לפני כעשרים שנה התפרסמה הרצאתו של הסופר והמדען האנגלי סי. פי. סנאו, על “שתי התרבויות”, והיכתה גלים של ביקורת ושל הסכמה. הוא טען, כי קײמת תרבות מדעית בצד התרבות הספרותית, והן ניפרדות כמעט לגמרי זו מזו. בני התרבות האחת שווים לכאורה לשנייה באינטליגנציה, במוצא חברתי, ברמת־חיים וכו' – ועם זאת, חדלים להבין איש שפת רעהו כשהם מדברים איש איש בעניינים המעסיקים את מיטב סדר יום־יומו, והם מוצאים עצמם יותר ויותר, ניפרדים ורחוקים זה מזה אינטלקטואלית, פסיכולוגית ואף מוסרית.

סנאו שיער כי גריניץ' וילג׳ בניו־יורק מדברת ממש אותה שפה שמדברת צ’לזי בלונדון, אבל ששתיהן כאחת אינן עשויות להבין את שפת אנשי M.I.T, כאילו דיברו אלה טיבטית. בעוד שבתרבות האחת לא שמעו ואין להם מושג ולא חפץ בחוק התרמודינמי השני, למשל, הרי התרבות האחרת לא שמעה, ואין לה מושג או חפץ בקבצי השירה שמתפרסמים אצל אלה, או בפולמוסים הלוהטים שלהם על כמה “ארטיפאקטים” מוזרים.

אם צדק ס. פ. סנאו בטענותיו לגמרי, או אם החטיא ולא קלע – אין זה מענייננוּ כעת – כאן; וגם לא נישאל על המסקנות המעשיות שניסו להפיק פה ושם מביקורתו (בהגברת לימודי ההומאניסטיקה במוסדות השכלה מדעיים וטכנולוגיים, או כשיפור שיטות ההוראה של מקצועות התרבות בבתה"ס המכינים). מה שנחוץ עתה לענייננו הוא שנײם: הגדרת המונח "תרבות׳׳, וההכרה כי בתוך "התרבות׳׳ מתקיימות תרבויות. בעניין השני הזה נצטרך לקבל כמוכח כי תרבותה של אוכלוסיית בני־אדם שחיים לכאורה במסגרת חיצונית אחת – חצויה בתוכה, אם לא בקו חוצה אחד, הרי באיזור מעבר מדורג, ושמכל מקום, אין איש יכול להכחיש את עובדת קיומו של אותו טיפוס נפוץ של “מומחה” השולט, בגיזרת ידע צרה אחת, ושבה הוא חי, בה עיסוקו יום יום, כל ימיו, ובה גם תם חוג אופק עולמו הרוחני; ואת עובדת היתדלדלות התקשורת שבין קבוצות מומחים שונים – שהיא בעייה מוכרת בכל מקום: קבוצות אדם שכמעט נוגעות זו בזו, ואינן נוגעות כלל. ובלי לשפוט עדיין אם טוב כך, או אם לא כל־כך טוב, אם צריך לשאוף ליתר עירבוב התחומים ולהגדלת בסיס המכנה־המשותף, או ששאיפה כזו לא רק שהיא שאיפת סרק אלא שהיא שאיפה מזקת: שמא רק מדכאים משהו בלי להועיל למשהו אחר.

ואשר להגדרת התרבות – הרי, לדברי סנאו, שתי הגדרות לתרבות: האחת בזיקה ליחיד, שהתרבות היא “התפתחותו האינטלקטואלית ופיתוח דעתו של אדם”; והשניה, ציבורית־אנתרופולוגית, שתרבות מציינת קבוצה של בני־אדם החיים במסגרת סביבה משותפת אחת, קשורים בהרגלים משותפים, בהנחות־יסוד משותפות, ובאורח־חיים משותף". לפי הגדרה זו נראה שכל תרבות ותרבות חצויה בתוכה, אי־כך, לכמה תרבויות מישנה, שהידועה ביותר ביניהן היא תרבות העושר ותרבות העוני, שאינה רק עובדה חומרית־כלכלית זמנית, או חברתית־תרבותית ארסית, אלא היא עובדת התקיימות שתי סביבות של קבע, שני בתי־גידול שונים, ניפרדים זה מזה, ומכתיבים הרגלים ניבדלים בחיי יום־יום, דעות ואמונות ניבדלות, תקוות וציפיות ניפרדות, ואורח־חיים ניפרד וניבדל, על כל המשתמע מכך.

