כדי לדחות את האשמה כאילו מיהרו לוותר בקמפ־דײוייד על ישובי סיני ללא מאבק מספיק, סיפר ראש־הממשלה בכנסת כיצד ניסתה ישראל והשתדלה להניע את סאדאת לפשרה כלשהי וכיצד סירב הלה בתקיפות. לבסוף הלך אליו נשיא ארצות־הברית בכבודו ובעצמו וחזר בפחי־נפש, אבל, על־פי הפצרות ישראל קיבל עליו ושב והלך אליו להשתדל עוד למצוא פשרה כלשהי – וחזר ולאו החלטי וסופי בידיו.

סאדאת, סיפר בגין לשומעיו, קפץ ושאג אז מלה אחת: NEVER – שאג סאדאת –עד שנעו אמות הסיּפין, NEVER שהלך מקצה הארץ ועד קציּה. צעקה גדולה אחת וסופית: לעולם לא! ושאגה זו היא שהכריעה את הכף. סאדאת אינו רוצה. ואין מה לעשות עוד.

גם ישראל ניסתה כוחה שם בכל מיני מחאות והודעות על NEVER, אלא שלא עלתה בידיה אלא רק לאחר מאמצים להמתיק קצת את הגלולה: לא לקבל החלטה בו במקום ולא לדחותה בו במקום, אלא לחזור לכנסת בירושלים ורק שם לקבל ביחד את ההכרעה שנגזרה מכוח צעקת סאדאת ההיא: NEVER!

במה גדול כוחו של ה־NEVER הזה של סאדאת? למה היתה שאגתו עדיפה משל הישראלים? למה אפילו נשיא ארצות הברית נבהל מפניה ונרתע וחזר ואישר כי אין מה לעשות עוד: גזרה היא. הלא דבר הוא: מין NEVER כזה היה בידי סאדאת, שאין העולם יכול לעמוד כנגדו, ואין מוצא לפניו אלא רק לקבלו, לרצות בו, ולקבלו.

ופתאום כאילו נחשפה איזו אמת דחויה, ונתגלתה בכל אכזריותה, אמת שלכאורה כבר בגרנו ועברנו ממנה והלאה – על מצבה הנכון של ישראל ועל מקומה בעולם.

הרי זו מדינה בת שלושים, עתירת־הישגים בהתיישבות, בחקלאות וֹבתעשיה, שצבאה נחשב כחזק במזרח התיכון ושמוראו על כל שכניו סביב, מדינה ריבונית ועצמאית לכל דבר, שקשרים לה עם העולם, והכרות והכרויות, אלא שאין לה בינתיים, ולא לשבעים שנות הציונות שלפניה, שום עמידה של NEVER בעולם, וכשצועקים לעומתה NEVER אין לה מה להשיב אלא לקבל.

ואין ישראל מין מדינה מחרישה שקולה לא נשמע. שנים רבות רבות היא טורחת בהסברים ובהסברות, וכבר דור או שניים או שלושה היא מוסיפה ומוכיחה הוכחות המתקבלות על הדעת ומעבר לה – פונה אל הרגש, אל השכל ואל חוש הצדק, מתארת את מניעי הקמת המדינה ואת סיבותיה ואת ההתחלות שקדמו לה ואת הכוחות שהמריצו את הקמתה, לרבות השואה, ה"בעייה היהודית׳׳, האנטישמיות, הרדיפות, ומאידך התקוות וההבטחות מימי הנביאים ואילך, לרבות התרומה היהודית לתרבות העולם ועד אינשטיין, פרויד ומארקס ולאחריהם – אבל בעיני העולם עדיין אין שיכנוע מספיק למציאות שהם מייצגים.

