצים, עם האדמה אשר תחתיהם, מיד ליד, ממשפחה למשפחה, ובעליהם התעשקו, רבו, נלחמו עליהם, והם לא ידעו ולא שמו על לב. גם סערות רבות עברו עליהם, שָפו אותם ראש וכתף, נשאו את עֶדים מעליהם, בד וענף וכפה רעננה, אך אם חֻבּלו עוד החליפו, כי גזעם נשאר לפליטה ושרשיהם עמדו באיתן ויהיו משען־עֹז לכל הכבוּדה אשר עליהם. סערות רבות עברו גם על בני האדם בימים הרבים ההם, מהומות ומהפכות ומלחמות מסביב, והארץ רגזה תחת יושביה; הסערות האלה לא נגעו עד העצים, כל נגעי בני אדם וכל סבלותם לא הפילו מהם אף עלה אחד; וגם הוצא הוציאו אותם מתחת יד אדונים: האנשים כלו מתגרת ידם המה, אבדו בתים רבים, ספו תמו משפחות וכל הארץ מסביב היתה לשממה (כי רוח האדם בהתחוללו נורא מאד מרוח אלהים – הוא יבַלע וישחית משרש ועד ענף) והעצים שבו להיות חפשים כימי נעוריהם. אך המה לא שמו לב לכל הנעשה מסביב ולא ידעו בעבדותם ובחֻפשם, כי אם הוסיף הוסיפו להרקיע לשחקים ולשאוף רוח ואור שמש, כאז כעתה. – עד אשר זקנו העצים ויהיו מרבים להג כל היום כמשפט הזקנים, שופכים שיחם בחיק הרוח שכנם, מספרים לו זכרונותיהם מקדם, והוא יוציאם למתי סודו, לאנשי הרוח, למען יספרום גם המה למקשיבים לקולם, או יכתבו אותם זכרון בספר. ויש אשר יתגנבו השרשים או קצותם לצאת מחוריהם, למען ישמעו גם המה את השיחות, והתרפו במלאכתם ושִׁחתו להם ולאשר אתם ולא ישימו על לב.

וירבו הימים והעצים זקנו מאד, ותעבור עליהם רוח עצלות ויאמרו: רב לנו לעבוד ולהעביד את השרשים משרתינו שוכני תחתיות, עת לנוח ולשבות מכל מלאכה: נשקטה ונביטה במכוננו, נתענג על רננת הצפרים ועל אור השמש, נראה ונֵראה יומם וערבה שנתנו לילה – טובה המנוחה לעת זקנה. והם לא ידעו, כי החיים הם עבודת־תמיד והמנוחה – מות. ובהודע להם אחרי כן, אחרו לדעת זאת, העבירו המועד.

הדבר יצא ממעל והשרשים חדלו לעבור מתחת ויסגרו פיותיהם ולא יספו עוד לינוק לשַד מִשַׁד הארץ ולחלק שלל לגבוהים עליהם; ויש אשר התנערו מעפר, עזבו חביון עֻזם, פרצו ויצאו החוצה, כי אמרו, נראה גם אנחנו אור שמש ורוח צח, נביט יושבי חלד, נשמע שיר צפרים – וינָתקו ממקור חייהם ויהיו צפוים לחִצי־השמש, למדקרות הרוח, למדחפות רגלי אדם ובהמה ואף גם לגרזן החוצב, ויהיו המה והנשענים עליהם תלוים על בלימה, נכונים למועדי רגל.

והאדמה אם כל חי, היא אוצר החיים לכל אשר עליה, מזויה מלאים מפיקים מזון על מזון, ומאז היותה ומעת שאתה בחיקה כל צאצאיה, זאת פקודתה להריק ברכה מקרבה בלי הפוגות, לכלכל את אשר הם חיים עדנה ולהצמיח חיים חדשים, בהָפכה גם רקב למקור חיים, למען מַלא אוצרה אשר לא יחסר ולא ימעט מדֵי המלאכה הרַבּה. ובאשר אין לשפעת ברכתה תוצאות, יתרוצצו כחות החיים בקרבה, יהמו יחמרו כיין חמר מלא מסך, ולא ישקטו ולא תשקוט עד אם הסבה אותם אל מקום אחר והוציאה אותם שמה: ליד מדבר – נאות ברכה, תנובה רבה; באשר תֵּשם האדמה מרפיון ידים, תצמיח היא צמח פרא, פקועות שדה, תחת חטה יצא חוח; לרגלי עצים יבשים, אשר כִּפּרו בריתם את חיים, נטיעים רכים – חיים חדשים.

וכראות האדמה כי חדלו העצים למֹץ להם לשַׁדה, ותסב את צנורות ברכתה אל שרשים קטנים ודקים, אשר נאחזו בה זה מקרוב ויתערו בכר אשר העצים העתיקים עומדים בו כמסמרות נטועים, – ותשקם ותרַוֵם מנחל עדניה, ותאמר להם: שתו ורוו וצמחו ועלו על פני הארץ לֵאור באור החיים.

ויהי היום ויראו העצים והנה כמראה שרשים בוקעים ועולים מן הארץ, נשקפים על פני האדמה בעיניהם הרכות, הירוקות, פטורי ציצים, גזעי עץ רכים וענוגים, עולים וצומחים בתוך גבולם. ויתמהו העצים ויביטו אליהם מגבוה בבוז־גאיונים ויטו ראשם וישפילו קולם למען ישמעו הצעירים מטה, ויאמרו: מי אתם, זוחלי עפר, כי נועזתם לבא בגבולנו ולשאת ראשיכם אל בין עבותים – הנמלים ירוקים אתם, אם שרידי שרשינו, מפּל פרחינו, אשר נִטשו הנה והנה לעבָרים? מה לקטני־ארץ את כל גבוה ורם, לעוילים בני יומם את הזקנים תושבי חלד מקדם? ועתה קומו ולכו ואל תפריעו אותנו ממנוחתנו – לנו נִתּנה הארץ ואתם מה!…

והנטיעים שמעו ולא ענו – לא ידעו דַבֵּר, כי עודם צעירים לימים, טרם יגָמלו, ולא היתה להם עת לדבּר, כי נתונים היו לעבודתם: ינקו בכל־פה לשד־חיים משדי אמם הורתם, הובילו את הלשד ברהטים מִגוּלוֹת תחתיות אל גוּלות עִליוֹת, התחלקו כל בדי גזעם חלק כחלק, פרחו, גדלו, שמנו, עשתו.

וירבו הימים והעצים קֻמטו, התבקעו, היו גֵבים, גֵבים, כי יבשו שרשיהם מתחת וענפיהם ממעל; גם בבדיהם בא רקב ויבלו ויתפוררו מעט מעט, ויפול מהם רב; והנותר עודנו עומד על כנו קודר, שחוֹח, מסתַּכֵּל, מתעתר לגלים.

והנטיעים הולכים וגדלים וטובים, פורצים ימין ושמאל, פוקחים עינים מסביב, עושים בד וענף, נושאים ראשיהם השמימה עליזי חיים ואוֹן, קוראים לצפרי שמים לבא לפקוד אותם ולשיר להם משירי ערב ובקר:

בֹּאוּ כָּל־בַּעֲלֵי כָנָף

כִּי עָשִׂינוּ בַּד וְעָנָף

אַף כִּפָּתֵנוּ רַעֲנָנָה;

חֲסוּ בְצִלֵּנוּ מְקַנְנֵי בְעֵצִים,

שִׂימוּ אֶפְרוֹחִים אוֹ בֵיצִים –

בֹּאוּ אֵלֵינוּ בִּרְנָנָה.

והעצים ראו כי כלתה אליהם הרעה, וישַׁנו את טעמם וישפילו את גאותם ויאמרו אל אחיהם הצעירים בקול ענות חלושה:

הָבוּ, אַחִים, לָנוּ בְרָכָה,

כִּי נַפְשֵׁנוּ לִשְׁאֹל שָׁחָה:

חָנוּנוּ מְעַט לֵחַ מְעַט לְשַׁד

וְחָיִינוּ, וְלֹא נֹאבַד עֲדֵי־עַד!

והנטיעים שמעו, הניעו ראשם, ולא ענו דבר. לא הבינו ולא ידעו מה הזקנים שואלים מאתם: לתת מאשר להם? הן אך האדמה לבדה היא הנותנת, היא המשביעה לכל חי רצון, וכל הצמח וכל החי אשר עליה, אך לקֹח יקחו ונתֹן לא יתנו; ואשר יתן – יקח תמורתו כפלים, כסף נמאס יתן לרעהו ויגיע כפיו יאכל, לחם עֹני יאכילנו ועבודת־מִשׁנה יעבידנו: אין חנינה, אין נדיבות, אין רחמים תחת השמש.

אך בקשת העצים הזקנים, להתחדש בכח אחיהם הצעירים, נִתּנה להם בכל זאת: המה התפוררו, היו לרקב, נהפכו במעבה האדמה, הסִיר המבשלת כּל, ללשַׁד, ויעלו ויבאו דרך פיות השרשים אל תוך העצים הרכים הרעננים ויתחדשו בקרבם אחרי בלותם.

---

הַשֶּׁמֶשׁ בְּבוֹאוֹ

מאת

מנחם מבש"ן

ראיתי את השמש בגבורתו – לא אותו, כי את אורו ראיתי, טעמתי, התענגתי עליו ואדע כי אור השמש הוא.

גם המה לא ראו את השמש, לא הביטו אליו אף לא שמו אליו לבם, ואם זכרוהו ואם הזכירוֹ אחר אליהם עקשו פיהם, הפטירו בשפה, הניעו ראש; כחשו בשמש ואמרו: לא הוא, או זכרו את רעותיו אך לא את טובותיו; אמרו: מה שמש כי נַחשבנו! שמענו, כי לא צח ולבן הוא כאשר יֵראה לעינים, כי באמת מראה תכלת מראהו, כי נכתם הוא על פניו וקרבו נשערה מאד… על אורו התענגו גם הם, את האור ראו כי טוב, אך את מקורו לא ידעו, לא הכירו – אמרו: אך אור יום הוא…

שבתי וראיתי את השמש בבואו, – ראיתיו ומעי המו לי…

גם המה ראוהו, אליו הביטו, אליו התבוננו – ראוהו ושמחו בלבם על כשלונו, על רדתו; אמרו: גם אתה זקנת כמונו…

כן דברתם. גם השמש זקן כמוכם, כמונו, אך אתם לא הייתם כמהו בנעוריכם, לא נתתם אור, לא הפיצותם חֹם, לא הייתם ברכה.

אכן גם השמש הוא כבר קצה נפשו בחיים, גם הוא שואף אל מבואו: – אם לא אוכל עוד לתת אור, למה זה אנכי? הנה הירח והכוכבים עולים לצלעי – אליהם יביטו, אותם יעריצו ועל אורם יתענגו כל קטני־ארץ; המה בטוחים מחִצי לשון, מִנַחשי לבב, מרשפי קנאה, כי על כן מאורות קטנים הם.

אל תראוהו, שוררים ומקנאים, מקטיני כל גדול, מזילי כל יקר, אל תראוהו שהוא אדמדם, אין אש ואין אור, כי סר כחו מעליו, כי זקן, כי חלש – עוד מעט ובא השמש וחשך היום, וזכרתם אותו, את השמש בגבורתו תזכרו, את מעשה תקפו תזכרו, את אורו היקר, הנעים, את עת גאונו תזכרו ולא את רפיונו; כי הן לא יהיה עוד, ובאין סמל הקנאה נגד העינים תמות קנאה גם היא.

---

הַמַּעְיָן וְהָאֲגָם

מאת

מנחם מבש"ן

אגם גדול ורחב ידים השתרע בבקעה, שוקט על משקע רפשו כראי מוצק, מתוכו נשקפו השמש ביום והירח והכוכבים בלילה, מראה הרים ויערות וכל אשר מסביב, וירוקה עלתה על פניו כה וכה בירכתים, וצפרדעים שם קננו בתוך בצֹאתיו וגבאיו אף נתנו זמירות ביום ובלילה.

ושם מנגד מעין דק כפתיל כסף יוצא מן ההר, נוטה הֵנה והנה, משרך דרכיו כנער שובב, נוקש בשן־סלע מצוק – והעלה קצף ונטה מפניו, פוגע באבנים ובחצץ – וְהָמה ושרק ועבר עליהם: נחפז הוא לעשות דרכו ואין זמן ועת גם להביט נכחו ולסֹל לו דרך ישרה.

והאגם נשא עיניו הירוקות ויבט ויָתר כה וכה, כי איש מנוחה הוא, וירא את המעין הנוזל מן ההר, אץ רץ כעבד מֻרדף בלי חָשָׂך, ויבז לו בלבו; ויאמר: מה קטֹנת, אחי, עד אשר כמעט לא תֵראה מנגד אם לא יאַמץ הרואה את עיניו. ועתה לכה איעצך ולא תוסיף עוד ללכת בודד בתהו לא דרך לבלתי הֵראות ולבלתי הִזָכר – בואה אלי וּמְצָא מנוחה בחיקי, כי רב גבולי, כי עמֹק ורחב יצועי, והיה כי נתחבר יחד וגדלנו מאד ועל פני כל נִכָּבד.

ויען המעין ויאמר: קטן אני למראה עינים, אך מקורי ברוך, הוא יחדש כחי בלי הרף והוא יריצני, והדפו מים את מים ונערמו מים על מים; וחַלק אחלק ממימי לאחרים, לנהרות ולאגמים, בעליל לארץ או בתחתיות, וכי ירבו מימיהם וגדלו ורחבו – והרחיבו עלי פיהם. וכל עוד שפע תהום אינק ומקורי לא אכזב, לא אוכל להתחבר לאגמים, לא אוכל לאסוף אל קרבי מים זרים, לא אוכל ללכת בדרך סלולה. קטֹנתי – אך עמי מקור ברכה; גדלת – אך מָלֵאת מים זרים. ידעתי: רבים יביטו אל הרֹחב ולא אל העֹמק, יראו לעינים ולא למעמקים; ואולם מה לי ולהם? ידעתי נפשי, ידעתי את פקודתי, ואותה אשמור לעשות.

ויאמר האגם: צדקת ממני; צעיר אתה לימים ואני – זקנתי. בנעורי גם אני הֵקַרתי מימי מקרבי וגם הפיצותים החוצה, אך עתה לא אוכל עוד התאמץ, כי עברו ימי החפץ והמעשה וכל מאמצי־כח. הזנחתים – והם מעטו, דללו, נסבו לאחור. ואני עודני חפץ חיים, ומיראתי פן יעלו שארית מימי בתהו וחרבתי והייתי כאחד נחלי הבַּתּות, הנני אוסף מים זרים אל קרבי ממעינות איתן מסביב; המה ינחמוני והם ישעשעו נפשי לעת זקנה.

---

עוֹלִים וְיוֹרְדִים

מאת

מנחם מבש"ן

ימים רבים בקש דוד מאת האלהים: גל עיני ואביטה נפלאות; הודיעני ארח חיים, הראני רזי עולם, תעלומות נצח, צפוני העתידות, או האך בצלם יתהלך איש, אם כבהמות נמשל נדמה?

ויהי היום ויאמר אליו אלהים: אל תקשה לשאול ואל תבקש ללכת בגדולות ובנפלאות ממך. הן לאיש מעשה יצרתיך מבטן, לאיש עושה מלחמות, מרחיב גבולות, מכונן ארץ ועם – ואַל לאיש מעשה להביט מבעד למסך ולנחש עתידות, פן יראה ורפו ידיו. העלילה והחזון לא יתאימו יחדו ויוצרי דברי הימים – עיניהם אך נכחם יביטו. ואולם חכה לי, עוד מועד לחזון; לעת זקנה אגַלה עיניך מעט.

באו ימי הזקנה, באו ימי המנוחה. ודוד לא יכול עוד לעולל עלילות כתמול שלשם; שקעה אִשו, סר כחו, רפו ידיו. אך בחיים חפץ מאד: נפשו אִותה לראות פרי עמלו, פרי המלחמות והגבורות והתשועות אשר עשה כל ימי חייו, לראות בטובת ארצו ועמו משא נפשו מעודו. לוּ יכול לחיות עד דור שלישי!… אמנם כי זקנתו נעכרה במחשבות רעות, בדאגות ובחזיונות קשים, אשר זחלו כנחשים בחדרי לבבו וכעננים העולים על טֹהר הרקיע להעיבו: הן בירכתי ביתו רעה נשקפה; בניו צררו, ארבו, יקשו איש לאחיו; בארץ נגלו פלגות־עם, קנאת שבט מרעהו, ומחוץ – נשאו גוים ראש… בכל זאת הנה מה טוב ומה נעים תחת השמש – מדי בוא אליו מלאך המות לקחת נפשו, כי מלאו ימיו, גער בו ויגרשהו וילך…

ויהי היום ודוד הזקן ישן שנתו ונפשו מרחפת בין ארץ ושמים, מריחה מרחוק חיי עולם, – והנה חזון נראה אליו. בחלומו והוא יושב מרומים בשער השמים, משם יביט לארץ והנה הר גדול ונורא והמון רב לאין מספר עולים ויורדים בו – עולים בצלע ההר מזה, מעפילים ברב־כח, צוֹעים בזעת אפים, צועדים בלי הרף; איש במסלתו ואיש בדרכו ילך וממולו לעמת פניו פרחים רעננים, טללי אורות, חזיונות נֹעם וכל חמדה. הוא עולה – והפרחים והאורות וכל החמודות הולכים ורחוקים, הולכים ונִדָפים, כמו יד נעלמה מעתיקה אותם לאחור. אַיָּן אפוא כל החמודות אשר נראו לעיניו בכל הדרך במעלה ההר? ומתי יגיע אליהן? אולי בראש ההר? שם ינוח מדרכו ומעמלו, שם יראה כר נרחב, ירעה על מי מנוחות, ישתעשע בכל הטוב ובכל היקר אשר משכוהו אחריהם ואשר הסבו עיניו אליהם ואשר הרהיבוהו כל ימי עלותו בצלע ההר. והוא אוזר חיל, מאמץ כחו מאד, מרחיב צעדי אונו, והנה הגיע עד הראש… הוי מקסם כזב, הוי משאת שוא ומדוחים: אין פרחים, אין אורות, אין כר נרחב, אף לא מנוח מעט לכף רגלו! צר המקום מאד, צר ומצוק כשן־סלע, ואין מעמד ואין מקום לפנות בלתי אם אל עבר פניו בצלע ההר מזה, במורד. והוא אוחז דרכו ויורד, עיף ויגע, נואש, מר־נפש, קודר וכואב, נשען על משענתו, והוא יורד ויורד בלא כח, בלא חמדה, אך בלי הרף; אין מקום לנטות, אין לשוב אחור, כי אם לרדת בצלע ההר, לרדת נכחו, לרדת בלי הפוגות. ולנגד עיניו מטה – מחשכים, מוראים, תקוֹת נכזבות, חלומות תהו, מדוי־לב ונפש, צללי־אֹפל וצלמות. וכאשר יוסיף לרדת כן יגדל וכן יחזק וכן יקרב אליו, הלוך וקרוב מהרה, מראה הבלהות והמחשכים והצלמות, עד רדתו מן ההר, עד השלימו דרכו, – עד עת קץ…

ואחר נפתחו השמים ושמי השמים, שם ראה דוד מטוּב השמים מֵעָל – מראות הוד וגֹדל ונֹעם אלהים, אשר לא יוכל איש לדבר ולא עט סופר לתאר ולא לב בשר להכיל.

מה ההר, ומי העולים והיורדים בו, ומה הדרך הגדול והנורא הזה, והמראות הגדולים והנפלאים שם ממעל?

– הָרְאֵיתָ, בן־אדם, אֹרח חיים; זה הדרך ילכו בה כל בני תמותה מקצה חלדם ועד קצהו. משם והלאה – עולם חדש, עולם שכֻּלו אורה, שׂבע שמחות ונעימות וחיי־נצח עם בני עליון. אותו לא יראה האדם וחי; אך אתה הָראית הפעם אפס קצהו, כי הנה כלית דרכך בחלד וגם הנך עומד לגורלך לחיי עולם.

ויאמר דוד: אם כן למה זה אנכי. בואה, בואה המלאך הגואל, קרבה אל נפשי גאָלהּ, העבירני מבית מלוני אל בית עולמי!

ויגוע וימת ועל פניו כמראה אור נֹגה מזיו כבוד החיים העליונים.

---

מַעְיָן חָתוּם

מאת

מנחם מבש"ן

לאט לאט עושה הוא דרכו, שולח מימיו הטהורים על פני חוץ, משקה אדמה צחיחה, מרוה נפשות שוקקות, מצמיח פרחי חמד, פרי ברכה – מַשלים חקו עלי אדמות.

והנה שמה בו הקנאה את עינה לרעה, הפיחה עליו ברוחה, רוח זלעפות, נִסתה להוביש מקורו ולא יכֹלה: המעין הולך לבטח דרכו, עושה מעשהו אשר יעד לו יוצרו, ומפני שריקות נחשים וקול מלחשים ורוח מקנאים לא ישוב אחור.

והקנאה מעשה ידיה לא תרף; המעין לא יחדל להקיר מימיו והיא לא תחדל להקיר רעתה, כי הנה זאת פקודתה היא עלי אדמות; והנה היא לוטשת לו עיניה, חורקת שִניה, משננת לשונה: המעין הזה לא לנו הוא, לא לנו, הולך הוא לו ארחות עקלקלות, נוטה הוא מִקַו זה שַׂמנו, הֵנה והנה ולא רוחנו, משַׁלח הוא את מימיו על פני אדמה טמאה… ועתה הבה נתחכמה לו, לכו ונסתמנו וגדרנו בעדו ולא יֵראו עוד מימיו בקרב מחננו.

זממו ועשו: זרו פרש על פני מוצאו, עפרו בעפר, סקלו אותו באבנים עד היות ערֵמת העפר והרפש מחסום לפיו – המעין נעצר, מימיו חתמו למו, בתוך יודעיו לפנים נפקד. כל שותי מימיו ערגו אל אפיקיו, צמאה לו נפשם – והוא איננו. והקנאה ונושאי כליה שמחו בלבם, אמרו: יכֹלנו לו, בלענוהו, בא קצו!

הוי, שוא לכם יוצרי עמל, לריק יגיעכם ושמחתכם לא לאֹרך ימים. המעין – לא בור כרוי הוא וּסתמוהו בידים, כי רוח אלהים נוססה בו, הרוח המפעמת כל הבריאה אשר ברא ה', האומרת לחרס ויזרח ולעץ ויצמח ולכל היצורים – ויאחז איש איש דרכו מבלי נטות ימין ושמאל.

המעין נעצר – אך מקורו לא יבש, ויפַכּה במסתרים ויאסוף שפעת מימיו, מי תחתיות, בקרבו עד עת מועד.

ויבא היום ומימיו פרצו בעֹז; פֶרץ מים כבירים, שוטפים, מגיחים, גרפו רגע אחד את הרפש ואת האבנים ואת העפר אשר טפלו עליו לשום לפיו מחסום. אלה נמַקו נפוצו, היו כלא היו, ומי המעין החתום יוצאים על ארץ רבה כתמול שלשם, וחפרו והרוו והולידו והצמיחו והיו לברכה בקרב הארץ.

וברֹב הימים גם שורריו הָשלמו לו – הקנאה, צרתו, מתה על פניו.

---

פְרִי הָעֲבוֹדָה

מאת

מנחם מבש"ן

והנער שמואל הלך מכפר מושבו אל העיר הקרובה, מהלך שלש שעות, וישב שם בבית דודו ימים מספר. בימי שבתו בעיר התבונן אל אנשיה, אל דרכיהם ואל מעשיהם והכל היה חדש בעיניו, כי זאת לו הפעם הראשונה לראות עיר ומלואה. ובשובו הביתה ספר לאחיו לאמר: ראיתי אנשים אשר כל ימיהם מנוחה, אחרים עושים להם את כל מלאכתם והמה לא ירימו את ידיהם הרכות והענוגות; ואנשים העוברים במרכבות מדי צאתם מביתם העירה ומדי עשותם גם כל דרך קרובה, נשוֹא ינָשאו ולא יצעדו. ואנחנו עובדים כל היום עד היות ידינו כאבן מקשה, ואנחנו הולכים ברגל כל דרכינו ועקבינו מבֹקר לערב יֻכַּתּו… אשרי יושבי העיר, כי חלקם בחיים!

וישמע אביהם ויאמר:

– שמעו, ילדים, ואספרה לכם דבר.

הדגים הצעירים ראו אניות וסירות שטות על פני הים ואנשים עולים ויורדים בהן, נִשָׂאים על גביהן, עוברים בטח על פני תהום רבה. ויתקבצו הדגים מסביב ויתבוננו אל החדשה הזאת ותעבור עליהם רוח קנאה; כי כן דרך הצעירים לשאת עיניהם אל כל חדש ולבקש חליפות כל היום.

ויהי בערב בשובם משוּט בים אל מעונתם, אל סעיף סלע איתן אשר בירכתי תהום, ויספרו בקהלם את מראה עיניהם ויאמרו: מי יתן והיו גם לנו בתים כאלה אשר נשב בהם מושב אדם בלב יַמים ואשר יעבירונו בטח לכל מגמת פנינו, ולא ניַגע סנפירינו עד תכלית מאמצי־כח. – ויאמרו אליהם זקניהם:

אַל תִּשְׂאוּ עֵינֵיכֶם לַאֲשֶׁר לֹא לָכֶם,

פֶּן־יֵלֶךְ תֶּמֶס הַטּוֹב אֲשֶׁר עִמָּכֶם.

אך הצעירים הניעו ראש ויאמרו:

הַזְּקֵנִים סָרֵי טַעַם וְתוֹרָתָם – קִפָּאוֹן,

שׁוֹמֵעַ לָהֶם יֵלֶךְ קוֹדֵר, יַבִּיט צַר מָעוֹן.

ויהי היום וירגזו תהומות והים היה למרקחה: אניות קטנות וגדולות ירדו במצולות; מהן טבעו מפני סער מתחולל, והרבה יתר מאד טִבְּעו בני האדם במלחמותיהם על פני הים; כי האדם מרבה להרע ולהשחית מן הטבע על אחת שבע. – ויראו הדגים ויאמרו: האח נפשנו! הנה כלי־שַׁיִט יורדים ממרומים כעַיִט, המה ישאונו וינטלונו ועל מי מנוחות ינהלונו ואל כל דרכינו יעבירונו. ועתה עושו ובֹאו, מהרו לגשת כל אשר לו סנפיר וקשקשת, שימו שכם, הטו וּדְחוּ, מִשׁכו וקחו, עלו וּשְׂחוּ!

ויתקבצו כל צעירי הדגים מסביב לאחת האניות אשר היתה תקועה בקרקע הים עד חֶציה, וימשכו ויהדפו בכל מאמצי כח ויוציאוה ויעלוה מטיט היון. הרבים בהם יצאו מעוכים ורצוצים: כתף מרוטה, סנפיר שבור וקשקשת פרועה – ולא שמו לב: מה להם עוד לסנפיר ולקשקשת, והן מעתה ינָשאו על לוחותַיִם ולא יניעו ראש וזנב, אף בשרם ישכון לבטח…

וישבו צעירי הדגים באניה ויעברו מתהום אל תהום עבוֹר ושוט כל היום, ולא הניעו סנפיר ולא ראו עמל וייטיבו את לבם וישחקו ליום אחרון. והזקנים הניעו ראש, נדו להם, ויוסיפו לשוט בים ולהעביד סנפיר וזנב כתמול שלשם.

וירבו הימים והאניות בלו, התפרקו ולא צלחו עוד למלאכה. ואניות חדשות לא ירדו עוד ממעל, כי שִׁנו בני האדם את דרכם לטובה, כרתו יחדו ברית שלום, התחברו לחֶבר עמים, השביתו מלחמות בארץ וביַמים. וירדו הדגים ממכון שבתם המימה ויאמרו: נצא כפעם בפעם ונִנָער – והנה סר כחם מעליהם, סנפיר וזנב רפו, קֻמטו, שכחו נִיד־אֶברָתם, וינַסו לפרוש אותם ולא יכֹלו… ויוּטלו הדגים על קרקע הים כזוחלי ארץ, שוכבים, נאנחים, רואים בשׁוּט רעיהם, בהתרוצצם אנה ואנה, בהבקיעם בכח מעמקי־מים, – רואים ומקללים את יומם ואת התמורה אשר אִוו להם…

וככה שכבו בבשתם עד אשר רִחמו עליהם הדגים הזקנים ויקרבו ויעמסום על גבותם וישוּטו אותם בים בכח סנפיריהם לִמֻדֵי העבודה.

---

הַמְתַקְּנִים

מאת

מנחם מבש"ן

המלך שלמה שלח את עבדיו אל הר הלבנון לעבוד עם עבדי חירם, הצידונים, היודעים לכרות עצים. ויכרתו ארזים מן ההר ויעמסו באניות או שמו אותם רפסודות וישלחום על פני הים עד יפו ומשם הובילום ירושלימה ועשו אותם למלאכה לבית אשר בנה שלמה לה'. ויהיו חרָשים חכמים, אשר הקציעו את העצים במַקְצֻעוֹת בעוד היותם בלבנון ויעשו אותם מחֻטבים, צלעות ועֻבּים, עמודים, ספים, או אילים לחלונות; וישלחו אותם עשוים ירושלימה אל שלמה, אשר יוכל לשום אותם אל מבנה הבית, מבלי אשר תהיה בהם עוד יד. והחרָשים אשר לא ידעו כי אם לכרות העצים, שלחו את גזעיהם, כאשר הם, רפסודות על הים, ובירושלם השיבו החרשים החכמים ידם עליהם ויקציעום וייַפום ויעשום למלאכה.

ונער אחד מן הנערים, אשר נשלחו לבנונה לעבוד בעצים עם הצידונים, ראה והנה שכר המקציעים והמתקנים את העצים גדול יתר מאד מן המשַׁלחים אותם “חיים” אל מקומם, ויאמר: הבה אנסה גם אני לתקן את העצים והיה שכרי הרבה מאד וגם שם אעשה לי. ויקח מן הבא בידו, מַקצֻעות וגרזן, כשיל וכילפות, ויחל לחטוב בעצים – בעצים העשוים – הניף הוריד את ידו הקשה: הך! הך! ויחטוב ויגזור על ימין ועל שמאל ובמלחמות תנופה נלחם בם עד אשר יגעה ידו ועד אשר קלקל ועוה פניהם וישם אותם גֵבים גבים, זה קצוץ ורצוץ וזה מעוך וכרות – נשחתו העצים ולא צלחו עוד למלאכה.

ויבא שלמה וירא את המעשה אשר עשה הנער ויגער בו ויאמר: הוי נער אין־בינה! הוי קוצץ אוילי! לא את העצים המהֻקצעים והמחֻטבים יתקן המתקן, כי אם את העצים אשר אך כרֹת כרתו אותם מיער ועוד לא היתה בהם יד חָרש; ולא נער כמוך יתקן העצים (הוא אך שמור ישמור עליהם לתתם איש על מקומו במערכת), כי אם חרש אמן היודע במה ישלח ידו להיטיב ולתקן וממה ישיב ידו. ואתה, אשׁר הראיתני לדעת במה כחך גדול, הנני אפקיד אותך על מקומך ועל מלאכתך.

וישם אותו שלמה אל בין הגבעונים חוטבי העצים לעדה ולמזבח.

---

הַסָּלַע

מאת

מנחם מבש"ן

רובץ הוא על פני העמק כאף ממעל לפה, אך נשמת רוח חיים אין בו – אין נטף מים, אין לֵח, רק חֹרב, רק יבֹשת מעלה ומטה.

מקוה־מים היה העמק בשנים קדמוניות, מים כבירים שוטפים אשר כסו כלבוש מַערוֹ, שטפו עברו ויגיעו עד הסלע ויחבקו עבי גביו ויחדרו לצלעותיו ויחתרו ויקרקרו מוסדותיו ויפרצו בו פרצים ועוד מעט וַיָמש וימוט ויפול תחתיו; אך השמש הלוהט וזלעפות המדבר מסביב באו לעזרתו בעוד עת ויחלצוהו מֵחִבּוּק זרועות השטף. המים היו הלוך וחסור וישקעו ויחשו גליהם, ושאריתם נבלעו בארץ, באו בתחתיות כגנבים במחתרת, במחשכים ילָפתו ארחות דרכם ובלשון סתר שרשי הסלע ילֹקו, המשבָּרים, אשר חתרו להפילו, נשברו, שחחו תחתיו, המה היו למטה והוא היה למעלה – ולכל מראה עיני הרואה אך חֹרב, אך צחיחה וצמאון.

והסלע עומד על כנו, נשקף על העֵמק, אשר הרוח והשמש גִלו פני לבושו, ואותותיו אשר שמו בו המים הזידונים בהלחמם בו, סעיפים ונקיקים, גבנונים ומִפְרָצים, נראים מרחוק כמִחיַת־פצעים בבשר שוּבֵי מלחמה, ומראהו המחֻספס כפנים אשר קֻמטו מזֹקן, כשדים צומקים אשר נס לֵחם, כיער בשלכת…

דומם ושומם הסלע, אין מלחמה, אין קול המון מי מריבה וסביביו לא נשערה. רק רוח יליל ישימון יפקדנו לעתים, ונחשים בו יקננו, וינשוף ועורב עליו ישכנו, ורגל חית הבר תרמסנו – והוא רובץ תחתיו זה שנים אין־חקר, כענק נרדם עיף ויגע מכֹבד מלחמה – נרדם ואולי גם חולם… חלומות תהו ובהו? חלומות תחיה? עת תָּגֵל ערבה מקול המון עובר ושב, מקול צלצלי שירת הגאולה? מי יודע.

אל תראוהו שהוא שחרחר, נזעם־פנים, לובש שממה, ששזפתהו השמש, שהסתוללו בו רוחות המדבר, ששפוהו מערות חול; אל תבוזו לו, כי לא תהו עמדָתו ולא להבל וריק אחריתו – הן הוא מסתיר בחֻבּו אוצר נחמד, אשר לא יערכוהו זהב ופנינים: גיד מים חיים שוטף ועובר תחת המכסה הקשה, הגוּש לא־נכסף, – מים חיים קרים נוזלים, אשר בהִגָלותם והרוו והחיו, ושובבו נפשות רבות.

האף אמנם יגָלו? היפָּתח האוצר הסגור והמסֻגר?

אמנם כן; ואולם… למי יפתח הסלע את אוצרו הטוב? למי יתן מימיו – לפראי מדבר? לערמות החול? לקרני השמש הלוהט?

חכו לו, כי למועד שמוּר אתו; אך בוא יבאו אנשים בגבולו, אך דרוש ידרשו אליו ואל מימיו – ופתח סגוֹר קרביו והפיק צפוּנו למשחריו ונתן ולא יחשוך.

בא המועד: הענק הנרדם, אשר היה בעיני הרואים לעינים כדבר ריק אין בו מועיל, חש בקרבתו נפשות שוקקות, עינים תלויות אליו ואל טובו – ויתעורר ויתבקע ויתן מימיו ויַשק את העדה.

והסלע, אשר הסכין לשמוע אך שריקות נחשים מתחת וצריחת עורבים ממעל והמית סערות חול מעבָרים, זכה לשמוע הפעם שירה חדשה, שירת גאולה וישועה:

“עלִי, באר!” – עָנו לו.

---

הַזֶּרֶד וְהַגָּפֶן

מאת

מנחם מבש"ן

כאשר הלכו בני ישראל במדבר היה הענן מרחף עליהם ורוח צח וקל עובר לפניהם להשיב נפשם. ויהי היום והם באו עד שפת ים־המלח נגבה מזרחה, קצה המחנה על יד נחל זרד וקצהו השני נשען אל עין־גדי, והנה נחל זרד היבש הכה גלים כים סוער – קני הזרד, אשר היו קופאים על עמדָתם בדממת המדבר, התנודדו, התנופפו, הניעו בדיהם הצנומים והדקים, כנערים שובבים המפזזים ומתרוצצים הנה והנה בעת שחקם במרחב; ולולא היו אחוזים ברגליהם בארץ, כי עתה רצו, דאו על כנפי רוח כצפרים עפות, יצאו בעקבי עוברי המדבר והלכו לרגליהם עד גדות הירדן.

ושם ממולם, בעין־גדי, גפנים עמוסות אשכלות ענבים, אשכֹלות על אשכלות, כיונקים על שדי הורתם, ועצי זית ותאנה וכֹפר מסֻבּלים פרי, נחים שוקטים, אם רוח ואם דממה סביבם, כהוזים, כחולמים. על מה אתם חולמים, גפני עין־גדי, עצי התאנה, שיחי הכֹפר – על החליפות ועל התמורות העתידות לבא עליכם ועל האדמה, אשר אתם מתנוססים עליה? על אשר תהיו פעם קנין לעם נביאים ומשוררים, אשר ישים שמכם וזכרכם לתהלה בספרתם, ופעם – מרבץ לפראים, אשר יעטו עליכם חשך ושממת־עולם והשכיחו את עמי הארץ שמכם וכבודכם?

וקנה־זרד אחד נשא ראשו בגאוה ובגֹדל לבב אל מול כרמי עין־גדי, ויאמר: – צר לי עליכם, הגפן וכל עץ פרי, הקודרים תחת משאכם, כי לא תנועו ולא תזועו ולא תשתעשעו לרוח היום, כאסירים אתם נצבים כלכם על עברי פי פחת ומחסרים את נפשכם מטובה ונחת. ואני – חבר אני לכל רוח כי יפוח, בחיים חפשי, אך לי לנפשי; כי אין עֹל ומשא ופרי מעמסה, לשום חרצֻבּות לרַוְחתי, לחֻפשתי.

ותען הגפן ותאמר לו: – לא לנו להיות מרדפי ריקים ושומרי רוח, כי לא עלינו גורלכם ינוח. עלינו לשקוד ולשמור על האוצר היקר אשר בחיקנו, כי יבשל ולא יִשל. הפרי – הוא שעשועינו ועליו גאותנו, הוא חיינו והוא אחריתנו. והזרד הריק והבוקק – מה אחריתו? בדיו יהיו למטאטא לטאטא את רפש הבית והחצר ואחר יוצג בירכתים ככלי מלא בושה וכלימה, ואחריתו – תהו, חדלון וכלימה.

---

גְּבוּלוֹת העוֹלָם

מאת

מנחם מבש"ן

והנער יצחק אברבנאל מלא רוח חכמה ודעת אלהים כאחד הגדולים בחכמי ישראל ויהי יוצא ובא בתוך בני הכהנים והנזירים והשרים הקתולים, אשר היו מתוכחים עמו בדברי אמונה ודת כמשפט הימים ההם (האבות היו מודיעים את ידם פעם בפעם ליהודים היושבים עמהם, והבנים היו מציקים לצעירי בני ישראל בזעם לשונם), ולא יכלו לו, כי הובישם ברב חכמתו, וכל לשון תקום אתו למשפט, הרשיע.

ויהי היום ויאמר אליו הנער תומש טורקמדה, מחניכי הנזירים: – צר לי עליכם, עם קשה־עֹרף, עם הולך חשכים, עם יושב בשׁפל ואין תועפת־רוּם לו, חונה סביב למשכנותיו הקודרים, אשר אין בהם כל פסל וכל תמונה, כל פאר וכל יפי ולא קול מצהלות חיים עליזים, וקורא מן המצר לאלהיו, השָׂם חשך סתרו גם הוא. ועתה שמעו שמוע אלינו ואִכלו טוב, בֹאו חסו תחת כנפי דתנו, דת האהבה והחסד והרחמים, וראו חיים! בואו אלינו – והתרוממתם ממעמקים לראש מרומים, ויצאתם מן המצרים למרחב־יה, ממחשכים לאור גדול, מחיי שממון לחיים מלאים חליפות ונעימות, שפעת מראות ותמונות כמשברי ים אדירים; בואו עדינו והשתניתם – והייתם ככל האדם. אולי יקשה בעיניכם, אולי יקשה גם בעינינו בראשונה בהתחברכם אלינו, אך ברֹב הימים נסכין ונשלים איש עם אחיו ועָם עם רעהו, ברב הימים תלמדו אל החליפה ואל התמורה, ואם לא אתם כי אז בניכם, הדור הבא אחריכם, יהיו עִמנו לעם אחד וידעו ביניהם מה טוב.

ויאמר אליו אברבנאל: – תודתי לך, הנזיר הצעיר, על המון מעיך ורחמיך עלינו ועל עצתך אשר יעצתנו להכחיד עצמנו למען ייטב לנו. אך שמע נא ואספרה לך:

הנשר הגדול, גְדֹל הכנפים, אֶרך האבר, המשוטט על פני ארצות ויַמים רחוקים לבקש טרף, אמר אל היונים אשר בירכתי הלבנון: מה לכן פה, יונים פותות, יונים מדַדות בקצה ארץ חשך ללא אור בהיר וללא מרחבי שמים, ומה כנפיכן הדלות והלבנות ללא תאר וללא הדר, לא שפעת נוצה ולא ברק צבעים, כנפים קצרות מהשתרע, רפות מהגביה עוּף, דלות מִסֹך על אחד השיחים הקטנים – מה אתן ומה חייכן כי אם קפאון ושממון, כלימה ובלימה. ועתה שמענה בקולי, בואינה ואשא אתכן על כנפי עד ארץ צלצל כנפים, אשר מתחת לקו המשוה, עד ארץ הֹדו מבֹרכת אלהים; שם לא תראינה רוח, לא תיראנה שלג וקֹר. שם כל עוף ארֻכּי אבר, גדלי כנפים, יפי נוצה, הדורים ביפעת צבעים מזהירים כצבעי הקשת אשר תהיה בענן. שם גם נוצתכן תגדל ותיף לנֹגה קרני השמש הזורחת בגבורתה שבעתים כאור שמש ארצכן; שם תגבהינה עוף עד גבהי מרומים אל בין כל עוף כנף המודד שמים בתעופתו ובאברתו שחקים. ואם לא כשחוק יהיה לכן להחליף נוצה (גם הנחש הרובץ על יאורי הֹדו, יחליף עורו פעם בפעם והחליף כח) ולהשתנות לתֹאר ולגֹדל, ואם תכבד מכן החליפה והתמורה – הן בזאת ייטב לצאצאיכן אחריכן: בדור אחר יהיו כיונים כנשרים…

והיונים שמעו אמרתו, הגו ואמרו לו: – נעימות בפיך, נֹפת תטוף מלתך, אך לנו לא תסכון עצתך ולחלקת לשונך לא נפֻתּה. אם קטנות ודלות אנו, רוח אל כביר יחיינו; אם יונים פותות אנו בעיניך – גיד ברזל ערפנו. ארץ הֹדו וכל יפעתה, הוד שמשה והדר גאון בעלי כנפיה – לא לנו הם, לא לנו. הדו – להודים, כי על אדמתה נולדו וקרני שמשה גִדלום וטִפחום. ואנחנו – בשרנו כמק יהיה ונוצתנו כאבק תעלה בטרם נהיה כמוכם, וצאצאינו – בטרם יהיו לנצח יאבדו. הנחש יחליף עורו כי נחש הוא (אך את דרכו לא יחליף); ואנחנו לא נלך לקראת נחשים, לא נשאף חליפות ולא נבקש גדולות – לא נחליף ולא נמיר טוב ברע או רע בטוב. בחרנו הסתופף בירכתי לבנון משׁוּט תחת כל השמים. טובה לנו שמשנו המשקיפה עלינו בנחת משמינו מרשפי שבע שמשות הֹדִיוֹת. טובות כנפינו הקטנות והלבנות מכל כנפי נשרים וידידות משכנותינו הצנועים מכל רחבי ארץ ותועפות הרים. גבולות עולם שם לנו יוצרֵנו ובהם נחזיק אנחנו וזרענו אחרינו עד עולם.

---

יָמִין וּשְׂמֹאל ו...

מאת

מנחם מבש"ן

ימים רבים ישב היוצר על האבנַים בגשתו לברוא שמים וארץ ויהי “בונה עולמות ומחריבם, בונה עולמות ומחריבם ואומר: דין הניין לי, יתהון לא הניין לי”, עד אשר יצא מתחת ידו עולם מכלל־יֹפי – וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד.

גם את העולם הקטן, את האדם, לא עשה פעם אחת יפה בעתו, גם אותו תקן, חִדש, שִנה לטוב, עד אשר ראה יציר כפיו והנה הוא תמים בכל.

האדם הראשון היה מלמעלה כבני עליון ומלמטה כדמות הבהמה והקוף, שתי רגלים היו לו וזנב¹. וגם הרגלים וגם הזנב עוד לא ידעו את תפקידם. הרגלים היו מתחרות אשה באחותה; הימנית והשמאלית – כל אחת בקשה להקדים את רעוּתה, כל אחת התאמרה כי היא הראשונה ולה משפט הבכורה, היא המוציאה והמביאה את האדם, בהתהלכו תנחה אותו, והיה בהרימו הרגל האחת ותמהר צרתה ותפרוץ עליה פרץ – וַתַּכשֵׁלנה האחת את רעותה ושתיהן את האדם ולא יכול לעשות דרכו ולהגיע אל מחוז חפצו.

והזנב בקש להיות לפנים ולא לאחור ויעש הנה והנה ויתאמץ למשוך אחריו את הרגלים וגם את הראש ולהיות למאשר ולמורה דרך לאדם; וילך ויכָּשל ויַכשל גם את מאֻשריו; כי אין עינים לו ורק קנאה עוֶרת וגאוה אוילית מנת חלקו.

ויהי האדם במבוכה ובצרה גדולה; שתי הרגלים הכשילוהו בתחרותן, גדרו דרכיו, עוו נתיבותיו, והזנב הקופץ בראש הוסיף עמל ויגון, מהומה ומבוכה, עד אשר לא יכול לצאת ולבא, לא היו לו כל שיג וכל דרך, ותקצר נפשו למות.

וירא אלהים בעני האדם ויאמר: הזנב – הכָּרת יכּרת, כי לא ידע את מקומו ואת ערכו; לבהמה, לקוף יהיה מעתה. ואל הרגלים אמר:

יָמִין וּשְׂמֹאל, חִדְלוּ קִנְאָה וְתַחֲרוּת,

הֶבֶל הֵן, פְּרִי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת;

לֵכְנָה אִשָּׁה נִכְחָהּ בַּדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה –

אָז תָּבֹאנָה יַחַד אֶל־הַמַּטָּרָה.

---

הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי היום, לפנות ערב, והשמש, מלכת השמים והארץ, יגעה ברֹב דרכה ובעבודתה כל היום; כי כאם רחמניה עיניה על הארץ ועל כל אשר עליה לטובה ושחקה אליהם באור פניה, מדי עברה, ואָצלה להם מחֻמה למִחיה ופרשה עליהם כנפיה למרפא והיתה להם לאומנת ולמכלכלת ושעשעה אותם והשתעשעה בהם בכל עת. – ותאמר אל בנה, אל הירח, כי ראתה כי גדל הנער וכי רב כחו לרוץ אֹרח: – לכה אַתּה, בני, והיית לי מול הארץ להאיר לה מעט, כי עיפה אנכי, ואני ארד הימה ורחצתי והחלפתי שמלותי וארגיעה – ואשובה אל מסלולי ואל עבודתי. ויאמר הירח: לכי, אמי, לנוח ואנכי אעשה כדברך.

והירח – בחור מתהדר ומתיַפה (בראשית כל חדש ובסופו הוא מסלסל שפמו עד היות שני חדודי קצותיו יוצאים מזה ומזה למראה; ויש אשר ישים טבעות סביבו – ענקים לגרגרותיו; ויש אשר ימרק את פניו עד… הֵראות להם בהרות בהרות כהות), גא ורחַב־נפש, קשה־לב וקשה פנים ואך גדל ויצא מתחת כנפי אמו, נפרדו לדרכיהם ולמחשבותיהם – ונפרדו גם בהליכותיהם: היא הסבה פניה ממנו והוא גם הוא אחז דרכו אל עבר פניו ולא יראו ולא יפגשו איש את אחיו כי אם מעט. – והירח אמר בלבו: אמי הזקֵנה רכה וטובה היא עד מאד; שוחקת היא אל יושבי השפלה הזאת ומעניקה להם מאוֹרה ומחֻמהּ ומכל יש לה עד בלי די; לכן לא יכירו מעבדיה ולא יתנו לה מורא וכבוד כאשר לה יאתה, גם הילדים רסן מפניה ישַלחו וישחקו ויתהוללו בחוץ לעיני השמש, גם בני צאן ירקדו ויפזזו בשדה ובאחו, גם כל צמח האדמה, כל עלה מעץ, כל כוס־פרח יתפתחו יתערו ולא יתבוששו, כמו אין עין רואה ממעל… ואני לא כן אנכי עמדי: המעט מדרי מטה אלה, שֶׁפך הדשן אשר לעולמות העליונים, כי אביט אליהם וכי אשא להם אור פני כמעט – הגם לתת להם חֹם, הגם להפיק להם כל נפשי, הגם לחרוד אליהם את כל החרדה הזאת? לא, כי אני בחָזק אבא, עם רב אקח עמי בצאתי, ורוח לפני יהלוך, וענן וערפל סביבי, וידעו תולעי־אדם אלה וכל שוכני השפלה כי גאֹה אֶגאה, ארום בשחק, ארום בארץ – ויחרדו וייראו ממני ויקומו מפנַי עד עברי, ויתנו כבוד וגֹדל למושל הלילה…

ותרד השמש הימה ויצא הירח מושל הלילה בשער השמים ואת גדודיו לקח עמו להלָוֹת עליו בדרך, כמשפט כל המושלים העריצים, אשר בצאתם מחביון עֻזם החוצה ויצאו גדודיהם שומרי ראשם עמם להלוך לפניהם אימים. ויראוהו האנשים כי קשה הוא, עושה מלאכיו רוחות ואורו אור קפאון – ויקוצו מפניו ויבאו איש אל ביתו ואיש אל חדר משכבו. ותרא הארץ כי קר הוא וכי גדודיו לוטשים לה אלפי עינים נוצצות החודרות אליה ונתון לא יתנו לה מאומה – ותתכס בצעיף ותתעלף. ויראו הפרחים וכל צמח האדמה כי פניו פני אימה, כדמות מגל נורא נטוי על ראשיהם מלמעלה – ויחרדו וייראו מפניו ויסגור איש את גביעו ואיש את עליו ויִגלוֹם. וכל צפור כל כנף נָדַמוּ עצרו בשירים וכל הבהמה וכל החיה נאספו רבצו אל מעונותם וכל הארץ היתה לשממת אלהים.

והירח מתהלך חוג שמים בגאון ומביט לארץ והנה אין אדם ואין בהמה ואין כל נפש חיה, אין יוצא ואין בא ואין מקדם פניו. ובכל מקום בואו – נסו בני האדם מפניו ויעזבו איש את מעשהו בעיר ובשדה ויבאו בצל קורתם. והוא וגדודיו הביטו לארץ פעם בפעם מדי עברוֹ כל הלילה עד הבקר והנה היא עזובה וגלמודה, תהו ובהו וחשך, כיום ברוא אלהים ארץ ושמים. וירא הירח כי כן, וַתֵּכה מכעש עינו ופניו חורו וגדודיו שומרי ראשו חמקו עברו נעלמו אחד אחד עד צאת השמש והודהּ על ארץ ושמים. ותראֶהָ הארץ ותסר צעיפה מעליה, את האד ואת הערפל, ותפרוש זרועותיה למוּלה, מתרפקת על אִמה. ויראוה האנשים וימהרו ויקומו ויתרחצו וילבשו בגדיהם ויצאו לקראתה לקדם פניה בשמחה. והפרחים וכל צמח האדמה פתחו סגוֹר עליהם וגביעיהם ואור מלא ימצו למו. והצפרים וכל עוף כנף התעוררו ויתנו בשיר קולם, והאדם וכל הבהמה וכל החיה יצאו לפעלם לשחר לטרף. אף השמש הצהילה פניה ותשק מנשיקותיה לכל היקום, ותהי השמחה גדולה בשמים ובארץ.

וירא הירח וידע כי אך בדרכי־נֹעם יקחו נפשות, אהבה תעורר אהבה והגאים והרהבים – גאותם תהיה להם למוקש ורהבם עמל ואון.

ראה וידע – אך את דרכו לא שִׁנה ולא ישַׁנה עוד עד עולם, כי גאותו יסרַתּו וקֶשׁיוֹ אל חיקו שב: ברֹב הימים היה לבו, אשר לא ידע אהבה, לאבן והוא – כלו מקשה וקפאון; ואך גיד־אש (האש – היא הדם, היא הנפש לצבא השמים) עודנו מתפעם במעמקי לבבו למען יֵדע את מכאוביו.

---

הַשֵּׁמוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

“ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה”.

וירבו הימים ויקרא האדם שמות גם לכל צמח האדמה ולכל דגי הים. וירבו הימים והדורות והאדם העמיק למטה – ויקרא שמות לכל אשר על הארץ ולכל אשר בתוך הארץ פנימה, לכל היסודות שחֻבּרו בה יחדו; המריא במרום ברוח דמיונו – ויקרא שמות למלאכים, וברוח בינתו – וישם שמות לכוכבים. למלאכים העדיף – וירבו השמות על המלאכים פי עשרה או פי מאה; ולכוכבים החסיר – וירבו הכוכבים הרבה יתר מאד על השמות; כי כן רוח הדמיון מגביה עוּף מרוח הבינה ואין מעצור לו בשמים ובארץ ובשמי השמים העליונים.

והכוכבים אשר לא נִקּבו בשמות התאוננו לפני האלהים ויאמרו: למה נגָרע אנחנו מכל צבא השמים והארץ להיותנו בני בלי שם? ויוצא אלהים במספר צבאם ויקרא להם בשמות. – וישובו ויאמרו: הן האדם לא ידע את שמותינו וכלֹא אנחנו בעיניו, או כי יכלול אותנו לקבוצות: עיש, כסיל וכימה, הדב הגדול, הדב הקטן, – שם אחד למאה ואחד לאלף; בעוד אשר כל צמח וכל רמש קט לבדו שֵׁם לו בספרתו: ועתה אם לא שֵׁם לנו בתוך בני האדם למה זה אנחנו?

ויאמר אלהים: הן אם ידע האדם את שמותיכם ואם לא ידע, הלוך ילך לאורכם – ומה לכם עוד? דעו לכם: טובים נותני אור בלי שם, מבעלי שם אשר לא יאירו.

---

בַּבַּיִת וּבַחוּץ

מאת

מנחם מבש"ן

כל הלילה היו מלאכי אלהים עולים ויורדים בסֻלם־בית־אל: עולים – להתיצב על האלהים במערכה ולשיר לו, כמשפט; ויורדים – לשמור על יעקב הישן שם, כאשר צוה אותם אלהים. עד בוא עת עלות השחר והמלאכים עלו אחד אחד השמימה וישארו אך שנים – מיכאל וגבריאל, היושבים ראשונה במלכות השמים. ויסֹכּו לו באברתם לשמרו מחית השדה, ויפיחו עליו ברוח־צח־שחקים מפני זלעפות המדבר, ויזילו על פניו מריח בָּשמי גן־עדן, להמתיק לו שנתו ולהראותו בחזון מחזות־נֹעם, חלומות־קסם, תחת מראות העצב והרֹגז אשר ישבע בהקיץ, וישירו לו, כאשר תעשינה האומנות לעוללי טפוחיהן, ויאמרו לאמר:

שְׁכַב, נוֹדֵד מִסְכֵּן, לִין בְּצֵל שַׁדַי,

נוּמָה, נָס מֵאָה אֶל דּוֹד…

עוֹד תִּרְאֶה תִּשְׂבַּע עָמָל לְמַדַּי,

אַךְ אַחֲרִיתְךָ תִּשְׂגֶה מְאֹד.

ויהי בהיות הבקר ויעקב עודנו ישן והנה ה' נצב עליו. אז עלו גם שני המלאכים האלה לשום משטרם בצבא המרום עד שוב ה לשבת על כסא כבודו. המה עולים בסלם וגבריאל אמר אל מיכאל לאמר: – מיכאל אחי, אשאלך והודיעני: מדוע ככה יקר יעקב בעיני ה' עד אשר צוה עליו מלאכיו לשמרו בדרך ועד אשר, באחרונה, פקד אותו גם הוא בכבודו. הן הוא לא הורה את העם דעת אלהים כאברהם וכיצחק; אולי רבה חכמתו מחכמת אברהם, אשר לא למד מפי הורים ומורים כמהו, גם עתה הנה ישב לו ארבע עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר ויגרע אליו עוד תעלומות חכמה; אך הן הוא יצפון לו תושיה ולא ישים פניו להפיץ מעינותיו חוצה: והלא טוב מסכן הנותן חלק לאחרים מן המעט אשר השיגה ידו, מעשיר רב־אוצרות אשר יסתיר הונו בסתר אהלו ואין לזרים עמו?

ויאמר אליו מיכאל: – הן לא כמונו כבני האדם, שהמה רבים מחסורים להם בכל אשר יפנו ובאין עוזר ותומך להקל מעליהם לא יוכלו לעשות לאחרים. לאברהם היתה אשה, עזר כנגדו, עליה השליך יהבו והיא כלכלתהו; וכי רָוח לו בבית, יכול להַפנות לבבו החוצה, לצאת ולבא באנשים, לאצול מן הרוח אשר עליו על כל סביביו. ויעקב בגפו יבא ובגפו יצא, עני נודד ממקומו שבע־רֹגז ושבע עמל, הוא יזיד לו נזיד והוא יערוך יצועו (ויצועו, כאשר אתה רואה, אבנים מאבני המקום!), ומכל סביביו אין פוקד אותו ואין פונה אליו (כי כן דרך בני האדם: איש לדרכו ואיש לבצעו; קרובים המה למקומותם איש אל אחיו ורחוקים בלבותם כרחוק שמים מארץ): ההוא יורה? ההוא ימצא את לבו ואת עתו להפיק רצון לרחוק ולקרוב, ללמד דעת את העם? והן גם אברהם התכנס אל גבולו אחרי מות אשתו, עזרו ומשענתו, ויחדל לעבור בארץ ולעבוד עבודתו לרבים כקדם.

ויאמר גבריאל: וכי יבנה לו יעקב בית ובא אל המנוחה – הילך בדרכי אבותיו לשפוך את רוחו על עם הארץ? הן לוחות השמים, אשר עליהם כתובים עתידות כל איש וכל עם, לא כן יגידו. ויען מיכאל ויאמר: – הדרך אחת היא לאנשי־רוח? דור דור ודרכיו. דור הולך הביע רוחו לגוים בלשונם, עיניו ולבו היו אל החוץ ובביתו רבה המכשלה; ודור יבא ידבר אל בניו בלשון עמו, ייצק רוחו על זרעו וברכתו על צאצאיו. אברהם ויצחק למדו דעת את העם ומבניהם יצאו ויהיו סורי הגפן נכריה; ויעקב ישקוד וישמור על ילדיו לחנוך להם על פי דרכו והיו כלם נאמנים לדגל אבות, כלם דבקים בעמם הם וצאצאיהם אחריהם לדורותם.

והלא טוב לחזק יתדות האהל אשר לא ימוט, מהרחיב יריעותיו חוצה ותחתיו יאכל הרקב?

---

קוֹל דְּמָמָה דַקָּה

מאת

מנחם מבש"ן

¹

ויהי אחרי כלות אלהים את מלאכתו אשר עשה בשמים ובארץ, ויאמר: מי ירד לנו ארצה ויגיד דברי לבני האדם? הן המלאכים – מלאכתם ומעשיהם בשמים ממעל וכי אשלח מהם אל שוכני תחתיות, לא יוכלו לעמוד הרבה על הארץ, פן יחטיאו אותם בני האדם או בנות האדם, כאשר היה לשמחזאי ועזאל. והנביאים – הלעולם יחיו? והמשוררים, אשר רוח ה' דובר בם – הרבים הם על הארץ? הן דורות מספר נמנו להם בדברי ימי עולם, ואם יהיו נביאים בכל דור ודור, ידברו בשם אלהים ולא יֵאמנו; ואם יהיו משוררים בכל עת ובכל מקום – ונקלו והיו ככל האדם. – את מי אשלח ומי יהיה למליץ בין העולמות העליונים ובין האדם?

ויאמרו השמים: הננו, שְלָחֵנו. מדי עברֵנו יום יום עבוֹר וסֹב על סביבותינו, נגיד דברך לאדם. ויאמר אלהים: טוב הדבר. עשו כאשר דברתם.

רק אל תשמיעו קולכם קול רם – מלא אחרי דבריו מלאך הפנים – דַבּרו בקול דממה דקה: כי הנה רֹב עמי הארץ אינם שומעים שפת השמים, זולתי עם אחד בארץ. דברו בלחש – והוא ישמע; כי מעודו קרוב הוא אל השמים (אזרח הוא בשמים וגר בארץ) ואזניו קשובות לאשר ידברו ממרום. והאחרים לא ישמעו, כי אין חפץ להם בשפת־שמים.

מני אז – השמים מספרים כבוד־אל, מגידים דברו לאדם, מודיעים מאשר נחרץ מֵעָל, מאשר ידֻבּר במועצה העליונה בירושלם של מעלה – אך אין אֹמר ואין דברים, כי אין נשמע קולם.

---

בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים

מאת

מנחם מבש"ן

בלילה בלילה, עת בני האדם נמים שנתם, תעלה נשמת החוזה בתוך כל הנשמות העולות למרום, וראתה רבות ושמעה רבות מאשר יש ומאשר היה; ויש אשר יגֻנב אליה דבר גם מצפוּני העתים, אשר עדֶן לא היו. וכשוב הנשמה אל חיק בעליה, תְּעַר עליו רוח ממרום, תשיחהו – וִיספר לבני האדם מעט מאשר נִתּן להגָלוֹת: ממעשי יום־יום או מאשר היה לפנים שם ממעל; חזון העתידות – חזון רחוק הוא גם לגלויי עינים, אותו יצפון לו ולאחרים לעת רצון. – והנה החזיונות אשר נראו אלי זה מקרוב בעולמות העליונים.

א. – נַהֲרֵי דִי־נוּר¹

נהר די־נור יוצא ונִגר מתחת לכסא הכבוד, בירושלם של מעלה, המכֻונת כנגד ירושלם של מטה, ותקופתו ותוצאותיו אל קצָוֹת רחוקים. ושרפים עומדים ממעל לו, שומרים משמרתו, צופים הליכותיו, מפלסים נתיבות לפלגיו, מוציאים ומביאים את המלאכים הטובלים בו בבקר בבקר, בטרם ישירו שירותיהם ליוצרם. ויהי היום, ותעבור רוח קנאה על רעיהם, השרפים הצעירים, ויפַלגו תעלה לשֶטף אִשם, וייצרו להם גם הם נהר די־נור ליד הנהר הראשון, ויעמדו ויקראו בראש הומיות לעדת מלאכים לבא ולטבול בו ולשיר שירותיהם גם הם.

ורוח הקנאה הוסיפה לחתור במעמקים ולשוף ממעל על השרפים שומרי שני הנהרות ועל נהרותם; וירגזו נהרות ויהמו ויחמרו ויתגעשו ויתהוללו וזיקים ואבני אש – אש אוכלה אש – עופפו מנהר אל נהר ברעם וברעש ובשצף קצף, ומקול המולה גדולה רעשו שמים, התחוללו מחנות המלאכים, ותהי לחרדת אלהים. ומלאכים רבים, מלאכי שלום, שרקו הניעו ראשם, חדלו לפקוד את הנהרות, אשר לא היו עוד מקור שירה מעתה.

והשרפים הצעירים, בעלי נהר די־נור החדש, חשבו מזמה, העבירו שמועה, הוציאו דבה על הנהר הראשון, לאמר: זר ומוזר הוא, גֵר הוא בשמים ואל מקום אחר הוא שואף, אִשוֹ לא אש קדש, שלהבתו לא שלהבת־יה, דרכיו נפתלים, ארחותיו נלוזים ומגמתו לא טהורה. כהנה וכהנה החבירו במלים – ולחישת השרפים לא שבה ריקם: מאחרי כסא הכבוד יצא דבר ויעצור בעד נהר די־נור הראשון מעשות דרכו.

והנשמה ראתה, השתוממה, נגשה אל “חד מן קמיא” ותשאל:

– הגם במרומים יש קנאה ושנאה ותחרות וחתירות במסתרים? הגם שרפים יהיו לנחשים שרפים?

– יש ויש במרומים קנאה, שנאה, גאוה, תאוה וכל מדוי הנפש פי שבעה מאשר בשוכני תחתיות.

ב. – קְרוֹבִים וּרְחוֹקִים

השמש באה ואני נושא עיני למרום – ואין כוכבים. נשַמו מסלותם ועקבותיהם לא נודעו. אנה פנו, אנה הלכו כל מאורי אור בשמים? היצאו גם הם למלחמת צבא המרום במרום והשאירו אחריהם עזובה רבה? אם הסתירו פניהם מבני האדם, כי חרה אפם על כל רעתם מימי המלחמה, אשר לא חדלה עד היום, אשר זה שלש שנים אין מלחמה ואין שלום בארץ כי אם תהו ובהו, מהומה ולא סדרים? אם נועדו לאספת סתרים ברקיע השלישי או השביעי להועץ, לדעת, מה הנגע אשר יביאו עוד על הארץ? מי יודע, אם אחרי מבול המים, אשר בא עליה לפנים, בימי עלומיה, ואחרי מבול הדם אשר נִתּך על הארץ זה עתה, – אם לא תפָקד עוד ממרומים במבול־אש, אשר ימחה, מחֹה והפוֹך על פניה, את הסיר ואת חלאתה גם יחד?

אני טרם אכלה לדבר אל לבי והנה הכוכבים יוצאים, איש בעקב אחיו, יוצאים, נוצצים, קורצים ברבבות עינים, ועוד מעט וימָלא הרקיע אותם; והלָך־מחשבות אחר לקח לבי למראה:

מה קרובים הכוכבים איש אל אחיו! מה טובו מערכותם, מה ידידות משכנותיהם! אכן לא כאדם יתנגשו, יעפילו, ידחקו איש את אחיו, יסיגו גבול רעיהם, יגזרו על ימין, יחטפו על שמאל; אין תלונות, אין דברי ריבות, אין פרץ ואין צוחה, כי איש על מקומו ואיש על גבולו יבאו בשלום במערכות השמים. איש אל אחיו יאירו פנים, איש לאחיו יחלקו מחֻמם ומאוֹרם, אך הָצֵר לא יצרו צעדי איש אחיו ומרֹר לא ימררו את חייהם כמונו, בני אדם יושבי חשך, – על טוב החברה יתענגו ורעתה אך זרה להם…

בלילה ההוא היתה לי “עלית נשמה” כפעם בפעם; הנשמה סרה הפעם אל בין כוכבים לדעת דרכיהם ולהתבונן אל הליכותיהם. ראתה, התבוננה, לקחה עמהם דברים; ומה ראתה? הה, זרים ומוזרים צבא מרום אלה איש לרעהו, בודדים הם במועדיהם, וגם בעמדם על משמרותם במערכת־שמים אחת, אין ידידות, אין אהבה, אין נחת. יעבור איש על פני אחיו – ולא יראה, יחלוף – ולא יבין לו, לא יקרב זה אל זה ולא יקָרב זה את זה; לא יפיק לו נפשו, לא יאיר אליו פנים ולא ישפוך לפניו שיחו, – קרת־לב, קרת־נפש, קֹר, קֹר, קֹר – קרח עולמים! כל כוכב בעיניו עולם מלא, ורעהו – ספיח עולמו, סרח העודף עמו.

– קרובים אנחנו איש אל אחיו, – אמר אחד הכוכבים לנשמת החוזה, – קרובים – לרואי מרחוק, ורחוקים איש מאחיו, פה באשר אנו, מרחק ש"י עולמות.

ג. – הַכּוֹכָב הַנִּדָּח

קבוצת כוכבים, חדשים מקרוב באו, אשר עוד לא נהפכו כלם מערפל למקשה, עוד לא נגה אורם על סביבותם ועוד לא פלסו להם נתיבות במרום, דחו מקרבתם כוכב מוצק, בהיר, בן כוכבי־קדם, אשר שכן בתוכם מרב ימים ויאצל עליהם מאורו, ויתן עליהם מהודו; כי היה יתרון אורו לשכים בעיניהם וטובו ויפיו לסמל הקנאה להם. ובהריקו להם ברכתו יום אחד, נועדו עליו, המו, רגשו ואמרו לו: – מחֹמר אחר קֹרצת, מקצה־שמים אחר מוצאך, אורך למפגע לנו, הליכותיך זרות ועקבותיך נפלאות ממנו – לך מעמנו, כי לא נוכל לשבת יחדו!

הכוכב הנדח יצא למרחבי שמים, בא אל עולמות אחרים, ובכל מקום בואו הפיץ אורו, אור חדש, אור יקרות. ובכל מקום בואו שמחו לקראתו, קדמו פניו בכבוד, הגידו תהלתו על פניו ובגללו זכרו לטוב גם את הכוכבים אשר ישב עמהם לפנים, ועוד מעט ויצא שמו בכל העולמות – וגם בעולם הקטן, מעון הכוכבים הקטנים, אשר הרחיקוהו מעליהם; ויצר להם מאד, בושו נכלמו, נקוטו בפניהם, והתהלות, אשר הביעו לו במרחקים ואשר נאצלו עליהם בגללו, היו להם כמדקרות חרב. אז שתו לו בחלקות, התרפקו עליו, קראו לו ואמרו לו: שובה אלינו, שובה, הילל בן־שחר, זכור ימי שבתנו יחד, נסה עלינו אור פניך, בואה אלינו ונכבדך! – אך הנה הוא קרוא אל עולמות רבים לחלק להם מאורו: אל מי יפנה ראשונה? האל מכבדיו, משחרי פניו, אשר לפנים לא ידעוהו, אם אל מנאציו אשר גרשוהו מעליהם – וישַׁלחוהו בדרך טובה? לפנים ישב בתוכם, וירא מנוחה כי טוב; ואולם עתה יודע הוא דרכו, עתה הכיר תעודתו: כוכב־לכת הוא ועל כל קצות השמים הליכותיו. יתר אור לו – ויתר תנועה. הטוב גורלו מבני ערפל, אם לא היה לו היתרון – לחסרון? לא עת לו לחקור זאת (ומה בצע כי יחקור והן לא בידו טובו). והוא הולך, עובר ושב במרחבי שמים ומפיץ אור על כל. אולי מדי עברו יסור גם אל קבוצת כוכביו אשר ידעם מאז, ואשר גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה.

ד. – עַל שַׁעַר גַּן־עֵדֶן

אברהם יושב על פתחו של גיהנֹם, – כה תספר האגדה, – ואיננו נותן כל איש אשר אות הברית בבשרו, לבא שמה.

ואת ישמעאל בנו הושיב על פתח גן־עדן ויצו עליו לאמר:

– כל אשר אין אות הברית בבשרו, אל תתן אותו להכנס. הערלים – לגיהנם, בני ברית – לגן־עדן.

וישב ישמעאל ליד הנהר, הסובב את גן־עדן, לשמור משמרתו ולעשות מלאכתו – לאסוף את אשר יֵאסף ולהשיב על עקב את אשר אין משפטו לבא.

אך עוד מעט והנה שכח ישמעאל את תפקידו ונהפך כקשת רמיה, – כל אשר אות הברית בבשרו לא נתן לבא, וכל ערל – אותו בחר ויקָרב.

וכי יבאו הבאים אל שער גן־עדן והעמיד עליהם רופאים לבקר את בשרם², – וקֵרב את אשר ירַחק ורִחק את אשר יקָרב.

ואברהם ידע את אשר עשה ישמעאל בנו ויֵרא אליו ויאמר:

– מה הדבר הזה אשר אתה עושה, ישמעאל בני, ולמי עוללת ככה? הן אחיך אלה, ואות הברית – אות אחוה, אות קרבת מולדת, בינך וביניהם; והן אל גיהנם לא יוכלו לבא, וגם משם הם נמלטים על נפשם כל עוד נשמה באפם; ואם גם שערי גן־עדן יסָגרו לפניהם, אנה הם באים? מה עשית – העל כי הקדים עשו לבא, פרש רשת לרגליך, התחבר עמך, גנב את לבבך, שמך גרזן לחצב בו – באחיך בשרך; ויעקב איש תם לא החליק לך לשון, לא עשה חֹנף, לא עשה רמיה, כי בתֻמו ובישרו בא, נתן ידו, נטה שכמו, לעבוד עמך יחד, לשבת אתך שבת אחים, – ותהדפהו בשנאה, ותסלף מחשבות צדיקים ותמר טוב ברע ורע בטוב?! מה עשית – העל כן מושבך על שער גן־עדן, למען הרחיק ממך את אחיך בני אביך, לסגור בעדם את המבוא, אשר נועד לך ולהם מאל אביכם, את המקלט האחד על ארץ רבה?…

וישמעאל עמד דומם בדַבּר אליו אברהם, ויקשב וישמע ולא ענה מאומה.

הנגעו הדברים עד לבו? ההיתה עליו רוח אביו לרפוא משובתו, להשיבו מדחי, להזכירו ברית אחים?…

---

בֵּין כּוֹכָבִים

מאת

מנחם מבש"ן

אברהם ידע מנֹער את רעת האדם בארץ. בעיר מולדתו נרדף על מאנו לֵעָנות מפני אדונים עריצים, הָשלך אל כבשן האש על בלי כרעו ברך לאלילים, ואחר גלה מארצו מרעת יושבי בה. ובארץ אשר בא אליה לגור בה ראה חמס ושׁד, מהומות ומלחמות כל היום. גם אל ביתו נגעה הרעה: שָבוּ את בן אחיו ואת כל רכושו, ואך ברב עמל הצילו משבי וממות. ולאברהם היתה נפש רכה וענוגה ולבו הרַגָש הָמה ככנור לכל המראות והמעשים; מהומות שנאה נפשו והבט אל עמל לא יכול. ותבז בעיניו ארץ ומלואה וישא נפשו השמימה: שם האור, הזֹהר והטֹהר ופה חשך וטֻמאה ודברי עונות, ואם יש אור נוצץ על הארץ – הלא היא חרב מרוטה לטבח או אש־תֹפת הערוכה לשרוף איש על מחשבותיו אשר לא כמחשבות בני דורו.

ובנשאו מרום עיניו כפעם בפעם וירא את הכוכבים הנוצצים בהדר גאונם, ויאמר: מה נאוו בשמים כוכבי אור, והן ככה רבה יפעתם מרחוק ואף כי מקרוב… אכן, אשרי כל הקרובים אליהם שהם ישבעו נעימות, ירחצו בים־אור, יראו הוד והדר, אשר עין אנוש לא ראתה ולא תראה בחיים על הארץ!

ככה התהלך אברהם כל הימים ועיניו נשואות למעלה ומחשבותיו אל בין כוכבים, ומשא נפשו – ההוד הנוצץ שם מרחוק.

ויהי היום ויֵרא אליו מלאך האלהים וישאהו ויעלהו השמימה אל בין כוכבים ויאמר: – הביטה וראה.

ויבט – ותחשכנה עיניו מראות.

גושי עפר גדולים לא תֹאר להם ולא הדר, לא אור ולא יפעה, מִשטח הררים וסלעים, חתחתים ורכסים, בִּצֹאת וגבאים, גם אגמים נרפשים, גם עיים וחרבות, כדמות הרים נופלים, כאבני מסע שלמות אשר לא היתה בהן יד אמן – מחשכים, מחשכים על כל סביביו.

רגעים מספר עמד אברהם בתוך האֹפל, עיניו חשכו, לבו סחרחר ונפשו מרה לו. פתאם נסבו עיניו למטה וירא והנה כוכב נוצץ, מזהיר כאור נֹגה.

– מי הכוכב היחיד הזה? ואיה כל הכוכבים אשר ראיתי בעוד היותי על הארץ?

– הכוכב הזה היא הארץ, אשר מאסת בה, והררי אֹפל אלה – הם הכוכבים.

ויאמר אברהם: אם כן איפוא, אם הכל נוצץ אך למרחוק, מה לי בין כוכבי מרום – אלכה ואשובה אל מקומי.

ויורידהו המלאך וישיבהו אל הארץ.

---

מִחוּץ לַגְּבוּל

מאת

מנחם מבש"ן

כוכב צעיר, אשר זה תמול יצא מערפלי־טֹהר, נשא עיניו וירא את הכוכבים הזקנים והנה רבים הולכים לאורם – וילבש גאות ויעט קנאה ויאמר: מה יפה, מה אדיר אורי בכל השמים: ומדוע זה אין פונה אלי? מדוע לא יקדמו כרובים פנַי בכבוד ולא ילכו לאורי ולא ישיחו בי בשערי שמים? אכן ידעתי: בקרובי לא אכָּבד, במסבי לא אֵחשב – הבה, אשימה פני אם עולם אחר… ארדה אל הארץ ואפיץ עליה אורי, אור חדש עליה אאיר, ונודעתי והתגדלתי ויצא לי שם בקהל רב.

ולכוכבים מלאכים המֻפקדים עליהם לנהל אותם מנֹער, ויצאו לפניהם ונחום בעצתם, עד אשר יגדלו וידעו ובחרו את דרכם. וירא המלאך המנהל כי הרחיב הכוכב הצעיר את נפשו ושואף אל מקום לא־לו, ויאמר אליו: לאט לך, בן־טִפוּחי, ואל תעפיל להתנוסס בלא עת. אמנם כי מָלֵאת כח ועִמך מקור אורה – לברכה לימים הבאים. גם רוח הגאון המתפעם בקרבך, אות לטובה הוא – לעת יבשל פריך. כאשר תגדל ירב אורך ופרץ מסביב והפיץ קרנים לרחוק ולקרוב. אך עתה הן עודך צעיר לימים, אורך עצור, צומח, בוקע, דֹם והתחולל לו עד בוא מועד ואל תפרוץ עליך פרץ ואל תצא ממסלתך ואל תשאף עולם אחר, כי שם יועם אורך ויכהה מפני מאורות אחרים…

המלאך דבר, הורה, הזהיר את הכוכב המתנשא; והוא באחת: אל הארץ, אל הארץ! שם יהל אורי, שם אוָדע ושם אכָּבד!

בפיו דבּר ובנפשו מִלא: התאזר עֹז, נתּק ממסלתו, צנח מעל עמדתו ויט לרדת… וברדתו – עוד אחת האיר על הארץ, אחת ולא יסף; כי התפוצץ ויפול רסיסים רסיסים ויטבע בארץ ולא נודע כי בא אל קרבה…

---

הַמַּעְיָן

מאת

מנחם מבש"ן

גם בטרם נולד המעין והנה היה כמתאונן. נטפי המים, אשר נִשאו בּמרומים על כנפי אמם, העננה, מרחפים איש על פני אחיו, משוטטים במרחב־יה, קצו מפני השַיִט הממֻשך ויאמרו: עד מתי ננוד וננוע ככה מבלי מטרה, מבלי מנוח, מבלי יסוד מוצק תחתינו, השמש תכה על ראשינו, הקֹר יקפיאנו והסער ינידנו, גם נשרי שמים יפגעונו בצלצל כנפיהם ויזרונו לכל עבר: ועתה הלא נבקש לנו מנוח על הארץ מתחת, שם לא נהיה למפגע לשמש ולרוח ולבעלי כנפים ושם נסֹל לנו מסלה ודרך לכל אוַת נפשנו.

ויתורו נטפי המים וידרשו ויבקשו וילטשו עיניהם, עיני הבדֹלח, לארץ מטה, לדעת אנה יֵרדו. ויהי כי התנגשו אחד באחד ועיניהם שתו לנטות בארץ – והמה כלם עינים – וַיִכְבּדו וינָתקו פתאם מחיק אמם ובטרם ידעו מה היה להם והנה ננערו נפלו יחדו אל אחד היערים. שם תעו הנה והנה בין עצים ושיחים וסבכי יער, הימינו, השמאילו, הלכו הלוך ושוב, הלוך והלָפת ארחות עקלקלות, ואין דרך ואין מוצא. ויהי לעת ערב והקֹר צופה להם, מבקש להצמיתם, והפראים באים לשבור צמאם ומלקקים אותם וגורעים מהם רב, ועוד מעט ולא תהיה להם פליטה. ויחגרו שארית כח וינקרו ויקרקרו כה וכה ויקבו חור באדמה ויבאו בתחתיות־ארץ. וישתפכו ויקָוו שמה, החלוץ והמאסף אשר אחריהם, לא נשארו ביער כי אם מעטים; ואלה, הנחשלים אחריהם, היו לשלל לחרב ביום ולקרח בלילה וללשון הבהמה והחיה, או נבלעו בתוך עשבות היער, ושאריתם התפרדו לרסיסים קטנים ודקים, אשר לא תשורם עין, ויתגנבו ועלו על כנפי ערפל אל מרחבי רקיע ויפוצו הנה והנה ולא נודע מקומם אים.

והנמלטים אל תוך הארץ התחברו יחד ויסֹלו ארחות דרכם במחשכים במעבה האדמה ויחתרו לרדת למטה משכבת הסלעים ושרשי הצמחים או לנטות מפניהם ימין ושמאל, וימששו כעורים דרך וילכו הלוך ונסוע. האח, מה טוב ומה נעים! אין רוח ואין שמש, אין שטן ואין פגע רע, שם יתהלכו במישרים ושם ינוחו יגיעי כח!

אך בעודם מתהלכים כה וכה והנה היתה רוח אחרת עמם ויֵרגנו במחבואיהם, לאמר: מה זאת עשינו כי באנו במחשכי ארץ וכי חצבנו לנו פה קבר חיים, אשר לא נראה ולא נֵראה ולא יהיה לנו שם וזכר על פני חוץ; הלא טוב לנו לצאת על ארץ רבה ולהתהלך ברחבה תחת השמים, גם כי יהיה עלינו להלחם ולעמוד על נפשנו, גם כי תהיה לנו המלחמה מפנים ומאחור, גם כי יפול ממנו כאשר יפול – הן זאת תורת החיים – רק חַיָתנו באור תראה, כי מתוק האור וטוב לראות את השמש!

ויהי המה הולכים הלוך והָמֹה, הלוך והתפרץ מפני חשך, ותבָּקע להם הארץ ויצאו בין נקיקי סלעים וערֵמות חול בקצה המדבר – ויהיו למעין. ויראו את האור כי טוב ויפזזו ויכרכרו בעליצותם ומרֹב שמחתם שבו התפרדו הנה והנה וכמעט אשר תעו ואבדו דרך, וכמעט אשר זֹרבו נצמתו מפני זלעפות המדבר ונבלעו בין החול לולא אחת מנאות המדבר הקרובה אשר היתה להם לעודדם, ויסֹבּו וילכו בלא־כח עד בואם אליה. משם והלאה נקוו נאספו יחד ויבאו במשעול צר, הר גבוה ותלול מעבר מזה ויערות עבֻתּים מעבר מזה. והמעין שוטף במרוצתו, מתפתל כנחש עקלתון וחותר להרחיב יצועו, להשתרע, לפרוץ ימין ושמאל – ולא יוכל. אז שב ויתגעש ויהמה וַיָקֶם שאון ויאמר: הלעולם אלָבט בין המצרים, גדר מזה וגדר מזה, בלִי מוצא, בלי מרחב, ושם במרחקים יאורים נהרים רחבי ידים, על פניהם יפזזו קרני השמש יומם ונגֹהות ירח וכוכבים לילה, ועל גדותם מזה ומזה כל־עץ וכל־פרח נחמד למראה, עליהם עוף השמים ישכון ויתן זמירות ביום ובלילה. ואנכי – גל נעול, מעין חתום, כפתיל־כסף בעמק עכור, נצור מצוּרה, וסלעי מָגוֹר שומרי צלעי ויערות איתן ישופוני יסֻכּוני צאלים צללם, ואני הולך והולך חשך ולא אור, שוחק אבנים לחול ומלחך ארץ צחיחה כל הימים – צמתתני קנאתי, נלאיתי נשוא… לא, אשובה אעלה על במתי עב וארדה משם כר נרחב.

כה דבר המעין בנהמו וירַתּח רתחיו ויעל קצף כמרקחה ויתאמץ לדאות כפעם בפעם על כנפי רוח – ולא יכול, כי רבו וכי כבדו המים ברֹב מהלכו; רק חציו העליון, הקצף אשר על פניו, התפרד לרסיסים דקים ויעל ויבא ויתרפק על אמו, העננה, לאמר: הבי לי ברכה והורדתִּני אל ארץ מישור והייתי לים גדול ורחב ידים. והעננה התאמצה להביט כה וכה, לבחר לו על הארץ יצוע רחב ידים כחפצו – ולא יכולה, כי עורת היא, יען היותה צפויה תמיד לקרני השמש ולתעלולי הרוח; ותשאהו עד מעל לים ותריצהו מעליה אל מים רבים ויתבולל בהם כרגע לים גדול ורחב ידים…

והמעין, החצי הנשאר, עודנו מתהלך בין המצרים, שוקק, זועף, מתאונן על גורלו, הומה והולך, הולך והומה כל הימים.

---

הַסִּיגִים בַּכּוּר

מאת

מנחם מבש"ן

הסיגים התרוצצו בתוך הכור אשר על האש, נחשת וברזל ועפרת ובדיל, עם הכסף, שנוּא נפש כלם – התרוצצו, רגשו, רעשו, כי אץ להם המקום בו הוטלו יחדו. לא יכלו להבין איך נפגשו יחדו עם הכסף הנמאס, אשר אין לו חליפות מראות ובעים וכֹבד כמוהם, ואשר לא יוכל להתחפש לעת מצוא ולשום על פניו מסוה אדֹם או ירוק או שחור, כברז וכנחשת וכעפרת כי תמיד אך מראה אחד ומשקל אחד וצלצל־קול אחד לו.

והעת עת רעש ורֹגז לכוּר וסביביו נשערה מאד. המפוח ממעל יַשב רוח מלוֹא בטנו והאש מתחת שוקקת בכל־פה, מרעישה כוּר ומלאו ומרתיחה קרביו, והמרקחה עולה ויורדת, מתגעשת ומעלה קצף כים זועף בהגיח אליו כל רוחות השמים. והכסף נִגר לאטו מזהיר, נוצץ מחריש בענוֶתו ומחכה לקץ: עוד מעט יֵחלץ מן הסיגים אשר סביב שתו עליו. וכל קבוצת הסיגים הומה, רועשת, גועשת: הנחשת – נחש שורק ושואף; הברזל משתונן, כונן להשחית הבדיל: הבָּדלו! היוּ לאגודה אחת! אין להתערב גם שונים! העֹפרת – עפר ואפר מעַוְרי עינים. וכלם יהותתו על הכסף, יבזוהו, ינאצוהו, יחרצו לו לשון, יהפכו טוב לרע ורע לטוב: הן המתכת יסוד עולם ואנחנו – ראשי כל קהל המתכת, קהל הקדש אשר בתוך הכור, הקדוש גם הוא, כי נאצל עליו מקדושתנו; והכסף החִוֵר, הרך, הגוּש לא־נכסף, מה הוא כי נתחבר עמו – אנחנו כֹל, ממנו הכל, ולו אין צדקה לדבר בשם כל קהל הקדש!

הסיגים מתרוצצים בכוּר, עולים ויורדים בו, והשקט לא יוכלו, כי הרוח מסביב הרעישם, ויקוֹד האש הדליקם, ורֹחַב נפשם הרהיבם; וירדו למטה אל תחתית הכור, לאמר: אנחנו היסוד האיתן, הנושא והסובל כל; ועלו והתרפקו על צלעיו, לאמר: אנחנו המגנים והסוככים, חומת ברזל סביב לכל העדה. עוד מעט, עוד מעט, ונגעל הכסף מתוך הכור ואנחנו נוָתר בו, ונשגב שמֵנו לבדו ביום ההוא!

המה עושים הנה והנה, מתגעשים, מדברים רמות, מעלים קצף, והצורף בא וכף הברזל הקשה והגדולה והחזקה בידו, וישאב מֵעַל הכסף הטהור את כל סיגיו – נחשת ובדיל וברזל ועפרת, וישלך את כל העֵרב אל שער האשפות, לאמר: שם מוצאכם ושם מבואכם ושם מנוחתכם כבוד. ואת הכסף הטהור אסף אליו ויעשהו למלאכת הקדש לכבוד ולתפארת – והכּוּר שקט והמרקחה היתה כלא היתה.

---

שְׁנֵי הָעֲנָנִים

מאת

מנחם מבש"ן

הענן עלה, דאה על כנפי רוח, רחף במרומי רקיע, השתרע ברב שאון, בקולות וברקים, ורוח קדים עזה הָמְתָה כחלילים מסביב לו כל היום ההוא ויער ויעורר את הכלל ראוה בו. ויהי כל רואי גדלו ועלִיָתו וכל שומעי המונו ושאונו וקולות החזיזים והֶמיַת הרוחות, מלאכיו הרצים לפניו, ויאמרו: אכן שפע יַמים ואוצרות שמים הוא נושא בחיקו ועוד מעט יריק לנו מִצְפוּנוֹ ברכה, מטרות־עֹז עד בלי די, והשקו והרוו והולידו והצמיחו את כל החלקה מסביב.

ויעבור הנשר, עָבֹר וחָצֹה את הענן הסואן ברעש, וישקף על פני החלקה וירא והנה זיז שדי ועוף כנף, אשר על העצים ואשר בתחתיתם, עומדים נטויי גרון ולוטשי עינים, צופים בצִפִיָתם אל הענן ואל טוּבו, אשר דִמו לו, ויאמר אליהם הנשר: הוי קטני ארץ, לשוא תחכו לנאד־הקיטור הזה, כי רֵק הוא. לא ברעש ברכה ולא ברֹב שאון רב תבואות. אף לא הענן, אשר מרום דרכו מראשיתו, כי אם רעהו אשר מקצה השמים מוצאו, ראשיתו מצער והליכתו בענוה – הוא יתן הטוב, הוא ישביע בצחצחות נפשות שוקקות והוא ישאיר אחריו ברכה.

עבר יום ואתא לילה והענן כלה וילך, נִדפו הוא וכל גדודיו אחרי תתו נטפי־מים מעטים לראוה ולא לִרְוָיָה – ותוחלת המחכים לו נכזבה.

בלילה ההוא נראה ענן קטן עולה מקצה השמים, לא ברעם ולא ברעש, לא חזיזים ולא רוחות הומיות, הענן רחב ונסב, נִמלא רסיסי מים, שפע תהום וברכות שמים, ובטרם בקר והנה קול המון הגשם, גשמי ברכה, אשר הרוו שוכני צחיחה וימלאו את כל החלקה ירקרק חרוץ ותנובה רבה.

---

הַזָּמִיר

מאת

מנחם מבש"ן

הזמיר נדד ממקומו, מעצי היער וחם צח ואור הובילוהו רגליו אל ארץ קפאון וקֹר; ויתע על הרי בתר ויתַפש בין שִני סלעים וגושי קֶרח, ויבַל ימיו בשממון וישכח נגינתו וייגע באנחתו כל היום, כי היה רעב ועיף מרֹב נדודים, ושעפי הסלעים והקרח והכפור המסו את לבבו. גם זכר את אשר הגיע אל הזמיר רעהו, בהתערב אתו העורב, לאמר: לכה נרננה ונראה מי משנינו ייטיב נגן – ותהי לו ערבּה לחרפה ולנקור לו עין ימין, כי היה החזיר לשופט ביניהם וימצא את קול העורב חזק ויפה מקול הזמיר (בעיני החזירים כחזק כיפה – אחד).

ויהי הזמיר למנוד־ראש לבעלי הכנף הגדולים והחזקים ממנו, כל שוכני ארץ תלאובות זאת – בזו לו לעגו לו ויאמרו: מה לעוף הקטן והדל הזה ולנו אנחנו אדירי ארץ, שוכני סלעים ומרומי הרים; הן לא מראה לו ולא הדר, לא שלל צבעים רקמה ולא צפרן שמיר… ולא פנו אליו ולא התהלכו עמו ולא קראו לו לבא בקהלם ולהתערב בשמחתם. והוא, נזיר אֶחיו, זְמִיר אֵלם רחוקים, מה ערגה נפשו למאור־פנים, לשפתי רצון, לבית־חבר, מה המריצוהו שעפיו לשפוך שיחו בשיר למען ירוח לו! אך עקת לבבו שמה לפיו מחסום; ועל מי יצפצף וישיר וישמעו? הן שיחו לא שיחם ורוחו לא רוחם, או היתכחש לנפשו, אם יתנכר לעָצמו, לרוחו, וישיר להם בלשונם? וכי יעשה זאת – היצלח?… ויהי הזמיר גלמוד ושומם כל היום, וכל זמירותיו מקדם, אשר שִמחו אלהים ואנשים, לא נזכרו לו – כי מי יזכור ראשונות!

והזמיר נע ונד, מדדה על ההרים, מקפץ על הסלעים, מבקש לו דרך לצאת מארץ גזרה אל מקום מגורו לפנים, אל היערים העבֻתּים ואל העצים הענֵפים. ויהי כי ארכו לו הימים והנדודים ויגיע אל מקומו בשלום ותזרח לו השמש ויזהירו לו נטפי טל אורות ויפוח לו רוח צח ויזלו לו בשמי הדשאים – ותחי רוחו ולבו ובשרו רננו גם בטרם יפתח פיו, ויעל על אחד העצים ויאמר:

בְּרוּכִים אַתֶּם לִי, מִשְׁכְּנוֹת שׁאֲנַנִּים,

חֹם צַח, יְרַק־דֶּשֶׁא, עֵצִים רַעֲנַנִים!

הֶאָח, שָׁב כּחִי, נָמַסּוּ אֱסוּרַי –

אָשִׁירָה נָא לָכֶם שִׁירַת נְעוּרָי!

וזיז שדה מתחת ובעלי כנף ממעל, כל עורב וכל זאב למינו, שמעו קולו כי ערב ונגינתו כי נעמה, ויחליקו אליו בלשונם וידברו אליו טובות ויקראו לו לבא בקהלם, לשבת במסבם, כי בקשו להתפאר בו ולהכָּבד עמו… אך הוא לא פנה אליהם ולא התחבר עמהם: לא היתה לו עת ללכת לנוע על המסבות ועל המקהלות, כי עיניו ולבו היו אך אל מלאכתו–אל נגינתו– כל היום וכל הימים.

---

הַמַּעְיָן וְהַבּוֹר

מאת

מנחם מבש"ן

הבונים כלו את מלאכת הבור אשר חפרו, טחו אותו טיח ושדו בשיד, עשו שפה לפיו, אבני גזית מהֻקצעות, נתנו עליו מכסה ומשאבה, גם הובילו אליו מים בצנורות, מי גשמים מן הגגות מסביב. וייף הבור למראה וילבש גאות. ויבט אל המעין היוצא מנגד מבין שִני סלעים, אשר לא תאר להם ולא הדר, והוא מפזז, הומה, סוער, מתפתל הנה והנה, ערום בלי לבוש – ויבז לו בלבו. ובִקרוֹב זרם המעין אל מול פני הבור, ויקרא אליו הבור ויאמר: סור מעלי, פוחז, פן תשחית את מימַי השאננים במימיך הסוערים המעלים קצף, אשר מי יודע מה בתחתיתם. גם הנה קרבתך לא טובה ולא נאוה לי. הן אני בנוי בנָוֶה, מעשי ידי אמנים, המה כללו יפיי ויעזקוני ויבנוני ויצפוני מבית ומחוץ, לחמדת עינים. ואתה נוזל פרא, משרך דרכיו, לא טִפחה אותך ידאמן, לא שמו לך מסלול ודרך ולא הקיפו אותך אבני גזית. בחַלקי נחל חלקך וסלעים פרועים יצועך ובתהו לא־דרך מהלכך ורוחות שמים מגיחות אליך וכל החי למינו יגרע אליו מימיך. – ועתה שלום, רק לך מנגד ואל תקרב אלי.

ויאמר המעין: תמול אתה ולא תדע והנך מרחיב עלי פיך! מה תתהלל ביפיך והוא שאול. גם מימיך מים זרים לא נוזלים. אם לך היֹפי, לי כח איתנים. ידי אמנים עשוך ויכוננוך, ואני יליד הטבע וכל יד לא היתה בי. אתה – במשאבים יבאו אליך ומים תתן במדה מאשר הָפקד אִתּך, ואני – מקורי לא אכזב, מימי – פלג אלהים המלא תמיד; יבאו כל בשר ויקחו ממני כאשר יקחו – ולא יגרעו נטפי מים.

אך לשוא תזהירני לבלתי בוא בגבולך; לוּ נגעתי אליך ונאצל עליך מכחי, כי עתה הייתי לך לברכה, חיים עד העולם. ואולם אם תירא מפני ואם תשא נפשך אלי – אחת היא: בור ומעין לא יִכּוֹנו יחדו, לא יתערבו ולא יקרבו זה אל זה כל ימיהם.

---

שְׁנֵי הַקּוֹצְרִים

מאת

מנחם מבש"ן

חשביה כלה לקצור קצירו בחלקת שדהו ויצבור את הערֵמה וישם פניו לשוב העירה. ויעבור על פני עובדיה הקוצר גם הוא בשדות אשר מסביב לעיר. ויבט עובדיה אל רעהו בגאוה ובגֹדל לבב ויאמר אליו: אכן דל חלקך כי ככה מהרת לבַצע מעשיך, ופרי עבודתך – ערֵמה אחת קטנה. ואני הנני קוצר זה ימים רבים ועוד רבה המלאכה המחכה לי בשדות המשתרעים לכל מראה עיני הרואה; על כלם אניף מגלי, תורישמו ידי, עמרים עמרים נופלים מלפני ומאחרי וערֵמות ערמות נֶעָרמות מימיני ומשמאלי – האח, מה טובה ומה נעימה העבודה כי עמה מקור חיים ושׂבע שמחות!

ויען חשביה ויאמר: אולי כדברך כן הוא; ואולם הן אתה קוצה בשדות לא לך, כי שכיר אתה, ואני – אשר חרשתי וזרעתי אני קוצר. מלאכתך – מלאכת עבודה, עמל ידים וזעת אפים, ידיך עושות במלאכה ומגלך ימַלא אחריהן, אל אשר תשלחהו ילך – ולב אין ורוח אין. ואני מדי עשותי במלאכה לבי ורוחי שם המה, כי מלאכתי מלאכת מחשבת, מעשה ידי יוצר. קצירך לא יִקָרא על שמך, כי אם על שמות בעלי השדות אשר אתה עושה עמם, ומלאכתי אני תקָרא ע לשמי והתנחלתי אותה לדורותי אחרי. – מקור חיים אולי יש בכל עבודה, ואולם שׂבע שמחות – אך בעבודת היוצרים תמָצא.

---

בְּשַׁלָּכֶת

מאת

מנחם מבש"ן

באחד מימי האביב הלך המורה, ידעיה ותלמידיו עמו לשוח בשדה. והנה עץ רענן, עוטה ירק כשלמה, ענפים ועלים לחים, ועל פני האדמה הצחיחה, הזרועה סלעים, מתהלכים גדיי עזים, רעבים שוקקים, גוֹעִים. ויאמר אחד התלמידים: הנה העץ מלא תנובה, כפתו רעננה וענפיו מסֻבּלים עלים ירוקים, יושבים על מִלֵאת; לוּ ישליך מאוצרו הטוב מעט עלים ארצה, כי עתה אכלו וישבעו הגדיים המלחכים את אבני השדה ונפשם שוקקה, והוא לא יחסר כי יש לו רב. – ויען המורה ויאמר: לכל זמן ועת; עת לשמור ועת להשליך.

ויגיעו ימי הסתו והמורה ותלמידיו עברו שנית במקום ההוא, ויראו והנה העץ מתפרק, מתנצל את עדיו, העלים נופלים ארצה, נִשָׂאים על כנפי רוח, נטושים על פני השדה – חֹבן רב למטה וקָרחה ורִיש למעלה. ויאמר המורה לתלמידיו: הרואים אתם? בעוד היות העץ חזק, רענן, מלא כח ולֵח ועיניו פקוחות לרוָחה, אחז בעליו ולא הִרפה, ומכל יש לו לא נפל רב או מעט ארצה. ואולם עתה בערוב יומו ולחו נס ורוחות ישופוהו ועיניו החלו להסגר מפני שנת המות והרקב נגע אל בדיו ואל ענפיו, – עתה הנה נחה עליו רוח נדיבה והוא מפזר את שארית הונו אשר הותירו הסערות, משליך על ימין ועל שמאל, ואכלו בהמת הארץ והוא לא יראה וברכת הרעבים לא ישמע.

ויוסף המורה ויאמר: כן ארחות כל מכלכל דבריו ולא במשפט ולא בדעת וחשבון, כי אם על פי דרך הרוח אשר תעלה עליו מן החוץ: עודנו באבו יאסוף, יאצור, ויחשוך ולא יתן; מסביב ירעבו רבים והוא לא ידע, ישאו נפשם לעזרתו ולא יראה, יקבוהו לאֹם ולא ישמע. אך בטרם יסגור עיניו יפתח ידו, יפזר על ימין ועל שמאל – ושמחת העניים לא תחַדֵהו את פניו וברכתם לא תבא עוד באוזניו.

---

הֶעָנָן וְהַשָּׁמֶשׁ

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי היום ותעבור רוח קנאה על הענן ויקנא בשמש הגבוה עליו והמאיר לארץ ולדרים עליה; ויקרא לרעיו מרי הנפש המשוטטים תחת השמים באין מנוח, הרוח, האד והערפל, ויתקשרו יחדו להלחם עם המאור הגדול ולהחשיך אורו. ויהי כאשר נלוו עליו מתי סודו ויעַבּתוהו וירחיבוהו ויעשו לו כנפים, ויתמודד הענן על פני כל המקום ההוא, כברת ארץ מפֹה ומפֹה (והוא דִמה, כי תחת כל השמים מִכְסַהוּ), ויאמר: הנה חסמתי בעד השמש, בלעתיו, הכחדתיו, הִשבַּתיו מהאיר עוד על הארץ! ואחר הרעים בקול גאונו וברקים רָב, ויאמר: ראו עתה כי אני אני הוא – גם חשך אחשיך וגם אור עמדי, אור חדש אתן, חזיזים אני עושה, והיו למאורות על הארץ, וידעתם היום כי אין כל חפץ עוד בשמש ובאוֹרוֹ הישן, הנושן…

והצפרדעים, אשר היו עוינים את השמש המשַדד רִבצם בקרני אורו וחֻמו, רקדו לקראת הענן, “יוצר אור ובורא חשך”, ויפצחו רנה על נצחונו, ויאמרו לאמר:

חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, קָדַר הַיוֹם,

הֶאָח, הֶאָח, הֶאָח נַפְשֵׁנוּ!

לֹא עוֹד יָרִיק עָלֵינוּ אוֹר וְחֹם,

לֹא עוֹד יְבַעֵר אַחֲרֵי רִפְשֵׁנוּ.

הוֹדוּ לֶעָנָן, כִּי הִגְדִּיל עֲשׂוֹת,

שִׁירוּ־לו, זַמְרוּ־לוֹ, אַחִים;

הוֹדִיעוּ, הַשְׁמִיעוּ עַל־זֹאת

כָּל־אַגְמֵי־נֶפֶשׁ, גְּבָאִים לַחִים.

הֶאָח, הֶאָח, מַה־טּוֹב, מַה־נָּעִים,

הַקֵּץ לְמַחֲרִיב בִּצּוֹת וּגְבָאִים;

חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ קָדַר הָאוֹר –

הַגִּידוּ, הַשְׁמיעוּ זֹאת לַדּוֹר!

והמאור הגדול במרום שבתו לא ידע ולא חש מאומה מכל המלחמה הגדולה אשר אסר עליו הענן, אף חצציו לא עממוהו: הברקים האירו ודעכו רגע, הענן כלה וילך בטרם יכַלו הצפרדעים שיר תהלתו, גם בעלי בריתו נמֹגו נִדְּפו יחדו; ושמש בשמים לעולם נצב, כתמול שלשום זורח הוא שם, פורש אורו על תבל ומלואה, וכל שוכני מעלה, מנשר ועד כל צפור כנף, מתענגים על אורו ועל חֻמו, אף שוכני תחתיות אליו ישאו נפשם בהיות עליהם הענן או בהֵעָלותו.

---

הַשֹּׁרֶשׁ

מאת

מנחם מבש"ן

העץ נגדע זה כמה: עלה עליו הכורת, הגיחו אליו רוחות רעות, נסבו עליו מלאכי משחית, שואפי הרס וחרבן, ויכרתוהו ויטשוהו ויפיצוהו ויפוצצוהו ויזרו את מכִתָּתו לארבע רוחות השמים, והנותר בבדיו ובענפיו היה לרקב לדַשן כל חלקה נכריה, או נפלו אל מחוץ למחנה ונספחו על עצים אחרים ויהיו עמהם לאחדים, והעץ אשר עמד לפנים לנס עמים, היה למשל ולשנינה ולמנוד־ראש; שורריו קראו: האח, בלענוהו! ודורשי טובתו אמרו: אהה, בא עד קצו!

ואולם העץ לא נבלע ולא בא עד קצו, כי עוד נשארה לו שארית: השרש למטה נסתר מעיני מבקשי רעתו וישתמר בתחתיות ויחי ויהי לפליטה, ויחכה ליום בו יוכל לצמוח מתחתיו, להתחדש ולצאת שנית לאור, ועין מלאך החיים היתה עליו כל הימים לטובה ויכלכלהו במסתרים ולמָוֶת לא נתנהו. מה כבדה המלחמה על השרש הדל, שארית פליטת קדומים, אשר רבים צריו ומעטים, מעטים מאוד, המבקשים טוב לו. גם הנשר הגדול אשר פרש כנפיו על מקום מטעו ואשר בא עמו בברית ואשר דִבּר לו לשום עינו עליו, לטפחו ולרַבּותו ולהרחיב לו למען יפרח בארץ, גם הוא היה לו לאכזב, התעלם ממנו, הֵזל מאד לשַנות את דרכו עמו, להצר ולהציק לו מסביב, כעת הראשון הֵקל והאחרון הכביד.

אך הנה בא יומו אשר לו קִוה, והשרש התנער, פרץ, עלה, על אף שורריו וצורריו, בקע צורים, פסג סירים סבוכים, אשר עמדו לשטן על דרך חייו, והנה הוא מתאמץ לחדש נעוריו ולשוב ולהיות לעץ אדיר על אדמת מטעו כקדם; כי חזק, כי עז כח החיים ואין עומד בפניו!

כל עוד היו עצמיו לאחדים הלך בכחו זה, הבקיע שכבות תחתיות ושכבות עליות ויפרוץ ויצץ ויעל. אך הנה החלו קצותיו להֵחצות הֵנה והנה, להָפּלג לפלגות, לבקש דרכים שונות.. ראה השטן וישחק: האח, אך זה היום שקויתי! הנה הם עוזבים את דרך החיים ללכת בדרכי מות.. כה תעשו, קטני ארץ, וכה תוסיפו ואז – מה קרוב יום אידכם!

ומלאך החיים, מגן השרש וגואלו, ראה עוָתתו ונפשו עגמה לו. ויאמר לילד שעשועיו: הוי שרש דל העומד בין החיים ובין המות, הוי גידים מתגודדים ופתילים מתפתלים, הככה תאמרו לצמוח, להגיע לתפארת עץ, לעשות בד וענף? בהיות העץ מגֻדל, עומד על כנו, נצב באיתן, יֵחלק לבדיו, לשעפיו ולענפיו, ואין רע; אך אם השרש הרך יתפרד לפרודות תחת היות כלו למוצק אחד עומד הכן לקראת המלחמה הגדולה, מלחמת החיים, מה כחו, מה תקותו ומי יקום לו עם כל המכשולים הרבים עליו מסביב? הן שרש כזה כמק יהיה ופרחו לא יעלה! או הטרם תדע, שרש קטן ודל, מה חדל אתה, מה רחוק ממך מרחם, מה זר ומוזר אתה לכל סביבך? הטרם תדע מה רב הדרך משרש ועד ענף?!

---

כָּעֵת חַיָּה

מאת

מנחם מבש"ן

א. – בֵּין־אֶרֶץ וְשָׁמָיִם

בן־צפור אחד ירד ארצה אל השדה לבקש לו אֹכל, ושם צאן ובקר רועים כר נרחב, מתנהלים ליד הנער העומד עליהם. ויראו התיש ההולך לפני העדר, ויאמר אליו: – מה לך, עוף כנף, בגבולנו הצר והשפל, ואתה מרומים תשכון ומרחבי רקיע בית־זבול לך, קל אתה על פני רוח, קרוב אל השמים ואל אורם, השמש תקדים לזרוח לך ותאחר לבא; גבולותיך רחבים מאד, כי אינך קשור במקום אחד, תפרוש כנף – ותחת כל השמים לך היא. על כן, כנף רננים, נעלם אתה תמיד ופיך מלא שירה. ואנחנו מתנהלים בכבֵדות על גוש עפר, כל היום דבקה לארץ בטננו ואך אל עשב השדה עינינו ואל המקום אשר יורה לפנינו האדם הרועה אותנו מעודֵנו צר מעון. בשפל עמדתנו ענן וערפל ישופונו בקר וערב ובמחשכי ארץ קודרים נלך בלא חַמה. על כן גלה ממנו משוש, נכרת מפינו קול שיר, ותמיד כל היום נִגעה נהגה, הלוך וגעֹה, הלוך והגֹה לתמהון־לב ולשממון־נפש.

ויען העוף את התיש ויאמר: – אמנם קרנים גדולות לך וזקן ארוך, אך דעתך קצרה, כי על כן תדבר באזני תהפוכות כאלה. ועתה דע וראה כי אין לבהמת הארץ להתאונן על מנת חלקה ולא לקנא בנו על גורלנו. הן אתם איתן מושבכם על האדמה, אם כל חי; היא תכלכל אתכם ואתם תשבו לבטח עליה. ואנחנו, הה, תלוים על בלימה: ואם רב חלקנו בממלכת הרוח, ואם קרובים אנחנו אל השמים מיתר החי, הן המוֹתר הזה אך למחסור לנו: מרום מכֹל – מוזר לכל, ומה בצע כי מרומים נשכון אם תקֻלל חלקתנו בארץ. משוטטים אנחנו במרחבי רקיע, מרחפים על פני כל הארץ, ועל הארץ אין מקום אשר נדע אנחנו ואשר ידעו אחרים, כי לנו הוא. ובכל המקום אשר ננסה להציג כף רגלנו ארצה יאמרו לנו: למה באתם בגבולנו ואתם זרים לנו. ועלינו ללטוש עין למרחוק, לתור לנו אֹכל בין שוכני אדמה, להתגנב, לחטוף, ולפשוט ולעוף. גם שירתנו אשר נשיר, שעשועים לנפש מרה, לא דרושה היא ולא נשמעת כי שירת המסכן בזויה.

ואולם לא תמיד היינו ככה נודדים באין מעמד. לפנים גם אנחנו היינו בשוכני ארץ אך פריצי חיות הדפונו, רדפונו, גרשונו מהסתפח בנחלת אלהים בארץ. וירחמנו עושנו ויתן לנו אבר, וישנן חושינו וירוממנו למעלה ויתן משכן לנו בין ארץ ושמים וחלק ונחלה בממלכת הרוח, וישם בלבלנו בינה ובפינו שירה. אך כל זה איננו שוה לנו בכל עת אשר נזכור כי רחוקים אנחנו מן האדמה וכי שוכניה רואים אותנו כראות עם נע ונד. ומי יודע אם לא החלפנו גם היום מצבנו במצבכם, ועם לא בחרנו הסתופף בבתי־חֹמר על פנת־ארץ, חבל נחלתנו, מהשתרע ברחבי שמים בממלכת הרוח, געֹה ורעוֹת עשה בשדה במנוחות שאננות כמוכם, משיר בשירים ובקש מחיה על אדמת נכר. הוי, מי יתן לנו יתד תקועה בארץ מתחת, וזֵרִינו את אברותינו לרוח ודבקנו באדמה ומצאנו מנוחה וראינו נחת..

והתיש שמע, הניע בראשו ויאמר: אכן הקנאה תעור עיני פקחים, ואת הטוב נראה אך מנֶגד לנו…

ואל בן הצפור פנה ויאמר לו: אם באמת אתה מבקש לשוב להתכונן על הארץ ואם עשה תעשה ועמֹל תעמול למצא חפצך זה – גם יכל תוכל; כי שמעתי אחד הרועים אומר הרצון יוצר הכל הוא ואין דבר אשר יעמוד בפניו.

ב. – עַל הָאָרֶץ

הנשר הזקן בא בימים ונפשו עָיְפה לנדודים, כי הנה זה אלפי שנים יעופף תחת כל השמים ואין מעמד; ותעבור עליו רוח וידע כי בא יומו לשוב אל מקומו הראשון ולחדש ימיו כקדם. ויט כנפיו וירד ויעמוד על חלקת ארץ ליד הים, והנה בה רומשת בהמה וחיה ושעירים ירקדו שם ונחשים וצפעונים קננו כה וכה בנחלי הבתות ובנקיקי הסלעים, ועבדים נכבשים ביד אדונים עריצים שוממים עליה; ואדם אין לעבוד את האדמה, ואיש אין לשמור את הפרי הטוב, אשר נתנה הארץ הזאת לפנים.

ויתפרק הנשר את עדיוֹ – את כנפיו ואת אפודת נוצתו, אשר חיו לו להובילו למעלה במרחבי הרוח, וישליכם ככלי אין חפץ בו; ויתרפק על האדמה ויתפלש בעפרה וישק רגביה, ויעבוד בכל כחו לחדש פניה ולהכינה למושב לו. ובעבדו והנה השתנה מרגע לרגע: ידי אדם נראו לו תחת כנפי עוף ופני אדם, ער ומלא עלומים, תחת פני נשר זקן שבע ימים ושבע נדודים.

ויראו הנצבים שם וישתוממו למראה עיניהם ויאמרו: היהפוך נשר אברתו, אם ימים חיי רוח בחיי ארץ? והנחשים שרקו שננו לשונם: הוי, עוף נודד, שוב לך לדרכך דרך הרוח; הן אתה עליון שמת מעונך – לך השמים ולנו הארץ!

ויען הנשר המתחדש ויאמר: אל תתמהו על החפץ, אדם הייתי לפנים וזאת ארצי ומולדתי; אותה עבדתי ושמרתי, ואהי כשור לסֵבל, והוצאתי ממנה רב תבואות, והפריתי אותה וגִדלתי שמהּ ותהי ברכה. אחרי כן נלחמתי כאריה עם המון גויים עריצים אשר סביב שתו עלי עד אשר נשלו אותי מארצי ומנחלתי. ובהלקח ממני עֶמדתי על הארץ מטה עשיתי לי כנפים כ נ ש ר – עופפתי, שוטטתי, נדדתי תחת כל השמים, אך עיני ובלי היו תמיד אל מעוני מקדם ושיבת שבותי היה משא נפשי כל הימים. עתה באה תקותי, באה עת רצון ואני שבתי למעונתי, לצלם דמותי ולעבודתי. גם פה עוד אעלה אבר כנשר, אשאף אל על, ארומם, אֶנשא ואשא גם אתכם על כנפי נשרים – אחרי אשר אתכונן על האדמה; כי עמה מקור חיים, כי היא פנת יקרת, יסוד מוסד גם למגביהי עוף בממלכת הרוח: על הארץ, על א ר צ י עומדת רגלי וממנה לא אפרד עוד!

ובדברו ובעשותו מלאכתו (כי לא הרפה ידיו ממנה רגע בדעתו כי גדולה עליו המלאכה), והנה הארץ היתה הלוך והשתנות גם היא תחת ידו: העקֹב היה למישור, האגמים והבצות לארץ חֵפץ, ושדי־חמד וגנים ופרדסים ובתים ומושבות יציצו מארץ כעשב השדה.

וישמעו קרובים את דבריו ויראו רחוקים את כח מעשיו, ולא קמה בהם עוד רוח, רק שפתיהם נעות: “מי שמע כזאת, מי ראה כאלה: היוחל ארץ ביום אחד, אם יולד גוי פעם אחת?!”

---

הָעֵץ וּפִרְיוֹ

מאת

מנחם מבש"ן

ימים רבים שמר העץ חקו, נתן פריו בעתו, פתח את אוצרו הטוב לכל סביביו. אך המה לא אכלו ממנו ולא נגעו בו; אמרו: עץ הדעת הוא – מוות בו; ואנחנו אך אל עץ החיים נדרוש ומפריו נאכל. – עד אשר יָגע העץ באין דורש לו ויאסוף כחו אליו ויאצר בקרבו את תנובתו ויצפנהּ ליום אשר יהיה חֵפץ בה. ככה עמד ימים רבים, מְזָוָיו מלֵאים ולא מפיקים, תנובה רבה ולא דרושה. ויהי כי זקן העץ ולא יכול עוד הצפינה ויוצא פעם אחת את כל התנובה אשר אָצַר בקרבו, ברכה רבה ומרֻבָּבה, ויקל מעליו את הלחץ אר שפע הברכה עצורה לָחץ אותו – ובהשלימו חקו וייבש ויגוע וימת.

ובהגיע לעץ ימים אשר אין חפץ בהם. באו לפריו ימים אשר יש חפץ בהם; כי אז שבו להיות דרושים לכל אשר לפני לא ידעום. שטו העם ולקטו ויטעמו כי טוב הפרי וגם את העץ זכרו לטובה, ואימרו: אהה, כי אין עוד העץ הנותן פרי־תֹאר, ועתה מי יתן לנו תמורתו?…

---

הַכֶּלֶב וְהַיָרֵחַ

מאת

מנחם מבש"ן

כלב קטן, אשר אך זה החל לחוש כי כשרון לו לנבוח, שנן לשונו וינבח על אנשים ההולכים מנגד, על צל עובר, על עוף פורח, על כל שורץ על הארץ. ובראותו כי אין שם לב אליו מכל סביביו, וישא עיניו למעלה ויחרץ לשונו לירח היוצא מבעד לעבים להאיר את הלילה: – הב, הב! ירח קֵרֵחַ! מה זה תציץ מן החרכים ואתה לא תוכל להאיר מחשכים; א ףלא זה הדור באוֹרְךְ יראה אור. ומה יסכון ולמי יסכון אור־קפאון זה, כי אם להיות שחוק לכל פֶה!

ותאמר לו אמו: בני, שמחתי כי החלות לחרוץ לשון, כי לזאת נוצרת. אך הן עודך כלב קטן, ומי שָׂמך מבדיל בין אור לאור ובין דור לדור? וּראֵה גם ראֵה, בני, כי הירח יסכון גם לך: הן לאורו תנבח על אורו…

---

הַתַּרְנְגֹל וּשְׁכֵנָיו

מאת

מנחם מבש"ן

הלילה היה והתרנגול קרא: כּה־קְרָא־כּה – הקיצו שוכני שדה ויער, פִקחו עיניכם עורו, קומו! ויקומו עליו שכניו כל הולך על ארבע, ויכוהו הכה ופצוֹע: “מה לך קורא ומעורר ישנים; עוד החשך פרוש על הארץ!” – וימלט מפניהם על אחד העצים מעוך וכתות ומָרוּט.

ויהי באשמֹרת הבקר והתרנגול הִשִׁיק כנף, נטה גרון, פָּצה פֶה: כּה־קְרָא־כּה – קומו והכּוֹנו לקראת בֹקר, התעוררו, העירו שחר! ויתנפלו עליו שכניו ויכוהו וימרטוהו, באמרם: הן עוד הלילה גדול; אל תפריע אותנו משנתנו ואל תחריד נשף־חָשְכֵּנוּ! – התרנגול התחמק מפניהם כל עוד נפשו בו.

השחר עלה על הארץ והתרנגול התעורר ויָשב ויקרא את הקריאה כפעם בפעם. וישובו שכניו ויתנפלו עליו בזעם לשונם ובתגרת ידם: הן אָתא בקר ויהי אור – ומה חֵפץ לנו עוד בקריאתך? ועתה אל תַשמע קולך עִמָנו כי בנפשך היא. קום ברח לך אל מקומך, אל הרי בתר, שם תקרא שם תשורר, ואותנו אל תעיר ואל תעורר; הן מחֹמר אחר קֹרצנו כֻלָנו וגם קולך וגם ניבך תועבה הם לנו.

ויגרשוהו וילך; ויהי נע ונד בשדה ויער ומנוחה לא מצא. אך את קריאתו יקרא בראש אשמורות בכל אשר יבא שמה, כי רוחו יפעמהו ואש לא־נראה דופקת אותו בין כנפיו, לאמר: קרא! ואין שליט ברוח ואין אדון לאש לכלא אותם ולעצר־בם, באשר הם שם.­­­­­­

---

שׁוֹמְרֵי שָׂכָר

מאת

מנחם מבש"ן

בצאת ישראל ממצרים נלוו עליהם הכלבים לשמרם בדרך ולאכול ממַפל שלחנם. במצרים הָשפלו הכלבים לפני החתולים, כי אותם כִּבּדו עם הארץ כבוד אלהים ויבנו להם מקדשים ויקריבו להם כל נתח טוב, וכי תצא אש באחד הבתים והיתה לשרפה – והצילו את החתולים ראשונה ואת הילדים אחרונים; אך את הכלבים הזניחו ולא נתנו להם מדרך כף רגל בבתים ובחצרות. אז קרבו אל משכנות ישראל ויסתופפו בבתיהם ויניעו זנבותיהם ויביטו אליהם בעיני חן ותחנונים, לאמר: עשו אתנו ברכה והיינו לכם כל הימים. והיהודים אשר שָׂבעה ברָעוֹת נפשם ואהבה וידידות לא ידעו, האירו פניהם אל החיה הנובחת וישליכו לה מַפל בשר ועצמות משרידי אכלם. על כן לא חרצו הכלבים לבני ישראל את לשונם בצאתם מארץ עניָם ועם הארץ מריעים עליהם וקוראים אחריהם מלא: קומו צאו! קומו צאו!

אך הישַנה כלב דרכו לאֹרץ ימים? במדבר הרחיבו הכלבים פיהם, שננו לשונם, קראו: הב, הב, תנו לנו טרף־חֻקנו, בשר לאכול ועצמות לגָרֵם, ויספנו לשמור עליכם בלכתכם בדרך ובשכבכם ובקומכם: ולא – נחרוץ לכם לשון ונעורר עליכם את כל החיה הרעה מסביב – הב! הב!

ויאמרו אליהם בני ישראל: לפנים במצרים, בשבתנו על סיר הבשר, השיגה ידנו לתת על פיכם; ועתה, במדבר הזה, גם אנחנו נאכל לחמנו במסכֵּנוּת, אין בשר ואין מטעמים, בלתי אל המן עינינו, ומאַיִן לנו בשר ועצמות לתת לכם? (ואולם יש שכר לפעולתכם – כי נבא אל ארץ נושבת? כל נבלה וטרפה בבהמה, לכלב נשליך אותן). גם הנה בעוד היותנו גרים בארץ נכריה ודברי שנאה סבבונו וילחמונו מכל עבָרים, שָׁוָה לנו לשחַד את הכלבים אשר לא יחרצו עלינו לשונם גם הם; אף כי זאת ידענו מני אז, כי השלום אשר יִנָתן בשִלּום לא שָׁלֵם הוא. ואולם עתה הנה ארץ אבותינו לפנינו, שם נתערה כאזרח ולא כגר, והאזרח בארצו לא יירא מפני כל כלב נובח וכל חורץ לשון ואין כל חֵפץ לו בברית שלומם.

---

שְׁנֵי קוֹלוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

השחר עלה על שדה ויער וַיֵעוֹר הארי וינהם, ויתגלגל קול נהמו על פני היער המלא פלגי דם, עצמות ובתרים, שרידי טרפו מאתמול, ויהי כרעם אדיר וחזק, כקול תרועת מלחמה על פני שדה־קטל. וַתֵעוֹרנה הצפרים וַתִּתֵּנה קול שיר, ויתהלך קול זמרתן כזרם עדנים על כנפי רוח, כבשורת אורה ושמחה הבאה עם שמש.

האריה כלה נהמתו וינע בגאון רעמתו ויבט כה וכה וירא את הזמיר מדדה על העץ ונותן זמירות. ויאמר אליו האריה: מה אדיר קולי בכל היער ומה שפל קולך ומה חדל אתה כלך, ולולא ממרום תצפצף כי עתה נכחד עצמך ממנו אבירי היער ולא ראינוך ולא ידענוך. ומי יתן ידעתי מה חפץ בשירתך, משורר קטן ודל, כי אם לעורר ישנים או – ליַשן עוללים.

ויען הזמיר ויאמר: נאוו פרסות ברזל, צפרני נחושה וקול נהם אדים וחזק ביערים, ששם לחם שערים, ששם בקר וערב לא ימיש טרף; ונאוה קול עָרֵב, קול דממה דקה ונוצה רכה במרום, בנוה השלום. נהם הארי – קול הכח, השם שַׁמות בארץ. ושירת המשורר – קול הנשמה, המשובב נפשות סוערות. הכח – בן־חלוף, והשירה בת אלמות. המשורר המרחף על כנפי רוח מֵעָל יזכיר את הלוחמים למטה, כי עוד יש בעולם אהבה, שירה, הלך־נפש ונֹעם ה', ומנפתולי התאוות המתפרצות ומנבכי תחתיות החיים עָל יקראם.

---

אוֹר קָרוֹב וְאוֹר רָחוֹק

מאת

מנחם מבש"ן

והילד יוסף אמר לאביו: הנה בשמים כוכבים אחדים הנוצצים באור בהיר נחמד למראה, ועל ידם המון כוכבים רבים דלי־אור, נקודות קטנות כהות, כמעט לא יֵראו לעין – ומה חֵפץ בהם? ומה להם בשמים ממעל, והן בארץ מתחת מקומם?

ויען אביו ויאמר: לא למראה עיניו ישפוט נער חכם; ודע, כי הכוכבים, אשר ככה נקלו בעיניך, כוכבי אור המה גם הם, ויש בהם אשר אורם גדול שבעתים מאור הכוכבים המאירים הנותנים שמחה בלבך. ואולם המה רחקו ממנו להאיר בעולמות אחרים, על כן באורם לא נראה אור וכמוהם כאין בעינינו. ואך בגוע אחד מהם (כי גם הכוכבים יגועו וימותו), יפול אל בין הכוכבים התחתונים והאיר רגע – וחדל לעולם. והמה יספדו לו ויבכו אותו בתוכם, וידעו, בעת בוא חליפתו, כי היה כוכב גדול ואיננו.

---

הָאַרְיֵה וְהַנְּמָלִים

מאת

מנחם מבש"ן

נח היה איש צדיק תמים ויתהלך את האלהים – ואת חית השדה. כי כאשר השחיתו בני דורו את דרכם על הארץ, קצה נפשו בחברת האדם ויעזוב עיר וּמְתִים ויצא השדה, ויהי יוצא ובא בין החיה והעוף ורמש האדמה, מתבונן אל דרכיהם ומעשיהם וצופה הליכותיהם. ומרֹב התהלכו עמהם שמע את לשונם ויבן בדברי שיחותם אשר היו משמיעים מדי עשותם מלאכתם.

ויהי היום ויצא נח השדה כפעם בפעם וירא והנה ארי, השב מטרף־טרף, עובר ובא עד לפני עדת נמלים, והן נושאות מזון וצידה, צועות בכל כחן ומביאות אל חוריהן. וינהם עליהן הארי ויאמר: הוי, קטני ארץ, יכלתי לרמוס את כל קהלכם בצפרן אחת מפרסותי, אך הן מלך אנכי ורוח נדיבה תסמכני. ועתה הגידו נא לי מה העבודה הזאת לכם ומה המשא אשר אתם טוענים ונושאים על גביכם, משא גדול יתר מאד מכל גוכם הקט, ולה זה אתם מאספים אוצרות ללא שָׁבעה ואין קץ לכל העמל, ומחר תעבור חית השדה והייתם לה למרמס, או סלע נופל ידיקכם ירקעכם, ולמי יהיה אז כל החיל והחֹסן הרב אשר אצרתם?

ותען הנמלה האחת, היא ראש העדה, ותאמר: אבותינו לִמדו אותנו לחוש עתידות לנו ולאסוף ולחשוך לעת בצֹרת, ואם לא נאכל אנחנו יאכלו הבאים אחרינו ויברכו שמנו וזכרנו. ועתה שא לי ואשאלך: מדוע אתה אוחז ובולע טרפך כחתף, ולא תגרם לבקר, עד אשר יום אחד עמדה עצם בגרונך, ואך השָׁלך, שנמצא לך לאשר בקשתו ויוציאנה, הציל ממחנק נפשך. ולמה לא תדאג ליום מחר? הן היום גם מלכים יורדים מכסאותם והיה כי יקרה מקרה ופגע וכל זיז שדה לא יהיו עוד לך לעבדים ולפיך לטרף–מאין תמצא לחמך?

וישחק לה הארי ויאמר: כדבר אחת הנבלות תדברי באזני – מלך־עולם אני ושלל לא אחסר. אך גם לדבר הזה אסלח לך, כי קטנת מאד מהשפט עמך.

אחר הדברים האלה הביא אלהים מבול על הארץ, כאשר דבר ביד נח, וימח את כל היקום מעל פני האדמה, רק כל הבהמה וכל החיה אשר באו אל התבה אשר עשה נח – נשארו לפליטה. ובתבה נשתנו סדרי בראשית על האדם ועל כל החי. ונח נתן לכלם את אכלם בעתו, ידו חלקה להם מכל מאכל אשר אסף אל התבה, ודעתו את דרכי החיות ואת שיחן עמדה לו להקל מעליו עבודתו בהתהלכו עם כל חיה וחיה על פי דרכה.

והארי העוֹדה גאון וגֹבה ירד מכבוד מלכותו ויהי כאחד החי, כי הן גרים היו כלם במקום לא להם, שם קטן וגדול נשתוו ועיני כֹל היו אל ידי נח. ויצר לאריה מאד כי יהיה עבד לאדם לאכול מידו, ויֵמר אכלו בפיו. רק הנמלה, אשר הביאה עמה בבואה אל התבה, את האֹכה השמור באסמיה ותשם אותו באחת הפנות בירכתים, לא באה אל נח לקחת טרף מידו, ותאכל יום יום מאשר הכינה לה. ויעבור האריה וירא והנה היא רובצת בפנתה ליד מזויה המלאים ושמחת־שׂבע על פניה, ויפן אל הנמלה ויאמר: הוי, החיה הקטנה, אשר מאסתי להשפט עמך, בושתי וגם נכלמתי לשאת פני אליך – צדקת ממני!

---

בֵּית הַסַפִּירִים

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי היום ויאמר חירם מלך צור אל שלמה מלך ישראל רעהו: ראה, הנה ברכני אלהים בשפעת כסף וזהב, ספיר נֹפך ויהלום, כל אבן יקרה משוכתי; ומה חפץ לי באוצרות־חשך אלה הטמונים בתחתיות היכלי אם באורם לא יראה העם אור? ועתה יש עם לבבי לכונן בעירי, עיר החוף, בית־ספירים בנוי לתלפיות, והיה למאור לעוברי ארחות ימים וליושבי האיים. הן רבות נסיתי בחכמה גם יכלתי, אנסה גם את הדבר הזה. – ויאמר לו שלמה: מה יעצת ללא־מעשה! נקל לך לבנות ארמנות במרומים על פני הים וליצור שם מאורות, רעמים וברקים, מעשות תאות־לבך זאת – בית־ספירים לא יכּון על הארץ. – וחירם אמר: ויהי מה – אנסה.

ויאסוף חירם את חכמיו עושי כל מלאכתו, ממלאכת הבניה והגזרה ועד מלאכת תֻּפּיו ונקביו, – ויתן על ידם את תכנית הבית לעשותו. ויבָּנה בית הספירים בעיר החוף פעם ושתים, אך לא עמד ולא היתה לו תקומה. בטרם יתכונן הבית – רוע התרועע, ובטרם יֵצא אורו על סביבותיו – התערער והתפרד מן הכפתור עד הספים.

ויאמר חירם: עתה זה ידעתי מה רבה חכמת שלמה, איך לא חזיתי זאת גם אני מראש! הספירים קשים מאד – וכל כלי־יוצר עליהם לא יצלח; הספירים חלקים מאד – והם מתחמקים מידי הבונים ואינם מתלכדים יחד; הספירים נוצצים איש באורו, וכי יחֻבּרו יחד – והיו האוֹרים לזיקות בוערים…

טובים הספירים לפָאר הבית, להיות לו לשכיות חמדה, אך הבית – הוא יבּנה אבני מחצב.

---

שְׁנֵי הַנְּחָלִים

מאת

מנחם מבש"ן

נחל קטן ודל מגיח ויוצא מנקרת הצור, מעין זוחל ושורק בקול דממה דקה; במוֹצָאוֹ – כף איש תכסנו או נער קטן ידלנו או עגל בן בקר אל פיו יגיחנו. ואולם כל בהמה או איש לא פגעו בו ומימיו בלי מעצור הלכו ובלכתם גאה גאו. ובהרחיק הנחל מעט ללכת ויקר מקרהו אל גבולות ארץ מבֹרכת, ברכות תהום מתחת ושפע שחקים ממעל, ויֵשת לרויה ממטר שמים ויפגעו בו רֵעים רבים – נחלי מים – וישתפכו אל חיקו בהמית־לחש ויספרו לו מוצאם וקורותם וכל אדותם וישמע וישמח וירחב, וברָחבו שטף במרוצתו ביתר עז ויהי הנחל לנהר גדול ורחב ידים הנושא אניות ומַרוה ציות ומריק ברכה על גדותיו מסביב, ובתוכו עולים כה וכה איי־חֶמד רבי תנובה הנוצצים למרחוק בירקרק חרוץ ומַשק־חיים שוקק בם. מדי עברו יגדל וירחב, יהמה וירעש ושמעו הולך בכל מקומות מעברו. גם צפרי שמים ממעל תִּלָוינה עליו בדרכו, תעופינה לנגדו ושרו לו וזמרו לו והשמיעו במרומים מהללו גם שריקות עדרים מתחת נשמעות על גודתיו, רועים ועדריהם על ידו יחנו ועל ידו יסעו, משפעת ברכתו להם ברכה ותהלתו בפיהם תמיד. וכי יפרוץ עליו פרץ ושטף ועבר והפך משרש עצים, וכי יתגעש ויכאיב ויחריב ויהרוס – כזה וכזה יעשה ויכֻפר לו, ונשאו פניו ונשאו גם רעתו וגם תלונה חרישית לא תשָמע; כי גדול הוא, כי איש־שֵם הוא, ולגדול כל עון ישאו, ולאיש־שֵם כל רע לא יזָּכר.

ככה ילך הנחל הלוך וגדול בדרכו והעיר הכל והשיח הכל כל ימי צבאו. גם באביו יתחר בהשתפכו אל חיקו ובעת עלות הים (הרוקד לקראת הירח יום יום כשם שאנחנו רוקדים כנגדו אחת בחדש) יתקומם לו בכל עז ושני האיתנים ילחמו כשני אויבים הנלחמים על הגבול, ישתערו איש על אחיו, יהדפו איש את אחיו והתרוממו למעלה למעלה השמימה והתיצבו כמו נד – הר לבן זועף וסוער ומעלה קצף על סיביו, ובבואו עד קצו עוד יתאמץ לעמוד על נפשו וחצה את הים ושם לו בתוכו דרך לבדו עד למרחוק – עד אשר יֵאסף אל בית עולמו, אל קֶרב הים הגדול אבי כל מימי הארץ: שם תהיה מנוחתו כבוד ושֵם לו בארץ חיים, כי נתן חלקו לים הגדול, כי השאיר אחריו ברכה.

ובצלע ההר לעמת מוצא הנחל ההוא יוצא נחל אחר מנקיק הסלע, קטן ודל גם הוא בראשיתו, אך דרכו ואחריתו לא היו כמהו. בגיחו מבטן האדמה קרה מקרהו אל ארץ תלאובות וילד גלמוד ויהי שומם ועזוב, וציה גם חֹם לחכו לֵחו ממעל; ובכן תם לריק כחו, זֹרבו נצמתו מימיו; לא הרחיב צעדיו, לא האריך מהלכו, וילך בלא כח, בלא המדה עד אשר עלה בתהו ויאבד, גם כל זֵכר לא היה לו, כי אפיקיו נפזרו באין תוצאות הימה, כי אל השאיר אחריו ברכה.

ובהגיעו עד קצו, עבר הנשר הגדול אשר עיניו משוטטות בכל הארץ וַיָטָשׂ וירד אל הנחל לבקש טרף על גדותיו וירא בענינו הרע – ולבו הָמה לו. ויאמר: צר לי עליך, נח עֹני, כי כנפל־אשת נוצרת וכמו שבלול תמם תהלוך, קצַר ימים וחסַר־עלילה. הנה הנחל ההוא אשר ראשיתו גם הוא היה מצער, מה רחבו, מה עצמו פלגיו, מה רבו עלילותיו, ומה אדיר שמו בכל הארץ. ואתה קטן ודל, אף לא פעלת מטוב ועד רע בימי חיי הבלך והנך הולך למות גם בטרם תראה חיים.. לוּ הייתי אני מפקד צבא השמים והארץ, כי עתה לא יצרתי לריק נחלים אשר אין כח־חיים בהם ולא יוכלו למלא תפקידם, להריק ברכה סביבותם, ואשר נוצרו – הובשתים מראשית צאתם; כאשר יעשו הנשים לכל גוזל הנולד מָשחת וחסר־אונים, כי ינפצו אותו אל הסלע ביום הולדו.

ויאמר הנחל אל הנשר: אמנם כי עיני נשר לך ואתה מיטיב לראות, אך רק לעינים, על כן תוציא משפט מעֻקל. דע אפוא: גם אני לחיים נועדתי, באיתן נולדתי, כשרונות טובים, רוח חֵפץ וכח־מעשה חנני יוצרי גם אני כאחי הגדול אשר אמרת. ואולם מופתך זה כל המסבות היו בעזרו ואני – לא כן עלה בגורלי. אני בארץ גזרה נולדתי ובישימון לא־דרך עברתי, ועם פראים גרתי; לא נמצא לי רֵעים, אשר יעירו ויעוררו מאמצי כחי ויוסיפו עלַי מכחם, לא נמצאה לי כל אדמת־זרע אשר אפיק לה מֵימַי והיו לברכה והולידו והצמיחו והשיבו ברכה אל חיקי; לא עד עלַי צפור ממעל וכל נפש חיה טהורה מתחת, לא הסכנתי בלתי אם אל יללת זאבים מרחוק ואל שריקות צפרדעים מקרוב. על כן נפוגותי, דלותי, ירדתי פלאים לעמת הנחל ההוא וחלדי כאין נגדו… לא הלֵדה, כי אם הדרך, המסבות הם מכשירי החיים, הברכה והמִפעל ומהם ובהם הכל.

___________________________

את הדברים האלה הגה הנחל ברוחו הקשה – והם היו דבריו האחרונים, אות־חייו האחרון. כי היו מימיו הולכים ונדפים, הולכים ונבלעים, ונותרו לו עוד נטפי מספר – נסך דמעות על מותו… וככלותו לדבר נבלעו שרידי מימיו, ועם דמעתו יצאה רוחו ושבה לאדמתו.

---

רשימות וציורים

מאת

מנחם מבש"ן

רשימות וציורים

מאת

מנחם מבש"ן

---

מַרְאֶה וְחָזוֹן

מאת

מנחם מבש"ן

א

ויהי בימי שיבת ציון ובני הגולה, אשר פגרו מעלות עם אחיהם העולים הראשונים והשנִיים בימי זרבבל, עזרא ונחמיה, נהרו ארצה ישראל מעט מעט בימי דור אחד מבבל, מפרס, מצידון ומכל מקומות פזוריהם, ויקָבצו על העם לנקבציו. ויעל מבבל זרחיה בן־אורי מתלמידי עזרא הסופר לפנים, והוא הגיע לימי זקנה בעת ההיא. מימי ילדותו, מאז החלו לעלות משפחות משפחות ציונה, היו ציון וירושלם כחותם על לבו, הגיוניו כל הימים וחזיוניו בלילות; אך לא יכול לעלות לפני מזה, כי לא אִנה אלהים לידו, ותהי זאת נחמתו כי שקד על הדבר אשר קים עזרא על חניכיו ההולכים בדרכיו, וירב ללמד נערי בני ישראל את התורה ולהורותם את הלשון העברית, אשר כמעט נשכחה בגולה מפני לשונות עם ועם, וישַׁנן להם את כבוד עמם ומולדתם ואת דברי ימי ישראל מקדם, ויטע בלבבם אהבת ארץ אבות, למען יזכרוה כל הימים ושאפו אליה ועלו שמה בהיות לאל ידם. עד אשר ראה ויָבן לקץ הימים, כי המסבות גברו על כל מאמציו והרוחות הנכריות הובישו זרעו אשר זרע לצדקה, ויואש מכל עמלו ויפרוץ עליו פרץ ויעל אל ארץ משא נפשו. ויבא ראשונה אל יפו, ששם יֵרדו באניות כל בורח מלפני ה' ושמה יעלו כל הבאים מרחוק להסתפח בנחלת אלהים; וישב בעיר הזאת, בשער הארץ, עם הנפשות הקרובות אליו אשר קדמו לעלות שמה ולבבו שמח ורחב לכל מראה עיניו. הים ההומה מנגד והגבעות המלאות תנובה מסביב ושמי התכלת ממעל, היו בעיניו כנושאי שלום לו ולשאר אחיו שבי ציון והוא היה כשב לימי עלומיו, כמוצא חיים חדשים על ארץ חדשה. אך לירושלם עיר הקדש כלתה נפשו, הָמה לבו, רעשו כל קרביו כרעש הים המלחך את חוף הארץ ואשר המונו ושאונו יומם ולילה היו לו כמזכירי חובה, כמעירי אזן לו לאמר: עלֵה, חזֵה ציון קרית מועד!

ויצא ללכת ירושלימה, ומחשבות מאליפות מרֻבּבות ושעפים מחזיונות קדם ורגשי עֹז לא ידע ולא חש מתמול שלשם, התרוצצו בקרבו כגלי ים, הרעישו בתי נפשו, הרנינו לבו ובשרו. גם כל המראות הנפלאים, מושכי אבירי לב בקסם תפארתם, השדות והעמקים המלאים תנובה וירק־דשא ופרחי חמד מזה ומזה, לכל מראה עיניו, הנשקפים מרחוק כיריעות רקמה רבות־צבעים, ומחצי הדרך והלאה – הרי יהודה, ראשיהם, רוכסיהם, מדרגותיהם ושעפיהם נוראי־הוד, העירו עוררו את לבו מאד ועיניו לא שבעו לראות. ואל הספר, אשר לקח עמו בצאתו מיפו להיות לו “צדה לדרך”, כמשפטו מדי צאתו ללכת בדרך (כי איש הספר היה זרחיה מנעוריו ולא איש החיים), לא פנה ולא שעה בפעם הזאת. – אך מחשבותיו גברו על מראה עיניו וכל לבו וכל חושיו בו נסבו אל מחוז חפצו, אל ירושלם, אשר היה הולך וקרב אליה. עוד מעט, עוד מעט מזער, תראינה עיניו עיר ביפיה, עיר עולם, קרית חנה דוד, מדרך כפות רגלי הנביאים, המלכים והקדושים אשר היו בארץ. ועד כה ועד כה ראה אותה בעיני רוח וישו לנגדו את ציון ואת כל מקראיה, את מי השלֹח ההולכים לאט, את מגדל דוד ומסביו, את הר בית ה' ואת כל הדרת קדשו, את הר הזיתים ואת יערות זיתיו, רחובות ושוקים המלאים צאן אדם, וקול מצהלות ילדים וילדות, בתים גדולים וטובים מושב נדיבי עמו העולים הראשונים, ואת כל החמודות אשר נראו לו בחזון, – ותתפעם רוחו בקרבו משמחת לבו, ויהי כחולם בהקיץ, מרחף הנה והלום בין המראות הגדולים אשר לנגד עיניו ובין הלָך נפשו על עיר הערים, אוצר כל חמדת ישראל.

ויהי כבואו ירושלימה, ויֵעור מהגיון לבו וירא – ותחשכנה עיניו מראות. איה כל החזיונות אשר חזה לו לבו לעיר קדשנו ותפארתנו? איה הדמות העוטה אורה, אשר ערך לה ברוחו? איה גדלה ויקרה, הודה והדרה?.. השלֹח היה לנחל נרפש, לשֶפך האשפות לדלת העם, ומימיו הטהורים שבו על עקבם, התחמקו באו במעבה האדמה מפני רעת האדם וזדונו וטמאתו. הר בית ה' נהפך לזרים – השמרונים, אשר נפתולי אלהים נפתל עמהם נחמיה, שבו תקעו יתד במקום קדשנו. בעיר הישנה, מבעד לחומה, שמו להם ידים רוכלי צור וצידון, אשר גרש אותם נחמיה מהלאה לשערי ירושלם; והנם יושבים ברחובותיה כאז כעתה, מוכרים ירק וכל מֶכר בשבתות ובמועדים ומנכרים את עיר הקדש. ובעיר החדשה, מחוץ לחומה, התכוננו בני מֶשך על מגרש רחב ידים הגדול מהר הבית, ויבנו להם בו מקדשים וטירות ויקיפו גדר וחומה מסביב ויעמידו שומרים על השערים לבלתי תת כל איש יהודי לגשת. ובראש כל פנה וכל רחוב – היכלי פאר ומקדשים לאשדודים, לעמונים, לפרסים, ולבני עם ועם, אשר קדמו לתקוע יתד בירושלם בימי היותה עזובה מבניה. ובתים קטנים ודלים בירכתי העיר במבואות אפלים, צרים ועקלקלים, ויושביהם נמוגים מעני ומחֹסר כל, רעי מראה ודקי בשר כעלים נובלים, וילדים וילדות צנומים דקים קרועי בגדים, מתגוללים, מתיפחים, פורשים כפים בראש כל דרך, מבקשים לחם להשיב נפש – אלה חלק ישראל בעיר קדשו. ויתע ברחובות גדולים בתוך העיר ולא מצא בית איש יהודי, וישאל את פי הילדים והילדות לדרך אשר ילך בה, ויאמרו לו: דבר אשדודית! ויעל על הר הזיתים לבקש תנחומים מעצבונו וממר נפשו – והנה ההר עוטה צעיף אלמנוּת, יד זרים היתה בו, חשפו יערו, נִצלו את עדיוֹ, שמו את חלקת חמדתו למדבר שממה; תחת יערות הזיתים, עטרתו ואדרתו, מגדלי זרים בנוים על ראשו מזה ומזה וליהודים למטה בירכתים – מקום קברות. וירא ויתחמץ לבו בקרבו ויקרא ויאמר: – הזאת ירושלם?!

ב

ברב הימים הסכינו עיניו עם ציון ועם כל חרבותיה, אך לבו עודנו ישתומם בתוכו, יתקומם למראה, וזכרון ראשונות כנחש ישך, כאש לא נֻפח יבער לאטו ולא יתן פוגה לו. ויש אשר יגבר בו מראה העינים על הלָך הנפש וידע כי זאת ירושלם – ולבו בקרבו יוָאש וידיו תרפינה; ויש אשר ישיב אל לבו וזכר את העיר ואת כל הדר גאונה מקדם – ונשא נפשו אל ירושלם הבנויה, המחֻדשת, אשר חזו הנביאים לאחרית הימים. ומראה עיניו ומשאות נפשו ידריכוהו יַרדיפוהו יסֻבּוהו יומם ולילה ויקלעוהו בתוך כף הקלע.

ויהי היום בערב והוא שוכב על משכבו חציו ער וחציו חולם ומחשבותיו משוטטות מירושלם מראה עיניו היום אל ירושלם הישנה, האדירה, עיר המלכים והנביאים, ואל ירושלם המחֻדשה אשר באחרית הימים, ותפול עליו תרדמה ויישן. עיני בשרו סֻגרו ועיני רוחו נפקחו. וירא והנה העיר רחבה ונסבה סביב סביב, פרצה ימה וקדמה צפונה ונגבה עד פגעה בהרים אשר מסביב לה. רחובותיה כלם הולכים למישרים קו לקו, כלם מרֻוחים, כלם רצופים אבנים גדולות מתאימות, אין רפש ואין אבנים מנֻפצות, המתגלגלות תחת רגלי העוברים כדרבונות וכמסמרות לא־נטועים, אין רכסים ואין מעלות ומורדות. ולרחובות שמות מחֻקים על לוחות בכל פנה – שמות נביאי ישראל, מלכיו וגדוליו אשר מעולם – למען אשר לא יתעה כל דורך בהם. ובכל רחוב בתים גדולים וטובים, תכנית אחת, מראה אחד וקצב אחד לכלם, ורֶוַח מֻנח בין בית לבית, וערוגות פרחים לוקחות לב ועין לפני הבתים וגני חמד מאחריהם, וחצרות ורפתים מלאות בהמה ועוף וכַורות דבורים נותני חלב וביצים ודבש לרֹב. ומים חיים, הנוזלים דרך תעלות וצנורות מן המעינות אשר מחוץ לעיר, מפכים ברחובות, בחצרות ובבתים, בארות ואגנות ואשדות, עד היות העיר כלה משקה, כלה כגן רָוֶה. וחנויות אין בין הבתים, כי אם למקֻצעות הרחובות בירכתים, והן בנויות על פי תכנית לבדה. ובקצה הרחובות בתי־ספר לילדים ולילדות (כאשר החלו ליסד עזרא הסופר ואנשי הכנסת הגדולה), עורקי החיים לבני ישראל מאז ועד היום, בנוים גם הם על־פי תכנית לבדה. וליד כל בית־ספר חלקת אדמה רחבת ידים לזרע, למטעי גנים ולכל עבודה בשדה. המשכילים בתלמידים ילמדו הרבה בבית הספר ויעבדו מעט מחוצה לו; והנערים אשר אין רוח בהם, אשר לא יהיו כי אם להרבות מורים בבתי הספר – ולמרר את חייהם, ולהיות לחבריהם הטובים למעצור בלמודם ככֹבד אבן לכנפי העוף, אלה ילמדו מעט ויעבדו הרבה; ובמלאת להם שלש עשרה שנה יצאו מבית הספר ושלחו ידיהם במלאכה או בכל מעשה וענין, אשר יעשה אותו האדם וחי בו. – ובתוך התלמידים היו גם רבים מילדי השמרונים ובני עם ועם היושבים בארץ; כי כאשר אמרו הנביאים לפנים בשם ה': “ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”; כן היה דבר הסופרים אחרי כן בשם העם: בית ספרנו בית־ספר יקרא לכל העמים. ובשמעם לֶקח עם ילדי ישראל ובהתהלכם עמם יחד מספר שנים, נִדּפה השנאה מורשת אבות, אשר היתה קשורה בלבם, ותבא תחתיה קרבת לב ונפש לבני ישראל, אשר גדלה עמהם מנעוריהם ועד זקנה ושיבה.

ובתי חולים ורופאים אין בעיר. ושופטים יושבים בשער אך משפטים אין. – ובחורים מבני עשרים שנה ובתולות מבנות שמונה עשרה שנה ומעלה אין בעיר; כי ברבות הטובה יבנו להם בתים בעתם ופרו ורבו כימי קדם.

והמקדש עומד על מכונו בהר הבית – שם יעבדו עבודת אלהים. ומקדש אחר עומד נכון במעלה הר הזיתים – שם יעבדו עבודת האדם: חכמים ילַמדו בו תורת ישראל הישנה, אשר התחדשה גם היא כעמה ותעש בדים וסעפים חדשים, וחכמת תבל ומלואה, המתחדשת בכל יום תמיד; אליהם ידרשו ותורת פיהם יבקשו צעירי ישראל היושבים בארץ והבאים מארצות הגולה, ובני הנכר הבאים מקרוב ומרחוק גם הם ללמוד חכמת חכמינו ולדעת דרכיהם.

וזר זהב סביב לעיר – פרוָרים שתולים בנוה, בנוים לתלפיות, מטעי גנים ופרדסים רחבי ידים; אשר הבתים נשקפים מתוכם כאיים מתוך ים ירוק, ומעגלים ומסלות סלולות מחברים את הפרורים אחד אל אחד ושמים הרחוק לקרוב. ומחוצה להם סביב שדות מלאים בר – ים שבלים משתרע לכל מראה עיני הרואה – די השביע כל יושבי העיר הגדולה, אשר בה כאלף אלפים נפש אדם, לחם ומזון. ועגלות מלאות בר וכל פרי, וחמורים וגמלים מסֻבּלים כל טוּב הארץ, הולכים הֵנה והנה, חוסמים את העוברים מרֹב הברכה וילדים נוהגים בם ומשוררים שירי הלולים מדי עברם. והשוקים שוקקים מאדם, אכרים, סוחרים, אנשי מקנה, נוסעים, תרים, ועל כל פנים שמחה וכל עינים מאירות וכל פה ימלא שחוק.

והאנשים והנשים מנער ועד זקן, מיושבי הפרורים ועד בני העיר פנימה, כלם בריאים וטובים, דשנים ורעננים, על פניהם עז והדר, מראיהם כילדי הענק, זרועותיהם בדי ארז, רגליהם עמודי שש וכחם כח איתנים. ובאו גבורי היונים ויתר הגוים מסביב ונאבקו עם בחוריהם לעיני הקהל ביום מסה, והתחרו עמהם במֵרוץ ברכב, ברגל, ועל סוסים, ובשעשועי־כח אחרים למיניהם, אולי יוכלו להכריע אותם והיתה זאת להם לשם ולתהלה בארצם, – אך לא יוכלו להם ושבו על עקבם נכלמים ותהלת גבורי ישראל בפיהם.

והר הזיתים מלא כרמי זית, תמרים ושקדים וכל עץ פרי; גם היכלי עֹנג בנוים במרומיו כה וכה – הם מעונות הקיץ ל“שומרי” העיר¹ : לחכמיה, לסופריה ולמוריה, בהם ינפשו מעמלם ויחליפו כח לשוב לעבוד לתקופת השנה את עבודתם קדש לעמם. ועבודתם, מלבד הרחיבם והעמיקם את תורת ישראל – דברי חכמה ומדע, ספרי שירה וחזון, מעשי ידי אמן וכל מלאכת חרש וחושב, אשר כמוהם ככל נבחר וטוב אשר יצר רוח האדם עד היום הזה במצרים, בבבל, בצידון וגם ביון, אשר הגדילה על כל אלה בדברי ספר וחזון ומלאכת מחשבת. ופרי רוחם יוצאים על ארץ רבה ביד הצעירים בני עם ועם הדורשים אל ציון ואל חכמת חכמיה, ושמעו הגוים והשתאו ואמרו: הזה העם שיאמרו לו אין בו חכמה ולא מלאכת מחשבת ולא רוח־חזיון די־ברוֹא חדשות ואך להיות לעוזרי עם ועם בעבודת הרוח, כמאסף ההולך אחרי המחנה, רב כחו – והנה עתה הפליא לעשות בכל אלה בימי דור אחד או שנים מאז החלה שיבת שבותו, מאשר נעשה בכל הגוים בימי מאות שנה! מי האמין לשמועתנו כי עץ ישראל היבש יעשה פרי־תֹאר אשר כזה! ורבים בעמי הארצות ישימו פניהם ללמוד וללמד עברית בבתיהם ובבתי הספר, למען יוכלו קרוא את פרי הרוח לסופרי ישראל ולחוזיו בכתבם ובלשונם.

וירא והנה אנשים ונשים וילדים נוהרים אל הר הזיתים בימי מועד ושבת, עולים ויורדים בו, עוברים בסך, שרים וחוללים ומתענגים על רֹב שלום. ובכל אשר פנה שמע אך קול מצהלות ושירים ונגינות. והנה להקת בחורים שרים:

שַׁאֲלוּ, אַחִים, שְׁלוֹם הָעִיר,

עִיר עָז־לָנוּ, עִיר יְשׁוּעָה,

פִּצְחוּ, רַנְנוּ, דַּבְּרוּ שִׁיר,

הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה.

עִיר – יְדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיהָ,

אַף־בְּרָכוֹת עֹטָה כֻלָּהּ,

הוֹד וְהָדָר מְעוֹנוֹתֶיהָ,

עֹז וְחֶדְוָה בְּכָל־גְּבוּלָהּ.

גַּם־לַגּוֹיִם שָׁלוֹם תִּשָּׂא,

אַחֲוָה לִבְנֵי־עָם וָעָם,

שָׁלֵם שְׁמָהּ וְשָׁלוֹם נִסָּהּ –

וְיָשְׁבוּ שֶׁבֶת אַחִים שָׁם.

אַיֵּכֶם נִדָּחֵינוּ,

כָּל אֲשֶׁר פִּגְּרוּ לַעֲלוֹת:

עוּשׁוּ בֹאוּ אַחֵינוּ,

שִׁירוּ שִׁיר לַמַּעֲלוֹת!

רַב לָכֶם בְּאֵבֶל נְמַקִּים,

לִסְפּוֹד לְצִיּוֹן וְלִבְכּוֹתָהּ:

בְּכִיתֶם לְנִפְלָהּ בְּמֶרְחַקִּים –

בּאוּ רְאוּ בְהִבָּנוֹתָהּ!

שַׁאֲלוּ, אַחִים, שְׁלוֹם הָעִיר,

יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה,

יְיָ עָלֶיהָ יָעִיר –

הַלְלוּ־יָהּ, הַלְלוּיָהּ!

והזקנים עומדים מסביב, מוחאים כף ורוקדים כבני אילים. ויתעורר משמחת לבו לרקוד גם־הוא עמהם, וינָער וייקץ ועל שפתיו הקריאה:

– הזאת ירושלם?!

---

חַג הַהַדְלָקָה

מאת

מנחם מבש"ן

עודני גר בארץ אבות; תמול באתי והיום נתנה הארץ את רוחה עלי, והיום – לבי ובשרי ירננו משפע מראות החיים, ורגשותי כיום יהמו, ישטפו ויעברו ועטי ינוע בידי כחוט ברזל בנגוע אליו זרם החשמל וכל עצמותי תאמרנה: הודע את אשר ראית לרחוק ולקרוב!

והמראות אשר אני אומר להעביר לפני הקוראים, הם דברים אשר התושבים, היושבים בארץ זה ימים או זה שנים, לא יתעוררו למראיהם ולא יפקחו עוד עין עליהם, באשר הסכינו עמהם זה כמה. כי כאשר יסכין העטלף עם החשך ועם מעון צר, והנשר עם אור ושמש ומרחבי רקיע, כן נסכין אנחנו, בני עם עולם, בימי חלדנו הרבים קל מהרה עם כל חליפות החיים: בגלות – עם החשך והמחנק וכל צללי “משכנות ישראל”, ובארץ אבות – עם האור והדרור וחֹפש התנועה והחיים תחת שמי ה'. ואך החדשים הבאים מקרוב מן הגולה ויום אתמול וצלליו ומוראיו עדֶן לא סרו כלם מנגד עיניהם, המה עוד עיניהם פקוחות ולבם ער לכל המראות החדשים אשר יראו כפעם בפעם במקום שם ברא אלהים לנו “שמים חדשים וארץ חדשה”, ועוד ישאם לבם לספר לדור את אשר ראו – בטרם יסכינו גם הם עם מראה עיניהם ועבר הכל עם יום אתמול ונסו הצללים ואבד כל חזון.

הנה חגיגת ההדלקה, יום ל"ג בעמר.

בתי הספר העברים אשר ביפו ואשר בתל־אביב פתחו דלתיהם ויריקו את חניכיהם כעשיר הפותח את אוצרותיו ואת אשר בהם וישטח אותם שטֹח לעיני השמש ולעיני הקהל. והעֹשר הזה מה רב, מה נכבד הוא לנו ולעתידותינו מכל הון ועשר אשר לו ברק וכֹבד וצלצלי שמע וצלצלי תרועה; העֹשר הזה, המוצל משִׁני השטן המשחית – הגלות – האוכל את נפשות ילדינו בכל־פה, הנה הוא כמוס עמנו, שמור לנו באוצרותינו, הולך ורב כשרש פורה במסתרים ואנחנו לא ידענו ולא שמנו על לב. ואמנם מי ומי מעובר ושב, אשר עיניהם כל היום איש אל מעשהו ואיש אל סבלותיו, ישים לב אל בתי הספר ואל כל אשר ירקמו שם במחבא צל קורתם הבונים הנאמנים העובדים בתחית רוח ישראל הצעיר? מי יפקוד, בעברו, את שדה הזרע טרם יצמיח זרוּעיו? מי יעמיק לראות את ברכת ה' הטמונה במעבה חלקת האדמה הזאת ואשר בהגָלוֹתה והיתה לעדי תפארת לַחֶלקה ולמחיה לעם רב? רק הזורע הוא יודע עמל נפשו ופרי עמלו לימים יבאו ורק רעהו, אשר זרע זרעו לריק ימים רבים בארץ צחיחה, מקום שם רוח זלעפות מרחפת על פניה, נכונה לבלע ולהשחית כל זרע וכל מטע בטרם יעשה שרש וענף, – הוא יודע את כל העֹשר ואת כל הברכה המוכנים לנו פה ביד העובדים המאֻשרים אשר כל המסבות הן עזר כנגדם.

אך הנה נגלה העֹשר הצפון לעיני כל הקהל: כאלפַים תלמידים ותלמידות ויותר מחמשים מורים ומורות, עורכי התהלוכה, יצאו נצבים ברחוב הרצל כעדר הקצובות ומשם נסעו למחניהם ולצבאותם אל המגרש אשר מחוץ לתל־אביב, מול הים; ובהגיעם אל פרשת דרכים השתרעו, התפתלו לאט הנה והנה כנחלים נטיו, כשרשרות אדם ארֻכּות, לכל מראה עיני הרואים. והרואים – המון רב מאד אנשים ונשים, גדולים וקטנים, יהודים, ערבים ונוצרים מכל פנות העם, אשר נקבצו באו מסביב לראות במראה. התהלוכה באה עד לפני מגדל המים ומשם נפרדו גדודים, גדודים, כי לא יכול רחוב אחד לשאת אותם יחדו, עד בואם אל המקום הנועד. ומגדל המים – הוא לב השכונה, אשר ממנו תוצאות חיים לכל שוכניה, אפס כי לא דם כי אם מים יחַלק הלב הזה לכל סביביו, כי המים הם הנפש לבני ארץ ישראל; מחדרו האחד מעינות ותהומות יוצאים דרך גידי הברזל הפרושים כרשת על פני כל תל־אביב, להשקות אדם ופרחים (בהמה אין עוד בגן־עדן התחתון הזה), ומחדרו השני קוים לא־נראים, קוי המשטר, יוצאים לכל עֵבר יצֹא ושוב – שם מושב הועד, הצופה הליכות השכונה, מכלכל דבריה במשפט ומחזיק הכל על מקומו בשלום מבלי אשר יתערב בדבריו כל זר מן החוץ. – והמחנה הקטן־הגדול הזה, העולה על מספר כל נפשות היהודים אשר ישבו ביפו לפני עשרים שנה, הולך מעדנות לרגלי מוריו המנהלים אותו, ויחס שתי המערכות אלה לאלה ביום הזה, יום חגיגה ושעשועים, כתמול שלשם, כאשר בימי העבודה: דרכי נֹעם וידידות ממעל ואהבה וכבוד והִצָמד בנפש מתחת. וקול שמחה וששון וקול מצהלות ילדים וילדות על פני כל הככר וגם הרקיע ושוכניו ירננו לקראתם. עד אשר הגיעו אל הגבעות, ששם נפוצו הֵנה והנה, ויהיו אלה מגיחים על הגבעות, שוטפים במרוצתם ולוכדים אותן בסערה ודגליהם – דגלי ציון – בידיהם, כאנשי חיל ביום מלחמה, ואלה עושים במדוּרה ומכינים הכל, ואלה מתרוצצים כה וכה, “איש הישר בעיניו יעשה”. ושירים ונגינות משתפכים מכל עבר, נשמעים על כל פה, והשמחה מתפרצת מכל לב, נשקפת מכל עין, מרחפת על פני כל ההמון הגדול, והים מפזז ומכרכר לפני החוגגים גם הוא ובדגל שני הצבעים, תכלת ולבן – תכלת על פּני כלו ולבן על שפתו סביב – יצהל לקראתם בקול המולה חרישית כאומר: ראו, גם אני ציוני כמוכם, באמונה שמרתי על ארצכם כל ימי נודכם בנכר, בבכי המון־נכאים השתפכתי אל חיקה כל ימי הָשַמה, ובשמחתכם, שָבֵי ציון, אשמח גם אני…

ראיתיכם, ילדים יקרים, חֹמר היוצר הנעשה לכל מלאכה, שרים שירי עם במקומות אחרים, חוגגים חגיגות אחרות, והחגיגות לא לנו והשירים לא שירינו, שרים וחוגגים כרקוד הדֹב על פי חליל הצועני, כי נטל עליו; שרים – ולבכם בל עמכם, הפה ישיר והלב דוה והנפש מתקוממת והעינים תבענה את השאלה המרה: מה העבודה הזאת לנו? מדוע נשיר שירי עמים על אדמת נכר, אשר אין לנו ולאבותינו חלק ונחלה בה מלבד לחם העצבים אשר נאכל ורוח אפנו אשר נשאף ברגזה ובדאגה מפחד היום הבא? ראיתיכם שם – ואדע את נפשכם המלאה על כל גדותיה ששון ושמחה, בטחון ותקוה לעתידות, הפונה כשחר מן החשך והערפל אל אור היום הבא, המתפתחת כפרחים, אחרי הגשם והסער, אל מול פני השמש היוצא…

הערב היה, ההדלקה החלה, הלהב עלה השמימה, פרץ ימין ושמאל, לשונות אדֻמות, ירוקות ולבנות, ותמרות עשן נלוו עליהם כעבדים שחורים על יד אדוניהם. ומסביב למוקד מאורות גדולים וקטנים מפיצים איש שביב אשו, איש כמתנת יד העורכים אותם, ורשפים מעופפים מתנשאים פעם בפעם הולכים וסובבים למעלה למעלה כנחש עקלתון ואחריהם יאיר נתיב, עד התפוצצם בקול שאון וים ניצוצות טבול בשלל צבעים משתפך מסביב. והמוקד והמאורות הגדולים והקטנים אשר על ידו עודם בוערים כים אש ואור, והילדים והילדות עומדים כחומה חיה מסביב, וכל ההמון הרב עומד ורואה ומיטיב את לבו, והים מנגד משמיע את הוד קולו כנותן את ברכתו לחגיגה גם הוא – ים־אש, ים אדם, ים־מים, ולבבי ביניהם ים רביעי…

הלילה היה, ההדלקה כלתה, המגדל הבוער (ערֵמות חביות ישנות התלויות בדמות “מגן דוד”) התערער, התפרק, נפל לנתחיו לנתחיו, ובנפלו הכריע את האש השואפת אל על, השפיל גאותה עם קרני אורה, ויתנה על הארץ לראוה בה, שחוק לכל הנצבים המריעים עליה כעל כל נופל; עד אשר, מיגון ומכלימה, ספתה תמה עוד מעט ולא נודע מקומה איה.

המחנה הקטן והגדול נפוצו על פני כל הככר ומשם אל הרחובות ובקול שמחה ושירים, קול המון חוגג, שבו בשבע דרכים איש לביתו. “הכוכבים ממסלותם, מתנוססים כאבני נזר במשבצותם” והכוכבים אשר על הארץ מתחת, בפני הילדים והילדות שבי החגיגה, נוצצו כמתחרים לעמת כוכבי רקיע. והרקיע רחב מאד והכוכבים רבים מאד – כעם בני ישראל ההולכים ורבים בארצם בהתאספם אליה מסביב. היעלה עם איש ואיש כוכבו לנגדו? ואיה אפוא כוכבי?…

והעם עובר בסך ואיש ואיש ישיח עם גבר עמיתו ואני הולך דוּמם משיח עם לבבי ועיני אל הכוכבים. מרחוק נראו לי צבא מרום אלה כשכנים קרובים וטובים איש לאחיו, כלם מתרפקים זה על זה באהבה, כלם מאירים פניהם איש אל רעהו, אין קנאה ואין תחרות ואין קטן וגדול, כלם גוי אחד בשמים, כישראל גוי אחד בארץ – לרואי מרחוק… – הלא אתם, הכוכבים, סְפַרתם נוֹדֵנו מאבינו הראשון ועד עתה, ראיתם את כל עניֵנו והייתם לנו לעינים על כל דרכינו האבלות והאפלות עד אשר שבנו באנוּ אל גבולכם. הלא אלה אשר ראה אברהם מעל האדמה הזאת ואשר אמר לו ה‘: “ושמתי את זרעך ככוכבי השמים”. התבא הברכה הזאת, אשר היתה לנו לקללה בארצות הגוים, עתה כאשר שבנו אל ארצנו לבנות חרבותיה וחרבותינו ולראות בטוב ה’ בארץ חיים? הנפרה ונרבה ונמַלא את הארץ, ונהיה אנחנו, השריד המוּצל ממאכֹלת הגלות ומטֻמאות הגוים, לעם גדול ברוּך ה' כאבותינו שבי בבל? היהיה לנו עם הארץ למופת? הנמהר להרחיק מעלינו את הרוח המשחית, אשר דבק אחרינו מאירפה ואשר מות וכליון בעקבותיו לדור נולד – בטרם יולד?…

אך מה השאלות והמחשבות לי עתה? אני על יום טוב באתי, על חגיגת ההדלקה אמרתי לספר, והנה נטיתי מן הדרך! בשוב העם מן החגיגה היו אנשים אשר תעו בחשכת לילה (ביחוד חדשים מקרוב באו) ויחפשו דרכיהם עד אשר עמדה רגלם במישור – ואהי גם אני כאחד מהם…

יפו, שכונת “תל־אביב”. איר, תרע"ד.

---

חַג הַפְּרָחִים

מאת

מנחם מבש"ן

והנה חג הפרחים.

יהודים ופרחים – מי קֵרב אלה אל אלה? הלא זה העם, אשר בכל ארצות נדודיו תלוי הוא על בלימה בין הארץ ובין השמים, וכציץ נובל וכאזוב בקיר נטוי אין לו שרש מתחת ולא נגה עליו אור שמש ממעל. הלא זה העם, אשר גם מתמול גם משלשם ריח שדה עצור לו וכל כפר סגור ומסֻגר מפניו והאדמה וכל יבולה אוצר חתום המה לו; העם, אשר קטני גוים התעללו בו ויעתיקוהו מִשְׁדֵי האדמה אם כל חי וישימו ערי מצור מושבו ומשכנותיו – מלֵחה ואחר יאמרו לו בזדון־לעגם אין לו חוש יֹפי, טבע, שירה, אמנות, ורק צלצל הכסף וברק הזהב יהוללו לנפשו היבֵשה, – והעם הזה חגג חג הפרחים בארץ אבותיו לעיני מכבדיו היום אשר הֵזילוהו אתמול ואשר שבו ושחרו פניו¹, כי יתן להם אנשים מ“שומריו” לשמור על נחלתם.

סופר אחד מן הרומנים, מבני העם אשר הוא ושפתו ותרבותו אך תמול המה, מבַכּה את ערי מלדובה, אשר פשטו עליהם היהודים כארבה לרֹב ולרגלם אֻמלל כל פרח מעיר. הפראים האלה, שונאי הטבע והיֹפי, השמידו את הפרחים מפניהם וימנעו את העֹנג הזה מעיני הרומנים ומנפשותיהם העדינות המלאות שירה כים, כאשר גם המה הכריתו כל יערות־איתן מגרמניה ויעבירו מעל ארץ־חמדה זאת את כל הדרה. ומי יודע אם גם לא מאת היהודים היתה זאת, כי אין כוכבים רבים בשמי רומניה הקודרים; הן המשחיתים האלה ידם בכל, למן שאול מתחת ועד השמים ממעל, והמלאכים אשר ראה יעקב אביהם עולים ויורדים בסֻלם הארֹך ההוא, אשר ראשו מגיע השמימה, הלא יעמדו לפקודתם: מי יודע אם לא יגרעו אליהם מכוכבי שמי רומניה לשומם אל תחת מצחות ילדיהם, בניהם ובנותיהם, וביחוד בנותיהם, אשר המשוררים הרומנים מחליפים את עיניהן בכוכבים בשירי האהבה שהם מקדישים להן…

ואולם ראו, החלותי בפרחים והנה נדחתה ידי בעֵט אל עינים ואל כוכבים! יסלחו לי אפוא המשוררים, הכוללים והבוללים יחד שמים וארץ וכל צבאם, כי באתי בגבולם בפעם הזאת ולא שמתי על לב – ואני אשובה לעניני.

ג' סיון אחר הצהרים. ורחוב הרצל וכל אגפיו, למן הגמנסיה ועד שער תל־אביב, מלאים פה לפה אנשים ונשים וטף, יהודים, בני עם הארץ ונוצרים (ובאלה – בנות הגרמנים מ“שרונה”), אשר באו לראות במראה. וכל בתי תל־אביב, והגמנסיה בראש, עוטים ענפים ירוקים ופרחים יפים, וקשָתוֹת ענפים עבֻתּים נטויות על פני רחוב הרצל מלמעלה, מעֵבר־הרחוב האחד אל עבר־הרחוב השני, ובכל פִנה עד שער השכונה – ים אדם מתגלגל בתוך מבול פרחים לכל מראה עיני הרואים. ועצי התֹמר הגבוהים, אשר בגני יפו מנגד, נשקפים בהדרם מעל לחומה על פני כל הרחוב עד הגמנסיה, מניעים ראשיהם כנושאי שלום להמון החוגג. והאנשים והנשים לבושים פאר, ואיש פרחו על כנף בגדו מלמעלה, מחֻבּר בפתיל תכלת ולבן, נכונים לקראת המחזה הבא, וכל הרואה יעלה על לבו זכר העם אשר התקדשו ואשר נכונו בימים ההם בזמן הזה לקראת האלהים במעמד הר סיני. והמחזה הבא היה נהדר, מרומם, לוקח לב ונפש. בראשונה נראה צבא ילדות לבושות לבנים, עודות פרחים, עיניהן מאירות, פניהן מפיקים עליצות תֹם ילדוּת ושמחת עולם על ראשן, והן מתהלכות בתוך הקהל כיונים מדדות או כפרחים חיים מעֻלפים פרחים.

