רקע
יהושע חנא רבניצקי
יהודה ליב גורדון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר ת"א; תרפ"ז

(על פי אגרותיו)

“אגרות יהודה ליב גורדון אינן צריכות לא להסכמה ולא להקדמה, כמעט יראה הרואה כי שם יל”ג נקרא עליהן ולבבו ידע כי כל יקר תראינה עיניו בהנה ונחל עדנים ישתה" – כך אומר בצדק עורך האגרות ה' ווייסברג בראשית “דבר אל הקוראים”, והלאה מוסיף לבאר יקר ערכן של האגרות לאמר: “והיו האגרות האלה לאספקלריא מאירה להביט בה על כל המעשים אשר נעשו בקרב השנים ההן, בקרב ישראל; בהאגרות האלה ישנם דברי תורה וחכמה, בהן בקרת והשקפה על מעשי בני דורו ותחבולותם, תורת השיר והמליצה, דרכי לה”ק ושמושה, ודברי חפץ לרב מאד; בהן – נכיר ונדע תכונת נפש המשורר המנוח, הליכות עולמו וארחות חייו בביתו בקרב משפחתו ומנהגו עם הבריות; בהן – נראה ונוכחנו לדעת עד כמה התפתחה והשתלמה דעתו של המנוח בכלל וידיעתו בתורת לה“ק וספרותנו בפרט, מאז תאחז בעט סופרים ידו, הלך והתפתח, הלך והשתלם, הלך וגדול, מזמן לזמן – עד כי גדל מאד”. אם אמנם העורך הפריז קצת על המדה באמרו, שהאגרות תהיינה לאספקלריא מאירה “להביט בה על כל המעשים אשר נעשו” בשנים ההן בישראל, כי באמת מעשים רבים נעשו בכל השנים ההן בישראל שלא בא גם זכרם בהאגרות; אבל גם בלי הפרזה זו רב טוב צפוּן באגרות אלה וערכן יקר מאד לחקר הליכות עולמו של המשורר המנוח ותכונות נפשו ורוחו, וגם לדברי ימי ההשכלה בארץ רוסיה, אשר יל“ג ז”ל היה אחד מראשי כהניה ונושאי דגלה ביד רמה. וכל חובב ספרותנו יכיר טובה מרובה להעורך הנכבד, שטרח לקבץ “נפוצות יהודה” ולערכן על הסדר ולהביא את הברכה הזאת לספרות ישראל, העניה מאד בספרים טובים בכלל ובמצבות ספרותיות ממין זה בפרט. כי בעוד אשר בספרויות העמים ידעו להוקיר ולחבב את זכרון הסופרים אנשי־השם, ובמות אחד הסופרים, שעמד בחייו לא רק בשורה הראשונה, אלא אפילו בשורה השניה או השלישית, מרבים לספר בתולדות ימי חייו וזכרונות על אדותיו ומפרסמים בדפוס את אגרותיו שיש להן ערך כל־שהוא, – הנה אצלנו גם גדולי הסופרים נשכחים כמת אחד האדם ואבד זכרם ואין שם אל לב, ועד היום אין לנו תולדות אד"ם ומאפו ושאר טובי סופרי הדור העבר, להפיץ אור על הלך־נפשם ודרכי רוחם ותכונת פעולתם הכבירה על תקופת דורם.

“היום גלותי חרפה מעל ספרותנו” – יכול העורך ה' וו“ב להגיד בהוציאו לאור את אגרות יל”ג. כי אות הוא לבני ישראל, שיתעוררו אף הם לחבב זכרון טובי סופריהם ולהוקיר את כל היוצא מתחת עטם, כמתוקנים שבהם, והחומר היקר לתולדות בוני הספרות לא יחסר גם אצלנו.


אם “שיחת־חולין של תלמידי־חכמים צריכין למוד”, על־אחת־כמה־וכמה מכתבים של תלמידי־חכמים, שבהם ישפכו את רוחם לפני רֵעים וידידים וישפטו בהתגלות לב על כל דבר הקרוב לנפשם; ואם מכתבי סופרים אנשי־שם בכלל ראוים להשאר לזכרון באוצר הספרות, הנה אגרות יל"ג יש להן זכות יתרה להֵאצר בספרותנו, כי מלבד עצם תכנן מצוינות הן גם בסגנונן היקר והנחמד הלוקח לב, אותו הסגנון המעולה המשַוה הוד והדר מיוחד על כל דבר שיצא מתחת עטו של הגדול במשוררי דורו וסופריו.

אמנם אין לכחד, שלא כל האגרות הבאות בשני הכרכים ראויות היו לראות אור. בתוך האגרות האלה נמצאות לא מעטות שאין בהן דברי חפץ כלל, שכל עיקרן אינו אלא דברים של מה־בכך ואינן ראויות לפרסום לא מצד תכנן ואף לא מצד סגנונן, כמו איזו אגרות קלות, או יותר נכון פתקאות, לה' שלוסבֶרג וכיוצא באלה. ואם מכתבים כאלה הם מאותו המין ש“אם לא יועיל – לא יזיק”, נתפרסמו הרבה אגרות הנוגעות במסתרי דברים פרטיים ביותר, הראוים להיות נִדונים בגניזה ולא נִתנו להִגלות החוצה בחיי בעליהם ואפילו אחרי מותם, גם יש כאלה הפוגעות בכבוד אנשים נכבדים בדברים חריפים וקשים, הבוטים לפעמים כמדקרות חרב, שהם פליטת הקולמוס בעידן ריתחא, ומוטב לדברים כגון אלה שישתקעו ולא יפָקדו עוד, ולא שישארו חקוקים בעט ברזל לזכר עולם. אמת, העורך פסח על־פי־רוב על שמות האנשים הנפגעים, או זכָרם רק בר“ת בלבד, אבל לא תמיד עשה כזאת. ויש שהסתיר איזה שם בסתרי ר”ת ואחרי שתים שלש שורות השאיר את השם הזה בעצמו במלואו לפרש את הסתום (ראה, לדוגמא, ח"א ע' 280); ומלבד זאת הלא הדבר ידוע, שאין נסתר מנגד עיני קורא מובהק עברי, ודי לחכימא כמוהו ברמיזא למצוא את פתרון החידה ולהבין במי ובמה הכתוב מדבר… גם יל“ג בעצמו כבר הוכיח את וו”ב על מעשה כזה, כי נהג לא כשורה והוציא לרשות־הרבים עוד בחייו אחת מאגרות המשורר, שנמצאו שם דברים פרטיים ומעולם לא עלה על לב כותבם לאמרם ברבים; אך דברי התוכחה, כנראה, לא פעלו את פעולתם. אם ה' וו“ב, כאחד ממעריצי יל”ג, חרד על כל דבר מדבריו של הסופר הגדול שלא יאבד מתוך הקהל, עליו היה לשים אל לבו שכבר נאמר על דברים כגון אלה: כל המוסיף גורע… ובכן לא נשגה אם נחליט שאִם הואיל העורך להקטין את כמותו של הספר, ולוּ גם היה לו להוציא תחת שני כרכים רק כרך אחד, אז היה מוציא מתחת ידו דבר יותר מתוכן וכל האגרות היו מכילות רק דברי חפץ באמת.

ואם מצד זה יש עודף בספר האגרות, הנה מצד אחר חסרים מכתבים לסופרים גדולים, אשר יל"ג בא אתם בכתובים והרבה מאותם המכתבים היה להם ודאי ערך ספרותי, כמו המכתבים למ. לֶטֶריס וכדומה, שאיזו מהם, כמדומה, כבר באו בדפוס והעורך יכול לבקשם ולמצוא אותם ולשימם בקובצו.

אולם דברים אלה לא נאמרו להקטין את ערך פעולתו של העורך, אשר הרבה טרחות טרח ויגע1 להעשיר את ספרותנו העניה בספר יקר זה, ספר אגרות יל"ג, השקול כנגד כמה וכמה ספרים אחרים.

“הגדולים אשר בארץ המה – אומר יל”ג באחת מאגרותיו – אשר פעלו רמות וגדולות בכל מדע וחזון או בכל כשרון מעשה אשר פי שנים ברוחם ונשמה יתרה להם על בני־גילם, אף כי כמות כל האדם מתו ונולדו וחיו ואכלו ושתו ופרו־ורבו כבני־אדם, בכ“ז מצוה עלינו לסַפר בתולדות ימיהם מיום צאתם מחיק אמם עד שובם אל חיק אֵם כל חי. ללמד דעת את העם ולהבינו בינה יתרה, איכה נוצר רוחם הכביר בקרבם ואיכה עלו במעלות ההשתלמות ממדרגה למדרגה” (מ"ה). לסוג האנשים הגדולים “אשר פי שנים ברוחם ונשמה יתרה להם על בני־גילם” יחשב גם יל"ג, אף כי הוא בענוה יתרה יאמר על עצמו במכתבו זה: “ראמות ונשגבות לא פעלתי ומשך חכמתי קטנה ודלה ודקה מן הדקה”, – ולזאת “מצוה עלינו לספר בתולדות ימיו” ולהוציא מתוך האגרות כל הפרטים הנוגעים לקורות חייו.

מתוך אותה האגרת יודעו לנו תולדות יל“ג בקצרה, כי נולד בווילנא בכ”א יום לחודש כסלו בשנת מרידת בני פולין הראשונה (שנת תקצ"א), ומנעוריו גדלהו אביו ככל שאר נערי ב“י, ובהיותו בן תשע שלא הגיע לחנוך כבר עסקו עמו בהלכות כתובות, גיטין וקדושין, כנהוג. מלמדו הראשון, אשר למד אצלו משנת הארבע וארבעה ירחים עד שנת התשע, היה מהיר במקרא ולמד עמו גם ספרי קדש, בדרך טפל כמובן, ובהיותו בן י”א היה מבין בתנ“ך ובקי בכמה מאות דף גמרא, ובמלאות לו י”ג שנה סיים את הבבות ודרש בהן לפי הקרואים, אשר אחד מהם “נתן עיניו בו ונעשה – חתן לבתו”. ואח“כ כאשר נהפך הגלגל על אביו נִער מחותנו חצנו ממנו ויוציאהו לחרות. בן י”ד שנה הוציאהו אביו מת“י אפיטרופסותם של המלמדים ויתן עתותיו בידו ללמוד בעצמו בביה”מ. ובעת ההיא החל לבו לנטות מעט מן הדרך אשר תארו לו ולא מנע את עצמו מן ההגיון, ויהי לו רוב היום למלאכה בביה“מ ושעות אחדות “גנבתי יום וגנבתי לילה” ללמוד הקריאה והכתיבה בשפות זרות. והנה עד י”ז שנה פשט ארבות ידיו וחצה עד צואר בים התלמוד עד כי כמעט עבר את כולו, ורק אז נפקחו עיניו כי אל אי שמם וסלע קרח בא אשר לא ישלם לו שכר טוב, די העבודה הרבה אשר העביד את נפשו, ואז נפלה המסכה הנסוכה מעל עיניו וירא כי פרא הוא בתוך אירופה הנאורה וכו' וימהר לתקן את אשר עותו אחרים, “ויאזר כח ללמוד דקדוק ש”ע על מכונתה ושפת רוסית, פולנית, אשכנז וצרפת ושאר הידיעות הנצרכות לאדם באשר הוא אדם ומדיני בטבעו“, בלי מורה ומנהל2. ובשנת תר”י שלחהו אביו לעיר פינסק לתבוע סך כסף, אשר הגיע לו מאדון אחד מורה בביה“ס שם, ולרגלי התביעה “נאנס להעצר בעיר ההיא שבועות אחדים ונועץ לפרנס א”ע בהוראת־שעה”, והוא אז בן י“ט שנה, ויהי למורה בבית הגביר לוריא. ואולם “אחרי מספר ירחים נתבטלה הסבה הראשית אשר הביאתהו לפינסק ואז נואש גם מפרנסתו אשר הביאה לו שבלים דקות וצנומות וישם פניו לשוב לווילנא”. אחרי מסעים שונים קצרים וארוכים, אשר נסע בערים שונות לרגלי עסקים שונים בשנות תרי”א ותרי“ב, נמנה בשנת תרי”ג למורה בביה“ס הנפתח אז מטעה”מ בעיר פוניוויז ושם נשא לו אשה, אשר ילדה לו שתי בנות ובן אחד. ובשנת תרט“ו מת עליו אביו והניח אחריו בת אחת וג' בנים, ועל יל”ג הבכור היה להשיא לאיש את אחותו ולתמוך בידי אחיו הקטנים עד בואם למחוז־חפצם. ונוסף לזה אבדו לו כמה מאות רו“כ בענין רע (אשר על זה כתב אז את שירו “באבוד עשרי בענין רע”). ולרגלי כל הנסבות האלה אזלת ידו, ובמכתבים רבים מהעת ההיא יתאונן באזני רעיו ומיודעיו על מצב חמרו השפל ומצב בריאותו הרפה. בראשית שנת תרכ”א יצא מפוניוויז לביה“ס בשאוול, אשר משם אחרי שנתים כתב לה' לוריא את מכתבו הגדול המכיל ציונים מקורות ימי חייו, ובסופו יאמר: “משכרתי הנתנת לי מאת הממשלה לא תספיק לי ולנפשות ביתי רק ללחם נקֻדים ולנעלים בלים ומטֻלאים, והעיר אשר אנכי יושב בה זה כשנתים קטנה ודלה ואנשיה רֻבם עניים המתפרנסים זה מזה ואין הבור מתמלא מחוליתו; ובכן תלואים לי חיי מנגד ופרנסתי תלויה על חוט השערה ועל מקרים כוזבים ובלתי בטוחים, ואלמלא בכל יום מתרחש ניסא כי אז כבר אבדתי בעניי”. וכשנה אח”כ הוא מנחם אחד מידידיו בזה, שגם הוא כמוהו ממציא לו פרנסה מצומצמת בצער ובקושי גדול, ומוסיף: “ל”ג שנה כלו לי בחרף העבר וכבר קפצה עלי זקנה ויכל בשרי מרֹאי, רפה כחי ונס לֵחי, לא אוכל עוד מלט משא כבד – ומה אעשה לימים הבאים?" (מ"ח). ובשנה שאחריה יצא משאוול לגור בטֶלז. שם מעמדו החמרי הוטב מאשר בראשונה, בהיותו מורה בשני בתי־ספר לנערים ולנערות. אבל מצב בריאותו היה רפה מאד (“חלש המזג אנכי מעודי – כותב הוא משם – ועבודתי עבודת המלמדות החריבה את מקור חיי ודללה בריאותי וזקנה קופצת עלי בלא עת”), וגם מעמדו הרוחני נשאר כמאז. “כל הדברים שאמרת על אדות פוניוועז – הוא כותב לפרוזֶר – אמורים גם מטעלז, סדנא דארעא חד הוא! כזאת וכזאת הנה ערים נכחדות, צברי בתי הרס, גלים נצים, לא ישבו בם משכילים וחכמים ולא יגורו סופרים ומליצים, כ”א גדודי אנשים משחרים לטרף והמון עברים נצים, מעט מהם סוחרים בסחורת פרוסיה במעשה צעצועים ופטורי ציצים, ושאירתם משמרים הבלי שוא קנאים ובעלי חצים, או חובשי ביה“מ ומחשבי קצים, וכלם ישנים שנת מרמיטא נרדמים בחזקה ואינם מקיצים… ואילו האחד שיפול ביניהם ועיניו פקוחות… כל ימיו יהיה איש מכאובות וחסר מנוחות” (נ"ד). ובמכתב אחר הוא כותב, שהיהודים היושבים בטלז ככל המון בית ישראל נחלקים: להדיוטים לומדים (“המה השורים המלחכים את עשב השדה מעבר ההר הזה ואינם רואים כי מעברו השני הוא מלא ברכת ה' כל פרי נחמד להשכיל”), להדיוטים יראים, להדיוטים משכילים ולהדיוטים גמורים. כל קורא בעל נפש יכול לשער בנפשו מה נעים היה לאיש כיל“ג לשֶבת ב”ערים נכחדות" בתוך כל מיני “הדיוטים” ואיך היתה שם מנוחתו כבוד. “החשוכים – יתאונן באחד ממכתביו – לא מצאו קורת־רוח במעשה שאני עושה לטובת בית־ספרי בפרט ולטובת ההשכלה בכלל… וביחוד העירו עלי חמת המקנאים מכתבים אחדים מטעלז ושירי התול אשר נדפסו ממני ב”הכרמל“, אשר בם יריתי בהדי שותא פילכא בסכלותם… ויכתבו עלי שטנה לארבע כנפות הארץ” (נ"ז). ובמכתב אחר: “זה שנים רבות אשב בעיר הדומה לכפר בודד לנפשי… ואני ותבונות כפי בשה”ק או כל מה שאני כותב בעניני ישראל הנני פה כערער בערבה; אין איש אשר אוכל להראות לו פועל ידי לשמוע דעתו ולשאול בעצתו" (פ"א). ובדברים יותר מרים הוא מתאונן במכתבו אל פין: “ובאמת למי אני עמל ומשחית תמצית בריאותי ומעקם גבי ומכהה עיני ומחסר נפשי מטובה וממרגוע בשעות הפנויות הנשארות לי לפליטה אחרי שעות העבודה הרבות לי בשני בתי־ספרי, ובהוראתי בביתי לבני ולבתי? האם תביא לי עבודתי ההיא אף הפרוטות האחדות לשלם את דמי הדואר והנייר אשר אני כותב עליו?… והעבודה בחכמת ישראל כבדה עלי יותר משאר העובדים אותה לרגלי שבתי בעיר קטנה אשר אין בה שום ספר מספרי השכלה ושום משכיל על דבר. י”ט שנה אנכי שוכן ערים נכחדות ואינני מקבל שום השפעה מחכמים וטובים ממני. וגם עתה אנכי יושב כערער בערבה ונפשי יבשה, אין כל מקור חי להרטיבה בו ולהרבות לחלוחים בשרשי עץ דעתי למען יפרח ויעש פרי" (פ"ז). וכקול יאוש תמרורים נשמע מראשית דבריו במכתב לפרוזֶר: “תקותי, ותקות אחרים בדבר, נשארה מעל; בקאוונא כבר בא אחר ואני כאשר הייתי אהיה, מטעלז לקברות אובל” (פ"ה).