גם על כך, כמובן, מדובר הרבה מאד בעולם, והתביעה לגשר בין התרבויות האלה, או לצמצם את הסיבות שגרמו להפרדים ביניהן, ע"י מיבצעים ציבוריים גדולים לשינויים מרחיקי־לכת בחלוקת המשאבים, בתמיכה בחלשים, ובמתן הזדמנויות מפלות־לטובה לביטול ִהפיגור או לצימצומו וכו' – ידועה למדי, כשם שידועים למדי קוצר־ידם של הפתרונות והשגיהם הבלתי־פרופורציונליים לתקוות הגדולות וֹלהשקעות הענק – מלבד מה שכל פתרון, או מה שנראה כפתרון – מוליד תמיד בעיות נוספות, בלתי צפויות, ולא יותר קלות, ושלא כאן המקום לדון בהן.

אני מתכוון לדבר היום על עוד שתי תרבויות בתוך התרבות שלנו. חוששני שאתקשה קצת בתאורי זהותן, אף־על־פי שמייד תכירו את הסצינה, את המשתתפים בה, ואת הקונפליקטים הדרמטיים – הידועים לכולנו מקרוב. גם השם שאכנה בו את שתי התרבויות האלה – אינו שם נוח – לא למיבטא ולא להסברה – וישמש, על כן, כמו בכמה הצגות, “שם זמני” – ובכן, אני מהרהר בקיומן של שתי תרבויות: “תרבות ארגומנטית”, ו“תרבות אל־ארגומנטית”.

*

במונח “ארגומנט” אקרא להיזקקות אדם וציבור למיני טענות שאפשר לאמתן או להפריכן, שהן פתוחות לשיקולי־דעת, להיסקים הגיוניים, ולהעדפת טיעונים יותר רציונאליים על־פני טיעונים פחות־רציונאליים – כשהם באים לשכנע לשם הכרעה משותפת חשובה.

אני ער לכך שהשימוש במילה רציונלי כאן אינו פשוט כלל. לאחר פרויד קשה לתאר עמידה של אדם בחיים שהיא ראציונלית לגמרי, או שיקולים והתנהגויות שהם רציונליים לגמרי, ודומני שאין בתוכנו אדם שמכיר אדם שהוא כל כולו ראציונאלי על טהרת הראציונאליות, אלא שכל אדם וכל עשייה של אדם על פי טבעם האנושי בנויים כמו הירח: מצל ואור – מתבוני ומלא־תבוני, והתביעה לתבוניות החלטית – הופכת בהגזמתה למיתוס בלתי־אפשרי, ומחזירה כך את התבוני אל תחום התרבות האל ארגומנטית, שאותה נתאר מייד, ושהיא היפוכה. ואי־אפשר לשכוח גם, שכל שרשרת ארגומנטים פותחת באיזו אקסיומה תחילתית, ואקסיומה, כידוע, אינה ארגומנטית.

את התרבות האל־ארגומנטית נציין כתרבות שבין הכרעותיה יש שכיחות גבוהה יחסית – ובהדגשה על נושאים ציבוריים מכריעים, ובעיתות משבר – של גורמים המאופיינים על־ידי קטיגוריות, כגון: מסורת, סמכות, אינטואיציה, אינסטינקט, רגש או חוש מיוחד ומופלא, וכיוצא באלה – שהצד השווה בהם, שהם כולם פטורי הוכחה, וחסיני שיקולים רציונאליים, וששיכנועיהם אינם בהכרח טיעונים שניתן לאמתם או להפריכם, באופנים המקובלים כמספיקים והכרחיים להוכחה, ושניראים, על־כן, יותר כמין גזירות אבל שמחייבות ציבור גדול לא פחות ואולי אף יותר – מכל הוכחה אוטונומית ששיקוליה ניזקקו לארגומנטים.