ואחריהן – מראות על מראות וצבא חליפות נפלאות אחת מרעותה. ואני עומד ועיני משוטטות פעם אל הענפים ואל הפרחים הרעננים, אשר עוד מעט והיו כחציר יבש, ופעם אל הענפים האחרים אשר כמעט נבלו עד יבוֹש ואשר, כמטה אהרן בקרבתו אל הקדש, זה החִלם לפרוח ולגרוע אליהם לשַד מגזעם ולהיות לחים ורעננים מן היום הזה והלאה: צעירי התימנים, חניכי מקוה ישראל, תלמידי הגמנסיה וכל ענפי עץ ישראל למיניהם.

הנה צעירי התימנים, השבט אשר היה לעם כענף נתוק וכרות ועתה, בהיותו גם מעוך וכתות באשר הוא שם, זכר את אביו ואת אמו, את עץ ישראל ואת ארץ ישראל, ויבא ויתרפק עליהם ויתחבר עמהם ויהיו לאחדים במקום מולדתם לפנים. והרצוצים האלה, אשר היו בארץ ענים הדום לרגלי עם הארץ, שקוצים לכל זד יהיר, סגורים מחוץ למחנה כנגועים, כמצֹרעים, הנה הם נושאים פניהם ממום, זוקפים קומתם הכפופה, צועדים צעדי אוֹן, הנה שב אליהם גאון יעקב, גאון ישראל, אשר שר עם אלהים ועם אנשים ויוכל! הנה צעיריהם “צעירי המזרח”, מעבירים לפני העם בחזון ימי קדם, ימי שבת ישראל על אדמתו ועלותו אל בית ה' בחג הבכּוּרים בנעריו ובזקניו עלֹה והָבֵא ראשית פרי אדמתו ופרי בהמתו ונָשׂא ברכה מפי כהניו ולוייו. והנם מובילים פר בן־בקר אדֹם ועטרת פרחים בראשו ואחריהם אנשים עוברים בסך, אלה נושאים על ראשיהם כל ירק וכל פרי למינו ואלה – על כתפיהם גדיים וטלאים, ועיני כל העם רואות ולבם מלא שמחה ופיהם רנה ומחשבותיהם משוטטות בזכרונות הימים הראשונים הטובים…

והנה חניכי מקוה ישראל, “האי הצרפתי” העומד בא"י זה ארבע וארבעים שנה ורוח זרה, רוח קפאון, מרחפת עליו כל הימים, דור הולך ודור בא והרוח הזאת עומדת בתוכו, שוקדת על כל יש בו אשר לא תהיינה להם חליפות ואשר לא יתחדשו בהתחדש הכל, – עד אשר נע וזע האי הזה, כי רוח חדשה עברה בו, ויבא אלינו הוא ושוכניו ויבאו המה וכל הכבודה אשר ברגליהם לשמוח בשמחת גוֹיֵנו, להתערב עם נחלתנו. והנה הם עוברים גדודים גדודים עוטים ירק ומקלעות פרחים והם עורכים דמות לארבע תקופות העבודה. בראשונה עוברים תלמידים וסוס אסור אל מחרשה מאחריהם – דמות החָריש. המה עוברים והגדוד השני יֵראה: תלמידים נושאים כל זרע למינו ופרדה מושכת במכונת־זרע אחריהם – דמות הזרע. ואחריהם הגדוד השלישי: תלמידים נושאים ומרימים למרום מגל, חרמש ואֵת – דמות הקציר. ולאחרונה נוסעת עגלה רתומה לשני סוסים, מעֻלפת כפות תמרים ומלֵאה עמרים ואלומות – דמות האסיף. והקהל רואה את כלי המלחמה האלה ואת אנשי המלחמה האלה הלוכדים את ארצנו מיד המלאך המשחית, אשר התוה עליה תו: חֹרב שממה, – ומריע לקראתם פעם בפעם: “תחי העבודה העברית!” וכל קרָבי קוראים עמהם: יחיו העובדים העברים, השבים אלינו מפנתם הבודדה כצפור בודד השב אל קנו, “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים עפרות ארצנו באשר הם שם”. מה רב כחך, אדמת ישראל, אדמת קדש, לחבר נפרדים ולקרב רחוקים ולהסיר באפס יד את כל הגבולות המפרידים בין אחים!

ההמון החוגג הלך הלוך ונסוע ברחובות תל אביב ו“חברה חדשה” עד בואו, בנשף בערב יום, מנגד לשקמה העתיקה נגבה מזרחה לשכונה; שם עמדו. ואני עומד בתוכם חציי ער וחציי חולם ולאזני הקַשוּבות או לרוחי הצופיה הגיע על כנפי רוח־הלילה כקול המון, קול דממה דקה, כקול השקמה המברכת את הקהל בפרשה לנגדו את נטישותיה היבשות, לאמר: שלום לכם, החוגגים, החולמים, שבי ציון; גם אני, השריד הנשאר מהמון השקמים אשר היו בשפלה הזאת לפנים, הייתי כחולמת, כמחכה לחדשה כי תֵעשה בארץ. מאות שנים עמדתי על עמדי, הייתי כנוטרה את החולות, צפויה לרוח קטב ולרוח זלעפות, הרוחות עִוְרוני, שָפוּני ראש ועקב, נשאו את רדידי, הובישו לשַׁדי, חשפו את שרשי – ואני התחזקתי, עמדתי, חכיתי לכם כי תבאו וכי תושיבו הנשַׁמות, תיצרו מים וצל, תבנו קיר וחומר, תגדרו בעד רוחות במדבר. ועתה אחיה בצלכם או אֶתֹם לגוע – רב לי כי זכיתי לראותכם באים ופוקדים את הארץ הטובה הזאת, ושמים זכר לראשונות אשר היו בימי קדמתה, פרחים, בכּוּרים, חיים רעננים… כי אין את לבבכם לנתק כלה את הפתיל המקַשרכם אל עברכם, אל תקופת המלכים והנביאים וארזי הלבנון ושקמי השפלה – תחזקנה ידיכם והיו ברוכים, שלום, שלום מאתי השקמה הזקנה, הבלה, לכלכם בני עם עולם, צעירי עולם, אשר אין חליפות להם.

והאנשים אשר היו עמי אכן לא שמעו את הקול ולא נשאו ברכה מאת הזקנה, וילכו המה איש לדרכו ואני הלכתי באשר הלכתי ומחשבותי עמקו ורוחי שוטטה במרחבי התקופות והזמנים, ואשר היה מאחרי כן לא הקשבתי ולא שמעתי ולא ידעתי ספורות.

וכל פרשת דברי החגיגה עד נאום ידיד העם, סוקולוב, אשר היה כחותם תכנית לכל המראה הנהדר, הלא המה כתובים על כתבי העתים.

ההכנסה היתה מקדשת ל“קרן הקימת לישראל”. כמה היתה תבואת הקרן הקימת בפעם הזאת – לא אדע; אבל יש אשר אחשוב, כי המחזה הזה והנפשות העושות בו הם קרן קימת לישראל, יקר מכל הון.

---

חַג הַחֵרוּת

מאת

מנחם מבש"ן

לכל זמן. אחינו בני ישראל הרואים ואינם נראים ואשר, ככוכבי השמים יומם, לא יצא קַוָם בארץ ובעיר ובהגיע, למשל, עת הבחירות לבית הנבחרים אשר בבירת הארץ או למועצת העדה אשר בעיר והנה אין בוחרים ואין נבחרים, – נגלו והתראו הפעם בנעריהם וזקניהם, באדיריהם ובצעיריהם, וגם הסבו עליהם את עיני התושבים ואת עיני ראשי עם הארץ. הדבר היה בחג החרות העתומנית, אשר הוחג ברב פאר בכל ערי הארץ ובעיר הערים, בירושלם, ביום כ“ט תמוז (23 יולי) ש”ז, יום התחדש הממלכה אחרי בלותה תחת כֹבד יד המושלים העריצים, ואשר אחינו יושבי העיר היו בתוך הבאים והחוגגים – לא כקרואים, ההולכים לתת מהודם על שמחת שכנם מפני הכבוד ולבם בל עמם, כי אם כאנשים אשר החג חגם והשמחה שמחתם וגורל הארץ והממלכה קרוב אל לבם כגורלם הם.

העיר הומה מאדם וכל היום תהלוכות, תהלוכות. נפתחו הדלתות ונפתחו הלבבות והשתפכו היחידים איש מביתו אל רחובות העיר כנטפי מים אל נחל איתן, והשתפכו הנפשות אשה אל אחותה ותהיינה לנפש אחת בגן העיר, במקום החגיגה. הנה אלפי ילדים תלמידי בתי הספר, הנפשות היקרות אשר רכשנו ואשר הצלנו מבור הגלות, הנה גדוד ילדות לבושות לבנים כגדוד יונים תמימות, והנה המוני אנשים ונשים, אשר נהרו אל מקום החגיגה – כלם הולכים מעדנות ומראיהם טובים ועיניהם נוצצות וראשיהם פונים למעלה, כי אָצל עליהם היום הגדול מהודו ויַצהל פניהם ויזקוף קומתם וישַמח לבבם וישכיחם עניָם ועמלם מתמול שלשם. כי אכן רבים ילדים וילדות הקודרים מעמל, מחֶסר ומכָּפן, רבים בעניי הצאן האלה ידועי עני ומחסור כמלאי ימים, אשר נפשותיהם מתמוגגות מדאגת היום הבא ועיניהם אל יד הנדיבים לתת להם לחם ושמלה. אך היום כלם שמחים וטובי לב, היום יום חג לכל יושבי הארץ ואף כי לדור הצעיר, אשר פרי החפש שמור להם למועד להיטיבם ולאַשרם מאבותיהם.

ירושלם הצעירה, צֶמח הדור הבא, התהיו גם אתם כאבותיכם עפרות אדם, עדר עדר לבדו, עדר נבזה נפוץ, לעג וקלס לשכניכם ובוז ומנוד־ראש לאחיכם אנשי גאולתכם? אם תקומו ותתנערו יום אחד מן הרקבון האוכל בעיר הקודש זה מאות שנים ותחדשו ימי ירושלם ותתנו לה גאולה ותשיבו לה את כבודה לעיני הקרובים והרחוקים?

מי יחוש עתידות, יזכור הימים הבאים לעת כזאת. עתה עת שמחה לארץ ולעם וכלם, וכלנו שמחים, מתרוננים וחוגגים.

אמנם כי אחינו, נאמני ארץ מעולם, מתערבים בשמחות הארץ והעם בכל מקומות מושבותיהם וגם – ברוסיה וברומניה. ולמראה החגיגה הזאת זכרתי את ימי החג הלאמיים אשר ברומניה, יום המלך, יום צאת הארץ מתחת יד אדונים, יום היותה לממלכה – ימים אשר בהם כל “אזרח” הארץ, הבולגרים, הגרמנים, האונגרים וכו' אשר באו אליה מאתמול לגור ולשוב ביום מחר, הם ורכושם אשר רכשו, איש אל ארצו, ו“הגר” הגר בתוכה – היהודים יושבי הארץ מימי דורות עולמים – שמחים בשמחת הגוי ואחינו יוצאים נצבים הם ורבניהם וראשי קהלותם וקהלם, הקטנים עם הגדולים, ונושאים רנה ותפלה בבתי הכנסת ונואמים נאומים בבתי הספר לכבוד היום ועוברים בסך לדגליהם ולמחנותם אל מקומות החגיגה לראות ולהֵראות, לשמוח ולשַמח…

הנה גדוד ילדים עוברים ליד מוריהם, דגל רומניה בראש הגדוד ושיר “תחי רומניה” בפיהם – הם תלמידי בית הספר העברי, אשר לקהלת העיר, המגַדל רומנים טובים – לאמריקה, ששמה יֵצאו בעוד שנות מספר בעקבות אבותיהם ואחיהם הגדולים, באשר אין מקום ואין מחיה ל“זרים” ברומניה, ושם יפיצו את תרבות הרומנים וישאו את דגל רומניה ברמה, זכר ליציאת מצרים.

והנה הילדים העברים תלמידי בתי הספר התחתיים והתיכונים, אשר לעם הארץ, עוברים עם חבריהם הגוים – אלה נוסעים ראשונה ליד המורים והדגל הרומני בקרבם, במסבם, ואלה – מאחור כסרח העודף: עליונים למטה ותחתונים למעלה; כי כל ימי השנה היהודים הקטנים האלה מורים לחבריהם הגוים, הגדולים והגבוהים מהם משכמם ומעלה, את כל הדבר הקשה בלמודיהם, מתקנים או מכינים להם את שעוריהם ונותנים גם נתון על פיהם מארוחתם למען אשר לא יודיעום את ידם ולא יביאו את דבתם רעה אל המורה כפעם בפעם – ולמען אשר, בעת הבחינות לקץ השנה, ישאו הם, הגוים, משאות ודברי תהלה ואותות כבוד מאת פני המורים והיו עליונים נגד חבריהם היהודים, עוזריהם ומוריהם, ואלה ישָארו אחורנית… מה זה רוחכם סרה, אחי הקטנים, והכרת פניכם תען בכם כדמות דאגה מסֻתּרת או כאב עצור – היום ביום שמחת הארץ? היהדפו אתכם חבריכם הגוים בצד ובכתף, היפגעו בכם בלט באגרוף רֶשע, אם יבַטאו באזניכם דברי נאצה וגדופים כמדקרות חרב עליכם ועל אבותיכם ועל כל עם ישראל, פגעים ונאצות אשר הסכנתם עמהם כל ימי השנה ואשר בכל זאת לבכם התמים עודנו מתקומם ומתמרמר להם?

אך מי ישים לב לעת כזאת לדברים שבלב ומי ישא עיניו להביט מסביב ולראות את פני בעלי השמחה המפיקים שנאה ובוז וחמת עכשוב ל“זרים” המסתכלים עליהם והמתרפקים על דודיהם? חגיגה היא חגיגה ויום שמחה הוא יום שמחה והיהודים יודעים עם לבבם, כי גם הם בני הארץ וכי עבדים נאמנים המה לבית המלכות, ומה להם עוד? ואם אין פונה אליהם ואל מנחתם (אף כי לא רק חמור אחד מהם נשאו), ואם יש אשר יהדפו השוטרים או נערי הרומנים נשים כבודות והקימון ממקום שבתן בגן העיר למען שום מקום ל“אזרח” הארץ, באמור להן: יהודיה, גשי הלאה ואשבה, או: וישב האדון פלוני הרומני, ואם יש אשר יתַנו התלמידים באזני הקהל שירי שנינה ומהתלות על “הזרים” באזני הזרים האלה – הן כזה וכזה ישא ויסבול היהודי ויִדֹם כי נטל עליו. סוף־סוף הלא בגלות אנחנו ומה יתאונן יהודי חי? דַיוֹ אשר הוא חי.

למראה חגיגות כאלה, אשר יחֹגו היהודים יחד עם עם הארץ ברומניה וברוסיה, אמנם יש אשר תנקר במוחנו השאלה: הכלב ישראל אם – מלאך אלהים הוא? האבד ברב ימי הגלות והנדודים והתלאות כל רגש כבוד וגאון ותפארת רום אנשים מלבו הנשבר והנדכא ויהי ככלב, אשר יד אדוניו תכלכלהו ותיסרהו גם יחד, “אומצא וחוטרא אבתריה” – ומצא לו? אם מאת רוח הצדק והיֹשר והמוסר הגבוה מעל שמים, המוסר אשר לא לאחד האדם דרכו כי אם למלאכי האלהים ממעל ולבני ישראל מתחת, היתה זאת, כי יזכור אך טוב ולא רע לאשר הוא גר בארצם ממצרים ועד הֵנה? והן גם ברומניה גם ברוסיה נמצא דבר טוב אל עם ישראל: אם ברומניה יענו וירעיבו אותו וימנעו ממנו משפטי אזרח ומשפטי אדם, הן לא יעשו בו פוגרומים כאשר ברוסיה – כי אם מעט. אם ברוסיה יעשו בו פוגרומים, הן לא ישימו את כל המון ישראל לעם נכרי אשר אין לו כל חלק ומשפט וצדקה בארץ, כי אם לשלם מסים ותרומות בחייו ולהקבר באדמתה במותו.

אם כה ואם כה – להתחברות היהודים עם עם הארץ בחגיגותיהם ובשמחותיהם בארצות כאלה, גדולים חקרי לב. לא כן החגיגה אשר היתה זה עתה בירושלם, ששם הרגשנו והכרנו לכל מראה עינינו כי לא עוד על אדמת נכר אנחנו, על אדמת הגלות, אשר דמנו ודם אבותינו מִלאו אותה מתחת ו“תרבות” אירפה מרחפת עליה ממעל, נטויה על ראשינו לשחתנו; ששם היתה השמחה שלמה, הפנים והלבבות מתאימים והבעת הרוח מזה ומזה זכה וטהורה. היהודים, ביד ראשיהם ומליציהם, הפיקו נפשם באמונה ובתֹם לממשלת טורקיה, הטובה לפליטי העם העשוק והרצוץ, מאז תקעה יתדה באירפה ועד היום הזה, מרב העמים הנוצרים “הנאורים”, לממשלה אשר בצלה באו נדחיהם גם עתה לשבת ולמצוא מקלט בטוח – ולא בושו. והפקידים בעלי השלטון הראו גם הם כפעם בפעם, כי רוח הממשלה המרכזית עליהם, כי יודעים ומכירים גם הם את אמונת רוח היהודים הרמה על כל שטנה ועל כל דבה רעה, כי יודעים הם עם לבבם, כי כל העלילות, אשר שוטנינו שמים לנו בזדון או בשגגה, כמוהן כעלילות אשר שמו צוררי יהודה לפנים לעולי גלות בבל, בשקר יסודן. על כן הפלו את היהודים לטוב ויכבדו את המדברים בשמם נגד כל בני האמונות והעמים השונים, ועל כן נחשבה לנו החגיגה הזאת לשום אותה זכרון בספר.

היהיה לבבם זה לנו כל הימים?

---

עַל־הַר הַצּוֹפִים

מאת

מנחם מבש"ן

עומדות היו רגלינו בהרריך, ירושלם…

בתשעה ועשרים לחדש ניסן, תרע"ה, בבקר השכם ושמש אביב זורחת בהדר גאונה, שופכת שפעת זהבה על ציון ועל מקראיה, יצאה התהלוכה ממקומות מועדיה לבא אל הר הזיתים.

לא לקבור מתים יצאו היוצאים בפעם הזאת, לא מטות ולא ארונות על כתף ישאו ולא מזמורי אֵבל, “שהחזיקו” בהם המתים מני אז, בפיהם יתַנו; והאנשים לא זקנים בָּלִים מ“החברה הקדושה” והעם אשר ברגליהם, לוחות ושברי לוחות, נזעמי פנים ונכאי רוחות, עוברי בעמק הבכא אל ירכתי ההר צפונה להמציא “מנוחה נכונה” לנפשות פורחות אשר מלאו צבאן או אשר קֻמטו ולא עת; כי אם תלמידי בתי הספר ומוריהם, חניכי בתי המלאכה וראשיהם, פקידי המוסדות, גדוד “המכבים”, הפועלים, האמנים – כל בחור וטוב, כל ער ועונה, כל נכבד ונשוא פנים בירושלם החדשה, ונשואיהם – דגלים שונים, אותות התחיה הלאֻמית, כלם עוברים בסך איש על מחנהו ומחנה על דגלו. וניב שפתיהם חיים ובפיהם שירי ציון והם הולכים לקדם פני מלאכי התחיה לעם ישראל ולארץ ישראל ומגמת פניהם – נגבה להר הזיתים, אל גבעת הצופים.

והתהלוכה עוברת בתוך העיר עבוֹר וצעוֹד בעֹז, מצעדי גבר, הליכות צאצאי המכבים, מקול צעדי אונם תרעש הארץ ומהמון שיריהם יזוע הרוח, יצהלו הלבבות; הלאה הלאה יעברו – בשוקים וברחובות, במסלות ובארחות עקלקלות, לאֹרך החומה הישנה, על פני חלקות עזובות, גלים נצים, חרבות מפֹרצות ואבנים מנֻפצות ומבינות לאבנים בוקע ועולה צמח האדמה, דשא עשב ופרחים גדלים פרא, כי מכח אבנים חזק כח החיים… ושמש אביב זורחת ממעל, שוחקת באור פניה אל האדמה ואל אשר עליה, פורשת סכת שלומה על החומה הישנה ועל התנובה החדשה, על החרבות שרידי עיר עולם, על העוברים בני עם עולם, על הפרחים המתפתחים לפני שמש אביב ועל הפרחים החיים המתפתחים כמוהם לפני שמש צדקה אשר זרחה עליהם – הבחורים והבתולות, הילדים והילדות העליזים והרעננים. וציון, האם הזקנה, שככה רבו קורותיה מימי קדם ועד השנים האחרונות האלה, כמו תביט תשתטה להם ותשוב תתפלא בם: מי ילד לי את כל ההמון הזה? ואלה איפה היו לפני ארבעה וחמשה חדשים? אהה, אז היתה העיר בוקה ומבוקה ומבולקה, ועדתה שכולה וגלמודה נאנחה ונאנקה. “בחורים בְּחוֹרים נחבאו”, בבתי כלאים גועו או בגולה יצאו ובתולותיה הרכות והענוגות, שוממות ונוגות, יושבות בצל קורתן ונפשן תתמוגג ברעתן, אוררות יומן ומעוררות לויתן, מתאבלות על אב, על אח או על חתן… עתה הנה הגיעה עת האביב גם להם ויצאו ממחבואיהם ויֵאספו ממקומות נדחיהם ויפרצו ויעלו מבינות לאבני אפל וצלמות, ויגָלו ויֵראו ויציצו מעיר כעשב הארץ!

והנה יצאו את העיר והמה הולכים בארחות לא־סלולות, עלה ורדה, עולים ושרים, יורדים ושרים, והדגלים להם בידי הנערות והנערים מרחפים ככנפי נשרים. עוד רב הדרך, והשמש עולה במרומיו וחציו יכונן, אך אין עיף ואין כושל ואין מתאונן: הלב מלא שמחה וששון, מתפעם בכל עז והרגלים כמו נִשָׂאות מאליהן. גם על הזקנים נחה רוח נעורים ותפעמם ותשַוה רגליהם כאילות; והשמש גם היא כאם רחמניה צררה רוח בכנפיה וַתַּשב על העוברים להשיב נפש, וכמו תתאמץ, בתתה חליפות חם וצחצחות, לנחם ולשמח את הלבבות על מראות השממון והעצב הנראים על כל מדרך כף רגל… כי רבה העזובה ורב השממון במגרשי העיר ובמסביה, וכמו נושה ענו טוב־לב, אשר רק בעיניו יביט לאשר הוא נושה בו, רק מבטו יחַנן והַזכר יזכירוֹ חובתו ודרוש ידרוש מעמו את נִשיוֹ בלי אֹמר ודברים, בלי תלונות ותוכחות שפתים; כן תביט האדמה הנשַמה וכן יתחננו רגביה, הדוּריה, מערומיה בלי שפה ולשון: חנונו, פקדונו במעדר, באֵת ובמחרשה, ולא תריק השמש את אורה ואת חֻמה עלינו לאין ברכה והשמים – גשמיהם וטַלם ללא הועיל; פַתּחונו, שַדדונו, פַלחו כליותינו, חַדשו תנובתנו כקדם, כי בא מועד!

מדי עברם פגשו כה וכה רועה ועדרו או צאן עזובות, המבקשות להן מנוח ומרעה… ופגשו אנשי צבא העוברים במגרשי העיר ובפרוָרים להחזיק המשמר, וראו אותם וזכרו כי הם המה אשר סללו הדרך הזה לפנינו – ולבם יריע לקראתם, ירחש תודות להם ולשולחיהם. ופגשו אנשים ונשים מעם הארץ והם מביטים על התהלוכה בתמהון לבב ובתמהון עינים, אליה ישגיחו אליה יתבוננו, והשתאו ושאלו: “אנה אתם עולים?” מה מחשבותם עלינו – אין אתנו יודע; ואולם יודעים אנחנו מאד את המחשבות אשר אנחנו חושבים עליהם מיום החלונו לבא אל הארץ ועד היום הזה, זה שלשים ושש שנה – מחשבות שלום ואחוה, לחיות ולהחיות, לבנות ולהִבָּנות, להיות הארץ המחֻדשת בידינו מקור נפתח לחיים, לשלום ולברכה, לאור הַשְכֵּל וידוֹע, לצדק ולמישרים ולכל מעגל טוב לנו ולשכנינו, הקרובים אלינו למשפחת בית אבותינו; ואם עד היום הזה עוד טרם ישכילו זאת, יודעים אנחנו עם לבבנו כי יש יום והבינו אל פעולותינו ואל מחשבותינו הטובות והסכינו עמנו והָשלמו לנו.

והנה הגענו לקץ אל מקום חפצנו, אל הר הצופים.

הר הצופים! אתמול (כי אלף שמונה מאות ושמונה וארבעים שנה בעיני עם עולם כיום אתמול כי יעבור), אתמול ירדו הֵנה מחנות הרומים מעֵבר ההר מזה, נכונים לבלע ולהשחית את עם חרמם; והיום אנחנו עולים הלום מעבר ההר מזה, כנשר המתחדש והעולה מתוך עפר השרפה אחרי אלף שנה, נאזרים ברוח תקוה אשר לא תכזב, נאדרים בכח חפץ החיים, אשר לא ישוב מפני כל, ושירי ציון בפינו וברכות שלום בשפתנו לקדם פני מלאכי התחיה.

ואני בא בתוך הבאים, חוֹצה בתוך ים האדם הסוער הזה, אשר כמהו לא ראתה ירושלם זה ימים רבים, נגש לפני הבמה, שומע ומקשיב נאומי הברכות ונאומי ההודאות מפי הנואמים השונים, יהודים ולא־יהודים, אשר האחד נושא ברכת שלום לציון מאת אביו, הנדיב הגדול בעמו והגואל הראשון לציון, האחד – מאת עמו, נדיב־עמים, עם בריטניה הגדול, והאחד – מאת אחינו אנשי גאולתנו, עם ישראל אשר בגולה, עם ישראל, כי הציונים אינם עוד “מפלגה” כי עם בני ישראל המה: דבר יצא מפי שר וגדול לגוים ויחולל נפלאות בישראל וצוררי ציון בלונדון, בברלין, בנוירק ובכל ארצות פזורינו שבים אל דגלנו, באים אל ראשי הציונים ואומרים: נבנה עמכם…

והנני עומד בשדה צופים, מסב עיני ולבי רגע אחד מן היום הגדול הזה ומכל הדרו, מבליג על יגון השמועה הרעה הבאה כטפת מרה בתוך כוס שמחתנו – על הפרעות אשר שבו נהפכו על היהודים בארץ הפראים, ארץ “רשעה”, ורוח נשאתני במראה רחוק רחוק ואני צופה ומביט בגַלי העתים אחור וקדם. בחזוני והנה הרומים באים כסער קטב, כנחל בליעל דורש דמים, שואף כליון חרוץ, וקולם כנחש ילך: נעלה ביהודה ונקיצנה, בירושלם – ונבקיענה אלינו, ומחינו את זכר העם הקטן והעז הזה מתחת השמים, העם המתהדר ביחש אבותיו, המתהלל בתורתו ובחקותיו, המתגאה במוצאותיו מקדם ואשר על כן הוא לצנינים בעינינו ולסמל הקנאה לנו אנחנו הגוי הגדול והאדיר אשר ראשיתו מעין נרפש ומקור משחת, תורתו האגרוף ומוצאותיו מיום אתמול; העם הזה אשר לתורה ולמוסר גבר בארץ ותורתו ומוסרו: לא תרצח, לא תנאף, ולא… ולא… – מוסר עבדים ורכי לבב, אשר לא יסכון עליו איש זרוע, עם גבור, תורה אשר החזירהּ אלהיו על כל הגוים ולא קבלו אותה, ועתה הנה נדחו אחריה המונים המונים ברומה, ביון ובאיי הים. וחכינו עוד מעט – ובלע את כל סביביו, ובִלה את כל עמי הארץ והובילם לקברות יחד גוים ואלהיו… הבה נקדמה פניו, נכריעהו, מחֹה נמחה שמו וזכרו, או הלנצח יאמר לחיות? היהיו ימיו כימי השמים על הארץ?

“כימי השמים על הארץ” – ענה ההד מן השמים אשר אדמו משרפת עיר הקדש, ומן הארץ הנרמסת ברגלי הגוים העריצים שְׁכוּרי הנצחון, ומארבע הרוחות מסביב – הרומים יעברו כעבור סוּפה ועם ישראל יקום ויתעודד, יחדש ימיו וארצו כקדם ואחרון על עפר יקום"! –

הרומים עברו כעבור סופה וירושלם החרֵבה, אשר הסבו את שמה ויטאטאוה משארית בניה במטאטא השמד וינכרוה ויהפכוה לעיר האליל, התנערה מעפרה, התקדשה מטֻמאתה ותָשב ותהי לעיר הקדש, לעיר מקוה ישראל, וימי מאות שנה אחרי כן עוד נשמע דבר ה' בבתי מועדיה ובבתי מדרשה, וימי מאות שנה – עד תקופת מסעי הצלב – עוד חגגו עולי רגל מארץ ישראל, ממצרים, מבבל ועוד, בכל שנה ושנה בחג הסכות חגיגות גדולות ברב עם בהר הזיתים¹.

הרומים עברו כעבור סופה ובני העם אשר דִמו לו להשמידו, עובדים את עבודת התחיה בארץ אבות, ועל הר הצופים, ששם כוננו הלגיונות את כלי מַשחֵתם על ירושלם ועל עמה להשבית מארץ זכרם, תבָּנה ותִכּונן “יבנה” חדשה אשר, כראשונה, תהיה גם היא מקור חיים חדשים לישראל ומוֹצָא אור חדש לעמים.

סובב סובב הולך גלגל הזמן, עליונים למטה ותחתונים למעלה, ועוד ימים רבים, רבים אחרי התכונן עם ישראל בארצו זכור נזכור את היום הזה, יום בו קדמנו בברכת שלום את מלאכי התחיה על הר הצופים, – זכור נזכור והעלה נעלה אותו על ראש שמחתנו וספר נספר איש לרעהו ואיש לבני ביתו, לאמר:

עומדות היו רגלינו בהר הצופים.

כרך ג: מאמרים. תרצ”ג

מאת

מנחם מבש"ן

---

תל-אביב: שטיבל, תרצ"ג

---

אל הקורא

מאת

מנחם מבש"ן

בזה הנני נותן לפני הקהל מבחר המאמרים אשר פרסמתי משנת תרמ"ו והלאה בעתונים ובכתבי עת שונים.

רֹב השאלות אשר דברתי עליהן במאמרי אלה לפני עשרות שנים, עוד לא מצאו להם פתרונים עד היום הזה; למשל: שאלת האתרוגים (“דברים שעלו במחשבה”, ע' 36); שאלת בתי ספר עברים (“עמי, בוא בחדריך”, ע' 130); יחס ההנהלה הציונית אל הספר העברי (במאמר “השפה והעם”, עמ' 174־173); יחס חברת כי"ח אל אידיאלי האומה (ע' 200) ועוד ועוד. ועל כן חושב אני, כי עוד לא עבר זמן המאמרים האלה מִשּׂוּם אותם זכרון בספר, אף כי לא הודעתי בהם תושיה לרֹב; כי הן מראש לא להורות יצאתי, כי אם להעיר ולעורר.

אם ימצא הקורא לפעמים סתירות בדברי ממאמר למאמר, יזכר־נא, כי הדברים נכתבו בזמנים שונים ורחוקים אלה מאלה, וכי כזה וכזה ישַׁנה הסופר את דעתו ברֹב הימים – לא בעקרים, כי אם בסעיפים, לא בנוגע למטרה, כי אם לדרכים המביאים אליה. – ואם יש אשר שבתי כה וכה על ענין אחד – הנה היה זה רק בשאלות לאומיות רבות־ערך, אשר לא יוכל איש־לבב להתעלם מהן על נקלה. הסופרים הם הצופים העומדים על משמרתם ואל חִכָּם שופר, ואם אחת יתקעו והעם לא ישמע, יוסיפו לתקוע ולהריע עד אשר יהיה להם שומע או – עד אם נלאו וירדו מעל מצפה, ובאו אחרים תחתם לתקוע ולהריע על השאלות ההן העוברות מדור לדור כמעֻות לא נִתקן וכחסרון לא נִמנה.

המחבר

תל־אביב, ר“ח מנחם־אב [תרצ”ג,] יום מלאת לי חמש ושבעים שנה.

---

א. שאלות לאֻמיות

מאת

מנחם מבש"ן

א. שאלות לאֻמיות

מאת

מנחם מבש"ן

---

מראשית ימי חבת ציון ברומניה

מאת

מנחם מבש"ן

מראשית ימי חבת ציון ברומניה

מאת

מנחם מבש"ן

---

פעולת אלעזר רוקח

מאת

מנחם מבש"ן

התנועה לישוב ארץ־ישראל החלה ברומניה בשנת תר“מ והמעוררים היו: הממשלה ופקידיה, אשר לחצו את היהודים יושבי הארץ הזאת בחקי און ובגזרות רעות לאין תקומה, ואלעזר רוקח, אשר בא בשנה ההיא בתקופת האביב מא”י לרומניה לעשות נפשות לישוב א“י ע”י עבודת האדמה. הוא היה בעל רגש סוער, פיו היה חוצב להבות ועטו עט סופר מהיר ושנון ומטרת חייו, אשר שָׂם לו, היתה לחדש את הישוב היהודי בארץ־ישראל ולהביא בו רוח חיים תחת הקפאון והרקבון, פרי החלוקה ומשטרה ב“ארצות החיים”. בא“י יסד חברת “ישוב ארה”ק” ובהשתדלותו קנו החברים אדמה בכפר גי־אוני ושבעה עשר בע“ב ירדו אל הכפר לעבוד שם את האדמה. על זאת ועל דרשו תקונים בחיי הישוב ובסדרי החלוקה בכלל, היה איש ריב ומדון לממוני הכוללים ולרבנים וירדפוהו עד חרמה. במכתבו אשר שלח מבוקרשט לבעל המגיד הוא מתאונן לאמר: “עשיר הייתי אשר לא בושתי להמנות בין העשירים באירופה, והנני הולך לאבדון ע”י הרדיפות אשר רדפו אותי ממוני הכוללים ובעלי הטובות לישראל בא”י והתירו לכל איש רע ובליעל לאכול את הוני. הגשתי דיני למשפט אל הממשלה, והם העידו באלפי עדות שוא ומפיחי כזב כי הצדק את עושקי נחלתי והוני, וגם מאת המשפט יצאתי וידי על ראשי. הלשינו אותי, גם ירו בי כדורי מות כפשוטו וכמשמעו, וכו'" (המגיד, גליון 37 מיום י“א תשרי תרמ”א). – גם בצאתו את הארץ ללכת לארצות המזרח, שלחו אחריו חצי לשון שנונים: לרוסיה, אשר פנה שמה בראשונה, הודיעו במקומות הדרושים כי הוא ניהיליסט וידו בקושרים על ממשלת הארץ, ובהיותו בדרך הגיעה אליו הידיעה הזאת מאת בעל החבצלת, ידידו ובעל בריתו במלחמה נגד הרקבון של הישוב הישן; אז שִנה את דרכו וישם פניו לרומניה.

אל הארץ הזאת בא רוקח בראשונה כשמונה שנים לפני כן, בשנת תרל“ב, כאשר גברו הרדיפות והגזרות הרעות על היהודים ברומניה, ואז לא היה דורש לציון כי אם בא־כח של חברת מסלת ברזל פנסילוניה וחברת האניות “הכוכב האדום”. שלש חדשים עבר בערי מֹלדוֹבָה־וַלכיה ומעל במות בתי הכנסת עורר את העם לצאת מן הארץ, אשר היתה להם לכוּר עֹני, אל ארץ טובה ורחבה, אל אמריקה. “אך – כה יאמר בהתוַדוֹתו אחרי כן על שגיאתו – לשוא שִׁחַתִּי את דברי, לתהו והבל כליתי עתי ועמלי שמה… ותחת אשר לפני שמונה שנים האמנתי באמנה שלמה, כי האור והדרור בימינו המה לנו בני ישראל רוחו של אליהו ומשיח, ונבואת חכמינו “עתידה א”י שתתפשט בכל העולם כלו” נתקימה בנו, הנני רואה עתה בעינים פקוחות כי בשוא האמנתי ובשקר שמתי מבטחי, לא ימות המשיח, רק חבלי משיח באים עלינו מכל עברים, ולא פזורם של ישראל בין העמים יביא לנו הטוב, רק קבוצם במקום אחד כאמונת ותקות אבותינו זה אלפים שנה, הוא פנה ויתד לגאולתנו”. (יזרעאל, גליון 26 מיום י“ב טבת תרמ”ב).

כה היה הדבר בתקופה הסוערת ההיא גם ברוסיה גם ברומניה: שֵׁמַע אמריקה לא העיר את רוח העם ולא לקח את לבו; חושו הבָּריא הגיד לו כי אך גלות בגלות ימיר – אם תקדים ואם תאחר לבא – בכל ארצות הגוים אשר ילך שמה, ורק לארץ אבות כלתה נפשו, רִננו לבו ובשרו; בעוד אשר “אצילי בני ישראל” גם ברומניה גם בארצות המערב ראו להם אך את אמריקה לבדה לארץ מקלט לנדחי ישראל ואדמת יהודה היתה להם לחגא, מדי הַזכיר אותה אליהם – התנודדו.

בבוקרשט משך אליו רוקח את טובי העם, המשכילים ואנשי הלבב בהם, ובעזרתם פעל ועשה לישא“י, הכניס במאות בתי ישראל קפות לישא”י תחת קפות רמבעה“נ, ולילה כיום עבד בכתיבת מכתבים לאנשי המעלה בארצות המערב, וביחוד לראשי החברות בלונדון, כי יתנו יד עזרה למאה משפחות אשר בקשו ללכת לא”י לעבוד שם את האדמה. אך אנשי חברת כי“ח מזה ורב אחד ועדתו מזה, בבוקרשט, אשר היתה עליהם יד הממונים מא”י, מזה, יצאו לשטן לקראתו וחִבלו את כל מעשיו. אלה כתבו עליו מרורות ויתנוהו לכופר ול“בוגד בה' בתורתו ובעמו ישראל” ואת הנדיבים הזהירו בקול הקורא אשר הפיצו, כי חלילה להם מלשַנות מצדקת רמבעה“נ לעבודת האדמה, “אשר עי”ז יֵצאו העובדים מדת ישראל”.

מבוקרשט יצא ליאסי, שם יסד מכ“ע “יזרעאל”, אשר יצא בעיר הזאת ואחרי כן בפיאטרא אחת בשבוע מיום י”ז בשבט תרמ“א עד י”ב בטבת תרמ“ב, ויהי השאור שבעיסה לתחית ההשכלה העברית־לאומית בכלל ולתנועת ישא”י בפרט במדינת מלדובה־ולכיה בימים ההם.

על ידו עזרו הסופרים י. ח. ל. קארן (יחל"ק), ד“ר ליפא, ש. י. רוזניס, הלל כהנא ואחרים מן הצעירים, אר בהיותם מלאי דעת התורה ורוח היהדות (בימים ההם עוד היתה עיר יאסי מקום לתורה ולתעודה והקול קול יעקב נשמע בה בבתי המדרש ובישיבות) היו סופרים “בכח” ובבוא מעיר הריצו את ידיהם לו ויביאו איש איש מפרי עטו. רֻבי דבריהם נסַבו על שאלות הזמן והמקום, על דברי תורה וחֵקר הלשון, על ידיעות העולם והטבע, על המלחמה בצוררי היהודים, אשר חדשו את השנאה הישנה ויעטרו לה שם חדש “אנטישמיות” (בזה התנוסס מכל חבריו הד"ר ליפא, וזאת היתה עבודת חייו עד אחרית ימיו – מלחמה באנטישמיים ובנצרות כלה, מקור השנאה לישראל, עד היסוד בה), מלחמה בשליחי המסיון, רובם משומדים, אשר שרצו אז בערי רומניה ויפרשו רשתם על ילדי היהודים ועל הצעירים, ובח' כי”ח ושאר גדולי ישראל, אשר היו לשטן לציון ולכל דורשיה ואשר “ישתדלו בכל עוז לגרש שנית את היהודים לפאתי ארץ באמריקה למען יתבוללו שם בעמים וישבר כד היהדות על מבוע ההתערבות בגוים.”

ביחוד הושם לב לפִתּוח הלשון העברית וסעיף אחד מן התכנית המוצעה בגליון הראשון ע“י יחל”ק, העוזר הראשי במערכת, קובע: “שלא למלא את הגליון במבטאים ממזרים כמו בודזט, אוטוריטט וכדומה”, וגם “לפנות מדור בפני עצמו לחקירת הלשון והרחבת השמוש בה כפי צורך הדבור בזמן הזה: קובץ מלים חדשות לא להשמעות אזנים בלבד, כמו: דלוג־רב, לה־כמו־תוף, וכדומה אשר תקוץ בהן כל נפש יפה, זולתי על יסוד החקירה והבקורת”. יחל"ק בעצמו חִדש מלים במאמריו המדעיים בעתון הזה: מגוּשש – מן גוש – למושג compact; מכובר – מנוקב ככברה – למושג porớs – (“ספוגיי” בלשון הקדמונים), ועוד.

אך את רוב הגליונות מלא רוקח בעצמו, ממעל לקו – מאמרים המעוררים לישא“י והמשיבים מלחמה על “רבני תקיפי וחסידי ארעא דישראל” עמודי החלוקה (אשר שלחו אחריו חציהם אל כל המקומות אשר הלך) ועל מקורות החלוקה – קופות רמבעה”נ – עצמם: “תשובות באנשי און”, “ואראה את כל העשוקים”, “משיב כהלכה”, “ושבה הארץ לבעליה”; ומתחת לקו: “מסתרי הארץ הקדושה” אשר כמהו כמאמר “תשובות באנשי און”, נמשך כל השנה ולא נשלם אז – ולא נשלם גם היום…

תכנית העתון ומגמת בעליו הובעו בגליון הראשון במאמר “על זאת הקיצותי”: “גמרנו להוציא לאור מכתב־עתי, אשר על ידו נעבוד לטובת מטרתנו, לטובת המטרה אשר בעבורה הרחקנו נדוד ועל מזבחה הקרבנו עד היום קרבנות רבים – המטרה הגדולה והקדושה והנשגבה להמציא מרכז לאומי לכל אחינו הנפוצים בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים. ואיה איפוא המקום המוכשר למרכז לאומי יותר מהארץ הקדושה? הארץ אשר בכל אבן מאבניה ובכל כפיס מעציה שלובים וקשורים אלפי זכרונות מימי קדומים, מהימים אשר היו לנו פנה ויתד, ארץ ומלוכה, נביא וחוזה, וכו'”; ובאחד הגליונות האחרונים, שבו יעץ לפונים אליו, כי “כל החברים ישתדלו אצל קרוביהם ומיודעיהם להניח יד על מעות הקופות הנושאות עליהן שם ר' מאיר בעל הנס”… וכי המתנדבים “יאצלו את ברכתם ונדבת לבבם על דבר טוב ומועיל, על חזוק ידי אנשים אשר ירימו את ישוב ארץ ישראל ואשר תקוה טובה נשקפה מזה אל היעוד הלאומי” (“משיב כהלכה”, גליון מיום ט“ו אלול תרמ”א).

מכה“ע “יזרעאל” נוסד “במתי מעט… אף לא במאתים חותמים למפרע, רק בעזרת בני הנעורים הישרים בלבותם, אשר עוד לא נשחת הזרע הטוב בקרבם ולבם מלא אהבה לעמם ולשפתם”. על כן לא יכול להתקיים ולעמוד יותר משנה אחת, בכל היות אלעזר רוקח בעל מרץ ורצון כביר; המכשולים רבו על דרכו והתומכים מעטו, והיד הארוכה אשר ל”תקיפי ארעא דישראל" השיגה אותו ותשופהו עקב גם ביאסי גם בפיאטרא. ביאסי הדפיסו נגדו כתבי שטנה ויד “המשורר” מ. ש. ר. (אשר כעס על רוקח ועוזריו שבקרו קשה את ספרו “השולמית”) היתה עם שוטניו; ובפיאטרא גֹרַש מן הארץ בעצת רשעים אשר הכוהו בלשון לפני השלטונות. מאמצי אוהביו ומוקיריו הועילו להשיב את שבותו, אך העתון לא האריך עוד ימים רבים.

ואולם הזרע אשר זרע רוקח ברומניה בשנה האחת ההיא, היה לברכה: אגודות לישא“י נוסדו בעיר ועיר ותנועת חבת־ציון רחבה ונסבה והכתה גלים עד למרחוק, עד פריז ולונדון; אך שם נפגשו הגלים בצורים… רוב חברי האגודות אמרו לתת את כל הון ביתם והכסף אשר יהיה עוד להוציא עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה, יתנו להם בהלואה. אגודה אחת בבוקרשט, מאה משפחות במספר, פנו (בחורף תרמ"א) פעם בפעם אל ח' כי”ח בפריז, אל ועד שליחי הקהלות ואל אגודת אחים בלונדון, בבקשה “להלוות לנו כסף (אחרי אשר גם כל אחד מאתנו יתן דמי קדימה ארבע מאות פרנק) על קנית קרקעות בא”י ועל הכנות הכלים לחרישה וכו‘, וכל הדברים האלה יעמדו תחת רשות החברה אשר תלוה את הכסף על משך עשר או חמש־עשרה שנה, וכו’“. על כל מכתביהם הרבים לא קבלו אף תשובה אחת. אז פנו אל סיר לורנס אוליפנט האנגלי, אשר עבד אז עבודה גדולה ונמרצה לטובת ישא”י ע“י היהודים, והוא פנה בעדם אל ועד שליחי הקהלות – ללא תוצאות. אגודה אחת לישא”י, בבאטושאני, פנתה (אלול תרמ"א) בבקשה כזאת אל חכי"ח, ובפעם הזאת הואילו האדונים לענות במכתב כדברים האלה:

“נתכבד לענות על מכתבכם, כי לא נוכל להשתדל בדבר הנסיעה לאה”ק, הארץ עניה ורעבה ללחם ואנשיה ירעבו ויצמאו והאנשים אשר יבואו שמה יגדילו המחסור. עבודת אדמה תוכל להעשות אך ע“י עובדי אדמה אמתיים, ולפי דעתנו אין נמצאים בכם עובדי אדמה כאלה כלל, כי לוּ היו, הלא יוכלו להתפרנס שמה בארצם ברוָחה”.

“המעמד הבינוני”, אשר יחפשו אותו היום בנרות ואשר יתלו עליו תקוות רבות לבנין הארץ, היה אז “נמצא מאד”, הוא והון רב עמו (לפי ערך הכסף ומחירי האדמה בימים ההם, היה הפרנק אז יותר מן הלירה היום), נכון לעלות ולבנות את הארץ גם בטרם יקראוהו; ולולא השנאה העוֶרת ששנאו – וששונאים גם היום – “גדולי” ישראל את ציון, כי אז נוסדו ב“עת רצון” ההיא מושבות רבות בארץ־ישראל ונושבה מחצית הארץ רק ע"י יהודי רומניה לבדם.

אחרי אשר דפקו האגודות לישא“י על כל דלתים ועל כל “החלונות הגבוהים” ולא נענו, ואחרי אשר נלאו ברוב מאמציהן ובצפיָתן לעזרת האחים הרחוקים ההם, התאחדו האגודות, כל אשר לא התפרדו בינתים מאפס עוזר ותומך ובחדש טבת תרמ”ב נאספה האספה הכללית הראשונה לישא"י בפוקשני, ושם ירו אבן הפנה לעבודת הציונות ברומניה מן הוא והלאה.

---

משא ומתן עם הברון הירש

מאת

מנחם מבש"ן

בשנות תרמ“א – תרמ”ג עברה רוח סערה במשכנות ישראל ברומניה, רוח שנאת הגוים אשר פרצה ממסגרותיה, ותך בים גלים ותגע באניה הסוערת ותרעישנה ותטלטלנה הֵנה והלום, ותלך ותתע מים אל ים ומחוף לחוף, פעם אל ארץ הקדם פעם אל ארץ החדשה, ותהי מהומה ומבוסה, גלות ומנוסה, חרדת אלהים בכל המחנה ומגור מסביב. ושמש צדקת נדיבי אחינו הרחוקים זרחה על הגלים ההם, אשר נִשאו לרגלי המנוסה ומוצָאי הגולה, ויאירו אל עבר פניהם, אל מול השוכנים בטח ושאנן לחוף הים הזועף הרואים בנוע האניה הסֹערה מנגד ופניהם לא יחוָרו – הם עשירי ישראל בני ארצם אשר לא היו עמהם בצרה – ויֵרָאו ליושבי החוף, לנֹגה ברק הגלים, פני יעֵנים במדבר ולבות אבן תחת אפודת זהבם. הלב הזה לא חם ולא נע לכל הקורות ההן, ובברוח אחיהם מיָם צרה לא החזיקו בידם ולא עזרום ולא הושיטו להם את שרביט הזהב לנגוע בקצהו לפני צאתם. גם אחרי כן בשוב רעיון ישא“י לפעם במחנה, בנסות אחדים מקרב העם שנית ושלישית לעלות לציון לעבוד שם את האדמה, עמדו הגבירים מנגד או עזרו לרעה לרַפות ידי הבונים ולחבל את מעשיהם; גם כתבו עליהם שטנה אל נדיבי אחינו בחו”ל, אשר פנו אליהם לעזרה, ויכחשו להם לאמר: אין כאן לא שעות רעות ולא גזרות רעות, לא חֹסר לחם ולא חמת המציק – עולם כמנהגו נוהג והאנשים האלה רודפי קדים הם, על כן הם מרעישים שמים וארץ ולבות הנדיבים הרחוקים וקוראים באזניהם תמיד: הוציאונו מתוך ההפכה!

צאת העם מרומניה המונים המונים לבקש להם מנוח באשר ייטב להם, היתה לגבירינו כעשן לעינים בגלל שני דברים: א) הנסים והפליטים בכל מקום בואם עדים חיים היו על רשעת אדוני הארץ ואות קלון לארץ מולדתם, אשר קאה את בניה הנקיים מפשע ותשליכם אל ארצות נכריות. ועשירי ישראל פטריוטים גדולים המה, שלמים הם עם אדוני הארץ, שריה ואציליה, בתוכם יתהלכו, עמם יכָּבדו ולהם יקוו לאותות כבוד, לאור־פנים, לדברים נעימים; באור פני שר רומני – כבוד, ברצונו – עקב רב, ויהודי עני מה הוא כי ישיתו אליו לב; על כן כבוד הרומנים קרוב אל לבם מכבוד דַּלת עמם ושלומם וטובתם, וטוב בעיניהם לכסות על חרפתם לבל תוָדע על פני חוץ. ב) אם לא נגע הדבר עד לבם – כי אותות הכבוד ועדיי הזהב אשר על הלב כתריס בפני שועת עניים ומחסום להמון מעים – הלא יגע עד כיסם בהגיע תורם להעניק מכספם לאחיהם הגולים, ואם לא יתנו יהיה זה להם לחרפה לפני הנדיבים הרחוקים, אשר יראו אותם כאבירי־לב המתעלמים מאחיהם־בשרם בעת צרתם.

ויהי אחרי היות דבר ישוב א“י למשא נפש העם, ואחרי אשר אבדה תקות רבים כי לא עלה עליהם הגורל להסתפח בנחלת שתי המושבות הראשונות, שמרון וגי־אוני (זכרון־יעקב וראש־פינה), ויד הועד אשר היה בגלץ קצרה משלוח עוד חלוצים חדשים, – ויוָסדו יחד, בחורף שנת תרמ”ג, רבים מיושבי יאסי, בהם אנשי מלאכה ועובדי אדמה לפנים בכפרים, ויהיו לאגודה אחת בשם “אגודת צב”י" (צעירי בני ישראל) ויבקשו לצאת בעקבי אחיהם ההולכים לפניהם לא“י לעבוד שם את האדמה. ויהי כי לא השיגה ידם למצא חפצם מבלי עזרת אדם, וישאו עיניהם אל נדיבי אחינו אשר בפריז ובלונדון ויגישו לפניהם שאלתם ובקשתם ביד הרב ר' צדוק כהן בפריז, הרב אדלר בלונדון, לודויג פיליפזון ואברהם קונסטנטינובסקי, אשר ישב בפריז בימים ההם ויהי להם לפה אל הנדיבים אשר היה יוצא ובא בתוכם; ויספרו להם את כל התלאה אשר מצאתם: גרושי הכפרים, חק הרוכלים, אשר הכרית אכל מפי עשרים אלף נפש ברומניה, וחקים אחרים אשר יצרה עליהם הממשלה לשחתם ויתחננו להם להוציאם מארץ ענים אל ארץ־ישראל ולטעת אותם שם על האדמה, וגם אמרו לתת שארית הון ביתם הנשאר להם לפליטה מצוק העתים, ואת הנותר יתן הנדיב, אשר יוציאם, מכיסו. מספר המבקשים היה בתחלה כחמשים בתי אבות ואחר נספחו עליהם עוד אחרים ויהי מספרם כמאתים. ואלה פנו על ימין ועל שמאל ויכתבו מכתבים השכם וכתוב ויתמוגגו בתחנונים ובבקשות, עד אשר החלו אחדים מן הנדיבים, או מן המליצים אשר היו להם לפניהם לפה, לשום לב אליהם ולבקש להם איש אשר יפרוש כנפיו עליהם ויוציא אותם אל ארץ אחרת – אך לא למחוז חפצם, לא”י, כי אז היתה הארץ הזאת כארץ גזרה בעיני רבים. גם קונסטנטינובסקי הניא אותם מא"י, משא נפשם; הלא כה דבריו באחד המכתבים:

"אדוני, ראשי החברה אגודת צבי.

בעוד אני עמל ומרבה בתחנונים להחיש לכם רוח והצלה מכוּר הברזל ולהביאכם אל ארץ נושבת במדינות צרפת או בריטניה שתאכלו לחמכם בזעת אפים, יען כי בעלי מלאכה הנכם כלכם ושונים מיוצאי חפזון ההדיוטים האוכלים ואינם עושים, כי על כן אריע אף אצריח באזני הנדיבים לבל יתנו למוט רגליכם ויחישו מפלט לכם להביאכם אל ארצות החיים, והנה פתאם הופיע לפני מכתבכם השני אשר בו שניתם את טעמכם מן הקצה אל הקצה, לתמהון לבבי ולדאבון נפשי. הקשיתם לשאול דבר, אשר כל השומע יצחק לכם צחוק מדאיב לב. לארץ הצבי גרסה נפשכם לתאוה, בעת כי תבכה נפשנו במסתרים מהמון נפוחי רעב אלה אשר כבר מעדו אשוריהם כי פחזו כמים וילכו בגפם בערום ועריה עם טפלי דתליי בם ונפשם אִותה לעלות על הר הקדש טרם עתו, למרות אזהרותינו ואזהרת היקר באדם ה' אליפנט. וכמה מים זידונים יעברו על ראשי האמללים האלה עד אשר ישובו לארצם חזרה, תבקשו אתם היום מחדש להרבות עניים ולהגדיל האביונה בארץ הצבי ולהרחיק בזה עוד על מועד מועדים את גאולתנו ואת הקמת הלאם, אשר לזה תערוג נפשנו בארץ חרֵבה ליורה ומלקוש ואשר רק לזה הקדשתי את טפחות ימי בטרם אלך ואינני. בטח נעלם מאתכם מצב אחינו כרגע בארץ הצבי. שאלו נא את קוראי מכ"ע לעם ישורון ויגידוכם, זקניכם ובראשם הרב החכם ביאסי ויאמרו לכם, כי על הראשונים אנו מצטערים ונפשנו נבהלה מאד על הקולוניסטים אשר כבר נטעו אשל בארץ הצבי לבל יהיו חלילה בתיהם קבריהם אם לא נחיש להם עזר וסעד מפה ומלונדון, ואתם חפצתם להוסיף יגון על יגוננו וצרות על צרותינו. לא, לא אחי! לא זאת המנוחה אשר אמרתם במכתבכם השני, ורק בהראשון הנני משתדל ובפירוש רק למען בעלי מלאכות ולא לבטלנים להרבות בפריז חללי רעב בראש כל חוצות.

“פריז, 1 פבר 1883. אברהם קונסטנטינובסקי”.

עברו עוד ירחים מספר בחליפות מכתבים עם ק. ואחרים לא לעזר ולא להועיל, והאנשים ראו כי אין ישועתה להם במליצים אשר היו עיניהם אליהם עד כה, ויוָעצו ויפנו ישר אל הברון הירש וישלחו לו שיר תהלה כתוב עברית ומכתב בקשה, בו הפילו תחנתם לפניו להוציאם אל ארץ אחרת לאכול שם יגיע כפיהם, כי צר להם המקום בארץ מולדתם; וגם הגידו לו, כי הארץ אשר הם מנשאים את נפשם אליה היא ארץ־ישראל ולא אמריקה. – העם היטיב תמיד לראות מיועציו, מאַשריו ואנשי חסדו; גם בעלי המלאכה אשר ברומניה ותלמידי בתי־הספר הגבוהים אשר ברוסיה, היו גלויי עינים מיועציהם אשר הניאו אותם מִשֵּׂאת עיניהם אל ארץ גזרה זאת ומִלֶּכת בדרך הזה, אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזא את אשר יחזה עתה כל אדם בארץ־ישראל ובאמריקה. – וימָּצא להם הנדיב לבקשתם וַיֵּעתר להם להוציאם את הארץ, מאתים משפחות מעט מעט, אך גם לו היתה אדמת ישראל לזעוה ויבחר תחתיה באמריקה. ויבא עמהם בכתובים ויאמר להכינם לקראת שינוי המקום הזה בתת להם מורים ללמדם אנגלית לבל יבאו לאמריקה ודעת לשון הארץ אין אתם; גם דרש מהם לשלוח לו רשימת האנשים המבקשים לצאת ובני ביתם ומשלח ידם ומספר שנותיהם. ויהי בהיות הדבר נכון מעמו וקרוב להֵעשות – ויבא השטן בתוכם, אחד הגבירים אשר ביאסי, ויעמוד בין הנדיב ובין מבקשי פניו ויוצא את דבתם רעה, לאמר: האנשים האלה מרפדי ריקים הם המֵּאנים לבקש להם חַיַת ידם בארץ מגוריהם, על כן הם בוכים באזני נדיבי חו“ל ואומרים נרדפים אנחנו על צוארינו – ואין רודף אותם. הגביר הנכבד הזה, י. נ., בא יום אחד אל בית מועדם בהתיעצם ויגד להם כי עושה דבר הנדיב פנה אליו במכתב על אדותם, וידבר על לבם להכָּבד ולשבת בביתם ולחדול משטוח כפיהם אל נדיבי חו”ל: “שבו בארץ מולדתכם ואכלו יגיע כפיכם!” ובאמור אליו האנשים: “הבה לנו עסוק ונעש בחפץ כפינו ועתה כי אין למה נמות תחתינו ברעב אנחנו ובתינו”. ויען אותם קשות ויאמר: “נרפים אתם נרפים, על כן אתם צועקים אל הנדיבים אשר בחו”ל להוציא אתכם אל ארץ זבת חלב ודבש“, וילך מאתם בחרי אף. הם הוסיפו עוד לכתוב אל ויניציאני, הוא עושה דבר הברון הירש, והוא אמנם עוד ענם על מכתביהם פעמים שלש, אבל שִנה את טעמו מן העת ההיא והלאה ויבקש לו ידים להחָלץ מהם ולהשיב דברוֹ אחור בלי אשר יוָּדע להם כי יד נעלמה היתה בזאת להבאיש את ריחם בעיני הנדיב ולתתם למבקשי לחם עצלות – עד אשר נסתם חזון ממנו וכל תקותיהם היו לאין. – הנני שם בזה לפני הקוראים את מכתבי ויניציאני בתרגום נאמן מעצם כתב ידו (צרפתית); ספרי זכרון הם לנו להודיע לדור את מחשבות הברון הירש ואיש ימינו, אשר היה בימים ההם, על ישא”י ועד דברים אחרים שידֻבר בם במכתבים האלה, ולהראות לכל את התמורה הגדולה, אשר היתה בענין הזה הקרוב ללבנו, בעת הקצרה ורבת־העלילה הזאת.

עטריטאט, 29 אוגוסט, 1883.

לכבוד ראשי אגודת צב"י, ביאסי.

אדוני, – האדון ברון די הירש מסר לי את מכתבכם מיום 30 יולי, גם שיר התהלה אשר שלחתם לו, בא אליו, ויפקוד עלי להביע לכם תודתו על זאת. הנכם שואלים בדברו על אדות העצה אשר יעצתם לצאת ממקומכם אל ארץ אחרת, הדבר גדול וקשה מאד, צאת יהודי רומניה גם לפלשתינה גם לאמריקה אחוזה במכשולים וחתחתים רבים ובעמל רב מאד. זאת ידענו על פי המסות החדשות אשר ראו עינינו: המושבות העבריות אשר נוסדו באמריקה טרם נכונו וישועה רחקה מהן לפי דברי השמועות המכזיבות אשה את אחותה הבאות אלינו משם; ובפלשתינה עיני ראו ולא זר את גולי רומניה ורוסיה כי ברע הם, ותלאות וחליים מנת חלקם בארץ המשכלת הזאת¹ (ce pays inhospitalier) מלבד המוקשים הרבים הנשגבים כמעט מכח אנוש, אשר לא יתנו אותנו כעת למצא חפצם שם בדבר עבודת האדמה, על כן אין אנחנו מוצאים את לבנו לתתכם ללכת ארצה פלשתינה, ולהפך עלינו להזהיר אתכם מלכת במועצותיכם אלה.

וארץ אמריקה, אף כי לא השביעה אותנו רצון עד עתה גם היא (בנוגע לגולים העברים אשר הובלו שמה), טובה לאורחים מפלשתינה ומבֹרכת היא ממנה ויש תקוה לבאים אליה למצא חית ידם עם שתי אלה: מלאכת־יד אשר תתן לבעליה לחם בימים הראשונים לבואו שמה, ודעת שפת הארץ דֵי הביע לאיש את אשר עם לבבו, אף אם לא יוכל לדבר כן, ובלעדיהן לא יהין איש לבא שמה, כי לא תהיה דרכו צלחה. ועתה אם אינכם סוחרים, רוכלים מוכרי משקי שכרון או מבקשי לחם, אם באמת יש בכם בעלי מלאכה ועובדי אדמה, אשר לא יוכלו לעשות מלאכתם ולעבוד אדמתם ברומניה מפני צוק העתים או מפני החקים הרעים הגודרים בעדכם, ובארץ אחרת יוכלו למצא מחיתם בכח ידיהם – הנה הברון די הירש נכון לעזור להם בדבר הקשה הזה אשר אומרים הם לעשות, לצאת מארץ מולדתם אל ארץ רחוקה, אמריקה או ארץ אחרת אשר תכשר יותר, והקל מעליהם בתת להם את מחסורם הראשן אשר יחסר להם: את הלֶּקח בשפת אנגליה. ואתם שאו את ראש האנשים האומרים לצאת את הארץ ושלחו לנו את שמותם כתובים בספר, וכתבתם את ראשי בתי האבות, את מלאכתם אשר עשו בה עד כה, את נפשות ביתם, זכר ונקבה, ואת שנותיהם, ואחר נראה אם יש דרך נכון לאסוף אותם אל מקום אחד, למען ילמדו מעט אנגלית, והיה כי יראה הברון כי יצלח החֵפץ הזה בידם ושם לבו לנגוע אל עצם הדבר הגדול הזה – דבר צאתם לאמריקה – כי לא יוכל איש חסד לעשות דבר לפני הסירו את המכשול הזה מני דרך. כי אמנם לא טובה העצה הזאת אם יש דרך לנטות מפניה, ואין לשום אליה לב בלתי אם אכף עליכם מצב הדברים ואין כל עצה ותחבולה אחרת לפניכם, שַׁלָמה נַשִׂיא אותנו עוֹן־אַשְׁמָה בהוציא אתכם מן הארץ אשר נולדתם בה, אם טוב לכם שם או לא, למען הביאכם אל ארץ רחוקה להיות צפוים גם שם אל עמל ותלאה כאשר בארצכם או יותר.

ואשר לחליפות המכתבים אשר יהיו בינותינו מעתה, אבקשם, אדוני, לכתוב לנו צרפתית, ואם לא תוכלו לעשות זאת ויספתם לכתוב עברית, אל נא תכתבו לנו בכתב אשר כתבתם את מכתבכם ואת שיר התהלה, כי לא אוכל לקרא אותו, כי אם בכתב מרֻבּע אשר איטיב לקרא ולא יַרבה זה לעשוק עתֵּנו.

והנני וכו' ע. פ. ויניציאני.

פריז, 15 ספטמבר, 1883.

אדוני, – הברון די הירש מסר לי את מכתבכם מיום 26 אוגוסט, והנני לבקש אתכם בזה כי תואילו לשום לבבכם מעתה לרצון הברון: אשר לא תשלחו את מכתביכם ישר אליו כי אם אלי, כי לי העבודה הזאת לבא בדברים עמכם בשמו.

הנני מחכה לתשובתכם על מכתבי מיום 29 אוגוסט אשר שלחתי לכם ביד האדון ריטר פון ניישאץ, אקוה לקבל אותה בקרוב ואז נוסיף לדבר בענין שלפנינו.

והנני וכו' ע. פ. ויניציאני.

פריז, 26 דצמבר, 1883.

אדוני, – הנה זה עתה בא אלי עוד מכתב מאתכם, כתוב עברית. במכתב הזה אינכם שואלים מאתי עוד עבודה, כי אם לחם. רואה אנכי אפוא כי שגיתי במשפטי על אדותיכם, אני אמרתי כנים אתם, אנשי מלאכה המבקשים לצאת אל ארץ אחרת למען מצוא שם עבודה, ועתה הנה כדַבֵּר מבקשי לחם תדברו! – ואני שאלתי ודרשתי באמריקה למען דעת איזה מקום יִכשר להביא שמה את היוצאים. אבל המלאכה לא ליום אחד היא, עלינו להועץ ולהתבונן היטב בדבר טרם נִקרב לעשותו, וגם לא במכתבים כאלה אשר שלחתם תחישו את מעשינו. אין את נפשי להוציא מבקשי־לחם, וגם לא אטה את לב הברון להוציא אנשים כאלה אל כל מקום, קרוב או רחוק, כי רַבת ידעתי את אשר יקרֵנו בדבר הזה. חדלו אפוא לשלוח מכתביכם ללא הועיל. אנחנו עושים את אשר עלינו בדבר בקשתכם, והיה כי יודיעונו דבר טוב מאמריקה והגיעה עת לעשות – נודיעה אתכם.

והנני וכו' ע. פ. ויניציאני.

פריז, 25 פבר, 1884.

אדוני, – קבלתי את מכתבכם מיום 27 ינואר, אשר בו תערכו אלי מלים בדבר צאת יהודים רומנים מארצם. במכתב הזה תשימו לפני את מצב היהודים ברומניה הרע מאד ואת כל הצרות והתלאות אשר ימיטו עליהם אדוני הארץ. צר לי, כי בדבר הזה קצרה ידנו מהושיע. ובמה תהיה להם תשועה אם לא בהוציא את כל היהודים אשר ברומניה אל ארץ אחרת, והדבר הזה לא יוכל איש לעשות, כי לא נקל להסיע ארבע מאות או חמש מאות אלף נפש, מספר היהודים היושבים ברומניה, מארץ מולדתם אל מקום אחר. ואם אמרנו נוציא מאתים בתי אבות כאשר בקשתם, לא ישֻנה בזה מצב היהודים ברומניה לטוב. ובכל זאת אל תדַמו בנפשכם כי לא שמתי לב לבקשתכם. עד היום הזה אני עומד בחליפת מכתבים עם מיֻדָעַי אשר באמריקה על אדותיכם. גם עתה מקרוב כתבתי לאיש משם לדעת מה אעשה אתכם, ויענני האיש, כי אין להוציא שמה בתחלה כי אם את ראשי בתי האבות, ובני ביתם לא יניחו מקומם עד עת מועד. הדרך הזה לא ישר בעינינו וגם יודע אני כי איש מכם לא יאבה לעזוב את בני ביתו ולצאת בגפו. גם להוציא מאתים בתי אבות פעם אחת לא נוכל, כי יהיה זה מחנה כבד מאד, הדרך הנכון יהיה להוציא אתכם חמשה חמשה או ששה ששה, ואני עודני נועץ עם מיֻדעי אשר באמריקה ואקוה כי עוד מעט אוכל להוציא שמה מספר בתי אבות. אל נא תוסיפו לשלוח לי מכתבים ללא הועיל, וכי יקרב הדבר לצאת לפעולת אדם, אמהר להודיעכם.

והנני וכו' ע. פ. ויניציאני.

פריז, 12 מאי, 1884.

אדוני, – קבלתי את מכתבכם מיום 19 אפריל, אשר בו תדברו אלי על אדות צאתכם מרומניה. במכתב הזה נמצא דבר אשר רע בעיני מאד, הוא הדבר אשר אמרתם, כי עשרה בתי אבות עזבו את משכנותיהם והנם מחכים ליום הוציא אותם. לא אובה לנקוב שם למעשה הזה אשר עשו האנשים ההם; האמנם יאמרו להכביד את ידם עלינו כי יעשו כזאת? הלא אמרתי לכם באחד המכתבים כי אני עומד בחליפת מכתבים תמיד עם מיֻדעי אשר באמריקה על דבר היציאה, וכל האנשים אשר דבר לי עמהם אומרים פה אחד כי לא להוציא שמה כי אם אנשים צעירים לימים ולא איש וביתו. ולמען תראו ונוכחתם, אשימה בזה לפניכם דברים אחדים מתוך המכתב אשר קבלתי מאת אחד מגדולי אחינו היושב בניו־יורק, אשר הרבה לעשות עם הגולים מיתר אחיו:

“עצתנו אמונה לבלתי הוציא מארץ מולדתם להביאם הנה כי אם אנשים צעירים לימים, אשר יעברו ראשונה כחלוצים לפני בני ביתם, ואלה יוָתרו בבתיהם, עד אשר יבאו היוצאים הראשונים אל המנוחה במקום אשר באו לשבת שם ויכלו לקרא לנשיהם ולטפם: רק בדרך הזה לבדו יש תקוה לאחרית הגולים, גם הגברים היוצאים יהיו אנשים מדלת העם, אשר כח בהם לשאת עמל ותלאה ובימי רעבון לא ידאגו, והרכים והענוגים, אשר לא הסכינו לעבודה קשה, למחסור וליגיעת בשר, לא יבאו הנה, כי לא יצליחו”.

והנה לכם עוד דברים אחדים מתוך מכתב אחר, אשר בא אלי מניו־יורק גם הוא:

“ובדבר יסוּד מושבה לעבודת האדמה, עליכם להזהר מאד באנשים אשר תבחרו לשלוח הנה, כי בהם יכוֹן הדבר או יהרֵס. אנשים צעירים לימים אשר אין להם נשים ובנים או אשר לקחו להם נשים זה עתה, אנשים אשר להם גם כח ידים גם תבונה גם לב לעשות ולעבוד – המה יכשרו לבא הלום. אל תביאו הנה המון רב. אחרי אשר תתכונן המושבה וידענו את הדרך אשר התיצבנו עליו ואת תוצאותיו, נוכל לעשות מעשינו בבטחה ולשית עליהם נוספות. ואך אז יוכלו גם קרובי הגולים ובני ביתם לבא אליהם.”

יכלתי לשום לפניכם דברים רבים כאלה וכאלה ממכתבים אשר באו אלי ואשר יַראו אתכם, כי כל האנשים אשר נשאל בעצתם יועצים פה אחד לבלתי שלוח שמה כי אם אנשים צעירים לימים היוצאים בגפם; אך גם בדברים אשר שמעתם תדעו את אשר לפניכם. ואתם דעו לכם, כי בדבר הזה גם מחשבותי גם מחשבות אחינו אשר בפריז כמחשבות האנשים ההם. ובכן לא עת עתה להוציא לאמריקה ראשי בתי אבות, איש וביתו. ורק בימים הבאים, אשר עודם רחוקים ממנו, נוכל לעשות זאת.

והנני וכו' ע. פ. ויניציאני.

---

חליפת מכתבים עם הה"צ מבאהוש

מאת

מנחם מבש"ן

בשנת תרמ“ז נוסדה ביאסי – רומניה, חברת “דורש לציון” במטרה לחדש את תנועת חבת ציון, אשר התעוררה בארץ הזאת בשנת תרמ”א. בעצב נולדה התנועה בראשונה: מחוץ גברו הלחץ והרדיפות, ומפנימה נלחמו בה או התנכרו לה הנאורים מזה והחסידים מזה. אלה הניאו את לב העם בדברי שטנה אשר יצאו מבוקרשט מכון שבתם, במגלות עפות ובכתבי־עתים, ויזהירום משאת עיניהם ולבם אל הר ציון ששמם, אל הארץ אשר חשך ישופנה אותה ואת יושביה ואת מושליה, ומבגוֹד בהשכלת אירופה, אשר בה כל ישועתנו – ככל הדברים אשר נִשאו אז על שפת כל לשון; ואלה יָראו פן יחישו את הקץ בלא עתו נגד פני עליון, או פן יהיה הדבר הזה למוקש לאחינו הזקנים והנחשלים היושבים לפני ה' ב“ארצות החיים” ונהנים מזיו החלוקה – וינועו ויעמדו מרחוק. והעומדים בראש התנועה לישא“י גם הם לא שמו לבם מבראשונה אל שתי המפלגות הקיצוניות האלה, וישכחו כי אלה ואלה רַבּת העם המה – ויבטחו בנדיבים, אשר נתנו להם ידם – אך לא לבם – ויהיו לראשים ולסוכנים לאגודות אשר נוסדו בעיר ועיר; ומן התחברות אליהם נפתחה הרעה לרעיון ישא”י ויבא עד מהרה רק במוסדותיו, כי התרפו ביום צרה, בבוא החלוצים הראשונים בארץ ישראל בין המצרים, וישכחו כל נדריהם ונדבותם אשר הרימו לפנים על הגליון¹; וגם יתר המתנדבים בעם ראו מהם וכן עשו.

ורק אחרי אשר הכה הרעיון גלים מלא רחב הארץ יותר משנה תמימה ואחרי היות (בח' טבת שנת תרמ"ב) האספה הכללית בפוקשני, אשר באו אליה צירים משלשים ושתים אגודות לישא“י, רק אז זכר הועד הראשי אשר בגלץ גם את החסידים וישחר את פני הצדיק מבאהוש לבא אל האספה הגדולה אשר היתה ביאסי בח' אייר תרמ”ב ולהופיע על עצתם. אך הוא השיב את פניהם במכתבו מיום י“ב אייר תרמ”ב וגם הגיד להם בשפה ברורה כי אין נפשו אל רעיון ישא“י בכלל, כי “הרעיון מפריע דבר עזרת אחב”י, כי כאשר הפיח ה' ברוח התעוררות את יחידי אחב”י וחוננם ברוח זכה להבעיר לבבם לקול צעקת העשוקים הרצוצים הנדחים לצאת לישע, היה מהצורך ההכרחי לעורר בהתעוררות רוחם גם את השועים והגבירים וגם האנשים אשר נחלו משפט החירות אשר כלם כאיש אחד יתחברו למו לבקש מאת השרים והמושלים על אחב“י ויתעוררו לקול יללת בת עמי הנאנחים; ובהרעיון הזה (של ישא"י) העולה על רוחכם עוד יצדיקו נפשם באמרם אל הרעיון הזה התפללנו. לזאת, לדעתי גודל ההכרחיות ומשפט הבכורה לדבר ביום הועד עם השועים והגבירים לעורר לבב כל אנשי הועד לטכס עצה ולעשות בכל האפשריות לטובת אחב”י בפנימה בתוך המדינה, וכו'."

ויהי בהוָסד חברת “דורש לציון” ויהיו דברי המיסדים ראשונה עם הנאורים העומדים בראש העתונות היהודית הכתובה בלשון הארץ, ועמלם לא נשאר מעל; כי רֻבם שנו את טעמם בפעם הזאת ויחלו לדבר טובות על ישא“י ועל אגודות “דורש לציון”. בשובה ונחת החלו הלבבות והדעות להתקרב מעט מעט ואחינו ההם הצטדקו במכתביהם על הטיפם תמיד להתבוללות בכתבי עתיהם ועל אשר לא ישאו ציון על שפתם, כי בהיותם מדברים אל העם בלשון המדינה לא יוכלו להגיד את כל לבם כאשר יעשו האנשים המדברים אל אחיהם בלשונם ואין לזרים עמם; וגם אחד מראשי המטיפים להתבוללות שאל מאת ועד “דורש לציון” לפתוח לפניו מקורות נאמנים במושבות אחינו בא”י ולהמציא לו משם ידיעות על חיי האכרים יושביהן והוא ישים להם מקום במכתב־עתו אשר הוא מוציא בלשון המדינה למען שים מסלות לישא"י בלבב קוראיו.

ומהעבר השני, בדעת הועד כי רבים בעם ואף כי יושבי הערים הקטנות ידגלו בשם הרב הצדיק מבאהוש, אשר גדול כבודו ברומניה וגם מעבר לגבולותיה על חכמתו ודעתו בהליכות עולם – כי על כן ישחרו פניו גם רבים מן הסוחרים ואנשי מעשה אשר לא על החסידים יֵחשבו – ובדעתו כי החסידים לא יתחברו עם אחיהם בכל מעשה אשר יעשו בטרם ישמעו “מה רבי אומר בדבר זה”, – באו חבריו בדברים גם עם הצדיק מבאהוש, אשר בראשונה לא הלך לבו אחרי ישא"י, להמריצו כי יסמוך ידו על פעלם בפעם הזאת.

והנה בזה חליפת המכתבים עם הה"צ הנז':

יאסי, א' דר“ח איר, תרמ”ז.

לכבוד הרב הצדיק וכו' כש“ת מו”ה יצחק פרידמן נ“י שליט”א, בבאהוש.

הדבר אשר הביאנו עתה אל היכל כבודו במגלת ספר זאת הוא ענין גדול ורב־ערך, אשר גורל רבים מבני עמנו ועתידותיהם תלוים בו.

זה לא כבר שלחנו לאדוננו מודעות נדפסות על אדות אגודתנו “דורש לציון”, אשר נוסדה בח' אדר ש“ז. ועתה הנה באנו בזה לפני אדוננו להודיעו, כי רעיון ישא”י החל לפעם שנית בקרב מחננו אחרי אשר שָבת זה כארבע שנים, וכבר נוסדו אגודות אחדות בשם “דורש לציון”, ואחרות עומדות להוסד בקרוב. הדבר אשר עורר אותנו עתה לשוב לחדש את התנועה הזאת הוא העת הרעה והצרות הרעות המתרגשות ובאות על אחב“י בארצות אירופה בכלל ובארצנו רומניה בפרט בעטים של צוררי היהודים הנקראים בשם “אנטיסמיטים”, אשר קמו עלינו לכלותנו. גם מזונותיו של אדם קשים עליו עתה בכל מקום כקריעת ים סוף, ומי כמוך אדוננו יודע את נגעי לבב רוב אחב”י ואת מכאוביהם וצרותיהם הרבים. ואולם לא רק על המצב החמרי של בני עמנו ידאב לב כל אוהב עמו כי אם עוד יותר על מצבו המוסרי אשר הוא בעת הזאת פרוע לשמצה באופן שלא היה עוד כמהו. התורה והאמונה, אשר היו לנו תמיד מחסה עֹז בגלותנו, החלו לרדת בישראל מטה מטה. היציאה לאמריקה נפרצה בשנים האחרונות כזרם מים כבירים, והיוצאים מתבוללים שם מעט מעט בגוים אשר יבאו בתוכם ושוכחים תורת ה' ומצוותיו. שמירת שבת ויו“ט וחנוך הילדים בדרכי התורה והדת לא יזָכרו ולא יפקדו שם, כי גם הרבנים הרפורמר אשר שם רובם מחללי שבתות ואוכלי טרפות ופורקי על לעיני כל הקהל. גם המסיתים פרשו רשתם ברב ערי אמריקה על כמה וכמה משפחות, כאשר נודע לכל על פי כתבי העתים ומפי מכתבים פרטיים אשר שלחו בימים באלה משם לכאן איש איש אל כל שאר בשרו ואשר רבים מהם היו לנגד עינינו; מלבד אשר גם שם החלו להרָאות שנאת הגוים וחסרון פרנסה ושאר מראות נגעים כמו באירופה. בארבע השנים האחרונות מאז נסתם חזון ישא”י בארצנו, פרצה יציאה גדולה לאמריקה אשר לא היתה כמוה לפנים. משפחות למאות ולאלפים נדדו והלכו מארץ מולדתן כצפור נודדת מן קנה וכמה מליונים כסף ירדו לטמיון, ובכל זאת רק מעטים מאד מן הגולים הרבים הנמצאים באמריקה שמחים בחלקם, רק מעטים מאד דבקים בתורת ה' ובמצוותיו כאשר היו באָמנה אִתן מלפנים ויתרם – אין להם לא מטל השמים ולא משמני הארץ…

כל הדברים האלה הביאו דאגה בלב רבים משלומי אמוני ישראל על גורל היהודים והיהדות ועל אשר יקרה אותם באחרית הימים אם לא נתאמץ בכל יכלתנו לקרוע את גזר הדין הקשה המתוח עלינו ועל זרענו – על ידי שנוי מקום.

והמקום הזה האחד, אשר יש לנו תקוה כי נמצא שם מנוח מכל צרותינו וכי נוכל לחיות שם על פי דרכי תורתנו ולחנך ילדינו בדרך היהדות האמתית – הוא ארץ ישראל, אשר תוכל לאסוף אליה עוד תושבים רבים ולא יֵצר להם המקום, כי ארץ הצבי תוכל להכיל לפי מדת גדלה עד כדי ששה מליוני נפש אדם ועתה יושבים בה רק איזה מאות אלף נפש. גם הנה עשה ה' עמנו אות לטובה ויהפוך את לבות נדיבינו אשר בחו“ל לטוב על ישא”י. כי לפני שבע שנים כאשר החלה התנועה הזאת ברומניה בראשונה ואחינו פנו אליהם ויבקשו עזרתם, לא אבו שמוע וגם הניאו את לב העם, באמרם: פלשתינה היא עתה ארץ ציה ושממה אשר לא תוכל לתת לעובדיה לחם, ארץ אוכלת יושביה מלאה פראי אדם ישמעאלים וערבים אשר לא יוכל איש לשכון בטח בתוכם, או: היהודים לא יצלחו לעבודת אדמה, ועוד דברים כאלה. עתה נשתנו כל הדברים שנוי גמור לטובה. בארץ הזאת, אשר אמרו עליה אוכלת אדם היא, נוסדו בשנים מעטות עשר מושבות מאחב“י יושבי רוסיה ורומניה; הנדיב מפריז ובני משפחתו אשר בלונדון ובפרנקפורט ע”נ מאין נותנים את כל לבם לרעיון ישא“י ע”י עבודת האדמה והם אוהבים עתה את שערי ציון מכל משכנות יעקב, והנה הם מעבידים כעת את עושי דברם עבודה גדולה אל המושבות לבנות ולנטוע לתקן ולחדש, אף כי כבר יש מושבות אשר אין להן צרך עוד בתמיכה. בשבוע הזה היה ביאסי הבנקיר הנודע מברלין, זיגיסמונד זימל, בשובו מא“י, אשר נשלח שמה מאת הברון רוטשילד מפפד”מ בעניני המושבות, ויגד לנו כי רבים מאילי הכסף בחו“ל עוסקים עתה בשאלת ישא”י בכל לבבם, ויעורר אותנו לעשות ולפעול למען ציון בקרב ארצנו, כי עת רצון העת הזאת.

ועל דבר פעולתנו ומחשבתנו אשר אנחנו חושבים לעשות הנה יודעים אנחנו כי המלאכה אשר לפנינו לא לשנה אחת ולא לשתים היא, מעט מעט נתקרב אל מטרתנו ועתה אנחנו חפצים רק להעיר ולעורר את האהבה לארצנו הקדושה ולאסוף אל תחת דגלנו חברים רבים בכל ערי רומניה והכסף הנאסף נפקיד בידי אחד מעושי דברו של הברון רוטשילד מפריז עד אשר נראה מה נעשה בו. ועד כה וכה נשים לבנו להגדיל ולהאדיר את הישוב בא“י בכל אשר תשיג ידינו, כמו להביא משם את יבול הארץ וחרשת המעשה: אתרוגים, תפוחי זהב, שמן זית, מעשי צעצועים פתוחי עצי זית וכו' ולתת להם מהלכים בארצנו האוספת אל תוכה תבואות כאלה למכביר מארצות אחרות. אף על זה נפקח עינינו להכין הדרך לפני בעלי מלאכה או מסחר האומרים לנסוע שמה ולהאחז שם ולאכול מפרי ידיהם; וזה יהיה ע”י משען כסף או השתדלות במקום הגבוה – אשר כבר רצו שם את מעשינו – לפתוח לפניו שערים בכסף מעט לפי הערך ולהכין לו את הכל מראשית צרכיו בבית ובשדה ועד אחריתם. התועלת אשר תצא לנו מכל זה – גם בטרם תשיג ידנו ליסד מושבה חדשה – היא, כי נשיב את לב הבנים הנדחים אל אמם הנשכחה, אל ציון, ואל היהדות, אשר כבר החלו רבים מצעירינו לפנות לה עורף ועתה, לרגלי התנועה החדשה הזאת, הם שבים אל צור מחצבתם ומתרפקים על עמם. – עוד זאת העמדנו עלינו ועל כל הנלוים עלינו לחק אשר לא יעבור: לבלתי נגוע לא בדבור ולא במעשה בענין החלוקה ומקבליה וכל אביזריהו, כי דרכינו דרכי נעם וכל מחשבותינו שלום.

ועתה אחרי הודיענו את כבוד אדוננו את כל זאת למען ידע ויבחן את דרכנו, באנו בזה לחלות פני כבודו, כי יואיל לתת ידו עמנו ועם המטרה הקדושה אשר שמנו לנגד עינינו, כי גדול שמו וכבודו בעיני כל ישראל יושבי הארצות האל ובעינינו וכל דבריו כמשפט האורים, והיה כי יסמוך את ידו על הדבר הטוב הזה, כאשר נקוה, והביא על ראשו ברכת רבבות אלפי ישראל ושמו הטוב יכָּתב בספר דברי הימים לבני ישראל ברומניה לברכה ולתהלה לדור אחרון ולזכר עולם יהיה צדיק.

והננו וכו'.

וחתומים: ראשי האגודה “דורש לציון” אשר ביאסי.

וזאת תשובת הה"צ ביד סופרו:²

ב“ה יום א' ז' אייר זמר”ת לפ"ק פה באהש.

לכבוד יקרת חבורת דורש לציון הנתחדשה ביאס, יחד יתברכון.

אחרי שחירת שלומם כראוי, הנה מכתבכם לקודש מרן שליט“א מיום דר”ח אייר הגיע ביום ו' וקרא מרן שליט“א את כל עריכת מליצתם וצווני להשיב לכם בשם קדשו אשר בוודאי גם הוא בהוָדע לו מאנשים כשירים מאה”ק אשר האתרוגים יצאו משני ערלה מהם יקח וממנו יראו וכן יעשו ולא ידרשו ממקומות אחרים, וגם יבול הארץ גם כן יהיה חשוב אצלו. וזאת אמר בקדשו אשר הצורך להודיעכם אשר יהיו נזהרים שמה במעטפות האתרוגים בשליחותם על אשר אין נמצא שמה קנבוס (פלאקס) לכרוך אותם והמה כורכים אותם בצמר גפן (באנוואל) לזאת המה תופסים רקבון. לזאת הזהירו אשר יראו לכורכם רק בקנבוס כדי שלא ישלוט הרקבון בהם בתהלוכת הדרך, ומעתה תקבלו החייוה“ש מנאי כו”ח בפקודת קודש מרן הה“צ אדמו”ר שליט"א.

אברהם מרדכי סגל מבית קודש אדמו“ר שליט”א.

התשובה הזאת לא היתה די לכל משאלותינו, ועל כן שלחנו אל הרב הצדיק את המכתב הזה השני:

יאסי, יום ו' י“ב איר, תרמ”ז.

לכבוד הרב הצדיק וכו' כש“ת מוה”ר יצחק פרידמן נ“י שליט”א, בבאהוש.

את התשובה אשר שלח לנו אדוננו קבלנו לנכון והננו מביעים לו בזה את תודתנו וברכתנו אשר הואיל לתת ידו לדבר הטוב הזה אשר אנחנו אומרים לעשות ולנחותנו בעצתו בדבר הבאת האתרוגים. טובה העצה מאוד ומנה לא נזוע, והננו כותבים עתה לאנשים נכבדים וידועים מארץ הקודש על דבר מקנה אתרוגים על פי הדבר אשר הורנו אדוננו לעשות, וגם נתכבד להודיעו בעתו על הליכות הענין ועל תוצאותיו.

אפס כי עוד לנו דברים אל אדוננו ולדבר הזה יסלח לנו אם נִכבד עליו עוד פעם, כי לא לכבודנו ולא למעננו באנו עד הלום כי אם למען ציון ולמען אחב"י הנתונים ברעה ובצרה גדולה בעת הזאת ואשר כל תקותם היא רק ה' הבוחר בציון. – ודבר ישוב ארץ ישראל.

תפלתנו לפני אדוננו עשתה מחצה, ואנחנו לא נוכל להתאפק לבלתי בקש עוד גם על המחצה השניה. אדוננו! לא מטוב לב שפכנו לפניו שיחנו במכתבנו הראשון בכל הדברים ההם ולא מליצה ערכנו אליו, כי לא עת שחוק העת הזאת לנו ולכל בית ישראל יושבי רומניה אשר היינו להם לפה. עת רעה כזאת עוד לא היתה לישראל מדור דור, כי בכל הרעות והצרות אשר נגעו אל עצמו ואל בשרו היתה לו התורה מורשת אבות לפליטה. את היהודים ענו וימיתו וישרפו על מוקדי אש, אך את היהדות לא עשו כלה, הסנה בוער באש ממצרים ועד הנה והסנה איננו אֻכּל. עתה נשתנו העתים עלינו לרע גם בדבר הזה, כי התלאות הסבו את לב רבים מאחרי עמם. היהדות הולכת הלוך וחסור – דבר אשר גם המשכילים הישרים בלבותם לא אבו ולא עלתה על לבם כי תהיה כזאת בישראל. העת החדשה צועה ברב כחה; גם החוקים הרעים היוצאים עלינו בכל פנות שאנו פונים, עזרו לרעה. הנה עתה חק חדש תלוי ועומד על ראשנו, אשר בו צרורה סכנה רבה למצבנו המוסרי והדתי. על פי החק הזה, העומד לצאת בקרוב, יהיו כל הילדים הנמצאים בארץ, אם זכר או נקבה, מבני הרבנים ועד בני אחד העם, מחויבים לבקר בבתי הספר לעם הארץ מבן שבע שנים ומעלה, ולכתוב ביום השבת ולעשות כל מלאכה בבית הספר. עוד סבות אחרות אשר עוללו לנו כי רוח הפריצות בארצנו עבר עתה כל גבול ורבים מהמון העם הנם בוזי תורה ומלעיבים בכל קדש בישראל; ואם יאמרו חובבי עמם באמת לעצור בעד הרעה הזאת במקומה לא יוכלו, כי אין קולם נשמע מפני גלגל העת המנסר ברקיע ומחריש את האזנים ומטמטם את הלבבות ומושך אבירים בכחו. נגד כל הענין הרע הזה אין חכמה ואין עצה אחרת כי אם להסיע את קצה העם לארצנו הקדושה ולטעת אותם שורק תחת שמים חדשים ועל ארץ חדשה. אז בהִשָׁמע דבר ישא“י בראשונה במחנה חרדו אחדים משלומי אמוני ישראל על הדבר הזה מצד הדת ויאמרו: מי יודע איך ינהגו שם האנשים אשר יבָּדלו מיתר אחיהם לשבת במושבות הרחק מאד מכל המון ישראל – מי יודע אם לא ישובו שם גם מאחרי ה' ודת אבות להיות תרבות אנשים חטאים העושים מה שלבם חפץ. עתה אין עוד איש ישר מבקש אמת אשר ידבר או יחשוב כזאת; עתה נודע לכל כי אחינו הקולוניסטים הם שומרי תורה ומצוה, וגם אשר בביתם פרקו עֹל נִתּקו מוסרות שבו שם לדת משה ויהודית בצאתם מתחת שמי אירופה, וכי הנדיב הידוע נוטל על כל החוסים בצלו בכל המושבות לבלתי סור מדרך התורה והמצוה, והאיש אשר יחלל שבת או יעשה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תֵעָשינה יגֹרש מהסתפח בנחלתו. על כן אמרנו אין לנו טוב למען הושיע רבים מאחינו במצבם החמרי והמוסרי כי אם לשום פנינו לאה”ק; ואם אמנם לא נוכל להושיע בדרך הזה לכל העם לתת לכלם שדות וכרמים, ואם לא יֵהפך לכלם לב חדש ורוח חדשה לשוב לאשר העמיקו סרה, הנה טוב מעט מאפס. עלינו להתחיל במצוה ולעשות כל אשר תשיג ידנו וה' יגמור בעדנו.

ועתה עיני כל ישראל יושבי רומניה תלויות למוצא שפתי אדוננו ולמשפטו אשר יוציא על ישוב ארץ ישראל לטובה; הכל מחכים כי יאמר להם “נֹכח ה' דרככם, עשו והצליחו!” אל נא יבושו הפעם משִׂברם, אל נא יֵמָנע אדוננו מהביא תשועה גדולה לעמו בדבר אחד אשר יבטא בשפתיו. הן אמנם גם הבאת אתרוגים מארצנו דבר גדול ונכבד הוא, כי טוב לנו להסב את אלפי הזהב והכסף אשר יוציאו אחב“י על אתרוגים שנה שנה להעשיר את סוחרי יון ואטליה – אל הארץ הקדושה להיות סחרם למחיה לאחינו היושבים על אדמתם. אבל באתרוגים לבדם לא יוָשע ישראל, ועל כן לא יוכל הדבר הזה לבדו להיות משלח ידנו ומגמת פנינו. ישוב הארץ היא היתד אשר עליה נתלה כל תקוותינו. “כל המקים נפש אחת מישראל כאלו קים עולם מלא”, ואף כי אם נשלח לא”י מספר משפחות מאחינו שנה שנה כאשר אנחנו חושבים לעשות בעוד שתים־שלש שנים אם יצליח ה' דרכנו, כי בשנים הראשונות עלינו רק לאסוף כסף רב למען הכין את היסוד לבנין הגדול אשר אנחנו עומדים להקים אחרי כן.

ועתה תקותנו חזקה, כי כאשר החל אדוננו להראותנו כי חפץ הוא באמת בטובת אחיו ועמו – כאשר ידענו והאמַנוּ מראש – כן יוסיף להראות אותנו ואת רבבות אלפי ישראל המחכים למוצא שפתיו, גם הפעם אות לטובה ויחַזק את ידי העוסקים בדבר ישא"י באמרי פיו לנחותם בעצתו ולהורות אותם בדרך הטובה והישרה.

והננו וכו'

וחתומים: ראשי האגודה “דורש לציון”, יאסי.

נ.ב. – בנוגע לשמועה, כי ממשלת טורקיה איננה נותנת ליהודים להתישב בא"י, נודיע לאדוננו דבר, אשר לא נִתַּן להִגָלות ברבים, וכו'….

וזאת תשובת הה"צ:

ב“ה יום ג' אמור זמר”ת לפ"ק באהש.

לכבוד חבורת דורש לציון הנתחדשה כעת ביאסי נ"י!

אחר שחירת שלומם הטוב כמשפט, הנה מכתבכם למרן הה“צ אדומו”ר שליט“א הגיע ופקד עלי לכתוב לכם בשם שליט”א ולהודיעכם אשר זה שעמד מרן אז מנגד בעת צאת הרעיון של ישוב ארץ ישראל ע“י עבודת אדמה, לא היה עבור כי הרעיון לא הוטב בעיניו, רק לאשר בעת יציאת החוק על יושבי הכפרים ואסר החוק עליהם מלעסוק במוסחר החזקת בתי משתאות, ואז היה ביכולתם לבקש מוצא לפרנסתם במקומותם בהכפרים לעשות חנויות ומוסחרים את אשר לא אסר החוק עליהם, והיו מתפרנסים בעזה”ש. אולם כאשר צהלת שאון תנועת הרעיון השמיע בעם רוחו, בכל המדינה והכפרים, אשר יעתיקו את אחב“י לארץ הקדושה, לזאת לא בקשו להם מקום מוצא לפרנסתם ורק אל מבטח פעולת הרעיון שמו מבטם, ולאשר מרן בחכמתו ידע אשר לא תשיג ידי הקאמיטעט להעתיק רבת בני עמנו, וגם לא קבלו רשיון מהסולטן, וגם אצל שרי המדינה והריגירונג השריש סאון רעש הרעיון פורה ראש בלבם, לזאת נתן מרן בקולו עליהם להשבית ולהפיר בכדי שלא יהיה הדבר למוקש ולא יהיו נשברים מפרנסתם מרבית עם כאשר כן הוא אשר רבים נוקשו ונלכדו ונשברו לפרץ שברים, ומעט מזעיר אשר באו כעת אל מטרה, וגם היו אז אנשים מפריעים אשר על נסיעתם לאמריקה לא היה מרן מפריע, רק אל אדמת ישראל לא יבואו, לזאת היה מרן מנגד לדבר. אולם כעת אשר אתם רוצים להתנהל לאט לאט ולא ברעש, וידוע לכם אשר אין ביכולת להעתיק בפעם אחת וגם לא מרבית העם, בוודאי את אשר תוכלו להוביל איזה סכום בע”ב בכל שנה, בודאי כעת לא יעמוד מרן מנגד, והאם כל מי שבא לפניו להתיעץ אודות נסיעת אה“ק האם מרן מונע אותו? רק זאת העולה על רוחכם אשר בפעולת הרעיון הזה יהיה תרופה ומזור על הדבר אשר מסבת תהפוכת הזמן וכובד נטל חול הגזירות אשר חדשים לבקרים נותן דת היהודית למגרעות, והנה מתלאה, אומר מרן שליט”א, הלא לפניו גלוי יותר הדבר, וגם מכל מקומות, האם יוכלו לתקן בדק במעט אנשים אשר תוכלו להעתיק ובמשך שנים, ואיך יכולים ברעיון הזה להעלות תעלה לכלליות רק ה' מקוה ישראל ואליו עיני קודש צופיות, אשר ישועה יפריח, ויעבור רוח טהרה על הארץ, ואת הצולעה ירפא, וישיב אליו לבבות ישראל. ואת אשר אתם כותבים מהעצה שיכולים לנסוע לשם לא נתקררה דעתו של מרן בזה עדיין, כפי שנודע למרן מרכז חושב מבטת הריגירונק משם, אשר אין לכותבו על פני השדה רק מפה לאוזן. ואם היו עושים לקלוע אל מטרת הרשיון באופן נאות כאשר עם לבב מרן שליט"א, אשר אין יכולים לכותבו במכתב, אזי היה הרעיון הזה בא לפעולת אדם יותר במוקדם.

מנאי הדו“ש בפקודת מרן הה”צ אדומו“ר שליט”א

אברהם מרדכי סגל, מבית שליט"א.

המכתב הזה השני, וביחוד הדברים האחרונים יגידו לנו בשפה ברורה כי הה“צ קרב עתה אל רעיון ישא”י וכי החל להבין אל פעולת המחזיקים בו ואל כל הטובה אשר תביא לבנינו באחרית הימים; האיש אשר אין נפשו אל דבר לא יבקש לתת עצה במה להיטיב אחריתו. – ויותר ממה שכתוב לפנינו כאן דבר הה“צ למשחרי פניו בכל עת וירומם תחת לשונו רעיון ישא”י, ולרבים המבקשים עצה מפיו במה לכונן עתידות להם, יורה לבקש להם מנוח בארץ הקדושה ולעבוד שם את האדמה, משלח ידם לפנים (כי רבים מהם היו יושבי כפרים ועובדי אדמה בטרם השליכו אותם ממשכנותיהם). נקל להבין, כי בהִוָדע בארצנו כי לב הה"צ לישוב ארץ ישראל, שִנו גם החסידים את דרכם ומעתה גם המה “ציון ישאלו, דרך הֵנה פניהם” ורבים מהם נתנו ידם אל דורשי ציון ויֵאספו אל תחת דגלם.

---

דברים שעלו במחשבה

מאת

מנחם מבש"ן

אחרי התפרד האגודה לישא“י אשר נוסדה ברומניה בשנת תרמ”א ואשר היה מושבה בגלץ, קמו אנשי לבב אחדים ביאסי בשנת תרמ“ז וישאו נס לאחיהם אשר בערי הארץ ויקראו להם לגשת שנית אל המלאכה, ויחדשו את האגודה בשם “דורש לציון” ועד מהרה נלוו עליה חברים רבים ביאסי ובערים אחרות ויהי מספרם בעיר הזאת לבדה כארבע מאות איש. אך ראשי האגודה ראו ונתון אל לבם כי ראשית מעשינו לעת כזאת איננה ליסד מושבות חדשות כי אם לשית מסלות בלב כל העם לחבת ציון, בהזכיר את ארץ ישראל עליהם תמיד ובשַוות לנגדם את כל הטוב אשר בה, למען ידעו כי ארץ חיים היא לעובדיה ולא ארץ גזרה מַעבר לזקנים הנגשים אל ה' במלאת צבאם עלי ארץ. אם תשיג ידנו ליסד מושב אחד או שנים בקרב שָׁנים – והיתה תשועה לחמשים או למאה משפחות וכל העם יעמדו מנגד או ישובו לשכֹּח את אחינו הרחוקים ההם גם בטרם יתכוננו, כאשר מהרו שכחו את אחיהם החלוצים הראשונים ולא דרשו שלומם וטובתם בעת צר להם בתחלת שבתם שם, וברֹב הימים הבאים ישָּׁכח הכל; לא כן אם נתאמץ לקנות את לב כל העם לדבר הגדול הזה, כי אז עשה נעשה וגם יכול נוכל ולפעולתנו תהיה אחרית ותקוה לעתים קרובות ורחוקות. ובדבר הזה נכשלה האגודה בראשונה, כי הקדימה מעשה להכנה, על כן לא האריכה ימים ולא נכונה בידה מלאכתה אף כי הגדילה מעשיה לפי ערכה, ותהי ראשית פעלה “ראשית הקץ” לה; בשלחה את החלוצים הראשונים ציונה ותטָּעם שם בהר נחלתה, שמרון, החל העם לשוב מאחריה ולנוס מן המערכה בטרם בצעה מעשיה – על אשר לא הסיעה בשנה הראשונה את כל חבריה משפחות משפחות כאשר קוו. אמנם היה בתחלה לב כל העם לישוב ארץ ישראל, אך זאת היתה שלהבת עולה באפס עצים במדורה ורשפי אש אשר גחלת אין להם. רבים צהלו לקראת החדשה הזאת כי חדשה היא, וכעבור שנה וַתִּכבה השלהבת ובני רשף הגביהו עוף והעם שב איש לסבלותיו: זה למסחרו ולסרסרותו וזה לשקו ולתעניתו (כי לא מעטים כעת ברומניה אנשים עברים המתענים הרבה יותר מן התעניות הקצובות בשנה…), זה להטיף להתבוללות ברומנים וזה לצפִּיָּתו לחסד לאומים. ולולא באו עלינו המקרים מבֹהלים ודחופים ויבהילו אותנו לקרבה אל המלאכה ולעתדה בחוץ בטרם נכין אותה פנימה; לו מצאה ידנו להכין את לב העם לישוב הארץ בטרם נחל לעשות – כי עתה לא היתה חבת ציון כצל עובר ולא שב לב העם אחורנית ולא אספו כל אנשי חיל ידיהם מקץ שנתים ימים אחרי הוציא את האבן הראשה על אדמת ישראל. זאת השיבו אל לבם דורשי ציון אשר ביאסי ביסדם את האגודה שנית וישימו פניהם לתת אהבת ציון בלב העם בטרם יקרבו ליסד מושבות ולא יהיו כבונה בית בטרם ירה אבן למוסדות; ותהי העצה היעוצה: א) לתת, בכה”ע אשר בארץ, ידיעות תמיד על ישוב ארץ ישראל ועל שלום אחינו בוני ציון (כי המכתבים הבאים משם פעם בפעם מאיש אל אבותיו הוריו וקרוביו אשר ברומניה ואשר ברוסיה, בסתר יבואו ובחשך דבריהם יכֻסו והעם לא ישמע ולא ידע מאומה, ולא בא בקהל גם מעט מהרבה מדברי המכתבים ההם – ושב לב העם אל ציון וזכר מרחוק אותה ואת עובדי אדמתה והיו עיניו ולבו שם כל הימים), ולהפיץ בקהל עוד דברי חפץ אשר ישַׁוו את ציון נגד עיני העם תמיד; ב) ולתת מהלכים ברומניה לפרי הארץ: אתרוגים, תפוחי זהב, זיתים, צמוקים וכו'. וגם כלים שונים אשר יעשו שם אחינו מעשה חרשת עץ זית ומכרו אותם למרחוק.

בשנת תרמ“ח הביאה האגודה מירושלים כלי עצי זית מעשה חרשים עברים, בהם קערות, כוסות, גביעים, כלי מלח וכלי בשמים, תיקי־מזוזות, מנורות, ידות למַטות, כפתורים, כלי כתיבה וכל כלי הקטן אשר ישרתו בהם לכל דבר־חפץ. מחיר הכלים היה מצער ומלאכתם מלאכת חרש וחושב נחמדה למראה, וכתוב עליהם “ירושלם” מעבר מזה ו”דורש לציון" מעבר מזה. "התבואה החדשה הזאת נמכרה ביאסי ובערים אחרות, בחנויות ובקרב העם, ותדובב שפתי רבים אשר ראו וישתוממו על כלי החמדה ועל יפי מלאכתם, ותהי ארץ ישראל ופרי ידי יושביה שיחה לעם ימים רבים. ואחר באו דורשי ציון בדברים עם הרוכלים בפרי הנגב (קולוניאל) אשר ביאסי מזה ועם הסוחרים בארץ ישראל (ביפו) מזה, אשר יביאו לרומניה זיתים ושמנים, צמוקים, תפוחי זהב וכו' מארצנו תחת קנותם אותם בארצות אחרות. ויותר מזה התאמצו להוציא ישן מפני חדש בדבר אתרוגי ארץ ישראל אשר נתנו לנם מהלכים בארץ תחת אתרוגי חוץ לארץ.

האתרוגים מובאים לרומניה שנה שנה מאיי יון, ואף אחרי אשר נודע לרבים כי גם ארץ ישראל מוציאה פרי עץ הדר המשמח אלהים ואנשים ביפיו והדרו, לא אבו סוחרי האתרוגים לשנות את דרכם ויוסיפו לשקול כספם באתרוגי הגוים. ויהי כראות אנשי האגודה כי בדברים לא יוָּסרו האנשים האלה, וישלחו ויביאו אתרוגים מארץ ישראל וימכרום בארץ בכסף מקנתם ואחר עוררו את הסוחרים אשר בארץ ישראל לשלוח לרומניה אתרוגים שנה שנה. ואל הרבנים אשר ביאסי ובערי המדינה פנו וידרשו מהם בשם חבת ציון לשלוח דבר איש איש בעדתו להזכיר אל העם את מצות התורה והחכמים:,ולקחתם לכם – משלכם“; וגם נדרשו להם הרבנים ויחוו דעתם בקהל, אלה במגלות עפות ואלה במכה”ע “היועץ” היוצא בבוקרשט, ואלה העבירו קול בבתי כנסיות אשר בעריהם ויפקחו עיני העם ויזהיר את סוחרי האתרוגים לבלתי הביא עוד אתרוגי הגוים לרומניה. ומן השנה ההיא והלאה יבואו בארץ אתרוגי ארץ ישראל לרוב והעם מרבה לקנותם, ואם יעמדו סוחרי האתרוגים אשר בארץ ישראל על משמרתם והוסיפו לשלוח אנשי מעשיהם לרומניה, למכור שם אתרוגיהם, יש תקוה כי אתרוגי חוץ לארץ כליל יחלפו ותחתם יבואו אתרוגי ארץ ישראל, והיתה זאת לעם לחקת עולם לדורותם.

אך דורשי ציון הביטו למרחוק ויאמרו לנטוע גן אתרוגים בארץ ישראל, אשר יהיה מקץ שנות מספר להמציא פרי עץ הדר – ע"י הסוחרים אשר ינתן ממכרם על ידם – אל כל דורשיהם ברומניה ובארצות הקרובות (כי גם בשנה הראשונה, שנת האגודה, בהשמע דברָהּ בקהל, פנו אל ראשיה אנשים מגליציה ובסרביה וידרשו לשלוח גם להם אתרוגי ארץ ישראל בכסף מלא) ולהרבות תבואת האגודה בכסף ממכרם, וגם לחזק את האגודה מפנימה ולחוץ: לבל תרפינה ידי ראשיה בבלי היות להם מעשה אשר יעשו, ולהדביקם אליה דבק טוב אחרי אשר ישֹׁרש בארץ הקדש גזעה, ולבל יפוץ מעליה העם כי לא ירָאו אליו פעליה במהרה. ולמען ידעו אם יוכלו להוציא את הדבר לאור ומה הדרך ילכו בו, פנו אל ה' ש. הירש, ראש בית הספר לעבודת האדמה ביפו, ולאחדים מפקידי המושבות החוסות בצל הנדיב, וישאלו מהם תורה בדבר מטעי אתרוגים. הירש ענה אותם, כי לא טוב הדבר אשר הם אומרים לעשות, כי אדמת ארץ ישראל איננה טובה לגדל פרי עץ הדר, ויתן אות לדבריו, כי באתרוגים אשר על אדמת “מקוה ישראל” הם קטנים ורעי מראה אף כי עמלו בם זה שנים רבות וגם הוציאו עליהם הון רב לשנות אותם לטוב ולא הועיל. אך דורשי ציון לא נואשו מחפצם, כי אמרו הן הירש יודע רק את חבל הארץ ההיא ולא את כל הארץ ואולי אין בכלל מה שבפרט, ואף כי אחרי בוא אליהם תשובת הא' ורמזר, פקיד זכרון יעקב, בדבר הזה, כי במכתבו ראו כי אמנם יש תקוה לעשות ולהצליח. ואלה דברי המכתב בתרגום נאמן:

"זכרון יעקב, 31 יולי 1888.

לכבוד ראשי האגודה “דורש לציון” ביאסי,

קבלתי את מכתבכם מיום 26 יוני, והנני ממהר להשיבכם ולבאר לכם את הדבר אשר אתם שואלים ממני, ככל אשר תשיג ידי ודעתי בענין הזה.

בפתח דברי עלי להגיד לכם, אדוני, כי עבודת האתרוגים תצלח רק כאשר ירבו לשום עין עליה, וביחוד בארבע השנים הראשונות, עד אשר ייטיב הגזע להכות שרש בארץ ולצמוח מתחתיו. ולמען כלכל את עצי האתרוגים ולשום עין על הכל, יש להפקיד איש אמן המבין את העבודה הזאת לאשורה; איש כזה לא ירבה לנסות ולחפש דרכו ולהוציא כסף לריק בתחלה עד יִכּוֹן הכל על מקומו.

אחר הדברים האלה הנני להשיב על שאלותיכם אחת לאחת.

א) כמה מדת האדמה אשר תִנָטע להוציא ממנה כעשרת אלפים אתרוגים?

תשובה: אם האדמה טובה יעשה כל עץ מעשרים עד שלושים אתרוגים, לפי חשבון מביני דבר, ורֶוַח יושם בין עץ ובין עץ שלשה מטר מזה ומזה. והיתה אפוא מדת האדמה אשר תהיה להוציא עשרת אלפים אתרוגים כהקטר אחד ואלפַּיִם מטר מרובעים. בחשבון הזה תבוא גם האדמה אשר יכילו הגדר והמסלות אשר בתוך הגן.

ב) מה מחיר האדמה וכמה ערך הכסף אשר יֵצא על הגן עד בוא תבואתו?

תשובה: המחיר עולה ויורד לפי המקום ולפי טוּב האדמה, אך בכלל תִקָנה אדמה טובה אשר תִכשַר למטע אתרוגים, במאתים וחמישים עד שלש מאות פרנק כל הקטר. גם מבלעדי אגיד הלא תבינו כי לא יבא בחשבון הזה הכסף אשר יֵצא בקנות האדמה על דברים שונים ועל המתן (בקשיש) אשר יֵחלק לאנשים אשר יש לאל ידם להחיש את דבר המקנה או לקום לשטן לו – כי על פי חוקי טורקיה לא תמָכר אדמה לבני אירופה לצמיתות – ולא נקל לאיש לחַשֵׁב מראש את ערך הוצאות האובדות האלה; כי לפי רצון הפקידים או קשי רוחם כן תרבינה או תמעטנה.

ג) חשבון ההוצאות?

זה חשבון הכסף, בערך, אשר יֵצא בשנה הראשונה לכל הקטר: על המלאכה להכין את האדמה למטע העצים – 400 פרנק. על הגדר: יעָרך הכסף על פי אשר יאמרו לעשות גדר אבנים או עצים או משוכת חדק: אם גדר אבנים, יעלה כל מטר מרובע לערך שלשה פרנק; אם קרשי עץ – שני פרנק המטר ואם משוכת חדק – 1.60. ואם יש אבנים במקום ההוא, יוכלו לבנות את הגדר אבנים שלמות אשר לא עלה עליהן ברזל. ונקל יהיה למצוא עובדים ערבים אשר יעשו את המלאכה הזאת, להרים את האבנים ולהניח אותן אחת על אחת להיות חַיִץ לגן, בשמונים סנטים ליום. על קנית בדים או שתילים לטעת את הגן – 20 פרנק כל מאה בדים ו־130 פרנק כל מאה שתילים. לפי דעתי נבחר לקנות שתילים מבדים. את הגדר יבנו פעם אחת וההוצאה הזאת לא תִשָנה עוד, מלבד הכסף המעט אשר יֵצא עליה ברב הימים לחזק בִדקה, גם הבדים או השתילים לא יִקָנו כי אם בשנה הראשונה ולא יוסיפו להוציא עליהם כסף אחרי כן; אך זאת יש לדעת מראש כי יש אשר שתילים אחדים לא יכו שרש בארץ במטע הראשון, ונטעו אחרים תחתם. המַפּל הזה יהיה, לפי חשבון אנשי המלאכה הזאת, עשרה עד חמשה עשר למאה, אם לא יהיה שם כל מקרה ופגע. גם טוב להכין משתלה אצל הגן, והיתה לקחת ממנה שתילים לשום אותם בגן תחת השתילים אשר ימות בעפר גזעם. מן השנה השנית והלאה תמעטנה ההוצאות, כי אז לא יוציאו עוד כסף כי אם לכלכל את הגן ולעדור במעדר את אדמתו. ועל מקום הרֶוַח אשר בין העצים יוכלו לזרוע זֵרוּעי גַנָה בארבע השנים הראשונות, והביא שכר לא מעט לבעלי הגן, וגם לעצים תבוא טובה בהם, כי ייטיבו לצמוח. בשנה הרביעית יתנו העצים פרי רב, אם כלכלו אותם כמשפט עד אז, ואם יאחרו – ונתנו פרים בשנה החמישית.

ד) היש אדמה לקנות בסביבות המושבות אשר לנדיב?

תשובה: להשיב דבר ברור על השאלה הזאת יש לדעת בראשונה את מדת האדמה אשר תאמרו לקנות. בעלי אחוזות פונים אלי פעם בפעם ומבקשים ממני כי אקנה את אדמתם; אך האחוזות המתמכרות גדולה מדתן מאד. גם בסביבות “זכרון יעקב” יעקב גם בסביבות “פתח תקוה” יש ויש אדמה לקנות על פי הדבר אשר אמרתי.

ויען אשר לגַדל עצי אתרוגים דרושים מים רבים ואם לא יהיה להם די מים לא יִגדלו, על כן עליכם לבחר בחלקה אשר מים קרובים לה להשקות את עצי הגן; ואם לא תמצאו ארץ נחלי מים תבקשו חלקת אדמה בבקעה, אשר יוכלו לכרות בה באר בעליל לארץ ולא תרבינה ההוצאות. באר אחת ומכונה להעלות את המים תספיק לשני הקטר אדמה. על כרִיַת הבאר ובנין קירותיה מפנימה יֵצאו שמונה מאות פרנק, מלבד מעשה המכונה או הגלגל להוציא את המים, אשר יֵצא עליו עוד ערך כסף לפי המלאכה.

ה) מתי המועד הנכון להוציא את הדבר הזה לפעל?

תשובה: העצים ינָטעו בחדש פברואר; על כן יש לקנות את האדמה, לסקלה ולעזקה ולהכין הכל למועד הזה.

זאת התורה אשר שאלתם מאתי, אדוני, בדבר האתרוגים. ואם יש לכם חפץ בי להוציא לפעל את הדבר אשר אתם אומרים לעשות, הנני להיות לכם ממקומי לעֵזר בעצה ותושיה ובהורות אתכם את אשר תעשו. קבלו, אדוני וכו'.

ל. מ. ורמזר"

הנה זאת ראשית מעשה האגודה בדבר האתרוגים ופרי הארץ. ואשר לסעיף א) אשר לפיהו החליטו דורשי ציון להפיץ את רעיון ישא“י בתוך כל פנות העם ע”י דברים שבדפוס, היתה העצה היעוצה להוציא הגדה לפסח ולהפיצה בערי רומניה בידי נאמני האגודה ועושי דבָרה. וזה יהיה מעשה ההגדה: א) בראשונה יבא נוסח ההגדה עד סוף עם באור אחד קצר, ואחר יבאו הדברים האלה: ב) ידיעות על מצב כל המושבות העבריות אשר בא“י ותולדותיהן בקצרה, ספירות על יושביהן ויושבי א”י העברים בכלל, ושמות היהודים יוצאי רומניה אשר במושבות לעריהם ולמשפחותיהם איש וביתו, הכל בקצור נמרץ, מועט המחזיק את המרובה; תמונות צלמי־אור של כל המושבות, גם ציורים אחדים אשר יוקחו מתוך ספר “פלסתינה אין בילד אונד ווארט” מאת ג. עבערס; ד) שני ספורים מיוסדים על חבת ציון וישא“י וחיי אחינו העובדים על הררי ציון לפנים והיום, זה לעומת זה; ה) שני שירי עם, אשר יסבו גם הם על ציר ישא”י וחיי אחינו האכרים בא"י; ו) נגינות וטעמים לשירים, אשר ישירו אותם בהם; ז) תמונת רעמסס השני ודברים אחדים על אדותיו, במקום הראוי; ח) על המעטפה יהיה ציור יפה, ירושלם או דבר אחר מענין החוברת; ט) שני הספורים ושני השירים יהיו כתובים האחד עברית והשני יהודית, מה שיהיה בזה לא יהיה בזה, למען ימצאו הקוראים מכל פנות העם חפץ בשניהם; י) החוברת תכיל כשלשה גליונות־דפוס והמחיר יהיה מִצער, למען יהיה זה דבר השוה לכל נפש ולכל כיס.

ועד האגודה פנה אל אחד מגדולי סופרינו¹ וראשי חובבי ציון אשר בורשה, עיר הדפוס, והאיש יודע ומבין בעניני דפוס ועסקי ספרות, וישאלהו אם יואיל להוציא את הדבר הזה לפעלו. וזאת אשר השיב במכתבו מיום י“ד טבת תרמ”ח לאחד מחברי הועד.

"אתמול קבלתי מכתבו והנני ממהר בתשובתי על הצעת החברה הנכבדה דורשי ציון, על ראשון ועל אחרון:

א) ההצעה בעצמה טובה מאד מאד ולהאגיטציה על ידי המעשה הזה תועלת גדולה יתר רב מאשר על ידי מאמרים בכה“ע, ומי יתן והמפעל הזה יצא לפעלו כלול בהדרו כאשר עלה על לבבכם; ב) בדבר תמונות פוטוגרפיות מהקולוניות, הדבר קשה מאד מאד. זה כשלש שנים שהנני מתאמץ להשיגם ולא עלתה בידי, מפני שהקולוניות רחוקות מירושלם ונחוץ להביא אומן משם ולאסוף הקולוניסטים באספה (אנסאמבעל) לאותו דבר ועל כן דורש הדבר כסף לא מעט ואיש שיתעסק בזה ולא על נקלה נמצא איש כזה. אולם תכניו הקולוניות (פלאנען) נוכל להשיג וכזה ראיתי בידי ידידי ה' פאפירמייסטער מוילנא היושב בקולוניה “ראשון לציון” ונחוץ לכתוב אליו מיד, עוד נחוץ לכתוב לה' ג. הורוויץ ב”זכרון יעקב" ולה' ווארמזר, ולהאגרונום ה. מאיראוויץ ביפו. ובזה נוכל להשיג הפלאנען ביחד עם איזה ציורים נחמדים מעבערס ומצא לנו. אך עשרה וגם ששה ציורים כאלה דורשים הוצאה קרובה למאה רו“כ; ג) על דבר הנאטען וטעמים טוב מאד כי נפנה אל ה' י. ראזאבסקי, קאנטאר בבית הכנסת בריגא. לדעתי יהיו השירים האלה: א) השיר “אויתיך” מאת ה' דאליצקי ב”הכנסת" או שירו “על הררי ציון” שבעבור זה קבל הפרס מחובבי ציון במאסקויא, ויתרון לראשון על האחרון מפני קצורו ותכנו הנפלא וקצור החרוזים הנעימים בצלצלי שמע. ואם לזה יחבר ה' יל“ג עוד שיר חדש מה טוב ומה נעים; ד) על המעטפה נוכל להדפיס “יוצא לאור על פי חפץ והשתדלות חברת דורשי ציון ברומניה” על העקז' שיהיו מיוחדים לבני רומניה, אך על אלה אשר יצאו [בשביל רוסיה] מסופקני מאד אם תֵּאוֹת הצנזורה לזה, אך בכל אופן לא “ע”י וכו'” כי אז ישימו עלינו אשם מעילות לאמור כי הרוחנו אלפים בהענין והצבור ידמה כי המחיר כלו קדש לישוב א“י ונִכָּוה ברותחין, בעוד אשר באמת אם נוציא כם הקרן ינעם לנו מאד; ה) הנני מקבל עלי להוציא הענין לאור על ידי הצענזוריא שתכנס ההגדה ותצא בשלום ושתהיה נדפסת על ניר יפה ודפוס מהודר והתמונות תצאנה נקיות ויפות, אך כל זה דורש הוצאה כארבע מאות רו”כ לכל הפחות על פי החשבון הזה: א) התמונות 100 רו“כ; ב) הצענזור ויתר ההוצאות 20־15 רו”כ (כי נחוץ למהר בהפורמאליטטים כי השעה דחוקה); ג) ניר על 6000 עקז' בשלשה גליונות העקז‘, יעלה בערך (ביחד עם מה שנפסל) 20 ריעס והניר צריך להיות יפה ונהדר ויעלה כששה רו“כ הריעס הכפול – 120 רו”כ; ד) עשית הפלאטען – כי נחוץ לעשות סטעראטיפען באשר אין אתנו יודע על נכון מספר העקז’ שיצטרכו ואולי יהיה נחוץ להוסיף – 22 רו“כ הבאגען – 66 רו”כ; ה) ההדפסה על צבע יפה (איללוסטראציאנספארב) 50 רו*כ; ו) המעטפות והבראשיורען וכו' וכו' 40 רו“כ. הרי לכם חשבון כארבע מאות רו”כ אשר אדע כי יכלה עוד כמאה רו“כ כי לא חשבתי את הפרטא ליחידים והפראכט למו”סים ושכר ההודעות וכו‘, על כן החלטנו לגשת אל העבודה וההערכה תומ"י בתנאי כי החברה הנכבדה תתחיב לקחת ממנו 2000 עקז' על מחיר 10 קאפ’ העקז' ולשלם דמי קדימה איזה סך כאשר נגיע לאמצע ההדפסה והנותר ע“י נאכנאהמע. ובתנאי כפול כי ידע הצבור שהענין לא נעשה להשתכר כי אם להפיץ הרעיון, לבלתי תת פתחון פה לשטן לאמר כי נתעשרנו מפסלתן של לוחות ומי כאחב”י חשדנים בני חשדנים."

אלה הדברים אשר עלו על לב דורשי ציון לעשות – ולא נעשו, כי בא הקץ גם לאגודה הזאת בטרם תוכל להוציא לאור רבי מחשבותיה הטובות. קללת אלהים רובצת על הארץ הזאת, רומניה, כי לא יעלה בה כל זרע טוב אשר יזרעו אוהבי עמם בקרב עדתם, אולי יעלה – יקטף עודנו באבו ולא יעשה פרי; ותהי גם אחרית האגודה הזאת כאחרית אחותה הבכירה אשר קֻמטה ולא עת. העשירים, וגגם המתעשרים, עמדו מנגד לה מראשיתה ולא אבו לפתוח סגור לבם וסגור כיסם לדבר אשר לא בטחו כי יניח ברכה אל ביתם, והעם – לא חכה עד אשר יסכין עם ישא"י ועד אשר יֵהפך לבבו לאהבה את ציון וילאה להביא את תרומתו אל האוצר, והמנצחים על מלאכת הקדש ראו כי לריק יגיעם ולפעלם אין ידים ויניחו ידם גם הם ותשבת המלאכה.

---

גוי וקהל גוים

מאת

מנחם מבש"ן

התנועה הלאומית ותורת הגזע, אשר פשטו בזמן האחרון על ארץ רבה, פרצו פרץ רחב בבית ישראל פנימה, ולמראה כל הרעות והתהפוכות אשר יצאו ובאו לנו מן המקור המשחת הזה, יתחמץ לבבנו וימלא דאגה לבאות. אמנם כן, תהפוכות בקרבנו! כי התנועה הזאת אשר החלה בקרב העמים לקרב ולרחק, לפרוץ פרצות וגם לקבץ נדחים, הסבה לפרוע פרעות בישראל יושבי הארצות אשר להן הריב ולהבאיש אותם איש ביהודי אחיו, ובהחל הפולנים, האירים והיונים בכל ארצות פזוריהם לתת יד איש לאחיו מעל לגבולות ארץ וימים ולהכין להם לב אחד ורוח אחד, אז הוחל לקרוא בשם יהודים גרמנים, יהודים פולנים, רוסים או רומנים, כי רוח ארצות מולדתם נשבה בם ותשימם לפולנים, לגרמנים ולמדיארים וכו' בני דת משה. – הוא הדבר אשר הפריד בין אחים רחוקים בלי אשר יחבר שכנים קרובים; הוא אשר השחית כל חלקה טובה בישראל ושחת רחמיו וצדקת פזרונו אשר התגאה בהם בימי הבינים בהיותו עוד כלו גוי אחד בארץ וכל האגודות הרבות למעשה צדקה וחסד טרם תהיינה בקרבו; הוא אשר שָׂם עתה קיר ברזל בין אילי הכסף ובין עניי העם ורֶוח בין עדר ובין עדר.

אהבת אחים, מורשת קהלת יעקב מימי עולם, תמס הלכה ותבא תחתיה אהבת אדם – מולדת העת החדשה – ותבלע אותה ותאַבד כל זכר לה, והיא גם היא מצות אנשים מלֻמדה, נֹגה לה סביב ותוכה נחר, ככל השמות החדשים אשר בדו להם בני האדם בימינו, הנזכרים ואינם נעשים; וגם לא תתן פריה ליהודים כי אם לעתים רחוקות מאד: נדיבי עמים ימצאו להם תמיד מקומות רחבי ידים למלאות דבר “אהבת האדם” בלי אשר יעבור “זר” בתוכם, ונדיבינו הקוראים בשם החסד והצדקה “בלי הבדל דת”, הבדל יבדילו בני עמם לרעה, ומרוב עשות טוב וחסד ותת פזרונם לרבים ישכחו להשפיל עיני כבודם גם על אחיהם העניים, ככל “הקוסמופוליטים המחוננים את הטטרים למען העלים עיניהם מאחיהם הקרובים אליהם” (רוסו). אם בבוא על אחינו שד ושבר גדול ברוסיה רגשו גוים ויהודים, ברונים ורוזנים וישמיעו קול ברמה על השערורה הנעשתה ויוציאו את דגל “אהבת אדם בל הבדל דת”, ויקראו נדבות באירופה ובאמריקה, הנה עוד מעט שקטה הארץ והדיפלומטים שבו איש אל עבודתו וגם נדיבינו הלכו לסבלותם, אחרי אשר כִלו בהבל יותר מחמשה מיליונים פרנק בהובלה והבאה. המנוחה אמנם לא שבה והעם לא חדל לנוע לארצות המערב ולאמריקה ונדיבינו לא חדלו להזהיר את העם ולקרא אליהם מפריז ומלונדון: אל תעלו בקרבני, כי לא בחפזון תוָשעו – ואין שומע! – כי איך ישמעו הנסים מפני שֹד ורצח לקול דברים הנשמעים בנחת וברוח נכון? – ועוד היום ידודון ידודון מארצות רוסיה פולין ורומניה להתגולל לאלפים בפריז, בלונדון ובניו־יורק בראש כל חוצות ולאכול איש בשר זרועו ברעב. ועתה אם רע בעיני האדונים האלה לתת לעם בציון מנוחה שלמה שהוא רוצה בה (כי בימים ההם כבר נשמע בקהל קול ההמון כקול שדי: ארץ ישראל! ואין מאזין ומקשיב) למה לא ינסו דבר אל ממשלות אנגליה, צרפת, איטליה ואמריקה לאסוף אליהן מספר יהודים מפליטי הפרעות ולהפיצם בסדרים נכונים בארצותיהן, ששם מספר היהודים איננו מגיע לאחד למאה למספר עם הארץ והארצות רחבות־ידים לכלכל עוד תושבים כהמה וכהמה? הטובה ספרד¹ מן הממלכות האלה? אך לא! חלילה לאצילינו העומדים במקום גדולים והמתהדרים לפני מלכים ושרים להרבות עמהם דברים על אודות אחיהם העניים הנודדים והאובדים, פן יוָדע ברבים כי האנשים האלה קרובים להם והיתה זאת להם לחרפה. – בימי הבינים מצאו עשוקי בני ישראל מחסה־עֹז באציליהם, אשר היתה להם יד בחצרות המלכים, כאשר מצאו נדחיהם עזרה בצרות אצל אחיהם יושבי הארצות אשר עברו בהן בגלותם. ועתה? מה יעשו אצילינו בעד עמם בכל המקומות אשר יש לאל ידם לעשות? מה יעשו הנבחרים היהודים בארצות ממשלת האנטישמיות מדי יתנפלו עלינו צרינו בבתי המחוקקים בדברי שטנה ונאצה? ואם אלה יחטאו לעמם בשב ואל תעשה, הנה ראינו בדברי ימינו האחרונים תועבות גדולות מאלה: בפרוסיה נפתחה הרעה הראשונה על הרבנים והשו“בים ושאר משרתי הקהלות ילידי רו”פ – מאחינו הגרמנים אשר כתבו עליהם שטנה לפני ממשלתם ויזכירוה חקים נשכחים; סוחרי עורות בהמות בליפציג הגישו לממשלה בקשה לגרש את הסוחרים היהודים הרוסים – על פי אחינו הגרמנים; בפרוע פרעות ביהודים יושבי רוסיה והמֻכים והשדודים נהרו אל גבולות אוסטריה וגליציה, אחזה רעדה את בית המחוקקים האונגרי, פן יעלו “היהודים המגֹאלים” על ארץ המדיארים הנאוה והמעֻנגה, וימהרו לגדור גדר בחֻקים מיוחדים לעצור בעד הרעה – ויד הנבחרים היהודים היתה במעל הזה! – ועל כל אלה הנה מקרה חדש, דבר נפל בישראל בימים האלה, והוא יראנו למדי איך יתהלכו אחינו היהודים בני ארצות שונות איש עם רעהו ואיך יקדמו איש את פני אחיו הגֵּר בעת צרתו.

ששה וארבעים איש מאחינו ילידי רומניה, ובהם אשה וארבעה ילדים, אשר שמו פניהם לצאת ברגל אל המבורג לנסוע לאמריקה ואשר שֻלחו במסלת הברזל עד הגבול (כאשר הודיעו בהמגיד בעתו), עברו במדינת גליציה והנם עתה בקרקוי. בידם היו כתבי המלצה אשר נתנו להם הד“ר ליפא ואחרים מנכבדי יאסי לנחותם הדרך, וגם קול קורא (אשר נדפס במה"ע “נייצייט” בוינה) שלח לפניהם אל כל ראשי הקהלות והרבנים ונכבדי העם בכל המקומות אשר יעברו בהם הגולים. והנה במכתבים אשר שלחו הגולים איש לביתו ובמכתביהם האחרונים אשר שלחו אלי מקרקוי, הודיעו כי ברֹב ערי גליציה הראו להם אחב”י יושביהן פנים נזעמים, לא קדמו אותם בלחם, לא אספום הביתה ולא נתנו להם צידה לדרך, גם בתי כנסיות ובתי מדרשות סגרו בעדם ויחבקו אשפתות לחֹרב ביום וילינו תחת שמי ה' למטר השמים ולקֹר בלילה. גם בעיר לבוב, בירת המדינה הזאת, לא נתּן להם כל ימי עמדם שם אף אגורת כסף אחת, או ככר לחם, ולמלון נתנו להם, אחרי אשר הרבו תחנונים, חצר בית־מדרש אחד להם ולאשה ולילדים הרכים אשר עמה. שם נלאו נשוא עוד את כל התלאה ויפוצו הנה והנה ויתעו כצאן אובדות אלה לפנים ואלה לאחור עד עשר פרסאות, ואחדים שבו אל יאסי לבכות על שברם בצל קורתם, והנשארים, אחד עשר במספר, עשו דרכם ברגל הלאה הלוך ונסוע לקרקוי. גם כל הדרך הזה לא טוב היה מן הראשון. באחת הערים², עיר שכולה יהודים בעלי אזור ופאות סרוחות עד החגורה, נשאלו אם הם נמולים, ויצוום להראותם את ציציותיהם לבקרן, ואחרי אשר ענו את דינם כשלש שעות ויסחבום בכל העיר, נתנו לכלם גולדן אחד וישלחום. בשניה קדמו את פניהם בטרם יבאו שעריה, לאמר: “לכו הלאה לדרככם, אל תבאו הנה פן נתן אתכם במשמר”. בשלישית בקש הרב, אשר הפילו תחנתם לפניו, לקרוע את כתבי ההמלצה אשר בידיהם ויגרשם מביתו. ברביעית בקשו ראשי העדה לתתם במשמר אם לא ילכו מעליהם כרגע, וכו' וכו'. בקרקוי קבלו אותם אחינו כביתר הערים. אחד הילדים חלה בלבוב מקֹר וממטר ומן הטלטלה בשכבם לארץ בלילה ויובא לקרקוי, שם השתפכה נפשו אל חיק אמו והרופאים נתחוהו… – ברוב המקומות אשר באו שמה אמרו להם אחב“י כי לא להם להחזיק בידי יהודים רומנים, יען כי גם המה לא יחזיקו ידי אחיהם הפולנים הבאים אל ארצם. כה דברו בני העם וכזאת עשו גם המשכילים והגדולים אשר שחרו פניהם; גם הרב השוקד על תקנת עדתו בעיר הצדק ענה את הד”ר ליפא, על הקול הקורא, אשר שלח אליו, כי יהודי רומניה אין ישועה להם באחיהם שבגולה, כי נבאשו בכל ישראל על דבר הבגד אשר בגדו אחדים מגדוליהם, בשנת 1879, בעמם ובחברת כי"ח אשר בפריז. במקומות אחדים אמרו לגולים: “כבר הרבינו להעניק מהוננו לגולי רוסיה ורומניה, אשר עברו עלינו לפני בואכם, ושלחנום אל מחוז חפצם (!)”.

תואנות שקר והבל כאלה שמו היהודים “הפולנים” מחסה להם למען התנכר ליהודים “הרומנים” בעת צרתם! ואמנם הכל יודעים, כי רבים מאחב“י ילידי פולין, גליציה, ושאר הארצות מסביב, אשר באו לרומניה בעֵירוֹם ובחֹסר כל, עשו הון רב ועשר מסחרם פרץ בארץ, וגם העניים והנודדים אשר באו אל יהודי רומניה בשנים הטובות לבקש לחם חסד, לא שֻלחו ריקם ולא לן איש מהם ברחוב או בחצרות בתי כנסיות וגם לא שאלוהו היליד רוסיה או פולין אתה? היש לך ציציות כשרות? האינך ערל לב וערל בשר? בעת המלחמה האחרונה אשר היתה בין רוסיה ובין טורקיה באו יהודים בהמון מרוסיה ליאסי וליתר ערי רומניה ואחב”י יושביהן אספו אותם בחסד וברחמים ויתנו להם ידים להתערות בארץ, גם רבים מבחורי גליציה ובטלניה, אשר היו באים ליאסי פעם בפעם, קבלו אותם היהודים בכבוד וברצון ולא חָשְּׂכו מהם פִתּם, יינם, שמנם ובנותיהם; תחת אשר מרומניה לא בא איש להיות להם למשא ולמסה, זולתי הגולים האלה לבדם, אשר באו זאת הפעם לעבור בארץ ולא לגור בה.

והנה דבר הבגד אשר בגדו יהודי רומניה בחברת כי“ח אשר בפריז: אחרי אשר נאלצה ממשלת רומניה ע”י ברית ברלין (1878) לתת משפטי אזרח ליהודים, ויקם שאון בתוך הרומנים, עם דל גֵאה, מהרו אחדים מעשירי ישראל ביאסי – אשר פִּתּו אותם אנשי הממשלה – להתרצות אל אויבינו בראשי בני עמם ויודיעו גלוי בכה“ע כי כבר מלאה הממשלה את חובתה לברית ברלין ולנתיניה היהודים, וגם משכו את ידיהם בעת ההיא מחברת כי”ח, אשר נבאשה ברומניה יען דרשה טוב לבני עמה יושבי הארץ הזאת. ואחרי כן בשנת 1884 בהביא הברון ווֹרמס את שאלתו לפני הפרלמנט האנגלי על דבר חק הרוכלים, אשר יצא אז ברומניה לשבור מטה לחם לאלפי יהודים פעם אחת, ובשנת 1885 בבוא חברת “אגודת אחים” בלונדון לפני סליסבורי לבקש רחמים על יהודי רומניה הנרדפים, עשתה ממשלת רומניה בתחבולותיה ותשלח ביד שרי המחוזות לאסוף חתימות מאת היהודים להגיד יָשרה לפני ממלכות אירופה ולגער ביהודים האנגלים המתערבים בריב לא להם – וגם נמצאו לה אחדים מאחינו ההם להיות כלי למעשיה ולהקים עדות בידה נגד היהודים העשוקים. – אך היתכן הדרך הזה לפקוד על כל היהודים יושבי רומניה חטאת אחדים מקרבם אשר התמכרו אל הרומנים למען יותירו אותם לטובה? אם עשו “הרומנים היהודים” דבר נבלה כזאת, העל כן לא יהיה מושך חסד לכל “היהודים הרומנים”?

ועד אן נמלל על רומנים, פולנים, גרמנים ועוד, והן אנשים אחים אנחנו, אחים לכל צרה ותוכֵחה, יהודים אנחנו, אשר הביאו תמיד לשוא את קרבנותיהם בכל ארצות פזוריהם להכתב גם הם בכתב עם הארץ; אנשים מֻכים ונרדפים, נודדים מגוי אל גוי וממדינה למדינה, וכי יִנָפשו בארץ אחת שנות מספר ודפקום יום אחד לעשות דרכם הלאה; עם, אשר התעללו בו כל שכניו חליפות מדור דורים וישכרוהו מכוס חמתם ויפילו חבלי שֵׁנה על עיניו וילבישוהו תכריכים ירוקים ושרוקים – אות הקלון – וישכיבוהו בבית הקברות – מאסרי הגיטו – ועתה הקיץ משנתו… והנה הוא עומד ומתבונן בנפשו לדעת אם עודנו חי או מת, עם “עם” הוא או לא, עד אשר רעבה נפשו ויזכור כי חי חי הנהו…

המעשה הזה אשר עשו אחינו בני גליציה, ענק אחד הוא מן השרשרת הגדולה המבריחה עתה בתפוצות ישראל מן הקצה אל הקצה, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא. אין לראות בזה רוע לב אחינו ההם ואכזריותם ואהבת נפשם ובצעם, אשר ישיחו בם רבים היודעים אותם מקרוב – שהם רשאים ולא אנו – כי אם דעתם ומחשבותיהם על אחיהם ילידי ארץ ו“בני עם אחר”. –

אהה לשבר עמי והריסותיו! איה אחדותך, ישראל, אשר היתה לך לעיני כל הגוים זֵר זהב סביב? איה המון מעיך ורחמיך על נדחיך מארבע כנפות הארץ? ואיה כל נפלאותיך וסגולותיך אשר נִפְלֵיתָ בהן מכל העמים ואשר באו כמלח בקרבך לשמרך מרקב ומכליון? איכה שבת עשר מעלות אחורנית בלמדך אל דרך הגוים! עם עומד לנס עמים איך נֻפצת אל סלע המחלקות? ישראל גוי אחד בארץ איך נהפכת קהל גוים רבים?!…

---

חתחתים בדרך

מאת

מנחם מבש"ן

עברה וזעם וצרה, חמת מלך ושרים, רגז רשעים, זדון מחוקקים, אכזריות הפקידים והוַּת־נפש השופטים והשוטרים – אלה הם המלאכים המלוים את אחינו יושבי רומניה על דרכם בארץ מגוריהם; גלות ומנוסה, רוש ותלאה, פחת ופח ומלכֹּדת על כל נתיב – המה המעברות המחברות את יהודי רומניה עם כנפות הארץ הרחוקות, הקוים היוצאים ממושבותם אל כל ארצות פזוריהם: אמריקה, אי קפריסין, גליציה וכ'. – הקוים האלה נוע ינועו מפני הרוחות הרעות המתהלכות בארץ זה ימים רבים מאין הפוגות, ובגעת בהם שם סער מתחולל מקָּצה בחֹברת, יזועו ורעשו מלוא ארכם והביאו שַׁוְעת נְכָאים לאזנינו ולחדרי לבנו ורגזו וחלו גם המה. חבלים כאלה נפלו לנו יושבי רומניה, מקום מוצָא הקוים האלה, ששם ישובו כל משבריהם ונשואותיהם משא לעיֵפה; אלינו יבאו דברי־עצב ושמועות רעות פעם בפעם מכל המקומות אשר זרענו שם בדמעה זרע אדם, בנים ובנות, אחים ואחיות, ואך מעט מזער יעברו גבולות הארץ להוָדע בשער בת רבים, אם באנו לכתוב מגלת תענית שלמה אין אנו מספיקין, רק הדבר אשר יגדל בערכו ואשר תצא ממנו תורה לרבים, הוא יבא בקהל לנו.

ושמועה רעה כזאת, חדשה מקרוב באה מקנדה, הנני נותן בזה לפני הקוראים, אולי ישמעו העברים יוצאי חפזון ובחנו את דרכם וסוחרי נפש אדם לא יוסיפו עוד לחטוף עניים במשכם ברשתם ולא יחרכו צידם.

אחר הפסח תרמ“ו נועדו יחד תשעה עשר איש מיושבי יאסי והערים הקרובות לצאת לאמריקה בתוך היוצאים, ויבאו עד המבורג וישכרו אניה מאת אחד מבעלי האניות ללכת ניו־יורקה. ויהי בהיותם במלון בביתו לפני צאתם – כי כן ילינו יורדי היום באניות יום או יומים אצל האיש אשר עשו עמו עד שתפליג ספינתו בים – ויתוַדעו אליהם שם אנשים מאחב”י ויקדמו פניהם בחלקות ויפתום בלשונם כי לא טוב להם עתה ללכת ניו־יורקה ששם לא יתנו את הנוסעים לעלות מן האניה עד היות להם לאיש איש 200 מרק בכיסם. בכזבים כאלה וכאלה הניאו את לבם ממחוז חפצם זה ותחת זאת יעצו אותם לשום פניהם לעיר מונטריאל בקנדה, אשר שעריה פתוחים לפני כל הבא להֵאחז בה וכל איש ימצא שם על נקלה מלוא חפנים נחת ועושר. וַיִפְתְּ לב האנשים ויאמרו לבעל האניה הפוך ידיך למונטריאל! והוא לא התעקש עמהם הרבה ויוליכם אל מחוז־חפצם החדש.

ואשר היה אחרי כן יספר לנו אחד המכתבים אשר בא בימים האלה מאחד מהם (מאיר כהן) ליאסי. ואלה דבריו:

“כבואנו למונטריאל בחג השבועות יצא לקראתנו איש אחד אל החוף, אשר נודע לו, כנראה, דבר בואנו מראש… והאיש גבאי בבית כנסת היהודים יוצאי רומניה אשר שם ושמו ויסלר. ויבא אותנו העירה וידבר אתנו טובות ויבטיחנו לבקש לנו מנוח אשר ייטב לנו, כחסד אשר הוא עושה לכל אחיו הבאים שמה מארבע כנפות הארץ. וגם בצע אמרתו ויבשר אותנו ביום החמישי כי מצא לנו עבודה עם חברת מסלות הברזל, במקום אשר יעבדו שם מאז יהודים רבים וישתכרו כסף רב וישבעו ויותירו, והעבודה נקיה וקלה והשכר הרבה, והמקום – מהלך שלש שעות ברכבת. נפשנו כצפור נלכדה בפח אשר טמן לנו “הסרסור נקי הכפים” הזה, אשר מכר אותנו אל החברה ממכרת עבדים ואנחנו לא ידענו. והמה התעו אותנו מהלך 850 פרסאות אנגליות ומהן 540 פרסה מדבר־יער. שלשים ושש שעות נשאה אותנו הרכבת – הממהרת לרוץ אורח פי שנים מן האירופית – ועוד מעט רעבנו ללחם, כי גם צידה לא עשינו לנו ל”מסע שלש השעות“. באנו עד מקום זה יעדו לנו, מקום ציה ושממה אשר לא עבר בו איש ורגל עובד לא דרכה עליו – והעבודה החלה. אך עוד מעט והנה רבצנו תחת עֹל סֻבלה הכבד מאד, כי נטל על כל אחד מאתנו למלא שלש עגלות (וגוֹנס) חול ואבנים ליום, וגם שתים לא יעצור איש כח למלאות! השכר היה ששה דולר לשבוע, לו יכלנו להשלים חֻקנו. ביום הגשם שבתה המלאכה ושכר העובד לא נהיה. מחיר מחיתנו שלמנו לבעל מלאכתנו (ארבעה דולר וחצי לשבוע), אשר מנה את מאכלנו לחם וחמאה ובשר חזיר נושן, ויהי לנו בשר החזיר למאכל ויום השבת למלאכה. גם הצרעה, אשר תשרוץ שם לרבבות, נלותה על כל תלאותינו ותנשך אותנו עד כי נפח בשרנו מכף רגל ועד ראש כנאדות נפוחים והכאב גדל עד מאד עד אשר קצנו בחיינו. אז ראינו כי רעה נגד פנינו וכי עת לנו לבקש דרכים להמלט מן המאסר. ראינו, כי אם גם יעמוד לנו כחנו לעבוד כל ימי הקיץ עד ראש השנה נצא משם וידינו על ראשנו, כי חשבו לנו בעלינו מחיר המסע ממונטריאל 25 דולר ונגרע משכרנו, ולשוב בדרך אשר באנו ברכבת היה עלינו לשלם 28 דולר ובכפינו לא דבק מאום זולתי המכות והפצעים אשר הנחילונו זבובי המות ושברון מתנים מן העבודה הקשה אשר עֻבְּד בנו. מלבד זאת דאגנו לאחריתנו, כי מי יודע מה ישאלונו עוד שובינו… אז נועצנו להמלט על נפשנו וללכת בשם ה' למונטריאל. יצאנו שלשה עשר אנשים במספר וששה מחברינו נשארו שם (עד היום לא ידענו מה היתה אחריתם); ויהי כי מאנו לתת לנו לחם בכל המקומות אשר שאלנו, מֵרֻבֵּנו, ונחָלק ונהי לארבעה מחנות ונלך הלוך ונסוע עד בואנו לשדה־יער. שם הציק לנו הרעב לענות נפש ובלילה שכבנו בתוך היער תחת השמים והקר כלה בנו את חמתו, אמרנו נגזרנו. בימי כ' וכ”א בסיון קפאו כל הנהרות ושכבת הקרח היתה חזקה מאד עד לשאת עליה אדם ובהמה רבה, ושמלותינו לעורנו היו דקות מאד, לא לחֹם לנו, כי כל חפצינו נשארו במונטריאל בצאתנו לעעשות את הדרך “הקצרה” הזאת. 538 גשרים היו בדרכנו ומהם אשר היו ארֻכּים פרסה אנגלית וצרים מאד עד כי פעמים רבות היינו צפויים למפגע הרכבת אשר אם תפגשנו על אחד מהם והיינו לה למרמס. וגם אמנם קָרָנוּ אסון בשבוע השני לצאתנו, כי עברו שלשה אנשים ממנו על גשר אחד בערב והנה הרכבת באה מרחוק בקול רעש והמשעול צר ואין דרך לנטות, וימהרו שנים מהשלשה ויתנפלו לארץ אצל מוטות הברזל בקצה הגשר וכמעט אשר צללו בנהר, ותעבור הרכבת ביניהם וינצלו (והאחד התעלף בקומו וַיָחֵל), והשלישי, אשר אבדו עשתונותיו מפחד פתאום, נפל אל תחת הגלגלים וכרגע התפרדו כל עצמותיו… לקטנו שארית עצמותיו וקברנוהו בכפר הקרוב בקברות בני העם. האסון הזה קרָנו במוצ“ש ר”ח תמוז. משם הלכנו במר נפשנו מתאבלים על אבדן חברנו עד בואנו אל עיר אוטבה ושם שני יהודים (היחידים בכל העיר) ויראו את ענינו ואת עמלנו ויחמלו עלינו ויושיבו אותנו ברכבת עד מונטריאל. והנני עתה בעיר הזאת חולה וכואב ורגלי בצקו. באשרי כי נסעתי 120 פרסה ברכבת ולולא זאת לא האמנתי לראות עוד באור החיים. גם חברי אשר שבו עמי הם כואבים ודכאי רוח ונפש, גברים לא יצלחו עוד בימיהם. אין לנו פה כל תקוה למצא מחיתנו, כי אין עבודה אחרת מלבד עבודת משא בכתף וכבר כשל כוחנו מן העבודה הקשה ומעמל הדרך מהטות לסבל שִׁכמֵנו. ואם לא יעזרנו ה' לבוא עד ניו־יורק, מרה תהיה אחריתנו."

זמירות כאלה וכאלה שמענו מכנפות הארץ בשנה הזאת לא אחת ולא שתים, ושמועות כאלה כבר נשמעו בין החיים גם על הנערות אשר הרבו בימים האחרונים לצאת לאמריקה גם הן ברצון הוריהן הפתאים ותהי אחריתן לקללה ולחרפה… ושמועות יבהלונו על גודל העני והמחסור הבאים לרגלי היוצאים הנקבצים בהמון לשתים־שלש ערי המקלט לכל גלות יהודה וישראל – והעם עודם מרבים לצאת לאמריקה. גם בכל אשר הרבו הצופים להזהירם מִלֶכת בדרך הזה בלי דעת וחשבון, ובכל אשר הרבו גם היוצאים לקרא משם לקרוביהם “טוב פת חרֵבה בארץ מולדתכם מכל החלומות באמריקה, אשר אין להם פתרונים” – אין להם שומע. גם אין לחכות כי יספיק המכתב הזה והמקרה הזה, אחד אחוז מעשרה או מעשרות, לכלא את הרוח העובר בארץ לארכה ולרחבה ולעצור בעד העומדים על דרכים ושואלים לנתיבות עולם. ואמנם איך יוכל איש אשר לבו לעמו, לאמר לעם עתה “שבו איש תחתיו וחכו עד אשר תעבור ממשלת זדון מן הארץ וייטב לכם או לבניכם או לבני בניכם אחריכם”; הלא כבוגדים או כלועגים לרש נהיה בעיניהם – וכן נהיה בעינינו – אם ננסה בדברינו אליהם רק לסגור לפניהם הדרך לאמריקה, אם נֹאמר לנואשים אל תנוסו מפני הלהבה המלהטת מסביב כי פחת ופח לפני רגליכם. – ומה? הכי באמת כל הדרכים בחזקת סכנה? האין כל עצה ותושיה לעם האמלל הזה לבקש ולמצא לו מנוח אשר ייטב לו? הן יש דרך חיים הנשקף על פני העתיד – הדרך העולה ציונה: היעשו אצילינו ונדיבינו, מנהלינו וצופינו כל אשר יש בכחם להכין לו את הדרך הזה האחד ולהסב שמה את השטף אשר אין חרצֻבות לו? או השכחו כלם את השבועה אשר נשבעו אבותינו על נהרות בבל?…

---

אַבְנֵי מוֹסָדוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

יש אשר יהיו לאיש חֹמר ולבנים ואבני־קיר, שארית חרבות קדומים, נפוצים בכל גבולו סביב, גם אבק ועפר עלה עליהם ויכסם מעין רואים, והוא לא ישים אליהם לב; עד אשר יעלה על רוחו לשוב ולבנות תרבות, לעשות לו בית בנוי לתלפיות להיות לו לכבוד ולתפארת נגד שכניו, אז ידרוש גם אחרי “גנזי נסתרות” ההם ויחפרם ממטמונים והיו לו אבני מוסדות לעשות בהם את כל מלאכתו אשר חשב לעשות.

כמשפט האיש כן משפט העם.

אבנים יקרות, אבני־חפץ לעם ישראל מאז היה לגוי, אבנים אשר תֻכו לרגליו מדי עברוֹ מגוי אל גוי ומדור לדור, או אשר צבר אותן למשמרת באוצרותיו והוא לא שם לבו מעולם להרימן מאשפות, לשום אבן אל אבן ולבנות לו בהן ביתו ומקדשו להיות לפארת נגד כל הגויים. כמה אנשי מופת ורבי פעלים בכל תושיה הקים העם העתיק הזה מבניו בדור דורים שנותיו, כמה מעשים רבי העלילה נעשו בקרב מחנהו וסביב למשכנותיו, כמה מהפכות וסערות באו לרגלו בכל המקומות והארצות אשר עבר בהם מאז גלה מארצו – לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחו! והוא לא הרבה לזכור את ימי חייו הרבים, את חכמיו וגדוליו ואנשי השם להציב להם ציונים, להרים אותם מבין הערֵמות בדור דור, לחברם אחד אל אחד זכרון בספר – ליסד את ההיכל להבָּנות. כי אמנם, אף כי הרבו בני עמנו תמיד להכין חמר לדברי ימיהם, בדעת ובבלי דעת, בקינות, במגלות ובפנקסי הקהלות, מעטים הם כותבי תולדות ישראל ומעטים היו דורשיהן וחוקריהן בתוכנו בכל דור ודור (מלבד כותבי זכרונות אחדים אשר קמו בישראל לעתים) לעמת כל המון הרופאים, התוכנים, המשוררים והאמנים אשר יצאו מחלצי העם הזה לרֹב בכל הדורות ואשר היו אור לגוים עד העת החדשה, אשר בה התנצלו בני ישראל את עדים ויתפשטו את שמלת אורם וישימו על שכם חם ויפת והם שבו ופניהם אחורנית אל אהלי שם ועבר ־ אל ארבע אמות של הלכה.

ומדוע היתה כזאת? מדוע לא הִרבה עם ישראל לדרוש אחרי החֹמר הרב הצפון לו בחיק העתים ולהוציא אותו נגד השמש? מדוע הרבה העם הזה “לעשות” דברי הימים וימעט לכתוב? – התשובה על השאלה הזאת לא נפלאת היא ממנו ולא רחוקה: יען לא היה עם לבבו לבנות לו בית, יען אשר התהלך תמיד בתֻמו עם אלהים ולא חשב דרכו עם הגויים שכניו ולא קוה לאיש ולא יחל לבני אדם. אבותינו חיו באמונתם, כי ה' אשר פזר אותם בין הגוים לכַלה פשע ולהתם חטאת, הוא יקבצם משם לקץ הימים, ובעת רצון יבא ה“עני רוכב על חמור” ותקע בשופר גדול לעורר את המתים מקבריהם ואת החיים מארצות פזוריהם. להיטיב דרכם למצא אהבת הגוים שכניהם, לבקש מאתם כבוד והדרת פנים או חק ומשפט – לא ידעו ולא עלה על לבם, ועל כן לא היה להם כל חפץ וכל ענין להראותם את עֹשר כבוד תולדותם והדר־זקנים החופף אליהם ועל דורותיהם, למענם־הם לא היה צֹרך בדרכים כאלה לחזק את אהבת תורתם ועמם בלבם ובלב בניהם. אז לא היו עוד כל נגע וכל מחלה ולא היה נחוץ לדרוש אחרי רפואות. בתורת ה' היה חפצם ובתורתו הגו יומם ולילה, לאלהים היו נאמנים ומאת הגוים נשאו וסבלו את הכל.

עד אשר באה תקופת המהפכה ותחדש פני אדמה ותבא רוח חדשה גם בלב היהודים, אשר החלו להשכיל אל מצבם בתוך העמים המבדילים אותן לרעה, ולא הביטו עוד בשפלות־רוח ובלב נואש כקדם אל כל העֹשק וגֵזל־המשפט הנעשה להם אז בשבע ועשרים ומאה מדינות אשכנז. הם נשאו עיניהם צרפתה ויראו את אחיהם בארץ ההיא כי שם שמו להם חק ומשפט, ויראו את מצבם כי טוב ואת הגורל אשר חִלקו להם האשכנזים כי מר כי נגע עד נפשם, ויתבוננו אל מקור הרעה: כי נחשבו כפליטי אנשים אשר לא נודע מי הם ומה ראשיתם ומקור מחצבתם. אז חשפו היהודים את אוצרם הטוב לעיני הגוים ויַראום את כל בית נכֹאתם ואת המטמונים ואבני־החפץ הטמונים אתם בסתר אהלם מימי עולם ומשנים קדמוניות; אז קמו בישראל הבונים: צונץ, יוסט, שי"ר ורעיהם ויבנו. לו מחרבות דור ודור היכל כלו אומר כבוד ויאלצו את האשכנזים להכיר את העם העתיק הזה לתת כבוד לשמו ומשפטים צדיקים אשר יחיה בהם. אחרי אשר באשמת כל ספרי הדורות הנוצרים (מלבד מעטים באנגליה ובצרפת בתקופה החדשה ההיא) כֻּסו במשאון שמו ופעולותיו בקורות תבל ומלואה, ויֵחשב כשפעת אנשים נודדים בני בלי־שם או כצאצאי גוי נתעב ונאלח אשר אבותיהם קטרו לראש חמור בבית מקדשם אשר גֹרשו ממצרים מפני הצרעת אשר דבקה בעורם ובבשרם, ככל אשר ספרו להם סופריהם התמימים מימי מַנֵתּוֹ ואפיון ועד שילר. ובהנשא לעיניהם פתאם היכל תפארה מלוחות האבן וחמר אשר הוציא מתוך הערמות, הכירו וידעו את העם הזה מעֵבר אחר. אז הוחל להוציא לאור צדקתו ומשפטו ־ מפסלתן של לוחות נתעשר ישראל.

ידי חכמי אשכנז וגליציה בדור שלפנינו יסדו את ההיכל הזה באבנים אשר לקטו מחרבות ראשונים, וידי גרץ בִצעו בספר דברי הימים אשר הקים לעמו ולו מזכרת עולם. ואולם גם הוא גם ההולכים לפניו עוד השירו אחריהם עבודה רבה לבונים: לכתוב תולדות ישראל למחלקותיהן בארצות שונות. כי הוא, גרץ, שם לבו בדברי ימי הדורות האחרונים רק לאחיו בני ארצו ובהם ראה חזות הכל, ויהי לו העם היהודי כעץ גדול אשר אחד הוא בגזעו ונפרד לענפיו והוא עלה בו ויאחז בסנסנים אחדים הקרובים אליו ואת הנותרים הזניח. ואולם גם שם לבו את כל אחיו אשר בארצות רו"פ, רומניה, טורקיה וכו‘. היכול יוכל לפַנות בספרו לדברי ימיהם מקום רחב־ידים כמקום אשר פנה לאחיו הקרובים? היכול לגלות את כל המקורות הרבים בארצותם אשר לא תמצאם איש אחד ואף כי בהיותו יליד חוץ? אולי טוב כי לא עשה זכר לדברי ימי היהודים אשר ברוסיה, ברומניה וכו’ ויעזוב את המלאכה הזאת לקרובים אליה, לחכמי עמנו אשר בארצות האלה, כי הם ייטיבו לעשותה ממנו כשתבוא עת רצון לעבוד איש את שדהו.

ועת רצון זאת החלה לבוא; נצניה נראו בצרפת, באנגליה ובאשכנז¹, וגם ברומניה הבשילו בשנים מעטות ויעשו פרי ברכה.

חבל חכמים יש לנו בבוקרשט, אנשים צעירים לימים ורבי פעלים, הם העומדים בראש הספרות העברית־רומנית, הם האחים משה ואליהו שוַרצפלד ורעיהם, כלם אנשים אשר כל עמלם להשכיל להיטיב לאחיהם יושבי רומניה, להרים קרנם בכבוד ולגֹל את חרפת חורפיהם מעליהם. בשנה האחרונה עשו דבר גדול העולה בערכו ובתוצאותיו על כל עבודותיהם אשר עבדו לאחיהם עד כה. בחדש תמוז, תרמ“ו יסדו אגודה היסטורית בשם “יוליוס ברש” על שם האיש אשר הרבה להפיץ דעה והשכל בתוך היהודים ברומניה, ד”ר יהודה (יוליוס) ברש יליד קרקוי (מת בבוקרשט, תרכ"ג), אגודה אשר לא נשמע עליה בחו"ל כי אם מעט ואשר היא שוה בכל זאת להרים אותה על נס לעיני כל ישראל לאמר: כזו ראו ועשו.

מטרת האגודה היא: לחשוף את כל המקורות לאסוף ולכנוס את כל החמר לדברי ימי היהודים ברומניה מאז באו ראשונה אל הארץ הזאת עד ימינו אלה, למען שום אבני מוסדות להיכל תולדותם ולהקים ברֹב הימים ארמון על משפטו. והמלאכה הזאת לא נקלה היא לאנשים אשר אין להם ארץ וממשלה וכח וחיל לחפור מצבות עתיקות אשר טבעו בארץ או אשר עשו בהן מסעד לבתי תפלות הנוצרים, או לדרוש ולתור אחרי גנזי ספרים ומגלות בבתי הפקידות ובבתי המשפט ובכל המקומות אשר לא תבוא שם רגל יהודי כי אם שלא לרצונו. ברומניה תכבד המלאכה הזאת על עושיה עוד יותר, כי תחת אשר בארצות אחרות כבר היו לפנים חוקרי קדמוניות היהודים והאבות הכינו לבניהם חמר מאשר השיגה ידם ויסלו המסלה לפניהם, הנה פה לא עבד איש בשדה הזה בדורות שלפנינו וכותבי הדורות אשר לא מבני עמנו לא שמו לבם אל היהודים מעולם ולא חשבו אותם לדבר בם כי אם לעתים רחוקות ובדברים מעטים מאד וגם אז רק בחייהם המדיניים. בינם ובין ממשלות הארץ, אך לא בדרכי חייהם בין איש ובין אחיו. ואף גם זאת כי בארצות אשכנז, צרפת ואנגליה ימצאו החכמים סופרי הדורות עזר ומשען גם מאת החוגים אשר לא מבני עמנו, כי שם לא יבדילו בין יהודי ובין נוצרי – למצער בשדה החכמה והספרות – ורבים מחכמי הנוצרים וגדוליהם ימצאו חפץ גם הם בהוציא היהודים את אבני היקר מוצרות עתיהם לאור עולם: המה יביטו יראו בזה תועלת החכמה והמדע והרחבת גבולותיהם בכלל, בדעתם כי סופרי ישראל לא לעמם לבדו יעבדו, יען היות דברי ימי היהודים אחוזים וסבוכים בקורות כל העמים והארצות אשר ישבו בתוכם והאחד יפיץ אור על רעהו. – לא כן ברומניה, הארץ אשר היהודים מקטנם ועד גדולם נחשבו בה כצוענים או נופלים מהם ואשר גם חכמת חכמיהם וסופריהם בזויה, כי אין יודע את ערכה ובכל אשר ירבו לחקור ולדרוש ולגלות חדשות ונצורות לא יוסיפו הרומנים לאהוב אותם מאשר לפנים. שני אנשים היו לנו, אשר התנוססו כאבני נזר על אדמת רומניה ואשר היה פרי עטם לברכה בראב הארץ: ד“ר גסטר הפליא את כל קוראי ספריו ושומעי לקחו בחדשות אשר מצא בשדה הספרות הרומנית וחקירת קדמוניותיה, וד”ר שורצפלד הגדיל תושיה בעבודתו בשדה קורות היהודים ברומניה משנים קדמוניות. ואשר בה הפיץ אור גם על דברי ימי הרומנים המה – ומי לא ידע מה הגיע אליהם?…²

ובכל זאת נגשו אל המלאכה הכבדה הזאת ויכוננו את החברה ההיסטורית אשר היא עושה גדולות לפי מעוט ימיה וגם מצאה שלל רב בחדשים המעטים האלה בעזרת חבריה העוזרים אשר בארץ ואשר בחו“ל, וכבר נראה אל העם פעלה והדרה בהוציאה, בכה”ע אשר ליהודים, פעם בפעם תוצאות מספרים ישנים (ספרי מסעות, שו"ת וכו') בכל אשר נמצא בהם דבר על יהודי רומניה, או מכתבי־יד ישנים וכתבות מצבות עתיקות אשר יחפרון ממעבה האדמה חברי האגודה אשר בעיר ועיר. אך לא רק את אחיהם היהודים כי אם גם את הרומנים אלצו ראשי האגודה לתת כבוד לפעלם. כי בחדש אדר ש“ז (תרמ"ז) קראו אספה כללית אשר בא אליה קהל גדול מאד מכל פנות העם וגם רבים מגדולי סופרי הרומנים וחכמיהם. חברי הועד הראשי נשאו מדברותיהם אחד אחר אחד והשומעים, יהודים ונוצרים, מחאו להם כפים ויהללום אחרי כן בשערים. ויותר הפליא את לבות השומעים מיסד האגודה, הספור מ. שורצפלד; הוא נתן דו”ח לפני הנאספים בקראו לפניהם חוברת, אשר אסף אליה כל אשר נודע עד כה מדברי ימי היהודים ברומניה, על פי המקורות אשר נגלו לאגודה לרגל מלאכתה מיום הוסדה עד עתה. החוברת הזאת “השקפה על דברי ימי היהודים ברומניה מראשיתם ועד היום”³, המכילה כשלשה גליונות־דפוס, כתובה בטוב טעם ודעת וכל הסופרים והמבקרים אמרו עליה פה אחד כי היא מעשה ידי אמן. ככלותו לקרוא מחאו כל שומעיו כף ואחדים מחכמי הרומנים נגשו אליו וישקו את ידיו. בחוברת ההיא השמיע מחבר לרומנים חדשות אשר לא ידעו ואבותיהם לא ספרו להם: כי היהודים, אשר אמרו להם תמיד זרים אתם בתוכנו, הם תושבים בארץ יותר מן הרומנים, כי יש אשר באו הנה עוד מימי טריָנוס אשר הביאום הרומים עמם אחרי השמידם את הדצ’ים, להושיב את הארץ הנשמה לעבדה; ויש אשר באו לקול קריאת מושלי הארץ ואציליה אשר משכום, במאות הקודמות, מארצות הגבול אל הערים החדשות אשר בנו, להפריח שם את המסחר והתעשיה ולהרבות עשר הארץ; ועוד השמיע דברים רבים כהמה, אשר לא נעים לרומנים לשמעם. והכל באותות ובהוכחות נאמנים. ותהי השעה ההיא שעה של קורת רוח וכבוד לחכמי אחינו לעיני עם הארץ. –

את האור הזה, אשר הופיע עתה כליל בהדרו, כבר קדמו בשנים האחרונות כוכבי־לכת אחדים אשר הלכו איש במסלתו, יעקב פסנתיר⁴ ד"ר אליהו שורצפלד ואחרים עבדו את העבודה הזאת בדור האחרון, אך בכל זאת החקירה והדרישה בדברי ימי היהודים ברומניה היא, כאשר אמרתי, חדשה מקרוב באה ולפני דור אחד או שנים לא ידענוה. דעת דברי הימים מקור חיים ועוז היא לכל עם ועם, רב או זעיר: אם זקן העם ואם עשה גדולות לפנים, תתן דעת תולדותיו בלב בניו גאה וגאון תפעמם לעשות גדולות כאבותיהם אשר יהיו להם למופת; ואם צעיר לימים הוא ובשֵפל ישב לפני דורות מספר ועתה התרומם, יראוהו דברי ימיו את הדרך אשר הלכו בו אבותיו בעת הקצרה הזאת מעלה מעלה עד עלותם על במתי ארץ; גם זה יוסיף אמץ בלבם להתאזר עז ללכת בדרך הזה הלאה. ואולם לנו עם בני ישראל כפלים לתושיה בדעת דברי ימינו: כי מי כעם הזה גוי אחד בארץ אשר היה גדול וקטן, נשא ושפל, נכבד ונקלה גם יחד: העם הזה הכביר לימים מכל יתר העמים וכרב לשָניו רבו פצעיו ופגעיו; העם הזה אשר מאתו יצאה תורה ואורה לכל העמים ואשר הקים מבניו אנשי מופת להיות לאור גוים. בכל זאת היה נגש ונֵענה בזוז ושסוי כל הימים הרבים ההם, את משפטו עשקו לעיני השמש ואת כל מחמדיו הטובים גזלו ממנו. ולעם אשר אלה לו תתן דעת תולדותיו ארוכה ומרפא לחזק את לבו ולחבש לעצבותיו. כל העמים אשר עוד לא הרחיקו הרבה ממוצאם ואשר עתותם בידיהם והם יודעים את הדרך אשר הם הולכים עליהם ואת המטרה אשר אליה עיניהם נשואות, טוב להם כי רב חילם עתה, כי הם מיטיבים ללכת עם במסלתו ואל העתיד עיניהם, והיו דברי ימיהם מעטים או רבים, עשירים או עניים – זאת נחמתם כי בידם טובם. “שאלו את הילד לדברי ימיו הראשונים, מה פעל ומה הם הזכרונות אשר יוכל להתימר בהם, הלא יצחק לכם ולדבריכם; אין לי עבר – יענכם – תמול אני ולא אדע, אבל לי נצפנו עתידות”. כה יאמר בֶּרנה על עם פרוסיה. – לא כן ישראל, אשר ההוה והעתיד נסתרו מעיניו ומשנה לשנה יוסיפו להסָתר ולהתכסות בצעיף עלטה, לו באמת נחוץ זכרון העבר לחזק ידיו הרפות ולתת לו כח כי ילך בדרך אשר איננו יודע אחריתו. לוּ פרצה דעת חכמת ישראל ודברי ימיו בדור בן־מנחם ואחריו, כי אז אולי לא הצרה נפש בני הדור ההוא בעמל עמם ולא נפלו כעלים נובלים מפני רוח העת אשר נשבה בם, וכאשר קמו צונץ וחבריו אחרי כן לרפא את בית ישראל ההרוס בפתוח לפניהם שערי תולדותם מקדם כבר עבר המועד וגם רעיו אשר התחברו עמו לא עצרו כח לעמוד בפני זרם העת…

ואף כי בארץ כרומניה, אשר בה עוד נגזל משפט בני־ישראל נגד השמש, אשר מגיע אליהם כמעשה ימי הבינים, אשר שם שמעו היהודים רק חרפות ונאצות מפי הרומנים המביטים אליהם מגבוה, ובנינו מבקרי בתי הספר שומעים חרפתם וחרפת עמם תמיד ושותים מן המים הרעים הבאים כשמן בעצמותיהם ומסירים את לבם מעט מעט מאחרי אחיהם ועמם, אשר לא ידעו בלתי אם כי כלם פליטי הגויים והארצות מסביב, כאשר ישנו להם הרומנים, – שם טובה כפולה ומכופלת למיסדי החברה ההיסטורית, על אשר היה עם לבבם להאיר נתיב על חשכֵּנו לעיני עם הארץ ולעיני בנינו ההולכים בחשך בדברי ימי עמם גם הם כמהו. ואם לא יוסיפו הרומנים לאהוב אותנו בהוָדע להם כי נושנו היהודים בארץ הזאת, ואולי עוד כעסו ויחרקו שן כי הפלנו כלי מלחמתם מידם, אך את לב בנינו נשיב על אבותיהם ועל עמם, וגם הרומנים אם לא ייטיבו דרכם עמנו יכבדו בלבם את “היהודים” האלה, או יבושו מחזיונם שקר אשר הם מציגים את היהודים תמיד כשערי אירופה לחרפה ולקללה ונותנים אותם כפליטי אנשים, אשר כל אוכליהם לא יאשמו.

סופרי דברי הימים הם לעם אשר יכתבו תולדותיו כעורכי הספרים לבעל אוצרות – ויתרון לעורכי ספרי הלאום מעורכי ספרי מסחר; כי אלה מביאים בחשבון את כל הנמצא וכותבים בספר הזכרון לפניהם; אם עבודה רבה לפניהם או מעטה, אם ירבו סעפי המקנה והקנין או ימעטו, אם יביא העסק לבעליו הרבה או מעט, רוח או נזק – אחת היא להם, לא יוסיפו עליו ולא יגרעו ממנו. לא כן עורכי הספרים הלאומיים, כי בהיותם קרובים אל בעל העסק, אל העם אשר הם עובדים עבודתו, ואל העסק, אשר יתנו בו חלקם גם הם, הנה הם מרבים אוצרותיו ומביאים את הברכה באסמיו מדי עשותם מלאכתם לאסוף לכנוס ולכתוב בספר; בהניעם ובהעירם את כל הכחות והכשרונות ואנשי המעשה בכל הארץ לעבוד עמהם בעבודה הגדולה והנכבדה הזאת, אשר היא תפארת לעושיה וחסן רב לכל העם, הנה הם לא סופרי דברי הימים כי אם עושים ויוצרים אותה להכינה לדור אחר, לא רק יוצרים ומאספים את התבואות שהכינו להם אשר היו לפניהם, כי אם זורעים זרע רב להמציא לבאים אחריהם מאה שערים.