אולם חפצו הכביר לשבת בעיר גדולה של חכמים נִתן לו מהרה אחרי זה, כי “ראשי רבבות אלפי ישראל” בחרו בו להיות להם למזכיר העדה ולמפקח על עסקי חברת משכילי־הרבים, ובשנת תרל“ב יצא מתוך “הערים הנכחדות” להשתקע בעיה”מ פטרבורג בלב מלא גיל על הגאולה ועל התמורה, מהול מעט בחרדה מפני ישיבת כרך גדול.

הישיבה בפ“ב הרחיבה דעתו של יל”ג, כנפי רוחו התרוממו ומכתביו מעיר־מושבו החדשה מלאים ענין3. ואם לפעמים נשמע ממנו במכתבים גם עתה קול תלונה דקה על יגיעו הרב, אבל בכלל יאמר: “יודע אנכי כי עמלי באמונה ובכשרון ודעת ולא אדאג דאגת מחר” (ק"מ). אולם ימי שלותו לא ארכו. לרגלי המריבה אשר פרצה בקהלת עיה“מ בדבר בחירת הרב העלילו עליו אנשים מהצד השני עלילות שוא, ובליל שבת הגדול תרל”ט פשטו על ביתו וימששו את כל כליו, ואם כי לא מצאו כל דבר רע שמוהו בבור אותו ואת בני־ביתו. הוא ואשתו ישבו במאסר ששה שבועות, ואח“כ נתחייבו שניהם חובת גלות והָגלו אל ארץ גזרה במחוז אולונֶצק וישבו שם מאה יום, ואחר יצא לאור צדקם וישובו לביתם. “מי יודע – מתנחם יל”ג – אם לא לטובתי נסני אלהים במסה הגדולה הזאת. הנה כל ימי היתה ההצלחה משחקת לפני… מסתר המדרגה עליתי למקום גדולים ולפני נכבדי עמנו התיצבתי… טוב לי כי עֻניתי למען אלמד לערוך על פי שויה מנוחת שלום ושלוה ולמען אלמד לבלי החזיק עוד באזני כלב ולהתעבר על רָב לא לי” (קנ"ח). אך רושם הנסיון המר הזה לא במהרה נמחה. “מרגיש אנכי – כותב יל”ג למחותנו הזק“ן – כי רוחי חובלה וזמותי נתקו. נר אלהים – נשמתי כפתילה מהבהבת… מעמד רוחי זה מראה ומעיד בי כי ממפלתי נשארה לי – שבר ברוח” (ק"ס). ובמכתב אחר: “השבר אשר באני לפתע שבר את מטה לחמי. אף מרגיש אנכי כי היסורין אשר סבלתי השאירו רושם קים בנפשי ונסתלקה ממני רוה”ק" (קס"ו). ואיזו חדשים אח“כ יוסיף להתאונן באזני הזק”ן: “גם בפועל בעניני החיים גם במחשבה בעניני סופרים אין עוד כח בי לגמור איזה דבר ולהכריע הענין לכאן ולכאן, מה שלא היה בנפשי עד כה” (קע"ח).

אמנם רוה“ק לא נסתלקה ממנו. כשנה אחר־כך החל לעבוד את עבודתו ב”המליץ" ברוח כביר ופורה מאד; מלבד “הליכות עולם” ו“במשכנות יעקב בחו”ל" כתב שם כמה וכמה מאמרים ראשיים ו“צלוחית של פליטון” וגם “בינה בספרים”.

אז החל יל“ג לראות ברכה בפרי עטו המצוין ולקבל בעד עבודתו הספרותית שכר טוב. לפָנים, בשבתו בערים הקטנות, היה כותב הרבה מאד במ”ע העברים. אבל כל אלה עשה כל אותם הימים רק לשם־שמים, כי כל מאמריו ושיריו לא הביאו לו איזה פרי חמרי ולא נהנה מתנובות עטו אפילו באצבע קטנה. בכתבו מאמרים ב“המגיד” לא היה מקבל גם את מה“ע בשכר עמלו, ובשלחו צרור גליונות “המגיד” להזק”ן הוא מתנצל לפניו על זה שהעלים מגואלים: “יען כי אנכי מקצר יד להחזיק את “המגיד” על חשבוני לבד ספחתי אלי ג' שותפים הלוקחים את העלים מידי לקראם וחברך חברא אית ליה, וכה ילך מחיל אל חיל עד כי בשובו אלי לא אכירהו” (כ"ד). ובמכתב אחר הוא מתנצל לפני דוד גורדון עוזר “המגיד” על אשר חדל לשלוח מאמרים למה“ע ההוא: “לא פניתי עורף אל המגיד ולא בחלה נפשי בו מעודי… אבל ביום בואי בברית עמו גליתי את אזנו (של בעל המגיד) מראש כי לא אוכל לשאת את משא הפרטא עלי, כי אינני עשיר, אף כי אשמח בחלקי, והוא גם התיר לי לכתוב אליו בלא כסף ובלא מחיר, וכן היה הדבר הולך ומתגלגל כשנתים ימים” (ל"ט), והנה אחרי שיל”ג היה חושש, על יסוד איזה מכתב, שמא אבדה לו “פריבילֶגיה” זו – חדל לכתוב. הוא אמנם הדפיס גם שני ספרים, אבל עסק זה היה אז רחוק מאד משכר וקרוב להפסד רב, אם רק לא אבה המחבר להשפיל את כבודו ולחזר בספריו על פתחי נדיבי עמו ולהביא את “הברכה” אל ביתם על מנת לקבל פרס או נדבה הגונה. “לו ידעתי, אחי – ישפוך יל”ג את מרי רוחו בחיק רעהו – כמה מרורים תשביעני פעם בפעם הדפסת איזה ספר וכמה אתנזק אח“כ במכירתו. המדפיסים עינם רק אל בצעם… והמו”ס?… כבר המלצתי על האחרונים: למה נקראו בשם מו“ס ולא סוחרי ספרים, כמו שנקראו בל”א בוכהאֶנדלער, לפי שהם רק מוכרי־ספרים ולא קוני ספרים" (ס"א). וכיון שנִתן ליל“ג ענין רע זה לענות בו, אלצהו ההכרח לאחוז בתחבולה, אשר בזמן ההוא, כפי הנראה, החזיקו בה גם נכבדי המחברים בישראל ולא חששו בזה לחלול כבודם וכבוד הספרות, היינו: לרשום ע”ג הספרים את שמות גבירי ישראל ולהגישם להם ע“י שליח או ע”י בי־דואר על מנת לקבל מנה יפה “כיד הגביר”. ובכן הוא כותב למכָּרו בפ“ב: “ואתה בטובך תקבל עליך הטרח לחלק שנים שלשה מהם (מהספרים הנשלחים) ליחידי סגולה ה”ה הגבירים גינצבורג וראזענטהאל, כפי אשר יהיה רשום ע”ג הספר, וברוחב דעתך לעות דבר אליהם ולהיות לי לפה למען אבנה מהם" (ס"ג). וכן יכתוב למכריו בפינסק ובווילנא ובערים אחרות, שיודיעוהו את שמות הגבירים אשר יוכל להגיש להם ספרו מבלי לפגוע בכבודו. אבל בכל אלה לא הצליח בעסק זה לראות סימן ברכה. ומה נמרצו אמרי לשונו השנונה: “דמות מכירת ספרי כדמות מכירת חמץ, אנכי דחוף ומבוהל לבערו מביתי והנני מוכר אותו לנכרים אשר לא ידעו שפת עברית, והמה יקבלוהו בתור מתנה שלא על מנת להחזיר או ישלמו לי בשוה פרוטה” (ל"ד). כמו כן לא יתאונן במכתבו להמדפיסים ראם: “וכבר נסיתי בספרים שהוצאתי עד כה על חשבוני אשר רֻבם אבדו בידי האנשים ששלחתי להם למכירה ושאריתם יבלו בסתר ביתי למורש ששמית” (ס"ט). לא כן בפ“ב, שם ראה את הברכה בעמלו הספרותי: מלבד כָתבו בשכר טוב בעתונים רוסים־עברים, הביא לו גם עטו העברי פרי רב. ראשית עבודתו בתור עוזר תמידי ב”המליץ" נתנה לו שכר מאה רו“כ לחודש ואח”כ קבל בשכרו ג' אלפים רו"כ בשנה.

מובן הדבר, כי “המליץ” קבל פנים חדשות מיום שנראה עליו פעלו של יל“ג. טובי הסופרים התאספו על דגלו, אף הקים סופרים חדשים, כי כל סופר שהכיר בו יל”ג אותות כשרון וניצוץ של רוה"ק, היה העורך־המשורר מעוררהו במכתביו לעבודת הקדש ותומך אותו בעצותיו היקרות, גם היה לו לעינים בתקונים אשר הכניס לתוך מאמריו.

ובימים ההם נחל יל“ג גם כבוד סופרים באופן שלא זכה כמוהו עד אז אף סופר אחד בישראל. לפני איזה זמן, בשנת תרל”ח, ביום קבורת המשורר הלאומי הרוסי ניקראַסוב, בסַפר יל”ג למחותנו הזק“ן את הכבוד הגדול שעשה למשורר במותו, יוסיף לאמר: “הן גם אני דמיתי היות אהיה משורר לישראל כנעקראסאוו; גם אני גברתי חילי לנתק אסוריהם בקול דברי ולהפיל את החומה המקפת אותם, חומת בבל הרחבה, בחצוצרת השיר. אבל עמי לא ידע, ישראל לא יתבונן; ע”כ נפשי לא תמות מות שרים כנ. ואחריתי לא תהיה כמהו. לא יסקלוני בשירים ולא יעטרוני בפרחים; טוב לי כי לא ישימו עטרת סירים על ראשי ולא יסקלו באבנים את ארוני” (קל"ה). ובמכתב אחר: “עבודתי בש”ע וכל כבוד ספרת ישראל החדשה כלה הוא הבל נדף וענין רע וכל יקרה מוטל בספר ספקא, ומה יתן ומה יוסיף אם הרביתי לחרוז לשור וחמור ועיני יראו כי אין יודע ואין מכיר את פעלותי… האני איחל בעד פעלותי אלה לתהלה ולשכר אחרי מותי, אני הגבר אשר כמעט נשכחתי כמת מלב בעודני חי?" (קס"ט). והנה עתה יכול היה המשורר להוָכח שלא נשכח כמת מלב ויש הרבה יודעים ומכירים את פעולותיו הגדולות. כי בשנת תרמ“ב מלאו כ”ה שנה מאז יצא לאור ספרו הראשון “אהבת דוד ומיכל”, ועוד בשנת תרמ“א התאספו חובבי ש”ע בעיה“מ להתיעץ כדת מה לעשות ליום החג ההוא ויחליטו להוציא ליום היובל את כל שירי יל”ג. מסבת הפרעות בישראל בזמן ההוא נדחתה אמנם הדפסת הספרים, אך את חג היובל חגגו מוקירי המשורר ברב פאר והדר.