תארו לעצמכם למשל, אסיפה פוליטית כלשהי. מה אופי השיכנועים שמנסה הנואם לשכנע בהם את הקהל? האם אלה ארגומנטים, או הם שיכנועים אל־ארגומנטיים? או עירבוב מסוים ולא סדיר מזה ומזה, באופן פחות או יותר דמגוגי – לאמור שהנואם מכוון עצמו ומתאים דבריו לטעם הציבור השומע. כדי לרכוש את הסכמתו הקלה. והמדובר, לא בנאום מקרי אל קהל מקרי אלא על שיטה של קבע: איך להשפיע ולשכנע קהל בצידקת דרך פוליטית?

חלקים גדולים של “תעשיית הפרסומת” יום־יום הם של התרבות האל־ארגומנטית, שיודעת איך לפנות אל קהל צרכנים באמצעי שיכנוע מתקבלים, ושאינם דווקא טענות. גם חלק ניכר מ“תעשײת הבידור”, שרבים כל כך נזקקים לו כחלק אינטגרלי של נוף היום־יום – הוא נופה של תרבות זו. אבל שכיחותה הגבוהה מכל היא באותן קבוצות־אדם שהצירוף מסורת, סמכות, וייחוס ערכו של מנהיג־סמכותי מורם־מעם – המחונן כנראה בראייה מוארת אינטואיציה מיוחדת, מעבר למצוי, מסתורית כמעט – משמשים אותם, ובעיקר על פרשות דרכים עקרוניות או מעשיות, כמקור שכנוע ראשון במעלה. ושורה של התנהגויות נחשבות בעיניהם כהתנהגויות מופת הראויות ביותר לאדם בן־תרבות – ושבהן מתגלה הזדהות עם גילוײם של אופני תגובה אינסטינקטיביים, יצריים, מיסטיים, ריגושיים, ועד לממדים של הפגנה דרמאטית של אותם גילויים: אדם ראוי לשמו הוא זה שהאינסטינקט מפעיל את תגובותיו (“אדם חם”, “דם חם”, “איש לב”, וכו') ודוקא בשעות משבר וברגעי הכרעות גדולים.

כמו לכל תרבות ותרבות, גם לתרבות האל־ארגומנטית יש תאורי מצבי שיא, מופתי יוקרה, וסולם ערכים שימושיים מדורג, ובראש כולם באים המושגים המשובחים מכולם – לאמור: בשעה של בחירה בין אלטרנטיבות, זוכים ערכים אלה מייד להעדפה החלטית, שאין להתווכח עליה, ודוחים את כל האחרים בהעדפה מוחצת, הקורנת הילת ייחוס נעלה על כל סביבותיה, ומובנת מאליה מיידית בהסכמה שלמה ומזדהה, אצל כל בני אותה תרבות – ערכים כגון “כבוד”, כגון “גאווה” כגון “קודש”, וכגון האפותיאוזה של “השבט שלי” – כולם מושגים של טאבו כל־יכול, גדולים מקומת אדם, ונשגבים מהיותם נידונים או נשקלים, או ניתנים למשא־ומתן.

וכשניקלע אדם למצבים שבהם עליו להכריע בין שתי התנהגויות – בין זו הדוחה, למשל, את ההכרעה, או את הסיפוק, עד לאחר שיצטללו הדברים ויזדככו, ותתגלה המורכבות שבהם ומיגוון שיקולי הבעד־והנגד וכו' המגלגלים בארגומנטים – ובין התנהגות הדוחה כל השתהות וכל שיקול־דעת שעשוי לעמעם את חוד הרגש, ושלא להראות כנתפשים לחולשת ויתור לא־מכובד, פחדני ובוגדני – ומעמידה במקום זה ומעדיפה תגובת גיבורים מיידית, ונראית לראווה – תגובה ספונטאנית, יצרית, ללא פשרות, ושבה “הכבוד׳׳,”הגאווה", “המסורת” וכדומה, מגיעים לביטוי מלא, ומשחקים תפקיד ראשון – ופטור מארגומנטים.