---

יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל וְסִפְרוּתֵנוּ

מאת

מנחם מבש"ן

(המליץ תרנ"א)

בחדש ניסן תר“נ נדפס ב”המליץ" וב“הצפירה” מכתב, מאחת ערי רוסיה, בה יודיעו חובבי ציון אשר בעיר ההיא, כי קצבו שכר חמשים רו“כ לסופר אשר יכתוב בשפת אידית ספור אשר יכיל כארבעה גליונות, המדבר על חיי עובדי אדמה וחיי יושבי הערים מקבילים אלה אל אלה, ומועד שָׂמו למחבר הספור, שבעה שבועות, עד אחר חג השבועות. הענין הזה לקח את לבי – אף כי לא טוב בעיני הדבר אשר הוחל זה שנות מספר לבנות את השפה הזאת ואת ספרותה מחורבן אחותה הבכירה ולהסב אליה גם את העובדים החרוצים אשר חנו לפנים על דגל העברית, גם את החמר אשר היה משפטו להעשות למלאכה על אָבניה. עינַי כָּלוּ מִיַחל לעת קץ, ספרתי לי ימים וירחים לעת בוא התבואה חדשה הזאת, כספוֹר שלומי אמוני ישראל את הימים ואת השבועות לעמר. והנה עבר המועד ועוד מועד מועדים אחריו ואחרית דבר הקריאה לא נשמעה בין החיים, ותהי גם היא כאחת האבעבועות העולות לעינינו בספרותנו היומית עלה והתבקע גם באם ישים איש את לבו אליהן. אז חדלתי לספור ואחל לחשוב מחשבות ולבקש חשבונות רבים: האמנם עשרו סופרינו ויעשו חיל במלאכתם עד כי בוז יבוזו לשכר קטן ודל כזה, חמשים רו”כ לארבעה גליונות? ההסכן הסכינו לראות שכר טוב מזה בעמלם?… המֵאנו לחלל קדושת רעיון ישא"י בכתוֹב את הספור הראשון על חבת ציון בשפת בבל? התמו הסופרים בעלי הכשרון אשר כח בהם לרקום על היריעה את חזיונות החיים בצלמם כדמותם? או המצאו להם ענינים טובים מזה לעשות בהם ולבלתי לפנות עוד אל פנה יקרה זאת?

בכל העמים כי תקרינה חדשות גדולות ונכבדות, כי יעשה העם גבורות במלחמה, כי יפרק מעליו עֹל כבד ויצא לחפשי אחרי שנות עבדות ועֹני, כי יצאו מלאכים בַּצִים ומצאו ארץ חדשה, כי ישַנה הגוי את דרכו ומצא לו מקור חיים חדשים לכלכל נפשות רבות, – כל דבר גדול, כל תמורה רבת־עלילה בדרכי החיים מבית או מחוץ, ישפכו את רוחם גם על הספרות, ויותר על הספרות היפה, ושמו אותותיהם בקרבה והבשילה פרי חדש אשר לא היה לפנים. גם בישראל היתה כזאת והתמורה הגדולה אשר היתה בתוכנו לפני דור אחד, ודברי הריבות בין המחדשים ובין המשמרים, בין ההולכים לפנים ובין הנסוגים לאחור, ילדו לנו סופרים כמפו, סמולנסקין, יל"ג, ועוד. ועתה? איה עקבות המהפכות והמסות הגדולות אשר ראו עינינו זה שנות מספר, בספרותנו היפה?

שני דברים גדולים נפלו בישראל בעשר השנים האחרונות ועודם נעשים גם היום כי לא מלא צבאם: יציאת אחינו לאמריקה בחפזון ובמנוסה, בלב נגרש ובלא דעת נפש כגלות ספרד פורטוגל לפני ארבע מאות שנה; וצאת אחדים מקציהם לא"י בשובה ובנחת ובלב נכון ובוטח בעלות ישראל מבבל ירושלימה בשוב ה' את שיבת ציון. המראה הראשון נורא מאד ובכחו להוסיף בספרותנו, בנאד־הדמעות העמוק והרחב הזה, חזיונות־תוגה וספורי עֶצב מרעישי לב ונפש. התלאות והנדודים אשר שבעו האמללים בדרך בצאתם, עֻנוֹתם תחת יד בעלי האניות ובעלי המלונות וציריהם וסוכניהם הרוכלים בנפש אדם, המָּסרם לסבלות ולעבדות ולכל עבודת פרך בבואם חיים “אל המנוחה” ומנת חלקם רעב, שממון חלאים רעים, – הנם כתובים לפנינו, חרותים בעט ברזל על לוח לב אלפי אמללים אשר נדחו שמה. ומי יתַנה את כל אלה ויכתבם בחרט אנוש, בעט סופר, בכל המוראים הגדולים אשר בם? לא אתאוה יום אָנוש כזה אחד מסופרינו וחוזינו, כי יתגלגל תחת שואה בין מוֹצָאי גולה אל עבר הים הגדול ויתענה בכל אשר יתענו האובדים והנדחים ההם עד בואם שמה, וגם אחרי כן למען יספר לדור את אשר ראו עיניו ולהעשיר את ספרותנו בספורים חדשים הנוגעים עד הנפש!

המראה השני נשגב מאד ונאדר בקדש, כי לא היתה כזאת בישראל מאות־שנים רבות, אשר יעזבו אנשים רבים כאיש אחד חברים את הערים ואת המסחר ושאונו והמונו ויצאו השדה והיו לאנשי אדמה, לכורמים ולנוטעים, – והחדשה הזאת אשר תעיר לב כל הוגה בה גם אם לא בסופרים ובמשוררים חלקו, החדשה הזאת, אשר הסבה עליה עיני הקהל הגדול באירופה ותהפוך גם לבב רָעֵי גוים עלינו לטובה ותנחילנו כבוד ויקר תחת בוז ושאט־נפש, – לא נִכּרו אותותיה בספרות היפה עד עתה! אחת דברו חובבי ציון אשר במוסקבה" “שירו לנו משיר ציון!” ולא יספו, וגם אחרים לא התחרו בהם לקצוב שכר טוב לסופרים אשר כתבו בשפת ציון ולא בשפת בבל – ספורים מיֻסדים על חבת ציון וישא“י, ומאלה אין מתעורר לסֹל מסלה חדשה בספרותנו בחלקה הזאת אשר לא נסה סופר עברי כחו בה עד כה. לא נסה – ואם יאמר אחד הסופרים לנסות, היצלח? הימצא ידיו ורגליו בדרך הזה? את אשר עם לבבי לא אכחד, כי גם מבראשונה בהוָדע בקהל דבר הקריאה ההיא על אדות הספור, לא האמנתי כי תהיה אחרית לדבר הטוב הזה. כי מאין יקחו סופרינו את החמר אשר יֵעשה מלאכה כזאת. והם לא היו באמנה אתו מנעוריהם ולא ראו בעולמם כי אם אנשים אוחזים במדה במשקל ובמשורה, או תופשי תורה ומשחריה בישיבות ובבתי מדרש, אך לא תופשי אֶת מחרשה וגרנות מלאים בר – ובאפס מראה עינים גם הלך־נפש אין. גם הסופר אשר חונן כח־דמיון חזק ועין חודרת להתבונן אל כל המעשים ואל כל עלילות בני האדם ושיחם ושיגם, לא יוכל לתלות מעשהו על בלימה ולהתוות תוים אשר לא ראה כמוהם בין החיים המהלכים תחת השמש; ואם יאמר להשען על חזון לבו לבדו לערוך דמות לנפשות ולמעשים אשר עינו לא ראתה, יוסיף או יגרע, ירקיע לשחקים או יַרפה כנפי חזיונו, ולא יהיה בעיני הקוראים כמתאר את החיים וכל צבאם על ספר, כי אם כחולם חלומות ובורא בריאות שאינן לא מן השמים ולא מן הארץ. – הסופרים בדור שלפנינו ישבו בתוך עמם ועיניהם ראו את כל החליפות והתמורות אשר היו בישראל בימים ההם, ואף גם מבשרם חזו רֻבי החזיונות אשר כתבו אותם זכרון בספר בחרט אמן. סופרינו היום אמנם קרובים אל הישיבות ואל החדרים ואל ה”קלייזליך" ואל כל הנעשה שם – כי על כן לא יחסר להם המזג מדי שוּמים את החמר הזה למלאכה – אך רחוקים המה מאד מן המקום אשר צמחו בו החדשות הגדולות אשר לא היו בישראל מתמול שלשם. שמים חדשים וארץ חדשה נבראו לעינינו, אור חדש האיר על ציון ועל מקראיה וסופרינו עודם מקופלים בעולם הישן הם ויצירי כפיהם כעובר במעי אמו, על כן לא חם לבבם ורוחם לא יתעורר בקרבם לחזות חזון ולתאר בשרד את התמונות אשר רֻקמו שם בחיי אחינו. אולם מי יתן ונִקְרָה שמה אחד סופרינו החוזים או המשוררים הגדולים וישב בא"י בקרב אחינו עובדי האדמה ימים או עשור, ולן בכפרים וראה בפרוח הגפן והזית, בעטוף העמקים בר, בשאת הרים שלום לעם וגבעות – מגד שמים וברכות תהום, וראה את החיים החדשים הזרועים שם לדור יבא, חיים שאין בהם מאזני מרמה ורוח שקר ותוחלת ממֻשכה ופחד ליום מחר, – ונפקדה גם ספרותנו בחזיונות ובשירים חדשים למינם, אשר יהיו ראשית לתקופה חדשה בה אשר היו המעשים יסוד לתקופה חדשה בחיי העם.

כי הנה גדול כח המעשים לתפוש את המתבונן בם בלבו ולחדש בקרבו רוח אחרת, כאשר היתה כזאת לא אחת: אחד אחינו יליד גליציה – הארץ אשר יושביה היהודים יתחסדו עם חסידים וצדיקים אנשי מופת או יתתרפקו על הפולנים בוזיהם וכל דבר חבת ציון ותחית הלאם כמו זר נחשב להם עד עתה – בא לארץ ישראל לפני שנים אחדות וירא את המושבות ויושביהן ואת חרבות ציון אשר הפכו לעדן, ותנח עליו הרוח וישר שירי ציון, שירים מלאים חיים ורגש, אשר היו לשירי עם בפי בני המושבות הקטנים עם גדולים. וגם אחד מגדולי חכמינו יליד גרמניה – הארץ אשר מאתה יצאה ראשונה תורת ההתבוללות – עלה לא“י בשנת תרל”ב, למען הכין החמר לדברי ימי ישראל הראשונים על פי מראה עיניו, ויבא וירא – וינֻצח, כי מאז ראה את הארץ נהיה לחובב ציון, ויכתוב את הארץ בראשית החלק הראשון מספרו הגדול בדברים נעימים ונמרצים קודחי אש אהבת ציון בלב כל קורא בם. ומה נאמנה לנו עדותו באמרו: “אם רוח השירה צפון בלב הרואה את הארץ, יתעורר הרוח הזה ויפרוץ החוצה למראה הדרה ורוב עשרה וחמודותיה אשר יראה כל רואה בה בכל אשר יפנה.” ומה חזה אז שולמית? עיים וחרבות, שועלים ושעירים (דמות פניהם פני אדם), זקנים בלים אוכלי לחם קלוקל ותוקעי בשופרות – זה כח מראה עינים בארץ חמדה זאת וזה פריו להעיר ולעורר כל כשרון עצור וכל לב ורוח אשר לא קפאו כאבן! ולו בצעו מחשבתם רבני אונגריה, אשר שמו פניהם בשנת תרמ“ט לעלות לאה”ק לראות את קברי הקדושים אשר בארץ המה, או לו התעו אלהים את “הגרמנים בני דת משה” וכל שארית הדור האומר להשבית זכר ציון וירושלים ותחית הלאם מתפלות ישראל, מפיהם ומלבבם, יִקֶּר מקרֵהם אל הארץ הזאת אשר לשמה ולזכרה יתנודדו, מי יודע אם לא ישובו שני הקצוות האלה לאהוב את אשר מאסו, אם לא יהָפך להם לב אחר למראה עיניהם והיו לנו!

אל זאת ישא נפשו כל חובב ציון: כי היה דבר ישא“י למקור ברכה גם לספרותנו ושקוי לתלמיה כאשר היה ויהיה למקור מזון ומחיה לעמנו הרעב ללחם, וכי באחוז אחינו דרכם, כימים ימימה, גם בימי האביב הבא לעלות ציונה לראות את הארץ או לשבת בה, יהיו גם אנשי רוח בקרב ההולכים, או אז יבּקע אור חדש בספרותנו המתנהלת לאטה בדרכי החיים ונחשלת אחרי המעשים והעתים העוברים עלינו, תחת היות הספרות בקרב העמים כצופה המביט למרחוק וכחלוץ העובר לפני החיים. הן גם תקופת ישא”י הראשונה, בימי עזרא ונחמיה, הגדילו ה“סופרים” לעשות מן ה“אדירים” ומן העובדים והכורמים והחרש והמסגר; וכן ישגיאו הסופרים תמיד פעלם מהמון גבורים, אנשי מעשה, רבי פעלים. מסע נפוליון הראשון למצרים בשנת 1798 לא השאיר אחריו מאומה בדברי ימי עולם, הסערה אשר הכתה בים גלים עברה והמים שבו לאיתנם, אך החכמים והסופרים אשר נסעו בתוך חילו, השאירו אחריהם ברכה אשר אין ערוך אליה, כי מצאו פתרון כתב החרטמים ויביאו תקופה חדשה בדברי ימי עמי הקדם.

לו הייתי אחד מאילי הכסף, ואהבתי לספרותנו ולציון לא הועמה מפני ברק הזהב, כי עתה העברתי אחדים מטובי סופרינו לא“י ונטעתים שם ומכחי תמכתי בידם למען היות זרעם ופרים לברכה לספרותנו; גם נקבתי שכר טוב למחבר ספור, אשר תהיה יסודתו בקורות שיבת ציון מבבל, ואשר יהיו פניו מוסבים גם אל תקופת שא”י ותחית הלאם בימינו הדומה לתקופה ההיא בכל פרשת הדברים: הכתות בקרב היהודים בבבל – העשירים השאננים אנשי החמר מזה, והלאומיים, “הענוים”, אנשי הרוח, מזה, והנואשים אשר אמרו “אבדה תקותנו נגזרנו לנו”, בתָּוך: רגשת שואפי ההתבוללות, התחתנם בעמי הארץ וגדלם בניהם לדבר אשדודית וכלשון עם ועם אך לא יהודית; שנאת השמרונים, סנבלט וחבריו, לישראל, ובעלי בריתם אשר בקרב היהודים; כתיבת השטנה למלכות על הישוב ןאנשי מעשהו; התלאה אשר מצאה את המתנחלים הראשונים לפני עלות נחמיה (אשר יהיה גבור הספור ורוח החיה באופני הישוב בתקופה ההיא, סמל הנדיב הידוע בימינו עתה) מפרס לחדש שנית את הישוב המט להרס ברפות ידי הבונים; פעולת הלאומיים, עזרא וחבריו הסופרים, והתאמצם לחדש בקרב העם רוח נכון, רוח דעת־נפש, בכח תחית השפה והספרות, ועוד ועוד – מה גדול הדמיון בין שתי התקופות הרחוקות והקרובות האלה ומה רב החמר ליוצר אמן! הספור הזה יקרא בשם “שיבת ציון”, ושני פנים יהיו לו, כאמור: אלה יפָּרדו לעבר ואלה להוה, ויחדיו יהיו תמים ביד היוצר כאשר יהיה האופן בתוך האופן. – לו הייתי! ואולם יען אשר יעברו עוד מועד מועדים עד היות סופר עברי לעשיר ודור דורים – עד אשר יהפוך לאילי הכסף העברים לב אחד לדרוש לשלום ציון ולשלום ספרותנו, על כן נכון לבי כי לא בקרוב ימצאו חלומותי אלה פתרונים, והסופרים אשר ישאם לבם לגשת למלאכה כזאת יבטחו כי לא יקבלו שכרה בעוה"ז – לבד השכר האחד אשר ימָּצא למבקשיו על הדרך הזה: אל־מות, שם עולם אשר לא יכָּרת.

---

הָאוֹבְדִים וְהַנִּדָחִים

מאת

מנחם מבש"ן

א

אגדה עתיקה אשר בתלמוד יסודה, תגיד לנו כי נמצאו בעמנו בכל דור ודור צדיקים נסתרים, ל"ו במספר, אשר יסתרו בדרכיהם ובמעשיהם מלפני הרואים לעינים וכל אדם יחזה בם אנשים פשוטים: עובדים, עושי מלאכות שפלות, או מרדפי ריקים, – והמה בסתר צדיקים יסודי עולם, מוסדותיו הם יסכלו ובחבורתם לכל הדור שלום. – אם נמצאו “נסתרים” כאלה גם בדורותינו ואיפה הם וכמה מספרם – אינני יודע, כי לא באתי בסוד יודעי חן ושערי שמים לא נפתחו לפני. אך זאת ידעתי, כי יש לנו נסתרים אחרים רבים מאד מן המספר ההוא, ואולם אלה לא יעמידו ארץ במעשיהם ובכחם הצפון, כי גם המה להם לא יעמדו ולא יתעודדו ולא ימצאו עת ומקום לדברי חפץ. הנסתרים האלה הגלויים לכל עין בוחנת, הם בעלי הכשרון אשר בנו האובדים בענים הם וכשרונותיהם עמם.

אם יהיה בישראל איש רוח וכשרון אשר לא עמלו בו ולא גדלוהו ויצמח מתחתיו ויהי לציר, למנגן, ליוצר פסל או לאמן בכל מלאכת מחשבת, ישיחו בו רבים, יגידו תהלתו בשערים ויענדו עטרות לו, – ישמח כל העם כשמוח אשה עקרה בתת לה ה' פרי בטן. על הכשרונות הרבים האובדים בענים או בעני העם אשר על ברכיו, לא ידבר איש ולא יתוכח, לא נשמח ולא נתאבל, כי מי יִפן לאשר עֲדֶן לא היה, מי ישים לב לזרע זרוע כי נשחת במעבה האדמה ולא צמח ולא עלה נצה? ומה כל עם ישראל אם לא בעל כשרון כביר מימי ילדותו אשר עלו כשרונותיו בתהו, נער מתענה תחת ידי אם חורגת הרודה בו תמיד ומונעת מפיו אכל, מגוו משכב וכסות ומכף רגלו מנוח, ואת ספריו אשר הוא הוגה בהם בסתר, בעת אשר הנערים חבריו משחקים ומתהוללים ומכים איש את אחיו, תגזול ממנו ותשרפם פעם בפעם, – ומי ישים לב לכשרונות נער כזה אשר לא יכלו להתפתח מעֹצר רעה ויגון או מחֹסר לחם!

רק בעלי הכשרון המעטים אשר נודע כחם יהיו לנו למלה ונשוב נתפלא בם; אך באמת לא אלה יפליאונו: הן זה משפט הרוח לפרוץ עליו פרץ, לפַתח מסגרותיו ולהֵראות החוצה. הרוח הצפון בבעלי הכשרון, החֵפץ לעשות גדולות, לא יניח להם לחבוק את ידיהם, הם יתאוששו, יחתרו ויאבקו עם קשי יומם עד עשותם כל אשר בכחם. ואולם הרוח הנכלא ולא יצא לפעולות אדם, הוא יעורר בקרבנו מחשבות עצב ותמהון, לו יהמה לבנו עלינו לחקור ולדרוש על אודותיו: מה רבו המכשולים ומה קשתה יד הזמן עד אשר הכריעה תחתיה את הרוח השואף אל על ותכבשהו ותחבשהו בטמון!

ומי ימנה מספר לנדחינו, הם האנשים מזרע ישראל אשר כשרונם לא עלה בתהו, כי אם הוציא פרי תפארת – לאחרים ולא לנו. גם אם נסב עינינו מכל מעשה וכשרון בחכמה ובמלאכת מחשבת ונשים רק אל הספרות פנינו, מה נחזה בשולמית? ומה דמות נערוך עמנו לעמת העמים האחרים?! הנה הדאנים, הרומנים, הסרבים וכל העמים הקטנים, אשר גם הם גם השכלתם וספרותם תמול המה עלי ארץ, הקימו מבניהם סופרים ומשוררים גדולים, אשר שמם מהֻלל מחוץ לגבולות ארצם ופרי רוחם נקראים ומתֻרגמנים בלשונות אירופה. ואנחנו, הה! בושנו כי דלונו מאד, ולולא הסתירו הכל פנים ממנו בשנאתם ובבזותם אותנו, ולולא הסבו רבים מקרבנו עיני הקהל מנגדנו בקראם תמיד כל היום: לא עם, כי אם עדה דתית אנחנו, כי עתה היה בשתנו משנה… מה כל ספרותנו החדשה, גדוליה וסגולותיה כי אם מתי מספר סופרים ומשוררים אנשי מופת בדור האחרון ובדור הזה, וכן התמו. אך האמנם לא קמו בישראל אנשי רוח כאלה וכאלה הרבה יתר מאד? שאלו נא בגויים ודרשו לספרות הגרמנים, הצרפתים, הרוסים, הרומנים וכל העמים הקטנים עם הגדולים, אשר יהודים יושבים בקרבם, מצאתם אבני נזר מתנוססות באש כל פנה לכבוד ולתפארת לספרות העם ההוא, והאבנים ­ לבני ישראל הנה. לולא התפרד רוח ישראל לכמה ניצוצות, לולא היה שביב אשנו לאור גוים, כי עתה היה לנו, לספרותנו, ברנה, הינה אוירבך ואחרים רבים מאד; כי עתה עשרנו עשר רב ותגדל ספרותנו החדשה מספרות כל העמים הנאורים; כי עתה היו לנו גם רב העומדים בראש הספרות העתית אירופית ומפלסים נתיב לדעת הקהל הקתולית, הפרוטסטנטית וגם… האנטישמית.

מלבד נדחינו אלה, הנותנים את מתקם ואת תנובתם הטובה לזרים, יש לנו עוד נדחים אחרים קרובים אלינו מאלה, אך נדחים יֵחשבו אף הם: הלא המה העובדים את עבודתם על שדה ישראל בלשון עם ועם, ופניהם – חצים אל מול בני עמם חצים אל מול העמים האחרים.

קטן יעקב ודל, מעט הוא מכל העמים, אך ספרותנו מאז היותה גדולה ורחבה מאד, כי מעולם היתה תורתו שעשועיו ועשות ספרים – מלאכתו ומעשהו. דמיונו ככוכב שבט אשר הוא קטן למראה וסרח־אור גדול מאד יוצא ממנו ומאיר נתיב אחריו בכל אשר יתהלך. קרן האורה הזאת התחלקה תמיד לכמה ניצוצות ותצא להתהלך בארץ בלבוש לשונות העמים, אשר התהלכו היהודים בתוכם בכל מסעיהם ונדודיהם: אלה כתבו את ספריהם עברית ואלה – יונית, ערבית, ספרדית ובלשון עם ועם, ותהי רוח היהודים אשר בארץ האחת זרה לאחיהם אשר בארץ האחרת ורֻבי תורתם כמו זר נחשבו להם, ומלבד שארית הפליטה אשר הצילו המעתיקים בדורות ההם בהביאם את פרי חכמת חכמינו אל מחנה ישראל פנימה, אבד הנשאר והנותר או התגלגל תחת שואה בבתי אוצרות הספרים כפנינים בקרקע הים עד היום הזה ועין לא תשורנו.

גם בעת החדשה נפלגה ספרותנו לאגפיה לפי רֹב הלשונות אשר בהן יכתבו בו חכמינו בארץ ארץ, ופריה לא יהיה לכל העם. חכמת ישראל שבה לפרוח בגליציה ובגרמניה לפני דור אחד או שנים ותעש פרי טוב ונחמד להשכיל, – אך על מי מכל העם נגלתה ועל מי האיר אורה? איה פרי מחשבות חכמינו הכתובים גרמנית וכל אשר אצרו בספרי־העתים לחכמת ישראל, אשר הוציאו צונץ‘, פירשט, גיגר, פרנקל ואחרים? גם כל הטוב אשר בספרי־העתים לחכמת ישראל היוצאים עתה בפריז, בלונדון ובברלין – מי ישורנו? הראשונים אבדו מתוך הקהל בחדול ספרי־העתים לצאת; במקרה זה יקרה גם את פרי רוח החכמים מונק, דרנבורג, איזידור לאֶב, ברלינר, הופמן וכו’, כי בימים הבאים ישָׁכח הכל, אחרי אשר גם עתה לא רבים בתוכנו אשר קראו את דבריהם בכתבם ובלשונם.

והנה לנו עתה שתי מחנות נפרדות אשה מרעותה: האחת ברוסיה, מקום שם נטתה לה התורה והספרות העברית המחֻדשה אהל בל יצען, והשנית גרמניה בארצות המערב, ששם אין לדעת התלמוד והלשון נפרצת, אך לעמת זה יש לנו שם חכמים מעמיקים חֵקר חכמת ישראל ומוצאים בספרותנו העתיקה, הנודעת להם רק מעט, מאה שערים, כמשפט האורח המיטיב לראות מן האזרח; תחת אשר אחינו ברוסיה יודעים את התורה אך לא חקרו ולא דרשו ולא יתאמצו לגלות מצפוניה ולחצוב הרריה פנינים לחכמת ישראל. לוּ יכתבו חכמינו בארצות המערב את דבריהם עברית! אבל המה רֻבם לא יאהבו את שפתנו וגם קצרה ידם להביע בה מעלות רוחם ברחבה כאשר בלשון ארצם; ואף גם זאת, כי ישאו עיניהם מרחוק ויבקשו להראות העמים השרים את כבוד עשרֵנו ותפארתנו למען יֵדעו את אשר בָּנו ולא ימנעונו כבוד, או להראות לעיני הגוים צדקֵנו במופתים מדברי הימים ולהוכיח כי אויבינו בנכליהם וברעותיהם הטו אותנו מדרכי ישׁר ללכת ארחות עקלקלות. וכזאת וכזאת היתה גם לחכמינו בדורות הראשונים, כי מעולם שאלו בישראל “מה יאמרו הגוים?”, כמשפט האיש הנע והנד בקרב זרים אשר יבקש להראותם את טובו למצא בעיניהם חן וכבוד. על כן התערבו חכמינו ומשכילינו תמיד בעמים, ועל כן עלו בפרצות ודחקו ונכנסו במקומות אשר לא בקשום ואשר היתה אחריתם שם רעה, – ועל כן רֻששנו מבית בעת אשר התעשרנו מחוץ. הָיִינו כאיש המתהדר בכבוד עשרו ועושה את כל אשר בכחו ויותר מכחו להתראות לפני האחרים. בגלל פזרונו יבוֹאֶנו חֶסר לא יִשָׁאר לו מאומה לעת זקנתו ולא לאחריתו.

ובכל זאת הן לא נזכה בעיני שכנינו בכל הטוב אשר נשים נגד עיניהם בכל דור ודור. למִן מַנֶתּוֹ המצרי ועד הסופרים היונים והרומים ועד איזנמנגר והבאים אחריו, יחַפאו על תורת ישראל ועל ספרותנו דברי בלע וישימו להן עלילות דברים אשר לא הטהרנו מהן עד היום הזה; כי מן העמים אין יודע ואין דורש שפתנו וספרותנו במקורן ולנו לא יאמינו ובפעלינו לא יבטחו. ולו הוקירו בני ישראל את סגולתם, לו שמרו את עשרם להם ולבניהם אחריהם ולא הוקיעו אותו החוצה לעיני העמים, לא התכבדו ויעשו רק לביתם ולא כתבו בימי קדם ובימי הבינים רֻבי תורתם וחכמתם בכל לשונות הגויים – מי יודע אם לא באו חכמי העמים לשקוד על דלתותם, אם לא שוטטו רבים על מעינות ישראל, כאשר עשו אחדים מחכמי הנוצרים בתקופת “התחיה” כאשר עושים חכמי אירופה היום גם לעמים הקטנים והנקלים, כעם הצוענים, אשר העמיקו חכמים לחקור בספרותם, בשיחותיהם בכל קניני הרוח אשר להם, – ותֶּרב הדעת בחכמת ישראל, בספרותו ובלשונו בקרב הגוים, גם צדקתנו כאור יצאה, בדברים רבים אשר יעלילו עלינו, על פי עדים נאמנים, נכרים משיחים לפי תמם. ועתה אין דורש לישראל ולספרותנו אחרי אשר חכמיו יוציאו את אשר בה החוצה: הרוכל הסובב על פתחי הקונים וסחורתו בידו, לא יבא איש אליו ולא ידרוש לְשִׁכְנו, גם סחורתו בזויה.

אחד היה רייכלין הנוצרי יודע שפת ישראל וספרותו, ויגן על התלמוד מפני פפרקורן ומפני עדת הנזירים הדומיניקנים – ויוכל להם ויסתום פיות משטינינו ומקטרגינו; ועתה הנה רבני ישראל בגרמניה מוציאים ספרים וחוברות לעשרות שנה שנה להוכיח צדקת התלמוד ולהגן עליו מפני תנואות צורריו החדשים – ולא יועילו ולא יצילו ועַוְלה לא קפצה פיה. – בימי המאה הי“ז והי”ח למסה“נ הוחל לכתוב דברי ימי היהודים – ספרים מיוחדים או בספרי מליצי ישׁר המדברים עליהם טובות – להודיע את כבוד ישראל בגוים, והכותבים – אנשים מחכמי הגוים (בַנֵז' ואחריו גריגואר, הכהנים הצרפתים, דוהם רֵעַ בן־מנחם, ואחרים), ולא ארכו הימים ויחלו לתת משפטי־אזרח ליהודים בצרפת אחרי כן גם בארצות אחרות; ובמאה הי”ט כתבו חכמי ישראל מן יוסט ועד גרץ את דברי ימי היהודים ושאר הסעיפים לחכמת ישראל בלשונות העמים, כתבו וירבו חזון ויפרשו את אֶדר היקר אשר יָקַרְנו מעלינו לעיני כֹל – העבים שבו אחרי הגשם, כבוד ישראל הולך ודל בגוים ואיבת עולם נעורה משנתה ותולד את נגע האנטישמיות! – עתה גם ראשי המדברים באגודות לחכמת ישראל ולחֵקר דברי ימיו לא עוד ישאו נפשם להרים קרן עמם בעבודתם ולתת לו חן וכבוד בעיני הגוים, – מחפצם זה כבר נואשו, – כי אם להשיב את הבנים הנדחים אל אמם העזובה, לתת את היהדות בלב בניה בטרם ירחקו ממנה עד מעֵבר לגבול; ובכל זאת עודם מוסיפים לכתוב את דבריהם בגרמנית, צרפתית, אנגלית כקדם ולא עברית, כי שפתנו כבר אבדה ונכרתה בפי שארית ישראל יושבי הארצות ההן ומלבם.

זכור נזכור את כל החכמים והסופרים והמשוררים הגדולים אשר קמו מזרע ישראל בארצות המערב – ותשוח עלינו נפשנו ונוָאש, זכור נזכור ונאנח מרה כנאנח על דבר האבד – ונסב עינינו ולבנו מנגדם. רק בארצות המזרח מקום מושב אבן ישראל, ששם מצבתו נטועה במקום נאמן, אשר גם בשלכת לא תמעט ולא תִתֹּם ולא תמיש מעשות פרי, ונתיבות עולם גדרו בעדם לבלתי בוא בשכניהם להיות לאחדים, – מקום אשר רבו האובדים על הנדחים, – שם יש אחרית ותקוה לראות את נצח ישראל עושה חיל ואת ספרותנו מתפתחת ונותנת פרי תֹאר. “במים רבים ישרצו כל הדגים למיניהם” ובאשר שם קהל גדול מישראל שם יוָלדו בעלי כשרון רבים, על כן יאמר על בני עניים “שמהם תצא תורה”, כי הם הרבים. אם נתנה לנו היהדות בגרמניה הַינה אחד ובֶרנה אחד, עברים לתולדותם וגרמנים לפרי רוחם, הלא יתנו לנו חמשה או ששה מליוני נפש יהודים אנשי רוח וכשרון כאלה וכאלה – אם האנשים אשר יש לאל ידם ישימו לבם לכשורונות האובדים וההולכים תמס בעמל החיים, אם בכח נדיבי עם יתלכדו שביבי רוח אלהים באדם, המפֻוזרים כה וכה, להיות לאור גדול בישראל בטרם ידעך נֵרם.

כי הנה בכל עם ובכל דור לא היו ימים טובים למדע ולספרות כי אם בקום להם עוזרים ומגנים רַבי אונים ורבי עלילה, בהיות מושלים או הנדיבים אילי הכסף לכרוב סוכך למחזיקים בם. מי הפריח את הספרות, את השירה ואת המליצה ברומא בימי הקיסר אוגוסט ויקם סופרים ומשוררים כהוֹרֵץ, וירג’יל, אוביד וחבריהם, אשר נתנו מהודם על מלכם ועל דורם ועל עיר מולדתם העקֻבּה מדם? לא שבויי היונים, אשר היו בדומה למורים לבני אצילים, כי אם הקיסר ואיש ימינו מֵצֶן, אשר היו שמש ומגן לסופרים ולספרות (על כן אמר אחד המליצים הצרפתים: "Un Auguste peut créer beaucoup de Virgiles ). ומי יצר באיטליה בקץ ימי הבינים את התחיה למדעים, לספרות היפה ולמלאכת מחשבת? לא פליטי היונים אשר נמלטו שמה מקונסטנטינופל מפני חרב הטורקים, כי אם מושלי הארץ והאפיפיור ליאון העשירי, בכל ימי הבינים הלכו העמים הנוצרים בחֹשך לחכמה ולספרות לא היה כל זכר בתוכם, גם הכתב והמכתב היה חזון יקר בימים ההם, כי הכהנים הקתולים משלו ממשל רב ברוח בני אדם, ועיניהם היו רק לאמונה ולשלטון ולא למדע ולספרות, המושלים האדירים רדו על ידיהם. מלכי הערבים ושריהם, אשר היתה רוח אחרת אִתּם, אשר כוננו בתי ספר ובתי מדרש לחכמה בכל ארצות ממשלת ידם ויתנו עזרם ומשענתם לכל אנשי רוח וכשרון, הפכו את עמם הפרוע לעם חכם ונבון, לעם הספר והשירה, ויבראו סופרים ומשוררים ושפה וספרות אשר היו לנס עמים דורות רבים. באחרית ימי הבינים קמו באיטליה מלכי בית מֶדִיצִי הנסיכים לבית אֶסְטִי למחזיק ולמעוז לחכמים ולסופרים; בצרפת – המלך פרנץ הראשון ואחריו השר רִישלִיֵי והמלך לודויג הי“ד; באנגליה – המלכה אלישבע והשר קרוֹמוֶל, כל אלה בחרו ויקָרבו, איש במקומו ובזמנו, כל אנשי רוח וכל הנותנים חילם למדע, לשירה ולחקר הלשון וַיִטָעוּם בחצריהם ובטירותם ויתנו להם כח לעשות חיל, – והנה נעשתה חדשה בארצות האלה: האיטלקים ואחריהם הצרפתים והאנגלים התנערו התעוררו משׁנַת ימי הבינים, חכמים, סופרים ומשוררים אנשי שם קמו ויעירו שחר ויאמרו: יהי אור, ויהי אור. הגרמנים, אשר מצאו את מלאכת הדפוס במאה הט”ו, עמדו לא עשו חיל ולא הקימו סופרים ומשוררים גדולים עד חצי המאה הי“ח, עד ימי מנדלזון, לסינג וקלופשטוק; כי לא שמו מלכיהם ונסיכיהם לב לשפתם ולא תמכו ביד סופרים אשר קמו בעמם, גם בחצרותם ובמסִבם דברו שפות אחרות וביחוד שפת צרפת, אשר שפכה את רוחה על כל אירופה מימי לודויג הי”ד. – ככל החזיון הזה נראה גם בעמֵנו משנות קדם ועד היום: חזקיהו מלך יהודה מִלא ידי אנשים סופרים להעתיק תורת פי החכמים הקדמונים להפיצם בעם (משלי כ"ה) – ויבקשו בכל הארץ מדן ועד באר שבע אנשים אשר לא ידעו ספר ולא נמצאו (סנהדרין צ"ד:). מימי הנשיא ר' חסדאי בן שפרוט והשר ר' שמואל הנגיד היו שרי ישראל ונדיביו בספרד תמיד למחזיק ולמעוז לסופרים ולמשוררים, ויהי ביתם וכיסם פתוח לפניהם לרוָחה; על כן הגיע בארץ הזאת תור הזהב לשירה העברית ולספרותה, אשר לא היה כמהו מיום נחתם חזון בישראל. אחרי גלות ספרד היו גדולי ישראל ואציליהם בגרמניה, באיטליה ובפולין, כל אשר גִדלוֹ המלך וכל אשר עלה להיות בעל בעמו, למשען ולמסעד למרביצי תורה בישראל, ויזילו זהב מכיס להדפסת ספרי התלמוד וספרים אחרים מספרות ישראל, להפיצם בעם, ולולא נדיבינו ההם כבר נשתכחה תורה מישראל בצוק העתים.

ב

אם בכל עת היה עלינו לשום לב לבעלי כשרון אשר בנו לבל יֹאבדו בענים, או לבל ידח ממנו נדח, הנה עתה נחוץ הדבר הזה הרבה יותר מאד. הן בכל ימי הבינים היה ישראל למופת לעמי אירופה בהשכלה ובדעת בכל כשרון. חכמיו ומשכיליו הזהירו בכל הלילה הארוך ההוא ככוכבים מתוך הענן והחשך, ממנו יצאו רופאים מהֻללים, חכמי מדינה חרוצים, חכמים אנשי שם בדעת הכוכבים, בכתב הארץ, בחכמת הטבע, בפילוסופיה, בספרות ובשירה. בימי ממשלת הערבים בספרד במאה הי“א היה ליהודים בית־מדרש כללי (אוניברסיטה) בקורדובה ואחד בטולידה, אשר למדו בו כל החכמות והמדעים; רבים מחכמי ישראל היו מורים בבתי המדרש אשר לערבים; גם בבתי־המדרש לנוצרים, אשר נפתחו ברשיון האפיפיורים במחצית השניה למאה הי”ד ובמאה הט"ו באיטליה, בגרמניה ובספרד, היו חכמי ישראל למורים (ומהם אשר היו גם ראשי ישיבות בעדתם). ועתה כי מלאה הארץ דעה והשכל, היינו אנחנו היהודים כעץ יבש ולא נודע כחנו! אמנם אנחנו יודעים כי לא כן הוא, כי לא נופלים אנחנו מבני יפת לחכמה ולכשרון, כי בעלי הכשרון אשר בנו יאבדו בענים, או ירבו בבָּר, יצאו ולא שבו למו, אך מה תושיענו הדעת הזאת עתה? לפנים בעוד היות תורת ההומניסטים שלטת בקרב העמים וכל בני האדם נחשבו כמשפחה אחת גדולה, בנים לאל עליון, היינו כלנו אחים נאמנים העובדים יחד בנחלת אבות ואיש לא ידע חלקו ומתכֹּנת עבודתו. אך עתה אחרי אשר חלפה תורת האהבה והאחוה בין עם לעם ותחתיה באה תורת הלאומיות להפריד בני אדם למשפחותם ולמוצאיהם, אחרי אשר התפרדו האחים הנאהבים והנעימים ויהיו עוינים איש את אחיו והנם קוראים בלי חָשָׂךְ: איש לחלקו ולנחלתו, – עתה באה העת גם לנו לשקוד ולשמור על חלקתנו ועל תבואתה, ולא לפזר זרענו על כל גבולות למען ספות פריו על נחלת אחרים ומכבודנו ומנחלתנו יִגָרַע.

עלינו איפוא לשוות את השאלה הזאת לנגדנו תמיד: מה נעשה לאחינו האובדים בארצות המזרח, והנדחים, בארצות המערב? ועל אלופינו וגדולינו שוכני מרומים, אשר טובם בידם ואהבת עמם בלבם – לענות עליה ולתת לה פתרונים בדרך החנוך.

בתי הספר ובתי המדרש לחכמה יהיו לנו למַצרֵף ולכור; בבתי הספר יתגלו בעלי העשרון אשר בנו, ובבתי המדרש פלסו להם אורח על פי נטות רוחם. אך לדבר הזה נחוץ כי ירבו בתי הספר העברים בכל המקומות אשר יש שם קהל גדול מישראל; כי רוח היהדות־הלאומית ורוח ההשכלה הכללית יחדו תשימינה משטרן בתוכם, למען ימצאו בהם האבות והבנים את אשר הם מבקשים בבתי הספר וגם את אשר אינם מבקשים ואינם מוצאים שם: השפה העברית והרוח העברי; וכי תהיינה עיני העדה עליהם על באיהם לטובה להוציא משם, כמלאת שנות לקחם, כל נטע נעמן לשלחו לחו“ל להשלים חקו במקום ראוי להוציא מכשרונו פרי ישוה לו. והיה כי יגדל הנער אשר היה לו חנוך עברי בנעוריו והיה לסופר, משורר, לחוקר דברי הימים או לכל אשר ישאהו לבו, לא יכתוב עוד את דבריו בלשון עם ועם כי אם בלשון עמו. – אולם ברב קהלות ישראל לא ישימו ראשי העדה לב לחנוך הבנים והבנות או ידַמו לצאת ידי חובתם בבית ספר או ב”תלמוד תורה" אחד המכלכל מספר תלמידים, אחד אחוז מחמשים מבני העיר, ואת הנותרים יניחו לכל חפץ להיות לרועה צאן קדשים; כי יש להם לפקוד ולכלכל דברים נחוצים מאלה לפי מחשבת העם: רבנים, שוחטים בתי חולים, ולא ישיבו אל לבם כי אם אין גדיים אין תישים, וכי אם לא נפקח עינינו על בני העניים מנעוריהם להדריכם בדרך ישרה, אשר ילכו בה בהיותם לאנשים, ירבו בנו מבקשי לחם, חולים, אמללים ודכאי־רוח כאלה וכאלה והיו למלאות כל בתי החולים ובתי המקלט עד אפס מקום. גם בקהלות המעטות אשר יכירו וידעו ראשיהן, כי בתי הספר הם מוסדות הלאום וכי מן החנוך הטוב והמועיל לבדו תוצאות חיים לכל העם, אין די כסף לכלכל אותם ולא כח באבות הילדים לתת לבניהם די מחסורם עד אשר ישלימו חקם בלמודים. על כן על אלופינו נדיבינו אשר איתן מושבם בארצות המערב, לקחת את המכשלה הזאת תחת ידם, כי להם המשפט, ועל משכילינו העברים – העברים בלב ונפש – הקרובים אליהם להעיר ולעורר את רוחם לדבר הגדול הזה ולא להשפיק בקטנות ולתקוע עליהן בשופר גדול באזני כל הקהל. בזאת לא יוָשע ישראל אם השר או הנדיב בפריז חובב שפת עבר וקורא את מעשה ידי הסופרים העברים המוגשים אליו, אם פלוני החכם, הפרופיסור מיסד במקומו אגודת דורשי הלשון העברית, ומדבר נגידים על חין ערך השפה הזאת כיד חקר הלשון הטובה עליו, ופלוני המודיע יבשר זאת בקהל רב. לא כן אדוני! הבו לנו איש מורם מעם¹, אשר יקדיש מהונו רבבות להרים קרן לשפתנו ולספרותנו; הבו לנו איש או אנשים אשר יגדל כחם לשום משטר חדש בבתי הספר אשר לחכי“ח הפריזית ול”אגודת אחים" הלונדונית בארצות הקדם, ובבתי הספר מיסוד הברון הירש בגליציה ובבוקובינה, שמצודתם פרושה על רבבות אלפי בני ישראל ותוצאותיהם – לתת לבני הדור החדש השכלה כללית אך לא עברית ולהסב את פרי רוח ישראל לאחרים. הטו נא את לב ח' כי“ח ליסד בעשרת מיליון הכסף אשר נתן על ידה הברון הירש למטרה זאת, בתי ספר גם בארצות אשר לא נראה בהן פעלה בשדה החנוך עד היום ולפלס נתיב בהם לחנוך עברי ולדעת השפה העברית; גם לשום לב לספרותנו העזובה למלא ידי סופרים מומחים לתרגם עברית ספרים טובים ומועילים כמו, למשל, ספר האנציקלופדיה הגדולה אשר חכמי ישראל מתעתדים להוציא בפריז, ולשלם להם שכר טוב בעמלם. יגדל נא כחכם להעיר אזן לח כי”ח לחברות מפיצי השכלה בישראל בארצות אחרות, כי אין להחזיק בחזון־לב אחד חצי יובל שנים בלי נטות ממנו ימין ושמאל בכל החליפות והתמורות אשר נהיו בכל הימים הרבים האלה; כי מה שהיה דבר בעתו בעת הוָסדן כבר עבר זמנו היום; כי ההשכלה הכללית איננה מחכה עוד לאגודות ולאילי הכסף לָסֹל לה מסלות במחנה ישראל, כי הנה כבר פרצה בכל מושבותינו, ורק השכלה עברית דורשת עזרת נדיבי לב למען תוכל עמוד! – אם את הדבר הזה תעשו, אם תסבבו את פני הדבר לחדש את רוח ישראל להפרותו בטרם יִמַך מעני ומלחץ, ובטרם יהיה לבער בשדה אחר, – להמעיט את האובדים ואת הנדחים בקרב מחננו, – אז תוכלו לברך נפשכם בחייכם על פעם פעלתם עמכם וגם דור יבא ישבח מעשיכם כי תגדילו לעשות.

---

יִשְׁרָאֵל בָּעַמִּים

מאת

מנחם מבש"ן

א

שנאת העמים את ישראל עתיקת־ימים היא מאד, לא ראינו ראשית לה ואחריתה מי ישורנה; רק את פניה תשַנה בחליפות העתים וכליל לא תחלוף. ולפי שַנות העמים את דרכם עמָנו בעלות השנאה או ברדתה לרוח היום, כן תשמענה אזנינו עצות שונות במה נוכל לה להסירה מעלינו. בשנות הששים למסה"נ, בעבור רוח נדיבה על המושלים ועל עמי הארץ לתת ליהודים היושבים בקרבם חנינה ורחמים, יעצונו דורשי טובתנו מאחינו ומבני הנכר לבקש קרבת שכנינו אשר רחקנו מהם – או אשר רחקו ממנו – ימים רבים כאלה לשנות מעט מעט את דרכינו אשר היו מבדילים בינינו ובינם מאז מקדם, למען יהפך לבבם גם הם עלינו לטובה, כאשר החלו לעשות. בהיות אחרי כן, מקץ שנות מספר, רוח אחרת בארץ השנאה לישראל נעורה ביתר שאת ויתר עז כיום הזה, נשמע את הקול מדבר אלינו בלשון אחרת: סורו, הֵעלו מסביב, כי הרביתם לגשת… – ואנחנו לא נדע מה נעשה ואם נשמע לקול הראשון או לקול האחרון, איזה הדרך הטוב ונלך בו? או היש עוד מוצא אחר טוב מזה ומזה?

רבים ידרשו ויתורו לדעת מה סבת השנאה הזאת ומה שרש דבר נמצא בה: הבמחיה וכלכלה יסודה? הלא אז היו ראשי צוררינו הסוחרים הקטנים והפועלים מבני עם הארץ, אשר יֵצְרו צעדיהם מפני אנשי מלאכתם היהודים המסיגים את גבולם, ולא הפקידים, הכהנים, המורים, הסופרים וכאלה אשר לא ידעו ולא יחושו את התַּחרות בשוק החיים, כי לחמם נתן, מימיהם נאמנים גם בצוק העתים. או האם מאת הבערות תהיה נסבה, כדברי אחדים מסופרינו השאננים המחכים ליום אשר תמלא הארץ דעה ותמה שנאת איש לאיש ועם לרעהו מן הארץ? הלא אז לא היו שטקר, רוהלינג ודרומן ושאר כנותהון מסיתים את העם ביהודים, ולא התנגפו רגלי המלומדים האלה בעברם מעיר לעיר וממדינה למדינה עבור ודבר במקהלות וחמת עכשוב תחת לשונם; הלא אז לא היו כת"ע אנטישמיים וכתבי שטנה בארץ־כי העם לא ידע לכתוב עמל – ולא היה למליצינו ורָבי ריבנו מעשה אשר יעשו, “נסתלק הקטיגור – נשתתק הסניגור”; הלא אז ישבו שטקר, אהלווארט ורוהלינג וכל הנחשים השרפים המנשבים את עם עולם, שקטים ושאננים איש במכונו ישוב וכתוב ספרים להגן על היהודים ולהוכיח לעם ישרם, ועם הארץ היו מקהילים עליהם, על המשכילים האלה, את כל העדה, מתדפקים על דלתותם ומבקשים תחבולות להפוך לבם לשנוא את היהודים גם הם. אנחנו הלא נראה את ההפך: כי בכל עת ובכל מקום היו שונאי ישראל ראשי עם הארץ, משכיליו וחכמיו והם הסיתו בו תמיד את ההמון הנבער מדעת יביאו בלבו רוח קנאה ושנאה. גם הנה עינינו הרואות, כי בארצות אשר יושביהן עלו במעלות ההשכלה על יושבי ארצות אחרות, שם תעלה השנאה ותגבר חילים גם היא: בגרמניה ובאוסטריה גדולה שנאת העם לישראל מאשר ברומניה וברוסיה. מבלעדי זאת – העוד לנו לבקש אותות כי אין לאהבה ולשנאה, אשר ברגש יסודן ולא בשכל, דבר עם השכלה או עם בערות? גם הדת, גם הסבות האחרות אשר בקשו ומצאו, איש לפי רוחו, אינן מתאימות עם הליכות הדברים והמעשים אשר נתבונן בהם בינה יום יום, בכלל אין לנו לבקש סבה מיוחדת לשנאת העמים את היהודים, כי זה כל האדם.

בלב כל חי קשורה אהבת נפשו, ולה שני פנים: מעֵבר מזה אהבתו אותו ומעבר מזה שנאה לזולתו הקרוב אליו, אשר חשבהו לאויב לו באשר הוא דורש טוב לנפשו וחפץ רעהו איננו שוה לו לשית אליו לבו. את הרחוקים ממנו אשר אין לנו דבר עמהם, לא נשנא ולא נאהב, כאשר לא יאהבו ולא ישנאו יושבי אירופה את בני צ’ילי או קונגו, כי לא יהיו למפגע אלה לאלה; ואת הקרובים אלינו מאד, שארי בשר או אנשי חסד המיטיבים עמנו, נאהב בגלל אהבתנו את נפשנו; אך את הקרובים אלינו בכל גבולנו והם זרים לנו ולא קרובים ללבנו נחשוב כאויבים לנו, כן נהיה להם. זאת תורת מלחמת החיים וזה דבר שנאת איש לאיש ועם לרעהו.

ואולם ישנן סבות הנותנות ידים לרגש האהבה או השנאה להתחזק או להתרופף בין היושבים יחד, והן – ההתחברות וההכרה או ההתנכרות.

כי ישבו אנשים יחדו בכל דרכיהם יסכינו, ימצאו חפץ איש ברעהו ואחר תקשרנה נפשותיהם נפש בנפש ודבקו איש באחיו לאהבה שיסודה גם היא באהבת־נפש, וכי יפָּקד האחד – ועגמה נפש רעהו אשר הסכין עמו ימים רבים. והאנשים אשר הם רחוקים זה מזה, או שכנים קרובים אשר לא יראו איש את אחיו ולא יסכינו יחד, יֵחלק לבם ורוחם זרה איש לאחיו, והזרות הזאת אחות היא לשנאה, אשר תולד מעתה על נקלה בגלל איזו סבה שתהיה וכפשע בין האחת ובין השנית. – גם אם ישבו בני שבט, משפחה או עם אחד ימים רבים בקרב אנשים זרים, יט לבם אחריהם ותגדל אהבתם אותם מאהבתם את אחיהם עצמם ובשרם אשר אין להם שיח ושיג עמהם. סוף דבר הדעת וההכרה אֹרח לאהבה, ובסתר פנים ירחק גם הלב.

המשפט הזה ירָאה לעין בדרכי החיים, בין איש לאיש ובין ישראל לעמים, ועליו ירו המחוקקים אבן פנתם בחקים רבים, אשר היתה מגמת פניהם בם לחזק רגש האהבה והאחוה בין בני כל העמים.

האם, אשר זרעה תמיד לפניה עמה, גדולה אהבתה את פרי בטנה מאהבת האב, אשר בחוץ מלאכתו; יש אשר ישליך איש את יוצאי חלציו אחרי גֵווֹ כי יקח אשה חדשה, כי ירחק נדוד או כי יעבור עליו כל דבר. האשה לא כן; על כן גם הילדים יאהבו את אמם מאביהם. לעמת זה תאהב המינקת את הילד אשר טפחה ורבתה, והוא – אותה, מן האם אשר לא עמלה בו ולא גדלתו, גדולה האהבה בין אבות והבנים האוכלים לחמם במסכנות על שלחן אחד, מאהבת הבנים האמונים מנֹּער עלי תולע וכל תענוגות בני אדם בבתי אומנים בארץ מרחקים, גם כי יכלכלום אבותיהם במח עצמותיהם ובדם לבבם; ובגלל הדבר הרע הזה, אשר החזיקו בו אחינו יותר מבני הנכר, מופתיהם, רבים כיום בילדי העשירים, בני בלי תרבות ומֶמר להוריהם… – איש ואשה, גבר ועמיתו או חתן וחותנו כי ישבו יחדו ימים רבים יקשה בעיניהם הפָּרדם לעת קץ, גם כי לא חדלו מביניהם רגז ומדנים. האיש יאהב את ארץ מולדתו ואת המקום אשר הוא יושב בו את האנשים אשר שכן בתוכם ונפשו תדבק אחריהם גם אם לא טוב עמם. גם אם נשר בתוכם עמל ותלאה. אחינו הנוסעים מארצות מזרח אירופה אל עבר הים הגדול, אחרי אשר לקח מהם כל משען לחם, יוצאים ממקומם בלב קרוע ומֻרתח, אחרי כן עיניהם אל ארץ מולדתם ימים רבים, את אזכרתה ישימו כחותם על לבם ולשון עמה תמיד בפיהם. גם מעולם אהבו היהודים את ארצות מולדותיהם בכל הרעות אשר עברו על ראשם בהן כל ימי הבינים: עם הארץ הפך ידו בהם כל היום, הכהנים המיטו עליהם רעות עד אין מספר ויתנום לזעוה בעיני העמים, המושלים והשרים שחקו בם צפור וישליכום ממשכנותם ככלי אין חפץ בו, כמעט קראו להם לשוב – למען הגרש שנית אחרי נצלם אותם – מהרו לשוב לקול הקורא, אף כי ידעו מראש כי בגוים ההם לא ירגיעו וכי נכונו להם נדודים כאלה וכאלה בימים הבאים. ומי תאר את כל ענותם ואת כל החרדות והמוראים והמסות הגדולות אשר נֻסו לרצונם בספרד מהחל תקופת האנוסים עד גלותם גלות שלמה (קנ“א–רנ”ב), על בלי חפצם לצאת מארץ הדמים זאת!

העשירים ובעלי האחוזות לפנים היו יוצאים ובאים בתוך העם, הונם לא היה להם חומת זהב סביב, יומם לא חתמו למו, דלתיהם לאורח פתחו והעניים היו מאוכלי שלחנם – לא בבית המבשלות בין השפחות והטבחות, כי אם על ימינם ליד שלחנם כאחד מבני ביתם, גם בבית גם בחוץ לא התבושש העשיר לקחת דברים עם אחיו העני ועם אנשי מלאכתו; בהיותם קרובים איש אל אחיו קרבו גם הלבבות ועל כל פשעים כסתה ההתחברות; על כן לא שנאו העניים ובני העם את העשירים, אף כי רבים מהם לא היו טובים אז מעתה וגם הכבד הכבידו את ידם על אנשי מעשיהם. והיום שִנו בעלי ההון את דרכם עם בני עמם; תחת אשר לפנים היה עשרם צפון אתם בבית, האדרת ולשון הזהב טמונה בתוך אהלם ופניהם הולכים בתוך העם, ירָאו עתה עשרם וכבודם על פני חוץ (והנסתרות – לה' אלהינו..), על לבושם, מרכבותיהם, מזוזות בתיהם ושעריהם, ופניהם ולבם – להם ולבניהם ולאלילי כספם וזהבם; העשיר לא יתערב בשכניו ובבני עירו ובכל המָּך מערכו, לא יכיר דרכיהם ובקהלם לא יחד כבודו, המשרתים אבירי הלב קיר ברזל בינו ובין הבאים לשחר פניו; שכיריו לא יראו פניו גם בהקראם לעשות מלאכתו או בבואם על שכרם, כי איש מעשהו בינותם; לאחיו האביון ישלח נדבתו החוצה, ולרעב יפרוס לחמו בין שְׂפַתַּיִם, לא תגע יד ליד ולב ללב. על כן רחב עתה הפרץ, גם בישראל גם בעמים, בין בעלי ההון ובין בני העם, ועל כן גבר הסוציאליסם במקומות רבים עד להשחית וגם בישראל פשה הנגע הזה.

בצאת ישראל ממצרים היה אדיר חפץ מנהלם ומחוקקם לעשות אותם לגוי אחד בארץ אשר ינחלו, גוי אשר כל בניו יהיו בעיניהם משפחה אחת, כענפי עץ המתפרדים למעלה ומתלכדים יחד בגזעם ובמצבתם; על כן שם להם לחק להקהיל את העם האנשים והנשים והטף לעתים מזֻמנות אל מקום אחד, אל המקום אשר יבחר ה‘; לעלות כלם מכל קצות הארץ שלש פעמים בשנה לֵראות את פני ה’, להביא שמה איש איש מתנותיו תרומות ידיו ולאכול בשערים העשיר והדל, האזרח והגר יחדו; לָכֹס על שה הפסח אגודות אגודות יחד ולאכול אותו בבית אחד חברים, ועוד חקים ומשפטים כאלה אשר כוננו כלם למטרה אחת: לחזק את האחוה ואת ההתחברות בין כל פנות העם. – גם ליקורג מחוקק השפרטים, אשר יצא בעקבות מחוקקנו ברֹב חקיו¹, בחפצו לחבר את כל יושבי אשפרטה האזרחים איש אל אחיו בעבותות אהבה, יסד עליהם לגדל את בני העיר מנעוריהם המונים המונים יחד בבתים עשוים לדבר ולא בבתי אבותיהם, לבל תעצרם אהבת הורים מֵחָרֵף נפשם למות בעד ארצם ועמם; ועל הגדולים שם לחק לאכול ארוחתם יום יום בקהל רב על שלחן אחד מן המלך ועד אחד העם.

ב

עתה נשובה ונראה את דבר שנאת העמים לישראל.

ההשכלה, בפָרצָהּ בארץ, תפריד בני אדם איש מרעהו, תציב גבולות בין איש ובין אחיו ובין גֵרוֹ בהַרבוֹת דרכי המחיה והכלכלה וארחות החיים; על כן יש אשר יֵשבו שכנים קרובים יחד ימים רבים ודבר לא יהיה להם איש עם אחיו. כל האגודות והחברות לא תועילנה להקים את האחוה בקרב בני האדם וליחד לבבם לאהבה איש את אחיו, כאשר לפנים בטרם תהיינה האגודות בארץ, בעוד היות כל יושבי מקום אחד לאגודה אחת גדולה. ובארצות אשר לא הרבו לעלות במעלות ההשכלה, או בערי השדה בחצרים ובכפרים, לא יתפרדו יושביהם הרבה במעשיהם ובדרכי חייהם וגם בלבותם; שם גם היהודים יושבים לבטח עם עם הארץ ואיש אחיו לא יָצֹרוּ.

יש אשר נשמע את הסופרים אשר ברוסיה אומרים: העם הרוסי טוב־לב הוא ושנאת היהודים רחוקה ממנו, ואמנם אמת הדבר, אך כזאת יוכל איש לאמר גם על הרומנים, הגרמנים והיונים ולא יחטיא; כי כלם לא שונאים המה ליהודים היושבים בתוכם בכפרים או בערים הקטנות, מקום אשר כל יושבי הארץ קרובים זה לזה במשכנותם ובמשלח ידיהם. לפנים ישבו היהודים ברומניה בקרב עם הארץ בהשקט ובבטחה ולא נפקדו רע כי אם לעתים רחוקות מאד בערים ולא בכפרים; גם כל התלאה אשר מְצָאָתַם בדור האחרון לא מידי העם היתה להם כי אם מידי הממשלה ומשרתיה הרשעים. בכל אשר גרשו מהכפרים באכזריות רָשע לא שמחו שכניהם האכרים לאידם ולא עזרו לרעה, ולהפך, פעמים רבות בקשו להציל אותם ואת רכושם מידי השוטרים האכזרים ויהיו סתרה להם על אף הפקידים אשר דִמו לתת בידם נקמות בשנוּאֵי נפשם. – וכי יבאו אנשי בליעל והסיתו את עם הארץ ביהודים להכות ולהחרים ולשלול שלל, יתחכמו להם בראשונה להַחֲרוֹת אפם בדברים בוערים באש קנאת דת ולשפוך עליהם רוח עִוְעים, ואם באלה לא ימצאו חפצם – ימַלאו אותם שכרון למען יֵהפך לבבם אל אנשי שלומם לשנוא אותם ולהתנפל עליהם; ואחרי הרעש, בצאת היין והאש הזרה מלבם, ישובו ושִׁחרו שלום את מֻכֵּי ידם ונקוו בפניהם על אשר עשו והצטדקו לפנים לאמר: השטן הסיתנו לבלעכם חנם ולא רוחנו – ככל אשר ראינו ושמענו לעינינו בימינו.

בימי לחוץ אנטיוכס אפיפנס את היהודים על אדמתם, ישבו יהודים רבים באנטוכיה וביתר ערי סוריה מימי סליקוס הראשון ויאכלו את טוב הארץ ולא אֻנה להם כל רע. רק בערים אשר על גבולות ארץ ישראל, אשר ישבו בהן היהודים והגוים יחדו, היתה רוח רעה בין יושביהן; כי היונים ויתר הגוים שכני ישראל הרעים מימי הבית הראשון, הרחיבו מושבותיהם הלוך והרחב מגבולות הארץ ולפנימה סביב וילטשו עיניהם לארץ ישראל כֻּלה להיותה להם למורשה, ובראותם בגבורות החשמונאים כי תוחלתם נכזבה, קמו על היהודים היושבים בתוכם להחרים ולהשמיד; כאשר נִצתה חמת הכותים וכל גויי העֵרֶב יושבי הארץ (אשר חשבו נפשם כאדוני הארץ כל ימי הָשַׁמָּהּ, ימי גלות בבל) בראותם כי שבו אליה האדונים הראשונים, ולא חדלו לטמון להם מוקשים ולהכות אותם בלשון לפני מלכי פרס ואחר – לפני אלכסנדר הגדול.

בימי עלות הרומים על ארץ ישראל, גם בהיות המלחמה, גם אחרי נפול ממלכת ישראל, בין חרבן ירושלים וחרבן ביתר, וגם אחרי כן, ימי צרה ומצוקה ליהודים, ישבו יהודים ברומא ובערי איטליה וירעו כבשים יחד עם אריות במעונם ויהיו שלמים אִתם.

בכל ימי הבינים וגם בראשית העת החדשה מצאו את היהודים באירופה צרות רבות ורעות, ובארץ הקדם, אשר נמלטו שמה פעם בפעם בהמון רב או במתי מעט, נחו שקטו מסבלותם וגם ראו חיים טובים בקרב יושבי הארץ. יען מה? יען אשר ברֹב ארצות אירופה לא הרבו היהודים לשבת בקרב עם הארץ בערי השדה – עבודת האדמה היתה עצורה להם מראשית ימי הבינים – כי אם בערים בשכונות לבדם, אשר הושיבו אותם בהן מדור דור או אשר בחרו להם המה (כי גם בימי קדם בחרו היהודים מקומות לשִבתם לבדם בערי הגוים) בחפצם להבָּדל מבתי הנוצרים וממשכנותיהם למען יהיו הם ובתיהם שלום מפחד ולא יקרב אליהם המשחית לנגוף – ותהי להפך, כי אז היו תמיד כזמורת זר בעיני עם הארץ, ומשנותיהם העומדים לבדם היו להם למטרה לעלות עליהם כשואה ולהַשִׂים עלינם נוֵיהם. לא כן בארץ הקדם, ששם ישבו היהודים ועם הארץ יחדו בערים ובכפרים ויעבדו גם את האדמה, וכל אשר עשו עם הארץ הם היו עושים. ואולם גם באירופה לא גדלה שנאת העם לישראל כשנאת המושלים והכהנים אותם. בהִגָרש היהודים מערי מושבותם בימי הבינים (למשל, בצרפת ובאשכנז במאה הי"ד אחרי המגפה השחורה) נקראו פעם בפעם לשוב, לא רק על פי המושלים, אשר נשאו נפשם למס היהודים בבוא רצון באוצרותיהם, כי אם גם ברצון עם הארץ, אשר זכרו אותם וינהו אחריהם ויאמרו “מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל”, ואף כי נשבעו שבועי שבועות, מדי גרשם אותם, לבלתי תת לאיש יהודי מִדְרַך כף רגל בארצם עד עבור מאה או מאתים שנה. על כן נראה בימי הבינים תמיד המראה המוזר הזה: פעם בפעם התנפלו עם הארץ על היהודים להשמיד להרוג ולאבד – בהסית אותם הכהנים בם – ועוד מעט נהפך לבם בקרבם וישובו וישחרום רצון. גם בספרד ארץ הקנאות רַבּת עמלו הכהנים והנזירים בדורות האחרונים שלפני הגרוש לשית איבה בין הנוצרים ובין היהודים. וכאשר חדלו לפַחת עליהם באש קנאתם נחה שקטה כל הארץ; וגם אחרי הַגְלוֹת אותם גלות שלֵמה (רנ"ב) בעצת הכהנים, ראו אלה להם דבר נחוץ לתת על השעיר המשתלח עוד עונות חדשים ויבדו מלבם חליפות מכתבי מרד ומעל בין “חמור” ראש הרבנים היהודים בקונסטנטינופול ובין ראש היהודים הספרדים, להחרות עליהם אף עם הארץ או לכפר פניהם, כי אכן לא כלם היו שבעי רצון מן הגרוש הזה. – לעומת זה לא אספו אחיהם את הגולים האלה בכל מקום בזרועות פתוחות; גם לפני הימים ההם, בימי הריב"ש, לא אבו עדת היהודים באלגיר לאסוף אליהם נדחי אחיהם מן החוף, וכן היהודים הספרדים במקומות מושבותיהם החדשים התנכרו לאחיהם אשר החישו מפלט להם מרחוק ויקומו להם לשטן, מימים ראשונים עד ימינו אלה…

בשנות המאות הראשונות למסה"נ ישבו היהודים בארצות פזוריהם יחד עם הגוים שכניהם ויעבדו את האדמה ויתחתנו בהם, שנאה וקנאה לא היו ביניהם; עד אשר החלו הכהנים הקתולים לזרוע זרע המשטמה בלבות העמים על היהודים. ותהי ראשית דרכם לנכר את העם הזה ולשום קיר מבדיל בינו ובין בגוים שכניו, ויגזרו במועדיהם גזרות על היהודים מעין גזרות “שמונה עשר דבר”: לבלתי התחתן היהודים בנוצרים, לבלתי תת אותם לעבוד את האדמה, לבלתי שבת יהודים יחד עם עם הארץ כי אם במושבות לבדם בשפלת העיר, לשום אותות על בגדיהם למען יכירום כל רואיהם ויבדלו מהם, לבלתי היות ליהודים עבדים ושפחות מעט הארץ (כי התיהדו רבים מהם אחרי אשר הסכינו בבתי אדוניהם אל חקות היהודים, יאמינו הכהנים כי היהודים עושים בזדון לצודד נפשות), לבלתי תת ליהודי משרה ופקידות ולבלי התרפא ביד רופאים יהודים, וכאלה. כל החקים האלה כוננו למטרה אחת: לשום את היהודים לעם בודד ולהפיר את האחוה בינם ובין עם הארץ אחרי אשר יתנכרו להם ברחקם מעליהם. והחצים האלה קלעו אל המטרה ולא החטיאו ומַחץ מכתם נושאים אנחנו בחיקנו עד היום הזה. כי רחב הפרץ בין ישראל לעמים ותגדל ביניהם ההתנכרות ועמה גם השנאה מדור לדור עד אין מרפא; וההתנכרות הזאת נתנה מקום לכל ההגדות המוזרות ואמונות שוא ותפל בלבות בני העמים על היהודים, אשר מנה אותן אחת לאחת איזידור לאָב בספרו “היהודי באגדה והיהודי בדברי הימים”. – ויש אשר לא אבו הכהנים בקנאתם ובקצר רוחם לחכות לתוצאות החקים המבדילים ולפעולתם בשנואי נפשם, כי ארכו להם הימים, וימהרו ויחישו את הקץ, כאשר עשה קירילוס באלכסנדריה (מת 444 למסה"נ), אשר השליח את האספסוף והנזירים בראשם בעדת היהודים, יושבי העיר הזאת זה שבע מאות שנה. להשמיד להרוג ולאבד ולחלל את בתי הכנסת, וכאשר עשו רבים מרעיו בימים ההם במקומות אחרים.

בעת החדשה אמנם עברו רב החקים ההם כמוץ לפני רוח היום, אך השנאה לישראל נשארה בכל תקף בתוך השרים והפקידים, הכהנים, המורים וראשי עם הארץ, שהם אינם יוצאים ובאים בתוך העם – ואף כי בתוך יהודים אשר להם לא יתנו פקודות כאלה – כי אם עומדים על משמרתם לבדם איש בחדר עבודתו ואיש לפי פקודתו, ובעתות המנוחה והשעשועים יתחברו איש למינו. אלה הם נושאי דגל ההשכלה – ומאלה גם יצאה או חֻדשה השנאה לישראל בימים האחרונים עד היום הזה.

וכי יקרה מקרה אחד האנטישמיים לדעת איש יהודי פנים אל פנים וראה כי גם היהודי איננו מקרין מפריס וכי גם הוא נברא בצלם ולבב אינש אתיהיב ליה – אז ישנה דעותיו בכל או בחלק, ויש אשר יוסיף לשנא את היהודים ולשטנם, אך לא את היהודי שלו.. או יאהב את היהודי שלו רק לא את כל היהודים אשר אינם נגד פניו – הלא הדבר הזה מעשים בכל יום. גם לנשי העם עשר ידות בשנאה לישראל מאנשיהן, שהם יוצאים ובאים באנשים ודבר להם תמיד גם עם בני עמים אחרים מפני התחברות והדעת פנים אל פנים ינוסו צללי השנאה והוסגו אחר הגבולות והגדרות; והנשים, שכל כבודן פנימה, לא תבאנה בחברת יהודים או יהודיות כי אם לעתים רחוקות ואין להן יכלת לראות בעיניהן כי אין יסוד ושרש לכל דברי השקר ומשפטי ההבל הקשורים בלבן על היהודים, מורשת אבותיהן או מוריהן, כי על כן הנשים ברֻבן מחזיקות בתורת אבות ומשַמרות נחלת קדומים שכם אחד על הגברים.

החקים הטובים אשר נִתנו ליהודים לפני דור אחד בגרמניה ובאוסטריה, היו להם כמו אכזב; בספר משפט המלוכה נכתבו החקים האלה בספר החיים “נמחו אותיותיהם מלה אחר מלה” ועקבותם לא נודעו. לו נחשבו היהודים בארצות האלה אזרחים באמת לבלתי הבדל ביניהם ובין עם הארץ לכל דבר, לו נִתנו להם פקודות לאיש איש לפי כשרונו בלי להביט אל מקור מחצבתו, כאשר בצרפת ובאיטליה, כי אז נפגשו יחדו יהודים ונוצרים תמיד בכל דרכי החיים, לא רק בכפרים ובערים הקטנות כי אם גם בערי הבירה, במרומי קרת בקרב אנשי מעלה, אז ישבו שופטים יהודים ונוצרים יחדו בבתי משפט ומורים – בבתי הספר, אז ירדו לשערים שרי צבאות יהודים ונוצרים יחדו ויסכינו איש את אחיו והקנאה והשנאה כליל חלפו, כאשר לא ישנא איש את אחיו ואת בן עמו גם בימי טובה גם בימי רעה, – ואז נמחה אבן ישראל ויתפורר מעט מעט עד היותו ברב הימים לאבק פורח, השִכּוֹנוּ מעלינו בשנים־שלשה דורות תלונת “הנה עם בני ישראל רב ועצום”, כאשר סרה התלונה הזאת בצרפת במאת השנים האחרונות, באין לה מקום עוד…

סוף דבר: שנאת עולם, שנאה גלויה או כבושה בין כל עם ועם משפחה ומשפחה שבט ושבט הבאים איש בגבול אחיו ואינם מתערבים יחד; לא תחדל כי אם בהיותם רחוקים זה מזה הרחק מאד לכל דבר, עד בלי נגוע איש בנחלת רעהו, או בהיותם לאחדים בהתבוללם יחד התבוללות שלמה עד לשכוח חשבונותיהם הפרטיים וזכרונותיהם הראשונים ועד היות לכלם שפה אחת ודברים אחדים. לב אחד משא־פנים אחד. גם בין ישראל לעמים לא תסור השנאה כי אם בהיות ישראל לעם בודד בארץ אחרת או בהתבוללו בעמים שכניו לבלתי השאיר שריד לזכרונותיו, לתקוותיו ולעתידותיו. ואולם שני הדרכים האלה לא יתָּכנו בגוי כֻלו גם לא היתה זאת מעולם בישראל (כי משא־נפש מחוקקנו הגדול “וישכון ישראל בטח בדד”, לא יצאה מעולם לפֹעל), אך יוכלו להַשות גם שניהם בקצה העם. על כן אין כל דרך להסיר מעלינו את השנאה כֻלה, כי אם לרופף אותה ולהקל את עֹל סבלה, וזה כל עמל הדורשים טוב לעמם ולנפשם מאז נִתּן להם לב לדעת ועינים לראות את מצבנו בעמים עד הימים האחרונים אשר התעוררה שנאת עולם בכל עֹז להזכירנו מה אנו ומה חיינו בגוים. אז יחלק העם, כל אשר עיניו בראשו (מלבד התמימים ושאינם יודעים לשאול, אשר כבר הסכינו אל שנאת הגוים ואל בּוּזָם כהַסְכין כל חי לכֹבד האויר ולַחצוֹ), לפלגות חדשות גם ישנות אלה יעצו להרחיק את המטרה או את קָצֶהָ מנגד החצים אשר כוננו אליה, אחרי אשר אין לאל ידנו להסב מעלינו את החצים: לצאת מעט מעט לשוב אל ארץ אבותינו ואל כל קדשי בני ישראל אשר רחקו מהם בגולה; ואלה – לרַקעה ולמוגגה עד אשר יעברו בה חִצי המורים ולא תהיה למפגע להם: לעזוב את דגלם הם או בניהם – אשר יטו אותם לדרך זה ברוחם אשר יתנו עליהם – ולשום קץ לכל צרותם, כפלוני אשר יעץ לכרות ראשו למען יֵחלץ מכאב שִניו. ואשר אין להם אֹמץ לב להניח את מקומם וגם הרחק לא הרחיקו ללכת עד לתת את הכל כֹּפר מנוחתם, יאמינו אמונת אֹמן, או אמונת אנשים מלֻמדה, כי השנאה לישראל היא כצל עובר וכי ההשכלה תהפוך ברב הימים שפה אחת ולב אחד לכל העמים לאהבה את ישראל; ובין כה וכה הם פוסחים על שתי הסעפים, נמוגים הֵנה והלום, נלחמים בכתבי־עתיהם בלשון עם ועם “על זכיותינו”, מתאמצים בכל כחם להשיב לרשעים כרשעתם ולהראות את האנטישמיים באותות ובמופתים מן התורה, מן ההגיון ומדברי הימים כי לא כנים הם וכי לא לנכח האמת והיֹּשר דרכם, עד אשר תגבר ממשלת האור על החשך ושונאינו יהיו אנוסים לאהוב אותנו ולשום אותנו בבנים במהרה בימינו; וכה ילחמו וכה יוסיפו באמונתם ובתֻמתם, יאמינו וילחמו, ילחמו ויאמינו, וצדיקים באמונתם יחיו…

מי מהם יצדק? למי אחרית ותקוה, למי עתידות? – הזמן הוא יורה דעה ו“דברי הימים ישפטו תמים”.

---

הַאִם אֵין עֶזְרָתֵנוּ בָנוּ?

מאת

מנחם מבש"ן

בימי שקט ומנוחה ינוח כל דבר על מקומו, עליונים למעלה ותחתונים למטה, לא יבא איש בגבול אחיו ולא יקרבו זה אל זה. אך ביום קדים בצאת הרוח מאוצרותיו והיה לסער מתחולל לנער את הכל על פני הארץ, או בהמיר ארץ ביום הרעש ומוסדותיה ירגזון, אז ינועו ויזועו כל רגעי ארץ בכל מקומות מנוחתם, ההרים ירקדו כאילים, עצי השדה יחרדו יניעו ראשם, האלונים הרמים ישחו ־ הגבוהים ישפלו והשפלים יגבהו ורחוקים יקרבו זה אל זה והיה ערב רב מאד.

בדור האחרון, בימים אשר נחו היהודים בארצות רבות משנאת הגוים ומקנאתם, היתה המנוחה הזאת כקיר מבדיל בין אצילי ישראל שוכני מרומים בארצות המערב ובין המוני עמנו יושבי ארצות המזרח, ולא קרב זה אל זה כל הימים. המרחק במקום ובדרכי החיים והחלומות הנעימים אשר שעשעו נפשנו בהאיר אלינו שכנינו פנים כמעט, היו מבדילים תמיד בין עשירי ישראל וגדוליו אשר בארצות הנאורות, ובין העם ההולך קודר בלחץ העתים בשאר הארצות, וגם בין שני המעמדות האלה בארץ ארץ לבדה, אלה לא שמו לבם אל אחיהם העניים בכל מעשיהם והליכותיהם, כי דרכם ומגמת פניהם היו אל עֵבר אחר: נתון נתנו ברוח נדיבה לדברים אשר הסבו עליהם את עיני עם הארץ ומושליהם, למען הרחיב להם ולנחותם לפני גדולים; בתרומות כספיהם היו למשען למושלי ארצם במוסדות אשר כל ממשלה תוציא עליהם כסף מאוצר העם, ויהיו כמשקים את הימים ואת כל מקוי המים רק לא את נחלת עמם הנלאה. והעם גם הוא נשא דוּמם את קשי יומו ואת עֹל סבלו ולא דפק על דלתי נדיבים ולא השמיע בחוץ קולו. עד אשר התחולל סער גדול על ישראל ברוסיה בראשית שנות השמונים וירעשו משכנות יעקב ותרגז הארץ תחת הקרובים והרחוקים, השפלים והגבוהים, ויקרבו זה אל זה בחזקת היד. שועת יושבי השפלה עלתה והגיעה עד שוכני מרומים, והמה חרדו מכסאותם וישפילו לראות בעני אחיהם ולהמנות בראשי האגודות אשר נוסדו לקרא נדבות ולמסע את המחנות, ועד הימים האחרונים לא חדלו לעשות טוב וחסד עם אחיהם הנודדים ולשאת טרחם ומשאם, מסעיהם ומוצאיהם איש במקומו ובעירו, וביחוד בערי הגבול. אמנם רֻבי החסדים והטובות ההם היו כקצף על פני מים ולא השאירו אחריהם ברכה זולתי קרבת הלבבות הרחוקים וחושם את מכאובי עמם אשר לפנים לא ידעום; כי היו העושים והמעשים מבֹהלים ודחופים בכח מקרי הימים ההם. אך מתוך הסערות הופיעו שני אנשי חסד בישראל ומראיהם ומעשיהם לא כמראה הבזק אשר לא תשבע עין לראות, כי אם כשני מאורות גדולים אשר לא יֵאספו; שני כוכבים דרכו מיעקב ויפרשו אורם ומעשי צדקתם על עמם בשובה ונחת, בדעת ובחשבון, להיות תוצאותם לברכה בקרב ישראל ופרי חסדם למחיה לרבבות עם – הלא המה הברון הירש והברון רוטשילד, העושים גדולות בצדקות פזרונם, לא נשמע כמוהן בישראל ובאדם, המתאמצים להושיע את עמם איש לפי דרכו ורוחו ולפי עצות מהאנשים הקרובים אליו.

ואולם באשר האור שם הצללים, וגם המראה הגדול הזה יתן בלבנו שמחה ועצב גם יחד. זכור את רוח האלהים אשר התהלך במחנה ישראל לפני שנים ויעורר לב רבים לשאת נס ציונה, את הקריאות אשר קראו הצופים לעם השכם וקרא לפלס נתיב אחד ולא שבעה דרכים לגולי ישראל ולקבץ נפוצותינו אל מקום נאמן אשר יהיה מבטח־עז ליהודים וליהדות יחד; ואת אשר החרו החזיקו אחריהם רבים לעבוד את עבודת הקדש הזאת ביד חרוצים. ואולם אחרי אשר צעדו המאַשרים והמאֻשרים מספר צעדים על הדרך אשר התיצבו עליו, רפו כל ידים וכהתה כל רוח, אין מעורר ואין מתעורר לכלות את אשר החלו להוסיף אמץ לקנות נפשות בכל פנות העם לדבר הגדול הזה; אש אלהים שירדה ממרום שקעה והלבבות עודם נעים לאטם כאשר ינוע תְּלִי שעון בלא כח בטרם יעמוד; פה שבתה המלאכה כלה ושם עודנה דועכת כפשתה כהה. מעשים רבים נקטפו באבם, אגודות רבות ליש“א בטלו, ואשר עודן עומדות לפנינו ימעט מספר חבריהם ומתכנת תרומותיהם, ורב העם כאז כעתה עודנו עומד מנגד ואין חולה על גורל האומה ודואג לאחריתה. כי ראה העם כי קמו לו גואלים ויעזוב אליהם יגיעו; כאשר שמו כלם תקותם לפני שנות מספר על הגבירים והגבירות האנגלים כעבור הרנה במחנה כי קמו בלונדון מושיעים לישראל ולארצו! הלא כן דרך העם הזה תמיד להתעורר ולעמוד על נפשו בעת צר ומצוקה ולשוב למנוחתו בהיות הרוָחה עד ארגיעה. בעת הוחל להשיב לנו משפטי אדם אשר גזלו ממנו כל ימי הבינים, גדל משוש לבנו עד להשליך אחרי גו כל זכרונותינו ועתידותינו, קל מהרה נכחד עָצמנו ממנו ועינינו היו אך אל העמים ואל חסדם – עד אשר הָראינו לדעת במסות, באותות במוראים גדולים כי שוא תוחלתנו לחסד לאומים, ואז קמנו ונתעורר לבקש תשועתנו מקרבנו. והנה שלח אלהים לפנינו שני גואלים – וישובו כל ישראל וישליכו עליהם יהבם! גם גדולינו ברוסיה, אשר נצבו בראשונה כצר לרעיון היציאה ויאמרו לכבוש את רצון העם בחזקה, וגם אחרי אשר רצתה הממשלה שם את מעשי הדורשים לציון לא אבו לשית ידם עמהם, – הָשלמו עתה לרעיון הזה אחרי אשר הופיעה עליו עצת הברון הירש ויקבלו עליהם לנהל את מסעי בני ישראל ל”ארץ הכסף". רצון העם להטותו אל החפץ הדרוש, לא נחשב להם, ורצון איש אחד קדוש הוא להם, וכחו ועזרתו טובים וכשרים בעיניהם!

האמנם חסדי נדיב אחד או שנים שארית תקות ישראל המה, כחו וישועתו? היוכל עם גדול ורב, עם עתיק ימים, אשר עברו על ראשו עתים ומסות וצבא־חליפות, היוכל עם כזה לחבק את ידיו לשום תקותו על נדיבים כי יקימו את סכתו הנופלת? התהיה תפארתו על הדרך הזה? האם אין עזרתנו בנו? הן עם גדול אנחנו וכח גדול לנו, הלא הוא כמוס עמנו, צפון בקרבנו, אך ננסה נא להוציאו לאור! גדול כח העם מכח היחיד ויהי גם עשיר רב אוצרות. הנה נא התרומה הגדולה הזאת – תרומת הנדיב הברון הירש – אשר לא נשמע כמוה בישראל מיום גלותו מעל אדמתו וגם לא בעמים אחרים מאז הוחל לכתוב כל דבר גדול זכרון בספר. הנדבה הזאת דובבה כל שפה בישראל ובאדם. מאז נשמע דברה ראשונה בקהל לא חדלו לדבר בה ובנותן אותה בכל כה“ע הגדולים, כי אמנם הגדיל לעשות. אך הנדיב הזה הלא נגלה בקרב ישראל זאת הפעם הראשונה מאז החל העם הזה לדרוש לתשועת אדם, מאז גלה מעל אדמתו; ומי יודע כמה שנים וכמה דורות יעברו עד אשר יקום לישראל שנית נדיב גדל־חסד כזה. ועתה נדמה נא בנפשותינו, כי כל העם מקצה השיב אל לבו יום אחד לאמר: הנה אנחנו מוציאים שנה שנה רבבות אלפי כסף על חפצים לא ישוו לנו מאומה, במאכל ובלבוש, בבית ובכלים, בשמחות מרעים, בימי חגינו, במכתבים ובטלגרמות לברכה, גם הדל אשר לא תשיג ידו די מחית ביתו, לא ימעיט מהוציא שנים־שלשה שקלים בשנה על דברים אשר לא יחיה עליהם, נגעי אדם, נגעי בתים, נגעי בגדים; הנה בנינו יוצאים מאתנו שנה שנה לאלפים לארצות רחוקות, ובצאתם יאַבדו הון רב ומעם ישראל יגרע גם הנפש גם הרכוש, כי רב היוצאים האלה יתבוללו בימי דור אחד או שנים בגוים אשר יבאו שמה, כנחלים קטנים הנבלעים בים הגדול ולא נודע כי באו אל קרבו: הלא טוב לנו לשלוח נדחינו או מקצתם אל מקום אחד, למען אשר תבָּנינה הצלעות הנפרדות מגוית האומה והיו ברב הימים לגוף שלם ובריא אשר רוח חיים בו על הארץ, אל המקום אשר יהיו שם אבני מוסדות לבנין בית ישראל. – נדמה עוד בנפשותינו, כי כל העם בכל מקומות פזורינו קימו וקבלו עליהם לחשוך איש איש, כעשיר כדל, מן הוצאות העודפות, שקל אחד או שנים לשנה ליסד מושבות בא”י ובסוריה, והיה לאלף אלפים איש נותני התרומה – מיליון פרנק לשנה, מלבד אשר יוסיפו לתת איש כנדבת ידו. תרומת עניים כזאת תעלה בערכה על תרומת בעל הרבבות, שהוא נתן מספר מיליונים – אחת לאלף או לאלפים שנה – ולא יִשנה, ותרומת הרבים תנתן שנה שנה והיתה כמקור נפתח אשר לא יכזבו מימיו. גם הנה בבוא העשיר בכספו לישועתה לנו באה גם עצתו עמו לשום לנו דרך על פי דעתו ומחשבותיו, ויש אשר יהיה הטוב אשר נקבל מאתו שונה מן הטוב אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליו – כאשר היה באמת בפעם הזאת – ; כי האיש האחד, גם כי היה חכם כדניאל, לא יוכל לדעת את העם, אשר איננו יושב בקרבו, להבין אל מחסוריו, משאלותיו ומשאות נפשו, ואנשי עצתו ואנשי מעשהו גם הם לא כל בית ישראל המה ומגמת פניהם ומחשבותיהם שונות מאשר לבני העם, לפי רחקם ממנו למקומותם ולדרכי חייהם. לא כן התאמץ העם כלו להושיע לו משלו.

החזון הזה לא יקום ולא יהיה לעולם אם נחכה עד אשר יתעורר העם כלו מלבו לעשות זאת, לאמר: עד אשר יִכּוֹנו יחדיו מבלי משים לבות אלפי האנשים הנפרדים במושבותם ובדעותיהם איש מאחיו, חפץ אחד ולמטרה אחת, – וקרוב אלינו הדבר מאד אם אנשים מעטים, תמימי דעות עם השואפים תחית הלאום, יתאמצו בכל כחם להעיר את רוח העם איש במקומו ולהכין לבבם לדבר הגדול הזה. אם אין כל עצה ותחבולה לעלות מן העם אל ההר: להטות לב עשיר לעשות תשועה גדולה לאחיו, לבד אם יעָרה עליו רוח ממרום, – יש ויש לאל ידנו להטות את לב העם לדבר טוב אם לא יחסר רצון נמרץ ואֹרך־רוח ויגיעת בשר. ואם כבד עלינו בתחלה להביא את החפץ הזה בלב רבים עד החִלם לעשות, הן יקל הדבר אחרי כן, כי לכל ראשית יש אחרית. דבר ידברו בראשונה אל הסלע או במטה יכוהו, וכי יתן מימיו לא יחדל עוד. בתת איש את התרומה הראשונה והיה לו חלק וצדקה וזכרון במלאכת הקדש – ושב ונתן בחפץ לב פעם בפעם, באשר הרבה העם להביא את תרומתו למלאכת המשכן אחרי אשר הוחל לעשות במלאכה; כי כן יהיה תמיד: הדבר אשר יש לאדם חפץ בו, פתוח יפתח לו את ידו, והדבר אשר יפתח לו את ידו פעם אחת ימצא בו חפץ מעתה והיתה ידו פתוחה לו תמיד. הלא הנה בא האות והמופת בשכבר הימים כי יכול נוכל לעורר את העם לחפץ אחד, ועודנו לנגד עינינו: החלוקה, אשר מיסדיה היו רבנים תופשי התורה, אנשים רצויים לעם, אשר קימו וקבלו אותה כמעט כל ישראל הם ונשיהם בכל מקומות מושבותיהם ואין בית אשר אין שם קופת מבעה“נ; גם החסידים וצדיקיהם מחזיקים במעוזה, אף כי המיסדים אותה בדור הראשון לא היו להם כי אם לצריהם. מעשה הצדקה הזה – אשר לא תמיד כלכלוהו בעליו בידים אמונות – עלה למיליונים רבים ויהיה למחיה לאלפי נפשות בא”י שנים רבות כאלה ופריו היה די והותר להושיב אלפי משפחות בא"י על האדמה לעבדה ולהוציא ממנה לחם לו חכמו השכילו זאת מיסדי החלוקה מאז היותה.

הרבנים וצדיקי החסידים מושלים עוד היום ברוח העם ומוצא שפתם קדוש הוא לרבבות אלפי ישראל, ובימינו לא רחקו עוד שתי המחנות וראשיהן איש מאחיו כקדם, ויש אשר קרבו זה אל זה ומלכות נוגעת בחברתה; ולו היה עם לבבם לדרוש לציון באמת ויעמידו מצוה על העם להרים איש תרומת כסף קטנה לשנה, למען תת מחיה ושארית בארץ אבותינו לעולים שמה לבנות את בית ישראל, כאשר דאגו לפנים לזקנים העולים שמה להנצל מגלגול מחלות במותם, כי עתה עשו תשועה גדולה בישראל בשנות מספר. אך להותנו רחוק רחוק הדבר הזה מלבם, וגם רוב הרבנים והצדיקים אשר דברו טובות בפיהם ובכתבם על ישא"י חובבי ציון הפונים אליהם, עשו זאת מפני הכבוד, ההפצר ושאת־פנים; כמעשה החכמים הגדולים אנשי השם, אשר לא מבני ישראל, עם סופרי העתים ההולכים לנוע על פתחיהם לקבץ נדבות פיהם על אודות האנטישמיים אשר יביעו להם בשפתי רצון דברי חן ואהבה על היהודים ודברי נאצה ודפי על צורריהם… לו היה לבבם זה להם כל הימים, כי עתה לא חכו עד פנות אליהם סופרים להציל דבר מפיהם, כאשר לא יחכו צוררי היהודים בדברים עד דרוש העם את פיהם וכאשר לא יחכו כל אשר רחש לבם דבר גדול וחפץ נמרץ עד אשר ינֻפח ברוח שפתים על האש העצורה בכליותיהם להוציא משם סביב אחד או שנים החוצה, – לאוהבים כאלה וכאלה מר לנו מר!…

ואם לעת כזאת שוא תוחלתנו לרועי ישראל אלה כי ישאו את דגל ציון לפני העם או כי יחרו יחזיקו בכל לבם אחרי הנושאים נס ציונה, נעזבה נא אותם עד די עדנא ישתנא, עד שיחפצו להעיר ולעורר את האהבה, ואנחנו נמהר נחישה מעשינו לעמנו בלעדיהם, – אם אין אש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. אך לא מאמרים בכתבי העתים לבדם נמצא חפצנו זה ולא מעל הבמה הזאת נטיף לעם וישמעו. כל עוד לא תהיה שפתנו שפת העם וכתבי עתים וספרים עברים – לחמם לנפשם אין תקוה כי יעשו דברי סופרים וספרים פרי בהיות לנו דבר אל כל הקהל. הן גם בעמים הנאורים, אשר סופריהם מדברים אליהם בלשונם וכתבי־עתיהם מונים מספר הקוראים לרבבות. לא יוכלו גם גדולי הסופרים להטות את העם לחפצם קל מהרה במאמרים כתובים, אף כי בישראל. אמנם טוב אשר נאחז גם בזה, כי לכל עת וזמן; גם דברי ספר ירעפו על לב קוראיהם נטפי מים על חלמיש צור, מעט מעט בקרב שנים יקרוהו, אבל עד אז תכלינה עינינו מיחל, ואולי עד כה ועד כה יגָרעו נטפי מים או יעתק צור ממקומו. דברים כתובים לא ימהרו דרכם ולא ישגיאו פעלם עלי אדם רב כשפתים דולקות; הלשון לבדה היא עט סופר מהיר ונמרץ הממהר לסל מסלות בלבות אלפי איש. הכותבים דבריהם על ספר יערכו מלים אל השכל ולא אל הרגש, אל בינת הקוראים ולא אל יצרי לבם, למשפט הקהל יעמידום כי עין מלים תבחן; על כן עליהם לכתוב במועצות ודעת, ברוח משפט ולא ברוח מליצה בצלצלי שמע. והדוברים על אזן שומעת, יכוננו חציהם אל יצר לב האדם, דבר החי יצא כברק חצו, על כן הנואמים יגבירו ללשונם במליצות נעימות או נמרצות המעוררות את הרוח. אם ימצאו הקוראים, איש איש באשר הוא שם, את דברי הסופר טובים ונכוחים, אם יבאו אמריו כמים בלבם או כאש ברוחם, לא יתגעש לבבם בכל זאת ולא יִתַּר ממקומו לקום ולעשות, כי השכל קר, מתעשת ומתנהל לאטו והידים מאנו לעשות. אך אם ידבר המדבר באזני העם ואם יצלח להטות את לבם בחלקת שפתיו או להרעישו בזיקות יבער, אז ימהרו השומעים לצרף מחשבה ודבור למעשה, כי הרגש נמהר ומתעבר, עִור וידים יש; גם כל פעל וכל מעשה רב העלילה והשאון שנעשה תחת השמש, מן הרגש מוצאו ולא מן השכל. כזאת ראינו באתונא הישנה, כי משלו המדברים ממשל רב ברוח העם ויטוהו בקסם שפתיהם לכל חפצם; ויש אשר פשעו המליצים האלה בעמם ויטוהו בתהו לא־דרך. כזאת ראינו בנוסעי הצלב בראשונה, אשר הסיע אחד הנזירים את כל המחנות ההן ברוח שפתיו; בכל מעשי האכזריות אשר עשו ליהודים בימי הבינים, כי רוח פי כהנים קנאים בוערים חולל תמיד סערות גדולות במשכנות היהודים. כזאת ראינו בימי יוהן הוס ומרטין לותר ובדורות שאחריהם, כי לא המה בעטם ובספריהם פרצו את הפרצות בחומת הכנסיה הקתולית ויעשו את אירופה התיכונה כמדורת אש, כי אם המטיפים המתהלכים בארץ, אשר הציתו תמיד אש קנאות בלבות שומעיהם וישיאום וישובבום וימריצום לעשות את כל המעשים ההם. כזאת נראה גם לעינינו ובימינו, כי רק בכח אנשי הלשון העוברים תמיד בערים עבור ודבר סרה על היהודים ועל היהדות באזני העם, גדלה השנאה לישראל בשנים האחרונות בגרמניה ובאוסטריה, אשר לא היתה כזאת לפני התחבר עט שקר עם לשון הוות; עד כי כמעט שישא אחד הצוררים מדברותיו בקהל על היהודים תרעשנה חומות בתיהם לקול הדובר וצללו לוחות החלונות ונהפכו בלהות על המנוחות השאננות – ככל משפטי ימי הבינים.

מות וחיים ביד לשון; וכמה פעמים ראינו כי בנשוא איש שפתים מדברותיו בקהל לישא“י לבשה רוח חדשה את הנאספים ותהי לפתע פתאם, ורבים מהם חברו נעשה לנשמע וימהרו לכתוב ידיהם לאגודות חו”צ. על כן אין דרך טובה וישרה לפנינו כי אם להבדיל אנשי תמיד, מטיפים מהירים, ולשלחם לעתים מזומנות מעיר לעיר וממקום למקום לדבר על לב העם, לא כאשר נעשה עד כה, אשר נשלחו במקרה, לעתים רחוקות, זעיר שם זעיר שם.

אחינו חו"צ בגרמניה, באוסטריה ובגליציה הגדילו מעשיהם שבעתים לו למדו אל דרך אויבינו ושלחו מטיפים מעיר לעיר בכל עת תמיד לדבר על לב העם, להסירם מדרך ההתבוללות ולהטותם לחבת ציון; תחת אשר ינסו להשפיע עליהם בכתבי עתים ובחוברות, אשר פעולתם בתוך הקהל איננה שוה ברב העמל וההוצאות.

אף לזאת עלינו לשום לב: הן רבים מאד בעם – גם בתוך החונים על דגל ציון – אשר ידעו עד כה מכל אשר לישא“י ולמושבות וליושביהן כי אם מעט מאד, שמועות רחוקות, כהות; גם הקוראים את הידיעות הבאות משם, במקורן הראשון, בכה”ע – והם אחד מאלף מכל העם – פרקים פרקים, יקראו וישכחו ברב הימים אחת אחר אחת ולא יוכלו לערוך להן דמות ותמונה שלמה והן הדבר אשר לא יַדָעֶנו האדם ולא קרוב הוא אליו, כמו זר יחָשב לו גם הוא, כאשר יאמר משל־העם: “הרחוק מעינינו – יסור גם מלבבנו”. לו היתה המצוה על כל איש ישראל לעלות ולראות בחייו את ארץ אבותינו, כאשר היתה המצוה על המושלמים בדבר עיר קדשם מָכה, ועלו חסידינו וחרדינו ורבנינו וכל העומדים מנגד לישא“י ובאו למושבות אחינו וכל יקר ראתה עינם שם – כי עתה הביא הראיון הזה בעקבותיו מעשים רבי עלילה בקרב העם. ועתה כי אין לנו מצוה כזאת כי אם להזכיר את ציון בתפלתנו בכל יום (ואחינו אינם אוהבים להיות “שאינם מצווים ועושים”) – עלינו לשום את ארץ ישראל לפני אחינו באשר הם שם. יוציאו אפוא חובבי ציון מפות ותמונות מכל מושבות אחינו בא”י, תמונות מאירות עינים ולוקחות לב, וכל מושבה תכתב לגבולותיה ומסביה וכל יש בה מבית ומחוץ, גם דברי ימי יושביה וכל אשר עבר עליה ועליהם מיום הוסדה ועד עתה, מפֹרש ומפֹרט וערוך בכל. בתמונות האלה נשים לפני העם במחיר מצער את הארץ ואת אשר נעשה בה בשנים האחרונות ביד החלוצים העולים לחדש נעוריה ולהפוך מדברה לעדן, וראו אותה בני הגולה במראה – וזכרוה מרחוק, וזכרוה – ודבקו בה לאהבה.

בשני הדרכים האלה – בדבר שפתים ובמראה עינים – יצלח בידינו לעורר ישנים ולהעיר את האהבה לציון בלב כל פנות העם, – לא אהבה מסֻתרת, אפלטונית, הקשורה בלב העם זה אלפים שנה, אהבה אשר לא תקרע סגור הלב ולא תזיל זהב מכיס, שעליה יאמרו: “כל ישראל חובבי ציון הם”, כי אם אהבה גלויה וידועה, אהבה שיש עמה מעשה ובעליה יאכלו פריה.

---

הַתַּרְבּוּת הָעִבְרִית וְהַצִּיּוֹנוּת

מאת

מנחם מבש"ן

א

הציונות, שארית תקות ישראל, אֵחרה מעט לבא – לא רק יען היות אדמתנו הולכת ונהפכת לזרים (אשר הקדימו אותנו בחבת ציון למעשה ועוד ידם נטויה ועיניהם פקוחות על מקלטנו האחרון), כי אם יען אשר קדמה ההתבוללות לשום שַמות בישראל, עם הרוח אשר מעולם, עד בלי היות עוד בקרבו יסוד לכל חזון־לב ולכל משא־נפש לימים הבאים ולא יכֹלת, אפוא, לציונות, אשר על החזיונות ומשאות הנפש תֵּחשב גם היא, להשריש שרשיה לעֹמק ולרֹחב – בלתי אם נשוב לכונן יסוד אשר כזה, לניר לנו ניר אשר יעלה ויצמח בו המטע הציוני.

כי הנה, בסוּר החומות אשר הגבילו את ישראל מסביב בתוך העמים, נעלה מתוכן גם רוח ישראל, אשר החומות האלה היו מעון לו והוא – מעוז לעם מאות שנים, נִסע נִגלה כל חזון־לב וכל משא־נפש. ועד בוא עת הַעָרות על העם, בדור האחרון, רוח חדשה, רוח התחיה הלאומית, עברה עליו כמאה שנה בלי כל חזון־לב (לחכמת ישראל לא היה דבר עם הנשים ולא עם רַבּת העם, ובעליה הביטו אך אחור – אל העבר – ולא לפנים… ) או, רע מזה, בחזיונות־לב אשר לא לנטוע כוננו כי אם לעקור נטוע, – מאה שנות תהו אשר ערו וערערו את אבן ישראל עד היסוד בה.

ציון ויַבנה – יסוד הלאומיות ויסוד התורה – אלה הם שני המלאכים הטובים אשר היו, חליפות, למשען ליהדות ויעודדוה ויתנו לה תקומה מדי היותה לנפול. אפס כי תחת אשר במוט ציון לפני הרומים כוננו רועי ישראל וצופיו, גם בטרם תפול ירושלם, את תמורתה את יַבנה, ואף גם מאה שנה לפנים הכינו הלל ושמאי ובתיהם את המעבר מציון ליבנה; הנה בימי היות יבנה לסכה נופלת, מחצי המאה הששית למספרנו והלאה, חזו רועי ישראל משאות שוא ומדוחים להם ולצאן מרעיתם, ויהי המעט כי לא מהרו להעמיד את ציון למחיה לרוח העם, אשר רחק בכח המסבות מן התורה, כי נִסו גם נַסות להכרית כל שם וכל זֵכר לציון מספרי התפלות ומפי העם ומהליכות עולמו.

ויהי רוח ישראל הולך ודל ודמות היהדות אשר במאה האחרונה – יהדות בלי יבנה ובלי ציון – כדמות ארמון עתיק־ימים אשר שוכניו הולכים ומעטים ופרציו הולכים ורבים, או כקבוצת איים הבאים ברֹב הימים אחד אחר אחד במעמקי המים העצומים והרבים הסובבים אותם והמפרידים ביניהם, ולא יֵראו עוד החוצה כי אם אחדים מראשיהם – הם ראשי אבות המשפחות הנודעות לשם בכתב בית ישראל, בן־מנחם, כרמיה, קורנדו, ועוד – אשר ברֹב הימים בוא יבאו במים גם הם… המנוסה ממחנה ישראל החוצה בדעת או בבלי דעת (המרת הילדים ביד אבותיהם) היה לנגע עומד בעינו המפיל ממנו רב; גם ההתבוללות בלי המרת הדת, גם שויון־הנפש לכל אשר ליהודים וליהדות, יובילו בדור שני או שלישי אל התוצאות ההן… וכל מאמצי גדולינו (אשר ידם היתה במעל הזה ראשונה) לדרוש ולתור בכל אפסי ארץ, מהדו ועד כוש, אחרי “בני ישראל” האובדים והנדחים לספחם על בית יעקב – לשית עוד מעט עפר וחול וספות על האיים השוקעים, או לטוח עוד מעט טיח תפל על הקיר הנטוי – הבל המה; וגם יש אשר עלה על לבנו דבר מר לאמר: מי יודע אם לא בטרם תַּמנוּ חֵפש מחֻפש אחרי אחינו הרחוקים ההם, יהיה עלינו לחפש בנרות יהודים אובדים ונדחים במקומות אשר עודם כעת גלוים וידועים…

אך הנה באה הציונות בטרם יבאו מים עד נפש, הציונות – ראש־דרך בהליכות ישראל, תקופה חדשה בעתות עם עולם, עמוד־אש להאיר לאניתנו הסוערה, לנהלה בעד הגלים הדופקים אותה והרוחות השואפים לבלעה, אל חוף מבטחים.

ואולם איזה דרך נבקיע אל העם עתה להטות לבבו אל העבודה הקשה והקדושה הזאת, עבודת גנון והצל לשארית ישראל? התוכל ציון להיות גם עתה מלוּאים ליבנה, הנעזבה זה שנים־שלשה דורות, ככל אשר יכלה להיות יבנה, אשר שקדו עליה להכינה ימים רבים לפני נפול ירושלם, מלואים לציון? התצלח ביד המטיפים לציון, אשר ראשי אגודות הציונים שולחים בשנים האחרונות השכם ושלוח לדבר על לב העם, – התצלח להפוך לעם, הנדהם והנרדם בירכתי הספינה החושבת להִשָׁבר, או ההולך מנגד לנו, לב אחר ורוח אחרת?

ב

הדבר הדָבוּר יוצא כברק יצֹא ושוֹב עד ארגיעה, סואן ברעש – קול תרועת השומעים – ואחר הרעש דממה ואפס; והדבר הכתוב פועל לימים רבים, פעולתו חזקה, פוריה, חנוכית. הדִבֵּר הוא כ“מי הנהר העצומים והרבים”, השוטפים בקול רעש, שטוף ועבור וסחוב את הכל מלפניהם, ושבים אחור קל מהרה לעֻמת שבאו; והכתב דמיונו כ“מי השלח ההולכים לאט” או כגשם נדבות היורד בנחת והפרה והרוה את האדמה והולידה והצמיחה.

כל הימים אשר נודעה התורה לעם רק מפה הכהנים, כל ימי היות הנבואה דבר דָבוּר, לא יכלו גם שתיהן להשריש שרשיהן בעם ולעשות פרי – אשר גם הנביאים־המה הביעו תמיד תלונתם על זאת, – ואך בימי גלות בבל או שיבת ציון בעטוֹף הרוח מלפני הנביאים לבוש הנראה לעינים, בהיות דברי פיהם לדברי ספר, עשו שרש וענף ויתנו פרי ופריָם – המוסר העברי – היה לרוח חיים לעם אלפי שנים; עד אשר תעו רבים מבני עמנו בשני הדרכים הנוטים מעל היהדות הצרופה ימין ושמאל – התקונים בדת והחסידות – והלשון העברית אבדה ונכרתה מפי העם והתורה הכתובה שבה היתה לרוח בפי הכהנים החדשים, הרבנים המטיפים מזה ורַבּי החסידים מזה.

כמראה הזה נראה גם בדברי ימי העמים.

הכנסיה הקתולית שָׂמה את הדִבּר תחת הכתב, אך דבָרהּ היה בפיה לאש ולדם לכל מלאכי משחית ולכל המוראים הגדולים אשר היו משען לה ולעושי דברהּ. ואולם כמעט הפילה התקופה החדשה את כלי מַשחֵתהּ מידה והנה נגלה קלונה ורפיונה לעיני כל: הנזירים הדומיניקנים, “כלבי הציד אשר לכהונה הקתולית”, הסבו בדרישותיהם ובתוכחות פיהם בכל עבודת הלשון אשר עבדו בכל מאמצי כח מאות שנים, לחולל ולהוליד את תנועת ההומניסטים תחת פקודת רייכלין ואת פרץ תקוני הדת תחת פקודת לותר; ומחצית אירופה נקרעה מעל האמונה הקתולית והמחצה השנית גם היא כמעט יצאה בעקבותיה. והישועים, אשר באו בתקופה הזאת מסבות האלה תחת הדומיניקנים, החליפו את כלי השרת אשר היו לחבריהם אלה, שוֹט לשון ורעם שפתים, בעבודת התרבות ההולכת לאט והפועלת בהשקט ובבטחה – החנוך בבתי הספר ובכל בית גדול, ספרים ובתי ספרים – בפרשם ידיהם על כל פנות החנוך והתרבות, הביאו את דעותיהם בלב חניכיהם מעט מעט, בעת אשר גם הדִבּר גם כח הזרוע כבר עברו ימיהם, – וילכו בכחם זה ויעשו ויצליחו עד הדור האחרון…

בכלל לא יעוללו לנפש האנשים הבאים בימים בדברים, בשיחות ובוכוחים לשנות דעותיהם ומחשבותיהם ולהטות לבבם אל אשר יהיה רוח הדובר בם. האמונות והדעות יסודתן, לרֹב בני האדם, ברגש ולא בשכל, מוצאותיהן מן הלב (כי על כן גם בכתבי הקדש נִתּן האבר הזה במקור המחשבות והדעות) ולא מן הראש, “ואשר ימאן הלב, לא יקבלנו המֹח” (שופנהויר). והן ידענו כי הלב לא יתהפך כחֹמר חותם על נקַלה, החֵפץ או הרֶגש לא ינָתש וגם לא ינָטע בשיחה אחת ואף לא בתשעה קבים שיחה. לדבר הזה דרושה פעולה אטית, מאריכה, חנוכית. ככל אשר נטּע את הרגש בלב מעט מעט, ברֹב ימים, בשובה ונחת, ע“י חנוך ולֶקח מאריך, כן נוכל לשנות אותו ולהטותו לחפצנו ע”י תחבולות אשר בחנוך יסודן, כמו הקריאה בספרים ימים רבים. ובזה הנה באנו אל החלקה הנכבדה ביותר בעבודת הציונות, אל התרבות.

ג

לו יכולנו להגיע אל מחוז חפצנו קל מהרה, באַמֵץ העם את כל כחו פעם אחת, כי אז אמרנו: הבה, נעלה בישראל ונקיצנו ונבקיענו אלינו, נרעישנו מסביב ביד חבל נביאים אנשי לשון, אשר נשַלח בו בכל מושבותיו – אם יש לנו כאלה די צרכנו – נערנו ונעוררנו מתנומתו בכל הנאומים החוצבים להבות אש: הך הלבבות וירעשו הכיסים ויִזַל זהב מסגרותם! – התעוררות רגע בכח פעולת רגע – למען אסוף את רבבות אלפי הכסף הדרושים, למשל, לגאולת ארץ אבותינו מיד בעליה החדשים.

ואולם הן ידענו כלנו כי לא כן הדבר; כי הציונות היא חזון־לב אשר לא ביד יֻקח בעת שנחפוץ, כי לימים רבים, אולי גם לעתים רחוקות, המלאכה, ועלינו להאריך נפשנו ולחכות לעת רצון, לתמורות במדינות, לשנוי המצבים והמערכות בהליכות עולם, שנוים ותמורות אשר נִבָּנה מהם גם אנחנו בהיותנו עומדים על המשמר נכונים לקראתם. ועתה איכה נעשה ובמה נִכּוֹן ונכין לבב העם למען יזכור ולמען ישמור כל הימים הרבים ההם עת בית ישראל להִבָּנות? איך “יעמד חי” ער ועונה, מאזין ומקשיב לקול הקריאה כי תבא? איזה בעל כשרון מנואמי נאום, איזה כח הדִבֵּר יוכל לעשות דבר־פלא כזה?

אולי יוכלו מטיפים לציון להעיר ולעורר את האהבה כאשר יֶשנה, טמונה במעמקי הלב והנפש, אך לא לחולל ולהוליד אותה באשר עוד אינה; יוכלו לפחת ברוח פיהם על גחלת הנשארה עד אשר תצא ללהב ותבער כלפיד, אך לא להצית את אשר אין גחלת, באשר כסה העפר והאפר על מעט הַפּיחַ עד כי גם אִשוֹ גם חֻמוֹ כבר נדעכו… וגם עינינו הרואות כי, אם יעשה עוד הדִבּר פרי ברב או במעט בתוך אחינו יושבי ארצות המזרח, ששם לא רחקו ממוסדי היהדות, לַחְמָם לנפשם מנֹּער – הנה בקרב אחינו הרחוקים, שכבר התבוללו בעם הרב והעצום מהם עד בלי דעתם עוד עד מה משפתנו, מספרותנו ומדברי ימינו, שם כל לשון תקום עליהם להשיב שבותם לא תצלח, וכל “מלאכי גוי” העוברים בארץ זה ימים ושנים לאמר לציון תִוָסד, לא יקחו נפשו ולא יעשו תושיה.

עלינו לא רק לקרא את העם אל הציונות כי אם לחנכו ולהכינו אליה, לא להורות לפניו ציונה כי אם להדריכו בדרך זו ילך; והחֵפץ הזה יצלח בידנו אך בכח הדבר הכתוב, או בהַפקֵד מטיפים אנשי תמיד איש על מקומו ואיש על משמרתו, ודברו השכם ודבר על לב השומעים ההם, כאשר יעשו המורים, המדברים דבריהם תמיד באזני התלמידים שומעי לקחם, – הוא הדִבֵּר אשר דרך חנוכי לו גם הוא.

תרבות ישראל, שפתו וספרותו, אשר מוצאותיהן מציון, אֶצרוּ את הציונות בלב העם שמונה עשרה מאות שנה; ציונות עצורה, חרישית, אך מְלֵאה וחזקה, נגלתה בברכות ובתפלות, במסעות תמיד לארץ־ישראל, אשר היו ברֹב הימים למסֹרת אבות, במעשים ובאותות שונים שנעשו “זֵכר לחרבן”. אך כאשר החלו בעת החדשה להזניח את לשוננו ואת ספרותנו ואת תרבותנו, כן כלתה כענן גם חבת ציון מורשת אבות מפי העם ומלבו ומתפלותיו (בארצות המערב), ותחתיה באה ההתבוללות. חָרבה יַבנה – וחרבה גם ציון. הדבר הזה יורנו את הדרך נלך בו בחפצנו להשיב את לב העם אל הציונות.

לא “אמרי שפר” כי אם בדברי ספר נעשה זאת; ולא בספרים ובחוברות ציוניות הכתובים אידית או בלשון עם ועם, כי אם בספרים הכתובים עברית – גם אם לא יהיה תכנם ציוני. הן יכול איש לקרא ספרי פרץ, שלום עליכם, מוריס רוזנפלד, ואף גם ספרי נורדוי והרצל, אשר כתבו על הציונות, ולהתענג על תכנם ועל מליצתם בלי אשר יהיה בגלל זאת לציוני. אך אם קרֹא יקרא בספרים ממיטב ספרותנו העברית, אם יסכין עם כתבי הקדש ועם סופרינו הטובים מימי הבינים והעת החדשה, ותקָפוֹ הקסם הנפלא הצפוּן בחביון עֻזהּ והדרה ונהפך לבו בקרבו מעט מעט והיה לציוני בטרם יֵדע בטרם יחוּש את התמורה הזאת ככל אשר יוסיף לדבקה בשפת ציון, כן ידבק וכן ימצא חפץ גם בציון, ערש שפתנו.

כל הדברים האלה גלוים וידועים לרבים; הלשון היא רוח חיים לעם והספרות – פרי רוחו, וכל עם ועם בהקיצו לחיים יראה ראשית לו לשוב אל לשונו ואל ספרותנו. גם טובי אחינו בארצות המערב, אשר החלה רוח תחית הלאֹם לפעמם זה עשר שנים, גם כל ראשי הציונים בארצותם למקומתם יכירו וידעו ויגידו וישמיעו זאת בכל עת מצֹא, כי “הציונות היא תשובת העם אל היהדות בטרם ישובו היהודים אל ארץ אבותיהם” וכי על העם החָפֵץ לשוב לקדמתו לשום לב אל תרבותו, אל לשונו ואל ספרותו. – אך הנה יש דברים רבים גלוים וידועים תחת השמש אשר יעברו עליהם עִדָן ועִדָנים לפני שּׂוּם להם דרך בחיים. התורה והנביאים צוו פעמים אין מספר על אהבת גר ועל עשות משפט וצדק; במשלי שלמה נשנו פעמים רבות דברים המצַוִים לשמוע מוסר אב ותורת אֵם; בעת החדשה יצוו ויטיפו בלי הרף ללֶקח ולחנוך בבתי הספר ולבינה בספרים לעזיבת השכרון – לאחרים ולא לנו – ועד כה עוד לא הוּקמו דברי המצות האזהרות האלה, עוד לא היו לחקי החיים, ועוד יש לצוות לשוב לצוות על כל אלה וכאלה עד היום הזה, ומי יודע אחרי מתי עוד. – גם אנחנו קול דברים אנו שומעים פעם בפעם – קול קורא ל“קולטורה” עברית, לחנוך עברי־לאומי – גם מעל במות הקונגרסים הציונים גם מעל גליונות כתבי העתים – ותמונה איננו רואים וכל מעשה לא נעשה עד היום. שוטטו בתפוצות ישראל ובַקשו נא וראוּ: כמה בתי־ספר “עברים” שִנו את דרך הלֶקח העברי לטוב למען יהיו באמת עברים כשמָם? כמה מצעירינו, חניכי דור ההתבוללות, אשר כתבו ידם לציון, החלו להיטיב את דעת אבותיהם וללמוד עברית? כמה בתי־ספרים נוסדו בקהלות הרחוקות משוקי ספרותנו למען המציא ספרים עברים למקרא לאנשים באים בימים, אשר רחקו מן הקריאה העברית זה כמה בגלל מסבות המקום והזמן ואשר לא שכחו עוד את תורת נעוריהם? והיה אם נוסיף עוד לחכות, מי יודע אם גם בטרם ישובו אחינו הרחוקים אל שפתנו, אשר רחקו מעליה זה שנים או זה דורות, או בטרם יהיה לנו בארץ־ישראל מקור נפתח לתחית שפתנו וספרותנו, – אם לא ייבש מקור חיינו זה גם בקרב אחינו בני המזרח מקום מושב רַבַּת העם, המקום אשר ממנו תוצאות לכל סביביו ואגפיו ולכל זרועות השטף, המתפרדים ויוצאים משם על פני כל הארץ…

באה העת לדעת ולהכיר כי ראשית מעשינו לציונות, לתחית הלאם, היא לשום את שפתנו בפי כל העם, לעשות את הלשון העברית ללשון היהודים.

---

עֲלֵי הַסְּתָיו

מאת

מנחם מבש"ן

א

ככלות הקיץ וכל הדרו, בשאת רוחות הסתיו את העלים הנובלים בכנפיהם להפיצם על פני האדמה מסביב, הארץ מתנצלת את עדיָהּ ושמי העופרת יִבכו ויבַכּו את כל היקום, השמש הולכת ואוספת את אורה, הימים הולכים וקצרים והלילות מאריכים, הגנים והרחובות נעזבים מאדם והשממון מציץ מן החרכים, מעיק על בתי הנפש, – אז יתכנסו צעירינו איש אל מחנהו ואיש אל דגלו, אז יבקשו להם שעשועים חדשים לנפשותם – דברי חֵפץ לרוח העת, ־ אז יֵראו עלי הסתיו – גליונות כתבי העתים – בבתי המועד לצעירי בני ישראל. שם יתנו חלק לכתבי־עתים אשר לעם ועם, שפה ושפה, מפלגה ומפלגה – וגם לכתבי העתים אשר ליהודים; שם יקראו מקרא, ישאו משא, ישיחו וישתעשעו, איש יחד פני רעהו, על כל ענין תחת השמש – וגם על הציונות ועל שאר דברי היהודים והיהדות. בקריאה, בשיחות ובמשאות יָחֵלו ובשחוק ובשעשועים יכַלו – עד אשר יקיפו לילות החֹרף, עד שיאריכו הימים ונסו הצללים ושמש אביב יביט לארץ בעד מפלשי עבים: אז יוּרקו השלחנות הירוקים, בתי המקרא יִסָגרו מבלי באי מועד ומשחריהם, “החונים בגדרות ביום קרה”, ידודון ידודון ויצאו למרחב לרעות בגנים וללקוט שושנים…

והאנשים הבאים בימים – הן המה שעשועים כאלה וכאלה מהם והלאה; גם לקרא בספרים או בכתבי־עתים גם להבין בספר תולדות השמים והארץ אין עוד עת, כי מבֹהָלים ודחופים יעברו את “הפרוזדור” הזה כל ימי חלדם וכל עמַל אדם לפיהו או לכיסו, אם דל הוא ואם עשיר.

כי הנה עברו, עברו זה כמה הימים אשר בהם “המהלך בדרך ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה!” היה “מתחיב בנפשו”, הימים אשר בהם היה עם ישראל הוגה בתורתו יומם ולילה ועִמהּ לא חפץ דבר בשמים ובארץ. העם הנפלא הזה היה מראשית דרכו כאחד “הילדים שנולדו גדולים”, “היונים לא היו כי אם נערים יפים, אך היהודים היו תמיד אנשים” (היינה, דייטשלאנד), ותהי התורה נבחרת לעם מן השירה והמוסר – מן היֹפי; וכאשר היו, בתקופות הבאות, בעלי האגדה נופלים מבעלי ההלכה והמגידים – מבעלי הפלפול והחלוקים, כן היו הנביאים נקלים בעיני העם מן הכהנים, וקראו לנביא בבוז “ממַשל משלים” (להבדילו לרעה מן הכהנים מורי התורה) ועוד שמות חרפה וקַלָסה לאין מספר, הנפוצים בכתבי הקדש, ועשו עִמו מעשים אשר לא יֵעשו לא רק לכהנים אנשי הקֹדש כי אם גם לאחד העם. ואם בראשונה עוד התחזקו בעלי התורה והעיון הלמודי מזה ובעלי השירה והיֹפי מזה, אלה לעמת אלה ימים רבים, כשני יאורים ההולכים איש ליד רעהו, הנה אחרי שוב ישראל מגלות בבל, ששם תלה כנורו על ערבים, גברה לנצח דרך הסופרים על דרך הנביאים – אשר היו אז גם הם, על פי רוח העת ההיא, למורי הלכות – כאשר יגבר היאור הגדול על הקטן העובר בגבולו והרחיב פיו ובלעוֹ; תורה שבעל־פה עלתה על תורה שבכתב, אשר היתה מעט מעט כאוצרות חֹשך ומטמוני מסתרים¹, ועם ישראל ראה לו את תעודתו מן הוא והלאה בעבודת המֹח לבדה. העבודה הזאת באה עד הראש בשלש תקופות: בתקופת בבל (כל ימי היות ישיבות סורא ופומבדיתא על מכונן: ג' תתקע“ט־ד' ת”ת), בתקופת צרפת (מימי רגמ“ה ועד גרוש היהודים מצרפת ביד פיליפ היפה: ד' תש”נ־ה' ס"ו) ובתקופת פולין וליטא (מעת הוָסד הישיבות האחרונות בידי תלמידי הגר“א: ר”צ־אחרי תקס"ג). התקופה האחרונה הבשילה כל פִריָה ומשא־נפש העם מאז, להיות כל בניו “למוּדי ה'”, לבש עור ובשר: עם ישראל היה כֻּלו לקהל חכמים ונבונים, ללומדים חריפים, מעמיקים בכל הדבר הקשה, והקריאה הקלה – דברי אגדה, מוסר ודרוש וגם תורה עם פירש"י, וכתבי הקדש כלם – היתה חלק “עמי הארץ” אשר הִשָם אלוֹהַ חכמה… אם נתן העם כל חילו אך אל הספר ולא אל החיים, אם הפך כל היום אך בנושנות ולא שם לבו אל הליכות ההשכלה, החכמות והמדעים, אשר חִדשו פני אירופה במאות השנים אשר לתקופה האחרונה הזאת, כתלונת אחדים מסופרינו (למשל: ז. אפשטיין במאמרו “הספר והחיים”), הלא היתה זאת יען אשר העמים הנוצרים גדרו בעדם מִצֵאת ובוֹא באנשים, מִנגוֹע אל עץ הדעת, מִשלוֹח בניהם אל בתי הספר, וגם בגלל דברי אמונה ודת; בין הספר והחיים לא היה להם משפט הבחירה, ובין הספר והספר – כבר היתה הבחירה ערוכה להם מאז על פי רוח ישראל: לא נשאר להם אפוא כי אם לפַלס נתיב לרוחם בים התלמוד ובכל אגפיו. הלא זה העם, אשר בימי שלטון הערבים בספרד, בטרם תהיה עליו יד צר ואויב לכלוא את רוחו בחזקה, עמד על מרומי השכלת הזמן והספר והחיים היו לאחדים בידו.

בעקב תקופות כאלה תרפינה כנפי הרוח מרֹב עבודה וספרות הקריאה תבא תחת ספרות ההגיון. וגם אמנם אחרי התלמוד באו המסכות הקטנות, המדרשים והפיוטים; אחרי תקופת בעלי התוספות באו הקבלה והשכלת המימונים־הפרובינצים, שני זרמים המתאימים אל החסידות ואל ההשכלה הברלינית, אשר באו בעקב הפלפול והחלוקים. כי חק עולם הוא לרוח האדם: אחרי עבודת המֹח תבא עבודת הלב. גם בעמים הנאורים, למשל הצרפתים, היתה ספרותם במאה הי“ח לסה”נ ספרות הלמוד, הפילוסופיה והחֵקר לכל תכלית. ובמאה הי"ט היתה לספרות הרֶגש – לספרי קריאה ושעשועים. אפס כי בעמים יֵחשב שנוי כזה בדרך הרוח כעליה והתפתחות, כפֶרץ מעינות חדשים ממעמקי רוח האדם; ובישראל נחשב לירידה, לנטיה מן הדרך הסלולה והישרה, אשר סללו ראשונים, ללכת אחרות עקלקלות. בדור החוקרים החפשים וחכמי האשכולות הצרפתים, עוד לא הרחיבה הספרות את גבולה בתוך העם והסופרים אך יָצֹא יצאו מתחת חסות האדירים ומשענתם, ובתקופת המשוררים והמסַפרים – התקופה הרומנטית – הבאה אחריה היו הקוראים הלוך ורב עד היום הזה; תחת אשר בישראל היה בתקופת הלִמוּד העיוני כל העם עם־הספר והספרות הלכה בכחה ויהי איתן מצבה, ובתקופת הקריאה הבאה אחרי כן היו הקוראים הולכים ומעטים – נפש העם, אשר ידע כי “תלמוד תורה כנגד כלם”, נָקעה מדברי ספר שאין בהם תורה ולמוד, דברים אשר “ללהג נִתּנו ולא ליגיעת בשר”.

בעקב התקופה האחרונה באה ההשכלה הברלינית ואחריה – ההתבוללות והחמריות ו“עם הספר” ירד בדרך הרוח עשר מעלות אחורנית: תחת הלמוד באה הקריאה ותחת הקריאה – חיי מהומה ורעוּת־רוח, אשר יֵאמר להם היום “חיים של מעשה” ואשר חֶציָם עמל האדם לפיהו והחצי – שחוק הקלפים בבתי הקפה, בבתי המועד וגם בחוג המשפחה.

במוֹרָד הזה, אשר עברה בו רַבַּת העם במאַת־השנים האחרונה, עוד יעברו בו גם עתה, עָבוֹר ורדת פלאים, רבים מצעירי ישראל בארצות המזרח, ששם עוד היום ישן וחדש נשקו: בנעוריהם יהיו ביושבים לפני ה' בישיבה או בבית המדרש, אחרי כן ימירו את הלמוד בקריאה קלה ואחר – ישליך הבחור החשוב גם את הקריאה אחרי גוו והיה לאיש מעשה אשר חֶלקוֹ בחיים, והספר יהיה לו לבַקר. עוד יזכור פעם בפעם אהבת נעורים ללִמוּד ולקריאה, עוד יפקוד לעתים את הגליונות הבָּלים, ושלח ידו אל הספר, ־ ועזָבוֹ, וכתב ידו למכתב־עתי – ונִער כפו ממנו, “ויֹאחז… ויַפליט” – עד אשר יגברו באחרונה חיי המעשה על חיי הרוח והשכינה תִגלה עשר גליות – מן הדביר אל המסדרון, מן הבית אל עלית הגג, משם אל אוצר הַמְלָחים והסחָבות ומשם אל בית המדרש, אל מקום שֶׁפך הספרים, לקים מה שנאמר: בערתי הקדש מן הבית…

כן משפט העם אשר אין מצב נכון לרגליו ואין משקל לרוחו, כי יתהפך קל מהרה מן הקצה אל הקצה: בראשית תקופת ההשכלה עוד היתה גם הקריאה – המוֹרָד הראשון בדרך הרוח – לעם ללחם חקו, כמעט כלמוד התורה לפנים, כקטן כגדול היו עיניהם ולבם אך אל הספר, בו נשקפו להם החיים בתענוגיהם ובו חזו חזות הכל, ועתה בעלות כל העמים לעינינו מעלה מעלה בדעת ספר – נלך אנחנו הלוך ושוב אחורנית, כי היתה לנו הקריאה לזרא!

ב

אם טוב בעיני האבות לחַסר את נפשם מאחד התענוגים, אשר ימתיקו לנו את החיים בימי טובה ובימי רעה, אם ברֹב הימים וברעש גלגלי המעשים והמאוַיִים הסכן הסכינו עם חֹסר הקריאה עד אשר לא יחושו ולא נפקד להם מאומה, אם רוח האדם יורדת למטה מכֹּבד משא סבלותיה תחת אשר תפן למעלה ו“מקול המונה של עיר לא יִשָמע קול גלגל חמה”, ־ הלא ישמעו הלא ישימו על לב את הדבר המר הזה: הן כל איש־תרבות יראה עולמו בזרעו, ישא נפשו לראות את בניו משכילים גם בדרך החיים גם בדרך הרוח, לראותם בתור אנשי המעלה לכל דבר. כי לא רק “בַכֹּל אדם מתקנא חוץ מבנו”, כי גם חק הוא לנפש האדם – חק ההשתלמות והשאיפה אל עָל – אשר ימריץ את האבות כי יתאוו לראות את בניהם, עצמם ובשרם בדור אחר, עולים במעלות הרוח בחכמה, בדעת ובכשרון, עד המקום אשר לא יקוו ולא יאמינו עוד בנפשם להגיע המה אליו. ויֵדעו נא אפוא האבות המזניחים את הספר ואת הקריאה, כי הם חוטאי נפש בניהם, כי החסרון הזה יֵראה פעלו על הדורות הבאים לקחת מהם מעט מעט את שאָר־הרוח ואת אהבת התורה אשר היו לבני ישראל מוֹרָשה שכם אחד על כל העמים, פרי עבודת־המֹח בת אלפי שנים, אשר התנחלה מדור לדור בכח חֹק הירושה. וגם הנה החל הנגע הזה להֵרָאות כֹּה וכה, ועיני המורים, “רועי הנפשות” לילדים, רואות וכלות: המורים העומדים על משמרתם ימים רבים, אשר ילדים בני אבות שונים יעברו לפניהם כבני מרון שנה שנה – ואף כי המורים אשר שרתו בקדש בקהלות שונות ובמקומות שונים – המה יכירו ויֵדעו בבנים האלה, היורדים בשנים האחרונות הלוך ורדת גם לכשרון גם לאהבת הלמוד, את דרך הרוח אשר לאבות ואת יחסם לדברי ספר. הן הילדים – קוֹפי –אדם אלה – יריצו ידיהם הקטנות ויטו לבבם הרך לדברים אשר הסכינו עמם במסִבּם, יעשו את אשר יראו אחרים עושים ויתיצבו על הדרך אשר ישימו לפניהם אנשי בית אביהם בראשונה ורעיהם אשר הם יוצאים ובאים בתוכם באחרונה. ומה רב הדרך לדבר הזה בין דור לדור ומה שונה תכנית הבית לאיש יהודי, ערוּגת־המַטע לנפש הילד מיום היותו, לפנים והיום! לפנים היו כל המוננו, מסוחרים ועד אנשי מלאכה, מחוטבי עצינו ועד שואבי מימינו, יודעי ספר ושוחרי תורה, אנשים שעמדו רגלי אבותם או רגליהם הם על הר סיני ועל נהרות בבל. ויהיו להם בתי כנסיות וחברות ומגידים, אשר הגידו להם או אשר הורו אותם דברי תורה בשבתות ובמועדים ובבֹקר ובערב אשר לימי המעשה; בתי הקפה ומשחקי הקלפים (אשר קראו עליהם רועי ישראל חרם פעם בפעם במאות השנים האחרונות) וישיבת קרנות של עמי הארץ לא היו עוד לאכול עתותם ולהטות לבבם אחרי התֹהו. אז ילמד החתן תורה מפי המלמד אשר יחזיק לו חותנו ימים ושנים אחרי חתונתו והבנים הראשונים אשר נולדו לו מצאו בבית אביהם בית־מדרש קטן ואוצר ספרים; גם אחרי כן בצאת האב לשחר לטרף עוד היה קובע עתים לתורה, לדברי ספר: הספרים היו לאבות ולבנים ענין לענות בו בבית המדרש ובחדר, הספרים – שעשועים לנפשותם בבית. כל בית יהודי היה בית־מקרא והבנים היו אמונים מימי ילדותם על ספרים, על דברי רוח, על שיחות חולין של תלמידי חכמים – האורחים החכמים העוברים בארץ או החתנים בני התורה, אשר היו לכבוד גם שניהם בכל בתי ישראל. ככה התנחלה עבודת הרוח מאבות לבנים, מן האחים הגדולים אל הקטנים הבאים אחריהם; ככה הוכן לב הילד מראשית דרכו אל החנוך אשר נִתּן לו אחרי כן בחדר או בבית הספר העברי, והבתים האלה רק הוסף הוסיפו לפַתֵּח ולכלכל את הזרע הזרוּע בנפש הרכּה עד עשותו פרי. לא אחד ולא שנים מצאו להם, כשלמה מימון, ראשית למודים בארון הספרים אשר בבית אביהם גם בטרם ידעו חדר ובית־ספר.

והיום חסרנו כל אלה. החיים גברו על הספר, כל שלחנות מלאו… קלפים תחת הספרים, באלה יבקשו להם האבות שעשועים לנפשותם ממעשיהם ומעצבון ידיהם, ויש אשר שעשועים כאלה יהיו ראש מעשיהם; “האשה תבַלה חצי היום במעשה עדיָהּ וקִשוריה, למען הַרְאוֹת ולמען הֵרָאוֹת חצי היום האחר”, כדברי גתה (וילהלם מייסטר, לעהריאהרע), או תשים כל מעיניה גם היא בשחוק הקלפים. וכאשר ירחקו האבות מעבודת הרוח, כן יֵקַלוּ בעיניהם גם בתי הלֶקח גם החכמים גם המורים, אשר נכבדו לפנים על כל כבוד בישראל ואשר יהיו עתה בתוך כל ההמון הרב “כזמורה אשר תהיה בעצי היער”… איש איש מכל פנות העם, כנכבד כנקלה, גבוה בעיניו מן המורה, בוז יבוז לו בלבו או גם בפיו וגם לא ימנע מִדַבֵּר בו אָוֶן באזני הבן, תלמידו ההולך לקחת תורה מפיו.

לרומים היו עבדיהם היוָנים למורים לבניהם; וליהודים יהיו מורי בניהם לעבדים.

והילד אשר יוָּלד ואשר יִגדל בתוך משחקי הקלפים וענינים אחרים אשר ל“חיי המעשה”, ואשר הבּוּז למורה ולכל דברי רוח ירושה לו מבית אביו, לא תדבק נפשו עוד, גם אם נפש ברכה לו, אחרי בית הספר או החדר ואחרי הלקח הנִתּן שם: בית הספר היה יהיה לו לבית־סֹהר והמורה המציק לו ב“הבלים” כאלה, אשר לא ידע ולא ידעו אבותיו, ־ לנוגש המעביד אותו בפרך עד בוא יום גאולתו, הוא יום תת אותו למלאכה או למסחר. ורבים מן האבות, אשר המה “אכלו בֹסר ושִני בנים תקהינה”, בראותם את בניהם והנה הם מבלים ימיהם בדי ריק, יהיו כמתאוננים, ימהרו ליָאש את לבם מכל עמלם ולהסיע את הילדים עודם באִבּם, גם בטרם ימלאו ימי לקחם, מדרך עץ הדעת אל דרך עץ החיים. על כן ברומניה, למשל, אשר יש לכל קהלותיה הקטנות והגדולות בתי ספר עבריים תחתיים, ואשר ראשית הוָסדם לפני חמשים שנה ומעלה, לא עשו הבתים האלה עד כה פרי ישַוה להם ולא שָׂמו, אשר להם המשפט, אל לבם להוסיף עליהם בתי ספר שניים, למען הגדיל והאדיר את הלקח העברי ואת החנוך העברי – דבר הנקל והראוי להֵעשות בארץ הזאת לפי מצב הדברים שם. וכזה גם משפט החדרים ובתי תלמוד תורה בארצות אחרות, שגם הם צומחים כצמח בארץ צִיה באין שרש למטה ובאין פרי למעלה.

מעל מגדל העץ אשר עמד עליו עזרא, הסופר־המורה הראשון, צופים אנחנו המורים על עֵמק־עכור זה ולבנו יהגה אימה על הבאות! אם לא ימהרו לקדם פני הרעה בעוד עת, אז יש יום – הה' אשורנו ולא רחוק! – אשר אמנם עוד יהיו כל עם ישראל יודעי ספר (כי מלמדי תינוקות ובתי ספר וסדורי תפלה לא יחדלו מישראל), אך לא דורשי ספר ולא קוראי ספר. יש יום וחָסַרנו גם מורים גם תלמידים אשר יצלחו למלאכה, וירדו בתי הלקח מטה מטה, וחסרו בנינו גם את האהבה ללמודים גם את הלב הער גם את רוח החכמה והבינה אשר נחלו פי שנים בכל בני עם ועם ואשר היה להם לשם ולתפארת נגד חבריהם בני הגוים, – ונַעלה הרוח מעל עם ה' וירדו את ערלים, או גם יהיו “נופלים מערלים”.

כל החרבן הזה, אשר גם הנה נודעו עקבותיו, יבואֵנו מעט מעט ואנחנו לא נחוש, נשמת האומה דועכת, חושבת לצאת – ולא נשים על לב; ככל אשר לא ידע ולא יזכור החולה ההולך ודל מעט מעט ברב ימים, את מצב־בריאותו הטוב לפנים. אולי, ברדת העם ככה פלאים, ירבו אז בקרבו גאוני הרוח לפי מְעוֹט בעלי הכשרון, ככל אשר היה לו בראשית ימי תרבותו, בתקופת הנביאים; וכאשר היה הדבר ועודנו גם היום לעמים אחרים, כי לפי הַרְבּוֹת הכשרון להִגָלות בהמון, כן תמעט הגאוניות בעם ועם, וכן להפך. ואולם גם פתח־תקוה זה הנשקף לנו מעמק עכור, לא יתן לנו שִלוּמים ונִחוּמים כי אם מעט, יען היות גאוני הרוח, לא קנין העם אשר מקרבו יצאו, כי אם קנין כל בני האדם.

הה' מי יעלה לנו השמימה והוריד לנו משם שביב אש־קדש להָחֵם את הלבבות הקופאים בחיי המעשה, מי יביא לנו זרם חיים חדשים, גֻלות עִליוֹת, אל תוך האגם הזה, בו טבענו אנו, בו יטבעו בנינו עד מחנק־נפש, מי ומי מן החלוצים העוברים לפני המחנה וארון הקדש או חצוצרות התרועה בידם, הרבנים, הסופרים, המורים, יתעוררו לקרא את העם אל על, למשכו ולהעלותו מטיט היָוַן, מן הרקבון ומן הקפאון אשר הוא נתון בו עד צואר ולהורותו את דרך הרוח העולה למעלה!

בתי הלֶקח אשר לנו – מִבְצְרֵי הרוח לילדינו – קוראים לתקונים נמרצים עד היסוד בם; ואולם כל חפץ לא יצלח בידנו עד אם שנו האבות גם הם את דרכם: ככל אשר יָרדו במעלות הרוח מן הלמוד אל הקריאה ומן הקריאה – אל בתי הקפה ומשחקי הקלפים, כן עליהם לשוב עתה “אחורנית”. השליכו מנגד עיניכם את גלוליכם החדשים ושובו אל הקריאה, אם לא תוכלו לשוב עוד גם אל הלמוד! לא למענכם, כי אם למען בניכם, מַחמַל נפשכם, אשר תתאוו לראותם טובים ושלֵמים מכם גם במעלות הנפש והרוח; המירו את דרך חייכם בבית ובחוץ, תנו כבוד ויקר ואהבה לדברים שאינם במדה, במנין ובחשבון: לספרים, לתרבות ולנושאי דגלה, לבתי הלֶקח ולכהניהם, שיתו לבכם לחֵילָם, חַדשו ימיהם כקדם, שימו אותם לנס ולמשא־נפש לבניכם, כי המה מקור חיי הרוח לעם, “בתי היוצר לנשמת האומה” (ביאליק). אז לא תביש זקנתנו את ילדותנו וישראל, ששמעה אזנו על הר סיני את המצוה ללמוד וללמד, לא יבוש ולא יסוג אחור מפני הגוים אשר שמעה אזנם על הררם שעיר: מאֻשרים העניים ברוח, שהם יירשו מלכות שמים…

---

בָּבֶל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

מאת

מנחם מבש"ן

משקיפים אנחנו על פני גיא החזיון אשר עברנו בו אנחנו ואבותינו, והנה חזון נראה אלינו: אֵם מבקשת את בנה, את הבן אשר גלה ממנה זה כמה וילך ויתע במרחקים. ושוטטה האם השכולה כה וכה הלוך ובַקש, הלוך וקרֹא: בני, בני! ודברה על לבו מרחוק ושפכה שיחה בחיק הרוח העובר בארץ בינו ובינה והנושא בכנפיו אנקות אלפי דור מן העולם ועד העולם. ויש אשר יעברו איש על פני אחיו ולא יכירו זה את זה, כי לא ישמע עוד הבן את לשון אמו ואזנו לא תבחן את קול צלצל מליה, או כי לא תכיר האם את בנה, עקב אשר השתנה ברוב הימים וידמה לאנשים אשר הוא נע ונד בתוכם, ופניו ומראהו והליכותיו מקדם לא יהיו לו עוד… ויש אשר עוד מעט ושכח הבן את אמו, כי לִבְּבוּהו אמות נכריות, ועוד מעט ונואשה האם במר נפשה מבן יקירה כראותה כי הרחיק ללכת עד מאד. אך השכחה מזה והיאוש מזה לא יבאו עד קִצָם ולא יעצרו כח להפר ברית מלח עולם: נפש האם ונפש הבן קשורות אשה באחותה, עזה ממות אהבה, כי תִגָלה וכי תִסָתר עמוק עמוק עד בלי דעת נפש, וחבליה, חבלי הרוח, המבריחים בין הנפשות הנאהבות ועוברים ימים ואפסי ארץ ומרחבי אין־קץ, בל יִנָתקו, כי כמוה כמוהם בני אל מות המה.

האם מבקשת את בנה השכם ובקש… וכראותה כי אין לה שומע מאתה, תשַנה את טעמה ונסתה לדבר בלשונות שונות, אשר למדה מדי עברה בארצות לבקש את נדחה, או לצפצף בלשון עלגים, בלשון העֵרֶב, אשר לקחה אזנה שמץ ממנה מדי בואה בתוך אנשים בוערים ערלי שפה: מי יודע, אולי שכח ילד שעשועיה ברוב נדודיו את לשון אמו – ומשכה אותו בלשונות הנכריות, אשר דבקו בפיו ובלשונו תחתיה, לרוץ אחריה אל ביתו, אל מקומו, אל אחוזת אבותיו.

קשה היה לאשה עדינה כמוה, אשר מָרום דרכה ונאצלות הליכותיה מיתר הנשים בנות גילה, אשר לא לשונה לשונן ולא דבריה דבריהן ולא מחשבותיה מחשבותיהן, ־ קשה היה לה מאד להדַמּות אל הנשים מבנות דלת העם, להגָלות כאחת הריקות, לצפצף בלשון עלגים ולדבר דברי תפל כמוהן – והיא חנכה לבנה, בעוד היותו באמנה אתה, בדרך אצילים, ותלמדהו שפה ברורה וטוב טעם, ותורהו להגות מישרים, לדבר נגידים ולשמוע רמות! ואולם הן היא האריכה נפשה למדי בדברה לבנה השכם ודבר בדבריה ובלשונה מקדם, אולי תכין לבו, אולי תקשבנה אזניו, אולי יסכון עם הדברים האלה ועם הלשון הזאת והתעורר וזָכר ראשונות והתודע אליה; הן את בנה היא מבקשת ועל אדמת נֵכר היא מתהלכת: ומה לא תעשה ומה לא תנסה האֵם למען בנה?

והיא הולכת וקוראת פעם בלשונה פעם בלשונות נכריות פעם בלשון העֵרֶב, קֻבַּעת הלשונות, ככל אשר שמו צרות לבבה בפיה; עד שנמצא לה בנה – כי הכיר את קולה וכי זכר את לשונו מימי קדם, ברֹב קראה אליו, או כי לבבתהו בלשונות הנכריות הקרובות אליו בפיו ובלבבו מימי נָכרוֹ – ותמשכהו בקסם אשר על שפתיה ותוציאהו מארץ נוד ותקחהו אל גבולה, אל המקום אשר היתה שם ערשו בתחלה. שם תשתפכנה נפש האם ונפש הבן אשה אל חיק רעותה, שם ישיחו וישתעשעו יחדיו והביעו אנשים בשיחם זה לזה את כל התלאה אשר מְצָאָתַם מדי בקש האם את שאהבה נפשה ומדי היות הבן נפרד מאמו, מביתו, מארצו וממולדתו – לא בלעגי שפה ולא בלשון אחרת, כי אם בלשונם! שם תשבית האם מפני בנה את לשונות העֵרב והוא גם הוא יסירן מהר מפיו ומלבבו ככל אשר יסיר מעליו את בגדיו הצואים – בגדי הגולה – את הליכותיו הזרות ואת כל נֵכר אשר אסף אל נפשו ואל רוחו למען היות לו תקומה בתוך האנשים אשר היה מתגורר עמהם; שם ישוב הבן להיות את אשר היה מעולם: בן־עמו מנפש ועד לשון.

היהדות הלכה אחרי בנה – ישראל – בצאתו בגולה לבקשו, לקרא לו ולדבר על לבו להשיבו, “כל מקום שגלו ישראל – שכינה עמהם”. היהדות, האם המביעה את רוחה לבנה בכל דור ודור ביד החכמים והסופרים בפה או בכתב, דברה אליו בראשונה בלשונה, אך הבן מהר לשכח את לשון אמו והיא גם היא קצרה רוחה ותעש לו הנחה בדברה אליו בארצות נודו בלעגי שפה ובלשונות שונות. מי יודע אם לא היטיבה עשׂה לוּ האריכה נפשה, לו החזיקה בכל עוז בשפתה מדי ערכה אליו מלים, אם ישמע ואם יחדל: אם לא מהר לשמוע לשונה ולהכיר את קול הקריאה בראשית ימי נדודיו, הנה תחת זאת אולי, לאחרונה, לא הרחיק ללכת הלוך ותעה בישימון דרך, הלוך ומשוך אחריו את האם, היוצאת בעקבותיו, ארחות עקלקלות כיום הזה; אולי כבר המו מעיו לו בהתדפק על תוף אזניו, בהתחקות על לוח לבו פעם בפעם קולות אלהים אשר שעשעו את ילדותו על נאות הכרמל והשרון, וכבר שב אחרי אמו אל מקום מולדתו… ואולם האם לא בקשה חשבונות רבים בצאתה לבקש נדחה ותתן את לשונה כֹּפר קרבָתו אליה…

אם כזה וכזה יִדוה לבנו על זאת; אם בקנאתנו ללשון הנביאים אשר קֻמטה ולא עת, יחר לנו גם על החכמים הראשונים גם על הסופרים החדשים על השפילם לדבר אל העם בלשונו, או בלשונותיו, תחת אשר יתאמצו להשיב את כל המון ישראל אל לשון אבותיו – הנה הנעשה אין להשיב ומעֻות, אשר שרשיו יסֻבכו אל חיי הגלות, לא יוכל איש או עם לִתְקון על נקלה. במסתרים תבכה נפשנו על הסופרים המוציאים את פניניהם אל שער האשפות למען חֵיָתם; לבנו יזעף על העם, אשר לא יחזיק בידי סופריו הכותבים עברית, למען יוכלו להוסיף לו תבואתם בשמחה ובטוב לבב; אך זאת נשיב אל לב: בגולה אנחנו, בית ישראל מלא פרצים ושחיתות ומגרעות מסביב – ועל מי ועל מה נבא ראשונה במשפט! על כל פשעים יכסו חיי הגלות.

ואולם בשוב הבן, לאחרונה, לקול קריאת אמו אל ארצו ואל מולדתו, הלא מישרים נשפוט כי שם יפיקו נפשם זה לזה בלשונם ולא בלשונות הגלות; הלא שָבֵי ציון, אף כי בסתר אהליהם עוד לשון עם ועם בפיהם, יודעים כלם אם מעט ואם הרבה את לשון אבותינו; הלא בדַבר אליהם האם, או מלאכיה המליצים בינה ובינם, ידברו אליהם עברית, ורק עברית!

כה האמַנו, כה דִמִינו בנפשנו; ואמונתנו זאת היתה נחמתֵנו על רדת שפתנו וספרותנו פלאים בארצות הגולה. דמינו כי בארץ ישראל יהיה כל העם, כל אשר בשם ישראל יכַנה, קוראי עברית ודורשי עברית והמשכילים והסופרים מצדיקי הרבים הם הם ישקדו על הדבר הטוב הזה להקימו; המה יגישו לעם איש איש את תבואתו בכלי קדש, גם את העולם הגדול והקטן – כל אשר נעשה תחת השמש וכל אשר לישראל – יתנו בלבו בכתבי־עת כתובים עברית, וכאשר יסכין כל איש יהודי בארץ ישראל עם העברית לבדה יתן לנו רוח ישראל שם גם עלים גם פרחים גם פרי תֹּאר כימי עולם וכשנים קדמוניות. כה דמינו – ואולם מטַבּוּר הארץ הזאת, ארץ משאות נפשנו וחזיונותינו, זמירות אחרות שמענו; הלא כה דברי אחד המודיעים מירושלם ב“המצפה” גליון מ“ג תרס”ח:

“חמשה יהודים מפה הגישו בקשות להממשלה על רשיונות להוציא עתונים יומיים עברים ז’רגונים ושפניולים. הם מקוים להשיג רשיונות בימים האלה ונזכה בירושלים לשבעה עתונים יומיים יהודים.”

נבלה! – הקריאה הזאת עלתה על לבי ועל שפתי בקראי את הדברים האלה ראשונה, ואותה לא אוכל לטמון בחֻבּי לבלתי הביע אותה שנית נגד כל הקהל ונגד האנשים האומרים לשוב על עונות אבותם ואחיהם, אשר עוו בגולה, ולבלתי קרא אל האנשים האלה מעל הבמה הזאת, לאמר:

אל נא, אנשים טובים, תרֵעו, אל נא תנאצו את שפת קדשנו בארץ מכוֹרתה ומולדתה, אל תחַיו את הז’רגון האשכנזי והספרדי בפיות צאצאי הנביאים בארץ הנביאים, אל תקבעו את נפש העם, את לשונו, אל תכריתו את שארית תקותנו ואל תחללו את ראשית כל קדשינו בארץ הקודש למען בִּצְעֲכֶם! ודעו כי על הנבלה הזאת תביאכם התולדה במשפט וכי תניחו שמכם לקללה ולחרפה בכתב בית ישראל!

כמעט כיליתי לכתוב את הדברים האלה והנה שעפי ישיבוני לאמר: מה העבודה הזאת לך ומה תועיל כי תלחש על מכה ישנה נושנת אשר אין לה לחש. מי יודע אם לא עד כה ועד כה כבר פרח הנגע, נוסדו מכתבי־עת ז’רגונים ושפניולים בירושלם ושטו העם ולקחו ואותם יום יום ידרשו; ואם לא נוסדו עתה ביד האנשים ההם, יבאו אחרים ויבנו להם במות כאלה על היסוד המוכן מאתמול. אם החל המעין הנרפש הזה להתגנב לרגלי עולי הגולה ארצה ישראל, לא יסוב אחור ברֹב דברים ועוד מעט או רב, גם בטרם תהיה לנו שם ספרות עברית, “וזכינו” לראות בארץ מולדת הנביאים “ספרות” או “עתונות” ז’רגונית. את הבצות האלה לא נוכל להוביש ברוח פינו – כי אם בשפעת אור וחֹם והמון מטעים חדשים.

ואני שָׂם פני אל דברי ימינו הראשונים, אולי אמצא מהם חזון ועצה הלום. כי הנה דברי הימים יִשָּׁנוּ, “מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיֵעשה”, ואף כי לעם כביר־ימים ורב העלילה בישראל; ומן הִשָנוֹת הדברים והעלילות תצא לנו תורה לדעת את המעשה אשר נעשה.

וגם אמנם כבר היתה כזאת לעולמים. בשוב היהודים מן הגלות הראשונה, מבבל, שכחו את לשון אבותם ויעלו בפיהם ארמית, פרסית, אשדודית ולשון עם ועם. גם שירות הלוים גם קריאות עזרא גם גערות נחמיה לא הועילו עוד להכרית את לשונות העֵרב מישראל ולהפוך לכל העם שפה ברורה כקדם. אז קמו ה“סופרים” בפרץ ויעזבו את הז’רגוניסטים, אשר היו בימים ההם, להיות בוסים ברִפשם – וללשון העברית עשו מקדש אשר לא יצלחו עליו עת ופגע וכל רוח משחית: כי אספו ויעלו על ספר את פרי רוח ישראל, את דברי הנביאים והמשוררים, אשר היו מתהלכים בפי העם מדור לדור ואשר עוד מעט והיה המקור הזה לאכזב… בזאת הצילו את לשון עמם מכליון וישימוה למשמרת לדורות הבאים, לעת רצון. המעין הטהור הזה, אשר גם מראשית צאתו לא הושם אליו לב (אף כי מן הקדש מוצאו), כי הנה עברה רוח אחרת בארץ, ובעם: פִּתּוּחַ התורה והמצוה בדרך ההלכה, ־ חלף ועבר בשדרות הדורות לאִטּוֹ, הלוך וטפוף, וַיִלָפת ארחות דרכו בעד המון כֵּפים וסלעי מגור וסירים סבוכים, אשר השתרגו עלו על גדותיו ועל פניו מזה ומזה לסתמו, ויש אשר התעלם ברֹב הימים ואיש לא דרש אליו ולא פִנה לפניו ולא הרחיב לו – אך מקורו לא יבש ועקבותיו לא נעלמו ואותותיו לא נְנַכֵּר עד היום הזה. לא רבים שתו מנחל עדניו, אך נפשות רכות ועדינות בדור ודור שאבו ממנו ונזרעו זרע – וזרעם היה לברכה ללשוננו ולספרותינו עד היום הזה.

יעמדו נא אפוא הסופרים גם היום בפרץ! יבנו להם הז’רגוניסטים מגדל בבל בארץ ישראל, ואנחנו נקום ובָנִינו מקדש חדש לשפתנו, מקדש בארץ ובלב העם, באספֵנו את מבחר פרי רוח ישראל לשירה ולמליצה, אשר מימי חתום חזון והלאה, ובתתֵּנו את האֹסֶף לפני הקהל חוברות במחיר מצער אשר תשיג יד כֹּל. אם חרבו הבמות אשר נבנו בשנים האחרונות לשפתנו ולספרותנו בגולה, מקום שם רוח ישראל קרוע לקרעים – ללשונות עם ועם ולספרות מדינה ומדינה; ־ אם אלפים ורבבות יהודים רוסים, יהודים רומנים, יהודים אמריקנים לא יעצרו כח לכלכל שנים־שלשה מכתבי־עת עברים והוצאת־ספרים אחת או שתים, הנה יהודי ארץ ישראל, יהודים שלמים בנפשם וברוחם, יהודים־עברים, יוכלו לעשות כזאת וכזאת, כי שם שפתנו כאזרח ולא כגר ולב העם נכון ונפשו נתונה לקדשיו מקדם, גם הז’רגון גם כל תרבות נכריה עוד לא עברו ראש; שם יהיו לנו מאה יהודים כאלף ואלף כרבבה וחמשים אלף היהודים כחמשה או כעשרה מליון אשר בארצות הגולה.

יעשו נא סופרינו אשר בארץ ישראל תעמולה גדולה בכל גבול הארץ, בערים ובמושבות, יקראו נא אל כל העם – כל החפצים בתחית לשוננו במקום שם בִכּרה ראשית פריָה – קריאה גדולה ולקחו תרומה מאת כל אשר נשאו לבו, כעשרה כסף לגלגלת, להיות לקרן־היסוד. ובהמָצא להם לַדָבר הזה מאלף איש ומעלה, יוכלו ליסד את ההוצאה הזאת על מכוניה, בשוּם לה לשנים הבאות מחיר שלשה או ארבעה כסף לשנה, והוציאו־כארבעה או חמשה גליונות לחדש־מיטב ספרי מליצה ושיר אשר נוצרו בישראל מימים קדמונים ועד הדור האחרון; ואם תשיג ידם־גם מבחר הספרות היפה ליונים ולרומים בתרגום עברי וגם כל מבחר וטוב בספרות היפה אשר יצרו סופרי ישראל בעברית ובלשוונת העמים (בתרגום עברי) בדורות האחרונים עד היום הזה.

מפעל ספרותי כזה, הוצאת ספרי המופת הראשונים והאחרונים, ילידי בית או ילידי חוץ. אשר יש כמהו לרב העמים הנאורים ואשר אנחנו לא זכינו לו עד כה, ־ יאיר אור חדש על ציון וגם על כל נפוצות ישראל יֵצא קַווֹ וחֻמו; ובכח האור הזה והמטעים האלה נוביש את הבצות אשר החלו להִקָוות מתחת שמי הגולה אל גלילות הירדן והשרון, בטרם יעלה באשם על כל סביבם ובטרם תהפך ארץ ישראל לבבל.

---

עַמִּי, בּוֹא בַחֲדָרֶיךָ!

מאת

מנחם מבש"ן

באחד הגליונות האחרונים למכתב־העת הז’רגוני “דיע יידישע גאזעטען”, היוצא בניו־יורק והערוך ברוח יהדות־לאומית־אמריקנית (לאמר: יהדות ז’רגונית, לא עברית), התגלגלה ובאה אל אחת הפנות הנעזבות, אל “מקום שֶפך הדשן” – אל פרק “דעת הקהל” אשר אחרי “תשובות המערכת” – הצעת אחר הרבנים, ליסד להם היהודים באמריקה בתי־ספר לבדם אם אינם חפצים לראות באבדן היהדות, בהתנכר לנו הדור הצעיר בארץ הזאת.

כל היודע את המלחמה הקשה, אשר על היהדות מבית ומחוץ ב“כוּר הַהִתּוּך” הגדול הזה, בארצות הברית – היהדות הענִיה המתרוצצת שם, כיונה במעי הדגה, בתוך כל המִשְבָּרִים והגלים והסערות, החותרים תחתיה מסביב לקחת עֶמדָתהּ – את הרוח הנכריה המתפעמת בכל עֹז בבתי הספר הכלליים, הסוחפת והסוחבת בכֹחה כל בחור וטוב בישראל עד הגבול הנשקף אל מחוץ למחנה, את כל העצות והתחבולות השונות אשר תעודתן לעצור את השלהבת הדועכת על פני הגחלת הנשארה – למודי הדת, “עבודת אלהים”, בתי ספר לערָבים וליום הראשון – ואת תוצאותיהן אשר כמוהן כאין, – כל היודע את אלה, הוא ישמח אל נכון לקראת עצה כזאת וגם ישתומם ויקרא, כשמעו אותה: הלא כמוה כביצת קלומבוס!…

אפס כי תחת אשר רֵעֵי קלומבוס קראו, בהעמידו בתחבולה הידועה את הביצה על עָמְדָהּ, “גם אנחנו יכלנו לעשות כן!” ידעתי כי הפעם יקראו הכל: “לא, לא נוכל לעשות כדבר הזה! הלהשיבנו אחור אל הגיטו אתה אומר! הלהוציא מאמתחותינו כסף על כסף, כסף תרומת המסים אשר יהיו לכל צרכי הצבור וגם לכלכלת בתי הספר, וכסף־מִשנה ליסד בתי ספר לנו לבדנו?!”

וגם הנה ההצעה ההיא נדפסה בשם “אן עצה פון א רב”, כאומר: אתם ידעתם את האיש ואת שיחו… תחת אשר באמת זאת העצה האחת, היחידה, אשר בידה לתת תקומה ושארית ליהדות, הנהלכה כצל גם ברֹב ארצות אירופה, וראויה היתה לצאת מאת המערכת בכבודה ובעצמה ולהִשָמע לא מירכתי הגליון כי אם מראש מרומיו, ולא במאמר אחד כי אם בעשרה מאמרות, ולא רק במכתב־העת הזה לבדו, כי אם בכל מכתבי־העת הלאומיים אשר לבני ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ולא רק עתה, בהגיע היהדות אל פרָשת דרכים “להיות או לחדול”, כי אם גם מתמול גם משלשם, גם מאז נראו האותות הראשונים כי החל הרקב לאכול בבית ישראל וכי עמדה היהדות במשעול צר בין “חדרי” אֹפל ובין בתי הספר לעם הארץ, כשלון וקפאון מזה והתבוללות בגוים מזה.

לפני מאה שנה ויותר פרצו בני ישראל אל בתי הספר הכלליים אשר נפתחו לפניהם, אחרי היותם עצורים להם מאות שנים, כפרץ מים, כי גבר עליהם הרעב לחכמה ולמדע, כי לא היו להם בכל גבולם מקורות אחרים לשאוב אותם משם וכי לא חזו מראש את אשר יִקרה את היהדות, אשר עוד היה איתן מושבה בכל בתי ישראל בעת ההיא, בגלל בתי הספר האלה באחרית הימים. בימים ההם ודרכי החנוך והלֶקח ב“חדר” התקלקלו, ובחצי המאה הששית למספר בני־ישראל עלתה הרעה למעלה ראש, ותהי צעקת המשכילים בעם גדולה על החדרים ועל המלמדים ועל כל הסדרים הישנים בתוכם, ובתי־ספר החלו להוָסד ליהודים בגרמניה, באוסטריה ואחרי כן גם בארצות מזרח אירופה. אם נעזבו החדרים מפני אשר התקלקלו, או אם התקלקלו מפני אשר נעזבו ונפרעו כצֶמח אובד בירכתי הגן (כי בעת ההיא רפו מוסרות ה“קהל”, אשר היו עיניו פקוחות גם על החדרים ועל בעליהם וישם משטרו בתוכם ביד אנשים חכמים אדירי התורה, כר' יעקב יהושע בעל “פני יהושע”, המשגיח הראש על המלמדים בלבוב), או אם שתי הסבות האלה היו אוחזות ואחוזות האחת בעקֵב רעוּתהּ מדור לדור ומתקופה לתקופה עד רדת החדרים פלאים כיום הזה, ־ אם כה ואם כה ובתי הספר, אשר באו תחת החדרים, הכזיבו מהרה את תקוות העם, ועוד מעט והנה נראה גם הלום כי עם ישראל, אשר על גל העבר שרשיו יסֻבּכו, הצליח למוסדותיו הישנים יותר מאשר לחדשים: החדר נתן פרי מאות שנים ופריוֹ היה לברכה לרוח ישראל; ובית הספר – כציץ יצא ויִמל ובני ישראל עברו ממנו והלאה אל בתי הספר הכלליים. המוסד החדש הזה לא הצליח בראשית הוָסדוֹ, עקב אשר היתה רוח רעה בין הרבנים תופשי התורה ובין המשכילים, והרוח הרעה הזאת באה בעקֵב הענן והחשך אשר היו פרושים על משכנות יעקב מסביב מאז גברו הישועים בארץ ואשר הבדילו בין התורה ובין ההשכלה, שחֻבּרו להן תמיד בישראל כאחיות תאומות. והרוח אשר נחה על ישראל לפנים, רוח אהבת תורה וחכמה, רוח דעת ויראת ה' יחד, נהפכה בקרב הרבנים לרוח קנאה אוילית, החותמת בעד כל קו אור, ובקרב המשכילים – לרוח פרצים ומשוּבה המואסת כל קֹדש. ויהיו הרבנים מתמרמרים על משכילי העם הקוראים ליסוּד בתי ספר עברים או חדרים מתוקנים – כאשר יקראו להם היום – ותוקעים בשופר גדול על המנסים אליהם ואל העם “דברי שלום ואמת”; והמשכילים, אשר התבאשו עם הרבנים לאשמת העם, הולכים מנגד להם ומיסדים בתי ספר כֹה וכה בלעדיהם – בעזרת הממשלות, אשר שמו עיניהן עליהם ועל פעלם לטובה – ומרַגלים באנשי ריבם ומלשינים אותם וחותרים חתירות תחת כסא כבודם להפכוֹ… ויהי אלה מזה מחקו סאה ואלה מזה גדשו סאה ובתי הספר האלה, אשר מאסו בם הרבנים מִתֵּת את רוחם עליהם בהיות לאל ידם לעשות, היתה בם עוד מעט רוח אחרת – רוח הכהנים הקתולים המשגיחים עליהם (באוסטריה, מֶהרין) או רוח היהודים עוזבי עמם המורים בהם (ברוסיה); הלֶקח העברי בהם היה הולך ודל והמה היו הלוך וחדל, ובני ישראל המירו אותם בבתי הספר הכלליים או שבו אחור אל החדרים, אשר קפאו תחתם כאגמי־נפש ויהיו מַרבֵּץ לבני החשֻכּים ומִחיה לכל גבר לא יצלח – והיהדות כֻּלה נהפכה בציריה בין שני הצירים האלה, הציר הצפוני והציר הדרומי, עד היום הזה.

לו השכילו הרבנים בעת צאת ה“גזרה” הראשונה מלפני יוסף השני באוסטריה ומלפני אלכסנדר הראשון ברוסיה, לפתוח להם היהודים בתי ספר, ־ לוּ השכילו לפרוש כנפיהם המה על הדבר הגדול הזה לעשותו, לוּ חדשו המה את המוסד הישן, את החדר, ויהפכוהו לבית ספר וישכינו את “יפיותו של יפת באהלי שם”, כמשא־נפש חכמי ישראל מעולם, כי עתה היו הבתים האלה לחק בישראל תחת החדרים, רוח ישראל היה לברכה בקרב הארץ גם לבעליו גם לגוים, והיהדות עמדה עוד על מכוניה עוטה אורה ומלאה כח ורוח חיים בכל ארצות הגולה עד היום הזה. אבל מה שהיה – היה ועתה הנה שבו בחרו הרבנים באשר מאסו לפנים (כי אכן הרב בעל העצה באמריקה לא אחד הוא בדעתו זאת), כאשר עשו הרבנים ההם לו היו “חכמים יודעי העתים” או לוּ קמו עתה מקבריהם וראו את מצב היהדות היום… ואולם הדבר אשר יכול להֵעשות על נקַלה לפני מאה שנים קשה להעשות היום: לפַלֵג לַשֶטף תעָלה חדשה ולהשיב את העם “אחורנית” מבתי הספר הכלליים אל בתי ספר עברים, והמשכילים – אף הלאומיים – יתיצבו עתה גם הם מנגד לדבר הזה ככל אשר התיצבו אז הרבנים מנגד להם.

ובכל זאת הנה ימי מאת השנים האלה הראונו לדעת, כי הרחק הרחקנו ללכת עד מאד וגם תעינו בדרך ונתיבותינו לא מצאנו: ומה לתועה לעשות כי אם לשוב על עקבו, אם מעט ואם רב הדרך אשר עשה. עתה אין עצה ואין תחבולה כי אם לשוב אל הגיטו – אם טוב בעיניכם לכנות בשם הזה יסוּד בתי ספר עברים – או לעזוב את בנינו ללכת עד מקום משם לא ישובו; להוציא מִשנה־כסף למען החיות את נפש האומה או לִסְפּוֹת את הנפש בגלל הרכוש… הן הסכן הסכַּנּוּ אנחנו ואבותינו להזיל זהב מכיס, שחד ומתנות, תרומות ומסים שונים, למען חיֵינו. בימי הביניים, בהיות היהודים צפוים תמיד לכל רע והיהדות יושבת באיתן, קשורה בבניה כשלהבת בגחלת, קנו להם בכספם חיי בשרים, חיי שעה; ועתה בהיות היהדות הולכת למות על פני היהודים, לא יקנו להם בכסף חיי רוח, חיי עולם? והן לא ימָנעו אחינו מהחזיק בכל ארצות החֹפש בתי חולים לבדם, למען אשר לא יאכלו המתרפאים את לחמם טמא בבתי החולים הכלליים; ולמה לא ידאגו לנשמה היהודית כֻּלה, אשר לא תִנָכֵר על ידי החנוך הכללי?

אם אמנם רבת ראינו בדורות האחרונים אנשים, שהיה להם מנעוריהם חנוך עברי שנים רבות ואחר עזבו את הספרות העברית וילכו לרעות בשדות אחרים, הן היתה זאת יען היות ספרותינו עד התקופה האחרונה או דתית (הספרות הישנה) או צוררת לדת (ספרות ההשכלה), ושני הדרכים האלה לא עצרו כח להדביק אליה את האנשים עד זקנה ושיבה; כי מוסרות הדת רפו מפני רוח העת, וההשכלה היא עזרה להניא לב רבים מכל קדשי ישראל. ואולם עתה בהיות רוח חדשה, רוח התחיה, מתפעמת בספרותנו ובכל חיינו, וכל הַקָרֵב אל עמו ימצא בו רֹב חפץ ורֹב ענין ושדה־עבודה גדול מאשר בימי הישיבות וההשכלה,־עתה אם יוָסדו בתי ספר עברים־תחתיים ושניים – לישראל ולמדו בהם בנינו ובנותינו, מלבד הידיעות הכלליות, גם שפתנו וספרותנו – הישנה והחדשה – עד היותם כבני שמונה עשרה או כבני עשרים שנה, אז גם כי יוסיפו אחרי כן לֶקח בבתי המדרש לחכמה וכי יפנו כה וכה בדרך החיים, לא יתנכרו עוד לעמם ולא יעזבוהו כל ימיהם; והבנות, אִמוֹת הדור הבא, לא תהיינה עוד נושאות דגל ההתבוללות בישראל, כאשר היו בדורות האחרונים עד היום הזה, יען כי מאז מקדם לא נמנעו גם היראים והחרדים לתת להן חנוך לא־יהודי¹).

אם עוד החרש יחרישו אחינו בעת הזאת גם באמריקה (ששם היהדות נכונה לכליון או לעתידות גדולות – כפי אשר יבחרו חובלי האניה המטֹרפת הזאת את דרכם) גם בכל ארצות מושבותיהם בתוך הגוים, אם לא ימהרו לכונן מקום מקלט לרוח ישראל, המרחף בין השמים ובין הארץ, יש לדאוג (ומי יתן ולא תבא ולא תהיה!) פן בעוד מאה שנה לא יהיה עוד צרך גם לא בבתי חולים מיוחדים וגם לא – בבתי־תפלה מיוחדים…

---

עַל חֶזְיוֹנוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

לכל איש ולכל עם יש משא נפש אשר אליו ישאף בכל פעלו והגיונו ובכל פנות שהוא פונה, אשר יחַיֵהו ויעודדהו גם בימי טובה גם בימי רעה. משא־הנפש הזה שונה מאד בבני האדם לשנותיהם ולמצב השכלתם: לפי מעוֹט השנים וההשכלה כן יִקטן משא נפשו, וברבותן יתעלה גם הוא. נער או פרא אדם, אשר לא אכל עדֶנה מעץ הדעת, ישא נפשו לדברים נקלים, עוברים, אשר אין חפץ בהם כי אם לו לבדו, לגוִיתו ולמַלא בטנו; ומדי עלות הנער או הבער מעלה מעלה בחכמה ובשנים, יגדל משא נפשו ורחב ונסב למעלה מעל לחיי בשרים ולחֵפץ הפרטי. וכאשר ירחב ויאצל, כן ירום ונִשא וגָבה למעלה וכן יִקשה לבא עָדיו, וכן יוסיף האיש אֹמץ ויעביד כל כחות נפשו למען ישיגנו. וברב אֹמץ רב עֹנג, ויוסיף עמל יוסיף שמחת החיים ונחת הרוח, תחת אשר בהשיגֵנו תאוַת לבנו, בסוּר החזיונות והיו לעלילות, יחדל הענג והנֹעם ושבה נפשנו להיות ריקה ושוקקה. לא רק האמת, אשר אמר לסינג, ולא רק שלש המתנות שמנו חז“ל (א"י, תורה ועולם הבא), כי גם כל משא נפש לא ינתן לאדם אלא ע”י יסורים, ע"י חֵפֶשׂ ועמל וטֹרח, כי אדם לעמל יוּלד, וגן־עדן בלי עמל ועבודה לא טוב כי אם לאדם הראשון, וגלוסקאות וכלי מילת שתוציא הארץ מאליה ושֶבת הצדיקים ועטרותיהם בראשיהם על כסאות זהב ליהנות מזיו השכינה לא ינעמו כי אם לבני העולם הבא, לבני ירושלם של מעלה; ולוּ נִתּן לנו גן־עדן כזה כי עתה אולי אמרנו: טוב ממנו הגיהנם, כי יפה שעה אחת של קורת רוח הבאה בעקב יגיעת בשר ונפש מכל חיי העולם הבא. האיש אשר יראה עולמו בחייו, אשר ישיג כל תאות לבו וכל משאלות עיניו עד בלי השאיר לו כל חזון לב אשר ישא את נפשו אליו, יקוץ בחייו משׂבע ומרֹב כֹּל ואמר באחרונה “הבל הבלים” “הכל הבל ורעות־רוח”, “ושנאתי את החיים”… כאשר תאר לנו כל זה קהלת בחכמתו.