העולם, מסתבר, עוד לא הודה בליבו בישותם הראשונית, ובצידקת היותם הראשונית, ועדיין הם שם בחזקת פגע־רע שנתקע בלתי־מוזמן למזרח התיכון, ועדיין הם שם גוף קנטרני, ערמומי ומתוחכם, שפלש לאדמות לא לו וטוען טענות שרק מכבידות ומסבכות את שכל־הישר, וששלושים שנה לאחר שהוקמה מדינת היהודים לא צידקתה, לא גבולותיה, לא בירתה ולא תפקידה כמגשימת הציונות – לא הובנו, לא הוכרו באמת, לא נתקבלו למעשה כממשות שכבר פטורה מהסביר עצמה ומהצדק את קיומה, פשוט כשאר כל מדינות העולם.

עדיין מגויס העולם באו"ם ובמוסדות שכמותו ללמד את הישראלים לקח ולהוקיעם על כל מידותיהם הרעות החל בגזענות ועד אדנות המתקלסת בילידים דוגמת דרום־אפריקה ועד כוונות התפשטות מפלצתיות, ועד שלילת זכויות היסוד של עם נידכה וכוונה להכחידו מעם. ועדיין ארה׳׳ב, “הידידה הגדולה”, אינה מכירה בירושלים כבירת ישראל, ואין תכניותיה לעתיד הולמות בדיוק את החזון הישראלי, וכאילו אפילו באמריקה אין עדיין הודאה מלאה בישראל כמדינת היהודים המגשימה את הציונות.

התגלה בסיפור הכמעט אנקדוטי הזה דבר מדהים. שלמצרים יש כוח עמידה כזו, וכוח וטו כזה, שלא ישראל ולא ארה"ב ולא מלוא עולם כולו יכולים לו. ושלפיכך, על ישראל לוותר, שאם לא כן תישא ישראל לבדה באשמת כשלון השיחות, ותחטא לבדה בהפסד העתיד, ותמעל לבדה באחריותה, ותשאיר אחריה אדמה חרוכה לדור או לשנײם.

ומפני מה יש רק למצרים מין NEVER נורא הוד כזה, שהעולם מקבלו ועומד לימינו? מפני מה הNEVER שלהם כבד מכל, מכובד מכל, ועוצמת הווטו שלהם כמוה כפירמידה לא תימות לעולם? ומה זה שעושה את הNEVER המצרי לעובדה פוליטית מכרעת, לכוח מחץ כנשק אדיר, כטוב שבכלי הנשק, כעמדת מיקוח של סוף־פסוק והדיבור האחרון, ושהכל מתנפץ אל הצור הזה לרבות מלוא השפעת נשיא ארה"ב?

– האם צודק סאדאת יותר בריבו? (עמדתו מוסרית יותר, חוקית יותר, מבוססת יותר מכל סיבה שהיא ומכל הסיבות?)

– האם רק הצליח יותר ביחסי הציבור שלו וברכישת דעת הקהל לצידו? (עמדתו נראית בעיני העולם נכונה יותר, סימפאטית יותר, פשוטת הבנה יותר, וכו׳).

– האם רק ידע לנצל היטב יתרונות מזדמנים (הנפט הערבי, השוק הערבי, העולם השלישי, וכו׳).

– האם פעל בתיאום כפול במגמת הכפייה ארה"ב – מצרים?

– או שמא ניצל אי־כך גם את האנטישמיות המעמעמת בכל פינה בעולם, ואת הנטייה לדחיית היהודי מכל סיבה שהיא?

– או, גם זה שקולה של ישראל תמיד הוא מרובה קולות, ומהם אף סותרים (רק בעתות מלחמה הוא נעשה קול אחד כמעט…) סייע לו?

אם כה ואם כה, ה־“NEVER” של ישראל נמצא קל יותר, אין לו קול ואין לו הד – עד כדי שכל סיכום של ועידת קמפ־דייויד שלא היה מודרך ע"י צעקת ה־NEVER של סאדאת, ממילא היה נופל כאשמה חד־צדדית על ישראל, ובכל מקרה רק היא לבדה תישא בתוצאות, תמיד.

