א. 🔗
סוחר יערות הייתי בנעורי: עשיתי ביער אחד בירכתי פלך נובגורוד סמוך לגבול פטרבורג הצפוני ופינלאנד.
ארץ כבולה ואפלה הארץ ההיא. האביב מתחיל שם בשבועות האחרונים לחודש אייר; בראשית אלול גווע הקיץ, בתשרי יורד שלג, ובחשון, בשבועות האחרונים, עומד החורף בעצם תקפו. יושבי המקום – כמוהם כאדמתם; כבולים, אפלים וזועמים, פראים ומרי־נפש. האדמה הקרה והדלה אינה מספיקה לחם אפילו לשלשה חדשים בשנה, ואנשי המקום מוכרחים למצוא להם את מזונותיהם ממקורות אחרים. ציד דגים וחיות, וביחוד העבודה ביערות המרובים במקום ההוא, הם המקורות להספיק להם את צרכיהם המועטים.
בתי האכרים המעטים, קטנים, צרים, דלים ומלאים צחנה. רובם של האכרים דרים עם הבהמה הדקה שלהם. בבתיהם מצויים זוג כבשים ושניים־שלושה פרחי־חזירים, כשהם מתהלכים בבית ועושים בו את כל צרכיהם, או חזירה מיניקה רובצת בבית על ולדותיה. הרפתים בנויות מעצים דקים ולפעמים הם רק קלועים מקני סוף ומחומרים מבית ומחוץ בחומר. וגגות הרפתים מכוסים שטיחי־תבן דקים, שמשתמשים בו גם למצע על משכבם בלילות. הבהמה הדקה מתה ברפתים בימות החורף הארוך והקר, על כן מגדלים הם את היותר צעירות בתוך בתיהם.
שלשה שבועות שהיתי בכפר טירפוגוריבקה, בקשתי לי דירה הגונה בשבילי, עם חדר מיוחד למשרדי, יגעתי ובקשתי ולא מצאתי. לא ראיתי מימי אכרים עניים ומחוסרי כל כבכפר זה.
ויהי היום – ואני הולך סובב לי ביער, הולך וחוצה ערמות השלג לרגל המלאכה אשר לי, עובר מחוטב אל חוטב, ממפיל־קורות אל מפיל־קורות שני, כשאני מודד ומעריך, מציין ומכין את העצים – איזה לתורן ואיזה לעמוד, מה ראוי לאדני פסי הברזל וממה לנסר קרשים – והנה נתקלתי בכנופיה קטנה של חוטבי־עצים כשהם יושבים על גזעי־עצים גדועים מסביב למדורה וסועדים את לבם בפת קיבר ובבולבוסים קטנים. ישבתי אצלם על קצה בולט של קורה עבה אחת שהיתה מוטלה בשלג ושקועה בו ראשה ורובה, הוצאתי פאפירוסה מקופסתי, הצתי בגחלת שנגרפה לכבודי מתוך המדורה ועשנתי להנאתי.
התחילו בשיחה. בראשיתה נסבה בעיקרה על העבודה אשר לפנינו, על טיב הארנים והאשוחים ועל המלאכה העתידה בחלקת “גבעה־רמה”, אשר עמדתי עוד במשא ומתן עם בעליה. ואחר כך עברנו לענינים אחרים. ככה ישבנו כשעה ושוחחנו. פתאום הפסיק אחד האכרים את השיחה בפנותו, אלי הפליט:
– שמעתי, סוחר חשוב, שדואג אתה מאד לדירה הגונה לך ולמשרד; ובאמת, כלום אפשר לו לאדם הגון לשבת בכפרים של בלויי־המכנסים הללו, הטירפיגוריבקיים, והנה, אדון טוב שלי, אין לך אל מי לפנות בענין זה אלא אל איבַן לַמפדה מיאם־טיוסובה. רק אצלו תמצא דירה מרווחה ונאה וגם חדר הגון למשרדך.
– איפה הוא ואיזה איבן שלך?