אמת, יל“ג, כדרכו, לא הסתפק בהדור החיצוני של המראה, ואף על זה פקח את עינו החודרת להתבונן אל תוכו, ובכתבו להזק”ן יאמר: “הסתכלתי בששים הקרואים (לחג היובל) ולא מצאתי בם רק כששה קוראים, ויתרם היו רק קוראים בהרים, קרואים והולכים לתומם רחילא בתר רחילא, מהם אנשים אשר גם לא ידעו חתום שמם עברית על האגרת אשר נתנו לי, ומהם הודו ולא כחדו כי לא ידעו בלתי היום כי סופר ומשורר אני, ואירא מאד לנפשי פן כבודי בקלון אמיר ואהי כמתעתע וכמשחק בבית התיאטרון וכן היו בעיני גם הם” (ר"ד). אבל מלבד מוקיריו בפ“ב קבל טלגרמות לעשרות ומכתבי־ברכה למאות מערי־המדינה; וביחוד מצא קרות־רוח במכתבים אחדים מאת בנות־ישראל כותבות עברית, ובטלגרמה גדולה מעיר־מולדתו ווילנא בת ק”ל מלות, אשר בסגנון לשונה הכיר שהיא כתובה בידי ליבַנדה, “הוא ל. אשר כל ימיו התל בסופרים עברים וישימם כעפר לדוש והוא איש אשר לא ידע חנף ואין משא־פנים לפניו, ונראה כי הפך לבו לאהוב את שפת עמו ולכבד את סופריה באמת”, ועליה חתומים כל גדולי חכמי העיר וסופריה.

אחרי חג היובל קרבה אגודת חובבי ש“ע להדפסת כל שירי יל”ג בשתי מהדורות, פשוטה ומהודרה, בתנאי לתת להמשורר חמשים רו“כ מכל גליון נדפס, ובקיץ שנת תרמ”ד יצאו הספרים כלולים בהדרם, ואחרי איזו חדשים שומעים אנו את קול המשורר המתאונן: “כבר הקיצותי ואראה חלום בטל והבל נדף הוא (כבוד סופרים), כי אם אין היותרת על הכבוד – הכבוד מה הוא? אותי הרימו בני עמי על נס, הרעישו הרים בגאותי ויעשו לי יקר וגדולה אשר לא נעשה כמהו לסופר בישראל, אבל שכר לא יהיה לי בעמלי שעמלתי בו כל ימי חיי. באחד ממכתביך הקודמים אתה אומר עלי כי רואה אנכי עולמי בחיי. אם לסעודת לויתן כוַנת לא קלעת אל המטרה. כי רק עלי־הדפנא אשר בו יתבלו תבשיל של דגים נתנו לי בזה וחתיכת הדג קימת לעוה”ב" (רע"ו). אך סוף־סוף עלתה בחלקי גם “היותרת על הכבוד” ושכר לא מעט ראה בעמלו בספריו אלה.

עוד לפני כלות הדפסת ספר שיריו עזב יל“ג את מערכת “המליץ” אחרי שלש שנות עבודתו שם, כי לא יכול לדור בכפיפה אחת עם בעל “המליץ”. ובעת ההיא לא יכול לכבוש את יצרו וכתב פַמפלֶט מלא מרורות על צ”ב בשם “טפח מגֻלה” ואת החוברת מסר לידי אנשים אחרים שיוציאוה, אך לא יקראו את שמו עליה. והנה כאשר שב צ“ב לבקש קרבתו וידרשהו לשוב ולקחת עליו את הנהגת “המליץ”, כותב יל”ג להזק“ן: “עלי קשה הזווג החדש הזה כקריעת י”ס; כי איך אשא פני אל קהל הקוראים היודעים כי נקעה נפשי ממנו והוא זנה רעים רבים ושוב אליו? הלא יאמרו הבריות וצ”ב בעצמו בראשם כי גם גארדאן נקנה בכסף, וכדי בזיון וקצף" (רצ"ח). אך לאחרונה נתן ידו בשנת תרמ“ו לצ”ב בעריכת “המליץ”, בתנאי שיהיה גם שמו נקרא על מה“ע כרידקטור, ואז יכתוב לפרישמן כמתנצל: “ומשכילינו הקרובים והרחוקים החרדים לספרותנו ולשפתנו העתירו גם הם עלי דבריהם להעתר לו (לצ"ב) לטובת שפתנו ולהנאתה (ממילא משמע, שגם לטובתי ולהנאתי, כי משלם הוא שכר טוב) ואפת… אם באמת היה מ”ע של צ”ב עד כה תהו ובהו, אקוה כי מהיום והלאה תהיה רוח אלהים מרחפת על פני המים" (ש').

ובעצם העת ההיא ברא קַנטור חדשה בארץ להוציא מ“ע עברי בכל יום, ועל זה ישתומם יל”ג במכתבו להזק“ן: “מה יגיד לקוראיו היהודים מדי יום ביומו? ומאין יקח לו עוזרים – ואני בהמליץ היוצא אך פעמים בשבוע עמל למלאות את העמודים ומוכרח לפעמים לשים בם דברים מכל הבא בידי אף אם לא ישרו בעיני” (ש"ו). אולם מהרה אח”כ נמשך גם צ“ב אחרי בעל “היום” להוציא אף הוא את מליצו שש פעמים בשבוע ויל”ג מוכרח היה לקבל עליו עבודה כפולה ומכופלת, ובמכתבו להזק“ן יקרא חמס: “חמסי על האיש צ”ב כי נדחה ללכת אחרי ההבל להוציא את המליץ שש פעמים בשבוע; אנכי הזהרתיו לבלי יעמוס עלינו את המשא הזה אשר לו יהיה לא לעזר ולספרתנו לא להועיל, כי אין לנו סופרים מהירים אשר יתנו לנו פרים בעטם מדי יום ביומו, ומלבד כי דעתם קצרה הנה גם צרכי עמנו בלתי מרֻבים וימעטו מהיות למ”ע יוצא יום יום, ומה לנו הזקנים ללכת אחרי הבחורים אשר מצאו לנו את היומי“ם במדבר” (שכ"ח). ובמכתב אחר הוא קורא בחמת רוחו: “ארור היום אשר בו נסכל הצ”ב לעשות את המליץ למ“ע יומי, דבר מר אשר לא עלה על לבי גם בהקיצי גם בחלומי” (שמ"ג). במשך הימים אמנם הורגל בחדשה זו, גם הוקלה מעט מעליו “עבודת הפרך” בבוא עוזר תמידי למערכת וסופרים רבים מן החוץ עזרו על ידו, ומאמרי הסופרים עברו תחת שבט יל“ג ויצאו מתחת ידו מתוקנים ומזוקקים. אבל לאחרונה נלאה שוּב נשוא את טרחו ומשאו של “המליץ” וריבו של מוציאו, ובראשית שנת תרמ”ט נסוג אחור מן המליץ וחדל מלטפל בו.

אחרי שעזב יל“ג את מערכת “המליץ” התחיל חושב מחשבות לבנות במה לעצמו במקדש ספרותנו ולהיות לה לכהן גדול בלי שותפות כהנים הדיוטים, אך השעה לא היתה ראויה לכך. ובין כה החל לעסוק בהכנה לדפוס את כתביו הפרוזאים, אשר לפי דבריו “אינם נופלים בערכם מן השירים ודברים טובים נמצא בהם למקרא העדה ולמסע את המחנות בדרך העולה קדימה”, ואת הדפסת החלק הראשון מ”כל כתבי יל“ג” (י"א ספורים) מסר למו“לים באודיסה בשכר עשרים רו”כ לכל גליון.

ובשלש השנים האחרונית לימי חייו הניח יל“ג את קולמוסו העברי כמעט כלו מידו ויהי עובד עבודה בבית־מערכת הכָלבו (אֶנציקלופֶדיה) הרוסי אשר לאֶפרון וממנה היתה פרנסתו נמצאת, “אם בצמצום ולא בריוח גם בצער ולא בנחת”, ובמכתבים רבים הוא מודיע לידידיו ומיודעיו, כי “כל פנות שקסתו פונה אינן אלא לימין”, גם שומעים אנו לפעמים את קולו מתאנח כי “עיפה נפשו לכותבים”. כי באחרית שנותיו היה מֻכה ומעונה ביסורים קשים: מלבד “מחלת פלשתים הקדמונים הבאה לרגלי הישיבה הארוכה אצל ארון האלהים”, נעשתה לו שאת או ספחת בחלחולת בפנים, אשר לא יכלה להרפא גם אחרי הנתוח בחו”ל, בהיותה מחלה ממארת, מחלת הסרטן. אמנם גם בימים הרעים האלה לא חדל לכתוב עברית מכל־וכל, ובתוך שאר דברים נסה לכתוב קובץ שירים קטנים מהמין הידוע בשם אלמקמא"ת, גם ערך ספר תולדות־עצמו בשם “על נהר כבר”, אשר באחד המכתבים (שס"ג) יאמר עליו כי יצוה לביתו: “לבלי ידפיסוהו עד תם כל הדור הזה וכל הנפשות אשר עשיתי עמם בימי חיי”.

בינתים דללו וחרבו גם כחותיו גם מקורי פרנסתו, וכשני חדשים לפני מותו הוא כותב לידיד־נעוריו סירקין: “ולמה זה ידידי תשאל לשלומי והוא עומד בנס?! בכל יום שאני משכים אני מברך: “ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים”, ובכל ערב כשאני סוגר את דלתות ביתי והנושה לא בא לקחת את כלי אני אומר: “ברוך ה' יום יום” (תקכ"ה). אך הריסות בריאותו ומפולת כחותיו לא כסו על רוחו, אשר יחמוד לו לצון כאז כן עתה, ובאותו המכתב יאמר: “איזו תקוה ותוחלת לנו מספרי אשר שם הנדיב (רוטשילד הפריזי) בהיכלו? אם לא זאת, שלעתיד לבוא כשיבואו האנרכיסטים והסוציאליסטים ושאר מיני ליסטים לשלול שלל ולבוז בז בהיכלי העשירים ולחלק ביניהם את נכסיהם, והיה בהגיעם אל ספרי זה יאמרו: C’est de l’hebreu pour nous ולא יגעו בו לרעה”. ובאגרת האחרונה הוא כותב למזא”ה, אשר אמר לבוא לפקדהו בחליו: “למה תהיה עמל ובמה תועיל להותי? לו גם קים תקים בי דברי חז”ל כמשמעם ותטול מאתי אחד מששים במחלתי לא תביא לי כל תועלת, כי אחד מס' כמהו כאין לעומת נ“ט חלקים הנותרים, ולך האיש הבריא והצעיר לימים אשר רב טוב צפון בו לבית ישראל תגרום רעה לחנם” (תקכ"ו). בגיות יל"ג המדוכא והמחולל שכנה רוח בריאה וצלולה, אשר לא התמוטטה כמעט עד יומו האחרון.

_________________

קובץ מכתבים, אשר בם ישפוך כותבם את רוחו לפני רעיו ומיודעיו ויוציא את מחשבותיו ודעותיו הפנימיות בהתגלות לבו, יוכלו להפיץ אור בהיר על נפש בעליהם ולהראותה להקוראים מכל צד בכל תכונותיה השונות. אמנם יל"ג באגרותיו לא תמיד דבריו יוצאים מלב מגולה ורק לפעמים רחוקות מאד יוציא את כל רוחו לפני הקרובים ללבבו, וברב אגרותיו הוא איש אירופי מתון בדיבורו ומלותיו שקולות הן ואינן יוצאות מגדר הנמוס הרגיל; אבל גם בהן נמצא חומר רב לשפוט על תכונות רוחו ונפשו, וביחוד על דעותיו.

ממכתבים רבים נכרת רוח ענותנותו של יל“ג, מדה המצויה בכל אנשים גדולים באמת. רגילים אנו לראות בתוכנו סופרים פעוטים, אפרוחים שכמעט יצאו מתוך קליפתם, כבר באים בכתובים עם כל אנשי־השם וחכמים הם בעיניהם מכל חכמי ישראל, ויל”ג כותב בהיותו בן כ“ז שנה: “נפשי יודעת מאד את קטן ערכה… וכן נדרתי בסתר לבי לאביר שפתנו הקדושה להצדיק את דברי כל ידידי ורעי אשר שבע ביום יהללוני במכתביהם, להקדיש את כל כחות נפשי לעבודתה” (ג'), ובמכתב אחר: “ידעתי כי קטן ערכי ודל… לא אגיע לקרסולי חכמי דורנו הגדולים” (מ"ג); ועל ספרו הראשון יאמר: “הוא עון נעורי, פרי עץ דעתי אשר קטפתי בעודנו בוסר, כי בן כ”ה אנכי בצאתו לאור” (מ"ו); ולהסופר פאפירנא הוא כותב: “וכי למשפטי אתה צריך ואתה יושב בתוך עיר מלאה כרמון חכמים וסופרים אשר קטנם עבה ממתני” (השמטות, תקכ"ט), ולהד“ר רובין: “אין אני כדי והגון לחות דעה בפילוסופיא כי לא נכנסתי לפרדס מן השורות החיצוניות ולפנים” (רע"ה). מקומות כאלה וכאלה נמצא באגרותיו, המעידים לא על ענוה מדומה, ענוה “על דרך המליצה”, הקשה לפעמים מגאוה מגולה, אלא ענוה אמתית וטבעית. אף לא נמנע מהודות על האמת במקום שטעה, וכה יודה לפני אחד הסופרים הצעירים: “בטענתך נגדי בדבר עוני כנגד הטעם הטוב ושגיאתי בחכמת הנפש, אודה לך כי צדקת ממני ואחרי שובי נחמתי” (תל"ד). אחרי הוצאת כל שיריו הוא כותב לרייכרסון: “אם אתה תתענג על שירי – לא כן אנכי עמדי, כי עתה בעברי על פניהם בשעות הפנאי רואה אני כי רבו בם השגיאות; יש אשר הן שגיאות הדפוס ויש גם שגיאותי אני אם שהן פליטת הקולמוס או גם מחסרון ידיעה” (ר"ס). אף־על־פי־כן לא אהב מעולם למחול על כבודו וכל הפוגע בו לא נקה ונִדון ברותחין, ויש שהוא נכון לחשוד את מתנגדו הספרותי בשנאה פרטית או גם באהבת בצע. ובאופן בולט נראה זאת ביחסו לבקרתו הידועה של לילינבלום על כל שיריו. עוד קודם שנדפסה הבקרת ויל”ג רק שמועה שמע שלל“ב כותב בקרת על ספרו, והנה הוא כבר זורק בו מרה באגרת לאחד מידידיו ומדבר רתת: “לא אוכל לשפוט מראש אם יהיה משפטו אמת וצדק או אם תסלף אבן החן את דבריו, כי הרבה עניות עושה שהיא מעברת גם אדם ישר על דעתו… ידבר ככל אשר ישים האלהים או ככל אשר ישים צ”ב אל לבו ואני אחריש, כי מה מידי יקח?” (רע"ג). ולאחר שנדפסה הבקרת הוא מעיר אמנם באחד המכתבים, “כי ראש הסבה אשר הביאה את לל”ב להחטיא את המטרה בבקורתו הוא שאינו משורר מטבעו ואין נפשו מסגלת לקרוא שירים" (רע"ז), אבל במכתב אחר הוא חוזר ואומר: “והאמת שצ”ב בעל המליץ אשר נקעה נפשי ממנו זה כשנתים ימים… עלי את לל"ב לקללני ולחרפני; ועוד בטרם נדפסה בקורתו הודיעו לי מאודיסא לאמר: “פלשתים עליך, שמשון!” (רפ"א). וחשד כזה יוציא בחמתו על אותו האיש שהיה שנים רבות ידידו הנאמן ושהוא בעצמו יעיד עליו במכתבים רבים, שאדם כשר וישר הוא וכל דבריו יוצאים מן הלב!