*

פירושו של דבר הוא, כי קמפ־דייוויד היה מקום שישראל זומנה אליו מראש כנאשמת. בידיה היה רכוש עשוק. כל העולם חושב כך, וגם חלק מן הישראלים חושבים כך. ועליה היה להודיע שם מתי ובכמה שלבים תשיב את כל העושק לבעליו החוקיים, למרות כל ההסברים וההוכחות והטענות שביקשו להפריך בהם סברה פופולארית זו. יתר על כן, נראה שיש משהו יסודי ביותר שהעולם לא הודה בו ואינו מודה בו, ונראה שגם לא יודה בו – כהנחת יסוד עקרונית ראשונה שבלעדיה כל הטענות ריקות – אין מודים בקיומה של ישראל כמגשימת הציונות. גם לאלה שהודו בקיומה המשפטי של ישראל לא כולם הודו בקיומה העקרוני כשלב בתהליך היסטורי. רבים לא הודו עדיין בזכותה של ישראל להיות, אחרים לא הודו בגבולותיה, לאחרים מפריעה ירושלים, ואחרים עדיין סובלים את נוכחותה כסבול קוץ שנתקע בריקמת בשר ערבית.

נראה שהעולם ברובו עדיין לא הבין ולא הודה בציוניותה של ישראל. וציוניותה בעיניו היא כמין מזימה שלילית במובן זה או אחר, שצריך לפקוח עליה עין חשדנית.

בעיני העולם אין לישראל עדיין גבולות מסוימים, וכל גבול ממזרח לים התיכון הוא עדײן גבול של ארעי. בעוד שכל גבולות ארצות ערב, לרבות ארצות שזה מקרוב הוקמו – הוא גבול מקובל כעובדת ברזל.

ישראל מתחילה בים, היכן היא נגמרת? בגבולות 67? בגבולות 47? בגבולות הישוב שמימי העותומנים? מה מעמדה של ירושלים בישראל? האם היא עובדה ארצית מוכרת או רק ירושלים של מעלה היא שלמות אחת?

יתר־על־כן, העם היהודי – מהו העם המוזר הזה? מולדתו מוזרה, וגלותו מוזרה (גם בעיני היהודים עצמם). כך שהעם והארץ הם מיני ישויות חסרות צורה סופית, מוכרת, חסרות גבולות מובהקים, והכל בהם עדיין נושא לוויכוח פתוח, לרבות מיהו יהודי.

וכשיתמו הוויכוחים, תהיה הטריטוריה שהיא ישראל, לפי הסכמת כל העולם – פחות ממה שרוב הישראלים. סבורים להם בליבם: משהו סביב גבולות 67 ופחות מהם, וירושלים תהא מן הסתם חצויה באופן כלשהו. אבל גם אז, לא תזכה ישראל בהכרת כל העולם ויימצאו מערערים על כל גבול שהוא, ולא ינוחו אלא יחכו לשעתם שתגיע לערער ולהשיג משהו וגם כשיוסכם אי־כך על כל הגבולות – לא יבוא הסוף.

אז, או עוד קודם, תיפתח השאלה של הפלשתינאים. והעולם ירעם בקולו NEVER רועם על כל מה שנראה ככוונה לתת להם פחות ממקסימום חלומם: להחזיר את כולם לארצם ולתת להם ריבונות מלאה ועצמאות שלמה. וכל מחאותיה של ישראל, הסבריה ודאגותיה, ונסיונות גיוס דעת הקהל האוהדת לא יזכו לכלום יותר מאשר זכתה לו בקמפ־דייויד, לאמור NEVER. רועם וסופי ומחייב סופית.

האמנם אין לישראל NEVER משלה? האם אין לישראל שום “עד כאן” – שמכאן והלאה לא: NEVER? התכיעה שנתבעת ישראל כעת אינה אלא שתהא ישראל מדינה בסוף חלומה (וחלומה, כך מקובל בעולם, הוא חלום התפשטות, וחזונה מקובל שהוא כיבושים והתּפשטות והשתלטות חוצה לה – וכך ומעין־כך מפרשים את חלומה בעולם). את חלומה האמיתי, החלום הציוני, החלום ההיסטורי של עם עולם – אין העולם יודע, אינו מבין, אינו מודה בו, ונלאה משמוע הסברים. ישראל תחוייב אפוא להתפכח מן החלום הציוני, מצוא עצמה בכברת ארץ מוחתמת כלשהי, מאותרת ומוגבלת ושמורה מכל מגמת התפשטות, כדי שתשיג לה נסבלות סבירה כלשהי.