– רגע, סוחרי הנכבד, והוא לפניך! או־הו־הו! איבן! למפדה ארור שכמותך, אַיך? גש־נא הנה… אבראם מאיסייביטש חפץ בך… הל־א ת־ע־נ־ה, מנורה כבויה! או־הו־הו!…
מהוך עבי אופל שביער, מבינות לאילנות גבוהים, השקועים בערמת שלג יצא לקול הקריאה אכר רחב־כתפים וכפוף ־קומה, בעל שערות מסובכות ושחורות. לפניו – מסגרת של זקן שחור ועב, סבוך ומלא נסורת־עצים. על ראשו כובע של עורות־כבשים, היורד על אזניו, ועל גופו, – אדרת־כבשים, ששערותיה מלבר, וחגור עור של חייל. על רגליו נעלי גומי חדשות ועשויות יפה. הוא יצא זועף ועגום. דומם נתן בי את שתי עיניו החומות הבולטות כעיני עגל. פניו היו שחרחרים ומלאים גומות רחבות ועמוקות, שיורי מחלת אבעבועות. ועם כל זה היה בפנים חן מיוחד. אבל אפשר שרק נדמה לי הדבר, כי אנשי המקום הם מגזע הפיניים שנתמזג עם פליטי הסלאווים יוצאי פלך נובגרוד; ופניהם של אלה צחורים, עיניהם כחולות, מימיות, שערות ראשיהם חלקות וצהובות־בהירות כעין הפשתה הטובה.
– איבן, הנה הסוחר הזה מבקש לו דירה וגם חדר הגון למשרד ולך שני בתים גדולים, והגדול עומד ריק…
– תחת גג אחד שניהם…
– אין בכך כלום… ואתה מה? – פנה אלי האכר הסרסור.
– אין בכך כלום, – עניתי, – ולוּ גם תחת גג אחד, ובלבד שתהי דירה הגונה.
– השמעת, איבן? אין האדון מקפיד על זה. התשכיר?
– ודאי… ומדוע לא?
– הם… המסחר נגמר… תקעו כף! – ועכשיו, למפדה אחא, הרי תהנה אותו במרזחו של קוזמיטש מודענו, הלא?…
– לא בלעדיו… אולם בלאו הכי…
–בלאו הכי?… מדבר!… לא ראיתי עוד מימי נדיבי לב שכמותך, שיכבדו בלאו הכי. ידענוך, אחא! אך עכשיו שאני… יש לי עליך חוב… – והפנים של האכר צהלו, מטעם זה שטעם בדמיונו מן הלגימה העתידה לבוא.
באותו הלילה העתקתי את דירתי מטירפיגוריבקה ליאם־טיוסיבה, מהלך שלש פרסות.
ובאמת – ראיתי אור! ביתו של איבן למפדה היה גדול ומרווח. בנוי היה ב“יד רחבה” מעצי אורן טוב, קורות גדולות ועבות רפודות יפה־ יפה עשבי־טחב. בחדר דירתי עמד תנור רוסי גדול עשוי לבנים שרופות ואצטבה רחבה וחמה, ששמשה לי מקום־מושב ביום ולמשכב חם ונאה בלילה, עת סופה וסער התחוללו בחוץ. איוואן ובני־ביתו ישבו ב“חצי הקטן” של הבית. החסרון האחד זה שכותל של נסרים דקים חצה בין הבית הגדול והבית הקטן, המלא בקיעים וחרכים ואפשר היה להציץ מתוכם. בביאה של הבית היה חדר– את החדר הזה הקצעתי לי למשרד.
סידרתי את רהיטי, חפצי וכל עניני וקניני. העיפותי עין על הרחבות – והָחייתי, ממש החייתי!
ב. 🔗
את הבית בנה אביו של איבן, איסאי גריגוריביטש, חייל ניקולייבי, שנשתחרר אחרי מלחמת סיבַסטופול. ואדם חשוב מאד היה איסאי. היו לו שני צלבים של ברזל, גיאורגיים, על הצטיינותו במלחמת קרים והונגריה ומידאליה אחת היתה לו, של כסף טהור, על “עבודה כשרה” בצבא בעשרים וחמש השנים, משך של עבודת־הצבא בימים ההם. על כל הדברים האלה היה נכבד מאד בעדתו, וישרת את הצבור בתור “זקן הכפר” עשר שנים רצופות; מלבד זאת שרת גם בתור “סופר” ב“וולוסט” שנים אחדות, כי מלומד היה איסאי גריגוריביטש ויודע ספר – האחד והיחיד בכפר ובכל הסביבה. בכל יום ראשון ובחגים היה מסייע ל“אבא” פאוול בשעת התפלה וביחוד בקריאת ה“קַנונים”, ויש כשה“פופ” חלה ולא יכול היה לצאת אל העם, היה הוא קורא גם את ספר־הברית. כשהיו שרים את ה“כרובים”, היה גומר את ה“הללויות” בדבקות. קולו עלה על קולו של האב ה“דיאקון” בעצמו וכל אכרי הסביבה היו נהנים מאד והיו משבחים אותו שלא בפניו לאמר: ראוי היה איסאי לשמש בקודש גם בכתרו של “אבא” וגם בכתרו של ה“דיאקון” כאחד.