כשקבוצת אנשים גדולה יחסית חוזרת ונוקטת כפעם בפעם אותן תגובות עצמן, במשך תקופה ארוכה – וחוזרת ומקבלת עליה דין הכרעות חסינות הוכחה ופטורות ארגומנטים, וחוזרת ונזקקת מחדש להכרעות שאינן צריכות לאלה – מתגלה לעינינו תרבות, רבת עוצמה והשפעה, שהופכת להיות עובדות היסטוריות, ומעצבת מצבים קיומיים, וחלה במלוא כוח שיכנועה רב־הסמכות, על מושגים, ועל התנהגויות, לרבות הכרעות פוליטיות, ובהן גם הכרעות מרחיקות־לכת עד כדי שלום או מלחמה.

כבר אמרנו כי אפשר לראות קבוצת תרבות זו כ“קבוצת טאבו” משותפת – או גם “קבוצת טוטם” אחת – לאמור, שׂהיתריה ואיסוריה אינם טעונים ארגומנטים, אלא די להם שהם מקובלים כשיכנועים כפוי־מורשה, ומחוזקי־מסורת, ושהציות להכתבתם – כמוהו כעמידה במיבחן־בגרות לאומי, וכמילוי חובה שמקנה זכויות יוקרה. קיומן או אי־קיומן של חובות־הכבוד מדיח את היחיד מקשרי השייכות או מכליל אותו בהם, פוסל או מזכה אותו בגושפנקה של ההסכמה הטוטאלית. מעשים כגון “נקמת־דם”, או “שמירת כבוד המשפחה”, שימושים בסימנים מעוררי אינסטינקטים ומגרי השתלהבות, כגון “חילול” או “מצוות קודש”. ביטויים כגון “אדמת קודש” או “לעולם לא” הצדקות לתביעות כגון “הובטח לי”, או “הזכות המוחלטת”, התנהגויות כגון הזמנה לקרב, הטחת ביזוײם וגידופים תיאטרליים, השתבחות בהצגת סימפטומים פיסיים לראווה, כראייה לעמדה צודקת יותר, כגון “רתח דמו”, או “סמקו פניו”, או “חוורו” או “דמעו עיניו” או “פעם ליבו” – או סיסמאות החלטיות, כגון “יש דברים שהם יותר מן החיים” או “טוב למות בעד” – תרבות רחבת־ידיים, עשירת דראמות, ומכותמת דם – מקבלת אותם ושכמותם כעדות להתנהגות מופת אצילית, ולהוכחת טעם גדולת החיים, על פי שיעור הגשמת דימויים־של־כבוד כאלה, ושל גאווה, קדושה, וכיוצא בהם – והדברים עתיקים.

חשוב להתעכב כאן על שניים־שלושה איפיונים. התביעה להביא ראיות מספיקות כדי להשפיע ולהטות את כף ההכרעה לכאן או לכאן – עומדת כולה על הודאה בקיומו של “או” ובקיום אלטרנטיבות לגיטימיות משני עברי ה“או׳׳ הזה – עד שלא העדיפו דרך אחת על פני אחרת והתגברו על ה”או׳' – ואילו התרבות האל־ארגומנטית, יכולה להיות מצוינת כ“חסרת או”, – היא כולה רק צד אחד, ולמטבעותיה רק צד אחד, אין לה מורכבות, כולה עשויה קווים קווים בלי מימד עומק, או גובה. הרי זו בעיקרה תרבות חד־ממדית, שבתוקף תפישת עולם חד־צדדית גם אין לפניה בן־אדם אלא רק דימוי־אדם, כשדימויו של אדם חשוב כמותו, לא חשוב ממנו. אין לפניה ממשות, שתמיד היא מרובת פנים ורב־ממדית, אלא יש לפניה הסכמה על דימוי־של־הממשות, חשובה כמותה, ועדיפה ממנה. אין לפניה מצבים אנושיים, אלא די לה בסטיריוטיפ של מצבים, כשסטיריוטיפים של דימויי אדם מציגים בו התנהגויות סטריוטיפיות צפויות (ואת האישי, החורג מן הדגם, מדחיקים כרגיל ע"י טכניקות ידועות של אשמה ובושה).