נביאינו חזו לנו ולכל בני האדם חזיונות נעלים ונשגבים, אשר לא יצאו לפֹעל עד היום הזה: “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”; “אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'”; “כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה' כמים יכסו על ים”, וכאלה, בעת אשר בני האדם רמסו וטרפו איש את רעהו כפריצי חיות והארץ שָׂבעה ורָוְתה תמיד מדם חללים; בעת אשר עבודת האלילים שפכה רוח עועים על כל הגוים ועל ישראל, והשכינה גלתה עשר גליות עד מעל לכרובים וגם בבית ה' דחקו צלמי הגלולים רגליה. ההאמינו הנביאים כי יֵצאו חזיונות לבם לאור? או כי יֵצאו לאור בקרב שנים? לא! ואולם זאת תורת כל חזון כי הוא רחוק רחוק וקרוב מאד, כי כאלהים נשַוה אותו נגדנו תמיד ועין לא תשורנו, כי יעמוד לנס אנשים ועמים להביט אליו מרחוק, לענות בו ולשאת הנפש אליו – והביטו אליו ונהרו וצרפו כליותם ולבם והתרוממו אל על.

החזיונות הנעלים והרחוקים ממנו יתנו לנו עֹנג ועָצמה וחֵפץ־לב לעמול ולהגיע עדיהם; ובבואם ישֻנה עֹז פניהם וסר מעליהם הקסם הלוקח נפשות, ושבו השואפים אליהם לפנים והמחזיקים בהם עתה ונהפכו להיות כמתאוננים. ויש אשר יראו, בקרבתם, גם את המגרעות ואת הצללים אשר לא ראום בחזון, הכוכב הנוצץ מרחוק ישוב והיה, מקרוב, לאדמה עכורה.

בעוד היות ישראל נער, וכל מחשבותיו ומשאות נפשו מָפנים אל סיר הבשר ואל הדגים והאבטיחים והבצלים אשר אכל במצרים, חזה לו משה מחוקקנו חזון־לב גדול ונשגב המבריח מקצה דורות עולמים עד דור אחרון, הלא הוא בספר התורה והחקים והמשפטים אשר שם לפני בני ישראל ללכת בם. משא נפשו היה לעשות את ישראל לעם סגולה, עם המופת, גוי אחד בארץ. ויען היות העמים בימים ההם רעים וחטאים, משחיתים את דרכם ועושי כל תועבה, על כן היה אדיר חפצו להבדיל את ישראל מכל העמים, להקים קיר ברזל בינם ובין שכניהם, למען “ישכון ישראל בדד” ובגוים לא יתערב. גבולות ארץ נחלתם כאשר פֹרשו בתורה, הם גבולות טבעיים: “הים הגדול” במערב, נהר פרת במזרח, מדבר ערב בדרום, והררי לבנון וחרמון בצפון. כל הגוים אשר מפנימה לגבולות האלה הִשָמד יִשָמדו. על עמי אדום, עמון ומואב, אשר לא יכלו להשמידם מפני האחוה, צוה לבלתי בוא בקהל להם, ועל ארץ מצרים, המחֻבֶּרת לארץ ישראל בחבל אדמה, צֻוו לבלתי שוב בדרך הזה עוד ולבלתי התחתן בם גם הם. הנה כי כן היו כל מחשבותיו להקיף את ישראל ואת ארצו חומת סינים להיותם נבדלים מכל העמים ולא יתערב זר בתוכם, וחי כל העם על פי התורה אשר שם לפניהם.

ובני ישראל לא עשו כדבר משה, ומאז באו אל הארץ עד ימי דוד ושלמה ואחריהם, ישבו יחד עם העמים האחרים ויבאו אלה באלה; על כן לא קמו כל מחשבותיו עליהם עד אחרית הימים. לוּ יצא הרעיון הגדול הזה לפֹעל, כי אז התפתח העם על פי דרכו ועל פי תורתו ומורשת אבותיו ויהי מופת לכל העמים בארחות חייו ובחקיו ובמשפטיו הישרים. אפס כי גם הצללים לא פִגרו מִבּוֹא בעקב האור: אם לא קבל מן העמים האחרים בראשונה את הרע, לא היה מקבל מהם באחרונה גם הטוב, וברֹב הימים היה ישראל נופל משכניו בכל חכמה ומדע ובכל מלאכת מחשבת אשר עשו המה בהם חיל, כי רוח האדם לא יעמוד על עמדוֹ, והאיש או העם אשר יתבודד לו וינָזר מכל סביביו יהיה באחרית הימים כעומד בין המהלכים.

מחשבות הנביאים אשר קמו בישראל אחרי משה, היו שונות ממחשבותיו על אדות ישראל והעמים. המה נשאו חזון על גוי ועל אדם יחד, ומשא נפשם היה – כי לא יתבולל ישראל בעמים, אבל כי יבא יום וכל העמים יקרבו לישראל בדרכי התורה והמוסר והיו כל עמי הארץ למשפחה אחת גדולה: “ביום ההוא תהיינה חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות לה' צבאות”; “והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו”; “כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”; “ביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה' ונקוו אליה כל הגוים”; “כי אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'”, וכאלה כתובים רבים המורים כי שונות מאד מחשבות הנביאים ממחשבות משה על יחס העמים לישראל, אחרי ראותם כי לא יתכן עוד להבדיל בין ישראל לעמים הבדל עצמי ומקומי כחֵפץ משה, וכי העמים לא היו עוד פרועים לשמצה כבימי קדם. מה רב המרחק בין “ואבדיל אתכם מכל העמים” ובין “ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה למצרים ולאשור, לאמר ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל”, בין “כמעשה ארץ מצרים לא תעשו” ובין “וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם”!

גם הרעיון אשר חזו לנו ה“הומניסטים” העברים בימי קדם, לוּ יצא לאור כתֻמו, לוּ קמה האחוה בין ישראל לעמים ויעלו כל הגוים ירושלימה לקחת תורה מציון, כי אז דבקו אחריו גם הצללים, אז נבלע ישראל בגוים והמלמד נמצא למד; כאשר ראינו כמראה הזה בדור אחר, בצאת אנשים מישראל להיות לאור גוים ולתקן עולם במלכות שדי, ויתקנו לאחרים וישחַתו להם, ויצאו ולא שבו למו. הלא זה הדבר אשר היה לסלע המחלקות בין הנביאים האחרונים אשר נשאו נפשם לפתיחת שערי ציון לכל העמים (ראה, למשל, ישעיה נ“ו, 7־3; יחזקאל מ”ד, 9; מ“ז, 22; זכריה י”ד, 16־18), ובין ראשי העם ומנהיגיו בעת שיבת ציון, עזרא, נחמיה וחבריהם, אשר גדרו גדר על גדר להבדיל בין ישראל לעמים, עד אשר גברה יד הסופרים ואנשי הכנסת הגדולה העולים על במת דברי הימים בעת ההיא, על הנביאים האחרונים היורדים מעל במותם.

עזרא וחבריו הסופרים שבו להבדיל כל עֵרב מישראל ויהיו כל מעיניהם לשום פדות בין ישראל לעמים ולהגביל את העם סביב ככל אשר היה עם לבב משה לעשות, והתורה היתה לו, לעזרא, לחק עולם ולפֶלֶס לכל הליכותיו (על כן “ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו כדרך שנִתּנה על ידי משה”). אחריהם החזיקו מרבית החכמים רועי העם בכל דור ודור – אף כי נמצאו בחכמי ישראל גם אנשים אשר בחרו בדרך הנביאים ויאמרו: “חביב אדם שנברא בצלם”, “מפני מה נברא האדם יחידי שלא יאמר אדם לחברו אבותי גדולים מאבותיך”, וכאלה. מימי היונים והלאה נטה העם להתבוללות ומאשריו התאמצו לעצור בעדו ויבנו עליו ויקיפוהו גדר מזה וגדר מזה בחקותיהם אשר חקקו בכל דור ודור מתקנות עזרא ועד גזרות “שמונה עשר דבר”. עד אשר נפזרו בני ישראל בארצות ובעמים ולא היה עוד בידם לבחר בדרך הזה או האחר, והכהנים הקתולים החלו להעיק עליהם מסביב ולגזור עליהם שמונה עשרה פעמים שמונה עשר דבר…

אבותינו האמינו במשיח, בעוה"ב ובכל החזיונות אשר עין לא ראתה, ואמונתם זאת היא עודדתם ותעמידם שמונה עשרה מאות שנה בכל התלאות הנוראות שעברו עליהם. גם בהיותם נִגָּשִׂים ונַענים, מֻכים ונהרגים על קדוש השם היו מאֻשרים מבני בלי־אֵמון אשר בדורותינו, אשר אין להם כי אם ההֹוה וחיי שעה, אשר אין לפניהם לא אמונה ולא חזון־לב; כי ההתבוללות איננה חזון אחרי אשר היא קרובה מאד לשואפיה, הרבה יותר מתחית הלאם ללאומיים, שהמה בידם טוּבם זה ואנחנו לא כן… מה היה לאבותינו בצֹק עתותיהם לולא האמינו כי יבא גואל להם וחש עתידות למו, הלא אז אבדה כל תקוה מלבם ויהיו כעצמות היבשות בבבל, אשר אמרו “אבדה תקותנו נגזרנו לנו”!

עתה אמנם אבדה האמונה ונכרתה מלב הרבים בעם; החזיונות ההם חלפו למו ולא ישובו עוד להחיות את העצמות היבשות, ולולא חזיונות אחרים שעשועינו כי עתה אבדנו בעָניֵנו, חזיונות היוצאים כנטישות רבות מגזע אחד – תחית הלאם – ואליו ישובו.

אם יש בתוכנו אנשים אשר בקֹצר רוחם היו להם תקוֹתינו כמו אכזב וקוראים “רע, רע” כל היום; אם נשמע רבים מתאוננים על המגרעות אשר בישוב ארץ ישראל, בספרות העברית ובכל אבני הפנה אשר יָרִינו לנו ליסד בהן את בית ישראל ולחדש נעוריו – אל נא יפול לבנו, ונהפוך הוא, כי אות הוא לנו כי החלו החזיונות להיות למעשים, כי לבשו עור ובשר ורקמה, על כן נראו המגרעות והצללים.

לוּ הגיד לנו איש לפני חצי יובל שנים, כי בעוד שנות מספר תראינה עינינו בארץ־ישראל מושבות רבות שתולות בנָוֶה ואחינו עולי הגולה עובדים אדמתם ביד חרוצים והופכים מדברהּ לעֵדן, כיום הזה, או לוּ אמר האומר לפני עשר שנים, כי עוד מעט ונאספו תחת דגל הציונות כל בחור וטוב בישראל ממזרח וממערב מצפון ומים, מן היראים וחרדים אשר באונגריה ואשר ברו"פ ועד הדוקטורים חניכי ההתבוללות אשר במערב אירופה ואשר באמריקה, והשמיעו קול ברמה, קול משאלות עם ישראל, באזני הגוים והממלכות, והעירו ועוררו את הכל לתחית העם בארץ אבותיו, ־ היינו כחולמים חלום נעים ולא האמַנּוּ לשמועה. ועתה הנה בא כל הדבר הטוב הזה ועינינו רואות – והנה יצאו אנשים מן הסופרים ומן העם ותקטן כל זאת בעיניהם ויבקשו מגרעות ויהיו כמתאוננים, וכי תבאנה בקֶרב שָנים הגדולות אשר הם מנשאים את נפשם אליהן – ושבו והיו כמתאוננים ובקשו עוד כאלה וכאלה.

לוּ התנבא איש לפני יובל שנים, כי יש יום ועלו על שלחן ספרותנו ממיטב ספרי העמים בחכמה, במדע, במליצה ובחזון, וסופרינו יבראו להם ניב שפתים לקרוב ולרחוק: לפרי מחשבותם ולפרי מחשבות אחרים, לדברים אשר בימי נעורי העם והשפה יסודם ולרעיונות חדשים מקרוב באו, כי עתה אמרנו אל הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא: כַּלה נבואתך וצא, כי אין מקוה לישראל על זאת. ועתה הנה בא החלום הנעים הזה, הנה נִשׂבע בהקיץ פריוֹ, הנה כתבי עתים וספרים עברים יוצאים חדשים לבקרים וקוראיהם ירבו למאות ולאלפים – ונפשנו לא תשבע רצון, ונוסיף לבקש עוד. אל נא נתעצב על המראה הזה, כה ידרשו וכה יוסיפו; אך גם הוָּאש לא נוָאש ולא תרפינה ידינו. אל נא יֵקַל בעינינו כל אשר השגנו עד כה, כי רב הוא; ואל נאֹמר הון, כי עוד רב ממנו אשר עדֶן לא היה. מי שיש לו מנה רוצה מאתים, ואשר אין לו כל – גם הרצון יחסר לו. איזה עני – השמח בחלקו בקניני הרוח והלאם, ואיזה עשיר – המודה על שעבר ושואף להבא. ותהי זאת נחמתנו, כי אין כל מעשה אשר לא תהיה ראשיתו מִצער, ואחריתו תלך הלוך וגדול הלוך וטוב. גם הקב"ה היה “בונה עולמות ומחריבן ואמר דין הנין לי ודין לא הנין לי”.

עמים רבים ראו עולמם בחייהם, תעודתם וחזיונות לבם באו להם – ויבאו עד קִצם; וישראל עם עולם חליפות רבות לו, חליפות חזיונות לתקופותיו, ואחת מהנה לא נמלאה – כי לא מִלא צבאוֹ עלי ארץ. גם חזיונות הנביאים הראשונים, גם החזיונות אשר לתקופת הגלות, גם החזיונות אשר חזה לו העם בדורותינו, לא באו ולא יבאו מהרה כתֻמם, ככל אוַת נפשנו, כי עוד חזון למועד ולא כלו כל הקצים. דברי ימי העמים יגידו לנו, כי כל עוד לא עלה העם עד מרום קץ מאוַייו, חזיונו ותעודתו, הוא הולך וגדל, ובבואו עד ראש הפסגה חלפו ימי העליה ובאו ימי הירידה תחתם, כי אין עמידה בטבע ולא בקורות העמים ועלילות בני האדם. וכי יהיה לעם כח־חיים חזק ואמיץ ואֹרך ימים מנו לו, אז יעלה וירד ומשפֵל המדרגה ישוב לעלות עוד; כלבוש יחליף חזיונותיו לתקופותיו וכנשר יחדש נעוריו. הבבלים והאשורים, היונים והרומים היו להם תקופות העליה פעם אחת, וכבוא ימי הירידה כשלו ונפלו וירדו מעל במות עולם. גם לחייהם המדיניים גם לספרותם חזון אחד ודרך אחד היה. וישראל גוי אחד בארץ מה רבו חליפותיו, מעלותיו ומורדותיו גם בחייו גם בספרותו מנעוריו ועד עתה! “בני ישראל נמשלו לכוכבים ונמשלו לעפר”, כמלאכי אלהים עולים ויורדים הם בסֻלם ימות עולם, כשהם עולים עולים עד לרקיע, וכשהם יורדים יורדים עד לעפר – וממקום רדתם פלאים משם הם שבים לעלות.

---

הַשָּׂפָה וְהָעָם: מאמר ראשון

מאת

מנחם מבש"ן

א

מראה מוזר נגלה עתה לעיני המתבונן בהליכות חיי הרוח אשר לעמנו: ספרותנו ירדה עשר מעלות אחורנית במעלות אשר עלתה בדור ההולך, ושפתנו־דרושה עתה יותר מאז, בשמה יקראו כה וכה, באהבתה ישגו, בכבודה יתיַמרו ואת מליה יצפצפו ויהגו הקטנים עם הגדולים, בבתי ספר ובבתי מועד לעם.

מה משפט המראה הזה ומה דמות נערוך לו? האמנם לא נזק הוא שהיה לנו כי אם תמורה ושנוי־ערך? לא חֶסר בָּאָנו, כי אם בריאה חדשה היא, אשר רֻקמה בסתר בצפוני העתים מעט מעט, למען אשר תשלים חֻקה עתה לעינינו או בקרב הימים הבאים? האמנם ירדה שפתנו משוק הספרות למען ראות חיים בפי העם ולחַיות ממנו זרע־ברכה לספרות העתידה להתחדש, ככל אשר תשוב שפעת התבואה, אשר נגרעה מאסמינו בעת הזרע, ותעלה ותבא אלינו בהמון מתחתיות הארץ להוסיף לנו תבואתנו?

וחזון־לבנו זה, תחית השפה בפי כל העם, החזון אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליו, להִנָחם בו אחרי כל התקוות אשר נהפכו למפח־נפש, אחרי אשר ספרותנו היתה לנו כמו אכזב, מעינותיה נסכרו או נסבו לאחור או נבקעו ויצאו למרחוק מעבר לגבולות הלשון העברית, ־ החזון היפה הזה, היש לנו תקוה ויכלת להגיע אליו? ואם יש – איכה נעשה ונצליח?

אך נשובה לאחור ונראה מה נעשה לשפתנו מימי קדמתה ועד הדור האחרון.

מימי הבית הראשון והלאה באו בני ישראל בהתחברות: בראשונה עם עמים וארצות אשר לשונם היתה קרובה לעברית ואשר על כן היה מושבם טוב בתוכם – כי קרבת הלשונות הולידה קרבת הדעות, וקנאת הדת עוד טרם תהיה בימים ההם ובארצות ההן – אך הלשון העברית נעזבה ונשכחה מעט מעט מפני אחותה־צרתה; ואחרי כן עם עמים “עמקי שפה וכבדי לשון”, אשר היו גם בעלי דתות חדשות מעירות קנאה, ולא היה ליהודים פתחון־פה ולא תקומה בתוכם – אך ללשונם נהפכה הרעה הזאת לטובה ולפליטה גדולה. כן יהיה תמיד: כטוב לישראל בעמים יעזוב את שפתו, ובצר לו בתוכם, ידבק בה.

ימים רבים לפני גלות היהודים בבלה, שפכה הלשון הארמית, אֵם העברית או אחותה הבכירה¹), את רוחה על כל הארצות אשר סביבות ארץ־ישראל ותהי ללשון אנשי המעלה בעם ועם, כאשר היתה הלשון היונית אחרי כן בארצות ממשלת הרומים. מלכי אשור החזיקו סופרים השומעים ארמית, למען יהיו למליצים בינם ובין בני הארצות הסרות אל משמעתם; וגם במצרים היו מהלכים ללשון הזאת, כאשר נדע על פי הכתבות אשר הוציאו החופרים ממעבה האדמה. ובהיות לארץ־ישראל רב ענין עם אשור עד ימי יאשיהו ואחרי כן עם בבל, מראשית ממלכת נבוכדנצר והלאה ־ והיחס יחס עם קטן לגדול ממנו־הלא היו מהלכים לארמית גם בארץ הזאת בתוך השרים ומרום עם הארץ (מ“ב י”ח, 26). והלשון הזאת השרישה שרשיה בארץ, ותשפוך מרוחה על העברית, ותכבוש אותה בביתה, ותביא בה ערב רב למרות עיני הנביאים, השומרים משמרת לשון עמם והחרדים על טהרתה. כי אמנם לא נשגה אם נדַמה בנפשנו, כי עמדו הנביאים – ה“פוריסטים” אשר היו בימים ההם – ואחריהם הסופרים הראשונים בעלי האסֻפות בכל מאמצי כחם נגד הזרם הארמי הזה, אשר התעתד להפוך את הלשון העברית ללשון עלגים (ראה, למשל, יחזקאל ג', 5), עד אשר הָשלמו לו או נכנעו מפניו בדורות הבאים; ככל אשר נלחמו בימי החשמונאים האחרונים הלאומיים בישראל וגם הלאומיים ברומא – כמעט בעצם העת ההיא – אל הזרם היוני או “חכמת יונית”, ואחרי כן הָשלמו לו אלה ואלה. – ואם לא נמצא כתוב מפֹרש כי הוכיחו הנביאים את גדולי העם על עזבם את לשון עמם, הלא היתה זאת יען היותם אנשי ריב להם על עונות גדולים וכבדים הרבה יתר מאד: גנֹב ונאף ורצֹח וקַטר לבעל והלוך אחרי אלהים אחרים וכו', ועל כיוצא בזה נאמר: קם ליה בדרבא מיניה.

הנה כי כן החלה הלשון הארמית להתהלך בתוך העם בעוד היותו על אדמתו ולהורות לפניו בבלה. העברית, אשר כבר היתה מפֻתחה וכלילה מן הארמית, נסוגה אחור בכח המסבות אל הלשון אשר ממנה התפתחה ואשר צמחה למעלה למעלה מערוגות מַטָעהּ: הבת המגֻדלת שבה אל ערש אמה ואל חדר הורתה. על כן לא נתמה על החפץ, כי אחרי שוב בני הגולה מבבל, ששם ישבו אך כימי דור אחד ורבים מן הגולים עוד ראו את הבית הראשון בעיניהם, ־ נכרתה לשון אבות מפי רֹב העם והארמית באה תחתיה; כי לא בפתאם היה הדבר.

בארץ ישראל היתה לשון הספרים לִבְלִיל עברי־ארמי, וספרים רבים נכתבו ארמית (פרקים מספרי דניאל ועזרא, מגלת תענית ומקצת הספרים החיצונים) גם אחרי היות הלשון היונית שלטת בכל הארצות מסביב ומתהלכת גם בארץ ישראל בפי העם או בפי גדוליו. רק הפרושים והתנאים היוצאים בעקבי הסופרים החזיקו עוד בעברית – הבלולה בארמית – בבתי מדרשיהם ויהיו שונים בה את ההלכות ומבארים בה את חקות התורה עד אחרי חתימת המשנה. אחרי כן כתבו הסופרים פעם ארמית־סורית, פעם עברית כל ימי ממשלת היונים בארץ־ישראל. וכפרוֹץ הלשון היונית בארץ ותהדוף מפניה את הארמית־הסורית, וכגבוֹר הלחץ על שארית ישראל בארצו, נכתבו שם כל הספרים עברית: המדרשים, המסכות הקטנות, ספרי־חזון שונים. התורה תֻּרגמה ארמית מימים קדמונים והתרגום בא בקהל בבית הכנסת, ולא היה פוצה פה ומצפצף; ודבַר התרגום היוני שנעשה באלכסנדריה היה “קשה לישראל (אשר בא"י) כיום שנעשה בו העגל”, ובימי יוסטיניאן נפתלו היראים והחרדים נפתולי אלהים עם המבקשים לשום מקום בבתי הכנסת לתרגום היוני ואשר באו עליהם בכח גזרת המלכות. רק באלכסנדריה, ששם פִּלֵס הזִכּוּי נתיב להתבוללות היהודים בשכניהם מראשית שִׁבתם שם, ויהיו יהודים בבית הכנסת ויונים בחוץ, ־ המירו את לשון עמם בלשון יון ולא נכתב שם דבר בעברית כל הימים.

ובבבל היתה הלשון הארמית לבדה ללשון היהודים ובה כתבו אל נכון כל ימי התקופה הארֻכּה, מימי שיבת ציון ועד ראשית ימי האמוראים, ספרים רבים, כ“ספרי דאגדתא” הנזכרים בתלמוד פעמים רבות, וכאלה, אשר אבדו מתוך הקהל, ־ עד ימי רב ושמואל, אשר הביאו מארץ ישראל את המשנה וגם היו למחיה מעט ללשון העברית. ואחר שבה גברה הארמית על העם ועל סופריו. ואם ר' חנינא חשָבָהּ לטובה “שקרוב לשונם ללשון תורה” (פסחים פ"ז(:, הנה, כאשר ראינו, היתה קרבת־הלשונות הזאת, יחד עם החיים הטובים אשר ראו שם בתוך עם הארץ, סבה לעזיבת “לשון תורה”.

אחרי אשר פשטו הערבים על ארץ רבה והיהודים ראו את לשונם, כי קרובה גם היא אל העברית, היתה להם הלשון הזאת, לעם ולסופריו, תחת לשון אבות; תחת אשר אחיהם בארצות ממשלת הנוצרים, ששם לא היתה לא קרבת־לשונות ולא קרבת־דעות, החזיקו בלשון עמם. ויכתבו ר' סעדיה גאון והבאים אחריו עד הרמב“ם, רֹב דבריהם ערבית (מלבד ספר “משנה תורה”, שהוא נועד גם לאהלי תורה אשר בצרפת); רק הדברים אשר היו להם אל האלהים – דברי שיר ופיוט, שהיתה הורתם ולידתם בקדושה, ותפלות וברכות – כתבו ב”לשון הקדש" מעולם. והרבנים והחכמים אשר בארצות “אדום”: ר' שבתי דונולו, ר' נתן הבבלי בנרבונה, ר' נתן בעל הערוך, האלמוני בעל היוסיפון, רגמ“ה, רש”י, בעלי התוספות, הראב"ע (שכתב פירושיו וספריו במסעיו בארצות הנוצרים) ועוד, כתבו דבריהם עברית.

בעוד דור אחד אחרי הרמב“ם היתה, במסבות המתהפכות בספרד, הלשון הערבית הלוך ושוֹב מעל אדמת הארץ הזאת, עד כי עוד מעט שוטטו רבים ויבקשו וימצאו בכבֵדות מתרגמי עברית לפירושי המשניות להרמב”ם; ולשונות ספרד ויתר עמי הנוצרים, אשר צמחו מתערובות לשונות העמים הפראים יורשי רומא עם הלשון הרומית ההמונית, עודן סמדר בעת ההיא, טרם תצלחנה לדברי ספר, והלשון הרומית הברורה – לשון הספרים – השתמרה אך בידי הכהנים והנזירים ובבתי הספר אשר תחת ידיהם כל ימי הבינים. על כן כתבו הרמב“ן והחכמים הבאים אחריו את דבריהם עברית, ולא בגלל היות הלשון העברית בימים הראשונים בלתי מוכשרת לבאר בה ענינים עיוניים עד שנתרחבה ע”י העתקות התבונים, כדברי שי“ר (במכתבו אשר בראש מחברת הערוך לר' שלמה פרחון, פרסבורג תר"ד) ואחד העם (על פרשת דרכים ח"א, ע' 186), ועד שהוסיפה להתרחב עוד בעת החדשה ע”י הפעולה אשר “פעלו גם הלשונות החדשות איטלקית, צרפתית ואשכנזית על לשון זו המעורבת ונכנסו בה גם מהן קשורים חדשים ויפים (?)” (שי"ר, שם). ואם יאמר שי“ר: “ואלו היתה לשוננו זו בתבנית כזאת מימים קדמונים אין ספק אצלי, שלא היו מתחילים הגאונים כלל לכתוב חבוריהם ותשובותיהם² בלשון ערבית”, הלא נצדק יותר בהפכֵנו את הדברים האלה, לאמר: אין כל ספק, כי לוּ כתבו הגאונים ואשר היו לפניהם את כל דבריהם עברית, לוּ שמו את הלשון העברית, המרחפת מימי הסופרים והתנאים הראשונים מאות שנים באהלי התורה, ע”י הכתב כיתד תקועה במקום נאמן, כי אז כבר היתה לשוננו שלמה ומפֻתחה מימים קדמונים. כי הנה מראשית ימי התורה שבע“פ נלוו על ההלכות, שנשנו בבתי המדרש, וכוחים ופלפולים, טענות ומענות, אשר לא נאספו אח”כ אל המשנה מפני הקצור, ויהיו ברֹב הימים לתלמוד. וגם בכתבי הקדש, בעניני הכהנים, עוד ישנם – כדברי שי"ר שם – איזה דרכי וכוח וסברא ויותר היו נמצאים, כפי השערתו, בספרי הכהנים שנאבדו מאתנו. לא מקֹצר־יד, אפוא, נכתבו כל אלה באחרית הימים ארמית או ערבית, כי אם מפני הרוָחה: חניכי משה והנביאים בחרו מאז ועד היום לרדת מן ההר אל העם; הם נמשכו תמיד אחרי הזרם, תחת אשר יפַלגו המה לַשֶטף תְעָלה.

ללשון הרומית, אשר הולידה בדור אוגוסט ספרות עשירה ויפה, נתנו סופרי הדורות הבאים – בהם גם בני עמים אחרים וארצות רחוקות – כבוד וגֹדל ויוסיפו לכתוב בה את ספריהם מאות שנים, גם אחרי אשר נִתּק פתיל חַיָתהּ וגם אחרי אשר הוחל לכתוב דברי ספר בשפות החדשות; וכן עשו בארצות אירופה בעת החדשה לשפת צרפת, אשר קדמה לבַכּר פרי תפארת, גם אחרי הֵרָאוֹת נצני הלשונות הצעירות ממנה; ־ וחכמי ישראל וסופריו לא קמו כגואלים ללשון אבות, לא שקדו ולא שמרו את משמרת טהרתה ותקומתה ולא שמו מעולם דרך הֵנה פניהם, כאשר נשוב נראה זאת בפרקים הבאים.

ב

בעת היות דברי פי הנביאים לדברי ספר, ל“מַשְׂמרות נטועים” ביד בעלי אסֻפות, והד קול הנביאים האחרונים עודנו מתהלך בקרב ישראל, כבר חדלה הלשון העברית להיות לשון מדֻבּרת; ותחתיה באו, מן העת ההיא והלאה, אחת אחר אחת, ארמית־סורית, יונית, רומית, ארמית־פרסית, ערבית, “יהודית” – אשכנזית, “יהודית”־ספרדית, ועוד. ־ בימי שיבת ציון כבר היה על עזרא ועל ה“מבינים” אשר אתוֹ לבאר את התורה לעם, ולפי מסֹרת ישָנה (נדרים ל"ד) גם לתרגם אותה ארמית. צעירי בני ישראל דברו בלשון עם ועם ולא הכירו לדבר יהודית (נחמיה י"ג, 24), הוא דרך צעירינו עד היום הזה. ואולם לא רק מפי העם נכרתה הלשון העברית בלא עת, כי גם בכתב בא בלשון אבותינו הטהורה, לשון הנביאים והמשוררים לבית הלוי, ערב רב מן הלשון הארמית, אשר העלו עמהם עולי הגולה מבבל, בטרם תבא הלשון הזאת כֻּלה תחתיה. רֹב ספרי הכתובים יתנו אותותם על רדת הלשון והתקלקלה ע"י “בני תערובות” כאלה. ואולם יהיה אשר יהיה, באסוף בעלי האסֻפות את פרי הרוח אשר נשארו מימי פרוח השפה – ספרי הנביאים – ובעָרכם אותם על ספר, מלטו את הלשון העברית מן האבדון וישימו אותה באוצר ישראל למשמרת לדורותיו. מה היה גורל כתבי הקדש בעם ומה היה יחס העם לסגולתו זאת, המקור האחד לעברית הטהורה, מעין לא־אכזב לתחית הלשון הזאת – זאת נראה עוד מעט.

בימי שיבת ציון וגם אחרי כן לא היתה עוד העת משחקת לפני עם ישראל כאשר בימי נעוריו. כי היה עליו לעמוד על נפשו מפני הגוים – השמרונים ואח"כ היונים – המציקים לו בארצו ולשמור דרכיו מפני רוח הטֻמאה וההוֹלֵלות וארחות פריצים, אשר לשכניו הרעים ההם. התקופה הנזעמת ההיא אָצלה מרוחה הקשה על העם ועל מאַשריו ותתן פנים נזעמים גם להליכות חיי הרוח. לעת כזאת ישימו מאַשרי העם את כל לבם אל משמרת עָצמוֹ ולא אל סלסול שפתו; ושקדו להוסיף חק על חק ומשמרת למשמרת, “צו לצו, קו לקו”, למען הגבל את העם מסביב ולא יתגאל בטֻמאת בני הנֵּכר ובחטאותיהם הרובצות לפתחי שעריו. ולעת כזאת תהיה התורה לבדה, או החקים והמשפטים אשר בתורה לבדם, דרושים לעם, לחכמיו ולסופריו; את אלה יפַתּחו וישַׂדדו, יעמיקו וירחיבו, למען הוציא חדש מן הישן – ובעבודה הזאת הלא יביטו אל התֹּכן ולא אל המליצה – אך בחלק הספורים והחזיונות אשר בכתבי הקדש לא ימצאו כל חפץ וכל ענין לענות בו. גם המה גם האנשים ההוגים בם, כי נחה עלהם רוח השירה – בעלי האגדה – לא נחשבו ולא נכבדו בעיני חכמי ישראל כל הימים. ותחת אשר היונים והרומים כִּבדו וסִלסלו את חכמת המליצה והדִבֵּר ויורו אותם בבתי המדרש ויכתבו עליהם ספרים רבים, לא נחשבו המעלות האלה בישראל עם התורה והמוסר, ולא שמו אליהן לב. מוריהם וחכמיהם הורו את העם “את המעשה אשר יעשו” ולא, כעמים ההם, “את הדִבֵּר אשר ידברו”.

בעת חתום כתבי הקדש (העבודה אשר החלה בתקופת פרס ותכל בימי חרבן הבית השני) “נגנזו” ספרים רבים, ובהם ספרים, אשר מוצאותיהם מימי פרוֹח השפה; ורבים בקשו “לגנוז”. בתוך הספרים אשר דנו עליהם המבקרים וכמעט גזרו עליהם גניזה, נמנו גם יחזקאל, משלי שלמה, שיר השירים, קהלת, איוב ומגלת אסתר (חגיגה י“ג; אבות דר”נ פ"א, ובמקומות אחרים). ובשפוט השופטים את אחד הספרים לקבלו או להרחיקו, לא עֶרכּוֹ וטוּבו היו להם לקַו המִדה, כי אם אל זה הביטו, אל דרכו בקֹדש וביראת אלהים, אל יחס עושהו לתורה ולמצוה ולמסורת אבות, וכה היו קשים ונמרצים בעבודת הבקרת הזאת, עד כי בעלי התלמוד (סנהדרין ק') יחפשו את בן־סירא בנרות, למען דעת מה ראו הראשונים על ככה להוציאו מתוך כתבי הקדש!

בן־סירא, חשמונאים א' וספרים “חיצונים” אחרים, אשר נכתבו בראשיתם עברית, לא השתמרו בישראל בכתבם הראשון, אחרי אשר נגֹאלו מן הקדושה, כי אם בתרגום יוני או סורי (ואולם אם שרידי בן־סירא העברי, אשר נמצאו במצרים בגניזה, כֵּנִים הם, כי עתה לא גָדַל הנזק באבוד עברית כזאת מקרב ישראל³.

בימי הבית השני קמו הצדוקים לנתק את מוסרות הקבלה ולהקדיש אך את החקים ואת המשפטים הכתובים על ספר. ואחריהם קמה עדה אחרת חדשה, אשר שּרשה על אדמת ישראל ונוֹפה יצא חוץ למחנה ואשר פרצה עליה פרץ בימי חרבן הבית ובדור השני ותאמר לנתוץ ולהרוס את מבצרי ישראל הנשארים, אשר לא חלו בם ידי הרומים, את היכל ישראל ותורתו, עד היסוד בם. אנשי העדה הזאת לקחו להם את דברי הנביאים למחזיק ולמעוז ויחזו בם תהפוכות וירימו על נס את הדברים אשר מצאו להם כן, ויכבשו אותם בחזקת היד להיות לאותות ולמופתים על דעותיהם (כי כבר היה הדרך המעֻקל הזה, דרך הרמז והסוד וגלות פנים שלא כהלכה בבאורי המקראות, סָלוּל לרבים מימי בעלי הרמז האלכסנדרונים). גם אגרות שלחו בערי ישראל ובמושבותיהם אשר בארצות הגוים, להטות לבבם אליהם, אגרות כתובות עברית, ארמית ויונית ומלאות פסוקים מן הנביאים ומן הכתובים, אשר הביאו בהם רוח אחרת ויטו אותם לחפצם. האגרות או “הגליונות” (שבת קט"ז) האלה שפכו רוח עִוְעים על אנשים רבים, ורבים פסחו אז על שתי הסעיפים או נבדלו מתוך הקהל. וירא ישראל וגדוליו וחכמיו וינועו ויעמדו מרחוק, ־ ויוסיפו לרָחקה מכתבי הקדש, אשר בהם שָמֵן חֵלק אנשי ריבם, ולהרחיק מהם גם את העם. וכאשר בקשו תחבולות בימי הצדוקים לרומם את התורה שבע“פ מעל לתורה שבכתב ולהרחיק את העם מן התורה הכתובה, עד שגזרו על כתבי הקדש שיטמאו את הידים (דבר שהיה סבה לוכוחים בין הצדוקים ובין הפרושים; ידים פ"ג, הלכה ה'), כן הוסיפו לגזור בעת ההיא שלא לקרא בכה”ק “שמא יקרא בשטרי הדיוטות”… ואמרו (שם): “אין קורין בכתבי הקדש מפני בטול בית המדרש, אבל שונין בהם ודורשין בהם” (להוציא איזו הלכה או דרש בתורה שבע"פ). ויוסיפו עוד לאמר לעמת העדה החדשה ההיא: “לא כרת הקב”ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבע“פ” (גיטין ס', ויותר מפֹרש: שמות רבה, פרשה מ"ז). הנה כי כן היו חכמי ישראל קרובים להוָאש גם מנחלתנו זאת, מכתבי קדשנו ותפארתנו, ולעזוב אותה לזרים, אשר פרשו את ידם עליה, ככל אשר עזבו את ארץ אבות מפני עקת אויב!…⁴

המשנה, המשניות החיצונות (התוספתא והבריתות), שני התלמודים, המסכות הקטנות והמדרשים וכל אגפי הספרות הזאת, נכתבו מקצתם עברית־המונית⁵ בלולה במילים ובמבטאים אשר ללשונות יונית, רומית וארמית, ומקצתם ז’רגון עברי־ארמי־פרסי או סורי. בכלל התהלכה באהלי יעקב בארץ־ישראל הלשון העברית (אך לא עוד העברית הטהורה) ובבבל־הלשון הארמית. ואחרי העתק כנסת ישראל מעט מעט מארץ־ישראל בבלה, ואחרי צאת התלמוד הבבלי, גולת הכתרת לכל ספרות ההלכה בדורות ההם ומקור נפתח לחיי הרוח בישראל מן הוא והלאה, גברה הלשון הארמית, אשר נקדשה בעיני העם ע"י התלמוד, על הלשון העברית, אשר אמנם היתה לה עוד שארית כמעט גם אחרי כן בספרות האגדה; עד אשר הוחל לדבר ולכתוב ערבית, מימי המאה השניה לגאונים והלאה, והלשון הזאת שפכה את ממשלתה על עבודת הרוח בישראל מבבל ועד ספרד כחמש מאות שנה ויותר.

ג

על כתבי הקדש עברו כאלף שנים עד אשר הוחל לנקד אותם, וכאלף ושלש מאות שנה – עד אשר נכתב עליהם הבאור הראשון. הוא נעשה, לפי דברי רבים, ביד ענן ראש הקראים; והנקוד (וכן המסורה) ביד אנשים אשר לא נחשבו הם ופעלם – הצלת כתבי הקדש ולשון הקדש משכחה ואבדון – בעיני בני דורם להשאיר שמם וזכרם בכתב בית ישראל! התרגומים המעטים, שרידי ימי קדם, אשר היו להאיר עיני העם בכתבי הקדש, היו שנואי נפש חכמי ישראל ותהי אחריתם לאבדון או לשכחה (מגלה ג'; שבת קט"ו); והתרגומים המאוחרים – הנה כבר יש אשר היו בעליהם מגששים כעורים קיר במקומות רבים, מבלי דעת עוד את הקריאה הנכונה⁶ – בשום בעלי המסורה פניהם לצרף ולזקק את התנ"ך, כבר עלו בו המון שגיאות רבות – כחלקה נעזבה אשר תעלה כלה קמשונים – עד כי גם אנשי חיל אלה גם הבאים לעולל אחריהם עד היום הזה לא מצאו עוד ידיהם לתקן ולישר את הכל, ועוד נשארו אחריהם “עוללות”.

אמנם כי היו בחכמי המשנה והתלמוד ובאנשי דורם אנשים, אשר שקדו על כתבי הקדש לא רק להלכה ואשר טפחו גם את הלשון העברית בטהרתה וינסו כחם להביע בה דברי מליצה ושיר. ר' מאיר ידע את התנ"ך בעל פה (עירובין י“ג; מגלה י”ח), ויעמד מצוה על העם לדבר בלשון הקדש (ירוש' שבת פרק א'), ויהי ממשל משלים רבים (סנהדרין ל"ח). בר־קפרא, נאמן בית ר' יהודה הנשיא, דבר עברית טהורה ונמלצה ויעש לו שם בשירי שנינה. אנשי בית הנשיא ואמהותיו דברו עברית, אך הוא לא קנא ללשון עמו קנאה גדולה כר' מאיר מורו וייטב בעיניו כי ידבר העם יושב ארץ־ישראל עברית או יונית (בבא קמא, פ"ב). רב, תלמידו, חבר תפלות ראש השנה, או מקצתן, ויכתבן עברית צרופה, כלשון התפלות הקדמוניות. אך התלמוד שם את התפלה כאחד הדברים הנאמרים בכל לשון (סוטה ל"ב), תחת אשר יעמיד מצוה על העם כלו ללמוד ולשמוע את לשון התפלות. – בימי שמחה ובימי אבל, וכן בעת צאת התלמידים מלפני מוריהם, או בסמוך המורים את ידיהם על התלמיד, אשר מָלאו ימי לִקחוֹ, נשמעו שירים. קינות וברכות בעברית טהורה, ואנשים אשר נשא אותם רוח השירה והמליצה, נסו לכתוב “ברכות וקמיעות ומענינות הרבה שבתורה” ויעשו מעשיהם בהֵחבא מיראת חכמי ישראל (שבת קט"ו), אשר החרימו את מעשי ידיהם משום “מקרא־מדה ואינה מדה; גמרא־אין לך מדה טובה הימנה” (ב“מ ל”ג; מס' סופרים פ' ט"ו, ה'). ־ ואולם הצפרים הבודדות האלה לא הביאו עת הזמיר ללשון העברית.

חתימת התלמוד היתה סבה גם היא להשכיח את כתבי הקדש מקרב ישראל גם במקומות הרחוקים ממערכות המלחמה הדתית והוכוחים אשר היו בין חכמי ישראל ובין חכמי הנוצרים; כי רק אותו למדו מעתה אבות לבנים ומורים לתלמידים והגאונים וראשי הישיבות לכל אשר אתם, ובו חזו חזות הכל. המצוה ללמוד וללמד לא חלה על כתבי הקדש ו“הנודר הנאה מחברו מלמדו מדרש, הלכות ואגדות, אבל לא מקרא” (נדרים ל"ה). אמנם היו, לפני חתימת התלמוד ואחרי כן, גם בעלי אגדה ומדרש, אשר דרשו לפני העם בשבתות ובמועדים בדברי אגדה ובדברי הנביאים, אבל אלה היו המעטים, ולא הנכבדים, בתוך חכמי ישראל. ־ גם אחדים מן החכמים, אשר היה להם דבר עם הנוצרים הראשונים ויהי עליהם להתוכח עמהם ולהִכון לקראתם, הגו בכתבי הקדש משום “ודע מה שתשיב”. לפני מות ר' יהושע בן־חנניה שאלוהו תלמידיו: “מה תהוי עלן ממינאי?” (אחר שאין בנו איש יודע מבין בכה"ק, אשר יוכל לדבר עמהם משפט); ויענם בלשון הכתוב: “אבדה עצה מבנים – נסרחה חכמתם” (חגיגה ה'). אבל נבואתו זאת לא נתקימה כי אם למחצה, כי אמנם אבדה עצה “מבנים”, אך “חכמתם” לא נסרחה; כי גם בימים ההם גם בכל ימי הדורות הבאים הרבו חכמי הנוצרים הראשונים ו“אבות הכנסיה” מן הירונימוס ועד יוחנן ריכלין ועד לותר להגות בכתבי הקדש וללמוד אותם מפי חכמי ישראל, ויתרגמום ויבארום ויהפכו בהם ויעשום לכלי־קרָב על ישראל ועל תורתו בוכוחי הדת, אשר היו גם בפה גם בספרים גם מעל הבמות. המבארים הנוצרים, מימי אבות הכנסיה ועד ימי רש“י, ועד בכלל, בארו את כתבי הקדש על פי פשט, רמז, דרוש, סוד. הסוד הצפון בכה”ק הורה לדעתם על חיי הנשמות, חיי העוה"ב, והרמז – על משיחם, קורותיו ותלאותיו, ועל הכנסיה הנוצרית. ככה, למשל, פרשו את שיר השירים בדרך רמז על משיחם (החתן) ועל הכנסיה (הכלה). וכן עשו חכמי הנוצרים גם בדורות שאחרי כן, באמצם להם את הקבלה לפרוץ כל גדרותינו. בכלל היו כתבי הקדש קרובים מאד אל החכמים והסופרים הנוצרים כל ימי הביניים ויהיו להם למופת ברֻבי ספריהם אשר כתבו; גם בני העם שמו לבניהם שמות עברים, אשר בחרו מכתבי הקדש (תחת אשר היהודים קראו לבניהם ולבנותיהם שמות כשמות הנכרים, אשר גרו עמהם, ויהי לאיש איש מהם שני שמות, שם קדש ושם חֹל): נחלתנו, אשר מָאַסנו, נהפכה לזרים.

הקראים, אשר שבו והשיבו רבים לאשר העמיקו סרה בית ישראל, לכתבי הקדש, היו בראשונה גם הם נסִבה להרחיק את העם ואת חכמיו מן התנ"ך, עד שקם רב סעדיה גאון (אחרי עבוד הקראים לבדם כמאתים שנה את עבודת הבאורים לתנ"ך וחֵקר הלשון ואחרי כתבם ספרים רבים עברית טהורה, אשר לא נראתה כמוה בספרות הדורות הראשונים) ויפתח בתרגומיו ובבאוריו ובספריו בתורת הלשון, את השער הזה הסגור לפני הרבנים, למען אשר לא תגדל עוד תפארת הקראים עליהם.

אם נסב עינינו מנגד הפיטנים, “מרחיבי השפה” אך לא בוניה, וראינו והנה הזרע אשר זרע רס“ג השריש ויעש פרי בספרד ואח”כ בנגב צרפת. שם נעשו גדולות בחקר הלשון, בשיר ובמליצה מאות שנים, תחת אשר בצרפת הצפונית ובאשכנז שקדו רק על התלמוד לבדו ובעבודת הבאורים לכה“ק עבדו רק מעט (מנחם בן חלבו, רש"י) ובמליצה ושיר לא נעשה דבר. לעומת זה לא היתה דעת הלשון העברית נפרצה בעם בארצות מושב ר' יהודה הלוי, החריזי, הרד”ק והבדרשי ועוד מעט ובקסטיליה “היו רובם עמי הארץ ולא יכלו להתפלל אפילו מתוך הסדור” (תשובת הריב“ש, ל”ז⁷). ואך במקומות אשר שם השרישה תורת התלמוד שרשיה בתוך העם, בצרפת ובאשכנז ואח"כ בפולין, היתה הלשון העברית – ההמונית – קנין כל העם וגם הניחה את רוחה בז’רגון האשכנזי הרבה יתר מאד מאשר בז’רגון הספרדי, כידוע.

גם שרפת ספרי הרמב“ם ע”י הקנאים והרחקת הלמודים האחרים מפני התורה התלמודית, גם צאת הקבלה בעת ההיא על הארץ, הועילו להסיג אחור את הלשון העברית ולשום את הארמית, לשון הזהר, ל“לשון קדש” חדשה… עם ישראל שב לתת ללשון הזאת יתד במקום קדשו: בתפלותיו, בספרותו וגם בשירתו, עד הדורות האחרונים.

ד

ימי הבינים עברו, הגוים הלכו לאור תורתנו: כתבי הקדש, אשר היו עד הימים ההם כמעין חתום לעמים הקתולים, תֻּרגמו ללשון עם ועם ואור חדש האיר על אירופה – ולכל בני ישראל היה חֹשך במושבותם: החלוקים והפלפול, מולדת פולין, מזה, והקבלה החדשה, מולדת ארץ־ישראל, מזה, ובתה, החסידות, אשר השפילה מפניה גם את ההגיון התלמודי, גם את ההשכלה, גם את חקר הלשון – כל אלה חברו יחדיו להשכיח את התנ“ך ואת לשון הקדש מקרב ישראל. הבחורים חשבו להם לחרפה “ללמוד בישיבה פרשה חומש עם רש”י וקפיטל בנביאים ובכתובים”, גם המלמדים וראשי הישיבות, “למדו עם התלמידים גפ”ת, ואם יודע להקשות איזה קושיא ותירוץ – חכים ורבי יתקרי; ובתנ“ך אין לו שום ידיעה ולה”ק מונח בקרן זוית" (פרי מגדים, בהקדמה); תחת אשר הנוצרים שקדו על התנ"ך ועל חקר הלשון העברית ויעשו בם חיל (סדור ר' יעקב עמדין, חלון המצרי).

ככה היתה “המצוה הקלה”, מצות למוד לשון הקדש (רמב“ם, אבות פ”ב, א') קלה ונקַלה מאד בעיני הרבנים (המקדישים והמעריצים כל מצוה קלה באמת וכל מנהג קל שבקלים, אם אך מוצאותיו מקדם) כל ימי הבינים ועד העת החדשה ועד ימינו אלה. מפני הגזרה התלמודית “לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא וכו'” (ע“ז י”ט;) כבר נמצא מנוס ומפלט (ראה תוספות, שם). ובכן היה בישראל דבר אשר לא יֵאמן כי יסֻפר מחוץ למחננו: עדת החכמים והסופרים בעם – כאשר כן היו הרבנים מעולם למלאכתם ולמשמרת פקודתם – לא ידעו ולא שמעו את לשון עמם בטהרתה. את ספריהם ואת פסקיהם ואת כתביהם לכל מעשה בית־דין כתבו בלשון ההמונית או גם בז’רגון פשוט (מן המאה השלישית או הרביעית למספרֵנו, והלאה); בלשון האחרונה הזאת דברו – ששה ימים בשבוע וביום שבת־קדש דברו ב“לשון קדש” – לשון שהמלאכים, משולחי ארץ־ישראל בימינו, משתמשים בה…

ומעת החלו בן־מנחם ואשר אתו לתרגם ולבאר את התנ“ך, ובעלי המשלחת הלונדונית – להפיצו בישראל ובעמים, היה כל ההוגה בתנ”ך בעיני העם, אשר שפכה החסידות את רוחה עליו, לברלינר, לאפיקורס, למסיונר ול“כל מום רע”. – בעצם העת ההיא עמדו ההגיון בכה"ק, בלשון ובמליצה העברית, בראש־דרך לתקופה חדשה.

התקופה הזאת החלה בר' משה חיים לוצטו וב“המאספים” והימים ימי התחדש נעורי הלשון והמליצה ברוח כתבי הקדש פעם באשכנז פעם באיטליה פעם בגליציה ופעם בליטא: סובב סובב הולך הרוח, הלוך ונסוע ממקום למקום – ושמה לא ישוב, ועל סביבותיו לא יפרוץ ולא ירבה… הלשון העברית לא היתה ללשון העם גם אחרי אשר סרו – או גם במקומות אשר סרו – הסבות הנזכרות למעלה, עד היום הזה. יען מה? יען אשר מעולם לא התאמצו יודעיה להרחיב גבולה בישראל. היא לא היתה לבעליה סגולה ומשא־נפש ודבר־חפץ להם ולבניהם אחריהם; כי היֹה היתה בעיניהם כשפה בלה, אשר עברו ימיה כמה, “כשאר לשונות בני שם, שכבר אבד מהן כל יופי והדור, טעם ונועם באורך הימים… ואך בעבור זאת נמצאו עוד אנשים המשתדלים בלמודה בעבור הבין ספרי הקדש הכתובים בה, כי מבלעדי זאת לא תסכון למאומה” (בן־זאב בהקדמת “אוצר השרשים”). ואם תסכון – הלא אך למען היותה כלי שרת להשכלה האירופית, למען תת בעזרתה את העולם בלב האנשים, אשר לא למדו עוד ספר ולשון עם הארץ – ואחרי השלימה חפצנו זה תנָתן באוצר יחד עם כל ישן נושן, אשר אין לו עוד עת ומקום בדורותינו (ראה ש“י אברמוביץ בהקדמת “תולדות הטבע” ח”ג, תרל"א).

אלה וכאלה היו מחשבות “חובבי שפת עבר” על הלשון הזאת מן ה“מאספים” ועד הדור האחרון, וזה פרי השקפתם אשר השקיפו מראש הפסגה על “תבל ויושבי בה”, כי “הנה כל בית ישראל כנגד החיים המהלכים תחת השמש כביצת החרגול, כי הוא המעט מכל העמים; ובכל העמים וגם במשפחות בית ישראל איש בארצו ללשונו יש חכמים מצוינים בכל חכמה ודעת ובכל מחקר ותושיה, ושפת עבר דלה מאנוש נעה, וגם מבני עמה רבים הפנו ערף לה ורבים לא קרבו אליה ולא דרשוה מעודם ורק מתי מספר יתעסקו במת־מצוה זה” (אגרות יל“ג, אגרת ס”ג, משנת תרכ"ב).

אם נשים עין על תולדות גדולי הסופרים העברים בדורות האחרונים, וראינו והנה “מעפר אחר” צמחו מתחתם כספיחים ובמקרה היו לאשר היו: מן הישיבה או מבית המדרש או מאהלי החסידים יצאו וישאבו מים בסתר, מים גנובים, ממעיני התנ“ך וה”תלמוד" (ל"ע), וספר־מופת חדש או ישן, מן הבא בידם, מספרי מליצה ושיר, נתן את רוחו עליהם ויאחזו בעט הסופר ויצאו,להשכיל" את העם בשפת הבינים או בשפת המעבר הזאת לאמר: להבאיש ולהחפיר את היהדות מולדת התלמוד ומסרת אבות, אשר ידעו אותה מימי נעוריהם, ולקשור כתרים לכל אשר נראה להם מנגד מחוץ למחנה: במסבות האלה אמנם היתה הלשון העברית “עץ פרי” אך לא “עושה פרי למינו”: הסופרים אנשי המעבר ההם גדלו את בניהם לאנשים, אך לא ליהודים; לִמדו אותם כל החכמות והלשונות, רק לא את לשון עמם. בקשו נא וראו אם תמצאו אף אחד לעשרה בכל הסופרים והמשוררים הנודעים לשם במאַת־השנים האחרונה, אשר ידעו בניהם לקרא את פרי עטם… והחטא הזה היה ענשו בצדו: בחייהם לא היו להם די קוראים ובמותם נעזב עזבונם ונשכח וכל כתביהם היו כאבני גיר מנֻפצות, לא אֻספו לאספה ולא ראו אור; תחת אשר בספרות הרבנית (אשר דאגו לה בעליה להנחילה מאבות לבנים ימי מאות שנים) וגם בספרות החסידית חרדו היורשים או התלמידים תמיד לכתבי המחבר הנשארים אחריו ויחשבו מחשבות לבל ידח מהם נדח ולבל תמות עמו “חכמה”. המחברים האלה אמנם לא חגגו חגי יובלים ולא נשאו עטי זהב מיד מכבדיהם; אך תחת זאת גם לא שברה לבם הדאגה, אשר היתה מרחפת על פני טובי סופרינו ומשוררינו: “עט זהב ליורשי – ולמי עט שפת עבר?” (יל"ג).

לעשות נפשות לעברית, ליצור ולהכין קהל קוראים חדשים, קוראי־תמיד, לא חשב איש ולא נסה ולא שם על לב. כי גם בתי הספר העברים באו מראשיתם, בדור ההשכלה באוסטריה ובגרמניה ואח"כ ביתר הארצות, לא לבנות כי אם להרוס: להשבית את החדרים וגם את תרבות ישראל, ולהכין את ילדי “העם ההולכים בחשך” אל ההשכלה הכללית, אל ההתחברות עִם עם הארץ, אל ההתבוללות. וזה הדבר אשר נוסדו רק בתי ספר תחתיים ולא שניים גם בארצות הנזכרות גם ברוסיה וברומניה, כי דרך אחד ורוח אחד היה לכל המשכילים בענין הזה… וגם אחרי עבור כששים או כשבעים שנה מאז החלו ליסד בתי ספר עברים, לא היו בתי ספר שניים ולא עלה על לב איש לעשות, “ונערי בני ישראל היוצאים מבתי הספר התחתיים ובאים אל בתי הספר הבינים אשר ליתר העמים בארצותם… את שפת אבותם יטשו, ואת ספריה לא יקראו, ואת אשר למדו בה מלפנים ישכחו” (אֶרטר, “תולדות החלוץ”). – על הספרות העברית ועל הקריאה העברית קמה קללת הנביא (ישעיה ל"ד): מדור לדור תחרב.

גם סופרינו בדור הזה אינם שונים במחשבותיהם, אשר הם חושבים על העברית, מרעיהם אשר היו לפניהם. הנה אחד מטובי סופרינו, ד"ר שמעון ברנפלד, כותב בספר העתי Ost und West (מזרח ומערב). בחוברת לח' יוני 1907. מאמר בשם Kleine Jüdische Sprachgebiete (גבולות הלשון הקטנים אשר ליהודים). בו הוא יועץ לתרגם בארצות הקטנות, סרביה, בולגריה, יון, רומניה, ועוד, בעזרת “חברת כל ישראל חברים” את כתבי הקדש ואת התפלות ליהודים בלשון מדינה ומדינה; תחת אשר ידרוש, כי ילמדו היהודים בכל מקום את לשונם־הם, את לשון כתבי קדשם ותפלותיהם. וגם אמנם איש שופט מישרים, הרחוק משפתנו ומספרותנו (אך לא מעמֵנו), דרֹש דרש כזאת. הלא אלה דברי מכס נורדוי לאיש הדובר בו: “עלינו לגדל את הדור הבא ברוח התחיה הלאומית… עלינו להכניס, את הרוח הלאומי בתוך החדרים ובתי הספר… עלינו להרבות בכל פנות העם היהודי את דעת הלשון העברית, שהיא לבדה לשון עמנו, לשון קדמתנו ועתידנו. עלינו להגדיל ולהאדיר את הספרות העברית ולעשות אשר תוסיף תת כחה ופריה לעם” (דיע וועלט", גליון 20, 1907).

ה

אם לא נעשה כמעט דבר להרבות דעת הלשון העברית בעם, הנה רבות נעשו בדור האחרון להמעיט את יודעיה ולהסיר את לב שרידי הקוראים מאחריה, והעושים, בדעת או בלי דעת, הלא הם – הסופרים העברים.

אחינו אנשי גאולתנו אלה שמו פניהם זה ימים ושנים לכתוב ז’רגונית “למען העם”, ואחר דבקו מעט מעט במשלח־ידם זה לאהבה אותו כאהבת האומנת את עולל טִפוּחיה, ויקדישו לו מיטב כשרונותיהם ומבחר פרי עטם ויפקידו את כל כלי חמדתם, אשר יפארו בהם את היכל ספרותנו, בסכה הנופלת הזאת, ויבנוה לתלפיות – ויקברו את נשמתם ואת נשמת עמם (כי נשמות אנשי הרוח בעם כְּלִיל נשמת העם הֵנה) בלשון עלגים אשר אין לה תקומה מפני שטף החיים החיצונים והתרבות הנכריה הבולעת אותה מעט מעט (כל המון המלים העבריות אשר עלו ובאו בז’רגון מאהלי יעקב בימים הראשונים הולכים וכלים מפני הלשונות הנכריות השופכות את רוחן עליו בארץ ארץ בטרם תבלענה אותו כליל) ואשר גם אין בה כח פנימי וקסם והדרת־קדש למשוך את העם אליה לאֹרך ימים.

הציונות הועילה גם היא להרים קרן לז’רגון על פני העברית; כי כאשר החלו ציוני המערב, “שבי פשע ביעקב”, לשוב אל עמם אשר רחקו ממנו הם ואבותיהם, ויסבו פניהם מזרחה ויחלו לחונן את הז’רגון, אשר ראוהו מנגד כיהודית – כי כן משפט הרואים מרחוק לבלתי הבדל בין בר ובין תבן – ויהי כי דברו אחינו הרחוקים ההם טובות על שפת הגלות ויסלסלוה וירוממוה בכתבי העתים ובנאומיהם אשר נשאו באזני העם בעיר ועיר בהשתפך נפשם אל חיק אומתם, וייקר ערכה מעתה גם בעיני בני המזרח ויגבה לבם בה כפלים מבראשונה; והיום ימצאו סופרים עֹז בנפשם לא רק להגן עליה ולהפוך “בזכות השפה היהודית”, כי אם גם לשום אותה על נס ולקרא גלוי לכל העם, כי “רק בהשפה היהודית תשועת הלאם היהודי”! (“בזכות השפה היהודית”, העולם, גליון כ"ג, 1907).

ורעה עוד מזאת, כי גם את הלשון העברית הטהורה והנאוה הפכו סופרינו לז’רגון, לשפה בלולה ומטֻלאה, אשר המלים הנכריות הולכות ורבות בה על העבריות ואשר הרוח הגרמני, הרוסי או הז’רגוני בוקע ועולה מתחת ללבוש־קרעים עברי המכַסה עליה מלמעלה. – כל העמים ישקדו היום עם ועם על לשונו לצרפה ולטהרה מכל נֵכר; בכל הגוים ובכל הלשונות לשון הספר צרופה ומזֻקקה שבעתים מלשון העם⁸), והסופרים לא יכתבו דברי ספר כאשר ידברו דברי יום יום; ורק אך בימי קדם, בהחל ספרות העם, ראשית כל ספרות כתובה, להֵעתק מפי העם אל ספר, היה דרך אחד ומשפט אחד ללשון הדבור וללשון הכתב. וסופרינו היום “כותבים עברית כמו שמדברים עברית” (כאשר יתפאר עלינו בן־אב“י במאמרו “מה נתנה לנו ארץ־ישראל”, העולם, שנה א' גליון מ”ה); סופרינו היום מעתיקים בדעת או בלי דעת, לא מן התנ“ך – חלילה לסופרים עברים לעשות כאשר יעשו, למשל, הסופרים האנגלים מאז התכוננה ספרותם ועד היום הזה – כי אם מכל לשונות הגוים; סופרינו היום שבו אחור אל לשון הרבנים ו”בעלי הבתים הפשוטים" או אל לשון החברות “שפה ברורה”, אשר החלו בשנות החמשים למספרנו למלל עברית בעיר ועיר ויהפכו את לשוננו לשפה בלולה וסרת־טעם. הם כותבים “בשפה חיה וטבעית” לא רק מאמרים בכתבי עתים יוצאי חפזון, אשר לא יוכלו להתמהמה “מלוּש בצק עד חֻמצתו”, כי אם גם ספרים, אשר יכלו להביאם בכור ולצרוף סיגיהם לפני הוציאם אותם החוצה; ולא רק ספרי חכמה ומחקר, אשר לאלה אולי לא יִמָצא לנו אוצר־לשוננו הקדמוני לבדו, כי אם גם דברי חזון ושיר וספורים ודברי הימים, אשר אין טוב להם מלשון המקרא, וגם ספרי קריאה לילדים, אף כי את הקטנים – זאת יכיר וידע כל שופט מישרים – עלינו להוליך בדרך ישרה, דרך התורה הכתובה, אל ספרותנו המאוחרה (אם בכלל יגיעו אליה) ולהורותם, אפוא, ראשונה את הלשון ואת המליצה העברית בטהרתן, בטרם נשים לפניהם את כל חליפותיהן והליכותיהן לפנים וגם לאחור, בכל תקופות ספרותנו.

לתמורה הזאת יש אמנם סבות גלויות וידועות. הסופרים בדור ראשון, אשר מלאכתם היתה כמלאכת הקדש בעיניהם ועבודתם “עבודת מתנה” לעמם, שקדו עליה כיוצר העושה מלאכה על האבנַיִם או כצורף על כּוּר ויעשו בה וישובו ויהפכו ידיהם בה עד צאתה תמימה וצרופה. אז התאמצו לכתוב דבריהם עברית צחה, לא קצרה נפשם בעמלם ולא ארכו להם הימים, כי חסה עינם על פעלם ולא על עתם; הם “אהבו שיחתה, הגות בה, סַלסלֶהָ” (יל"ג) והעם פער פיו וישאף, ויקרא באוַת־נפש אמריהם כי נעמו. – ו“אנשי המלאכה” הזאת בדורנו, היודעים כי “הזמן – כסף” והיא דרך חֹל, בהֵחפזם לעשות מלאכתם לרוח היום, עזבו את השפה הברורה, הדורשת עת וזמן ותשומת־לב, כדבר אשר אין חפץ בו, פרקו, למען הקל מעליהם, את עֹל כתבי הקדש וטהרת הלשון – וגם את תורת הלשון – ויבחרו ללכת בדרך קצרה וקלה, ותהי לשונם “עט סופר מהיר”… ורבים בהם גם לא עזבו ולא פרקו, כי לא למדו עברית מעולם כי אם “מפי סופרים ומפי ספרים”, אך לא מתוך ספר הספרים; כאשר יש בתוכנו רבנים, אשר לא למדו את “מלאכתם” כי אם מתוך האחרונים, מן השו"ע ומטה, ועם מקורות ההלכה הראשונים לא היה להם דבר מעודם…

עוד זאת; בשנים האחרונות נטתה ספרותנו אל שני עֲבָרים מקבילים וגם הרחיקה ללכת בשניהם עד מאד: מעֵבר מזה החלו סופרינו לרדת אל העם, ותחת אשר בזו לעמם לפנים וילעיבו בו ובכל קדשיו, או התעלמו ממנו ולא חשבוהו, שבו עתה לשאת פנים לחרדים ולכל מורשת קדומים וגם – להתנהג בחסידות וללקט “שיריים” מתחת שלחנות הצדיקים, לאמר: לשגות במעשיות הצדיקים והחסידים ולשום כל שיחה בטלה שלהם בנאדם, בספרתנו; עד אשר היתה ספרותנו מצד זה “כלה נאה וחסודה”, מזון כשר לצדיקים ולחסידים ולרבנים, ולכל יראי ה' הקטנים עם הגדולים, ולוּ ישבו אלה עליה למשפט, כי עתה אולי הכשירוה…

ומעבר מזה נחה על ספרותנו רוח אירופה, השכלתה ותרבותה, רוח מלא מאלה, עד היות תבניתה ותכניתה כלה כהעתקה אחת גדולה, כאשר התאונן על זאת גם הד"ר יוסף קלוזנר במחברתו “מה לעשות” (ע' 15). והן נודע, כי הלשון והסגנון הולכים אחרי התכן, וככל אשר נתן התכן התלמודי את רוחו על לשון הסופרים בעלי ההלכה מימי הגאונים ועד היום הזה, וגם על פיוטי הצרפתים והאשכנזים שוני הלכות, וככל אשר השפיעה הפילוסופיה היונית והערבית על לשון הספרים אשר נכתבו בחֵקר הדת וגם בשירה ובפיוט (כתר מלכות לרשב"ג, בחינת עולם, ועוד) והקבלה על לשון המקֻבלים והחסידים וגם על פיוטיהם, ־ כן תנוח רוח החסידות או רוח אירופה על לשון הסופרים החדשים. ובכן היתה לשוננו עתה, בתבניתה אשר נִתנה לה בשנים האחרונות, חציה ללשון חסידים וחציה לז’רגון עברי־אירופי, אשר החלק האירופי הולך ומתגבר בו על החלק העברי ומושך אותו אליו; ועוד מעט והיתה לנו עברית־רוסית, עברית־גרמנית, עברית־אנגלית, ככל אשר היו לנו בימי קדם עברית־ארמית, עברית־פרסית ועברית־ערבית.

הסופרים בעלי “המהלך החדש” מדברים בשם תורת ההתפתחות ומביאים גזרה שוה מן הלשונות האירופיות. אבל אין הנדון דומה לראיה. לשונות העמים, אשר באו בימי ילדותן, במצבן הפראי, בהתחברות עם הלשון הרומית, היו למין תערובת, לבליל לא־מוצק, ל“חמר היולי”, אשר נהיה ואשר התפתח מאות שנים בראשונה בפי העם ואחרי כן בספרות. ואולם לשוננו כבר היתה שלֵמה, כלולה וערוכה בכל בימי חתום כתבי הקדש. ויש אשר נמצא לה מלים למושגים דקים אשר גם בשפות החיות קשה להביע אותם בדיוק (המתבונן בעינים פקוחות ימצא, כי גם סמני ההפסק, אשר תקנו קדמונינו, הטעמים המפסיקים והמשרתים למדרגותיהם השונות – אשר לעג להם יל"ג באחת מאגרותיו – שלמים ומפֻתּחים היו מסמני ההפסק אשר ללשונות החיות). אחרי כן נִתּק פתיל חיָּתָה בהִכָּרתה מפי העם ולא יספה עוד לצמוח ולהתפתח, כי אם לרדת פלאים. אם נמצא במשנה ובספרות התלמודית בכלל גם סמני צמיחה והתפתחות כה וכה, עוד יש בהן הרבה יתר מאד סמני הִתְרַפות וכשלון ונסיגה לאחור אל התמונות ודרכי הדבור שכבר הוסרו ושנחשבו כנושנים בימי חיי השפה, בתקופות כתבי הקדש (למשל, שמוש ן תחת ם בפעלים ובשמות לסימן הרבים). אנחנו גם בלשוננו היינו לאחור ולא לפנים, כאשר ירדנו מטה מטה בכל דרכי החיים. או היֹאמר איש מבעלי “תפוס לשון אחרון”, כי לשון הקליר והפיטנים בכלל היא התקדמות לעֻמת לשון התפלות, וכי לשון התלמוד והמדרשים היא התפתחות לעמת לשון המקרא והמשנה?…

עברית כזאת, אשר נִתּקו שרשיה מאדמת מַטָעָהּ, לא תרַוה את נפש הקוראים ולא תרומם רוחם ולא תסירם מאחרי הז’רגון; כי אין חפץ לעם להמיר ז’רגון ישן, אשר ידעהו ואשר ישמעהו על נקלה ואשר הסכין עמו מנעוריו, בז’רגון חדש אשר לא ישמעהו ולא יטעמהו ולא יוכל לבא עד תכונתו.

אמנם כי העם לא חִוה דֵעוֹ עִמָנו בכה או בכה; אך מי ישים פה לאִלם ואיך נדע את משאלות העם ואת טעמו ואת הטוב או הרע בעיניו, אם לא לפי הרבותו או לפי המעיטו לדרוש לספרותנו? הלא אך בגלל זאת ולא על חָשבו את ספרותנו כֻלה כבגד עִדים, כ“מליצה ביכלך”⁹), (כדבר אחד העם), הולכים ומעטים הקוראים עברית.

בחַדש ה“מאספים” את הלשון העברית על פי המקורות הראשונים, התעוררו רבים אשר בוססו עד אז בלשון ההמונית־הרבנית עד היותה להם לזרא, ותחי רוחם ותאורנה עיניהם, כי הכירו את ידיד נעוריהם, את ספר הספרים, אשר היו באָמנה אתו ויזכרו לו ברית ראשונים. וכן בהוציא אֶרטר, מפו וקלמן שולמן איש את כתביו, נֵעוֹר הד קול הנביאים בלבות רבים, אשר ידעו את כתבי הקדש ואשר היו אחוזים בחבלי הקסם החופף עליהם ואשר הִתחַקה זֵכר הוד יפיָם במעמקי לבבם, ויקרא תהום אל תהום ולב ללב הביע ונפש בנפש נשקו וַיֵעוֹרו ויעוררו הכל, ולולא גבר אז זרם ההתבוללות בישראל, כי עתה מי יודע אם לא היתה בעת ההיא תחית השפה ליסוד ולמוצא לתחית רוח האומה…

ועתה עוד ישנם רבים בתוכנו הזוכרים את כתבי הקדש ואת שפת ארטר, מפו וסמולנסקין ורעיהם ה“מליצים” אשר היו לסופרינו למִלה – והנה באים הסופרים ונותנים לפניהם מין “לשון” אשר לא ידעו המה ואבותיהם: היפלא אפוא כי לא יוכלו לקרא את דבריהם ולהסכין עם לשונם?

בעת החל המהלך החדש הזה, אשר עבר עתה כל חק וגבול, כתב אחד מנאמני בית ספרותנו את הדברים האלה: “וזה הדבר אשר ספרים כאלה הכתובים בשפה ברורה ימָכרו לאלפים, בעוד אשר רֹב ספרי סופרינו החדשים (הכתובים עברית בלולה) יעמדו ימים רבים על קרשי בתי מסחר הספרים וקוניהם יום יום ימעטו, ומבית מסחרי אחזה זאת ואדע כי כן הוא” (א. י. שפירא, הקדמה ל“הצופה לבית ישראל”, ורשה, תרמ"ג).

לו ישאלו עוד פי סופרים ומוכרי ספרים אחרים מזקני הדור, היודעים והצופים הליכות ספרותנו, כי עתה יתנו עֵדיהם ויצדיקוהו, ישמעו – ויאמרו: אמת.

ו

יען אשר לא נעשה דבר כל הימים הרבים ההם לשוב ולהשיב את העם אל שפתנו, יען אשר גם בדורות האחרונים האלה לא היתה לה גאולה ביד הסופרים, או גם הרחיקו את העם מעליה, כאשר ראינו למעלה, על כן רבה העזובה בספרותנו החדשה ואין קונים ואין קוראים ואין סופרים ואין ספרים; על כן עמדו מִצֵאת ספרים טובים, אשר ראו ראשית להם זה כמה, ואין דורש ואין שואל לאחריהם; על כן היתה ספרותנו עם כל שאונה והמונה ככלי שעשועים ביד הילדים, אשר אם יִשְׂבעו אותם והשליכום אחרי גום ככלי אין חפץ בו, או כלוחות השנים העוברות, או כגליונות כתבי העתים, אשר הישנים – נושנים והחדשים מוּסָרים מלפני הבאים אחריהם “וראשונים דלקום אחרונים” ואין זכרון למה שהיה.

ועל כן גם היהדות כלה יורדת פלאים מדור לדור, משנה לשנה, הולכת הלוך והמס ככסף סיגים בתוך כור הברזל ובמזרח ובמערב ובאירופה ובאמריקה נוע תנוע בין התרבות הכללית ובין תרבות הגלות, בין לשון המדינה ובין הז’רגון, “אונזר מאמע לשון”, ובין דא לדא ספת האי עלובתא. לא יועילו המשאות אשר ישאו באזני העם בחברות לספרות ולדברי הימים בערי גרמניה זה ימים ושנים, הקריאות אשר יקראו באזני התלמידים פרקים בתולדות ישראל בלשון עם ועם, הספורים מדברי ימי ישראל אשר יוציאו בלשון המדינה למען צעירי בני ישראל. דברי הימים מקור חיים הם לעם, והלשון – היא הנפש: אוי לעם כי תהיה לו נפש נכריה תחת נפשו למען יבא בהתחברות עם מקור חייו, עם קַדמָתו! דברי ימי היהודים הנקנים ע"י גלגול נפש אינם עוד דברי ימי האבות – החבור נִתּק עם הלשון – כי אם תולדות העברים הקדמונים, תולדות אחד עמי המזרח, שכבר היו לעולמים; ואשר יקרא או ישמע אותם, לא תדבק נפשו אחרי הנפשות העוברות לפניו בחזון, ולא יֵחם לבבו לכל המוצאות אותן, כאשר לא יחם לבבנו למקרא תולדות היונים והרומים וכל מעשי תקפם וגבורתם.

עלינו לחדש את בית ישראל ממסד עד הטפחות, עלינו ליסד עֹז לעמֵנו ראשונה מפי עוללים ויונקים בטרם ננסה דבר אל הגדולים, ולהחל מעשינו מארצות הגולה ולא לחזות לנו חזיונות־לב רחוקים בארץ־ישראל, אף כי עבודת הרוח בארץ חמדתנו זאת נכבדה לנו מאד וממנה לא נחדל. התגלות רוח האומה בארצה – חזון יפה הוא, אבל הימים אשר בהם “מציון תצא תורה” עודם רחוקים ממנו; אחינו היושבים בה עתה וגם לימים רבים אחרי כן – כל עוד היות הציונות רעיון־רוח – לא יתנהלו על מי מנוחות, והם מעטים ובני הגולה הרבים “וכל דפריש – מרובא פריש”: אם נפַתח ונשדד את כל החלקה הגדולה והרחבה – את עם ישראל בכל תפוצותיו – יש תקוה כי יקומו לנו מזה או מזה כשרונות גדולים מוציאי פרי חדש מאוצרות רוח ישראל, אשר לא נוכל לקוות כזאת לקֹמץ היהודים אשר לנו עתה בארץ־ישראל. גם בימי קדם לא הוסיף עוד רוח הלאֹם להִגָלות כמעט בארץ־ישראל אחרי חתום הנבואה והמשנה ולא האיר עוד אור חדש על ציון, אף כי ישבו עוד יהודים בארץ בכל הדורות הבאים. ולוּ תלו רב ושמואל והיוצאים בעקבותיהם את כל תקות האומה על פליטת ישראל בארץ ישראל, כי אז חסרנו כל מבחר וטוב בפרי רוח העם אשר הבשיל על אדמת נכר בכל התקופות ובכל המקומות.

משא נפשנו זה – לשום את לשון העם לקנין כל העם – לא קרוב אלינו ולא נקל לעשותו וגם לא היתה כזאת לפנים בישראל ובעמים: באלה הזניחו חכמיהם וגדוליהם ראשי עם הארץ את לשון עמם מפני הלשון הרומית (בראשונה) והצרפתית (באחרונה), ורק בני דַלת העם, אשר לא ידעו ספר, החזיקו בה וישמרוה; בתוך שוכני בתי חֹמר אלה השתמרה הלשון כזרע זרוּע במַעבה האדמה, פשוֹטה ועוֹרָה, לא טִפחוה ולא סלסלוה, עד אשר פקדוה אנשי הרוח בעם באחרית הימים ויפרשו כנפיהם עליה וייצרוה וישימוה ללשון הספר והחיים כיום הזה. – ובישראל המירו רַבת העם את לשונם בלשון עם ועם מאז נפזרו בגוים וגם בעת היותם על אדמתם, כאשר ראינו; ואנשי הספר בהם, הרבנים והחכמים, אִמצו להם עברית־המונית, אשר היו אמוּנים עליה באהלי התורה. אבל כל הימים הרבים ההם היתה התורה הזאת מקור חיים ומעוז לעם, ועתה הנה שטפו גלי העת החדשה את מבצרי רוח ישראל הישנים, את הישיבות ואת בתי המדרש, לא נוכל עוד, גם כי נחפוץ, לגדל את בנינו על נהרות בבל, על פלגי גפ"ת; עתה עלינו לבקש לעם מקור חיים בלשונו ובספרים אשר נאצרה בם, אם גם כזה וכזה תכבד עלינו העבודה.

---

הַשָׂפָה וְהָעָם: מאמר שני

מאת

מנחם מבש"ן

א

הנה ראינו, כי מאז נִתּק העם מעל אדמתו ראשונה ועד אחרית הימים, התכנסו כל חיי רוחו אך בדת ובמוסר לבדם, והשפה לא היתה לו כי אם כלי־שרת לקדשיו אלה; כי, בגלל הדבר הזה, נבדלו סופרי ישראל וחכמיו מסופרי כל הגוים, השוקדים איש איש על לשון עמו לכלכלה וליַפּוֹתה, לטהרהּ מכל נֵכר ולשַנותה לטוב מן הלשון ההמונית; ועמל היחידים אשר נִסו בעתים שונות להשיב לשפתנו את כבודה ולתת לה יפי וחן וטוֹב־טעם, לא הצליח ולא נשא חסד גם לפני סופרי הדור האחרון הזה, כי “שקר החן והבל היפי” לישראל מן העת אשר תלה כנורותיו על נהרות בבל והלאה לדורותיו. על כן היתה זאת בישראל, כי השפה והספרות לא התאימו יחדיו כל הימים הרבים ההם: לעמת אלפי כותבי הלכות ומחברי שו“ת ודרשות ופירושים תלמודיים וספרי מוסר, קבלה וחסידות (אשר מכל הערֵמה הגדולה הזאת רק מַשְׂאַת־בָּר קטנה תקח לה הלשון העברית תרומה), ולעמת הנפילים אשר יצאו מאתנו להשכין יפיוֹ של שם באהלי יפת מימי החוזים בעלי הסבִּילוֹת ועד הַינה ועד כל משוררי ישראל וחוזיו לעם ועם בלשונו בדורותינו, – לא היו לנו בלתי אם יהודה הלוי אחד, עמנואל אחד, לוצטו (מ. ח.) אחד, אד”ם אחד, אָרטר אחד, מפו אחד, ועוד גרגרים מספר בשדרות הדורות הרבים ההם – מעט מאד מאשר היה לעם היונים או הרומים, הרוסים או ההונגרים, הפולנים או הדֵנים בראשית דרכם בימי דור אחד או שנים! – והן כל שפה תינק שפע חיים אך מן הספרות, ואף כי שפה אשר אין לה עוד מהלכים בפי העם.

השפה והעם יגדלו יחד, כחֹמט וביתו, מימי קדמתם ועד זקנה ושיבה – אם לא גלה העם מעל אדמתו; העם ימיר את לשונו באחרת, לצמיתות או לעתים, אם יעלה עליו עם גדול וחזק ממנו ובלעוֹ, כאשר עשו הרומים לבני דציה, היא רומניה, והאנגל־זכסים לבריטים הקדמונים והאנגלים לילידי אמריקה; או כי יעוללו לנפשו בכח חנוך נמשך ימים רבים, כאשר האריכו הישועים את ימי הלשון הרומית עוד מאות שנים מימי הריפורמציה והלאה, בשומם אותה בפי חניכיהם בבתי הספר ובבתי המדרש לחכמות, אשר היתה ידם בהם ברב ארצות אירופה; או כי, בעוד שפתו דלה וחשֻׁכּה, תשפוך עליו לשון אחרת את רוחה, לשון שכבר הגיעו ימי בִכּוריה ויצא לה שם בארצות מסביב ביפי פרי תנובתה, כאשר עוללו היונית והרומית בימי קדם, הערבית בימי הבינים והצרפתית בעת החדשה לעמים שונים.

ובאמרנו להשיב לעם את שפתו, אשר נכרתה מפיו זה כאלפים שנה, ולשומה בפיו תחת הז’רגון או תחת לשון עם ועם אשר אמץ לו, – והדבר הזה הן לא יֵעשה לא בחיל ובכח וגם לא בכח החנוך לבדו, כי אין לנו עוד די מורים טובים ומוכנים לכל המלאכה הגדולה הזאת, – עלינו לתת ניר לשפה הזאת בכח ספרות גדולה ורחבה, יפה ועדינה, עד אשר ירָאה הודה והדרה לכל אשר לו עינים לראות ולב להבין וחיך לטעם, והיה הספרות תענה את המורים, והמורים יענו את הלקח הטוב, את הדבור החי, לעוללי טפוחיהם, והילדים יענו את השפה החיה. מן הדבור החי אל הקריאה בספרים או מן הקריאה אל הדבור החי – דרך אחד לשניהם, ואולם זאת קצרה וארֻכה וזאת – ארֻכה וקצרה; באחת ייטיבו לכת הגדולים המבקשים לנפשם דברי חפץ, ובשניה – הקטנים, המצפצפים והמהגים למשמע אזנם בכל אשר ישימו בפיהם.

אך אם נסב פנינו מכל ספרותנו הישנה והחדשה, כל אשר רוח הנביאים ולשונם בקרבו, ככל אשר צעירינו עושים היום; אם נשים את הספר בארון ונשליך יהבנו אך על כלכלת השפה בפי העם, אז תהיה כל העבודה הזאת כצמח אשר לא יעשה קמח…

ומה כח ספרותנו כֻלה, כאשר היא, לתת חן וכבוד לשפה לפני העם, והיא מצער ותקומה לא היתה לה בתוכנו עד היום הזה. לו נוסדה בתוכנו חברת “מקיצי נרדמים” חדשה. אשר תשים לבה, לא לספרים ישנים בני מאות שנה (כדברי אחד מראשי החברה הזאת אשר אמר: “אינני אוהב ספרים, אשר לא מלאו להם חמש מאות שנה”), אשר רבים בהם אין להם ערך אחר מבלעדי הזקן, כי אם לספרי המופת אשר חלפו על פני דורותינו ויעלמו ככוכבים מעופפים ויהיו כלא היו! איה שירי ישראל נגארה, פעלי יצחק סטנוב, שלמה לויזוהן, ישראל ראלל, שירי לטריס, כתבי יל"ג (אשר החלו להוציאם לפני שנים ולא כלו), שירי ק. א. שפירא¹,שלמה מנדלקרן, ועוד, ועוד? גם היום עוד יש לנו חבל סופרים ומשוררים, מיתר הדור ההולך, אשר אם יבצעו את מעשיהם לעמם יעשירו את ספרותנו עשר רב. ואולם לאשמת העם הגיעו אלה לימי זקנה בהגיע לספרותנו ימים אין חפץ בהם – ותרפינה ידיהם ויתלו את עטיהם על ערבים. והיה כשכב האחד עם אבותיו – והגיע אל פרי רוחו אשר יעזוב אחריו, ככל אשר הגיע אל עזבון כל אנשי העט בישראל עד הדור האחרון…

לדבר הזה, להציל מכליון את פרי רוח סופרינו ולקומם חרבות ספרותנו, עינינו אל מרכז הציונים, אשר עליו להיות מרכז העם כלו, מאסף לכל כחותיו וגם לחיי רוחו. אם לא יוכל העם לעשות לספרותו, תעשה נא זאת הציונות, מלאכו עושה דברו. תוסד נא ע"י ההנהלה הראשית מחלקה מיוחדת להוצאת ספרים עברים, מחלקת־משנה למוסד “יידישר פרלאג”, ויוציאו וימכרו במחיר מצער את מיטב פעלי סופרינו וחוזינו. הוצאת ספרים טובים, מבחן ספרותנו, ותתם לפני העם במחיר מצער, תהיה להעיר ולעורר כשרונות נרדמים, להוציא פרי חדש מצפוני רוח העם – לברא תקופה חדשה בעבודת הרוח בישראל; ככל אשר היתה התשובה לפרי רוח הדורות הראשונים מוצא לכחות חדשים ולבריאות חדשות בשירה ובספרות גם לעמים אחרים בתקופות שונות.

אם ישים מרכז הציונים את לבו לדבר הגדול הזה, יש לחכות כי יהיה גם מוצא לכסף מפה ומפה, לא תהיה זאת מעמסה חדשה על הציונות כי אם כבוד ותפארת ושם־טוב, וצדקה תהיה לה לפני כל הקהל, כציונים כאשר אינם ציונים, כי תכלכל את רוח האומה, כי תשקוד לא רק על עבודת הארץ כי אם גם על תחית העם. לא רק על שיבת היהודים לארצם, כי אם גם על תשובתם אל היהדות.

ב

ולגַדל קהל קוראים ודורשים לספרות המחֻדשה הזאת, היה יהיה לנו החנוך העברי בבתי הספר.

בטרם ננסה ליסד בתי ספר חדשים עלינו לחדש את הישנים: את בתי הספר לקהלות ישראל, באשר יֶשנם, אשר נָבקה רוח היהדות מהם זה כמה ותהי לרוח שקר בפי המורים ללא תורה: “למודי הדת” בשבעים לשון, אשר פוצצה את בית ישראל כפטיש יפוצץ סלע; את בתי הספר לבנות, אשר גם בקהלות השוקדות על הבנים לתת להם לקח טוב, לא יכלכלו את אלה ברוח עברי־לאומי ולא יפקדום במורים טובים, אשר יצלחו למלאכת הקדש הזאת; את בתי המדרש לרבנים, אשר אין מקום בהם לשפתנו ולספרותנו החדשה ואשר הרבנים חניכיהם יכתבו את ספריהם ואת כל פרי רוחם גרמנית ולא עברית, ואשר נשמת מוריהם תתן קרח וקפאון על כל סביבם בקהלות אשר יבאו שמה “לשרת בקדש” ואין אדם יכול לעמוד מפני הקרח הנורא הנטוי על ראשי חיות הקדש האלה בכל אשר ללאומיות ולציונות; ואת בתי הספר לח' כי“ח בארץ הקדם², אשר דרך הלקח בהם כבר נודע למדי. והן ראינו בשנים האחרונות כי כבר הוחל להבקיע גם אל חומת הסינים הזאת וגם הצליחו הפורצים העולים לפנינו לתת מהלכים לרוח ישראל באחדים מבתי הספר הצרפתים האלה (בא"י), וגם הכירה המשלחת, אשר יצאה מלפני הכי”ח לבקר את בתי הספר אשר לחברה הזאת בארצות המזרח, וגם הגידה לשולחיה ולא כחדה, כי אמנם “צדקו הציונים המתאוננים על הלקח העברי, אשר ברבים מבתי הספר האלה, כי ברע הוא וכי משחתו בו גם בתכניתו גם בדרך הוראתו” וכי “נחוץ וגם אפשר לשנות אותו מעט לטוב”. ועוד לנו אך להוסיף לעבוד את העבודה הזאת ביד אנשים תמימי דעות עמָנו ולכלות את מלאכת ההתיהדות בכל אשר יצלח חפצנו זה בידנו, אם בפריז ואם בקהלות ארץ הקדם, בקרבת בתי הספר ההם.

ולמען הַשלֵם כל חֶפצֵנו בחנוך העברי, יש ליסד ליד כל בית־ספר, וגם בכל קהלה בישראל, אוצר־ספרים עברי, ספרים אשר יתנו לקח טוב ומקרא שעשועים גם למורים גם לבני העם, ואשר ידביקו את הנערים דָבק טוב אל שפתנו ואל ספרותנו גם אחרי צאתם מבית הספר. ואשר למורים, סוד גלוי הוא, כי רבים בהם (מאשר בארצות הגולה) רחקו מספרותנו זה כמה ורבים גם לא ידעוה מעולם וגם בלשון העברית, אשר אותה יורו לתלמידים, לא שָמֵן חלקם… ישנם מורים, אשר לא למדו מרבותיהם ולא מחבריהם, כי אם מתלמידיהם… מורים, אשר לא היה להם דבר מנֹער עם דברי ספר והוראה, ורק מקרה הוא היה להם – כמקרה המלמדים לפנים: איש אשר התעו אותו אלהים בדרך החיים וכל אשר עשה לא הצליח – ויקח מקלו ותרמילו בידו ויעבור למקום שאין מכירים אותו “ויהי שם לגוי מלמד”, ושאב את חכמתו מן המתודות הידועות, אשר רֻבּן טוב להן ולנו שלא נבראו יותר משנבראו. – אוצר ספרים כזה, אשר יֵאסף אליו כל מבחר וטוב בספרות ישראל הישנה והחדשה, מקריאה קלה ועד דברי חֵקר והגיון, יהיה מורה המורים, בית מדרש להם להשכילם בינה במלאכתם, הוא ימלא את מחסורם בדעת השפה והוא יתן עליהם את הרוח החדשה המתהלכת בספרותנו ובמחננו – ועשה אותם למורים טובים, לכלי־שרת לתחית הלאֹם. – וכאשר יהיו אוצרות־ספרים כאלה, בהוָסדם בכל קהלה וליד כל בית־ספר, עורקי־הרוח לגוף האומה, כן יהיו לספרותנו הקופאת תחתיה מכֹּבד משָׂאה, כזרועות השֶטף, כתעלות ליאורים להָזִיל מִשקע מימיהם ולחדש פניהם. “הסחורה המתה”, המונחת כאבן שאין לה הופכין באוצרות הוצאות הספרים ופורק אין – כֹּבד אבן ונֵטל החול היא על לב המוציאים וככר עופרת על כנפי רוח הסופרים… והיה כי יֵעתקו ההרים ממקומם ונפתחו המעינות אשר נִסכרו מפניהם ונחל הזהב, אשר ישתפך בעד התעלות האלה אל מוֹצְאֵי הספרות, ינובב את הסופרים ושבו ונתנו כחם לעמם ולשפת עמם.

מקונים יחידים לא תבָּנה ספרותנו ומוסדות ותרומות ועזבונות־כסף, אשר יעמידו במרחב את עבודת־הרוח בישראל, עוד אינם. קוני־תמיד לספרים עברים אין לנו עתה לרֹב וגם לא יהיו בקרוב, כי אך מעטים בתוכנו שומעי עברית ומעטים מהם דורשיה, וכי עברו הימים אשר ארונות מלאים ספרים עברים היו לכבוד ולתפארת לכל בית ולכל בעל בית בישראל, כיודע ספר כאשר איננו יודע; ונדיבי עמנו לא יזילו זהב מכיס להוצאת ספרים עברים, כי מזה אין תוצאות לאותות כבוד וגם לא לתהלות בכתבי־העת בלשון המדינה. על כן יהיו נא לנו בתי הספר תחת קונים יחידים, קוני־תמיד, ככל אשר היו בתי המדרש לפנים בישראל (הספרות התלמודית והרבנית בדורות שלפנינו נשענה ברובה אך על אוצרות הספרים, אשר אצרו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וישיבות וחברות משניות) הן מראשיהם לא יכבד להביא בחשבון התקציב הערוך להם לשנה, בתבואה החדשה היוצאת בשוק הספרים; ואת החסר ימלאו התלמידים והקוראים החיצונים בתרומת־כסף קטנה אשר ירימו לחדשים. ולוּ יהיו לנו אוצרות ספרים עברים בכל בית־ספר לבני ישראל בארצות מזרח־אירופה, כאשר יש בבתי הספר אשר לחברת “כל ישראל חברים” אוצרות ספרים צרפתים, כי עתה יכלו המוציאים והמביאים בשוק ספרותנו לחכות במנוחת־לב לקונים יחידים כי יבאו או כי יחדלו³.

וברֹב הימים יגַדלו לנו אוצרות ספרים כאלה גם דורשים גם קוראים גם קונים לספרותנו, כי יסכינוּ הצעירים עם הספר והיתה להם הקריאה כלחם חֻקם, וגם כי יזקינו לא יסורו עוד ממנה.

הדבר אשר אנכי מציע בזה – יסוּד אוצרות ספרים ליד בתי הספר – לא תקון חדש הוא, כי אם דבר שכבר הוּחל להֵעָשות לפנים בישראל: בבית הספר “תלמוד תורה, בעל שבע מחלקות, אשר כוננו היהודים הספרדים באמשטרדם בראשית המאה החמישית למספר בני ישראל ואשר היה לשם ולתהלה בפי חכמי הדורות ההם, היה “חדר ספרים” גדול למורים ולתלמידים – מאות שנים לפני החל עמי אירופה הנוצרים ליסד ספריות לבתי הספר ולעם⁴. גתה אומר בספר זכרונותיו (ספר ראשון), בדָבּרו על תקופת חצי המאה הי”ח למספרם, לאמר: “בימים ההם טרם יכוננו ביבליותיקות לילדים”. גם בצרפת לא היו עוד, עד ימי המהפכה הגדולה, ספריות כאלה; כי “הועד הלאומי” פקד ראשונה ליסד ספריות ליד כל בית־ספר מרכזי, מלבד ספריות לעם, אשר החלו להוָסד גם לפני הימים ההם גם אחרי כן, ראשונה ביד אנשים פרטיים וחברות ואחרי כן ביד הממשלה. הסופר ז’ן מסי ((Jean Macé, “המקנא לביבליותיקות”, יסד (בחצי המאה הי"ט) בארבע או בחמש שנים יותר משמונים ספריות לעם. הוא היה אומר: “הביבליותיקה היא מִלוּאים לבית הספר. בית הספר הוא כמַפְתֵחַ והביבליותיקה – הבית; ומה יתרון לאשר לו מפתח ובית אין לו…”

בשנת 1902 היו בצרפת כשלשת אלפים ספריות לעם, וספריות לבתי ספר – יותר מארבעים אלף. וצרפת היתה בדבר הזה למטה מגרמניה ומאנגליה ואף כי מאמריקה, ששם כבר פרצה שיטת “הספריות הנודדות”, המפיצות ספרים למקרא גם בכל הפנות הנשכחות מני רגל ואשר שָּׁם אֵלֵי הכסף זלים מליונים רבים מכיסם לדבר הזה שנה שנה.

אנחנו, עם הרוח עם הספר מימי קַדמָתוֹ, העם הראשון לעמי התרבות אשר הם חיים עדֶנה, היינו בדבר הזה, בגלל חיי הגלות, לאחור ולא לפנים לעמת העמים האחרים הצעירים ממנו להשכלה ולתרבות, ולא רק לעמת העמים אשר נִקבו בשמות, כי אם גם לעמת כל העמים והעממים, אשר זה תמול החלו להיות שוררים איש בביתו. ואולם אם לא נוכל להתמשל לאחרים בטרם נהיה גם אנחנו עם יושב על אדמתו, בכל זאת הלא עלינו המצוה והחובה לעשות כל אשר יש לאל ידֵנו וליסד מעט מעט ספריות ליד בתי הספר גם בא“י גם בחו”ל, עד אשר יבא יום ויֵאמר גם בישראל: “בימים ההם וספריות לבתי ספר עוד טרם תהיינה בתוכנו”.

ג

יסוד הלקח העברי יהיו כתבי הקדש, ספר הספרים, אשר מנעו את אורו מבנינו בכל התקופות ובכל בתי הלקח לישראל מבבל ועד הֵנה ואשר בזו לו החכמים והמורים הראשונים והאחרונים ויתהללו גם התהלל בבלי דעתם אותו⁵. ואחריהם יתנו המורים לפני התלמידים קריאה נבחרת בספרי המופת הישנים והחדשים הכתובים עברית צחה גם הם –בטרם יעבירו אותם אל הלשון ההמונית לכל חליפות תמונותיה במעלות אשר ירדה ירֹד ועלֹה בספרות התלמודית והרבנית, הפילוסופית, המוסרית, החסידית וכו'. – החן והיֹפי והשירה הנעימה אשר לשפת הנביאים ולמליצתם, נותנים מעדנים לנפש ותועפות־רוח לקטנים ולגדולים: ולמה נחטא לנפש ילדינו למנוע מהם את כל החמודות האלה, אשר נתּנו לישראל סגולה מכל העמים והלשונות, לסגור מפניהם את היכל קדשנו ותפארתנו, אשר כל גוי ואדם בלעדינו יחזו בו אך את הלשון ההמונית, אשר אין בה כל רֹך ונֹעם לנפש, ככל אשר יעשו בעלי המתודות החדשות והמורים הרודים על ידיהם?

וסופרינו גם הם ישובו נא על עקבם, כי בא מועד, כי הנה באו עד הראש: הלא עוד מעט ולא יבין עוד איש את הגיגם – ולא ישמעו עוד איש שפת רעהו! ישימו נא לב אל מלאכתם, ישקדו וישמרו על טהרת לשוננו כפי היכלת, ורק באשר לא יספיק לנו אוצר המלים והמבטאים אשר בכתבי הקדש להביע את מחשבותינו, ימַלאו אחריו באשר ילקטו מזה ומזה, מתוך הספרות המאוחרת או ממבחר המלים הנוצרות בספרותנו החדשה, או גם מלשונות העמים – ככל אשר עשו גם סופרי המופת הראשונים והאחרונים וכאשר שם גם אָרטר בפי הזקנה הדוברת בו (“בתולדות החלוץ”). והלא נודע, כי גם חכמי המשנה והתלמוד בבחרם לפעמים לדבר צחות דברו ב“לשון תורה” ולא בלשון חכמים"…

ככל אשר לא יוכל עם ישראל לשוב לתחיה כי אם בארץ אבותיו, אדמת מטעו מראשיתו, כן לא תוכל שפתו להתחדש כי אם בהעָרות עליה רוח מן המקורות הראשונים, מספרי התורה והנביאים, מטעי שרשיה ומצבתה. מהם תשוב תפרח אחרי בלותה כפרוח מטה אהרן בִּן־לילה בקִרבתו לפני הקדש. וכן לא תוכל ספרותנו להתחדש ולעשות פרי תואר גם בארץ אבותינו, כי אם בשוב העם אל כתבי הקדש ובשוב רוחם לנוח על בנינו ועל בנותינו.

היש עוד צרך להגיד, כי לא רק כמקור לשון־אבות לבדו נכבד התנ"ך לנו ולבנינו? הלא זה הספר אשר היה למקור מוסר ולֶקח טוב לכל עמי התרבות, אשר לאורו הלכו משכיליהם מדי התעוררם להיטיב ולתקן וליַשר דרך בהליכות הדת והחיים⁶, הספר אשר תהלתו בפי כל חכמי הגויים וגדוליהם מימים קדמונים ועד דור אחרון, אשר היה מעיר לנפש ושקוי לרוח לכל טובי הסופרים, החוזים והאמנים בעמים, אבן היסוד לספרות כל עם ועם (ע"י התרגומים שנעשו ממנו ללשונותם) וראשית למודים למשכילי הנוצרים באנגליה ובאמריקה עד היום הזה!

כאלפים שנה חכו ספרי הנביאים לישראל, “הענק החלל הגדול השוכב למעצבה” קופא ונקשה בחרף הגלות, ותהי רוחם מרחפת על פניו, כרוח החיים החופף על הישן או על המתעלף להתאחד עמו בהקיצו. גוף העם ישן – ולבו ער: לב העם, הסופרים ואנשי הרוח, חזקו ונתחזקה להשיב נשמת העם, השומרת עליו מנגד, אל קרבו, בטרם תלך ולא תשוב! אליכם הסופרים הלאומיים, אליכם הציונים העברים המצוה הזאת! כאלפים שנה נשקפות עליכם מראשי המגדלים האלה, פעלי הנביאים והמשוררים בעלי התהלות. מהם יצאה התחיה לעמים באחרית ימי הבינים – ומהם תצא ותבוא התחיה גם לישראל.

בדברי אחד מסופרי צרפת בימינו, אשר דבר על אפלטון, נאמר גם אנחנו: התשובה אל התנ"ך איננה שיבה לאחור.

והיה אם האנשים והחברות והמוסדות אשר להם המשפט, כל הקורא בשם שיבת ציון ותחית הלאֹם, כל עובד עבודת הרוח בתוך עמו, כל מבקש לראות את עם ישראל מתחדש כנשר ושב להיות בפרי רוחו למופת ולא למשל לכל עמי הארץ, – אם כל אלה יעירו ויעוררו את הכל להיטיב את החנוך ואת בתי הספר בכל תפוצות ישראל ברוח עברי־לאומי, לתת ניר לספרותנו התלויה על בלימה לחדש את שפתנו על פי המקורות הראשונים ולכלכל אותה ואותם בכל לב ובכל נפש; אם עתה בעת הזרע נפתח ונשדד את חלקתנו לכל פנותיה אלה, אז בוא יבא גם הקציר אשר אנחנו מבקשים אז תֵֹעשה החדשה אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליה, אז יעזוב העם מעט מעט את שפת הגלות ואת לשונות הגוים אשר שמו המסבות בפיו, ודבק בשפתו, – אש יהיו לאחדים השפה והעם.

---

נוֹשָׁנוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

אמנם כן, שאלה ישנה, נושנה, הנני אומר לשוב לעורר הפעם, שאלה אשר כבר הפכו ידיהם בה מזה ומזה פעמים רבות, ימים רבים, ואשר אולי כבר היתה לזרא לבעליה ולאחרים, כאשר גם אנכי בלי חמדה אשוב עליה. אבל מה לעשות – והיא אחת “השאלות הארורות”, האוחזות בעקב סופר וקורא גם יחד ואין דרך לנטות או להֵחָלץ ממנה בהתעוררה. והמעורר אותה בפעם הזאת – איש אשר מחוץ למחננו, איש אשר איננו לא סופר עברית וגם לא ציוני, כי אם… אחד מחכמי ישראל בני המערב; הוא ירה חץ למטרה ומאתו היתה זאת להָנִיא היום את ראש הקוראים, מבקשי חדשות, בישָׁנוֹת האלה.

זה כשלשים שנה מאז החֵלו דברי ריבות בשערינו בין המטהרים ובן המרחיבים, לאמר: בין הסופרים הכותבים עברית טהורה בלשון כתבי הקודש ובין רעיהם, אשר שמו פניהם להרחיב ולחדש את לשוננו ולמַלא בה מִלוּאת מלים ומִבטאים מכל הבא בידם. אלה שמרו את משמרת טהרת השפה כאשר נשמר העם, אשר היא לו, בטהרת גזעו ומולדתו מימי קדמתו ועד היום; ורק באשר לא נמצא להם אוצר המלים, אשר במקורות־הלשון הראשונים, נעזרו במלים ובאמרים המוּצָאִים מן הספרות התלמודית ואשר אחריה, מלשונות נכריות קרובות או רחוקות, או בבריאות חדשות ההולכות ונבראות לרוח היום בידם או ביד חבריהם, כאשר הם עושים עד היום הזה. לחנוט את שפת משה וישעיהו ולשימה בארון עם ספר התורה למשמרת, להיותה לעם “לשון הקדש” כל הימים – זאת לא דִמו ולא עלתה על לבם, אך גם נזהרו בה לבלתי נַכֵּר אותה כלה ולבלתי הפוֹך בה כמהפכת סדום. – ואלה לא שמרו ולא שמו להם כל חק ומשפט וכל גבול בהביעם רוחם בלשוננו, כי אם כתבו ככל אשר יעלה העט – כאשר הם עושים גם המה עד היום הזה. המטהרים הרימו קולם פעם בפעם ויוכיחו את רעיהם המרחיקים ללכת מיום ליום – עד אשר נלאו להוכיח, ויחדלו לדבר: לא טוב היות האדם מוכיח תמיד. והמרחיבים – העמיקו שחתו, בהוסיפם לכתוב “עברית” אשר לא ידענו ולא ידעו אבותינו עד להשחית את יפעת לשוננו ולהפוך אותה ללשון עלגים; וגם לא שמעו גערה.

ואולם בשנים האחרונות נעשתה חדשה והנה הם שומעים גערה פעם בפעם מאשר לא פללו לשמוע: טובי הסופרים, אשר לא היו בתוך המטהרים מעולם, מוכיחים את רעיהם השכם והוכיח על השחיתם את לשוננו! גם החכם ד“ר שמעון ברנפלד, אשר היה מלעיב בסופרים הכותבים בלשון המקרא ומִלָתו על לשונו: “הקטע יוצא בקב שלו” – גם הוא יצא זה מקרוב ב”הד הזמן" ועתה ב“המבשר” (גליון מ“ב, תר”ע) לגעור במשחיתים האלה ולהביע רוחו על “הסגנון המגומגם והמרוסק, שאינו סגנון עברי אלא איזה ז’רגון עברי־יהודי־גרמני־רוסי־פרנצי וכו'”, ועל “הקלקול המרובה שאנו מוצאים כעת בספרותנו החדשה”, אשר “בא לנו כי התרשלו בדור האחרון בלמוד כתבי הקדש”. ומה יוסיפו עוד המטהרים לדבר ולהוכיח? “זכו – מלאכתם נעשית ע”י אחרים".

אבל, אוי לזכות כזאת!…

לשוננו כֻלהּ, גם העברית הטהורה גם הבלולה, הולכת ונעזבת, הולכת ונשכחת מפי העם ועוד מעט ולא יהיה עוד לדברי ריבות כאלה כל מקום וכל ענין… אמנם כן, גם הז’רגון, או “אידית”, גם לשון המדינה הולכים ומגדילים על גבולות־לשוננו הצרים ומדיחים ומפילים ממנה רב; אך האין זאת גם אשמת הסופרים, אשר חללו את שפתנו לשׂוּמהּ חציָה ז’רגון וחציה לשון מדינה ומדינה? הלא נשים לבנו אל המראה המוזר הזה, כי בעוד היות ספרותנו החדשה בחִתּוּליה היו לה סופרים ואוהבים רבים בקרב אחינו החכמים בני המערב, ובהרים סמולנסקין את דגל לשוננו – והימים ימי תִגבֹרֶת ההתבוללות! – זכרו אחינו הרחוקים ההם את אהובת נעוריהם וישובו ויתנו לה ולעמם ברכה מפרי עטם פעם בפעם ב“השחר”; ולכל ספרותנו העתית מולדת הדור האחרון – דור התחיה והתקרבות חלקי עמנו הקרובים והרחוקים אחד אל אחד – לא קרבו ולא באו ולא נתנו פריָם כי אם מעט! אך הנה דברי אחד מגדולי חכמינו בני המערב, הפרופ' ישראל אברהם’ס, אשר כתב בה“וֶלט” חֹברת 41–42 (המָקדשה לארץ־ישראל) 1910, במאמרו “אוניברסיטה בירושלם” לאמר:

“הלשון העברית עתה ברעה גדולה, ולא בגלל אויביה, כי אם בגלל אוהביה. הנני מתקומם לרוב הדברים, אשר יֵאמר היום עברית, המתהלכים בפה ובכתב, בכתבי עתים ובספרים. דואג אנכי פן יהיה לנו ז’רגון חדש תחת לשוננו העברית, וגם הנה קרובה הרעה הזאת הנשקפה”.

ולא זאת הפעם הראשונה לנו לשמוע מוסר כלמתנו מפי אחינו החכמים, אשר רחקו מעל ספרותנו החדשה באשמת בניה ובוניה וימנעו ממנה וממנו את תנובתם הטובה למען הפיץ אותה בגבולות הלשונות הנכריות. וכזאת וכזאת שמענו לא אחת ולא שתים מפי אחינו הספרדים או בשמם, ותלונות כאלה וכאלה נשמע אל נכון – לוּ שאלנו את פיהם – גם מפי רִבת העם, האמונים מנֹער על כתבי הקדש ועל הרוח העברי. אם כן אפוא: החכמים בני המערב, הספרדים בני המזרח, רֹב העם “ממזרח וממערב, ומצפון ומים” – כל אלה זרו לנו, הסופרים, כי היתה ה“עברית” החדשה, אשר יָצַרנו, קיר מבדיל בינם ובין ספרותנו; ומי לנו עוד? במי נושיע את ישראל?… אולי יהיו הסופרים אשר רבו בתוכנו תחת הקוראים ההולכים ומעטים – גם הקוראים גם הקונים לפרי ספרותנו החדשה?…

ועתה נשימה נא לבנו אל חזיון אחר, מוזר ומעציב גם הוא.

בנפול עם ישראל וארץ ישראל ביד צר בראשונה, קונן ירמיהו את קינותיו הנפלאות. בבוא עליהם אחרי כן צרה וצוקה, בימי לחץ אנטיוכס אפיפנס, השמיע כנור ציון בהוד קולו את אנחות העם (תהלים, מזמורי מ“ד, ע”ד ועוד). ובנפול הארץ והעם שנית ביד הרומים – והצרה גדלה הרבה יתר מאד מבראשונה – לא נשמעה כל קינה עברית! גם הנה בשוב ה' את שיבת ציון בראשונה שרו משוררי ישראל “על נהרות בבל” ושאר שירות התחיה (תהלים ק“ז, קכ”ו ועוד), אשר לנצח תעמודנה לנס בספרותנו; ובשוב ה' את שיבת ציון עתה לעינינו ובימינו אחרי שמונה עשרה מאות שנות צרה ויגון ולחץ ועבדות, אשר לא היו כמוהם בגלות בבל ובכל הגליות, אין מגיד אף אין משמיע שיר תחיה, חזון גאולה וישועה, מבטא רוח העם מארץ ישראל עד היום הזה, זה שלשים שנה (כי “על נהרות בבל” החדש יצר לנו אחד ממשוררי הגולה, מ. דוליצקי, לא בארץ ישראל כי אם “שם במעון נחשים”, ולא על פי מראה עינים כי אם בהלָך־נפש)! ואם לא בִכְּרָה שיבת ציון שיר או חזיון רב־ערך, לפי ערך הגדולות אשר נעשו עתה בארץ־ישראל לעינינו, אם לא צלחה הרוח על הדור אשר עיניו ראו חליפות נפלאות כאלה, חליפות העבדוּת והחרות, שוממות הארץ והעם ופריחת שניהם יחד בעשרות המושבות החדשות, חליפות אשר רב כחן להרנין לשון אלמים ולשפוך רוח שירה על כל היצורים אשר ב“פרק שירה”, – מה נוחיל עוד מן הדור הבא, בני הבונים חרבות ציון, אשר יוָלדו אחרי היות החדשות לישנות והנפלאות – למעשי יום יום. אשר לא יראו ולא יֵדעו ולא יחושו את כל תלאות הגולה, כי אם מאשר יספרו להם אבותיהם?! הלא חשבתם לדעת פשר דבר? הלא שמתם על לב, כי בתקופות הירידה ללשון הנביאים בארץ־ישראל לפנים והיום נעלה גם רוח הנביאים, רוח הקֹדש, מעל העם ומעל סופריו?…

---

עַל שְׁתֵּי הַסְעִפִּים

מאת

מנחם מבש"ן

א

עד המאות האחרונות אשר לעת החדשה היה רגש הדת חזק מאד בלב העמים, ואם נָפוֹג ונִדכה בתקופת התחיה ((Renaissance והרפורמציה, הנה עוד מעט הפיחו הישועים, הגואלים החדשים אשר קמו אז לכנסיה הקתולית, באש קנאתם על הגחלת הנשארה ותָּשב ותהי לבָעֵר; וכאשר ישלח החֹרף, בבאו עד קצו, את מלאכי זעמו על הארץ או כאשר תתלקח שלהבת הנר הדועך בטרם יכבה, כן היה רגש הדת באחרית הזעם פעם בפעם לאש מתלקחת ולסער מתחולל וכִתֵּת גוי בגוי ושִלח אנשים ועמים איש ברעהו להשמיד, להרוג ולאבד. – לעמת זה היה הרגש הלאומי רפה מאד, ויש אשר יקרא קצה העם, והמלך בראשם, לעם נכרי, “בני דתם”, לעזור להם במלחמתם עם “האויב הפנימי” עם קצה העם בני הדת האחרת (נוצרית גם היא!) ובאו והשחיתו את הארץ וקרעו ממנה קרעים; ויש אשר תכביד הממשלה את ידה על עבדיה בני הדת האחרת ומררה את חייהם – כמעשה ממשלות ידועות עם היהודים היום – עד גלוֹתם גלות שלֵמה כמה מאות אלף והלכו ומִלאו את ברלין (יותר ממאה אלף נפש) ואת לונדון ואת יתר ערי אירופה הגדולות והיו הפרוטסטנטים הצרפתים קל מהרה לגרמנים, לאנגלים ולהולנדים, ועוד. – גם נשמת לאֹם ולאֹם – הלשון – היתה עזובה, בזויה, נכבשה בביתה ואין דורש ואין גואל לה. כל ימי הבינים היתה הלשון הרומית, אשר נקדשה בקדושת הדת הקתולית, לשון עמי הנוצרים; ומימי לודויג הי"ד והלאה היתה לשון צרפת שלטת על ארץ רבה והסופרים הצרפתים יוצאים ובאים בבתי המלכות לעמי אירופה ונותנים מרוחם על המלכים ועל מרום עם הארץ.

שלום וֶסטפַליה (1648), אשר חתם את מלחמת שלשים השנה, מזה, ועבודת חכמי צרפת בעלי האשכולות (אנציקלופדיסטים), מזה, שמו קץ לקנאת הדת “האוכלת אדם ומשַׁכּלת גוים” והסבלנות בדברי אמונה ודת היתה מעט מעט לחק לכל העמים המשכילים, או המתאמרים למשכילים, עד היום הזה ונכתבה בספר משפט המלוכה לעם ועם. – בעת ההיא רפו הרגש הדתי והקנאה לדת גם בתוך היהודים, כי היתה בהם רוח הזמן; אך תוצאות הרפיון הזה היו שונות בשתי המערכות. הדת הנוצרית בחזקתה הסירה גבולות עמים וברפיונה שָׂמה מקום לרגש המולדת והלאומיות: הצרפתים הקתולים זכרו כי בני עמם הפרוטסטנטים קרובים אליהם מבני דתם הספרדים; והגרמנים בני אמונת לותר הכירו וידעו, כי לא השוֵידים כי אם הגרמנים, גם הקתולים בהם, הם אחיהם בני עמם. וכן היו כל העמים עיניהם ולבם “איש אל עמו ואיש אל ארצו”. ואולם בקרב היהודים אשר הדת והלאומיות “יחדו היו תַמִים” להם עד הימים ההם והאחת התחזקה ברעוּתה, היתה הִתרַפּוּת רגש הדת גם לרַפות את הכרת המולדת; האחדות הלאומית, אשר שָׂמה את העם המפֻזר והמפֹרד בין העמים לגוי אחד בארץ, תָּמס הלכה והיהודים התפרדו והתפוצצו לעממים לפי גבולות ארצות מושבותיהם; ורפיון הרגש הלאומי שב לעולל לרעה גם הוא לרגש הדתי. אם לא הרבו עוד היהודים בראשית התקופה ההיא לעזוב את דגלם, הלא היתה זאת בגלל רפיון רגש הדת גם במערכה האחרת, כי על כן גם נפשות יקרות כדוד פרידלנדר ושלמה מימון “התמכרו ואין קונה”…

ב

בימים ההם, במחצה הראשונה למאה הששית למספרנו, והיהודים כבר נלאו למות על קדושת השם או לחכות “לו” בכל יום שיבא ויהיו חפצי חיים בארץ וישאו נפשם אל הזִכּוי ומליצים קמו להם בצרפת ובגרמניה, מקרב אחיהם ומטובי הגוים, להוציא לאור משפטם. ויהי כי עברו ימי קנאת הדת, אשר היתה לקיר ברזל בין היהודים ובין הגוים עד העת ההיא, וכי היה לחק לעמים כי אין לצרור איש את אחיו על דברי אמונה ודת, וימהרו ויחלטו להם את פרי העת החדשה ויאמרו: שימו גם אותנו באזרח הארץ, כי בנים אנחנו לארץ מולדתנו, עַמכם עמנו וארצכם ארצנו וכמוכם נדרוש שלומה וטובתה; ואשר לדתנו – זה ענין פרטי, הנֵנו אדם בצאתנו ויהודים באהלינו… אך אם באמת לא נוכל להפיק רצון מכם בלתי אם בנטותנו מדרכי התורה, אשר עלינו לשמור משמרתה, כי עתה עלינו להוָאש מברית שלומכם וגורלנו בתוך העמים יהיה כאשר היה או כאשר ייטב בעיניכם לעשות עִמָנו; מתורתנו לא נוכל לנטות ימין ושמאל כל עוד יָשרה נפשנו בנו" (בן־מנחם, בסוף ספרו “ירושלם”).

להודיע ברור, גלוי לכל העמים, כי אמנם עם מיוחד היהודים ומשאות־נפש להם ותקוות לאומיות לעתיד, אך דורשים הם משפטי אדם באשר הם אדם וזכיות אזרח – יען מִלְאָם אחרי כל חובות האזרחים לארצם, כדברים אשר דבר למשל, מיכאל זקש בדור הבא, – לַדָבר הזה לא מצאו המון משכילינו את לבם כי יראו פן יאמרו להם הגוים: שאו נס ציונה…

תוצאות ההבדלה בין הדת ובין הלאומיות היו – חרבן שתיהן גם יחד. מעתה אין חפץ עוד ל“בני עדתנו” (כן נקרא העם היהודי ראשונה בפי נה"ו בארבעת מכתביו “דברי שלום ואמת”) כי אם בבתי תפלה מיוחדים ששם יעבדו “עבודת אלהים” על פי דרכם – ובבתי ספר עברים לזמן קצר, בתי ספר אשר יהיו כמַעבר בין החדרים ובין בתי הספר הכללים ואשר הלֶקח העברי בהם נָמד מראשיתו באיפת רזון ויהי הולך ודל משנה לשנה; אך דעת הלשון העברית ודברי ימי ישראל וחנוך עברי לילדים – כל אלה הלא הם ענין ללאומיות ולא לדת. היהדות עמדה במוֹרָד, אשר לא תעלה עוד ממנו… אמנם כי גם מאת הקנאים היתה סבה, כי לא שמרו היהודים את לשונם, את נשמתם הלאומית, אשר לא תנדוף מפני רוח העת כהנדוף עשן. כל ימי תקופת פולין התכנסה עבודת הרוח בבתי המדרש וגם בחדרים אך בגבולות התלמוד וההלכה לבדם והרבנים המעטים, אשר נִסו להפנות לב הלומדים והתלמידים גם אל התנ“ך ואל דעת הלשון העבריה לא עצרו כח לשַנות את דרך הרוח ולא השלימו חפצם. והשלחן שעמד על רגל אחת ולא נע ולא זע כמאתים שנה בפולין, בהיות כנסת ישראל סגורה ומסוגרת מבית ומחוץ, התנודד והתהפך מצד אל צד בגרמניה בהשתנות הזמנים והמסבות. לולא הניאו הקנאים את בן־מנחם בהחִלו להוציא בברלין בנעוריו מכ”ע עברי “קהלת מוסר” ויהדפוהו בקנאתם אל הלשון ואל הספרות הגרמנית, מי יודע אם לא הגדיל לעשות לשפתנו ולספרותנו כאשר הגדיל לעשות לשפת הגרמנים ולספרותם ואם לא החרו החזיקו אחריו בדרך הזה חבריו המקשיבים לקולו ויהי זה להקדים את בכּוֹרי ספרותנו החדשה כימי דור אחד ולמלא אותה מראשיתה תנובה טובה, פרי ולא פרחים… ואולם עוד מעט נראָה כי דרך אחד לקנאים ולמשכילים בדבר הזה.

הליכות דברי הימים הראו לדעת, כי צופינו “שגו ברואה, פקו פליליה”: הגוים לא הבדילו מעולם, באשר ליהודים, בין הדת והלאומיות ולא חדלו מעולם לחשוב את היהודים לעם, וכל התורות החדשות אשר שננו להם משכילינו השכם ושנן זה שנים־שלושה דורות, לא נגעו עד לבם הערל… אך הטובים והישרים בלבותם לא ראו זאת כמעצור לשית אותם בבנים, והאחרים (למשל, רוב השרים ונבחרי העם בזכסן ובשאר מדינות גרמניה) דרשו מאת היהודים, למען יכשרו להיות כאזרח הארץ, להשליך את תורתם אחרי גום, להעביר את שבתם ליום הראשון ולהתחתן בעם הארץ… ואם השיבו המלך פרידריך וילהלם השני והמלך וילהלם השלישי את פני הפילוסוף אליעזר בן־דוד (1796–1797) בבקשו משרה באחד מבתי המשפט “יען אשר הוא יהודי” והממשלה הפרוסית – את פני שלמה מונק, אשר בקש (1825) עזרה ומשענתה למען יוכל להשלים חקו בלמודים, “כל עוד הוא מחזיק בדת משה”, הנה ידענו כי זאת היתה והנה היום דעת הקהל הנוצרי, ורק לפנים היו הפה והלב שוים והיום למדו לבחר לשון ערומים ולהמתיק בפיהם רעה. רק היהודים הפרידו בין הדבקים ויהיו נכונים לעשות הטוב בעיני הגוים, לפי מחשבתם, לכתוב ידם לה' ולמשה – ולהתפשט את לאומיותם עד הנפש. השר הפרוסי דוהם, אשר כתב ספר דורש טוב ליהודים ויעורר את הממשלות והעמים לתת אותם באזרח הארץ, דרש בספרו לתת להם שלטון פנימי בקהלותיהם (כאשר היה להם עד הימים ההם), אך בן־מנחם בהקדמתו לספר “תשועת ישראל” חוה דעתו לעֻמתו כי אין חפץ ליהודים בשלטון פנימי… וכן בהתעורר משכילי היהודים בצרפת בימי המהפכה לדרוש משפט אזרחם לעמם וטובי הנוצרים עוזרים על ידם להטות אליהם את דעת הקהל, מהרו היהודים לתת את שלטון הקהלות הפנימי ואת משפטי הרבנים, אשר היו להם מימי קדם, כפר הזכוי ויאותו להיות היהודים והצרפתים לעם אחד לכל דבר, רק הדת לבדה תבדיל ביניהם, אף כי מאת הנוצרים לא יצאו משאלות כאלה; ודברי פורטלי ((Portalis, אחד שרי נפוליון, מן העומדים בין שרי הקיסר ובין הסנהדרין, אשר אמר בצדק: La Judaisme est moins une religion qeuple“” הביעו את מחשבות אדוניו (אשר בקראו זקני היהודים למועצה דבר בתֻמו על (“nation juive” ואת מחשבות כל העולם הנוצרי על אדות היהודים. – ובגרמניה הוסיפו לחשוף את מחשוף הדת מתוך הרוח הלאומי האחוז בה, תקנו, הקציעו, הסירו ממנה כל זכר לציון ולתקות הלאם, למען ידעו הגוים ויאמינו להם כי גרמניה ארצם ועַמה עַמם – ובכל זאת כבדה מלחמת הזכוי בארץ הזאת כימי דור אחד והממשלה נתנה להם את משא נפשם בידה האחת ותשב ותקח בידה השניה פעם אחר פעם, עד אשר קצרה נפש “בני דת משה” בעמלם ויצאו ויהיו לגרמנים באמת… הן גם בבית בן־מנחם, אשר הרים את הדת היהודית בספרו “ירושלם” למעלה ראש, כבר נראה מה כח הדת בלי רגש לאומי, אך בעוד דור אחד עשה הפרוד בין הדת ובין הלאומיות פרי למינו, פרי כחש, והמונים המונים החליפו את דתם כלבוש למען הרחיב להם, עד כי גם הינה (אשר לא בוש להודות בזכרונותיו כי לולא כשל נפוליון, מלאך החפש ליהודים, במלחמותיו האחרונות, לא היה לנוצרי) קרא אל הממשלות “הלוחצות את היהודים בחקי עמל למען הסיר אותם מאחרי דתם”, למהר את דבר הזכוי בטרם יכלה “עם ה', אדירי האמונה בדור הזה”, “בעוד ישנם יהודים, אשר אמונת אבותיהם יקרה בעיניהם מטובת בניהם” (כתבים שונים, מאמר “לדויג מרקוס”).

ג

ויהי כאשר קם הרצל וישא את דגל הלאומיות והציונות קוממיות לעיני כל העמים, היה רעש גדול בעולמנו הקטן “אחזה רעדה חנפים”, ורועים רבים אשר לקהלות מערב אירופה נבהלו ונחפזו להביע בקהל את תלונותם על ה“שערורה” הזאת ולנער חצנם מעדת ה“בוגדים” האלה, כי יראו פן ישובו הגוים לקחת מהם את הזכוי… אמנם כי הגוים לא ראו אוֶן בתנועה הציונית ולא עלה על לבם לגזול משפטי אזרח מן הדבקים בה, כעצת בוגדי אחינו “הקתולים יותר מן האפיפיור”. גם מעשה הרב כהן, אשר הסירו אותו ראשי קהלת ברלין מרב בגלל ציוניותו משום “למה יאמרו הגוים” ועדת קיעל שבה שמה אותו עליה לרב ברשיון הממשלה. גם עוד “מעשים בכל יום” כאלה, הראו לדעת את כל החפץ לראות ולדעת, כי אין כל פחד. אבל רַבת אחינו בגרמניה עודם יראים עד היום הזה מפני השד, אשר תארו להם על הקיר המה ואבותיהם, ואזרחיות גרמניה מזה והלאומיות היהודית, אשר תשוב תלבש את אחינו שם מעט מעט בלי דעת נפש, מזה, מקַלעות את נפשותם הנה והלום, ואין נחת. וכתוצאות המצב המוזר הזה יש לנו עתה בארץ הזאת מין יהודים חדש, נפלא: יהודים לא דתיים, לא לאומיים ולא מתבוללים, כי אם… ציונים!

המין הזה נגלה לנו עתה במאמר “הכרת הגזע והכרת הלאומיות” (“דיע וועלט”, גליון 7, 1910), פרי־עט אחד מראשי הציונים בברלין, ד"ר פרנץ אופנהימר; בו אמר הסופר בהתגלות לבו, כי הציונים בני המערב הם יהודים למולדתם וגרמנים, צרפתים, אנגלים וכו' ללאומיותם ולתרבותם. היהודים אשר ברוסיה או אשר ברומניה, היושבים בתוך שכניהם אל בין עקרבים וארצות מושבותיהם היו להם לבתי כלָאים, לא יתחשבו ולא יהיו לרוסים או לרומנים; גם תרבותם, התרבות העברית אשר נחלו מאבותיהם, גבוהה הרבה יתר מאד מתרבות העמים הפראים האלה, על כן יהודים הם גם ללאומיות גם לתרבות. ואולם היהודים אשר בארצות המערב אוכלים את טוב הארץ ונחשבים לה כבנים, ותרבות אירופה גבוהה מן התרבות העברית נחלת ימי הבינים כגבוה התרבות הזאת על תרבות הרוסים והרומנים, על כן הם גרמנים, צרפתים, אנגלים או אמריקנים ללאומיותם ולתרבותם, ואשר לא יזכרו מהם את מקור מחצבתם ילכו הלוך והתבולל בעמים; אך היהודים אשר יזכרו בגאון, כי הם צאצאי הגזע אשר נתן לבני האדם שלש דתות מן הנפרצות בארץ, ואשר גם עתה בכל תפוצתו לא נִסע יִתרוֹ בו, וגם יקוו לשיבת שבות ישראל בציון או יעבדו את העבודה הציונית למען הכין מקלט לאחיהם בני המזרח, הנם ציונים – ויהודים למולדתם.

אמנם יש מקום לשאול, איך ידע החכם בעל המאמר כי תרבות ישראל נופלת מתרבות אירופה המערבית ואיך מִהר לחרוץ משפט בדבר אשר לא שם לבו לחקור אותו… התרבות נותנת חלקה גם ללב גם למֹח, והן המוסר העברי בתבניתו אשר נגלתה בספרות התנ"כית, התלמודית והרבנית ואשר לבשה עור ובשר בחיי העם מימי קדמתו ועד עתה, יכול להיות עוד ימים רבים למופת ולמשא־נפש לכל אבירי התרבות האירופית! ואשר לפרי הרוח – הָהָמֵר ימיר כל גוי קטן, כל “עם לא היה” את תרבותו הצעירה והדלה בתרבות הנכבדה, העתיקה, הנפרצה מאין כמוה בארץ? ולו יכלכלו היהודים בני המערב את תרבות ישראל מעתה, לו ישובו אחינו אלה “נוטרי הכרמים” לנטור כרמם שלהם – הלא תוכל התרבות הזאת בת “הגזע אשר נתן לבני האדם שלש דתות ואשר בכל תפוצתו עוד לא נִסע יִתרוֹ בו”, לעלות בעוד דור אחד או שנים עד הגובה אשר עלתה תרבות הגרמנים, למשל, מימי פרידריך הגדול, אשר היה כֻלו “צרפתי” לתרבותו, ועד היום הזה, הלא תוכל לשוב להיות לאור גוים כאשר היתה? הלא כחלקה, אשר היתה פוריה לפנים עד להפליא ואחר נעזבה וַתֵּשַׁם – וַתַּקל בעיני בעליה יען היותה עזובה ושממה, כן הדבר הזה.

ואולם באמת היהודים אשר בגרמניה וכו' הם גרמנים לתרבות לא באשר תרבות ארצם גבוהה מתרבות עמם־הם, כי אם יען אשר גדלו עמה מלדה ומבטן כחומט עם קליפתו. וכן יהיו היהודים אשר יגדלו מנֹער עם תרבות הרומנים או הסרבים או הצ’חים – רומנים, סרבים אוצ’חים לתרבותם. הלב והנפש יתהפכו גם הם בכח החנוך והמסבות כחמר ביד היוצר, והתרבות הנכריה הבאה כמים בנפש מנֹער ועד זקנה ושיבה, מאבות לבנים, תפריד בין עצומים כמים הבאים על הנפש פעם אחת… וכי נבא להתפקד ולדגול לא רק בשם אלהי ישראל לבדו כי אם גם בשם עם ישראל, אז יהיו האנוסים בספרד, אשר כלכלו בסתר את לשון עמם, את תורתו ואת תרבותו מדור לדור, עד אשר יצאו אל הולנד או אל תורקיה ויסירו את המסוה מעל פניהם וישובו אל עמם בגלוי – יהודים טובים מכמה חסידים קנאים ואורתודוכסים בני דת משה, ההולכים ונסחפים בתרבות עם הארץ, אשר הם נתונים לה לבדה, בלי אשר צפו מים על ראשם, עד התבוללם כָלה בגויים מקץ שנים־שלשה דורות…

אם כה ואם כה, הנה אין לכחד כי אחינו בני המערב היום – וגם הציונים בהם – יאמרו בתֹם לבב כי בני עמים שונים הם ללאומיותם ולתרבותם, כי הַכָּרת לבבם תענה בם ואת אשר יחושו – יגידו; תחת אשר בעת הִכּוֹן המשכילים לקראת הזכוי ראשונה, בעוד היות התרבות היהודית שפוכה על הקהלות ועל כל בתי ישראל כמים לים מכסים, היה הדבר הזה לרוח שקר בפיהם. סרה דברו אז על עמם בשומם אותו ללא־עם, לעדה דתית, למען עשות חֹנף לגוים ולהפיק מהם רצון. הם פרשו נס לפי דרך הרוח – אף כי באמת לא היטיבו לראות וילכו ויוליכו את העם ארחות עקלקלות, כאשר ראינו.

הרגש הלאומי התעורר בגרמניה בשנות תקע“ג – תקע”ה אחרי נשבר עֹל נפוליון מעל צואר הגרמנים, ואחרי כן משנת תר"ל והלאה אחרי הגבורה החדשה אשר גבר אגרוף הגרמנים על העם אשר ממנו יצאו דעות החֹפש והאחוה על כל אירופה – היא ראשית תגבֹרת הרוח הלאומי בתוך כל העמים והעממים באירופה. והרֶגש הזה יחזק ויפרוץ גם בימים הבאים, לו העֹז והנצח ולו העתידות, באשר הוא טבעי יותר מרגש האהבה והאחוה לרחוק ולקרוב; אך בחזקתו תשברנה קרנותיו וקהו פיותיו כברזל בברזל כי יחד, והיה גם הוא, כדת לפנים, לענין פרטי שאינו מעלה ולא מוריד בחיי המדינה והעם, והסבלנות הלאומית תהיה גם היא לחק לכל עמי התרבות כסבלנות הדתית. בארצות המטֻלאות: אוסטריה־הונגריה, תורקיה, אמריקה, בריטניה הגדולה תחל – ובמדה ידועה גם הנה החלה – ובכל יתר הארצות תכלה. כל אשר ימלא חובתו לארץ מולדתו או לארץ מגוריו יחשב כאזרח הארץ; – ללאמיותו, למשאות נפשו ולחלומותיו לעתיד, לא ישאל ולא יבקר איש. והיה ביום ההוא לא יבושו עוד היהודים בארצות מושבותיהם איש איש במולדתו ובעמו, ולא יאריך עוד על הארץ השקר הנלעג והנתעב, אשר בדו להם משכילנו לפני שנים־שלשה דורות ויתנחלו אותו לדורותם עד היום הזה. אז ידע כל ישראל גם הוא את הדבר אשר יָדעו כל הגוים: כי היהודים אינם רק עדה דתית כי אם גם עם; אז ישים העם החדש־הישן הזה אל לבו לכלכל גם את לאומיותו כאשר כלכל עד הנה את דתו, אז לא יבקרו עוד הבנים בבתי הספר אשר לעם אחר כאשר לא יבקרו והאבות בבתי התפלה אשר לבני דת אחרת, כי אם פתח יפתחו בכל קהלה וקהלה בתי ספר תחתיים ושניים להם לבדם ולמדו בהם הילדים דברי ימי עמם, לשונו וספרותו ואת הידיעות הכלליות – כל אשר ליהודי וכל אשר לאדם יחד בחֹברת – ואז לא יהיו עוד בישראל חצי יהודים: ציונים לא־דתיים, ציונים לא־לאומיים ואורתודוכסים־מתבוללים, כיום הזה, כי אם יהודים שלמים, שכֻלם מתאימים.

אבל עד אז עוד ילכו מים רבים אל הים – ויהודים רבים אל ים העמים… אמנם כי עמנו יוכל למהר להחיש את דבר הכרת הסבלנות הלאומית מטעם הגוים והממשלות; כי כל עם עשוק ורצוץ־משפט יושב על אדמתו אשר נכבשה עמו יחד לפני האויב החזק ממנו והחפץ לבלעו לבל יהיה לו כעצם בגרון, והיהודים הלאומיים – עיניהם ולבם למרחוק, לארץ מזרח, ומשא־נפשם איננו מתנגש בחפצי אדוני הארצות, אשר הם יושבים עמם. ואולם ישראל “העז שבאומות” היה ברוב הימים והתלאות לעם ירא ורך לבב, וגם ברן יחד הצפרים מעל הגגות כי יוכל איש איש ללכת בשם לאומיותו, עוד יפחדו וייראו היהודים המתחפשים, בני המערב, להסיר את הלוט ואת המסכה ולאמר לכל: לא עדה אנחנו כי אם עם!

אך הן עתה אין עליהם לאמר לכל כדבר הזה, כאשר קראו לפנים, בעת בקשו לקנות את הזכוי בכל מחיר, את דבר התכחשם לעמם השכם וקרוא בראש הומיות, באזני כל הגויים; רק השב ישיבו נא זאת אל לבם־הם, למען ידעו מה המה ואנה פניהם מועדות ומה יאמרו לנפשם או לאחרים כי תתעורר עליהם ביום מחר, ונוספה על כל מזעזעיהם מבית ומחוץ, השאלה המרה:

עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפים?

---

עֲבוֹדָה נָכְרִיָה

מאת

מנחם מבש"ן

כאשר תֻּרגמה התורה בראשונה באלכסנדריה היה חשך בעולם־ישראל שלשה ימים ושלשה לילות. אך כאשר תֻּרגמו תורתנו וספרינו אחרי־כן לכל לשונות הגוים בכל דור ודור עד היום הזה, לא היה עוד חשך, כי… גם לא היה עוד אור, כי לא שָׂם עוד איש על לב להבדיל בין האור ובין החשך העולים בלולים וסבוכים, מאז החֵלו התרגומים, בכל מושבותינו.

אמרתי בראשונה, ואולם לא נודע ברור, כי היה זה באמת התרגום הראשון, וגם קרוב הדבר כי עוד בימי קדם ובארץ־ישראל נתנו עזרא וחבריו הסופרים את התורה לפני העם בתרגום ארמי, כדברי המסרת העתיקה (נדרים ל"ד.). והמסרת הזאת תֵּאָמן מאד בשִׂימֵנו על לב, כי הארמית היתה בארץ ישראל, מימי שיבת ציון והלאה, לשון הארץ והעם, והעברית, אשר התכנסה בתוך נושאי דגלה המעטים, המשוררים לבית הלוי, נלחמה אליה בארץ מולדתה ולא יכלה לה, ואלה, המאסף ההולך אחרי מחנה הנביאים והמשוררים הקדמונים, לא עשו עוד תושיה לרוב לבד האֹסף אשר אספו את פרי רוח הראשונים והספיחים המעטים אשר הוסיפו עליהם. הלשון הנכריה הזאת, אשר בני העם נפגשו עמה בארצה – בבבל– בימי דור אחד (לפני חרבן הבית נודעה הארמית רק למרום עם הארץ, אשר היו להם דברים עם בני אשור ובבל), לא עצרה כח להכריע את לשון אבות ולהתערות כאזרח רענן לולא כונן אותה התרגום ויתקעֶהָ יתד במקום נאמן בכח עבודת הסופרים, אשר עבדו בתוך העם עבודה נמרצה ומאריכה מאות שָנים. ככה היתה אחרי כן הלשון הרומית לקנין כל העמים הקתולים על־ידי תרגום הירונימוס, והמבטא, אשר הרימוֹ לותר מאשפות אחת הפנות הנשכחות ויבחר בו לתרגום כה“ק – ללשון כל הגרמנים עד היום הזה. – ואחרי אשר הוסרה, בדרך הזה, לשון אבות מִגבִירה בארצה ובתוך עַמהּ, נקל היה אחרי כן, בשפוך היונים את רוחם ואת תרבותם בארץ המזרח, לעדת בני טוביה בארץ ישראל ולחבריהם היהודים האצילים אשר במצרים, להמיר את הז’רגון הארמי (כאשר כן תהיה ברֹב הימים כל לשון מולדת חוץ בפי העם, אשר נָסַבּה אליו לפנים) בלשון המדינה – לשון יון, מבלי אשר היה פוצה פה ומצפצף: על פרוֹץ הלשון היונית בעם בא”י ובמצרים לפני תַרְגֵם את התורה באלכסנדריה ולפני היות “חכמת” יונית למכשול לרבים, לא “היה חשך”, לא רגזה הארץ ולא נשמע קול אָלה.

התרגומים ללשונות הנכריות, אשר היו ללשונות היהודים מן התחברות אל עמי הארצות מבבל ועד הֵנה, אמנם היו צרך השעה בכל דור ודור, אך גם היֹה היו מעולם ללשון אבות כמי־מלח על זרע זרוּע או כסבך עשבי־רוש המשתרגים ועולים על הצמח הרך מסביב ושמים מחנק לחַיָתו… על כן לא יכלה עוד העברית לעשות פרי תֹאר בימי הבית השני בא“י, על כן לא היתה ולא נראתה כל יצירה עברית באלכסנדריה מאות שנים עד עת קץ, על כן הרחיקו התרגומים הערבים, מימי רס”ג והלאה, והגרמנים, מימי בן־מנחם והלאה, את רַבַּת העם מלשון אבותיו ועל כן, בכלל, לא היתה הלשון העברית, מימי חתום התנ"ך ועד היום הזה, קנין כל ישראל, כי אם… שעשועים לִמְתֵי־מספר ומנוד־ראש לרבים.

התרגומים היו צרך השעה; ואולם לוּ התרוממו צופינו מֵעל לצֹרך השעה ויכוננו מבטם ומעשיהם למרחוק, כמשפט לעם עולם, לולא מהרו להשכים לפתחי עם ועם, כרוכלים עם רכולָתם, ולמנוע את טוּבם מבני העמים אשר באו אליהם לבקש תורה מפיהם, באשר “אין מלמדים תורה לגוים”, לולא מנעו את אור כתבי הקדש ולשון הקודש גם מבני עַמם הם, כי עתה מי ידוע אם לא היתה הלשון העברית היום לא רק לשוננו באמת, לאמר: לשון כל עם ישראל, כי אם גם לשון כל עמי ההשכלה והתרבות, כלשון יון בעִתָּה וכלשון רומא בעִתָּהּ.

ולו יתרומו אנשי הספר אשר בעם־הספר גם עתה, אחרי אשר לא עשו קדמוניהם זאת מבראשונה, מֵעל לצרך השעה ושָׂמו כל לבם וכוננו כל מפעליהם לעשות אשר לא יהיה עוד לעם ישראל חֵפץ בכלים שאולים למען שתות מים מבורו, כי עתה לא ראינו את חכמינו וסופרינו עובדים עבודת־סיזיפוס זאת בכל דור ובכל ארץ וכחות גדולים וטובים, אשר יכלו להיות לברכה לעם ולספרתו, נבלעים פעם בפעם אל פי תהום ללא הועיל. –

המחשבות האלה שָבו עלו על לבי למראה התרגום החדש לתנ"ך, אשר יעשו בו חבל חכמים וסופרים יהודים באמריקה (ד“ר שכטר, ד”ר מרגליות, ד"ר יעקב’ס, כורש אדלר ועוד) זה שמונה עשרה שנה ועוד להם לעבוד שנים אחדות עד אשר תשלם כל המלאכה.

הדבר נראה פשוט מאד, אשר לא ימצא איש אחריו מאומה: הן היהודים אשר באמריקה, הקטנים עם הגדולים, אינם שומעים עוד עברית, ואם נמצאו בה כֹה וכה מן השרידים בעם, אשר עודם שומעים את הלשון העתיקה הזאת, הנה הם הולכים ומעטים מיום ליום, משנה לשנה ומדור לדור ועוד מעט ולא תהיה להם שארית, כי יֵהפכו כלם לאמריקנים בני דת משה, כמצות גדוליהם אשר הם משננים להם כל הימים; ובכן עלינו לתת להם את התורה בלשונם – בתרגום אנגלי, והיה כי יֵערה עליהם רוח ממרום והתנדבו לֶאצֹל רגעים אחדים ממעשיהם ומשעשועיהם, אשר הם נתונים להם יום יום, או מן הקריאה בספרים החדשים ובכתבי העתים החדשים, הקרובים ללב בן אמריקה מכל ישן נושן, והביטו אל תורת העברים הקדמונים, אשר ילכו כל הגוים לאורהּ, וראו גם הם את האור כי טוב ולא יִגָרעו הם לבדם מנחלת אבותיהם. – כזאת יחשבו אל נכון עושי מלאכת התרגום האנגלי החדש הזה וכן חשבו, אולי, גם באלכסנדריה גם בארצות ממשלת הלשון הערבית, הספרדית והלשונות האחרות, אשר לקחו להם בני ישראל תחת לשון אבות במושבותם לדורותם.

ואולם נדַמה בנפשנו כי יקומו אנשים בתוך הגרמנים, הפולנים, הארמנים, או הערבים היושבים באמריקה, ברוסיה או בטורקיה וידברו על לב בני עמם השכם ודבר, כי הם ראשונה אמריקנים או רוסים או טורקים ואחרי כן גרמנים, פולנים, ארמנים או ערבים וכי, למען יֵאמן הדבר הזה, עליהם לעשות כל אשר בכחם ולהתהפך עד מהרה לאמריקנים (או לרוסים או לטורקים) שלמים וטובים – ככל אשר ידברו גדולינו נדיבינו אל בני עמם זה שנים רבות ועד היום הזה. אחרי כן יבאו אנשים מהם, מחכמיהם ומסופריהם, ויאמרו: אחרי אשר הגרמנים או הפולנים או הערבים שלנו אינם שומעים עוד את לשון עמם, ואם עודם שומעים כעת, הן לא לאֹרך ימים תהיה שומה בפיהם, כי עליהם להתהפך הם ובניהם לאמריקנים, – הבה נִתֵּן לפניהם את גֵתּה, את סינקיביץ או את הקוראן בתרגום אנגלי…

אנחנו אמנם נוכל לדַמות בנפשנו כזאת וכזאת, אך בני העמים האחרים, ולו גם יהיו מקטַני שִׁפלי הגוים, גם לא ידַמו גם לא יעשו ככה. לו יצאו בקרבם אנשים ויאמרו להם כדברים ההם, הלא אז יראו אותם כיועצי בליעל, כנביאי שקר המוכרים את נפשם ואת נפש עמם בשעלי שעורים ובפתותי לחם, הלא אז יֵחם לבבם בקרבם וענו אותם בגאוה ובוז, לאמר: – יועצינו הנכבדים, אמנם יודעים אנחנו כי היֹה נהיה אנחנו, בנינו או בני בנינו לאמריקנים מנפש ועד בשר, אם נאבה ואם נמאן, זאת תעשה העת, זאת יעשו החיים, המסבות; יודעים אנחנו זאת, כאשר ידע האדם כי אחריתו למות ולכלכל ברקַב־עצמותיו את החיים החדשים הצומחים מעפַר־מות. אך אין את נפשנו למהר את היום האחרון, כי אם לאַחַר אותו, לא להחיש בידֵנו את קצֵנו, כי אם לעצרו ולגדור בעדו ככל אשר יש לאל ידנו. ועל כן, מדי השלימֵנו את חובות האזרחים לארץ ולעם אשר פתחו לפנינו דלתיהם, שקוד נשקוד ושמור נשמור על סגולותינו, על תקותינו ועל זכרונותינו כל עוד רוח באפינו; התאמץ נתאמץ לבלתי שכוח ולבלתי השכיח את לשון עמֵנו מפינו ומפי זרענו, לבלתי עזוב את ספרינו ואת חקותינו, סמל רוח עמנו, לבלתי התנכר לכל הרכוש אשר הנחילו אותנו אבותינו ואשר אצרו לנו טובי סופרינו בספרתם, לבלתי הסָחף בתוך השֶטף אשר יהמה יֶחמר סביבינו, כל עוד נוכל לעמוד נגדו. גרמנים אנחנו ולא אמריקנים; לא נאבה ולא נוכל להתפשט את עורֵנו כהתפשט איש את המעיל אשר עליו – לא נמות, כי נחיה!

כן יאמרו וכן יחשבו כל העמים, כנקלה כנכבד (כי מי העם אשר יהיה קטן ונקלה בעיניו?); ככה יעשו כל הגוים הנותנים כבוד לקדמתם, אם אלפי שנים ימיה ואם תמול היא ולא נֵדָעֶהָ: שוקדים הם על פרי רוח קדמוניהם ומעבידים את מֹחם ואת עיניהם עבודה גדולה אל הכתב ואל הלשון ואל דרכי הדבור ואל ארחות החיים השונים והמשונים, אשר היו בימים ההם, ימי צאתם מן המערות ומן היערים לאוֹר באור החיים עם יושבי חלד. ואנחנו – הן התנ"ך שלנו עודנו חדש כטבע, עוד לשונו חיה כעם, אשר לו היא, עוד דרכי החיים בימי מלכינו ונביאינו יכולים להיות למופת לכל העמים המתוקנים עד היום הזה ועד אחרית הימים, – ומדוע נעזוב באר מים חיים לחצוב לנו בורות, בורות נשברים? מדוע ילמדו טובי הגוים בכל העתים ובכל הדורות עברית למען הבין בינה שלֵמה בכתבי הקדש, למען חשוף את האור הגנוז במַעמַקי הלשון, אשר לא יֵראה כתֻמו מבעד לצִפוי הלשונות הנכריות, – ואנחנו התמכרנו כל הימים לדלוח את מעינֵנו הטהור בידינו, להשליך זהבנו בראש כל חוצות מדי עברֵנו מגוי אל גוי ומארץ אל ארץ, להעשיר את כל העמים בתֹכן כתבי קדשנו ואת כל הלשונות ברוחם ולשום אותם, בכתבם ובלשונם, כמעין חתום לבנינו?!

ימי דור אחד יעבדו חכמינו את עבודת התרגום הזה באמריקה: ומה לא יוכלו חבל אנשים חכמים, סופרים ואנשי מעשה לעשות בקרב שנים רבות כאלה ובכל הכסף הרב, אשר יֵצא על המלאכה – לבלתי היות עוד עבודות נכריות כאלה דרושות לבני ישראל שם! ועד מתי לא יתבוננו גדולינו, כי את נפש עמם הם קובעים ואת נשמתו היהודית הם מנַכּרים ואת עתידותיו הם תולים על בלימה, בהכריתם את לשון העם מפי בניו, בהלבישם את תורת ישראל מלבוש נכרי, בהטביעם את מעינותינו במֵי תהום רַבּה?!

---

בְּחֶבְרַת "כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים"

מאת

מנחם מבש"ן

¹

בפריז יוטל הגורל ועיני כל ישראל אל תוצאותיו. היָשוּב שלמה רינך, מנאץ היהודים והיהדות, לשבת ראש בתוך הועד לחברת “כל ישראל חברים”, השָׂמה משטרה במאה וחמשים בתי ספר והמגַדלת על ברכיה את צמח ישראל, מוסדות הדור הבא, לאלפים ולרבבות? היוסיף האיש הזה לתת “מהודו” ומרוחו על החברה רבת־העלילה ורבת־השגיאות הזאת, אשר היתה מיום הוָסדה, זה חמשים שנה, כיתד תקועה במקום נאמן מבלי נטות לרוח היום ומבלי הֵעָנוֹת למשאלות העם, או הירימו מעליו בפעם הזאת את האדרת, אשר לא תלבשהו, ואת העטרת, אשר לא יִכָּבד בה, וישלחוהו ממחנה היהודים “ההולכים אחרונים בחקיהם ובתורותם שכבר עבר עליהם כלח” וחִלצו אותו בזאת מצרת העבודה הנכריה, אשר לא כרוחו, וממכשול לב על בלי יכֹלת כהן הבעל הזה לפַלס נתיב למחשבותיו ולדעותיו במקדשי ישראל, אשר קרה מקרהו להיות פקיד נגיד עליהם? השאלה הזאת, הלוקחת עתה כל לב והמתפעמת בכל כתבי־העתים לבני ישראל, תמצא לה פתרונים בימים האלה או כבר מצאה לה פתרונים בכֹה או בכֹה עד בוא הדברים בקהל.

אמרתי בכֹה או בכֹה; ואולם כמעט נכון הדבר מעתה, כי הועד הפריזי, אשר לא העֹז והמִשרה והון ועֹשר מעזבון נדיבי ישראל, והמון פקידים ומשרתים עושי רצונו בכל הארצות, אשר מצודתו פרושה עליהן, כי הועד הזה יעשה בתחבולותיו – תחבולות הבחירות “החפשיות” הנודעות והנעשות בכל ארצות אירופה – ויצליח ו“מאן דלבש מדא – ילבש מדא”: רינך ישוב “יבָּחר”, ישוב לאחוז בידו את המושכות לרֶכב ישראל, אשר יעלה עליו כל זר וכל צר והיה לראש, ומה שהיה – הוא שיהיה.

אבל האמנם ככה נכבדות לנו תוצאות הבחירות לועד הכי“ח, ככל השאון הרב, אשר קם על אדותיהן במחנה ישראל? הכי באמת פֹה נקודת־הכֹּבד לשאלה הזאת, שאלת החברה וערכה ויחסה אל היהדות בכלל? האמנם רינך לבדו השאור שבעיסה וחבריו האחרים ה”חברים לכל ישראל" אשר בפריז, טובים ממנו? היתכן הדבר הזה, כי יהיה האחד כֻּלו סג וכל העדה כלם קדושים – וחצי יובל שנים יֵשבו שבת אחים גם יחד ועבדו שכם אחד ואין פרץ ואין צוחה ואין כל חלוקי דעות ולא דברי ריבות בשעריהם?… אוי לשלחן העומד על רגל אחת ואוי לו שבעתים אם רגליו האחרות מוּעָדוֹת ובהִשָענך אליו יום אחד – וכשל ונפל ונהפך על פניו הוא וכל המשא אשר עליו!

אל נא נשיא נפשותינו בשקר ואל נא נעצום עינינו מֵראוֹת את הדברים כאשר הם. הועד לחכי“ח נגוּע־התבוללות הוא כֻלו, “שני קצותיו אכלה האש ותוכו נָחר”, ואם יבָּחר או אם לא יבָּחר רינך בפעם הזאת – מפריז לא תבוא תשועת ישראל; לא זה המקום ולא אלה האנשים! גם מיַסדי החברה הראשונים לא היו ראשונים בדעת היהדות החיה, המקורית, הישָנה אשר לא נושנה, אשר היתה ותהיה כל הימים מקור חיים לעם מדי צאתו כפעם בפעם להִנָער; גם המה גם כל נדיבי ישראל אשר נתנו ידיהם להם, מבית רוטשילד ועד הברון הירש, לא היה עם לבבם לתת ניר ליהדות, כי אם להעמיד רוח והצלה ליהודים; ורק לב חם, עֵר ומתפעם לדבַר אחיהם ועַמם הביאו אִתָּם תרומה בגשתם לעבוד את עבודתם ל”כל ישראל". ועתה, אהה, הנה אש־קֹדש זאת כָּבתה זה כמה, הגחלת הנשארת הולכת ודועכת גם היא ונשאר אחריה גל אפר – וקערת הזהב תחת גחלי האש…

הנשיא הזקן, הנשאר “מיתר הרפאים”, יצא ראשונה וישַנן לשונו דבר מר באזני המַלאכוּת הטורקית, בהיותה בפריז, על המחוננים עפר ציון “כמתלהלה היורה זיקים”, והמזכיר החזיק אחריו לשַלח חִצי אדוניו למטרה – אל תוך חוגי הממשלה ונבחרי העם ומוציאי כתבי העתים בקונסטנטינופול. המה הבעירו את הבעֵרה והבוגדים דוד פרֶסקו ועדתו (אשר הועד הפריזי בתשובתו לדוד ולפזון נִער חָצנוֹ מהם בשפת שקר ובלשון רמיה), הרוקדים לקול חלילם, הוסיפו עצים ואש ויעירו ויעוררו את השנאה השכם והעיר השכם ועורר בכל פנות העם מן השרים היושבים ראשונה במלכות עד המוני הערבים, עד אשר יצאה הבערה ללהב ותהי לאש אוכלת במשכנות ישראל בארץ ישראל, כיום הזה: היד רינך לבדו בכל זאת?

והרבנים, חברי הועד בפריזי לחכי“ח, ההשמיעו עד כה קול תלונה, קול ברמה או קול דממה דקה. על רינך ועל נאצותיו? הנזורו אחור, מאז הודיע בקהל דעותיו ומשפטיו על ישראל ועל כל הקדוש לישראל, לבלתי שֶבת ולבלתי עבוֹד יחד עם איש אשר אלה לו? או הנִסו לתת רוח אהבת היהדות ודעת דרכיה על חכי”ח ועל מוסדותיה, לשנות לטוב את הלֶקח העברי, אשר בבתי ספרהּ, למען גַדֵל את חניכיהם לא רק לצרפתים חסרים, כי אם גם ליהודים מלאים?

לפני שנים אחדות, וצעקת הקהל היתה גדולה על חכי“ח על אדות דרך הלֶקח והחנוך אשר בבתי ספרהּ, והמחלקה הברלינית אשר לחברה הזאת האיצה בוַעד המרכזי לעשות בקרת. אז בחר הועד וישלח – בחֹרף שנת תרס”ח – משלחת אנשים מֵחַבֵריו לבקר בבתי הספר אשר לחברה ולראות “הכצעקתה”. והאנשים – שני רבנים, אשר האחד חבר הועד הפריזי, והמזכיר – הלכו וסבבו בארץ המזרח בטורקיה ובארצות אשר על גבולה וישובו ויערכו הודעה מפֹרטת על כל ועל הכל. המבקרים אמנם לא מצאו את הכל מתֻקן ומקֻבל וטוב ויפה, אך כצירים נאמנים לשולחיהם התאמצו בכל כחם להיטיב וליַפות ו“להצדיק את הצדיק”, ועל המגרעות, אשר לא יכלו הצפינן, הציעו הצעות ויתנו עצות – הלא הן כתובות בספרי זכרונות החברה ושמורות בגנזי כתביה…

בבתי הספר האלה נִתָּן הלֶקח העברי ביד “חכמים” מאחינו הספרדים תושבי המקומות ההם, חכמים אשר, לפי דברי ההודעה הנזכרת, נבערים הם מדעת את מלאכת ההוראה, כי לא בקרו בבית־ספר מעודם, והרבים בהם לא ידעו גם את הלשון העברית, אשר יורו אותה לתלמידים על פי דרך ישן נושן אשר לחדרי פולין. תורתם – קריאת התפלות והברכות וחומש בתרגום הז’רגון הספרדי, ושכרם – משלשים עד ארבעים פרנק לחודש… “הציונים המתאוננים על הלקח העברי הנִתָּן בבתי הספר לח' כי”ח, כי מָשחת הוא בתכניתו ומקֻלקל בדרך הוראתו, צָדקוּ בלי ספק בדבר הזה“. אבל מורים מביני דבר ויודעי עברית אינם רצוים לחברה, שהיא עיניה אך אל הדת ולא אל הלאומיות או הציונות ח”ו, והמורים המומחים הלא רֻבּם הם “בעלי הזיה” כאלה… בעיני החברה “הלשון העברית איננה כי אם דרך להבין את הדת ואת ספרי הדת. אך לא שפה לדברי חֹל, למטרות יהודיות לאומיות. חכי”ח העובדת עבודתה למען הרעיון היהודי־הדתי, לא תוכל ולא תֹאבה לעזור להפצת הרעיון היהודי־הלאומי". גם הִנה למורים מומחים דרוש שכר טוב די מִחיָתם והיה הזה אפוא להוסיף על הוצאות בתי הספר, העולות לשני מיליון כסף לשנה. עוד עשרות או מאות אלפי כסף. על כן חִווּ המבקרים את דעתם בהודעה הנזכרת, כי אין להסיר את המורים הישנים מקומם לשום מורים חדשים וטובים תחתיהם כי אם מעט מעט בּקֶרב שנים.

אבל המורים הטובים מאין ימָצאו?

אמנם יש לחכי"ח בפריז “בית מדרש למורים לארצות המזרח” (נוסד תרכ"ח), אשר חניכיו יהיו למנהלים ולמורים (ללשון צרפת ולידיעות חֹל) בבתי הספר אשר לחברה הזאת. ואולם החניכים האלה יוצאים מבית מדרשם צרפתים מנפש ועד בשר והם בוזים לעברית הזרה להם ונלחמים ברוח העברי כי יבא בגבולם – או כי יבאו הם בגבולו – ומשפילים לפניהם את נושאי דגלו לאין תקומה. וכי יגַדלו את בנינו בכסף תרומות הקהל ללא דעת לשון עמם וספרותו – אין רע: היהודים לא עם ומה הלשון הקדמוניה והספרות החשֻכה הזאת כי ישימו אליהן לב במרכז ההשכלה והאור והחיים, בפריז? וכי יבאו אנשים להיות מנהלים לבתי ספר בלי דעת ובלי הָכיר את הלשון ואת התורה, אשר יורו המורים לתלמידים בבתים האלה, ובלי יכֹלת לבקר, בכל אשר לתורה הזאת ולמורים אלה, בין טוב לרע – אשר לא היתה ולא תהיה כזאת בכל אומה ולשון – לדבר הזה לא שמו לב בפריז מאז נוֹסד בית המדרש למורים ועד היום הזה.

לוּ גדלו את חניכי בית המדרש למורים – לא חלילה ליהודים לאומיים או לציונים כי אם לעברים טובים, אשר יכשרו להורות גם את הלמודים העברים, כי עתה יכלה חברת כי“ח להספיק מורי־עברית לא רק לבתי הספר שלה, למען היותם כֻלם מתאימים ולא חציָם חדרי אֹפל כמנהג פולין וחצים בתי ספר צרפתים, כי אם גם לכל קהלות ישראל בכל מקומות מושבותינו, אשר בכלן יבֻקשו מורים מלֻמדים ולא יִמָצאו. כי מאיזה עפר יצמח הצמח הזה? הרבנים, מורינו לפנים, שָׂמו ברצונם או בעקשותם קיר ברזל בינם ובין בתי הספר החדשים בהוָסדם בתחלה לבנ”י ברוסיה, בגליציה וברומניה וינַכּרו את מלאכת ההוראה, ראשית משמרת פקודתם, ויתנכרו אליה לרעתם ולרעת העם, עד כי כיום לא יצלחו עוד כי אם לשבת “על הסיר ועל הכף”, בתי המדרש אשר באירופה התיכונה גם הם, לפי מְעוֹט דעת חניכיהם בלשוננו ובספרותנו, לא יוכלו להוציא כי אם, לכל היותר, רבנים מטיפים… מה נכבד אפוא התפקיד, אשר היה לחכי"ח בהשלמת החסרון הזה, איך היה כל העם מקצה אסיר תודה לה, איך הציבה לה יד ושם בישראל וזכר טוב בדברי הימים לתחית העם! ואם לא למען תחית הרוח העברי, דבר אשר איננו נחשב למאומה לראשיה, הלא עשה יעשו זאת בגלל התועלת החמרית, כי אז היֹה תהיה גם העברית מקור חיים למאות צעירים גם במקומות מגוריהם ומולדותיהם גם בארצות הקרובות או הרחוקות, אשר ינועו שמה ללחם, והלא הדבר הזה – שאלת הלחם – הוא המכריע את כף המאזנים בעיני האנשים האלה לטובת הלֶקח הצרפתי שהם שָׂמים אותו בבתי סִפרם לכל לראש!

ו“בית המדרש למורים לארצות המזרח”, אשר קרה מקרהו להיות נשכח מלב בעליו הוא ותעודתו לחנוך העברי, מיום הוָסדו ועד היום הזה, כי על כן מלֵאים בתי הספר לחכי“ח מורים נבערים אשר לא יצלחו למלאכה, – עלה פתאם על לב חברי המשלחת השלוחה מאת הועד המרכזי לעשות בקרת ובהודעתם, הנזכרת למעלה, המריצו את דבָרים “לדרוש מעתה מאת החניכים, אשר יעמדו לבחינה למען הֵאסף אל בית המדרש למורים, דעת עברית במדה גדולה מאשר עד כה, וגם להגדיל ולהאדיר את הלקח העברי בבית המדרש הזה ולהעמידו לא רק על קריאה ותרגום כי אם גם על דבור ועל כתיבה עברית, למען יוכלו המורים והמורות, אשר יֵצאו ממנו מעתה, להורות גם את הלמודים העברים ולהיות תורתם לברכה. הדבר אשר היה עד כה מקרה בודד, היה יהיה מן היום הזה והלאה לחק ולא יעבור, אשר לא יוכל כל איש להיות למנהל בית ספר של חכי”ח אם איננו שומע עברית היטב, היטב”.

אך העצה הטובה הזאת והדברים הנכוחים האלה לא היו למעשים גם בארבע השנים האחרונות ו“המקרה הבודד” עוד טרם יהיה “לחק ולא יעבור”. שאוֹל רצופה מחשבות טובות – ובארץ החיים עולם כמנהגו נוהג…

ומה לעשות ל“חברת כל ישראל” ההולכת בקֶרי עם כל ישראל? הלהחזיק עליה מלחמה עד רִדתה – בגלל מתי מספר זעומי העם הדורכים עתה על במותיה? הלשבור את החבית בעבור הדרקון הכרוך עליה? ואולם הן החברה הזאת בכל שגיאותיה וזדונותיה היא מוסד נכבד ונחוץ מאד אשר אם יכלכלו דבריו במשפט לרוח היום, עוד היֹה יהיה לבית ישראל לברכה, ו“לא ליסתור אינש בי כנשתא עד דיבני בי כנשתא אחריתא”, כעת יש עוד דרך שלום – והדרך קצרה ופשוטה וכמעט בטוחה – להביא בה רוח חדשה במוסדות החברה: על המחלקה הברלינית, אשר דעת הקהל על ימינה, לדרוש מאת הועד המרכזי בפריז כי ימַלא אחרי העצה, אשר יעצוהו אנשיו נאמני ביתו, הרבנים בעלי המשלחת, בדבר בית המדרש למורים. הלא אך שאלה קטנה היא – ומה גדולה היא לנו! סוד גלוי הוא, כי הליכות בית־הספר אשר לחברה ודרך הרוח בהם הן באמת ביד המנהלים יותר מאשר ביד הועד המרכזי ובמקומות המעטים – בא“י – אשר המנהלים הם במקרה בעלי השכלה עברית, שם שוררת רוח אחרת בבתי־הספר אשר לחברת כי”ח… ובכן – עוד שנות מספר והרינך’ים והבּיגַר’ים יוכלו לשבת איש על מושבו בשלום ולא יהיו לנו למוקש.

אך אם יקשה הועד המרכזי את לבבו גם לדבר הקטן הזה לבלתי מַלֵּא אחריו, אז באמת תהיה הצדקה למחלקת ברלין של חכי"ח וגם תהיה לאל ידה, לחדש את המלחמה בכל תֹקף עד הכריעה ועד הכניעה גאון פריז הבוטחה באוצרותיה והקופאה על שמריה עד מהלאה לנקודת הקפאון.

---

הַיַהֲדוּת בַּגוֹלָה

מאת

מנחם מבש"ן

א

סובב סובב הולך רוח האדם על פני כל הארץ, על עתים ועל מקומות רחוקים תקופתו ורֹב שנים וגבולות עמים אשר גבלו ראשונים או אחרונים – גבולות המקום, גבולות הגזע – לא יעצרוהו. כמים המתפרדים לאגמים, לנחלים, לנהרות וליַמים, וכל הנחלים הולכים אל הים וכל היַמים יהיו לאחדים, והאגמים אשר אין להם תוצאות אל מרחבי מים, אחריתם ליבוֹש אוֹ לִבְאוֹש; כן בני האדם למשפחותם, לארצותם, לגוייהם, נפרדים ומחֻברים, רחוקים וקרובים הם גם יחד, כלם משפיעים זה על זה וכלם מקבלים זה מזה, גם פרי האדמה ויגיע כפים גם פרי הרוח. תרבות עמי יון ורומי לא היתה מולדת בית וגם לא מתה עמם אחרי בלותם: הכתב, יסוד כל תרבות, בא אל היונים מן הצידונים או הכנענים; ראשית בכורי השירה היונית (משירי הומיר והלאה), הפילוסופיה, חכמות הטבע, ההנדסה ומלאכת מחשבת, אשר בהן עשו להם היונים שֵֹם, צמחו במושבות יון אשר היו באסיה הקטנה, ששם היתה התחברוּתם עם עמי המזרח, בעלי התרבות העתיקה, מקור נפתח להשכלת העם הזה ימים רבים לפני היות לשפרתא ולאתונא שם וזֵכר בדברי הימים. וכן תורת המשפטים לרומים לא על ברכי העם הזה נולדה, ולא הם לבדם הגדילו לעשות בה: אספת חקיהם הראשנה הוּחקה על “שנים עשר הלוחות” בשנת 451 לפני סה"נ (בימי עזרא ונחמיה) אחרי שוב הצירים אשר שלחו בגוים לאסוף חקים ומשפטים¹; ובעת ההיא כבר היו בישראל שופטים ובתי דינים בכל עיר ועיר ומשפטים כתובים גלוים לכל העם. ובהֵאסף חקי רומי לאספה חדשה על פי אדרינוס, כבר היה בישראל סדר נזיקין “משנה ראשונה” או “משנת ר' עקיבא”; ובערוֹך אספת החוקים האחרונה ביד יוסטיניאן, כבר נחתם אז זה כשמונים שנה התלמוד הבבלי, אשר על חלק תורת המשפטים שבו ועל הגֹּבה, אשר הגיעו עָדיו מחוקקינו בתורה הזאת בספר הענקי הזה, השתוממו גם נבוני דבר מחכמי העמים².

וכל הרכוש הרוחני ההוא ירושת עמי קדם, אשר טפחו ורבו חכמי יון ורומי מאות שנים, נסב ועבר ברב הימים ביד היהודים והערבים מעט מעט לכל עמי אירופה החדשים. ומי יודע, אם לא חכמת המוסיקה, למשל, אשר בה עשו להם האיטלקים לבדם שם בעת החדשה מאות שנים (עד אחרית המאה הי"ח למספרם), אם לא התגלגלה ובאה להם, בנתיבות פליאות לדברי הימים הנסתרים והנעלמות ממנו, מאת אבותינו היהודים הקדמונים, אשר הפליאו לעשות בחכמה הזאת על פני כל העמים, עד כי על נהרות בבל שאלום שוביהם “דברי שיר”…

ישנו עם אחד, אשר גדר בעדו מסביב לבלתי היות לו כל דבר עם גוי ואדם זולתו, ואף כי העם הזה – עם הסינים – באמת לא עם אחד הוא, כי אם קבוצת עמים רבים, “גוי וקהל גוים”, ומושבותיו – מרחבי ארץ, חַלק את חלקי תבל, עם אשר דמיונו לא כאגם מים כי אם כים גדול ורחב ידים, בכל זאת קפא תחתיו זה מאות או זה אלפי שנים וגם בהתעוררו עתה לחדש נעוריו, קשה לו לחנוּט עתיק־ימים זה להתפתח מוסרות המסֹרת ולהנער, עד כי יתעללו בו שכניו הצעירים והקטנים ממנו ולא ישים על לב.

אמנם כן, העמים משפיעים זה על זה ומקבלים זה מזה גם כל רכוש אשר ביד יֻקח, גם פרי הרוח. ואולם לא על נקלה ולא בשלום ובמישור קבלו העמים איש את תרבות רעהו אשר עבר לפניו במעלות הרוח והכשרון; לא תמיד יבקש עם לרצונו תורה ודעת מעם אחר, כאשר ראינו למעלה את הרומים עושים וכאשר יעשו עמי התרבות היום בקחתם – אחרי אשר התכוננו לשונם וספרותם המה – איש מאת רעהו כל מבחר וטוב בפרי הרוח. כשטף מים היורדים ובאים מלמעלה למטה, אם שלום בואם ואם לא, כן תפרוץ ותעבור התרבות לרגלי בעיה מארץ אל ארץ ומגוי אל גוי וגם בטרם ידרשוה הרחוקים תמָצא להם. בעודנה באִבה תדבק באדמת מטעה, כאשר ידבק הפרי אל העץ בטרם יבשל; אך אחרי אשר עלתה במקומה עד הראש וגם עשתה באוּשים ותשחת את דרכה ואת דרך בני עמה, תשטוף שטוף ועבור את הגבול אל העמים האחרים אשר עודם משפילים שבת. אז יהיו בני מרום עם הארץ, אשר עיניהם תמיד החוצה, הראשונים להפיק נפשם לתרבות הנכריה החודרת להם וקדמו פניה ברצון ונתנו לה מהלכים במסיביהם; אך בני העם, הקופאים על שמריהם, יתקוממו לכל נֵכָר בלשון, בספרות, בדעות ובדרכי החיים, מדאגה מדבר פן ישחית את נחלתם, נחלת אבות; ובהתעוררם על “האויב” הבא בגבולם, יגברו חילים והוסיפו אֹמץ וחיים ללשון עמם, לספרותו ולרוחו־הוא וכלכלו וכָללו את הנטיעות הרכות האלה עד עלותן מעלה מעלה ונשאו ענף ועשו פרי והיו לשם ולכבוד בקרב הארץ. ואולם “אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח”: מדי האָבק ככה הישן עם החדש, האזרח עם הגר, יסגל לו העם, בדעת או בבלי דעת, מן התבואה החדשה הזאת כאשר יוכל שאת וישנֶהָ לפי דרכו ויחתום אותה בחותמו עד אשר לא יוָדע אחרי כן כי באה אל קרבו מן החוץ, כי היתה “הורתה ולידתה שלא בקדושה”; כאר יאֻכל כל מאכל וכל משקה בקרב האיש הבריא והיה לעצם מעצמיו ולבשר מבשרו. – ככה היו הליכות התרבות היונית ברומי, אחרי היות ארץ יון למדינה רומית, ומקץ כמה מאות שנה – בקרב הערבים³; וכה היה דרך רוח צרפת, מתקופת לודויג הי"ד והלאה, בפרוסיה ובארצות אחרות ורוח גרמניה במאה האחרונה בארצות הסלביות.