*

מה שעמד לימין סאדאת בצעקתו, היתה הסכמת העולם כי ישראל אכן עשקה אותו, ואת שאר הערבים שמסביבה. שבידי ישראל אמנם נמצא העושק, ושהיא חייבת להחזירו לבעליו.

ושני מיני עושק הם: עושק קרקע ועושק עם. עתה עומד העולם על כך שהעושק יוחזר. וגם כל המלחמות שפרעו בסדרי המזרח התיכון לא הּיּו לדעתם אלא אם נסיונות להתחמק מהחזרת העושק ואם נסיונות לתבוע את החזרתו. מלחמות אלה ייפסקו מעתה ושפך הדם שלשווא, ובמקומם תיעתר ישראל להחזיר את העושק באמצעות הסכמים ומועדי תשלום עד פרעון הכל. רבים בתוכנו מאמינים כי אכן כך הוא, וגם סבורים כי מכשיוחזר כל העושק – חיי השלום והצדק יתחילו.

מה הוא בדיוק העושק הזה?

מסתבר שהוא גדול ממה שאומדים אותו לכאורה. העושק אינו רק כל מה שבידי ישראל מעבר לגבולות 67 – ואינו רק עובדות היסטוריות מפורטת כלשהן, כפי שנוטים רבים לחשוב, ולא רק עובדות היסטוריות ידועות כלשהן שצריך לחזור ולתקנן.

העושק, נראים הדברים כעת, מרחיק לכת: הוא גם עמדה מטאפיסית, גם מציאות על־היסטורית, והוא גם עקרון אידיאולוגי. נראה איפוא, כי החלום הציוני בעיני הערבים (והעולם) הוא העושה את עושק הערבים. החלום הציוני הוא האחראי לכל הרעות, הגזל, הקיפוח, ושפיכות הדמים. וכל כמה שננסה לגמד את החלום וכל כמה שתיתן ישראל דברה כי אינה מתכוונת להתפשט, וכי כל כוונתה מעתה, כפי שכמה מאנשיה התבטאו, יהיה להתפשט רק לגובה ולא לרוחב הארץ – דבריה לא ייאמנו.

היום, לאתר ועידת קמפ־דיוויד, שהוכרעה בצעקת סאדאת, שהעולם כיבד איתה במלואה, ונרתע מפניה כמפני גזרת טבע – היום לא רק הגולן, בקעת הירדן וחלק מירושלים, אינם ודאיים עוד בידי ישראל, אלא כפופים לאותה צעקה, גם רמלה ולוד בספק ויפו ואשקלון. ומה לא, – בספק. וכל עוד פליט פלשתינאי אחד לא חזר ואינו יושב במקומו ולא פוצה פיצוי מלא – עדיין ישראל בספק ומעשיה חתומים בחותם העושק.

*

העולם קיבל את הטענה הערבית. את המיתולוגיה על העושק, ואת כוח הווטו הנובע מהכרה זו. קמפ־דײויד הוא האישור של ה־NEVER הערבי והסכמה חגיגית של משפט העמים. ה־NEVER של הערבים עדיף, אילו לישראל אין NEVER, אלא רק סדרים, גמישויות. וויתורים, הסתפקויות, ותחליפים שמחליפים נוכחות היסטרית פיסית בחוזים משפטיים מופשטים.

העולם רואה במיתולוגיה הערבית בסיס ריאלי וראציונאלי לעיצוב ההיסטוריה של המזרח התיכון.