ואיסאי חי “ביד רחבה”, כי אדם מצליח היה כל ימיו ומשכיל בכל אשר הוא עושה. הוא היה הצייד המיוחד בכל הציידים, בין בציד חיה ועוף ובין בציד דגים. מספרים עליו, שמעולם לא שב רובהו ריקם, מעולם לא העמדה מכמרתו לשוא ורשתו לא העלתה צרורות וחולות־ים מימיו. מלבד זאת היתה לו פרנסה קבועה “מן הצד”. הכל ידעו, שהיה מוכר “בסתר” יי“ש לאכריו ול”אנשים טובים", אשר יש לסמוך עליהם.
אך לא לעולם חוסן! כשהתחיל מזדקן, נשתנה האיש לגמרי, נהפך לאחר.
נכנס בו השד או דבקה בו “קליפה” טמאה. לפתע פתאום פסק הזקן לבקר את בית־התפלה. חדל להשתתף בקריאות ספר־הברית, לא שר עוד עם המקהלה, כדרכו, לא את “האבות” ולא את “הכרובים”, אלא מצא לו, באיזה מקום ביבליה עבה ועתיקה מאד ובה היה קורא שעות ארוכות, קורא ואינו פוסק, וביחוד קרא את הברית הישנה, דוקא אותה…
אמת הדבר, כי גם בימי נעוריו היו לו שגעונות. שונה היה אותו האיש משאר בני־האדם. למשל, הכל יודעים, שהמנוח איסאי גריגוריביטש לא טעם מימיו בשר החזיר, בין שהוא מבושל במים, בין שהוא מעשה מחבת מטוגן על הבצל ועל הפלפל האנגלי עם עלי־הדפנה. היו לו, לאדם זה, שגעונות… אולם חכם היה האיש, ישר דרך ודובר אמת בפיו ובלבבו, רק הוא האחד היה בכפר החותך אמת לכל חי ואינו מתירא…
ועוד שגעון היה לו, והשגעון הזה היה לו אפילו אז כשהיה משכים ומעריב לבית־התפלה ושומר כל מועד וחג וזהיר בכל צום – דבוק היה בו השגעון מאז ומעולם, והוא – בכל סוף חודש נובמבר או בימים הראשונים של דצמבר היה איסאי מדליק נרות. מנורה היתה לו עשויה לדבר והיה מעלה בה נרות שמונה ימים רצופים בזה אחר זה. והיו דולקים אצלו הנרות תמיד, יומם ולילה, ולא יכבו. למה? על שום מה? לכבוד איזה קדוש היה מדליק אותם? – איש לא ידע והוא לא היה מגיד.
ורבות־רבות היה מדבר “אבא” פאוול על לבו לעזוב דרך רשע זו, שיש בה משום חשש מינות. והיה אומר לו, שעובר הוא עבירה חמורה ונכונים לו יסורים קשים ומרים בגהינום וגם מקפח הוא בזה את חלקו לעולם הבא, אך הוא לא שמע בקולו. ולא פעם בא אליו הפרוטוריי בכבודו ובעצמו, האב סיליוס, והיה מדבר אליו גם רכות וקשות, כי לא נאה ולא יאה לאדם הגון שכמותו לעשות דברים כאלו, שיש בהם מעין “שטונדיזם” או מינות. לא הועיל בכל דבריו! הנרות דולקים…
עקשן היה המנוח, ועל כן קראו לו “למפדה”, כלומר – האיש בעל המנורה. ועבר השם הזה גם אל איבן בנו אחריו, אף כי הלז הוא אכר פשוט והגון ואין הוא שונה מכל אכרי המקום.
ג. 🔗
חולפים. והולכים הימים… אמרתי “ימים” מחמת הרגל. אבל באמת אין ימים בארץ זו. שלוש־ארבע שעות עוברות מעלות החמה ועד שקיעתה. יתר השעות, עשרים ואחת, עוברות בחושך; לילה ארוך ואין־סופי. היינו עושים ביער לאור השלג, לאור הכוכבים הגדולים והמאירים בשמי הצפון, ביחוד היה מאיר לנו האור הצפוני הירוק. נפלא הוא האור בארץ זו, אור ירוק על גבי שלג כחול מלובן.