במקום תיאור מצב אנושי – נוטים להביא קלישאה על המצב, ולהאמין בקלישאה כאילו היתה מציאות. וכן, במקום לחוות דעות על מצב נתון – מחווים סיסמאות מוכנות. ושלושה אלה הם גם הממלאים את החינוך של תרבות זו מפה לפה, שלושה דגמים אלה: הסטריוטיפ, הקלישאה, והסיסמה – והם תוכן החינוך, מעבר כל מקצועותיו השונים, והם גם המוטיבציה לפעילותו ויעד מאמציו. הם גם מיטב כותרות העיתונות הנפוצה. הם גם תוכן פרשנות האמנות וביקורתה: מיון המציאות המתוארת ודחיקתה אל תבניות חד־ממדיות, ע"י סיפוק תגים לדפוסים מובנים, ותוויות־יידוע לדירוגי יוקרה, לדגמים מעודפים.

מידת העקביות שבשמירת התנהגויות שתלטניות אלה – היא המאפיינת את עוצמת התרבות, ושיעורי הקנאות והדבקות לקיימן ללא־פשרה – היא שנראית גם כהתנהגות של “הדר”, הראויה לכל שבח: חוסר־ההתפשרות והנוקשות־הקישחת ניראים כאופי ללא־חת של “נאמן התנועה”, ואילו ההשתכרות הקלה, וההיסחפות המײדית להשתלהבות – הם מכניזמים המיועדים, בין השאר, להציל את השיכנוע מן התביעה לארגומנטים. בדינמיקה של התרבות האל־ארגומנטית פועלים יסודות המפצים זה את זה: הקשיחות – שומרת ממורכבות מביכה, וההשתלהבות – שומרת מסתירות מורכבות מדי. במחיר הכנעתו של אדם לצווים עליונים, וציותו לשליחויות שמוטלות עליו – הוא קונה תועלת אגוצנטרית מכאן, ותחושת רוממות מאגית, מכאן. כיחיד אין עליו אחריות כבדה מכוחו לשאת, וכציבור יש לו לגיטימציה לאגו מנופח.

על טאבו אין שואלים שאלות – לא מפני מה, ולא לשם מה. לא מי שמו, ולא מה לי ולו. כוחו בקבלתו הטוטאלית והספונטאנית. ממש כך אין למיתוס דיאלוג, ואין מי שיוכל לערער עליו בלי להיחשב למחלל קודש; אין ספקות בהחלטיותו ולא תוכלנה להיות – ספקות כמוהן כבגידה. “אדמת־קודש” אינו נושא לארגומנטים, ו“אמות ולא אזוז” או “אמות ולא אתפשר” – ניראות כסיסמאות שוות־ערך לארגומנטים, ובאות במקומם.

שני מיני אוֹרח־חיים ותוחלת־חיים מסתברים משני מיני טיפוסי פסוקים אפשריים על אודות איזה X נכסף, שהכל רוצים בו יותר מכל דבר אחר. ניתן לוֹמר: “אני רוצה ב־X מפני שא'”, כשא' פירושו ארגומנט, שניתן להצגה בפומבי, להגנה פומבית, לביקורת, לאימות, להחלה בתנאים או לאי־החלה בשום תנאי. ושניתן לתקנו, לאייכו, להתמקח עליו, להתווכח. ולבסוף. לקבל־או־לדחות מפני סיבות שהוצגו בארגומנטים.

ואפשר להציע טיפוס היגד אחר: “אני רוצה ב־× מפני שאני –” ו“אני” כאן כמציג אני־יותר־מאני, כמציג פטור מצורך להציג משהו שהוא יותר מהצגת “אני”. וזה כל מידת השיכנוע הנדרש: “שאני” – מאמין, מקבל, יודע, משוכנע, מחוייב ואף כפוי, ופטור על־כן משום צורך בשום ארגומנט מצדיק נוסף. אין עלי לשכנע, ולא להתווכח, ולא להוכיח לאיש, ולא לסלק ספקות, ולא לטעון טענות – השכנוע כאן נסתײם עוד לפני שהתחיל, ואין עוד כלום לאמת או להפריך, אלא חוק יש כאן, שחל על כל הנוכחים, והם ידם קצרה מחול עליו. זו חובה שדי בצל־של־ספק, כדי להיראות ככופר בעיקר.