ואולם אם רב כח העם, אשר לו אדמה תחת רגליו ולשון מדֻברת בפי המוניו, למסוך כל תרבות נכריה עם תרבותו־הוא ולא יבֻלע לו, הנה לא כן הדבר בעם ישראל, אשר אין לו ארץ מכון לשבתו ואין לו, לכל פנותיו, שפה אחת ודברים אחדים, ואשר הליכות דברי ימיו הפילו גורלו מראשית דרכו בתוך עמים רבים ושונים. גורלו זה אמנם היה רע ומר מאד גם באשר לחיי־בשרים; אך תחבולותיו אשר חִבל לפי המסבות לרַוחתו לישועתו, הביאו לו רֶוַח והצלה פעם כפעם, כספו היה כפר נפשו ומסגרות משכנותיו סככו בעדו מתגרת יד ההמון; וכי באה שואת רשעים לשדד רבצו ולפרוע בו פרעות – וגלה ממקומו אל מקום אחר ששם עוד לא פרח הזדון “ואם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה”. ואולם לשלום חיי־הרוח בגולה רע ומר שבעתים; פה לא הועיל כל כֹפר, לא היה כל מנוס, לא הֵגֵנו כל ברית ודלתים. הפגישה וההתנגשות, אשר נפגש ואשר התנגש רוח ישראל בכל הרוחות הנכרית מסביב, היו לעם הזה מלחמה קשה ומרה, מלחמה על נפשו ועל תקומתו, מלחמה חרישית עם כל שואפיו, אשר לא יבָלעוהו ולא יִבלָעוהו, מלחמה אשר לא באה ולא תבוא עד קִצה אחרי מתי עוד ואשר לא תהיה לבעליה לתשועה אם כה ואם כה תהיינה תוצאותיה.

חיים בלי שלום, חיים שאינם חיים – אלה היו חיי העם הזה כל ימי נדודיו, העם אשר כמו התעתד מראשיתו להיות נבלע בים־האדם ואשר מאשריו תומכי גורלו עשו בתחבולותיהם להעמידו עד היום הזה.

כי הנה גבולות הארץ, אשר נועדה לבני ישראל, ואשר עליהם לגרש את יושביה מעט מעט “פן תהיה הארץ שממה”, נחשבו מים סוף עד ים פלשתים ומנחל מצרים עד נהר פרת – ארץ ישראל וסוריה כלה. לו כבשו ונחלו יוצאי מצרים את מלוא רֹחב הארץ הזאת, לו השמידו או גרשו מפניהם את כל העמים יושביה כאשר צֻוו, כי אז היו כלם לגוי אחד מוצק, עצום ורב; באבדן העמים או העממים ההם אלף שנים לפנים או לאחור לא היה כל נזק לבני האדם, אחרי אשר לא השאירו כל ברכה, כל פרי רוח, בדברי הימים; אך העם, אשר נתן לבני האדם אחדות האל וכתבי הקדש, היה איתן מושבו בארצו עד היום הזה ולכל דברי ימינו היו פנים אחרים, שונים עד תכלית. ואולם רפיון ידי אבותינו או המון מעיהם ורחמיהם על הגוים יושבי ארץ ירושתם, פִלסו נתיב אחר לדרכנו על הארץ…

נביאי ישראל היו סמל הצדק, החסד והרחמים, אבל הם ידעו עת לכל חפץ, עת לרחם על האויב ועת לכלא רחמיהם ממנו, ומצות משה להשמיד את כל עמי ארץ כנען ומצות שמואל על דבר עמלק ומעשהו עם אגג, ודבַר הנביא אל אחאב “מלך החסד” על אדות בן־הדד והתרגזו אליו על אשר שָׂם נפשו בחיים, ומצות אלישע לפני מותו ליואש מלך ישראל להכות את ארם “עד כלה” – כל אלה לא היה מקורם באכזריות כי אם בהשקפה בהירה על הליכות עולם ובצפיה מראש לאשר יהיה באחרית הימים.

עם הרומים, אשר לא היה כמהו עם אביר לב הרחוק מצדקה, עם עושה באכזריות רֶשע ובתחבולות שאול ואבדון עם העמים היושבים לבטח אתו, היה מנוחתו כבוד ועֹז כל ימיו ויהי לשם ולתפארת בדברי הימים אחרי בוא חליפתו; כי “איש זרוע לו הארץ” ועל כל פשעים תכסה אחרית טובה. ואבותינו, אשר היו “אנשי חסד” באשר לא היה מקום לחסד ולחנינה, אשר לא שמו לב לתורת החיים: “חייך קודמים לחיי חברך” ויניחו לשכניהם לנגוע בנחלתם ולהגדיל עליהם עקב בארצם, היו לעם נע ונד בארצות זה כאלפים שנה לא לחיות ולא למות, עם אשר יד כל בו ושמו וזכרו בפי כל העמים, גדוליהם, סופריהם ונכבדיהם – למשל ולשנינה. ומצות “לא תחיה כל נשמה” אשר היתה דבר ריק בחיים, היתה והִנֶהָ לו לשם רע בפי כל מנאציו עד היום הזה…

אחרי יהושע בן־נון ואחרי דוד ויואב לא קמו אנשי חיל בישראל, אשר יֵצאו בעקבות הגבורים האלה לבַצע את אשר החלו המה. בני ישראל “לא השמידו את העמים אשר אמר ה' להם, ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם”. “ויקחו את בנותיהם להם לנשים ואת בנותיהם נתנו לבניהם”. אמנם כי, מלבד תקופת התנחל ישראל בארץ בראשונה ובשניה, לא פרצו בהם נשואי תערובות גם אחרי אשר השחיתו את דרכם מאד, כי לא נמצא בתוכחות הנביאים כי יפקדו עליהם עון כזה; גם בימי השופטים נשמרו רֹב העם מנשואים כאלה, כאשר נראה במקומות רבים בכה“ק (ראה, למשל, שופטים י“ד, 3; שם כ”א כל הפרק; רות ד‘, ט; מלכים א’, י"א, 2); אבל קִרבַת הגוים בתוכם ועל גבולותיהם סביב, ומעט הארץ, אשר היתה לנחלה להם, שָׂמה מַחנק לנפשם לבלתי היות להם עוד תקומה ימים רבים כעם לבדד ישכון. מלבד הגוים הנשארים בארץ מימי יהושע, אשר “לא יכלו בני ישראל להורישם” ואשר היו להם לשִׂכִּים בעיניהם ולצנינים בצדיהם, תקעו יחד בארץ גם הגוים מסביב בימי הבית הראשון (ש“א ל”א, ו; מ"א כ', 34) ויותר בימי הבית השני. וברב הימים, כאשר לא יכלה עוד הארץ הקטנה לשאת את יושביה היהודים, הרבו לצאת אל ארצות הגוים מסביב ואח”כ – עוד בימי הבית הראשון – גם אל ארצות רחוקות, עד כי היו נדודיהם למלה לשכניהם ולחלל שם ה' בגוים באמור להם: “עם ה' אלה ומארצו יצאו!” (יחזקאל ל"ו). הפזור החל ימים רבים לפני הגלות.

ב

ככה היה העם היהודי צפוי מימי קדמתו אל התפוצה ואל ההתפוצצות ואל ההתבוללות שלמה בתוך הגויים; אבל צופיו וחכמיו יודעי העתים הכינו את הרפואה לפני המכה: המון החקים, הגדרים והסיָגים, אשר נִתּנו לישראל בשתי התורות, שבכתב ושבעל־פה, ואשר הוסיפו עליהם המורים בכל דור ודור. מן המצוה “ולא תלכו בחקות הגוים” ועד מעשי עזרא ובית דינו אשר עשו להבדיל כל ערב מישראל, מן גזרת טמאה על ארץ העמים ועד האֶלה היוצאת על חכמת יונית (אשר בכל הפרושים והתרוצים הראשונים והאחרונים, אין הדבר יוצא מידי פשוטו) ומגזרת “שמונה עשר דבר” ועד חומרות אחרוני השו"ע והפוסקים – כלם היו מכֻוָנים לצרך משמרת תקומת ישראל ורוחו מפני כל הרוחות הנכריות הסוערות לבלעו. “גזרו על פתם משום שמנם, ועל שמנם משום יינם, ועל יינם משום בנותיהם, ועל בנותיהם משום דבר אחר” (ע"ז) – זה משפט הגזרות כלן. היהדות, אשר מימים קדמונים החלו נושאי דגלה להתאימה אל החיים המשתנים מדור לדור ולתקן ולהמתיק גם כל הדבר הקשה אשר בתורה הכתובה בכח “על פי הדבר אשר יורוך” – לא התפתחה בגולה על פי דרכה, כי אם נהלכה ארחות עקלקלות, פעם לפנים פעם לאחור, כאניה סוערה אשר תאבד דרך בהיותה כל היום תמיד משחק לגלים ולסערות. רב לה, כי בחכמת מלחיה השָׁטים אותה עצרה כח לעמוד ולהתקים עד היום הזה.

ואולם רוח האדם עולה הוא למעלה, החיים מתפתחים, מתחדשים ומחדשים פני החברה בכל עת תמיד, הכל שואף לפנים ולא לאחור: היהיה העם היהודי לבדו כעומד בין המהלכים, כזוחל ארץ תחתית בין הדורכים על במתי החיים, הדעת והתושיה? או הישית ידו גם הוא עם העמים בכל דבר חכמה וכשרון – ונפוצו מעינותיו חוצה ונסחפו עם כל הנחלים הקטנים הנבלעים אל פי הגדולים וקִצם בשטף? הנה זאת הצרה הגדולה בעלת פיפיות. צרת היהדות בגולה, ועל מדוכה זו ישבו גדוליו וקטניו, חכמיו והמוניו בדור דור ולא מצאו פשר דבר. לישראל הנע בארצות היתה כל תרבות נכריה אשר באה בגבולו, לרוח משחית ומפריד בין עצומים; תחת אשר לכל עם ועם היושב על אדמתו היתה התרבות הנכריה הבאה בגבולו לכח מַפרה ומצמית ומוציא לאור את כל הטוב הטמון בצפוּניו, בשגם תרבות ישראל, אשר שרשיה המוסר והצדק, נבדלה עד היסוד מתרבות כל הגוים, אשר תמציתה היֹפי והכח ואשר, אם הקדימה ואם אֵחרה להִגָלות בעם האחד או השני, סוף־סוף דרך אחד ותכנית אחת לה בכלם. ויהי העם היהודי נתון תמיד בכל תקופות הגלות בין תרבותו מקדם ובין תרבות כל שכניו, ולא עצר כח לנטות אנה ואנה; הרוח העברי התרוצץ בתוך מסביו כזבוב המתרוצץ בתוך קורי העכביש ולא יכול להציב גבולות בין החֹל ובין הקדש וגם לא לחָבּר ולמסוך יחד את שתי ההליכות המתפרדות הנה והנה ולברא לו מהן בריאה בריאה וטובה, מקור ברכה לו ולאחרים. כי אם יש אשר תגבר הרוח האחת ויש אשר תעלה השנית, אלה יעמיקו שאוֹלה ואלה יגביהו למעלה, אלה ילכו בשביל של אש – ונכוו, ואלה בשביל של שלג – וקפאו תחתם. ויש אשר היו שתי “התהפוכות הצוררות” מתרוצצות יחד בעת אחת, בקהל אחד וגם באיש אחד ומביאות מהומות ומבוכות ופלגות בעם וקרעים בנפש פנימה. באלכסנדריה היו היהודים החרדים מניפים בסודרין בבית־הכנסת הגדול בחתימת כל ברכה, למען אשר לא יִגָּרעו הלילה היושבים אחרונה לבלתי ענות אמן אחרי היורד לפני התבה; והחפשים, אשר היתה עליהם הפילוסופיה היונית, פרקו עֹל תורה ומצוות וגם יצאו מקהל עמם. תהפוכות כאלה היו במחנה ישראל בגולה בכל דור ודור, ־ היו, במדה ידועה, גם בנפשות גדולי עמנו, אשר נִסו בדורותם להתאים את היהדות עם האנושות, ולא הצליחו: פילון האלכסנדרוני, רס“ג, רמב”ם, בן־מנחם, ר' שמשון רפאל הירש, ועוד.

בכל האותות והמופתים, אשר הִרבה ריב“ל בספרו “תעודה בישראל” ידענו נאמנה כי מלבד יחידי סגולה אשר היו בישראל מימי רס”ג ועד הגאון מוילנא, לא נחשבו התורה והחכמה לעם כשתי אחיות תאומות, בנות שמים, כי אם כצרות הצוררות אשה אל אחותה; כי הגדולים אנשי השם, אשר ריב“ל הביאם עדים כי חשבו על החכמות ועל הלשונות כמֹהו, היו בודדים בתוך עמם כמֹהו וכי הגזרה שנגזרה על חכמת יונית בעת החלו אבותינו לטעום טעם גלות בארצם, וחרם הרשב”א ובית דינו על למוד החכמות החיצוניות, התאימו יותר לרוח העם ולחוּשו מכל הקריאות והמליצות לשם החכמה. אמנם כי שונאי חכמה מטבעם לא היו אבותינו מעולם. הלא זה העם, אשר תורתו לא שָׂמה עליו מצוה את האמונה העורת תחת הדעת ולא סגרה מפניו את שערי החקר וההגיון; הלא ספרי זכרונותיו הציבו יד ושם לחכמיו, אשר נכבדו בישראל מן הגבורים לוכדי ארצות, כי “טובה חכמה מגבורה”, וכתבי קדשו מלאים תהלות החכמה, אשר בה יסד אלהים ארץ ואשר כל חפצים לא ישוו בה, והמון שירים וציורים נפלאים על הבריאה וכל הדרה, על הטבע וכל נפלאותיו, – ההוא יבזה דעת ישנא חכמה ומחקר? לא, אך הוא ראה את הפרצים, אשר פרצו הרוחות הנכריות בחומת בית ישראל מן ההלניסטים ועד משכילי ברלין לבית רמ“ד, ראה כי ההולכים אחרי ההשכלה הכללית ירחקו מעמם ומכל חפציו וכי, כירֵח בסוף החֹדש, יאירו פניהם אל מול פני המאורות הגדולים, אשר באורם ראו אור, ולעם קרובם יהיו כארץ מאפליה; כי רֹב המשכילים בדורותם לא היו כר' עקיבא, כרמב”ם וכבן־מנחם, אשר “נכנסו לפרדס” בשלום ויצאו בשלום, כי אם כאלישע אחר, כחוי הבלכי, כיהודים חלוצי ההשכלה הערבית, אשר אם גם לא המירו את דתם לא נודע אחרי כן בדברי הימים אם מישראל היו (ראה גרץ־שפ“ר ח”ג, ע' 214־213), כמתפלספים אשר היו בימי הרשב"א, כהירץ הומברג וחבריו, אשר בקשו להפוך את הקערה על פיה; והאויב יושב למו־ארב, חושב עליו מחשבות ומעולל לו עלילות לבלעו ולהכחיד מעם: היעמוד לבו אם תחזקנה ידיו במסבות כאלה לדרוש אל החכמה, אשר בעלוה אדונים זולתו לפניו ואשר היתה לו, לתקומתו, לרוח משחית? וסוף־סוף לא היה נופל בדבר הזה מכל העמים האחרים, אשר המוניהם לא למדו חכמה וספר עד הדורות האחרונים, וגם בימי פְרוֹח הפילוסופיה בקרב הרומים והיונים היו בני העם נבערים מדעת, תועים מדרך הַשְׂכֵּל ורחוקים גם מארחות מוסר ומישרים (והמרחק הרב הזה, אשר היה בין העם ובין גדוליו, הוא הצעיד את שני הגוים לאבדון). כי כן נוסדו והתפתחו בתי־הספר בקרב כל עמי התרבות בימי קדם ובימי הבינים מלמעלה למטה: בתי מדרש לחכמה ולפילוסופיה, אקדמיות וגמנסיות, ואת ההמון הזניחו, עד המאה האחרונה, שאז הוחל ליסד ולכלול בתי־ספר תחתיים לעם; תחת אשר בישראל נוסדו מימי שמעון בן־שטח ויהושע בן־גמלא בתי־ספר לקטנים ותהי אפוא התורה – אם לא החכמה – מקיפה את כל פנות העם מן העת ההיא והלאה כמים לים מכסים.

העם התנגד גם ללמוּד לשונות נכריות גם להגיון בתנ"ך, לדקדוק ולצחות הלשון העברית, אשר חכמים ורבנים רבים בתקופה הפולנית דרשו את אלה השכם ודרוש, –משום גזרה לגזרה ומשמרת למשמרת, ובכן היתה התורה גם היא הלוך והתכנס בדורות האחרונים בגבולות צרים יותר ויותר, עד עָמדה על “ארבע אמות של הלכה” לבדן. ובהגיע תקופת ההשכלה בימי יוסף השני ובימי אלכסנדר הראשון, היתה מהומה ומבוכה והברכה נהפכה לנו לקללה: כי לא באה השכלה אל משכנות יעקב להִלָוות על התורה ולהאיר שתיהן יחד את נר ישראל (דבר אשר היה להֵעָשות ביד שלומי אמוני ישראל, רבניו ומאשריו, מעט מעט, בתחבולות, ברֹב שנים ודורות), כי אם מבקשיה יצאו אליה החוצה אחד אחד לבקשה באשר היא שם כבַקֵש מים גנובים, ויהיו גם בעיני העם גם בעיניהם המה כיוצאים, כנפרדים, כפורצי גדר, ויעשו עמהם בחמה ובקנאה, ויעשו המה לעמתם בזדון ובשאט־נפש ויבאו על היהדות ביד חזקה לקרוע סגור חומתה ולפתֵַּח פִּתוּחיה בכשיל וכילפות. ואולם “עד כה לא יכול עוד כל חובב תרבות, ואף לא איש אשר שמו הרבנים על היהדות למגן, למען הביא אליה אור, מבלי אשר ישחית את עצמה הפנימי, את תרבותה הלאומית מולדת דברי הימים, ומבלי הביא קְפָדה על חיים אשר קדושים הם וקדושים יהיו לנו” (מ. הס, רומי וירושלם, מכתב חמישי).

ג

בארצות אשר לא היתה להן כל תרבות גבוהה או באשר היתה תרבות נכריה שלטת בארץ ולשון העם טרם תהיה ללשון בעלי השלטון וללשון הספר, שם עוד היתה תקומה לרוח העברי וגם עשה פרי מינו (בבל בימי האמוראים; אירופה הנוצרית בימי הבינים; פולניה, פרוסיה ורוסיה בדורות האחרונים). ואחרי כן, בשוב התרבות הנכריה על עקֵבה ולשון עם הארץ הציבה לה יד בספרות ובמרומי החיים, הלכה גם העברית הלוך ושוב הלוך והִבָּלע אל פי תהום זה⁴. אך באשר כבר היה לעם הארץ תרבות גבוהה, מפֻתּחת, שם לא היתה תקומה לעברית מראשיתה ורוח ישראל לבש מלבוש נכרי ויהי כמשַׂחקי הפרים היוצאים לצחק לפני שכניהם בתמונות שונות נכריות (אלכסנדריה לפנים; צרפת ואיטליה בעת החדשה). – ואולם גם בתקופות המקוריות ביותר, אשר היו לנו בגולה, לא נמלט רוח ישראל מהשפעת הסביבה, מלחץ הרוחות הנכריות, גם בכל דור ודור התפורר צור משגבנו זה ונפל ממנו אם מעט ואם הרבה, כאשר יתפורר הסלע, הנתון בתוך מים רבים אדירים, מעט מעט מפני הגלים המלחכים צלעותיו. הן בכל היתה לעמנו לפנים ארץ־ישראל שניה, שם היו קהלות גדולות מלתכדות ושלטון בית היה להן לכל דברי דת ודין ולדברי העם, ובערים רבות היו רֹב יושביהן יהודים; ובכל זאת גם לשון התלמוד הוא ז’רגון בבלי־פרסי, לא עברי, גם חלק גדול מתכנו, בהלכה ובאגדה, לא ינַכר אותות ההשפעה לעם הארץ ההיא. בתקופה האחרת, הדומה לה בפרטים רבים, תקופת פולניה, הרת הפלפול והוש"ע ונושאי כליו, נגנו בבתי הכנסת לישראל בעת הרנה והתפלה מנגינות אשר שרו הנוצרים בבתי תפלתם – בהסכמת הרבנים, ור' שמעון רפאל הירש, הקנא הגדול למשמרת היהדות בעת החדשה, הגיד דבריו ליעקב גרמנית ולא עברית, וכמהו עושים יורשי נחלתו הרוחנית עד היום הזה.

אחרי הדברים והאמת האלה, יֵרָאו לנו משכילינו ונדיבינו, אשר שקדו בדורות האחרונים – ועודם שוקדים עד היום הזה – על “העם ההולכים בחשך” בארצות מזרח אירופה ובאמריקה להשכילם, בהקרב אותם בכל מאמצי כח אל הלשון ואל התרבות אשר לעם הארץ, – כילדים המתחרים לדחוף מאחור את המרכבה, אשר בה סוסים שוטפים במרוצתם, למען תמהר תחיש פעמיה… תחת אשר ישכילו את העם, לוּ הואילו להשכיל אל העם, לראות ללבו, לדעת את נפשו; תחת אשר יריקו לו, בצנורות השפע אשר יכינו למענו, השכלה כללית הבאה עליו כשפעת מים רבים בשבעה דרכים, באפס יד, בכח העת והמסבות, יגדל נא כחם לעשות מסעד לרוחו, לשום נפשו בחיים, למען יוכל עמוד בפני זרועות השֶׁטף לפני שוּב את שבותו בארץ אבותיו. אז יכיר מַעבָּדיהם לטובה, אז יִרצֵם ואז ידרוש את תרומותיהם, אשר הם מרימים לו, ואז יפיק נפשו להם בתודה ויכתבם בכתב בית ישראל לברכה ולזֵכר עולם. העם – אף על גב דאיהו לא חזא מזליה הוא, בחוש הקיום החזק עליו יודע הוא, כי טובים חיים בלי השכלה מהשכלה בלי חיים… גַליה היתה, מאה שנים אחרי לכוֹד אותה יוליוס קיסר, רומית יותר מרומי; והיהודים, “העזים שבאומות”, אשר לא נתנו את רומי לבלוע אותם, היהודים אשר גלו לבבל ולכל מקום – ושכינה עמהם, בִּלו את כל צורריהם הקמים עליהם ועודם חיים באמונתם ובדרכי חייהם המה, כי על כן הם מחזיקים במעוזם – בכלל, אף כי בפרטיהם יצאו ממנו מה שיצאו.. היחידים – כענפי העץ, משתרעים למעלה, למרחב, פורצים ימין ושמאל, שואפים אור ומתחרים את הרוחות; וכי יכם שרב ושמש, אין רע, וכי יפרוץ בהם הרוח וינַתּקם ממצבתם וישערם ממקומם והשליכם אל אדמת נֵכר – אין רע: כזה וכזה יֹאבדו באשר יֹאבדו והעץ על עָמדו יעמוד. אך העם – שואף אל מקור חיָתו, אל יסודו פנימה, מטה מטה, כמהו כשרשים מוסדי העץ, אשר בכח חֵפץ־הקיום הנטוע בהם פונים הם למטה, חובשים ראשיהם בטמוּן להניס מפני האור ומפני הרוח כמו ידעו כי מהם תוצאות חיים לגזע ולענפים גם יחד.

ההשכלה, התרבות הכללית, ההתפתחות לרוח העת, אמנם דרושות לנו, לא למען הפיק רצון מן הגוים כי אם למעננו באשר אנחנו אדם. וגם יודעים אנחנו ויודעים כל עמי הארץ, כי שקר טפלו עלינו צוררינו בשוּמם אותנו לגזע הנופל מרֵעיו לרוח ולכשרון. הן לא רק בתרבות הערבים בימי הבינים, אשר היתה כבריח התיכון מבריח מן הקצה – השכלת יון ורומי – אל הקצה – התחיה באיטליה והרפורמציה בגרמניה – היתה יד היהודים לפי מתכֻּנתם בתוך העמים ויותר, כי גם בעת החדשה, מימי שפינוזה ועד היום הזה, עשו בני עמנו חיל וחֹסן רב בכל חכמה ובכל מעשה וענין. ומי יתן לנו דרך חדשה לחבר יחד את היהדות ואת האנושות, אשר לא תבלענה אשה את אחותה, מי יתן והיו לנו בכל ארצות מושבותינו בתי־ספר עברים, מראשית למודים ועד כלותם, אשר יגַדלו בהם את בנינו לישראל ולאדם, כי אז היינו מאֻשרים ללכת לאור שני המאורות הגדולים גם יחד, כי אז היתה זאת גאולה לרוח ישראל גם בטרם יִגָאל עם ישראל. אבל מה יתרון לנו בתת מִבחר בנינו, מדי צאתם להאיר על ארץ רבה, את היהדות כֹּפר האנושות, מה יתרון לנו אם בעוד מאה שנה יקומו מבנינו “אנשי רוח ופעלי־רוח גדולים, אשר עמי אירופה, הצעירים לימים ולנסיונות מעם ישראל, לא יכלו ולא יוכלו להקים כמוהם”. כנבואת ניטשה (בספרו Morgenröthe סי' 205: “על עם ישראל”), ואנחנו לא נחפוץ בכל הכבוד הזה במחיר אשר שָׂם החכם בעל הנבואה הזאת – במחיר ההתבוללות השלֵמה, לא נאבה ולא נוכל להפרד ממקור חיינו, מעָצמנו ומרוחנו, גם למען היות ראשית גוים – לא נאבה להיות, אחרי בְלוֹתנו, בני עליון בגלגול אחר… אם היינו לאחור בהשכלה, הנה זה מעֻות יוכל לתקון וחסרון אשר יוכל להִמָנות, “כי מי אשר יחֻבּר אל כל החיים יש בטחון”; אבל מה חפץ לנו בתתנו חכמים, סופרים, משוררים ואמנים גדולים לכל עמי הארץ וגם כבוד לא יהיה לנו בכבודם ולא שֵם ולא זכר בגוים למולדתם ולעמם, כי נבלע עולמנו הקטן בעולם הגדול, כי התבולל פרי רוחם ויתערב בתוך הטחנה הכללית המשיבה אופן על עמם כלו ומבשרו ומרוחו לא תשבע. הוי, גדולה היא הטחנה, יפה וכלילה וערוכה בכל, מרהיבה עין בכל התכונה הרבה, בכל חליפות הכלים והמון הגלגלים המשֻׁלבים איש אל אחיו, מרעישה אזנים בקול רעמהּ הדפק בלי חָשָׂך ולוקחת נפשות בשפעת הברכה אשר היא מריקה עד בלי די, – ומי ישים לב לַבָּר, אשר יוּדק שם בסתר בשפֵל הטחנה, ומי ידרוש לחטה האמללה המתפוררת בין ריחים ורֶכב וקול אנקתה לא ישָׁמע, ומי יבקש לדעת אם קמח סלת היא מלאה או סובין? ואם סלת נבחרה תוציא החטה המדֻכּאה – הן הרחים נותנות את הסלת והחטה מה היא כי יזכרוה וכי ישימו אליה לב?…

הנה זה משפט היהדות בגולה.

וגם דעת הרמב“ם, אשר התאוה להכניס את התלמוד כלו בפרק אחד למען שׂוּם מקום וזמן להגיון “במעשה בראשית ובמעשה מרכבה”, גם כל האותות והמופתים אשר שָׂם ריב”ל בתעודתו לישראל, גם משפט מכס נורדוי, הפוסק האחרון אשר חרץ גם הוא, כי “התרבות היהודית והתרבות האירופית אינן צוררות אשה אל אחותה, כי אין תרבות יהודית ולא תרבות אירופית, כי אם תרבות אנושית; כי ההנדסה, חכמת הטבע, החימיה, ההגיון וגם דברי הימים, אחדים המה ליושב וינה או לבן ארץ־ישראל” (“דיע וועלט” גליון 33. 1910: “דרך ההשכלה לצעירים הציונים”), – כל אלה לא ישנו את המשפט הזה, באשר אין לשנות את הליכות העולם והחיים. מלבד אשר גם כל דבר חכמה ומדע וכל ענין יוכל להיות לתרבות יהודית או לתרבות אירופית לפי אשר יושם לפנינו בלשון העברית או באחת הלשונות האירופיות, הנה לא על המדעים ולא על דברי הימים לבדם יהיה רוח האדם, כי גם בדברי ספר, שיר וחזון יבקש לו שעשועים להשיב נפשו מעבודת־הרוח הקשה: מעולם נלותה האגדה אל ההלכה ויחדו היו כשני מלאכים השומרים על הרוח, אשר לא יטה הרבה אל העבר האחד וכשל ונפל. וכי יסכין איש יהודי עם הספרות האירופית, ואף כי עם הספרות היפה, ימים ושנים הלא יהיה כחותה אש בחיקו. כי מה תֹכן ספרי המופת לעמי אירופה כי אם הלולים לנצרות או דברי עגבים, אשר יהיו לנשמה היהודית ולמוסר היהודי כרוח זלעפות לפרחים רכים וענוגים: “גן־עדן שאבד” למילטון, “משיח” לקלופשטוק, Quo Vadis לסינקיביטש; ספורי בוקַצ’יוֹ, חרפת ספרות אירופה ותעודת־עניות למוסר האריים; ספרי פויל די־קוק, אמיל זולה, ועוד ועוד, וגם מקומות ידועים מן המאורות הגדולים לספרות גרמניה, גתה (למשל: במכתביו משויץ, ששם יספר ברֹב ענין כיד המליצה הטובה עליו, את אשר עשה למען ראות דמות וֶנוס עין בעין…) ושילר (חזיונו “השודדים”, שירו “גבורת אנשים” Männerwürde), – מלבד אשר כמעט אין ספר ואין סופר אירופי, מן הישנים או מן החדשים, אשר לא ימלא את אשפתו דברי בלע, שטנה והוללות על היהודים ועל היהדות, דברים אשר ברֹב הימים יבאו כמים בקרב הקוראים – גם הקוראים מבני־ישראל – ופעולתם לא תשוב ריקם.

לפנים, בעוד היות האלילות שלטת בארץ, נשמרו היהודים מפני “חכמת יונית” כמפני אש אוכלת ולא קבלו ממנה גם את הטוב מיראתם מפני הרע… ועתה אחר אשר אין מקום לדאוג עוד פן יפתה לבב הקוראים אחרי הבלי הגוים ההם, כי הנה סר צלם, כבתה אִשם ואין להם עוד מאמינים וחברים בארצות החיים, – יכול נוכל לקרא ולתת ביד הצעירים תרגומי ספרי המופת היונים והרומים ולבטוח כי לא ינוע לבבם ולא יבֻלע להם. ולו קמו שומרי חומותינו, החכמים הראשונים מקבריהם כי עתה אל נכון הסירו את האִסָּר ואת האָלה אשר שמו אז על “חכמת יונית” ועל “הספרים החיצוניים” אשר היו בימים ההם – למען שום אותם על הספרות ועל התרבות, אשר כל שרשיהן יסֻבכו באמונה הגוברת עתה בארץ, אמונה אשר מצודתה פרושה על כל צעד ועקבותיה נודעו בכל דרכי החיים וגליה שוטפים ועוברים גם מסביב למחנה ישראל ואוחזים בעקב גם את פליטת סופרינו ומפילים ממנו רב. צדקו “הצעירים” (“די וועלט”, שם) הנבוכים והתועים בין תרבות ישראל ובין תרבות אירופה וגם נורדוי וגם שבעה משיבי טעם לא יוכלו לשום דרך ולהביא עצה, כי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה בגלות… נגד הגלות וכל רָעותיה.

והיה כי נזכה להבנות ולהתכונן בארץ אבותינו, והשיבונו ידנו גם על היהדות, אשר גדלה עמנו פרע, כמונו, בגלותנו והבאנו אותה בכוּר וגרענו ממנה והוספנו עליה: גרוע נגרע מן הנספח עליה על אדמת נכר למען היות לה גדר ומסעד ומשמרת מפני כל רוח משחית (על דרך “מצוות בטלות לעתיד לבא”); והוסף נוסיף עליה מפרי עץ הדעת ועץ־החיים, אשר לא יכלה או אשר יָראה לקבל בכל המקומות אשר שאול מתחת רגזה לה לבלעה וגם הכוכבים ממסלותם נלחמו אליה. אז נוכל לערוב מערבֵנו גם אנו עם הגוים באשר לרכושנו הרוחני ולרכושם – אשר לא יכלנו לעשות בעוד היותנו נבזים ושפלים לכל העמים יען היותנו מלקטים תחת שלחנם –, אז נִתן להם אנחנו לקחת טוב במוסר ובצדק, סגולת היהדות, ונקח מהם את כל אשר יצר רוח האדם במאות השנים האחרונות למען השב אותו, מזֻקק וצרוף ברוח ישראל, מאה שערים.

---

דֶּרֶךְ הָרוּחַ בּֽיִשֺֽרָאֵל

מאת

מנחם מבש"ן

מימי משה ועד עזרא ותלמידיו הסופרים והתנאים ומימי ר' יוחנן בן זכאי ועד הדורות האחרונים, שקדו החכמים אנשי הרוח בישראל ללמד את כל העם תורה ומצוה ואך זה היה כל משא נפשם לעמם: להיות כל בניו “למודי ה' “. לדעת כלם את ה' “למקטנם ועד גדולם” ולהיות הארץ מלֵאה דעת ה' “כמים לים מכסים”. וה”דעת” הזאת אשר חזו בה הרמב"ם וחבריו חקר אלוה על פי דרך אריסטו ושאר חכמי יון, לא היתה באמת כי אם עשות הישר והטוב; כאשר אמר הנביא מפֺרש: "אביך… עשה משפט וצדקה… דן דין עני ואביון… הלא היא הדעת אותי, נאום ה' " (ירמיהו כ"ב). צדק ומשפט ומישרים בין איש לרעהו והצנע לכת עם אלהים – זאת היתה התורה כֻלה ואותה התאמצו רועי ישראל להורות את כל העם בדור דור. לא לכלול את הרוח, לשנן ברַק השֵֺכל, כי אם לצרוף וליַשר את הלב היתה מגמת פניהם, לא להקים מעַמם קהל חכמים וחוקרים לכל תכלית, דבר אשר לא היה ולא יהיה כן לכל גוי תחת השמים, כאשר לא יהיה העץ כלו פרי ולא הארץ כלה עפרות זהב, כי אם לעשות אשר יהיה עם ה' “כלם צדיקים”, “ממלכת כהנים וגוי קדוש”, התאמצו איש אחרי אחיו. על כן לא בקשו ולא נסו מעולם “לבא אחרי המלך את אשר כבר עשהו”, לבא ולהביא את העם בסוד חכמות הטבע ומה שאחר הטבע, ועל כן לא דִבּר משה – אשר בודאי לא נסתרה ממנו גם חכמת מצרים – על הנפש ועל גורלה אחר המות (דָבר, אשר ווֹלטֵיר וחבריו לא אבו סלוח לו) ולא הזכיר גם כל דבר הנשגב מבינת המון העם, כאשר עשו מחוקקי העמים האחרים בתורותיהם. ובעקבותיו יצאו המורים הבאים אחריו לדורותם: לתת לֶקח אשר יסכון לכל העם ולבלתי תת כי אם לקח אשר יסכון לכל העם. וכאשר הזניחו הכהנים באחרית הימים את משמרת פקודתם, להורות לעם את חקי ה' ואת תורותיו, היתה צעקת הנביאים האחרונים גדולה עליהם וַיַלֽינו עליהם את כל הקהל, עד אשר הוציאו הוציאו עזרא וחבריו הסופרים את התורה מידיהם וישימוה לנחלת כל העם, בהחליפם את הכתב הישן הנושן בכתב החדש העממי. וכאשר נֽסו אנשים אחרי כן להַלך במחקריהם בגדולות ובנפלאות מן העם, לא היה לפעלם שֵׁם ושארית באחרונה בדברי ימי ישראל, כאשר נראה עוד מעט.

כי הנה כל העמים הקדמונים נחלקו למפלגות עִלִיוֹת, תיכונות ותחתיות ומחוקקיהם חֽלקו להם בקָו את האשר ואת הטוב בשמים ממעל ועל הארץ מתחת למפלגה ומפלגה כערכה; וגם היונים והרומים והעמים הנוצרים היוצאים בעקבותיהם היו תמיד לשני מחנות, לאצילים ולעבדים, והשתוות כל בני האדם, אשר היתה לחק עולם בישראל בתורה ובחיים, לא היתה להם, לשתי המחנות, אף למשא־נפש עד העת החדשה ולא לחק־החיים עד עת המהפכה הצרפתית. ואך ישראל לבדו היה למחוקקיו ולחכמיו כֻּלו עם אחד וקהל אחד (“ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”) ואהבתם וחמלתם יצאו על כל חלקיו, כנקלה כנכבד, כגשם נדבות המריק את ברכתו על הארז ועל האזוב יחדו, ויהיו קרואים בענינהם לשום עינם על כלו לטובה ולאִַשרו בדרך ה' להיטיבו באחריותו (“כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”). ועל כן שמו מעצור לרוחם לבלתי הגביה עוף במרחבי החכמה והחזיון, אשר לא יסכון עליהם ההמון הגדול, פן יִרֶב המרחק בין הרועים ובין צאן מרעיתם – והתפרדו; תחת אשר בכל גויי הארץ, אשר גם דתיהם גם חקות חייהם לא היו למסגרת אחת לכל העם מִקָצֶה, לא נמנעו אנשי הרוח, באהבתם אך את נפשם, להעמיק במחקרי שמים וארץ ולדרוש במעשה בראשית ובמעשה מרכבה איש לפי שכלו ואיש לפי דרכו. ויהי המעט מחרטמי מצרים ומפילוסופי יון ומכהני הנוצרים ומנזריהם כי לא שמו לב ללמד את העם תורה ודעת עד הדורות האחרונים – עד היות חובת הלמוד הכללי לחק בעמים – כי גם גדור גדרו בעדם בכתב מיוחד ובחקים מיוחדים, אשר היו כקיר מבדיל בינם ובין המוני עמם. ויהיו בהם חכמים ואמנים גדולים מתי מספר מזה והמונים רבים חשֻׁכִּים ופרועים כפראי אדם – מזה, ויהיו אלה משקיפים על ההמון ממרומיהם ופונים לו ערף ולא פנים, והעם גם הוא היה בן לאצילי הרוח האלה ושם אותם למשל ולשנינה; תחת אשר בישראל היה “מורא הרב כמורא שמים” ואהבתו כאהבת בנים את אבותם והתחברות החכמים עם בני העם כהתחברות בני משפחה אחת זה עם זה.

תוצאות המצב השונה הזה בישראל ובעמים לא אֵחרו להֽגָלות בחיים. בכח העבודה שעבדו חכמי ישראל בתוך עמם איש בעקב אחיו לדורותם ובכח הירושה הנמשכה והנוספת מדור לדור מסיני ועד הֵנה, היה עם ישראל לעמת כל גויי הארץ עם שכלם צדיקים, התורה והמצוה היה ללחם חקו והמוסר העברי – הוא הוא היחידי בקרב כל בני האדם למשפחותם לגוייהם; והעמים האחרים עודם עד היום הזה, באשר למוסר ולמדות, חית־אדם, כאשר בימי אדם הראשון. “ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם, אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתם”. המוסר, הצדק ותקון המדות, אשר היו לרועי ישראל לראש פנה, היו ברב הימים לקנין כל העם, אך רוח החכמה והמחקר, מִשְׁלַח־יד חכמי הגויים, לא נחה ולא יכלה לנוח על המוני עמיהם, ואף כי המוסר אשר גם לאנשי הרוח בהם לא היה כי אם דבַר חכמה והגיון, ענין לענות בו כאחד עניני המחקר. לישראל היתה החכמה למוסר ("ראשית חכמה יראת ה' “, ובמקומות רבים במשלי ובכה”ק בכלל)¹, ולחכמי יון היה המוסר לחכמה (ספר המדות לאריסטו).

ותוצאות המצב המשונה הזה נגלו בישראל ובעמים גם בספרותם: בישראל היתה הספרות כֻּלה מראה דמות רוח העם באמת, על כן נראה לה מֶשך (ׁׁׁContinuitätׂ) והתפתחות מסֻדרה ומתאימה בכל חלקיה מדור לדור, כהתפתח עץ פרי מן הזרע לכל חלקיו משרש ועד ענף. ורעיון אחד כללי – הרעיון המוסרי – עובר על פני כֻלה כחוט השני לכל סעיפיה ולכל תקופותיה. אך ספרויות העמים, אשר לא היו כי אם פרי רוח יחידים, מלאות קפיצות, הפסקות ותהפוכות, ואין משך ואין סדרים ולא רעיון כללי ולא התפתחות להן מדור לדור ומתקופה לתקופה.

ואולם אין אדם שליט ברוח לכלׂא אותו לעולמים וברׂב הימים היו אנשי רוח בישראל אשר פרצו עברו מן החוג אשר התהלכו בו קדמונינו – מחוג התורה והמצוה – אל המחקר וההגיון; או אשר העמיקו הרחיבו את המחקר ואת ההגיון גם בגבולות התורה ויגרעו חק הלב למען הוסיף על נחלת המֺח ויעלו את הפלפול התלמודי עד מרום קצו, עד היותו למלא שִֺפקם בעבודת הרוח. אך לפי מלֺאת סִפְקם זה יֵצַר החוג לרבים – ונִבעה פרץ בין אנשי הרוח ובין העם, אשר לא יכול להעפיל ולעלות אחריהם בדרך החדשה, דרך לא סלולה. אז יעמדו אחרים בפרץ, אשר יבאו תחתם לעת כזאת, ומצאו מסלות ללבב העם והטוהו ארחות עקלקלות, ורָחַב הפרץ והוּפרה האחדות וישראל גוי אחד יִקָרע לקרעים ולפלגות. – ככה היה באחרית ימי הבית השני, אחרי רְבוֹת נקודות המגע בין ישראל ובין העמים במצרים, באסיה הקטנה ובאיי הים, ולעמת גרגרי המוסר המעטים, אשר הטיל רוח ישראל אל בין הגויים, שבו על כנפי הרוח ממרחבי העולם החיצון אל העולם היהודי רעיונות ושאיפות נכריות. וינסו האלכסנדרונים להעמיד חזון חדש – תורת משה לבושה שמלת יון ותוכה רצופות דעות נכריות, אשר היו נְסִבה בימים הבאים להיות כנסת ישראל אשר במצרים כאבר המדולדל ליהדות; ובארץ ישראל הרבו אז הפרושים בגדרים ובסיָגים ובדקדוקי הלכות ולפי הנראה – גם בפלפול ובחדודים והיו דורשים “על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות”, עד אשר נִתקו גם המה ממצב רגלי העם, והמסבות הוסיפו להבדיל בין “החברים” ובין “עמי הארץ” וגבה טורא בינייהו לרעת שתי המפלגות. ויהיו עמי הארץ אומרים: “מי יתן לי ת”ח ואנשכנו כחמור", והחכמים: “עם הארץ מותר לקרעו כדג”, “עִם נכרי ולא עִם עם הארץ” וכאלה. אז התקרבו אנשים ידועים מן המטיפים בעלי האגדה, שנואי נפש החכמים גם הם, אל עם הארץ וירחיבו במדוּחיהם את הפרץ בינו ובין הפרושים ויסבו את לבבו אחורנית – אל הדת החדשה (ראה דרנבורג, משא ארץ ישראל, פרק כ"א).

והמראה הזה נשנה אחרי כן בדברי ימינו פעם בפעם עד אחרית הימים. בצרפת שבו בימי בעלי התוספות הראשונים על “הויות דאביי ורבא” ויעמיקו וירחיבו את ההגיון התלמודי ברוח בקרת דקה ושנונה ויעלוהו עד מרום קצו. אך לעמתם קמו עוד מעט חכמים אחרים המשפילים לראות, המה מסכו יינם אף ערכו שלחנם לקהל רב: לקוטי הלכות, ספרי מוסר ודרשות; ויהיה המזג הזה בשני חלקיו תורת חיים לכל פנות העם, איש איש כאשר יכלו שאת. בעת ההיא שבו בספרד הערבית על שגיונות האלכסנדרונים – להביא את תורת משה והנביאים בכוּר חכמת יון. הרמב“ם, הגדול בנושאי דגל הפילוסופיה היונית, וחבריו בזו לעם (ראה הקדמת המורה) וישימו ערפלי סודות סתר להם ולחכמתם. אמנם כי דעותיהם, או החלק הנבחר בהן, באו מעט מעט בלבות היחידים השרידים ותחת אשר, למשל, בעת המחלוקת הראשונה על דבר ספרי הרמב”ם עוד היו כל הרבנים חכמי התלמוד מחזיקים בהגשמה ומאמינים בכל דברי האגדות כפשוטם וחושבים את דעות החכם הזה למינות, הנה במחלוקת השניה, בימי הרשב"א, כבר היתה שלילת ההגשמה לדעה מוסכמת ומקֻבלת גם במערכות הרבנים הקנאים. אבל בין החכמים, אשר נסו לשום מהלכים לדעות אריסטו במחנה ישראל, ובין העם, העומד על גבולות התורה והמצוה אשר גבלו ראשונים, נִבעה גם הפעם פרץ רחב – אשר באו לעמוד בו בעלי הקבלה. צנורות השפע נפסקו בין החכמים ובין העם ועל כן, לעמת שהחזיק המון ישראל בצרפת ובאשכנז בתורה ובמוסר העברי עד אחרית הימים, רופפו שניהם ביד הספרדים מאז והלאה עד עת קץ ור' משה מקוצי מצא כבר בערי ספרד אנשים רבים אשר חדלו להניח תפלין ואשר לקחו להם נשים נכריות.

הרוח שב ובקש תפקידו באחרית הימים – בתקופת פולין; אבל גם בפעם הזאת הגביה עוּף מעיני העדה והלאה: הפלפול והחלוקים והחדודים עלו למעלה ראש ובין החכמים תופשי התורה ובין המון העם בני ה“ישובים” רבצה תהום רבה, כאשר בין ה“חברים” ובין “עמי הארץ” לפנים – ביחוד בסוף התקופה הזאת (כי גם המגידים בימים ההם היו עורכים דבריהם אל המֺח יותר מאשר אל הלב והדברים – שעשועי־הרוח למביני דבר ולא לֶקח טוב לעם). בעת ההיא התאמץ הגאון מוילנא להשיב את למוד התורה אל דרך הפשט, למען תשוב להיות דבר השוה לכל נפש, כמחשבת המורים הקדמונים על העם – אך הנה קדמתהו החסידות; מבין נבכי הקבלה, אשר התגלגלה תחת שואה מאות שנים במערכות התחתיות בישראל ותלַחך מסביב לאהלי התורה כשלהבת מהבהבת, נוגעת ואינה נוגעת, – הגיחה החסידות לעת כזאת, עת־רצון לה' ותעמוד בין הרבנים ובין העם ותפרוש כנפיה על ההמונים האובדים והנדחים הַרחק ממרכזי התורה ותהי להם גם היא ל“בשורה” חדשה בהרימהּ מעט את עֺל התורה והמצוות מעל לְחֵיהֶם ובתִתּהּ להם תחתיהן מעט הלָך־נפש, מעט הוללות, מעט שמחת־החיים…

מתלמידי הרבנים והישיבות יצאו המשכילים ה“ברלינים” אשר, בבקשם להביא אור במחנה ישראל, לא השכילו לשאת פנים לראשית קדשי העם: הדת והמוסר העברי, ו“כי נבערו הרועים… על כן לא השכילו וכל מרעיתם נפוצה”. המשמרים חקות אבות – והם היו אז רֹב העם – נזורו מעליהם ובלכתם מנגד להם הרחיקו ללכת מן הקצה אל הקצה; כי בחרו לקחת לבניהם מורים מן הגוים תחת “אפיקורסים יהודים” או לשלוח ילדיהם אל בתי הספר לעם הארץ תחת בתי הספר למשכילים. הלא הנה גם היום טובה וכשרה בעיני רבים מן היראים גמנסיה נכרית מן הגמנסיה העברית אשר ביפו, וטוב מורה נכרי, ואף גם יהודי מומר, ממורה עברי, אשר העם רואה אותם כלם ככופרים בעיקר (ראה “העולם” ש“ז גליון מ”ה ע' 12). אנה הוליכה ההשקפה הזאת את המחזיקים בה מאז ועד הֵנה, אין צֺרך להגיד; כפעם בפעם באו על שני הקצוות גם יחד כשלון וּמחִתֵּת־רָזוֺן בהִפָּרדם. הרֶוַח אשר נהיה בין המשכילים ובין העם, מִלאו הגוים, ובין הסופרים העברים וספרותם ובין הקהל – הסופרים והספרות לעם ועם (ועתה – ה“אידישיסטים” ו“ספרותם” המה). כל ספרי ספרותנו הישנה, אשר נמשך בהם מדור לדור ומתקופה לתקופה הרעיון המוסרי, שהיה לעמנו לעצם מעצמו ולרוח מרוחו, יצאו ונפוצו במהדורות רבות בבתי הכנסת ובבתי המדרש ובכל בתי ישראל, ובספרותנו החדשה, אשר שרשיה יונקים ממקורות מים זרים, עוד לא זכתה להיות לספרות העם באמת עד היום הזה – כמוה כיתר סעיפי הספרות לפנים, אשר לא היתה הורתם ולידתם ברוח ישראל ויהיו ברֺב הימים “כמים עברו”. ספרי הפילוסופיה ממורה הנבוכים ועד מורה נבכי הזמן, לא השרישו שרשיהם בעם; שירי החֺל לר' יהודה הלוי היו חבושים בטמון כשבע מאות שנה, עד אשר הוציאום שד"ל וחבריו לאור, – וספרי המוסר מחובות הלבבות (אשר השער הראשון שבוֹ היה לעם – האחרון… ) ועד מסלת ישרים היו לספרי עם. על ספרי עמנואל הרומי – בוקצ’יו העברי – גזר העם חרם (כי כעם כמחוקקיו רוח אחר דובר בם), וספר בחינת עולם, בגלל תכנו המוסרי, נדפס ונתבאר מעת הוחל להדפיס ספרים בישראל ועד הדור האחרון פעמים אין מספר.

עם המוסר היה ישראל מעולם – וזאת שמתהו סגולה מכל העמים. לא הקים פילוסופים גדולים, מחדשים גדולים בחכמות ובמדעים, לא מצא את היֵמים במדבר ולא כוכבים חדשים בשמים, אך כוכב אחד – הכוכב צדק – האיר לפניו דרכו כל הימים, מוסר ומישרים – זאת נחלתו, נחלת הורים ומורים, אבל רק נחלתו שלו!

הפילוסופיה האחת, אשר הורו מורי ישראל, היא תורת חיים. “ובחרת בחיים”, אמר המורה הראש והראשון לעמו – והם בחרו בחיים: עמים רבים, קדמונים ואחרונים, אשר הרעישו את השמים ואת הארץ, עם ועם בעתו, ירדו מעל במותם אחד אחר אחד ועמהם מתה חכמתם; גם העמים הצעירים, אשר תמול ימיהם ותרבותם עלי ארץ, הולכים וזקנים לעיניו והרקב אורב למו פנימה וחש עתידות להם, – וישראל עודנו חי ומלא עלומים, נושא הוא כל עמל ותלאה, נרדף על צואר, מֻכה ומעֻנה כל הימים על הפקדון אשר הָפקד אתו, על הצדק ועל היֺשר ועל המוסר, יסודי תורתו, אך עודנו חי, עוד לא שחה לעפר נפשו, עוד לא אבד נצחו ולא נכזבה תוחלתו. הנה הרעיון הישן, אשר הורו והוגו מחוקקנו, נביאנו וחכמינו ויעמידוהו לעד לעולם: חיי נצח לעם טִפּוּחֵיהם!

המעט מכם, קצרי־־הרוח המבקשים תֺּכן חדש, רעיון חדש להיהדות? היש רעיון חדש אשר יִשְוֶה לרעיון הישן הזה?!…

---

זִקְנָה וּבַַחֲרוּת

מאת

מנחם מבש"ן

¹

כאשר לא יכלו הזקנים, “אשר ראו את הבית הראשון”, להבליג על זכרונותיהם מקדם, לבלתי העיב במר נפשם את שמחת הדור הצעיר ביום הגדול ההוא, יום הוָסד הבית השני; כן גם הזקנים הזוכרים את בית ישראל הֶחָרֵב, מימי גאונו, היודעים את אשר היתה לנו התרבות העברית והלשון העברית לפנים ואת אשר ירדו שתיהן בדור האחרון הלוך ורדת עשר מעלות אחורנית עד היום הזה, – לא יוכלו להתאפק לקול תרועת השמחה ולכלא את הרוח המקש חשבונות לעת כזאת, עת קרׂא ל“יום עברי” פעם בארץ אחת פעם באחרת, עת שוב העם אל שפתנו ואל תרבותנו או… עת שוב מאַשריו וצופיו לדבר בהן נכבדות השכם ודַבּר בראש הוּמיות.

הן לא רחוקים ממנו הימים, בהם היתה התרבות העברית, התרבות המלאה והשלֵמה, פרושה על כל משכנות ישראל כמעטה־הרוח על חוג הארץ וכמים לים מכסים. בתי המדרש מלאו קטנים וגדולים לומדי תורה לשמה, בתי ישראל מלאו ספרים עברים (ולכבוד היו בתוכם, כאבני נזר התנוססו בראש פנה ולא על פנת גג ועלֽיה ולא בירכתי האוצרות לכל ישן נושן התגלגלו תחת שואה) והרוח העברי שָֺם משטרו בכל דרכי החיים ובכל פנות העם לקדש ולחֺל. בימים ההם היו התלמוד וכל אגפיו ראשית למודים לנו ולבנינו, לחם חֻקֵנוּ וחיי רוחנו, וספרי המחקר והדרוש הישגים והנושנים – פרפראות לתורה, אך הלשון והמליצה העברית וכל בכּוּרי הספרות העברית החדשה, אשר נצניה נראו אז בארץ – “כהאי חירגא דיומא דלא שמיה”, והדורשים אליהם היו בעיני העם כמרדפים ריקים ומפירי תורה, כ“מפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה!”…

אחרי כן, כאשר רבו המפסיקים ממשנתם עד היותם הרבים לעמת השרידים חובשי בית־המדרש, היו כה“ע העברים עולים ובאים ומשוטטים בכל מושבותינו כצפרים עפות, על משואות התורה התלמודית צצו בעיר ועיר השכלה עברית ומשכילים עברים, כהֽגָלות ירק־דשא מבין אפיקי הנהרות ברדת המים. אך גם אחרי היות התמורה הזאת במהלך התרבות העברית, אחרי אשר הוציאו ישן מפני חדש, עוד היתה העברית שעשועיהם, היא היתה הגיונם, שבתם וקימתם, היא – מנגינתם. לא קראו שם שאון, לא שמו מועד ולא קִדשו קהל ל”יום עברי“, כי כל הימים, כל החיים, כל המחשבות וכל המעשים היו עברים. – ועתה… הננו עושים זֵכר לעברית, כאשר נעשה בליל הפסח זכר לחרות וביום שמחת תורה – זכר לתורה; הננו קוראים ליום עברי – ו”יום אחד בשנה חשוב שנה“. בניו יורק היה יום עברי – ואחר נפלה הבמה העברית, אשר הוקמה בדי עמל ובחבלי לֵדה ארֻכים וקשים. בגליציה נקהלו העברים ליום כזה ושמעוֹ הלך בכל גבול ישראל – ועתה נֽספה שם מכ”ע אחד והנשאר גם הוא אין רפידתו שושנים. הלא זה כאשר יקראו ביום השבת ביום השבת אל אלהים בחזקה “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ” – ובימי המעשה הבאים ישובו ילחמו כמשפטם מנשה את אפרים ואפרים את מנשה: המתנגדים והחסידים, המתבוללים והלאומיים, הסוחרים ובעלי המלאכה, ומחנה אלהים יהיה לחרדת אלהים…

היש אפוא ידים לפעולתנו? היש תקוה ועתידות ל“יום” אשר כזה?

יש ויש.

הזקנים הבוכים לא צדקו כי נואשו וכי בזו ליום קטנות – זאת הודיעו הימים הבאים ההם. הזקנים האלה אשר זכרו בכליון־נפש את הבית הראשון, הן לא ראו את הבית הזה בהבּנותו, בעוד היות העם בראשית דרכו ותקופה ארֻכּה בת ארבע מאות שנה משחקת לפניו בארצו, לא ראו את העם בעודנו עולה במעלה החיים, מלא כח את רוח ה' ודורך על במתי הנצח וההוד אשר הנחילוהו דוד ושלמה; כי ראה ראו את הבית בהגיע לו ולעם עת רדת וכשלון, באכול הרָקב ארץ ויושביה, בהיות העם מתרפס לפני זרים, מתרפק על הגוים ועל כל הבליהם, עוֹגב על אשור ועל מצרים ונטמא בגלוליהם (יחזקאל כ"ג) והקץ הולך וקרֵב וחרבן הבית היפה עומד אחרי כתליו. – אך הבית הקטן והדל בהבּנותו, אשר למראהו נתנו את קולם בבכי, היה מֽפְתַּח תקופה חדשה לארץ ולעם, המחדשים כנשר נעוריהם, וגדול היה כבוד הבית האחרון מן הראשון – גם בשנים גם בעֺשר, כחזון הנביא זכריהו וכבאור החכמים.

מזקנים ההם נתבונן גם אנחנו – לבלתי שוב על שגיאתם ולדעת לערוך את החזיונות ואת המעשים לא לפי מראֵהֶם הנראה לעין, כי אם לפי ערכם באמת. ובהעלותנו על לב את מצב התרבות העברית בדור ההולך ואת מצבה עתה, זכור נזכור גם אנו, כי אז היינו יורדים במעלה ההר מזה ועתה הננו עולים במעלה ההר מזה… אז היה קץ תקופה ישנה ועתה – ראשית תקופה חדשה, אז – רקבון ומסוס נוסס ושלכת, ועתה זרע בריא וטוב, זרע העתיד. אז היו עוד רגליהם עומדות בתוך המקדש, “אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחוים לשמש” – כזקנים אשר ראה יחזקאל; באהלי התורה כבר לחכה אז ההתבוללות, לפתח בית המדרש –חטאת רבצה; את התלמוד היו לומדים ואת התרבות העברית כֻּלה היו חושבים לסבל הירושה, אשר לא להוריש אותה לבניהם. פני הדור היו כקיקיון עָנֵף ורב־עלים, אשר את שרשיו הכתה התולעת… – ואולם הדור הצעיר הזה מעפיל לעלות על מרום הר ישראל, ואם עודנו עומד בתחתית ההר, כי אֵחרו פעמיו ואך זה החל לעלות, ואם כשוֹל יכשל בעלותו ועמד תחתיו עיף ויגע או יפול אחור פעם בפעם – עלה יעלה ושוֹב ישוב אל שפתנו ואל תרבותנו, אשר הרחיקוהו הוריו מהן במעלם.

עלֹה יעלה – אך אל נא נשכח, כי קשה לעלות מרדת, כי רבים לנו מכשולים וחתחים על כל מדרך כף רגל, כי הרוחות והמסבות וכל אשר אנחנו רואים, עומדים נגדנו, סוערים לדחות פעמינו ולהכשילנו על כל צעד, להדוף אותנו לאחור ולא לפנים. ועלינו אפוא להתאזר עֹז ולבקש תחבולות, למען הקל מעל המבקשים לבא אל מחוז החֵפץ ולפַנות הדרך לפניהם.

והתחבולות, אשר נֹאחז בהן למען הרבות דעת לשון וספר עברי בתוך העם, לכל פנותיו ולהשיבו בדרך הזה מעט מעט אל התרבות העברית כלה – אלה הן לדעתי:

א) לקחת את חנוך ילדינו בידנו ביַסד בכל קהלה וקהלה בתי ספר עברים תחתיים, וכפי היכלת גם שניים, לבנים ולבנות, ולהגדיל ולהאדיר את הלֶקח העברי בבתי ספר כאלה באשר כבר נוסדו כמו, למשל, בקהלות רומניה.

ב) לכונן בכל קהלה קטנה וגדולה בתי מועד למקרא ולהרצאות וליד כל בית־ספר עברי – אוצרות ספרים, אשר יֵאסף אליהם ממבחר ספרותנו החדשה לכל מחלקותיה, והיו למקור קריאה עברית ותחיה עברית למורים (אשר רבים בהם רחוקים מן המלה העברית מקֹצר יד או מפני סבות אחרות), לתלמידים ולאנשים יודעי עברית מבני העם.

ג) ועד אז – לתת לקח עברי (ולא דת משה בלשונות נכריות) בשעות ערב לתלמידים העברים המבקרים בבתי הספר השניים לעם הארץ.

אם עשׂה נעשה את הדברים האלה, וכאלה, אז יהיה לנו היום העברי, הנעשה פעם בכׂה ופעם בכה, ראשון לימים עברים רבים, לחיים עברים תמיד, אז לא יהיה כזה כברק, אשר יברק בחשכת לילה ואחר יֵעלם ויָמש חשך, כי אם כמוֹצָא־שחר ההולך ואור עד נכון היום; אז לא תביש זקנתנו את ילדוּתנו ובנערינו ובזקנינו נלך יחד לאור התרבות העברית ונבנה את בית ישראל – וגדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון!

הזִּקנה ­– עיניה אך לאחור ולא לפנים, לה זכרונות אך לא תקוות; הזקנה – זכוֹר תזכור ותשוּח, והבחרות – קוֵה תקַוה ותתעודד ותעשה וגם תוכל. ועם ישראל, העם שחֻברו בו יחדיו זקנה ובחרות, העם אשר ראה בימי חלדו חליפות אור וחשך תקומה וכשלון פעמים אין מספר, העם אשר חוזיו שָֹמוּ לו את תור הזהב בימים הבאים ולא בימים שכבר היו, – העם הזה לו נכונו עתידות, לו אחרית ותקוה לחיי עולם, בידו עתותיו ואם יחפוץ – אין זו אגדה.

---

הֶחָדָש וְהַיָּשָׁן

מאת

מנחם מבש"ן

התמונה, השחורה מִשְחוֹר, אשר פרשו הסופרים פרישמן וטשרנוביץ לפני הועידה אחרונה לתרבות עברית בוינה (תרע"ג) על רדת מסחר הספרים העברים ועל מעוט הדרישה לספרים בכלל, עודנה נצבת כמפלצת לעינינו, עודנה מרחפת לפנינו בכל צלליה ותמרוריה ובכל המספרים והפרטים ההם אשר היו כמפיצי בלהות, כמבשרי קץ וסוף לכל עמלינו…

האמנם חדלו היהודים לקרא? הנָקעה נפשם פתאם מדברי ספר ללכת אחרי החֹמר והחמריות? ההיו ככל הגוים בית ישראל?

לא; היהודים עם הספר אשר מעולם, לא חדלו לקנות ולקרא ספרים, כי אם הסב הסבו פניהם אל עבר אחר, כי חֹמר הקריאה הוא אשר השתנה מאז ועד הנה. לפנים היו ספרי הגוים “טרפה פסול” ולשונות נכריות – “חכמה יונית”, העומדת באסורה בכח גזרת החכמים. כל יודע ספר וכל מבקש דעת מצאו די מחסורם בספרי ספרותנו הישנה לכל סעיפיה בהם חזו חזות הכל. ואשר שבעו ספרות ההלכה והפלפול – היו להם ספרי המוסר והדרשות למשיב נפש; אכלו ויתענגו על יערם עם דבשם ויהיו למלא שֹֽפקם. – והיום, אחרי אשר בנינו לומדים גם לשונות נכריות ובנותינו לומדות אך לשונות נכריות, ואחרי אשר ספרות עם ועם מעמי הארץ גדלה ותיף ותעש פרי הלולים, – נמשכו רַבת עמנו בכח הזרם אשר יהמה יחמר מסביב להם, אל מקום שכל הנחלים הולכים, ולעמת חמשה קוראי עברית יש חמשה ותשעים קוראים לספרים נכרים. לוּ היתה לנו ספרות־שעשועים מאז מקדם, כי עתה מי יודע אם לא הכתה שרש בישראל עד היום הזה וגם כל הרוחות, אשר חדרו למחננו מן החוץ, לא יכלו עוד להסיר את לב הקוראים העברים מאחריה. ואולם הנסיונות ליצור ספרות כזאת עלו בתהו וגם בימי קדם (“כותבי ברכות כשורפי תורה”) גם אחרי כן (הגזרה על ספר עמנואל, האסור על ספרי מליצה ועל ההגיון בתנ"ך ובדקדוק מצד היראים וחסידים), וניצוצי האור – ספרי מליצה ושיר – אשר נראו מפֻזרים ומפֹרדים בשדרות הדורות, דעכו אחד אחר אחד ויאבדו בתוך הענן והערפל, אשר סביבם, מבלי האיר אחריהם נתיב ומבלי הסב עליהם עין העם. ובהחל הספרות העברית להוָסד – בעצב נולדה ובכבֵדות פרצה ותעבור: יוצריה כמו זרים נחשבו הם ופעלם, לא עֹשר ולא כבוד ולא שם וזֵכר טוב נכונו להם בתוך עמם בחייהם ובמותם. ומנגד כבר קִדמו להאיר המאורות הגדולים אשר לספרות עם ועם, והנפש המבקשת דברי חפץ, מן האנשים אשר לא מצאו להם כן בספרים הישנים, פנתה אל ספרי ווֹלטֵר והוגו, שילר וגתה, לומונוסוף ופושקין. על כן לא יכלה הספרות העברית מראשית דרכה לעשות גדולות וליצור לה המון קוראים ומעריצים בתוך עמה. אמנם כי ברֹב הימים פרצה עברה ותסֹל לה דרך וגם הגדילה מעט מעט את אוצר ישראל בכל התקופה הארֻכה, אשר מימי משה חיים לוצטו ועד היום הזה. ואולם ספרותנו אחרה לבא אחרי שבוֹת זרים חילֵנו והנעשה אין להשיב ודרך החנוך בישראל אין לשנות בֽן־יום או בֽן־לילה. ועתה אם טוב בעינינו ואם לא – עלינו לראות את מצב הדברים היום כאשר הוא: רֹב הקונים והקוראים ספרים וכ"ע לעם הארץ – מישראל הם; והחבל הולך אחר הדלי: רֹב הסופרים הנוהגים בם והנותנים את רוחם עליהם, גם המה מפל־בר מתבואת זרענו הם … הסופר, הרואה כי אין תוצאות לפרי רוחו במחנה ישראל, יפנה אל נהרות בבל ותלה את כנורו על ערבים בתוכה ולנו – “שירת חייו באמצע נפסקה”. לוּ עלה כל העם היהודי יום אחד מאירופה לארץ ישראל, כי עתה היה זה חרבן גדול וחסרון אשר לא יוכל להמנות לכל הספרות והעתונות האירופית משני הצדדים: היוצרים והקונים אותם.

והמחנה הנשאר לפליטה? חמשת או עשרת האחוזים מן המאה, אשר עוד לא יצאו לרעות בשדה אחר ועודם קוראים עברית – הלא יוכלו המה להיות משען ומבטח לספרותנו ולא יִשָמע עוד קול בכי וקול אנקה, קול אומרים נואש, כקול אשר שמענו? ובהגיגי – והנה אחד ממראות החיים בישראל עולה על לבי: השאיפה לחדשנות ולחליפות.

לפנים, בעוד היות עם בני ישראל לאציליו ולהמוניו קופאים על שמריהם, מחזיקים בישנות, נושאים עיניהם אל העבר ונפשם אל העתיד, לא היתה לישראל ספרות כי אם תורה, אשר ראשיתה ספר תורת משה ואחריתה – כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש עד אחרית הימים. אז היו כל הספרים קדושים, כלם אהובים, כלם ברורים, ויאספום כל העם אל בתיהם ויתנוססו לתפארת בארונות־ספריהם וילמדום ויתנחלו אותם לבנים ולבני בנים. – והיום יש לנו ספרות (התורה – מונחת בקרן זוית, זכרון לימי הנֺער), והספרות נעה לרוח היום, הספרות – דרך כתבי־עתים לה; ואם לפני דור אחד עוד היו כה"ע לספרים, שחֻבּרו להם יחדיו וינתנו באוצר למשמרת ויהיו לנערים ולזקנים ענין לענות בו גם מקץ ימים ושנים, – הנה עתה היו הספרים לכתבי־עתים: תנו לעם בכל יום חדשות, מעשה בראשית, וכל הספרים אשר נדפסו ונערמו מתמול שלשם באוצרות המוציאים – ישן נושן הם, לא תגע בהם יד, ורק בהחזיקם בכנפי כתבי־העתים – “תשורות לחותמים בחצי חנם” – יחדשו נעוריהם והיו דרושים או עמוסים. – כן העם הזה וכן טעמו: אתמול קבל את התורה, היום הוא שובר את הלוחות הראשונים ומחר – יבחר אלהים חדשים, חדשים לבקרים, יבקש לו חליפות אין קץ מעת לעת ומתקופה לתקופה, – יבקש ולא ימצא; כל אשר אצרו ואשר השאירו אחריהם ברכה בני הדור ההולך, כמהו כאין בעיניו, ישנות, נושנות, עתיקות, וכאיל תערוג על אפיקי מים או כחמור בין שתי אלומות תבן, ככה יערוג על אוצרו המלא, ירעב על אבוסו, יגעה על בלילו…

ומי יודע, אם לא גם יד סופרינו היתה בזאת, אם לא הם טִפחו ורִבו את הטעם העקֺב והאָנוּש הזה בתוך קהל קוראינו, בבקרת הקשה והסוערת אשר הביאו בספרותנו, בהעבירם פעם בפעם קו תהו, רוח־משפט עזה, רוח צרבת כרוח זלעפות, על פרי רוח הדור ההולך, על כל זרע זרוע וכל נֶטַע נטוע מתמול שלשם – מי יודע אם לא, מבלי דעת ומבלי השב אל לב, הועילו ככה להוָתנו ולהוָתם, כי כרתו בידיהם את הענף אשר הם יושבים עליו, כי בערו אחרי שארית קוראינו וישאירו אחריהם שַמה… הן האיש אשר לא יחשוב ולא ישמור את רכושו, נחלת אבותיו, ולא יפעל אוצרות ולא יניח אחריו ברכה – נוע ינועו בניו ושאלו והלכו לרעות בשדה אחר, כי לא יִמָצא להם.

הסופר או המשורר, היושב וכותב ופורט על הגליון, כותב בדם לבבו ובמיץ עצביו, כי רוחו אשר בקרבו לא יתן דמי לו, – יש אשר ישאל את נפשו: למי אני עמל ומחסר את נפשי ממנוחה כל ימי? וקול מקרבו יענהו: “השארת הנפש! בדור אחר יזָכר שמי, ידעו בנים יִוָלדו כי הייתי, כי פעלתי, כי דרשתי טוב לעמי, יקראו את דברי – ושפתי תהיינה דובבות בקבר, וידעתי מעתה כי לא לשוא חייתי, לא לתהו והבל כחי כִּליתי”…

"אֲנִי בִצְרוֺר עָלִים אֵלֶּה אֶת־נַפְשִׁי צַרְתִּי,

וּצְרוֹר הֶעָלִים כִּצְרוֹר הַחַיִּים לַנָּפֶשׁ,

וּמִכִּלָּיוֹן וּנְשִׁיָּה אוֺתָהּ שָׁמָרְתִּי".

(יל"ג)

כזאת יכול לחשוב בתֻמו סופר ומשורר בישראל לפני חצי יובל שנים. והיום? עשרים או שלשים השנים האחרונות דַיָן לפקוח את עיני הסופרים לבל יחלמו עוד חלומות כאלה, לבל יחכו עוד לשכר כזה, לבל יוחילו עוד להשארת הנפש!

מי יזכור עוד את אֶרטר, את מה“ל, את מפו, את סמולנסקין ואת גורדון? מי ישלח עוד יד לספריהם? ואף כי הראשונים אשר היו לפניהם, שכבר אין זכרון להם ולפעליהם! “לישרים תהלה” לר' משה חיים לוצטו כבר נעזב ונשכח בקרב המשכילים, אך ספרי המוסר שלו עודם קדושים לעם – מה טוב, אפוא, כי הקדים ויצב לו יד בחייו, את הספר… “מסלת ישרים” למען יזָכר שמו בישראל עד אחרית הימים. ספורי יל”ג נעזבו בחייו מפני שיריו, כי “קם ליה בדרבה מיניה”. עתה הנה נעזבו ונשכחו גם שיריו. תמה אני, כי יש להם עוד שמונה עשר קונים לשנה (הרצאת פרישמן). וספוריו ומאמריו האובדים מאין מקבץ להמה? מי ישים עוד לב לאלה! פנינים כאלה (ולו רק פניני הלשון והסגנון) מקומם אצלנו, המשכילים, החובבים החדשים – באוצר הסחבות או בארץ נשִיה!

הסופרים המתים הנה נשכחו והחיים הולכים ונשכחים על פניהם; כל סופר וכל ספר – היום הוא ידיד העם וכל לשון לו תשבע ומחר – ידינו דינו ככל בני חלוף. לו האריכו סמולנסקין ויל“ג ימים עד זקנה ושיבה, כי אז היו רואים בחייהם את עולמם – עולם בנוי וחרב, אך לא, כנח, דניאל ואיוב, בנוי שנית… ואמנם מחשבה מרוממת ומשיבת נפש היא לדעת, כי הספרים יצירי דור אחד ייעמדו בדור הבא למקֻצעות המשכן בירכתים כערבות חבוטות או כלוחות השנים שעברו, אשר אין דורש להם לבד הדורש אל המתים – מי שיש לו צרך ב”יאהר־צייט"!

לא כן עשו אבותינו לספרי הדורות הראשונים ולמחבריהם; גם בתקופה החדשה, תקופת המליצה והספרות, נדפסו ספרי מליצה ישנים פעמים רבות בהוצאות שונות.

אומרים אמֹר: לאבותינו לא היה חוש בקרת וטוב־טעם; ואנחנו – פעלי הסופרים והמשוררים, אשר היה לפני דור או לפני שָׁנים, אינם עוד לפני טעמנו… הוי הדלים הגאים! הוי הקבצנים שככה ירחיבו נפשם! הן גם לקטן־העמים יש ספרות גדולה ורחבה מספרותנו החדשה: הגם המה ירבו ככה לזרות ולהבר עד בלי השאיר כל? הגם המה יבוזו ויזניחו, ישכחו וישכיחו את בניהם פעלי הסופרים הראשונים? הן לצרפתים, למשל, יש בקרת ומבקרים מעט יותר מאשר יש לנו. מי יתן לנו סטנדהל, היפוליט טן ואמיל פַגֵי! – והמה אמנם בקרו את ספרי קדמוניהם, אך שפט שפטו אותם בעין טובה, ברוח חנינה, ויתאמצו לחבב על הקהל גם את הישן ולהיטיב וליפות גם את המגרעות ואת הזרות ואת כל אשר איננו עוד לפי רוח הזמן והטעם החדש (ראה, למשל, בקרת טן על רסין ועל בלזק!).

אמנם כן; העמים מנטלים ומנשאים את סופריהם עד זקנה ושיבה ועד מעֵבר לקבר, גם אחרי קום סופרים חדשים ואחרי סלול מסלות חדשות בעולם הרוח והספרות; העמים שבים ומדפיסים את הספרים ילידי התקופות הראשונות ונותנים להם מהלכים בין החיים; המבקרים מוציאים משפט על הספרים הישנים ועל דרכי הלשון והסגנון והספרות הישנים, אך במשפט – צדק יזכרו, לא יבטלו אותם בהבל פיהם ולא יגזרו עליהם לשום אותם תחת בריח ודלתים עם אוצרות חשך. הסופר או הספר הישן יטיל בגן־עדן הספרות “עם הילד השני אשר יעמוד תחתיו” והכל על מקומו יבוא בשלום.

לו הואילו סופרינו לעשות כן גם המה לספרותנו, כי עתה לא היה חמר הקריאה בתוכנו הולך ורב והקוראים – הולכים ומעטים, כי עתה לא היה עלינו לשאת נפשנו אל מטמוני קדומים או אל אוצרות חשך, אשר עדֶן לא היו, למען השב את לב העם אל הספרות; כי עתה היו לנו קוראים עברים וקונים עברים וספרות אשר לא נבוש כי ידברו בה בשער ואשר לא נחסר כל בה – כי אם להוסיף עוד חדש על הישן.

---

רוֹעֵי יִשְרָאֵל

מאת

מנחם מבש"ן

א

לפנים בישראל היה הרב דיָן והמורה ויהי נחשב לכל דבר כרב וגדול בעדתו, כראש לאנשי מקומו (“מרא דאתרא”). מימים קדמונים היו חכמי ישראל, גם בטרם נקראו בשם רבנים, ראשי ישיבות, אשר למדו בהן תלמידים באים בימים, בחורים, תחת אשר לראשית למודים לילדים קטנים היו מורים מיוחדים, “סופרים” או מלמדי תינוקות. המה היו דורשים לפני העם על פי טעמו – דברי אגדה – והמה היו לקהלותיהם מול הממשלה, כיד חכמתם ודעתם הטובה עליהם. לא רק במאות הראשונות שאחרי חרבן הבית השני אשר בהן היו לתנאים ולאמוראים וכוחים ושיחות בדברי חכמה ובדברי אמונה ודת עם הקיסרים, המטרונות, השרים והפילוסופים, וגם יכלו להם; לא רק רבני ספרד הערבית, אשר היו שרי המלך עושי מלאכתו וראשי ישיבות איש בביתו, אשר כתבו כתבי המלכות לדברי הימים והמדינות בעד המלך ומבואות ובאורים לתלמוד בעד התלמידים, כי אם גם במאות הבאות ועד דורות העת החדשה היו הרבנים חכמים אנשי מדע ואנשי מעשה, אנשים היודעים להלוך נגד החיים – אף כי את רב חכמתם שאבו מן התלמוד¹.

אם היו הרבנים הנכבדים על פני כל העם ודבריהם נשמעים ונעשים תמיד מבלי אשר התעוררו עליהם דברי ריבות ומלחמות ופלַגות, – אשר לא היה כן חלק ראשי הכנסיה הנוצרית בכל התחבולות הנמרצות אשר אחזו בהן למען החזיק את ממשלתם על העם, – הלא היתה זאת יען היות דרכיהם צדק ויֺשר, כְּלִיל המוסר העברי, ובכל מעשיהם ומחשבותיהם היתה אך טובת עמם, אך משמרת פקודתם לנגד עיניהם ולנפשם לא בקשו גדולה וכבוד וחיים טובים. הלא נודע, כי עד הדורות האחרונים לא לקחו ולא קבלו הרבנים, הדיָנים ומורי התורה כל שכר בעמלם, בשומם את משה, הראשון לרועי ישראל, להם למופת: “ראו למדתי אתכם… מה אני בחנם אף אתם בחנם”, – מסירות־נפש, אשר לא היתה כמוה בכל הגוים!

בתקופת פולין, מראשית המאה הרביעית למספר בנ"י והלאה, עוד היו לרבנים יד ושם בקהלות ובכל הליכותיהן. אמנם כי מעתה לא היו חפשים ממשמעת ראשי הקהלה, כאשר בימים הראשונים, כי אלה היו לנותני לחמם ויגבילו מסביב את חוג עבודתם, אך גם בתוך החוג הזה עוד היה להם די מקום לעבודה פוריה, אשר היתה למלא את ידיהם ועִתם ולתתם לברכה בקרב עדתם. והרבנים וראשי הקהלות עוד היו מכבדים ומוקירים איש את אחיו ועצת שלום היתה ביניהם כל הימים. כי הנה לא רק הרבנים הוקמו על משמרתם על פי ראשי הקהלות, כי גם איש לא יכול לעמוד בראש הקהל ולא להסתפח לאחת המשמרות בהנהלת הקהלה, עד אם סמכו הרבנים את ידיהם עליו לשום לו שֵׁם “מורנו” או “חבר”. ושם הכבוד הזה לא נתנו הרב ובית־דינו לאיש אשר לא ידע היטב את התלמוד ואת ספרי ההלכה הראשונים והאחרונים. איש אשר חכמתו בכיסו ותורתו בתוך מֵעיו, לא יכול להתנשא לראש.

העלילות הגדולות, אשר באו ונהיו מראשית המאה החמישית ועד ראשית המאה הששית בעולם הגדול ובעולם היהודי: תלאות היהודים וסבלותיהם בפולין מן ההרגות של חמלניצקי ועד ההרגות של גונטי, עלות ממלכת פרוסיה מעלה מעלה, הגירת היהודים מפולין, אשר היתה להם לכוּר הברזל, אל גבולות גרמניה, התפשטות החסידות מזה וה“השכלה” מזה, אשר שתיהן הגדילו עקב על תופשי התורה – כל אלה השפיעו על מצב היהודים בכלל ועל הרבנות בפרט בשתי הארצות האלה, פולין ופרוסיה, ואחרי כן ביתר הארצות מסביב. ראשי הישיבות נדדו יצאו מפולין לערי פרוסיה וגרמניה ויהיו לרבנים, למלמדים ולראשי ישיבות בקהלות ההן, אשר היה מצבן איתן אך דעת התורה לא נפרצה בהן. אז ירד כבוד התורה וחופשיה בעיני העם, כי חכמת המסכן בזויה ואף כי המסכן הנודד ללחם והנותן את תורתו במחיר למען יחיה בה. אחרי אשר החל המצב הכלכלי להתערער בכנסת ישראל אשר בפולין, היו הבחורים לומדי התורה (והם היו אז כל בחור בישראל!) מוכרחים לעשות תורתם קרדום לחפור בה, עד היות בגלל זה ההצעה רבה מאד על הדרישה, וירבו מצד אחד הרודפים אחרי הרבנות והמתחרים לקנות אותה בכסף להם או לחתניהם (כאשר התאונן על זה גם בעל של"ה) ומצד אחר – המבזים והמשפילים אותם בלבם ככל אשר כִבדום לפנים.

בימים ההם פרשה הכהונה הקתולית את ידה, ביד הישועים אנשי מעשיה, על בתי הספר ובתי המדרש לחכמה וַתַּשכן בהם את רוח הדת הנוצרית; והיהודים, נושאי דגל החכמות והמדעים באירופה כל ימי הבינים, לא יכלו עוד לבוא אל הבתים האלה. ותחת אשר לפנים היו הרבנים מורים תורה בישיבותיהם לבחורי ישראל ונותנים לקח לבני הנכר בבתי המדרש לחכמה, התכנסו המורים והתלמידים בדורות האחרונים באהלי התורה לבדם כחומט המתכנס אל קלפתו. ואם אמנם עוד נמצאו בימים ההם רבנים אחדים אשר ידעו לדבר רומית עם בעלי השלטון המדיני והדתי – שעל הרוב היו אז מחֻברים ביד איש אחד – ואשר על כן היו עומדים בין בני עמם ובין הממשלה. כמו הרב חכם־צבי (מת תע"ח), ר' חיים הכהן רפופורט, ראש המדברים בוכוח השני לרבנים עם הפרנקיסטים (לבוב, תקי"ט) ור' יונתן אייבשיץ (מת תקכ"ד), הנה היו רבנים כאלה, הלוך וחסור ורֻבם לא ידעו, מלבד התלמוד והספרות הרבנית, לא חכמות ולא לשונות נכריות. את לשון המדינה לא ידעו יען כי בימים ההם לא היתה, ברוב הארצות, כל לשון מדינה… בגרמניה, בפולין ועוד, היתה הלשון המדברת בפי החכמים ובפי הכהנים הרומית, בהיגוי אנשי המעלה – צרפתית ורק בתוך ההמון ובפי “עם הארץ” (האכרים עובדי האדמה) השתמרה לשון העם כצמח הגדל פרע בסתר המדרגה. והרבנים, הבודדים להם בתוך העם השוכן לבדד, לא היו להם מהלכים בתוך אחד החוגים האלה.

לעמת זאת החלה אז מפלגה אחת קטנה לעלות ולהנשא בקהלות ישראל: יהודי שער־המלך (Hofjuden) העשירים, אשר היו להם מהלכים בין השרים וחוגי השלטון וילמדו את לשונם ואת תרבותם ואת דרכיהם הנאוים והחלקים, ובכח ההשפעה אשר היתה להם בתוך שוכני מרומים יכלו לעשות טובות עם אחיהם ועַמם ולהשיב מעליהם מחשבות רעות וגזרות רעות. אז באו ההון והעֹשר תחת כבוד התורה; ראש הקהלה לא היה עוד בעל שם־הכבוד מורנו או חבר, כי אם איש אשר המלך חפץ ביקרו, לא עוד הרב ובית־דינו יסמכו ידיהם על ראשו, כי אם אות־הכבוד אשר על לבו והשם נגיד או “ברון”, אשר נִתּן לו מבית המלכות, ואוצרות כספו וזהבו – המה היו המעלות אשר יעלה בהן לשבת ראש ולמשול בעם וברבניו גם יחד. הרב ותורתו הוּעמו מפני ברַק הזהב וההשכלה החיצונה. שנוי ערכים נעשה בישראל: עליונים למטה ותחתונים למעלה!

באחרית המאה הששית למספר בנ“י שָֹמו רבים בקהלות ישראל בגרמניה את פניהם לעשות כמעשה הגוים: לתקן תקונים בדת. אך תחת אשר המתקנים הנוצרים בדורותם, האלביגנזים (במאה הי"ג למספרם), ההוסיטים (במאה הט"ו), הפוריטנים (במאה הי"ז) ועוד, התאמצו להשיב את דתם אל מקורותיה הראשונים, אל היהדות, והפוריטנים ביחוד בקשו ליַהד גם את הדת גם את המדינה, מצאו ה”מתקנים" היהודים לנכון לשַׁנות את היהדות על פי דרך הנוצרים־הפרוטסטנטים. הם הקציעו את “בית ישראל”הלוך והקצֵע, כל אשר נראה להם כטיח תפל, כזר לרוח העת, עד בלי השאיר בו כל מתום ועד אשר השליכו את הילד עם מי הרחצה. את תלמוד התורה השביתו, את הישיבות סגרו, תחת הרבנים המתים לא מִנו אחרים, ואת הרבנים החיים השפילו ל“רועי רוח”(Seelsorger) בישראל. הרבנים היו למלאכי שרת קצוצי כנפיים – למשרתי הקהלות, תחת היותם רועי עדתם. מכל עבודות משמרתם לפנים השאירו להם אך את ההטפה. בתקופה האחרונה אמנם היו רֹב הרבנים בחו“ל, באירופה התיכונה והמערבית, גם ל”מורי הדת" לתלמידים העברים בבתי־הספר לעם הארץ, אבל אוי ל“דת” הזאת ואוי ל“תורה” הזאת, ששתיהן אינן ראויות לאבד עליהן אף מילה.

לפני היות עוד החדרים הפקר, כיום הזה, בעוד היותם נתונים תחת השגחת “הקהל”, היו הרבנים המשגיחים על תלמוד התורה באלה. אבל גם בזה קלקלו החסידים והנגידים שהחלו לפסוע על ראשי עם קדש ויאַבדו טובה הרבה, בהיותם סבה להוציא את החדרים מרשות הרבים לרשות היחיד.

ב

מלבד החכמות והלשונות הנכריות, היו הרבנים הראשונים קרובים גם לדברי שירה ומליצה. כי אם אמנם מימים קדמונים נבחר לעמנו הטוב מן היפה והתֹּכן מן הצורה, בכל זאת ידענו כי הרבנים נתנו חלק גם לחוש היֹפי, הנטוע בנפש האדם מיום הבָּראה, ואם התורה, תכן היהדות ורוחה, היתה ראשית דרכם, הנה לא בזו גם את הצורה החיצונה – את תפארת הלשון והמליצה. רב האי גאון, ר' שמואל הנגיד, רבנו תם, ר' זרחיה הלוי, רמ“ה, הרמב”ן, הרשב"א, ועוד, כתבו שירים ומליצות וימשלו ממשל רב במכמני לשוננו; וכן הרבנים אשר היו אחריהם עד המאות האחרונות. ואולם מן המאה הרביעית או החמישית לאלף הששי והלאה הושם גבול, מפני הסבות הנזכרות למעלה, בין אהלי התורה ובין כל דברי חפץ אשר מחוץ לארבע אמות של הלכה, הרבנים לא קראו הליכות אלא הלכות, לֻקח מהם הטעם הטוב ורגש היֹפי, נעלה מעליהם רוח השירה וגם לכלכל דבריהם ומחשבותיהם בשפה ברורה לא בקשו ולא נִסו, עד אשר באחרונה – גם לא יכלו. מני אז לא שמו לב בפעליהם אל הצורה, כי אם אל התכן לבדו, אבנים שלמות, אבנים יקרות עוד נמצאו להם כה וכה, אך לא מחֻטָּבות ולא מהֻקצעות. המצוה “לא תבנה אתהן גזית” היתה להם לראש פנה, למצוה שכל גופי תורה תלוים בה… ויהי כי לא יכלו עוד חכמי ישראל תופשי התורה לכתוב בלשון עמם שתים־שלש דלתות כמשפט – וַיֵּקַלו בעיני המשכילים, אשר כּבּדום לפנים, ותבא אליהם קינת ירמיהו: “כל מכבדיה הזילוה, כי ראו ערותה”.

מה רב ההבדל, למשל, בין הליכות ה“משכיל” ר' ידעיה הבדרשי עם הרב אשר היה בימיו, הרשב“א, הליכות אשר נגלו למדי ב”כתב ההתנצלות“, ובין הליכות ר' נה”ו, התמים והצנוע במשכילי דורו, עם הרבנים אשר היו בימיו! הבדרשי לא יכול למנוע כבוד מן הרב, אשר מלבד גדלוֹ בתורה היה לבו פתוח גם לחכמות נכריות ואשר היתה לו יד חזקה גם בדעת הלשון והמליצה העברית (כאשר נראה בשלשת המכתבים אשר הוציא, הוא ובית־דינו, אל הקהלות על דבר למוד החכמות החיצוניות); תחת אשר ר' נה“ו לא יכול כי אם לראות כ”תלמיד חכם שאין בו דעה" את הרבנים בני דורו אשר לא ידעו ולא חשבו עוד גם את הלשון העברית גם כל דברי חפץ ומדע אחרים, ואשר גם בחוג הצר אשר התכנסו בו לא עשו עוד תושיה כחכמים הראשונים, כי אם העלו במצודתם פלפולים של הבל, קמחא טחינא מאחרי הריחים של הדורות אשר היו לפניהם, “חדושים” מעין הפנינים אשר אסף לאספה בעל “הצֹּפה לבית ישראל” בהערה ל“תשליך”…

הפרץ, אשר היה הולך ורחב בין תופשי התורה ובין המשכילים, הביא בעקבותיו רעה ומִגְעֶרת בספרותנו עד היום הזה. המשכילים שפכו בוז על הרבנים וישימום מטרה לבני אשפתם, והרבנים והצדיקים וכל יראי ה' הקטנים עם הגדולים ורַבַת העם אשר היו עמם, כל אשר שרשוֹ ונופוֹ עודנו עומד במַעבה היהדות, דחקו מעל הספרות “בת נעות המרדות” ולא יספו עוד לדעתה – אותה ואת חיי העם המושפעים ממנה והמשפיעים עליה בחליפות העתים והתקופות. ואם בקום המשכילים הראשונים, חניכי בן־מנחם, ואחריהם הרבנים המתקנים, לעשות תקונים בדת, עוד התעוררו הרבנים החרדים להביע רוחם בקהל בפה ובכתב, הנה כאשר קמו אחרים, כמעט בעצם הימים ההם, לתקן את חיי העם התלוי על בלימה ולדרוש לשיבת ציון, עמדו רוב הרבנים מנגד לכל התנועה הזאת מימי קלישר והס ועד הרצל, אף כי ראש המעוררים והעושים לציונות (באחרית המאה השישית למספר בנ"י) היה בעצמו רב. עוד יזכרו רבים כמה יגיעות יָגעו טובי חובבי ציון בשקדם על פתחי הרבנים והצדיקים ברו"פ ובפרשם אליהם ידיהם כל היום למען הטות את לבם כי יחוו דעתם על חבת ציון: “זו אסורה או מותרת?” ורק בעמל רב מאד השיגה ידם לאסוף ולהוציא חוות־דעת אנשי מספר מהם על השאלה הזאת שהיא שאלת החיים לאומה שהיתה לרבים מרועי ישראל כשאלת עבדות הכושים באמריקה, למשל. ויש אשר דִמו בנפשם כי כבר יצאו ידי חובתם לעמם בתתם את חכמתם ואת “הכשרם” לחבת ציון, ויהיו כעשיר המשליך את נדבתו למשחריו, לדבר הרחוק מלבו, למען הסיר מעליו טרחם ומשאם…

והלא הנה הרבנים היו מעולם הכח הפורה והרענן, החלק החושב אשר בעם, אנשים אשר רוח חֵקר ובקרת והַעמֵק שׁאלה נחה עליהם מדור לדור מאז נוצרו “הויות דאביי ורבא” ועד היום הזה. ולוּ קרבו אלה אל ספרותנו כי אז הביאו אל קרבה רוח בקרת והגיון, עׂמק מחשבות, זרמים חדשים; כאשר אמנם גם ראינו לרבנים המעטים, אשר החלו בדורנו זה להשמיע דבריהם בשאלות הזמן מעל העתונים ובספרים מיוחדים, דברי טעם ושכל טוב ושפעת רעיונות בריאים וטובים. אך בעמוד רובם מנגד, התפוצצו הכחות אשר בהסכמתם והצָמדם יתמלא בית ישראל כלו אורה, וגם הספרות הרבנית מזה וגם ספרות ההשכלה מזה קפאו תחתיהן. וביחוד הוּרקה ספרותנו החדשה מעט מעט מתּׂכן היהדות ומכל שפעת הברכה הרַבה הצפוּנה באוצרות אשר אצרו קדמונינו – התלמוד, המדרשים והאגדות. שירי המשכילים הראשונים מדור “המאספים” והלאה יצאו על הרוב דלים וריקים, ולוּ התחברו והתמזגו יחד התּׂכן אשר לשירי הקליר, המלאים שפעת אוצרות התלמוד, עם הצורה אשר ל“שירי תפארת”, למשל, כי עתה יצאו לנו באמת שירי תפארת ויהי שמם נאה להם והם נאים לשמם.

עתה אחרי אשר השתנו העתים ונסו הצללים והפרצים בין מפלגות ישראל החלו להִסָתם; עתה אחרי אשר חדלו המשכילים, תופשי הספרות, לשלוח חִצי לעגם וזעם לשונם ברבנים תופשי התורה, בצדיקים ובחסידים, כאשר לפנים בימי מלחמת האחים, – הלא עת לרבנים גם הם לזכור כי צופים הם לבית ישראל, ולצאת אל העם, ולדבר דבריהם אליו מעל במותיו – כתבי העתים העברים – ולנחותו בעצותיהם. ולדַבר – יש ויש הרבה מאד, לא בדברי דת ודין, שבאלה אין עוד מה לחדש אחרי חדושי הראשונים והאחרונים, ואף לא בחקירות מָפשטות הרחוקות מן החיים, כי אמנם דברי מחקר ביהדות ובחכמת ישראל העתיקה נכבדים לנו גם הם, ושמורים יהיו לנו למועד – ליום הניח ה' לעמו מצרותיו. ואולם לפי מצב עמנו ההרוס והמדֻכא כיום הזה, דרושים לו יותר דברים היוצאים מן הלב מדברים היוצאים מן המׂח. אף לדברי האומר: שמעתי שמקריבים אעפ"י שאין בית, אין להעלות נר אלהים באין בית או כשהבית, בית־ישראל, מלא רסיסים ובקיעים וכל הרוחות מסביב באות ונושבות בו… והן חכמת ישראל החדשה כלה לא הועילה הרבה לקיום היהדות, אף כי הִנָתּן תִּנָתן באוצר היהדות למשמרת לעת שיבת שבותו.

נחמו, נחמו העם, לכו באור אֶשכם לפניו לנחותו הדרך, פקחו את עיניו בשאלות החיים והזמן, חיי הלאֹם, חיי החברה, חיי החנוך, חיי התרבות ועבודת־הרוח, ועוד; הרימו מעט את המסך המבדיל בין קדש לחׂל – בין ישראל לרבניו –, רדו אל העם והיה לכם בתוכו פתחון־פה כמקדם, ושב לבו אליכם גם הוא כאשר לפנים, ונתן לכם כבוד ויקר, כאשר לכם יָאתה.

יבאו נא דבריכם – וכִבַּדנוּכם.

---

גִּלְגּוּל הָרוּחַ

מאת

מנחם מבש"ן

אם יש גלגול נפש ואם הנפש המגולגלת תשוב, אחרי מלאת ימי מרוקיה, מתוקנה ומטֹהָרה אל מקירה הראשון – אינני יודע: החוקרים, אשר נפתחו לפניהם שערי החכמה, מן הרס“ג והרמב”ם ועד בעלי היחוד – “מוניסטים”– אשר בדורותינו, מכחישים בגלגול נפש, ויש – גם בנפש, ואומרים: לא הוא; והחוזים, אשר נגלו להם שערי מות, מר' אברהם אבו־לויה (אבולעפיה) ור' אליהו וידש והאר"י ור' יצחק ארטר ועד אנשי הרוח – “ספיריטיסטים” – החדשים, גם ראֹה ראו את הנפשות הנדחות העוברות שנית בעמק הבכא וגם היו להם עמהן שיח ושיג וגם סִפרו עליהן נפלאות. ואני, כאיש העומד מנגד למפלגות, לאמונות ולדעות ולחקירות ולחזיונות, לא אכניס ראשי בין ההרים לבקר ולהוכיח בין אלה ובין אלה.

ואולם כי יש גלגול הרוח וכי הרוח המגולגלת לא תתֻקן ברב נדודיה ולא תשוב עוד אל מקורה – זאת אני יודע וזאת יודעים אנחנו כלנו על פי המראות הרבים, אשר נראו בעולמנו במאתים השנים האחרונות.

רוח ישראל, המתהלך ועובר בגליונות בָּלִים זה אלפי שנים והוא לא יִבְלֶה, כי גם שמור ישמור את בעליו מרקבון משמרת עולם לדורותם, ברית מלח עולם, – דר בכמה עולמות מאז החלו בני עמנו לבא בהתחברות עם היונים ועם הערבים ועם כל עמי הארץ. ובכל זאת לא רבו תפוצותיו מאד בימים הראשונים ועל הרוב נשאר בתוך מחנה ישראל או הָשֵׁב השיבו אותו אל גבולו אחרי צאתו, כאשר נעשה לספרי רס“ג, רמב”ם ועוד. אך ברוב הימים היה הרוח העברי הולך ופורץ החוצה מעל לגבול ישראל ויודעי עברית היו הולכים ומעטים, וכאשר התחדש במאת השנים האחרונות וַיֶרב לעשות פרי תֹאר, נטו שרשיו וענפיו כמעט כלם אל מחוץ למחנה ובישראל לא נמצאו לו עוד גואלים לתת לו פדות ולהשיבו אל מקורו. כמעט כל ספרי חכמת ישראל מימי צונץ ועד היום הזה כתובים בלשונות נכריות; רוח ישראל התפוצץ לאלפי ניצוצות אף חצציו יתהלכו במרחב־יה כמכתַּת כוכבים נופלים ואין מאסף להמה.

ורוח ישראל, אשר לא נִכְּרו אותו בעליו בכח המסבות ואשר לא פשט את בגדיו ללבוש בגדים אחרים ולא הוּצא אל מחוץ למחנה מראשיתו – הנשאר זה לנו לפליטה?

אהה, כי גם הנֹחַם הזה הולך ונסתר מעינינו.

המעט כי רבים בחכמי ישראל, באמניו ובסופריו יתנו את רוחם ואת פרי רוחם לזרים ושמו מעינותיהם נוספות על הים הגדול; המעט כי גם הכותבים על דברי היהודים והיהדות בלשונות העמים, יעשירו בזאת אך את הלשונות ואת הספריות הנכריות ומגורל נחלתנו יִגָרַע, כי גם רוב הספרים העברים, אוצרות רוח ישראל משנים קדמוניות, הולכים וּנְסַבִּים לזרים ועינינו רואות ואין לאל ידנו. הנה איש אשר עמָלו בחכמה ובדברי ספר וקונה ואוסף אל ביתו המון ספרים חדשים גם ישנים והוגה בהם והופך בהם ומוציא רוח מאוצרותם ומוסיף חדש על הישן כיד החקר והכשרון הטובה עליו. והיה כי ימות האיש – עמו תמות חכמה, ובניו אשר על הרוב לא תנוח עליהם רוח אביהם (כי לפי דברי חכמינו ולפי הנסיון “אין מצויים תלמידי חכמים שיֵצאו מבניהם תלמידי חכמים”), ימהרו לבער הקדש מן הבית והשכינה עם כֵּלֶיהָ יֵצאו יחד במוצאי גולה. אם הון ישראל לא יתנחל לבנים ולבני בנים עד דור שלישי או רביעי, רוח ישראל יהיה לבער בימי דור אחד. – ספרים־יתומים כאלה היו הולכים לפנים אל בתי המדרש, שהמה היו מרכזי־הרוח בישראל ומקדש מעט בעיני העשירים והעם מכבדי תורה, ולכבוד היו בתוכם ולזכרון טוב לבעליהם ולאור מאור עיני היושבים לפני ה'. אך למן היום אשר בתי ישראל אלה סר צִלָם – או אורם – מעליהם ויעָזבו ויהיו כשדות אחרי הקציר, אשר רק הנמושות – קוראי תהלים ומרבי תפלה – ילכו בם ובחורים משער שָׁבָתו, הולכים הספרים ועוברים פעם בפעם, אחרי מות בעליהם, אל בתים אחרים – אל בתי המדרש לחכמות ובתי האׂסף אשר לעם ועם. ילדי רוח ישראל הולכים שבי לפני הזרים המגדילים עלינו עקב, לפאר את אוצרות ספריהם ושכיות חמדתם, כאשר פארו לפנים ילדי ישראל וכלי חמדתו את עיר הרומאים שוביהם ואת מרכבותם כבודם… ליַסד בתי ספרים בכל קהלה וקהלה, כאשר יִקָוו שמה נפוצי רוח ישראל (גם ספרים אשר, מפני טעמים שונים, לא יבאו אל בתי המדרש) ואשר משם ישובו יֵצאו קויהם על כל סביבם, ולא ידחו ממנו נדחים בכל דור ובכל מקום – זאת לא עלתה עד כה על לב מאשרינו ומנהלינו, ראשי קהלות עם־הספר, אף כי יכיל הדבר הזה, הגדול מאד לערכו ולתוצאותיו, להעשות על נקַלה מעזבונות הספרים אשר השאירו אחריהם חכמי ישראל, רבניו וסופריו בדורות האחרונים בכל עיר ועיר, מדינה ומדינה.

ובכן התגלגלו ספרי ישראל, אוצרות רוחו, ובאו אל בתי הספרים אשר לכל המכללות באירופה ובאמריקה¹ ונדחו גם אל מקומות, אשר אין שם מדרך כף רגל יהודי, כפטרסבורג והוַטיקן (ארמון האפיפיור ברומא). חכמת ישראל טובה ורצויה גם בעיר הראשה לממלכת הרשעה, אשר כל נבחר וטוב בחכמת ישראל לא יוכל לשבת שם אם לא יֵשב על האבנַיִם לעשות נעלים או כל מלאכת־יד, ואשר זה מקרוב גרשו משם אחד מטובי חכמינו וסופרינו יושב העיר הזאת מנעוריו (ש. דובנוב). גם כל הגויים, אשר בחכמי ישראל החיים תרע עינם מתת להם יד ושם בחומותם ואיש יהודי כי יגדיל לעשות בחכמה ובמדע עד עשותו לו שם על ארץ רבה, לא יוכל להיות כי אם לפרופסור שלא מן המנין (פויל אהרליך), – גם המה יבחרו ויקרבו את רוח ישראל בעת אשר אין לו עוד דמות הגוף ואינו גוף, בעת אשר קָרַם עליו עור מלמעלה אך לא בשר וגידים ועצמות מתחת. ומי יודע אם לא בהתהפך עם ישראל כלו יום אחד להיות רוח ולא בשר (הן היהודי כל יכול!), אם לא ישובו גם כל הגוים להמוניהם לאהוב אותו ולמשכו חסד; כאשר גם החל מעתה לשאת חן וחסד לפני טובי העמים ולהיות לתהלה בפיהם על היות הבשר וחיי הבשר מעטים ודלים בו, לעמת הרוח, מכל עם ועם (ראה, למשל, לרואה בולייה (Beaulieu Leroy) ישראל בעמים, פרק ח').

גלגול־הרוח הראשון בעת החדשה נגלה בספריה הגדולה (בת שמונת אלפים כרכים ובהם אלף כרכים כתבי־יד) אשר נשארה אחרי ר' דוד אופנהים הרב בפרג (מת תצ"ו). הספריה הזאת הֵשִׂיחה עשרות שנים את הקהל הגדול באירופה, יהודים ונכרים, חכמים ונדיבים, פרופסורים, שופטים ורוזני ארץ, ואחרי גלגולים ומסבות וטלטלות רבות ואחרי אשר חכמים נכרים העירו ועוררו על ערכה הרב, נמכרה (תקפ"ט) בכסף נמאס להמכללה אשר באוכספורד, אנגליה, ותהי שם ליסוד מוסד לספריה המהוללה “בודליאנה” עד היום הזה. וכזאת היתה אחרית רוב אוצרות הספרים, אשר השאירו אחריהם חכמי ישראל בדורות האחרונים ואשר נִסעו ונגלו ממנו – אמנם לא ברעש ולא בשאון – והנם מפארים היום את המכללות באירופה ובאמריקה. רק לעתים רחוקות היה לרוח ישראל גאולה ויָשב אל גבולו והונח היכן שם על מכונתו, כאשר נעשה, למשל, לאוצרות הספרים אשר נשארו אחרי החכמים שטינשנידר (הרמש"ש) והלברשטם (שזח"ה), אשר קנו אותם הנדיבים יעקב שיף ומאיר זולצברגר ויביאום ויטעום בבית מדרש הרבנים בניו־יורק. ואולם אלה לא היו למופת לנדיבינו הזורעים על כל מים רק לא על מימי ישראל, ורוח ישראל גולה עשר גליות מדי הֵעָלותו מאהל אחד חכמינו וסופרינו במותם עד צאתו ועד בואו אל מחוץ למחנה ושם תהיה מנוחתו – או קבורתו. גם בוש לא יבושו להודיע היום בעתונים לאמר: יורשי החכם פלוני נתנו את אוצר הספרים הנשאר אחר אביהם, למכללה פלונית, למען היות לו זאת לשם ולזֵכר – כאשר היו מודיעים לפנים: פלוני נתן את ספרי אביו לבית המדרש, למען שׂוּם למת שם וזכרון בישראל. הנה כי כן קוראים אנחנו בעתון Jewish Exponent (פילדלפיה) בגליונו האחרון לחדש דצמבר 1925, לאמר:

“אוצר הספרים הגדול, אשר נשאר אחרי החכם ד”ר אלכסנדר קאהוט ז“ל (בעל הערוך השלם), נתן בנו, גיאורג קאהוט מתנה למכללה Yale University להיות מזכרת לנשמת אביו המנוח. כל סעיפי ספרות ישראל בעברית ובלשונות אחרות נמצאים באוצר הספרים הזה: התלמוד, המון ספרים וחוברות הנוגעים לחיי היהודים, לספרות ישראל ולדברי ימיו וכתובים בלשונות אירופה; ספרי מלים וחֵקר הלשון העברית והלשונות המזרחיות בכלל ואינקוּנַבּלים (אותיות נבובות, מן הדפוסים הראשונים) רבים מראשית המאה הט”ז למסה“נ, אשר כמעט אין למצא להם חבר כי אם בספריות הגדולות אשר כמעט אין למצא להם חבר כי אם בספריות הגדולות אשר בארץ”.

גם הספריה הגדולה, אשר השאיר אחריו הברון דוד גינזבורג בפטרבורג ואשר דברו בה בכֹה ובכֹה בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה וגם יעצו לנדיבינו בארץ רוסיה לקנותה ולהעבירה ירושלימה (כאילו אין לנדיבינו שם דברים נחוצים מאלה, למשל: לקנות את רוב מניות החברה המוציאה את ה“נוביה ורמיה”; להדפיס את ספרי הסופרים הפולנים בהוצאה עממית במחיר מצער, ועוד, וכאלו לא תוכל הספריה הירושלמית לחכות עד שיקום איזה חזנוביץ שני לה לגואל!), – גם הספריה הזאת אכן קמה, או תקום, למקנה למכללה הפטרבורגית והיתה ללמד את נכדי ולדימיר הקדוש תורת ישראל וחכמת ישראל ביד איזה חבולסון שני אשר יקום להם מקרב אחינו.

חכמי ישראל, מאספי הספרים העברים, שומרי אוצרות רוחנו, הולכים וכלים מקרב מחננו ויורשיהם מעבירים נחלת אבות לזרים. עד אשר ימלאו כל המכללות וכל בתי הספרים ובתי האֹסף אשר לעם ועם ספרים עברים ובבתי היהודים יבֻקש ספר עברי ולא ימָצא; תורת ישראל וחכמת ישראל בחוץ תרונה והקול קול יעקב נדמֹה נדמָה באהלו.

ביום ההוא יהיו כל הגוים מקטנם ועד גדולם יודעי ספרותנו ולומדי תורתנו, וישראל – יהיה גוי אחד בארץ.

---

עַל פְּלֵיטַת סוֹפְרֵינו

מאת

מנחם מבש"ן

¹

בעולם הגדול נתָּנים פרסי נובל לזוכים בהם, על הרוב לעת זקנתם, בעת היות החיים וכל חמודותיהם מהם והֵנה. ובעולמנו הקטן, אשר מאז מקדם “נשלמה פרים שפתינו”, אשר גם אלהינו קדוש ישראל “יושב תהלות”, – ישלמו לסופר, אשר נתן כל ימיו וכל כחו לעמו, את שכרו, את התהלות, גם כן לעת זקנה במלאת לו שבעים או שמונים שנה, אז יזכרו ואז יפקדו אותו תלמידיו וכל מכבדיו, והביאו לו את אזכרתם בקהל.

ואמנם גם זה צעד קדימה לעמת הימים הראשונים, לפני דור אחד, שאז חכו לסופר, אשר כל ימיו חי חיי צער ומאּׂפל ומחשך האיר נרו, עד יום מותו, בעתו או בלא עתו, למען ספוד לו ולספר לדור את אשר פעל ועשה; ועתה ימהרו לשלם לו על פניו, בעוד בחיים חיתו, את הפרס היהודי: דברי תהלה וכבוד. עתה יפיקו לו נפשם ונדבות פיהם בהיותו עומד על גבול שני העולמות, “היכא דנשקי רקיע וארעא”, מצטיד לדרך עולם, בעת אשר חלדו כאין ועיניו ולבו אל השארת הנפש – בשמים ממעל כאשר האמין בימי נֹער, בעודנו רד עם אל ונאמן עם קדושיו, או על הארץ מתחת, כאשר האמין בבואו בימים, בהיותו לסופר בעמו. עתה יחוננו את האבן הראשה והוציאו תשואות חן חן לה, בעת אשר לא יועילועוד דברי תהלה וחן והכר־פנים לעורר את לב הסופר, לחזק את ידיו ולהפרות את רוחו למען יוסיף תת לנו פרי זרעו אשר שם בו יוצרו מראשיתו; בעת אשר פרי עטו מתגוללים בחשך מפֻזרים בתוך קבוצת עלים בלים זה ימים ושנים ואין מאסף להמה או – אם חגר שארית כחו והוציא מהם את אשר הוציא – שמורים אתו בביתו ואין קונה ואין דורש.

אמנם כן, גם זה צעד קדימה… אפס כי לנו “עם הספר” יאתה לצעד עוד צעד שני – אם נתהלל עוד בשם הזה ובכבודו נתימר: לשום לב לפליטת סופרינו בעודם מלאים כח ורוח, עומדים על משמרתם ועובדים עבודתם קדש לעמם; לחזק את ידיהם ולהפרות רוחם בעודנו חדש עמהם, להוסיף לנו תבואתו, בשום כל העם לו לחק ולחוב קדוש למשוך ולקחת לו בכסף מלא את ספרי סופריו מדי צאתם. יֵחשב נא זה להם כקטרת עלי טבק, האוכל מכסף ועד לשד עצמות, ובכל זאת אין אחד מאלף, אם ידו משגת ואם לא, אם יש לו די ללחם ביתו או אם יאכל לחמו במסכנות, אשר יחדל לקנותו ולכלות בעשן שארית כספו; או כדברי מותרות רבים אחרים, אשר הסכין עמהם העם ולא יוכל עוד להנזר מהם, אף כי לא יתנו לבעליהם גם מעט מהרבה מן הענג אשר תתן הקריאה לבעליה – בהסכינו עמה.

ולא רק פרי רוח סופרים גאונים או בעלי כשרונות דגולים מרבבה, כי גם דברי סופרים שניים ושלישים היֹה יהיו לעם דרושים וקריאתם – ללחם חקו; כי הן אלה מכינים את הדרך לרעיהם הגדולים אשר יבאו אחריהם, כשמש אחרי עפעפי שחר, ואם לא יחזיקו בידי הבינונים, לא יזכו לעולם לגדולים. והן גם מאורות קטנים, כרֻבם, יהיו יחד לאור גדול, וגם בכל דור ובכל עם יוצאים ונקנ ים ונקראים גם ספרים טובים מאד גם נופלים מהמה, והמשפט לזמן הוא: הטובים יהיו לפליטה ולמשמרת לדור אחרון, ואשר לא טובים יעָזבו וישָּׁכחו בימים הבאים. והקונים והקוראים מכל היוצא בשוק הספרות לא הפסידו הרבה, בכל אופן לא יותר מאשר אינם קונים ואינם קוראים מאומה. אין ספר, אשר לא יהיו בו דברים טובים ואין סופר אשר לא ימצא בו הקהל חפץ בכה או בכה: יש סופר אשר ילבבנו בחֹם לבו ויש – בטֹהר ניבו; יש ספר אשר נמצא בו חפץ בתכנו ויש – בסגנונו; יש אשר יתנוסס הכותב בעׂמק מחשבות ויש – ביפי הלשון. הסופר, אשר יעמיק בכל דבר עד היסוד בו, עד קצה שרשיו, “כרביבים זרזיף ארץ”, יהיו דבריו נמרצים אך לא נמלצים, כי המליצה היפה ועֹמק מחשבות לא יִכּוֹנו יחדו כי אם באנשי סגולה מעטים; והסופר, אשר מחשבותיו מרחפות על פני הדברים, כשלג על פני האדמה, הוא יכלכל דבריו בחן ונֹעם ונֹגה להם ויפעה להם, כאשר לשלג ברדתו. והלא עתה, בעת הבּנות שפתנו, גם יפי הלשון והסגנון יבא בחשבון לנו, כאשר היה ללשון הגרמנית לפני מאה וחמשים שנה בעת אשר נחשב לסופריה הראשונים, ובן־מנחם בתוכם, לצדקה כי נתנו אמרי שפר בלשון הצעירה אשר לא עֻבד בה: וללשונות העמים הקטנים, אשר זה עתה החלו להתעורר לתחיה ולהיטיב ולכלול את לשונם.

זה משא נפשנו לעם הספר: כי ישוב להיות לעם הספרים, כי יהיו בני עמנו לא רק יודעי ספר, כי אם גם קוני ספר וקוראי ספר, חובבי הספרות, צומכיה ומחזיקיה מהונם; פן יגָּמל העם מקריאה ונבקה רוחו בקרבו והיה לבער; פן יבא יום וצמקו השדים מאין יונק ויבשו מקורות הרוח מאין תוצאות וזרועות השטף תשברנה, תסֻבינה לאחור, או תעבורנה אל כל חלקה נכריה להריק להן מברכותינו ולהוסיף להן מתבואותינו; פן יעברו אותנו העמים הצעירים, אשר אחרו לצאת בעקבותינו בחנוך ובספרות ובעבודת הרוח כלה, והיתה לכלם, לעם ועם, ספרות רעננה, פוריה וענפה, מוציאה פרי חדש לתקופות ולעיתים, ואנחנו, העם הזקן מכל העמים, נהיה כזקן ששכח תלמודו ויהי לרועה רוח וספרותנו – כעץ יבש אשר פריו נתן בעתו ולא יוסיף.

---

הָאֱלִיל הָאַחֲרוֹן

מאת

מנחם מבש"ן

מכל הדברים הגדולים, אשר נשאו נביאי ישראל את נפשם אליהם לפני אלפי שנים ואשר הציגום למשא־נפש גם לעמם גם לכל האדם, לא באו ולא היו עד היום הזה כי אם מעט מהרבה. צדק ומשפט, אמת ואמונה, אהבה ואחוה, חֹפש, השתוות כל בני האדם, ועוד – כלם דברים טובים ויפים מאד אשר כל מבקשם ימצאם… בתנ"ך ובספרי המלים, אך לא בארץ חיים – ואף גם לא בצרפת אחרי המהפכה. צדק משמים נשקף – ואלינו עדֶן לא הגיע; אמת מארץ תצמח – מי יודע אחרי מָתַי, כי אכן לא המטיר אלהים ואדם על הארץ את המטר המצמיח צמח כזה. הרִשעה לא כלתה – מבשרנו נחזה זאת ברֹב ארצות מגורינו, ושמים וארץ לא קרבו זה אל זה, מימי החוזים הגדולים ההם ועד היום, ברב או במעט, לא עלו האנשים למרום ולא ירדה שכינה למטה מעשרה.

רק האחד ממשאות נפשם בא ונהיה כמעט לעיניהם ובימיהם: עבודת האלילים חדלה מישראל בעוד היות הנביאים האחרונים חיים ואחרי כן, בעוד דורות מספר, גם בקרב הגוים מסביב. מתרגמי התורה ליונית, היהודים האלכסנדרונים, בעלי ה“סִבילות”, פזורי ישראל ברומה ובאיי הים, פקחו מעט מעט את עיני העמים לדעת כי שקר נחלו אבותיהם, סיני גבר על אולימפוס, והאלילים חדלו לשום משטרם בארץ: אלה העמיקו שאולה ויהיו – לפי אמונת הנוצרים הקדמונים – לשדים ולרוחות, אלה הגביהו למעלה ויהיו לכוכבים, ונוס, מרקור, נפטון ועוד, ואלה נשארו תלוים בין השמים ובין הארץ ויהיו לכסף (זוז – זֵיאוּס), לתת לאדם את מחסוריו, אשר לא יכלו עוד האלילים למַלאָם לו.

האלילים חלפו, אך לא כליל: עןד שָאַר האחד – מאדים, אליל המלחמה, הוא האריך ימים אחרי רעיו, הנפילים אשר היו בארץ, ואחרון על עפר קם. מאדים, אשר זה ימים ושנים אנשים מתאמצים לרַגל אותו, לדעת מוצאיו ומובאיו ולהבין לאותותיו, או לאותות שוכני כתפיו, ואולי גם להבקיע להם דרך אליו – הנה הוא יוצא לקראתם, מקדם פניהם ובא עדיהם פעם בפעם עם כל נוראותיו; מן השמים (כי גם הוא בין כוכבים שָׂם קנו, ולא מצא שם מקום לפעלו… ) ישקיף על בני אדם לראות העודם נאמנים לו כקדם, אם בחרו להם אלהים חדשים צעירים וטובים ממנו ( כי כנשים כאלים תגבר בם הקנאה לעת זקנה) ופרקו עֻלו מעל צוארם וכִתתו חרבותם לאִתּים והפקידו כליו, אשר נשאו מעולם, בארץ נשִיה? והמה כאז כעתה יפיקו לו נפשם, אותו יעריצו, אליו ידרשו ואותו יעבדו. ועבודתו מה קשתה, ונוראותיו מי ימלל, כי גם את מבחר בניהם, את מחמדי כספם וזהבם, את כל הונם ואונם יקדישו לו, כל קרבנות מֵחִים יקריבו על מזבחו. והוא כמות ולא ישבע, שִׁניו חרבות, בידו רעם וברק ורשפי אש ונשמת אפו כנחל גפרית בוערה, רוח זלעפות רכובו ועצמות־אדם אבק רגליו; כמֹלֶך לפנים זרועותיו נטויות אל מול זבחי הַבהָבוֹ וכַבֵּל גרונו פתוח לבלוע כל היום, ובלע נפש ורעוש ובלע עמים וממלכות ואכל ערים ומבצרים ואכל כל יגיע כפים, יחשוף יערות ויבוקק ארצות וירושש מדינות ושת קציר לצמח האדם כארבה לצמח השדה ואכל ובלע והשמיד ולא יחמול.

וכהניו ועובדיו לא מבני העם המה כי אם גדולי העם ושריו, מאשריו ותומכי גורלו. לעם אין כל חפץ במלחמות, כי גם לא הוא יאכל את פריָן; העמים לא יחפצו קרבות ולא יקראו חרב איש על שכנו – אף כי עתה אינם עוד לא “שפה אחת” ולא “דברים אחדים” – אם לא יֵעָרה עליהם רוח עִוְעִים ממרום, אם לא תעלה עליהם רוח המושלים ושובבום והשיאום ביד אנשי מעשיהם וחצוצרות התרועה אשר בידם ושמו חחים בלחייהם להובילם אל גיא ההרגה. המלחמה ותוצאותיה – גם למנצח – ממעיטות את התושבים ואת כח העבודה – הרכוש היקר לארץ ולעם מכל הון – ממעיטות את עבודת האדמה ואת החרשת ואת החריצות ואת כשרון המעשה, מסיגות אחור משפט וצדק ומגבירות את הרשעה ואת הזדון ואת ה עשק ואת המרוצה ומכבידות את עֹל העם לאין משא. אחרי אשר הכניעו הרומים ארצות רבות מסביב ואחרי עלותם על במתי הגדולה והגבורה בהחריבם את קרתא־חדתא, היא קרתגה, גברו העני והמרירות בתוך העם עד לאין מרפא. עבודת האדמה, מקור החיים והעשר לארץ ולעם, נעזבה כלה כדבר אין חפץ בו ותנתן על יד העבדים; והאזרחים החפשיים, ממרום עם הארץ, אשר נאסף בידיהם עשר רב ועצום משלל המלחמה, היו למרדפי ריקים, הוללות ותענוגות, וכל ההמון הגדול היו עניים מרודים, ובמר נפשם התקוממו פעם בפעם והארץ מָלאה מהומות ומלחמות־שערים כמאה שנה, עד תקופות הקיסרים. גם אחרי כן גברו העֹני והמצוקה בתוך הארץ ככל אשר הוסיפו הרומים להרחיב גבולותיהם מסביב – עד אשר היה הענק למאכׂלת רקבונו הפנימי. – בימי פיליפ השני, אשר הנחילוֹ אביו “ממלכה אשר לא תבא בה השמש” ובימי בניו אחריו, היתה ספרד גדולה ונוראה על פני חוץ ומפנימה ירדה פלאים וכל תועפות הכסף והזהב אשר באו אליה שנה שנה מאמריקה היו למחסור ולא למותר – העשר החיצוני נסך על העם רוח עצלות ויבא כמהַלך רִישָׁם. – רוסיה “האדירה”, אשר מושליה יגורו מלחמות בשכניהם מסביב זה מאות שנים בכל דור ודור, הולכת ודלה מפנימה כפי אשר תרחיב גבולותיה החוצה. בהיות לעם הארץ חלקות רחבות ידים לאיש ואיש, פי שנים או פי שלשה מאשר בארצות האחרות, לא ישימו האכרים ובעלי האחוזות את לבם אל אדמתם לעבדה ולנצלה היטב והארץ לא תתן להם את יבולה גם השלישית מאשר בגרמניה, למשל, וגם יש אשר תּפָּקד הארץ הטובה הזאת ברעב מזמן לזמן, וממלכות אירופה התיכונה ובלגיה והולנד, הקטנות מאד לפי ערך יושביהן, עושות חיל בעבודת האדמה, במסחר ובתעשיה הרבה יותר מאשר ברוסיה הגדולה והרחבה והעם אוכל בטובה ורואה ברכה בעמלו. – וכי ירחיבו המושלים את גבולות ארצם הלוך והרחב במלחמותיהם עם שכניהם מסביב ורחבה ונסבה הארץ מאד, לא תוכל עוד הממשלה המרכזית, גם כי תחפוץ, להעמיד ארץ במשפט ובצדקה וכאחשדרפנים לפנים כנציבים היום יעשו במדינות ממשלת ידם איש ככל הישר בעיניו והרקבון יִפְשֶׂה לבלי חק והארץ תמלא חמס מפניהם. וכי תקצר רוח העם ונפשו מרה לו על העשק ועל המרוצה ועל העֹל הכבד ועל העֹני והמחסור ועל כל המכשלות ואמר להתפרץ מפני נוגשיו – ומהרו המושלים לפַלג לשטף רוחו תְּעָלה אל עבר אחר וסכסוכו עם בעם ולאֹם בלאם בתוך הארץ פנימה או יעירו ויעוררו את הכל למלחמה חוצה, למען ישכח במהומת המלחמה רישו ועמלו בימי השלום… וכשוב החרב אל תערה ועבר השכרון ושקטו הרוחות – תפקחנה עיני העם וראו והנה הם אמללים, אחרי הנצחונות ואחרי הכבושים, מתרוששים ואין כל, כאשר היו, ורק מתי מספר מצאו חפצם במלחמה: המושלים העריצים, אשר יוכלו מעתה, אחרי הגבורות והתשועות אשר עשו לארצם, להשיב ידם על העם ולחזק מוסרותיו, או “האדונים” האוכלים את חֲלֵב הארצות הנכבשות ומסִבּים אליהם את כל העשר הרב, שפע יַמים ומִכְרֵי מטמונים, למען הגדיל את עֹני העם ואת עמלו ואת לחצו על אחת שבע; וכי ישובו ההמונים להתגעש ולהתמרמר – ושבו המושלים לתת תוצאות לזעף העם במלחמות חדשות על פי דרכם – וחוזר חלילה: רעה תלד רעה ואין קץ לתלאה.

החזיונות הטובים והיפים ההם, הנוצצים לעינינו מנגד ככוכבי אור זה אלפַּיִם שנה, עודם רחוקים הרחק מאד מאדם; גדולי ארץ טרם יקחו להם מועד לשפוט מישרים, כל יצרי לב האדם הרעים הולכים ומתכנסים מעט מעט בין עם לעם, בין שכן ורֵעוֹ, מנקודות קטנות כאדים קלים, אשר לא תשורן עין, עד היותם לעננים מריקי חזיז ורעם – מלחמה. כל הרשעה כלה לא כלתה: התֵעצר הרשעה מהתכנס, מבוא עד מרום קצה, מהתגלע בחרב נטושה? היבא יום ונחנק מאדים בדמו ושבה חרבו אל לועו ונפל וירד אל ארץ תחתית, אל משכן רעיו, ובני האדם יעזבו משובתם והתקדשו והטהרו אל מקדש אלהי השלום לעבדו שכם אחד כמשא־נפש הנביאים? מי יחוש עתידות, מי יודע אם יקום ויהיה הדבר הטוב הזה ואם בימינו או בימי בנינו אחרינו. ואולם אם בוא יבא היום והאליל האחרון יעבור מן הארץ, אז יבאו ויקומו אחרי כן כל משאות־נפש נביאינו וגדולינו אשר היו אחריהם: הרשעה כלה כעשן תכלה, צדק ומשפט ואהבה ואחוה ישימו משכנם בארץ, שנאת עם לעם, גזע לגזע, משפחה למשפחה, כליל תחלוף, כל בני האדם יֵשבו שבת אחים יחדו תחת שמי ה', וגם לכל בני ישראל יהיה אור במושבותם.

---

הַיַּהֲדוּת עַל־אַדְמַת נֵכָר

מאת

מנחם מבש"ן

“בכל מקום שגלו ישראל, שכינה עמהם”.

כן היה הדבר לפנים וכן הוא גם היום; אפס כי השכינה לא מהרה ולא תמהר להגָלוֹת עליהם מראשית גלותם בארץ־ארץ, כי עבור יעברו ימים רבים, ימי דורות וגם מאות שנה לישראל בלא שכינה – ליהודים בלא יהדות. ימים רבים, דורות רבים יֵשבו באשר ישבו במנוחות שאננות ונתנו כחם לארץ מגוריהם ורוחם ליושבי בה, אך לביתם, לתרבותם, ליהדותם לא יעשו מאומה; ואם היֹה יהיו, כגרגרים בודדים בארץ לא־זרועה, יהודים היודעים את התורה והעובדים עבודת הרוח איש במסבו, לא ישנו את דרך הרוח בחייהם ולא ישאירו אחריהם ברכה במותם; עד אשר יתעורר רוח ישראל באחרית הימים ביד אנשים גבורי רוח וכבירי כח לבב, אשר ינירו לו ניר בעת רצון, – והשכינה תג ָּלה ותרָאה בגלות ההיא בדמות תרבות לאומית מלאה ורחבה, רעננה ופוריה, אשר תפרוש אורה על כל פנות העם והשרישה שרשיה ונתנה פריה וחִדשה רוח חיים בקרבו מן העת ההיא והלאה לארך ימים.

התקופה הראשונה, העקָרה, תהיה לדברי הימים, לדברי ימינו אנו, כלוח חלק, אשר בו נקודות קטנות כה וכה; מעשי היהודים לעם הארץ ישָּׁכחו כליל ברֹב הימים, המלך החדש ושריו ועמו לא יֵדעו את יוסף ואת כל גמוליו; ובכתב בית ישראל לא יכָּתבו גם מבראשונה, כי מה העבודה הזאת לנו ומה פריה? והיה אם יתבונן איש על הימים ההם ממצב רגלי העם – ופסח על התקופה החשֻׁכה ההיא למען הביט אל אחריה, וראה בתחלה את המעלות, אך לא את המורדות אשר היו לפניהן, את האורות אך לא את הצללים, אשר האריכו לשכון על המחנה ימים רבים בטרם יבָּקע האור; וחלף משם והלאה – או משם והנה – וראה והנה אחר האור יבא החשך, אחר העליה – הירידה. בבבל פרח רוח ישראל בימי האמוראים ובימי הגאונים ויעש פרי למינו, ואחר ירד פלאים; בספרד נעשו גדולות בחכמת ישראל ובשירת ישראל מימי רב חסדאי אבן שפרוט ורב שמואל הנגיד, ועוד מעט באה עת רדת וכשלון; וכן ביתר ארצות הגולה. וכי יראה הרואה כזאת וכזאת והגה לבו נכאים ודאג לעתידות העם…

ואולם המשקיף על העתים הרחוקות ההן מראש הפסגה,ירחב חוג מראהו מזה ומזה וגם חשך לא יחשיך ממנו; הוא יראה לא רק את תקופת העליה ואת הירידה אשר אחריה, כי אם גם את התקופה הראשונה החבויה בצל, כחצי הירח הפונה מנגד פני השמש – והיתה לו למקור נחומים ותקוה לעתידות טובות לקצוֹת היהדות, אשר עוד ערפל חתולתם, שהם עתידים להתחדש כמהו.

בבבל עברה על גלות יהודה, הנשארים שם אחרי שוב אחיהם ציונה, תקופה ארֻכּה מאד ללא תורה וללא עבודת הרוח ותרבות ישראל; אך לארץ וליושביה נתנו חלקם כל הימים הרבים ההם, כאשר יעץ אותם ירמיהו במכתבו אל בני הגולה, ואולי גם הגדל הגדילו לעשות עם אלה יותר מן הגרים ומן התושבים בני העמים האחרים אשר היו עמהם. ולוּ קמה להם, בעת המעבר אשר בין אחרית התקופה ההיא ובין ראשית התקופה הבאה אחריה, בהגיע העת להביא בחשבון מה פעל ישראל, לוּ קמה להם אז אגודת חוקרי הדורות כאשר קמה, למשל, לבני ישראל בארצות אירופה בדורות האחרונים, וגם באמריקה לפני חצי יובל שנים, אגודה אשר תאסוף לאספה את כל זכרונות דברי הינים הראשונים, כי עתה יכלה למצא גם היא משא “תריסר גמלי” (או “תריסר גוילי”) מכל מפעלות הפקידים, הסוחרים, אילי הכסף, הרופאים, האמנים, בעלי האחוזות והמטעים, יודעי הים, אנשי הצבא, ועוד, ועוד, אשר פעלו למען הארץ ואדוני הארץ. ואולם אם ידרוש איש אחרי הנעשה בכל הימים הרבים ההם לתורת ישראל, לחִזוק היהדות, לא ימצא, וגם אם יאמר החכם חוקר הדורות לדעת ועָמַל לבקש בצפוּני העתים ההן – לא יוכל למצא בתוך החשך בלתי אם נגוהות־אור מעטים ודלים, אשר נגלו ונעלמו בערפלי הדורות כברקים בודדים בחשכת לילה.

וכן במערב אירופה. בספרד ובצרפת ובבנותיה, היא גליה לפנים, ישבו נדחי ישראל מאות שנים וגם נודע בגוים שמם ופעלם לעם הארץ: סחַר ארץ וסחר יַמים, כשרון ידים בכל מלאכת עבודה ומלאכת מחשבת, גבורה ואמונת־רוח לאדוני הארץ; שלמים היו עם הכהנים, אשר מלאו כרֵשֹם מעדניהם, ועם העם, אשר לקחו ברכה לתבואות אדמתם מאת רבני היהודים, ויש אשר התחתנו אלה באלה, – אך לתורה ולתרבות ישראל לא נעשה דבר כל ימי התקופה הארֻכה ההיא. וכי יתבונן איש על היהדות שבבבל בדור שלפני רב ושמואל ועל אשר בצרפת ובבנותיה בדור שלפני רגמ“ה ו”חכמי לותר“, וראה והנה תהו ובהו וחשך, העם נָעוּר וריק מתורה וממוסר, וכימי עזרא נעלמו מהם גם המצוות המפׂרָשות בתורה. ושב וראה עוד מעט והנה היתה בבל בכח עבודת רב ומתי מספר מחבריו, אשר נתן את רוחו עליהם, למרכז היהדות מן העת ההיא והלאה כשמונה מאות שנה. ובצרפת ובאשכנז יראה והנה התחדשה תרבות ישראל, על ידי פעולת רגמ”ה ןרש"י וביתו, בכח איתן לא שערוהו לפנים ותתן פרי ברכה לימים רבים ולעתים רחוקות, פרי, אשר היה לרוח ישראל למחיה עד תקופת פולין, עד התחדשוֹ על ידי ר' יעקב פולק ור' שלום שכנא מיסדי הישיבות הראשונות בארץ הזאת, ואשר לא נס לחו ולא פג טעמו עד היום הזה.

על כן: אם אמנם סכנת ההתבוללות מרחפת עתה על עם ישראל בתפוצותיו הרבה יותר מאשר בכל הזמנים, ומרכז־רוח איתן, מקלט לרוח ישראל, כאשר היה לו לפנים בבבל, בצרפת ובפולין, עוד אינו, – בכל זאת אל נא נִוָאש ואל תרפינה ידינו ואל נחדל רגע מהאמין בעתידות היהדות. רוח־החיים המתפעם באומה – השכינה ההולכת עם ידאל בכל העתים ובכל הארצות – ימצא דרכים להסב ממנו את הרעה הנשקפה. עינינו הרואות, כי בכל הארצות בעלות תרבות גבוהה ובכל מרכזי החיים הסואנים ברעש כשבלת שוטפת וסוחפת, התכנסו נודדי ישראל להמוניהם “שבת אחים יחד” ויסדו להם משכנות נבדלים, אשר בהם שארית ופליטה לרוח האומה. ואם הגרמנים ובני עם ועם מתבוללים בעם הארץ באמריקה בימי דור אחד או שניים, הנה רוח ישראל עושה נפלאות לעינינו בכוּר־ההתוך הזה ונצניו החדשים־הישנים נראו עתה שם בארץ, בדרך אשר לא פללנו ולא חכינו לו לפני שנות מספר.

אמנם כי סכנת ההתפוררות קרובה והרעה הנשקפה ליהדות גדולה והמלחמה לרוח ישראל עם המסבות הצוררות לו ארֻכה וקשה, ועוד יפול ממנו רב כאשר נפל בכל הזמנים והדורות ונספחו על בית עשו. ואולם באחרונה – נבטח ולא נפחד – יצא תצא היהדות גם מן המשבר הזה צרופה ומזֻקקה ככסף מתוך כוּר, אך החזק נחזיק בכל עׂז בדגלנו ועמוד נעמוד על משמרתנו, צעירינו וזקנינו, החלוץ והמאסף יחד, ושקוד נשקוד על עבודת הקדש לחזק את רוח היהדות, לעודדה ולהחיותה – ואלהי ישראל יגמור בעדנו, ולה' אלהים לחיים תוצאות.

עם עתיק־ימים ומלא כח עלומים כעמנו, עם המתחדש כנשר אחרי כל משבר וכל פגע ומרבה ימים כ“חול” על פני מבקשי נפשו, אשר סביב שתו עליו בכל דור ודור, עם אשר לו תרבות עתיקה, מסרת־אבות וספרות רחבה ועמֻקה מני ים, מאין כמוהן לכל עם חדש או ישן, – עם כזה לא יירא לחייו, לתקומתו, לרוחו מפני סערות העתים והמסבות. פלג אלהים לא ייבש ולא יבאש, וגם אפיקיו היוצאים והמתפרדים ממנו למרחקים יחיו בגללו, כי ממקורו, אשר לא יכזב, ישלח אליהם מים חיים פעם בפעם ןחִדש פניהם והלכו ושטפו לעמתו.

אם רוח היהדות יורדת ונִדֶּפת לעינינו ברב המקומות אשר עלתה לפנים ותהי כפורחת, ידוע נדע, כי הרוח הזאת גם היתה למטה לפני עלותה והאמן נאמין כי עוד תשוב תהיה למעלה אחרי רדתה היום. סֻלם יעקב – לא רק עולים ויורדים, כי גם יורדים ועולים בו.

---

הַלָּשׁוֹן אוֹ הַסֵּפֶר?

מאת

מנחם מבש"ן

דברו עברית! עברית, עברית – אך עברית!

זאת היא הקריאה היוצאת פעם בפעם מאת אנשי הלב, השואפים תחית העם ואחדותו, בירושלים וביפו, במאמרים, בכתבי העתים ובמגלות עפות, בכתב ובעל־פה. והדבר ברור ומובן מאד: כל עוד יהיה העם המון קבוצים שונים המדברים בלשונות שונות אשר העלו עמהם מארצות הגולה, ואיש לא ישמע את שפת רעהו ו“קהל” לא יבא בקהל שֵכנו ועֵדה לא תתחבר עם רעותה מפני גבולות הלשון העומדים כקיר ברזל ביניהם להפרידבין אחים, – לא יהיה ישראל גוי אחד בארץ, כי אם דור הפלגה אשר בארץ כנען, בני הגולה היושבים על גדות הירדן, “לא עם, לא עדה, כי אם עדר”.

הדבר ברור, הדבר מובן – לנו, אך לא לעם, שעליו אנחנו שוקדים ואותו אנחנו מבקשים לתקן. העם הולך או נֶהֱלָך – על פי חק ההתמדה – בדרך הסלולה לפניו מתמול שלשם, בדרך אשר הלכו בה אבותיו ואבות־אבותיו, ואיננו שואל ואיננו בוחן ואיננו מבקש דעת וחשבון לראות הטובה דרכו אם לא; העם לא ישכיל ולא יבין לאחריתו, אין לו בעולמו בלתי אם חיי שעה, דברי יום יום, וכל משא־נפש וכל חזון־לב וכל דבר אשר לא יִמַּד ולא יסָפר ולא יוּקח ביד – נפלא הוא ממנו וזר, רחוק רחוק מהלאה לגבול משאלותיו ומחשבותיו.

משאות־נפש לימים העתידים – אלה הם נחלת יחידים, אנשי סגולה המיטיבים לראות, והמה יפַלסו נתיב למשא נפשם לא בקריאות ולא בפקודות מגבוה, לא במאמר אחד ואף לא בעשרה מאמרות, כי אם ברֹב ימים וברב עבודה, בכח חנוך נמשך, מסֻדר ומכֻון אל המטרה. “נעשה ונשמע” – נעשה בראשונה ואחרי כן נשמע: זה הדרך אשר בו יעבור כל רעיון חדש מן היחידים נושאי דגלו אל רַבַּת העם, וזה סוד היות התורה ברב הימים והדורות לעצם מעצמיו ולרוח מרוחו של עם ישראל.

נדַמה אל בנפשנו, כי אספנו את העם אל מקום אחר – אל הר הבית לפני ה' (והרבנים, אשר אחדות העם קרובה אל לבם מאד, התירו זאת הפעם, משום "עת לעשות לה' ", וכו' כאשר התירו לאליהו בשעתו להקריב בהר הכרמל – בבמה), ונביא אותם בברית ונשביעם בשם כל הקדוש לנו ולהם, לדבר מהיום והלאה אך עברית, וכל העם באו בברית, קימו וקבלו עליהם ועל זרעם ועל נשיהם לעשות כן – מה תהיינה תוצאות המעמד הגדול הזה?

המענה על השאלה הזאת יתנו לנו דברי הימים.

משה, נותן התורה לישראל, הביא את העם לפני מותו בברית ובאָלה לבלתי עבוד אלהים אחרים. יהושע נותן הארץ לישראל, הביא אותם שנית בברית, באחרית ימיו, לעבוד את ה' לבדו; והם קבלו עליהם את הברית ואת האָלה. אחרי כן הביאו אותם פעם בפעם בברית לפני ה‘: יהוידע הכהן, חזקיהו, יאשיהו, ונחמיה וחבריו אנשי כנסת הגדולה, והעם קיַּם וקבל עליו פעם בפעם לשמור ולעשות – והעם לא שמר ולא עשה ולא היו תוצאות לכל הבריתות ההן יותר מאשר לקריאות “אנשי שלומנו” אל העם: “דברו עברית!” עוד בטרם תיבַש הדיו מעל ה“אמָנה” אשר כרתו וכתבו וחתמו נחמיה ואשר אתו, כמעט שהִפנה “כורת הברית” את שכמו ללכת לשוב אל מלך פרס, כתֹם ימי שִלוּחוֹ, – והנה הפכו הכהנים והסגנים וחורי יהודה את ספר הברית ל“פסת ניר” ויזניחו את עבודת בית האלהים ויחללו את השבת ויקחו נשים נכריות, וכו’ וכו' (נחמיה י"ג).

אז התיצבו הצופים לבית ישראל, “הסופרים”, על דרך אחרת – דרך החנוך, ויעשו ויצליחו: כמאתים שנה אחרי הימים ההם, בימי אנטיוכס, נתנו כל העם למוֶת נפשם על בית ה', על השבת ועל כל תקות התורה. אז בא דבַר ירמיהו אשר חזה מראש: “הנה ימים באים וכרתי את בית ישראל ברית חדשה… זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם: נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה” (ירמיהו ל"א, 30, 32).

הבה נתיצבה גם אנחנו, “הסופרים” החדשים, על הדרך הזה, דרך החנוך. את הילדים אנחנו מחנכים בבתי־הספר _­­– ולאלה כמעט שאין צרך עוד בקריטות ובפקודות: “דברו עברית!” כמעט – מפני שבית האב עודנו הורס מה שבונה בית־הספר; ואת ההורים נחנך בספר, שהוא בכל מקום ובכל עת משען עֹּז לתקומת הלשון או לתחִיָתה בפי העם.

בכל עמי אירופה השתמרה לשון אבות התוך המערכות התחתיות, ב“עם הארץ”ובני מרום העם, שהיו בוחרים בלשונות עמים אחרים בעלי תרבות מפֻתּחה משלהם, הוּשבו אל לשון עמם בכח פעולת הסופרים, אשר קמו לעם באחרית הימים. בעמים הקטנים, אשר היו “נתונים לעם אחר” ומדברים בלשון אחרת ולשונם לחכם דָבֵקה, הפולנים, הצ’חים, הרותנים, ועוד, התעוררה לתחיה, יחד עם רוח העם, גם שפתו, בכח עבודת הסופרים, אשר הרבו לעשות ספרים בלשון עמם, והמשוררים אשר חזו לו בלשונו על דברי ימיו, על סבלותיו, על עלילותיו ועל כל התלאה אשר מצאתהו ועל העתידות הנשקפות לו, ובכח הנדיבים, אשר הזילו זהב מכיס למען הפיץ את הספרים בתוך העם.

זה הדרך נלך בו גם אנחנו: נרבה להדפיס ולהפיץ ספרים עברים בתוך העם – לא רק דברי מדע או ספרים אשר אינם דרושים כי אם למפלגה האחת או האחרת, לפי הענינים אשר יענו בם, כי אם ספרים אשר יהיה תוכנם רצוי לכל העם, דברים השוים לכל נפש, קריאה קלה ונעימה, ספורים, ציורים, ספרי מסע, ספרי זכרונות, דברי אגדה, חזון ושיר, וכאלה ספרים ישנים – מבחר הספרות היפה אשר לסופרי הדורות האחרונים, וספרים חדשים – פרי עט הסופרים החיים אתנו היום; נדפיס ונפיץ את כל אלה ב“הוצאות לעם”, במחירים זולים, למען יחדרו בכל בית ויעלו על כל שלחן ויבאו בכל יד. אם בעלי ה“משלחת” הנוצרית עושים כזאת וכזאת למען הפיץ דבר ה' בגוים, ועינם לא תחוס על אלפים ורבבות, אשר יוציאו שנה שנה, כי יחשבו שכר עשית נפשות נגד הפסד “כסף נמאס”, למה לא נעשה גם אנחנו כמוהם למען השב את עם הספר אל הספר, אשר רחק ממנו ברב הימים לפי היות העמים האחרים הולכים וקרֵבים אליו, עד היות לו שם תפארתו זה כבגד חמודות הטמון באוצר, אשר לא ילבש ולא ילבשהו…

ישימו נא זאת אל לבם האנשים אשר להם המשפט (באשר להם הכסף), המרבים להחזיק ידי עניים וחולים, אלמנות ויתומים וכל כושל וכל אבר מדולדל בגוף העם, רק אל נשמת העם לא ישימו לב; אשר החזיקו פעם בפעם גם ידי סופרים, בקנותם מאתם את עבודתם – למען שׂוּם אותה למשמרת באוצרותם¹, ואך אל הפצת הספרות בעם עוד לא שמו לב: “עוד לא בא מועד”… לחם ומזון, בגדים וכל צרכי הגוף דרושים לעם גם בצֹק העתים, גם בימי מלחמה ומצור, ואם כזה וכזה עלה מחירם, כי חדלו ארחות, יפזרו כסף כאפר ולא יחדלו יום אחד לכלכל את העם בכל אלה; אך הספר, שהוא רק מזון לנפש – הוא יחכה, והעם יחכה לו עד אשר יֵרדו מחירי הניר והדפוס – עד אשר יהיה חשבון… הה לחשבון כזה הנעשה על חשבון נשמת העם!

והעם איננו מחכה. באין עוד משכן יהיה לו העגל למלא סִפְקוֹ: במשך שנות המלחמה, שנות הבצֹרת לספר עברי, ועוד יותר בזמן האחרון, מביאה כל פוֹסטה גלים גלים עתוני אמריקה בלשון “יהודית” כל שלחנות מלאו ספרים ז’רגונים ובלשון עם ועם, וכל איש ואשה מרבים לקרא ולדבר בם והילדים גם הם נמשכים ברשת זו כדגים קטנים הנאחזים במצודה, ועוד מעט והעם יושב ארץ ישראל יִגָמל כֻּלו מן הספר העברי…

השיבו לעם־הספר את אבדתו, תנו לו ספר עברי, קריאה עברית, ימַלא הרוח העברי את בתיו, את חדריו, את בתי נפשו, את חדרי לבו, אז תבא שפתנו מבלי משים אל רוחם, אל קרבם, אל לבם, ומן הלב – אל הפה, ואז לא יהיה עוד צֹרך בקריאות: “דברו עברית!”

“אם יִמָלאו העבים גשם, על הארץ יריקו”! ואם יִמָלא הגביע יין – ישטוף ויעבור!

---

כּבּוּשׁ מִצְרָיִם

מאת

מנחם מבש"ן

היהודים רבים כיום בארץ מצרים, כאשר בימי היותם בארץ הזאת בראשונה, – ככה מתאוננים ידידינו אשר לא מבני ישראל, המונים עפַר יעקב ורואים את כל אשר לו בעד זכוכית מגדלת פי עשרה או פי מאה. ואנחנו נוכל רק לענות אחריהם בדברים אשר באו כתשובה על “הבה נתחכמה לו פן ירבה”: – כן ירבה וכן יפרוץ! זאת נחמתנו, כי היהודים פורצים לרֹב בכל ארצות פזוריהם, כפי אשר היהדות הולכת ודלה. ברֹב הענפים והעלים והקליפה ימעט הפרי – והיה לנו אפוא רֹב הכמות תחת מעט האיכות.

על התלונה הזאת נוכל לעבור בקֹר רוח – אם אך באמת יסודה. ואולם מי יתן ולא יהי מקום לתלונה אחרת על אחינו אלה, ולא יֵאמר עליהם: היהודים אשר במצרים היום, הם – במצב שלפני מתן תורה באשר לרוח העברי ולתרבות העברית־הלאומית!

מצרים קרובה לארץ ישראל, ואולם המדבר מפריד בינה ובין ארץ מולדת היהדות. מצרים רחוקה מארצות המערב, ששם היהודים רואים חיים טובים בתוך שכניהם, אך ליהדות אין תקומה מפני דרכי החיים החדשים ההם; ואולם הים מחבר אותה אל הארצות ההן, ואף כי מאז היתה הארץ למדינה אנגלית, זה כארבעים שנה. ארבעים שנה הלכו בני ישראל יוצאי מצרים במדבר, עד בואם אל ארץ נושבת, וארבעים שנה היו בני ישראל יושבי מצרים מוּסַבִּים מארץ ישראל, אשר אחר המדבר, ופונים אל ארצות נושבות אחרות ואל דרכי חיים אחרים, חיי סחר־מכר, חיי שאון ומהומה, חיי יום יום וחיי שעה, שאין עמם מקום למשאות־נפש ולדברי רוח ולמחשבות העוברות מן החוג הצר של הענינים הפרטיים אל מרחבי עניני הלאֹם וחפציו וצרכיו הגבוהים.

המִדבר – בין מצרים ובין ארץ־ישראל, והיהדות המצרית גם היא מדבר היתה לישראל: אין תנועה עברית, אין מלה עברית ואין חנוך עברי, והילדים, תקות הדור הבא, הולכים ומתנכרים לעמם ולכל קדשי עמם בכח החנוך הנִתָּן להם בבתי הספר הזרים המצודדים נפשות להכריתן מתוך עמן, או בבתי הספר “העברים” לקהלות ישראל, שאינם עברים הרבה יותר מאלה. היהדות המצרית לא הקימה בדור האחרון, דור התחיה, איש אחד אשר יתן חלקו גם הוא, אם רב ואם מעט, אל אוצר רוח ישראל, אשר בו נשמת העם צרורה וממנו לה תוצאות חיים; ואם יש אשר באו שמה כה וכה סופרים עברים, נסחפו בשבֹּלת החיים החמריים, נבלעו אל תוך ההמון וחיי ההמון, כאשר נבלעו הפרות הבריאות והטובות אל קרב הפרות הרקות והרעות, ולא יספו תת פריָם ולא נשמע קולם עוד במחנה ישראל.

שמחים אנחנו, כי אחינו במצרים רואים חיים טובים עד היותם לסמל הקנאה לשכניהם, כי אין לחץ ואין רדיפות ואין גזרות רעות ומכשולים על דרכיהם, כי אין מעצור להם להתהלך ברחבה ולעשות חיל איש במשלח ידו ואיש לפי כשרונו. אבל הרק אך בארצות הלחץ על היהודים לזכור כי יהודים הם ולשמור משמרת עמם ומולדתם? הרק אך ברו“פ ובגליציה על היהודים לעבוד את עבודת הלשון העברית והספרות העברית והתרבות העברית, חוטי הזהב המקשרים את חלקי העם איש אל אחיו, המחברים את העם אל קדמתו והמבטיחים לו את עתידו? האמנם יאה רק עניותא לישראל? הלא יש אשר בתוך שאון חיי יום יום, הטורד והמֵנִיא ראש ולב, יזכרו אחינו אשר על גדות “היאור” גם הם, כי חלק הם מעם גדול אשר הליכות עולם לו ואשר עתידות לו ואשר עוד לא השלים חקו לנפשו ולבני האדם ועוד נִתכנו לו עלילות גדולות בארץ חיים? הלא ישיבו אחינו אלה אל לבם: אם לא לשאת את דגל היהדות ברמה ולהנחילה לבנינו ע”י חנוך עברי־לאומי, לבל יִכבה נֵרהּ בדור אחר, – למה אפוא סבלנו, שבענו נדודים בכל הדורות והתקופות והעמים והארצות, ולמה זה חָיִינו ממצרים ועד… מצרים? הרק אך למען טבוֹע באחרית הימים בתקופת התחיה לכל העמים הקטנים, בים הסוער מסביב, החזיק עם הנביאים מעמד עד היום? התהיה אחריתו כאחרית הקופטים, אשר גם לשונם גם ספרותם גם תרבותם כבר אבדה וקדמתם הגדולה נשארה, על פני שרידיהם, החנוטים החיים, לזֵכר בדברי הימים?

כנסת ישראל במצרים היתה למשל ולמלה בתפוצות הגולה על עָמדהּ מנגד לעם ישראל ולכל קדשיו ולכל משאות־נפשו; וגם באמריקה, “בכוּר־ההִתוך” הגדול הזה, אשר זיק היהדות נלחם שם על תקומתו מלחמה קשה עם הרוחות הנכריות הסוערות עליו מסביב, הרבו העתונים עוד בשנה האחרונה הזאת להודיע על יהודי מצרים היורדים מטה מטה בסלם היהדות־הלאומית כפי אשר יעלו מעלה מעלה בדרכי החיים, עד היותם כאבר מדולדל בגוף האומה.

הלא יסירו סוף־סוף את חרפת מצרים מעליהם? הלא באה העת אשר תָּסֵב מצרים היהודית את פניה מעט מן המערב אל המזרח, אשר תאסוף אליה לא רק יין ארץ־ישראל, כי אם גם רוח ארץ־ישראל, ספרי ארץ־ישראל?

אמנם כי בעת האחרונה, בעבוֹר רוח חדשה בכל תפוצות ישראל ותקָרב את הרחוקים ותשיבם אל עמם, גם מכנף הארץ הזאת זמירות שמענו ועוברים ושבים יספרו פעם בפעם על רוח התחיה אשר החלה לפעם גם שם בקרב אחינו השוקטים על שמריהם; וכי יעבור אחד מגדולינו, מראשי הציונים, דרך מצרים – יקדמו פניו בכבוד והעירו ועוררו את הכל והראו אותו, את האורח, את נוגה ברק היהדות ההיא אשר תוכה נָחָר, וכי יֵצא לדרכו – ושבה ושקטה הארץ… כלויתן כי יעבור בים השקט והרעישנו רגע – עד עברוֹ. גם עתונים “עבריים” לאומיים יוצאים שם, אשר עורכיהם יודעים, למשל, כי “אין כל חדש תחת השמש” – פסוק בבן סירא¹. וגם מאז נכבשה ארץ־ישראל לפני צבא אנגליה התעוררו שם אנשים מאחינו לעבוד לציון, נוסדו אגודות ציוניות, נשמעים במקהלות שירים ציוניים, נאספים פרוטות למטרות ציוניות, ועוד. כל זה טוב ויפה, אבל מעט מעט מאד: לא בצעדים כאלה ישובו אשר הרחיקו מעַמם בצעדי ענק!

לא תנועות קטנות כאלה ישיבו עם, יעצרו בעד הרקבון הנשקף לו מבית ומבחוץ! אנחנו מבקשים לראות תשובה שלמה, מהירה, מהפכה עקרית, דבר ולא חצי דבר. התחיה העברית תהי נא עברית באמת ולא רק בשם, ככתֹבת המדֻבקה למראה עינים על תבת סחורה זרה… יגדל נא כח אחינו “שבי ציון” אשר במצרים וישובו בכל לבבם ובכל נפשם אל הלשון העברית ואל התרבות העברית ולא יוסיפו לדבר בקהל לבני עמם על דברי עמם בלשון אחרת. ישַׁנו נא את דרכי החנוך בבתי הספר “העבריים” המעטים, אשר בקהלות קהיר, אלכסנדריה, ועוד, שנוי נמרץ משרש ועד ענף, למען יהיו עברים באמת, כלי שרת לתחית הדור הצעיר. ייַסדו נא עוד בתי ספר עברים, תחתיים ושניים, אשר הלשון העברית והרוח העברי יהיו שליטים בהם, ולא יוסיפו צעיריהם לשאוב שקוי לרוחם ממעינות זרים, אשר יבואו בקרבם למרים…

הנה יש לנו כיום בארץישראל גדוד צעירים וצעירות המוכנים והמוכשרים לעבוד עבודה פוריה בשדה החנוך העברי־הלאומי ואשר בארץ הזאת, העשירה אך ברוח, אין להם די עבודה: ועתה הלא יוכלו להיות לברכה בכח מעשיהם בארץ הקרובה, אשר אין שם מחסור כי אם ברוח? לפנים היו שתי הארצות נפרדות, רחוקות, יען היות שני אדונים להן; אך עתה הלא הוסרו הגבולות ורחוקים נעשו קרובים.

חיל מצרים כבש את ארץ־ישראל – יכבוש נא “חיל” ארץ־ישראל את מצרים.

---

לִשְׁאֵלַת הַסֵּפֶר הָעִבְרִי

מאת

מנחם מבש"ן

המשבר בהפצת הספר העברי, שככה מרבים לדבר עליו ולבַכות אותו בזמן האחרון, לא תמול הוא ולא לפתע פתאם בא: הספרות החדשה בתקופתה הראשונה – ספרות ההשכלה – בקעה ודָגרה אותו בצלה ויבא כמהַלך, מתקופה לתקופה ומדור לדור, עד אשר נִתך עלינו בכל גדלו ומוראו, כיום הזה. הספרות הזאת שמה פניה מראשיתה להשכיח תורה מישראל ולתת רק את העולם בלבו, ותחת אשר לפנים היה הפתגם “טוב תורה עם דרך ארץ” נר לרגלי העם ועל פיו התנהלו ויחיו בגוים כל הימים, שמו הסופרים “המשכילים” דרך חדשה בישראל: “טוב דרך ארץ בלי תורה” (מלבד פרץ סמולנסקין, אשר הכיר את ערך למוד התורה לתקומת עם ישראל ויעמוד על זאת בכל עז רוחו הכביר ברֻבי מאמריו וספריו). ככה גִדעו בידיהם את הענף שהיו יושבים עליו ולא שמו על לב; כי המה לא חזו עתידות לספרות העברית ולא דאגו לאחריתה, הם היו בעיניהם כמלאכים היוצאים מנהר־די־נור ושרים את שירתם ושבים אל תוכו… והתוצאות לא אחרו לבוא, אחרי אשר גם מסבות הזמן ושנוי דרכי החיים מבית ומחוץ עזרו על יד סופרי ההשכלה להפוך מהפכה בחיי הרוח בישראל. במשך יובל שנים ויותר התפרקו בני ישראל, הלוך והתפרק, את עדיָם מהר חורב: לִמוד התורה, אשר היה סם־חיים לעם להעמידו בגולה באין ארץ תחת רגליו, היה הולך הלוך ושוֹב מאהלי יעקב, קול אלהים, אשר היה מתהלך במשכנות ישראל בחדרים, בבתי המדרש ובישיבות, נדמֹה נדמָה; ותחת אשר לפנים למד כל איש יהודי תורה מימי הילדות עד שנות מספר אחרי החתונה וכל בנינו היו למודי ה', הלכו מעתה הרבים בהם מנעוריהם ללמוד מלאכה או לעמוד לשרת בחנויות או ללמוד ספר ולשון עם הארץ למען הכין להם מעמד בחיים. ובכן רבו בעם הספר “עמי הארץ” גמולי מִסֵפר, עתיקי משדי התורה, או אנשים אשר נִכּרו הוריהם את נשמתם היהודית על ידי חנוך זר ויהיו למְתִים מֵחֶלד אשר אין להם חלק בחיי עמם.

“אם אמנם רבו היום בישראל קוראי עברית מאשר היו בדור ההולך… הרבוי הזה אינו אלא מעוט. מי המה הקוראים האלה – הלא תופשי התורה לפנים, אשר שמו תורתם קבע וקריאתם עראי ויעסקו ב”ספרים החיצונים" בשעה שאינה לא יום ולא לילה: אלה היו לקוראים ולסופרים עבריים אחרי אשר עזבו את הספרות הישנה וימירו את ההגיון בקריאה, ויהי לנו כל החיל הזה! אמנם כן, מספר הקוראים עברית עלה בדור האחרון, אבל אהה לעליה כזאת כי תֵהפך לנו בעוד דור אחד לירידה גדולה – אם לא נבקש תחבולות לשַׁנות פני הדברים בהיות לאל ידנו לעשות"

הדברים האלה, אשר כתבתי לפני שנים רבות (המליץ, מיום י“ד טבת, תרנ”ו, מאמר “השפה והעם”), עברו כהֵד הרים ויהי גורלם כגורל כל דברי סופרים בישראל: איש לא נסה לבקש תחבולות להרבות את מספר הקוראים, להשיב את לב העם אל הספר, ואף גם בעצם הימים ההם התמכרו רבים מן הסופרים העבריים לעשות את “לשון אמותינו” – אחות לצרה ללשון אבותינו, וסירותיה השתרגו עלו על שדה ישראל עד מחנק־נפש, כיום הזה.

אך בעוד היות הקוראים עברית והדורשים לספר עברי הולכים ומעטים, רבו הסופרים העברים ופרי עטם בכמות ובאיכות כיום הזה, עד אשר נפרע הערך בין עדת הסופרים הרבים ובין קהל הקוראים המעטים. וכאשר בא אי"ש נדיב ויבן כמו “רמים” (פירמידה בלע"ז) את מקדש ספרותנו וישפַּע על העם בידו הרחבה את פרי רוח הסופרים הרבים, ולא את פרי רוחם כי אם גם, ובעיקר, פרי עבודת מתרגמים רבים (אשר היו סבה להדוף מפניהם את היצירות המקוריות, כבלוע הפרות הרעות את הפרות הטובות), – קם ונגלה בכל תקף המשבר הזה, והננו כעומדים בפני פירמידה הפוכה, אשר באין לה מעמד היא מפילה אימים על כל סביבה…

ומה לעשות?

שתי דרכים ישנן להשיב את לב העם אל הספר העברי: דרך ארֻכָּה ודרך קצרה. הדרך הארכה היא – להחזיר עטרה לישנה ולהרבות תורה בישראל: להעמיק ולהרחיב את תכנית הלמודים בבתי הספר העברים גם בארץ ישראל גם בארצות הגולה, אשר ילמדו התלמידים תורה הרבה – תורה שבכתב וגם תמצית המשנה והתלמוד וספרות ישראל העתיקה לָרֹב ככל האפשר. והיה אחרי כן, כאשר יצאו הנערים מבית הספר להתיצב על דרך החיים ולא יוכלו עוד לעשות את תורתם קבע, יזכרו וישמרו אהבת נעורים לספר העברי, אשר היו באמנה אתו, ודרשו אליו והביאוהו אל ביתם והיה להם שעשועים וחליפות לעמל־החיים – אלה יהיו צבא הקוראים, המאסף ההולך אחרי מחנה הסופרים לאסוף את פרי רוחם ולשתות בצמא את דבריהם.

ועד כה ועד כה עלינו לאחוז בדרך קצרה ותכופה להצביא את הסתדרויות הצעירים (אם לא יִמָצאו לדבר הגדול הזה מתנדבים באים בימים ובאנשים, קריאי עדה אנשי שם, כי אמנם להם העבודה הזאת), אשר יעברו עבור ושוב מבית לבית במשכנות ישראל גם בארץ ישראל גם בארצות הגולה ויחתימו את העם בתור חברים מנוים לספר העברי, אשר ישלמו מכסת כסף תרומה לשנה, וככה יֵאספו יחד אל תחת הדגל העברי מעט קוראי עברית וחובבי עברית אשר נשארו עוד לפליטה בכל המון ישראל. יש לחשוב, כי ע“י התאמצות גדולה, לפי גׂדל המטרה, אפשר יהיה למצא בא”י, באמריקה ובכל העולם היהודי כעשרת אלפים חותמים קבועים. אז נוכל להפיץ בקהל את כל אוצרות הרוח אשר אצרו לנו הוצאות שטיבל, דביר, אמנות ועוד, ואת האחרים אשר עודם סגורים על מסגר תחת יד הסופרים. ואז לא יהיו הסופרים מוכרחים לקבל לעת זקנה תמיכה מאת ועדת קרן מץ באמריקה (ורק תמיכה, אך לא עזרה או הלואה להוצאת כתביהם!), אשר אם אמנם מחשבת הנדיב המיסד היתה לטובה, אך לא זה הדרך “לפרנס ככלב וכעורב” סופרי ישראל, בעוד שיש ויש להם לתת לקהל תמורה אשר לא תסֻלה בכל הון.

הדרך השניה הזאת אמנם כחה יפה רק לשעה, והעתידות –אך לדרך הראשונה. אם לא נשיב את לב העם אל הספר ע"י חנוך מתאים, לא תהי אחרית גם להחתמה, שהיא מעין כפית הר כגיגית; כי אז יהיה הדבר בעיני העם לא כצרך נפשי כי אם כתשלום מס להחזקת הסופרים, ורבים יקבלו את הספרים וישימו אותם בקרן זוית (אני יודע אנשים, שקבלו את כתבי ברנר, כי נטל עליהם, ולא פתחו אותם גם אחרי עבור ימים ושמים).

לפי דברי האגדה, כפה הקב"ה הר כגיגית על בני ישראל, כדי שיקבלו את התורה; ולמה לא עשה כן לאדום או לישמעאל בשעה שהחזיר עליהם את תורתו ולא רצו לקבלה? אין זאת כי ידע, כי עמי הארץ לא היו פונים אל התורה גם לו היו מוכרחים לקבל אותה.

---

גְּדוּד מָגִנֵּי הַסֵּפֶר

מאת

מנחם מבש"ן

זה יותר מעשר שנים מאז החל “גדוד מגיני השפה” לעבוד עבודתו, להשליט את שפתנו בארץ ובעם, וגם הנה עודנו עומד על משמרתו. מה היו תוצאות העבודה הזאת ומה פריָהּ כיום – את זאת יודעים אנחנו כלנו, גם הקהל גם אנשי ה“גדוד”: בירושלים, בתל־אביב ובכל ארץ־ישראל היהודית מדברים שבעים לשון וגם עברית זעיר שם זעיר שם. פנות העם הגבוהות בוחרות בלשון האנגלים על פני לשון עמם, כאשר בחרו שוכני מרומים בישראל בימי הבית השני בלשון היונים, והעולים החדשים מביאים אִתּם מדי בואם את לשונות ארצות מגוריהם ואינם נותנים להן ספר כריתות גם אחרי אשר נוֹֹשנו בארץ. לפני שנים עוד חשבו בגולה, כי החלוצים המתעתדים לעלות לארץ־ישראל עליהם ללמוד ולדעת עברית ובזאת יבאו אל הקֹדש, אך עתה כבר נגלה רז זה גם שם, כי בטרם יבא דבַר הנביא “אשר יחזיקו… מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי”, עוד רֹב היהודים בא"י מחזיקים בכל לשונות הגוים. ואם הילדים ובני הדור הצעיר בכלל מדברים עברית, הלא זה פרי עבודת המורים אשר הם עובדים בבתי הספר זה עשרות שנים.

הנסיון של עשר או שתים־עשרה שנות העבודה ל“גדוד מגני השפה” כבר הספיק להראות כי לא זה הדרך: קבוצת אנשים מעטים וְיהיו גם קנאים לוהטים כפינחס בן אליעזר בשעתו, לא יוכלו, בכל מאמצי כח, להפוך אל כל העם שפה אחת. אך לוּ גם הפליאו לעשות ולבַצע את הדבר אשר הם נושאים את נפשם אליו – גם אז עוד רחוקה מאד המטרה אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליה; כי אז, בהיות הלשון לבדה לראש פנה, ירבו המהגים עברית רצוצה, לשון עלגים כלשון עם הארץ בגרמניה ובצרפת למשל, אשר אנשי הספר וההשכלה כמעט לא יבינו הגיגם; והספר ושפת־הספר כמו זר יַחשבו לעם.

ועתה הנה שתים רעות נשקפות לנו או כבר הגיעו אלינו גדוד מגני השפה לא הצליח, השפה לא היתה לקנין כל העם, ואולם עם־הארצות הולכת ופורצת בישראל יושב הארץ, כפי אשר ימעטו יודעי ספר וקוראי ספר; העברית, גם באשר יש לה מהלכים, נהפכת מעט מעט ללשון המונית, ללשון “עם הארץ”. התרגומים מספרים חיצונים מציפים את שוק הספרים בא"י עד למעלה ראש, דוחים את הספר העברי לירכתים, שוטפים ועוברים אל הגולה ומשכיחים את בני עמֵנו את תרבותנו העברית ממקור ישראל. לשון התרגומים האלה ברֻבּה עברית נלעגה, פרי עבודת אנשים לא מהירים כי אם נמהרים במלאכתם אשר הם עושים על האבנַיִם לנותני העבודה המתחרים איש ברעהו להעבירו, והתֹּכן – מין מחזות ראינוע על הניר תחת הסרט: מִמְסַך־שִכָּרון המרעיש את העצבים עדי רגע ומשאיר אחריו שממון ורִיק; והטובים בספרי הגוים המתֻרגמים אשר יש להם תֹּכן – והתֹּכן הלא יִסֹב על דברי ימיהם, דרכיהם ומעשיהם – גם הם לנו “מים זרים קרים”, ובהיות אלה לבדם מקרא־תמיד לצעירינו, לחם חֻקם (מעט הספרים המקוריים רובם הנִתָּנים לפעמים, כפתיל תכלת על אדרת שֵֹער – וגם המה ספורי־אהבים – בטלים בששים), מרחיקים הם את קוראיהם מבית חיינו ונותנים בלבם עולמות רחוקים, זרים: יודעים הם על העבר ועל דרכי החיים ועל המשאלות ועל משאות הנפש אשר לעם ועם אך לא על אשר לעמם־הם – התבוללות במעטה עברי. על אלה וכאלה יֵאמר: “שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך, ולמה תשגה בני בזרה?”.

על יחס צעירינו, וגם הקנאים בהם, לספר העברי, יגיד הדבר הזה: אגודת הסופרים, אשר נתחדשה בירושלם בשנת תרפ"ה, אמרה (לפי הצעת אחד מחברי הועד) ליסד הוצאת ספרים על יסוד השתתפות העם בתרומת־חברים, למען תת משען ומבטח לספרותנו העברית המקורית. לדבר הזה פנה הועד (בחרף תרפ"ו) בכתב אל הסתדרויות הצעירים, גדוד מגני השפה, חלוצי המזרח והסתדרות עולמית של צעירים עברים, בהצעה לתת מתוכם מתנדבים לעבודת ההחתמה. מאלה השיבו רק חלוצי המזרח איזו תשובה, וזה לאחר עבור שני חדשים; שתי ההסתדרויות האחרות לא ענו כל מאומה…

מאז ועד היום ירד הספר העברי המקורי עשר מעלות אחורנית – לא בערכו־הוא כי אם בעיני הקהל, בעיני אלה “שאינם מרוצים מן הספר העברי מפני שלא פתחוהו עוד”, כדברי יעקב רבינוביץ (מאזנים, גליון ל“ב, תרצ”ב). הספרים שנדפסו בזמן האחרון – לא ראו אור… סופר אחד, אשר זה לא כבר הוחג יובל שנת החמשים לעבודתו הספרותית בתכונה רבה, שכר לו מחסן וקבר שם את ספריו חיים עד בוא ימים טובים מאלה, והאחרים – ספריהם מתגוללים בבתיהם או בבתי הדפוס, אורות גנוזים במחשכים; ואחרים, אשר פרי עטם יוכל להיות לעם מקור דעת ולקח טוב או ענג ושעשועים לנפש, עוצרים את כתביהם תחת ידם עד אשר יהיו כַמָק או עד אשר ילכו המה בדרך כל הארץ ועמהם תמות חכמתם. תאמרו: צוק העתים, משבר כלכלי, ואולם הביטו וראו את מראות הצובאים בפתחי התיאטרונים בערב בערב – וידעתם כי לא משבר כלכלי כי אם משבר רוחני היה נסבה להזנחת הספר העברי.

“מגני השפה” מאמינים, וגם “ברור” הדבר בעיניהם, כי “רק כשיקום דור שיתחנך חנוך עברי על ברכי הקנאות אשר לא ידע שפה אחרת, אשר לא יספוג בילדותו שפות זרות, אשר יינק את העברית לדמו מינקותו, רק אז תפתר גם שאלת הספר העברי” (מאזנים גליון מ“ח, תרצ”ב).

ובכן הדבר הזה לימים רבים ולעיתים רחוקות הוא – היחכה אפוא הספר העברי עד אז?… והסופר או המשורר בעברי, כל אשר נתן אלהים דבר בלבם, יֵשבו בדד וידמו וישליכו את עֵטָם אל “סעיף סלע עיטם” עד בוא ימות המשיח האלה?…

אבל באמת “מעיקרא דדינא פירכא”: הספר מושך אחריו את הלשון, אך לא להפך. הן כל עם היושב על אדמתו מדבר בלשונו ורֻבו המכריע אין לו דבר עם הספר! ובעם ישראל, אשר לשונו נכרתה מפיו זה כאלפים שנה ויהי מני אז לעם הספר, ומימי בית שמאי ובית הלל ועד הדורות האחרונים שקדו כל בניו על התורה, – השתמרה גם הלשון במעמקי נפשו, כאש העצורה במעבה־האדמה, ואם דברו היהודים בלשונות הגויים, כתבו כלם עברית את מכתביהם ואת זכרונותיהם ואת ספרי עסקיהם וכל דבריהם.