בכלל לא היתה בו ביל“ג הרבה ממדת הוַתרנות וקורא אגרותיו ימצא בהרבה מהן סמני אדם הקשה ברוחו ואינו רגיל לעבור על מדותיו. ביותר ישפוך את כל חמתו באגרות רבות ויורה את חציו השנונים בצ”ב בעל “המליץ”. בלי ספק היו ליל“ג סבות לא מעטות להתמרמר נגדו, אך הוא מרבה לספר בגנותו ושנאתו אליו מקלקלת את השורה ומביאתו לבחור בדרך זרה ואינה הגונה כדי להנקם ממנו (ראה אגרת רצ"ז), מלבד שיצא נגדו להשפילו עד עפר בחוברת “טפח מגולה” בהסתר פנים ובמאמר גדול (“הצב למינהו”) בגלוי; וגם כאשר הוטל עליו על אפו ועל חמתו לכתוב למחותנו הזק”ן שיעיר את משכילי ריגא לברך את צ"ב ליום מלאת לו ע' שנה, הוא מוסיף בלעגו השנון: “וגם ראוי הוא לכבוד ויש לנו לשמוח בו, כי מה עשינו לוּ לא מלאו לו כעת ע' שנה כ”א ל' או מ' " (של"ו).

ובעניני ממונות נראה, כי כמו שהוא בעצמו היה נקי־כפים ולא דבק בו מאום משל אחרים, כן לא חפץ לוַתר משֶלו כמלא־נימא, והחפץ הזה מביאו לפעמים לדקדוקי פרוטות העושים שרטת בנפש הקורא. ואם נשים לב לתכונה זו, וגם לזה שהיה נותן לפעמים, כנראה מתוך האגרות, כסף בהלואה ברבית על שט“ח, יגדל עוד יותר בעינינו ערך הצעתו לאחד מידידיו לאמר: “הלא אנשים אחים אנחנו ואין לנו להתבייש איש מפני אחיו. הנה יש לי כמה מאות רו”כ אשר קבצתי על יד בזעת אפי וחשכתי ליום עברות, הנני מוכן להלוות לך ג”ח ר' רו“כ עד אשר ירחיב ה' את גבולך” (ע'). ובאמת היה יל"ג נכון בכל עת, כאשר תעידנה אגרות רבות, להדרש לרעיו ומיודעיו, הפונים אליו בבקשותיהם מרחוק, ולא השיב פניהם בהיות לאל ידו, גם לא חשך מעמל נפשו ולא נמנע לטרוח בשבילם הרבה טרחות.

וחבה יתרה, חבה עדינה ועמוקה, נודעת ממנו לבני־ביתו. אמנם עקבות רוך רגשות לא נודעו ביחס לבנו היחיד, שגם הוא היה, כנראה, קשה בדעתו כאביו, ויל“ג יתודה במכתב לרעו לאמר: “ובגלל זה (בגלל קשי־ערפו וזחיחות דעתו) זרה רוחי ולא אהבהו, והנה זה כשנה הוא יושב במאסקווא, ואין אתי ידוע דבר על אדותיו; וגם לא אשאל ולא אחפץ לדעתו” (שע"ו). אולם לשתי בנותיו היה הוגה תמיד רגשות נפש מלאה רוך חבה יתרה, ואגרות רבות למחותנו הזק”ן מפיקות זיו ונועם של רגשות הורים אוהבים אהבה רבה. וביחוד מביעים כמה מכתבים רגשות רכים ועדינים לבן־בתו הבכור, אשר אהבו כנפשו, והאהבה העזה אליו תביא את האב הזקן להתמם כילד קטן ולספר להזק"ן גם להג הרבה ופטפוטי דברים של נכדם היקר.


רגשות יל“ג לנכדו וטפולו בחנוכו העברי ראוים וכדאים לשים לב אליהם ביחוד, כי מהם נוכל להוציא לקח טוב ביחס לדברים רבים. “יעקב זה הקטן – כותב יל”ג למחותנו הזק”ן בשנת תרל“ח – השוכב כחנוט בחתוליו הוא שעשועי יום יום ואני אקחהו על זרועותי ואנחנו מביטים איש על אחיו בעיני זכוכית אבל טרם נבינה איש את חפץ רעהו” (קמ"ד). ומה יקרו דבריו לאחר איזו ירחים: “צר לי עליך אחי כי לא תראה את פרי־בטנך זה עתה, בעודנו דומה למלאך ה' צבאות ופניו פני הכרוב, ומשחקו – שחוק צדיק תמים; ואתה תחזה אותו לאחר סלוק שכינה כאשר יגדל והיה כאחד האדם” (קנ"ב). ובעזוז אהבתו הוא כותב במכתב אחר להזק“ן: “ומה אומר ומה אדבר לך ע”ד בננו הקטן, בכור שטן זה, אשר אמש שעשעתיו על ברכי שעות אחדות ולא שבעתי מטובו ויפיו ורחב לבו ובינתו!? לוּ יכלתי לשית אותו בֻתמו וצביונו נוספות על ספרי והיה הדרו על פעלי וראו כל בשר יחדו כי כל שירי כאין נגד פרח לבנון זה וכל צפיעי בת שירתי כעשן יכלו למאור פני צאצאי בת בטני” (קצ"ו).

ילד זה זכה שמחנכו בתורה ושפת־עבר היה המשורר יל"ג, ובהליכות החנוך הזה ותוצאותיו צפון מוסר־השכל, שכדאי לשם אליו לב.

משכילי הסופרים בדור העבר, בימי ראשית תגבורת ההשכלה ברחוב היהודים, כידוע, לא הקפידו לתת לבניהם חנוך עברי ולא דקדקו הרבה להקנות להם את הלשון העברית. הסופרים האלה בשיריהם ובמאמריהם היו קושרים כתרים לראש שפת הנביאים “שרידת מחמדינו מימי קדם”, גם בסתר לבבם לנכון היו הוגים אהבה וכבוד ל“השפה היפה”, אך לא השתדלו רבה להנחילה לבניהם אחריהם, ובסדר הלמודים עמדה אצלם שפת־עבר במדרגה התחתונה, אם לא נפקד מקומה מכל־וכל. אמת, הדבר נפלא מאד וכחידה סתומה היא בתורת־הנפש, כי הלא בדין הוא שהאב יחפץ לזכות את בניו בכל היקר ללבו ולהנחילם כל קניניו הרוחנים; אבל האהבה להשכלה החדשה, כנראה, קלקלה את השורה והכריעה את הכף, והיא שהכריחה גם את רוב טובי המשכילים הזקנים לכבוש את חבתם לשפתנו בקרן אפלה בחדרי לבם לכל תתפרץ החוצה ולא תהיה להם “למוקש” בחנוך בניהם. ובכן רואים אנו את המחזה המוזר הזה, כי בניהם של גדולי הסופרים בימים ההם (מלבד בן אד"ם) לא רק שלא ירשו את עט הוריהם, אלא שלא ידע רובם גם לקרוא בש“ע וספרי אבותם היו להם כספר החתום. גם יל”ג וזק“ן, שני משוררי ישראל, לא היו יוצאים מן הכלל המעציב והמדאיב הזה, ובניהם לא ידעו ולא הבינו עד־מה בספרות ישראל ולשונה. יל”ג כותב לאחד הסופרים הצעירים: “אתה תהיה לי לבן, כי אין לי בן יודע היטב את שפתנו” (ש"ז). ולמחותנו הזק“ן, אשר שלח לו תרגום אחד ממאמרי יל”ג לשפת הארץ, הוא כותב: “הנאה מועטת הביאה לי ההעתקה כי קראה מַקס בננו (בן הזק“ן וחתן יל”ג) וידע את הנאמר בהאוריגינאל” (קפ"ט). ושני האבות האלה הלא אהבו את ש“ע אהבה עזה ועמוקה ובה כל חיי רוחם! “עבד לעברית אנכי עד נצח, לה כל חושי בי לצמיתות מכרתי” – כותב יל”ג לאד“ם הכהן בשירו “אהבת דוד ומיכל”. ואהבתו העזה לעברית נכרת ובולטת בהרבה מאגרות יל”ג. ומה רבה ביחוד שמחתו בשעה שקבל מכתב כתוב עברית בידי אשה. “מכתבך נתן שמחה רבה בלבי – הוא כותב לאשה אחת – הנבואה “ונבאו בנותיכם” נתקימה בנו עד היום רק מעט ודבר ה' עודנו יקר מאד בין בנות ציון, ובכל עת שאני מקבל מכתב בלה”ק מאת אשה ישראלית הוא בעיני כלחם מן השמים" (ר"ג); ובמכתב אחר: “כל נפש הבאה ונוספת לנו בעזרת נשים נחשבת בעינינו כעולם מלא, כי אות הוא לנו כי קרבו הימים אשר בם תתקים הבטחת הנביא: “ונבאו בניכם ובנותיכם”. ותופר ביום ההוא הקללה הרובצת בנו: “בניך ובנותיך נתונים לעם אחר” (תצ"ה). גם בלב מחותנו הזק”ן קננה אהבה רבה לעברית, ולא נפלאת היא, שאדיר היה חפצם של שני האבות־הזקנים משוררי ישראל למלאות בנכדם את אשר החסירו בחנוך בניהם לפי רוח הזמן. “ראיתי וקראתי – כותב יל”ג להזק“ן – את שירך ליום הולדת נכדנו. יזכנו אלהי השפה ההיא לראות אני ואתה את בננו זה הקטן קורא ושומע את דבריך אלה” (קע"ו). אך, לדאבון לב, עתות הילד לא ביד אביו־הזקן הן ורק האב הוא המחנך לנער על פי דרכו. “עד כה – כותב יל”ג להזק“ן בהיות נכדם בן חמש שנים – עוד לא גלו לו הוריו את הסוד הגדול כי ישנו עם אחד בארץ אשר כל הנקרא בשמו תכסהו בושה, ועודנו לא ידע אי מזה עם הוא ואת איזה מן האלהים הוא ירא; ואני עומד מרחוק ורואה את מעשיהם, כי חק שמתי לי לבלי התערב במעשיהם ובדרך חנוכם את בניהם עד אשר ידרשוני ואמָצא להם” (רי"ד). לא נודע אם באמת דרשוהו הורי הילד או נדרש ללא שאלוהו, אך אחרי ג' שנים שומעים אנו אותו מספר למחותנו: “שוקד אנוכי ללמד תורה לנכדנו הנחמד והנעים. ג' פעמים בשבוע, ביום ב' וביום ד' וביום ו‘, בשעה קבועה בבקר אנכי בא אליו והוא קורא לפני לסירוגין בשני ספרים, בס’ מסלת הלמוד אשר החלות אתה להקריאהו ובס' תולדות ישראל, וכותב על הספר בדיו לע”ע עוד אותיות הא“ב. לפי מועט הזמן אשר אני עוסק עמו פעולתו טובה; אבל חבל כי אין הלמוד עולה בהסכם עם המעשה ודבר זה יביאני לפעמים במבוכה, כי הוא יקיפני בשאלותיו ובפי אין מענה. פעם אחת בקראי לפניו את הצווי על שביתת השבת עמד ושאל: “הגידה נא לי סוף סוף, אבי זקני, באיזה יום חייבים אנו לשבות, בשביעי או בראשון” (רצ"ה). ובמכתב אחר הוא מבשר ואומר: “בננו יעקב עושה חיל בלמודו אצלי. יש מקראות קלים שהוא מעתיקם בעצמו… אף מאמן הוא את ידיו בכתיבה וכו' וחותם את שמו “יעקב בן מאקסים קאפלאן”… וכבר הקדמתי לו כלל גדול שבספר התורה יש דברים שלפי דעתנו ומנהגינו נראים עתה כזרים (כמו נשיאת יעקב ד' נשים וב' אחיות) אבל בימים הקדמונים ההם היה העולם נוהג במנהג זה” (רצ"ח). ועוד במכתב אחר: “ליעקב בננו הקטן אנכי בא כאז כן עתה ג' פעמים בשבוע אין נגרע, כי קדוש הדבר לי ואני מברך ומודה לאל חיי כי זכני ללמד תורה לבן בתי… ואעידה עליו כי לומד הוא בשקידה ובאהבה רבה וכי מצאה שה”ק חן בעיניו עד כי לפעמים ישפוך את רוחו גם על אחותו, וביום אחד בבואי קדמה היא את פני בקול קורא: “улицъ на שלג Дъдушка, смотри какой " (שי"א). וכשני חדשים אח”כ שלח יל”ג מכתב קטן בש“ע בעל שלש שורות מהנכד להזק”ן, בהוסיפו לאמר: “הא לך, ידיד לבי, מכתב בן בנך תלמידי; מעמל ידו תראה תשבע – אם שחוק או תענוג לא ידעתי. ודע כי כל הכתוב בזה הוא בעצמו בדה מלבו” (השמטות, תקל"ה). אולם לא לאורך ימים היתה התקוה משחקת לפניו בדבר הזה וישעשע בה גם את נפש הזק“ן. כארבעה חדשים אחרי המכתב האחרון, בשלוח הזק”ן לנכדו שיר גדול בן י“ב בתים, אשר בו ענד לנגד עיניו עטרת הוד לראש שפתנו והביע משא נפשו כי גם הנכד ישא הוד זה אחרי שני אבותיו הזקנים והתורה תהיה מחזרת על אכסניא שלה, – גלה לפניו יל”ג את לבו: “התקוה הזאת אשר אתה מנשא את נפשך ואת נפשי אליה (אוי לי אם אומר!) לא תהיה ולא תבא. לא מבלתי יכלת יעקב בננו זה ללמוד את תורתנו ואת שפתנו על בוריה, כי אתה ידעת כי נער מכשר מאד לקבל חכמה הוא ואנכי ידעתי עד כה לחבב עליו את לקחי… אפס כי נתיבות ביתו ודרך חייו הם נצבים לשטן לנו וישימו לאל תקותנו. פעמים שלש כבר רמזתי לך כי שאול שאל הנער הנעור הזה אותי על דברת הסתירה בין הדברים אשר הוא שומע מפי וקורא בספר ובין מה שהוא רואה סביב לו; וכל עוד אשר יגדל ומוסיף ללמוד הוא מוסיף לראות כי שני הדברים האלה הם תרתי דסתרי אהדדי. נוסף לזה לא אכחד ממך כי אינני רואה את פני מ. בננו כי שש ועלז הוא בכל לב על כי יחכם יעקב ויעש חיל בלמֻדי. בעיניו הדבר הזה כטפל ואולי גם כתפל; מקפיד היה למשל שלא אשב רגע אחד יותר על השעה הקבועה, כלומר אשר קבעתי אני וקבעתי אותו בה. וקרה ג”כ שבאתי אל השעה הידועה והקטן איננו, לפי שהיה יום בהיר בשחקים ויצא לשוח, ואני שבתי הביתה בפחי נפש" (שכ"ח). ובמכתב מיום 3 יאנואר תרמ“ז הוא מביע את צערו לפני הזק”ן: “על אחת אצטער וצערי לא יצער כ”א ירבה ויגדל מיום ליום, – על כי אין לאל ידי ללמד ליאשא תורה וש“ע והוא הולך ושוכח את המעט אשר נטענו על לבו בעמל רב. עד יום אתמול קויתי על הפור הוא הגורל מיום 2 ינואר, כי אמרתי אזכה בגורל מאתים אלף ואשלח את הצ”ב ואת מליצו לעזאזל המדברה ואפנה ללמד ליעקב תורה ומע“ט” (שנ"ח). אך יל“ג לא זכה בגורל, ובהיותו טרוד מאד בעבודת “המליץ” לא יכול להקדיש זמן ללמד לנכדו תורה, ואבי הנער, כמובן, לא הצטער הרבה על זה ולא בקש לבנו מורה אחר לדבר שהוא בעיניו “כטפל ואולי גם כתפל”, ובכן הננו שומעים באגרת האחרונה מאת יל”ג להזק“ן ע”ד תורת נכדם קול יאוש גמור: “לא אוכל להכחיד ממך את דאבון לבי כי יעקב בננו הקטן שכח גם לקרוא עברית, ואצ”ל את כל אשר למדתיו בעמל רב; כי אחרי אשר מנעני החרף הזה לבוא אליו וללמדו נשתכחו הדברים מלבו וכל עמלנו אני ואתה עלה בתהו, וחבל על זה כי מאקסים בננו לא ישית לבו לדבר והענין הגדול הזה כאפס וכאין נחשב לו" (שס"ו). מתוך ציוני האגרות האלה תצא לנו תורה מובנה ובהירה, שאינה דורשת באורים ופתרונים.