ויהודי אין בכל הארץ. כמה וכמה פרסות לאורך ולרוחב מסביבי אין בנמצא אפילו קבוץ קטן של יהודים. חסרי־זכות היו היהודים מאז ומעולם בממלכת הצארים ברוסיה, והפינים, העם הקטן והחרוץ הזה, צוררים את היהודים גם הם. ועל כן לא דרכה רגל איש יהודי במקום הזה. אני הייתי היהודי האחד פה ואפשר – הראשון.
ויהיו חיי עגומים במקום הזה עגומים מאד. עבודה ביער, עבודה במשרד ומעט רישום בספרי החשבון – וחסל. יום־יום בלי שנוי ותמורה. כל עתון וספר לא היו לי, והמעט שהיה לי, נקרא עד תומו מ“טבלה לטבלה”, ישר והפוך, אפילו האותיות היו מנויות אצלי וידעתי על־פה מספר כולן. כשהדרכים היו כתקונן, היה מתקבל הדואר אחת לשבוע, אך בימות סופה ושלג לא נתקבל כלל.
בודד ונעזב בקצה העולם!
בלילה אחד החילותי לקרוא מתוך שעמום ספר שלא שמשתי בו – לוח שנה. דפדפתי בו, עיינתי וראיתי, כי הלילה הזה, שאני עומד בו, הוא השלישי לחנוכה, כלומר – הנר השלישי.
שכחתי הכל – כמה נתבערתי! אכר! קמתי ומהרתי אל תיבתי המשמשת לי במקום ארון כלים, בקשתי, מששתי, בכל הפנות – אין נר. כלו הנרות – להכעיס.
– הו, איבן! – קראתי מאחורי הכותל המבדיל ביני לבינו, – שמא יש לך נר בתוך ביתך?
– נר?… – עונה הוא לי מאחורי הכותל, – אין לי. מאין לנו נרות? כלום לנרות אנו זקוקים? אין ביתי בית אלהים… – ולאחר רגעים אחדים ירד מעל האצטבה החמה שישב עליה, נכנס אלי שהוא מגרד בידו הימנית את בית־שחיו ושאלני: – למה לך נרות? ולאיזה צורך הם לך?
בארתי לו, עד כמה שאפשר היה לי לבאר, את הנס של חנוכה, שיבין על מה זקוק אני הלילה לנרות.
הוציא את ימינו מבית־השחי של ידו השמאלית ונעץ בי את שתי עיניו עיניו החומות, הגדולות והביט עלי באותו המבט הידוע לי, מבט של עגל רך שנפתע לפתע פתאום; עמד רגע שקוע באיזו מחשבה ומביט עלי תָּמֵהַּ, ופתאום כמו חגר שארית כח, הפליט בלחישה:
– חזור נא עוד הפעם… כיצד אמרת?…
– חג כזה לי, איבן, חנוכה…
– ח־נו־כוב… ח־נו־כוב… והגומות שבפניו כאילו נתמלאו דם, עצבי גרונו כחלו, צבו… והוא נִתק בכח ממקומו ומבלי דבר דבר הפך מעלי ויצא את הבית…
ד. 🔗
למחרת היום סבבתי ביער עד שעה מאוחרת בלילה. השגחתי על הפועלים ועל מפילי העצים, מדדתי, הערכתי, ציינתי, – מלאכתי הרגילה. איבן שלי עבד ב“חלקתו”, הפיל ארנים, חטב, נסר, קלף… כשהחלקנו שנינו דוממים אל ביתנו על מחליקי־העץ הגדולים שלנו עם “הפיות החדים” למעלה על פני השלג העמוק, באמצע הדרך – הפך פתאום איבן את מחלקיו אלי ויגדר בפני את הדרך כשהוא מלחש:
– נרות יש לי בשבילך, – הפליט, הפך את מחלקיו אל הדרך והתחיל מחליק במהירות יתירה…
כשישבתי בחדרי על האצטבה החמה מחכה למיחם שעמד בקרן זוית והתחיל מרתיח, – נכנס אלי איבן ובידו “נרות האילן”.
ידעתי את איבן שאדוק הוא מאד והנרות הללו של האילן, אשר היו מוכנים אצלו לחג הלידה הממשמש לבוא, קדושים הם לו, ועל כן הבינותי, שיש “דברים בגו”, ואמרתי לו:
– תָּמה אני עליך, איבן איסאיטש, כי הפך לבך לטוב עלי, עד כי תתן לי את הנרות הללו.
– המנוח… אבא שלי היה אכר ככל האכרים, אלא שמלומד היה הזקן, והיה לו, לאבא, חג, כמו זה שלך, חַנוכוב…
– ומי היה אביך?
– האלהים הטוב יודע! לכאורה, אכר ככל האכרים היה האיש, אך היו לו שגעונות… הנה, למשל, המנורה… בימים הללו היה מדליק את המנורה שלו, לכבוד חַנוכוב היה מדליק אותם, והיו הנרות דולקים והוא עומד עליהם ומתפלל להם, מתפלל ובוכה, כורע על ברכיו ומשתחווה ארצה, עושה קידות ובוכה, והנרות דולקים… והנרות דולקים… בשעת פטירתו מן העולם קרא אלי ואמר לי: – איבן, הנה אנכי הולך למות. בנכר הנני מת. בין אנשים זרים לי, ואפשר גם אל אל זר ונכרי לי הנני הולך. עשה עמדי חסד, איבן איסאיטש, וזכרתני ואל תשכחני. בכל חודש נובמבר, בסוף החודש, או בתחילת החודש דצמבר, העלה נא את המנורה שלי… הזקן, ימתיקו לו רגבי עפריו, לא גמר את דבריו ויגוע וימת.
-והאם אתה שומר את הבטחתך לו?
-ואני לא הבטחתי לו כלום, לא הספקתי לענות לו.
-אף־על־פי־כן…
-סוחרי הטוב! – קרא איבן כמתחנן אלי, – סוחרי הטוב! מתירא אני את החטא… מתירא אני מאד. אבא, מנוחתו עדן, היה, כנראה, מהללו, כלומר – משלכם. אל נא תתרעם עלי, מהללו היה, אשר קללת אלהים רובצת עליהם, מן הז’ידים… סוחרי, סוחרי הטוב שלי! את כל לבי הנני פותח לפניך… שמע נא ואספרה: מן היום ההוא… מיום שמת עלי אבי, אין אני יודע מנוחה. מדי חורף בחרפו הרי הוא בא אלי… בחלומות הוא בא אלי… רואה אני אותו עומד לפני במדו־לבושו, כשהוא לבוש בגדי החייל שלו – ככה הנחנוהו בארונו, – על חזהו הרחב והבולט מזדעזעים שני צלבי־הברזל, הגיאורגיים, שלו, ועל צדו השמאלי תחובה לו במחטה המידאליה של כסף, עומד הוא ומביט עלי, מביט… לוטש את עיניו השחורות המבריקות ומביט… מביט ואינו אומר כלום. אינו מחרף אותי, אפילו ב“אֵם” אינו מקללני… כך… עומד ומביט…
– שמע, איבן. תדליק את המנורה…
– מתירא אנכי, סוחרי הטוב שלי, מת־י־רא…
ה. 🔗
בלילה ההוא, כששכבתי על האצטבה החמה, מכוסה אדרת־שער גדולה והתחלתי לנמנם, קמה בחוץ סופת שלג, והנה… מתוך נמנומי ראיתי אור. פתחתי את עיני והנה האור בוקע ועולה מבין החרכים אשר בכותל החוצה ביני ובין ביתו של איבן.
ירדתי בזהירות יתרה ופוסע על ראשי אצבעותי, נגשתי עד הכותל, גחנתי והצצתי בעד החרך וראיתי…
לפני האיקונין של ניקולאי בעל־הנס דולקת מנורה של פחם שחורה על כל שמונת נרותיה, ואיבן עומד כורע, משתחוה באימה ובפחד ומלחש בנשימה חטופה אחת: אדון עולם! ישו והאם הקדושה וכל הקדושים עמכם! רחם נא עלי! מיקולא הקדוש, בעל־ הנס, חָנני נא והתפלל בעדי! גם אתה, חַנוכוב הקדוש, שא נא בעדי רנה ותפלה לאלהיך! הושיעה נא! אנא הושיעה נא, ישו וכל קדשיך עמך! רחמו… ר־ח־מו עלי!…
ומרחוק עומדת אבדוטיה אשתו, אכרה גוצה ושמנה, בעלת עינים קטנות, כחולות־מימיות; השקועות מתחת למצחה הצר והבולט, עומדת, והתינוקת שלה מונחה בשתי זרועותיה, יונקת משדה התפוח והחשוף – וכולה אחוזת פחד…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.