ידעתי איש אחד, אשר ישב שנים אחדות בצרפת ועסק שם במלאכתו, אך ספרים או עתונים לא קרא, כי לא היה איש הספר. פרי שבתו בארץ הזאת היה, כי דִבר צרפתית כבני העם בצרפת האומרים J’avons“” וכדומה. וכשהיה צריך פעם אחת, לרגל מלאכתו שעשה לאחד הצרפתים, לכתוב פתקא קטנה בצרפתית, כתב כמו שהיה מדבר… – וידעתי צעיר אחד, אשר למד צרפתית מתוך ספרי למוד, ואחר קרא הרבה ספרים כתובים בלשון הזאת, והוא לא עבר מעולם את גבול ארצו וצרפתי לא ראה בעיניו – ודִבר וכתב צרפתית צחה.

כל היודע פרק בדרכי החיים, יכיר וידע, כי זה לא מקרה בודד או דבר יוצא מו הכלל.

הגיעה השעה, אשר יכירו וידעו צעירינו, חברי גדוד מגני השפה והקרובים אליהם ברוח, כי השלחן העומד על רגל אחת לא יכוֹן, כי המחזיקים בלשון ולא בספר הם כמבקשים לחבר את השלהבת אל הנר – אשר אין לו פתילה. דבר טוב יעשו בתוך עמם לו יואילו לשנות את תכנית עבודתם ולהיות מעתה ל“גדוד מגני הספר” אשר תפקידו יהיה להפיץ בקהל – לא לעתים מזֻמנות או לא־מזֻמנות, כי אם בכל עת תמיד – את הספר העברי המקורי, למען תת תקומה לספרות ולכהניה, המקריבים חלבם ודמם על מזבחה, בטרם יעבור המועד…

והספר העברי, בהיותו מזון־תמיד לנפש הקוראים, יביא מבלי משים את השפה בלבבות, כְּהָבִיא המזון את הדם לאוכל – ומן הלב אל הפה הדרך לא ארֻכה.

---

אֲגֻדַּת הַסּוֹפְרִים

מאת

מנחם מבש"ן

בחדש ניסן תרפ“א נוסדה בתחלה “אגודת הסופרים” בתל־אביב ואחרי כן התמוטטה והתחדשה פעם בפעם בירושלים ובתל־אביב, ובעיר הזאת עודנה קיימת (ככתוב בראש כל גליון של “מאזנים”) עד היום הזה. האגודה נוסדה מראש על “יסוד” של סך חמשת אלפים לירה, אשר דרשה מאת ההסתדרות הציונית למען יסד הוצאת ספרים – ולא השיגה מאתה אף פרוטה אחת. לאמר: מיום היותה התיצבה על דרך לא נכונה; כי הן מודעת זאת מני אז, כי לא ספרים חסרים לקהל כי אם הקהל חסר לספרים ו”יותר שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להיניק". אז פניתי אל ועד האגודה במכתב, בו העירותי על זאת והצעתי לפניו כי יתאמץ להבטיח לו בראשונה חוג־קונים מאת הקהל ואחרי כן ליסד הוצאת ספרים על יסוד השתתפות העם. הצעתי היתה: לנהל תעמולה בתוך העם בפה ובכתב די לאסוף אלף חותמים, אשר יתנו איש איש את תרומתו לירה אחת או מעט יותר לשנה, מזה ישולם חלק מראש וינתן באחד הבנקים עד אשר תחל הדפסת הספרים, והנותר ישלמו החברים מעט מעט לפי אשר יקבלו את הספרים המוּצאים. וזה יהיה הגרעין למפעל הגדול הזה, אשר יַצא אחרי כן – אם יאחזו בדרכים מתאימים – מארץ־ישראל אל כל הגולה, אל כל המקומות שעוד בוער בה הזיק העברי. – הצעתי נקבלה – להלכה אבל לא למעשה…

בהצעה הזאת פניתי פעם בפעם אל אגודת הסופרים מדי התחדשה פה ושם, אל עסקנים וסופרים נכבדים בשיחות פרטיות ואל הקהל במאמרים בעתונים; גם באתי בדברים עם אחדים מבעלי הדפוס החשובים ביותר והשגתי מאתם הנחות חשובות לשם יסוּד הוצאת ספרים ע“י אגודת הסופרים. בחורף תרצ”ב לקחתי דברים עם אחדים מגדולי סופרינו ועסקנינו בירושלם ובבנותיה על הצרך להועד ולהועץ יחדו מה לעשות לטובת הספר והסופר העברי, אשר אין להם תקומה מפני ספרות התרגומים שהציפה את הארץ. כלם הסכימו, כי הדבר נחוץ וגם הוכן כתב קריאה לועידה, אבל… זה אמר: יזמין פלוני את הקרואים, וזה אמר: יחתום פלוני על ההזמנה – והועידה לא נהיתה.

בתומי חשבתי, ועודני חושב גם היום, כי תפקידה העיקרי של אגודת הסופרים, תפקיד שהוא לבדו יתן לה זכות־הקיום וכח הקיום, הוא: לדאוג לתקנת הסופרים והספרות העברית המקורית ולהַפנות אל המטרה הזאת כל מחשבותיה, כל מעשיה וכל מאמציה.

באחד המאמרים שפרסמתי על הנושא הזה, שאלתי: “האמנם לא יכלה אגודת הסופרים, לוּ עבדה בכל מאמצי כח, למצא ולשלוח צעירים חרוצים להחתים את הקהל על הספרים שתוציא, כמו שעושים האחרים?” (“הארץ” ב' בניסן, תר"ץ).

על שאלתי זאת באה תשובה מקץ חדשים מספר:

בחדש תמוז שנת תר“ץ הוציאה אגודת הסופרים כרוזים בחתימת חברי הועד, בהם דרשו מהקהל לתמוך ב”מאזנים“, ואחרי הפצת הכרוזים יצאו מטעם הסניף הירושלמי של האגודה קבוצות צעירים ועברו ימים רבים מבית לבית ברחובות ירושלם לרכוש חותמים על העתון הזה. בעצם הימים ההם, או מעט קודם לכן, חדשתי ביד הסניף ההוא את הצעתי הנזכרת – והועד המרכזי דחה אותה, כפעם בפעם. לאמר: לגשת לפעולה גדולה ורבת תוצאות לטובת הסופרים והספרות העברית בכלל, – פעולה שהיתה מוצאת בודאי הד בלבבות, – לא יכלה או לא חפצה האגודה להתעורר; אך לטובת עתון אחד מה העתונים היוצאים בארץ (השם “עתון של אגודת הסופרים” איננו אומר כלום לקהל, שאין האגודה הזאת קימת בשבילו), הזעיקה את כל הקהל בקול רעש גדול ובמצעדי־גבר! הדבר הזה הזכירני את המשל אשר נשא ישראל זנגביל על חברת יק”א: מניפה היא פטישים גדולים העובדים בכח הקיטור כדי לפצח אגוזי פרך…

ואמנם תוצאות כל התעמולה ההיא היו לפי גדל המטרה…

אך הנה עוד תשובה אחרת על שאלתי ההיא:

בקיץ שעבר, בימי החפש, התנדבו שני צעירים בעלי מרץ ועוז־רצון, מתלמידי האוניברסיטה העברית, וילכו ויעברו מבית לבית לרכוש חותמים לשם הוצאת ירחון לספרות ולשאלות החיים – דבר, שחסרונו היה מורגש בקהל – ובמשך זמן קצר בערך נאספו בירושלים ובשאר מקומות הארץ יותר מאלף חותמים והירחון – “ביתר” – קם ויהי והנה הוא יוצא מדי חדש בחדשו…

הכדבר הזה לא תוכל אגודת הסופרים לעשות לשם מטרה גדולה, חשובה ומקיפה הרבה הרבה מאוד – לשם תחית ספרותנו והרמת קרן עובדיה – לוּ אך היה עם לבב ראשיה לעשות?!

אשמנו מכל עם, כי אידיאלי־האומה הקדושים היו למשׁחק לנו: משחקים אנחנו בציונות זה חמשים שנה, ופרי המשחק – מאתים אלף יהודים בא"י וכחמשה למאה מאדמת הארץ; משחקים אנחנו באגודת הסופרים זה שתים־עשרה שנה, והתוצאות – נשיאים ורוח וספרות תלויה על בלימה…

ותלונות ועצות וקינות על גורל הספר והסופר נשמעות פעם בפעם מעל עתון אגודת הסופרים – החולה מתהפך מצד אל צד בהגיגו נכאים, ואין נחת. הדברים הגיעו לידי כך, כי סופר אחד, חבר לאגודת הסופרים, אומר נואש: מפני השעשועים האחרים הלוקחים לב העם וכן מפני שיטת־החינוך החדשה “אין סכויים שהספר ימצא לו עוד גואלים בין הרבים אלא בין יחידי סגולה” (“חשבונה של ספרות”, מאזנים, גליון ט“ז תרצ”ב). ואם כן, אם באמת עברו ימי הספר, הן גם על עושיו אבד כלח ולמה זה לנו אגודת סופרים? מה לכהנים במקדש השמם?…

אך לא! אולי נכון החשבון הזה בנוגע לכלל, ואולם לנו יש חשבון אחר. לגויים לא היה הספר מעולם, ואיננו גם היום, צרך הכרחי; הם ישבו עם ועם בארצו, דברו עם ועם בלשונו, מצאו חפצם במלחמות, בציד, בתענוגות בני אדם, בכל מעשה אשר יֵעשה ואשר לא יֵעשה – ולא חסרו דבר. ואמנם עמי אירופה, המוניהם, כהניהם, שריהם ומלכיהם, לא ידעו ספר עד אחרי הִיגָלות מעשי הדפוס בעולם, וההמונים – גם ימים רבים עד אחרי כן; והן גם היום הרוב בכל עם ועם – עם הארץ – איננו יודע ספר ואין לו ענין בספרות. בגוים לא מצא הספר מעולם גואלים בין הרבים אלא בין יחידי סגולה. ואם יחידי סגולה אלה – כשלשה או בחמשה למאה מכל המונם – קבלו אתמול את השכלתם מתוך הספר והיום מן התערוכות וההרצאות והראי־נוע והקול־נוע וכו' – אין רע, על זאת לא תרגז הארץ ולא ישתנו עליהם סדרי עולמם. ואולם היהודים, אשר עוד אין להם ארץ ועוד אין להם לשון (במראה ולא בחזון) “ואין שיור רק התורה הזאת” – מה המה ומה חייהם בלעדי הספר? עם הספר היו היהודים מני אז, והספר הוא נשמת חיי רוחם גם היום. אולי יוכלו מכשירי התרבות החדשים, ה“עושים שליחותו של הספר בעולם הגדול”, לספק את צרכי התרבות הכלליים גם לצעירינו, אך התרבות היהודית מה תהא עליה?…

בכלל אפפוני חבלי הבלי נכר בארץ עד מחנק נפש: עשירינו מגדלים את ילדיהם בחו“ל ומנכרים אותם לארץ ולעם; צעירינו דבקו במשחקי הגוים עד לשגעון, כאשר בימי שלטון היונים־הסורים בא”י לפנים (ורק מכבים אין לנו היום היום כי אם בשם…); ואשר עוד לא נתנו ספר כריתות לספר, אמונים על ספרי נכר, הנותנים בלבם את כל העלומות רק לא את עולמם שלהם. וככה הולכת ונוצרת בא"י גלות חדשה, גלות רוחנית, וכל השתות יֵהרסון ועל רבים מצעירינו, צמח הדור הבא, נסוכה רוח עועים, סרבים וסלונים הם אתנו, מלעיבים במסורת אבות, במשמעת צבורית ולאומית, פרקו על, נִתּקו מוסרות – הככה יִבָּנה ויתכונן הבית הלאומי?…

לא, העם היהודי לא יוכל לוַתר על הספר, כי בנפשו הוא. אם “שיטת־החנוך השליטה בימינו איננה עלולה לנטוע בלב התלמידים חבה אל הספר” – טובה היא לאחרים ולא לנו, ועלינו לשוב אל שיטת החנוך הישנה, לחנך את הנֹער לאהבת הספר והספרות; ואם הראינוע והרדיו ו“המִשחקים המעודנים” (כדור־רגל ובוקס?) לוקחים לב צעירינו והמונינו עד להתמכר אליהם כָּלה – עלינו להורותם, כי לא ככל הגוים בית־ישראל ולהשיבם בכל הדרכים ובכל המאמצים אל הספר, מקור חיינו. אך לא הספר שאיננו בלתי אם ראינוע בצורה אחרת, כי אם הספר העברי באמת, אשר רוח ישראל תפעם בין שורותיו ואשר יביא בלב בני העם דעת היהדות ואהבת היהדות. וזאת פקודת אגודת הסופרים: להשיב את העם אל מקור חייו – אל הספר.

ידעתי את מכאובינו: הסופרים הם אנשי רוח אך לא אנשי מעשה, כחם רב לחשוב מחשבות, אך לא להפוך את המחשבות לפעולות. הסופרים – אמנם לא כלם – מתיחסים איש לרעהו כיחס ת"ח שבבבל זה לזה (פסחים קי"ג:): אין אהבה, אין אחוה, אין כבוד, אין רֵעות, גם אינם קונים או אינם קוראים איש את ספרי חברו, ואם יש סופר תמים המכבד את רעהו הסופר בספרו – או המתכבד לתת לרעהו את ספרו – אז יהיה הספר בבית האיש ימים רבים ולא ישים עליו עין… אם בבני עמנו בכלל חזָקה העצמיות (אינדיבידואליות) מאשר בכל עם ועם עד לרופף את האחדות ואת המשמעת הציבורית, הנה בסופרים חזקה העצמיות הזאת שבעתים – לרעתם ולרעת עניניהם המשותפים.

ובכל זאת הלא הנה כלו כל הקצים ואן עצה ואין תחבולה בלתי אם האחת: עזרה עצמית. בשעת חירום מאמצים את כל כוחות החיים הגלויים והנסתרים, בשעת חירום מביאים קרבנות גדולים יותר מן הרגיל. יתעוררו נא אפוא הסופרים או באי־כחם, יתאמצו התאמצות מיוחדת לצאת מעולם האצילות לעולם המעשה; יקריבו נא מעט מעצמיותם ויקרבו זה אל זה קצת יותר, עד אשר יֵעשו כולם “אגודה” אחת באמת; יביאו נא גם קרבנות כסף, לפני הקהל אשר יפנו אליו אחרי כן, כי להם המשפט ועליהם החובה – ויגשו לפעולות אדם למען יֵראה פעלם אל חבריהם, קהל הסופרים, ואל העם.

---

יִשְׂרָאֵל וְאוֹרַיְתָא

מאת

מנחם מבש"ן

עם ישראל היה בראשיתו כילד מֻשלך על פני השדה בגעל נפשו ובטמאתו אשר דבקו בו ממולדותיו (כתאור יחזקאל) או ככסף חֲבור סיגים ובדילים אשר נספחו עליו ממקום מוצאו. ורועיו הראשונים התאמצו לטהרו מטמאתו, או להסיר בדיליו ולצרוף סיגיו, כאשר יעשה הצורף לעפרות הכסף אשר יחפור ממעבה האדמה בטרם ישיב ידו עליו לעשותו לכלי; ותורת ה' אשר בפיהם היתה לו כתמרוקי־טהרה ליליד וכמַצרף לכסף. כי הנה כל עמי קדם אשר עבר או אשר ישב ישראל בתוכם בימי קדמתו, היו שקועים למעלה ראש בזמה ובכל תועבה. בראש כל דרך ובפתחי הבתים ובראשי המצבות והבמות היו מצירים או פוסלים תמונות “כמער איש ולּיות”, סמל הפריה; את אלהיהם היו עובדים במעשי הוללות וזנונים, ראשית פרי בטנם העבירו למֹלך באש. ספר החקים אשר לחתים הקדמונים, התיר את התועבות הנזכרות בספר ויקרא י"ח, 23,22,17 (התועבה הנזכרת בפסוק 22 היתה דרך־חיים בעמי התרבות, היונים והרומים, גם אחרי עבור כאלף וחמש מאות שנה למועד הר סיני…). תחת הצדק והמשפט, משל כח הזרוע; השרים והאצילים אכלו את טוב הארץ והעם היה נעבד, עשוק ורצוץ. והפרץ הרחב הזה בין “חורי ארץ” ובין המונים העם הנעבדים היה כרקב לרוב הממלכות להחיש קִיצָן.

רוח האומה, אשר נתגלתה בנביאיה, נאבקה קשה עם רוח הטמאה אשר סבבַתָּה ותשוּפֶהָ כערפל כבד, וכל מאמצי משה והיוצאים בעקבותיו היו ערוכים לעמת את החפץ האחד הזה – להבדיל את ישראל מן העמים ולשומו לגוי קדוש. במקומות רבים בתורה, וביחוד במשנה תורה, הזהיר את העם ושנן להם לא אחת ולא שתים לבלתי התחתן בגוים, לבלתי עבוד את אליליהם לבלתי עשות פסל וכל תמונה ולבער מן הארץ את המצבות ואת האשרים וכל סמל וכל זכר לדרכי התועבות; בעוד אשר רוב המצוות נזכרות רק פעם אחת בתורה. גם יהושע המריץ את אלה יותר מכל מצוות התורה בצוותו את בני ישראל לפני מותו (יהושע כ“ד וכ”ד). אחריהם החזיקו הנביאים לדורותם בכל אש קנאתם ונלחמו מלמות ה' בבעל ובעשתרות וגם בעשק רש וגזל משפט האדם והעם, בעוד אשר כל העמים בדורות ההם וגם העמים החדשים לא ידעו חפש ומשפטי אדם עד המהפכה הצרפתית.

העבודה הקשה והארֻכה הזאת, אשר היתה מכוונת לצרף ולטהר את עם ה' מטמאת הגוים, באה עד קִצהּ בתקופת שיבת ציון, שאז סרו כל בדיליו ותחת “הצורפים” באו היוצרים – עזרא וחבריו אנשי כנסת הגדולה ואבות המשנה והתלמוד ותלמידיהם בכל דור ודור, אשר היתה עבודתם ליצור ולעַצֵב את עשת הכסף אחרי טהרתו ולעשותו לכלי – לבנות ולכונן את ישראל לעם עולם. את הפלא הזה הוציאו לפעל גם הם בכח התורה, אשר פִתּחו פִתּוּחיה וישימו אותה ואותם חקת עולם לכל העם; בעוד אשר ליתר הגוים, הקדמונים והאחרונים, היו התורה, הספר, עבודת הרוח, עצורים לכל המונם. במצרים היו הכהנים לבדם שומרי מסתורי דתיהם וגם חרדו עליהם לבל יבא איש מן העם בסודם (לעמת זה נאמר לישראל: “ואתם – כל העם – תהיו לי ממלכת כהנים”). הכנסיה הנוצרית גם היא מנעה מן העם את דעת כתבי הקדש ואף את תורתם־הם, את האונגליון, אסור היה לתרגם ללשונות המתהלכות בארץ. וככה היה גם יחס חכמי יון אל העם: חנוך יחידי סגולה והרחקת כל המונם מן החנוך ומן הלימוד¹.

בהיות המצוה על כל איש ישראל ללמוד תורה, – התורה אשר נתן ה' לאבותינו בהר סיני, – ראו לומדיה את עצמם בכל דוד ודור כאלו הם עומדים לפני האלהים ושומעים את תורתו מפיו, כדבר משה: “לא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת… כי אם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה”. הרגש הזה היה חזק ורב־עלילה מכל השפעות חיצוניות. בכח למוד נמשך בדורות רבים והרגל שנעשה טבע, באו כל המצוות וכל המדות הטובות כמים בקרבם וכשמן בעצמותיהם; וככה היתה התורה סם־חיים לאומה וחומת ברזל ונחשת בפני ההתבוללות. העם, אשר הרגיש זאת בחושו הבריא, קים וקבל עליו ברצון עֹל תורה ומצוה, ובכל לבבו ובכל נפשו ברך תמיד את הברכות “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו” ו“אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו”, ואם לדברי רינאן היתה התורה, לפי אשר פִיתּחו אותה אנשי הכנסת הגדולה, “שמלת־לחץ לעם, אשר לא היתה כמוה מועקה לגוף חי”² ופעולת שאול התרסי גאולה רוחנית מן המועקה הזאת, הנה אנחנו יודעים כי העם הוא לא חשב כלל את התורה שבעל־פה למועקה ולא חש את כֹּבד משאה, כאשר לא יחושו הדגים את כֹּבד המים אשר יחיו בהם; וכי הגוים לא הכירו את “הגאולה” לטובה. וגם אמנם מן העת ההיא ועד אחרית הימים לא קרה אף פעם אחת, כי יתקומם העם או חלק גדול ממנו על היהדות ויאמרו “ננתקה… ונשליכה…”; בעוד אשר הנצרות, אשר לא שמה על מחזיקיה עֹל תורה ומצוות, כי כל מצותיה אמונה, היתה תמיד מורת־רוח לגוים וכמעט מיום היותה נסו פעם בפעם המונים ועמים וארצות להפוך אותה משרש ועד ענף, ואנשים מעמי הארץ ומגדוליהם התיהדו גם בעתים ובמקומות אשר היו היהודים נרדפים ונלחצים עד מאד, ואף בסוף המאה הי"ז למספרם קמה באנגליה תנועה גדולה, נמרצה, כללית לבטל את הנצרות כלה, והאחד אשר נסה לדבר עליה טובות, עשה זאת ביראה ופחד מפני דעת הקהל והצטדק באמרו, כי איננו יועץ לקים את הנצרות, אשר עליה אבד כלח, כי אם רק להחזיק בצורתה החיצונית, מפני טעמים אלה ואלה.³

מאז הוחל להזניח את התורה, נשמת רוח האומה, היתה היהדות כחולה אשר חייו תלוים לו מנגד. המוסר העברי מורשת אבות, המדות הטובות, תהלת ישראל מעולם, וכל קדוש וכל נאצל וכל נעלה, הולכים ונדפים כעשן מפני רוח, פגה התורה – וסרה הטהרה; ועוד מעט והיו ככל הגוים בית ישראל, ועוד מעט והבנין הנפלא, אשר עמלו בוניו בו ממשה ועד הגאונים ועד אחרוני ראשי הישיבות לדורותם, לא יעמוד עוד למופת כי אם למשל, לא עוד לכבוד ולתפארת כי אם לראוה…

ואולם זאת נחמתנו, כי דעת מקור המחלה היא הדרך להעלות ארוכה לה. והארוכה – לא נפלאת היא ממנו ולא רחוקה: על ישראל לשוב אל התורה – לא רק בבית הכנסת כי אם גם בבית הספר, לא רק לחֹג אותה או לשמוח בה אחת בשנה, כי אם ללמוד וללמד אותה כל השנה.

שובו והשיבו את בניכם אל מקור החיים, אשר עזבוהו לחצוב להם בורות בורות נשברים…

---

ב. מארץ מולדתי

מאת

מנחם מבש"ן

ב. מארץ מולדתי

מאת

מנחם מבש"ן

---

הַחִנּוּךְ הָעִבְרִי בְּרוּמָנִיָּה

מאת

מנחם מבש"ן

א

כנסת ישראל ברומניה היא, אולי, היחידה בעולם, שיש לה בתי־ספר עברים משלה בכל קהלה גדולה או קטנה. בתי הספר האלה יכלו להיות לברכה לחנוך העברי של צעירי בני ישראל המבקרים בהם ולמחיה לתרבות העברית לדור יבא. אבל סבות שונות עוללו להם להיות כצמח בלי יעשה קמח, כזרע אשר לא יתן פרי כי אם פרחים. בראשונה – תולדות הבתים האלה מיום הוָסדם. הם לא באו כמדרגה שניה, כהתפתחות לפי רוח הזמן, של ה“חדרים”, אשר יתנו לנו את הטוב הנמצא במוסדות הישנים־הנושנים האלה, אך לא את הרע, את האורות ולא את הצללים. לא; כי בתי הספר המעטים, אשר נוסדו בערי מולדובה בשנות הששים למאה שעברה למסה“נ ביד המשכילים יוצאי גליציה, ואשר מטרתם היתה, לפי מחשבת מיסדיהם, לפַלס (או: להכריע) את החדרים, – לא הכו שרש בעם ולא השביתו מפניהם את בתי החנוך הישנים וגם לא יכלו לעמוד ולהתקים ימים רבים. העם לא רצם, כי בעליהם לא נשאו פנים לקדשי האומה ויתמכרו אך “להשכיל” את הצעירים על פי דרך העת ההיא: להוציא כל ישן מפני חדש ולקרב את בני ישראל אל עם הארץ. הם באו בכח הממשלה ואנשי מעשיה, אשר עזרו על יד המשכילים להשכיל את העם בחזקה (כמעשי חבריהם ברוסיה בימים ההם) – ויוסיפו עוד להבאיש את ריחם ולהבזות את מפעליהם בעיני העם ובעיני הרבנים, אשר נתנו אותם ל”חרם" בבתי הכנסת.

אבל רוח הזמן עשה את שלו ועוד מעט מלאו (לקול הקריאה אשר קראו שרי הממשלה ליהודים) בתי הספר אשר לעם הארץ צעירי בני ישראל, והרבים ראו ויחרישו, כי היתה יראת הממשלה על פניהם ולא יכלו לצאת לקראתה לשטן. גם הנה בבתי הספר האלה הלא ילמדו ילדי היהודים לשון־המדינה, דבר אשר יש בו מועיל לחיים, אך לא אפיקורסות – תנ“ך ודקדוק וכדומה – כמו בבתי הספר אשר למשכילים העברים… ובכן היו הבתים האלה, אשר יסדו משכילי גליציה בימים ההם ביאסי ובשאר ערי מלדובה, ככלי אין חפץ בו גם לחרדים, שהם שמרו בריתם ואמונתם ל”חדרים" כתמול שלשם, גם לחפשים, שכבר עברו, בכח הזמן, מבתי הספר האלה ומ“השכלתם” והלאה.

עברן כעשרים שנה – ורוח אחרת היתה עם הממשלה בדבר השכלת היהודים. הכח הדוחה גבר על הכח המושך וחֻקים לגדור את בתי הספר מפני בני ישראל החלו לצאת מלפניה כמלאכי משחית אחד אחד אחד. ואחרי אשר בימי התקופה הזאת כבר היתה דעת לשון הארץ והשכלתה דבַר־חפץ וגם דבר נחוץ לצעירי בני ישראל, על כן הוחל ליסד בתי ספר עברים בעיר ועיר למלא את החסרון הזה; ועל כן נתנו המיסדים, אשר היו מבעלי ההשכלה הכללית, מקום ללשון המדינה, לידיעות כלליות, ללשון אשכנז, לכתיבה יפה, ועוד – רק לא ללמודים עברים. הרבנים והחרדים בכלל לא מצאו חפץ בכל ענין יסוּד בתי־ספר עברים, שהיו בעיניהם “חתיכה דאיסורא”, ומה אם יתנו או אם לא יתנו בהם מקום ללמודים עברים: וכי אפשר להכשיר את החזיר? “הלעיטהו לרשע וימות” – זאת התורה לאנשים האלה ובה הם מחזיקים מאז ועד עתה, – ועומדים מנגד לכל חדש – ולבתי הספר בתוכם – ומבטלים אותם ואת באיהם כעפרא דארעא, עד היום הזה.

בעת ההיא, בשנת תרנ“ג או תרנ”ד, יסדו אנשים מגדולי עדת יאסי אגודה ליסוּד בתי ספר בשם “קולטורה” (תרבות) ויפתחו שלשה בתי ספר “עברים”. והמנהל המנצח עליהם היה הירש טיקטין, ממשפחת רבנים מברסלוי, שכבר יצא לו שם בעת ההיא בספרי הדקדוק וחֵקר הלשון, אשר כתב רומנית לרומנים (מקץ שנים אחדות המיר את דתו והוא עתה מורה רומנית באוניברסיטה בברלין). אז פניתי אליו בהצעה לתת מקום לדברי ימי ישראל בעברית בבתי הספר אשר תחת ידו. ויענני האיש: “אנחנו לא פתחנו בתי ספר עברים, כי אם בתי ספר כלליים לילדי העברים, על כן אין מקום בהם ללמודים כאלה אשר הצעת”. כדברים האלה ענוני גם מקהלות אחרות, אשר ערכתי אליהן את ההצעה הזאת.

אחרי כן, כאשר חזקה עליהם דעת הקהל או דעת יחידים מטובי העדה, ויחלו לתת מקום גם ללמודים עברים, נתנו מעט מזער, לרזון ולא לשׂבע, והמעט הזה היה העקר בו לא המקרא כי אם התרגום: תרגום אשכנזי או תרגום רומני – לפי רצון המשכילים מיסדי בתי הספר, או המורים בהם, בעיר ועיר, או לפי פקודת האגודות, – חברת כי"ח, הפריזית או הוִינית, אגודת אחים בלונדון, ועוד, – אשר תמכו בהם בתרומותיהן מחוץ לארץ.

ב

אחרי אשר הכריחו הרומנים, בחקיהם המגבילים, את היהודים בני ארצם ליסד להם בתי ספר לבדם ולכלכל אותם מכספם, מלבד הכסף אשר יתנו, לפי ערכם, לכלכלת בתי הספר הכלליים גם אחרי היותם סגורים מפניהם, – שמו פניהם לעשות את בתי ישראל אלה כלי־שרת לתרבות הרומנית ומָעוֹן לרוח הרומני; ולעמת המטרה הזאת הוציאו, כשלש שנים אחרי אשר נסגרו בתי הספר התחתִּיִים מפני בני ישראל ומאז והלאה עד היום הזה בלי הפוגות, מערכת חקים ופקודות, העשוים לחזק את ההשגחה ואת הבקרת על הליכות הבתים האלה ועל הלֶקח הנִתּן בהם ועל כל המעשה שם, עד מחנק־נפש. המורים עברית לא יעמדו על משמרתם עד אם נִתּן להם רשיון בכתב מאת לשכת שר־ההשכלה. ולמען השיג את הרשיון הזה עליהם לדעת היטב – רומנית. המבקשים להיות מורים יִבָּחנו, בעברית וברומנית, לפני הועדה אשר תִּוָעד לדבר הזה מטעם הממשלה בבוקרשט אחת בשנה (בחדש יוני). חברי הועדה, העומדים על משמרתם זאת זה שנים אחדות, הם הרבנים החכמים: ד"ר מ. בק (מנהל ומורה עברית בבית הספר ורב ומטיף לעדת הנאורים בבוקרשט זה ארבעים שנה), ד"ר נימרובר (הרב לעדת הספרדים בבוקרשט), ד"ר נאכט (הרב בפוקשני) ועוד שנים־שלשה רבנים מערי רומניה, ועל ידם עומד, כנשיא הועדה, פקיד רומני, המשגיח על בתי הספר הפרטיים. בעברית יבחנו את המורים החדשים במעט תורה, מעט דקדוק ומעט למודי דת, וברומנית – בלמודי ארבע המחלקות הראשונות לבתי הספר לעם, דבור, כתיבה ועוד. ובהיות היושב־ראש בועדה הזאת לא זקן הרבנים והמורים העברים כי אם הפקיד הרומני, נקל להבין כי נקודת־הכֹּבד לכל הבחינה היא הרומנית ולא העברית, ואף כי אחרי אשר דרך היהודים, רחמנים בני רחמנים, לצרף מדת הרחמים למדת הדין, לא כן הגוים ובפרט בהיות להם דבר עם יהודי…

וכאשר יעבור המורה את הבחינה בשלום, ילך ויעמוד על משמרתו באחת הקהלות, ואז תבא ההשגחה השוקדת על בתי הספר ועל באיהם להיות הרוח הרומני נסוך עליהם ומשׂתמר בהם בתֻמו ובטהרתו. ההשגחה הזאת חזקה ונמרצה מכל צד, ו“שכינתא בגלותא” מבית ומחוץ: המורים לרומנית והמנהל, שהם צעירים בעלי השכלה רומנית או צרפתית (מיוצאי בית הספר למורים אשר לחכי"ח בפריז) ושהם כלם, או כמעט כלם, רחוקים מעמם, מתרבותו ומכל קדשיו כרחוק מזרח ממערב, וכן הועדים אשר על בתי הספר, מתאמצים בכל עֹז להשכין בבית הספר כלו, גם בשעות הלֶקח העברי, אך את הרוח הרומני לבדו, וחלילה למורה או לתלמידים לדַבּר, גם בשעה העברית וגם במחלקה או בחצר בית הספר, בלשון אחרת זולתי רומנית. וכי ישגו ולא יעשו את המצוה הזאת – ונשמעה מכל עֵבר הגערה: “דבר רומנית ואל תדבר יהודית!”. ויש אשר יאיצו אנשי הועד אשר על בית הספר במורה עברית לערוך עם התלמידים “קומדיה דִיוִינה” של “עבודת אלהים” בבית־הכנסת בשבתות ויעמדו על זאת בכל תֹקף, והם הם אשר יזהירו את המורה הזה השכם והזהיר לשום את הרומנית ואך את הרומנית לבדה שלטת בבית הספר בכל שעותיו!

מנהל בית ספר עברי, הלא עליו להבין אם מעט ואם הרבה עברית, כאשר יבין כל מנהל בית־ספר רומני או רוסי או צרפתי את הלשון אשר ילמדו בבית הספר ההוא. ולוּ דרשו הועדים וראשי הקהלות מאת הבאים לנהל את בתי ספרם ידיעות עבריות במדה ידועה, ולו שמו זאת “לחק ולא יעבור”, כראוי וכנכון, כי עתה למדו כל צעירינו בעלי השכלה גבוהה, המתעתדים להיות מנהלים לבתי־ספר עברים, את הלשון העברית אם רב ואם מעט או, יותר נכון, שבו על “גירסא דינקותא” (כי אין ברומניה, וביחוד במלדובה, צעיר יהודי אשר לא למד בימי ילדותו עברית) והתאמצוּ לזכור נשכחות ולמלא את חסרון היהודי שבאדם, כי “גדולה לגימא, שמקרבת את הרחוקים”… ואז, מלבד אשר רכשנו לנו נפשות רבות, נפשות יקרות, עוד נָגֹלָה אבן־נגף גדולה וכבדה מאד מעל דרך החנוך העברי הלאומי בבתי ספרנו… מצד הממשלה לא יהיה כל מעצור לקהלות או לועדים לדרוש ממנהלי בתי ספרם גם השכלה עברית, כי הגוים עודם יודעים או עודם מאמינים בתֻמם, כי יש ליהודים לשון שלהם, אשר הם מלמדים ומטפחים אותה, והדבר הזה הוא בעיניהם דבר פשוט, שאין למצא אחריו מאומה…

ואולם – הדבר אשר הוא מובן מאליו בכל עם ולשון, איננו מובן ואיננו מקֻבל לנו כלל וכלל. ומעולם לא עלה על לב איש או ועד או קהלה לדרוש מאת המנהל ידיעה עברית או לחשוב לו לעון ולחסרון שהוא מתבולל קיצוני, שונא היהדות ובוזה או מתנכר לכל קדשי ישראל. מה לו למנהל בית־ספר עברי ולעברית, הכי רב הוא בישראל? אם עליו לפסוק שאלות?…

הדבר הפשוט הזה איננו מובן גם לבעלי חכי“ח ויק”א, אשר זה כעשר שנים ועד עתה מקרוב¹ היו מוציאים מרומניה שנה שנה מספר צעירים, כבני חמש עשרה שנה, לגדלם ולחנכם בפריז בבית־הספר למורים לארצות המזרח, למען ישובו והיו למנהלי בתי ספר עברים בארץ הזאת, ובשובם – והנה שכחו גם את מעט העברית אשר ידעו מלפנים, ועם ישראל וכל קדשיו כזרים נחשבו להם. כבר העירו את חכי"ח על חסרון העקרי הזה, חסרון הלמוד העברי במדה הדרושה בבית־ספרם למורים, אשר אם יואילו למלא אותו יוכלו הצעירים היוצאים משם אחרי השלימם חק למודם, להיות גם מנהלים טובים גם מורי עברית, הדרושים מאד ברומניה. אבל האדונים האלה, כידוע, לא הסכינו לקבל עצות מרחוק, אף לא עצות טובות ונכוחות, ואף כי מן המקומות, אשר יהודיהם עינים תלויות אל עזרם ומשענתם…

מנהלי בתי הספר העברים ברומניה הם, אפוא, גם בעיניהם גם בעיני אחרים – פקידי הממשלה, המֻפקדים לשקוד ולשמור על טהרת הלשון והרוח והתרבות הרומניות; המנהל דוחק את רגלי השכינה העברית ופוסע על ראשי עם־קדש נותני הלקח העברי ורואה את כל “העבודה הזאת” כבן השני מארבעת הבנים, שכנגדם דברה תורה.

כן הדבר מפנימה. ומחוץ – המשגיחים מטעם הממשלה על “בתי הספר הפרטיים”.

“ההשגחה הפרטית” הזאת נוסדה בעיקרה בשביל העמים והעממים השונים, הממלאים את הארץ; אך הלא זה גורל עם ישראל מאז, כי גם החצים אשר כוננו מראש למטרה אחרת, עליו יסֹבּו ובו יפגעו. “שדא גירא למזרח – אתא נפל לירושלם' למערב – אתא נפל לירושלם”.

ברומניה נמצאים המונים המונים גרמנים, צרפתים, רוסים, בולגרים, יונים, טורקים, אונגרים ועוד, היושבים והעושים בארץ הזאת כחלוצי העמים והארצות, אשר יצאו משם… לכל אלה יש “מושבות” לבדם בערים ובגלילות רבים ובתי ספר גדולים וטובים “בראש מרומים עלי קרת”, אשר בהם יחנכו לילדיהם על פי דרכם ודרך עמם וללִמוּד הלשון הרומנית יתנו שעור קטן ודל, לנקר את עיני האנשים. כמה פעמים נשמעו תלונות בקהל על בתי הספר האלה ועל הרוח הזרה השוררת בהם, ויש אשר יגדל הרעש מאד (כאשר היה לפני שנות מספר בדבר בתי הספר אשר לנזירות הצרפתיות) עד אשר לא יכלו עוד להתעלם במערכות הממשלה, ואז שלחה מבקרים והם בקרו וחקרו ודרשו והתכוננו לסגור בית־ספר זה או זה – ואחרי כן יעבור זעם, בתי הספר יעמדו תחתיהם ו“מפטירין כדאתמול”, כי גואלם חזק…

בגלל עמי הנֵכר האלה, הזרים באמת, נעשה והתכונן מוסד־ההשגחה מטעם הממשלה; אך אל בתי ספרם לא יבאו המשגיחים לבחון ולבקר, ואם יבאו – ילכו עמם “בשלום ובמישור”, לא יראו מראות נגעים ולא יסגרו את הבית.

כל חֹמר ההשגחה וכל תֹקף שורת־הדין נִתָּכים אך על “בתי הספר הפרטיים” אשר לקהלות היהודים, ה“זרים בלי כל חסות נכריה”. אליהם יבאו המשגיחים “כמבואי עיר מבֻקעה” ועשו בהם כאדם העושה בשלו… שם יבחנו, יבקרו וינקרו לכל אוַת נפשם; שם הם מרשים לעצמם גם לדרוש באזני התלמידים ומוריהם על היהודים “עם קשׂה־ערף” ועל דתיהם השונות מכל עם, ועל התלמוד שלהם “מקור כל רעה”, ועל אשר עשו לפנים ל“הגואל” ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם…; שם הם מבקשים ומוצאים תנואות, מזהירים אזהרות ועורכים כתבי שטנה אל הממשלה על כל הדבר הקטן; שם הם שמים מכשולים לבתי הספר ומיָראים אותם בסגירה, אם אין הועד נדרש להם להפקיד מורים נוצרים לרומנית תחת המורים היהודים; שם הם לוקחים את רשיון ההוראה מן המורה עברית ושוברים לו מטה לחם על אשר נכשל בלשונו בדבור הרומני או על אשר לא הורה לתלמידים את התפלות בתרגום רומני (אף כי לפי החק יוכלו ללמד את הענינים העברים באיזו לשון שהיא), או על אשר דבר עם התלמידים עברית או “אידית” ולא רומנית. סוף דבר, המשגיח הוא אדון לבתי הספר העברים ועושה בהם כרצונו. לו ידעו הרומנים כי יש להם כבר משגיחים טובים ונאמנים ללשונם ולתרבותם בתוך בית הספר פנימה!…

ג

בנוגע לשעות הלֶקַח העברי שונים בתי הספר למקומותיהם וגם בתכנית הלֶקח הזה וגם בלשון הלמודים רבו המבוכה וההבדל ממקום למקום ומבית־ספר לבית־ספר. בערי מלדובה (מלבד יאסי) נותנים לֶקח שש שעות ביום לכל מחלקה; מאלה – שלש שעות ללשון המדינה ולשאר למודי חל לפי התכנית אשר לבתי הספר לעם הארץ, ושלש שעות ללמודים עברים (בבתי־הספר לבנות – רק שעה אחת עברית: קריאה, תפלות ומעט כתיבה). אך בערי וָלָכִיָה, וכן ביאסי, נותנים רק שעה אחת או מעט יותר לעברית ליום ולמחלקה, והנותר בשעות היום – ללקח הרומני (ארבע שעות) ולגרמנית, שמורים אותה ברב בתי הספר ליהודים ברומניה. בערי מלדובה יש לכל בית־ספר בעל ארבע מחלקות ארבעה מורים, שנים לעברית ושנים לרומנית, אשר האחד בהם, במורי רומנית, הוא גם המנהל. ובוָלכיה – המורים רומנית (יהודים או נוצרים) הם רב מנין ורב בנין, ולעברית יש מורה אחד לכל המחלקות, אשר מקומו וערכו בבית הספר כשמש לנרות החנכה או – כאופן החמישי בעגלה.

לשון הלמודים בבתי הספר היתה בתקופתם הראשונה (בשנות הששים והשבעים) גרמנית, כי רב המיסדים והמורים היו מן המשכילים מפיצי “השכלת ברלין”. בשנת 1883 (תרמ"ג) נוסדה בבוקרשט ע“י המשכילים ילידי הארץ אגודה להוצאת ספרי למוד וחנוך ברומנית, “למען הקל לילדי העברים את ההתבוללות בעם הארץ”, כאשר הודיעה בקול־הקורא אשר הוציאה אז. וזה אחרי אשר ראו הכל, רק לא “עם עור ועינים יש” את תשובת רוסיה ליהודיה על תנועת ההתבוללות, אשר באה עד הראש מעת (1862) יסוּד “חברת מפיצי השכלה” (שהחזיקה ג"כ בדרכים כאלה למען החיש את התבוללות ילדי היהודים בעם הארץ) ועד הפוגרומים של שנת 1881; ואת התגברות השנאה לישראל – מוּסַבַּת שֵם “אנטישמיות” – בגרמניה בימים ההם לעמת התגברות ההתבוללות ביהודים עד קצה גבולה. – האגודה הוציאה בשנותיה הראשונות: ספר־מלים לתורה, דקדוק הלשון העברית, תולדות ישראל בתקופת כתבי הקדש, למודי דת ועוד – הכל בלשון הארץ. אחדים ממיסדי האגודה הזאת ד”ר גסטר, ד“ר שורצפלד, גֹרשו מן הארץ בפקודת הממשלה בעוד שנתים ימים – 1885 – בעוד לא זכתה האגודה לראות את פרי ההתבוללות, אשר נשאה את נפשה אליה; אך לשלום הלשון הרומנית בבתי הספר העברים דאגו גם “אגודת אחים” הלונדונית, גם יק”א וחכי"ח, – כל האגודות התומכות בבתי־ספר עברים ברומניה. – מני אז באה מעט מעט לשון המדינה, כשפת־למוד בבתי הספר העברים, תחת הגרמנית. בכל זאת עוד היו בתי ספר במולדובה, אשר היתה בהם לשון־הלמודים עד השנים האחרונות גרמנית או “יהודית”.

בשנת תרס“ו נתקבלה הצעת כותב הטורים האלה, אשר ערך בהרצאה מפֹרטת לכנסיה הראשונה ל”אגודת המורים העברים“, שנאספה אז בבראילה, הצעה אשר תמכו בה הרבנים החכמים ד”ר בק, ד“ר נאכט וד”ר נימרובר: לשום בכל בתי הספר העברים שיטת “עברית בעברית” תחת התרגומים. אך הצעתו האחרת: לתת ללקח העברי בכל בתי הספר שלש שעות ליום – לא נתקבלה, כי התנגדו לה רבים מן המנהלים והמורים רומנית, אשר דאגו פן יהיה התקון הזה סבה לגרוע חקם – ויאַבדו טובה הרבה. בעל ההצעה שב על הצעתו השניה הזאת בהרצאתו אשר ערך אל המיניסטריון להשכלה כתשובה על השאלות שנשלחו אליו מאת הנזכר באחרונה (המיניסטריון להשכלה ערך אז לאנשים העוסקים בעניני חנוך ובתי ספר שאלות אחדות בכתב־חוזר על אדות התקונים הראוים להעשות, לפי דעתם, בבתי הספר הפרטיים), אף כי לא השלה נפשו לקוות, כי הממשלה תדאג ללקח העברי יותר מאשר ידאגו לו אנשים יהודים.

מן העת ההיא והלאה באו בכל בתי הספר ליהודים ברומניה ספרי־למוד הערוכים לפי השיטה הטבעית תחת הספרים הראשונים שנעשו לפי שיטת התרגומים וגם… לפי שיטת “לשקר עשה עט”. בימים ההם היה ברומניה איש אחד, ג., “מחבר” ספרי למוד לבתי־ספר בתרגום רומני וספריו נפוצו במשך שנים רבות ובהוצאות רבות אחת אחר אחת בכל בתי הספר ברומניה – והרבו להרע ולהשחית בפנת־יקרת זו, בשדה החנוך העברי בארץ הזאת. כי היה מחברנו זה איש “דלית ליה מגרמיה כלום”, אך אמן מומחה היה בגנבת דברים משל אחרים, והיה גונב ומלקט ומעתיק מזה ומזה את הדברים (וגם ספרים שלמים) כאשר הם, לרבות שגיאות הדפוס שבספרי המקור, ושָׂם את שמו עליהם; ובאין דעה – אין גם הבדלה: לא הבדיל בין טוב לרע ולא ידע בגנבותיו לבחר בטוב. וכאשר נתקבלה ההצעה לשון בבתי הספר שיטת “עברית בעברית”, מהר המחבר החרוץ ההוא, כי דאג לאבדן ה“מונופולין” אשר קם בידו זה שנים רבות בגלל בערות המורים והקהל ברומניה, – ויחבר ויוצא גם ספר־למוד גרוע על פי השיטה הזאת, ספר שקנה במשיכה מתוך ספרי־למוד שונים שכבר נמצאו אז בחו“ל בלי להוסיף או לגרוע או לשנות בהם דבר מבלעדי השם. עד אשר גלה כותב הדברים האלה שוליו על פניו במאמרים אחדים שפרסם (בשנות תרס“ח – תרס”ט) בכל כה”ע היוצאים ליהודים ברומניה ושה“מחבר” שלנו עבר על כלם בשתיקה.

ואולם – “רִפאנו את בבל ולא נרפתה”: רב המורים אין להם ההכנה הדרושה ללמד את הילדים על פי השיטה הזאת, וגם השטן העומד עליהם מבית ומחוץ דורש תרגום רומני (אף כי הממשלה בעצמה לא ראתה כל און בלמוד העברית כשפה חיה, כי על כן אשרה את הספרים שנעשו לפי השיטה הזאת). ועל כן ילחצו גם את חמר הספרים האלה בצבת רומנית, וספרי הלמוד “עברית בעברית” היו ביד המורים והתלמידים כחבית אשר הריקו אותה מיינה ונשארו בה אך שמריה.

תכנית הלימודים עודנה כחמר היולי, שונה ממקום למקום, מבית־ספר לבית־ספר וגם ממורה למורה בבית־ספר אחד, – שונה לפי חפץ המורים ובינת האבות ושרירות־לב חברי הועד, כי הנה “כלנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו יודעים את התורה”, ובכן זה בא בכדו וזה בחביתו, זה מוסיף וזה גורע, וזה הופך ומחולל כל למען שום חדש תחת הישן, ואין נחת. ועד הפדרציה הציונית ברומניה ואחרים, אשר גורל החנוך העברי נגע עד לבם, נסו פעם בפעם בשנים האחרונות לסבב את פני הדבר, כי תתכונן תכנית כללית ללקח העברי לכל בתי־הספר אשר בארץ הזאת, ולא הצליחו עד כה ומשא־הנפש הזה לא קם ולא היה. ואיך יוכל להעשות בזה דבר טוב וקים, בהיות שעות הלקח שונות עד מאד בין רב למעט ובעוד גם מלבד זה רבים המכשולים והמפריעים מבית ומחוץ!

הנה כי כן תֻקלל חלקתנו בארץ הזאת: שעות הלקח לעברית מעטות מדי המלאכה; הלשון העברית בתור שפת־הלמוד היא כזמורת זר למורים, אשר רֻבּם לא יצלחו ללַמד בה: אין להם לא הידיעות הדרושות (באשר מרכזי הספרות העברית רחוקים מרומניה, ויש מורים אשר לא ראו בעיניהם ספר עברי חדש או מכ"ע עברי כל ימיהם) ולא משא־הנפש ונטוֹת־הלב הדרושים למלאכת שמים שבידיהם, כי “טוב (לנפשם) מלא כף נחת ממלא חפנים עמל”… אלה הם הרֹב; והמעטים הטובים – גם הם לא יוכלו לעשות גדולות בתוך המסבות העוטרות עליהם בשגם דעת־הקהל היהודית ובאי־כחה, הועדים לבתי הספר, אינם דורשים מן החנוך העברי אי אם “דאווינין” וכל הנותר כסרח העודף הוא להם. דעת־הקהל הזאת תכריע סוף־סוף כל משא־נפש וכל חשק לעבודה גם בלב טובי המורים והיתה כמטר גפרית ומלח לצמח הרך הזה – לחנוך העברי הלאומי.

בעוד אשר לחלק הרומני בבתי הספר העברים יש ויש השגחה כפולה ומכופלת, הנה לחלק העברי שבהם אין עין רואה ולא אזן שומעת. פה כחלקה עזובה ונשכחה, הועדים רֻבם הם “ראשי עם הארץ” אשר אין להם כל חפץ וכל בינה וכל ענין בחנוך העברי. הרבנים ברב הקהלות עודם מחזיקים בדעותיהם הנושנות ועומדים מנגד למוסד זה מבלי שום אליו לב, כאלו החנוך העברי לדור הבא איננו נכבד כשאלות “קדרה וכף”. חכי“ח ובא־כחה ברומניה דואגים לכל היותר ל”לא תוסיפו" אך לא ל“לא תגרעו”…

אנשים, אשר החנוך העברי־הלאומי קרוב אל לבם, נשאו נפשם ליסוּד השגחה מסֻדרת על כל בתי הספר העברים ברומניה, השגחה, אשר תהיה על שכם אחד מן הרבנים החכמים או אחד מזקני המורים, הראוים למשרה הזאת, ואשר תועיל לשום דרך אחד ותכנית אחת ללמוד העברי בכל בתי הספר, להעיר ולעורר את לב המורים לעבודת הקדש ולפקוח גם את עיני הועדים על הפקדון אשר הָפקד בידם, לשום עליו עיניהם ולבם לטובה, ועוד. אך ההצעה הזאת, אשר עלתה פעם בפעם על סדר היום בכתבי העתים ובדרכים אחרים, לא יצאה לפֹעל עד היום הזה.

ולפי הנשיאים – כן הגשם. בקהלות מלדובה עוד יש בתי־ספר, אשר ילמדו בהם התלמידים עד סוף שנות למודיהם תורה, נביאים ראשונים, תפלות, קריאה וכתיבה עברית על פי ספרי למוד שונים, דברי ימי ישראל בעברית, ועוד. ובצאתם מבית הספר אל בית־ספר החיים ישכחו הכל בשנות מספר, כי ליותר מראשית למודים בעברית אין דואג ברומניה. אך בוָלכיה וגם ביאסי בירת מלדובה, אשר בבתי־ספרן העברית “גולה וסורה”, לומדים מעט ספורי קֹדש ולמודי דת בלשון המדינה, מעט קריאה עברית, מעט מאד מן התורה (או גם לא מעט), ובצאתם – אין להם מה לשכוח.

ד

יש עוד בתי־ספר שנִיִים – גמנסיות, בתי־ספר למסחר או למלאכות – אשר החלו אחינו ליסד בשנים האחרונות בקהלות הגדולות: האדבר גם על אלה בתוך בתי הספר העברים? היכָּתבו גם הם בכתב בית ישראל?…

הבתים האלה הם עד היום אשר היו בתי הספר התחתיים בקהלות אחדות, בראשית הוָסדם, לפני עשרים שנה: בתי ספר נכרים לילדי העברים. בבתים האלה שוררת הרוחה הנכריה בכל תֹקף, המורים – נכרים, הלמודים – נכרים, התלמידים – גם נכרים, ימי העבודה וימי השבתון – כאשר בבתי הספר לעם הארץ, וללמודים עברים אין מקום ואין זֵכר שם. נראה הדבר, כאילו יתחרו היהודים עם הרומנים בלי אֹמר ודברים כי אם במעשה, ומעשי ידיהם מגידים לאמר: אתם אינכם חפצים לתת לנו יכֹלת כי נתבולל בכם, והנה אנחנו בונים לנו בתים כאלה, בתים להתבוללות, מכספנו; אתם אינכם נותנים בבתי ספרכם עבודה ומשרה לאיש יהודי, ואנחנו פותחים מקורות למחיה למורים מבני עמכם; אתם מפרידים בין בניכם ובין בנינו, ואנחנו נאסוף אל בתי ספרנו, אשר אנחנו מקימים, גם את ילדיכם…

זה מקרוב נפתח בית־ספר למסחר בקהלת פוֹקשַׁני – ותטוש המלחמה בין ישראל ובין ישראל על דבר הבית הזה, אשר אמרו ראשי הקהל לנַכּר אותו כליל, כמשפטם. אחד מטובי חכמינו כתב לי משם, לאמר: “היתה לי בימים האחרונים מלחמה כבדה עם הקהל דפה בדבר בית הספר למסחר שיסדו ואינם רוצים בשום אופן להכניס את הלמוד העברי בתכנית הלמודים. דברתי השכם ודבר על לב האנשים האלה, אשר נוכל לאמר עליהם “יותר ממה שהרגו בהם שונאיהם, הרגו בהם זה את זה”. אחדים כבר הסכימו, אבל איזה מהם עודם עומדים במרדם. כמו כן רצו איזה מראשי הקהלה שהתלמידים יכתבו ביום השבת, ואני לא חפצתי לוַתר בשום אופן: לחלל את השבת ולבער את הקדש מן הבית. אקוה, כי חפץ ה' בידי יצלח, אבל עדיין השעה היא שעת חירום”.

בעיר הזאת עוד נמצא לוחם ליהדות – ותהי המלחמה כבדה. אך בערים אחרות נפתחו ונפתחות גמנסיות “עבריות” בלי כל מלחמה קלה או כבדה על בעור הקדש מן הבית – כי אפסו הלוחמים: “Et le combat.”cessa faute de cmbattants

ליסד על יסוד מוצק בתי ספר עברים בכל קהלה, אשר יהיו ראשונים ולא אחרונים לבתי חולים ולשדי־קברות; לקצוב שלש שעות ללֶקח העברי ליום ולמחלקה ולערוך לו תכנית מלאה וטובה; להפקיד משגיח מומחה לעברית לכל הבתים האלה; לכונן בתי־ספר שנִיִים עברים, אשר התלמידים יוסיפו בהם לֶקח על לִקחָם, מן המדרגה שעמדו בה והלאה; ליסד שעורי ערב ליוצאים מבתי הספר ועוברים למלאכה או למסחר, ואוצרות־ספרים עברים ליד כל בית־ספר, אשר יהיו למקור השכלה עברית לתלמידים, למורים ולבני העם; לעורר, ע"י הוצאת ספרי־עם, את האהבה לשפתנו, לספרותנו, ולתרבותנו העברית בלב הקהל הגדול אשר מסביב לבתי הספר, למען חַדש בלבם את הכח המושך אל המרכז הזה ולא יהיו לשטן על דרך העובדים בחנוך העברי־הלאומי ולא יעמידו, מבלי דעת, את כל התורה אך על “תפלה ודת” לבדן, – אלה הם הדברים, אשר יוכלו עוד להפיח נשמת רוח חיים בקרב היהדות ברומניה ובשאר ארצות הגולה, ואלה הם החלומות שחלמו לה דורשי שלומה, חלומות, שכבר עברו עליהם עשרות שנים ולא נתקימו, ומי יודע אחרי מתי עוד!

---

הַיְּהוּדִים וְהַיַּהֲדוּת בְּרוֹמָנִיָה

מאת

מנחם מבש"ן

אם נתבונן אל חיי אחינו ברומניה בתקופת־המעבר הזאת, נראה אך עמל ורעות־רוח – ומלא כף נחת אין. כאשר בשאר ארצות הגולה כן גם בארץ הזאת עלה ובא רקב בכל פנות החיים לבני ישראל, – רקב אשר סבות חיצוניות ופנימיות גם יחד היו לו לפרוץ על כל סביביו ולפרוץ פרצות גדולות בחומת בית ישראל עד להשחית כל מוסדי דור ודור וכל אשר נסו הבונים עתה מקרוב לבנות ולחדש.

הישוב הרקבון והיה גם הפעם למקור חיים חדשים לעם המנֻסה באלפי נסיונות, המתחדש תמיד אחרי בלותו, הנופל שבע – וקם, אם יתעתד הפעם הזאת, חלילה, לקץ כל הקצים, לכליון חרוץ? מי חכם או נביא וידע את הצפון לנו במחשכי העתים הבאות. – אם כה ואם כה נקל לדעת, כי המצב הזה לא יעמוד, לא יוכל לעמוד עוד בעינו ימים רבים. על כן אמרתי: הבה ארשום בכתב אמת את המראות הנראים עתה בחיינו עם כל צלליהם כאשר הם, והיו לנו לזכרון בספרותנו “עד די עדנא ישתנא” – עד אשר יגָּלה וירָאה מה קץ התהו והבהו הזה ואנה¹ יטה רוח העם, המשקיף עליו ממרום ארבעת אלפים שנה, את גלות החל הזה אשר ברומניה – אל הימין או אל השמאל.

ובמוסדות הצבור אחל.

א. הקהלות

ועדי הנהלת הקהלות בעיר ועיר נבחרים ע"י שליחי בתי הכנסת, הבאים בשם כל קהלת העיר ובוחרים את הועד.

הנהלת הקהלות תכלכל את “כלי הקדש” ואת מוסדות העדה: בית החולים, בית הספר, תלמוד תורה, פרנסת עניים, בקור חולים והלוית המת. אך שנים מן המוסדות האלה, והם: בית הספר ו“חברה קדושה” להלוית המת, מתנהלים ברֹב הערים, בגלל חשיבותם המיוחדת, כל אחד ע"י ועד מיוחד, שהוא תלוי אם מעט ואם הרבה בועד ההנהלה הכללית של הקהלה. בכל זאת אין בתי הספר ודברי החנוך בכלל נחשבים לראשי קהלותינו די ערכם, תחת אשר לדברי בתי החולים ושדי־הקברות ישימו כל לבם לאלה יקדישו רוב הכנסות הקהלה. משמרת היהדות החולה והמתה – זאת פקודת האנשים האלה, אנשי העבר, גם ברומניה גם בחוץ־לארץ, ואל היהדות הצעירה, החיה עוד טרם ישכילו הכין עתידות לה…

ברוב ערי מולדובה, ששם מושב רבת היהודים אשר ברומניה ושם עוד הסדרים הישנים, מורשת קהלות יעקב, נשמרים ונעשים, יסוד ההכנסות ומקורן הראשי הוא מכס הבשר הכשר; ובערי וָלָכיה, ובכלל בערים הגדולות אשר ברומניה, ששם יוצאים היהודים בעקבות אחיהם בני המערב המוציאים ישן מפני חדש, כבר בטל מכס הבשר ותחתיו באה תרומה לשנה, אשר ישלם כל אחד לפי ערכו ויכלתו – או לפי רצונו. – בערים האלה או ברֻבן (בוקרשט, יאסי, ועוד) אין עוד קהלה ולא ועד מרכזי למוסדות העדה כי אם חברות חברות שונות: חברה המחזיקה בתרומות חבריה או בהכנסות הנוצרות לשעתן (מכירת “מקומות” בביהכ"נ לימים נוראים, מכירת מצות לפסח, נשפי מחולות ועוד) את בית החולים, חברה אחרת לבתי הספר, לפרנסת עניים לכלכלת זקנים, ועוד.

מאז הסירה ממשלת הארץ את השגחתה מעל הקהלות העבריות, זה יותר מארבעים שנה, דרכיהן אבלות ואין סדרים ואין מנוחה ואין שלום בקרבן; ויש אשר דברי ריבות נמשכות והולכות באחת הקהלות ימים ושנים ואין קץ למהומות, ויש קהלות אשר הפרוץ מרֻבה בהן על העומד והחרבן על התקומה… הסבה הראשית והכללית למצב־הדברים המעציב הזה, היא – ריב המעמדות ושנאתן וקנאתן, אשר התעוררו בשנים האחרונות בכל עֹז בקרב היהודים ברומניה: מעמד הסוחרים ואנשי ההשכלה מזה ומעמד אנשי המלאכה מזה. הנזכרים ראשונה היו מנהיגי הקהלות מתמול שלשום והם היו היוצאים והבאים לפני העם לכל דבריו מבית ומחוץ. אך זה שנים הרימו אנשי המלאכה ראש והנם מעפילים בעיר ועיר לעלות ו“לשבת עם נדיבים” בהנהלת הקהלות ומוסדותיהן או גם לקחת את המוסרות ואת המושכות כלן בידיהם. והיה אלה “יעמדו על נפשם” ויחזיקו בכל עז בנחלתם מקדם, ואלה, אשר כל כבוד, כל משרה, וכל משמרת בעניני הצבור היו עצורים להם ימים רבים, ואשר רגש הכרת־עצמם גבר בקרבם בעת האחרונה, ישתערו על המצודות אשר ביד אנשי ריבם, בסופה ובסערה ויחדשו את המלחמה פעם בפעם בקשי־עֹרף ובעֹז־נפש המיוחדים למעמד הזה. המצב הזה יֵהפך ברֹב ערי מלדובה להתנגשות־תמיד אשר תוצאותיהן על הרב – הנחות מעט מעט מצד מחזיקי הרסן ודרישות ההולכות ורבות מצד המתחרים בהם, ואחריתן – מות הילד החי מתגרת שתי האִמות הנלחמות עליו: חרבן הקהלה ומוסדותיה. והממשלה עומדת מנגד ושוחקת על משבתינו… ויש אשר יפנו “עיני העדה” אל השלטון המקומי ויפיקו ממנו רצון לשפות שלום לעדה בהכבידו ידו על המתפרצים ועל השוחט החדש אשר הביאו העירה (בריות יפות כאלה נמצאים בתוכנו לרֹב מוכנים לכל תקלה ולכל קטטה כרשע ליום רעה, והם אורבים כעורבים המרחפים מסביב למערכות המלחמה או כזבובי מות סביב הנבלה ולקריאת כל בני בריוני ימהרו ובאו הם וסכינם בידם ואתא השוחט ושחט לקהל…), – ועוד מעט ובאה פקודה מגבוה (על־ידי מאמצי “הצד” האחד ומליציהם הנכרים) אל שר העיר לצוות עליו אשר לא יתערב בעיני היהודים הפנימיים, לאמר: הניחה להם ויכה יוסי את יוסי…

ויש אשר יהיה סלע המחלוקת רב או “צדיק” עושה נפלאות, אשר יבא וישים את הקהלה כמרקחה ימים ושנים ואת בני עמו – ללעג ולקלס לשכנינו…

בדור האחרון נסו אנשי לבב פעם בפעם ליסד “אגודת הקהלות” או הסתדרות כללית לכל יהודי רומניה, למען העלות ארוכה להריסות הקהלות ולמען יוכלו היהודים אשר בארץ להרים פניהם אל הממשלה ולדבר בשם העם מדי היות להם דבר אליה (למשל בדבר נוסח־השבועה המחפיר המכונה “השבועה כחק לישראל”, אשר השופטים בעיר ועיר עושים בה כשרירות לבם ורֻבם מציקים בגללה לרבני הקהלות זה עשרות שנים, מבלי יכֹלת הרבנים והקהלות להחלץ מן הצרה הזאת יען היותם “עדר עדר לבדו”). אך המחשבה הטובה לא יצאה לפעל ומאתים וחמשים אלף היהודים יושבי הארץ הזאת עודם כצאן בלא רועה, אשר כל החפץ ימלא בהם את ידו ונִקה, ורֹב קהלותיהם עודן היום כהר־שרפה, אשר פעם יסָּגר לועו ושקטה הארץ ופעם יתפרץ – והנה רעש ומהפכה וחרבן…

גם הנסיונות אשר נסו בשנים האחרונות ביאסי ובבוקרשט להשיב את שבות הקהלות ההרוסות בשתי הערים־והאִמוֹת־בישראל האלה, למען החזיק על מכונם את המוסדות לחנוך ולמעשי צדקה וחסד, העומדים שם כמ“ם וסמ”ך שבלוחות, גם כל הנסיונות והמאמצים האלה, אשר ביחוד בערי הבירה נעשו ונשנו פעמים רבות ויפיקו רצון מכל טובי העם ויסבו עליהם עיני כל הקהל וכמעט היתה להם אחרית טובה, – שבוּ היו באחרונה לאכזב ולמפח־נפש לכל דורשי טובת עמם, כי גבר השטן המרקד בין בִתרי העם המפֻזר והמפֹרד מכל העמים ולא נתן את עצמיו, בכל הרעש החזק עליהם מסביב, להתחבר עצם אל עצם ולהיות לבשר אחד ולרוח אחת.

ב. הועד בא־כח היהודים

בין כה וכה והשנאה העצורה, השנאה אשר לפנים חתרה בחשך תחת מצב רגלי היהודים לקחת מהם עמדתם, יצאה ללהב בשנים האחרונות ביד הצוררים הפרופסורים יורגא (בוקרשט) וקוזא (יאסי) ותתגלה בכל תקפה בפרעות האכרים (אפריל 1907) ותתן מני אז והלאה אותות תקופה חדשה, תקופת שנאה גלויה, הומיה, סוערת, והשטנה הולכת וחזקה על היהודים וחקי העמל והלחץ והרדיפות, אשר כוננו להכרית כל מחיה לבני ישראל ברומניה או לגרש אותם מן הארץ, הולכים ורבים, הולכים ונמרצים בכל פנות החיים. כי הצוררים ההם נתנו את רוחם על המורים ועל התלמידים, על הכהנים ועל הכמרים, על עם הארץ ועל הפקידים ועל השרים ועל כל מערכות הממשלה עד הכסא: בשיחה אשר היתה למלך קרל, באפריל ש“ז (1911), עם אחד סופרי העתים בוינה על אדות שאלת היהודים, הגיד המלך לאיש שיחו, אשר שאל ממנו משפטי צדק ליהודים בני רומניה, כי הקצף גדול מאד על ה”זרים" בארצו, יען היותם מנצלים את עם הארץ, וכי אין לכל שר ומושל ואיש־מדינה לשחות נגד הזרם ולא להעלים עין מדעת הקהל… וכי ינסה מליץ אחד מני אלף לדבר טוב על היהודים או להתוַכּח עם צורריהם – יתנפלו עליו ושמו אותו לנמכר ליהודים ול“האליאנס הישראלית”, וסתמו את פיו באשמה הנוראה הזאת, אשר לעולם לא תשוב ריקם ברומניה…

ויהי באחרית שנת 1909, בהִשָמע דבר החקים החדשים אשר הממשלה מכינה על היהודים, חָלַף רוח במערכות העצמות היבשות ודעת הקהל היהודית התעוררה בכה"ע ובחוגים שונים ותהי העצה היעוצה להִקָהל ולעמוד על נפשם ולזעק חמס בקונגרס יהודי אשר יוָעד לדבר. אבל שמועת הקונגרס הזה הקימה שאון נורא בקרב הרומנים וחלוצי יורגא כבר נכונו לקַצוֹת ביהודים כפעם בפעם וראש־הצוררים הזה ערך בבית־המחוקקים שאלה אל הממשלה על אדות “רגשת היהודים”, וראש השרים, ברטיאנו, נתן לו כלבבו ויורה חוץ פתאום בלב היהודים באמרו בתשובתו, כי הממשלה נכונה להפריע את “הזרים” מהשמיע תלונותיהם באספות או בכתבי עתים, כי המשפט הזה, לפי דבריו, רק לאזרחים הוא… לקול האותות האלה רפו כל ידים והקונגרס היהודי לא קם ולא היה.

בעת ההיא (דצמבר 1909) נקראו ונועדו שליחי לשכות “בני ברית” בעיר ועיר לאספת־סתרים בבוקרשט ויוָסד ועד בא־כח היהודים, אשר תהיה פקודתו להפיל את תחנת היהודים לפני הממשלה, להביא את צעקתם על כל הלחץ והרדיפות, העול והחמס העשוי להם כה וכה ביד בעלי הפקידות, לפני השלטון המרכזי ולהפיק ממנו רחמים ורצון, וביחוד – להשכיל את עם הארץ בדברי היהודים והיהדות ולהלחם כה, בכח ההשכלה הזאת, עם צוררי בני שם ועם השנאה, אשר הם מעוררים על ישראל.

חברי הועד הזה, היו אנשים אשר דרכם ומחשבותיהם על מצב ישראל בגוים – דרך המשכילים הראשונים ומחשבותיהם: עלינו לחכות ליום אשר תמלא כל הארץ דעה וגר זאב עם כבש (ואף־על־פי שיתמהמה – נחכה לו בכל יום שיבא) ולהחיש את היום הזה בעבודת ההשכלה, אשר נעבוד מבית ומחוץ: להשכיל את היהודים בהקריב אותם אל עם הארץ לכל דרכיהם ומעשיהם ורק הדת לבדה תבדיל ביניהם; ולהשכיל את עם הארץ על דברי היהודים ועל כל אדותיהם למען ידעו ויבינו וישכילו יחדו, כי טפלו עלינו שקר זדים לכל דברי שטנתם – והאמינו לנו ונהפך לבבם לאהוב אותנו ולתת לנו משפטי צדק, וגם הזדים המעירים והמעוררים עלינו את השנאה ישמעו ויבושו ולא יזידון עוד. – משני חלקי ההשכלה האלה הנה השכלת היהודים, אשר שקדו עליה משכילינו בקנאה גדולה לפני דור אחד, כבר באה ונהיתה: הזמן והמסבות עזרו על ידיהם ויחישו את מעשיהם הרבה יותר מאשר יכול כל איש לדַמות בנפשו מראש, והיהודים כבר התבוללו בעם הארץ דַיָּם לכל הדעות. ועוד לנו, אפוא, אך להשכיל את עם הארץ, למען הפוך לבם על היהודים לטובה. ואמנם גם עבודת ההשכלה הזאת, המלחמה לזכיות, לא חדלה ולא שבתה מעולם ברומניה, והיא היא אשר שָׂמה דבָרה בפי כל אנשי העט, אשר עבדו את העבודה הזאת בכל לב ונפש ובכל עז וכשרון, בספרים, בחוברות ובכתבי עתים בלשון המדינה זה יובל שנים ועד היום הזה. אבל… אחרי אשר בכל זאת השנאה הולכת וחזקה על היהודים ברומנה, זה אות כי עוד לא נלחמו למדי וכי עוד עלינו לחדש את המלחמה ביתר שאת וביתר עז.

ויחדשו את המלחמה.

ותהי ראשית מעשי הועד בא־כח היהודים לערוך, אחרי הכנות גדולות ומועצות ארֻכות וממֻשכות, כתב־בקשה וספר־זכרון, על כל צרותינו ותלאותינו ועל המצב הנורא מהכיל, אשר הגיעו אליו יהודי רומניה בגלל חקי העמל, אל שרי הממשלה ואל בית הנבחרים (בחדש מרץ 1910). אמנם כי בקשה כזאת וספר־זכרון כזה כבר נערכו והוגשו עד הכסא ועד שרי הממשלה לפני שנים וישועות בל נעשו ארץ; אבל, מי יודע, אולי תהי השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון… ספרי הזכרון, אשר היו כתובים דברים נכוחים וגם נמרצים, הנוגעים עד הלב ועד הנפש, הוגשו לתעודתם, –ושם נקברו “חיים” אל תוך אוצרות הכתבים. גם לא התוַכחו עליהם גם לא נדברו בהם בבית הנבחרים, גם לא השיבו דבר לשולחיהם בדרך המלך או באיזה דרך שיהיה (אם לא נחשוב לתשובה את הדברים אשר דבר המלך קרל לאיש־שיחו על אדות היהודים אחרי הוגש ספרי הזכרון ההם, כאמור למעלה). רק מכ“ע אחד, אשר רוח הממשלה דובר בו, “Viitorul” (העתיד), כתב ימים אחדים אחרי כן, לאמר: “למה רגשו היהודים ומה שאלתם ותנתן להם? להם אין כל משפט וצדקה לזעק עלינו ולנו אין עוד שאלת היהודים בעולם, כי כבר מצאה לה פתרונה בשנת 1879, כאשר החליטו מחוקקינו להִנָתן משפט אזרח ליהודים אחד אחד” (ומאז ועד עתה, זה יותר משלשים שנה, לא הגיע עוד מספר היהודים שהשיגו זכות־אזרח, למאתים!). וכמעט כל יתר כתה”ע, אשר לכל המפלגות, החרישו מכל הענין הזה, כמו לא היה ולא נפל כל דבר!

אחרי כן, בחדש אפריל, שם הועד בא־כח היהודים את פניו ליסד “קרן קימת לתרבות” (קולטורפאנד), אשר יהיה להוציא מכ"ע יומי בלשון המדינה, ואם יהיה לכסף מוצא – גם ספרים וחוברות שונות לריב ריבנו מיד הצוררים ולהאיר עיני עם הארץ בשאלת היהודים… אז נאספו אספות (בסתר ולא בגלוי) ונדרשו דרשות בעיר ועיר על פי הדבר אשר יצא מבוקרשט. הנואמים דברו גבוהה גבוהה על המלחמה לזכיות, על ברית ברלין, סעיף 44, ועוד ועוד, ויעירו את רוח העם ויחדשו את החזיונות ואת החלומות הנשכחים, והעם שמע ויאמן ויקַו לטוב. ועושי דבר הועד סבבו בעיר הבירה ובערי המדינה וגליונות־התרומות בידיהם ובכל מקום נכתבו ונחתמו סכומים גדולים. לא היתה תעמולה נמרצה כזאת ולא הרימו תרומות גדולות כאלה למען הציונות, למשל, גם בשנים הראשונות הטובות בעוד היות לב כל העם לעשות.

ומה היתה אחרית כל אלה? – לא היתה כל אחרית כאשר גם לא היתה כל תקוה. את הנעשה לפנים מן הקלעים אין איש יודע; גם בכה"ע לבני ישראל לא נודע ולא נשמע שרש דבר. אך הדבר האחד הברור הוא – כי רפו פתאם ידי הועד וישבות מכל מלאכתו אשר עשה ואשר אמר לעשות.

ובאמת מה יוכלו עוד גם כל אנשי חיל לעשות בדרך הזה לטובת היהודים ברומניה לפי מצב הדברים כיום?!

ג. בתי הספר

בשנות החמשים למאה האחרונה נשנה החזון, אשר נראה בגליציה וברוסיה בימי בכורי ההשכלה בארצות האלה: הממשלה האיצה ביהודים פעם בפעם ליסד להם לקהלותיהם בתי ספר לבנים ולבנות או לשלוח ילדיהם אל בתי הספר לעם, והמה מאנו לשמוע ויתנו כתף סוררת; כי לבניהם מצאו להם די חדרים וישיבות, ובתי הספר העברים, אשר כוננו ידי יחידים נושאי דגל ההשכלה (מילידי גליציה) בערי מלדובה בימים ההם, היו לצנינים בעיני הרבנים וראשי הקהל וההמון וגם שום שמו אותם לחרם ואת באיהם למשל ולשנינה; והבנות – כבר מלאו אז את בתי הספר לבני האמונות האחרות וגם הרבנים וגם ראשי הקהלות, אשר רוח משמרת חקי אבות עמדה בתוכם, לא ראו בזה כל און… ואך אחרי אשר הכבידו בעלי השלטון, בעצת “המשכילים”, את ידיהם על החדרים ועל המלמדים (1860 – 1861) ויעשו עמהם מעשים אשר לא יעֵשו, החלו הקהלות ליסד בתי ספר לבנים ואדוני הארץ נטו להם חסד וישימו עינם עליהם לטובה עד שנת 1866, שאז הֵסַבָּה הממשלה את פניה גם מן הקהלות העבריות גם מבתי הספר העברים ולא יספה עוד לדעתם. ועוד מעט ובתי ישראל אלה נעזבו, התמוטטו, באו עד קצם וילדי העברים פרצו בבתי הספר לעם, אשר נפתחו לפניהם, כפרץ מים. עברו כעשרים שנה הנה היתה רוח אחרת במערכות הממשלה ותחל להניד רגל היהודים מבתי הספר לעם. בשנת 1886 יצאה פקודה אל מנהלי בתי הספר לעם לבלתי קַבּל ילדי “הזרים” כי אם לפי היות להם מקום, אחרי הִכָּתב כל בני הרומנים; ובשנת 1893 הושם מס על ילדי היהודים מבקרי בתי הספר לעם. אז שבו היהודים לזכור ולפקוד כרמם שלהם וירבו ליסד בתי ספר בעיר ועיר ולכלכל אותם בעניָם בכל מאמצי כח. ועוד מעט ויבא להם עֵזר מפריז, כי הד“ר אליהו שורצפלד, מגולי רומניה, הטה את לב ראשי חברת יק”א ותיסד החברה הזאת קרן קימת, חמשה מיליונים פרנק, למשען בתי הספר העברים ברומניה. עתה יש בתי ספר תחתיים לבנים לכל הקהלות הגדולות והקטנות אשר בארץ הזאת ברַבּוֹת מהן – גם בתי ספר לבנות, מלבד חדרים ובתי תלמוד־תורה הנמצאים עוד לרֹב, ביחוד בערי מלדובה. ובערים גדולות אחדות יש לקהלות העבריות גם בתי ספר שניים, גמנסיות או בתי ספר למסחר, וכאשר נוכל לראות מראש יהיה גם מספר הבתים האלה הלוך ורב בקהלות ישראל ברומניה בקרב שנים, כי הנה בעת האחרונה הוחל לסגור גם דלתי בתי הספר התיכונים לפני בני ישראל ובערים אחדות, מקום שם גברה השנאה לישראל, כבר היו הגמנסיות כגן נעול לילדי ה“זרים”.

מקורות ההכנסה לבתי הספר העברים, הם: חלק ממכס הבשר הכשר או מתרומות הקהלה; שכר־למוד, אשר ישלמו אבות הילדים, כל אשר ידם משגת, ותמיכות חברת יק"א, העולות עד החלק הרביעי או החמישי מן התקציב הכללי של בית הספר הנתמך. מלבד התמיכה אשר תתן החברה הזאת לבתי ספר רבים ברומניה, היא גם בונה בתי ספר גדולים ומרֻוָחים לקהלות רבות בכסף אשר היא מקדימה להן למטרה זאת, למעם שַׁלם לה אחרי כן מעט מעט בקרב שנים. – בתי ספר מעטים נמצאים ברומניה (בוקרשט, בראילה, פלוישט ובקוי), אשר נוסדו ואשר יתכלכלו מעזבונות נדיבים, ואשר על כן הם בטוחים בתקומתם משאר בתי הספר, על בלי היותם תלוים במצב הקהלות ובסכסוכיהן התמידיים.

בבתי הספר העברים יורו למודי חֹל בלשון המדינה על פי התכנית של בתי הספר לעם; ועברית – שתים עד שלש שעות ליום ולמחלקה: שלש – ברב ערי מלדובה, ושתים, או גם מעט מזה, בערי וַלכיה, בגַלַץ וביאסי, וגם את המעט הזה השיגה דעת הקהל, ביחוד ביאסי, מעט מעט, בכבדות, ברב ימים, מיד המיסדים והמנהלים, אשר היו עיניהם מראש אך אל הלמודים הכלליים ולא אל העברים; על כן יש שם בתי תלמוד־תורה לעם ליד בתי הספר העברים והלקח העברי באלה ובאלה – עגה בלי הפוכה. – בבתי הספר לבנות יורו רק שעה אחת ליום עברית או “עברי” לאמר: קריאה בסדר התפלות או גם ראשית למודים, אשר אין אחרית להם. – בבתי ספר רבים יורו גם גרמנית, שעה אחת ליום.

שפת הלמוד לעברית שונה מעיר לעיר וממחוז למחוז: תרגום רומני, אידית ויש גם עברית בעברית (השיטה הזאת אך הָחֵל החלה לסֹל לה מסלות ברומניה זה שנים אחדות). מתכֹּנת הלמודים שונה בערי ולכיה ומלדובה והיא עולה ויורדת בין שני הקצוות האלה: פרשיות אחדות מספר בראשית ומעט למודי הדת ו“היסטוריה ביבלית” (בלשון המדינה) לכל ארבע המחלקות, מזה: כל התורה (ויש – עם מעט פירש"י), נביאים ראשונים, חלק מנביאים אחרונים, דה“י לבנ”י (בעברית), פרקי אבות, כל תפלות השנה או רובן, מפורשות ומבוארות היטב, כתיבה עברית, שירים עברים, וכו', מזה.

בבתי הספר התיכונים, אשר לקהלות אחדות מן הגדולות, הולך הלקח העברי הלוך וחסור או נדחה כלו מפני למודי החֹל…

ספריות עבריות, לתלמידים, למורים ולעם, נוסדו ע"י כותב הטורים האלה ליד בתי הספר בערים שונות (יאסי, בקוי, פיאטרא, ולסלוי), אשר עמד על משמרתו בתוכן בעשרות השנים האחרונות, ותהיינה לכלכל את הרוח העברי מבית ומחוץ לכתלי בתי הספר ולתת יתד לשפתנו ולספרותנו במקומות ההם. אנשים, אשר רחקו מן המלה העברית עשרות שנים, שָׁבוּ, כתוצאות הקריאה אשר נמצאה להם באלה, אל העברית ועִמהּ – אל היהדות הלאומית, אשר זרו ממנה בכח המסבות. – אך המוסד הנחוץ הזה היה, גם בעיני הקרובים אל בתי הספר מבית ומחוץ, כדבר אין חפץ בו ובצאת יוצרו ומכוננו מן המקום, התפורר והיה כלא היה².

המורים לעברית הם כמעט כלם אנשים שלמדו מעצמם – או שעליהם ללמוד עוד… הם יודעים את מלאכתם ואת הלשון אשר הם מורים, פחות או יותר (הרבים – פחות, והמעטים – יותר). המורים – או המורות – לרומנית והמנהל הם צעירים עברים אשר השלימו את חקם בבתי הספר התיכונים לעם (כי רק אלה ישיגו רשיון מאת הממשלה להיות מורים) ואשר כמעט כלם חסרים גם ראשית דעת בעברית ועל פי חנוכם ומסבם שגדלו בו רוחם זרה ליהודים וליהדות. בשנים האחרונות החלו להפקיד כה וכה, אנוסים “על פי הדבור”, מורים וגם מנהלים רומנים בבתי הספר שהיהודים מנהלים ומכלכלים מהונם, תחת אשר לאיש יהודי לא יתנו כל משמרת וכל פקודה קטנה או גדולה בארץ הזאת. בכלל גברה ההשגחה וההתערבות בבתי הספר ליהודים מצד הממשלה ופקידיה המשגיחים עד לאין תקומה ועל כל דבר קטן ועל כל תואנה, אשר יבקש וימצא המשגיח המֻפקד מטעם הממשלה על בתי הספר הפרטיים (אשר ליהודים, כי מבתי הספר אשר לעמים אחרים, הזרים באמת, יעלימו עיניהם), יוסר המורה ממשמרתו או גם יסגר בית הספר. ביחוד שוקדת הממשלה ופקידיה להגדיל ולהאדיר את הלקח הרומני ולהמעיט את הלמודים “הנכרים” (לאמר: העבריים). – לפני שנה אמרה הממשלה לשום לסעפי־לקח אחדים (הלשון הרומנית וההיסטוריה הרומנית) מורים רומנים תחת המורים היהודים בכל בתי הספר לבנ“י ותואנה היתה בפיה, כי היהודים (שהם באמת לפי חנוכם רומנים יותר מן הרומנים עצמם) אינם יודעים היטב את הלמודים האלה או אינם נתונים להם בכל לב ונפש. ועוד בקשה לקבוע בבתי הספר האלה את כל שעות היום ללמודי חל, כאשר בבתי הספר לעם, ורק איזו “שעה נוספת”, שעה שאינה לא יום ולא לילה, תהיה ל”למודי דת משה". ואך ברב עמל ונפתולי אלהים יכלו הקהלת העבריות להחלץ לפי שעה מן הצרה הזאת!

ובכל היות ההשגחה מצד השלטונות גדולה וחזקה עד מחנק נפש, אין תעודות בתי הספר העברים נחשבות למאומה ועל התלמידים לעמוד לבחינה – אחרי שלמם את המס – שנית לפני הבוחנים המֻפקדים מטעם הממשלה למען קבל תעודות שנית.

מלבד המעצורים החיצונים השָׂמים מחנק לרוח העברי במקום מקלטו האחרון, בבית־הספר, יש עוד סבה גדולה וחזקה, אשר בגללה יעלה בתהו גם עמל המורים המעטים הטובים, הנתונים בכל לב ובכל נפש לחנוך העברי־הלאומי: דעת התורה ירדה בדור האחרון עשר מעלות אחורנית ועמה – גם כבוד התורה ותופשיה. למודי חל נחשבים בעיני האבות והבנים, כי יודעים הם את ערכם בחיים, והלמודים העבריים היו להם, לאלה ולאלה, כסרח העודף, כדבר אשר אין כל חפץ וכל מועיל בו. בתי הקפה והקלפים (אשר דחו את הספרים מעל השלחנות כמעט בכל³ בתי ישראל ברומניה) היו לעם לפִנַת יִקרַת, תל תלפיות, ובתי הספר והספרים – פנה נשכחה, נעזבה, בזויה, נוה משֻלח במדבר־הרוח, והמורים עברית – נבזים ושפלים בעיני העם, הגדולים והקטנים (כי “שותא דינוקא – או דאבוה או דאמא”), ואין כבוד ואין מורא ואין אהבה ואין משמעת ולא כל פרי ברכה בלקח העברי. –

הנה חזות הכל, קץ כל העמל: אפס גדול ונורא! הנה יש לנו, לנו לבדנו, בתי ספר תחתיים לכל קהלה וקהלה זה עשרות שנים ובתי ספר תיכונים מעטים אשר יש לחכות כי יפרצו לרֹב בקרב שָׁנים. והן לחדשה כזאת אנחנו נושאים את נפשנו כי תֵעשה בכל ארצות הגולה באירופה ובאמריקה, והלא זה הצרי האחד אשר לו נקוה כי יעלה ארוכה לתרבות העברית הבאה עד קצה ולתת לה תקומה וחיים חדשים. והנה בא החלום, הגיע משא נפשנו ברומניה – וגם היה לנו למקסם־שוא! אֵחַרנו המועד! אין עוד מורים טובים בבתי הספר ולא אהבת־תורה מחוצה להם… תקופה קצרה בת עשרים שנה, שבָּהּ חדלנו מִיַסד לנו בתי ספר תחתיים, ימי דור אחד שבו התרַפִּינו להוסיף על אלה בתי־ספר שניים, – הספיקו לנתק את חבל הזהב – מֶשֶׁך התרבות העברית – לקלקל את כל מעשינו, להָתֵם לריק כֹּחֵנו! היינו כעני הבונה את ביתו מעט מעט בזמנים ממֻשכים, אשר בטרם ישים אבן אל אבן ונדבך על נדבך, ראשון ראשון מתערער ונופל…

ורעיון נורא מנקר במֹחי ואני שואל את נפשי לאמר: מי יודע אם לא ביום התעורר אחינו ביתר ארצות הגולה – והיום ההוא בוא יבא אף אם יאחר – ליסד להם בתי־ספר עברים תחתיים ושניים, ככל אשר הם מיסדים להם בכל מקום בתי חולים ובתי כנסת לתפלה, – אם לא יעבירו המועד גם הם כאחיהם בני רומניה.

ד. אגודת המורים

בשנים האחרונות הרימו אנשי לבב קולם פעם בפעם בכתבי העתים, אשר לבני ישראל בלשון המדינה, ומעל הבמה ביום־הקהל לצירי האגודות הציוניות שנה שנה (בגַלֵץ), ובאספה הכללית ללשכות “בני ברית” בבוקרשט (1905), ויעירו ויעוררו את דעת הקהל על המגרעות אשר בבתי־הספר לבנ"י ברומניה ובכל אשר להם: הלֶּקח העברי, מצב המורים, ועוד. כי גם בשפת הלֶּקח גם בתכנית הלמודים גם במספר השעות ליום לכל מחלקה היה תמיד צלמות ולא סדרים בבתי־הספר אשר בערי רומניה ואשר במדינותיה, מדינה ומדינה כמנהגה, עיר ועיר כרצונה או כרצון המורים או הועדים מחזיקי בתי־הספר; וגם בדבר מנוי המורים וכל הנוגע למצבם ולמשמרתם נדרשו תקנות ותקונים שונים, למען שׂוּם חק ומשפט בפנת יִקרַת כזאת, אשר בה יוּטל הגורל לחנוך הילדים מוסדות הדור הבא.

ואולם גם הנאומים והמאמרים היפים, גם כל מועצה וכל ועד עִתִּי, אשר הָפקדו פעם בפעם מטעם הועד המרכזי לאגודות הציוניות ברומניה, ואשר היה עליהם לערוך תכנית־למודים ללקח העברי ועוד, לא יכלו לעשות תושיה ולהוציא דבר לפעלו, כי חסר איש־החיל אשר יתן את רוחו על העושים והמעשים ההם, והכסף העונה את הכל, אשר בלעדיו אין תנועה ואין כל מעשה בעולם המעשה הזה. עד אשר נבחר לראש הפדרציה הציונית ברומניה ה.ר., איש נדיב־לב ונדיב־רוח, גְדָל שאיפות ורב־פעלים, אשר היה ברומניה אחד מראשי המַּטות להרצל בהרימו את דגל ציון ואשר הרבה לעשות לציונות ולתרבות ישראל בארץ הזאת ויַקרב על מזבחן קרבנות מֵחים שנים רבות. הנדיב הזה משך אליו את אנשי הרוח והעט הלאומיים המעטים אשר ביהודי רומניה, ויקראם ל“אספה הראשונה לתרבות” (פיאטרא, ינואר 1906), אשר שָׂם לה תכנית רחבה ורבות־ענין: החנוך העברי־הלאומי לבנים ולבנות, החנוך הדתי, תכנית הלמודים לעברית בבתי־הספר, השפה והספרות העברית, אגודות לדברי ימי ישראל ולספרות ישראל, בתי מועד ובתי מקרא לעם, תעמולה לתרבות על־ידי כת“ע, חוברות וספרים, מצב הרבנים והמורים, ועוד. באספה הזאת החליטו ליסד “חֶבר היהודים ברומניה לתרבות”, אשר ישקוד על השכלה כללית והשכלה עברית לעם, ביסדו בתי־מקרא, אגודות לדברי ימי היהודים ולספרות העברית, שעורים עברים לגדולים, ספריות לעם בכל הערים הגדולות, הוצאת ספרים, חוברות וכ”ע; ובשומו סדרים בכל דברי החנוך ודברי המורים, ביחוד בנוגע ללקח העברי ולחנוך העברי־הלאומי לבנים ולבנות.

החלטת האספה, לקרא בעוד שני חדשים את כל הרבנים והמורים לכנסיה, נעשתה למחצה: כנסית הרבנים לא באה ולא היתה, אף כי גם היא היתה –והִנָהּ עוד היום – דרושה מאד גם למען הרבנים המה, אשר מצבם דורש תקון מכמה פנים, גם למען תקנת היהדות, אשר הם מֻפקדים עליה לשמור משמרתה; אך הכנסיה הראשונה למורים היתה בבראילה במוֹעדה (אפריל 1906), אשר שָׂם לה היוצר אותה ומכינה, והבאים – כמאה ושמונים מורים ומורות וכארבעים צירי הקהלות והועדים לבתי הספר. ובכן נוסדה אגודת המורים העברים ברומניה, אשר היתה תעודתה גם להיטיב את מצב המורים ולחוש לעתידותיהם גם לתקן את עניני בית הספר והלקח העברי, אשר רבה העזובה בהם, כאשר אמרתי למעלה. יחד עם יסוּד אגודת המורים יסד הנדיב הנז' גם את כלי מבטאה, את “המורה העברי”, מכ"ע לחדשים בלשון המדינה, ויכלכלהו לכל מחסוריו שנתים ימים.

בכנסיה הזאת החליטו, להיות הלקח העברי נִתּן מעתה על פי שיטת “עברית בעברית” ולהתאמץ להוסיף על שעות הלֶקח הזה עד היותן בכל בתי הספר שלש ליום ולמחלקה, ואנשים מביני דבר נבחרו לועד עִתִּי, אשר תהיה פקודתו לערוך תכנית למודים ולבחר או לחבר ספר למוד לכל בתי הספר העברים ברומניה.

הכל הלך למישרים, אגודת המורים התכוננה וכסף תועפות לה מתרומות החברים, מנדבות יחידים, מחגיגות ועוד מקורות שונים. ובטרם יעברו ימי שנתים היה הכסף אשר באוצרה יותר משבעת אלפים פרנק.

בכסף הזה, אשר היה הולך ורב על נקלה, יכלו ליסד על מכונתה את “ההסתדרות לתרבות עברית” ולעשות את הדברים אשר קימה וקבלה עליה, או את קצתם, יכלו לעבוד ולשמור את החלקה העזובה אשר בשדה החנוך, את הלקח העברי בבית־הספר, יכלו ליסד ספריות עבריות ליד בתי הספר למען התלמידים והעם וביחוד למען המורים הרחוקים מן הספרות העברית ומכל מלה עברית – שהם רֹב המורים עברית ברומניה – ואשר בגלל הדבר הזה היו לאחור ולא לפנים ותורתם – ללא פרי ברכה; יכלו להרים קרן לאגודת המורים, אשר תהיה למופת לרֵעוֹתיה, ולבתי הספר העברים, אשר יהיו לברכה ליהודים וליהדות ברומניה.

יכלו – אבל… ופֹה עלי להתאמץ מאד לשום מעצור לרוחי למען אספר אך מעשים שהיו.

מראשית הוָסד אגודת המורים התרוצצו בקרבה שתי נטיות שונות: לאלה – המנהלים, המורים והמורות ללמודי חֹל – היה כל הענין הזה אך שאלת־הלחם לבדה; המה נשאו נפשם אך להיטיב את מצבם לכונן עתידותיהם בכח האגודה ואחרת לא ידעו ולא אבו לדעת. ואלה – אנשים אחדים מן המורים עברית ומן הקרובים אל התרבות העברית – קוו לאגודת המורים לשום משטרה בכל השאלות הנוגעות למורים ולבתי הספר – שאלות החֹמר ושאלות הרוח יחד. אבל בעלי החֹמר היו הרבים בבאי הכנסיה, כי גם רֹב המורים עברית היו אנשים, אשר אין להם דבר עם התרבות העברית ועם החנוך העברי־הלאומי או – אשר היו לצרינו ולא לנו. בצאת הקריאה למורים לבא אל הכנסיה הראשונה, התיצבו רבים מנגד ואנשים מהם הדפיסו ויפיצו בקהל ובתוך המורים קרואי הכנסיה כתב שטנה כתוב רומנית, לאמר: ר. חושב מחשבות בליעל על המורים להטותם בערמה אל הציונות, לעשותם כלי שרת בידי הציונים, למען יתנו לילדי ישראל חנוך עברי־לאומי, וכו' וכו', על כן מצאו הם לנכון לעמוד מרחוק לתנועה המסוכנת הזאת ולהזהיר גם את חבריהם המורים מנפול ברשת זו טמנו להם הציונים ור. בראשם.

את הנבלה הזאת עשו מורים עברים – מורי עברית בבתי הספר לבני ישראל בבוקרשט וביאסי!

כאשר דרשו אחדים, במועצת הערב שלפני יום הקהל, להוָעץ גם על שאלות הלֶקח העברי, קרא אחד המדברים מן המערכה השנית: “לא; אנחנו באנו הנה לדרוש ולהועץ על מצב המורים החמרי ואם ישאר זמן גם למועצות ע”ד הלֶקח העברי – טוב, ואם לא – יניחו זאת לעת אחרת". בדַבּר האחד על הצֹרך להרבות את שעות הלקח העברי בבתי הספר למען יעשה פרי, קראה מורה אחת: – “בפלשתינה!”

ככה פרצה המלחמה מן הרגע הראשון בין שתי המערכות, מלחמה אשר האריכה כשנתים ימים ואשר נגלתה בכל עֹז בחוברות “המורה העברי”. ואך בהיות רוח האיש היוצר את הכנסיה ואת האגודה, עומדת בתוכם, נשאו הרבים פניו ויקבלו את ההחלטות, הנזכרות למעלה, ביום הקהל. אבל כאשר בקרו האנשים, אשר הָפקדו לדבר הזה מטעם הכנסיה, את ספרי הלמוד ילידי חוץ ולא ישרו בעיניהם וכאשר מִלאו, בעקבות הבקֹרת הזאת, את יד האחד, מורה וסופר עברית, לחבר ספר־למוד חדש לפי שיטת עברית בעברית ויעש כן, – התגולל כתב־היד מיד ליד כשנתים ימים וראשי אגודת המורים לא אבו להוציאו ואף לא להקדים מעט כסף למען הקל את הוצאת הספר הזה, שכָּכה היה נחוץ לבתי הספר ברומניה, עד אשר התנדבה הלשכה הראשית ל“בני ברית” בבוקרשט ותוציא אותו על חשבונה (דצמ. 1908).

ויהי באחרית שנת 1907 ור. אשר לא יכול עוד, מפני מצב בריאותו, לטפל בדברי האגודה, מסר אותה ואת כלי־מבטאה, “המורה העברי”, ליד ראשיה (אשר נבחרו מתוך ה“חמריים” הרבים) והאנשים האלה, אשר גם בראשונה חתרו לנהל את דברי האגודה על פי דרכם, הסירו אז את המסוה מעל פניהם בקחתם את רוּחהּ ממנה פעם אחת גלוי לכל העם. בחוברת לחדש דצמבר בשנה ההיא כתב העורך (מנהל ביה"ס בבאטושני שהוא גם מזכיר האגודה ועושה־דבָרהּ) במאמרו הראשי, “האידיאל והמציאות”, לאמר: “הכנסיה הראשונה למורים יצרה את אגודת המורים העברים, אשר מטרתה הראשית והיחידה היא: להיטיב את מצב המורים”. ועוד במאמר הזה: “הסתדרות המורים העברים איננה נושאת נפשה לכל חפץ אחר, בלתי אם להיטיב את מצב המורים”.

לשוא דרש הד"ר נאכט במאמרו “להעיר אזן” (“המורה העברי”, ספט. 1907) מאת ראשי אגודת המורים לשנות את חקי האגודה (כי זאת היתה תואנה בפיהם לאמר: אין לפרוץ גדר החקים) ולהוסיף סעיף, אשר על פיו יוכלו לעשות גם ללקח העברי, כי “אם אין תורה, אין קמח”; לשוא נסה כותב הטורים האלה דָבר אליהם פעם בפעם להבינם כי התיצבו על דרך לא־טוב וכי בהטותם את האגודה כלה אל עֵבר אחד, אל שאלת־הלחם למורים, הם נוטים עליה קו תהו. על חקי האגודה אמנם השיבו את ידם אחרי כן פעם ושתים, בשתי הכנסיות, השניה והשלישית, אך תקון הלקח העברי, תכנית הלמודים, ספרי למוד וכל דברי רוח ־ לא נזכרו ולא נפקדו ולא עלו על לב. כאשר נלחצו אל הקיר, הודו בפיהם, כי אמנם דרושה גם התרבות העברית וגם יש לשום לב לתקון הלקח העברי, אבל עוד חזון למועד, ועוד דברי חֹנף וחלקות כאלה, אשר נשארו אך דבר־שפתים.

סוף דבר, האגודה, אשר בהוָסדה נתנה מקום לתקוות גדולות וטובות, היתה בפשע ראשיה כגוף בלא נשמה, כמכונה בלי רוח חיים וכל משא־נפש ולא כל מעשה אשר יֵעשה, ואחרי אשר פזרו חלק גדול מכסף האגודה לתמיכות שונות, “לחם לרעבים”, שבו ויחליטו בכנסיה השלישית – האחרונה – להשיב לכל המורים החברים לאיש איש את כסף תרומתו, אשר נתן בשלש השנים. ככה התנצלו את רֹב הכסף – כחמשת אלפים פרנק – אשר היה להם כאבן מעמסה מבלי דעת מה לעשות בו, והנותר נשאר מונח באוצר האגודה כאבן שאין לה הופכים, למען דעת כי הכסף לבדו לא יענה את הכל.

והאגודה? היא באה עד הגבול “בין להיות ובין לחדול”, רֹב חבריה עזבוה וקולה לא נשמע עוד בין החיים, כי גם כלי מבטאה חדל לצאת אחרי הכנסיה ההיא.

עוד אבעבועת־בורית אחת.

ה. חיי החברה

דור הולך ודור בא והאנשים ומחשבותיהם ומעשיהם ומשאות נפשם יעברו כעננים ועוד מעט ואין זכרון לראשונים. ואולם יש אשר יבאו העננים בנחת והריקו ברכה למקום אשר יעברו עליו, ויש אשר תהיה דרכם בסופה ובסערה ולעמת שבאו כן ילכו ריקם, לא יפתחו לנו את אוצרם, לא ישאירו אחריהם ברכה ולא יולידו ולא יצמיחו כל פרי תנובה.

כעננים הסוערים והריקים האלה, כן היו נושאי דגל ההשכלה ברומניה בדור ההולך, בעשרות הראשונות למאה השביעית למספרנו. זקני הדור עוד יזכרו את הימים אשר בהם “חכמות בחוץ תרונה” והתורה וההשכלה, הלומדים, המשכילים וגם הסופרים מלאו את הארץ, ימים אשר המשכילים עוד היו יודעים את הלשון העברית והמלמדים – את התורה. הסופרים והמשוררים העברים, ילידי גליציה או רוסיה, היו עוברים ברומניה פעם בפעם או יושבים בה אם מעט ואם הרבה וזורעים זרעם בארץ מגוריהם. בעיר ועיר היו בעלי כשרון, “עלוּיִם”, צעירים ובאים בימים, אשר נתנו פרי רוחם עודם באִבּם וכתביהם הנשארים אחריהם התגלגלו תחת שואה מבלי משים או עודם מתגוללים כֹה וכֹה בידים אמונות או לא־אמונות, אשר עוד נשאר שמָם וזִכרם בתוך העם ואשר היו הם וחייהם ופעליהם חֹמר לשירי־עם ולספורים (כמו “איש חמודות” להסופר המנוח משה אורנשטיין, אשר גבור הספור הוא איש שהיה ופעל בארץ הזאת). משכילים מגליציה לֻקחו “אחר כבוד” אל בתי עשירים ותבא השכלה לרגלם ואשר לא באו – נרדם נתן ריחו ביד מוכרי הספרים, מלאכי ההשכלה, אשר היו עוברים בערים, וצרורות ספריהם בידיהם ובהם כל תבואה חדשה “מזמרת הארץ”, באו בבתים ועמדו בפתחי בתי המדרש – אשר היו מלאים אנשים וספרים ככלוב מלא עוף – וצדדו נפשות הבחורים ושמו את ההשכלה צוררת לתורה וסכסכו בנים באבות ואבות בבנים, – הכל כמראות אשר נראו בימי בכּורי ההשכלה בערי מושבות ישראל אשר מעבר לגבולות רומניה.

והיום?

המשכילים וההשכלה וכל מאמציהם וכל מלחמותם – הכל חלף עבר בימי דור אחד כצל עובר וגם כל ברכה לא נשארה אחריהם. ואף גם זאת כי גם היֹה היו בדרכיהם ובמעשיהם למשחית לדור הבא ויכינו מרחוק, מבלי דעת, את המצב המוסרי, אשר ממנו תוצאות לכל המגרעות ולכל המַכשֵׁלות הנראות והנגלות היום בקרב יהודי רומניה בכל דרכי החיים והחברה פנימה.

כי הנה המשכילים ההם – כמוהם כרעיהם אשר מעֵבר לגבול – לא השכילו לרוח העם ואף לא לרוח העת. אם אמנם היה בהם הֵפך מן הרבנים שומרי חומותינו, שהמה עיניהם היו אך לאחור ואלה לפנים – לעתים רחוקות ולימים אשר לא באו ולא יבאו אחרי מָתַי עוד, – הנה בזאת נשתוו יחדו כי אלה ואלה עיניהם לנֹכח לא הביטו ואת רוח הזמן לא הכירו ואותותיו לא ראו. אלה ואלה לא שמו לבם לתת עֹז ותעצומות לרוח העם, לחזק את בית ישראל בתחבולות למען יוכל עמוֹד בתוך המסבות החדשות המתהפכות ובאות עליו. רגע האירו ראשי עם הארץ פנים אל היהודים – והנה שמים חדשים וארץ חדשה נראו להם בחזון: אהבה ואחוה וצדק עולמים בין ישראל לעמים וכילדים תמימים שלחו המשכילים ידיהם אל אגן הסהר הנראה מנגד, לאחוז בו. וכילדים תמימים העפילו להפוך בעולם היהודים והיהדות כמהפכת סדום פעם אחת, ויצאו במלחמות תנופה לקראת דרכי החיים הישנים, אשר היו קדושים לכל העם בימים ההם, וישַלחו את פקידי הממשלה בחדרים ובמלבוש היהודי הישן ויתעללו וילעיבו גם בדת ובחקות אבות ויבאישו ויחפירו את התורה בדעת ואת ההשכלה בלא דעת בעיני העם; תחת אשר יתאמצו לחַבּר יחדיו את הישן ואת החדש, את התורה ואת ההשכלה, ולכונן את התרבות העברית, אשר היו אמונים עליה מנעוריהם, בתוך הקהלות ומוסדותיהן, אשר היתה ידם בהם כֹה וכֹה, למען תת אחרית ותקוה להיהדות.

ההשכלה והתורה לא היו להם כאחיות תאומות, אשר מה טוב ומה נעים שִבתּן יחד, כי אם כשמש וכירח או כאור וכצל, אשר על האחד לנטות מפני רעהו. הלשון והספרות העברית היו להם כסֵבל הירושה, אשר לא להניחילו עוד לדורות הבאים. על כן גם את בניהם לִמדו הכל רק לא עברית; וסופרים ומשוררים, אשר מתו ברומניה בדור הולך, נשכחו הם ופעליהם וספריהם וכתביהם הנשארים אחריהם, או התעתדו לשכחה ולאבדון, על פני בניהם החיים אתנו היום…

בארצות האחרות, מקום מושב רַבּת בני עמנו, לא עצרה ההשכלה כח לכבות נר התורה, היושבת באיתן, המיֻסדת משנים קדמוניות, וכעבור רוח פרצים במערכות ישראל, התכנסה תורתו־הורתו אל חדריה, אל בתי מקדשהּ המעטים, שם נשארה לה שארית ושם תחליף כח במסתרים עד בא עִתּהּ לצאת ולהגלות ולשכון כבוד בתוך עמה כקדם. אך ברומניה, ששם היו מעינות התורה גם לפנים מעטים ודלים כמי השלֹח ההולכים לאט, כמעט דללו וחרבו כלם מפני רוח ההשכלה אשר נשבה בם. וההשכלה – היא השכלת עם הארץ, כי עִמה מקור חיים… ותרבות הרומנים כלה עודנה אז חדשה ומצערה ופריָה סמדר, בלי היות בו כח לרומם רוח ולקחת נפשות. ככה השחיתו הפורצים העולים לפנינו את דרך העם ויריקוהו מכל משא־נפש ויקחו את רוח קדשו ממנו עד היותו להמון רועי רוח ומרדפי ריקים – כעם הארץ, מוֹפתם.

ועל הריקות הזאת, מורשת ההשכלה הכוזבה, נוספו עוד מעט הסבות המתהפכות עלינו מן החוץ: גזרות ומצוקות וחקי עמל, אשר הביאו מהומה ומבוכה בחיי המוננו וישדדו רבצם ויובישו מקורות מחיָתם ויאלצום להעתיק את ילדיהם מאהלי התורה וללמדם לשחר לטרף מימי שחרותם.

ובהשקיפנו עתה על פני החלקה אשר בין הקרפתים ובין הדאנוי, – יֵרָאה לנו המון ישראל יושב הארץ כגוף, אשר אבריו הולכים ומתפרדים מראשו ועד רגליו, ובהתפרדם והיתה תנועה ונשמע קול רעש; ואולם, אהה, לא זאת התנועה ולא זה הרעש, אשר ראה ואשר שמע החוזה לפנים כאשר קרבו העצמות היבשות, אשר על הבקעה, אחת אל אחת לשוב להיות לגוף אחד!…

מלבד רבת העם, יש לנו אנשים מעטים המגביהים לשבת במערכות החברה: עשירים אילי הכסף, חכמים, רופאים, תופשי עט, מהנדסים ועורכי דין. המעטים האלה הנם באמת “שוכני מרומים”, רחוקים מעמם ומכל חפציו ומשאות נפשו ואך בתוך עם הארץ יבקשו להם מהלכים. גם כי תהיה משרה על שכמם באחת הקהלות או באחד המוסדות, לא יתכבדו עם עמם, כי אם מכבדים הם את העם בעיניהם, וכי ישא לבם אותם “להופיע” אל אחת החגיגות או ליום זכרון, חנכת בית או מוסד, ובאו ונראו בכבודם ונאמו נאום – ונַעלוּ מעל הקהל. “להשפיל” שֶבת בתוך עמם, להיותם לו רועים נאמנים או אחים לצרה, לצאת ולבא לפניו ולכלכל את דבריו ברוח היתרה אשר היתה להם למנה שכם אחד על שאר עמם, – לכל אלה אל תנשאו את נפשותיכם ואל תקַוו לאנשי המעלה, שלא שם המקרה חלקם כמונו וגורלם – בתוך המוננו!

אילי הכסף, אשר בגללם השנאה והלחץ הולכים וחזקים על אחיהם ועמם, יושבים שקטים ושאננים ולא ישמעו גערה, כי “הון עשיר קרית עֻזו”; גם הפרעות אשר פרעו האכרים וההמון ביהודים בתקופת האביב 1907, בגלל עשירינו חוכרי האחוזות, הביאו הרס וחרבן על דַלת העם ולא על העשירים. כחדש ימים לפני היות הפרעות, נשא הִרֶט – שר ההשכלה אחרי כן – מדברותיו בגַלַץ ואמר: “לוּ חכמו השכילו אכרינו, כי עתה לא נתנו קֹמץ יהודים למשל בם ובאדמתם, לשפוך את ממשלתם על מדינת מולדובה כלה ולמֹץ גם את מח עצמות האכר הרומני האמלל”. האכרים, אשר מלאו את האולם, הריעו לו בקול מצהלות ומחי־כפים – וילכו ויעשו אחרי כן את מעשי הפרעות הנודעות, – וקֹמץ היהודים ההם, חוכרי האחוזות, עודם יושבים על מקומם ועל אחוזותיהם בשלום ו“מושלים בכל מדינת מולדובה” כקדם. והם וחבריהם את מכאובי עמם לא ידעו ובדבריו לא יתערבו ומכחם לא ישחדו בעדו. אך הענק יעניקו מהונם פעם בפעם למוסדות זרים, גם לבנין בתי כנסיה⁴ לנוצרים ועוד “צרכי צבור” כאלה פתוחה ידם תמיד – ראשונים לכל הנדיבים בני עם הארץ. לפני שנות מספר יסדה המלכה בית אֹסף ילדים עורים בשם “קרן אורה” ויקראו וישמיעו נדבות למוסד הזה ועוד מעט ויהי כסף התרומות יותר משש מאות אלף פרנק. ואת רֹב הכסף הזה נתנו עשירי היהודים, אשר יסדו ועדים ויעשו תעמולה גדולה בכל הארץ וירימו תרומותיהם לאלפים ולרבבות בשמחה ובצלצלי שמע, עד אשר היו למלה לכה"ע צוררי היהודים המה והמוסד “המתיהד” הזה, לאמר: היהודים קופצים בראש בכל מקום ובכל ענין למען נקר את עיני האנשים…

ביחוד מרבים היהודים הספרדים, אשר עלו למעלה בסלם־החיים, להתנכר אל עמם ולהתרפק על עם הארץ בהרימם למוסדותיהם תרומות־כסף גדולות פעם בפעם. כאשר היו עושים לפני דור אחד בעוד היות השנאה לישראל ברומניה בראשית דרכה, כן הם עושים גם היום אחרי אשר התגלעה השנאה הזאת בכל תקף ובכל פנות העם והשלטון עד גבוה מעל גבוה. בשנת תר"ל (1870) התנדב השלחני הספרדי בבוקרשט, הלל מנוח, ארבעה ועשרים אלף פרנק לקרן קימת לצרכי התרבות הרומנית, ועד היום עלו הקרן עם הרבית לסך ארבע מאות אלף פרנק. גם שלחני אחר, חלפון, השאיר עזבון־כסף גדול לאוניברסיטה הרומנית למטרה הזאת⁵.

הרופאים היהודים, אשר לא נשמע שמעם במחנה ישראל, ואשר גם המה להם לא יתחברו לאגודה אחת, השמיעו גם הם יום אחד קול רעש – רעש העצמות היבשות. בקיץ 1909 היה הדבר, כאשר נועדו הרופאים מכל הארצות לכנסיה גדולה אל בודפסט באונגריה והרופאים הרומנים מאנו לבא לקול הקריאה וגם הביעו, בספר זכרון אשר הוציאו, את תלונתם על האונגרים הלוחצים את בני עמם היושבים תחת שבטם. אז מהרו חבריהם היהודים – אשר חקי “הזרים” מגבילים אותם מסביב לאין מחיה ככל “בני אמונתם” ואשר זה מעט, בעוד היותם תלמידי האוניברסיטה, הרחיקום חבריהם הרומנים מבוא בקהלם ומהסתפח באגודתם – ויצאו לרקוד לקול חלילם ויחתמו שמותיהם, 178 במספר, גם הם על כתב התלונה ההוא!…

אנשי החכמה והמדע נושאים נפשם אך אל משמרת פרופסור (ויהי אך שלא מן המנין) וזה כל ישעם וכל חפצם. נקל להבין, כי המעטים אשר יפתחו לפניהם דלתים, עליהם להיות מצוינים בחכמה ובכשרון יותר מחבריהם הרומנים וגם – רומנים יותר מהם. אם המירו או אם עוד לא המירו את דתם – עם עמם אין להם עוד כל דבר, מלבד אשר יכבדונו לפעמים מעל עמודי כה"ע הכלליים במשפטם המחֻכם על “חלומות” הציונים והציונות בסגנון סנבלט וגשם וטוביה! “מה היהודים האמללים עושים, וכו'”.

ובעוד פליטי ישראל אלה מתדפקים על דלתות השכנים ומתקדשים ומטהרים למען האסף אל גבולם, הנה בתוך עמם, ששם יכלו להיות לכבוד ולהועיל, דרושים מורים מתֹארים – ואין. ועל הקהלות לשכור מורים נוצרים הדורכים על במותינו ברגל גאוה ועושים עם התלמידים, נותני לחמם, בשנאה ובשאט־נפש כמשפטם בבתי הספר שלהם.

אנשי העט גם הם מקדישים את עבודתם ואת כשרונם לכל דברי הארץ והעם, אשר הם יושבים בתוכם, אף כי נבזים ושפלים המה להם ככל המון היהודים (באגודת הסופרים הרומנים לא יבא, על פי חקיה, כל סופר יהודי), ואף כי יש אשר ישמעו מוסר כלמתם מפי צוררינו המוכיחים אותם על התעלמם מעצמם ומבשרם לעבוד עבודתם־נכריה. בראשית השנה הזאת היה “ענין פוֹרן”, אשר הרעיש את דעת הקהל הנוצרי והיהודי ימים רבים. סופר יהודי צעיר, איגן פורן, כתב מאמר במכ“ע רומני, אשר בו נטה קו בקרת על אחדים מן “העושים” בספרות הרומנית בדור הזה. ותגעש ותרעש הארץ ואגודת הסופרים הרומנים דרשה מבית הנבחרים, כי ימנעו מן הסופר הזה את משפט־האזרח, אשר שאל בעת ההיא, וכתבי העתים הביעו רוחם עליו ועל היהודים כלם (כי כל ישראל ערבים זה בזה – בעיני הגויים…) זה בכה וזה בכה. אך מכל דבריהם נמרצו דברי סופר אחד רומני, אשר כתב אז במכה”ע “Cumpana” לאמר: “ומה, האין גם להם עם? הלא יקרא להם קול ממעמקי נפשם, ממקור דמיהם, להודיעם את חובתם להמונם הנע ונד תמיד? האין עליהם, על פי מולדתם, החובה להשכיל ולרומם את רוח המוניהם האובדים והנדחים בירכתי מולדובה? האין להם בתי ספר, אשר יורו בם, האין להם שפה, אשר יכתבו בה את דבריהם, האין להם אלהים, אשר יעבדו אותו? ומדוע זה תמיד יתכחשו לאבותם ולעמם, ומדוע אך יתחמקו לברוח מעדרם כצאן אובדות? הוי, מה נבזים ונמאסים בעינינו בנים כחשים כאלה ומה מעט יֶהמו מֵעֵינוּ לעוזבי הדגל האלה, הזוחלים ובאים לחסות תחת כנפי איש מעם אחר, למען יביאם ויטעם על אדמה חדשה השמנה מאדמתם המה ואכלו מטוּבה, תחת אשר ירימו ראשם ופניהם בגאון להלחם מלחמת אחיהם ועמם”.

הדברים הנכוחים האלה היו כמכת־לחי לא רק לצעיר היהודי ההוא לבדו, ואנשים מעורכי כת"ע יהודים בלשון הארץ נפתלו, התפתלו עם מגיד־פשע זה להשיב על תוכחתו, אך לא יכלו לחלץ נפשם ונפש רעיהם מכֹּבד משָּׂאָהּ…

עתה נרדה ממרום “הרים גבנונים” אלה למטה אל העם ונחזה בו.

העם לשתי מחלקותיו, הסוחרים ואנשי המלאכה, גם הוא אין שלום בעצמיו ולא נחת בו למתבונן אליו. אנשי המלאכה היו לפנים נבזים ושפלים בעיני הקהל, וכן היו בעיניהם. כי התורה היתה אומנת ושעשועים לבני ישראל מנֹער ועד ימי הבַּחרוּת והיא לבדה היתה קנֵה־המדה ליקַר־ערך איש ואיש. טוֹבי השכל היו יושבים בצלה ונהנים מזיוה עד אחרי החתונה, עד שום אותם חותניהם לסוחרים ולאנשי מעשה, וחסרי־הלב, אשר לא צלחו ל“מלאכת שמים”, נִתּנו מנֹער למלאכה; ותהי המלאכה כאות־קין על מצח בעליה – אות כי נופלים המה לחכמה ולמדע מרעיהם הסוחרים אצילי הרוח. אך אחרי אשר חלפה הלכה לה אהבת התורה מקרב העם, שֻׁלחו הצעירים מנעוריהם אלה למסחר ואלה למלאכה ואלה אל בתי הספר לעם – איש לפי טעמו או לפי אשר תשיג ידו; ובכן אין עוד היתרון ההוא, יתרון החכמה מן הסכלות, כי גם הסוחרים אשר אינם עוד מבני “המהלך חהדש”, לאמר: חניכי המסחר מימי היַלדוּת, ישליכו אחרי גום את התורה ואת ההשכלה העברית, אשר היו אמונים עליהן מנֹער. וזה מקור הקנאה והשנאה ודברי הריבות ברֹב קהלות רומניה: אנשי המלאכה הרימו ראש ושאלת “למה תתנשאו?” בפיהם, אחרי אשר הסוחרים אינם עולים עוד עליהם בדעת התורה, – ובתי קפה וקלפים ויתר הענינים הנכבדים, אשר ישעשעו נפשם אחרי התנערם ממעשיהם ומעצבון ידיהם, יש לאלה ולאלה, איש ברחובו.

את ילדיהם יגַדלו ללא דעת היהדות. נתון יתנו אותם אל החדר “בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי” – כבן ארבע שנים או גם לפני זה – למען הניח לאֵם הבנים ולבל יִגדַל פרע… אך את שתים או את שלש השנים הראשונות האלה, שבהן יביאו את צואר הילד הרך בעֹל תורה ללא הועיל, יגרעו מחנוכו אחרי כן בעת היותן דרושות וגם פוריות הרבה יתר מאד: כי גם בטרם ימלאו ימי לקחם בבית הספר העברי (ששמה יבאו מקץ היות להם, כדת הילדים, ההכנה הדרושה בחדר, שתים או שלש שנים…) ישלחו עויליהם למלאכה או לבית מסחר – וישמחו כי יפרקו עֻלם מעל צוארם. הנער יבא בקהל החניכים ואז – “עזבו כל תקוה”, הקץ להשכלה עברית או כללית! כי הבעלים מחזיקים בחניכיהם היוצקים מים על ידיהם, כל היום ואשמורה בלילה – עד השעה התשיעית ויותר, עד כי אין כל יכֹלת להם להוסיף לֶקח על המעט אשר למדו בבית הספר בטרם ידעו בחור בטוב. כותב הטורים האלה נסה בעשרים השנים האחרונות ליסד שעורי ערב לתלמידים יוצאי בית הספר בערים שונות, אך כל מאמציו נֻפצו תמיד אל אבן־הנגף הזאת ולמוסד הטוב והנחוץ הזה לא היתה תקומה בארץ.

והסוחרים רֻבּם יתנו את בניהם אל בתי הספר לעם, תחתיים ושניים, כי מצבם וכספם יפתחו לפניהם דלתים. ואם המורים והתלמידים “חבריהם” ישפכו עליהם ועל אבותיהם ועל העם היהודי כֻלו בוז וקלון בכל עת, ואם גם ילחצום ויכום ומררו את חייהם, ואם יתעללו בם לתחוב אל פיהם בשר החזיר וכל שקץ, ואם יאַלצו אותם המורים ללמוד את פרקי הדת הנוצרית, ואם יתנו להם לקרא לפני הקהל בימי החגיגות אשר לעם הארץ, שירים “לאומיים” השָׂמים את היהודים ללעג ולקלס, – אין רע, כל זה שׁוֶה להם: “הלא על כן אך יהודים אנחנו” – בזאת יצטדקו היהודים האלה “אנשי המעלה”, אשר יכרעו וישתחוו לפני כל גוי קטן וילכו בגאוה ובוז עם היהודים אחיהם, אשר אין להם די כסף באמתחתם כמוהם.

הנערים האלה יִגדלו להיות אנשים בצאתם ובבואם ויהודים – רק בשֵׁם; ואם יתנו להם גם מעט לֶקח עברי בביתם, ילמדו די יכֹלת לקרא “קדיש” אחרי הוריהם “לאחר מאה שנה”. וכבר ישנם גם ילדי־חמד, אשר יקראו את הקדיש במות אביהם מעל הגליון בכתב רומי ואבי המת או חותנו, זקן חרד ויודע תורה, עודנו חי – לראות במוֹת היהדות בביתו על פניו…

הקריאה העברית, המלה העברית הולכת הלוך ושוב מבתי ישראל. האבות קונים וקוראים כלם – גם החרדים – כת“ע היוצאים יום יום בלשון הארץ והבנים – גם “ספורים מרעישים” או חוברות סוציאליות וממלאים כרֵשָׂם מעדניהם ושואלים ודורשים בצאתם ובבואם בענינים הנכבדים, אשר ימלאו כה”ע או החוברות והספורים האלה את אשפתם מהם; למכ“ע עברי ולספר עברי אין חותם ואין קונה ואין קורא מהם גם אחד ממאה. במסבות כאלה יגדלו הבנים לעיני האבות, הטובעים ביוֵן מצולת החמריות ובשעשועי בתי הקפה עד מעל לראשם, והיו לסוציאליסטים “אוכלי” הציונים והציונות ומרַדפי אמרים ו”תורות" העוברים מפה אל פה בקרב הצעירים האלה שנות מספר – עד היותם לאנשי מעשה או לרועי רוח כאבותיהם…

אך הפצע האָנוּש בחיי החברה והעם, הנוגע עד הלב והנפש, הוא חנוך הבנות, אשר גם בעוד היות מחנה ישראל כלו בית־מדרש אחד לתורה ולתעודה, היה החנוך הזה מָפנה אל החוץ ועשוי לתת את העולם בלבן (למען היותן לעֵזר לבעליהן, ההוגים בתורה יומם ולילה, בכלכלת הבית והנהלת העסקים). לאלה מזוֹרה הרשת בכל ערי הארץ הגדולות: בתי ספר לנזירות הקתוליות או לפרוטסטנטים האנגלים בעלי המסיון, אשר רֹב התלמידות המבקרות בהן בנות ישראל הן, עד כי יכול יכלו ליסד, בכסף היהודים השוטף אליהם מכל עבָרים שנה שנה, המון בתי ספר תיכונים לבנות, טובים וערוכים בכל; כי גם אחינו יושבי הערים הקטנות שולחים את בנותיהם אל בתי הספר האלה, איש בעקב אחיו ואשה אחרי שכנתה, למען תת להן “חנוך טוב”… החנוך הטוב הזה ראה ראשית לו ברומניה לפני חמשים או ששים שנה, בעת אשר יסוּד בתי ספר יהודים לבנים נחשב כפרץ בחומת הדת והבתים – כבתי התֹּפת הטמאים, אשר כל באיהם לא ישובון; וכבר הספיק להקים “אִמוֹת בישראל” בכל עיר ובכל מעמד, וביחוד במעמד הסוחרים, – אִמות השוררות בביתן בכח השכלתן ומנצחות על חנוך ילדיהן על פי דרכן להוליכם “קדימה” הרחק מאד מרצון בעליהן המתבוללים גם הם בדעת או בבלי דעת, אך לא כבה עוד זיק היהדות מנפשם. כי אמנם תחת ההתבוללות המבֻקשת, הצעקנית אשר היתה לתורת־חיים לפני דור אחד או שנים, באה עתה התבוללות חרישית, בלי דעת וחשבון, החותרת בחשך ומקרקרת מעט מעט כל מוסדות רוח ישראל, – ואשר על כן היא רעה ומסֻכנת הרבה יותר מן הראשונה. והחנוך הזה נתן פרי ישַׁוה לו, ועתה רחוק, רחוק למצא גם בערי מולדובה הקטנות, גם בבתי החרדים והחסידים המסתופפים בבית “היהודים הטובים” ומלקטים תחת שלחנם, נערה עבריה אשר לה שם יהודי ואשר לא תבוש לדבר יהודית ואשר תדע או תמצא חֵפץ כמעט קט בעולם היהודים והיהדות.

במסבות כאלה ירד גם המוסר העברי אחורנית וגם הנה נתנו דרכי החיים החדשים אותותיהם לרעה בכח־חיָתנו, אשר היה תמיד אמיץ מאד, כאשר נראה בשנים האחרונות בערך הנולדים והמתים בבני ישראל לעמת עם הארץ…

ו. הציונות

הציונות או חבת ציון נגלתה ברומניה ראשונה בשנות תרמ“א – תרמ”ב, בעת הִוָּסד ביד אחינו ילידי הארץ הזאת שתי המושבות זכרון יעקב וראש פנה; ואז כבר התנודדה כנסת ישראל בין רעיון ההתבוללות בעם הארץ וראוֹת חיים עִמו בכל מחיר ובין התעוררות העם להחיש מפלט ליהודים וליהדות יחדו. ויהיו חובבי ציון מזה מוסיפים עז ותעצומות גדולות לכלות את דבר התשועה אשר החלו לתת לעמם, ובני המערכה האחרת מזה מוסיפים להתיצב מנגד או לצאת לשטן בכה“ע לכל התנועה הזאת, להטיף להתבוללות שלמה ולתרגם את כל סעיפי הלקח העברי בבתי הספר רומנית “למען שׂוּם ידים לילדי היהודים להתבולל בילדי עם הארץ” (הקול הקורא אשר פרסמה “האגודה להוצאת ספרי למוד עברים־רומנים”, בוקרשט, 1883) וכאשר נסה לופץ לפויא לפתוח שערי ספרד ארצו ליהודים (1886), צהלו משכילינו ההם לקראתו וימהרו ויעוררו במכתבם־העתי את היהודים בני רומניה על התשועה הגדולה הזאת, הנשקפה להם מארץ השפנים, וישובו גם להפוך ידיהם על “חלום” ישוב ארץ־ישראל ועל “הנדחים” אחריו לבטל אותם כעפרא דארעא (ואז כבר פרחו שמונה מושבות בארץ־ישראל!). ובהתעורר הרוח בקרב צעירינו תלמידי בתי הספר הגבוהים באוסטריה וייסדו את האגודות הלאומיות “קדימה” ועוד, יצאו המתלמדים העברים ברומניה להשליך שקוצים, במכה”ע אשר לצרינו, על העם היהודי ועל היהדות ולדרוש להתבוללות כלה ונחרצה בעם הארץ (1886 בבוקרשט, 1890 בבוקרשט וביאסי).

ועד חובבי ציון בגלץ עוד התחזק על עָמדוֹ ועל משמרתו תחת פקודת העובד החרוץ שמואל פינילש, עוד נסה להעיר ולעורר את האהבה לציון, עוד קָבַץ על יד תרומות כסף בערי הארץ למען יסד מושבה חדשה על אדמת הנדיב בנימן רוטשילד, אשר קמה לו למקנה בעבר הירדן; אך המחשבה הזאת לא יצאה לפעל והדברים התנהלו בכבדות והתהפוכות, אשר הזכרתי אך מקצתם, הוסיפו להגלות בכה ובכה ולקרוע את מחננו לקרעים ולרַפות כל ידים. עד שקם הרצל וישא נס ציונה ויפח באִשו רוח חיים חדשים בכל המעשים והעושים. הציונות החדשה וגם ועדי חו"צ ברומניה ובארצות אחרות כָּפנו שרשיהם אל תחת הארז הגדול הזה. ההסתדרות החדשה התכוננה בהנהלת ועד־גַלַץ ועברים יצאו מן החורים אשר התחבאו שם ויתנדבו לעבוד את עבודת הקֹדש, עבודת התחיה, בעיר ועיר וישמיעו על השקלים ויאספו מאת העם את התרומות למוסדות הציונות, ואגודות צעירים ובאים בימים, אנשים ונשים, נוסדו השכם והוָסד בכל עיר ועיר שנה שנה מאז ועד עתה – כאשר נשמע בקהל ונכתב פעם בפעם על עמודי כתבי העתים…

ואשר היה אחרי כן, הלא יבינו הקוראים גם בלעדי אגיד. האופן שב קל מהרה: המתנדבים בעם שבו איש אל חורו ואיש לבצעו, גם לא עמדו על המשמר עד אם בצעו את מעשיהם אשר החלו לעשות (רֹב החותמים על המניות למוסדות־הכסף הציוניים, לשלם לשעורים, לא שלמו את הנותר – מאין דורש). ראשי הציונים בעיר ועיר היו מעט מעט ל“בשר שנתעלם מן העין”; האגודות, וביחוד אגודות הצעירים, צצו וחלפו כחציר גגות, לא היתה להן תקומה ולא נשארה להן שארית, עד אשר בעוד מעט לא היו בכל ארץ רומניה כי אם אגודות מעטות מאד העובדות לציון עבודה נאמנה ונמרצה או, יותר נכון, אשר אנשים יחידים בעלי נפש נדיבה ולב ער, עובדים בשמָן את העבודה הזאת. בכלל התכנסה כל העבודה הציונית ברומניה באספת “שקלים” ופרוטות, – דבר הנעשה ביד יחידים. יש אשר נראה בכה"ע עיר פלונית או קהלה אלמונית מתנוססת במכסת כסף התרומות; אך היודע את מצב הדברים מקרוב הוא יֵדע כי אין פה לא עיר ולא קהלה ציונית: במקום ההוא יש שנים או שלשה ציונים השוקדים על קבוץ הכספים – ובני ישראל נתבעים ונותנים ולבם בל עמם… הזקנים והצעירים בעלי השכלה גבוהה, ראשי הקהלות, גבאי בתי הכנסת, רֹב הרבנים, החסידים, החרדים והמתבוללים וגם הצעירים והצעירות מקרב העם – כלם עודם רחוקים מן הציונות ומכל משא־נפש לעמם. גם ראיתי אנשים, אשר היו נאמנים לדגל ציון בעוד היותם אנשים פרטיים, וכאשר נבחרו לעמוד בראש הקהלה, עזבו את ציונותם אחרי הדלת והמזוזה לחדר הקהל ולא יוסיפו עוד לדעתה בשדה־עבודתם החדש; כאשר יעזבו הסוציאליסטים הצרפתים את דעותיהם בבואם לעמוד בראש הממשלה…

וגם בדרך־המעשה האחד הזה, אשר בו תגלה הציונות ברומניה, תראינה עינינו אך קטנות: אין נדיבים גדולים, אין מעשים כבירים ואין תרומות גדולות – ביום שידֻבּר בציון ובישועת ישראל. באחת הערים הקטנות, מחוז פיאטרא, יצא דבר מפי המשגיח על בתי הספר לעם במחוז ההוא – וימהר עשיר יהודי מיושבי העיר ויתנדב מאה אלף פרנק ליסוּד בית־ספר למסחר, רק אם יֵאוֹת שר ההשכלה לקבל אליו תלמידים יהודים בלי ההגבלות הנהוגות. ובשנה הזאת (תרע"א) עברו בערי רומניה בוריס שץ ופרנץ אופנהימר, וגם חרדו לקראתם גדולי אחינו בבוקרשט, ביאסי, בגלץ ועוד ויקראו לכבודם אספות וינאמו נאומים ויתעוררו לאסוף מאת כל נדיב לב תרומות כסף ל“בצלאל” ולמושבה החדשה אשר תוסד על פי תכנית אופנהיימר, – ואחר עברה כשנה שלמה ולא נאספו גם אלפים אחדים בכל הארץ…

הציונות אֵחרה לבא ברומניה אחרי רדת התרבות העברית, יסודה ומקור חיָתהּ, עשר מעלות אחורנית, – זה פתרון כל המראה המעציב הזה וזה מקור הרעה כלה.

הקריאה אשר קרא הרצל, שהיה רחוק מן התרבות העברית, ברוח אלהים אשר נוססה בו, ואשר קראו ברומניה זה ימים ושנים השכם וקרֹא בכל דרכי הקריאה ומעל כל במות הקהל, אנשים היודעים את התרבות הזאת והקרובים אליה, על פי דעתם והַכָּרַת־לבם, לאמר: שובה, ישראל, אל היהדות בטרם תשוב אל ארצך, – הקריאה הזאת לא היה לה שומע עד היום מאת הצעירים ומאת העם; ואם יש אשר ישימו הצעירים באגודותיהם – אשר כימי הקיקיון ימיהם – לב גם לדברי ספר, לתורת הציונות, לתרבות “עברית”, לא יבקשו להם את התרבות הזאת ממקור ראשון, ממקור ישראל, כי אם מכלי שני שאינו מבשל ואינו מחמם – מתוך קריאה ז’רגונית או רומנית. על כן כל הדברים יגעים וכל התחבולות אשר יאחז בהן ועד האגודות הציוניות לרומניה בגַלַץ – השוקד על עבודתו ועל משמרתו בכל מאמצי כח – וכל עמל הנואמים לציון, ילידי הארץ או ילידי חוץ, היוצאים פעם בפעם מטעם הועד או לרצונם להעיר ולעורר את הקהל הנרדם, לא יעשה פרי.

ובכל זאת חלילה לי לגזר אֹמֶר כי “הכל סג יחדו נאלחו” וכי לשוא יעמלו “להחיות נפשות אשר לא תחיינה”. כי אמנם בעד הערפל נשקפות כה וכה קרני אורה, פתח תקוה לימים הבאים, ואולי גם לימים הקרובים לבא. עוד יש בכל המפלגות, מקצה העם ועד ראש מרומיו, אנשי־רוח בעלי משא־נפש, אנשים המבקשים להוציא מן הרקבון הזה זרע לתחית העם והיהדות וגם נסיונות ומעשים, הערוכים לעמת החפץ הזה, לא יחסרו. אמנם, מעטים האנשים והמעשים והנסיונות האלה, “קו לקו קו לקו, זעיר שם, זעיר שם”; אך הלא על כן “גוי קו־קו אנחנו: מקו לקו קוממו שממות־עולם ובנו בנין־עד” (ביאליק).

---

ג. למועדים

מאת

מנחם מבש"ן

ג. למועדים

מאת

מנחם מבש"ן

---

לִזְמַן חֵרוּתֵנוּ

מאת

מנחם מבש"ן

האביב הנה זה בא לחדש פני אדמה ועמו – חג הפסח, ראשית חגינו, יום מועד, יום מנוחה, יום חשבון־נפש לעם; וכאשר יעמוד ההֵלך פעם בפעם להנפש מדרכו הארֻכה והשקיף על מסעיו ועל מוצאיו ושם עינו על ימין ועל שמאל והביט לפניו ולאחריו, כן נסיר אנחנו מלבנו למועד הזה את כל העמל והתלאה ואת כל סבלות חיי יום ונשימה עינינו ביעָף על תחנותינו בדרכנו הארֻכה והקשה – על חגי פסחנו אשר חַגוֹנו בעתים שונות ממצרים ועד הֵנה.

הנה הפסח הראשון.

ולעיני רוחנו עם יוצא ממצרים, משתפך כשטף על פני הישימון, המון רב ועצום, כמהו לא ראה המדבר מעודו; הנשים מלֻבשות בגדי חמודות, שָׁנִי עם עדיים, אשר השאילו אותן שכנותיהן ורעותיהן המצריות לשום עליהן ועל בניהן ובנותיהן, והגברים לבושים בגדי חֹל, בגדי עֹני, כמו זה עתה הסירו שכמם מסֵבל, כפיהם מדוּד, וכליהם כלי גולה, ומשארותם צרורים בשמלותם, עמוסים משא לעיֵפים, אך קומתם קומה ישרה ועיניהם מפיקות בטחון ובפניהם ילין עֹז.

מי זָקַף כפופים, חִזק ידים רפות, האיר עינים דועכות מעֹני ומרֹב עבודה? מי יצק פתאום רוח גבורה בלב ההמון הזה, אשר זה תמול הואיל הלך אחרי צו, וימריצהו להתפרץ מפני אדוניו, להסיר שבט הרֶשע מעל גורלו, לפַלס לו בנפשו נתיב לחיים חדשים?

מה כבדה המלחמה על משה איש האלהים. לא רק עם פרעה ושריו, כי גם עם העם “למוּד שבט ושוֹט”, בנסותו אליהם דבר להוציאם מעבדות לחרות, ומה רב עמלו ומה נשגב פעלו מֵאָדם בגשתו להפוך את ההמון הזה לעם חזק, מוּצק, ערוך בכל, עד אשר בימי דור אחד היו מראהו ומערכותיו וסדריו הנפלאים לרוח שירה לאחד החוזים הנכרים ולברכה ולתהלה בפיו, אשר לא כלבבו וכנפשו! בתחבולות עשה משה עם העם הזה, אשר לא חפץ בחיי חפש ולא יכול לעזוב את סיר הבשר ואת הבצלים ואת השומים ואת שבט הנוגש: דרך שלשת ימים נלכה במדבר ונזבחה לה' אלהינו. רק שלשת ימים… טעמו וראו רגע אחד את החפש ואחר, אם טוב בעיניכם, שובו אל אדוניכם והתענו תחת ידיהם… והם טעמו, ראו – ולא שבו עוד. מָשכֵנו, משה, אחריך נרוצה, המדברה, היָמה, לקצוי ארץ רחוקים, למלחמה עם גוים רבים ועצומים – רק לא לשוב לחיי עבדות.

ויעשו בני ישראל את הפסח הראשון במועדו, במדבר – בארץ החפש, תחת שמי ה'.

לא אכלו למעדנים, לא שכבו על ערשות רעננות ולא שתו היין הטוב; לא היה להם בלתי אם לחם עֹני, עגות מצות מַאפה־שמש, מעט בשר צלי אש, ומרורים רבים, אשר העלו אותם בקרבם, ממצרים, מימי ענים וסבלותם. אך הלא חג החרות היום להם, חג־החרות הראשון, אשר הגיעו אליו אחרי שָׂבעם המה ואבותיהם, ימי עני ומרודים ועבדות ושפלות מאתים ועשר שנים בבית עבדים, ומה להם עוד? מה תחסר הצפור, אשר נמלטה מפח יוקשים, ומה בקשתה עוד מלבד שמש ורוח צח ומרחב־יה?

הימים הקיפו, הנודדים עברו את ראשית דרכם, את הצעד הראשון בדרך החיים, תם המדבר ותלאותיו, המדבר ומסותיו, והעם בא אל ארץ נושבת; בא, ראה, נצח, – בא אל הנחלה אך לא אל המנוחה: כל ימי השופטים וגם אחרי כן, היה עליהם לעמוד על חרבם, להלחם על נפשם, על ארצם, על תקומתם עם אויבים רבים ועצומים, אשר סביב שתו עליהם, ואשר גם גברו עליהם פעמים רבות ויכבשום וירדו בם, והימים הראשונים הטובים, ימי העלות ה' את אבותיהם ממצרים באותות ובמופתים גדולים, היו להם רק זכרון כהה, אשר עליו יספרו אבות לבנים כשמועות רחוקות מני קדם: העת להם עתה לחֹג את חג החרות בשמחה ובטוב לבב והמה עבדים על אדמתם, עשוקים ורצוצים לאין מנוח ולאין תקומה? ולא נעשה פסח בישראל (או לא נעשה ברב עם ובהדרת מלך) כל ימי השופטים וימי המלכים עד ימי יאשיהו, אשר נסה, ולא עת, לחדש את רוח העם ולהשיבו לקדמתו בכח זכרונות ראשונים מימי הנצח וההוד, הנזכרים והנעשים ברב פאר והדר.

גלגל הזמן שב על סביבותיו וישראל גלה מעל אדמתו גולה אחר גולה, התגלגל תחת שואה בין עמים ומדינות, יצא מרעה אל רעה ומדחי אל דחי, עד הגיעו אל תכלית הלחץ והבוז בימי הבינים בארצות אירופה, אשר הכהנים והנזירים הנוצרים שפכו עליהן רוח עריצים וחשכת מצרים. ואותו, את העם הקטן הזה, אשר נצלו אותו ויבוקקוהו ויגזלו ממנו גם את ארצו גם את תורתו גם את חיי רוחו, – הבדילו לרעה ולחרפה, סגרו במכלאות־אדם, השיבו עד דכא, ובימי הפסח סגרו עליהם שבעתים, לא יכול איש יהודי לצאת החוצה לא לראות ולא להרָאות. לך, עם ישראל, בוא בחדריך, סגור דלת וחַלון, חתום בעד אור־שמש יומם ובעד כוכבים לילה, בוא בחשך ושבה דומם ושומם בימי חגיך, כי גדול עונך מנשוא. כי עם קשה־ערף אתה, עם המתאמץ להאיר אור על הארץ, לפקוח עינים עורות, להמשיל צדק ומשפט ומישרים, והיה כעם ככהן, כקטן כגדול, כשוע כדל. וכל זה איננו שוה לנו הכהנים והנזירים, עבדי אלהי האהבה והחסד והרחמים, המבקשים לדכא תחת רגלינו עמים ומלכיהם ולנהוג אותם חשך ולא אור, למען השתרר עליהם לכל אַוַת נפשנו. על כן הבָּדלו לרעה ולקלון, הבדלו מאדם ומעיר, מאלהים ומתפארת שמיו ומתנחומות חגיו ומועדיו, – הבדלו ודעו, כי אשר לו הכח והעז, לו הארץ אף לו השמים!

מני אז היו חגי ישראל להם לחגא ובימי הפסח, ימי האביב והאורה והשמחה לכל אשר נשמה באפו, יבאו בחשך, יֵחבאו בתחתיות ארץ, להִסָתר מפני אויב ואורב, אשר פעמים רבות חדרו להם גם שמה וישימו את ליל חגם לחרדה. אך את אלהי מעוזם לא שכחו ואת חיי גדשם לא עזבו ומתקותם לימים טובים לא נואשו: עָבדו את ה' ביראה ויגילו ברעדה. חג הפסח היה גם בצוק העתים ההן “זמן חרותנו”; עבדים היו בגוִיתם, אך חפשים ברוחם; עשוקים ורצוצים מחוץ, אך שלמים עם נפשם ועם אלהיהם, כי ידעו עם לבבם כי נעלים הם לאין ערוך על צורריהם ולוחציהם ויקבלו בדומיה את אשר נטל עליהם וישאו ויסבלו וישאו נפשם לאל מושיעם, לאל מוציאם ממצרים.

ימי החשך עברו, עמי הארץ היטיבו את דרכם עם בני ישראל, הוציאום ממסגר, הרחיבו להם מעט, היו להם כמרימי עֹל על לְחַיהם – אך חֹפש אמת, צדק ומשפט שלֵמים, זִכּוּי אשר אין אחריו מאומה, עודם מהם והלאה. בְּתִתָּם שווי זכיות ל“עם קשה־ערף” זה, אשר נלחמו אליו מאות שנים ולא יכלו לו להסירו מדרכו, דִמוּ לו להטותו בדרך טובה, כי יעזוב מעט מעט את דתי אבותיו ואת זכרונותיו מקדם והתבולל בשכניו להיות כמוהם. וכל עוד לא באה תקותם, ואף כי במקומות אשר תקותם עודנה רחוקה מהם, עוד לא הונח לישראל ועוד לא סרה השנאה העצורה כאש לא נֻפח ועוד החקים והמשפטים הטובים חרותים על הלוחות אך לא בספר החיים, חָרות ולא חֵרות, ועוד טרם יוכל לחֹג את חג פסחו, חג החרות, בשמחה ובטוב לבב. ועם רפיון עמודי החרות יֵראו לבני עמנו גם רפיון ידים ורפיון רוח ורבים מישראל יושבי ארצות המערב עושים חֹנף לשכניהם למורא, בחרדתם על מעט הזכיות אשר השיגו אחרי רב עמל ומאמצים, ואמרו לעם אחר: עַמי אתם, והתכחשו לעמם לאמר: לא עמי, ובאו חדר בחדר להֵחבא וחגגו את חגיהם בסתר להניס את שארית פליטת יהדותם מפני בני הנכר, המשרתים והמשרתות והאומנות והשוערים, בני ביתם, כאשר נחבאו אבותינו לפנים במסתרים מפני פחד הגוים, וערכו את סדר חג המצות בחרדה ועשו את חקות ישראל בגנבה ואכלו את המצות בחפזון ואמרו: “השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין”…

והנה הפסח אשר בעצם ימי המלחמה – פסח שנת תרע“ה או תרע”ו.

מחוץ תשכל חרב, תִסער סערת מלחמה, דם ואש ותמרות עשן, כי קרא ה' לאביב והאדם – לטבח. ובני ישראל עומדים, כל בחור וטוב בהם, במערכות המלחמה, הנטושה על פני ארצות וימים; אין חג ואין חרות ואין “סדר” לאבי הבית בשדה ולנפשות ביתו בעיר, כי אם צלמות ולא סדרים פה ושם; והם מחוללים את מחול השטן בתוך הקרואים, הורגים ונהרגים בלי דעת על מה; כי זרים הם ברב ארצות אירופה וזרים יהיו שאריתם פליטי החרב, כאשר היו אחרי כל המלחמות, אשר נתנו חלקם להן באמונה ובישרת לב ובבטחון על גמולות. גם הנה בעוד המלחמה חזקה והיהודים לאלפיהם ולרבבותיהם מחרפים נפשם למות על מרומי שדה בעד הצר ברוסיה ובעד המלך ברומניה ובעד “ארץ המולדת” פה ושם, נותנים אותם לבוגדים ולמרגלים ועושים עמהם בשם הצר ובפקודת עושי דברו מעשים אשר לא יֵעשו, – הלא הם כתובים בדם ובדמעות על ספר דברי ימי היהודים האחרונים בארצות ההן.

במזרח הרחוק הם נרדפים על אשר יפיקו נפשם לזרים להיות להם לאחים; ובמזרח הקרוב מֻכִּים הילדים המתרפקים על אמם הזקנה והשופכים נפשם בחיקה. הסבו עיניכם מנגדה, ילדים, שכחו את אשר היניקה אתכם בנעוריכם ברכות שמים וארץ, התנכרו אליה, היא לא אמכם ואתם לא בניה, פן יראה אדוניה, אשר פרש ידו עליה, ורע בעיניו ופקד עליכם בשבט אפו עברה וזעם וצרה.. ופה ושם מציץ המטה, פורח הזדון ורבה המבוכה ורבה המכשלה. העם מפֻזר ומפֹרד ומפֹרר, קרוע לאלפי קרעים, ההולכים ונתָּקים ממחברתם כהמון ענפים יבשים התלוים על בלימה, הרקב אוכל בו מבית ושבר על שבר מחוץ וכלו חֹמר־אדם נמוג כימי צאתו מארץ מצרים, ומשה אין אשר ירפא שבריו וישיבנו לתחיה: העוד יש תקוה? העוד יקום ויתעודד ויעמוד לגורלו עם כל הכתוב לחיים?

עוד יש תקוה; לא לחנם חוגגים אנחנו את חג פסחנו בימי האביב, ימי התחיה לכל היקום – אות לישראל הוא, מופת לזרע יעקב.

הביטו וראו: הנה העץ, אשר משרש ועד ענף אין בו מתום, בדיו שבורים, גזעו חשוף כה וכה ולבו חלל בקרבו, גם רקב נגלה בו ומחשוף הלבן כמחשוף עצמות אדם פצוע, יעורר זוָעה בלב כל עובר, כל רואהו ינוד לו ואמר: אין חיים ואין תקוה לעץ הבָּלֶה הזה. – הנה חלקה עזובה ופרועה, מלאה אבנים מנֻפצות, בלויי מלחים ושברי כלים, לא נעבדה ולא נחרשה, גם גדר אבניה נהרסה, וכל עובר עליה יִשׁוֹם יניע ראש והסב פניו ממנה בגֹעל נפשו. – והנה בא האביב והשמש שלחה קויה, מלאכי החיים, לארץ ולאשר עליה – והמראות האלה, מראות לא־נכספות, שֻׁנו פעם אחת: התאנה החשופה והנבובה חנטה פגיה ועלים ירוקים צמחו עליה מסביב ויעדוה עָדֵי זהב לכסות את ערותה; הגפן הבוקקה הסורחת על הארץ ללא תאר וללא הדר, התעודדה, פרחה, הרימה ראש ותִעט ירקרק חרוץ; החלקה העזובה הפרועה לשמצה נפקדה גם היא ומבין האבנים והחול והקוצים הכסוחים יציץ ציץ, יעלה עשב נחמד לעינים, וגם בינות אבני הגדר יפרצו יצאו ציצים ופרחים וירק־דשא, – בכל אשר תעיף העין אך חיים ותנובה, כחות קבורים נסתרים בוקעים ועולים ויוצאים לאור! –

והנה הפסח האחר – מקץ שלש שנים.

המלחמה עודנה תמשך, עוד כל הארץ כמרקחה, עוד נחלי דם שוטפים ועוברים גבולות עמים, – אף כי השלום הולך וקרֵב, – והנה באה תקות ישראל, והנה הגיע לו האביב אחרי ימי חרפו הגדול והנורא. במזרח הרחוק, מקום שם רֹב ישראל נחתים, נשבר שבט הנוגש, ולעם ההולכים בחשך זרחה שמש צדקה ומרפא בכנפיה. גם על ציון זרח אור צדק ומשפט והאם והילדים לא עוד ישימו סתר פנים בהוָדעם זה את זה, כי הנה סרה היד הקשה הנטויה עליהם. עתה יהיה חג הפסח לרחוק ולקרוב “חג החרות” באמת, כאשר היה בראשונה ביום צאתם מתחת סבלות מצרים מבית עבדים.

ועתה עוד עבודה גדולה וכבירה מחכה לעם ישראל: לשוב לאמץ כחו לבנות הריסותיו ולחדש נעוריו בכח תרבותו הישנה אשר לא נושנה, גם בארצות פזוריו גם בארץ אבותיו, ששם אין מעצור לו עוד מעתה להתכונן, להתפתח ולעשות חיל שכם אחד עם שכניו ילידי הארץ. שכָּכה רבו נקודות־המגע ביניהם מימי קדמתם ועד היום הזה.

כי הנה מכנף הארץ זמירות שמענו, קול מבשר ואומר: עורי, עורי, לבשי עזך, ציון, הכוני לקראת בניך־נדחיך, כי באה עת גאולתם, עת שובם אליך מארבע כנפות הארץ!

האמנם עם ישראל נכון לקבל את הטובה הגדולה, אשר השפיעו עליו דברי הימים האחרונים לפתע פתאם? הלא יהיה עליו כעת לעבור ככסף בתוך כור, להִצָרף, להתכונן? הלא יִשָֹׁנה הפעם חזון דור המדבר – במדבר־העמים וגם בארץ־ישראל?.

הוי שמש אביב, מקור החיים והנצח והאור והעֹז, שֶׁשָׁזַפְתְּ את העם הזה בנעוריו במדבר ותיצקי בו ברזל ודם ותשלחי ממרום אש בעצמותיו ותַקשי את רוחו ואת שריריו ותכיני ותכונני אותו לדרך חייו לאלפי שנים: השקיפי עליו גם הפעם ממרומך ותני בו רוח חיים חדשים, השיבי לו ימי עלומיו, חדשי את אביבו, עוררי את גבורתו, למען אשר לא יקטן ביום גדולות, למען אשר יוכל לקבל את הטוב כאשר קבל תמיד את הרע, למען אשר יגדיל לעשות לנפשו כאשר הגדיל מעשיו לאחרים בכל עת ובכל מקום, בשלום ובמלחמה, מערי המסכנות אשר בנה לפרעה במצרים ועד היום הזה, למען אשר יגבר בארץ לא רק לשאת ולסבול צרותיו ולבכות על חרבותיו ולהניס אל מעמקי לבו תקותיו, כי גם לדרוך על במותיו ולחדש הריסותיו, לבנות את ארץ אבותיו ולהִבָּנות גם הוא ממנה, להאיר אור חדש על ציון ולשוב להיות לאור גוים כקדם, להתעורר ולהתעודד לעת שיבת שבותו בכל מאמצי כחו ואיָלתו, ולא תוביש זקנתו את ילדותו!

(חדשות מהארץ, תרע"ח)

---

הַזְּקֵנִים וְהַצְעִירִים

מאת

מנחם מבש"ן

(שיחה לל"ג בעמר)

ל"ג בעמר הוא הקטן והדל בימי שמחתנו ומועדינו, היום הנֶחשָל אחריהם גם לזמן קביעתו גם לעֶרכּוֹ בישראל, גם שם חג לא נקרא עליו, כי אך יום שעשועים הוא, יום משחק ילדים… ובכל זאת מה יֵחם, מה יִגבה לבֵּנו לכל הזכרונות הקשורים בו, מה יֵעור רוח כל אוהב עמו לכל הגדולות אשר עשו המורה ותלמידיו – הזִקנה והבַּחרוּת, שני כחות העם, אשר אין כמוהם רַבי עלילה בהסכמתם והִצָמדם – בצאתם יחד לקנא את קנאת עמם, מה תדרוך נפשנו עֹז לנצחון הגדול אשר נצחו אנשי הרוח את אילי הברזל והדם, את רומה פטיש כל הארץ! אמנם כן, הנצחון; כי לא כאשר יעריכו בני הדור החי את תוצאות אחת המלחמות יעריכו אתן דברי הימים. למראה עיני הרואים, אשר היו בימים הם, גברה יד הרומים על היהודים, הזקנים והצעירים יחדו; מבחר בחוריהם נפלו בחרב ביום מלחמה ור' עקיבא וחבריו, זקני ישראל, מתו מות אכזרי ביד הורג ביום נקם. ואולם הזקן הזה ותלמידיו, בהשליכם את נפשם מנגד על תורת ישראל, אשר זמם לה האויב להכחידה, כאשר בימי החשמונאים, נתנו נשמה לעם, אשר לא יכול עוד לעמוד על חרבו נגד המון גוים רבים ועצומים ממנו, הפיחו בו רוח חיים ועֹז אשר כל כלי משחית וכל מצרי שאול לא יצלחו עליו להשיבו עד דכא. התורה, תרבות ישראל, אשר ברית עולם שָׂמו לה ר' עקיבא ואשר אתו בדמם ובנפשם, היא שעמדה לאבותינו ולנו אחרי הִנָתשם מעל אדמתם והיא נתנה כח בעם דל וגדָל־רוח לבַלוֹת את רומה “עיר הנצח” ואת כל העמים, אשר התהללו בגבורתם ויעופפו על ישראל את חרבותם מדי צאתם להתהלך בארץ – עד רדתם מעל במותם אחד אחד אל תהום הנשיה, ועינינו רואות…

זקנה ובחרות! אשרי הגוי אשר שני קצוֹת־הדור האלה יתחברו יחד לעשות לעמם; אשרי העם אשר הזקנים והצעירים, האבות והבנים, יֵדעו יחד את מכאוביו, ישימו שכם אחד לחבוש לעצבותיו! ואהה כי לא היתה כזאת בישראל בדורות האחרונים וכי גם רחב הפרץ בין דור לדור לאין מרפא! לפני דור: הזקנים שומרים אמונים והצעירים דורשים אחרי כל חדש ומרחיקים ללכת בנתיבות עולם עד קצה הגבול; ובדור הזה: הזקנים, צעירי הדור ההוא, נוטים להתבוללות או נתונים לה חמריות, לשויון־נפש, לרפיון ידים, והצעירים חותרים להשיב את האניה הסוערה אל חוף בטוח, שָׂמים פניהם ציונה, מפיקים נפשם לתרבות ישראל – והגדולים עודם עומדים מנגד ואומרים בלבם: יקומו הנערים וישחקו לפנינו… על כן בושנו מכל עם עשוק ורצוץ, אשר התנערו במאה האחרונה אחד אחר אחד משפֵל מצבם ויקיצו לחיים חדשים, על כן הרבינו כושל ומכשול ולפעלֵנו אין ידים, על כן רחקה ישועה ומשא נפשנו ממנו והלאה!

ועל כן יהי נא אדיר חפצֵנו עתה לרפא השבר ולגדור הפרץ – ולוּ אך לדור יבוא. אם אין פני הזקנים הולכים עמכם, אם אין לבבם פונה מן המדה והמשקל והמשורה אל הדבר הגדול אשר לא יִמד ולא יסָפר – תחית העם, לכו נא אתם הצעירים בכחכם ועבדו את עבודת העם, לכו באוּר אֶשכם, בחֹם לבבכם הטהור, אשר טרם יוּעם זהבו מהבלי יום יום, והעמידו רֶוח והצלה לעם; אל יעצרוכם חליפות העתים, שעשועי האביב, מדוּחי השמים החדשים והארץ החדשה – עד בוא עַמכם אל המנוחה בארץ “בה ינוה האביב עולמים”. שיתו לבכם לתרבות ישראל, שקדו על שפתנו ועל ספרותנו ועשו בהן חיל, כי אז, ורק אז, תבא הציונות בדמכם ובבשרכם ובכל חושיכם לארך ימים, ולא תהיו כ“ציונים הצעירים”, אשר בהחל הציונות החדשה נגלו אל עַמם כהִגָלות נגלות “אורחים נכבדים” וישמיעו קולם ברמה שנה או שנתים, ואחר נעלמו ויהיו לנו כמו אכזב. אז הסכינו ואז תזקינו עם הציונות והתנחלתם את אהבת ציון לזרעכם והשיג לנו הדור ההולך את הדור הבא (כי אמנם רבה עלינו המלאכה, לא ליום אחד ואף לא לדור אחד) בעבודת התחיה, ואז יבא משא נפשנו כי יוּשב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות וזקנה ובחרות ישימו שכם אחד לצאת לישע עַמם כאשר בימי ר' עקיבא ור' שמעון בן יוחאי.

אליכם הצעירים הקרובים והרחוקים נִשָׂא נפשנו! אם גם היסוד האיתן הזה, תקות כל עם, תרפינה ידיו ויתרַפו לכלות את אשר החלו, אם לא יתאמצו בכל עוז להגדיל ולהאדיר את תרבות ישראל, ולתת בדבר הזה רוח חיים ואֹרך ימים לעבודת הציונות, אם הצעירים העומדים על משמרתם היום יִזקנו בלא עת גם הם כרעיהם אשר היו לפניהם, כי אז יש יום ובָלה העם מזֹקן בטרם יצליח לחַדש נעוריו, כי אז גם ל"ג בעמר גם כל חגינו ומועדינו וכל זכרונותינו מקדם לא יהיו לנו כי אם צללים עוברים, זכרונות כהים, משחקי ילדים…

(המקיץ, תרס"ט)

---

שְׁתֵי סְפִירוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

תמו ימי הספירה.

שבעה שבועות ספרו להם אבותינו מיום צאתם מעבדות לחרות עד יום מתן תורה, ספרו בכליון עינים, בתוחלת ממֻשכה, בכל אַות־נפש. כי מה החפש לאיש ולעם בלי תורה, בלי מתג ורסן יצרוֹ לבלום? חפש חית־אדם, השוטף ועובר כל גדרות והיה למשובה, לפרץ כל תאוה וכל יצר רע וכל שרירות־לב!

ובהגיע להם אחרי כן ימים אשר אין חפץ בהם ותחת מצרים באו בבל ורומא וגליות אחרות, החפש נסע ונגלה מהם ויהי כצל עובר וכחלום מהקיץ ואך התורה נשארה להם, – שבו לספור ספירה אחרת ארֻכה מאד מן הראשונה: לספור ולחכות לחפש כי ישוב לבא, לספור ולספור מועד מועדים ודור דורים, עד אשר קצרה נפשם בספירה, עד כי חדלו לספור ו“מחשבי קצים” היו לאָלה ולקללה בישראל.

אכן הספירה מן התורה אל החפש ארֻכּה הרבה יתר מאד מן הספירה אשר מן החפש אל התורה!

החפש חלף עבר, אך חוגגים אנחנו כאז כעתה זמן מתן תורתנו, חוגגים בתוך קולות וברקים ולהבות אש, בתוך רעם ורעש וענן כבד ומוראים גדולים מסביב. והקולות – לא אלה אשר השמיע ה' אלהי ישראל, אלהי השלום, ואשר שָׂמו פנת־מדבר חשֻׁכּה לקרן אורה לכל הארץ, הר מצער למוצָא מוסר ותרבות לכל האדם ולכל הדורות (אהה, כל זה היה בשכבר הימים!); כי אם קולות וברקים היוצאים מאת מאדים אלהי המלחמה, אשר לו העז והממשלה ולו תכרע כל ברך בימינו אלה, קולות וברקים, המהפכים ארץ נושבת למדבר ומוסר ותרבות וכל אֹרח טוב – להבל נדף.

אך אם תשקוט ואם תרגז ארץ – בדממה אנחנו חוגגים את חגנו זה ואת כל חגינו, כאשר גם בכל דרכינו ובכל הליכותינו מעולם נמנינו את צנועים ושאון אבירים מרעישי ארץ רָחַק ממנו. דממה והצנע לכת – זה חלקנו מעולם; לא השמענו קול רעש כקול הסירים תחת הסיר ההולכים וכָלים במַשק להבת אִשָּׁם, לא הרבינו שאון מעל לגבולנו, כשאון מים כבירים שוטפים אשר יעלו – וירדו עשר מעלות אחורנית, יתגעשו – ושבו אחור ודללו וחרבו; כי מעט מעט עלינו כשרש מארץ ציה, בדממה חיִינו ורבינו בארצנו, זרענו זַרְעַנו בין הגוים מסביב, בדממה נשאנו אחרי כן ונושאים אנחנו עד היום הזה עֹל גלות ושפלות ועבדות – ובדממה אנחנו עומדים על משמרתנו חוגגים חגינו ומחכים לקץ התלאות.

“זמן מתן תורתנו”. והזמן הזה הולך ונמשך מסיני ועד הנה ועוד לא בא עד קצו! אלהים עבר וסבב על כל עם ועם, והתורה בידו, ולא אבו לקבלה – וילך ויתנָהּ לישראל עם בחירו וימלא את ידו: לך ונתת אתה את תורתי לגוים.

הוי, המלואים האלה שהמה הלאונו! כי אמנם מה תקות המורה אשר, באין מכון לשבתו ובאין משען ומשענה, נוע ינוע תמיד על תלמידיו ועיניו אל ידיהם וכל מחסורו עליהם, – מה תקותו כי לא ימשכוהו המה עמהם במשובותיהם ולא יתנו עליו מרוחם ולא ילמדו אותו את דרכיהם…

כאלהים לפנים סובבים אנחנו, ותורתנו בידנו, על כל עמי הארץ ועד היום הזה לא קבלו אותה לשמור ולעשות, אף כי כבד יכבדו אותה בפיהם ובשפתם – עדים המלחמות המתחוללות פעם בפעם לעינינו וכל הנוראות אשר בעקבותיהן. הֲבָנו העון אם לנו בשת הפנים כי לא הצלחנו במלאכותנו, כי היינו לאבן מעמסה אנחנו ותורתנו יחד, למשל ולא למופת לעמים, סמל הקנאה לכל, למחאה היה על הארץ?

ובכל זאת ישראל עם עולם הוסף יוסיף לעמוד על משמרתו ולחֹג זמן מתן תורתו נגד כל העמים; הוסף יוסיף לספור את הספירה הארֻכה בעדו ובעד כל עמי הארץ: בעדו – מקבָּלת התורה אל החפש, ובעדם – מן החפש אל קבלת התורה, סָפור יספור וקוֵה יקוה והאמין כי יגיע ויבא עד הקץ.

“ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם”.

(החרות, תרע"ה)

---

אַהֲבָה מֵרָחוֹק

מאת

מנחם מבש"ן

(שיחה לשבועות)

תורת משה, אֵם כל התורות מאַשרות העמים! האומנת הנאמנה אשר קדמונו זרועותיה מימי קדמתנו ותנחה אותנו בארצנו ותּלָוה עלינו בכל נדודינו ותשמרנו בכל הדרכים האבלות אשר הלכנו בהן בקרב צרות וסערות עד היום הזה, מה נעמת, מה יקרת לנו, מה אהבנוך בכל הדורות ובכל התקופות ובכל חליפות המראות אשר נגלית לנו בהן! אהבנוך גם בהֵרָאותך לנו בעד ערפל – בעד לשונות יון, ארם וערב וכל לשון עם ועם, או בעד תלי תלים של הלכות ופרושים ורמזים ודרושים וסודות אשר נערמו עליך ביד הרבנים, המגידים, הדרשנים, המבארים והפילוסופים וכל החורשים אשר חרשו על גבך לדורותם; אהבנוך גם בהיותך לנו חֹמר מים רבים להתרוצץ ולשחק בּהם כל לויתן וכל התנינים הגדולים והקטנים למיניהם אך לא לבקש ולהוציא לאור את הפנינים היקרות אשר במעמקים, או רְאִי זהב טהור, אשר יראו בו את כל אשר ישימו לנגדו ואותו לא יחשבו ואת ערכו־הוא לא יעריכו; אהבנוך מבעד למעילי המשי עם תלתלי הזהב, אשר ישימו עליך למען תת לך מנוחת עולמים בארון־הקדש, ומבעד הצעצועים והפּתּוּחים והציורים היקרים ותכריך הזהב והשֵן וכל הפאר אשר יעשַו עליך המוצאים והמוכרים אותך באלפי זהב וכסף, לפאר היכלי עשירים ורוזני ארץ – בכל עם ועם, רק לא בישראל…

היו ימים – והם רחוקים ממנו – אשר רחקנו ממך ולא חשבנו אותך ולא שַׂשְׂנוּ עליך משוש אף אחת בשנה, והימים ימי הבית הראשון, ימי הכהנים, אשר היתה התורה בידם ואשר היו קרובים מאד אל העם בדרכיהם, עד כי נאצל מן הבזיון, אשר בז להם עם הארץ, גם על הפקדון אשר הָפקד אתם; והנביאים, אשר היתה התורה בקרבם ואשר היו גבוהים מאד מאד מן העם לדרכיהם ולמחשבותיהם ולמשאות נפשם, עד כי לא הבין איש להם ולא ידע ערכם וגם הליכותיהם וגם רֻבּי תורתם “כמו זר נחשבו”. הכסף הצרוף, בלי כל עֵרֶב סיגים, לא יהיה כסף עובר..

ואולם הימים ההם כבר עברו ואינם. הכהנים, אשר “חללו קדש, חמסו תורה”, ירדו מכבוד באחרית התקופה ההיא והרעה קמה עליהם מביתם: עזרא הכהן הוציא את התורה מידם וַישִׁיבֶהָ לאשר היתה לו, לכל העם. והנביאים האחרונים ירדו מגבהי מרומים ויתערבו עם “הסופרים” ויהיו לשוני הלכות, ל“פוסקי שאלות” ולמגידי מישרים (חגי ב‘, 11; זכריה ז’, 3; מלאכי, כֻלו). והפרושים והרבנים הבאים אחריהם לא היו מרחפים בספירות עליונות, אשר לא יוכלו להיות למופתים ולמאשרים לעם, וגם לא ירדו “מטה מטה” אשר יֵקַלוּ הם ותורתם בעיני עמם. כי הנה רבני ישראל לדורותם היו גבוהים עד מאד לדרכיהם ולמוסרם מכהני העמים האחרים, אשר רבים בהם היו “מפלגא לעילא – דהורמיז, מפלגא לחתא – והפרוטסטנטים – לריב על כהניהם פעם בפעם, והימים ימי החשך ולכהנים העֹז והמשְׂרה וצבא קדש וחל וכל נשק למינהו, עתקו גם גברו חיל ויקרעו מהם לאומים וארצות עד היום הזה, כי רוע מעללי הרועים הבאישו את ריחם בעיני הקהל ויתן חרב ביד המתפרצים מפניהם; תחת אשר המחדשים, אשר קמו על רבני ישראל להסיר את העם מאחריהם, כשלו בהליכתם וידיהם לא עשו תושיה: עדת הקראים הולכת ודלה כמעט מראשית הוסדה ועד היום הזה וכל הימים היו הקראים נכונים לשוב אל קהל ישראל לולא דחו אותם הרבנים פעם בפעם בשתי ידים; והמשכילים מימי בן־מנחם ונה”ו ועד המתקנים אשר היו אחריהם בדור השני, נִחתו מפני גערת הרבנים ויתאמצו לדבר שלום בם ולהתרצות אליהם, ואם יש אשר יצאו לקראתם בסערת מלחמה וגם בחצי לעג שנונים, הנה עוד מעט שבו גם המשכילים – מלבד הקיצונים בהם, אשר הרחיקו ללכת עד קצה הגבול אשר בין ישראל לעמים – על עקבם והנם מתאמצים לזכות את ארחם בעיני הרבנים, ויש אשר יבאו לחסות גם תחת כנפי החסידה, כיום הזה…

עתה הנה שבנו לאהבה אותך, תורתנו היקרה, התורה הישנה־החדשה, אם התורות; לא עוד תהיי עזובה, כימי הבית הראשון, ביד כהנים מתי מספר, “תופשי התורה”, כי אם – בכל בית־כנסת, בכל ארון־קדש משכנך; לא עוד תהיי נשכחה שנים ודורות אין־חקר, כי אם זכור נזכור ושמֹח נשמח בך – לא אחת כי אם שתים בשנה, בחג השבועות ובשמחת תורה!…

הנחֹג עוד זמן מתן תורתנו במסבות כאלה כימים אשר חַגֹּנוּ? התעצר כח אהבה כזאת להעמידנו עוד ימים רבים? התהיה לנו התורה הזאת, אשר נאהבנה עד לרָחקה ממנה מדור לדור, משנה לשנה, אשר נקדישנה קֹדש עד בלי תת קרוב אליה הנשים והבנות, אמות הדור הבא, אשר נרוממנה למעלה למעלה עד עזוב אותה גם החרדים שומרי מצוה, כלה לרבנים ש“תורתם אומנותם” (כי על כן יֵאמר היום בישראל: “יֵדע בני רק לקרא בסדור ודי לו, הן לא אעשנו לרב”¹, – התהיה לנו התורה הזאת תורת חיים כאשר היתה לנו זה אלף ושמונה מאות שנה מאז גלינו מארצנו?!

יאמר נא ישראל!

(המקיץ, תר"ע)

---

בְּכִיָה לְדוֹרוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

עוד תשעה באב אחד עבר עלינו, יום צום ובכי ואבל ליהודים, יום אשר כל שלומי אמוני ישראל ישבו לארץ, יבכו, יקוננו שנה שנה על המקדש כי שׂרף ועל ירושלם כי היתה לחָרבה לפני יותר מאלף ושמונה מאות שנה, ואשר גם היום בכו ויקוננו בו את הבכי ואת הקינות הנהוגות, כפעם בפעם. בימי שלשת אלפי השנים אשר ראה ישראל חיים על האדמה, וגם בימי העת החדשה, נפלו גוים מטו ממלכות, מעמים רבים לֻקחו ארצם, חֻפשם, תקומתם; אך לא אחד בהם יבך ויקונן: או כי נכחד הגוי כלו מעל פני האדמה ולא השאיר אחריו בוכים ומקוננים, או כי יאחז העם העשוק והרצוץ דרכים אחרים, אשר יהיו לו לכבוד ולהועיל יותר מן הבכי, למען הָשֵב אליו, בהגיע עת רצון, את תקומתו, את חַיָת לאֻמו, את ארץ אבותיו: יתנדב הונו ואונו, יקריב כל קרבן יקר עד הדם ועד הנפש, יכלכל את הלשון ואת הספרות הלאומית, יהגה בדברי ימיו לכל תקופותיהם, יגָדל את בניו לאהבת מולדתם ועמם, והתאמץ להעיר ולעורר בלב קטן וגדול את זֵכר הימים הראשונים הטובים ואת כליון־הנפש אליהם, ולהכין את כל העם ליום הגדול כי יבא.