נפנה מתכונת נפש יל“ג הפרטית וחנוך ביתו הפרטי ונשמע מה בפיו בדבר עניני הכלל. אהבתו להשכלה האירופית ומגמת־נפשו הכבירה להפיץ אותה ברבים ברחוב היהודים, נִכרות בבהירות יתרה מתוך אגרות רבות. רואים אנו את יל”ג בצורתו הרוחנית הידועה לנו ממאמריו ושיריו הנדפסים, בור אחד מראשי הלוחמים מלחמת ההשכלה מול ערלי לב “מורדי אור ושומרי נשף”, אחד משרי הצבא הגבורים המתאזרים עז להגיש ברוח כביר אילי ברזל וכלי־מפץ אל חומת־הסינים העתיקה, המקפת את המצב הרוחני אשר שרר גם בקהלות הגדולות בימי נעורי יל“ג. “זכורני – מספר יל”ג באחת מאגרותיו – בהיותי בעיר מושבך (בפינסק) נמצא לבית ישראל תלמיד אחד בגימנזיום… ויהי העלם ההוא הולך כמתגנב לבית־ספרו. מעולם לא עבר ברחוב בבגדים שהתלמידים מצוינים בהם, כי הבגדים ההמה היו מונחים בבית הגימנזיום ת”י השוטר והתלמיד בא בבגדים כשרים ובפאות ארוכות, ושמה – סלסל שערו ויט את פאותיו מאחורי אזניו וישם את מדי התלמידים על בשרו ויהפך איש אחר" (מ"ז). ומי היו תושבי “הערים הנכחדות” בזאמוט, אשר בתוכן בלה יל“ג מבחר שנותיו? “משמרים הבלי שוא, קנאים ובעלי חצים או חובשי ביה”מ ומחשבי קצים” או ממין דומה לזה. נקל להבין, שאיש כיל“ג בעל עינים פקוחות רצה לפקוח גם את עיני אחיו בני עמו, חפץ לפתוח חלונות בבתי־אופל ולהביא לתוכם את קַוי האור החדש המאיר לארץ ולדרים עליה. “יעלה ויזכר לפניך – הוא כותב לאחד מידידיו – כי ארבע הידות מכל המון בית ישראל בארצנו חיים מן האויר, ואפרים רעה רוח ורודף קדים כל היום; יעלה ויזכר לפניך כי בכל עיר ועיר עוד נמצא חדרים אימה אשר שם יתגדל דור המדבר חדש ת”י מלמדים שוטים ובורים גמורים – והרבנים ופרנסי הדור ישעו בדברי שקר ובפטפוטי מלים תפל מבלי מלח אשר עלימו אבד כלח… והתורה הקדושה הזאת חתכו חוליות ונתנו חול בין חוליא לחוליא ועם הדומה לחמור ישא ויסבול את נטל החול עד כי יכרע ויקרוס תחת משאו… אנכי אינני מן האנשים האומרים כלה והשחת ועקור כל הזכרונות העתיקות שחיי אומתנו משולבות בהם וכל תקוה טובה לעתיד לבוא; חפצי בתקון ממוצעי, שתהיה לנו בו התורה והאמונה הטהורה לקו והשכל הישר וצרך הזמן למשקלת” (ע"ח). אבל תחת להטיף דברי חכמים בנחת וללמד תועים בינה ברוח נכון, יל“ג בחר לעשות מעשהו כאיש לוחם בסערת מלחמה, להרעיש בכל כחו את החומות הישנות ולהשתער בחמת רוחו על שומרי החומות. על ראשי הרבנים תופשי התורה היה ממטיר בכל עת אש וגפרית, אותם יציב תמיד למטרה לחציו השנונים ויתארם בצבעים היותר שחורים ונוראים, לא רק כמוכים בסנורים כ”א כאנשים משחתי המדות, אוהבי בצע ובעלי נפש אכזריה, “נפש תַּתַּרית”. קריאה תמידות מעין הקריאה הידועה “קרתגה תהרס” היתה שגורה על פיו בנוגע להרבנים שנואי נפשו. “הנך שט ועובר בערים גדולות – הוא כותב לאחד מרעיו – ובא במגע־ומשא ע”פ רוב עם האנשים אשר כבר נשרו נוצותיהם הישנות, אין מועקה במתניך ואין הבלי המתעתעים תמיד לנגד עיניך ע“כ אתה אומר “הנח להם והם כלים”, אבל לו ישבת כמוני בערי זאמוט וראית עין בעין כמה גדול כחם עדיין של הרבנים אשר הביאו ומביאים עד היום עלינו קללה ולא ברכה, ולוּ היית בא כמוני במו”מ עמהם על כל מדרך כף רגל בהיותי משגיח בי“ס לעברים, כי אז דנתני לכף זכות, כי כשל כח הסבל לשאת את י' קבין של שטות אשר חלק להם ה' מבלי להרים קול כנגדם. נוסף לזה אנכי עוסק בעצמי בחנוך בני ובנותי ומצאתי א”ע מחויב לעיין בדבר איזה הדרך הישרה שאורה להם בדברי שמים? האם יכל אוכל לשום עליהם את כבד האבנים ונטל החול הנקרא בפי הרבנים קדוש, ולאמר להם קדוש לכל אשר יאמר העם הסכל הזה קדוש? או אולי אגדל אותם בלי כל דת ואמונה כאשר יעשו רבים מן הקוראים עצמם משכילים, לבשתם ולבשת אומתנו ולרוע מזלם של הילדים המגודלים בעצמם" (פ"ד). אולם בין שימת כובד האבנים ונטל החול על שכם הבנים ובין גדול בלי כל דת ואמונה, בין שתי הקצוות האלה עוד יש דרך בינוני שיבור לו האדם והיהודי לקרב את לב בניו לאביהם שבשמים ולאומתם בארץ. ובנוגע לבעלי “הנוצות הישנות”, הנה אין ספק שלא נעים היה לאיש כיל“ג לשבת עמהם בכפיפה אחת, להרגיש מועקה במתניו ולהתבונן תדיר אל הבלי המתעתעים, אך תחת להביט עליהם בעיני איבה ובוז4, יותר ראוי להביט עליהם בעיני חמלה, כאשר יאמר במכתבו להמטיף דיינאוו: “כלכל דבריך במשפט ובמועצות ודעת ככל אשר נתן אלהים בלבך לטובת אחינו החולים ואינם מרגישים את חלים. ואל תבהל ברוחך לכעוס” (כ"ז). ומה גדלה ועמקה מאד שנאתו להרבנים רועי ישראל! באגרות רבות בולטת “שנאתו הכבושה” ל”נגדי סמותי" אלה אשר בערלת לבם ובקשי־ערפם עכרו את ישראל ויביאוהו על הלום" (רשימה י"ב), וכמעט יתפאר בה נגד חבריו ורעיו. כנודע, העיר את כל חמתו במאמריו ושיריו על “מאשרינו ורועינו, מורינו ומאורינו”. וגם סופרים אחרים העיר לצאת נגדם בחמה שפוכה: “אין ספק – יכתוב לאחד הסופרים – שכלם עוסקים בהבלים כאלה ועוסקים במעה נערות. שפוך חמתך עליהם ומלא אחרי דברי” (ע"ז). יל“ג לא שם לבו לזה, כי בכל אופן לא הרבנים “עומדים עלינו בכל דור ודור לכלותנו”, וגם אי אפשר להגיד שהנה “החשיכו עינינו וגלו יקרנו ונהיה לאחור ולא לפנים”, רק סבות אחרות יותר עמוקות גרמו למצב זה, והרבנים אף הם בתמונתם הנוראה כל־כך בעיניו הִנם רק תולדות הסבות ההן ולא מחולליהן. הוא לא זכר כי “דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו”, ואם ישתנו פני הדור יפשטו גם רבניו ומנהיגיו את צורתם הישנה וילבישו צורה חדשה; ובאמת כבר זכינו לראות בימי הדור האחרון כמה רבנים בעלי פנים חדשות. שנאתו הכבושה להרבנים והחרדים תעבירהו לפעמים על דעתו הנקיה ותעוררהו למשל, לכתוב לרעהו בפ”ב: “אולי תוכל לעשות פרופגנדה בפ”ב שישתדלו “מפיצי השכלה” לאסור על המ“ע “הלבנון” לבוא לרוסיה” (פ"ג), בעוד אשר בדעה צלולה יל"ג בעצמו יכול להבין, כי לא על הדרך הזה תהיה תפארת “מפיצי השכלה” ואמצעים מגונים כאלה לא תוכל לקדש גם המטרה היותר נעלה.

מכתבים כגון אלו מעידים, עד כמה יל“ג וחבריו אף הם היו אדוקים וקנאים, לא קנאי הדת, כמובן, רק קנאי ההשכלה. אבל אם קנאי הדת בימים ההם התירו לעצמם לפעמים “השתדלות” מעין זו כדי להבאיש את ריח המשכילים והכופרים, הרי הם לא התפתחו עוד להבין ולהעריך את פחיתות אמצעים כאלה, ומלבד זאת הם היו כעומדים על נפשם, ועל ראשי כת המשכילים היו מביטים כעל חותרי חתירות תחת חומת היהדות בכוָנת זדון לקעקע את כל הבירה, אך לא כך דרוש להיות יחס המשכילים הנבונים אל “החולים ואינם מרגישים את חלים”. ובאמת גם יל”ג בעצמו הודה אח“כ כי לא לחנם חרדו היראים את כל החרדה הזאת: “סוף סוף – יאמר באחד המכתבים – תלונת היראים והחרדים לאמונתנו ולקיום אומתנו על ההשכלה ועל המשכילים יש לה יסוד ושורש אף כי לא מטעמם. רואים אנחנו לדאבון לבנו בעליל כי ההשכלה אשר אנחנו נותנים את נפשנו עליה תשקנו במשך הימים מי ראש ותביא לנו נעצוץ תחת ברוש… המים הזידונים מתפרצים ובאים עד נפש האמונה וחרב חדה מונחת על צואר האמונה וקיומה… יש ויש בנו השכלה מדומה והשכלה פרוצה. המשכילים בעיניהם לקחו את הקליפה מן ההשכלה… מה תהיה על עניי הצאן בני הדור הבא אשר מקטנותם לא נתחנכו על תורת ישראל, לא באו בסוד ה', לא שמעו ולא הקשיבו לדבריו, שפתנו אין אתם וספרתנו כספר החתום להם… כארחת ישמעאלים נודדים מגוי אל גוי אנחנו בעיניהם” (רשומות ט'). אבל – Thut nichts, der Jude wird verbrannt – אבל אשמים הם, רק הם, הרבנים, וגם את המכתב הזה יסיים יל”ג בנוסחו הרגיל: “על אלה ידוה לבנו ותחשכנה עינינו ואשם מעילות זה על ראש הרבנים ומנהיגי הדורות יחול על אשר שמו לבם שמיר משמוע את קול הזמן ויתנו כתף סוררת אל ההשכלה”. ובכן הרבנים ורק הרבנים אשמים הם בכל דבר, הם הושיבונו במחשכים וגם השכלה פרוצה מידם זאת לנו. ואם בשיטה כזו נחזיק אפשר להטיל על ראש הרבנים גם את האשמה, שבני סופרינו הגדולים ונכדיהם אף הם “שפתנו אין אתם וספרתנו כספר החתום להם”…

