רקע
מנחם מבש"ן
שְׁנֵי הַנְּחָלִים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלם: דפוס העברי; תרפ"ח

נחל קטן ודל מגיח ויוצא מנקרת הצור, מעין זוחל ושורק בקול דממה דקה; במוֹצָאוֹ – כף איש תכסנו או נער קטן ידלנו או עגל בן בקר אל פיו יגיחנו. ואולם כל בהמה או איש לא פגעו בו ומימיו בלי מעצור הלכו ובלכתם גאה גאו. ובהרחיק הנחל מעט ללכת ויקר מקרהו אל גבולות ארץ מבֹרכת, ברכות תהום מתחת ושפע שחקים ממעל, ויֵשת לרויה ממטר שמים ויפגעו בו רֵעים רבים – נחלי מים – וישתפכו אל חיקו בהמית־לחש ויספרו לו מוצאם וקורותם וכל אדותם וישמע וישמח וירחב, וברָחבו שטף במרוצתו ביתר עז ויהי הנחל לנהר גדול ורחב ידים הנושא אניות ומַרוה ציות ומריק ברכה על גדותיו מסביב, ובתוכו עולים כה וכה איי־חֶמד רבי תנובה הנוצצים למרחוק בירקרק חרוץ ומַשק־חיים שוקק בם. מדי עברו יגדל וירחב, יהמה וירעש ושמעו הולך בכל מקומות מעברו. גם צפרי שמים ממעל תִּלָוינה עליו בדרכו, תעופינה לנגדו ושרו לו וזמרו לו והשמיעו במרומים מהללו גם שריקות עדרים מתחת נשמעות על גודתיו, רועים ועדריהם על ידו יחנו ועל ידו יסעו, משפעת ברכתו להם ברכה ותהלתו בפיהם תמיד. וכי יפרוץ עליו פרץ ושטף ועבר והפך משרש עצים, וכי יתגעש ויכאיב ויחריב ויהרוס – כזה וכזה יעשה ויכֻפר לו, ונשאו פניו ונשאו גם רעתו וגם תלונה חרישית לא תשָמע; כי גדול הוא, כי איש־שֵם הוא, ולגדול כל עון ישאו, ולאיש־שֵם כל רע לא יזָּכר.

ככה ילך הנחל הלוך וגדול בדרכו והעיר הכל והשיח הכל כל ימי צבאו. גם באביו יתחר בהשתפכו אל חיקו ובעת עלות הים (הרוקד לקראת הירח יום יום כשם שאנחנו רוקדים כנגדו אחת בחדש) יתקומם לו בכל עז ושני האיתנים ילחמו כשני אויבים הנלחמים על הגבול, ישתערו איש על אחיו, יהדפו איש את אחיו והתרוממו למעלה למעלה השמימה והתיצבו כמו נד – הר לבן זועף וסוער ומעלה קצף על סיביו, ובבואו עד קצו עוד יתאמץ לעמוד על נפשו וחצה את הים ושם לו בתוכו דרך לבדו עד למרחוק – עד אשר יֵאסף אל בית עולמו, אל קֶרב הים הגדול אבי כל מימי הארץ: שם תהיה מנוחתו כבוד ושֵם לו בארץ חיים, כי נתן חלקו לים הגדול, כי השאיר אחריו ברכה.

ובצלע ההר לעמת מוצא הנחל ההוא יוצא נחל אחר מנקיק הסלע, קטן ודל גם הוא בראשיתו, אך דרכו ואחריתו לא היו כמהו. בגיחו מבטן האדמה קרה מקרהו אל ארץ תלאובות וילד גלמוד ויהי שומם ועזוב, וציה גם חֹם לחכו לֵחו ממעל; ובכן תם לריק כחו, זֹרבו נצמתו מימיו; לא הרחיב צעדיו, לא האריך מהלכו, וילך בלא כח, בלא המדה עד אשר עלה בתהו ויאבד, גם כל זֵכר לא היה לו, כי אפיקיו נפזרו באין תוצאות הימה, כי אל השאיר אחריו ברכה.

ובהגיעו עד קצו, עבר הנשר הגדול אשר עיניו משוטטות בכל הארץ וַיָטָשׂ וירד אל הנחל לבקש טרף על גדותיו וירא בענינו הרע – ולבו הָמה לו. ויאמר: צר לי עליך, נח עֹני, כי כנפל־אשת נוצרת וכמו שבלול תמם תהלוך, קצַר ימים וחסַר־עלילה. הנה הנחל ההוא אשר ראשיתו גם הוא היה מצער, מה רחבו, מה עצמו פלגיו, מה רבו עלילותיו, ומה אדיר שמו בכל הארץ. ואתה קטן ודל, אף לא פעלת מטוב ועד רע בימי חיי הבלך והנך הולך למות גם בטרם תראה חיים.. לוּ הייתי אני מפקד צבא השמים והארץ, כי עתה לא יצרתי לריק נחלים אשר אין כח־חיים בהם ולא יוכלו למלא תפקידם, להריק ברכה סביבותם, ואשר נוצרו – הובשתים מראשית צאתם; כאשר יעשו הנשים לכל גוזל הנולד מָשחת וחסר־אונים, כי ינפצו אותו אל הסלע ביום הולדו.

ויאמר הנחל אל הנשר: אמנם כי עיני נשר לך ואתה מיטיב לראות, אך רק לעינים, על כן תוציא משפט מעֻקל. דע אפוא: גם אני לחיים נועדתי, באיתן נולדתי, כשרונות טובים, רוח חֵפץ וכח־מעשה חנני יוצרי גם אני כאחי הגדול אשר אמרת. ואולם מופתך זה כל המסבות היו בעזרו ואני – לא כן עלה בגורלי. אני בארץ גזרה נולדתי ובישימון לא־דרך עברתי, ועם פראים גרתי; לא נמצא לי רֵעים, אשר יעירו ויעוררו מאמצי כחי ויוסיפו עלַי מכחם, לא נמצאה לי כל אדמת־זרע אשר אפיק לה מֵימַי והיו לברכה והולידו והצמיחו והשיבו ברכה אל חיקי; לא עד עלַי צפור ממעל וכל נפש חיה טהורה מתחת, לא הסכנתי בלתי אם אל יללת זאבים מרחוק ואל שריקות צפרדעים מקרוב. על כן נפוגותי, דלותי, ירדתי פלאים לעמת הנחל ההוא וחלדי כאין נגדו… לא הלֵדה, כי אם הדרך, המסבות הם מכשירי החיים, הברכה והמִפעל ומהם ובהם הכל.

___________________________

את הדברים האלה הגה הנחל ברוחו הקשה – והם היו דבריו האחרונים, אות־חייו האחרון. כי היו מימיו הולכים ונדפים, הולכים ונבלעים, ונותרו לו עוד נטפי מספר – נסך דמעות על מותו… וככלותו לדבר נבלעו שרידי מימיו, ועם דמעתו יצאה רוחו ושבה לאדמתו.


המלצות קוראים
תגיות