ועם ישראל לא נכחד עָצמוֹ עד אשר לא יִשָׁאר לו בוכה, ואיננו רואה חיים טובים אשר אין עמהם בכי ואֶבל; – עם ישראל חי ונושא עמל ותלאה – ובוכה… – כי מה אנחנו עושים עוד למען אשר לא יהיה עלינו לבכות בכי־תמיד, בכיה לדורות? או האמנם יאמין איש היום, כאשר האמינו בשנים קדמוניות, כי רק הבכי והנהי לבדם, בלי כל מעשה וכל יגיע כפים, ישיבו לעם את חפשתו, את שלוָתו, את ארצו, את עֶמדתו באדם, בעמים? מי משלומי אמוני ישראל, מי מכל היראים והחרדים ישליך יהבו, במעשהו ובמשלח ידו, על האלהים לבדו, בלי כל מעשה אשר יעשה האדם וחי בו? ומה בצע אפוא כי נָשְלה אותנו, כי נָשִׁיא נפשותינו על חנם?

“‘על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון’. על נהר בזל הננו יושבים, ועם לבבנו: לבלי הוסיף לבכות עוד”. – שנים רבות עברו מאז דבר זנגביל את הדבר הגדול הזה האומר כבוד ועֹז, על נהר בזל. האמנם הביעו הדברים האלה את רוח העם, את אשר בלבבו ובנפשו? אהה, כי לא כן נחזה בהליכות הציונות במזרח אירופה ובמערבה כל השנים ההן.

“על נהרות בבל שם ישבנו, גם בכינו בזכרנו את ציון.” – אמנם כן! כי מה יכול לעשות בעת־צרה ההיא העם המֻכּה והמדֻכּא והאסור בזִקים בעוד יד אויבו החזק ממנו נטויה עליו. ואולם עוד מעט, בטרם יעברו ימי דור אחד, אך שוב שבה רוח הגולים אליהם אחרי הבלהות הראשונות, והנה החזיקו בדרכים אחרים בזכרם את ציון, דרכים אשר היו גדולי עלילה ורַבֵּי־תוצאות הרבה יותר מִשֶׁבת ובָכֹה: גדוליהם התאמצו להפיק רצון לעמם ממלכי פרס ומנציביהם; העם קראו נדבות השמיעו בכל מדינת בבל והעשירים הרימו תרומות גדולות ויאצרו ויכינו הון רב למען ציון (עזרה ז', 16, 18, ובמקומות אחרים); הסופרים בעלי האסֻפות שמו ניר לתורה, ללשון, לספרות, לדברי הימים ולשירה ויעבדו ויעבידו את הכל אל עבודת הרוח, עבודה גדולה אשר לא היתה כמוה לפנים; הרוח הלאמי התרומם בשׂוֹא גליו למעלה למעלה מעל לראש המתבוללים אשר אמרו “נהיה כגוים” – והבכי והאבל היו עוד מעט כדבר אשר אין כל חפץ בו (זכריה ז‘, 5; ח’, 19).

והיום? גם אם לא ננסה לפַצֵחַ ולפַתֵחַ את כל פצעינו אחד אחד ולתתם לרַאוָה נגד כל ישראל ונגד השמש, אך שׂוֹם נשים עין על המוסדות הציונים אשר לכסף ואשר לתרבות, וראינו למגנת לבנו כי אמנם אין את נפש רבת העם לאחוז דרך אבותינו שָׁבֵי הגולה ודרך כל העמים, אשר לֻקחה מהם עֶמדתם אך לא כבודם: לנסות כל דבר ולעשות כל מעשה מן הקינות, אשר הסכינו עליהן מתמול שלשם, ומעלה, דבר או מעשה אשר יהיה להשבית בכי ונהי לימים הבאים. עוד הענק החלל הגדול “שוכב למעצבה” מַכְפִּישׁ פניו בעפר ואפר ועוִלים יתעללו בו וְיַדו קמשונים בזקנו ובשער ראשו, עוד עלינו לחפש בנרות על אדמת עמנו את אותות התנובה והתחיה, אשר יביא האביב בכנפיו אחרי תֹם הרפש והרקבון ואגמי הבצה הבאים בעקבות החרף (כמשל נורדוי), עוד חֶלְקָתֵנו מלאה “תהפוכות הצוררות אשה את אחותה”; מעבר מזה עוד החרף והקפאון והקרח הנורא מושלים בגבורתם, מעבר מזה – רפש וטיט ורקבון, ומעבר מזה – יבֹשת, צחיחה, תלאובות, אשר לא יעלה בהן כל ציץ וכל פרי…

“האסון לא יבא לבדו”. היום האנוש הזה, אשר שָׂם את עם ישראל לפני אלף ושמונה מאות שנה כצאן אובדות מבלי מרבץ, כעצים הפוכים משרש, כעננים תלוים על בלימה, צרורים בכנפי רוח, הביא על היהודים בכל ימי נדודיהם המון פגעים וצרות וזכרונות רעים וימי אֹבל, מגלות רומה ועד גלות ספרד ועד גרושי רוסיה ורומניה, מטֶבַח ביתר ועד הרגות ורמיזה. אשפירה, נימרוב, אומן וקישינוב – מגלה תענית ארֻכּה לאין קץ ולאין תִּכלה, ובקרא הרצל לעם קריאה גדולה אל גאולתו ואל תשובתו לארצו, ובנסות האדם הגדול והיהודי הגדול הזה לשום קץ וגבול לזיכרונותינו הרעים, לימי אבלנו, וליצור תקופה חדשה וזכרונות חדשים, לא נמצא לו העם… כח לבבו הכביר נֻפץ אל קְשִׁי ההמון ואל שויון־נפשו ואל עָמדו מנגד – ונוסף עוד יום־זכרון אחד, עוד יגון חדש על כל מכאובינו, עוד יום אבל לישראל, יום כ' בתמוז, אשר זה כמה שנים ירבו… לבכות ולספוד בו.

בכֵה, עַמי, את החרבן אשר עוללו לנו הרומים לפנים – ואתה הולך וחָרַב מדור לדור, מיום ליום, הולך ומתמוגג כדונג מפני אש, כשלג מפני רוח קדים חרישית: האבות ימעטו ויִכלו מתגרת יד אויב, מלחץ חקי עמל, מפני הגבולות אשר יגבילו אותם מסביב והמצָרים אשר ישימו להם בכל דרכי החיים, והבנים יֵצאו מאתך המונים המונים, יצֹא ואבֹד מתוך הקהל, כעלים נובלים יסֹערו זרע קדש ממצבתם, כי רוח העת והמקום נשבה בם, ונפלו אל המחנות, אשר אתה שוכן בתוכם כאי קטן בתוך מים רבים, כבירים, שוטפים; תרבות הגוים מסביב היתה לצעירינו תחת תרבות ישראל ובלעה ואכלה מנפש ועד בשר כל מבחר וטוב בהם; ישראל גוי אחד בארץ, גוי איתן, גוי מעולם, מתפרד לארצות, ללשונות, לעממים, לפלגות, הכל נמוג, מתפורר, כלה והולך – ואתה לא תדע ולא תחוש ולא תשים על לב. בכה, עמי, כניובה (Niobe) האם האמללה יולדת השבעה, עד בלי דעת־נפש, עד היותך לצור־מקור־דמעה; בכה והילל, כשנה בשנה, על שרפת המקדש, על חרבן ירושלים – אך, אהה, אם לא ישֻׁנו פני הדברים, מי יבכה אחרי כן את חרבן האֻמה?!…

מדי בואי בתשעה באב אל בית הכנסת לתנות בתוך הקהל לשבר בת עמי, אל המקום שם יבא העם איש ממלאכתו וממעשהו או מן השלחן הירוק, לשעה קלה בערב ובבקר לקונן את הקינות, מצות אנשים מלֻמדה, ככל הכתוב לפנינו בספר, ולשוב אחרי כן על עקבם, מבלי אשר נגע כל דבר וכל רעיון אל לבם, מבלי היות את נפשם להביא, על נסך הדמעות אשר יִסכו בבית ה' אחת בשנה, קרבנות כסף ורכוש ועולות מֵחִים לעמם כל ימי השנה, לשוב איש איש לסבלותיו או אל השלחן הירוק כתמול שלשם, לשוב לרעות רוח ולמשוך בעֹל ולחיות חיי הגלות – חיי מהומה ופזור הנפש או חיי דאגה ושממון – אשר ערבו להם, – תעלה על לבי קינת המשורר:

“הָהּ, חֻרְבַּן הָעִיר אַלְפֵי שָׁנִים נִזְכּוֹרָה, וּמֵחֻרְבַּן הָאֻמָּה נַקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ!”

(יל"ג)

(המצפה, תרס"ח)

---

הַשֹׁופָר

מאת

מנחם מבש"ן

כי שם השופר אקרא, ועלו ובאו בלבי המון זכרונות וחזיונות מדברי ימינו והתרוצצו בקרבי מחשבות שונות והתנגשו והתאבכו אלה באלה כגלי ים נגרש.

השופר אשר קולו ישָמע לקץ השנה בכל בתי תפלתנו, היה לפנים בישראל, בעוד היות העם יושב על אדמתו, סמל החפש, השמחה והתשועה. בשנת היובל, שנת “הדרור, השווי והאחוה”, העבירו שופר תרועה בכל הארץ. בימי שמחתנו ומועדינו נשמע קול השופר או החצוצרות. בקום מלך חדש על הארץ הריעו בקול שופר “תרועת מלך”. בעת מלחמה ונצחון על אויב נתנו התוקעים והמחצצרים קול ענות גבורה, כאשר יסד משה על עם מרעיתו בראשונה: “וכי תבא מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם…”

כי לא היה עם לבב המחוקק הגדול לעשות עם זה יצר לו לעם מלחמה, וגם המה אך לכוד לכדו להם ארץ לשבת לא התגרו מלחמות, לא הסיגו גבולות ולא הרגיזו עמים וארצות אשר לא נגעו בנחלתם, כאשר גם לא היה משפטם להרחיב גבולות דתם בחזקת היד ולעמוס את תורתם על הגוים אשר לא ידעוה. הגבורה, אשר נגלתה בישראל תמיד בעת הצרך באופן מאד נעלה, לא נחשבה בישראל מעולם, להציב לה ציונים ולעשות לה כוָנים. לעשו נאמר “על חרבך תחיה”, ולישראל נאמר: “טובה חכמה מגבורה”¹. ובכל זאת, או אולי בגלל זאת, האריך ישראל ימים אחרי עמים רבים ועצומים ממנו, וספרי קדשו היו, מעט מעט, דרושים לכל העמים בעלי התרבות, כיום הזה.

וכאשר גָלה ישראל מעל אדמתו ויהי נודד בגוים, מתגורר בארצות לא לו, היה השופר למרעיש ולמזהיר ולמעורר ישנים. ואהה, כי רבו מאד הישֵנים בגולה, כי אהוב אהב עמֵנו לישון באשר היה עליו להיות ער ונזהר ועומד על נפשו, לישון באהל לא לו, לישון על עברי פי פחת, על מעברות הרי נשף, על כנפי הרוח המטלטלהו טַלטֵלה הרחק מארצו, במקום אין אורהּ ואין חֻמהּ ואין עמוּד אִשהּ לנחותו הדרך בהתהלכו ולשמור עליו בשכבו! וצופיו העומדים ממעל לו, הדואגים לשלומו והחרדים אל תקומתו, מרבים לתקוע ולהריע באזניו, מתאמצים להעירו באהבתם ובחמלתם, לבל יישן שנת עולם כאשר יגיע לעוברי דרך הנמים שנתם בחוץ ביום קרה, חותרים בכל מאמצי כח להשיבו אל נוֵהו ואל מקום מנוחתו – ואין שומע ואין מקיץ ואין מתעורר. – בעוד היות ישראל נער, עובד עבודת פרך בגלותו הראשונה תחת יד אדונים קשים, השמיע השופר את הוד קולו בפי הראש והראשון לרועי ישראל, בקראו לעם המדֻכא מנפש ועד בשר אל ארץ אבות, אל חיי חֹפש, אל עבודה אשר תתן פריה לו ולא לאחרים, – אך ההוזים לרגלי המגדלים הרמים והשוכבים בין חומות ערי המסכנות אמרו אל משה: אל תפריע אותנו משנתנו, “חדל ממנו ונעבדה את מצרים”. אחרי כן, בימי גלות בבל, קמו צופים לישראל ואל חִכּם שופר: שובו, שובו, בית ישראל, שובו אל עמכם, אל ארצכם, אל אלהי אבותיכם! אך הנרדמים בבקעת שנער אחזו שמורות עיניהם, התהפכו מצד אל צד, צפצפו מתוך שֵׁנה: “נהיה כגוים” ויוסיפו לנום שנתם – עד אשר כבדה עליהם יד אחיהם החדשים וַתִכרֶה להם אזנים לשמוע לקול הקורא, להתעורר ולשאת נס ציונה.

וישבו בארצם כשש מאות שנה, ובכל הימים הרבים ההם לא נשמע קול השופר המבשר ישועה, שמחה ודרור, כי אם מעט – בימי החשמונאים.

וירבו הימים ויד אויב שבה נֵחתה על ישראל; העם הקטן נאבק עם רומה ממלכת האליל בראשונה ועם “רומה החדשה” באחרונה ולא יכול עמוד, ויגֹרש ושׂרש מארצו אחרי אשר שלוחותיו נטשו עברו למרחקי ארץ זה כמה. ויפוצו נדחיו אל ארבע רוחות השמים ויתערו בארצות שונות ויסכינו בכל מקומות מושבותיהם עם השמים החדשים והארץ החדשה ויהיו לארצות גלותם לבנים ככל אשר היו לפנים למצרים ולבבל; גם את כל הפגעים אשר הפגיעו בהם אדוני הארץ ויושביה ואת אשר התעללו בם ואשר הלכו עמהם בקרי – קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם עד היום הזה; כי שכחו ברב הימים את ארצם ואת מולדתם ואת גאונם ואת כבודם לפנים, ויהיו גם בעיני שכניהם גם בעיניהם המה קטני גוים, שפלי אדם, “תולעת ולא איש”, וימהרו לשכח בענוָתם כל לחץ וכל עוֶל, ויַרבו לזכור לטובה לכל העושה עמהם חיים וחסד… וכי נשפטו אִתּם בקצה המערב בחרב ובבִזה ובמוקדי אש־דת ובכל חבלי שאול כמאה שנים ויתרם רק גָרֵש גרשו מן הארץ וכלה לא עשו בהם – וזכרו להם את המגֹרשים לטובה ודבקו בלשונם בכל ארצות פזוריהם והחזיקו בה בכל עז הם וצאצאיהם לדורותם עד היום הזה… וכי הואילו הגוים בארץ מזרח לתת פליטיהם אשר פלטו אליהם מהרגות גרמניה, להעשיר את הארץ ביגיע כפיהם ולעמוד לשרת לפני אציליה, ותחת זאת רק הַשְׁפֵּל השפילו אותם עד עפר, רק בעוט בעטו בם ברגל גאוה מדי לקטם תחת שלחנם ולַמָוֶת לא נתָנום – וחשבו הענוים זאת להם לצדקה עד עולם, והיו נכונים בכל עת להלחם להם, לחתות באצבעותיהם אש מיקוד למענם ולהיות להם, בריבי עם ומדינה, בנפשם חומת ברזל בינם ובין אנשי ריבם, ולתת כָּפרם את כל חמדת ישראל…

אז ישוב השופר המעורר ישנים להשמיע קולו עמהם – בפי בעלי התלמוד, אשר התאמצו לשום חן וכבוד על ארץ אבות ולעורר את האהבה לציון ולחרבותיה בהמון אגדות וספורים ושיחות אשר עשו לַדָבר, ובפי צופי ישראל ורועיו בדור ודור, ר' יהודה הלוי, דון יוסף הנשיא, ר' צבי קלישר, פינסקר והרצל.

אך העם הנדהם והנרדם ענה על כל קריאות הצופים בשני אמרים אשר היו כמסמרות נטועים בפי שני קצותיו; החרדים אומרים: לא עת בוא עת בית ישראל להבנות; והמתבוללים יאמרו: “נהיה כגוים”.

וחזיונות ומעשים מקדם עולים ממשואות נצח, עוברים על פני כעננים שחורים, ואני רואה בחזון את אשר היה השופר לכלי־זעם ביד שומרי חומותינו, ואני שומע ברוח את קרן האיל הולך ומרעים ברֹגז קולו: בחצי האלף החמישי – בירושלם אשר בבבל, בראשית המאה החמישית לאלף הששי – בירושלם אשר בהולנד, במחצית הראשונה למאה הששית – בירושלם אשר בליטא (כי “ירושלם” רבות אמץ לו עם ישראל כה וכה מדי עברו בארצות נודו, כאשר יאמץ לו הילד התמים אמות רבות בתוך הנשים המאירות אליו פנים כמעט), בראשית המאה השביעית – בירושלם אשר ביהודה, ובימי בכוּרי ההשכלה – כמעט בכל עיר ועיר במשכנות ישראל; מַרעים על כל הנוטים בדרכיהם ובמחשבותיהם אם מעט ואם רב מן הדרך הסלולה, על המבקשים דעת ובינה ודרך חיים מחוץ לארבע אמות של הלכה, על המתנדבים להאיר אור חדש על ציון ועל מקראיה ולהעביר רוח חדשה על אגמי הנפש אשר בתוכה, מַרעים ומכה חרם ומפריד בין אחים וגוזר ישראל לגזרים ולפלגות ולקרעים שאינם מתאחים. ובזכרי כזאת וכזאת עם לבבי אשיחה: מי יודע אם היטיבו ראשי העם אשר עשו לדחות בשתי ידים את הקראים ואת החוקרים ואת החסידים ואת המשכילים ואת כל המחדשים והשונים, להרחיק מלב האומה את כל אגפיה ולהדיחם אל ההתנכרות ואל התמורה ואל ההתחברות עם שונאינו; אולי עצם כח ישראל לו אסף את כל זרועות השטף ההן, אשר השתפכו והתפרדו הנה והנה, אל קרבו ונלוו על מקורות חַיָתו, אולי לא התהפכה ככה היהדות, אשר הונף ואשר הורם ממנה את כל חלבה ויעמידוה על רגל אחת, אולי לא התהפכה עתה, כגעת אליה רוח העת החדשה, מן הקצה אל הקצה כמו אשה בציריה ולא דלונו מאד לשמצה בקמינו ולא יצאונו כשלש מאות אלף נפש במאת השנים האחרונות או כשלשת אלפים נפש במאת השנים האחרונות או כשלשת אלפים נפש שנה שנה בלי אשר יריעו על עוזבי הדגל ואשר ישימום לחרם ואשר יכלימום ואשר יבדילום מתוך הקהל כקדם…

והתוקעים בשופר הולכים ובאים לדורותם, אך קול השופר הולך וחזק, הולך וקורא בכח אחת בשנה בבתי כנסיות וכל ימי השנה בכל פנות שאנו פונים: עורו, התעוררו, ישנים אמללים, כי הנה אש לוהטת סביביכם, האדמה נוע תנוע תחת רגליכם והשמים מתקדרים מעל ראשיכם ועוד מעט ואין מעמד ואין מנוח ואין משען ואין מבטח, ועוד מעט – ואין גם מקום מקלט…; נוסו, צאו מעבדות לחרות, החישו מפלט לכם מארצות הגולה אל ארץ אבות, ארץ קַדמָתנו ועתידותינו – רב לך שבת בעמק הבכא, קומי, צאי מתוך ההפכה!"

קול השופר הולך, – אך אהה! הלא זה הקול אשר הסכַּנּוּ עמּוֹ בגולה מתמול שלשם, קול אחד ואין חליפות לו, קול הוגה נכאים, קול מחריד קרב ולב.

קרן יובלנו, שופר עלומינו העליזים, קול מצהלות החיים, השמחה, התשואה והדרור – את אלה, הָהּ, נָשִׁינו זה כמה, גם לא נִשָׂא נפשנו אליהם, גם לא נאמץ כחנו ולא ננסה דבר גדול או קטן למען חַדש ימיהם כקדם.

ויש אשר יתן השופר את קולו קול מבשר ישועה, קול מגיד צדק ומישרים ודרור, על ארץ רבה, לאחרים ולא לנו, וגם התהפך תתהפכנה עלינו המסבות והיו לנו לאכזב ולמפח נפש… קול השופר אשר קרא לדרור, לאחוה ולשלום בצרפת בחצי המאה הששית ובארצות אירופה התיכונה בראשית המאה השביעית, קרא עלינו מלחמה ואנחנו לא ידענו ולא נזהרנו – מלחמה על כל קדשינו הלאמיים, על לשוננו ועל ספרותנו ועל תורתנו ועל כל מחמדינו, אשר היו לנו מימי קדם, כי הנה זה גורל ישראל בעמים: צרת היהודים או צרת היהדות…

קול תרועת השופר נשמע בארץ צפון לפני שנות מספר², ונשמח בשמחת הגוי כלו – ובטרם יֵאסף הד הקול והנה נהפכה לנו התרועה לשברים והתשועה לשואה… – השופר השמיע את הוד קולו בארץ המזרח³, קול קורא לחפש ולמשפטים צדיקים לכל יושבי הארץ לעממיהם – וליהודים היתה אורה ושמחה כשמוח כל הארץ, וגם הוספנו לחבק ידים ולהתסתבל על כתף אחרים כמשפטנו ולבטוח על הזכרון אשר יזכרונו לטוב ביום טובה, ואחרית הבטחון–מפח נפש. אהה, כי נסכה עלינו הגלות הארֻכה רוח תרדמה ותרַפה כל ידים ותדכא כל רוח ותמוגג כל לב, ותהיינה עינינו תלויות לרַוְחתֵנו אך אל חסד לאומים או אל ישועת ה' אשר יעשה לנו בעת רצון ביד משיחו ואנחנו נתיצב מנגד, וידינו נטויות לעשות ולהלחם ולחגור שארית חֵמות ולהביא קרבנות מַחִים – למען אחרים אך לא למעננו. למענם קלים אנו כנשרים וגבורים כאריות ואנשי חפץ ומעשה ואֹמץ מאין כמוהם; אך למעננו אנחנו ישנים, חוזים, חולמים, משליכים יהבנו על האלהים הרועה אותנו מעודנו ומתחטאים לפניו כילד שעשועים; ובתקוע השופר ביום הזכרון להעירנו משנתֵנו הארֻכה ולהזכירנו את כבודנו לפנים ואת שוממותנו ושפלותנו עתה, את אשר היינו מעולם מופת לגוים אנחנו, מלכינו ונביאינו ואת אשר הננו עתה מדושת כל רגל, משלח־יד כל פרא אדם ועם ומנוד ראש לקטנים ולגדולים, – אנחנו עומדים ומתפללים בלב ולב:

אלהינו ואלהי אבותינו, תקע בשופר גדול לחרותנו!…

(המקיץ, תרס"ט)

---

נֵצַח יִשְׂרָאֵל

מאת

מנחם מבש"ן

האויב מחץ ראשו ויפרפרהו ויפצפצהו ויטילהו על ארץ רבה כל עוד נפשו בו. אך נפשו זאת, אשר דִּמו לה אחרים להסב אותה אליהם, ברית עולם כרתה לו לבלתי עזבו, ותהי יוצאת יצא ושוב, מרחפת על פניו, שוקדת ושומרת על פתיל חיתו לבלתי הנתק כלה, יש אשר תפרד מעליו למראה עינים, אם מעט ואם הרבה, אך הרחק לא תרחיק ללכת והואש לא תואש להלוות אל הגוף, אשר היה אהלה בתחלה, להחלימו, לחיותו ולהשיבו לאיתנו. הגוף מֻכה ומעֻנה בכל כלי מות, עובר בתוך מוקדי אש ומצרי שאול, מטֻלטל טלטלה על כנפי כל רוח, ועוד מעט והתפרד והתפורר והיה לעפר הארץ; והנשמה – שומרת לו מנגד, בריתה נאמנת לו ותקותה לא תכָּרת… קשורה היא בו באלפי קשורים אשר לא ירָאו לעין, רואה היא מנגד את כל עֻנותו ואת כל התעלולים אשר יתעללו בו כל רמש האדמה החושבים כי לחמם הוא, –ראה תראה וחוש תחוש את הכל והושע לא תוכל להושיע: היש מכאוב כמכאובה?

הלעולם תעמודנה העצמות היבשות האלה בין החיים ובין המות? היוכל מעט הלֵחַ העצור בקרבן, היועיל שפע הנשמה הגדולה, המריקה להן בארחות פליאות ברכה מכחה ומנצחה פעם בפעם, להיות להן למקור חיים באחרית הימים? ומתי האחרית הזאת? מתי קץ הפלאות וקץ התלאות? מה כח איש או עם כי ייחל ולא ידע מה ולא יראה אות לטובה ולא ראית לישועה קרובה? הכח אבנים כחו, אם חיי כוכבים חייו?

שאלות כאלה וכאלה תבאנה פעם בפעם כחצים שנונים בלבות טובי העם והשביעו את הלבבות במרורים ובקשו להן פתרונים ואין, וחזון – ולא ימצאו.

ואחת בשנה – והעם הזה, המונה ראשי שנים כספור עמים אחרים ימים, יבא בחשבון עם נפשו ועם יוצרו, אשר בחר בו לשומו גם למופת גם למשל בלאומים, יעביר לפניו את ימי חלדו הארֻכים רבי העלילה ורבי התלאה; והעם הזה, אשר כמלאך אלהים נפל משמים להתהלך בתוך עמי הארץ, כנטפי שמן בתוך מים רבים, לא לדָבקה בם ולא להדביק אותם אליו; העם הזה, אשר בארץ דל חלקו ובגוים לא יחָשב, בטוב להם לא טוב לו ובכל צרתם לו צר, – ישא ביום הזה, יום הזכרון והחשבון, עיניו ולבו אל שמים, מוצאו ומולדתו, ישפוך נפשו לפני יוצרו, אשר נתן לו את בריתו בימי קדם ואשר שָׂם רוחו בקרבו לפנים ביד נביאיו. אם בני האדם, כל העמים חבריו, לא ידעו דרכיו ולא יכירו ארחותיו ולא ישפטו אותו בצדק, וגם יהפכו טובותיו לרעות וצדקותיו ישימו לחטאות, הן אלהים יודע הכל, יודע הוא את כל אשר נשא וסבל למענו ולמען תורתו ואשר הוא נושא וסובל עוד היום; יודע הוא, כי נקל לעם הזה להקים את האחוה עם כל הגוים, לשכון בטח בתוכם, לאכול את טוב הארץ עמהם יחד – לו אך יֵאות להם להיות כמוהם…

אם כל ימי השנה אין מנוס ואין מפלט מפני רעת בני האדם וקנאתם המקיפה אותו על כל דרכיו, המדביקה אחריו לכל מקומות מקלטו, – היום אל אלהיו ינוס, אל מקדשו יחיש מפלט לו; היום – שמים וארץ נשקו. צדק ושלום נפגשו, היום יזכור ויזכיר לכל את משאות־נפש נביאיו לכל בני האדם, אשר הסבו עיניהם מכל העשק כנעשה בקרב הארץ וידַמו אותה בנפשם, בחזון לבם לימים הבאים, למעון הצדק והמשפט והאהבה והאחוה; היום ישא עם ישראל, חניך הנביאים, את דגלו בגאון לעיני כל יושבי תבל, לאמר: זה הדרך לכו בו, אמת ומשפט שלום שפטו בארצותיכם, ולא תהיה לכם תבל כמדבר מעון פראים וארץ חיים לגיא צלמות. את הדגל הנושן הזה, אשר אין דורש לו בחיים, ירים נגד כל הגוים וכל האדם אחת בשנה – ירים וישוב וירים זה שנים אין חקר, כאומר: כזה ראו וקדשו! וכדיוֹגֶנס בשעתו יגלגל חביתו בתוך כל החיים המהלכים תחת השמש, יבקש בנרו – נר אלהים אשר בידו – יומם “אדם” בין יושבי חלד – גוי צדיק, שומר אמונים, רודף צדק בתוך העמים.

כי אין חפץ לנו להיות תמיד “עם סגולה מכל העמים”, עליונים על כל גויי הארץ, טובים מכל שכנינו לדרכינו ולמעשינו – ולהיות לסמל הקנאה לסביבינו, למשלח יד ולשון לשכנינו, אשר יחשבו לנו כל יתרון לחסרון, מבלי הבין או משנאה ומקנאה, כמשפט התלמיד הטוב בתוך חבריו הרעים ממנו, ואף כי בהיותו הדל והחלש בכלם, אשר על טובו ישנאוהו וימררוהו ומקרבם ינידוהו. – אנחנו לזאת נִשָׂא נפשנו, כי יהיו כל בני האדם צדיקים וטובים, כי ייטיבו הכל דרכיהם ומעלליהם, כי יקבלו כל הגוים את תורתנו ללכת לאורה ולרוחה, כאשר הם מכבדים אותה בפיהם ובשפתם, ולא יהיה עוד ישראל בעמים כנזיר אחיו, כמלאך אלהים אשר נפל משמים ארץ…

זה דגל ישראל וזה משא נפשו לגוי ולאדם, אשר יביע בשפכו את לבו בתפלותיו הישנות מדי בוא השנה החדשה ומדי בואו להתיצב לפני האלהים.

וכענק ההוא, אשר באגדות היונים הקדמונים, אשר שב כחו אליו בנגעו אל האדמה הורתו, כן יחזק עם ישראל וכן יחליף כח בקָרבו אל מקדשו, אל אלהיו, אל שַָמָיו. אז תשקיף נשמת העם, המרחפת עליו, ממרומיה, ואז תקרב אל גוף האומה, וחיים ברצונה ונצח בימינה ודבר תִלאט עמו: חזק והתחזק, כי יש אחרית ויש תקוה ויש עתידות. חדש תתחדש ופרוח תפרח כעץ אשר בשלכת, בנבול עלהו נבול ונפול ימין ושמאל יונקתו לא תחדל ולֵחו לא ינוס. חיֹה תחיה, לא תמות, כי חיי עולם מנה לך יוצרך, ראשי שנים – ימי חייך הם, ראשי יובלות – תקופותיך, ודור דורים – שנותיך.

(החרות, תרע"ה)

---

חַטֹּאת יִשְׂרָאֵל

מאת

מנחם מבש"ן

בחֹדש השביעי באחד לחדש, לעת מנחת ערב בכל שנה ושנה, יוצאת בת־קול מן הנהרות, מן היאורים, מן האגמים ומכל מימי ישראל לאמר: הוי גוי חוטא, עם כבד עון! הוי ההולכים לרדת המימה, ילד ושָׂב, איש ואשה, קטן וגדול, חטֹאתיהם צרורות בשמלותם וסדוריהם תחת זרועותם ומריקים מעליהם כֹּבד משא עונותם – ואל מקום שהם הולכים שם הם שבים ללכת לתקופת כל שנה!

וביום הכפורים, בשפוך כל ישראל איש את נפשו לפני האלהים בבתי התפלה וידיהם מתופפות על לבותיהם ערב ובקר וצהרים והתוָדו את עונותיהם, כל עון וכל חטא למינו, אשר יחטא איש לרעהו ואיש לאלהיו: על חטא… ועל חטא… ועל חטא… אבן מקיר תזעק: הוי גוי חוטא!

ומפי הגוים, סופריהם, חכמיהם, גדוליהם וקטניהם מחוטב עציהם עד שואב מימיהם, יִשָמע ההד בכל ימי השנה ובכל העתים, מימי המן בן המדתא, מַנָתּו, אפיון ואייזנמנגר ועד היום הזה, קול גדול ולא יסף: הוי גוי חוטא, עם כבד עון!

האמנם? עם המחוקקים והנביאים, עם המוסר ואמונת־אֹמן ודעת אלהים, העם אשר ממנו יצאו צדק ומשפט לגוים, העם אשר אין חלקו עם רשעים ואיננו עומד למשפט על כל פשע ועל כל נבלה ועל כל עון פלילי כי אם מעט מאד מכל העמים, ובכל המוקשים אשר ישימו לו מסביב על כל דרכי החיים, הוא מתהלך בתוכם זה אלפי שנים נקי־כפים ותמים־דרך כמלאך אלהים, אשר נשלח משמים ארץ להיות למופת לבני האדם, – הוא עם כָּבד עון מכל העמים?!

לא! השמים והארץ יענו בנו אחרת, השמים והארץ, הרואים את כל עניֵנו ולחצֵנו וסבלותינו בגוים, אשר אנחנו מתגוררים בתוכם, הרואים את כל המוצאות אותנו ואת כל הנדודים ואת כל הרעות אשר שבענו מאז גלינו מארצנו ועד היום הזה, הם יענו ויאמרו: הוי גוי צדיק, עם כשֶׂה תמים, כרחל לפני גוזזיה נאלמה! הוי עם נושא וסובל זה אלפי שנים, נושא כל עמל וכל פגע וכל מכה, אשר חִלו בו בני אלים ממעל וילידי שאול מתחת, ולא יתמרמר ולא יתעורר ולא יִנָער כארי, ולא ינסה לנתק מוסרותיו, ולא יתאמץ להֵחָלץ פעם אחת מכל צרותיו, אשר לא יְדָעוּן גוי ואדם תחת השמים – כי אם קל הוא על פני ארץ לנוע, לִגְלוֹת ממקום אל מקום אחר, להתגלגל מארץ אל ארץ ומים עד ים, להמיר צרות ישנות בצרות חדשות, להמלט מן הפחת אל הפח… כמים, כנהרות הולך הוא תמיד מאין הפוגות!…

האמנם צדיקים אנחנו ואבותינו ולא חטאנו?

לא, כי חטא ישראל חטאה גדולה – גדולה מכל חטאת איש ועם: חַטא חָטא עמי – לנפשו ולא לאחרים.

אם יחטא איש לאיש או עם לרעהו, החוטא יִסְכָּן לו, יועיל מחטאתו; בחָטאוֹ יִגָפֶנו לבו – ובני מעיו ישישו, נפשו עליו תָּאבל – ובשרו ישכֹּן לבטח; ואם יחטא איש לאלהים – עִמוֹ הסליחה והאריך לו ולא יעיר כל חמתו; אך אם לנפשו יחטא איש או עם, אם חָבוֹל יחבּוֹל לו לא אחת ולא שתים, כי אם השכם וחבוֹל בכל עת תמיד – מי ינוד לו ומי ירחם עליו ומי יָחבוֹש לשִברוֹ!

ומי ימנה ומי יספור את כל חטֹאת עם ישראל אשר חטא ואשר יחטא לנפשו, לזרעו, לעתידותיו!

חטא ישראל לארצו. מימי הבית הראשון החלו היהודים לצאת מארצם אל ארצות הגוים, ותמלא כל הארץ אותם. בימי המעלה מבבל בחרו רֹב בני הגולה לשבת איש תחתיו בכל מדינות ממשלת פרס מהֹדו ועד כוש, והגוים באו לשבת בערי ארץ ישראל, אשר לא הושיבו אותן היהודים או אשר יצאו מהן להתהלך בארץ, מראשית ימי הבית השני והלאה. במאות השנים הראשונות אשר אחרי חרבן הבית השני הרבו הרועים ועדריהם – חכמי ישראל ותלמידיהם – לצאת מארץ ישראל ויתר ההמון, “עם הארץ”, נמוג וילך מאין מנהל ומאין חיי־רוח, ויגיע אליו כאשר הגיע אל עשרת השבטים לפנים אחרי צאת מתוכם הכהנים והלוים תופשי התורה, בהניד אותם יד ירבעם בן־נבט. – אחרי כן, בכל ימי גלותנו הארֻכּה, לא היתה הארץ לנס ולמשא־נפש כי אם לרבנים, לחסידים ולכל אנשי רוח בעם, אשר בקשו שם קרבת אלהים בחייהם ומפלט מגלגול מחִלוֹת במותם, אך לא לרַבַּת העם, אנשי המעשה חֲפַצֵי־חיים, שהם “זכרו ציון בפיהם וכמת מלב נשכחה”, ויראו על אדמת נכר מנוחה כי טוב ואת ארץ הגוים כי נעַמה ויטו שכמם לסבול.. עד אם כשל כח הסבל; ואז – בחרו לנוע בארצות הנוצרים מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר, אף כי הטורקים פתֹחַ פתחו לפניהם תמיד שערי ארצם מעת נלכדה קונסטנטינופול בידם, ואף כי אחיהם, אשר קִדמו לשבת בטורקיה, שלחו פעם בפעם, גם לפני גרוש ספרד גם אחרי כן, אגרות אל בני הגולה לקרֹא להם אל הארץ הזאת. גם גולי ספרד יצאו רֻבּם אל ארצות הנוצרים ומעטים מהם אל טורקיה, ומאלה באו מעט מן המעט לשבת בארץ אבותיהם, בארץ ישראל.

ובעת החדשה בקרֹא נפוליון הראשון, והוא נלחם על עכו, אל היהודים אשר בטורקיה, כי יבאו אל תחת דגלו והשיב להם את ארץ אבותיהם, לא שעו אליו ולא נענו לו. ובנסות אחד הגדולים דבר אל בן־מנחם על אדות שיבת שבות ישראל בציון, הניא חכם־היהודים את לב האיש מאחרי הדבר הגדול הזה. ובאמור משה מונטיפיורי, באחרית המאה הששית ובראשית המאה השביעית, להושיב את נדחי ישראל פליטי רוסיה (אשר החלו בעת ההיא לנוע לאמריקה ולכל אפסי ארץ) על אדמת ישראל ולכונן בתי־אוצר בירושלם וביפו וממשלת טורקיה הופיעה על עצתו, לא נדרשו לו העשירים והעם אשר פנה אליהם. ובנשוא הרצל וחבריו נס ציונה ובדפקם על פתחי עשירינו וגדולינו וראשי קהלותינו להטות לבבם אל תחית הארץ והעם, לא אבו ולא שמעו והנם עומדים מנגד עד היום הזה בהיות נחלתנו נהפכת לעינינו לזרים מעט מעט.

חטא ישראל לשפתו – לא רק בשבתם בתוך הגוים, כי אם גם בעוד היותם יושבים על אדמתם ואין אדונים להם, מהרו היהודים להמיר את לשונם בלשון עם ועם, לא רק “היהודים שבחו”ל שמותיהם כשמות הגוים" והם “עובדי ע”ז בטהרה“. כי גם בא”י נקראו רבים מן הנשיאים, הזקנים והתנאים בשמות יונים ורומים, ולשון יון חדרה גם למקדש אלהי ישראל… ותחת אשר בני העמים האחרים החזיקו בכל מקומות מושבותיהם בלשונם ובדתיהם ובכל דרכי חייהם, והיונים הביאו אִתּם את ארצם – אם נוכל לאמר כן – אל אסיה הקטנה, אל ארץ ישראל ואל מצרים, אל נגב איטליה (אשר נקראה בפי הרומים “יון הגדולה”) ואל ערי החוף אשר בספרד, וגם הרומים הביאו את לשונם אל כל הארצות, אשר באו גדודיהם לשבת בהן, וישימו אותה בפי יושבי הארץ מעולם, – נקרבו היהודים אל הגוים בארצות מגוריהם, אשר גרו עמם וגם בקרבת ארץ־ישראל – באלכסנדריה – וגם בארצם הם, בתִתָּם כֹּפר את שמותם, את לשונם ואת מלבושם, ורק את דתיהם שמרו מאלכסנדריה ועד אחרית הימים ויהיו “אדם בצאתם ויהודים באהליהם”. גם מחוקקי ישראל ורועיו לא שמו לב מעולם בלתי אם אל הדת ולא אל השפה, עד כי גם את התפלה גם כל דברי קדושה ועבודת אלהים התירו לומר “בכל לשון”, ובעקבותיהם יצאו המחוקקים ו“רועי הנפשות”¹ האחרונים וכל העם עד היום הזה.

חטא ישראל לספרותו – בהעמידו אותה מימי קַדמתה על רגל אחת, על ההלכה, ובדחותו בשתי ידים כל דברי חֵפץ אשר לא רוח משפט וחֹק, כי אם רוח שירה ויֹפי נוססה בם, עד כי גם המחוקקים האחרונים חשבו כל דברי שיר ומליצה ו“רוב ספורי ההמון במה שאירע ומה שהיה, וכו'”, “ספרי דברי הימים של מלכי האומות וספרי נגון וכיוצא בהם”, “באיזה לשון שיהיה”, לדברים שאין בהם תועלת אלא אבוד זמן בלבד (רמב“ם ור”ע מברטנורה, סנהדרין פרק י‘, הלכה א’; רמב“ם אבות פ”א), לדברים ש“אסור לקרות בהם בשבת ואף בחול אסור” (ש“ע או”ח, סי' ש"ז); ובהזניחו גם בעת החדשה, אחרי אשר חדל לחזות בגפ"ת חזות הכל, את הסופרים ואת הספרות לכל סעיפיה, לבלתי דרוֹש אותם ולבלתי החזיק בם ולבלתי שׂוּם לב אם ישתמרו אוצרות הרוח, אשר אצרו ואשר הכינו חכמיו בדורותם, ואם יעלו בתהו ויאבדו; תחת אשר לספרות כל עם ועם יתן לבו ועתו, כחו והונו, וגם כל הבלי הגוים יִיקרו בעיניו שבעתים מכל חמדת ישראל.

חטא ישראל לכבוד מולדתו ועמו – בהתמכרו תמיד אך להשתנות לעיני העמים, להתכחש גם לו גם להם, לשום נפשו תחת נפש כל שפַל־גוים, אשר הוא יושב בקרבו, לכנות בשמו כל היום, ללבוש עורו ובשרו ולרוץ לפני מרכבתו – והוא, העם העתיק, האיתן, אשר רֹב שנים ועמל הורים ומורים עצבוהו ויכוננוהו ויעשוהו לגוי אחד בארץ, עצמו ובשרו לא ימיר, רוחו בקרבו לא יכחיד ומוצאותיו מקדם לא ישכיח, ורק את נפשו הוא חובל וכבודו לעפר ישכין לא לעזר ולא להועיל.

חטא חטאו עשירינו – בתתם בחייהם עבודה ומשכֹּרת לבני הנכר, אוכלי עמי גם באכלם לחמו, ובהשאירם אחריהם במותם ברכה מהונם למוסדות ולחברות אשר לא לנו הם כי אם לצרינו, ואת אחיהם ואת מוסדותיהם לא יפקדו בחייהם ובמותם כי אם מעט; ואצילינו אנשי המעלה – בשומם קיר ברזל בינם ובין העם, לבלתי בוא עמו בדברים ולבלי שום אליו לב ולבלתי דעת את מכאוביו ואת מחסוריו החמריים והרוחניים; וחכמינו – בתתם פרי רוחם וכשרונם לזרים ולא לעמם והיו כעננים העוברים על פני האדמה הצמאה למען הַרְוֹת דֶשן את הרָוָה; בגללם היה ישראל כשמש, אשר בתתה לכל סביבה מאורה ומחֻמה, יגָּרע ממנה ורבו בה ברֹב הימים, תחת הזהב אשר היא מריקה מעליה, בהרות בהרות כהות… והאנשים יסבו עיניהם מאורה, כי לא יוכלו שאתו, ובקשו להם זכוכיות מגדלות למען הביט על מעוֹרֶיה, על כתמיה… – חטא חטאו מלאכינו, שליחי עמם בבית הנבחרים, בשומם לבם לחפצי כל עם ומפלגה אך לא לחפצי אחיהם ועמם; ורועינו הרבנים, אשר לפנים היו יוצאים ובאים לפני העם ומורים אותו בדרך הטובה והישרה, והיום התכנסו אל חוג קטן וצֹר ויבחרו לשכון בערפל ויהיו לאחור ולא לפנים והעם – כצאן אובדות מאין מנהל; וראשי קהלותינו, הדורכים על במתי העם ברגל גאוה מבית ומתרפקים על הזרים ברוח שפלות ועבדות מחוץ, בהרבותם בקהלותיהם דברי ריבות ופלגות על ביצה שלא נולדה, על “צל החמור”, על כל הבל וריק ובפרצם את בית ישראל פרץ על פרץ, תחת אשר יתאמצו לרפא שבריו ולחַבּש לעצבותיו ולקרב את הפרוּדוֹת אחת אל אחת.

וחטאים כאלה וכאלה, אשר חטאנו ואשר נחטא לנו ולא לאחרים, יכשילו כחנו לאין תקומה ויורידונו מכבוד וירחיקו ישועה ממנו וישימונו ללעג ולקלס בעיני הגוים, אשר כל חפצנו אך למצא חן בעיניהם… ומחטאתינו אלה לא נטהר בכל נהר ובכל יאור ובכל מקוה־מים, כי אם במי־הירדן…

(המצפה, תרס"ח)

---

לְחַג הָאָסִיף

מאת

מנחם מבש"ן

א. ימים מקדם

אזכרה ימים מקדם – יאמר ישראל סבא – בעוד היותי על אדמתי צעיר ורענן מלא כח ורוח עלומים: גדולתי לא היתה מלוא כל הארץ ושמעי לא הלך בכל המדינות; כי לא עופפתי חרב על פני גוים וארצות, כמעשה הרומים, חרב אשר תשוב באחרונה על תופשיה ותכריעם לבלי קום; לא יצאו מלפני חכמים אנשי לשון לסובב על ארץ רבה ולמכור חכמתם בכסף, כאשר עשו המתחכמים¹ בני יון, ולא מלאכים לבושי להבות, אשר יפשטו בארץ בתוך הגוים לתקן עולם במלכות שדי ונעו על כל הבצות עד אשר יטבעו בבוץ גם הם – כפליטי עמי בעת בוא שמשי.

כי אם בצל הרי ועצי חמדתי וישבתי, ידעתי פני צאני ועדרי ולמרחוק לא נשאתי עיני. עבדתי אדמתי, נטרתי כרמי, גני ופרדסי והוצאתי מהם לחמי, שַׁמניִ ושקויי. גם ברכות הרוח לא נמנעו ממני ונביאי היו נודעים ונכבדים לכל סביבותיהם, אליהם דרשו גוים ויבקשו עצה מפיהם וישמעו לתוכחותיהם ולקול קריאתם להיטיב את דרכם. וגם אחרי הימים ההם, בהָחֵל יומי לערוב בארצי, עוד היו אנשים מן הגוים באים ירושלימה לשמוע את חכמת ילדַי ונכבדיהם קנו להם עבדים מדַלת העם יושבי העיר הזאת לדעת את דרכיהם ולקחת תורה מפיהם. אחרי כן באו ימי הפקודה, באה עת התפוצה, אני נפלתי נשברתי ככלי חמדה–ונרדי נתן ריחו: חכמי היו לכבוד בעיר הממלכה לעם אשר גבר עלי בחרבו, וגדוליו אהבו שיחתם, הקשיבו לקולם ושמעו אמריהם כי נעמו, ומזרע המלוכה באו ויקבלו תורתי וישבו לפני חכמַי בבתי מדרשם.

ובהגיע עת האסיף, אספתי דגני ותירושי, אצרתי באסמַי את ברכת ה' אשר נתן לי, עשיתי סכות ככתוב, איש על גגו ובחצרו ובחצרות בית האלהים, ושמחתי ושִמחתי אני ובנַי איש בביתו וכל הקהל במקדשו. גם שרים מבני העמים היו רואים ומשתוממים ומספרים על מראה עיניהם, על כל הכבוד אשר נעשה לכהן הגדול בהִכּוֹנוֹ לעבודת בית האלהים ובבואו לשרת בקדש ובצאתו מן הקדש בתוך המון חוגג. והגוים מסביב היו עולים ירושלימה לחג את חג הסכות ולראות בשמחתנו, אשר התנוססה בתפארתה ובטהרתה לעמת חגיגות היין ליונים בעת הבציר, המלאות פחזות והוללות וארחות פריצים… הוי, מה טובים היו הימים הראשונים ההם!

ב. ימים יוּצרו

אלה אזכרה – ונפשי עלי תהמה, אזכרה – ואשובה בחזון לימי הנֹער וחפץ החיים ישוב יתעורר בקרבי בכל עז; כי זכרונות קדומים – טל חיים הם לנפש עיפה. ונפשי, הה, מה עיֵפה לעמל, לתלאה, לנדודים אין קץ, ליגיעה בדֵי רִיק, לחיים אשר אין חפץ בהם!

עתה הנני בגולה אני וילדי כעדר נבזה נפוץ, כל יד תנידני וכל לשון תרשיעני וכל פגע יפגע בי ראשונה ויהלמני. אני מתרפק על שכני, אפיק להם כל נפשי ומאדי, אם ימשכוני ואם יהדפוני – אחריהם ארוצה, בין שורותם אצהירה, לשלום ולמלחמה, לדברי המדינות ולעבודת הרוח, למלא מהוני את אוצרותם, לחרף נפשי למות על שדותם, להביא קרבנות מחים על מזבחותם. וכל זה איננו שוה להם, והמה יבעטו בי ובמנוחתי – אחרי עלותן לרצון על מזבחם, וגמולִי מאִתָּם – אך שנאה ובוז או דברי חֹנף וחלקלקות. עתה אני עני מכל וערום מכל; אשר יש לי, מנפש ועד רכוש ועד אוצרות הרוח אשר אצרו אבותי – יד כל בו, אשר רכשתי לי בעמלי על אדמת נכר־נָסַב לאחרים אם ברצון אם באונס ואני כענן כלה והולך אחרי הריקו את ברכתו, כעץ שענפיו מרֻבים ושרשיו מעטים, כסֻכה מתנודדת על ראש ההר–תלוי ועומד על בלימה.

ובהגיע עת האסיף, אין לי תבואה ולא כל אֹסף בשדה ובכרם. לא אאסוף בלתי אם דמעתי בנאדי, דמעות ישנות ודמעות חדשות, דמעות אשר, לולא זרחה עליהן שמש התקוה, היו לים זועף גדול ורחב־ידים, מזעפו תחרד הארץ וירגזו שמים!

ובכל זאת לא נואשתי ולא רפו ידי ולא אבד נצחי ותוחלתי! נשמת נביאי עודנה מתפעמת בקרבי ובבתי נפשי חלונות שקופים פתוחים לא רק אל העבר כי אם גם אל העתיד. ואני חודר אל ערפלי העתים הבאות, כי נר התקוה יאיר לי מַחְשַׁכֵּיהֶן, – ושמים חדשים וארץ חדשה נפתחים לפני! וארא בחזון והנה אני מתנער ומתעורר מתוך כל העמל וכל התלאה אשר אפפוני, מחדש נעורי כ“חול” מתוך אפר השרפה וכ“לוז” מַרְקִב העצמות, עולה כצמח ה' מתנוסס באִבּוֹ ובהדרו, שב להיות כאזרח רענן – עַם אשר שֹׁרש בארץ גזעו ועל פני כל שכניו יִכָּבד. ושַׁבַּתִּי וחגי ומועדַי וכל יָמַי משחקים לפני בכל עת ובהגיע עת האסיף אני אוסף מגרני ומיקבי ברכות שמים וארץ, ועגלות מלאות עמיר וכל פרי הארץ מתנהלות לאִטן בראש כל דרך וכל מסלה, ושפעת גמלים וחמורים עמוסים יבול שדה וכרם באים העירה ונערים קטנים נוהגים בם, רוקדים כבני צאן ושרים כחוללים ומביאים בקול רנה וצהלה את כל הברכה, אשר עזרו להוציא בידיהם הקטנות, אל בית הוריהם. וילדים וילדות עולים המונים המונים בדהרות אבירים על צלעות ההרים, על מדרגותיהם ועל ראשיהם (אשר בושו ממערומיהם לפנים, אחרי היות העינים המביטות אליהם הלוך ורֹב בארץ, ויעשו להם חגורות–עצי תאנה וגפן ועץ שמן והדס), וקטפו משם ענפי ארז והדס ועץ שמן, עלי תמרים ועלי עץ עבות, וירדו בקול מצהלות ועטרות פרחים בראשיהם ושירי הלולים בפיהם ועשו סכות יפות ורעננות לשמוח בהן המה ואנשי בית אבותם שמחה שלמה ככתוב בתורה וככתוב… בלבבם ובנפשם. ושכניהם הקרובים והרחוקים באים אל סכותם ושמחים בשמחת חגיהם, אין פרץ ואין קנאה, אין פנים נזעמים ולא נפשות מרות, כי כלם שמחים, כלם שבעים רצון, כי פתחה הארץ את אוצרותיה, ותרק ברכה לכל יושביה שבעתים כיגיע כפיהם.–וכוכב תרבותי גם הוא יתחדש בקָרְבָתוֹ אל חיי הארץ והטבע ושב להיות לאור גוים וקרנים מידו לו על כל סביביו, כימי עולם וכשנים קדמוניות…

אלה אֶחזה לי – ונפשי תדרוך עז ובטחתי כי יש תקוה וכי עוד יזרח שמשי כקדם… הוי, מה טובות, מה יפות העתידות הנשקפות האלה ואשרי העודרים והעוזרים להקריב אותן אלי!

החרות, תרע"ו

---

גֵּרִים ותוֹשָבִים

מאת

מנחם מבש"ן

מחוץ יהמה הרוח, ינצל את העצים מעֶדים, העלים נובלים, נופלים, נמקים, והיו דֹמן לאדמה, ומבית – נגיל ונשמח בשמחת תורה.

והרוח הולך וסוער בחזקה זה ימים, זה שנים, זה דורות רבים, והעץ, הצפוי אל סערתו, הולך ומתנצל את עדיוֹ, הולך ודל, כי לא רק העלים, אשר אם יפלו עוד יחליפו, כי גם הענפים הולכים ונפרדים מגזעם ונובלים ונופלים אחד אחד, גם ענפים ויונקות מלאי כח ולֵחַ הולכים ויבשים או נִתָּקים בעודם באבם ולשדם יֵהפך לאחרים… ועוד מעט ועמד העץ, אשר בשלכת מצבת בו, על שרשיו ריקם, ועוד מעט ומט העץ העתיק, האדיר, האיתן, אשר הקציעו אותו הרוחות מסביב וינשלו פארותיו ויחריבו לשדו ויובישו פריו, ולא תהיה לו עוד תקומה בארץ, – ובני ישראל שמחים בשמחת תורה…

שמחת תורה! החג הזה “גר הוא בתוך חגינו” (יל"ג), לא נודע לפנים בישראל ואין זכר לו לא בכתבי הקדש ולא בתלמוד. בו ישמח העם על תורתו אשר אֹרשה לו בחג השבועות “זמן מתן תורתנו”, ואשר בא בברית עמה היום תחת החפה “כדת משה וישראל” – ואשר רֻבו לא יוסיף לדעתה עד ימי חג השבועות ושמחת תורה הבאים… העם ישמח על תורתו אשר אהב, אך לא דרך אחד לכלם בשמחה הזאת ובאהבה הזאת. יש אשר ישמחו עליה כשמוח איש את אחיו ביום חתונת האח וביום שמחת לבו (כמשל המגיד מדובנא); יש אשר יאהב את התורה כאהבת איש את רעיתו, אשר כרת ברית אתה ואשר ראה עמה חיים; יש אשר יאהבוה כאהבת איש את ארוסתו, אשר עוד מעט והיתה היא לו והוא יהיה לה; ויש אשר יאהבנה – כאהֹב איש את אמו־זקנתו (כמליצת הינה על אהבת הגרמנים את החפש); אך הרבים ישמחו עליה ויאהבו אותה וינשקוה מנשיקות פיהם – בלי אשר ידעו ואשר יכירו אותה ואשר יבאו עמה בברית.

כי הנה התורה הזאת, אשר שם משה לפני בני ישראל גם היא כגר נחשבה בישראל מיום דעתו אותה. גם בימי השופטים גם בימי הבית הראשון לא הכתה שרש בארץ ובעם; וכמעט שמו הסופרים אל לבם לתת לה מהלכים בישראל –והנה בנו עליה ויקיפוה הבאים אחריהם גדרים וסיגים, חומות וחל, ויסתירוה בחביון עֻזה ויבדילו בינה ובין העם, עד היותה כמושל עריץ, אשר המון משרתיו ופקידיו נוהגים בעם בשמו והוא יושב בסתר ועַמו לא ידעהו ולא יכירהו, או כשמש אשר העננים ישיתו חשך סתרו ורק לאור חציו, הבוקעים בעד ערפל, ילכו הארץ ויושביה… גם בתקופות הבאות הוסגה התורה שבכתב תמיד לאחור מפני תורת הפלפולים, הדרושים, הרמזים והסודות וכל התורות אשר השתרגו עלו על חלקתה ויסֻבוה ויסֻכּוה צלליהן מסביב¹, ובישיבות ובחדרים למדו מעולם פרשת חומש עם רש"י אחת בשבוע, ביום ה', אחרי אשר השלימו המורה והתלמידים חק כל התורות למיניהן. ובאחרית הימים דחו את התורה מפני התרגומים והקצורים וילמדוה לתלמידים בלשונות עם ועם רק לא בלשונה היא, כיום הזה, ויהי האזרח לגר והגר היה לאזרח בישראל. ומי יודע אם לא בגלל הדבר הזה יאהבו בני ישראל את החג הזה ואת התורה הזאת (אחת בשנה!) ביתר שאת, כי כן היתה עליהם המצוה מעולם: “ואהבתם את הגר”; וכן משפט הגר – לאהוב את הגר רעהו…

וגר ישראל בארץ – לא רק לפנים במצרים, כי אם גם בכל העתים, בכל הארצות, גם בתוך העמים אשר קדם לשבת בארצם מהם, גם בארצות אשר הפרה אותן ואשר דשן אותן ממח עצמותיו ואשר הריק עליהן ברכה מכחו, מהונו ומכשרונו וישימן לארץ נושבת; גם בתוך העמים אשר יצק את רוחו עליהם ועל שפתם ועל ספרותם ויורם וישכילם ויעשם לבני תרבות – גם לכל אלה גר הוא וגר יהיה לעולם, גר ותושב עמהם, גם כי ירבה ללכת בדרכיהם, להתחקות על שרשי רגליהם ולהתנצל את עדיו מהר חורב למען היות כמוהם, גם כי יתחסדו עמו אדוני הארץ להאיר אליו פנים כמעט ולתת לו משפט צדק “חרות על הלוחות”; גם בארצו הוא, אחוזת אבותיו לפנים, גר הוא עם יושביה מאז נשלו אותו עריצי גוים מעל אדמתה, וגר יהיה עמהם כל הימים אשר יבחר לשבת בערים ולא בכפרים, כל עוד לא ירבה להאחז בארצו, לחונן עפרה ולרצות אבניה, עמקיה, הרריה. וכל ימי היותו כגר בארץ בתוך התושבים, מתגורר פעם בכה ופעם בכה עם השכנים הטובים אשר יואילו לתת לו חנינה כמעט, יהיה צפוי, כערער בערבה, אל כל הרוחות והסערות אשר יגיחו עליו מקצה השמים או מירכתי שאול וירעישו עצו ופריו ויתצוהו מסביב ומנוחה ידריכוהו ומתבל ינידוהו.

מחוץ יהמה הרוח, יחשוף עץ ומלואו ויעמידהו על מצבתו ריק ונבוב, ומבית – נגיל ונשמח בשמחת תורה.

(המקיץ, תרס"ט)

---

בַּיָמִים הָהֵם – בַּזְמַן הַזֶּה

מאת

מנחם מבש"ן

עוד חרב אויב נטושה על פני הארץ, עוד נתכנו למלחמה הקשה, אשר לא היתה כמוה מיום שוב ישראל אל ארצו, עלילות וחליפות ומוראים גדולים – ויהודה המכבי, פטיש היונים־הסורים, מהר, אחרי השיבוֹ צור־חרבו עד ארגיעה, לאסוף ולאצור את ספרי הקֹדש, אשר זמם להם האויב, ככל אשר זמם לבעליהם, להכחידם מעל פני האדמה.

ומאז והלאה, כל ימי המלחמה הגדולה והארֻכּה, מלחמת עולמים, אשר היתה אחרי־כן בין ישראל ובין צורריו מדור לדור עד אחרית הימים, לא ימוש עוד הספר, המֻּצל מכליון, מפי העם ומלבבו ומבין זרועותיו: עמו היה בצרה בהקדיש רומה, ממלכת האליל, ואחריה רומה החדשה, עליו ועל קדשיו מלחמה בעוד היותו בארצו, עמו גלה מעל אדמתו ויתהלך באשר התהלך ויתענה באשר התענה, עמו בא באש ובמים ובכל נחלי בליעל, ראה אור וחשך, חיים ומות חליפות, אותו אמץ לו, בכל הסערות אשר הדפוהו, כאשר יאמץ איש אל לבו את מחמד עיניו ביום מהומה ומבוסה או כאשר יאמץ ההֵלך אל עצמו ואל בשרו את אדרתו ביום סער וסופה; והוא גם הוא כלכל את העם בכל נדודיו – הארון נשא את נושאיו – נתן לו תקומה באין מכון לשבת, עֹז ותעצומות באין כח הזרוע, וייניקהו, אחרי נִתּק מעפר גזעו, לֵח וכח וחיי עולם ממעון הנשמות מעָל.

כי הספר יָעֹז לעם מהמון גבורים וחיָלים וכלי־קרָב; הוא יחיֵהו בעודו והוא יתן לו שם ושְאָר וזכר עולם אחרי בוא חליפתו. דברי ימי המדינות לפנים והיום יורונו, כי עם קטן וגדל־רוח נכון מצבו ונכונה אחריתו מעַם עצום אשר רחבי ארץ ויד חזקה לו – ורוח אין. גם העמים אשר ספריהם בִלו אותם (היונים, הרומים), במותם נקראם חיים, כי עוד רוחם מרחפת על פני האדמה וזכרם עודנו חי בקרב בני האדם; דמיונם ככוכבים, אשר שבו אל התֹהו זה כמה וקרנים מידם לנו עד היום; תחת היות העמים אשר בִלו המה את ספריהם (ההודים, הערבים) כחנוטי עולם, כהמונים, אשר גם בחייהם נקראים מתים. – שימת עין על נפוצות ישראל בימים הראשונים והאחרונים תראנו גם היא, כי, אם מעבר מזה, בכל המקומות אשר ישבו שם היהודים קהל גדול יחדו, השתמר הספר בתוכם, הנה בכל המקומות אשר החזיקו היהודים בספר – בכתבם ובלשונם – היה גם הוא להם ברית מלח עולם, יסוד מחזיק ומשמר לעם; תחת אשר בעזבם אותו הם הולכים ונמקים (גרמניה, איטליה, אונגריה, ועוד).

הספר והעם – הנשמה והגוף – חֻבּרו יחדו כל ימי היות המלחמה חזקה, גלויה, הולכת וסוערת על ישראל – עד אשר רפתה מעליו המלחמה מחוץ או עד אשר שִנתה פניה ודרכה מקדם: הלוחם, הצר הצורר את ישראל מעולם, חדל לשוּף ראש, להשפט בחרב ובאש, להשתער פנים אל פנים לעיני השמש, ויָשב לאחוז בתחבולותיו אשר התהפך בהן בימי מלחמות החשמונאים פעם בפעם, ויסוג אחור בערמה למען עשות במחשך מעשהו, לחתור במסתרים תחת מצב רגלי עם חֶרמו, להשחית רבים בחלקלקות ובהתחברות אל בוגדים מבית; תחת יד חזקה בא פה חָנֵף, תחת השמדות – הזִכּוּי (אשר נותניו דרשו מאת העם היהודי להקדים את מחירו, את ההתבוללות בגוים), תחת הרוח – קרני השמש. אז דמו הרואים לעינים ולא מרחוק, כי אמנם בא הקץ גם למלחמה גם לשנאה המולידה אותה וכי שלום אמת, שלום עולמים, יהיה מעתה לישראל בגוים. אז נִפתָּה לב הנצורים ולא הוסיפו עוד להחזיק במעוזם, לערוך מערכותם, לעמוד על נפשם, על דגלם, כקדם; אז הרפו היהודים, אבות ובנים יחדו, ידיהם מן הספר, מָגִנם ומשגַבּם, ההֵלך השליך את אדרתו מעליו בזרוח לו השמש כמעט, ויעמוד בלי מחסה ליום שוב עליו הסערות, כיום הזה – ואז קמה עליהם מלחמה מבית, מלחמה בין החיים ובין הכליון… ואז סר כח העם מעליו, פתיל חַיָתו חשב להנתק והרקב החל לעלות בעצמיו, רקב אשר הרבה לאכול בישראל בשנים־שלשה דורות מאשר אכלה חרב אויב בימי אלפי שנה.

האבות, חניכי הדור ההולך, עודם משעשעים נפשם במשאות שוא ובמדוחים שכבר היו לרוח, עודם חולמים חלומות אהבה ואחוה בין ישראל לעמים או נתונים הם למעשיהם ולסבלותם ולמלחמת החיים, הקשָה על היהודים שבעתים מאשר על יתר האדם; והבנים, צעירי ישראל, מוסדות העם בדור יבא, השליכו את דגלנו, את הספר, מידם זה כמה, עד בלי דעת עוד מה היהדות הזאת, אשר בגללה ימררו את חיינו בכל אשר נפנה ומרור זה שאנו אוכלים – על שום מה. אמנם החלו רבים בהם לשוב אל עמם – בפיהם, אך לא בשפתם, זוכרים הם את ציון, קוראים הם בשם ישראל – בלשון עם ועם; דוגלים הם בשם יהודה המכבי – ורוח שקר בקרבם.¹, אגודות צעירים, תלמידי בתי הספר העליונים, נוסדו בדור האחרון כה וכה, במדינות אוסטריה ובארצות אחרות, אגודות הקוראות בשם ציון וישראל, וגם שׂוֹם שָׂמו להם שמות עברים לאומיים, שמות המעוררים בלב כל איש יהודי זכרונות קדומים, זכרונות יקרים… ואולם הרק אך בשמות נדגול ונעש חיל? השמו צעירינו אל לבם, כי לאומיות בלי לשון וספר – קנקן ריק ואין בו, נשיאים ורוח וגשם אין? ואם שמו – מי מכלם נסו, מימי הוסדם יחד לאגודות לאומיות ועד היום זה עשרים וחמש שנה, להתודע אל עמם, אשר ינָהו אחריו, בלשונו, לדרוש אל שפתנו ואל ספרותנו, לדעת את דברי ימינו ואת פרשת חגינו מן המקורות הראשונים, את חגינו, אשר יחֹגו המה ביתר שאת וביתר עֹז מאבותיהם התמימים? הנה הם חוגגים עתה את “חג המכבים” בראש הומיות, הנה הם מחליצים עצמותיהם, מלמדים ידיהם לקרב, נלחמים מלחמת תנופה עם “חבריהם”, שונאיהם מנדיהם" ואומרים לכל: צאצאי המכבים אנחנו וכבודנו לכלמה לא נִתן… הוי גבורים לערוך חגיגות ולשיר שיר “התקוה” ו“שם במקום ארזים” אהה, שם במקום הארזים אשר גִדל עמנו לפנים על כל אפיקיו, ימָּצאו עתה אזובי קיר, צמחי טרף, קטני־עם – וארז אין!), הוי אנשי חיל להלחם על כבודם מלחמת הזרוע; ולהכּוֹן למלחמת הלאום לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח, לעשות אשר יוכלו להלחם על כבוד עמם, המנֹאץ בפי כל סופרי הגוים זה אלפי שנים, אשר יֵדעו גם הם עם לבבם את כל יקר העם הזה ואת כל כבודו ואת גדלו – לדבר הזה לא יקחו להם מועד! ומי יגיד לגבורינו אלה כי “הספר והסיף ירדו כרוכים מן השמים”, כי אבותינו החשמונאים, אשר זכרון גבורותיהם יחֹגו ובכבודם יתימרו ובעקבותיהם הם אומרים לצאת, היתה ידם אחת אוחזת בחרב והשנית – מחזיקה בספר!

אם ככה יוסיף העם לנער כפיו מן הספר, אז יש יום – הה, מה נורא הרעיון הזה כי יעלה על לב איש יהודי! – ובא הקץ לישראל ולספרותו גם יחד: העם לא יבַלה את ספרותו, כי אין לו ארץ, אשר תהיה לו מקור חיים תחת הספר; וספרותו לא תבלה אותו להיות נחלת גוים אחריו, כי הלשון קיר ברזל בינה וביניהם, לשונות היונים והרומים עברו אל עמים אחרים, יען אשר בעליהן המה הוקירו אותן ויחזיקו בהן בכל עז ויתנו להן מהלכים עד למרחוק ויעירו ויעוררו את הכבוד ואת הגֹֹּדל – אם לא את האהבה – להם וללשונם בלב כל אשר היה להם דבר עמהם; ועל כנפי הלשון הלא תנשא ותעבור גם הספרות אל מעבר לגבול. – לא כן לשון ישראל וספרותו מרב השנאה והבוז, אשר ישנאו ואשר יבזו העמים הנוצרים את העם היהודי, ינכרו את פרי רוחו בהיותם כתובים עברית, או את בעליהם, בהיותם כתובים בשפה אירופית… ולבוז הזה – למה נכחד את האמת ובדברינו לא יתערב זר – יתנו היהודים חלק לא מעט, היהודים, אשר לא נסו מעולם לעורר אהבה וכבוד לקנינם על פני חוץ ואשר הֵקֵלוּ אותו תמיד בתוכם. הלשון העברית – אף כי לשון כתבי הקדש היא – לא תהיה דרושה לגוים כל עוד איננה לשון העברים, ולספרות העברית לא יושם מקום בתוך ספריות העמים כל עוד גם העם גם חכמינו, רבנינו וספורינו בני המערב, אשר יכלו להיות אנשי הבינים בינה ובין רעותיה הנכריות, לא ידעוה ולא יכירוה ולא ישימו אליה לב. גם לבעליהן, לעם היהודי, לא יהיה שם וכבוד והכרה בתוך העמים כל עוד בוז יבוזו היהודים המה לראשית כל קניניהם. “קטן נתתיך בגוים, בזוי באדם” – זה עם שאין לו לא כתב ולא לשון…

ובכל זאת – ברית כרותה לעמנו, כי לא ימחה מספר חיים, ולשפתנו כי לא תשכח מפינו, ולספרותנו כי לא תחדל לפרוח. ישראל עם הפלאות שבע יפול – וקם, יבא עד משבר – ויחדש נעוריו. אל נא אפוא נוָּאש ואל יפול לבנו ואל תרפינה ידינו. גם “בימים ההם” עמדו המתבוללים וה“חסידים” מנגד ורק מתי מספר באו אל תחת דגל יהודה וילחמו ויצליחו; גם “בזמן הזה” מעטים עובדי עבודת התחיה ומעט העם אשר אתם; אבל המעטים יהיו לרבים וההמון הגדול, כל בעלי הקצוות מזה ומזה, העומדים מנגד לנו ולכל מאמצינו, ישובו אלינו – אך אם נעשה מעשינו בכל לב ובכל נפש. יעשו נא נושאי דגלנו, לוחמי מלחמתנו וזקנינו, כמעשה יהודה המכבי והזקנים אשר היו עמו: חזקו ונתחזקה בעד עמנו, שיתו לבכם לספרי קדשנו, הצילו אותם, את נפש העם, מכליון, שימו אותם למשמרת – בלבות בניכם ובנותיכם. בזאת תחדשו את עם ה' המחֻלל בגוים, ההרוס מבית ומחוץ, ככל אשר חדשו אבותינו את בית ה' המחלל ביד היונים. אז יהל נר ישראל, המאיר מימי החשמונאים ועד היום, גם מעתה ועד עולם, ואז יחגו דורותינו עוד מאות, ואלפי שנים את חנכת בית ישראל ככל אשר נהג היום את חנכת המזבח והמקדש.

(המצפה, תרס"ט)

---

פְִּרי הָאָרֶץ

מאת

מנחם מבש"ן

בחמשה עשר בשבט ראש השנה לאילנות. – בעת הזאת, בעצם ימי החרף, יחֵלו העצים בארץ־ישראל לאסוף אליהם לשדם, לחנוט פַּגֵיהם, למען הוציא פרי חדש לקיץ הבא. והימים ימי קרח וכפור בארצות אחרות, ימי ממשלת החרף בכל תקפו השמים עופרת והאדמה ברזל והעצים נדהמים מקֹר ומקפאון אין כח, אין לֵחַ ואין חֹם וחיים…

אות הוא לבני ישראל לדורותם.

לעם הזה אין חרף ואין קפאון ואין זקנה ושיבה, הסערות ישפוהו ויטלטלוהו טַלטֵלה, יטו לארץ כִּפָּתוֹ וילחכוהו וילחצוהו מסביב, והוא – ישחק לחרף ולסער, יחדש נעוריו לתקופותיו, יאסוף אליו לשַׁדוֹ, יוסיף כח ולח אחרי בלותו, וגם בחשכת לילה, וגם בתוך מִטות עץ יבש, מטהו יפרח; על פני כל שכניו יפול – וקם, יִשַׁח לארץ – ושלח שלוחותיו למעלה; תחת אשר לעמים רבים אחרים, גדולים ועצומים וצעירים ממנו לימים, כבר בא החרף־החרף אשר אין אחריו קיץ – וגם קפאו וגם נבלו וגם באה חליפתם.

כימי העץ ימי עמי – כארז בלבנון ישגה אלפי שנים, כאלה וכאלון אשר עלֵהם לא יבול בקיץ ובחרף וגזעם לא ימות במות על פניהם כל עצי יער, “כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם”.

גפן ותאנה ורמון, זית שמן ודבש – אלה הם הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, הפירות אשר הראה המורה הגדול את ישראל הנער בהוציאו אותו מבית אדוניו, אשר העבידו בפרך, ובהובילו אותו בתחלה אל בית הספר, אל הר סיני, לתת לו שם את שעורו הראשון; הפירות אשר יִחֵל המורה הזה את הנער העני והנעזב, הנע והנד במדבר, לימים הבאים, ימי בואו אל ארץ נושבת, בהוסיפו לשקוד שם בביתו, תחת גפנו ותאנתו, על שעוריו אשר נתן לפניו “לעשות אותם כל הימים”: אם בחקוּתי תלכו… ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. התורה לא בשמים היא וגם שכרה לא נצפן לעם, בימי נעוריו, במקום אוצרות חשך…

והנער ישראל היה לאיש, לבעל בית, ויבא בימים ויבֵא לבב חכמה – ופרי מעשהו, גמול ידיו, שֻנה גם הוא, לא עוד אכול יאכל את פריו, כי אם חוש יחוש אותו; הטוב יוליד את הטוב, עבודת הצדקה – שלום. וזה כל פרי צדקתו: “למען ייטב לך והארכת ימים על הארץ הטובה אשר ה' נותן לך”.

לא אך “גפן ותאנה ורמון”. אשר גם מעפר אחר יצמחו, כי עוד פרי אחר הוציאה ארץ ישראל לישראל, פרי יחיד למינו, אשר מצרים ובבל ופרס לא ידעוהו והעמים הבאים אחריהם לא הכירוהו, אשר יון אמרה לא בי הוא ורומה – אין עמדי: פרי רוח הנביאים, המוסר הנעלה אשר בכתבי הקדש, אשר לא היה כן לכל גוי ולכל ארץ תחת השמים. הפרי היקר והטוב הזה־הנביאים נטעוהו ובעלי התלמוד גִדלוהו וטובי העם לדורותם טפחוהו ורִבוהו וישראל שאָפו, אכָלוֹ בכל פה עד היותו לעצם מעצמיו ולרוח מרוחו, ויהי למסעד לו בהנתשו מעל אדמתו, וישאהו עמו בימי נדודיו מדור לדור, מארץ אל ארץ ומגוי אל גוי עד היום הזה. הפרי הזה נתן ריחו ורוחו באחרית הימים על כל סביבותינו; כתבי הקדש התגלגלו ובאו אל כל העמים אשר עברנו בתוכם בארצותם ללשונותם; – ואולם רק לָקֹחַ לָקחו הגוים את תורתנו, אך לא אמרו מעולם “נעשה ונשמע” ולא אִמצו להם את מוסרה הנעלה, רוחה מרחפת על פניהם ואל תוכם לא באה, גם לא רִפאה את משובתם, גם לא היטיבה את דרכיהם עד היום הזה. רק ישראל והתורה ורוח קדשה היו לאחדים, התלכדו ולא התפרדו בכל חליפות העתים.

והיום? – אמנם כי עבודת אלפי שנים לא תשוב לתהו בימי שנים־שלשה דורות; אמנם כי עוד היום נעלה עם ישראל במוסרו ובמדותיו שבעתים על כל העמים אשר הוא שוכן בתוכם, ואולם לא עוד כימים הראשונים הימים האלה לנו, ימי היות ישראל כעם לבדד, עם מוצק מתלכד לעצמיו, מתכנס אל תוכו ואין לזרים עמו, ימים אשר בתי המדרש והישיבות, “מחבא רוח איתן, מקלט עם עולמים”, היו לנו למקדש מעט, בו התקדשנו וַנְּהִי קדושים, ובני ישראל יחנו סביב למקדש, כלוִים לפנים, ושמרו את משמרתו, ושקדו על אוצרו הטוב, אשר אצרו אבותיהם, ושאבו ממנו חיי עולם, והחליפו כח את רוח ה‘. עתה הנה נִבעו פרצים בבית ישראל וגם בנפשו פנימה, מאז נפלו החומות המבדילות בין ישראל לעמים, ורוח מוסרו החל לנטות כצל, לרדת מטה מטה. כמה מבני עמנו עודם שוקדים על התלמוד או על כתבי הקדש, כמה ישמרו עוד את המוסר העברי הצפוּן בהם, בעצם תֻּמו? לכו אל רֹב קהלות אירופה הגדולות ושאלו נא וראו: איה החסד והרחמים, איה טהרת המשפחה, הַצְנֵעַ לֶכת, הִנָזק משחוק, משכרון, מהוללות? איה מסירות הנפש על דברי־חפץ אשר לא ביד יֻקחו, על קניני הרוח, על אמונות, תקוות ומשאות־נפש, איה כל המדות אשר שָׂמוּ את ישראל למופת לשכניו ואשר בגללן אִשרו אותנו כל העמים? אהה, הנה הם הולכים הלוך וחסור מדור לדור, משנה לשנה; רוח ישראל, פרי נביאינו וחכמינו, כהנדוף עשן ינדוף מן ההתחברות אל העמים אשר אנחנו יוצאים ובאים בתוכם, רוח מלא מאלה בא לנו – ויעכרֵנו, רוח זרה חדרה מן החוץ אל בין הדבָקים ותרופפם ותפוררם! האבות משַׂמרי קדומים יצאונו ואינם, הכהנים נושאי ארון ה’ – הרבנים רועי ישראל – עוברים לפני העם הרחק, הרחק מאד מאדם עד אשר לא תשוּרֵם עין, והבנים – המה ימירו את תרבות עמם בתרבות הגוים ואת לשונו בלשונם ואת רוחו ברוחם,

"ובנינו? הדור הבא אחרינו?

הם מנעוריהם יתנכרו אלינו,

למו פצעי לבי ידוו יזובו –הנם הולכים קדימה שנה שנה, מי יודע הגבול עד מתי? עד אנה? אולי עד מקום – משם לא ישובו…" (יל"ג)

אך לא! עם ישראל לא יִבּוֹל ולא יחלוף ולא ימיש מעשות פרי למינו; כי הנה הקיפו ימי המַסה, ימי המאה האחרונה, אשר הרבתה לשׂוּם שֵׁמות בבית ישראל ואשר סערה לבלע ולהשחית פרי עבודת אלפי שנים, וגם הגיע תור חדש לישראל וגם הנה נראו נצניו. הנה קול אלהים מתהלך בקרב מחננו, קול מעורר ישנים ומשובב צאן אובדות, קול קורא בכח: שובו בנים אל מורשת אבות! הנה טובי עמנו עודרים בכל כחם לבנות את בית ישראל, לגדור הפרצות, להשיב שבות העם בתשובתו אל אדמתו ואל אחוזת אבותיו; הנה גם רבבות אלפי ישראל מתעוררים, נאספים, מתלקטים לאחד אחד לקול הקורא, והנה גם רבים מצעירינו, אשר שכחו רִבצם ויתעו בתהו לא דרך, שבים על עקֵבם ונותנים ידם לאחיהם הנושאים נס ציונה, והמאספים למחנה המתבוללים, סֶרַח התקופה האחרונה, נהפכו לחלוצי הלאומיים הדורכים על במתי התקופה החדשה, תקופת התחיה לישראל ולארצו. – והיה ביום ההוא, בשוב ה' את שיבת ציון, תהה גם תשובת העם שלמה והיו ישראל ותורתו וארצו לאחדים; והיתה הארץ למקור חיים חדשים לעם ופרי הארץ לגאון ולתפארת לפליטת ישראל.

(המצפה תרס"ז

---

הַמַּסֵּכוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

ויהי בשנת תשע ושלשים ושלש מאות פעמַיִם, בארבעה עשר לחדש אדר בין הָערבים, בעת בדיקת התֻּפִינים ובעוּר המים, מן השלחנות, מן הכלים ומן השפַתַּיִם, ואני עבדכם עומד בגיא חזיון בירכתים, על נהר כְּבָר רחב הידים, – נפקחו לי העינים, וארא מראות החיים, מבעד למסכה המכסה פני כל המהלכים תחת השמים.

מִי נָתַן לִי מַרְאֵה עֵינַיִם

בַּסָּתוּם, בָּחָתוּם וּבִצְרוּר?

הַחֲזוֹן רוּחַ עִוְעִים זֶה,

אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵֹין בָּרוּך לְאָרוּר?

הַעוֹלָם הָפוּךְ רָאיִתיִ הַפַּעַם,

אִם עוֹלָם בָּרוּר?

בנעורי בית אבי הייתי רואה בימי הפורים מסכות עוברות בסך ברחוב היהודים ובחצריהם וב“טירותם”, מסכות אשר נבראו לשעתן, בערב היום ההוא, כעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, ותהיינה לנושאיהן כסות עינים לכל אשר אִתָּם, לעשות בלהטיהם מעשי תעתועיהם, לשמוח ולשמח, להשתעשע ולשעשע, כדת היום; וביום מחר התנצלו בעלי המסכות את עדיָם ויתגלו בתוך קהלם ויהיו גלויי עינים וגלויי פנים כבראשונה: אחשורוש מלך פרס ומדי עם שרביט הזהב אשר בידו, שב להיות השמש בביהכ"נ לחיטים עם הסל והמטאטא אשר בידו; ושתי המלכה, אשר בעלי האגדה בנדבות פיהם הצמיחו לה קרן ממעל וזנב מתחת, שבה ותהי – הנער אשר אחר הריחים; מרדכי היהודי, המשנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים – משרת החנות המוכר לאכרים נפט ועטרן “וכל ראשי בשמים”; המן הרשע, בעטרה שעטרה לו בתו בעת הרכיבו את מרדכי היהודי על הסוס ברחוב העיר – הנער המרכיב את ילדי בני ישראל על כתפיו בצאתם ובבואם מבית־אב אל החדר ומן החדר הביתה; אסתר המלכה – הנער הרוכל הסובב בעיר למכור כפתורים ומחטים וכל כלי הקטן. וכן כל השרים והפרתמים והאחשדרפנים והחכמים יודעי העתים – הנפשות העושות במגלת אסתר – הסירו, כעבור היום, איש איש את המסוה מעל פניו וישובו ויהיו את אשר היו מתמול שלשם, וישובו ויעמדו איש על משמרתו ואיש על דגלו. ואנחנו הילדים לא מצאנו אחריהם מאומה ולא חשבנו להם עון, אשר רִמו אותנו ויעשו צחוק להם ולנו – אחת בשנה.

ומה ראיתי היום? אנשים המתהלכים, לא בצֶלם, כי אם במסכות על פניהם כל ימי השנה מניסן ועד אדר ומיום פורים זה ועד יום פורים הבא עלינו לטובה, ואך אחת בשנה, בעצם היום הזה, יבא הרוח ויפח בבעלי המסכות וגלה פני לבושם ונראו הפנים ונחשפו משכיות לבב, הכליות והקֶרב וכל העֵרֶב. והתגלה האיש בעצם תֻּמו, בשבתו ובקומו, בצביונו ובאמתו, הוא וכל אשר אתו, מתחת למסוה אשר הֱלִיטוֹ.

“הכרתיך, מסכה יפה..”

ובכן ראיתי וראיתי… עד אשר שבעו עיני לראות ואֹמר: מי יתן לי העני מסוה על פני ועל עיני גם אני, ולא אראה עמל ואון, מעקִשים והדוּרים, ולא יתחמץ לבבי ביום משתה ושמחה, יום הפורים. ראיתי מתעשר – ואין כל, מתחסד – ושבע תועבות בלבו, מתהדר – וכֻלו נבלה כזונה בלה, מנפש ועד גו ועד הגיון הלב. ראיתי אנשים, תֹּם ויֹשר על פניהם ויראת אלהים נר לרגליהם וקנאת האמונה לפיד בוער בידיהם (ומי יתן בידם כרם בית ישראל ובערו ואכלו שִיתוֹ ושמירוֹ עם פְּאֵרוֹ וַאֲמִירוֹ יום אחד); ומתחת למסוה אין תֹּם ואין יֹשר ואין מחשבות זַכות: פיהם מלא תוך ומרמה וחלקלקות, וידיהם בצע מעשקות, ואוצרותם עפרות זהב ואדר כמונים, משׂד עניים ומאנקת אביונים; מפקיעי שערים בעת לֶחֶם שערים, וצוברים בר ולחם ומזון, לשׂבע להם ולעם לרזון, ובעֵדה תאניה ואניה, ושער יֻכַּת שאִיה, וכל נפש רעבה וכל העיר הומיה – והם אוטמים אזנם משמוע קול זעקה, תחנונים וקריאה, כי ברְעַב עָם שָמֵן חלקם ומאכלם בריאה.

ראיתי אנשים נשואי פנים בעדה ובעיר, הולכים קוממיות ויד להם בבתי כנסיות, בראש מרומים אל מושב הקיר – ואיש איש מהם סיר אשר בו חלאתו, והוא מתקדש מטמאתו ושונה באוַלתו וברשעתו, טובל ושרץ בידו, ועומד איתן על מעמדו, וקפת שרצים תלויה לו מאחוריו ומלפניו, ואין מגיד דרכו על פניו: זה ילך רכיל בעמו ויחמוס מזמות על אנשים נקים להפילם במהמורות ביד בעלי השלטון, בתת אותם בקושרים על שלום הממלכה, או בלכתם הוא ואחֻזת מרעיו ורחצו בנקיון כפיהם ואמרו: לא אנחנו (כ“כתיב”),או: לו אנחנו (כ“קרי”). זה ימיר כבוד ביתו בקלון בתתו, מן הנפשות החוסות תחת כנפיו, למֹלֶך, את הנפש ואת הבשר, למען ייטב לו בעבורן… זה ידגול בשם התורה ותקון הקהלה תהיה לו למלה ובראש הומיות יקרא קריאות מעל כל הר וכל גבע, אחת ושש אחת ושבע, כי אך טובת העם לנגד פניו ובו ובאשרו כל מעיניו – ו“העוסקים בצרכי צבור באמונה” תאות נפשם בקרבם טמונה, כי יבקשו להשתרר על הקהל, להיות פקידים נגידים על תבואותיו, לאחוז בקרנות מזבחותיו ולדרוך על במותיו. ועשו במחשך מעשיהם באין רואים, לָגֹל אור מפני חשך ולנחות את העם בעמוד ענן אל אבן התועים, כימי עולם וכשנים קדמוניות עת “הצאן רעו הרועים”.

ראיתי אנשים, נחמדים ונעימים בהליכותם, מחוץ לצל קורותם. מדי דַברם הוצק חן בשפתותם, דבש וחלב תחת לשונם, כיונים יהגו בקולם ונעימות בימינם ובשמאלם – ובא בצל קורתו והסיר את מַסֵכָתוֹ והנה מתחת למסוה איש קשה ועריץ, איש טמא שפתים ואביר לב, איש הדורך ברגל גאוה על כל הקרובים אליו ולא ישא פנים ולא יחשוב אדם – זולתו.

ראיתי קוראים בשם משא־נפש גבוה ורם, לאדם ולעם, ופיהם מלא שירה כים, במקום שידֻבּר בו באשר הם שם, ונכונים להלחם עליו עד הנפש והדם – ומתחת למסוה בשמלה לוטה, חרב רמיה לא חדה ולא מרוטה, ומגמתם דלה ופעוטה, ושרש נשמתם – הפרוטה.

ראיתי אנשים משכילים קצוצי פאה, תקיפי דעה, שרי אלפים ושרי מאה, לובשים מלבושי נכר ומאחרים על יין ושכר, עד אשר ידלק גרונם ויֵחָר, ועל שלחן הקלפים, מתגודדים ונאספים, עם צרורות הכספים, בערבים ובנשפים, יום ולילה עד חצות, והיה כזה יום מחר ועוד יוסיף היות כזאת וכזאת – וזה כל פרי השכלתם: החֶלאה והקֻבּעת, והעלים הנופלים מעץ הדעת, לא ליתרון כי אם למגרעת, להם ולמסבם ולבני גלם ולכל החוסים בצלם וההולכים בדרכם ושבילם.

ראיתי בני עליה הדוגלים בשם הציונות והתחיה – והם במזרח ולבם בסוף מערב, נשמתם מדבר ציה וצדקתם כארץ נשיה; אנשים הקוראים בשפתים דולקות באש ברית, לתחית הלשון והספרות העברית, ובביתם ידברו אשדודית וכלשון עם ועם, ובניהם ובנותיהם ילמדו כל לשון וכל ספר אך לא את לשוננו ואת ספרינו לדבר בם.

ולא רק מסכות הנסוכות על פני אנשים יחידים, מעטים או רבים למינם, כי גם מסכות גדולות ורחבות, המכסות על פני עמים ודורות ומשפחות בתי אבות, נגֹלו היום כספר לפני. וארא והנה עמים, אשר מסכת “אהבת אדם” על פניהם והם מרבים חמס ושׂד ו“באהבתם” – רֶצַח יְקוֹד, לערער ולקרקר השָׁתות עד היסוד, ועומדים על חרבם ונלחמים, ימים ושנים וגם דור תמים, וממלאים את הארץ דמים, מימי קדם ועד אחרית הימים. ראיתי עם גדול ורם, אשר ידו מים עד ים, מתחפש כמלאך־גוים שלוח, לתת גאולה לעם הספר והרוח, להשיב לו ארץ אבותיו ולשום קץ לנדודיו ולצרותיו – וכמעט פרש על ארצו יד ודגל, לא יחדל להכשילו על כל מדרך כף רגל, למען דעת כי חסד לאומים חטאת ואוֶלת, ולבוטח באחרים אין תקוה ותוחלת.

ראיתי עם, אשר מסכה על פניו וכתוב עליה: “גוי אחד בארץ” מזה ו“עם הספר” מזה (לפנים היו לו שני אלה מַעֲטֵה תהלה וילבשם וילבשֻׁהו, עד אשר הזניחם ויהיו לבגד עִדִים – ויצל מִקִרְעֵיהֶם דֵי עשות לו מסוה על פניו) – והגוי האחד היה כלו כעדר נפוץ לכל עבר, נעים ונדים כקש לפני רוח קדים, מבית ומחוץ מפֻזרים ומפֹרדים, לא שפה אחת ולא דברים אחדים, נפלגים לעממים ולפאות, ו“באשר שני יהודים–שם שלש דעות”; על כן עד היום תלוי הוא על בלימה, כעץ יבש אכול תולעה ורמה, בתוך העמים לחרפה ולכלמה, ויִבָּצר ממנו כל מזמה, אשר יזמו לו דורשי טובתו מימים ימימה. – ועם הספר, אשר מעודו נתן נפשו על סִפְרָתו, אשר שרפת תורתו היתה לו לפנים כשרפת נשמתו, היה עתה לעם רועה רוח ותורתו מונחת בקרן זוית, ולוּ ישרפו עתה כל ספריו לעיניו, לא ישאלו אבליו לשלום שרופה באש ולא יקוננו עליה אף קינה אחת. המורים, הסופרים, השרידים אנשי הספר באמת, אשר בכל עמי הארץ יכבדום וינשאום ויקחו מהם לשרים היושבים ראשונה במלכות – היו בעיני עם הספר כאנשים שלא מן הישוב, אנשים אשר לא יבאו בקהל להם ולא ישיגו ארחות חיים, אנשים המהלכים והעומדים מחוץ למחנה בירכתַיִם, לא נודעו לא פעלם ולא הם, לא קריאי עדה ולא אנשי שם… למשאות נפשם, לכל מאמציהם לעמם, אין עֵר ואין עונה, ולפרי רוחם אין דורש ואין פונה, אין שוחר ואין קונה…

ועם בעלי המסכות האלה וכאלה, אשר לכל השנה, הִסְכַּנוּ והשלמנו, כאשר הסכנו בימי הילדות עם בעלי המסכות ליום הפורים; ואנחנו הגדולים לא נמצא אחריהם מאומה ולא נחשוב להם עון כי ירמו אותנו ויעשו לנו צחוק – כל ימי השנה.

וְעַתָּה לא אֲנִי כִּי רוּחַ הַיוֹם קָרַע רֶגַע הַמַּסְוֶה מֵעֲלֵיכֶם.

הִנֵּה יְמֵי הַפּוּרִים עוֹבְרִים: שׁוּבוּ שִׂימוּ מַסְוֶה עַל פְּנֵיכֶם;

שׁוּבוּ אִישׁ לְסִבְלוֹתָיו וְעוֹלְלוּ בַקָּהָל עֲלִלוֹתֵיכֶם.

שֹוּבוּ שִׂימוּ פְּנֵי הַלּוֹט וְהַמַסֵכָה הַנְּסוּכָה,

וְיִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצָאתֶם מְנוּחָה..

וְסִלְחוּ לְעַבְדְּכֵם כִּי הִרְהִיב בְּנַפְשׁוֹ עֲשׂוֹת

אַךְ הַפַּעַם לְעֵינֵיכֶם כָּזֹאת וְכָזֹאת.

נכִנְסַ יַיִן, יָצָא סוֹד –

וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם, לֹא אוֹסִיף עוֹד.

(אזני המן, תרע"ח)

---

אנשים וספרים

מאת

מנחם מבש"ן

אנשים וספרים

מאת

מנחם מבש"ן

---

בִּנְיָמִין הַשֵּנִי

מאת

מנחם מבש"ן

מפינה נדחה אשר במדינה חשוכה עלה ״כשורש מארץ ציה״ ורוח נשאתהו ותוציאהו מארצו ומביתו לתור ולדעת את שלום אחיו האובדים בארץ מרחקים ולשום להם זכר בישראל ולו שם בנוסעים.

ישראל בן יוסף בנימין המכונה ״בנימין השני״ נולד בשנת תקפ״א בעיר פולטישני אשר במולדובה המדינה. הוריו חנכו אותו על פי דרך אבות בימים ההם, אף כשרונו עמד לו ויהי “אוחז בזה וגם בזה”: קרא הרבה ושנה הרבה וילמד גם לשונות ומדעים, ורוח חקר ובקשת תעלומות נוססה בו מימי ילדותו ונפשו נכספה לנסוע בארצות ולבקש את צאצאי עשרת השבטים אשר היו הגיוניו כל הימים. ויהי בהיותו כבן עשרים וארבע שנה ויעזוב את מסחרו, אשר בא עד משבר, ואת אשתו ואת בנו הקטן, ויצא לבקש טרף לביתו ולראות את שלום אחיו הרחוקים. ויעבור בערי אוסטריה, בטורקיה, באיי הים, במצרים ובארץ ישראל. משם נסע אל דמשק, אל אחלב, היא ארם צובא, אל ארם נהרים, ארמניה, קורדיסטן, פרס והודו, ויחקור וידרוש לשלום אחיו היהודים בכל המקומות האלה ויכתוב בספר.

בימים ההם לא היו עוד דרכים סלולות וחבורים מסודרים בין ארצות רחוקות, ואם נמצאו פעם בפעם נוסעים אמיצי־לב, אשר שמו נפשם בכפם ויצאו לתור את הארצות ההן, לא היו להם דברי היהודים ענין לענות בו, ונוסעים יהודים לא היו בארץ מימי ר' פתחיה מרגנשבורג בעל ה״סבוב״ ור׳ בנימין מטודילה (שניהם היו באחרית האלף החמישי). בשני מסעיו, אשר ארכו שמונה שנים, עבר בהרים, במדברות, בימים ובנהרות, חדר למקומות נדחים הנשכחים מני רגל, נפתל עם מקרים רעים ופגעי הטבע ונגעי בני אדם: פעם נשברה האניה אשר עבר בה ובהתמלטו בשחיה אל החוף נשא רעב שלשה ימים ויכלכל את נפשו בעשבות שדה, פעם פגע בו רוח זלעפות במדבר ויהי כפשע בינו ובין המות, או נלחם עם שודדים, הוא ובני לויתו, פעם התגבר הוא עליהם ופעם נפל שבי בידם ויגזלו את כל אשר לו וגם כתבי־יד עתיקים אשר אסף ואשר יקרו בעיניו מכל הון. אך בהתמכרו כולו למטרה הגדולה אשר שם לו ובהיותו מלא רוח חכמה וגבורה נשא וסבל באומץ לב את כל המקרים ויצא מהם בשלום. — בבואו עד קצה הררי קורדיסטן אמרו לו היהודים, כי "על רוכסי ההרים האלה, המשתרעים במרחק רב מאד, יגורו המון רב מאחב״י מפוזרים בין עמי הקורדים ומעולם לא עזבו את מקומות מושבותיהם, וככה יחיו נפרדים ונבדלים מיתר אחיהם אשר בכל ארצות פזוריהם״. אז שם פניו לעלות על ההרים ולבקר את אחיו היושבים שם. ובכל אשר הזהירוהו היהודים לבלי שים נפש בכפו לעבור בדרכים המלאים חתחתים ומכשולים ומוראים גדולים, לא שב ממחשבתו. ברוכסי ההרים ההם, הגבוהים והעקלקלים, היה עליו לטפס על ידיו ועל רגליו, מבלי היות מקום לרוכב סוס לעבור שם.­

בכל המקומות אשר עבר בהם התבונן אל דרכי יושביהם, וביחוד אל מצב היהודים היושבים בארצות חושך ההן בין גוים ושבטים הרחוקים מתרבות ומחוקות החיים; וידרוש ויחקור את דרכי חייהם בחוץ ובבית וירשום לו את הכל בספר. דברי מסעיו לוקחים לב הקורא בם, ויש אשר יראו לנו כספורי הבדים אשר ב"אלף לילות ואחד״. אך רובי דבריו לא יתנו שמחה בלב הקורא היהודי. בעברו מארץ ישראל והלאה, עוד מצא בדמשק ובאחלב יהודים הדבקים ביהדות, ואשר באחלב היו שומרי דת אבות "בכל תקפה ותפארתה״ ולומדי תורה בשקידה רבה, ״גם מלמוד חכמות ומדעים לא יניחו את ידם״; וכן בבגדד, ששם מצא ישיבה גדולה ובה ששים תלמידים מחונכים להיות מורי הוראה בישראל. אך ככל אשר הרחיק משם והלאה, אל מושבות היהודים בארמניה, בקורדיסטן ובפרס, פגה לא רק דעת התורה, כי אם גם היהדות כולה. באורפה, היא אור כשדים, לא ידעו רוב היהודים להתפלל. בקורדיסטן מצא כפרים נושבים מאחב״י, אך הם נבערים מדעת, "אינם יודעים מאומה מספרי התנ״ך וספר התורה כספר החתום להם. ביום השבת יבאו לבית התפלה, אך לא יפתחו פיהם להתפלל, כי לא ידעו עד מה, רק נשיאם, האחד היודע להתפלל יפגיע בעד כולם״.

וככל אשר נבערו מדעת התורה והיהדות כן החזיקו בכל עוז — כאשר בימי הנוסעים ר׳ פתחיה ור׳ בנימין מטודילה — בכל הבלי שוא ובכל אמונה תפלה ״כמשפטי הגוים אשר סביבותיהם": עבודת קברים, הערצת מתים, שדים ורוחות, קמיעות, כשפים והשבעות; מספר עריהם היו קברי קדושיהם — קבר דניאל, קבר עזרא, קברי מרדכי ואסתר, קבר יונה בן אמתי, מערת אליהו הנביא (בקורדיסטן!), ועוד. באלקוש אשר בקורדיסטן, עיר אשר כל יושביה ארמנים, ראה את קבר נחום האלקושי, הקדוש ליהודים ולגוים; שמה יבאו היהודים מקרוב ומרחוק אחת בשנה — שמונה ימים לפני חג השבועות — ויחוגו שם ארבעה עשר יום. "הנוסעים מביאים אתם ספרי תורותם ומניחים אותם בארון הקודש אשר בהיכל, ואחרי כן ילכו האנשים לחדר נחום הנביא, ואז תחל התפלה. בראשונה קוראים ספר חזון נחום האלקושי בכתב־יד ישן נושן המונח על הבימה, ואחרי כן מקיפים את ארון הקודש שבע פעמים ושרים שירים ותשבחות כל משך עת ההקפות. אחרי ההקפה השביעית ישירו שיר נשגב לכבוד הנביא, המתחיל: "שישו ושמחו בשמחת נחום הנביא״. אז תבאנה הנשים ותתפללנה את התפלות הנעתקות למענן לערבית או לקורדית, ובקול רנה ובצהלה תסובבנה את הבימה במחולת מחנים לערך שעה אחת״.

אחרי כלות התפלה והעבודה בחג השבועות בבית התפלה ובחדר הנביא ישימו, ממחרת היום, לדרך פעמיהם ונגשו אל אחד ההרים והמה חמושים בכלי־קרב, קני־רובה וחרבות, ועלו על ההר וקראו שם בספר התורה לזכר מתן תורה על הר סיני. וברדת כל הקהל יערכו מלחמת תנופה, למראה עין, — סמל למלחמת גוג ומגוג על אדמת ישראל בימי המשיח בשוב העם אל ארץ אבותיו.

אל חדר הנביא יביאו האורחים את חוליהם ללון שם לילה אחד. בחצי הלילה ישמע החולה רוח מדבר אליו וכי ימצא את לבו לענותו על שאלתו, תעלה ארוכתו כרגע, ואם אימה תבעתנו אז יאבד לנצח. אך איש בריא לא יבוא שמה בלילה, כי בנפשו הוא. בנימין הנוסע התגנב וילן שם בלילה ההוא — אך רוח הנביא לא נגלה אליו וכל רע לא אונה לו… בכל מקום בואו קדמו פניו בכבוד גם העם גם נשיאי העדה וינשאוהו ויכלכלוהו ברוח נדיבה כל ימי שבתו עמהם, ובחליו הפכו משכבו באהבה וברחמים רבים. הרבנים ונכבדי העדה הפיקו לו נפשם, שאלו בעצתו בכל הדבר הקשה, והוא האיר עיניהם בדברי תורה ודת, בשאלות עגונות ועניני אסור והיתר. אך כאשר נסה להסיר לבב העם מאחרי הבלי השוא ״השיבו אמריהם לו כי מנהגי אבותיהם בידיהם מימים קדמונים ולא ישליכום אחרי גום עד ביאת המשיח״. בנפוצות ישראל ההן יכבדו ויוקירו כל איש יהודי הבא אליהם מאירופה — חזון לא נפרץ — וישישו עליו בשמחה וכמעט ישאוהו על כפים. "וכבוא אליהם איש עברי מירושלים ישאוהו על שכמיהם אל בית הנשיא וחלצו נעליו ורחצו את רגליו ואת מי הרחצה יקבלו בכלי לשתות מהם ברגש קודש; נכבדי העדה ישתו בראשונה והנותר יתנו לנשים ולילדים לשתות; כי יאמינו אשר המים האלה יגנו על שותיהם מכל מחלה ופגע רע״.

בטיהראן, עיר ממלכת פרס, נקרא הנוסע יום אחד לבוא אל יועצי המלך להגן לפניהם על דת משה וישראל. כי אחד הרבנים שם המיר את דתו וילשן את היהודים ואת תורתם אל שער המלך ואת הפסוק “לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך” (דברים כ״ג) ועוד פסוקים כאלה הביא ציד בפיו. הקצף יצא על היהודים והרבנים וראשי העדה אשר נקראו להשיב על תוכחת האח הנפשע לא ידעו מה יענו וישליכו יהבם על ״החכם היהודי הבא מארץ־ישראל". והוא הכזיב את עלילות המומר ויבאר להם את הכל בטוב טעם ודעת וישב את חמתם מעל בני ישראל. בעברו במדבר פרס היה צפוי פעם בפעם אל חרב שודדים ואל שנאת עם הארץ המוסלימים הבוערים באש קנאת דת. יום אחד ראהו איש מאנשי האורחה מתפלל ותפלין בראשו ויקרא: הנה בא איש יהודי לטמא את מחננו! ויאמר להרגו, אך יראת מנהל האורחה מפני ציר אנגליה עמדה לו.

בפרס ובהודו הרבה לחקור ולדרוש לשרידי עשרת השבטים וגם נגלו לו שם עקבותיהם: היהודים יושבי ארץ פרס אמרו פה אחד כי הם מצאצאי עשרת השבטים מגלות ממלכת ישראל, ולאות ולעד היה הדבר אשר אין בידם ספרי תלמוד. וכן היו בעיניו גם שבטי "בני ישראל״ אשר במדינות הודו, והאות: כי לא נמצאו בהם לא כהנים ולא לויים. ומלבד האותות השליליים האלה הוגד לו על ״בני ישראל״ היושבים בקוטשין על חוף מלבר, כי "יש בידם ספר דברי הימים אשר ידעו לשמרו מכל משמר מימים קדמונים ועד היום. בספר דברי הימים הזה כתובים כל מקריהם ותולדותם מעת אשר הגלו מארצם בימי הושע בן אלה עד ימינו אלה״. אך בכל מאמציו לא הצליח חפצו בידו לראות את הספר. מקץ חמש שנות עמל ונדודים בארצות אסיה שב לארץ מולדתו, לרומניה, אך לא למנוחתו. כי גם הפעם לא הלכו עסקיו למישרים ושבטי ישראל הנשארים והנסתרים מפניו לא נתנו דמי לרוחו השואף והסוער והתקוה הכפולה, להביא ממרחק לחמו ולגלות עקבות אחיו אשר עוד לא נודעו, שבה לנחותו הדרך. אז לקח שנית מקל הנדודים בידו ויעבור בסרביה, בהונגריה, באיטליה עד רומה, ששם ישבו היהודים מימי היות עוד ניר לישראל בארץ אבותיו וגם ראו את חורבן מחריביהם. בליבורנה ישב באניה ההולכת אל מרסיליה, ויעבור אל ספרד ומשם נסע לאורן אשר באלג’יר, מאלג’יר עבר בכל חוף אפריקה הצפונית וסבב עד טריפוליס וישב בדרך הזאת לאירופה, ויבוא פריזה בימי האביב תרט״ו.

בשלש שנות מסעיו באפריקה חקר ודרש בכל מקום למצב אחיו היהודים ככל אשר עשה במסעו הראשון באסיה; גם מצא לו זמן לכתוב ולהוציא ספרים שונים: בשנת תרי״ד הוציא באלג’יר העיר ספר בצרפתית בשם Une année de séjour aux Indes orientales (שנה אחת בהודו המזרחית) וספר “נסיעת ישראל״, כתוב בשפת ערבית ובאותיות עבריות. ובשנת תרט״ו הוציא בתלמסאן אשר במדינת אלג’יר חבור בשם “מלחמת ארבע שנים אשר נלחמו הפולנים עם הרוסים והטטרים בשנות 1648—1652”, בו דבר בארוכה על כת ה”שבתניקי״ ("שומרי שבת״) ברוסיה והוכיח בראיות לקוחות מדברי הימים כי ממקור ישראל מוצאם.

ברוב ארצות אסיה ואפריקה היה מצב פזורי ישראל קשה מנשוא וספור תלאותיהם מעורר זועה. על מצב היהודים בארץ־ישראל יספר לאמר: ״תחת סבל תלאות רבות יחיו בני ישראל כעת בארץ אבותיהם. נתונים הם בידי השוטרים והפחות לעשות בהם כטוב וכישר בעיניהם. כמה קהלות באו עד ככר לחם לרגלי חמדת הבצע אשר לשרי העיר. ולא רק הונם, כי גם חייהם תלויים להם מנגד; על כל הגה, כל אמר, היוצא מפי איש עברי במרוצת דבריו בלי כונה ורצון, הנוגע לכבוד הערבי, ישפך לפעמים דמו כמים, ובכל יום מוכים ונמרטים הם על חנם… ואין להם כל מגן מידי לוחציהם. קנינם והונם לא בידם נתנו, ואף לא ירהיבו בנפשם עוז לזעוק חמס על העושק והמרוצה הנעשים להם, בידעם מראש, כי יד נקמת הערבים שואפי רצח אוחזת בעקב כל תלונה היוצאת מפיהם. כצללים תמס יהלכו על אדמת אבותיהם אשר היתה לברות למתלעות לוחציהם ודוחקיהם; הערבי הנבער מדעת ידרוך ברגל גאוה על אדמת הקודש, ואת העברי יחשוב לבזה־נפש, לנתעב ונאלח; אשר איננו שוה לשבת בארץ… אדמת הארץ פוריה גם היום, ואם יצלח לקנות גם בעבור היהודים חלקת ארץ ויעוררו רוחם לעבוד את האדמה, אז גם המה יאכלו מפריה ומטובה ישבעו. אמנם מה יסכון להם עתה לעבוד את האדמה ולשמרה אם הערבים יאכלו את תבואתה ביד חזקה״.

וכן היה המצב בכל הארצות, אשר בהן היתה הדת המוסלימית שלטת. עם הארץ היו עושים עמהם בשנאה ובוז מעשים אשר לא יעשו. שודדים היו מתנפלים עליהם פעם בפעם ומציגים אותם ככלי ריק. יש אשר התנפלו על תהלוכה יהודית, אשר הובילה ספרי תורה אל ביהכ"נ החדש אשר בנו להם, ויהרגו ויפצעו רבים מהם, ויהרסו את בית הכנסת עד היסוד. בערי קורדיסטן כבדה עליהם יד עם הארץ לבלי נשוא; כבהמות שדה מכרום לעבדים ולשפחות ואת כל קדשיהם חללו, החריבו בלי חמלה.

ביום ר״ה, בתקוע שופר בבית התפלה, פרצו המוסלימים אל הבית, שברו את השופרות, ענו את הנשים ואת האנשים הכו הכה ופצוע ויגרשום ממקום מקדשם. ראשי עם הארץ היו מכריחים אותם לעבוד עבודת עבד בחומר ובלבנים ובכל עבודת פרך, נער וזקן, טף ונשים. "כל היהודים היושבים מפוזרים ומפורדים על ההרים ההם בין שבטי העמים הפראים, לפעמים מחמש ועד עשרים משפחות מהם, המה קנין איש קורדי אחד אשר יעמיס עליהם מס־גולגולת כבד מאד. לעתים ידועות בשנה מוכרחים הם לעבוד עבודת עבד במלאכות אדוניהם, לחרוש, לזרוע ולאסוף תבואת אדמתם חנם אין כסף. האדון באוָָתו¹ יוכל למכרם לעבדים ולשפחות. איש מאדוני הארץ כי ירכב על סוסו ופגע באיש יהודי, יכריחנו לרוץ לפני סוסו עד פתח ביתו ולא יתננו לשאוף רוח… רוח קל כי יעבור על פני אדוניהם האכזרים והמה מוכים באכזריות חמה ונרצחים כבהמות שדה, ואין פוצה פה ומצפצף.

ואחינו האובדים ישאו ויסבלו בנפש שוקטה ובלב נשבר ונדכה, בחשבם כי אך לעמל וצרה נולדו פה על האדמה, ואך זאת תעודתם פה בתבל״. בבוכרה ובפרס היו מוכרחים לשאת על בגדיהם חתיכת בד ישן לאות כי יהודים הם.

בערי פרס הכריחו אותם פעם בפעם לקבל עליהם את דת מחמד. ובהיות הנוסע בעיר שירז באו אליו המונים המונים מן האנוסים האלה, אנשים ונשים, לתנות לפניו צרות נפשם (זמן קצר לפני בואו שמה הובאו אלפים וחמש מאות יהודים בברית דת מחמד ביד חזקה). בעיר משד התנפלו המוסלימים על היהודים, אשר היה מספרם כארבע מאות משפחות, וידרשו מהם לקבל את הדת המוסלימית, וכאשר מאנו עשו בהם הרג רב. כמה מהם ברחו להמלט לעיר בגדד, והרודפים הדביקום בדרך ויכריחום להמיר את דתם. אחרי כן ארבו הגוים לאנוסים, אשר הוסיפו להחזיק בדת אבותם בסתר², וימצאו יום אחד את השוחט עושה מלאכתו בבית אחד מהם וימיתוהו וינתחוהו לנתחים וישליכום לכלבים ואת יתר האנוסים המיתו לפי חרב, ויהרסו את בתי הכנסת ויקרעו את ספרי התורה לקרעים. והכל עבר כאחד מקרי יום־יום ודם האומללים לא נדרש. בכל ערי פרס היו היהודים מוכרחים לשבת בחלק מיוחד מהעיר, נבדלים כטמאים מיתר התושבים.

לפעמים יבואו אל בית איש יהודי ולקחו מכל הבא ביד, ואוי לו ליהודי אם יעמוד נגדם להציל רכושו, כי יכוהו נפש ואין מי יאמר להם מה תעשו. וכי יראה איש יהודי בחוץ בשלשת ימי אבלו של “עלי״ מחוקקם, אחת דתו להמית. לא טוב מהם היה מצב היהודים בארצות אפריקה הצפונית, טריפוליס, טוניס, אלג’יר, מרוקו; יחידים וקהלות נשאו וסבלו רעות רבות וצרות ע״י קנאת הדת הנשרשת בלב הערבים השונאים אותם תכלית שנאה. גם בערים שהיו בהן קהלות גדולות היו ״נדכאים ונאנחים תחת לחץ הערבים שונאיהם״. בבתי הכנסת לא היו חלונות ועל שאלת הנוסע הגידו לו, כי הדבר הזה הוא ״למען לא יוכלו הערבים להשליך לפידי אש דרך החלונות לשרוף את בית הכנסת כאשר היו עושים לפנים”. בתי הכנסת ובתי מושב פרטיים³ נבנו קטנים ודלים ללא תואר והדר מחוץ, למען הסב מעליהם את עיני שורריהם. “בבוא ערבי אל בית איש יהודי, מוכרח היהודי לדבר אליו באימה ופחד ובהכנעה גדולה כדבר אל מלך שליט; וכי יקח הערבי מאשר יש בבית כפי אשר יישר בעיניו לא ירהיב היהודי עוז בנפשו להתאונן; כי אם יצעק חמס לא יתמהמה הערבי לשלוף חרבו, ואם יפול היהודי האומלל חלל לרגליו, אז אין חוק, אין משפט ואין שופט אשר יריב ריבו. כי נתונים האומללים בידי הערבים לעשות בהם כטוב בעיניהם”. במרוקו היו היהודים מוכרחים ללבוש מלבושים מיוחדים להם לאות חרפה ודראון.

ואולם היהדות היתה באפריקה הצפונית כעץ עתיק משריש. כל בני ישראל יושבי הארצות ההן היו יראים את ה' בכל לבבם, משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ומהם גם בבתי מדרשות, רבניהם היו חכמים בתורה, וביותר העמיקו להגות בספרי הקבלה. גם רבים מבני העם היו לומדי תורה, ולא היו נבערים גם מידיעות חיצוניות. בשמירת השבתות והמועדים היו כולם נזהרים מאד. רק בארץ מצרים, במקומות אשר בין קהיר ובין דמייטה, מצא קהלות מבני ישראל, אשר היו ״רובם ככולם נבערים מדעת ולא יוכלו גם קרוא עברית. גם השוחטים אינם יכולים ללמוד דיני השחיטה בעברית רק בערבית״. המצב הכלכלי והאזרחי של היהודים במצרים היה טוב מאד; כי צירי ממלכות אירופה היו להם מגן ומחסה. בכלל היו היהודים אדירי אמונה ומחזיקים בדתי אבות בכל לב ובכל נפש גם בארצות אסיה, במקומות שהיו נבערים מדעת היהדות, גם באפריקה הצפונית, ששם לא זרו מתורה ומדעת. ביחוד היו הנשים והבנות מוסרות נפשן על קדוש השם והדת, ובדבר הזה הציג אותן בנימין הנוסע למופת לנשי היהודים באירופה.

בעיר שירז, בפרס, נשא מוסלימי אחד את עיניו אל נערה עבריה יפת תואר וכאשר מאנה להיות לו לאשה העיד בה עדי שקר כי נאותה לבוא בברית דת מחמד וגם הודיע זאת אל הכהן. ומלאכים יצאו מלפני הכהן אל בית הנערה, את הוריה הכו מכות אכזריות ואותה לקחו בחזקה וישימו אותה במשמר. לפנות ערב בקשה הנערה משומר האסירים, כי יתננה לצאת אל החצר לשאוף רוח מעט; כצאתה התנפלה ממקום גבוה על רצפת אבנים ותרץ את ראשה ותמת. — ובעיר תאזה אשר במרוקו היה איש יהודי גדול ונכבד בעדתו ושמו חושיאל, ולו בנות יפות־מראה, אך האחת, סוליקה עלתה על כולן בחן וביופי. על הנערה הזאת פקחו המוסלימים את עיניהם ויהי היום ויתפשוה ויביאוה אל בן השולטן, אשר ישב על כסאו אחריו.

הנסיך דבר על לבה להיות לו לאשה ולגבירה בין נשיו. אך סוליקה לא שמעה לו, כי לא חפצה לעזוב את דת אבותיה, אשר יקרה בעיניה מכסא מלוכה. ויתן אותה במשמר בית הסוהר ויפקד עליה נשים עבריות, אשר המירו את דתן, לדבר על לבה ולהטותה לחפצו — אך כל עמלן היה לשוא. אז קרא בן המלך לראשי היהודים אשר בעיר ויאמר להם אשר יטו את לב הנערה הסוררת למלא את חפצו, ואם לא, ישפוך את חמתו על כל עדתם. בכל זאת לא נע לב הנערה. ויצו בן השולטן להמיתה, ובסתר היה דברו אל ההורג לנסות עוד אליה רכות וקשות, אולי תפותה ולא תאבד. אך העלמה אמצה את לבה ותכון לקראת המות. וכאשר באו אל גבה מדקרות חרב ההורג קראה: שמע ישראל ה׳ אלהינו ה' אחד! עד צאת נפשה. רבים מחכמי ישראל באפריקה חברו שירים על הנערה ויתנו בהם את כל פרשת גדולתה וצדקתה.

במסעיו הארוכים בארצות הקדם שבעה עינו לראות את עני בני עמו הטובעים בשפלות ובעבדות והנבערים מדעת עד לבלי דעת את שפלותם. ובהכונו לשוב לאירופה זכר את המוני אחיו אשר בארצות מזרח אירופה, הרחוקים גם הם מאוד דעה והשכל, ויביע להם רוחו ב״סוף דבר" אשר בספר מסעיו, ויעוררם ללמוד חכמות וידיעות הדרושות לחיים, כדברי חכמינו ז"ל: "טוב תורה עם דרך ארץ״, אך לא לעזוב את התורה מפני הידיעות החיצוניות כמעשה אחב״י יושבי ארצות אשכנז וצרפת, אשר ״גם שם שכחו בני עמנו את דברי המאמר הנשגב הזה ואחרית דבר היתה, כי כמעט כל איש אשר בחר בלמודי החכמות והידיעות לבד פנה עורף אל דת אבותיו. ועל המדינות ההן יאמר: “תורה נשכחה”. יראו אחב״י יושבי רוסיה, פולין ומולדובה ויקחו מוסר מאחיהם באשכנז ובצרפת! מהם יחכמו לדעת גודל המכשלה והרעה אשר תצמח לבני ישראל בנטותם לאחד משני הקצוות״.

־־־־־־־־־־־־־־־

בפריז הוציא הנוסע ספר דברי מסעיו בצרפתית בשם Cinq années en Orient⁴ 1851 — 1846 (חמש שנות מסע בארץ הקדם, תר״ז ־ תרי"א), וראשי היהדות בצרפת, רבנים, חכמים וסופרים, אשר ראו את ספרו בעודו בכת״י, הביעו רוחם לקהל במכתבי תהלה ויחזקו את ידיו. אחרי צאת הספר (תרט״ז), שם המחבר אל לבו למלא את בקשת יהודי פרס אשר בקשוהו להיות להם למליץ לפני גדולים ולהביא להם עזר מצרה; ויערוך ספרי זכרון ובקשות בעד אחיו האומללים אל השולטן הטורקי, אל נפוליון השלישי ואל מלכת בריטניה. בהנובר הדפיס בנימין את כל דברי מסעיו בגרמנית (תרי״ח) בשם Acht Jahre in Asien ünd⁵ Afrika (שמונה שנים באסיה ובאפריקה), עם הקדמת החכם ד״ר קייזרלינג, וגדולי החכמים בגרמניה, יהודים ולא־יהודים, קדמו את הספר בשמחה ויהללו את המחבר על תוצאות מחקריו אשר שם לפני הקהל.

הספר נדפס בשנה ההיא במשך ירחים אחדים בשתי מהדורות ונמכר כולו. ובשנת תרי״ט יצא הספר בתרגום עברי ע״י דוד גורדון (עוזר במערכת "המגיד״ ועורכו אחרי כן) בשם ״מסעי ישראל״. אחר הדברים האלה שם בנימין את פניו לצאת למסעיו בשלישית לבקש את נדחי אחיו באסיה ובאפריקה אשר לא יכול לבוא עד תכונתם במסעיו הראשונים, גם לצרף וללבן את הידיעות אשר קנה לו על אדות היהודים בנסיעתו הראשונה, וביחוד למלא משאלות החכמים אשר שמו לפניו על אודות תולדות היהודים וספריהם בארצות הקדם. כי אחרי צאת ספר מסעיו בצרפתית עוררו אותו חכמים רבים לחקור ולדרוש במסעו הבא לדברי חפץ שונים: לראשית מוצאם של שבט “בני ישראל” בהודו, לכת“י עתיקים בלשונות פרס, ערב ועוד ובאותיות עבריות, לספר התורה אשר מצא הנוסע בדיארבקר ואשר לפי דברי היהודים שם נכתב על ידי עזרא הסופר (שלמה מונק); לשמות הערים והכפרים באשור ובארם נהרים, בעברית ובערבית. לכת״י מספרי ה”גנוזים“, בן־סירא, בן־חגלה, בן־לענה, לכת״י עתיקים של ספרי הגאונים בארמית או בערבית, לתלמוד ירושלמי על סדר קדשים, לתוספתא של בר־קפרא ולמשלי שועלים של ר' מאיר (ב״נ; ע”ד ראשי הגולה. על הקראים הקדמונים, על מושבות הקראים ומספרם, לדרוש אחרי כת“י מהם וביחוד בשפת ערב, ע”ד כת שבתי צבי, מנהגיהם, תפלותיהם וחבוריהם (מ. יוסט); לכת״י של ספרים עתיקים בצורתם הראשונה, בטרם נשחת תארם בדפוס על ידי הוספות והשמטות, לכת״י תרגום ירושלמי, תרגום יונתן, מכילתא, הספרים על שני חומשי תורה האחרונים. לכת״י של פירוש ר׳ סעדיה גאון על התורה (א. גיגר). ל. יעקבזון, ראש קהלת רוטרדם, העיר את רוחו לנסוע אל מדינות הודו אשר תחת ממשלת ארצות־השפלה, לחבר שם את היהודים המפוזרים והמפורדים כצאן בלא רועה ולכונן שם עדת ישראל. החכם ד“ר יוליוס פירשט, לייפציג, פרסם (תרי״ח) קול קורא לטובת ״הנוסע העברי הראוי לתהלה״ וידרוש מאת כל ״אוהבי החקירה והדרישה בענינים הנוגעים לתולדות בני ישראל” לאסוף תרומות־כסף להוצאות נסיעתו החדשה לארצות אסיה ואפריקה ובדבר הזה ״יהיה לאל ידנו לעשות טובה גדולה כללית לאומתנו ולהפיץ אור על חשכת המסכה הנסוכה על אחב“י בארצות הנזכרות”.

בשנה ההיא, שנת תרי“ט, שב בנימין לנסוע למסעיו ואת דברי המסע הזה שם לפני הקהל בספר Afrika Drei Jahre in (שלש שנים באפריקה⁶(, הנובר, תרכ”ג. גם הספר הזה העיר עליו תשומת לב החכמים והסופרים ואנשי המעלה. מלך שודיה ומלך הנובר כבדוהו באותות־כבוד, ודעת הקהל המריצה אותו, כי יכון למסע חדש לארצות הקדם; גם הוא נשא נפשו לשים לדרך פעמיו למדינת ערב, ״לגלות ממלכת ישראל, כי עוד לא סר שבט מיהודה״; ולארץ סינים, ששם, במדינות הצפון, היו היהודים נפוצים בקרב עם הארץ, מעטים בתוך רבים, והולכים ונבלעים מעט מעט מדור לדור אל ים האדם אשר סביבותם; ולארץ כוש, ששם נמצא שבט יהודי עתיק־ימים, “פאלאשים”, נתוק וכרות משאר עם ישראל, ״כעשרים וחמש רבבות, אשר באורך גלותנו נתרחקו כמעט מגבול דת קדשנו, ורק כ״ד כתבי הקדש ומועדי ה' היו להם ציונים כי מציון יצאו… פרצוף פניהם מקצתם לבן ומקצתם שחור; לשונם היא שפת אמהארי… זוכרים הם את יום השבת לקדשו וגם את המועדים ישמרו, אך לא על פי הקבלה הידועה וחשבון העבור אשר לבני ישראל; יודעים הם כל התורה שבכתב, ויש בידם העתקת כת״ק בלשון אמהארי, וגם הנוצרים היושבים בעריהם יבואו אליהם לבקש מפיהם פירוש דת תורה… גם כומר אחד מחברת המיסיונרים אמר, כי נקל יהיה לאחב״י להתקרב אליהם ולפקוח עיניהם יותר מאשר למיסיונרים להטותם אל הדת הנוצרית, כי מאד נכספו הפאלאשים להקשיב לקח מפי אחיהם האמתיים באירופא״⁷.

ואולם עד אשר החלו אנשים מאחב״י להתקרב אליהם ולפקוח עיניהם, והנה המיסיונרים מלונדון פרשו עליהם רשתם וידיחו מהם רבים, ואשר לא אבו שמוע אליהם הלשינו אותם אל המלך ויביאו עליהם רעות רבות וצרות. גם בשנה ההיא, אשר התעתד בנימין השני לנסוע שמה, “נלכדו על ידי כומר אחד מחברת השליחים הנ״ל שלושים ושש משפחות מבנ”י באביסיניה ונזורו אחור מדת קדוש ישראל, בהאמינם לדברי המסית והמדיח (מפני שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם והם ערומים מדעת) כי כבר רחם ה' את עמו״⁸.

ובנימין השני לא יכול עוד להשלים חפצו, כי במסעיו חגר שארית כחו ובזבז שאר הונו; החכמים נחוהו בעצותיהם, העניקו לו מנדבות פיהם, אך העשירים לא תמכו בו מהונם. וילך ללונדון לבקש מוצא לכסף למסעו החדש, ויודיע את דברו בקהל רב. גם פנה במכתב אל "ועד שליחי הקהלות״, בו הודיע להם בקצרה על כל מסעיו אשר נסע לארצות רחוקות לבקש את אחיו בני ישראל ולראות את ענים והליכותיהם, וכי גם עתה הוא אומר לנסוע לארצות סינים, תימן ואביסיניה, ״להביא ישע לאחב״י יושבי הארצות האלה הנרדפים שם באכזריות חמה, ובפרט אחינו באביסיניה, אשר באו אליהם מסיתים ומדיחים להטות לבבם מדת קדשם, והם בבלי דעת יאשמו״, ויבקש מהם לתמכו ולסעדו במסעו זה. אך האנשים אשר פנה אליהם היו “אנשי חסד״ ולא “אנשי רוח״, צרת אנשים יהודים מצאה הד בלבבם אך לא צרת היהדות: בועידה ההיא, אשר בה החליטו לשלוח סכומי כסף גדולים לטובת יהודים “נשרפים” במאנאסטיר, צוו על המזכיר להשיב להנוסע, כי אין לאל ידם לתמוך בו במשען כסף לדרכו זו. על זאת התעוררו אנשים מנכבדי עדת ישראל בלונדון וייסדו חברה לאסוף תרומות כסף מאת היהודים יושבי אנגליה לתכלית הנסיעה. ראש החברה היה הגביר ששון והמזכיר — רמ״נ אדלר בן הר׳ נתן אדלר הרב הכולל לאנגליה. הם הוציאו קול קורא ליהודי אנגליה, בו דברו על הנחיצות לשום עין על שארית הפליטה לבנ”י בארץ סינים ובאביסיניה ולקרב אותם אל שאר עמם, והודיעו כי נמצא להם עתה למטרה זו ״הנוסע המפורסם הר”ר בנימין השני, אשר הקדיש רוב ימי חייו למסעיו בארצות רחוקות״, וכי "בעלי החברה חקרו ודרשו ומצאו, כי הנוסע בנימין השני יש לו כל הכשרונות הדרושים לחפץ נסיעה כזו על ידי ידיעתו בעניני דתנו ועל ידי ידיעותיו בלשונות הקדם וכו' ".

“לזאת איפוא דורשים בעלי החברה עזר וסעד לדבר גדול זה מכל אחד מאחב״י יושבי אנגליה, איש איש כאשר ידבנו לבו״. עוד המה עושים הנה והנה ובנימין השני חלה וימת בחודש סיון תרכ”ד בעוני ובחוסר כל — לא מלאו ימיו ולא השלים חוקו. וכאשר פנה בעת ההיא החכם הבלשן פרופ' יוסף הלוי במכתב אל הרב נתן אדלר ויציע את עצמו לנסיעה לארץ כוש⁹, קבל ממנו תשובה, כי "החברה המתאמצת לשלוח מלאכים אל אחב״י בארץ סינים וכוש, עמלה כיום ליסד קרן כספית להחיות את עוללי המנוח הנוסע בנימין השני״…

אך עמלו לא היה לריק. בספרי מסעיו הפיץ אור על קדמוניות היהודים יושבי ארצות אסיה ואפריקה ועל מצבם וסבלותם ודרכי חייהם בקודש ובחול, ספורי הצרות והתלאות אשר סבלו אז היהודים בפרס ובשאר מדינות המזרח הרחוק נגעו עד לב גדולי ישראל באירופה ויעוררו רחמיהם על אחיהם האובדים והנדחים, אשר עד העת ההיא לא ידעו לא אותם ולא מכאוביהם. כי בימים ההם עוד היתה ארץ הקדם כ“ארץ חשך” לאירופה ומצב היהודים שם — כספר החתום וגדולי היהודים אך החל החלו לשום לב אל אחיהם הרחוקים, אחרי אשר זה מקרוב הרעים באזניהם קול פחד פתאום — עלילת דמשק וכל נוראותיה. ואם המושלים, אשר פנה אליהם בנימין בעד אחיו העשוקים והרצוצים, העלימו אזניהם לרוחתם ולשועתם, הנה עמד להם בגללו ריוח והצלה ממקום אחר: מתוך היהדות עצמה.

---

הנשכח

מאת

מנחם מבש"ן

א.

בטורים הבאים הנני אומר לשום זכרון בספרותנו לאחר המשוררים העברים אשר היו בדור האחרון בגליציה וככוכבים עפים חלפו ועברו ועקבותם לא נודעו. המשורר אשר אני מדבר עליו, משלֻם זלמן גלדבוים, היה יָתֵר מֵרֵעָיו ושיריו נבדלו לטוב מהמון שיריהם גם בתֹכן גם בצורה, כי היה האיש, מלבד רוח השירה אשר הוּחן בה שכם אחד על חבריו ההם, גם אמן השפה המקראית, אשר היתה בידו כחֹמר ביד היוצר להביע בה כל מחשבותיו בלי לחץ, עד אשר יכול להיות בדבר הזה כמופת לרבים מתופשי העט ופרי רוחו – מקרא עֹנג לעם גם היום.

גלדבוים, נולד בלבוב בשנת תקצ“ז. הוריו היו עשירים ויהיו משכילים בני ביתם. המשורר נחמן הכהן פישמן, מחבר החזיון “סיסרא”, היה מורה לתלמוד, לתנ”ך וללשון העברית לו ולאֶחיו ועל בית אביו נָגַה אור החכמים והמשכילים רנ“ק, שי”ר, שמשון בלוך, בלומנפלד ואחרים, ויהי האור הזה למאיר ולמעיר לגלדבוים הנער רב הכשון, ושנת הדרור 1848 (תר"ח) עוללה לנפשו הרַכּה ויחל לכתוב שירים. אחרי כן שקד על התורה ועל ספרות ישראל ועל חכמות חיצוניות ויוסף לכתוב ולפרסם שירים. על שירו “בהשקיט ארץ מצפון”, אשר כתב בהִכָּרת ברית השלום בפריז בשנת תרט"ז, שלח לו הקיסר נפוליון השלישי מכתב תודה.

בשנת תרי בא גדלבוים ליאסי אשר ברומניה ויהי חתן לגביר ישראל חיים דניאל, אשר היה קרוב למלכות וגדול ליהודים ביאסי ובכל המדינה. שָׁם שָׂם את כל לבו לטעת השכלה בתוך בני עמו ויהי הוא ואחוזת מרעיו המשכילים, כלם יוצאי גליציה גם הם, הראשונים במיסדי בתי ספר לבני ישראל בעיר הזאת; וילחם את מלחמת ההשכלה עם הקנאים המשַמרים ועם הרבנים, אשר היו גם המה “במורדי אור”. ואת מלחמת היהודים עם הצוררים מראשי עם הארץ, אשר החלו אז לזרוע זרע השנאה לישראל ברומניה, גם החליף מכתבים עם הדיפלומטים האירופיים וכתב מאמרים בעתונים אשכנזים וצרפתים לטובת יהודי רומניה. וַיֵרֶב לעשות צדקה וחסד וכל ימי שִבתוֹ ביאסי, כשלשים שנה ויותר, אסף הוא עצמו עצים ומַצוֹת מדי שנה בשנה ויחלקם לעניי העדה. בעיר ובחברה נחל כבוד וגדולה מכל עבָרים ויהי גם למפגע לחִצי מקנים ומתחסדים. ליום הכתרת הקיסר פרנץ יוסף למלך אונגריה בפֶסט ואח“כ ליום מלֹאת לו חמש ועשרים שנה למלכותו, נשלח גלדבוים לפסט ולוינה לברכו. מלך סרביה כִּבּד אותו באות־כבוד מדרגה שלישית. “הבונים החפשים” בחרו בו לחבר ואחרי כן לראש. באמונתו ובתם־לבבו בטח מאד בחֶבר הזה ובמטרותיו הנעלות – חסד ומשפט ואהבת אדם בלי הבדל דת ולאום – ויפק לו נפשו בשירי תהלה. עד אשר באו ימי מסה ליהודים במקומות שונים באירופה, “משפטים”, רדיפות, פרעות, הצדק והיֹשר ואהבת־אדם היו למרמס, כל השתות נהרסו–וה”אחים" ראו און והחרישו… אז הביע מר־נפשו בשירו

“הַשָּׁתוֹת יֵהָרְסוּן – צַדִּיק מַה פָּעָל?” ויקרא:

אַחַי בָּגְדוּ כְּמוֹ נַחַל

וַאֲנִי לָהֶם תִּרְגַּלְתִּי,

לְנַטְּלָם לְנַשְּׂאָם הוֹאַלְתִּי,

עַד פִּסְגַת מְרוֹמֵי אַהֲבַת־אָדָם,

אֲהָבִים בַּמֶּרְחָב בְּלִי גְבוּלוֹת,

בְּקִנְאָה וְשִׂנְאָה לֹא מְהוּלוֹת,

וְהֵמָּה בְּתוֹרוֹתַי שָׁלְחוּ יָדָם.

הָרְסוּ הֵיכָלִי עַד הַיְסוֹד – – –

וְעַל שׁוֹמְמוֹת מִקְדָּשִׁי צַר לִי מְאֹד!"

(כידוע, היו גם ה“אחים” הערבים והנוצרים, אשר בלשכת “הבונים החפשים” בא“י, כמו אכזב לאחיהם היהודים ביום־מסה: בהיות הפרעות ביהודים בסוף שנת תרפ”ט, לא הביעו ולא השמיעו אלה אף קול דממה דקה של מחאה או הבעת־צער על הנעשה; אך גם מן ה“אחים” היהודים לא נשמע קול זעקה" “אחי בגדו כמו נחל”…)

אחרי כן קדמוהו ימי עוני ובמעט הכסף הנשאר לו לפליטה הוציא (יאסי, תרל"ג) מחזה־תוגה בשם " ידידיה האיסי בן שמעון בן שטח", להציב יד לאשת נעוריו, אשר מתה בימים ההם.

מקץ שנים אחדות האיר גורלו לו פנים – ויאַבּד טובה רבה מספרותנו. כי אחרי “ידידיה האיסי” היה עם לבבו להוציא עוד מחזות על נושאים שונים מדברי ימי ישראל: על זמן החשמונאים, על הורדוס, על בבא בן בוטא, ר' יוחנן בן זכאי, שמעון ה“פריץ”, “משפט בן יוסף על פי הרומאים” ו“המתנבאים למלכות שמים”, וכבר היו מחזות מקצתם ערוכים אתו ותמונות הנפשות המדברות והעושות עומדות לפניו כמו חיות – והנה בא העֹשר והפריע אותו ממעשהו (ויהי בו ההֵפך מאשר היה ליל"ג “באבוֹד עשרו בעניין רע”) וחזיונותיו נמוגו כחזון לילה, וחלום נעוריו – “להיות שכספיר עברי” – גז ויעף. ובכן לא נשאר לנו ממנו בלתי אם המחזה האחד הזה, “ידידיה האיסי”, אשר גם הוא כפשע בינו ובין האבדון…

והמחזה הזה הוא יצירה נפלאה גם בצורה גם בתֹכן; לשונו כלילת יופי ונֹעם והוד, ותכנה גם הוא מעשה ידי חוזה אמן, וכֻלהּ פנינה יקרה, אשר נוצצה רגע ונעלמה ושבה לתחתיות, והיא מחכה לגואל אשר ישוב יעלנה וישִׂימהּ במערכה במקומה – בתוך אבני הנזר המעטות המתנוססות בספרותנו.

כשוב אליו ימי טובה, שב לעבוד את עבודת הצבור כאשר הסכין, ויפעל לטובת היהודים ברומניה, אשר תכפו עליהם צרות ורדיפות בשנות השבעים למסה"נ. ובהתאסף צירי הממלכות בברלין אחרי מלחמת רוסיה וטורקיה (1878), נסע שמה בהוצאותיו בעזרת “אֶחיו” הבונים החפשים הקרובים למלכות עזר גם הוא, יחד עם אחיו השתדלנים האחרים, לסבב פני הדבר, כי נקבע בספר הברית הברליני סעיף על דבר שווי־זכיות ליהודים ברומניה וביתר ארצות הבלקן. הסעיף הזה נשאר “חרות על הלוחות” והרדיפות והגזרות הרעות שבו על היהודים ברומניה הרבה יותר מבראשונה. אז הוציא גלדבוים (תר"מ) כאלף משפחות עבריות מתחת סבלות הרומנים, כי קבץ על יד את הכסף הדרוש להעביר אותם באניות לאמריקה. מלבד אנשים מעטים אשר עזרו לו במעשה הצדקה הזה, היה הוא המוציא והמביא בהעברת המשפחות האלה וכל טרחן ומשאן היו על שכמו.

אחרי עָבדוֹ ברומניה עבודת ההשכלה – עבודת הקֹדש למשכילים – בימים ההם יותר משלשים שנה, שב (תרמ"ט) לארצו ולעיר מולדתו לבוב. שם הוסיף לתת פריו בשיר פעם בפעם כבימי נֹער. בשנת תר“ע הוציא “ספר השירים”, הוא קובץ שיריו, פרי עבודת יובל שנים ויותר, ויחלק את הספר לידידיו ולמיודעיו חנם אין כסף (כאשר עשה עם “ידידיה האיסי”) ואל שוק הספרים לא הוציאוֹ. על פי עצת כותב הטורים האלה שלח את ספר שיריו אל בית הספרים הגדול אשר בירושלים ואל מערכת “השלח” לאודיסה, ואולי גם למערכות עתונים אחרים; אך עד כמה שנודע לי, לא בא על הספר כל דבר או חצי דבר באחד כה”ע לבני ישראל לא בעת צאתו ולא במשך שנים רבות אחרי כן. במכתבו מח' תמוז תרע“ד הודיעני, כי “בעוד ימים אחדים יצא מתחת מכבש הדפוס החלק השני מ”ספר השירים”. במכתב ההוא כתב לי לאמר: “קנאתי בך על עלותך לארץ אבותינו, ששם תראה את אחינו עובדים את האדמה ואוכלים יגיע כפיהם בזעת אפיהם. לולא הזוקן שהיה לי, הוטב בעיני לנסוע שמה מלכת אל ערי היער ולשאוף רוח צח שפיים בימי הקיץ… אחלה פניך להודיעני את כל אשר חזית שם באחוזות היהודים, אם עובדים המה את האדמה בידיהם או נרפים הם ועושים מלאכתם ע”י אחרים, אם צוה ה' את הברכה לרגל המלאכה אשר הם עושים שם, או אין. כי בכל אהבתי לכל מין האדם מבלי עשות פדות בין נמולים וערלים, אני נאמן לאחי היהודים ואני מכיר את ערכם בראש כל העמים."

אלה היו דבריו האחרונים אלי. ועוד מעט באה מהומת המלחמה ובלבלה את כל הארצות ונִתּקה כל מוסרות־ברית. ביום כ“ב חשון, תרע”ו מת גלדבוים בפרג והוא בן תשע ושבעים שנה. על דבר מותו באה ידיעה קצרה בעתונים היהודים הגרמנים. לא הוא ולא ספרו הראשון או השני (אשר נולד בעצב בעת התחולל סערת מלחמה) זכו לאזכרה כראוי להם.

נשכח היה האיש בחייו ונשכח במותו.

ב.

ב“ידידיה האיסי” מתאר המשורר את המלחמה – החרישית בראשונה והגלויה באחרונה – אשר היתה בין אנטיפטר וביתו, החוטר מגזע האדומים (אשר התיהדו לפני דור אחד או שנים באונס ולא ברצון ויהיו אחרי כן כרקב לבית יהודה) ובין בית חשמונאי, ואת פעולת האיסים אשר התאמצו לסכל עצת רשעים, אך בבגד בוגד אשר קם מקרב עדתם כשלו ונפלו. הנפשות הראשיות במחזה הזה המתוארות ע"י המחבר ברב כשרון ובצבעים בהירים, הם: אנטיפטר ושלומית בתו מזה והאיסים, האבן הראשה לכל החזיון, מזה. אנטיפטר, אשר זמם “לחרחר ריב בין האחים, זרע המלוכה, ולחלק את העם הפרושים והצדוקים למען יפלו חללים איש בחרב רעהו”, וכי יחלוש את ישראל יסגירם ביד רומה ואז תהיה מלכות ישראל לו ולביתו. שלומית בתו ויועצתו, אשר ינקה שֵׁד בעלת אוב ותהי אצלה אמון וַתִּלמד כשפיה “לצודד נפשות במרקחת אהבים, ולמסוך כוס רעל להשחית ולאבד, נפשות לפורחות למלך בלהות”. ואשר לבה היה קרוע בין האהבה לידידיה האיסי ובין התאוה להשחית את האיסים. והאיסים היו חֶבר־אנשים נזירים, אשר נזורו מעיר ומְתִים ומחיי־ תענוגות, האמת היה חותמם והצדק משא נפשם והחסד משלח ידם והחכמה והדעת אוצרם, וממכון שבתם, מן המדבר, השגיחו, התערבו, הזהירו. ויש אשר יבאו העירה והתהלכו באדם, ויהי האחד שופט והשני רופא והשלישי נושא כלים לאחד השרים, וככה היו עיניהם פקוחות על דרכי האנשים והליכות המדינה, – היו צופים אך לא צפוּים, ידם בכֹּל ודרכם נסתרה, כי השבועה הגדולה היתה ביניהם לגדור בעדם, ואיש לא בא בקהלם עד אם נסוהו במסה ימים רבים וימצאו את לבבו נאמן לפניהם. – המחבר, שהיה חבר בחֶבר “הבונים החפשים”, מדַמה בנפשו את מגמת האיסים הקדמונים כמגמת החֶבר הזה, אשר לפי דברי יוצריו מוצאותיו מקדם גם הוא; וכן הוא מַשוה אותם, אלה לאלה, בהקדמתו למחזה זה.

והנה זה תֹכן המחזה.

המבוא (פרולוג).

מִדבר־יהודה, אהל־מועד האיסים. חוני המעגל, ראש האיסים, זקן ושבע ימים, נכבד בעיני כל, יהודים ולא־יהודים, כנביא ועושה נפלאות. האיסים היושבים ראשונה לרגליו: ידידיה בן שמעון בן שטח, נשיא הסנהדרין; מנחם, אב בית־דין, משנה לשמעון; עקביא בן מהללאל, אחד המחוקקים; מלוך, משוֹעי ירושלם, איסי בסתר, וחזקיהו הגלילי, נושא כלי אנטיפטר, איסי בסתר. חוני מדבר אל העדה על המדות הטובות שידבקו בהן האיסים, על מסתרי הנפש והבריאה, על הרצון, שהוא חפשי ואינני חפשי, באשר הוא תלוי במסבות ובתכונות הנפש הנמשכות והולכות מדור לדור. ידידיה ממלא אחריו, מבין לחברים את תורת המורה. מלוך, איש רחב־נפש ומבקש גדולות. שואל: “מדוע נחדל ממשרה ידינו? הנה המלכים, הפַחוֹת והסרנים המה לבדם חפשים מאֻשרים – כי יקחו ישבעו ככל אוַת נפשם!” וחזקיהו, אשר לו לב חם וסוער, שואל: “איך נעצור ברוחנו מקחת נקם, לקשור במסתרים קשר לצדקה, להכרית עריצים מקרב הארץ ולקרא דרור לארץ וליושביה?” וחוני מבאר הלם, כי לא כאלה דרך האיסים – לבקש לתאוה ולרדוף כבוד או לחדש ארץ ביחד חזקה.

המערכה הראשונה.

– אנטיפטר מדבר על לב שמעון בן שטח ומנסה להבאיש את ריח אריסתובלס בעיניו באשר הוא ואנשיו צדוקים ולא יאתה לו המלוכה, אשר הסב אותה אליו לא בצדק כי אם בכח. אך שמעון לא נפתה לו ויבינהו, כי אריסתובלס צולח למלוכה יותר מהורקנוס, “איש אובד עצות, אשר אם ימלוך יועציו יָשׂוֹרו, ומי יודע לאן יוליכוהו שולל”. נער משרת בא וקורא לשמעון החוצה ואנטיפטר, אשר קוה להדיח את העם מאחרי אריסתובלס אחרי אשר יטה את לב שמעון מאחריו, אומר במר נפשו: “אם גם לב שמעון שלם עם מלכו, הנה לשקר קותה נפשי להדיח את ההמון מאחרי אריסתובלס. ואם כן אפוא מאין יבוא עזרי? – עזרי מעם רומא, הרודה בכל הגוים”. שמעון שב הביתה ובנו ידידיה על ידו. הוא מציג את ידידיה ואת אנטיפטר האחד לפני רעהו ואנטיפטר קורא לידידיה לבקר בהיכלו ושם יציגהו לפני שלומית בתו. ידידיה משיב את פניו באמרו: “לא להתודע שֻלחתי הֵנה, כי אך לעשות את מלאכתי נע ונד הנני”. אנטיפטר יוצא, וידידיה מביע לאביו רוחו: “זה האיש אנטיפטר בהיותו אתנו בבית כָּנַס עפעפי אל מול פניו לקרא מעליו שואה ומשואה”. אך שמעון מדבר עליו טובות: הלא זה אנטיפטר נכבד ונשוא פנים, ידיד נפש הוא, משגב ומסעד להורקנוס הכהן הגדול". שושנה ושלומית באות ובהִשָמע קול צעדיהן נחבא ידידיה אל תחת היריעה, כי לא חפץ לראות את פניהן. ושושנה, נערה כבת שבע עשרה שנה, ישבה בבית שמעון כחמש שנים מיום מות שלמינון אִמהּ, וזה כשלשה חדשים הוציאה המלך אריסתובלס אחיה מבית שמעון דודה ויביאה אל ביתו ואנטיפטר נתן לה את שלומית בתו, נערה כבת עשרים שנה, לסוכנת ולרעיה. שושנה מספרת חלום רע אשר חלמה הלילה, והנה היא יושבת בגן ולפניה שה תמים ועופר אילים וכלב נאמן מרקד ביניהם. ואחר ראתה והנה שני אחיה נלחמים באיבה ושניהם יזובו מדוקרים והכלב ביניהם מלקק את דמם. שמעון מנחם אותה כי החלומות שוא ידברו והחיונות הבל המה. שתי הנערות יצאו ושמעון הולך אחריהן לשלחן וידידיה משתף בשיחו:

מָה רַב הֶעָמָל רָאִיתִי הֲלוֹם

אַךְ נִתְּקוּ רַגְלַי אֶל אַדְמַת הַבִּירָה! ־ ־ ־

הֲלֹא זֶה אַנְטִיפַטֶר אֲשֶׁר יָדַעְנוּ

אָרְחוֹ וְרִבְעוֹ וְסִתְרֵי לְבָבוֹ –––

זֶה אַנְטִיפַטֶר אֲשֶׁר בַּמִּסְתָּרִים

יִהֲרוֹס לְאַבֵּד כָּל בֵּית חַשְׁמוֹנָאִים

"יְדִיד נֶפֶשׁ הִנּוֹ וּמִשְׂגָּב וּמִסְעָד

לְהוֹרְקָנוֹס הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו"!

וּבִתּוֹ שְׁלוֹמִית, בַּת סָרַת טַעַם,

לָהּ אָמְרוּ הַצּוֹפִים, כִּי דָמִים מָלֵאָה:

"נְתוּנָה נְתוּנָה לְשׁוֹשַנָּה הָעַלְמָה

לְמַעַן הַחֲזִיקָהּ בְּדֶרֶךְ תָּמִים"! ־ ־ ־

זוּלָתִי הָעַלְמָה שׁוֹשַנָּה הַבָּרָה,

הֵיטִיבָה לִרְאוֹת בַּחֲלוֹם בָּעֲרָפֶל ־ ־ ־

וַתֶּחֱזֶה בְּהוֹרְקָנוֹס שֶׂה תָמִים וְאוֹבֵד,

וּבַאֲרִיסְתּוֹבְּלֶס קַל־רוּחַ, עֹפֶר הָאַיָּלִים,

וְאַנְטִיפַטֶר בֵּינוֹתָם מְרִיבָה נוֹבֵח,

וְשׁוּלַמִּית כְּנָחָשׁ בַּסֵּתֶר אוֹרֶבֶת,

עַד כִּי יִכָּרֵת מִבֵּית חַשְׁמוֹנָאִים

כֹּהֵן וּמֶלֶךְ וְרוֹדֶה בְעַמוֹ –––

אַךְ קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי הָעַלְמָה הַזֹּאת

וְרוּחַ מִמָּרוֹם דּוֹבֵר מִפִּיהָ!

מַה־שָּׁפְרוּ מִלֶּיהָ וּמִדְבָּרָה נָאוֶה,

וְאַחֲרֶיהָ כָל־אָדָם תִּמְשׁוֹךְ סֶלָה! ־ ־ ־

וְלוּלֵא עָצַרְתִּי בְּרוּחִי בְּכֹחַ וְחַיִל

אֲזַי דָלַגְתִּי מֵאַחֲרֵי כוֹתָלִי,

וָאֶפּוֹל עַל צַוָּארָהּ, וָאֶקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל:

שׁוֹשׁנָּה הַבָּרָה! אֲחוֹתִי אָתְּ!"

המערכה השניה.

– שלומית מדברת אל לבה, מביעה מרי שיחה על אשר עזבה את ארצה “לשכון לבדד עם נערה פותה, סוערה, אמולה, נאנחה, שוממה” תחת אשר קותה לראות חיי תענוגות בירושלם ההומיה ולרקום מזמות בבית המלכות, כי גם אריסתובלס אשר קותה למשוך לבבו – ולהשחיתו, השתמר מפניה וישם לה אורבים וכל מעגליה יפלס. לבה מתנודד בין קנאה ואהבה: ידידיה איננו אוהב את שושנה (אשר חלתה והוא רפא לה), “רק שמחת האָמן הטתה לבבו, כי יָגע וטרח ויחלימנה. ותשא כמעט רגע חן וחסד לפניו… אך לי ישוב יהפוך כל אהבתו, וללכת באור אִשי יתאוה תאוה, כי לבי כתנור וילַהט לקראתו: מה יפה ידידיה! מה נחמד מראהו!”

ידידיה בא לילה לדעת את שלום שושנה ושלומית מקדמת ניו, מדברת אליו על מחלת שושנה, מתחפשת כירֵאה מפני חזיונות לילה: “אני עלמה רכה ולבי לב נמוג, והלילה ליל חזיון, ליל עלות אִמהּ שלמינון המלכה מקִברה ההרמונה, לכן סמר בשרי…” עודנה מדברת והיא נולת על צוארו וקוראה: “חִיל אחזני! הושיעני אהובי!” – והיא מתעלפת. ידידיה מגיש שפתיו אל אפה לדעת אם יש בה נשמת רוח חיים, אז נבואו שרעפיו ולבו סחרחר, ויחבק לה וינשק לה. היא פותחת לאט עיניה ועל פניה שחוק בעת ההיא יִשָמע קול שריקות – הוא קול חוני המעגל – וידידה יתעורר ויסיר זרועות שלומית מעליו ויברח עד הפתח. שלומית

צהלה ושמֵחה:

הֶאָח, מָצָאתִי אֶת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי!

אַף לְזֹאת יִשְׂמַח לִבִּי וְיָגֶל כְּבוֹדִי,

כִּי בֵין הָאִיסִים שָׁבִיתִי שֶׁבִי – – –

הֵתַלְתִּי בְךָ, יְדִידְיָה, לֹא אֵדַע פַּחַד,

אַךְ לְמַעַן נַסּוֹתְךָ נָפַלְתִּי עַל –צַוָּארְךָ.

וְעַתָּה בָאתָ בְּכַפִּי, וְעַתָּה אָחֵלָּה

לְהַרְאוֹתְךָ אֶת־כֹּחִי וְאֶת־יָדִי הַחֲזָקָה. – – –

בְרַח דּוֹדִי – שׁוֹב תָּשׁוּב כָּעֵת חַיָּה!

וְסוֹד לִי תְגַלֶּה וְתַעֲלוּמוֹת הָאִיסִים,

וְכָל־לִבְּךָ לִי תַגִּיד, וְתִתְוַדֶּה אֶל־חֵיקִי.

מָחָר – וְאוֹדַע לְךָ אֲהוּבִי יְדִידְיָה:

כִּי אֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתִי וַאֲנִי אֶמְשָׁל־בָּךְ!"

ידידיה מדבר אל לבו, נָקוט בפניו על אשר תקָפו יצרו רגע אחד, ומתנחם לאמר: “כחלום מהקיץ כן חלפה תשוקתי,, ושקץ אשקצנה ותעב אתעבנה”, אך מעתה לא ישפוט עוד אדם ולא יתעַבר בריקים ופוחזים: “כל עון אשא, אעבור על רֶשע; כי מי יאמר: נקיתי, חף אני מפשע”. אז נשמע שנית קול שריקות – הפעם כקול מצהלות, והוא יוצא לבקש את מורו.

אנטיפטר בא לילה אל חדר בתו, מספר לה, כי עש כעצתה: מסך רעל בכוס הורקנוס ולא נתנו לשתות, לאמר: כי אחיו צודה את נפשו לקחתה. ובהודיעו כי אחיו צודה את נפשו לקחתה. ובהודיעו להורקנוס כי מות בסיר, נפל הורקנוס על צוארו ויאמר: “ראה, אנטיפטר, איך זמם אריסתובלס לשכּל גם שנינו יחדו יום אחד: אותי לאַבד בכעסו התרעלה, ואותך, ידידי, בחרב המשפט”. ובדַברו הושיט ו מגלה עפה קטנה אשר נפלה בחדרו, וכתוב בה:

"חָלָב וּדְבַשׁ תַּחַת לְשׁוֹנָם

וְרוֹמְמוּת אֵל תָּמִיד בִּגְרוֹנָם,

נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וְכוֹסָם כּוֹס רַעַל:

יַד אַנְטִיפַּטֶר וּשְׁלוֹמִית בַּמַּעַל."

ויאמר: “שונאינו הצדוקים כתבו את המגלה, לשום דמי בראשך, על כן נחישה נא מפלט לנו, כי אין יראת אלהים במקום הזה”. כה דבר הורקונוס בתֻמתו וִוַלתו, אך אנטיפטר הכיר ברעדה כי אצבע האיסים היא, הכותבים במשקל ובמליצה ואותיות שם חוני בראשי החרוזים. ועל הורקנוס נפלה אימתה ופחד ומחר בלילה יברח אל אריטס מלך סלע, אשר גמרעמו אנטיפטר לעזור להורקנוס ללכוד את המלוכה ואת ירושלם מיד אחיו. שלומית בקשה מאת אביה לאַחֵר מועד צאתם, כי לא תוכל עוד ללכת אחריהם. אנטיפטר אומר לה: “הטרם תדעי את נפש הורקנוס, כי נרפה ורך לבב האיש, ומי יודע אם לא ישוב ונִחם וימאן לברוח ולפשוע באחיו, ואז תוּפר מחשבתי”. גם הזכיר לה את השבועה אשר נשבעה ביום הקהל באזני כל הקושרים ומלוך בראשם, לשום מחסֹם לפה ולשפוך דמה כמים בעד מלוכת הורקנוס. לאחרונה הודיעה לו את סודה: היא משכה אליה את ידידיה האיסי בעבותות אהבה ועתה לבה בטוח כי תחלוש את האיסים ותפיל מהם רב; מחר תוכל לגלות לאביה את כל תעלומותיהם ואז תמצא ידו להם.

ידידיה נפרד משושנה לשוב אל מקומו. היא הביעה לו את רוחה: אחרי אשר עמל בה שנה תמימה וירפאנה הנה הוא הולך עתה לדרכו ואותה ישכח; ועתה יֵשב נא עמהם עוד ימים אחדים. ידידיה ענה: “לא אשכחך כל עוד בי נשמתי! אמרי לי: אחי הוא, או קרובי, או רעי; אחת היא – זכרך לא ימוש מקרב לבי!” אז נרגעה ובֵרכה אותו לצאתו. עודם מדברים וצלם שלמינון הופיע בעד הדלת והמזוזה. שושנה תחרד ותתעלף וידידיה לוקח אותה על זרועותיו. צלם שלמינון יסיר המסוה מעל פניו ופני חוני יֵראו. חוני מביע רוחו על ידידיה, אשר “כל משברי התשוקה עליו עברו” והוא עמד בנסיון, “ואהבת שלהבת־יה בלבו יוקדת, והוא איננו אֻכּל אך מזוקק שבעתים. אל הנער הזה התפללתי, יחַלתי, ובידו אפקיד רוחי ־ וחי לעולם”. ואחר נִגש וַיִגע בראש השרביט אל קדקד ידידיה, ויאמר: “ידידיה בן שמעון, כָלוּ ימי מגוריך!”

המערכה השלישית.

– ידידיה נצב על מצבת אבן, אשר על פי המערה התחתית, הוא קדש הקדשים לעדת האיסים; ומדבר אל לבו:

"הֶאָנֹכִי אֵשֵׁב רֹאשׁ, הַצָּעִיר בַּעֲדָתִי?

מִי אֲנִי, כִּי נָתְנוּ אַחַי בִּי עֵינֵיהֶם?

הִנֵּה נָא מַלּוּךְ אִישׁ מְלֵא דַעַת;

מַדּוּעַ לֹא בָחֲרָה בוֹ כָּל־הָעֵדָה?

הֲלֹא הוּא הָרֹאֶה, וְהִתְנַבֵּא בַמַּחֲנֶה:

"הַיְדַעְתֶּם כִּי יִלָּקַח אֲדוֹנֵיכֶם מֵעַל רָאשֵׁיכֶם?

מִי יַעֲלֶה תַחְתָּיו וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ?"

וַתֶּחֱרַד הָעֵדָה וְאֶשׁתּוֹלְלוּ כָל־אַחַי,

וַיָּפָג לִבָּם וְלֹא הֶאֱמִינוּ.

אַךְ קוֹל חוֹנִי, מִבַּעַד לַפָּרוֹכֶת,

בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה עוֹנֶה אַחֲרֵיהוּ:

"נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב וְלֹא נָשָׂא לַשָׁוְא נַפְשׁוֹ;

וְהָאַחֲרוֹן יִהְיֶה רִאשׁוֹן. וְהַצָּעִיר יִהְיֶה רוֹדֵם!"

אָז רָאוּ כֵן תָּמָהוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ;

וּפִתְאֹם כָּל־אַחַי בִּי תָלוּ עֵינֵיהֶם,

וַיוֹרוּ בְּאֶצְבָּעָם וַיִּקְרְאוּ כְאִישׁ אֶחָדְ:

“הוּא חָסִיד, הוּא עָנָיו, תַּלְמִידוֹ שֶל חוֹנִי!” – – –

ואחר נִדְבַּר עם קול קורא ממעמקים, מליצה חידות, כדרך האיסים אשר “דבריהם גלוים ונסתרים ועשתנות לבם שקופים אטומים”. ויהי רעש והארץ פתחה את פיה ותבלע את ידידיה ואת המצבה…

הורקנוס ואנטיפטר, הנעזרים בחיל אריטס מלך סלע, שמו מצור על ירושלם והרעב גבר בעיר. שמעון בן שטח יוצא אל המחנה, מנסה דבר אל אנטיפטר לשלום, אך הוא מקשה לשאול: המלוכה להורקנוס, ואוצרות ההיכל וראש אריסתובלס – והשלום לא קם. מלוך מגלה לאנטיפטר את מקום חוני ויועץ לו לתפשו ולהגלותו לארץ מרחקים. אנטיפטר שולח את אֶחיו, יוסף ופליון ובראש צבאם, חיל ערב, כִתְּרו את היער מסביב. באשמורת הבקר עלו חוני וידידיה “כאֵד מן הארץ, מבטן האדמה”, חוני הסיר את טבעתו מעל ידו וישימה על אצבע ידידיה וגם את מטהו נתן בידו ויחבקו וישקו איש לרעהו ויפרדו איש מעל אחיו. אז תפש יוסף את ידידיה ויביאהו אל המחנה ופליון נגש אל חוני וידרוש ממנו, כי יקב את אריסתובלס ואת אנשיו וכי יעשה בלהטיו אשר יפלו חומות ירושלם. חוני בגאונו פנה לו ערף ואל אנשי צבאו כה דבר ערָבית:

"עַד אָנָה לֹא תֹאמְרוּ לַמַּשְׁחִית הֶרֶף?

עַד מָתַי שִׂנְאַת חִנָּם תַּפְרִיד בֵּין אַחִים?

עַד אָנָה בֶּן הָאָדָם יֵצֵא לַטֶּרֶף

וְיִפְרוֹשׂ לִשְׁכֵנוֹ צִנִּים וּפַחִים?

הֲלֹא אַחִים אֲנַחְנוּ, כְּעִבְרִי כַעֲרָבִי,

וְעַל־כָּל־בְּנֵי הָאָדָם רַחֲמַי יָגֹלּּוּ;

עַל־כֵּן לֹא אֶקֹּב – וְאֶתְאַוֶּה בִּלְבָבִי

כִּי עַל־אֵלֶּה וְאֵלֶּה אַךְ בְּרָכוֹת יָחוֹלוּ."

כה דִבּר חוני וכפיו נשואות לברך את העם, והערבים נפלו על פניהם בהדרת־כבוד, אז שלף פליון חרבו וימיתהו.

מלוך בא אל אנטיפטר, מגַלה לו כי איסי הוא, ואומר: “כאשר מצאה ידנו לחוני, כן תמצא לידידיה לבערו מן הארץ.”

אנטיפטר מצַוה את יוסף אחיו לשום עין על ידידיה וכי ינטו צללי ערב ואין רואה – יהרוג גם אותו. שמעה שלומית ותניא את אביה משפוך את דם ידידיה. אנטיפטר באר לה, כי היה דבָרו עם מלוך לאַבּד את ידידיה ומלוך יקום תחתיו לראש האיסים ואז יהיה להם לעזר. אך שלומית אמרה: “אם יקום הוא במקום חוני, מי לידך יתקע כי לא יחלל בריתו ולא יהיה לך לשטן, כי ערום הוא ולבו עָקֹב מכֹּל. לא כן ידידיה, הוא איש תם וישר ומרמה לא ידע, לכן טוב כי עלה למעלה ואליו תשוקתי ואני אמשל בו.”

בין כה וכה יצא הורקנוס מן האהל ושושנה אחותו על ימינו וירא את ידידיה אסור ויצו – ויסירו מוסרותיו מעליו וירכיבו אותו במרכבת המלך ושושנה לימינו והם נוסעים העירה והעם קורא: “הידד! יחי הנזיר והעלמה!” ושלומית ראתה ואש הקנאה אֲכָלתה, ותאמר אל אביה: “כמה שחרתיך לבער מן הארץ את שושנה צרתי תועבת לבבי, ההולכת יום יום בין שתי המחנות לדבר שלום על לב שני אחיה”, ואחר דברה אל לבה:

"הֶאָנֹכִי לֹא אֶגְבַּר עַל־אִיסִי עוּל־יָמִים?

וּמִפָּנַי יִסָּתֵר? וְעוֹדוֹ בְּכַפִּי – וְאֵינֶנוּ?

חֵי נַפְשִׂי כִּי אַדְבִּיקֵהוּ!

בְּמַחֲנֵה הָאוֹיֵב אֶפְרוֹץ אַחֲרָיו

וּבְקֶרֶב הָאִיסִים כָּל־צְעָדָיו אֶסְפּוֹר;

וְאִם יַעֲלֶה הַשָּׁמַיִם מִשָּם אוֹרִידֶנוּ,

וְאִם יֵרֵד תְּהוֹמוֹת אֶמְשֵהוּ מִמַּיִם רַבִּים:

כִּי לִי יְדִידְיָה וְלוֹ אָנֹכִי –

אוֹ אוֹרִיד אֶת נְעוּרָיו אָבֵל שְׁאוֹלָה."

המערכה הרביעית.

– ידידיה בסוהר: שני עדים העידו עליו כי הרג את חוני. מלוך בא אליו, מביע לו תוגת נפשו על חוני כי מת ועל “מורו” כי נאסר, ומבקש ממנו כי יפקד איש על העדה, אשר לא תהיה עדת האיסים כצאן בלא רועה. ידידיה מכזיב תקןותו בהגידו לו כי בעוד שלשת ימים יֵצא אל האיסים ושם ידבר עמהם. מלוך לא התאפק עוד, זמותיו עברו פיו והוא בוטה: “רוצח, שופך דם מורו”. הוא יצא וידידיה מדבר על לבו:

אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נָטָיוּ רַגְלֵי מַלּוּך,

כֵּנִים דִּבְרֵי חוֹנִי, דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים,

כִּי קִנְאָה חֲמַת מַלּוּך וְהוּא יַחְפּוֹץ דַּכְּאִי – – –

אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר, כִּי יֵשׁ בְּקִרְבֵּנוּ

שֹׁרֶשׁ פּוֹרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה…

הֶאָנֹכִי רֹאשׁ הָאִיסִים אֶעֱמוֹד מֵרָחוֹק

וְלֹא אַזְהִיר אֶת־עֲדָתִי לֵאמֹר: שִׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם?־ –

יַעֲבוֹר עָלַי מָה! עַתָּה אֵצֵא אֶל אֶחָי;

וְאַחֲרֵי כֵן אָשׁוּב לְשָׁפְטֵנִי כְתֻמִּי."

אחד השוטרים בא אל בית הסוהר, שם יסיר אדרתו ומגבעתו ופני שלומית יֵראו, אשר באה, מתחפשת, ממחנה הרומים הצרים על ירושלם אל תוך העיר; והיא אומרת אל ידידיה:

"אָנֹכִי אַצִילְךָ מֵרֶדֶת שַׁחַת,

קוּמָה וּלְכָה אַחֲרַי וּרְאֵה עִמִּי חַיִּים!"

ידידיה מתעשת, מֵשִׂיחַ עם לבבו, ואחר הוא אומר אליה:

"אַחֲלַי, שְׁלוֹמִית! הַרְפִּי מִמֶּנִּי!

כִּי מִיָּדֵךְ לֹא אֲקַבֵּל עֵזֶר בַּצָּרָה."

שלומית:

אַל תַּדִּיחֵנִי בְּרֶגֶל גַּאֲוָה,

כִּי הִנֵּה דַרכֵּנוּ חֹשֶׁך וַחֲלַקְלַקּוֹת!

רְאֵה! אַתָּה עוֹמֵד בְּעֶבְרֵי פִי־פַחַת,

וְאָנֹכִי, אֲהָהּ! לְפֶתַח־חַטָּאת רוֹבֶצֶת;

וַתּוֹפַע הָאַהֲבָה, מַלְאָךְ מֵלִיץ מִנִּי אֶלֶף,

וַתֹּאמַר: אֶפְדֵּם! מָצָאתִי כֹפֶר!

וְלֹא יֵרֵד אִישׁ נֶחְמָד בִּדְמִי יָמָיו שְׁאוֹלָה,

וְנֶפֶשׁ עַלְמָה אֶמְשֶׁה מִמְּצוּלַת הַזָּדוֹן;

לָכֵן הָבָה יָדְךָ! וְאִישׁ רֶעֵהוּ נַעֲזֹרָה!

וְנַעֲמוֹד בַּתָּוֶךְ, בֶּין הַמָּוֶת וְהַפֶּשַׁע,

וּרְאֵה עִמִּי חַיִּים – וּנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי־צֶדֶק"

ידידיה:

"אֲהָהּ, שְׁלוֹמִית! לָךְ נִכְמְרוּ נִחוּמָי!

עַל־הוֹדֵך וַהֲדָרֵך כִּי נֶהְפַּך לְמַשְׁחִית,

וְעַל־חָכְמָתֵך וְעַל־טַעְמֵךְ כִּי לְרָעָה נוֹעָדוּ!

לוּ יָכֹלְתִּי הָשֵׁב רוּחֵךְ וְהַיְשִׁיר דַּרְכֵּךְ לְפָנַיִךְ,

כִּי אָז שָׂמַחְתִּי לְהַצַּיל נֶפֶשׁ רַבַּת פְּעָלִים.

אַךְ יָדַעְתִּי כִּי לֹא אֶרְפָּא מְשׁוּבָתֵךְ,

כִּי אַהֲבָת נָשִׁים רָחֲקָה מִמֶּנִּי –

עַל־כֵּן לֹא אַכְחִיד תַּחַת לְשׁוֹנִי,

כִּי לַשָׁוְא בִּי עָמַלְתְּ, כִּי לֹא אֵלִךְ אַחֲרָיִךְ. –

חֵמָה אֵין לִי – אַךְ נפַשְׁי בָךְ בָּחָלָה.

לָכֵן שׁוּבִי אֶל־אָבִיךְ וְאֶל־מַחֲרִיבֵי הָאֲרָצוֹת –

וְלִי רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד מִמָּקוֹם אַחֵר!"

ובטרם תצא שלומית ושושנה ומנחם האיסי באו דרך דלת נסתרה, להציל את ידידיה ולהוציאו מן הבור. שלומית אומרת לשושנה: “עתה באתי בידֵי לא אוכל קום. מי כמוני יודעת, כי קשה כשאול קנאה? ואני במחנה אויב ואין בי עזרתה. בת אנטיפטר גלמודה בין צבאות אריסתובלס!” אך שושנה עונה:

"קֹדֶשׁ, שְׁלוֹמִית, לַה' רֵאשִׁית אַהֲבָתִי,

וְלֹא אֲחַלֵּל אוֹתָהּ בְּתוֹעֲבִת רוּחַ קִנְאָה!

וְלִבִּי מָלֵא אַהֲבָה עַל־כָּל־גְּדוֹתָיו,

עַד אֶפֶס מָקוֹם לְשִׁקּוּצֵי שִׂנְאַת חִנָּם!

הַאֶתְאַנֵּנף בְּאוֹהֲבֵי יָהּ, כִּי זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,

וּמָה אֶזְעַם עַל –רְעוּתִי כִּי דָבְקָה בְּאִישׁ חַסְדִּי? – –

שושנה, ידידיה ומנחם יוצאים דרך הדלת הנסתרה. שלומית חובשת מגבעתה ואדרתה ויוצאת, והיא מדברת בזעם לשונה:

"נָפַל גּוֹרָלִי הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל!

לֹא אוֹסִיף לְאַהֲבָה עוֹד אָדָם בִּלְעָדָי;

וִאֲשֶׁר אֶחְשַׁק, אֶרְדּוֹף אַשִׂיג,

אֶשְׁבַּע, אֶמְצֶה, וְאַשְׁלִיךְ הָלְאָה;

וַאֲשֶׁר אֶשְׂנָא, אֶדְרוֹך אֶרְמוֹס,

וְלֹא תָחוֹס עֵינִי – וְאַשְׁחִיתֶהוּ! – –

לְכוּ שׁוֹשַנָּה וִידִידְיָה! לְכוָ בְּאוּר אֶשְׁכֶם!

עוֹד מְעַט וְתִבְעֲרוּ וְאֵין מְכַבֶּה.

וְתֵצֵא אֵשׁ מִבֵּית אֱדוֹם וְאָכְלָה נְאוֹת חַשְׁמוֹנָאִי.

וַאֲנִי אֶחְצוֹב לְהָבוֹת וְהָיוּ הָאִיסִים לִשְׂרֵפָה!

– – – וּמִידִידְיָה אָחֵלָּה!"

אהל־מועד האיסים במדבר יהודה. מלוך, חזקיהו ומנחם יושבים במקומם ואיסים רבים מימין ומשמאל. מלוך מזה וחזקיהו מזה יועצים לאיסים לפלס להם נתיבות חדשות לפעול ישועות בארץ; מלוך הערום דורש:

"לְאַט לְאַט נָשׁוּבָה אֶל הֶעָרִים וְהַבִּירָה,

וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ נַעֲזוֹרָה לְחַלֶּק לוֹ בָּרַבִּים.