העולם דוחה את הטיעון הציוני ואת המיתוס ההיסטורי היהודי. לעם היהודי אין הכרה בתודעת העולם ולא למדינת היהודים.

מרגע שקיבלה ישראל את הדין והודתה כי מצרים תקבל לא פחות ממאה־אחוזים מתביעותיה הטריטוריאליות (בלי שים לב למצב הטריטוריה, לתולדותיה, לאופיה, לתפקידיה, ולמשקלה היחסי במאזן ההדדי), השמיטה ישראל מידיה את ה־NEVER הריבוני שלה. ואילו ידעה להאריך נשימה ולא לוותר על אחוז אחד סימלי כדי שידחה את האקסיומה המצרית, והיתה נכונה להחזיר תשעים ותשעה אחוזים ורק לומר NEVER נחוש על האחוז האחרון והאחד הזה – היה העולם חייב להכיר כי גם ישראל כאן: מוכנה להחזיר הכל, כמעט כל שעל ושעל, בלתי מתכוונת להתפשטות, אבל מקיימת ויתור הדדי של שני צדדים שוויי ערך ושווי צדק. שׁערבים היו חייבים להודות ולהכיר בממשותה של ישראל ולהודות בה כבמציאות היסטורית, כנוכחות בזכות מלאה ופטורה מהצטדקויות, וגם היו חייבים אז באזני עולם כי המציאות במזרח־התיכון נשתנתה ואין להחזיר עוד את הגלגל.

בלי הכרה זו, שנובעת מוויתור הדדי על יחסי מאה אחוז ולא פחות, אין הכרה שיושב כאן עם יהודי כדין, אלא יושב שודד שעשק וחוייב להחזיר הכל, לפני שיידברו איתו ויתייחסו אליו. בלי עמידה עיקשת על כך יהיו הגבולות, כל גבולות שהם, בלתי סופיים, וממשותה הפיסית של ריבונות ישראל תהיה מוטלת בספק.

בלי זה אין כאן שתי כפות מאזניים וטענות מכאן ומכאן, אלא יש רק כף־מאזניים אחת ועליה כבד מכל כבד יש NEVER אחד בלבד, שכל העולם מודה בו, רק בו,ִ ובו בלבד ואף ישראל לבסוף קיבלה אותו והודתה בו.

ומה בכף השניה? בכף השניה, בלי שום סיכוי, מצייץ לו כעת פולש קטן שנידחק לו למזרח התיכון לא קרוא, ועשק לו לא־לו, וכעת ניתפש לבסוף ומתפתל לפני העולם מאולץ להחזיר הכל – כל־כך, עד שאפילו “ההכל” הזה אין לו שיעור, לא מידה ולא גבול, מין הכל נוזלי ממוסמס ונישפך ובלתי ניגמר בשום עד־כאן, שהוא סוף מוסכם על הכל.

*

היום יש רק לצד אחר NEVER שהעולם וישראל הודו בו במאה האחוזים, ובכוחו ובצידקו למאה אחוזים. ולצד השני – נשאר חלום, שגם לא כל אנשיו מאמינים בו, ושכעת כולם נקראים להתפכח ממנו בהתפכח משיכרון, ולקבל, עליהם שאין להם בידיהם אלא רק להסכים. או, לשים כעת לפני עצמם ולפני העולם את גבולות ה־NEVER הלאומי שלהם. עד כאן. ומכאן והלאה – לעולם לא.

התקופה שבה נימנעו “מלצייר מפות” כדי שלא להפסיד במיקוח המו"מ – עברה לגמרי. וכעת צריך וצריך לצייר את מפת ה־NEVER הלאומי של ישראל ולקום ולעמוד עליה.

שתי דרכים לפנינו עתה:

– ייצוב העד־כאן הלאומי של ישראל בכל חומרת ההשתמעויות:

– או, הכנת העם לקראת ההשתמעות האחת המוכרחת מיחסי כף־מאזניים אחת.

יזהר סמילנסקי

דבר (ה תשרי תשל"ט 6.10.1978): 15; 17