הבקרת החריפה של לל“ב על כל שירי יל”ג הביאה את המשורר לדבר בכמה מאגרותיו לידידיו ע“ד שיטתו בספרות. על טענות המבקר, כי רק את הנגעים בבית ישראל הוא רואה ולא את המדות המצוינות והמשֻבחות של בני עמו, יתנצל המשורר כי לא כן דרכו בבואו לדון בשאלת היהודים בלשון המדינה, שאז הוא נזהר בלשונו מדבר תוכחות אליהם והוא מהפך תמיד בזכותם, “כי תוכחתי את בני עמי חשבתי לדבר שביני לבינם כמריבת בית ומשפחה אשר אין לאחרים חלק בה… ואולם כשם שנזהרתי מחטוא בלשוני נגד בני עמי בדברי על אדותם בשפת הארץ כך חשבתי לדבר מפסיד ומסֻכן לשום קטורה יתרה באפם בדברי עמם יהודית” (ר"פ). אמנם יש להעיר על זה, כי גם בביתו ובקרב משפחתו אין לאדם להטיל אימה יתרה, שגם היא מפסידה ומזיקה כקטורה יתרה, אבל בעיקר הדברים טענת המבקר באמת אינה כלום, כי אכן רוח הוא במשורר ואם רוחו נוטה לתוכחה מגולה מאהבה מסותרת עלינו לקבל את תוכחתו באהבה. ובמכתב אחר ישיב המשורר על הטענה, שלא קונן על צרות ישראל הבאות עליהם מחוץ: “החסר קינות ישראל? ומה יתנו ומה יוסיפו לנו שירים והספדים כאלה בלה”ק? האם יפעלו על לבות אויבינו מחוץ אשר לא ידעו קרוא בלה”ק?… ושיטתי זאת שהיתה לי לקו ולמשקלת בכל ימי כתבי סימתי בשתי שורות קטנות בשירי לפרוג באמרי: “מה נטיף לעברים? הם ענים ידעו! נטיף לעמים – יחרדו, ישמעו!!” (רפ"א). תשובה זו אמנם אינה מובנה כל צרכה. האם מיתרי לב המשורר יזדעזעו רק מדברים המביאים תועלת מוחשית? היוכל לכלוא את רוחו המיצר בצרת עמו ולכבוש את נבואתו אשר צרורה בה מרת נפשו? הן כנורו של המשורר, ככנור דוד בנשב בו רוח צפונית, מנגן או מקונן מאליו ולא יעמיק לשאול: מה תתן ומה תוסיף לנו לשון קינות? גם יל“ג בעצמו בבואו לשיר את שירותיו הנפלאות “בין שני אריות” ו”במצולות ים" לא נמנע מזה בתוקף השאלה: “מה נטיף לעברים? הם ענים ידעו!” לא, אם נטיף לעמים – הם לא יחרדו, ואולי גם לא ישמעו, ואם נטיף לעברים – הם ידעו וירגישו והרושם לא ימָחה מלבם…

באותו המכתב משיב יל"ג גם על הטענה האחרת עליו, שמתנגד הוא לרעיון תחית האומה ואינו מצפה לגאולה: “ככל המון שלומי אמוני ישראל חפץ גם אני בתשועת אחי וברפואתם, אבל חפצי שתהיה הגאולה הזאת גאולה שלמה, שבצאת ישראל לרשות עצמם יוכלו לחיות חיי עם ככל העמים הנאורים… אבותינו יצאו ממצרים וינצלו את כספם וזהבם, אבל את חשכת מצרים לא לקחו אתם ואת עשר מכותיהם לא נצלו מהם, ואם אנחנו עולים מאירופא ולא נקח אתנו את יבול השכלתה – למה אנחנו עולים?… ומה אני עושה? האם מרים אני את קולי כנגד הישוב? מחריש אנכי ומשתאה לדעת אחרית החזון; והאיש המחריש באהבתו האם שונא ומתנגד יקרא?”

בנוגע ליחסו של יל“ג לשאלה זו, שאלת ישוב א”י, נראה אמנם באגרותיו נטיות שונות, כאלו לא היתה בידו משנה ברורה והלכה קבועה בדבר הזה. פעם הוא כותב: “אנכי אינני מקוה לגאולה ולצמיחת קרן ישראל בארץ אבותיהם בעת הזאת… ועוד אוסיף שהלואי לא יקום ולא יהיה הדבר הזה, כי מרה תהיה באחריתו לישראל בעצמם, כל זמן שיד הרבנים תקיפה ודתם אשר כפו עלינו כגיגית עומדת בשלמותה לא יוכלו בני ישראל לעשות ממשלה בפ”ע" (ר"ה). ופעם: “עוד לא התעוררתי עד כה להשמיע בחוץ קולי בדבר יא”י ולצאת לעזרת חו“צ בסופרים מחמת ב' טעמים אלה: א) מחסרון ידיעה (פרטי הדברים); ב) מאפס מקום. הוואסחאד לא יקבל מאמרים לטובת הענין הזה, ובלה”ק אחד הוא המליץ ואין לי דריסת הרגל אצלו" (ר"צ). ובמכתב אחר: “בחשבי על אדמת נכר רחוק בבשר וברוח מן התנועה הזאת אשר תניע את בית ישראל, לא אדע עד מה להגיד בדבר מטוב ועד רע, אם תנועה קטנה או תנועה גדולה היא ויש תקוה לאחריתה להיטיב לעמנו האמלל ברב או במעט” (תע"ז). וכשנה לפני מותו חפץ יל“ג לקבל עליו גם עריכת מאסף ספרותי להעיר על ידו את רוח העם אל מטרת חו”צ בשם “טל אורות” – “יען כי בו נשתדל להפיץ טללי אורות, טל של תחיה, על עצמותינו היבשות” (תפ"ח). ובמכתב אחר: “טליתנו שאנו אורגים צריך שלא תהיה כלה תכלת; מאספנו לא יכלול רק דברים בענין ישוב הארץ לבד” (תצ"ח); ובמכתב שלאחריו הוא חושב, שתחת מאסף עראי נחוץ “להשתדל להוציא מ”ע תמידי לחדשים, מקדש לרעיון הגלות החדשה הבע“ל לטובה, גלות ירושלים וגלות אמיריקא כאחד”. אבל בדברים יותר ברורים הוא מתאמץ לבאר את דעתו בשאלה זו באגרתו לה' ברנפלד, אשר מפני איזה טעם לא ברור הרשהו לפרסם אותה עד ל' יום לאחר מותו. אחרי אשר יספר כי עוד ימים רבים לפני הרדיפות הנודעות חלם ע“ד עתידות ישראל, גם כתב ללונדון שאם בעלי הועד “מזכרת משה” אומרים לקנות אחוזה באה”ק ולהושיב שם אכרים ויוגבים מב“י, באופן שבזמן מן הזמנים תהיה הקולוניה הזאת “ללוז של שדרה שממנה תוכל לצמוח תחית האומה”, אז הנהו נכון לעבדם בכל לבבו ונפשו, אבל תנאי קודם למעשה התנה עמהם, כי “קודם כל יגרשו מירושלים ומשאר ערי הקדש את כל היהודים היושבים שם לא תשאר פרסה”, – יוסיף לברר את דעתו: “שיבת ציון היתה חלום חזון לבו כל ימי חיי, אבל לא שיבה כזאת בטרם אשר הכשירו את הדור הזה וטהרו את הארץ מקורי עכביש אשר כסוה. הרעיון הזה היה נעים לי כילד שעשועים כל עוד היותו רעיון רוח, חלום חזיון לבי; אבל בראותי כי עור ובשר ילבישוהו ובעצמות וגידים יסוככוהו אחז בשרי פלצות, עמדתי משמים והייתי כאיש נדהם, כי אמרתי: אוי לנו אם לא יצליח חפץ חו”צ בידינו ואוי־אוי לנו אם יצליח חפצם בידם! אז כתבתי את שני מאמרי “גאולתנו ופדות נפשנו” ו”עזרא ועזרה“, שבם גליתי את דעתי כי טובה לנו העליה לאה”ק רק אחר אשר נתקן עצמנו ונכשיר הדור לכך, באופן אשר תהיה קודם או לכה“פ יחד עם גאולת הארץ גם פדות הנפש ושיבת עזרא ביחד עם העזרה” (שצ"ב).

ע“ד תקון עצמנו והכשרת הדור כתב אח”כ הרבה מאמרים סופר נכבד אחר, אחד העם. אך מה שונות הן השקפות שני הסופרים האלה בעצם הענין. “אמת היא – יאמר אחד העם – שאין עמנו במצבו המוסרי עתה מוכשר כל עיקר לעבודה לאומית גדולה, והתרכזות האומה לא תצא ע”כ לפעולה בלי הכנה ארוכה קודמת לה; אבל הכנה זו אינה יכולה ואינה צריכה לצאת מתוך מלחמה שלילית; אינה יכולה מפני שהשלילה לא תוליד את התכונות החיוביות, המוסריות והחברתיות, החסרות לנו; ואינה צריכה, מפני שאפשר לה לבוא בדרך יותר טבעית מתוך “חבת־ציון” עצמה, כלומר, לא תוך אותה חבת־ציון שנמכרת בשוק במחיר קצוב, ואף לא מתוך זו שאינה אלא הסכמת השכל בלי שורש עמוק בלב, כ“א מתוך “חבת ציון” הממלאה את הנפש בתור יסוד היסודות, בתור מרכז הרוח” (“על פרשת דרכים” ח"א XI ). אם שיבת ציון היתה באמת חלום חזיון לבו של יל“ג המשורר כל ימי חייו, יש אמנם להתפלא עד מאד, שמעולם לא הביע את חזון לבו בשיר מן השירים כנוח עליו הרוח, אבל בכל אופן נעים היה לו הרעיון הזה, לפי דברי עצמו, כל עוד היותו רעיון רוח, ולא יכול למלא את נפשו, לא רק בתור “יסוד היסודות” כ”א גם בתור יסוד גדול ונכבד. ובאמת מלא את נפשו כל ימי חייו רעיון אחר בתור יסוד היסודות ומרכז רוחו הכביר: להוציא את בני ישראל מתחת סבלות הרבנים ולהכניסם תחת כנפי השכינה של השכלת אירופה. גם “פדות הנפש”, הקודמת אצלו לגאולה, היתה בעלת הצד האחד הזה, פדות מכבלי הרבנים “מזיקי הרבים”. רעיון אחר לא יכול לקחת את לבו. “על מה אדברה ואעידה ואשא חזיוני? – ישפוך שיחו לפני אחד מידידיו – הנה כל חלומותי היו לדברים בטלים וכל משאות נפשי למשאות שוא ומדוחים, וה' סר מעלי ולא יענני בחלומות חדשים” (תע"ב). ורעיון ישוב א“י היה החלום החדש אשר לא ענהו ה' בו. ובכן גדול כחו בקומו לערוץ ולסתור ולעקור נטוע, בדרשו תנאים קודם למעשה ובהראותו לדעת כי “הגאולה” לא תקום ולא תהיה קודם “פדות הנפש”, אז עטו יגביר חילים ודבריו כגחלי אש וכפטיש יפוצץ סלע, אבל בבואו לבנות ולנטוע, לדרוש בשבח הרעיון, ידבר דבריו בשפה רפה, רוח יל”ג לא נִכר בהם ולא יֵראה עליהם הדרו…

כבר רהבו דברַי על אגרות יל“ג ועוד לא העירותי את הקורא על הדעות הנאוֹת והמשפטים היקרים הצפונים בהן בנוגע לדרכי הלשון והכתיבה ולפעולות גדולי סופרי ישראל – ואזכיר זאת בקצרה. את בעל “המפתח” יעיר במכתבו: “סגנון לשונך לא ינעם לחיך קוראים משכילים בימינו אלה האוהבים סגנון פשוט וקל בלא אריכות לשון ובלי פרחים ומעשי צעצועים” (נ"ה). ועל סגנון עצמו יכתוב להזק”ן: “ואני בעניי הלא ידעת, איש טמא שפתים אנכי, מכל מקצעות שבתורה אנכי מגבב דברים להרחיב לשוני, ומכל הרבנים והפיטנים אנכי לוקח לשונם ואנאם נאום” (קל"ה). וביתר באור במכתב אחר: “בנערותי נזהרתי לכתוב על טהרת הקדש, בנשאי חזיוני הנביאים ומצבאות הבריאה, בשוררי אהבת דוד ומיכל ובמשלי משלי מוסר, אבל בשומי פני אל החיים, אל המים השוטפים ועוברים לפנינו… ראיתי כי אין טוב לפני כ”א להשליך מעלי את עבותות המליצה המזוקקה… ככה יעשו בשפתם כל העמים החיים והגדלים אשר לא נשארו ילדים עד זקנה ושיבה ולא נהפכו בילדותם לחנוטים ולמתי עולם, וככה עשו גם אבותינו הראשונים בכל דור ודור. צא וראה כי לא כשפת משה וישעיה שפת עזרא ודניאל ובעלי המשנה ולא כשפתם שפת בעלי התלמוד וחכמי הדורות אחריהם" (קע"ג). מכאן תשובה נמרצה לשומרי שפתנו על טהרת הקדש, הדורשים לגנאי כל רמז קל להרחבת השפה. ובמק“א הוא אומר: “ומה בכך אם איזה תמונות חיצוניות או אופני הדבור נקח מלשונות אחרות אם מושגם מובן לכל קורא ורוח השפה העברית בם” (רל"ב). אבל סופר כיל”ג לבו לא הלך אחרי המרחיבים במקום שאין צורך והמחדשים רק לשם חדוש בלבד, וכה יאמר: “אין לרדוף אחרי מבטאים חדשים במקום שנמצאו מבטאים ישנים שכבר נתקבלו בין הסופרים, והקוראים הולכים לתומם ומבינים אותם היטב” (שפ"ז).

בדבר אופני הכתיבה מה יקר לקחו אשר נתן להמשורר דוליצקי: “עוד צעיר לימים אתה וימים יבואו ויורוך להנפה את דבריך בנפת אמת, לזרות כל פסולת מן הסולת ושיהיו כל מליך ומבטאיך נאמרים במנין, שלא יהיה בם דבר אחד שאין בו ענין. כן המה השירים אשר אהבתי והמליצות אשר כתבתי, אבל אני ידעתי כי מאניני דעת אני וגם אני לא עמדתי על זה רק אחרי נסיון ארוך” (ר"ב). ולהזק“ן יאמר: “אין מבקר כמחבר בעצמו; וזה הדבר אשר יעשה: אחרי העלותו את מורשי לבו על הספר בדיו, יעלים עיניו ויסיח דעתו ממנו לימים אחדים, ואז ישוב לקרוא בו כקורא זר הבא מן החוץ ויתקן את אשר יתקן; וכן יעשה פעמים שלש. כזה עשיתי בנפשי בשבתי בערי השדה ומבינים בשיר ומשכילים על דבר אין עמדי; ואהי בעצמי המחבר והקורא והמבקר. ודבר זה למדני ר' אברהם מאפו ז”ל” (קל"ה). וכה יעיד על עצמו גם בשבתו בעיה“מ: “כך היא דרכי, כשאני כותב איזה דבר חדש אני מניחו ת”י ימים אחדים ומסיח דעתי ממנו, ואחר אשוב לקרוא אותו ואז טעמי חדש בחכי להבחין ולדעת כל דבר הצריך תקון ולבון” (תמ"ט).