הרהורים על החובה – הם כבר ראשית התמוטטותה. ואיתה מתמוטט הבטחון העצמי, ויציבות העולם נעה חגה. והאוריינטציה השלמה – מתערבבת. כביכול, יש נושאים בעולם שאין אדם בן־חורין בהם לבקש לו ארגומנטים. ושאין לו רשות אלא רק לקבל בלבד, ולהרכין ראשו בענווה. כי לא לקבל – הרי זה להיות זרוק מן העולם, מושלך אל ההפקר, ואל התוהו.

*

כמובן שאין הרהורים אלה באים לחול על כל ענייני העולם, שיש בהם ענײנים שהצל והמיסתורין והפרדוקסים מהותיים להם; ובוודאי שאין כוונה כאן לחלק את העולם לשחור כנגד לבן: חציו תרבות ארגומנטית וחציו תרבות אל־ארגומנטית. הדברים, כידוע מעורבבים ובצד קצת קבוצות שברובן הן אם בקצה הזה או בקצה הזה של התרבות, הרוב נע באופן לא סדיר באמצע. לא מוכרע עד הסוף, לאושרנו, ולא סגור לגמרי מפני תרבות זו או זו, והשאלה בחריפותה מתעוררת, כאמור, ברגּעי משבר לאומי, ועל פרשות־דרכים היסטוריות: איזה תרבות תפעל אז כקובעת את ההכרעות הפוליטיות הגדולות?

כמה יהיו אז יותר, ברגעי תפנית אלה, כגורמי ההכרעה: אלה שנזקקים למיתוסים של הכל־או־לא־כלום, של תן או קח רק מאה אחוזים ולא פחות, של כבוד מוחלט לטאבו שלי – ושל פחות כבוד למיתוס שלך? כמה יהיו קשורים הדק־היטב ב“קשרי השבט הראשוניים” עד שלא תהײנה להם ידיים חופשיות לשום ברירה בין אלטרנטיבות; כמה יהיו כפויים להגיב על־פי אקסיומות “הכבוד”, אקסיומת “הגאווה”, אקסיומת “הקודש”, ואקסיומת “המסורת” – כמופתי התנהגות ראשונים ובלעדײם? וכמה – כנגדם יהיו אז, על פתח תקופה משתנה ואפשרויותיה, פתוחים לתביעה לשפיות־הדעת, לשיקולים יחסײם, וליחסים ריאליסטיים, לא מיתולוגײם. ולחדול מבקש מאה־אחוז, ולדעת שהאפשרי משני צידי הגבול, לעולם לא יוכל להיות מאה־אחוז לשום צד, ולהכיר בפומבי שאין שום מאה־אחוז בין בני־אדם, ואי־אפשר שיהיו, ושמי שתובע עמידה על מאה־אחוז – תובע אבסורד, ומזמין לתת הכל או להפסיד הכל. לשם אבסורד.

חכמת הוויתור ההדדי לשם האפשרי, חכמת אי־עשײת השנוא עליך לחברך, חכמת השכל־הישר במקום חכמת השכל־המוחלט כביכול – הם הסיכוי לאפשרי, והיפוכם – הסיכוי לאי־אפשרי. כלומר, הסיכוי להבנה בין שונים, הוא בהידבויות, והידברות פירושה פשוט: אתה קיים כמוני, ושלך טוב כשלי, וקיומו כמוני – פרושו, שטענותיך תקפות כטענותי, ושאין לאיש־מאיתנו שום דבר כה מוחלט, עד שהוא יקר יותר מקיומו של השני. ופירושו עוד: שחיי בני־אדם הם שצריכים להכתיב את האידיאות שלהם, ולא בדרך העריצה ההפוכה: שיש איזו אידיאות קדומות וקודמות לכל, וקודמות גם לחײ בני־אדם. ושלשמן מותר אפילו להשמיד ולהישמד.

מי במזרח־התיכון הזה שלנו איננו מכיר משפטים רוממי־הוד, שצד זה שלהם הוא אידיאה נשגבה מן האדם – וצד זה שלהם מדבר על דם ועל מוות? משפטי שחור וארגמן כאלה, כבר הפכו יותר מדי חײם צעירים – לאבל.