לַהֲרוֹס יוֹעֲצִים מִמַּצָּבָם וְשׁוֹפְטִים מִכִּסְאוֹתָם,

וּלְהוֹשִׁיב אִיסִים תַּחְתֵּיהֶם לָקַחַת אֶת־מְקוֹמָם,

וְכִי נִשְׂגֶה מְאֹד וְיָדֵינוּ רָב לָנוּ,

אָז נִקְרָא דְרוֹר לָאָרֶץ וּלְיוֹשׁבֶיהָ."

וחזקיהו הסוער קורא:

"הִתְאִזְּרוּ אַחַי, לִבְשׁוּ עֹז, לִבְשׁוּ צֶדֶק!

שִׂימוּ רֹאשׁ, וְנֵחָלְצָה לַעֲבוֹר לִפְנֵי הָעַמִּים…

מִי אֲשֶׁר יֵשׁ אֶת־נַפְשׁוֹ לְהַשְׂכִּיל לְהֵיטִיב:

יִלְטוֹשׁ חַרְבּוֹ, יִדְרוֹךְ קַשְׁתּוֹ, יַחֲזִיק מָגֵן וַחֲנִית,

וְיַשְׁלִיךְ נַפְשו מִנֶגֶד לָרִיב רִיב אֶחָיו:

חֶרֶב עַל־הַבַּדִֹים, אֲדוֹנֵי הָאֲרָצוֹת!

חֶרֶב עַל־הַגְּדוֹלִים, טוּב הָאָרֶץ יֹאכֵלו!

חֶרֶב עַל־הָרוֹמִים, גּוֹיִם קְטַנִּים יְרוֹצֵצוּ!

כִּלָּיוֹן חָרוּץ, אַחַי, עַל־כָּל־רָם וְנִשָׂא!"

בתוך המהומה אשר היתה בעֵדה, נַעלו כנפי הפרוכת וידידיה נראה אל האיסים, והוא פוקד על שני המסיתים:

"פֹּה חָנֵף וּמֵרָע יָסִית בַּסֵּתֶר – – –

וְשָׁם נוֹטֵר וּמִתְנַקֵּם סוֹאֵן בָּרַעַשׁ – – –

מַה שְׁאֵלָתְךָ, מַלוּךְ? הֲלֹא לְהַשְׁחִית וּלְהִשְׂתַּרֵר!

וּמַה־בַּקָּשָתְךָ, חִזְקִיָּהוּ? הֲלֹא לִנְתוֹשׁ וְלנתוֹץ!

עַל־כֵּן גַּם שְׁנִיכֶם סַרְתֶּם מִנִּי אֹרַח,

וְעַתָּה צוֵֻיתֶם: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה!"

אחרי גרשוֹ את שניהם, הוא פונה לעדה:

"וְלַשְּׂרִידִים אֲנִי קוֹרֵא: פַּלְּסוּ מֶעְגְּלֵיכֶם!

לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִיסִי, וְלֹא בִשְׂעָרָה דַרְכּוֹ;

וְלֹא בְמַחְתֶּרֶת יִמָּצֵא, וְלֹא מְרוֹמִים יִשְׁכּוֹן:

אַךְ בִּדְמָמָה דַקָּה הוּא הוֹלֵךְ לְמֵישָׁרִים,

וּבְעַנְוַת־צֶדֶק עֵינָיו לְנֹכַח יַבִּיטוּ.

וּמִי בַז לְיוֹם קְטַנוֹת וּפָנָה לְמַעְלָה,

וְלָלֶכֶת בִּגְדוֹלוֹת יִתְאַהֶּ תַאֲוַה;

חָדַל לִהְיוֹת אִיסִי מִן הוּא וָהָלְאָה,

וַיָּפֶר בְּרִית עוֹלָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְאֶחּיו."

המערכה החמישית.

– עֵמק החרוץ בירושלים. בית הסקילה. שמעון בן שטח הולך שחוח על פני הככר, מְתַנה לגורלו המר, אשר אחר שַׁכְּלוֹ כל ילדיו הנה גם הבן האחד הנשאר הולך למות – כמות נבל. הקןרא מכריז: “ידידיה בן שמעון בן שטח הנשיא, איש איסי, רופא, בן עשרים ומעלה, הולך למות על דבר אשר הרג את חוני המעגל. אם יש יודע מאומה לענות על צדקתו, יביאהו עֵד; ואם לא יגיד ונשא עונו”. ידידיה הולך וקרב בתוך חלוצי צבא, נשען על יד מנחם. שמעון מדבר על לב בנו, כי יתוַדה לפני מותו על עונו וינָחם על הרעה. ידידיה עונהו: “נקי אנכי, אבי, איש דמים אינני!” שמעון איננו מאמין לו, אשמתו ברורה בעיניו (“הלא נגלה עונו על פי שנים עדים־ * עם אפוּנה הפעם הֲכֵנים העדים' אזי כל משפטַי, מעודי ועד היום, ערו עד היסוד וכרצח נחשבו!”), הוא מאיץ בו כי יודה וידידיה עונה:

"הָאֶמֶת גַּבְהוָת אָדָם; וּכְבוֹדִי הוּא אֱמוּנָתִי!

לָכֵן אָשִׂים לְפִי מַחְסוֹם וּמִדְּבַר שֶׁקֶר אֶרְחָק!"

שמעון מקללו בחמתו. מנחם סוגר פיו בכפו וקורא לו: “הס! אל תקלל ונשיא בעמך לא תאור!” שושנה אומרת לשמעון:

"חַי אֵל אֲשֶׁר בִּשְׁמוֹ אַתָּה שׁוֹפֵט!

כִּי נָקִי יְדִִידְיָה, צַדִּיק וְאִישׁ קָדוֹשׁ.

וְאִם יָקוּמוּ עֵדֵי חָמָס לְאַלְפֵי רְבָבָה,

וְיַעֲנוּ עַל־אַשְׁמָתוֹ כָּל־יִשְׂרָאֵל כְּאִישׁ אֶחָד –

עוֹד אִאֲמִין בְּבֹר כַּפָּיו, וְאָנֹכִי אֶעֶרְבֵנוּ לְךָ!"

ושמעון נאנח:

"אֵלִי! אֵלִי! לָמָּה עֲזַבְתָּנִי?

וַתָּקֶם לִי שָׂטָן – וְשַׂרְעַפַּי נָבוֹכוּ!

שושנה נותנת לידידיה כוס יין מהול בלבונה, להפיג את מר המות, והוא מודה אך איננו מקבל כי נזיר הוא. שושנה נותנת הכוס על יד שלומית.

הקורא מכריז: “קץ ידידיה בן שמעון הנה זה בא, ויד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו”. עקביא נושא נס ביד רמה, מדלג את הנצבים, וקורא: “נקי ידידיה! כשמוע העדים כי ידם תהיה בו, חרדו שניהם ויגידו באזני השופטים, כי שקר אנו בידידיה וכי שָׂכֹר נִשְׂכרו מאיש פלאי מתחפש, להעיד בידידיה משפט מות, ובעת ההיא התנקמו בשמעון נקמת אחיותיהם המכשפות אשר תלה באשקלון”. שמעון סופק את כפיו ואומר: “אבל! אשם אנכי בדבר המכשפות, כי נמהר הייתי בשפוט רבות ביום אחד; על כן באה על בני הצרה הזאת”. ידידיה: “אתה ארד שמח אל ירכתי בור; כי לא אוריד שֵׂיבת אבי ביגון שאולה”. שמעון אומר לו: “למה תראה מות? בצדקתך חיֵה, הלא סר עונך, ועל קדקד העדים חמסך יֵרד”. אך ידידיה מזכירו את החק, כי כאשר יִנָחמו העדים ושבו אחור אחרי גמר דין, אז לא יֵאמנו: “זה דבר חקכם, דבר דת ודין – היהיה עם לבבך להפר תורה למעני?” שמעון עונהו:

"יֻסַּג אָחוֹר מִשְׂפָּט, אִם הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, –

כִּי זֶה עֲוֹן הַצְּדוּקִים, אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ,

לֵאמֹר, כָּל־הַדָּבָר הַקָּטָן נִצָּב סֶלָה.

לֹא כֵן הַּפְּרוּשִׁים – כִּי אִם כֹּה דְבָרִנוּ:

לֹא לְעוֹלָם חֹק, וְלֹא לָנֶצַח הַדָּת נְתוּנָה,

אַךְ אֱמוּנַת אֹמֶן לְעוֹלָם עוֹמֶדֶת."

ידידיה אינו מקבל:

"אָבִי! לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל

לֹא תַחֲלִיף דָּתְךָ וְלֹא תְמִירֶנָּה הַפָּעַם."

שמעון

"חָלִילָה מִמֶּנִּי מֵעֲשֹׂות כַּדָבָר הַזֶּה

לְהָמִית צַדִּיק כָּרָשָׁע לְמַעַן שְׁמִי וּתְהִלָּתִי."

ידידיה:

"אָבִי, אָבִי, אִם־יֵשׁ אֶת לְבָבְךָ

לַעֲשׂוֹת לְעַמְךָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה,

וְאַל יֹאבַד יִשְׂרָאִל כְּכָל־עַמֵּי הָאֲרָצוֹת

אֲשֶׁר הָיוּ לְשִׁנֵּי הָרוֹמִים לַטָּרֶף:

וְהָיָה עַמְּךָ כְּתֹרֶן בְּאֶרֶץ שׁוֹבֵיהוּ

וְיִתְעָרֵב בַּגּוֹיִם וְיִלְמְדוּ מַעֲשֵׂהוּ

וְיִשָּׂא נֵס לְמֵרָחוֹק אֶת־חֻקָּיו וּמֳשְׂפָּטָיו –

אִם יֵשׁ אֶת־נַפְשׁךָ לְהַגְדִּיל עַמְּךָ וּלְהַאֲדִירוֹ,

אָז תִּרְמוֹס לָאָרֶץ חַיַּי וְעַל נִבְלָתִי תִדְרֹךְ.

וְיַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל־עַמֵּי הָאָרֶץ

כִּי יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד

אֲשֶׁר נֶאֶמְנָה רוּחוֹ עִם מִשְׁפְּטֵי־צֶדֶק."

בהתוַכחו עם אביו בכֹה ובכה תחַנֵן שושנה קולה פעם בפעם כיונה הומיה: “אנא דודי מלטהו! ולא ימות לשחת”. גם מן האיסים חבריו מדַבְּרים על לבו לבחר בחיים ולבל יצדק הרבה, אך הוא עומד על דעתו. העדים באים וידידיה יכרע לטבח ושושנה אומרת לשלומית:

"תִּמְכִינִי שְׁלוֹמִית! הַגְמִיאִינִי יֵין לְבוֹנָה!

וְנָבוֹכוּ שַׂרְעַפַּי וְאַל אֶרְאֶה בְּמוֹת אֲהוּבִי."

שלומית משליכה רוֹש בכוס ומשקה את שושנה ושפתיה דובבות:

"מותו את והוא תועבת לבבי!

חֲתַן־דָּמִים הוּא לָךְ – וְאֵרַשְׂתִּיךְ לוֹ לְעוֹלָם!"

שושנה נופלת מתה. המסך יורד.

ג. אָמָן צַיָּר.

“ספר השירים” יכיל 150 עמודים ובו ששה ושבעים שירים למחלקותם: “על ה' ועל הטבע”, “על האדם ועל אנשים”. “אני לי” “וכשאני לעצמי”, “ממחנה הערים”, “מלהקות הבונים”, “בימי מרודי” “ספר האהבה” ו“בלעִָדַי”. רֹב השירים (מלבד אשר במחלקה האחרונה) קטנים, כי על כן

"יֵשׁ צַיָּר מֹשֵַׁח בַּשָׁשַׁר עלַ־קִיר

תְּמוּנוֹת אָדָם וּבְהֵמָה, יַעַר וָעִיר;

וְיֵש מְתָאֵר הַתְּמוּנוֹת הָהֵן עַל נַיָּר

קָטָן מִכַּף־אִישׁ, וְגַם־הוּא אָמָן צַיַּר.

גַּם נִפְלְאוֹת הַבְּרִיאָה גְדֹלוֹת וּקְטַנּוֹת;

וְיֵשׁ בְּסוּפָה דַרְכָּן, וְיֵשׁ הוֹלְכוֹת מַעֲדַנוֹת:

עָשׁ וְכִימָּה בַּשְּׁחָקִים בְּגָדְלָם נוֹרָאִים,

וְעָשׁ וְרִמָּה עַל־אֹדוֹת קָטְנָם נִפְלָאִים.

עַל־כֵּן חָנוּנִי אִם שְׂעִפַּי נִצְמָדִים;

אַל תָּבוּזוּ לְשִׁירַי שֶׁהֵם גַּמָּדִים.

יֵשׁ אִישׁ דְּבָרִים, שִׁירָיו בַּמֶּרְחָב בּוֹרֵא, –

וְיֵשׁ אִישׁ מַחֲשָׁבוֹת, מִן־הַמֵּצַר קוֹרֵא!"

(“אל תבוזו לי”, עמ' 59)

עוד נשוב נראה, כי אמנם לא התהלל על־שקר באמרו לנפשו “איש מחשבות”. – אך לא על נקלה ולא בלי עמל נולדו שיריו הקטנים האלה, כאשר יתוַדה בהתגלות לבו בשיר “אל תקנאו בי” (עמ' 53):

"וְכִי תִרְאוּ שִׁירַי נוֹזְלִים שַׁאֲנַנִים,

כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּפַלְגֵי מִשְׁמַנִּים,

אֵין־פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת, וְלֹא נִכַּר עֲמָלִי –

אַל תְּקַנְאוּ, רֵעַי, בְּנֹעַם גּוֹרָלִי;

אַבְנֵי־נֶגֶף לָרֹב, מִכְשׁוֹלִים הֲמוֹנִים,

יִגְרְשׁוּ שׂעִפַּי – הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים! –

רוּחִי תְּקַשׁ בְּלִדְתָּה – לָהּ צִירִים כְּמַבְכִּירָה –

אַךְ בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה שִׁירָתִי אָשִׁירָה!"

למה שר ועל מה שר? מי ומי העיר את כנורו? אל תשאלו אותו –

"שְׁאַל צִפּוֹר וְתַגֵּדְךָ, וְיֹאמַר לְךָ הַזָּמִיר,

הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים וְהַמְשׁוֹרְרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר

אַךְ־לִי לֹא תִשְׁאַל מַדּוּעַ אָשִׁירָה,

וּלְנַצֵּחַ בִּזְמִירוֹת שַׁחַר אָעִירָה!

שְׁאַל תַּנִין וְיַגֵּדְךָ, לָמָּה יַזִּיל דְמָעוֹת

שְׁאַל בַּת־הַיַּעֲנָה, מַדּוּעַ תֵּשָּׂא קִינָה,

אַךְ־בִּי בַל תִּתְפַּלָּא, בַּל תִּשְׁתָּאֶה: מָה־אוֹת,

כִּי עֶרֶב אָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה.

הֶאָנֹכִי לְבַדִּי גוֹרָלִי בָּחַרְתִּי?

הַאִם חָפְשִׂי לִרְצוֹנִי שִׁירוֹתַי שַׁרְתִּי?– – –

(“אנכי אשירה”, ע' 55)

רק זאת נפשו יודעת מאד, כי החֵקר והשירה הם חלקוֹ בחיים, מנת חבלוֹ בנעימים, ובהם יגבה לבבו נגד המתקלסים בו, העשירים, היהירים, מְתִים מחלד הממלאים נפשם ובטנם כל תענוגות החיים. כל אלה וכאלה –

לֹא יִרְאוּ בַטּוֹבָה אַף־אַחַת מֵרְבָבָה,

מִשִּׂמְחַת לְבָבִי אִם־אַשִּׂיג מַחֲשָׁבָהִ

אִם־אֶמְצָע מְעַט־יֹפִי, מְעַט אֱמֶת צְפוּנָה,

מְעַט־דַּעַת־אֱלֹהִים, בְּמִסְתָּרִים טְמוּנָה.

עַל־כֵּן מְנָת חֶבְלִי בְּחֵקֶר, דַּעַת וְשִׁירָה,

בְּחֵלֶק הַמִּתְקַלְּסִים בִּי לֹא אָמִירָה,

אִם־עָשִׁיר, כֵּלַי, זֵד יָהְיר, רַע־עַיִן,

אִם זוֹלְלֵי בָשָׂר, סוֹבְאֵי שֵׁכָר וָיָיִן.

יִצְבְּרוּ־הוֹן וְכָבוֹד – אֲנִי אַחֲזִיק בְּמָעוּזִי!

יִשְׁקְלוּ־הֵם שִׁקְלֵיהֶם אֲנִי אֶשְׁקֹל חֲרוּזִי!

וְאִם־כֻּלָּם מַתְאִימִים וְשַׁכּוּלָה אֵין־בָּם,

אָז אֶשְׂמַח, אָגִיל, אֶשְׂחַק לְאַדִּירֵי־עָם!"

(“חבלים בנעימים”, ע' 61)

ולעֻמת השאננים דִשני ארץ, אשר

"אֱוִיל בְּעֵינֵיהֶם מֵלִיץ, מְשֻׁגָּע אִישׁ־רוּחַ,

זֶה רוֹכֵב עֲרָבוֹת, וְזֶה הֶבֶל יָפוּחַ,

וְהֵם חֲכָמִים מְחֻכָּמִים, כֻּלָּמוֹ נְבוֹנִים,

שֹׁקְלִים שִׁקְלֵי־קֹדֶשׁ וּקְשִׁיטוֹת מוֹנִים",

ואשר כפלַיִם להם עִקשוּת־פֶּה על המשורר העברי, – יענה בגאון:

"כַּתְרוּ־נָא לִי זְעֵיר, כִּמְעַט מֵאָה שָׁנָה –

מִי יֵדַע הַיּוֹם אֲדִרְכְּמוֹנִים מָנָה?

שֵׁם שְׂבֵעִים יִרְקַב, וְהָיָה כִמְסוֹס נוֹסֵס –

וּשְׁמִי יִנּוֹן־נֵצַח, יְהִי־נֵס לְהִתְנוֹסֵס!

וּמְשׁוֹרְרֵי הָעַמִּים בְּלֹא־עֵת יִזְקָנוּ,

אַחֲרֵי מֵאָה שָׁנָה רֻבָֻם נוֹשָׁנו;

שִׂפְתֵיהֶם הִשְׁתַּנוּ, כִּי חָיוֹת הֵנָּה,

וְהֵם בְּגִנְזֵי סְפָרִים אֲחוּזִים בְּחֶבְלֵי שֵׁנָה.

וְאָנֹכִי… מִפַּחַד הַזֹּקֶן שַׁאֲנָן!

דוֹרוֹת יַחְלְפוּ, וּפָעֲלִי יָנוּב רַעֲנָן:

שְׂפַת־עֵבֶר לֹא שֻׁנְּתָה מִיָּמִים יָמִימָה,

וְלֹא תִשְׁתַּנֶּה לָנֶצַח אַף־כָּל־מְאוּמָה.

זֹאת יֵדַע כָּל־מַשְׂכִּיל וּמַכִּירָה יָבֶן:

שְׂפַת־עֵבֶר לֹא בָלְתָה, אַךְ הָיְתָה לְאָבֶן –

אָכֵן לְאֶבֶן יְקָרָה, לָהּ בָּרָק, לָהּ זֹהַר

כְּלִבְנַת הַסַּפִּיר, וְכַשֹּׁהַם לָטֹהַר!

לְעוֹלְמֵי־עַד לֹא יִדַּח מִמֶּנִּי נִדָּח:

אוֹר חָדָשׁ יָהֵל, אַךְ־אוֹרִי לֹא יִדְעַךְ!

דּוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים בִּמְלַאכְתִּי יָשׂוּשׂוּ –

עֲצָמַי יִרְקָבוּ – וְשִׁירַי לֹא יָמוּתוֹ!"

(“לעג השאננים” עמ' 90)

אהה, מי מלל למשורר, אשר האמין בתֻמו כי יש תקוה ויש אחרית ויש שכר לעמל אנשי הרוח בתוך “עם הספר”, וישקול את חרוזיו וַיַפקֵד רוחו בספרותו וישחק ליום אחרון, – מי מלל לו בכתבו את הדברים האלה (תרנ"ה), כי שיריו ימותו על פניו וכי היֹה יהיו בצאתם יחד בחֹברת כנֵפל טמון וכי לא יהיה שֵׁם ולא זֵכר לו ולהם בשערי ספרותנו! ובזה עולה על לבי זכרון משורר אחר, אשר נשא נפשו גם הוא ל“השארת הנפש” ואשר הביע תקותו ואמונתו גם הוא, כי “צרור עלים בלים כצרור חיים הוא לנפש” – ואשר לאשרו לא האריך ימים כגלדבוים ולא ראו עיניו את פתרון חלומו… אם לא היו העליונים אכזרים כתחתונים ואם יש לו השארת הנפש שם, באשר לא האמין ולא קוה, כי אז מה ישתומם על הדור ועל טעמו הטוב בהביטו משמים וראה והנה פה, באשר האמין ובאשר קוה להשאיר אחריו ברכה, אין זוכר עוד אותו ואת פעלו ואין שארית לנפשו בתוך עמו! ובכל זאת גם ליל“ג וגם לגלדבוים היתה הצדקה להאמין ולקוות – וגם לא התעו בנפשותם. גלגל הוא החוזר בעולם גם באשר לטוּב הארץ גם ברפי הרוח, גם לשוקלי שקלים וגם לשוקלי חרוזים, עליונים למטה ותחתונים למעלה מדור לדור ומתקופה לתקופה ועוד לא נחרץ המשפט האחרון, אשר אין אחריו מאומה. אנשי השֵם לפנים נשכחו היום הם ופעליהם והנשכחים היום – פקוד יפקדו אותם הבאים אחרינו ויחפרום ממטמונים והעלו אותם על ראש ספרתם, על ראש שעשועיהם, לצבי ולכבוד. ומי יודע אם לא בעוד שנים רבות או מעטות ישובו הקוראים, אשר יהיו אז, לשחר באהבה וברצון שירים כשירי יל”ג וגלדבוים, אף כי אינם עמקי־שפה וסתומי חזוון, אשר לא יוכל איש להבין הגיגם ואשר גם העוֹשָׂם לא יוכל להגיד לאדם מה שיחו.

אך אשובה נא לשירי גלדבוים.

המשורר הזה שר את שיריו משנת תרי“א ועד שנת תר”ע – מן התקופה, אשר בה שעשעו רֹב המשכילים נפשותם ונפש עמם בתקוות ובחלומות נעימים לאהבה ולאחוה בין כל בני האדם, ועד התקופה אשר הכזיבה את תקוותינו פעם אחת ואשר השיבה אותנו בחזקת היד מאות שנים אחורנית. בת שירתו, אשר פעם יפכו מעניותיה רֹך ונעימות ופעם ירתחו רְתָחֶיה כים סואן ברעש, מגביהה לרַחף במרומי העולם והטבע או משפילה לראות בעניני המשורר הפרטיים, בחליות הרעות והטובות המוצאות אותו בחלדו; ובין שני הקצוות האלה היא נושאת חזון, מעט כֹה ומעט כֹה, על ישרעל ועל האדם, על התורה, על קדושת הלשון העברית, על האהבה ועלל דברי הימים הראשונים והאחרונים. אך אם תגביה ואם תשפיל, אם תֵימִין ואם תשמאיל – בכל התמונות אשר תִגָלה לעינינו נכיר ונדע, כי צִיר אמוּנים היא למשורר אמן, אשר לו גם רגש כביר, גם מעוף הדמיון, יְפִי המליצה ויֹשר צלצלי שֵמע במשקל ובחרוז ¹, רעיונות עמוקים משֻׁבּצים במִלוּאוֹתם במבטא בהיר, שָקוּף לא אטום, ושפה ברורה ונעימה. מה עמקו רעיוניו ומה נאוה לבושם במחלקה הראשונה, אשר קרא ךה ל ה' ועל הטבע" (לפי שיטת שפינוזה והמקֻבּלים: התאחדות האלהות עם כל הבריאה) ואשר בפִתחֵי שעריה הציג את המלים האלה: “אב הנקרא יהּ, או המכֻנה טבע, אם כֹה ואם כֹה הוא אהללך שֶבַע”. בשיר הראשון, “ה' איש מלחמה”, הוא מתאר בחרוזים נפלאים את המלחמה התמידית אשר בכל חלקי הטבע, בתחתונים ובעליונים, ואשר בכל זאת אין עִמהּ בלתי אם שנוי ותמורה, אך לא כליון ואבדון:

"אָן אֵפֶן, אָן אַבִּיט, אָן אַעֲמִיק שְׁאָלָה,

נֶגְְבָּה, צָפוֹנָה, קֵדְמָה וְיָמָה,

אִם־אַשְׁפִּיל לִרְאוֹת אוֹ הַגְבֵּהַ לְמַעְלָה –

אַךְ־ רִיב, אַךְ מַצָּה, אַךְ שַׁעֲטַת מִלְחָמָה –

וַיְיָ שָׁמָּה!

מְהוּמָה, מַהְפֵּכָה, בַּטֶּבַע וּמְלוֹאוֹ!

נִצָּחוֹן, רֶצַח, בְּרִיאָה וּשְׁמָמָה!

אַישׁ יַבְלַע שְׁכֵנוֹ, אַף יָקִיא בְלוֹעוֹ…

וּמָוֶת וּתְחִיָּה נֶצַח בַּמִלְחָמָה ––

וִיְיָ שָׁמָּה!

וִיְהִי אַחֲרֵי הַמַּהְפֵּכָה –– אִישׁ לֹא נֶעְדָּר,

וְכָל מְאוּמָה לַא אָבַד בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת!

מַה נּוֹרָא הַמַּחֲזֶה! וּמַה יָּפֶה וְנֶאְדָּר!

אֲשׁוּרֶנוּ וַאֲכַנֶּה מְלֹא כָּל־הַפְּלָאוֹת:

יְיָ צְבָאוֹת!"

מן המחלקה הזאת אזכיר עוד את השירים " אֵל קַנא ונוקם –– ואֵל מלא רחמים" ( הראשון – בטבע, אשר אין עמו חסד וחנינה, כי אם חק ומשפט, והשני ––באדם החונן והמרחם); “בי הוא” –– המבאר, כי האדם עולם מלא, טוב ורע, אור וחשך יחד, “ואשר לא בו־הוא, בֹהו!” (שיטת הפלוסוף האירלנדי Berkeley: אידיאליות), והשירים הנפלאים“בת קול” (על הפונוגרף) ו“קַו לְקָו”, בו ישא חזון במליצה רוממה על הטלגרף, על הטלפון, על פעולת העצבים בגוף ועל התעוררות הנפש לחֶמלה על צרת אחרים בכח “חןטי רחמים, מלב ללב נטוים, לא רָאֲתָם עין ועל־ בלימה תלויים”, ועל הכח המושך רב העלילה בשמים ובכל צבאם.

"תֵּבֵל וְכֹל בָּהּ נוֹדֶדֶת, נוֹדֶדֶת,

אַךְ רָצוֹא וָשׁוֹב עָלֹה וָרֶדֶת,

וְיַד־כֹּל בַּכֹּל תָּמִיד, אַךְ־תֵּת וְאַךְ־קַחֶת,

הַכֹּל יִדְחַק וְיִמְשֹׁךְ, וְיִרְעַשׁ וְאֵין־נַחַת.

וּשְׁמָשׁוֹת וּמַזָּרוֹת יִסְעֲרוּ כְּחֵץ

אוֹפַנִים בְּתוֹךְ אוֹפַנִים עַד־בְּלִי־קֵץ;

אַךְ כֻּלָּמו יַחַד נִקְשְׁרוּ וְנִלְכָּדוּ,

כֻּלָּם שְׁלוּבִים אֲחוּזִים וְלֹא יִתְפָּרָדוּ:

וְקַו לְקָו

צַו לְצָו,

וְכָל־הַבְּרִיאָה

בְּאֶחָד תְּלוּיָה!"

(“קן לקו”, ע' 17)

והשירים “הררי בשדה”, “בית בתרי ההרים”, “על־עין הים”, שכֻּלם מלאים תאורי טבע יפים ונחמדים, והשיר הקטן “ארוממך, טבע”;

"בֶּהָרִים בַּיְּעָרִים תַּחַת הַבְּכָאִים,

עַל־אֲפִיקֵי מַיִם, נֹזְלִים בֵּין הַסְּלָעִים,

רֹבֵץ עַל־הָאָחוּ, נִשְׁעָן אֱלֵי־גֶבַע,

כָּל קְרָבַי יֹאמְרוּ: מִי כָמוֹךָ, טֶבַע!

הַצַּיָּר עַל־נַיָּר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ

אַךְ־עַיִן יַשְׂבִּיעַ בְּצֵל תִּפְאַרְתֶּךָ;

הֲיַצְלַח הָאָמָן בַּשָׁשַׁר לִמְשֹׁחַ

גַּם קְטֹרֶת סַמֶּיךָ לְרֵיחַ נִיחֹחַ?

וְרֹקֵחַ, לֹקֵחַ נַפְשׁוֹת הַצְּמָחִים

וְיָנִיחַ לְמִשְׁמֶרֶת בָּשְׂמֵי הַפְּרָחִים

הֲיוּכַל גַּם־רַעַשׁ עֵצֶיךָ לָקַחַת וְזִמְרַת יְעָרֶיךָ לִרְקַח מִרְקַחַת?

וְאָנֹכִי, מַה־כֹּחִי, תּוֹלַעַת מְשׁוֹרֵר,

כָּל־יְשֵׁנֵי אֲדָמָה לִקְרָאתְךָ לְעוֹרֵר?

הֲתִנְדֹף, אוֹ תָצִיץ, אוֹ תִפְרַח שִׁירָתִי?

הֲתִרְעַשׁ אוֹ תִגְעַשׁ כְּמַתְכֻּנְתְּךָ זִמְרָתִי?

בְּהָרִים, בַּיְעָרִים, תִּחִת הִבְּכָאִים

מַחֲרִישׁ מִשְׁתָּאֶה, אֲרוֹמִמְךָ טֶבִע!"

(ע' 20)

במחלקה השניה “על האדם ועל אנשים” (ראש מלים בפתח השער: "מי גבוה על גבוה? ־ האדם! ומי אין כמֹהו לרֹע? – האדם!), יעורר שוט על האדם, על מוּסָרוֹ ועל מדותיו בכלל ועל אנשים יחידים בפרט (“הורדוס”, “מות הֶעָרִיץ”) וידבר נגידים על בעלי אמנות מיוחדה (“הצַיָר” “המנגן” ועוד). בשיר הראשון “לשנת היובל שנת המאה” (1900), ישפט קשה את השכלת המאה האחרונה הזאת, אשר בה היה האדם לפנים ־ לכֹח, ולאחור – ליֹשר וכל רגש טוב, והזכיר את כל הגדולות אשר עשה האדם בתקופה הזאת, כי לפנים מָשַל רק בארץ ומלואה –

"וְהַיּוֹם אַתָּה עֹמֵד עַל־סַף שְׁנַת הַמֵּאָה, –

וּבְיָדְךָ עֲנָנִים וְהַשֶָׁמֶשׁ וְהַבָּזָק!

גַּם־בִּצְבָא הַשָָׁמַיִם, אָדָם גְּדַל דֵּעָה,

עַתָּה תִרְדֶּה בְּפֶרֶךְ בְּכֹחֲךָ הֶחָזָק!

מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ, אָדָם, עָצַמְתָּ מְאֹד! –

וּבְכָל־זֹאת שָׂאֵנִי, וְאֶתְּנָה בְךּ דֹפִי:

גְּבוּרָתְךָ תְּבַעֲתֵנִי – עָלֶיךָ נוֹרָא הוֹד –

כִּי סָרוּ מֵעָלֶיךָ הַחֵן וְהַיֹּפִי!

עֵת הָיִיתָ חוֹלֵם, זֶה מֵאָה שָׁנָה,

עֵת אַחֲוָה וּדְרוֹר בַּמַּחֲזֶה חָזִית,

עֵת אַהֲבָה לְרֵעֶיךָ בִּלְבָבְךָ קִנָּנָה,

אָז קָרַן אוֹר פּנֶָיךָ – יָפְיָפִיתָ!

עַד שֶׁקַּמְתָּ לוֹחֵם, לְהִשְׂתָּרֵר שַׁקַּמְתָּ,

לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיוֹם, לְמֶמְשֶׁלֶת בַּלֵיל,

אָז הִשְׂכַּלְתָּ, חָכַמְתָּ – אֲבָל לְךָ חָכַמְתָּ!

וִימִינְךָ רוֹמֵמָה רַק לַעֲשׂוֹת חָיִל!

אַיֵּה נָעָמְךָ, אָדָם, אַיֵּה חֲסָדֶיךָ?

אֱהִי מָתְקְךָ אֵפוֹא? הָאַחֲוָה? הָאַהֲבָה?

אַךְ עֲבוֹדָתְךָ אַבִּיט, אַךְ תִּגְרַת יָדֶיךָ,

אַךְ עָמָל, אַךְ כַּעַס, וּמַשְׂטֵמָה וְתַאֲוָה!

בוֹאִי בְשָׁלוֹם, שְׁנַת הַיוֹבֵל, שְׁנַת הַמֵּאָה

אָז יִתְיַצֵּב בְּהַדְרַת־קֹדֶשׁ, נָעִים וְחָזָק,

הָאָדָם הַשָׁלֵם עַל־הָרֵי בְשָׂמִים:

בִּימִינוֹ הָעֲנָנִים וְהַשֶּׁמֶשׁ וְהַבָּזָק ־

וּבְקִרְבּוֹ לֵב בָּשָׂר, לֵב טָהוֹר וְתָמִים!

במחלקה השלישית, “אֲנִי לִי” (ראש מלים: “אל תראוני שאני יושב ממולי, מביט בראי, ופוסל פסילי; אל תחשבו, כי הגאון על גבולי, אכן, אם אין אני לי, מי לי”) והרביעית, “כְּשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי” (ראש מלים: " ללבך הבט ונפשך הכר, אז עיני האנשים לא תנקר!"), – מדבר המשורר על עצמו, מנתח את נפשו ושם לפני הקוראים כל מום וכל חסרון, אשר גִלה בה. בשיר הראשון, “תפשום”, הוא יועץ לבלתי עזוב רעיון כי יוָלד במוח, עד אשר ינדוף ועלה בתהו:

עַל־פָּנַי עֹבְרִים הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים

מַחֲזוֹת לֹהֲטִים וּתְמוּנוֹת לְהָטִים –

תִּפְשׂוּם, שְׂעִפַּי! אֶחֱזוּ רִעֲיוֹנִים!

אִסְרוּ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים בָּרְהָטִים!

בְּרִשְׁתּוֹת אֲמָרִים, בְּלֻלְאוֹת דְּבָרִים

צוּדוּם, לִכְדוּם, רַק תִּפְשׂוּם חַיִּים:

בְּזִקֵּי הַמִּכְתָּב, בְּמַאֲסַר סְפָרִים

אִסְרוּם, צַיִד מִן־הַשָּׁמַיִם!

פֶן יַעַבְרוּ רֶגַע – וְאֵינֵמוֹ,

וְנָמַסּוּ תְמוּנוֹת, וְחָשְׁכוּ לְהָבוֹת –

אַיֵּה צְבָא הַחֶזְיוֹנוֹת, אַיֵּמוֹ,

חָלְפוּ עַד־כֹּה לְפּנַי לִרְבָבוֹת?

(ע' 53)

בשיריו “מה חדל אני” ו“שֶפִי” יספר, כי יש אשר גָבַהּ לבו בחָשבו כי טוב הוא מיֶתר האדם וכי יתרון לו מֵרֵעיו וגם בקש לברוח מפניהם ולהתבודד, עד אשר מִשש את כל חדרי לבו או עד אשר נפל דבר ברוחו כברק משמים ויוַדע לו, כי לא טוב הוא מאחרים וכי לא לאדם המעלה להתגאות על שאר אחיו:

קַצְתִּי בִּמְקוֹמִי מִפְּנֵי אַנְשֵׁי שְׁלוֹמִי

(אֶת־לוֹחֲמַי אֲכַבֵּד, בָּם אַפִּי לֹא חָרָה)

אוּלָם לְמַעַן שׂוֹרְרַי אֲקַלֵּל אֶת־יוֹמִי –

אֶעֱזִב שְׁאוֹן קִרְיָה אִמָּלֵט הֶהָרָה.

מִבֵּין שִׁנֵּי לְבָאִים, אֶל שִׁנֵּי סְלָעִים

אִמָּלְטָה לְנַפְשִׁי, אָסוּרָה וְאֶשְׁכּוֹנָה;

מֵהֶיכְלֵי אָדָם אֶבְחַר מְאוּרַת צְפָעִים,

בְּאַחַת הַמְעָרוֹת לִי אָתוּר מְעוֹנָה.

"הַאַתָּה נָבָר? לִי קָרָא הַדָּבָר:

"הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִכָּל־זֶרַע הָאָדָם?

"כִּי עַל־לְבָבְךָ רוּחַ קִנְאָה עָבָר

"לְדַבֵּר גְּבוֹהָה גְבוֹהָה עַל־כָּל־מַעְבָּדָם?

"רֵד, רֵד מֵרוֹמְמוּתֶךָ! רֶד אֶל־אַחֶיךּ!

"וְכִי יִהְיֶה עִם־לְבָבְךָ עוֹד דְּבַר בְּלִיַּעַל

"לְדַּבֵּר עָתָק, לְהִתְגָּאוֹת עַל־רֵעֶיךָ,

"אָז עֲלֵה, לֵך שֶׁפִי, וְשוּב עָנָו מִמָּעַל

(“שֶׁפִיי”, ע' 68)

במחלקת “ממחנה העברים” הוא מדבר על היהודים ועל התורה ועל קדושת השפה ואחר תבא מחלקת “מַלַהקת הבונים” – שירים על פי השקפות הבונים החפשים, אשר בקהלם התחשב גם המשורר.

אף כי, כאשר אמרתי למעלה, שירי גלדבוים משתרעים על תקופת ששים שנה, תקופה רבת העלילות והחליפות בחיי היהודים המה להם ובמצבם בתוך שכניהם, בכל זאת לא שר משוררנו שירי התבוללות מעין “הקיצה עמי” ליל“ג ולא שירי שנינה ותמרורים על דרכי בני עמו כשירי יהל”ל הראשונים. ורק לפעמים יטיף להם מוסר, בנחת ולא בגערת מוכיח, על אשר גבהו אחינו והם מבקשים אך להתהדר לפני הגוים הם ונשיהם ועל כן יעירו עליהם קנאה ושנאה; בשיר הזה (“למה תתראו”, ע' 75, נכתב: תר"ס) הוא מעיר אֹזן גם לציונים, אשר היה להם להִכּוֹן ולהכין את העם בלט ע" פעולות מתאימות אל המטרה, והמה רק הקם הקימו שאון והרבו דברים – תקעו בשופרות בטרם יעברו את הירדן:

"וְחוֹבְבֵי צִיוֹן לֹא יֵצְאוּ הַמַּיְמָה,

לָשׁוּט בָּאֳנִיוֹת חֶרֶשׁ לִמְגַמָּתָם;

אַךְ בַּחֲצוֹצְרוֹת יִקְרְאוּ יְרוּשָׁלַיְמָה –

וְשָׁמַע אוֹיֵב וְסָגַר עֲלֵיהֶם נַחֲלָתָם:

לָמָּה תִּתְרָאוּ?

וְלָמָה תִפְרָעוּ?"

מלבד החרוזים המעטים האלה, אין עוד כמעט דבר בפיו על הציונים ועל הציונות ועל התקוה לתחית ישראל. לעמת זה הרבה לשפוך נפשו בשיריו אל חיק הטבע, להפיק אותה לתבל וליושבי בה, “לבקש את אחיו” בתֻמת ישרים על ארץ רַבּה גם אחרי אשר נגלה לַכֹּל, רק לא לרוכבים על כנפי הדמיון, כי אין ליהודי לבקש כאלה מחוץ למחנה:

"אֶת־אַחַי הַנְּפוֹצִים בְּאַרְבַּע הַקְצָוֹת,

בְּמִזְרָח, בְּמַעֲרָב בְּצָפוֹן וּבַיָּם, –

לֹא אַחַי מַבֶּטֶן, אַךְ אַחַי מִלְּבָבוֹת,–

אֶת־אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּש בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם.

מִי לֶאֱמֶת, אֵלַי! לְמִי נִקְיוֹן כַּפַּיִם?

מִי בַעַל נֶפֶשׁ? מִי טוֹב וּמֵיטִיב לַכֹּל?

מִי רוֹאֶה לַלֵּבָב וְלֹא לָעֵינַיִם?

מִי עֹבֵד בְּשִׂמְחָה וּבִדְמָמָה נֹשֵׂא עֹל?

מִי נָכוֹן לְהוֹשִׁיעַ לַיּוֹרְדִים וְלָעוֹלִים?

מִי אוֹהֵב כָּל־אָדָם, חוֹבֵב אִישׁ וָאִישׁ?

כְּעַמּוֹ, כְּעַם נָכְרִי, כָּעֲרֵלִים, כַּנִּמּוֹלִים,

כִּבְנֵי שֵׁם, כִּבְנֵי־יֶפֶת, וּבְנֵי־חָם וְכוּשׁ?

זֶה אָחִי וְזֶה רֵעִי! זֶה אִישׁ כִּלְבָבִי!

אִם־רָם וְאִם־שָׁפָל, אִם־עָשִׁיר וְאִם־מָךְ!

לוֹ אֶשָּׂא נַפְשִׁי, עָלָיו אַשְׁלִיךְ יְהָבִי;

זֶה בְחִירִי אֶתְמָךְ־בּוֹ, לָזֶה אֶקְרָא: אָח!"

(“את אחי אנכי מבקש”, ע' 83, נכתב תרס"ב)

וכאשר לא נשא גלדבוים עיניו החוצה אל המחנה האחר, בעת אשר כל המשכילים חבריו הציגו את האחרים למופת לעמם וידַמו למצוא שם את החיים ואת הטוב, כן לא הרבה להגות נכאים על שבר עמו גם בשנים האחרונות, שנות ראינו רעה על רעה והֹוָה על הֹוה בארצות שבהן יושב רֹב בני עמנו. רק קול ענות חלוּשה נשמע משיריו כה וכה על גורל היהודי ועל מצבו בעמים; כמו בשירו " על אדמת נכר" (ע' 73):

מַה־תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי? לָמָּה תַעֲרֹגִי?

מַה מִּנִי יַהֲלֹךְ פֹּה עַל אַדְמַת־ נֵכָר?

וְאַתְּ בְּעִצָּבוֹן גַּם־חַגַּיִךְ תָּחֹגִּי,

וְדִמְעָה תַּרְעִיפִי לִי בְּכוֹס יַיִן וָשֵׁכָר!

פֹּה אֶרֶץ מְכוֹרָתִי, גֹּחִי מֵרֶחֶם,

וּפֹה גַּם־בַּעֲבוּרִי הָאֲדָמָה פּוֹרִיָּה;

אֶרֶץ, לֹא בְמִסְכֵּנוּת אֹכַל בָּהּ לֶחֶם,

הַלְזֹאת לִי תִקְרְאִי: אֶרֶץ נָכְרִיָּה? – – – –

אַךְ אוֹי־לִי, אֲבוֹי־לִי, אָנֹכִי אִישׁ יְהוּדִי!

אִם־בְּזֹאת אֶתְוַדָּע, אֲנִי כְבוֹדִי הֲסִירוֹתִי,

שְׁכֵנַי יְנַדוּנִי… זֶה כְאֵבִי וּמְרוּדִי…

אֲנִי אִישׁ הַכָּבוֹד – וּבְכָל־זֹאת נְקַלּוֹתִי – – –

כִּי בַבֶּטֶן חָטָאתִי חַטָּאָה גְדוֹלָה,

שֶׁשָׁם יֶחֱמַתְנִי אִשָׁה עִבְרִיָה;

עַל־כֵּן בְּתוֹך עֵמִּי אָנֹכִי בַגוֹלָה,

בְָאַרְצִי וּמוֹלַדְתִּי גֵּר בְּאֶרֶץ נָכְרֶיָּה.

או בשיר “גאולה תהיה לו” (ע' 74), בדַבְּרוֹ אל הצפור המנַתּרת בכלוב ומקוננת בקול:

"מְשׁוֹרֵר גַּם־אָנִי, גַּם־לִי אֵבֶר וְכָנָף,

גַּם־לִי עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן קַשָּבֶת,

גַּם בְּשָׂרִי כָמַהּ אֶל־קִנִּי וְאֶל־עָנָף,

וְנַפְשִׁי לִדְרוֹר תַּעֲרֹג וְחֻפְשָׁה אֹהָבֶת.

כִּי בְּכָל־הַלַּעַג וְהַקֶּלֶס וְהַבּוּז וְהַנְאָצוֹת,

עְתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהִתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָאֲרָצוֹת".

במחלקת “בימי מרוּדי” תשתפך נפשו בשירי נכאים, הסוערים כסערת ים בהגיה אליו כל רוחות השמים יחד, על התלאה אשר מצאתהו במות עליו אשתו האהובה ובאבוֹד עשרו אחרי זאת. וברֹאשה, כאין התנצלות, השיר “אני כינור” (ע' 9):

"הַךְ בְּאֶגְרֹף עַד־אֵין־קֵץ

עַל־גּוּשׁ עָפָר, עַל־בּוּל־עֵץ,

הֲיַתֵּן, הֲתַקְשִׁיב קוֹל נְהִי?

וְגַע בְּאֶצְבַּע בְּמֵיתְרֵי כִנּוֹרוֹת,

וְיִפָּתְחוּ לְךָ צִנּוֹרוֹת

קִינִים וָהֶגֶה וָהִי!

יֵשׁ נֵפֵש וָנֶפֶשׁ, לֵב וָלֵב:

וְיֵשׁ לֵב רַך, נֶפֶשׁ יוֹדַעַת –

וְנַפְשִׁי וְלִבַּי כנּוֹר וְנֵבֶל,

וְעוֹרְקַי קַוָּם, יֶהֱמוּ אֵבֶל,

כִּי יַד אֱלֹהִים בָּם נוֹגַעַת!"

כאשר עברו שנים אחדות ושבשרו נרפא כמעט, שר את “אחרי בלותי” (ע' 103):

"בְּגַן יְיָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם,

קְצִיר חִטִּים בַּשָּׁנָה פַעֲמָיִם;

כֵּן בְּגַן לִבִּי: יַזְּלוּ בְשָׂמַי

בִּימֵי חָרְפִּי כְּבַעֲלוּמֵי יָמָי.

שָׁם נְהַר שִׁיחוֹר גְּדוֹתָיו שָׁבַר,

וְעַל־הַכִּכָּר שָׁטַף וְעָבַר,

וַיְכַס אֶרֶץ, וַיַּשְׁק הָאֲדָמָה,

וַיְחַדֵּש וְהִפְרִיא מִדְבָּר שְׁמָמָה;

וְאָנֹכִי, אֲזַי מַיִם שְׁטָפוּנִי,

וְצָרָה וְיָגוֹן חַיִּים בְּלָעוּנִי,

אָז בְּשָׂרִי רֻטֲפַשׁ, וְנְכְמרוּ נִחוּמַי –

וְחָרְבוּ הַמַּיִם – וְשָׁבוּ עֲלוּמָי!

שָבוּ עֲלוּמָי, וְעֵינַי מְאִירוֹת!

וּפִי־זֶה שֵׁנִית נוֹתֵן זְמִירוֹת;

מַבּוּל חַיַּי הַפְרָה גַם־אוֹתִי,

וְהָיְתָה לִי עֶדְנָה אַחֲרֵי בְלוֹתִי!"

במחלקת “ספר האהבה” שִלם המשורר את המס הראוי לתת לדרך־הארץ, אשר לכל המשוררים בישראל ובעמים. שירי האהבה אמנם יפים ונחמדים בתבניתם גם הם, ככל שירי גלדבוים, אך אותותם לא ננַכּר, כי לא יצאו מן הלב; רפידתם לא רגש חי, כי אם משל ומליצה: אהבת השושנה את השמש, אהבה בין השמש ובין הירח, אהבת הגֵו והנפש, אשר נולד להם הלב, ואשר בהתאמץ האב והאם לַחנוֹך לו איש על פי דרכו, זה לתאוה וזאת לאהבה, נקרא הלב הנעים לשנים קרעים ועִמו נפלו גם המה (“לב נשבר”). אמנם כי בפתח השער למחלקה הזאת הציג המשורר את המלים היפות האלה: “עֶלם בלי אהבה – אביב בלי נִצה; וגבר בלי תאוה ־ גֹמא בלי בצה”, ובכל זאת אולי לא אתן לחטוא חִכּי או לבי אם אדַמה בנפשי, כי המשורר בעצמו היה, ככל צעיר בישראל לפנים, – אשר למדו תורה וידעו כי “נשים” ו“נזיקין” סמוכים זה לזה – “עלם בלי אהבה”, אשר אֲביב־ימיו – אביב בלא נִצה. צעירינו, וגם המשוררים בהם, לא ידעו לא אהבה טהורה ולא אהבה בתענוגים, לא שָכְרוּ מִיֵינה ולא מצו את שמריה; כי ההורים עמלו לחתום בעד הרגש הזה ויעבור חק ויפרוץ פרצות בבית ישראל עד היסוד בו.

המחלקה האחרונה אשר ב“ספר השירים”, נקראה בפי המשורר “בִּלְעָדַי” (בפתח השער: “שְׂעִפַי החוּצה ישוטו ועיני לנֹכח יביטו, ואשר חזיתי בלעדי, פֹה עִצבוּ ויכוננו יָדַי”), והיא מכילה שלשה שירי עלילה: “ביער בערָב”, “שגעונות” ו“המשתלח”. השיר הראשון יסודתו בספור הנודע על המשורר היהודי־ערבי שמואל בן־עדיה, אשר עשה לו שם בגבורתו ובאמונת רוחו: עמרי לקיש, בן מלך לשבט ערבי, היה נע ונד בארץ מפני תגרת העריץ הצורר לבית אביו והחומס ממלכתו. ויבא לחסות בצל שמואל בן־עדיה הגבור, אשר היה מחסה לכל נרדף, והוא שַׂר מצודת אלבלק הבנויה על שן סלע גבוה ביער בערָב.

"מִי כָמֹהוּ יוֹדֵעַ חֲנִיתוֹת לְעוֹרֵר?

לִדְרֹךְ קְשָׁתוֹת וּלְהַחֲזִיק מָגֵן וְצִנָּה?

וּבְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הוּא מֵלִיץ וּמֱשׁוֹרֵר –

בְּאַפּוֹ יַרְבֶּה בֶּכִי, וּבִרְצוֹנֹו רִנָּה! – – –

וּשְׁמוּאֵל בְּקוֹרְאֵי שְׁמוֹ נָתַן חִתִּיתוֹ.

עַל־כֵּן יִשְׁלָיוּ הַחוֹסִים בְּצִלּוֹ –

וַיִּשְׁקֹט אֶצְלוֹ עִמְרִי לָקִישׁ עֲמִיתוֹ,

וְלֹא זָדוּ מְשַׂנְּאָיו לִנְגֹעַ בִּכְנַף מְעִילוֹ.”

ובלכתו מעִמו הפקיד בידו שריון זהב, ירושת אבותיו, סמל המלוכה וישביעהו לשמור את הפקדון עד שובו לקחתו. עמרי לקיד הלך ומלאכים באו מאת העריץ לדרוש את השריון מֵעִם שמואל ואם לא יתן – יבאו גדודיו לקחתו בחזקה. ויָשב שמואל את פניהם:

"יָבֹאוּ גְדוּדִים, יָבֹאוּ הַצְּבָאוֹת,

בְּרֵעִי לֹא אֶבְגֹד, לֹא אֶתֵּן פִּקְדּוֹנוֹ!

לֹא אִירָא, לֹא אֵחַת בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת –

אַךְ מֵעַל פִּגְרִי תִּפְשְׁטוּ שִׁרְיוֹנוֹ!"

ויגשו צבאות העריץ למלחמה על המצודה, ויצא בן־עדיה ויכם מכה רבה. ובשובו מהכות בצָריו וישמע קול זעקה מארמונו: הילד איננו! כי המינקת מָעלָה מַעל באדוניה ותגנוב וַתָּבֵא את ילד שמואל אל העריץ והוא שלח מלאכים אל האב לאמר: “שלח לי השריון, ואם אַיִן בנך טבוּח ליעיניך”. ויחדר האב ותתחלחל האם ותזעק ותתחנן אל בעלה: “תן להם מה תתן! תן הכל, תן להם חַיָתִי ־ אך את הילד שמור!” ושמואל אִמץ לבו לעיני המלאכים

וַיִּתְאַפֵּק וַיַּעַן: יוֹכַח אֶמֶשׁ!

בֹּקֶר וְאוֹדַע לַאֲדוֹנְכֶם פֵּשֶׁר דָּבָר

לְעֵינֵי כָל־הָעָם וּלְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ

אִם־יִגְבַּר בִּי הָאָב אוֹ הָאִישׁ הַנָּבָר.

כל הלילה היו שמואל ואשתו אובדי עצות, חושבים ואין נחת:

עֵר וְשׁוֹמֵם הָאָב, עֵרָה בּוֹכָה הָאֵם,

יָדוֹ עַל־רֹאשׁוֹ, וְרֹאשׁ אִשְׁתּוֹ עַל־כְּתֵפוֹ:

“הַצִּילָה הַיֶּלֶד!” ־ “הַצִּילִי הַשֵּׁם!”

“אַיֵּה רַחֲמֶיךָ?” – “וְאֱמוּנָתִי אֵיפֹה?”

ולפני עלות השחר גברה אמונתו על רחמיו ויתעורר וידבר גם על לב אשתו וַיַטֶהָ אחריו:

"הֲשָכַחְתְּ, טֶרֶם מוֹתוֹ, אֲשֶׁר צִוָּה אָבִי?

אַל תַּשְׁרֵשׁ בְּנִי, קָרָא, אֵת אֲשֶׁר נָטַעְתִּי!–

אֱמֶת וֶאֱמוּנָה הוּא נָטַע בִּלְבָבִי:

אֱמוּנָה, הֵן תָּוִי, אַתְּ יָדַעְתְּ וְיָדַעְתִּי.

זִכְרִי שְׁבוּעָתֵך תַּחַת הָאַפִּרְיוֹן,

כִּי תִהְיִי חֲבֶרְתִּי, כִּי תִהְיִי בַּת־חָיִל; –

כְּדַבֵּר כֹּה שְׁמוּאֵל, הִיא אָחֲזָה בַשִּׁרְיוֹן,

וַתַּחֲגֹר בְּיָדֶיהָ בַּעֲלָה בְּעוֹד לָיִל".

ויצא הגבור ממעל ובידו החרב, ויצא העריץ מתחת ובידו היונק:

"אָז בְּקוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה שְׁמוּאֵל קָרָא כָּכָה:

לֹא חֶרֶב? רַק יוֹנֵק יָדְךָ חֹבֶקֶת?

בּוּז לָךְ! לַעַג לָךְ! הוֹי חוֹמֵס מַמְלָכָה,

וּבַעֲלַת בְּרִיתְךָ אִשָּׁה כוּשִׁית, מֵינֶקֶת!

הוֹי נְמוֹג־לֵב, גּוֹנֵב אִישׁ, לְךָ לֹא נִמְשַׁלְתִּי!

לֹא אֲחַלֵּל דְּבָרִי, כִּי בֹגֵד אֵינֶנִּי!

עוֹד אַחִים לִבְנִי, וְעוֹד בְּרוּחִי מֶמְשַׁלְתִּי –

שִׁרְיוֹן רֵעִי וְכִסְאוֹ לֹא תְקַבֵּל מֶנִּי!"

והעריץ האכזר הרים את ידו ויַקלע מול ההורים וינַפץ את עוללם אל הסלע.

בשיר השני, “שגעונות” ישא משא על שגעונות ארץ ספרד בימי פרדיננד ואיזבל וטורקמדו, אשר אחרי עלותה על ראש פסגת האֹשר, הכתה שמש על ראשה ותשתולל; אז ־

הֻכְּתָה הַנֶּחְמָדָה פִּתְאֹם בְּשִׁגָּעוֹן!

מְשֻגָּעִים נֹשְׂאֵי אֵפוֹד וְחֹבְשֵׁי עֲטָרָה:

כְּמָרֶיהָ קַנֵּא קִנְּאוּ – לָאֵל וְקָם שָׁאוֹן –

וְעַל־הַכִּסֵא הָעֲלוּקָה פִּיהָ פָּעָרָה

וַתִּפְעַר פִּיָה לִבְלִי־חֹק וַתִּקְרָא: הַב!

הָבוּ כֶּסֶף וְזָהָב, הָבוּ מַטְמוֹנִים!

וַתִּפְעַר פֶּה וַתִּבְלַע אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְטַף,

וַתִּבְלַע אֲחֻזוֹת, וַתִּבְלַע אַרְמוֹנִים.

כִּי בְּשִׁגָּעוֹן תִּנְהַג אִיזֶבֶל הַגְּבִירָה;

תַּרְבֶּה פְאֵר בִּנְיָנִים וּמַרְכָּבוֹת וּשְׂמָלוֹת,

וַתָּמָץ וַתְּנַצֵּל אֶת־אַרְצָהּ הָעֲשִׁירָה,

וַתִּלְוֶה בַנֶּשֶׁךְ – וַתִּבֶן הֵיכָלוֹת.

וכאשר אָפֵס הכסף והנוֹשים אצו, בקשה לשָׁלל מוצא וַתֵּרֵא לה את היהודים המעטים והחלשים, וַיַמָצֵא לה איש דמים, נזיר פרא אדם,

עִמּוֹ אִיזֶבֶל וְאִישָּׁהּ כָּרְתוּ בְּרִית חֲדָשָה:

קַח לְךָ הַנֶּפֶשׁ, אַךְ תֵּן־לָנוּ הָרְכוּשׁ ־

טָרְכְּמַדּוֹ רָצַח, וְהַמַּלְכָּה יָרָשָׁה –

וְהַשְּׂרִידִים הָגְלוּ, נִפְזְרוּ כִּבְנֵי־כוּשׁ.

ואחרי השגעונות הכלליים – שגעון פרטי: יוהנה בת המלך והמלכה נארשה לפיליפ היפה וביום חַגהּ תפסו הנזירים יהודי מסתתר מן האנוסים – אֲהוּב יוהנה לפנים, והוא משנה לקולומבוס הַשָּׁב עִמוֹ מן הארץ החדשה אשר מצאו. והנזיר טורקמדו דובר הות נפשו על קלומבוס ועל משנהו: קלומבוס הוֹנה אלהים ומלך, כי גִלה ארצות חדשות למען היהודים שונאי הדת,

שָׁם שָׂם לָהֶם מִקְלָט לִגְוִיָּתָם וְהוֹנָם,

גְזֵלַת הַיְקוֹד, גְּנֵבַת אוֹצַר הַמִּשְׂרָה;

בִּסְפָרַד הַיְשָׁנָה יִשָׂרְפוּ בַּעֲוֹנָם,

וְּסָפָרַד הַחֲדָשָׁה לְמַמְרִים לְסִתְרָה.

אַף־גַּם זֵד יָהִיר, יְהוּדִי בַמִסְתָּרִים,

הַשּׁמֵר אֱמוּנִים רַק לְמָרְאֵה עֵינַיַם,

וְאֶל־יֹרֶשֶׁת הָעֶצֶר זָד עֵינָּיו לְהָרִים,

וַיְחָרֵף כֹּה מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים.

זֶה אַלּוּפוֹ וּמְיֻּדָּעוֹ, רֵעוֹ כְּאָח־לוֹ,

מִשְׁנֵהוּ עַל־הַיָּם וּמִשְׁנֶה לְמֶמְשַׁלְתּוֹ;

שׁוּר קֹלָמְבּוּס וּרְאֵה! שָׁם עָרוּךְ הָאָח־לוֹ;

הִנֵּה־הוּא הֹלֵך לָמוּת עַל־אִוַּלְתּוֹ!

הנזירים העלו את הנתפס על המוקד לעיני יוהנה – ותתחלחל על המראה ותקרע בגדיה מעליה ותשתגע.

“ענין דריפוס”

השיר האחרון, משתלח", יִסֹּב על “ענין דריפוס”, אשר זכרונו עודנו חדש עם רֹב הקוראים; השיר הזה גדול מכל יתר שירי הספר (עשרים עמוסים יכיל) ועל פי תבניתו וגזרתו וחין ערכו מתנוסס הוא כגוּלַת הכֹּתרת על פני כל אֶחיו. ואם אמרתי אעברה בין בתריו ואלַקטה כה וכה פנינים מחרוזיו לשום לפני הקוראים – לא אדע במה אבחר וממה אניח את ידי, כי כֻלו מחמדים, כל פרקיו מלאים עֹז והדר וכל חלקיו ערוכים ומשֻׁלבים איש אל אחיו כאבני משכית מחֻטבות מעשה ידי אמן במִבנה היכל כְליל־יֹפי. הבה אנסה לערוך לו דמות כֵּהָה, כאשר תשיג ידי.

השיר נחלק לשנים עשר פרקים, לעמת הנפשות העושות ב“ענין” הזה:

1) אלפרד דריפוס, שר האלף, בשבתו בארץ גזֵרה על האי השָׁמֵם, בגלל העלילה אשר שמו לו, כי מכר לעם נכרי סודות פקודתו וארצו. והוא בעל אשה ובנים, עשיר ונכבד בעדתו:

"מַה יַמְרִיצֵהוּ, הָאָב וְהַבַּעַל,

אִישׁ עָשִׁיר, נְשׂוּא פָנִים, אַחַד הָאֲצִילִים,

לִבְגֹד בֶּגֶד בְּאַרְצוֹ וְלִמְעָל־ מָעַל –

אוּלָם אִישׁ עִבְרִי הוּא – וְאוֹיְבֵינוּ פְּלִילִים!

וְגִלְמוּד עַל־הַסֶּלַע בְּאֶרֶץ גְּזֵרָה,

– וְהָאוֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וָמָיִם –

הוּא הֹלֵךְ עֲרִירִי, רַק הוּא וְהַמְאֵרָה.

הוּא וּמַחֲלַת לִבּוֹ, הוּא וְכִלְיוֹן הָעֵינָיִם.

נָקִי אֲנִי! יִזְעַק וְאֵין שׁוֹמֵעַ:

הוֹי אִשְׁתִּי וְטַפִּי וּבַעֲלֵי בְרִית אֱמוּנָתִי!

חַף אֲנִי מִפֶּשַׁע, אֱלַהִים יוֹדֵעַ,

וְאַתֵּמָה, אוֹיָה, נוֹשְׂאִים אֶת חֶרְפָּתִי!

ולמה אוד יחיה? מדוע לא יטרוף נפשו בכפו?

יְלִיד צָרְפַת הוּא, וּבְאַרְצוֹ אֱמוּנָתוֹ!

וְאִם נוֹאֲלוּ שׁוֹפְטָיו וְרֶגַע הִסְכִּילוּ עֲשֹׂה,

יְקַו כִּי יָשׁוּב, וְעָנְתָה בוֹ צִדְקָתוֹ –

וּמִזֶרַע הַיְהוּדִים הוּא – גָּדוֹל בִּנְשׂוֹא!

2) אסטרהַזי, המעליל על דריפוס, וקשר הרשעים העומדים מאחריו והעושים במַחשך מעשיהם: הכמרים ופקידי הצבא, “נושאי אפוד ושריון”. כי התבוננו אל הליכות העל –

וַיִּרְאוּ כִּי אָזְלַת יָד, וְהֵמָּה בַמּוֹרָד ־

כִּי יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד, מְפֻזָּר וּמְפֹרָד,

הִנוֹשֵׂא בְיָד רָמָה אֲבוּקִת אֵשׁ דָּתוֹ,

וְהָעַמִּים מְקִבְּלִים מְעַט מְעַט אֶת תּוֹרָתוֹ – – –

וְחֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ, בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתַיִם:

שָׁלוֹם! שָׁלוֹם! עוֹד יִכָּתֵב לְחַיִּים;

לִשְׁפֹּט רִיב עַמִּים וּלְהַשְׁבִּית מִלְחָמָה

וְלֹא יְלַחֲכוּ הַחַיָּלִים כָּל־טוּב הָאֲדָמָה.

וַיִּירְאוּ הַחֲשֻׁכִּים לְבִטְנָם וְלִזְהָבָם –

כִּי הֵם עַל־הַפְּתַיּוּת הִשְׁלִיכוּ יְהָבָם –

וַיֹּאמְרוּ לְהַשְׁמִיד אֶת־נוֹשְׂאֵי הָאֲבוּקָה,

נוֹטְרֵי דַת מֹשֶׁה, הַתּוֹרָה וְהַחֻקָּה.

וַיִּטְווּ בְּמוֹ־אֹפֶל פְּתִילֵי הַנְּעֹרֶת,

וַיִפְרְשׂוּ עַל־רֹחַב פְּנֵי תֵבֵל מִכְמֹרֶת

לְרַגְלֵי הַיְהוּדִים – וַיְהִי בְּמָשְׁכָם בְּרִשְׁתָּם,

עָלָה בְחֶרְמָם הַמִּשְׁתַּלֵחַ, אִישׁ תָּם

3) אמיל זולה ־ אשר יצא גלוי ב“אני מאשים” שלו להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשעים,

אַךְ רֶגַע, בְּאַפּוֹ, הָאִישׁ נִצָּב לְבַדּוֹ –

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה – וְהוּא רֹאשׁ לַצָּבָא!

כִּמְעַט חָגַר אֱמֶת, לָבַשׁ צְדָקָה כְּמַדּוֹ,

וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו אֲלָפִים וּרְבָבָה.

אז נגלה כי יש עוד בארץ אוהבי אמת וצדק, ומכל עבָרים אשרו את זולה ויחַזקו את ידיו במלחמתו עם הנעלמים, ויהי כענק בין גמדים; אך

הֲיִצלָח? הֲיִגְבַּר הָעֲנָק עַל־הַגַּמָּדִים? ־

הוּא יְשׁוּפֵם רֹאשׁ וְהֵמָּה עָקֵב יְשֻׁפֻהוּ!

הֲיוּכַל אִישׁ חָפְשִׁי לְכֹבֶד לֵב הָעֲבָדִים? –

הוּא יִלָּחֵם בְּחָכְמָה וִהֵם בְּעָרְמָה יְנַצְּחֻהוּ!

עַל־צִדּוֹ עַנוַת־צֶדֶק וּבִינַת נְבוֹנִים, –

וְעַל־צְבָאָם הָעֹז, גְּאוֹן רָאשֵׁי הַחַיָּלִים;

בְּמָתְנָיו קֶסֶת סוֹפֵר – וְלָהֶם שִׁרְיוֹנִים,

וְעִמָּם הָאֲסִפְסוּף וְכָל־הַשּׁוֹמְרִים הֲבָלִים.

ויתגוללו ויתנפלו עליו ויביאוהו במשפט ומבית המשפט – הבּוֹרָה.

4) פיקַר – אשר התעורר ויכַל את אשר החל זולה, אחרי אשר נפתל גם הוא הנעלמים ויגַל את כל נכליהם ויסבב פני הדבר, אשר ידרוש האם להשיב את המשתלח, למען בַקֵר את משפטו הראשון, וגם זולה שב לחֻפשו ולכבודו, כי –

הִרְגוּ הָאֱמֶת, גִּזְרוּ אוֹתָהּ לִגְזָרִים

וְקִבְרוּהָ, וְגֹלּוּ עָלֶיהָ הָרִים;

וְהַצֶּדֶק אִסְרוּ וְהוֹרִידוּ לְמַעֲמַקִּים,

וּשְׁתֵּי עֵינָיו עַוְּרוּ לְגַשֵּׁש בְּמַחֲשַׁכִּים:

וְהִנֵּה – שָׁרְשֵׁי אֱמֶת יְסֻבְּכוּ בֵּין רְגָבִים,

וְצֶדֶק כְּאֵד יַעֲלֶה וְיַגִּיעַ לֶעָבִים,

וְיִבְרֹק בָּרָק וְיַרְעֵם וְיֵרֵד מִשָּׁמַיִם –

וְהָאֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמַח, תָּשׁוּב לְחַיִּים!

ולב העם אשר רגשותיו פחז כמים, נהפך פתאם לטוב על שנוּאיו מאתמול, על זולה ועל דריפוס; ולמראה המהפכה הזאת קורא המשורר:

דְּרֵיפוּס הַמִּשְׁתַּלֵּחַ! שֶׂה הָעוֹלָה!

צֶלֶם עַמְּךָ אַתָּה, יַעֲקֹב בַּגּוֹלָה!

בּוֹדֵד, מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב, הוּא הֹלֵךְ עֲרִירִי –

הֲבֹא יָבֹא יוֹמוֹ? וִיבֹרַך הָאֲרוּרִי?

5) לבּורי – מליץ דריפוס, אשר עמד לפני הזקנים ויפַלל ויגַל את קשר הכמרים ושרי החילים, אשר בקשו, בעלילת השקר אשר עוללו על דריפוס וְעִמוֹ על היהודים, להקים מהפכה בארץ ולהשיב בצרפת את המלוכה. הזקנים שמעו, נועצו ויחרצו משפטם להשיב את דריפוס מ“אי השֵׁדים”, למען יעמוד שנית למשפט,

6) אלפרד דריפוס ־ בשובו באניה ממקום גָלוּתוֹ צרפתה:

מִי זֹאת עוֹלָה מִן־הָרַחֲצָה עַל־מְרוֹמֵּי יַמִּים?

וְאֵלֶיהָ כוֹנְנוּ עַפְעַפֵּי כָּל־הָעַמִּים?

הַמְרַחֶפֶת, נֶחְפָּה בַּכֶּסֶף עַל־כַּנְפֵי יוֹנָה

מִפְּאַת יָמָּה בַּנֶּגֶב, מִזְרָחָה צָפוֹנָה?

אֳנִיַּת צָרְפַת הִיא, בַּד לָבָן עַל־מִפְרָשֶׂיהָ,

כִּי רָחֲצָה צָרְפַת עֲוֹנָהּ, הִלְבִּינוּ פְּשָׁעֶיהָ – –

הָרוּחַ יִשְׁרֹק, בִּזְמִירוֹת יָרִיעַ הַיָּם,

תְּהוֹם אֶל־תְּהוֹם קֹרֵא הֵידָד! וְהַגַּלִּים יִרְקְדוּ שָׁם;

וְעַל־גַּבָּם, כִּשְׁאוֹן עֲלִיזִים, הַסְּפִינָה נוֹדֶדֶת,

אֶל–מוּל פְּנֵי חוֹף צָרְפַת בְּמָחוֹל הִיא רֹקֶדֶת!

לָמָּה יִרְעַשׁ הַיָּם, יֵרֹמּוּ גַלָּיו בְּשָׁאוֹן?

מַה־תָּפִיחַ הָאֱנִיָּה מִפְרְשֶׂיהָ בְּגָאוֹן? –

לִפְנֵי הַמִּשְׂתַּלֵּחַ כִּי שָׁב רֹאשוֹ לְהָרִים,

לִפְנֶי הַצֶּדֶק כִּי בָא לְהִשָּׁפֵט בְּמֵישָׁרִים!

7) דֶמנזֶ’ה ־ המליץ אשר עמד לימין דריפוס בהשָפטו שנית ברֶן ויוצא לאור צדקתו לעיני השופטים ולעיני כל הקהל, ותהי לנרדף תקוה כי יצדיקוהו כליל ויָגֹלו מעליו חרפת העלילה;

וְאוּלָם, מִי וָמִי הַשּׁוֹפְטִים? וּמִי הַמַּלְשִׁינִים?

אֵלֶּה וְאֵלֶּה חֲגוּרֵי חֶרֶב, נוֹשְׂאֵי מָגִנִּים –

הֲַיֵחְתֶּה אִישׁ מִלְחָמָה עַל־שַׂר צְבָאוֹ גֶחָלִים?

הֲיִנָּקֶה הַיְהוּדִי, וְחָפְרוּ רָאשֵׁי הַחַיָּלִים?

הַשְׁמֵן לֵב חֲלוּצֵי צָבָא, קְשִׁי עָרְפָּם כְּחַלָּמִישׁ;

וְהַקְשֵׁב נָטוּעַ בָּם, יָתֵד נֶאֱמָן וְלֹא יָמִישׁ:

כַּמָּה נְקִיִּים אָבְדוּ בִּפְקֹד שָׂרֵי מִלְחָמָה? –

וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ? – יַרְעִישׁ מוֹסְדוֹת הָאֲדָמָה!

וַיִּתְנַכְּלוּ הַשּׁוֹפְטִים וְשִׁכְּלוּ מִשְׁפָּט מְעֻקָּל;

דִּין בֹּעֵר כָּאֵשׁ, וְהַנִשְׁפָּט אֵינֶנּוּ אֻכָּל!

לֵאמֹר: יֵשׁ שֵׁמֶץ דָבָר לְהֵעָנֵשׁ בִּגְלָלוֹ

וְלֹא יָאֲתָה סְלִיחָה, בְּשֶׁכְּבָר נָשָׂא עֹל סֻבֳּלוֹ.

אָז כְּאִישׁ אֶחָד מְלִיצֵי הַמִּשְׁתַּלֵּחַ עָנוּ:

אִם־חֻפְשָׁה וּדְרוֹר יִנָּתֶן־לוֹ, וּמָצָא לָנוּ?

אֶת־אֲמִתּוֹ דְרֵיפוּס מְבַקֵּשׁ, כְּבוֹדוֹ וּכְבוֹד בֵּיתוֹ;

חֶסֶד בַּמִּשְׁפָּט לֹא יְקַבֵּל, כִּי לֹא יוּכַל שֵׂאתוֹ!

8) התערוכה. בפרק זה יתאר המשורר בחרוזים יפים להפליא את התערוכה הכללית, אשר התכוננו הצרפתים לערוך בפריז בשנה ההיא, שנת 1900,ואשר בגללה הבליג דריפוס על מכאובו ויטוש את דבר משפטו, למען הרגיע את הארץ, עד אחרי עבור שנת החגיגה. והתערוכה היתה ועל ככר נהר הסֵינה נבנו היכלות, “לכל מלאכה וחכמה היכל היכל לבדו”.

"וְאַיֵּה הֵיכָל לָאֱמֶת? אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדָה?

לְגוֹי וְגוֹי וְצִדְקָתוֹ? לְעָם וְעָם וְתֻמָּתוֹ?

הֲגַם הֲלוֹם זָרְחָה צָרְפַת בְּכָל־הֲדָרָהּ וְהוֹדָהּ?

וַיְהִי אוֹר לַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְאֻמָּתוֹ? – – –

על השאלה הזאת ישיב המשורר בראש הפרק הבא, התשיעי, הנקרא על שם וַלדֶק רוּסוֹ – הוא ראש הממשלה החדשה, שבאה אז תחת השרים הראשונים, אשר היתה ידם עם שוטני דריפוס:

הֵיכָל לָאֱמֶת לֹא יִבָּנֶה לְתַלְפִּיוֹת,

לֹא לְחֶמְדַת עֵינַיִם וּלְרוֹמְמוֹת פִּיוֹת;

כִּי אִם־בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן וּבְעַרְפְּלֵי־טֹהַר,

בְּלֵב אַנְשֵׁי סְגֻלָּה, בְּלִי הֲמוּלָה, בְּלִי־זֹהַר!

וּלְאַנְשֵׁי סְגֻלָּה כְּבָר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ

כְּעֶצֶם הַשָׁמַיִם לַטֹּהַר זֹרֵחַ;

וּמִתְקוֹמְמָיו בְּעֵינֵיהֶם כְּנֶגַע וְסַפַּחַת,

הַדְּבֵקִים בְּעוֹר צָרְפַת, לְשַׁדָּהּ לָקַחַת.

ורוּסוֹ, איש הסגולה, נטה ידו על מתקוממי דריפוס, הכמרים ושרי החילים, ויגרשם ויטהר מהם את הארץ. אך על משפט דריפוס עוד לא נגה אור. עוד זולה ויתר מליציו מתכוננים לחדש את המשפט והנה –

זוֹלָה מֵת – שָׁלֵו וְשַׁאֲנָן עַל־מִטָּתוֹ יָשֵׁן,

בְּעֶצֶם תֻּמּוֹ, בָּרִיא אוּלָם, חַי, רַב פְּעָלִים,

עָלָה מָוֶת בְּאַפּוֹ מִקֶּרֶב תַּנוּר עָשֵׁן,

סַגוּר מִמַּעֲלָה, וְתוֹכוֹ עָמְמוּ גֶחָלִים.

מִי הִשִּׁיק הַתַּנוּר? מִי סָגַר אֶת־אֶשְׁנַבּוֹ?

מִי הָרַג זוֹלָה? הָרַס מִשְׂגָּב לָאֶבְיוֹן?

מִי הֵבִיא בִּדְמִי יָמָיו הַמָּוֶת עַל־גַבּוֹ?

הַמִּקְרֶה אוֹ יָד גְּדוֹלָה, אֲשֶׁר עֻזָּה בְּחֶבְיוֹן

אך תחת זולה בא ז’ורי – הוא נושא הפרק העשירי. הוא בֵרר, כי את השופטים ברֶן סבב שר הצבא בכחש, בהראותו אותם בסֵתר מכתב מזויף מאת קיסר גרמניה אל מלאכו אשר בפריז, שבו יזכיר את דריפוס כאַחַד מְרַגְלָיו. ומשפט דריפוס בא שנית לפני השופטים הגבוהים –

וַיֵּצֵא דְרֵיפוּס שָׁלֵם, כַּמִּשְׁפַּט וְכַתּוֹרָה,

בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת וְאוֹת הַכָּבוֹד עַל־הַחָזֶה;

וּלְאִשְׁתּוֹ וּלְאָחִיו וְלַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה

עַל־דְּבַר אֱמֶת אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם אֱלֹהִים בָּזֶה! (פרק י"א)

הפרק השנים־עשר והאחרון הוא שיר־תהלה לצרפת:

אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ, אֲשֶׁר זְקֵנַיִךְ בְּצֶדֶק יִשְׁפֹּטוּ,

כִּי כָל־הָעַמִּים פְּרִי מַעַלְלֵיהֶם יִלְקֹטוּ!

אַשְׁרֵיךְ צָרְפַת, אַתְּ גַּן־אֱלֹהִים, גַּנַּת הַבִּיתָן,

שֶׁבָּך גְּבָרִים כְּזוֹלָה וּפִיקַר, טְרָרִיֵה וּבְרִיסָן!

אשריך ארץ!… ואשריך גם אתה, המשורר טוב העין, אביר התקוה והבטחון, כי יכלת לשכוח, מפני מעט אנשי הצדק והיֹשר ההם, את המון הנחשים והשרפים והמנשכים את עם דריפוס, אשר היו ואשר יֶשנם גם בצרפת, “גן־אלהים גנת הביתן”, עד היום הזה; וכי טוב לבך עליך בשמחתך לאחרית הטובה, אשר היתה ל“ענין” הרע ההוא, עד לשפוך את נפשך בשירי תהלה לאמת ולצדק ובשיר־גבורים (הוי, גבורי ישראל!…) כ“המשתלח”. מתי ישמח העני? – במָצאוֹ את אבדתו. ומתי ישמח משורר עַם עני? ־ בצאת אחיו בן עמו נקי במשפט אחרי שָׂבעוֹ מידי אגודת נבלים עמל ותלאה, חרפה ונאצה מִרבּה להָכִיל, הוא וכל עם היהודים עמו, תשע שנים! הלא אלה וכאלה כל שמחותינו בגולה מימי מרדכי ואסתר ועד דריפוס ועד מנדל בֵּילס ועד… כל יר ה“שמחות” אשר יכינו לנו עוד האנשים הטובים, אשר כל מחשבותיהם עלינו. –

ענין דריפוס יָלַד לנו ביד המשורר גלדבוים את “המשתלח” וביד משורר אחר, אשר אמנם היטיב לראות במראות החיים משבעה חכמים אנשי המעשה, – את “מדינת היהודים”: איש איש והלך נפשו, איש איש וטעמו. ואנחנו – שניהם כאחד טובים לנו ושניהם יהיו למלאות איש אחרי אחיו. “אלמלא חטאו ישראל, לא נִתְּנו להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע”. ועתה כי חטאנו וגלינו מארצנו וסבלנו עונותינו ועונות אבותינו עד בלי די, נִתּנו לנו כצרי למכאובינו, דברי נביאים וחזיונות וזכרונות ו“מגלות” ממגלות שונות. והיו הדברים האלה בארון האלהים העובר לפני המחנה לנחותם הדרך עד בואם אל המנוחה. וקרא בהם איש ישראל – ושכח רישו ועמלו, וקרא בהם עם ישראל – והתעודד והתעורר וחשב מחשבות לבלתי היות עוד כתיבת מגלות כאלה חלקו וגורלו כל ימי חלדו…

והיה בהיות רעיון הציונות למעשה שכבר נעשה ועם היהודים יֵשב לבטח במדינת היהודים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, יקראו את ה“משתלח” ונתנו אותו ביד בניהם ובנותיהם, יחד עם מגלת אסתר ועם המון המגלות האחרות, אשר רכשנו בנפשותינו באלפי שנות נדודינו, וזכרו את כל עֱנוּתֵנוּ בימי החֹשך כמים עברו וכחלו מהקיץ – אז תהיה שמחתם שלֵמה, אז ימָלא שחוק פיהם ולשונם רנה, אז יקומו משוררים חדשים ושרו לנו שירות חדשות.

---

ר' שִׁמְשׁוֹן רְפָאֵל הִירשׁ (ביתר, תרצ"ד)

מאת

מנחם מבש"ן

(אבי ה“אורתודוכסיה” הגרמנית)

א.

במחצה השניה למאה הששית לספירת בני ישראל הרבו היהודים בגרמניה “לרדת מהר סיני”, ואשר לא עברו את הגבול עד מחוץ למחנה ישראל עמדו בחצי הדרך נבוכים, תועי לבב, אובדי עצות, פניהם קדימה ולבם אחורנית, או להיפך; כי רוח חדשה נשבה אז בישראל ובאדם, רוח חֹפש ובקרת והֶרס מוסדות ראשונים, ולפי דעת ה“יורדים” ההם היתה היהדות “לא דת, כי אם אסון”. ואשר עוד החזיקו בדת משה וישראל עשו מעשיהם “מצות אנשים מלֻמדה”, מנהגי אבות, מעשים ורוח אין, עבודת שפה ויד – ולב אין. היהדות באה עד משבר, ואנשי לבב ואנשי רוח בקשו לה רפואות תעָלה איש לפי דרכו. באלה הגדיל לעשות רב צעיר לימים כבן שלשים שנה, אשר היה איש לבב ואיש־רוח גם יחד – ר' שמשון רפאל הירש.

הירש נולד בהמבורג בשנת תקס“ח (1808). ראשית למודיו קבל מאת ה”חכם" ר' יצחק ברנייס, אשר השפיע עליו לחבר את היהדות המקֻבּלת עם השכלה כללית. בשנת תקפ“ח (1828) למד תורה בישיבת ר' יעקב עטלינגר באלטונה ובשנה שאחריה בקר באוניברסיטה בונה (Bonn) ויצטיין בפילוסופיה ובידיעות כלליות. שם נִסה בראשונה לנאום ולהטיף בקהל חברים מקשיבים ואז גם נודע כחו במלאכת ההטפה, אשר גדל ועצם בה אחרי כן עד מאד. אחד החברים האלה, אברהם גיגר, דבק בו לאהבה ויחד למדו תלמוד שני “זמנים”, וגם אחרי אשר, ברֹב הימים, נפרדו בדרכיהם ויהיו אנשי ריב איש לאחיו, זכר לו גיגר “את כח־הדִבֵּר הנפלא שלו, את אמִתּוֹ ואת רוח בינתו הבהירה והמהירה”¹. בשנת תק”ץ (1830) נבחר הירש לרב הגליל לנסיכות אולדנברג, שם עמד על משמרתו אחת עשרה שנה. בשנים האלה פעל הרבה לחזוק הדת בקהלות מדינתו, תרגם גרמנית פרקים נבחרים מן המשנה וישלחם אל מורי המחוזות להורותם איך ללמד את התלמידים. בעת ההיא נקשרה אליו נפש הנער גרץ וגם בא עמו בכתובים, והירש אסף אותו אל ביתו, ויגדלו ויחנכו יותר משנתים ימים, וכחמש שנים אחרי כן, וגרץ פרסם את המסה הראשונה שלו, אשר תעטרהו בתֹאר “חכם”. הוא ספר “שיטת היודעים והיהדות”² (1846), הקדיש את הספר “לר' שמשון רפאל הירש, מורי ואלופי, אשר היה לי כאב. באהבה ובתודה”. אך בעוד שנים אחדות בקר הירש קשה את ספר דברי הימים לבני ישראל של גרץ וגם נפש גרץ נָקעה ממנו.

בשנת תר“א (1841) נבחר הירש לרב־הגליל לעֶמדן ואוֹסנַבּרוּק ויהי שם כשש שנים. בשנת 1845 (תר"ה) הציע את עצמו בתור רב לעדת לונדון, וכאשר נבחר שם על פי רוב דעות ר' נתן אדלר³, עבר הירש אל ניקוֹלסבּוּרג – מעהרן, ויהי שם רב חמש שנים. שם קמו לו מתנגדים מתוך הלמדנים מזקני הדור ויציקו לו (קראו לו “סדור־למדן”), כי לא היה כחו בתלמוד גדול כמוהם ויקל בעיניהם. אז נקרא אל פרנקפורט דמיין. בעיר הזאת חזקה יד מתקני הדת בשלשים השנים האחרונות משנת תקע”ח (1818) והלאה, כי כבשו את נשיאות הקהלה בעזרת השלטונות ובכחם זה הפכו מהפכה בסדרי הקהלה ובכל מוסדותיה: אסרו את הלמוד העברי, תנ“ך ותלמוד, רדפו וענשו את הבחורים, אשר למדו עברית במסתרים, ואת המלמדים אותם; הפסיקו את הספקת המאכל הכּשר לשבוים ולחולים, ועוד. נדיב אחד, מ. שוסטר, הקדיש חמשים אלף דינרים ליסוד בית ספר עברי לתורה ולתלמוד וגם לידיעות חֹל. אך נשיאות הקהלה הפֵרה את מחשבתו. אז נוסדו יחד (תר"ח – 1848) אחד־עשר איש ויתכוננו ל”אגודת הדת הישראלית" – (“Israelitische Religionsgesellschaft”) במטרה לקומם את היהדות ההרוסה ע“י המחדשים – כעין מהפכה נגד מהפכה. ובשנת תרי”א (1851) קראה העדה הקטנה הזאת לר' שמשון רפאל הירש להיות להם לרב. בהיותו איש כביר־רוח ורב־פעלים נתן רוחו על אגודתם ויחזקה וירחיבה ותגדל עמו יחד עד היותה לעדה גדולה ונכבדה ומספר חבריה חמש מאות איש, ובהם רבים מעשירי הקהלה וגדוליה.

בשנת תרי“ג (1853) יסד הירש בית־ספר לילדים, בית־ספר ריאלי ובית־ספר גבוה לבנות, ועל פי תכניתו – “תלמוד תורה עם דרך ארץ” – הורו בהם למודים עברים מן המקורות הראשונים, תנ”ך ותלמוד, וידיעות כלליות גם יחד, והוא היה המנהל לבתי הספר האלה כ“ד שנה. בשנת תרי”ד (1854) יסד ירחון “ישרון, לעורר ולחזק את הרוח היהודי ואת החיים היהודיים בבית־אב, בבית־הספר ובקהלה”; הירחון יצא בעריכתו עד שנת תר“ל (1870) ונתחדש בשנת תרמ”ג (1883) לעוד מספר שנים. בשנת תרל"ד (1874) היתה “אגודת הדת הישראלית” עדה גדולה ערוכה בכל והירש החל להשתדל לפני הממשלה לתת רשיון לעדתו להפרד מן הקהלה הכללית להיותה לקהלה לבדה. אז הציעה לו נשיאות הקהלה לתת לעדתו בית־תפלה ושאר מוסדות צבוריים לפי רוח היהדות החרדית ולקצוב לה תקציב לבד לכל צרכיה הדתיים, ולא יתפרדו היהודים לשני מחנות לעיני הגוים. אך הרב הירש הקשה את ערפו וגם הפיק מאת הממשלה את חפצו (תרל"ו – 1876) וקהלת פרנקפורט היתה לשתי קהלות. עקשנותו זאת היתה למורת רוח אף לאחדים מן הרבנים החרדים חבריו, ויתוכחו על זאת הוא והם בחזקה ובמרירות. אך הדבר נעשה, ומן העת ההיא והלאה נקרעו החרדים, משמרי חקות אבות, ומתקני הדת עדה מעל אחותה ויהיו לקהלות נפרדות בערי גרמניה וברוב קהלות אירופה ואמריקה עד היום הזה.

כשלש שנים לפני מותו (תרמ"ו – 1886) יסד עוד חברה לחזוק היהדות החרדית, בשם Freie Vereinigung für die Interessen des orthodoxes Judentums”. (“התאגדות חפשית לעניני היהדות החרדית”).

כששים שנה עבד הירש עבודה צבורית וספרותית ויהי בכתביו ובדרשותיו הנמרצות לפה ולמגן ליהדות המקֻבּלת וילחם מלחמתה בעוז ובקנאה גדולה נגד תנועת התקונים בדת ונגד צוררי היהודים והיהדות מחוץ למחנה. ובהיותו באדיקותו הדתית תמים־דעות ללא כל פשרה, היה איש ריב ומדון לא רק למחדשים ולמתקנים, כי אם גם לחכמים אשר היו רחוקים מאלה בדעותיהם אך גם לא קנאים קיצונים כמוהו: ר“ז פרנקל, רש”ל רפפורט, גרֶץ, רפאל קירכהיים, ועוד.

ספריו הם: “אגרות צפון, תשעה עשר מכתבים על היהדות”, “חורב, מסות על חובות ישראל בגולה”; תרגום גרמני עם באור בגרמנית לתורה, לתהלים ולסדר התפלות. מלבד אלה פרסם: “נפתולי נפתלי” (נגד תנועת התקונים בדת); באורים על משלי שלמה; מבוא לספר ישעיה הנביא; מכתבים על פרקים מספר תהלים (בהם הוא מפתח רעיונות כלליים על יחס העם וטוביו לאלהים, שב על רעיונו החביב של תעודת ישראל בעמים, וגם מבאר ומנתח את המלים בדרך חקר הלשון, כמו שהוא עושה לפעמים גם במאמרים אחרים); “היהודי וזמנו” (היהדות היא נצחית, איננה תלויה בזמן ואין לתקן אותה לפי רוח הזמן, כי גם מעולם לא היתה התאמה בינה ובינו); “חקי המעשה היהודיים” Jüd. Ceremonialgesetze (מתקומם לשם הזה שבו מכנים בעת החדשה את החקים “שיצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם” ושהוא, השם הזה, עושה אותם לדברים טפלים ותפֵלים, בעוד שבאמת הם הם יסודי התורה והיהדות); מסות על החנוך ועל בתי הספר (בהן הוא דורש, שיחנכו את ילדי בני ישראל גם בחכמות חיצוניות, לבל יהפכו אח"כ בגדלם, כאשר יראו בחוץ אור חדש, אשר מנעוהו מהם מנעוריהם לשונאי היהדות; מבקר קשה את “למודי הדת” ודורש לשוב ולהשיב את הילדים אל התורה במקורה); מסות על דברי הקהלות (מרים על נס את המדות הטובות של הפרנסים והמנהיגים ואת חיי הקהלות ופריחת מוסדותיהן בדורות הקודמים, לעומת הירידה בכל אלה בעת החדשה, ומעיר את הקהלות על חובתן להרבות תורה בעם מקטן ועד גדול, כי בתי המדרש חשובים ליהדות מבתי הכנסת); “על למוד העברית בתור יסוד להשכלה כללית” (מראה, ע"י נתוח מלים עבריות רבות, את היתרון אשר ללשון העברית ושכדאי ללמוד אותה ביחוד בתור סעיף של השכלה כללית); “האשה העברית” בשמונה פרקים, אשר האחרון בהם הוא פרק “אשת חיל”, משלי ל“א (מוכיח, כנגד טענות סופרי הגוים, כי מצב האשה בישראל לא היה שפל ונבזה כמצבה בארצות המזרח בכלל, כי אם, להפך, היה נכבד ורב־השפעה באפן שיכול להיות למופת לעמים גם היום); “הטבע והתנ”ך”; “התלמוד והיהדות” (מתוכח עם הסופרים האנטישמיים האומרים, שהיהודים היו תמיד עובדי אלילים ורק הנצרות הביאה אמונת האחדות לעולם, והמפיצים דבות ועלילות על היהדות התלמודית); “רעיונות על חדשי השנה”, שפרסם במשך שנים רבות מדי חדש בחדשו (בהם הוא מעיר ומעורר את קהל שומעיו, או קוראיו, לשוב אל האלהים ואל התורה והמצוה, מבאר את יתרון היהדות על תרבות יון ורומה, מביע מרי שיחו על תנועת התקונים בדת ועל “חכמת ישראל” ובעליה, העוסקים בפרטים בלי שום לב אל התורה בכללותה, ועל עזיבת התורה והיהדות בשמחתם לקראת ה“אמנציפציה”, עד שבגלל זה רבו המרות הדת בישראל); מאמרי בקרת, אשר רחבו ונסבו תחת ידו עד היותם לספרים שלמים, מפני ששמשו לו מערכות־מלחמה לדעותיו הדתיות ולמשפטיו עם אנשי ריבו⁴; מאמרים ותזכירים ע“ד חֹפש היהודים להשאר בתוך הקהלות הדתיות או לצאת מהן, ועוד כתבים שונים אשר הדפיס בראשונה ב”ישורון" ונאספו אח“כ אל כתביו המקֻבּצים שיצאו בששה כרכים בשנות 1902 – 1912 (תרס“ב – תרע”ב) בפרד”מ. – ספריו יצאו פעמים רבות; את שני ספריו הראשונים, “אגרות צפון” ו“חורב”, הוציא הוא בעצמו בהוצאה שניה בשנה האחרונה לימי חייו (תרמ"ט). בלי לשנות בהם כל דבר ממטבע שטבע בהם לפני חמשים ולפני חמשים ושתים שנה.

הראשון לספריו בזמן, ואולי גם במעלה, הספר שהיה במדה ידועה בנין־אב לכל כתביו, הוא ספר “אגרות צפון”, אשר הוציא בהעלם־שם (“בן עוזיאל”) ואשר עשה בשעתו רושם כביר בעולם היהודי וגם הועיל הרבה לחזק ידים רפות ויהי לחרדים כעין “מורה־נבוכים”. הספר נדפס ראשונה בשנת 1837 (תקצ"ז) ותֻרגם ללשונות רבות ואח"כ גם לעברית. הספר נכתב גרמנית – ככל יתר ספריו ומכתבו־העתי “ישרון” – שהיא היתה אז לשון היהודים אנשי ההשכלה לא רק בגרמניה כי אם גם כמעט בכל תפוצות ישראל, כאשר היתה הצרפתית לשון השכבות העליונות של החברה בתוך הגוים בכל ארצות אירופה בימים ההם; והוא ערוך בצורת חליפת מכתבים בין שני ידידים, בנימין השואל ונפתלי המשיב.

הבה נשים עין על תֹכן הספר.

ב.

במכתב הראשון שופך בנימן את שיחו לפני נפתלי ידידו, מתאונן על היהדות ופורט את המגרעות הנמצאות בה, לפי דעתו, בתור דת. הלא הנה כל דת עשויה לקרב את האדם לתעודתו. ומה תעודת האדם? הלא אֹשר ושלֵמות. ואולם היהדות איננה נותנת לא אֹשר ולא שלמות. מחוץ – גורלה מני אז עבדות ושפלות ולעג השאננים; ומפנימה – עֹל כבד היא למחזיקים בה: מכבידה היא עבודת הרוח והחקירה החפשית, מסלפת היא את השכל הישר ומדיחה אותו לפלפולים נפתלים, לטחון הרים התלוים בשערה, עד אשר איננו מוכשר עוד לחשוב מחשבות בדרך ההגיון; מביאה היא מֹרך בלב להיות תמיד ירא וחרד על כל דבר קטן פן יש בו חטא; התורה, התלמוד אוסרים על האדם כל הנאה ושמחה, מלאכת מחשבת ויֹפי, ושמים את החיים לחיי נזירות, תפלות, צומות ומועדים; סוף דבר, היהדות היא רשת חתחתים ומכשולים על כל דרכי החיים, הנסיעה בדרכים, המשא והמתן עם לא־יהודים, וכל מעשה ומשלח־יד.

על התלונות האלה עונה נפתלי, בוחן ומנתח את ההנחות הראשונות של המערער ואת תוצאותיהן ומאיר אותן באור חדש. תעודת־החיים – אומר הוא – קנה־מדה היא בידך לָמֹד על פיה את היהדות; והתעודה הזאת היא, לפי דעתך, אֹשר ושלמות. – האמנם ברור הדבר כי האֹשר והשלמות הם תעודת האדם? והן מושג האֹשר שונה מאד לפי רוח איש ואיש: להוללים יהיה האֹשר חיי הוללות ותענוגות בשרים. ואם נאמר להעמיס את האֹשר על איש, אז לא יהיה זה לו אֹשר. והשלמות? מי מבני האדם מגיע אליה בכלל? אין מספר לבני אדם, מחוץ לגבולות היהדות, אשר אינם יודעים לא אֹשר ולא שלמות.

ובטרם תתאונן על היהדות, ובטרם תָּמֹד אותה באיזה קנה־מדה שהוא, הלא לך לדעת את היהדות הזאת. ואותה עלינו ללמוד מן המקור הראשון, מן התורה. ובגשתנו לקרא את התורה, נעורר בנפשנו את שאלות החיים: “העולם אשר בקרבי ואשר מסביבי – מה הוא לי? מה אני לו ומה עלי להיות לו? ומה עלי להיות בתור איש ישראל?”

וכי נבקש לדעת מה התֹכן ומה המובן בשם ישראל הנקרא עלינו, וראינו קודם כל, כי ישראל היא תופעה כאחת התופעות אשר לדברי הימים, – ובכן מתעוררת השאלה: מה הם דברי הימים? – ואולם דברי הימים, אם כה ואם כה נתאר אותם בנפשנו, הם המוֹצָא או התוצאות להגשמת תעודת האדם בתוך האנושיות כֻלה; ובכן יש לשאול: מה האדם? מה עליו להיות? – אך הן האדם איננו שוכן לבדד, כי הוא יצור בתוך היצורים, פועל עליהם ועל ידיהם ומושפע מהם; ובכן: מה העולם? – ואולם ישראל, דברי הימים, האדם, העולם נוכל להשיג רק בבריאה אשר ברא אלהים והאלהים נגלה לעינינו, רק בהם, בדרך הזה מוליכה אותנו התורה: בדרך הכרת האלהים, העולם, תעודת האדם ודברי הימים.

“בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”. כל אשר אתה רואה, בן־אדם, בשמים ובארץ, נעשה ברצון הבורא ועל פי דברוֹ. כל הכחות הפועלים בטבע, כל החקים שעל פיהם הם פועלים, מן הכחות והחקים שעל פיהם האבן נופלת, שעל פיהם גרגר הזרע מתפתח, ועד הכחות והחקים שעל פיהם הכוכבים הולכים במסלותם, ורוחך מתפתחת, – כל הכחות הם מאת אלהים אל עליון, אל אלים, בכל החקים דבָרוֹ הוא המושל: הוא מבדיל בין האור ובין החשך והוא שם משטרו בכל התהפוכות הצוררות אשה את אחותה להתאימן במשמרותיהן לטובת תקומת כל הבריאה, הוא יצר את הכל והוא מחיה את הכל. “וינפש” – הוא מסתתר בתוך כל הבריאה כנפש בתוך הגוף וכמוה הוא מפַתח, מחיה ומכלכל את הכל. את פעלו אתה רואה, את חקיו אתה חוקר, את ברכותיו אתה מקבל – אך אותו, את הבורא, היוצר, המכונן והמברך את העולם, אינך רואה!

ובכן: אחד הוא הבורא – וכל הנותר, כל אשר אתה רואה, כל אשר אתה מכיר, הוא נברא, התגלות האל האחד הזה; הכל נעשה על ידו, הֹוה על ידו, פועל על ידו.

והאדם? – מה הוא אפוא בעולם הזה המלא כלו אלהים? גם הוא עובד אלהים. אם כל היקום, מקטן ועד גדול, כח נאצל מאלהים הוא, לפעול לפי חקי האלהים, לקחת למען תת, היהיה האדם לבדו נבדל מחוג־החיים הזה? נולד רק למען קחת? לאכול ולא לעבוד? הכל פועלים ועושים, עובדי תבל ובזאת עובדי אלהים – ורק האדם יעבוד אך לעצמו? לא, גם מצפוּן האדם יכזיב זאת, גם התורה, הנותנת את האדם לנברא בצלם אלהים. בכל היקום, ויותר מכֹּל, הוא לכֹּל, רק לעבוד בצדק ובאהבה נוצר האדם; לא אך להנות או לסבול. – כל אשר לאיש, הרוח, הגוף, נכסים, עבדים, יצורים, וכל כשרון וכל כח – הכל דרך לעשות ולפעול! לא לאדם נִתּנה הארץ, כי אם האדם־הוא נִתּן לארץ, – “לעבדה ולשמרה”, – לחשוב אותה כאדמת קדש ואת כל היצורים אשר עליה, כיצורי אלהים, כאחים, לכבדם, לאהבה אותם ולעזור להם להגיע למטרתם – לפי רצון אלהים. החק, אשר לו נעבדים כל הכחות בלי דעת ובלי רצון, לו יעבוד ואליו ישמע גם האדם, אבל בדעת־נפש ובבחירה חפשית.

“בדעת־נפש ובחֹפש”! זאת התעודה הגבוהה אשר לאדם, זה היתרון הגדול אשר לאדם. באלה יהיה האדם העובד הראשון במקהלת עובדי האלהים! ובכן לא אשר יהיה לאדם היא תעודתו, כי אם אשר יהיה האדם; לא לפי מתכֹנת הקנינים החיצונים או הפנימיים, אשר נאצור באוצרות חיצונים או פנימיים, נעריך את ערך חיינו; כי אם לפי הנאצל ממנו, הנִתּן מאתנו. זאת היא תעודתנו; על פי אשר נעשה רצון האלהים, בקנינים החיצונים או הפנימיים אשר תשיג ידנו, על פי אשר נהפוך כל מתן קטן או גדול למעשה אשר יעשה האדם לעבוד בו את האלהים – נוכל להעריך את ערכנו! ורק בבקשת דרכים לעבודה הזאת יש ערך למאמצים אשר נתאמץ להשיג את הקנינים החיצונים או הפנימיים. יש אפוא קנה־מדה חיצוני לָמֹד בו את מעשה האדם, – הלא הוא היותו מתאים לרצון האלהים; ויש קנה־מדה פנימי לגֹדל האדם, – לא רוב הקנינים, לא רוב המעשים, כי אם עשות רצון האלהים לפי מדת הקנינים, על פי אשר השיגה ידו. – ובכן יש אובד דרך־חייו גם בהיות מחשבותיו טובות מאד אם מעשיו לא יהיו טובים; ויש קונה עולמו גם כי יהיה מעשהו מִצער – אם לא השיגה ידו לעשות יותר. ובכן גם אֹשר ושלמות ימָצאו ברוב קנינים חיצונים ופנימיים, אם אך ישתמש בהם לפי רצון האלהים, אשר זה כל גֹדל האדם. תעודת האדם, אם ככה נבין אותה, נמצאת אפוא לכל איש, בכל עת, בכל מתכֹנת היכֹלת והקנינים, בכל מצב ובכל מסבה. כל העושה רצון האלהים בימיו, במתכנת הכח והקנינים אשר היו לו, במצב ובמסבות אשר נמצא בהם, וייטיב עם היצורים אשר באו בחוג־פעולתו, ועזר לאיש איש מהם בדרך אשר שם לו יוצרו, – הוא היה איש! הוא עשה צדקה וחסד בימי חלדו! וחיים כאלה נעלים מעל כל חליפות ותמורות, לעֹשר או לעֹני, לשׂבע או לרזון.

הנה זה אפוא, לפי התורה, מקום האדם בתוך הבריאה כֻלה: לא אל ולא עבד יהיה בעולמו, כי אם אח, אח העובד את האלהים יחד עם כל היצורים, אך לפי ערך עבודתו וגדלה היֹה יהיה האח הגדול, הבכור, המושל בכל הארץ, לשמור ולעזור לכל, אשר ימלאו תפקידם לפי רצון האלהים.

ג.

ואולם בהיות האדם חפשי במעשיו, יוכל גם לנטות מן הדרך הטובה. החק, אשר היקום נעבד לו בהכרח, ישמע הוא לו ברצון – הוא יוכל אפוא גם לסור ממנו: להתמכר לתאוה, לבקש חיי בשרים לא כדרך כי אם כמטרה, ללבוש גאות ולהשתרר על כל היקום כאדון, כאלהים. אז יהיה האדם החיה הרעה בכל חית הארץ, כי גם השכל, אשר בו יתר מכל החי, יעזור לרעה. ואז יִגָלה אלהים כשופט: “ביום אכלך ממנו (מן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו) מות תמות”. אך איננו מוציא את דבר המשפט הזה לפֹעל, כי לא יחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחי: כאָב הוא חפץ לחנך את האדם ולהרימו ממפלתו אל על.

החֹפש מסיג אחור גם את פעולת החנוך. החיה אשר באדם – בקשת ההנאה והתאוות – עולה והאנושיות אשר בו יורדת (“נפילים”). הכרת אלהים לבדו כאדון וכאב, וכל היקום, והאדם בתוכם, כיצורים, כבנים, כעבדים עושי רצונו, – ההכרה הזאת נעכרת והאדם רואה בכל היקום מסביב אלים: לא עוד בהכרח, לפי רצון גבוה מעל גבוה, זורח השמש, מרעים הרעם, הומה היער, צומחת הארץ דשא עשב, כי אם ברצון חפשי! הדור שִׁחת את דרכו על הארץ, כשל בעוֹנו לאין מרפא – וגורלו היה אבדון ומות. וישאר אך נח וביתו, אשר לא חדלו להתהלך לפני האלהים, אל אחד, מהם יקום מטע חדש לאדם על פני האדמה.

ובתעוֹת גם האנשים החדשים ובשובם על עונות ראשונים לראות את עצמם כאדונים לארץ החדשה אשר הם מושלים בה ולהיות להם כחם זה תחת האלהים, – לא עוד השחית אותם האלהים בפעם הזאת, כי אם הפיצם על פני כל הארץ ליסרם, לחנוך להם בכח נסיונות החיים הקשים וחליפות הטבע במקומות השונים, אשר יֵדעו, כי גבוה מעל גבוה שומר ובידו גורלם והליכות עולמם. מני אז, עמים עולים ויורדים על במתי ארץ, מתפתחים, מתחזקים, כושלים ונופלים, למען ידעו כל בני האדם, “כי האלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים”.

העמים בדרך פשעם הרחיקו את האלהים מן החיים ואף גם מן הטבע, “ויאמרו לאל סור ממנו”. ויהי להם הקנין ליסוד החיים וההנאה – למטרת החיים, עד היות החיים תולדות יצרי לב האדם הרבים. אז יעלה אלהים על במת העמים עם חדש, אשר בקורותיו ובדרך־חייו ישים לעיני כל העמים את הכרת אל אחד כיסוד־החיים היחידי, ועשות רצונו כמטרת החיים היחידה. העם הזה יחסר מראשית דרכו כל הקנינים, אשר עליהם מיסדים בני האדם את גדלם ואת מִבנה־חייהם; ורק ה' יהיה נחלתו ומשענתו בחיים; למען אשר יִגָלה ויֵראה ה' בעם הזה כבורא, כשופט וכמושל יחיד בטבע ובהליכות דברי הימים. ואם יתן לו ה' אחרי כן חלק ונחלה בקנינים ארציים, הדרושים לחיי איש ועם, הנה יהיה כל זה אך ורק בתור דרך לתעודתו היחידה: עשות רצון האלהים.

בעם הזה הונחה אבן־היסוד למִבנה חדש של האנושיות, אליו נמלטה הכרת האלהים ותעודת האדם, ובגורלו ובהליכות חייו תגָלה ותהיה למוסר טוב, למופת, לאזהרה, למורה־דרך. ועל כן היֹה יהיה העם הזה שוכן לבדד, בגוים לא יתערב ובדרכיהם ובמעשיהם לא יהיה לו חלק, פן יכשל גם הוא להעריץ את הקנין ואת ההנאה; עד אשר יבאו ימים וכל בני האדם למשפחותם לגוייהם ילמדו מן הנסיון ומן העם הזה, מופתם, ושבו כלם אל ה' לעבדו שכם אחד ולהכירו גם המה כמקור חייהם. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ואז “מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם”.

המחבר מעביר לפנינו את אבות האומה הראשונים והליכות חייהם, אשר התפתחו לפי דעתו לעומת התעודה הזאת: אברהם, אשר בדרכי חייו כבר הגשים את האידיאל של עם ישראל, אשר הכיר, הוא לבדו, את האל האחד בדור עובדי אלילים השואף אך קנין והנאה; אשר יהיה לברכה לכל גויי הארץ בשמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט; יצחק ויעקב בניו, אשר ירשו את מדותיו וילכו בדרכיו; שבעים הנפש אשר ירדו מצרימה ונצרפו שם בכוּר עֹני, לא היה להם דבר מכל קניני עם, גם החֹפש לֻקח מהם, בלתי אל אלהי אבותם עיניהם – והוא שב את שבותם, הוציאם מתחת סבלות מצרים ונתן להם את התורה. אז נהיו לעם, במדבר, בלי ארץ, – גוף, אשר נשמתו הטהורה “ממלכת כהנים”, ככהן בעם כן ישראל בעמים יורה תורת אלהים. ו“גוי קדוש”, כי הוא ימלא אחריה. אחרי כן נתן לו אלהים ארץ ומשטר מדיני, אך לא כמטרה, כי אם כדרך לשמור ולעשות את תורת ה', למלא את תעודתו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

אך לא לאֹרך ימים מלא ישראל תעודתו זאת, כי גבה לבו בעשרו, הקנין וההנאה היו לו למטרה בחיים וישכח צור ישועתו. אז לקח אלהים ממנו את הברכה, את האֹשר, את הארץ, שהמה התעוהו מני דרך, – וישראל גלה מעל אדמתו. נפרד מאָשרוֹ, אשר הרים לבבו וישכיחהו את תעודתו; ובצאתו לא לקח עמו כי אם את התורה, נשמת חייו; מעתה לא יהיה כל דבר אשר יחברהו יחד, כי אם “אלהים ותעודתו”. ותפוצתו פתחה לפניו שדה חדש, רחב־ידים, לתעודתו. הוא נפוץ בגוים ובארצות, כהפיץ זרע על פני השדה, למען ימלא שם בתפוצתו את התעודה המיוחדת לו. “ואזרעם בעמים ובמרחקים יזכרוני”. וגם אמנם בגולה היטיב למלא את תעודתו מאשר בשבתו בארצו מתענג על המנוחה ועל הנחלה. הגלות עוללה לנפשו ראשונה להיטיב את דרכו. בלא חיל וכח, בלא שלטון, בלא מדינה בנויה על תִלהּ, כי אם בדבקוֹ באל אחד קם והתעודד, ומשמרת אוצרו היחיד, תורתו, אשר הציל מתוך ההפכה, נשאה אותו דרך מוקשי מות וחתחתים וכל פגע רע והשאירה אותו לחיים.

וישראל הראה, כי לא לשוא היה החנוך הזה אשר חנכוֹ אלהים בבחנו אותו שנית בכוּר עֹני. כי בכל הרדיפות ובכל המדוּחים ובכל המוקשים אשר סביב שתו לו הגוים, החזיק בדתו, אף כי יכול להנצל מכל צרותיו במלה אחת, בהתכחשוֹ לאל אחד; אך הוא השליך מעל פניו תמיד את המַפתֵּחַ הקל הזה אשר יפתח לפניו את החיים ואת הטוב. בכל הארצות ובכל הגוים הקים מזבחות לאלהיו והוא ובניו היו העולות עליהם.

ועתה, כי לא יעלה עוד עשן המזבחות האלה כאשר לפנים, כי החלו העמים להאיר פנים לישראל, להתהלך עמו בחסד וברחמים, לשום אותו כאזרח הארץ, כי יתנו אותו ללכת בשם אלהיו ולשמור תורתו ותקותיו, לוּ יהיה עתה כל איש ישראל למופת בצדקתו ובתֹם דרכיו, לוּ יהיה עתה כל איש יהודי כהן־מורה במקדש הצדקה והחסד, לוּ יהיה כל בית איש יהודי ואשה יהודית מֻקדש ליראת אלהים, לאהבתו ולאמונה באלהים, לוּ היינו את אשר עלינו להיות, לו היו חיינו תמונה נאמנה מתורתנו, – כי עתה מה עזרנו מאד לקרב את מטרת חנוך האנושיות כֻלה! הרבה יותר מאשר לפנים בהיותנו נרדפים בגוים, בזוים באדם, שאז לא יכלה השגת המטרה הזאת על ידנו להיות שלֵמה… ואם האידיאל הזה, התעודה הזאת מחכה לנו, – העוד עלינו להתאונן על גורלנו?

ד.

מרוב עמל ותלאה ולחץ ורדיפות אשר נמשכו דורות רבים, ומפני אשר הרחיקו המסבות את היהודים מן החיים ומן העולם, הוּעם זֹהר התורה ומחזיקיה חנטוה, הקפיאוה וישאירו אך גָלמהּ ואת רוחה הזניחו. והמחבר עובר, בפרקים אחדים, בסקירה על סעיפי התורה. תורות, משפטים, חקים, מצות, עדות, חושף את המאור שבה, את הרוח המלֵאה אותה, רוח צדקה ומשפט ואהבת אדם, ועומד בפרק מיוחד על ה“עבודה שבלב”, היא התפלה, אשר מטרתה לטהר את האדם פנימה, להאירוֹ ולהעלותו להכרת האמת; לא התעוררות והשתפכות הנפש ושפיכת דמעות (ופה הוא קולע את חִציו גם אל החסידות ודרכיה), כי אם טהרת הלב והמחשבה. החיים שוללים מאתנו את ההערכה הנכונה על האלהים, העולם, ישראל, ועל עמדתנו אנו לחוגים האלה; אך בפנותנו מן החיים אל האלהים נשוב נמצא אותה בתפלה למחלקותיה השונות: תהלות, תפלות ובקשות, תודות, ברכות, קריאת התורה. – בתי התפלה הם בתי ספר, בתי חנוך לאנשים באים בימים, העומדים בתוך החיים.

“ועתה – הוא חותם את הסקירה הזאת – התורה הקוראת אותנו להכרת אלהים בעולם ובאנושיות, להכרת רצונו בתור תעודתנו; התורה השָׂמה את כל חיינו עבודת אלהים ע”י הפעלת צדק ואהבה לכֹל, – ההיא מדַכּאה רוח ולב, עוצרת בעד שמחת החיים, הופכת את האדם לנזיר מחטט? ולמוד התורה הזאת ברוח אמת ובינה, היוכל לסַלף או להמית את הרוח, להָצֵר, ליַבֵּש את הלב?"

ולאור הבאורים האלה וההטעמה הזאת אשר באר ואשר הטעים את תֹכן התורה, את רוחה ואת מטרתה, הוא שב ובוחן את הטענות ואת התנואות על היהדות, אשר הובאו בתחלת הספר, ומבטל אותן אחת לאחת:

היהדות איננה מתנגדת לתעודת האדם, אחרי אשר תעודה זו איננה כלל בקשת הנאה והערצת קנין.

האסון הלאומי אשר מצא את ישראל היה פרי חטאי העם מזה ומחשבת אלהים עליו לטובה – מזה; גלות העם מעל אדמתו נכללה בתכנית גורלו – להודיע את ה' בעמים; הגלות לא הפריעה אותו מהגשמת מַלאכוּתו, התפוּצה עצמה פתחה לפניו שדה רחב ידים למלא תעודתו.

התורה איננה מעצור לתענוגות החיים ולא מחסום בפני ברכות העולם והטבע; היא רק מגבילה אותן, מאצילה אותן באשר אינן מטרה, כי אם דרך למטרה עליונה. “ושמחת לפני ה' אלהיך” – היא המדרגה העליונה בעבודת אלהים.

ישראל נתן חלקו לבנין הגדול, בנין האנושיות, באשר הוא נושא התורה המורה דעת אלהים ותעודת האדם, והוא הראה בכל דברי ימיו והליכות חייו, כי יש דבר יותר נעלה מקנין ומהנאה, ממדע ומתרבות, אשר כלם אינם כי אם דרך להגיע אליו.

אמנם כי התורה הזאת מבדילה אותנו מן העמים, אך לא משנאה או מגאוה. הן אין תעודה אחרת לישראל כי אם לקרא בשם האלהים, הקורא והמחנך את כל בני האדם לעבודתו, להודיע, ע"י קורותיו ודרכי חייו, כי הוא זה! הן מטרת ישראל היא אחוַת כל בני האדם. הן גם כל תפלותיו מביעות את השאיפה למטרה הזאת. ואם יתערב בגוים לא יהיה עוד ישראל – ישראל, לא יוכל עוד למלא את תעודתו הגדולה בחוג האנושיות.

תורה כזאת, המלמדת אותנו דעת אלהים, האדם והאנושיות, איננה צוררת לחכמה ולמדע; היא אסרה רק כל מלאכת מחשבת הקשורה בעבודת אלילים ובהערצת פסילים, כי האמת בעיניה למעלה מאמנות. היא פותחת דרך למחקר, לעבודת הרוח, רק לא לרעיוני רוח, לבנין עולמות מתוך הדמיון בלי להביט אל העולם והטבע ודברי הימים; לחקור ולפלפל לשם שעשועי־רוח, לא לשם דעת העולם והחיים וחובות האדם – זה לא דרך התורה: “ללמוד וללמד – לשמור ולעשות.” “תלמוד גדול – שמביא לידי מעשה”.

והמחבר מדבר נגידים על משמרת היהדות ביחס לחיי המעשה, וביחוד על שמירת השבת:

"לוּ גם כבד הדבר לשמור את היהדות, הן היא חובה עלינו. והאם רק אז עלינו לעשות חובתנו בהיותה קלה ונעימה ולא גם בהיותה קשה? אבל באמת לא כן הדבר… בן־דורי! אינך יכול לקים את התורה, יען אשר היא מצַוה אותך לשבות ממעשיך שביעית זמנך, למען תהיה זאת לך לעֵדה, כי רק מאת האלהים היו לך הכח והזכות להנות מעולמו, כי רק מאתו היתה לך הברכה, ובזאת תִכֹּון ותתקדש למשול בברכתו, כקנין קדוש לה‘, על פי ה’ ורוחו; כי השביעית הזאת תאציל אפוא רוח קדושה ואצילות על שש השביעיות הנותרות; – כי היא דורשת ממך שביעית זמנך, לא להמשיך את רקמת חייך, כי אם להתבונן בתעודתך בתור איש יהודי, ולתת לה פתרון רוחני, ולבחון את מַלאכוּתך בחיים למען תשוב תתרומם עדיה; – בן־דורי! הלא תבוֹש ותכּלם כי תתאונן על ככה! אם הנך בעיניך כנולד רק לרכוש ולהתענג; אם גדול אתה בעיניך ברבוֹת רכושך ותענוגיך וקטן – עת ימעטו; אם כל אלה לא דרך כי אם מטרה הם לך; – אם כחך ועֹצם ידך עשה לך את החיל הזה ולא ה', אתה – אתה לבדך, ומפני מאמציך אלה הַס כל דבר, – כי אז יש לך להתאונן!

“ואולם לא זאת דרך היהדות ולא זה רוחה! לוּ אך תדע את השבת מה היא, לוּ אך תראה כי ממנה יסוֹד ממנה פִנה לעבודתך כֻלה, ובה גם תמַלא את התעודה הזאת באופן יפה, נאצל מאין כמהו: להיות עֵד, כי יש אלהים ורק אל אחד, וכי תעודת האדם אך לעבוד אותו! ולעומת כל ההוללות הנתעבה תשיב אל לבך: “לחלל את השבת למען הבצע! למען מחיָתי, למען רבוֹת ברכת ביתי, ולמען אשר תשיג ידי ואוּכל לעשות את מצות ה' – הגדתי היום כי אין אלהים, אשר לוֹ הארץ ומלואה; הגדתי היום כי תעודתי לרכוש ולהתענג ומטרתי – לעשות כרצוני; – למען כַלכֵּל את גויתי – הנני מכחש בה' ובתעודת האדם!” כי הן את כל אלה אתה מגיד מדי חללך את השבת למען הבּצע. המחשבה הזאת הלא תשיב אחור ידך, אשר הרימות לבצוע בצע ביום השבת”…

“כבד ליהודי לצאת ולבא באנשים לא־יהודים. כל רואהו יכירוֹ כי יהודי הוא.” – בן־דורי! מי הגיד לך כי עליך לכחש כי יהודי אתה? – היֵה יהודי באמת ובתמים, התאמץ למלא אחרי האידיאל אשר ליהודי ההולך בתורתו: צדק ואהבת־אדם, – אשר יכבדו אותך יען כי יהודי אתה ולא אף־כי יהודי אתה; דע עם לבבך כי יהודי אתה והָפֵץ את הדעת הזאת בפיך, ויותר בדרכי חייך, בין אחיך אשר לא יהודים הם, – ואז לא יהיה עליך להתאונן על אשר לא תוכל להסתיר את יהדותך."

“הבינה למטרת חייך, הבינה לחובות איש ישראל, ואז לא יכבד עליך עוד להיות יהודי גם בצאתך גם בביתך.”

* * * * *

במכתבים האחרונים, מן הששה עשר והלאה, מדבר המחבר על שאלת הזִכּוּי (אמנציפציה) מצד הגוים ועל שאלת התקונים בדת מצד היהודים הרוקדים כנגדם. והנה בעוד אשר יתר הרבנים החרדים בני דורו היו עוֹינים את דבַר הזִכוי, כי לבם הגיד להם, אשר הוא יהיה לצור מכשול לבית ישראל להרחיקם מעל היהדות, מצא המחבר כי הזכוי מתאים לרוח היהדות, כי כן אמר ירמיהו (כ"ט, 7) “ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה', כי בשלומה יהיה לכם שלום.” על היהודים לעבוד בכל מקום לטובת המדינה, להתחבר בכל מקום אל המדינות ואל דברי המדינות, כי הנה החיים המדיניים לפנים בישראל לא היו עצם הלאומיות היהודית ולא מטרתה, כי אם רק דרך למלוי תעודתו הרוחנית; מעולם לא היתה האדמה הקשר המאַחד אותו, כי אם התעודה המיוחדת לו על פי התורה היא היתה הקשר הזה, – ועל כן עודנו גוי אחד עד אשר ישוב אלהים לשום אותו לעם היושב בארץ – “הוא העתיד, אשר הובטח לישראל בתור קץ הגלות, אך אַל לנו לקרב את הקץ הזה בידים, כי אם רק לחכות לו.”

ע“י הזכוי יֵקַל לכל איש ישראל להיות כהן־מופת לעמים, בהפיצו בתוכם את עקרי האנושיות, צדק ואהבה, ולעזור להשלמת חנוך האנושיות שהיא, לדעת המחבר, תעודת ישראל בעולם. אבל על היהודי להשאר יהודי, ואם דרושים תקונים בדת, הלא הם יהיו מכוונים לחזוק היהדות בתוך היהודים, להרים את הדור אליה ולא להקציע אותה למען הורידה אל שְפַל עמדת הדור. והוא מביע רוחו בבקֹרת קשה על המתקנים ועל פעולתם, שבאה לפרוץ ולא לגדור, – התקונים ב”עבודת האלהים", ספרי למוד ודת ועוד, שנעשו לרוח העת על פי דרכי הגוים.

הסבות או הגורמים לירידת היהדות היו, לדעת המחבר, בראשונה פעולת הרמב"ם, שהיה רוחו מלא חכמת יון ותרבות ערב, והתאמץ להתאים את היהדות אליהן, אך לא לפַתֵּחַ אותה מתוכה על פי רוּחה; ושהוא אמנם הניח את היסוד בספרו הגדול “משנה תורה” למשמרת היהדות המעשית בישראל, אך יחד עם זה גם להקפאת היהדות הזאת. אחרי כן נוצר ספר אחר⁵ על פי משנה תורה להרמב“ם, שגם הוא הועיל רק למשמרת היהדות המעשית אך לא להתפתחות רוח היהדות, ומן הספר הזה נפוץ בעם החלק האחד⁶ המכיל רק את דיני התפלות והמועדים. ובכן התפתחה בתוך העם מעט מעט הדעה המוטעית, כי עקר היהדות הוא להתפלל ולחוג את המועדים; והחיים היהודיים, החיים על פי תורת ישראל, נשארו חבויים בצל. ור' משה בן מנחם, אשר גם הוא שאב השכלתו ממקורות חוץ ואת היהדות לא פִתּח בתור מדע מתוכה ועבודתו לה לא היתה כי אם עבודת הגנה. הוא הראה לאחיו ולאנשים מחוץ למחנה, כי אפשר להיות יהודי דתי ואף־על־פי־כן להתנוסס בתור אפלטון גרמני! “ואף־על־פי־כן” זה השפיע השפעה מכריעה… – הבאים אחריו שקדו רק על התנ”ך – וגם זה לא בתור מקור היהדות – ואת התלמוד הזניחו כָלה, עד אשר מעדו רגליהם.

ולעומת המתקנים בני דורו דורש הירש תקונים אחרים ליהדות: לשוב אל תורת ישראל, שהיא לבדה נשמת היהדות ויסודה ומקורה – תנ“ך, ש”ס, מדרש, ללמוד וללמד, לשקוד עליהם ולחנך עליהם את הדור הצעיר; וכן ליסד בתי־ספר מיוחדים ליהודים, אשר ילמדו בהם למודי קדש לשם דעת היהדות ולמודי חֹל בתור מכשירים אל החיים.

המכתב התשעה־עשר והאחרון מכיל הצעת־תכנית לספר חדש, בשני חלקים, אשר האחד ידבר על היהדות בכלל והשני – על המצוות לפרטיהן.

החלק השני הזה הלא הוא ספר “חורב, מסות על חובות ישראל בגולה, ביחוד בשביל הבחורים והבתולות הישראליים אשר יהגו בלבבם” (המחבר נשמר מלהזכיר בספריו שם “יהודי” ורק בשם “ישראל” יכנה), ובו שש מחלקות המסתעפות לפרקים ולסימנים. המחלקות הן: א) תורה – בה ידבר על מצוות הלב, כמו: מציאות האלהים, אחדותו, אהבת אלהים ויראתו, אמונה, בטחון, התקדשות, אהבה, רחמים, זכירת מעמד הר סיני ועוד; ב) עדות – הן מצוות הזכרון או ההלכות הכלולות בסדר מועד: שבת, ר“ה ויו”כ, שלש רגלים, חנכה ופורים, ר“ח, תעניות, מילה, תפלין, ציצית, מזוזה, אבלות, והחקים והמנהגים התלויים בהם; ג) משפטים – הם המצוות שבין אדם לחברו, הכלולים בסדר נזיקין: גנבה, גזלה, עשק, מדות ומשקלות, שקר, חנופה, גנבת דעת, ענוי, אונאת דברים, הלבנת פנים, לה”ר, רכילות, עדות ומשפט ועוד; ד) חקים – הם המצוות שבין אדם למקום, כמו שלוח הקן, אותו ואת בנו, תלבשת, מאכל ומשתה, צניעות, נדרים ונדבות, ועוד; ה) מצות – כבוד הורים וזקנים, ארוסין ונשואין, ועוד; ו) עבודה – תפלות חל, שבת ומועד, תפלת צבור, קריאת התורה, הפטרות, פיוטים, ברכות, השפה, ברכות כהנים, בתי כנסת ובתי מדרש, ועוד.

בראש כל פרק נותן המחבר כתובים מן התורה – בגרמנית – בתור יסוד ומוצא לדברים אשר ידבר עליהם בפרק ההוא.

הספר הוא מעין “שלחן ערוך” בגרמנית. המחבר מבאר את יסודות התורה והמצוה ברוח יראת אלהים טהורה כאחד הקדמונים אדירי האמונה והחסידות; ואולם בהיותו גם בעל רגש, ובדעתו את נפש הדור הצעיר, אשר למענו עשה את מלאכתו זאת, לא נתן לפניו מנחה חרֵבה, כי אם הוסיף כה וכה שמן ולבונה – דברים נמלצים ומלבבים להעיר ולעורר את הקוראים ולהמתיק תורתו בפיהם. במקומות הראוים פונה הוא בסוף הפרק אל “הבחורים והבתולות הישראליים” בדברי תוכחות ומוסר ולקח טוב, דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. ובזה דומה “חורב” במדה ידועה לספר “צדה לדרך” של ר' מנחם בן זרח תלמיד הרשב“א, אשר נטה גם הוא מן היבֹשת של ספרי המצות והחקים ונתן את לקחו בהרצאה יפה, וגם הוסיף על עצם ה”צידה" מעט צרי ומעט דבש, דברים הנוגעים מקרוב או מרחוק בנושא ספרו, למען קחת נפשות הקוראים.

גם ב“חורב”, כמו ב“אגרות צפון”, הולך הירש לשיטתו, שיטת חיוב הגלות, שהיא לדעתו כלי חמדה לישראל ומכשיר למלוי תעודתו הרוחנית. ה' הפלה גוי חסיד לו וישלחהו אל בין גויי הארצות להיות להם כהן־מורה, ובפרקים “לעשות הטוב והישר” (91) ו“חובת הנתינים והאזרחים” (96) הוא מאריך למעניתו, על יסוד הכתוב “לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו” ועל יסוד הכתובים, ירמיהו כ“ט, 1 והלאה, על האהבה והכרת הטובה שעל הישראלים להראות לגוים אשר הם יושבים בתוכם. לא גלות בבל היתה הפסקה לישיבת ישראל על אדמתו (אשר נמשכה מימי כבוש יהושע והלאה כאלף וחמש מאות שנה), כי אם מאות־השנים הרבות, אשר בין שיבת ציון ובין חורבן ביתר, הן הן היו הפסקה, “אפיזודה” בלע”ז, בין גלות בבל ובין התפוצה, שהיא המצב הטבעי והרצוי לעם, אשר לא נקרא “עם” מפני שהיתה לו ארץ, כי אם בגלל התעודה הרוחנית שלו, שבכל ארץ וארץ מקומה. אלהים השיב את עמו מבבל לא לשם חדוש החיים הלאומיים העצמיים, אלא רק “כעין הכנה לנדודים הרבים ולתפוצה הגדולה והארוכה במשך שנות אלפים”; על הרעיון הזה החביב לו הוא שב פעם בפעם ומדגיש אותו לצרך ושלא לצרך (פרק 34, סימן 245, פ' 42 סי' 306 ופ' 98 סי' 626).

ה.

הנה זה תכן שני ספריו הראשונים. האחד, “אגרות צפון”, היה דבר בעתו, עת רדת ערך היהדות בעיני היהודים המה. הספר היה הופעה מרעישה ויהי רב־עלילה גם מחוץ למקומו ולזמנו, הסגנון יפה ונמרץ, “עז והדר לבושו”. המחבר הצעיר שפך בספרו זה, ראשית אונו, את כל לבו הבוער באש נעורים ובאש־דת, והביע את מחשבותיו בדברים היוצאים מן הלב. “המכתבים” משֻבּצים כה וכה פרקים מכתבי הקדש המתאימים לענין והמתנוססים בסוף המכתב ולפעמים גם בתוכו כתפוחי זהב במשכיות כסף. דברי ישעיהו, משוררי התהלים או איוב, הבאים בחָזק כהמון גלים כבירים והלוקחים נפשות בזהרם ובעזוזם כחליפות ברק ורעם, עושים רושם, בלבושם החדש אשר שם עליהם המחבר ובהתחברות עם דבריו־הוא, גם על היודעים אותם ממקורם, ועוד יותר יעוללו לנפש ה“ישראלים”, אשר התנ"ך בלשונו כספר החתום להם; ובזאת השכיל המחבר לתת לדעותיו יתר שאת ויתר עז.

אפס כי גם אישיות חשובה כר' שמשון רפאל הירש לא יכלה להתרומם על הזמן ועל תעתועיו. על שאלות ותלונות כאלה אשר הובעו במכתב א' על היהדות וכבד משאה וסבלות נושאיה, הלא יוכל כל איש שופט מישרים להשיב תשובה פשוטה והיא קרובה מאד: הספיר המתגולל ברפש – יועם זהרו, והעם המתגורר על אדמת נכר יֵצר לו המקום – ולתורתו עמו. והן גם כל בני דת אחרת, טורקים או הודים או סינים, כי יקר מקרהם לגור בארץ נכריה מעטים בתוך רבים, לא יוכלו לשמור את דתיהם וללכת בחקות אבותם ובחקות החיים גם יחד, כאשר עם לבבם. ובכן ישוב הספיר אל הטבעת והעם – אל אדמתו, אז יהיו היהדות, והעם אשר היא לו, מתאימים יתד ושַכּוּלה לא תהיה בהם… ואולם בעל ה“מכתבים על היהדות”, אשר לפי דבריו אין השלמות תעודת האדם, היה חסר־שלמות גם הוא; הגיע אליו כאשר הגיע לגדולים מבני ישראל בגולה מימי פילון האלכסנדרי והלאה, אשר חָלַק לבם ויהי חציו לה' – בדעת, וחציו לאלהים אחרים – בלי דעת כי אם בכח המסבות. כאשר ראינו למעלה, נתפש גם הוא במצודת השקר המהביל, אשר פרש רשתו על הדורות ההם מימי בן־מנחם בגרמניה ו“הסנהדרין” בצרפת: תעודת ישראל בעולם להיות כהן־מורה לגוים (ועל זאת – גם הענף אשר נפרד מעץ ישראל באחרית ימי הבית השני זכור לטוב, ע' 55 – 56). הארץ, מקור החיים לכל גוי ואדם, לא היתה לעם ישראל בלתי אם דבר מקרי, זמני, אשר לא יתן ולא יוסיף מאומה; ולהפך, התפוצה, הגלות, הן הן הדרכים המתאימים, המכשירים אותו למלוי תעודתו זאת; ועל כן אסור לאנשים יהודים לעשות כל מעשה לשיבת שבות העם בארץ אבות, כי אם רק לחכות לקץ הפלאות (ע' 94)⁷. וה“קץ” הזה יבא, כנראה אחרי אשר ילמדו כל הגוים דעת אלהים ודרכיו, אהבה וחסד, צדק ומשפט, מפי “הכהן־המורה”. ומאליו מובן, כי גם לשון גם ספרות אינם קנינים דרושים לעם־לא־עם, אשר תעודת חייו לא בו היא כי אם מחוצה לו. ללשון ולספרות אין זֵכר בכל ספר “אגרות צפון”; לישראל יש רק תורה, והיא נגמרת בתלמוד ובמדרשים. ר' יהודה הלוי נזכר רק בתור מחבר ספר הכוזרי ולא יותר… אמנם כי בכתביו הוא מעיר ומעורר כה וכה על הנחיצות להרביץ תורה בישראל במקורה העברי, מביע משא נפשו לשיבת בני דורו אל העברית (“חורב”, פרק “השפה”; “על למוד העברית בתור יסוד השכלה כללית”, כרך ב' ע' 433 והלאה; “השקפות היהודים על העולם ועל החיים”, כרך ה‘, עמ’ 147, ועוד); אך אין זאת כי התרוצצו בקרבו הרוח העברי והרוחות הנכריות ותפשו אותו בלבו חליפות. הוא עצמו כתב כל ימיו רק גרמנית ורק “לשם יחוד קוב”ה ושכינתיה" – לחזוק הדת והיהדות החרדית; אל התנועה הספרותית העברית או היהודית שבימיו לא נתן ידו, את חכמת ישראל, את חקירת דברי ימי היהודים ואת תולדות ספרות ישראל בטל כעפרא דארעא (כרך ו‘, ע’ 520). את הבקרת על ספר עברי – “דרכי המשנה” לר' זכריה פראנקל – כתב גרמנית, לא עברית, וכאשר הוכיחו רש"ל רפפורט על זאת, ענהו, כי הלשון הגרמנית רבים קוראיה מן העברית והוא חפץ “להודיע צערו ברבים” (כרך ו‘, ע’ 429). גם את מכתביו הפרטיים היה כותב גרמנית ושד"ל הוכיחו על זאת במכתם והשוה אותו לגיגר⁸, אף כי באמת ראוי היה גיגר (שהוא עצמו כתב הרבה עברית) להיות, ביחסו לעברית, למופת ולא למשל לא רק להירש כי אם גם לרוב החרדים ולרוב העסקנים הציוניים אשר לנו היום בגולה ואולי גם בארץ־ישראל; ואמנם הלשון העברית היא, לפי דעתו של גיגר, לא רק מעטה לתכן היהדות, כי היא מבטאו הנאמן, המראה אותו בעצם תֻמו, ודעת הלשון הזאת איננה, אפוא, רק דרך לדעת היהדות, כי אם היא חלק בלתי נפרד ממנה⁹. – הירש היה דומה במדה ידועה לר' יהודה החסיד (אשר את קצור “ספר החסידים” שלו תרגם ושם לפני קוראיו. בסוף כרך ו'), או לר' בחיי הדַיָן בעל “חובות הלבבות”; כמהו כמוהם, בכל צדקתם וחסידותם, אין להם ענין בעם ישראל או בארץ ישראל, כי אם ביראת אלהים ובעבודת הקדש או בתקון עולם במלכות שדי. הירש היה “שפה אחת ודברים אחדים” גם עם גיגר איש ריבו, אביר מתקני הדת בדור ההוא, אשר הורה: "היהודים לא היו עם כי אם בתור חזיון עובר, תעודתם לא היתה לאומית ואיננה לאומית כי אם דתית והיא אפוא – כתעודת כל דת – כללית, לכל גויי הארץ¹⁰. ואמנם לא רק בשלילת הלאומיות, כי אם גם בקנאתם לדת נפגשו יחד – בדרכיהם השונות – הירש המשמר וגיגר המתקן; כי המניע לדרישת תקונים בדת מצד גיגר לא היה החפץ בהתבוללות (אשר זו היתה שאיפת יעקבזון והולדהים, למשל), כי אם – כמהו כלילינבלום אחרי כן – אהבתו הגדולה ליהדות וחרדתו לקיומה, כאשר נראה במאמריו הלוהטים על השמד ועל התרפות הרגש הדתי בישראל¹¹.

הירש הכיר וידע, כי בימי אלפי שנים, ימי היות ישראל בגוים לבז וגם לבוז, לא יכול להשלים את תעודתו זאת; ואולם אחרי אשר החלו העמים להאיר פנים לישראל, “הלא יוכל מעתה, אם רק יחפוץ, לשמור משמרת היהדות באין מפריע – ובכן גם למלא את מלאכתו בשלמות” (ע' 58). אמנם כי מחשבת הגוים על ישראל (אשר נגלתה בוכוחים שהיו בצרפת מסביב ל“סנהדרין” ובבתי המחוקקים במדינות גרמניה מסביב לשאלת הזכוי) לא היתה לשומו להם לכהן־מורה, כי אם להמריצו כי יעזוב את תורתו (ביחוד את התלמוד, המפריד בין ישראל לעמים) ויתבולל מעט מעט בעם הארץ; אמנם כי הירש עוד ראה בימי ילדותו, אחרי אשר הוחל “להאיר פנים לישראל” בגרמניה, והנה שנאת ישראל שבה ופרצה כסער מתחולל ופרעות והרס ומשסה השתפכו כשטף עובר על כל קהלות גרמניה שנתים ימים (תקע“ט־תק”פ – 1820־1819) ואחריהם – המון כתבי שטנה ונאצות ועלילות על היהודים, אשר הפיחו והחזיקו אש השנאה על מוקדה בכל הארץ הזאת כימי דור אחד. ואולם כל המראות והמוראים האלה לא שנו את דעתו או לא הפכו את לבבו (הלא נודע, כי המח הולך אחרי הלב, ולא להפך…); הוא האמין כל ימיו בחסד לאומים וביכלת להחזיק ביהדות בכל פרטיה ודקדוקיה גם בגולה בכל המסבות המתהפכות, וגם מלא בידו אחרי דבריו ויסד בפרנקפורט, ששם ישב ופעל באחרונה, שני בתי ספר, עממי וריאלי, אשר בהם יחונכו התלמידים בתורת היהדות ובהשכלה הכללית גם יחד.

ככל המשכילים בדורות ההם חשב גם הוא, כי הדת לבדה לא תהיה עוד ליהודים למכשול־עון בעיני העולם הנוצרי, אחרי אשר על פי חוזה וֶסְטפַלִיה (1648) היה לחק לעמים ולממשלות להיות כל איש הולך בשם אלהיו כטוב וכישר בעיניו באין מפריע. וגם המה וגם הוא עצמו עיניהם מראות כי הגוים לא כן חשבו. הבדלי הדת לקתולים ולפרוטסטנטים, שאלה ואלה נוצרים, לא הררי אל המה, אך הדת היהודית – משפטה תהום רבה… לא מלחמת שלשים שנה בין הדת הנוצרית ובין הדת היהודית, כי אם מלחמת עולם, וכל חוזה לא נעשה להשבית את המלחמה הזאת. הנה בגרמניה הבשילה ההתבוללות את כל פריה מימי “מתקני הדת” ועד שנות הששים והשבעים למאה הי"ט למספרם, וגם ברוסיה גברה ההתבוללות למעלה ראש בעצם התקופה ההיא; היהודים נִדמו אל עם הארץ בכל מבטא שפתיהם ורוחם ובכל פנות חייהם, לא השאירו להם בלתי אם את הדת או את צלה – ואת הצל הקל והדל הזה ראו הגוים כהר גבוה ותלול, ותהי תשובתם: הפוגרומים ברוסיה בשנת 1881 ותגברת השנאה לישראל, בשמה החדש “אנטישמיות”, בגרמניה!…

הירש איננו עוד, באמונתו חי ובאמונתו מת (תרמ"ט – 1889); אך פעלו נראה על עדתו עד דור אחרון: אנשי “האגודה הדתית הישראלית” (“Jsraelitische Religionsgesellschaft” אשר יסד בפרנקפורט, או שלוחותיה אשר נִטשו ממנה, “אגודת ישראל”, וכדומה, עודם הולכים בדרכיו ומחזיקים בדעותיו, אף כי המה ראו בדברי ימי הדור האחרון הזה מה ערך חסד לאומים ומה כח היהדות כי תקום ותתעודד בגולה. עוד היום “את ה' הם יראים ואת אלהיהם הם עובדים”: הדת – דת משה, אך הלשון, הספרות והלאומיות – גרמניות; בארץ ישראל אין חפץ – היהודים אזרחי כל העולם הם ואת כל העולם עליהם לתקן… ובזאת שפה אחת ודברים אחדים לאחינו האורתודוכסים האלה ולמתבוללים הקיצונים ול“אוהבי ישראל” מן הגוים: “הקצוות נוגעים זה בזה”¹²).

* * *

שני חולמים גדולים קמו לישראל באחרית המאה הששית: ר' שמעון רפאל הירש ור' צבי הירש קלישר – שני צביים, אך לא תאומי צביון. הרב הירש חלם והנה הגוים האירו פניהם לישראל, כי נחמו על כל הרעה אשר עשו לו בימי אלפַּיִם שנה, ועוד מעט ונתנו אותו לשבת בטח בתוכם ולחיות על פי דרכו כאשר היה, למשל, בנהרדעא ובפומבדיתא לפנים; והנה כל העם כלם קדושים, “ממלכת כהנים”, האבות שומרי תורה, עושי צדקה וחסד כאברהם אבינו הראשון, וכל בניהם למודי ה‘, אנשי מופת, בני עליון כלם. והגוים – אליהם יביטו אליהם יתבוננו וראו דרכיהם ומעשיהם כי טובים הם ובאו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי ואמרו: בית יעקב, לכו ונלכה באור ה’. אז יכֹּתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות וכל מרמה וכל מזמה וכל כלי חמס בדברי המדינות ונפתולי העמים והארצות כליל יחלפו וכל הרשעה כלה כעשן תכלה ומלכות שמים תתנוסס בהדר קדשה על הארץ מתחת.

והרב קלישר חלם והנה היהודים, אשר שבעו את הגלות ואת כל רעותיה, מתעוררים, מתנערים מעפרות נכר, מתאמצים להשיב להם את ארץ אבותיהם; והם עושים ומצליחים, כי דעת הקהל ולב השרים ובעלי השלטון באירופה וגם בטורקיה היו עליהם לטובה¹³), והנם באים מארבע רוחות השמים ומושיבים את הארץ מזה ומזה לירדן ועוד מעט והיו לעם יושב על אדמתו כקדם; וגם שום ישימו סדרים בחיי החברה ובחיי הרוח והרימו קרן לתורה וליהדות, ושבו לתת פרי־תֹאר, אשר יפליא קרובים ורחוקים, אז היֹה יהיה ישראל אור לגוים, מופת לבני האדם, ואז מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם.

לא זכו עמי הארץ – ועבודת ההוראה של “הכהן־המורה” לא הצליחה גם אחר הזכוי והגוים מחזיקים בדרכיהם ובמעשיהם כתמול שלשם, וגאולת האנושיות עודנה רחוקה ממנה.

לא זכה עם ישראל – ולא קם ולא התעורר ולא עשה לביתו כל אשר היה לאל ידו, בעת היות לאל ידו, וארצו אשר חכתה לתשובתו כאלפים שנה נגזלת ממנו, נהפכת לזרים, נסגרת מפניו אחרי אשר הובטחה לו – וגאולת ישראל עודנה רחוקה ממנו.

---

יִצְחָק זֶקִיל פְרֶנְקִל

מאת

מנחם מבש"ן

בחדש סיון תרצ“ה מלאו מאה שנה מיום מות “החכם הבלשן מו”ה יצחק זקיל פרנקיל איש המוניא”, מתרגם “כתובים אחרונים” מיונית לעברית, מלאכת מחשבת אשר נתון תתן לעוֹשֶׂהָ שם וזכר עולם בישראל (הן היו סופרים בעמים אשר פרי עטם הם היה כמוץ עובר ואך בתרגמם תרגום טוב את ספרי המופת העתיקים או החדשים עשו להם שם והציבו להם יד בספרות), – ובכל זאת נשכח המסכן זה כמה, ואם רש“י פין ב”כנסת ישראל" (ורשה, תרמ"ז) עוד אסף אותו אל מערכת החכמים והסופרים הערוכה לו במאסף הזה והקדיש לו טורים אחדים, הנה בספרי הזכרונות החדשים לחכמינו, לסופרינו ולספרותנו לא שֵם ולא זֵכר לו, או כי נזכר שמו פעלו זֵכר מעט בלי העריך את ערכם אף בדברים אחדים. ב“אנציקלופדיה היהודית” הוצאת “אשכול”, ברלין, לא נזכר שמו, ואף לא בספר תולדות הספרות העברית של פ. לחובר. ב“היסטוריה של הספרות העברית החדשה” לפרופ' יוסף קלוזנר נזכר שמו פעמים־שלש כמתרגם כתובים אחרונים, אך לא תולדותיו ואף לא מלה אחת על ערך מפעלו; בעוד אשר יהודה ליב בן־זאב, שתרגם רק חלק מן הכתובים האחרונים, זכה בספר הזה (ע' 162) להערכה נדיבה, לאמר: “התרגום העברי (של בן־סירא ע"י בן־זאב) הוא מפליא ממש.”

הבה אנסה בזה לתקן את העול אשר נעשה, ב“שב ואל תעשה”, לאחר מאנשי המופת בספרותנו החדשה ולהקים לו שם בישראל או לחדש שמו וזכרו וזֵכר פעלוֹ אשר נשכחו ולא בצדק – כרוב חכמינו וסופרינו מלפני דור אחד או שנים; כמוהם כעננים המריקים לנו את ברכתם וכמעט יעברו אין זוכר ואין מזכיר אותם.

יצחק זקיל פרנקל נולד לאביו יצחק מוניש, סוחר, בעיר פארחים אשר במדינת מקלנבורג־שוֶרין, גרמניה, ביום 14 לינואר, 1765. לאביו לא היה עוד שם משפחה והוא קבל את שמו פרנקל יחד עם שני אחיו שישבו בקופנהגן. בשנת 1798 נשא אשה ועבר מעירו הקטנה, אשר בה לא היה מקום לאיש רוח וכשרון לעשות ולפעול, אל המבורג הגדולה עיר המרכֹּלת, שאז כבר היתה בה קהלה גדולה ומוסדות־צבור חשובים. זמן מה היה פרנקל מורה, אחרי כן פקיד עורך ספרי חשבונות בבתי המסחר גולדשמיד ויעקב הרץ בהמבורג, ובאחרונה “עמד על רגליו” ויהי לסוחר בעל עסקים. במוסדות הצדקה והחסד ובאגודות השונות אשר בקהלה נתנו לו משרות־כבוד, ביחוד ב“היכל” החדש לנאורים (נוסד 1817) ובבית הספר היהודי (נוסד 1815), אשר כמעט שנוסדו נבחר לחבר בועדים המנהלים שלהם. פרנקל חי שבעים שנה וימת ביום 4 ליוני 1835 (תקצ"ה).

בבתי ספר וחנוך לא בקר מעודו ואף מורים גדולים אנשי שם לא עמלו בו להורותו ולהשכילו, ורק בכשרונו הגדול רכש לו השכלה גבוהה וידיעות רבות, אשר העמידו אותו על במתי החיים. מלבד עברית וגרמנית – לשון עמו ולשון ארץ מולדתו – ידע עוד כמה לשונות עתיקות וחדשות: יונית, רומית, סורית ובמקצת גם ערבית; צרפתית, אנגלית ואיטלקית.

פרנקל פרסם ספרים בגרמנית ושירים עברים על קורות העתים ההן (“חבלי המוניא” – על המבורג אשר נכבשה לפני הצרפתים בשנות 1814־1807; “שירה חדשה” – לכבוד הנסיך יורש כסא דנמרק אשר בקר הוא ואשתו בבית הכנסת לקהלת אלטונא; “קנאת אל” – כנראה, על דברי הריבות שהיו אז בין המתקנים ובין המשמרים). בשנת תקע"ט הוציא, יחד עם מ. ברסלויר, סדר תפלה ועבודת אלהים בשביל ההיכל לנאורים ונלחם לתקונים בדת נגד המשמרים אשר פרסמו את “דברי הברית”. אך מפעל חייו היה תרגום כתובים אחרונים, אשר הוציא לעת קץ ימיו בשם:

“כתובים אחרונים הנודעים בשם אפוקריפא אשר לא נודעו לישראל מימי הכתבם עד היום הזה. ועתה העתיקם מלשון יון לשפת עברית ויוציאם לאור יצחק זעקיל פרענקיל איש המוניא שנת תק”ץ לפ“ק. לייפציג 1830.”

הדברים האלה נשנו על ה“שער” ברומית, ועל השער השני (בגרמנית): “תֻרגם על פי הטופס היוני ע”י יצחק זעקיל פרענקיל." על עמוד מיוחד באה הקדָשה לחכמים גזניוס, ד“ר קליי ומ. ברסלוי, ואחרי כן – הקדמה כתובה שתי שפות (רומית וגרמנית) ודברים אחדים. בהקדמה הוא מודיע בתוך יתר הדברים, כי רק את “טוביה” לא תרגם מן הטופס היוני כי אם מן הטופס הרומי של ה”וולגאטה", יען כי ביוני יש שפת יתר ולהג הרבה.

ותרגומו זה הוא מעשה ידי אמן, אחד ממפעלי המופת המעטים אשר יתנוססו כאבני נזר בראש מרומי ספרותנו עד עולם. כי פרנקיל לא היה “מליץ”, כי אם אמן הלשון המקראית המושל בכל מכמניה, ומלבד זה הוחן בטוב טעם ורגש היֹפי, המדה והקצב מאין כמהו רבים בכל דורות ההשכלה. מלבד נטיות קלות אשר אין מפלט מהן, עשה מלאכתו באמונה לפי המקור, ככל אשר יוכל מתרגם לעשות, ובכל זאת נהפך החֹמר בידו כחֹמר ביד היוצר ויהי, בלבוש העברי אשר הֶעטה עליו, לבריאה חדשה עד בלי הַכִּיר את מקורו הנכרי. ומה יפה ונעימה ומה טהורה וצרופה שפתו, ומה קצובים ושקולים משפטיו, אין חסר ואין יתר בם, ואם יש לפעמים שברי פסוקים בתרגומו, הנם מתאימים במלואותם כאבני חן במשבצותם, “דבר דבור על אפניו”. בספרים המכילים ספורים או אגדות – חשמונאים, יהודית, טוביה ועוד – נקראים דבריו כספורי כתבי הקדש, ובאשר יש דברי מוסר, משל ולֶקח טוב, יראו לנו כשירים בפרוזה, ויש אשר נדַמה כי קוראים אנו שירת דבורה, מזמורי תהלים או משלי שלמה; והנה בזה דוגמאות אחדות:

“מֵהָרֵי צָפוֹן יָרַד אַשּׁוּר, הֲמוֹנֵי חֲיָלָיו עַד אֵין מִסְפָּר, גִּבּוֹרָיו הוֹבִישׁוּ נַחֲלֵי־מַיִם, פָּרָשָׁיו כִּסּוּ הַר וְגִבְעָה.”

“אוֹי לְךָ, נָבָל, כִּי תַעֲשֹׁק אֶת־עַמִי, גְּמוּלְךָ יְשֻׁלַּם, כִּי יִבָּקַע יוֹם נָקָם.” (יהודית, פרק ט"ז).

“רֵאשִׁית חָכְמָה בַּקֵּש חָכְמָה, וְכָל־מְבַקְשֶׁיהָ בְּלִי עָמָל יִמְצָאוּהָ.” (חכמת שלמה, פרק ו').

“מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיִּקָּחֶהָ (את החכמה), מִי הוֹרִידָהּ מֵעַרְפְּלֵי־שָׁחַק. לֹא יֵדַע אֱנוֹשׁ מְקוֹמָהּ, וְלֹא יִתְבּוֹנֵן אִישׁ בִּנְתִיבוֹתֶיהָ”. (ברוך, ג').

“בְּפֶשַׁע שְׂפָתַים מְחִתַּת קִרְיָה, וְנִמְהָר בִּשְׂפָתָיו יִשָּׂנֵא.” (בן־סירא, י').

“כְּמוֹשֵׁל כֵּן שׁוֹטְרָיו וּכְרָאשֵׁי עִיר כֵּן יוֹשְׁבֶיהָ.” (שם. ביונית – 21 מלים!)

“חָכָם בְּמֶתֶק שְׂפָתָיו יֵרָצֶה, וְשִׂפְתֵי כְסִיל גֹּעַל נָפֶשׁ.” (שם, כ')

“גּוֹלֶה סוֹד אָבְדָה אֱמוּנָתוֹ, יְבַקֵּשׁ אוֹהֵב וְלֹא יִמְצָאֶנּוּ.” (שם, כ"ז)

“עֵץ נָטוּעַ בְּפִרְיוֹ יִוָּדֵעַ, וְלֶב־גֶּבֶר בְּמוֹצָא שְׂפָתָיו.” “שׁוֹט־נוֹגֵשׁ מַעֲלֶה פְצָעִים, וְשׁוֹט־לָשׁוֹן יְגָרֵם עֲצָמוֹת.” “חֲלָלִים רַבִּים הִפִּילָה הַחֶרֶב, וְרַבִּים מֵהֶם לָשֹׁון רְמִיָּה.” (שם, כ"ח).

“רֵעִי רֵעִי כָּל־אִישׁ מְצַפְצֵף, וְאֵין רֵעַ זוּלָתִי בַפֶּה.” (שם, ל"ז).

בּצקת חֹמר נמוג למוּצק, יִמעט למראה־עינים אך לא יֶחסר. וכן היה הדבר בתרגום פרנקל. כי בטופס היוני יש כֹה וכה (לרוב במשלי בן־סירא) שפת יתר, עתרת מלים המרחפות מסביב לרעיון, המובע במשפט אחד או במשפטים אחדים רצופים, כאֵד או כקצף על־פני־מים, אשר בהריק אותם אל־כלי, יִמוג האד וכלה הקצף והמים הנם כאשר הם. המתרגם חשב לו לחובה להעיר על־זאת. בהקדמתו הוא מביע את־התקוה, או את־המִשאלה, כי לא תחשב זאת לו לשגיאה, אשר מדת הפסוקים, לאֹרך ולקֹצר, איננה מתאימה עם מדתם בטופס היוני. וגם אמנם השכיל להביע את הטופס היוני בדברים חרוצים וקצובים הממעיטים את המלים אשר בפסוק ההוא לפעמים עד החצי או עד השלישית – ולבלתי הפיל דבר מן התֹכן. זאת סגולת הלשון העברית שהיא “מועט מחזיק את־המרובה” וזה כשרון המתרגם אשר הפליא לעשות בעזרת הסגולה הזאת על פי “סוד הצמצום” הידוע לו. תחת אשר יצטדק על מעשהו זה, נחשבהו לו לתהלה.

אם נערוך זה לעמת זה את תרגום בן־סירא לפרנקל ואת תרגום הספר הזה לבן־זאב¹, נראה עד כמה עולה הראשון על השני בשפתו הברורה והמלטשה וביפי הרתמה²; הנה דוגמאות אחדות:

פרק ד

בן־זאב

בְּנִי, נֶפֶשׁ מִסְכֵּן בַּל תִּמְאַס

וְלֹא תָמֵק עֵין אִישׁ־מַחְסוֹר

פרנקל

בְּנִי, אַל תַּעֲזֹב נֶפֶשׁ דָּל,

וְאַל תַּעֲלִים מֵאֶבְיוֹן עֵינֶיךָ.

בן־זאב

בּוֹז יָבוּזוּ לַגַּנָּב

וְשִׂפְתֵי חֲלָקוֹת מֵרִים קָלוׁן.

פרק ה

פרנקל

בּוֹז יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנֹב,

וְנִבְזֶה מִמֶּנוּ הוֹלֵךְ רָכִיל.

בן־זאב

מַה־יִּתְגָאֶה עָפָר וְאֵפֶר

בְּעוֹדוֹ בְחַיָּיו רִמָּה בְקִרְבּוֹ

בְּמוֹת אָדָם רִמָּה מָנָתוֹ

וּקְרָבָיו יִירַש תּוֹלָעַת.

פרק י

פרנקל

בַּמֶּה יִתְגָאֶה הָאָדָם וְהוּא עָפָר וָאֵפֶר,

כִּמְעַט תֵּצֵא רוּחוֹ יָרוּם תּוֹלָעִים וְיִבְאָשׁ.

בן־זאב

אַל תְּהַלֵּל אִישׁ בְּתֹאַר פָּנָיו

וְלֹא תָבוּז אָדָם כִּי מָשְׁחָת מַרְאֵהוּ

כִּי מַה־שָּׁאֹט בָּעוֹף הַדְּבוֹרָה

וּמַה־מָּתוֹק פִּרְיָהּ.

פרק י"א

פרנקל

אַל תְּהַלֵּל אִישׁ עַל־יָפְיוֹ

וְאַל תָּבוּז אִישׁ עַל־מַרְאֵהוּ.

הֵן עוֹף מִצְעָר הַדְּבוֹרָה

וּפִרְיָהּ מָלֵא מֶתֶק.

בן־זאב

שָׁמַעְתָּ דָּבָר בְּלִבְּךָ יָמוּת

הַרְגִּיעַ כִּי בִטְנְךָ לֹא תִבָּקֵעַ מִמֶּנּוּ.

אֱוִיל עֻבַּר שְׁמוּעָה יְחַבֵּל־לוֹ

כְּחַבְלֵי אִשָּׁה הָרָה מֵעוּלָהּ.

פרק י"ט

פרנקל

שָׁמַעְתָּ דִבָּה קָבְרֶהָ בְּבִטְנְךָ

וְאַל תִּירָא כִּי לֹא תִבָּקֵעַ.

הוֹלֵךְ רָכִיל תְּצִיקֵהוּ בִטְנוֹ

כְּעוּל פּוֹרֵץ רֶחֶם אִמּוֹ.

בן־זאב

טוֹב הוֹכֵחַ עֲמִיתוֹ בְּפִיו

מִנְשׂא שִׂנְאָתוֹ בִלְבָבוֹ.

מוֹדֶה חֲטָאָיו מִלִּבּוֹ מַצִּיל מִכְּנִיעָה נַפְשׁוֹ.

פרק כ

פרנקל

טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מִשִּׂנְאָה נִסְתָּרָה,

וּמוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרֻחָם.

בן־זאב

יֵשׁ מַחֲרִישׁ כִּי אֵין בְּפִיו מַעֲנֶה,

וְיֵשׁ עוֹצֵר מַעֲנֵהוּ לְעִתּוֹ.

פרנקל

יֵשׁ מַחֲשֶׁה כִּי אֵין מַעֲנֶה,

וְיֵשׁ מַחֲשֶׁה כִּי עֵת לַחֲשׁוֹת.

בן־זאב

הַפְּרִי יְחַוֶּה עַל־עֲבוֹדַת עֵצוֹ

וְשִׂפְתֵי אָדָם עַל־עֲצַת לִבּוֹ.

פרק כ"ז

פרנקל

עֵץ נָטוּעַ בְּפִרְיוֹ יִוָּדֵעַ,

וְלֶב־גֶבֶר בְּמוֹצָא שְׂפָתָיו.

בן־זאב

כָּל־רֵעַ יֹאמַר רֵעַ אָנִי,

וְיֵשׁ־רֵעַ בִּשְׁמוֹ.

פרק ל"ז

פרנקל

רֵעִי רֵעִי כָּל־פֶּה מְצַפְצֵף,

וְאֵין רֵעַ זוּלָתִי בַפֶּה.

בן־זאב

אִם רַבָּה הַצְלָחַת אָדָם בְּיָמָיו

הֲלֹא קְצָרִים הֵמָּה, וְשֶׁם־טוֹב עוֹמֵד לָעַד.

פרק מ"א

פרנקל

לְחַיִּים טוֹבִים יֶשׁ־קֵץ,

וְאֵין קֵץ לְשֶׁם־טוֹב.

כן אם נערוך את “חכמת שלמה” תרגום פרנקל וספר זה תרגום נה“ו, הארי שבחבורה, זה לעמת זה, נראה כי יש יתרון רב לראשון מן האחרון, גם בטהרת השפה גם ביפִי הרִתְמָה, אף כי נה”ו החזיק את תרגומו זה תחת ידו עשרים וחמש שנה מיום כתבו אותו עד הדפסתו, ובו היו כל מעיָניו, באשר האמין באמונה שלֵמה כי זה ספר כתב שלמה מלך ישראל. והנה דוגמאות אחדות:

פרק ז

נה"ו

יְיָ עָשָׂה עִמָּדִי חֶסֶד וַיִּתֶּן־לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים

לְדַבֵּר דִּבְרֵי־חֵפֶץ וּלְהָשִׁיב אֲמָרִים עַל־פִּי

הַדְּבָרִים הַנּוֹדָעִים לִי, כִּי הוּא מוֹלִיךְ

אֶל הַחָכְמָה וְנוֹהֵג אֶת־הַחֲכָמִים.

פרנקל

בִּלְשׁוֹן לִמּוּדִים חֲנַנִּי אֱלֹהִים,

וּבְלֵב יֶהְגֶּה תְבוּנוֹת.

כִּי־הוּא יַנְחֶה בְּמַעְגְּלֵי חָכְמָה

וְיַטֶּה לֵב נְבוֹנִים.

נה"ו

בָּרָה הִיא מִן־הַשֶּׁמֶשׁ וְעֶלְיוֹנָה

מִמַּעֲלוֹת הַכּוֹכָבִים וְיִתְרוֹן־לָהּ

עַל־הָאוֹר אִם־תֵּדְמֶה אֵלָיו.

פרנקל

יָקָר אוֹרָהּ מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ

וְכָל־הַמְאוֹרוֹת לֹא יִשְׁווּ־בָהּ.

נה"ו

מַגִּיעָה בְּעֻזָּהּ מִן־הַקָּצֶה אֶל־ הַקָּצֶה

וְנוֹהֶגֶת כָּל־הַמַּעֲשִׂים כְּמִשְׁפָּטָם.

פרק ח

פרנקל

מִקְּצֵה הָאָרֶץ וְעַד־קָצֶהָ תַּגִּיעַ

וּמַלְכוּתָה בַּכֹּל מָשָׁלָה.

נה"ו

חָכְמָה תֵחָשֵׁב גַּם־הִיא שֵׂיבַת אָדָם

וְלֶכֶת בְּדֶרֶךְ טוֹבִים בּוֹאוֹ בְיָמִים.

פרנקל

חָכְמַת אָדָם הִיא שֵׂיבָתוֹ,

וְחַיֵּי יְשָׁרִים הֲדַר זִקְנָה.

נה"ו

וְכַאֲשֶׁר אֶת־הַיוֹשְׁבִים הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר יָשְׁבוּ

בְּאַרְצְךָ הַטּוֹבָה, עַל דְּבַר אֲשֶׁר הֻטַּמְּאוּ

בְּכִּשּׁוּפֵיהֶם גַּם־זָבְחוּ זִבְחֵי מֵתִים.

מְמִיתִים אֶת־בְּנֵיהָם בְּאַכְזְרִיּוּת רַבָּה

וַיֹּאכְלוּ בְּחַגֵּיהֶם אֶת־הַחֲלָבִים מִבְּשַׂר הָאָדָם

וְאֶת־הַדָּם זָרְקוּ לְגִלּוּלֵיהֶם בְּיַד כֹּהֲנֵיהֶם הַשִּׁכּוֹרִים.

וְהָאָבוֹת מְרַצְּחִים אֵלֶּה הַנְּפָשׁוֹת

הָעֲשׁוּקוֹת וְאֵין עוֹזֵר לָהֶם,

וַתָּקָץ בָּם בַּעֲבוּר תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם

וַתֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם בְּיַד אֲבוֹתֵינוּ.

לְמַעַן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָהַבְתָּ מִכָּל הָאֲרָצוֹת

תִּהְיֶה נַחֲלַת צְבִי לִבְנֵי אֱלֹהִים.

פרק י"ב

פרנקל

גַּם עַל־קַדְמוֹנֵי הָאָרֶץ הַקְדוֹשָׁה קָצַפְתָּ,

יַעַן כִּי הִשְׁחִיתוּ וְהִתְעִיבוּ בְקָסְמָם קְסָמִים

בְּלֵב אַכְזָרִי יְלָדֵימוֹ שָׁחָטוּ,

וַיֹּאכְלוּ בְשַׂר אָדָם וַיִּשְׁתּוּ אֶת־דָּמָם.

יָעַצְתָּ לְכַלּוֹת בְּיַד אֲבוֹתֵינוּ אֶת הָאָבוֹת הָאֵלֶּה,

אֲשֶׁר הֵמִיתוּ בִידֵיהֶם אֶת־הַנְּפָשׁוֹת הָעֲזוּבוֹת.

לְמַעַן הַנְחִיל אֶת מִבְחַר הָאֲרָצוֹת לְעַם סְגוּלָתֶךָ,

לִהְיוֹת נַחֲלַת־כָּבוֹד לָמוֹ.

נה"ו

כִּי מִשְׁפָּטֶיךָ גְּדוֹלִים וְאֵין סְפוֹרוֹת לָמוֹ,

עַל־כֵּן הִשְׁתּוֹלְלוּ אֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא לְמָדוּם הֵיטֵב.

כִּי רְשָׁעִים אֲשֶׁר יָזְמוּ לְהַחֲזִיק בְּעַם קָדוֹשׁ

אֻסְרוּ בֶּאֱסוּרֵי אֲפֵלָה וַיִּכָּלְאוּ בְּאֹרֶךְ לַיְלָה.

הִתְחַבְּאוּ בְּבָתֵּיהֶם כְּנָסִים וּכְמִסְתַּתְּרִים מֵעֵינֵי יְיָ.

וַיֹּאמְרוּ לְהִסָּתֵר עִם־אֲגוּדוֹת פִּשְׁעֵיהֶם

וּלְהִשָּׁכֵח תַּחַת מָסָךְ הַחֹשֶׁךְ

וַיָשׂמּוּ וַיִּבָּהֲלוּ מְאֹד וַיֶּחְרְדוּ מִתְּמוּנוֹת זָרוֹת.

פרק י"ז

פרנקל

גְּדוֹלִים מִשְׁפְּטֵי יְיָ וְאֵין סְפוֹרוֹת לָמוֹ,

עַל־כֵּן יִתְעוּ הָאֱוִילִים.

לְשַׁחֵת עַם־סְגֻלָתְךָ יָזְמוּ,

וְהָרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ נָדַמּוּ, וַיִּכָּלְאוּ כַּאֲסִירֵי לָיְלָה.

כְּבֹרְחִים תַּחַת גַּגֵּימוֹ הִתְחַבָּאוּ,

וּלְהִסְתַּתֵּר בְּסֵתֶר עֲוֹנָם חָשָׁבוּ,

לְהַשְׁכִּיחָם כְּתַחַת מָסָךְ חֹשֶׁךְ.

אַךְ בְּעֶבְרָתְךָ נִפְזָרוּ,

וּמֵחֶזְיוֹנוֹת אֲיֻמִּים נִבְעָתוּ.

נה"ו

כִּי כַאֲשֶׁר דָּמוּ כֻלָּם וְהַלַּיְלָה בְּחֶצְיוֹ הָיָה

וַיֵּרֶד דְּבָרְךָ אֲשֶׁר כֹּל יוּכַל

מִן־הַשָּׁמַיִם מִכִּסֵּא מַלְכוּתְךָ

כְּגִבּוֹר מִלְחָמָה אֶל־טַבּוּר אֶרֶץ הָרֶשַׁע.

וַיָּבִיא דָתְךָ עִמּוֹ שְׁנוּנָה כְּחֶרֶב חַדָּה

וַיִּתְיַצֵּב וַיְמַלֵא אוֹתָהּ פְּגָרִים בְּלֶכְתּוֹ

עַל־הָאָרֶץ ראשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה.

פרק י"ח

פרנקל

כִּי בַחֲצִי הַלָּיְלָה, וְאֵין קוֹל דְמָמָה נִשְׁמָע,

וַיֵּרֶד כְּגִבּוֹר דְּבָרְךָ מִכִּסֵּא כְבוֹדְךָ בַּמָּרוֹם,

עַל הָאָרֶץ הָרְשָׁעָה.

כְּחֶרֶב חַדָּה יָרַד דְּבָרְךָ וַיַּשְׁחֵת יָמִין וּשְׂמֹאל,

מַצָּבוֹ בָאָרֶץ וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמָיִם.

נה"ו

כִּי הָיוּ מוֹסְדוֹת אֶרֶץ לַאֲחָדִים

בְּתַהְפֻּכוֹת אֵלֶּה כְּמֵיתְרֵי כְלֵי־שִׁיר

אֲשֶׁר לְכָל אֶחָד בְּשֵׁם יִקְרָא וְיַחְדָּו

יֵיטִיבוּ נַגֵּן, כֵּן נִתְבּוֹנֵן רֶגַע

יֵרָאֶה זֹאת בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ.

פרק י"ט

פרנקל

כָּל־יְסוֹדֵי תֵבֵל יַחַד הִתְבּוֹלָלוּ,

כְּמֵיתְרֵי כִּנוֹר מְצַלְצְלִים יַחַד

וְנַגֵּן יֵיטִיבוּ, אַף־כִּי לְכָל־יֶתֶר

טַעְמוֹ וּמִשְׁפָּטוֹ, כְּנוֹדַע לַמִּתְבּוֹנֵן

בַּאֲשֶׁר נַעֲשָׂה.

נה"ו

כִּי אַתָּה יְיָ בְּכָל הַמַּעֲשִׂים כִּבַּדְתָּ

וְגִדַּלְתָּ אֶת עַמְךָ וְלֹא בְזִיתָם מֵהוֹשִׁיעָם

בְּכָל־עֵת וּבְכָל־מָקוֹם

פרנקל

יְיָ אֱלֹהִים, בְּכָל־עֵת הִגְדַּלְתָּ חַסְדְּךָ

עַל־עַמְךָ, כִּבַּדְתּוֹ וְלֹא בְזִיתוֹ,

וְתָמִיד עָמַדְתָּ לָמוֹ בְּעֵת צָרָתָם.

ספר “כתובים אחרונים” בתרגום פרנקל יצא עד לפני דור אחד במהדורות רבות (לְפָנַי – המהדורה האחת־עשרה). עתה הנה נעזב ונשכח כאשר נעזבו ונשכחו כל ספרי המות מאֶרטר ומפו ועד בוקי בן־יגלי, כי גם שפת הנביאים, אשר בה נכתבו, היתה סבה להשכיחם ביחוד בארץ מולדת הנביאים, שבּהּ ממהרים להוציא ישן מפני חדש יותר מאשר בכל תפוצות ישראל (בפולין עודם מדפיסים ספרי מפו, ובארץ ישראל כמעט שאינם נמצאים עוד). וכי יבא יום, או כי יקום דור חדש והיתה עמם רוח אחרת ושבו ושִחרו את אשר הזניחו היום – אז יבֻקשו ספרים כאלה ולא יִמָצאו עוד אף ב“גניזה”…

מי יתן והתעוררו אשר להם המשפט לחדש את הספר הזה ולהוציאו בעזרת מומחים לדבר בהוצאה חדשה ומתֻקנת, כי אמנם עוד לא עבר יומו ועוד יש חֵפץ בו גם אחרי ההוצאות המדויקות³ של ספרי האפוקריפה או של קצתם – כמו ספר המקבים א' או בן־סירא “לפי המקור העברי”⁴ – אשר הוּחלו להִנָתן לפני הקהל. והיה הקורא אשר יבחר בדיוק – יפנה אליהם, ואשר יבקש יֹפי ונּעם – ימצא חפצו ב“כתובים אחרונים” תרגום פרנקל.