גם שיחות יל“ג ומשפטיו על סופרי ישראל צריכין למוד. בכלל יוציא עליהם משפט קשה מאד: “רבי טובי סופרינו וחכמינו הם אנשים מקולקלים, המדרש אצלם עקר ולא המעשה וכיון שנתנו עליהם עול תורה הם פורקים מעליהם עול מדות טובות ומעשים טובים” (רס"ו). ומה נמרץ משפטו בפרט על אחד הסופרים המפורסמים באחת מאגרותיו (שכ"א). בדבר דעתו על המשורר אד”ם הכהן, הנה בתחלה נראה בו עקבות רושם ימי־נעוריו בהפליגו לספר בשבחו: “מיום החלותי להבין בספרים לא מצאתי בין משוררי ש”ק החיים בארצנו נעלה ויקר ממנו, ומדי צאתי להתהלך ביער הלבנון, נעם דבשו לחכי ואתעמל גם אני לעשות כמתכנתו" (ג'). אולם אחרי שהתפתחה רוחו ויחדש טוב טעמו ידבר בלשון אחרת: “וכשאנחנו לעצמנו אומר לך שלפי דעתי ה' ל”ז איננו משורר מטבעו, אמת כי ידיעתו בש“ע ודקדוקה רבה ורחבה מפני שעסק בה כל ימיו כרומס בחמר וכאשה העוסקת בעיסתה… אבל איננו משורר אמתי בעבור חושו בו היבש כעץ. כותב הוא את שיריו בהשכל ובעיון דק אבל לא בהרגש ובהתפעלות, דבריו יוצאים מן הראש ולא מן הלב” (ע"א). ומה שנונים דברי משפטו על בעל “השחר”: “אני ידעתי את סמאלענסקין ואת יקר ערכו. הוא היה בל”ס סופר מהיר ובעל כשרונות גדולים ואלו האריך ימים היה מביא טובה הרבה לעולמנו הקטן. אמת כי היו בו גם מגרעות וחסרונות כסופר וכאדם, כי אין אדם אשר לא יחטא! כסופר חסרונו היותר גדול הוא אריכות לשונו במאמריו היתרה והנפרזה, וזה בא לו מפני שהיה מוציא מכ“ע, אשר הוא בעצמו היה הסופר והעוזר הראשי אשר לו, ועליו היה למלאות מספר עמודים. ע”כ בכל אשר כתב הרחיב פה והאריך לשון וכתב משפטים ארוכים, אשר אם יקרא הקורא אותם בנשימה אחת והיה טעמם בגרונו כטעם עשרת בני המן בגרון קורא המגלה… וכאדם היה בו מגרעת כי חשב א“ע לאדם גדול ויתן את לבו כלב חד בדרא המתנשא לכל לראש, וזה מזיק לסופר כמו שתזיק לבתולה הידיעה כי נערה יפה היא” (ת"ח).

אך אם באנו לכתוב ולחשוב כל הדברים הטובים והמעולים הנמצאים באגרות יל"ג אין אנו מספיקים. בכלל יש להגיד, שהאגרות האלה ברֻבן הגדול מלאות ענין מצד התוכן והסגנון ולוקחות לב הקורא, אשר נדמה לו כאלו הוא שומע שיחת תלמיד־חכם פקח, שבכל עת מדברו נאוה ומענג את הנפש.

___________________


באחת אגרותיו של יל“ג להזק”ן, אשר כתב לו: “חזק ואמץ למען אהבתך לשפת קדשנו ולמען ספר דברי־ימיה אשר ככוכב יאיר שמך בקרבו”, – יענה המשורר בעל “למי אני עמל”, בנוח עליו רוח כהה, ויאמר: “צדיק תמים! האף אמנם תחיה באמונתך כי יהיו דברי הימים לשפתנו ולא דברי הלילות, לילות עמל אשר אין להם שחר?!… האינך רואה כי מעוף צוקה ואפלה מנדח עולה על השפה הרפה ועל המחזיקים בה לענן ענן עליהם ולהכחידם אותה ואתהם מתחת שמי ה'? איה איפה הם העתידים לכתוב את דברי הימים ההמה…? בנך או בני או אולי יעקב נכדנו ויוצאי חלציו?” אבל כל חובב שפתנו וספרותה חי באמונתו ותקותו, כי אמנם יהיו לה דברי הימים, ועתידים לכתוב אותם, אם לא “יוצאי חלציו” של המשורר, הנה בכל אופן תלמידיו, בניו הרוחניים, ובדברי־הימים ההם יאיר ויזהיר באמת שֵם המשורר יהודה ליב גורדון כאחד המאורות הגדולים.


 

מעזבונו של יל"ג

בזמן האחרון נתפרסמו בדפוס שני כתבי־יד מעזבונו של המשורר י“ל גורדון. לא נגזם אם נאמר, שדבר זה יש לחשוב למאורע ספרותי חשוב. יל”ג היה בשעתו ראש המשוררים והסופרים, הארי שבחבורה, ובמשך כמה וכמה שנים היתה כבירה ונמרצה פעולתו והשפעתו הספרותית על בני דורו, גם על הקוראים וגם על חבריו ותלמידיו הסופרים, אשר שתו בצמא את דבריו. ולא זו בלבד, אלא שהצטיין לשבח ולתהלה כבעל רוח כביר ואישיות רבה, שרִשומה נכר מאד. מעזבון סופר גדול כזה ראוי להשמר לדור אחרון כל שריד, ואפילו “שברי־לוחות” שלו צריכים להיות מונחים בארון הספרות למשמרת, ועל־אחת־כמה־וכמה יש לקבל בברכה פרסומם של שני כתבי־היד האלה, שחשיבותם המיוחדת אינה מוטלת בספק כלל.

כתב־היד האחד הוא “על נהר כבר”5, זהו פרק גדול, בשם “הילדות והשחרות”, הפרק הראשון מן האבטוביוגרפיה של יל“ג, שחלק ממנו כבר נתפרסם בדפוס (בלוח “אחיאסף” לשנת תרנ"ט), ועכשיו נדפס הפרק כלו בשלמותו ומלואיו. המחבר אמר אמנם לרשום בספר את כל קורות ימי חייו, מימי ילדותו עד זקנתו, וכן הוא כותב שם בהקדמתו “דבר אחד לדור”: “ימי שני מגורי מלאים נדודים ורגז. מיום עמדי על רגלי לבקש אכל לנפשי הלכתי מעיר לעיר וממקום למקום אחר. אחת לשבע שנים הקב”ה החליף עולמי. בשנת תרי”ג באתי לפוניוויז, ובשנת תר“כ לשאוויל, ומשם לטילז בשנת תרכ”ו, ומשם בשנת תרל“ב לפ”ב. בדרך הלוכי ראיתי מקומות רבים ומנהגיהם ונפשות רבות וחסרונן ומעלות רוחן, וספורי יהיה קבצת תמונות שונות מרקמות על היריעה, קורותי המוצאות אותי – הציור ואני היריעה לציורי“. אולם מחשבה טובה זו לא יצאה לפעולה אלא במקצת, כי השאיר אחריו יל”ג, לפי עדותם של המביאים לדפוס, רק את הפרק האחד הזה6. והרבה מאד יש להצטער על הטובה המרובה שאבדה לספרותנו בזה שלא המשיך יל“ג את מלאכתו ולא גמר אותה כפי שעלתה במחשבתו לפניו. הפרק הראשון שלפנינו מראה לנו עד כמה “ספר החיים” של יל”ג יכול היה להעשיר באוצר יקר את ספרות ישראל, הדלה מאד במקצוע זה.

אינה דומה האבטוביוגרפיה של יל“ג לשני הספרים האבטוביוגרפיים, שנתעשרה בהם ספרותנו בתקופה האחרונה, מעשה ידיהם של עוד שני גדולי סופרינו, מנדלי מוכר־ספרים ושלום עליכם (הספר הראשון בשם “בימים ההם”, נדפס בכרך השני של כתבי מנדלי מו"ס, והספר השני במקורו ביהודית, בשם “פונ’ם יאריד”, נדפס בתרגומו העברי בשנוי־השם “חיי אדם”). “הסבא” מנדלי ונכדו ש”ע שניהם בחרו להם לתאור דברי ימי חייהם דרך אמנותית ובתמונות המרוקמות אצלם על היריעה מעורבים צבעים של “אמת” ו“פיוט” גם יחד. לא כך עשה המשורר יל"ג בבואו לתאר על הגליון את ציורי ימי חייו: הוא עזב את דרך “הפיוט” לגמרי וכל השתדלותו היתה לאחוז רק את דרך “האמת” הפשוטה ולספר דברים כהויתם ממש, בלא כחל ובלא יִפוי כל־שהוא. כל התמונות העוברות לפנינו לא נשתנו במאומה לשֵם מגַמה קודמת או אפילו לשם נוי ספרותי, אלא כל דבר על אפניו ערוך בטוב טעם של פַּשטות וביושר לבב וחותם האמת טבוע על הכל. האהבה אינה מכסה על פשעי עצמו או אחרים הקרובים ללבו, וכנגדה השנאה אף היא, כפי שנִכרים הדברים, אינה מקלקלת את השורה אפילו במקצת. אף רואים אנו השתדלות יתרה מצד בעל הזכרונות לעמוד ככל האפשר על סוד הצמצום ולבלי להאריך כלל במקום שאפשר לקצר. ובדרך זו הוא מעביר לפנינו בפרק אחד את תמונות הוריו ומוריו וכל קורות ימי חייו בשתי תקופות, בתקופות ילדותו ושחרותו. והסגנון של הרצאת הדברים גם הוא מצוין בפשטותו ובבהירותו ודיקנותו כאחת, ורק במקומות אחדים יש שהכותב משלם קצת מס לטעם “מליצתם” היתרה של בני דורו7.

עוד יותר חשוב ומצוין, גם בתכנו וגם בסגנונו, כתב־היד השני מעזבון המשורר המנוח, הוא “יומנו של י”ל גארדאן“8. קשה אמנם להבין, מה ראו המביאים לבית־הדפוס לשנות את השם “דבר יום ביומו”, שנקרא על כה”י, לשם “יומן”, שנתחדש בבית־מדרשם של “המחדשים” אחר יל“ג; ועוד יש להתפלא על זה, שבהקדמתם לפרק “על נהר כבר” ב”רשומות" הם מזכירים את “דבר יום ביומו” ואומרים עליו “שעוד לא הגיע זמנו להתפרסם”, ומה נשתנה בינתים כדי לקרב את קץ זמנו להתפרסם? אבל כל זה אינו שייך לגוף כה"י, שיש בו ודאי ברכה מרובה לספרותנו.

“דבר יום ביומו” או “היומן” כתוב בשנה האחרונה לחיי המשורר (ראשיתו בתחלת שנת תרנ“ב וסופו בסוף השנה, בר”ח אלול, אותו החודש שהכותב מת בו). בסוף שנת תרנ“א חזר יל”ג לפ"ב מברלין, שהתנתח שם מן הסירכא, לפי מבטאו באחת מאגרותיו, אשר מצאו בו הרופאים, וביום הראשון אחר ראש־השנה התחיל לרשום בספר “דבר יום ביומו”. מה טיבה של אותה “הסירכא” לא נעלם ממנו, וביום ח' כסלו הוא רושם: “נראה כי צדקו דברי הרופאים האומרים כי המחלה היא מחלת הסרטן, אם־כן הקרבן אשר הקרבתי על מזבחו של ברגמן (שם הפרופיסור המנתח) היה מנחת שוא”; ובמקום אחר: “כפי הנראה מחלתי זו גם תבצעני”. רוב הימים היה, כנראה מתוך היומן, איש מכאובות וידוע־חולי, גם היה שרוי בצער כל אותו הזמן על חוסר פרנסה (כי פסקה עבודתו בבית־מערכת האֶנציקלופדיה של אֶפרון ומקור אחר לא נמצא לו), ובכל התגברות מחלתו הקשה ודאגת פרנסתו לעת זקנה לא תש כחו של רוחו הכביר ולא חדל להגות דעות ולמצוא ענין קרוב ללב בכל דבר הנוגע לשקידה נאמנה על תקנת עם ישראל, לשונו וספרותו.