שתי התרבויות האלה, הארגומנטית והאל־ארגומנטית, צופות עתה זו בזו משני עברי הגבול, ובתוך תחומי כל גבול מבית.

הסכנה להתלקחות במקום פתרון עולה ויורדת ע"פ נטיית שני הצדדים להתחפר עמוק יותר, כל צד בתרבות האל־ארגומנטית שלו, או לצאת מן החפירות, ולעודד כל צד את התרבות הארגומנטית שלו. אפשר להוסיף ולהתבצר יותר בבלתי־אפשרי, כלומר במוחלט, הפטור משום חובת הוכחה, והמחײב ציּות לגורל שמעבר לכוח שלו. אפשר להוסיף ולהתבצר יותר בבלתי־אפשרי, כלומר במוחלט, הפטור משום חובת הוכחה, והמחייב ציות לגורל שמעבר לכוח אחריותו האישית של כל אדם – ואפשר לתת מעמד בכורה ליחסים מעוצבי שכל־הישר, שיקולי־דעת, והכרעות מתוך הידברות הדדית בארגומנטים: זו היא הנקודה שאליה הגענו. או, אם לא כך – חזרנו והגענו אל האקסיומות העירומות. מצב שבו שתי אקסיומות שוררות ללא חנינה, זו מול זו – הוא טרגדיה ללא מוצא. התקווה היא, כי אקסיומות אנושיות, משותפות הן לכל האנשים ולכל האנושי שבהם. ושארגומנטים של שכל ישר, יוכלו להפיק מהן מסקנות אפשריות לכל.

המקום שאנו נמצאים בו והזמן שאנו חיים בו – יהודים וערבים כאחד – עומד כידוע לפני הכרעות היסטוריות. על פי מה תיפולנה ההכרעות? מלחמות שוב לא תשנינה דבר, מלבד עוד מוות.

כיבושים נוספים לא יכבשו שום קידום לשום פיתרון, מלבד עוד סבל. ונשאר רק ששני הצדדים חײבים כעת לדעת לצאת מן החפירות המקודשות שלהם, ומן העמדות המיתולוגיות של מאה־אחוז שלהם, ומן ההישענות על אקסיומות שבני־אדם לא יכולים לחיות בהן, ושהן מעבר לכוח סמכותו של אדם, ומעבר לכוחו לשנות או להחליט. תביעות כאלה של קיום אקסיומות עקרות, ושבהן האקסיומה שלי מתעלמת מן האקסיומה שלך, אינן פתח אפשרות לחיים, אלא הן הזמנה לעוד סיבוב חסר־מוצא, כזה שמאז ומעולם ניסובו ולא פתרו כלום ושמחדש נולדים לו תמיד עוד קיין והבל, שמחדש הם קמים פעם זה על זה ופעם זה על זה. ומסתבכים מחדש, ומחדש ימותו בו ולא ישתנה דבר.

הארגומנטים, כוחם הוא שכל בני־האדם שווים לפניהם. האל ארגומנטים, תמיד מתפתה מישהו בהם לחטוף לו יותר ולהיות שווה יותר – ותמיד ײזרק אל אין־מוצא, כביכול בגזירת הגורל. ובאמת בנטישת האנושי שבו וסיבוב האבסורד חוזר אז, מוכרח לחזור מחדש.

מה יכול אפוא לשנות כיוון? מה יכול להוציא מן הפאטאליות? מה יגרום ליותר בני־אדם, משני צידי הגבול, שיבואו להטות את הכף לצד תרבות האפשר ולא לצד תרבות המוחלט? אין כידוע אף תשובה נחרצת, שלמה גמורה וסופית. אבל, אם עוד ועוד אנשים כגון אלה היושבים היום כאן, בסיום שלב בהשתכללות ובהשתלמות המקצועית שלהם – יקבלו על עצמם להפוך בדברים, להרהר בהם, יותר מאחרים, ואולי גם להתערב יותר – האם לא ייתחזק אז סיכויי אחד מסיכוי אחר?

יזהר סמילנסקי, דבר, 19.5.1978