יל“ג, שהיה, כמליצתו על עצמו, “איש מלחמות מנעוריו ודיו לרב שפך” ועיניו ראו תמיד את “הרשעה ומקור דלותו” של עמו ב”מאשריו המתעים ומורי השקר" וכל הימים היה ערוך לקרָב לירות חצים שנונים למחנה האויב של “הרועים הרעים” ו“מזיקי הדת” ו“שניו חרק עד כי התפוצצו”, – יל“ג גבור־מלחמה זה התנצל את כלי־זינו מבית־הנשק של ההשכלה החד־צדדית ולא בסערה דרכו ודבריו ביומן זה בנחת נשמעים. רק במקום אחד הוא חוזר על הדברים העתיקים של ההשקפה המשכילית הידועה ורושם ביומנו: “הראיתי לו (לליאון רבינוביץ) את שגיאתו כי התקונים בדת אינם מועילים לתקנת מעמדה החמרי של האומה, וגליתי לו בדברים קצרים כי שפלותנו ומעמדנו הרע בקרב עמים רבים והבזיון אשר יבזו לנו והשנאה הכבושה לנו בכל הארצות, שמזה יסתעף בעצמו גורלנו הרע וענינו המורה מאד, כי כל זה (זאת?) באתנו מטפשותם של מורי השקר והמאשרים המתעים אשר שמו תפל לעקר והושיבונו במחשכים כמתי עולם”; ובמקום אחר הוא חוזר ברחבה, רוכב על “סוסו”, החביב עליו מנעוריו: “העיקר הגדול “לא יחליף האל ולא ימיר דתו”, וכן ש”זאת התורה לא תהא מחולפת ולא תהא תורה אחרת” – לא יתבטל על ידי איזו תקונים ושנוים לטוב כפי צורך ותנאי החיים שנתקדשו (שנתחדשו?) לפי שתקון אינו חלוף ותמורה. הפעלים החליף והמיר הוראתם חליפין דבר בדבר, אבל לא הטבת אותו הדבר בעצמו. הכתוב אומר בבהמת קדשים “לא יחליפנו” וכו‘, היעלה על הדעת שאסור להלעיט ולהרביק אותה כדי שתבריא ותשתנה לטוב – – – לדעת רואי השמש גלויי העינים, התלמוד הוא המלח אשר בו המלחה כנסת־ישראל כדי שתתקיים, כמו שמולחין וכובשין בשר שמן לקיימו לימות החרף; וכשהגיע זמן הסעודה מי פתי יעלה את הבשר המלוח כמו שהוא בלתי אם מֹרק ושטף במים תחלה והעבירו את המלח מעליו והשאירו בו רק כדי נתינת טעם לשבח" וכו’ וכו'. אמנם אם בכלל אפשר להגיד, שעיקרי דעותיו של יל“ג לא נשתנו עד יומו האחרון, אבל אין ספק שהיתה עליו רוח אחרת ורוח הקנאות היתרה לשם ההשכלה סרה מעליו. הנה כן מוצאים אנו ברשימתו ע”ד יעבץ כדברים האלה: “הסופר יעבץ בעיני כשמואל הרמתי בשעתו אשר יסד ברמה בית אולפנא לבני הנביאים. אפס כי שיטתו בסדר הלמוד ובחנוך הילדים אשר הוא שם לפני המורים והמלמדים שם (בא"י) לא ישרה בעיני, כי אומר הוא ללמד את הקטנים גם תלמוד ואגדה ולפרוש להם ספרי הקדש ע”ד הדרוש“. עם האגדה העלובה מן הראוי, לפי דעת המשורר יל”ג, “לעשות בזה”ז כמו שעשו רבני צרפת בימי הרשב“א עם הפילוסופיה, היינו: לאסור את האגדה והדרוש על בני הנעורים עד הגיעם לשנות שקול הדעת, לערך עד י”ח שנה“; ובכ”ז היה עם לבבו להשתתף עם יעבץ במלאכתו בחוברותיו, אולם לאחר שנוכח מתוך כמה מקומות בספריו “כי האיש הזה קונסרבטור גמור הוא והעינים אצלו לאחור ולא לפנים” חזר ממחשבה זו, והוא מסיים את רשימתו בדברים המזכירים במקצת את יל"ג הלוחם לפנים: “חשכתי את דברי לזמן אחר כשאמצא לפני מקום נאמן להגיח אליו משם ולערוך עליו מלחמת סופרים שלא ברשותו”. ובמקום אחר הוא רושם ביומנו: “בהצפירה מודיעים מירושלים, כי המורים במושבות החדשות נאספו לפקח על סדר הלמוד בבתי הספר. יש את לבי לכתוב להם ולהזהירם משיטתו של יעבץ”.

תקונים בחנוך הילדים “הקטנים עם הגדולים” העסיקו עתה את רוח יל“ג יותר מתקונים בדת במובן המצומצם, ודבריו יוצאים מעומק הלב בדברו על שמירת רוח עם ישראל. שני חדשים לפני מותו הוא רושם ביומנו: “שמתי לפני פיינברג את הצעתי שאנשי הועד בשלחם את הגולים (לארגנטינה) לעבוד את האדמה, ביסדם מושבות לקולוניות לתת לחם לרעבים, ושמרו גם־כן את רוח עם ישראל אשר נשאהו עד כה על כנפיו בכל העתים והמצוקות אשר עברו עליו ולא נתן לו לנפול עד הדיוטא התחתונה כמו האכרים עובדי האדמה ודלת הם משאר הגוים והקים לנו מתוכו אנשי שם רבים העוטרים את ישראל בתפארה עד היום. על ראשי הועד לפקוח עיניהם לא רק על פרנסת הגולים מואכל קיבתם כי גם על מוסרם ומזון נפשם, לשום סדרים בחנוך הילדים הקטנים עם הגדולים, שיהיו הקטנים מחונכים בבתי ספר מתוקנים בדרך השכל ויראת־שמים כאחד, רחקו גם מן הכפירה ומן ההזיה, ושיהיו הגדולים אחרי עבודתם הכבדה בחריש ובקציר ובכל עבודה בשדה מוצאים דברי חכמה מפי מורים ומגידים משכילים, לבלי יעשו כמעשה האכרים בני עמים אחרים לבוא אחרי עבודתם בבתי מרזח למשוך ביין את בשרם ולעשות כל תועבה”. ויחד עם זה לבו, לב אוהב עמו, מיצר וכואב על אנשי הרוח העוזבים את מחנה ישראל, ובהזכירו ביומנו את הסופר וונגרוב, שהמיר את דתו, וגיסו לודוויג סלונימסקי בן חז”ס, שגם הוא וגם בני־ביתו אינם עוד לנו, הוא מסיים בקריאה שוברת לב: “ובכן גם האילנות הגדולים אשר לנו משילין פירותיהם… חוסה ה' על שארית עמך!”

חבתו היתרה של יל“ג לשפת ישראל וספרותנו נִכרת באופן בולט מתוך הרבה רשימות. בכמה מקומות הוא מאריך בבאור איזו מלה או באיזה חדוש בנוגע לשמוש הלשון. בבוא לידו ספר חדש הוא נותן לבו לא אל תכנו בלבד אלא גם אל לשונו, ועל שגיאה גסה בלשון אינו יכול לעבור בשתיקה. פעם הוא מעיר על המבטא הזר “התעכבנו מעט על הדברים האלה”, הלקוח מלשונות העמים, ובלה”ק צ“ל: “הארכנו מעט בדברים האלה”, ופעם הוא מביע את תמהונו על המבטא “דברים בוטים” שמצא בספרו של סופר הגון. גם ברשימתו האחרונה, שכתב קרוב למותו, לא התאפק מלהעיר על “לשון עלגים” במודעה אחת ע”ד מיתתו של איזה ד“ר, שנאמר בה: “בבקר יוציאו שאריתו (תרגום המלה הרוסית останки ) ללותו” וכו'. ובשעה שבא לידו מכתב בלה”ק מאחת הבתולות ערוך בטוב טעם ו“בלי שגיאות בלשון” שמח לבו והוא רושם ביומנו: “נעים מאד לראות כי ידיעת שפתנו הולכת ומתפשטת בקרב בנות עמנו”. ומה דאבה נפשו על שפלות ספרותנו ודלותה! אחרי קריאת המאסף “פרחים ושושנים” שקבל, הוא כותב בפנקסו ברוח נכאה: “ה' ירחם על ספרותנו העלובה, כי רבו כמו רבו בקרבה לעת כזאת סופרי אליל טופלי שקר כאלה המעוללים בעפר קרן שפתנו ומכפישים אותה באפר”. במקצת הניח את דעתו מאסף חדש אחר, הוא הספר הראשון של “הפרדס”, שבא לידו לאחר כך ושמצא בו “דברים אחדים טובים ונכחים למבין” (הם שירי יהל"ל והספור הדמיוני של לוינסקי), אבל גם אותו המאסף שאר המאמרים שבאו בו הם, לפי דעתו “רבם דברים של מה בכך”9.

הבה רשימות נמצאות ביומן, המפיצות אור בהיר על כמה פרטים בתולדות המשורר המנוח, גם על אפיו, מעלות רוחו ותכונותיו, כמו על ענותנותו המרובה (לדוגמה: על דברי איש אחד ב“המגיד”, שנהנה משירי גורדון עשר פעמים יותר משירי וויזל, הוא מעיר: “המלות “עשר פעמים” הכלימוני, כי הפריז הכותב על המדה וירימני מעל הרנה”ו ז“ל, ואני עפר תחת כפות רגליו”), על בקשתו את האמת בלי שום משא־פנים לעצמו ולאחרים, שהגיעה לפעמים לידי קפדנות יתרה, ועל ישרת לבו בכלל וכיוצא באלה. אולם כבר ארכו דברי רשימתי ועלי להסתפק בזה, שאעיר את הקורא לקרוא את גוף היומן מתחלתו ועד סופו ובודאי יתענג עליו וישבע נחת־רוח.

לאחרונה עלי עוד להעיר בקצרה על סגנונו של היומן, מצוין בכל המעלות המשובחות שמָנו חכמים בסגנון קלַסי באמת. יל“ג, זה המאור הגדול בדורו ומורה הדרך בלשון עבר לקוראים ולסופרים, לא חדל בעצמו ללמוד ולהשתלם בלשונו ובסגנונו עד ימי חייו האחרונים. ברשימתו בחרף האחרון הוא כותב: “למלאות שעות הפנויות נתתי את לבי לעסוק בדברי תורה, לחזור על התלמוד והמדרשים וספרי הרבנים האחרונים, לא כדי ללמוד מתוכם דברי הלכה ודין, שאין אני נזקק להן, כי־אם לדלות את הפנינים המרובות הנמצאות בים גדול ורחב־ידים זה. משכילינו הקיצונים המבזים את התלמוד ואומרים לא־הוא ואין לנו כל חפץ בו, טועים מאד. חמר רב ויקר־ערך נמצא בו לתולדות עמנו ולהרחבת שפתנו, וכל אשר לא עסק בתלמוד ובשאר ספרות הרבנות לא יוכל להיות סופר מושלם וחכם אמתי בישראל”. ובעל הרשימה בעצמו עלתה בידו באופן מצוין “לדלות את הפנינים המרובות הנמצאות בים גדול ורחב־ידים” של ספרותנו העתיקה ולא היה דבר נעלם מעיניו הפקוחות והצליח להיות ל”סופר מושלם" בתכלית השלֵמות בעל סגנון נאה ומעולה, שראוי באמת להחשב למופת לדורות.

תרע"ט [1918]


  1. בדבר שגיאות הלשון באגרות, פליטת הקולמוס, שלא נקה מהן גם סופר כיל“ג, טוב עשה העורך שהניחן כמו שהן ובצִדן ערך את תקוניו. אמנם תנא ושייר והניח מקום למחפשי שגיאות להתגדר בו, כמו ”הזכרונות העתיקות (ים) שחיי אומתנו משולבות (ים) בהם“ (ע"ה) וכדומה. תחת זה גדש מעט את סאה, בקנאו את קנאת כבודו של יל”ג, ובא לפעמים לתקן גם את הסגנון שזוהי מלאכה שלא לצורך כלל, כגון: “ואתה ידעת מה קשה הדבר לכון דעתך לדעת רבים” (קל"ה) בא העורך לתקן לפי רוחו: “מה קשה לאדם לכון דעתו לדעת רבים”, וכיוצא באלה.  ↩

  2. פעולה עצומה להטותו להשכלה, כנראה, פעל עליו בעל אחותו הסופר והמשורר מיכל גורדון, אשר אכל לחם על שלחן חותנו בשש שנים בימי נעורי יל“ג. וכן כותב האחרון לגיסו רמ”ג בשלחו אליו את תמונתו לאמר: “וכי תראה אותי קצוץ־פאה ומגולח זקן וידעת כי אתה הסבות באלה… וכי תראה כי כהה צלם אלהים על פני וחקוק על מצחי ”ישראל“ באותיות מטושטשות, וידעת כי במעל היתה גם ידך אתה, מצודד נפשות!” (ק"ג). אף כי במכתב אחר לה' וו“ב כותב יל”ג בלשון אחרת: “שבתו (של רמ"ג) בתוכנו מעצמה נדמה לי להזדוג אח”כ למשכילי העיר שהיו מכירים אותו ובאים אליו לעתים מזמנות; אבל הוא בעצמו – כבודו במקומו מונח – להפך היתה עינו רעה בי והשתדל בכל מה האפשר לרפות את ידי ולהדיחני משאתי" (תע"ו).  ↩

  3. מהשנים הראשונות לשבת יל“ג בפ”ב נדפסו בערך מכתבים מעטים. כפי הנראה, רבים מהם הלכו לאבוד במשך הזמן, וחבל על דאבדין. ביחוד יש להצטער על אבדן האגרות לידיד־נעוריו ואח“כ מחותנו קפלן, הנודע בשם זק”ן, אשר בחיקו היה שופך את כל רוחו תמיד, והאגרות אליו הנדפסות מתחדשות רק משנת תרל“ו, אחרי הפסק של י”ד שנה ואחרי שבת יל“ג בפ”ב ארבע שנים.  ↩

  4. עד כמה רחש לב יל“ג בוז לאנשים כאלה יכול להעיד, בין הדברים האחרים, גם הלצון הגס אשר חמד לו יל”ג האירופי במענהו בפני המלמד ואשר בו ישתבח עוד לפני רעיו (ט"ו).  ↩

  5. נדפס במאסף “רשומות” כרך א', תרע"ח.  ↩

  6. עוד פרק אחד מספר זכרונות “על נהר כבר” (על מסעו לחו"ל והתודעותו אל אחד מגדולי חכמי ישראל בברלין) הדפיס יל“ג בחייו בגליונות ”המליץ“ לשנת תרמ”א. ועל אותו הפרק הוא כותב במכתבו לאחד הסופרים: “שמחתי לשמוע כי איש מבין ויודע כמוך מצא את פרקי נאה (מספר זכרונותי), ואולם עצתך בדבר הדפסת הספר כלו לא תוכל לקום, כי ספרים כאלה בכלל אינם נדפסים בחיי מחבריהם, ואני אצוה לביתי לבלי ידפיסוהו עד תם כל הדור הזה וכל הנפשות אשר עשיתי עמם בימי חיי” (“אגרות יל”ג“ ל”ב, אגרת שס"ג).

    (לאחר כמה שנים נמצאו עוד פרקים מ“על נהר כבר” ונדפסו בקובץ “רשומות” ספר חמישי).  ↩

  7. פעם זה אנו מוצאים, לדוגמה, בקריאת שֵׁם הספר “על נהר כבר” ושֵׁם ההקדמה “דבר אחד לדור”, או במליצתו על אביו ש“בנערותו הסיקוהו גם בגפ”ת", וכדומה.  ↩

  8. נדפס בז‘ורנאל “העברי” א’ וב', תרע"ח.  ↩

  9. אמנם יש להתפלא על זה שלא משכו את עיניו ולבו של יל“ג, זה ”המבין“ המומחה בעיניני ספרות, מאמריו ו”פרוריו“ של ”אחד העם“, שבאו באותו ”הפרדס“ ולא התבונן אל כשרון גדול זה, שעלה וצמח בספרותנו. גם הפרח הנחמד החדש שנגלה ב”פרדס", שירו הראשון של ביאליק נעלם מעיניו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות