רקע
יהושע חנא רבניצקי
מנדלי מוכר־ספרים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת דביר ת"א; תרפ"ז

 

א. רשימות לתולדותיו של מנדלי מו"ס

שלום־יעקב אברמוביץ, הנודע ומפורסם בשמו הספרותי “מנדלי מוכר־ספרים” והנקרא זה הרבה שנים בפי כל יודעי שמו בכנוי של חבה “הסבא של הספרות העברית” – הוא אחד החזיונות הנפלאים והנעלים בעולמנו. מנדלי מוכר־ספרים הוא לא רק בעל כשרון מצוין ומיוחד במינו בלבד, הוא הרבה יותר מזה: ביחס כמה דברים ראוי הוא לשם יוצר ספרות ישראל החדשה.

ולא בספרות אחת הוא היוצר, אלא בשתי ספרויות כאחת. זהו איפוא חזיון כל כך נפלא, שאין למצוא דוגמתו ביתר ספרויות העמים. גם בעברית וגם ביהודית עלה בגורלו של מנדלי להיות כובש דרך וסולל מסלה חדשה. וביחוד הראה נפלאות בתור “בורא ניב שפתים”, יוצר סגנון חדש, “סגנון מנדלאי”, שהשפעתו היתה כל כך כבירה על טובי סופרינו, שבאו אחריו וזכו לעמוד אף הם בשורה הראשונה בהיכל הספרות. מרובה הצלחת “הנכדים”, שהלכו בעקבות “הסבא” הגדול, למשל “שלום־עליכם” ביהודית וביאליק ביצירותיו הפרוזיות שלו בעברית: הם מצאו לפניהם הרבה מן המוכן, לנגד עיניהם היתה דוגמה מצוינה ומזהירה. לא כן “הסבא”, עליו היה לברוא את הכל מחדש, בכחות עצמו. לעבודה כבירה כזו דרוש באמת כח ענק.

וכחו הגדול והעצום של מנדלי נתגלה לא בבת־אחת. לאט־לאט צמחו וגדלו ועצמו כנפי־הנשר שלו. ומה נפלא הדבר – לעת זקנה חִדש מנדלי נעורים רעננים והגדיל להראות כל עוצם כחו ותוקף רוחו הכביר והתרומם לגבהי־מרומים להפליא.

נולד בליטא, נודד בנעוריו בערים ועירות ליטאיות מישיבה לישיבה, נתגלגל ובא אחר־כך למרחקי פודוליה וּואהלין, ולבסוף לחבל הנגב ברוסיה החדשה, – בגלגולי דרכי חייו הללו עלתה לו למנדלי להסתכל בעינו הפקוחה והחודרת בחיי היהודים מכל צדי־הצדדים, לקלוט ולספוג אותם אל קרבו בכל פרטיהם ולהוציאם אחר־כך במעשה ידי אמן לעיני הקוראים בתמונות בולטות בשתי לשונות חיות. וכשאתה קורא אותו ספור־המעשה בעברית וביהודית קשה לך להבחין ולשפוט מה משניהם הטופס הראשון ומהו תרגומו, כשם שקשה להוציא משפט ולהחליט באיזו משתי הלשונות האלו מנדלי מפליא לעשות יותר כאמן וכבעל־סגנון שיעמוד למופת לדורות.

חיי אדם גדול זה ראוים להרשם לזכרון בכל פרטיהם הידועים לנו1.

I

שלום־יעקב אברמוביץ נולד בליטא בעיר מצערה קאפּוּלי (מחוז סלוצק, פלך מינסק). באיזה יום ואפילו באיזו שנה נולד וראה אור החיים הסופר העברי הגדול – אין יודע בדיוק. בזמן ההוא לא היו נוהגין, ובפרט יושבי הערים הקטנות, לרשום דברים כאלה לזכרון בספר. אבל לפי קבלת יודעי העתים נקבעה שנת תקצ"ו (1835) למועד שנת הולדתו, ויום העשרים לחודש דצמבר נחשב בחוג בני משפחתו ליום הולדתו, שהיו חוגגין אותו במועדו בכל שנה.

אביו חיים־משה היה אחד מגדולי בעלי־הבתים בעיר מולדתו, נכבד ונשוא־פנים, ושמו נודע בכל סביבותיה. בימים ההם, אם זכה אדם להיות אהוב ומכובד על הבריות ומפורסם לטובה בעירה כקאַפּוּלי, מקום תורה בעולם, ובכל הסביבה – ודאי ראוי הוא לכך. חוץ מ“זכות אבות” צריך הוא גם לזכות עצמו, שיהא לא רק אדם ישר וירא־שמים, אלא גם למדן וחכם ובכלל אדם המעלה. ור' חיים־משה, יהודי תלמיד־חכם ובעל נמוסים ומדות טובות, היה רצוי “בעיני אלהים ואדם”. זמנו היה מסור לתורה ולעבודת פרנסתו וגם לצרכי בני קהלתו. אביו של מי שעתיד להיות מחבר “הטַקסה” היה כמה שנים מוצא את מחיתו מחכירת מכס הבשר במקומו. וכמה שנים היה משמש בעירו, שלא על מנת לקבל פרס, בכהונת “רב מטעם המלכות”, גם היה שונה חנם לפני פרחי תלמידי־חכמים שעור גמרא ופוסקים בכל יום, ולפרקים, לצורך השעה, היה גם דורש דרשות נאות לפני הקהל. ונוסף לזה היה גם בקי בתנ“ך וכותב עברית יפה בלשון “מליצה”, לפי טעמם של בני הדור ההוא, והיה מפורסם לכל יודעיו כ”בעל־לשון“2. הכל היו משכימין לפתחו וביתו הפתוח לרוחה היה מלא תמיד בני־אדם, זה נכנס וזה יוצא, ובנוגע לכל ענין וענין, בין בעניני פרט ובין בעניני כלל, היו באים ונמלכים עמו ו”נהנין ממנו עצה ותושיה" וחוץ מדעתו אין דבר נעשה בעיר. בעיני בני קהלתו היה נחשב גם למומחה בעניני “דוקטוריה” ועל כל מחלה שלא תבוא היו ממהרים אל ר' חיים־משה לבקש ממנו תחבולה נאמנה לרפואה, ואף הוא חשב את עצמו לקצת ידען בדברים הללו, מפני שהיה “בעל נסיון”, אדם אסטניס, תש־כח וחלש בטבעו ובימי חייו עברו על נפשו כמה מיני מחלות; וחוץ לזה היה מעיין לפעמים בחשק־נפש בספרי רפואה ותמיד נמצאה בידו קבוצה של סממני רפואה שונים.

צורה יפה זו של ר' בנימין, שצייר מנדלי לעת זקנתו בחבה יתרה (בספורו “לא נחת ביעקב”), נראה שנטבעו בה הרבה שרטוטים משל ר' חיים־משה, ואפשר שתמונת אביו היתה מרחפת נגד עיני הצייר בשעה שכתב: “בנימין זה היה מכלל היהודים האלו שפניהם מספרים כבוד מעלת רוחם הישרה, ומתוך רשמי צורתם נִכר צור מחצבתם הטהורה. המאור שבתורה נוצץ בתוך עיניהם ועל מצחם הגבוה רמז יש בו, כלומר: אלה מיוחסי עולם עתיקי־יומין, שירדו מגדולתם – בני אברהם יצחק ויעקב נכבדי ארץ, נקובי ראשית הגוים!”…

אמו שרה־נֶסי – אשה ענוגה, צנומה ותשושת־כח, בעלת־פנים חִורים וצנועים וכולה נראָה “רוח ולא בשר” – היתה מלומדת, יודעת כל מיני תחנות חדשות גם ישנות, קוראת בספרי “צאינה וראינה”, “מנורת המאור” ו“קב הישר” וכיוצא בהם, והיתה מורה לנשים בבית־התפלה את סדר התפלות וקוראת לפניהן דברי תפלות ומזמורים ברגש, בנגינה ובנעימה.

ושלום־יעקב היה נִכר בסימניו עוד בשנות ילדותו הראשונות כתינוק מצוין בעל נפש ושכל חריף, מהיר ומזורז. מפי מלמדו הראשון, משה פלוטקס (משה כוורא ב“חיי שלמה” או “בימים ההם”), למד בשנה אחת את כל תורתו והיה קורא בספר “עברי” קריאה יפה ומהירה, גם נכנס למקרא והתחיל, כנהוג, מפרשת “ויקרא” – מה שילדים אחרים בני־גילו אינם מספיקים להתלמד בחדר אלא במשך שתים שלש שנים. בעיני כל בני־ביתו של ר' חיים־משה, וגם בעיני אנשי־שלומו מהנכנסים והיוצאים בביתו, היה הילד חביב ונחמד בשביל רוח החיה שבקרבו ובדיחות דעתו והמצאותיו המחוכמות. מראשית ילדותו היה האמן־בעתיד מהיר לתפוס בטביעוּת־עינו כל תנועה זרה ודבור משונה, והיה מפליא לחקות את אופן דבורו של אדם, את עמידתו והליכתו בכל פרטיהם ודקדוקיהם מעשה אמן.

ביחוד ידע והכיר האב את טיבו וערכו של בנו בעל־הכשרון החביב עליו מאד. הוא הבין כי מלמד הגון וטוב יש בידו לעשותו ל“כלי שלם”, ולפיכך בקש ומצא בשבילו אחד מן המלמדים המשובחים ללמדו תורה.

ולמוד תורה בזמן ההוא היה למוד גמרא ומפרשיה ופוסקים. מלמודים אחרים, אפילו מן המקרא, מנעו אז את הבנים, שאין להם לדעת אלא את “הפסוק הכתוב בגמרא”… אולם ר' חיים־משה, שהיה בעצמו “בעל תנ”ך" וקצת “מליץ”, דרש מאת מלמד בנו שילמד את התינוק גם “כתבי הקדש” עם “מצודות” ותרגום, ונוסף לזה גם קצת “דקדוק”.

והמלמד ר' יוסי הראובני (יוסי ראובנ’ס) היה לברכה להתלמיד בן שש־שבע שנים. “הזווג עלה יפה”, הרב והתלמיד היו מתאימים ונאים זה לזה.

ר' יוסי הראובני, יהודי בחצי שנותיו, כחוש וחִור־פנים וקצר־ראִיה, היה עניו וצנוע, נוח לבריות וחביב על כל בני העירה. טיבו ותכונת רוחו, מנהגי חייו וכל הליכותיו העידו עליו שניצוץ של חכם־חרשים יש בו. ידו השכילה לכתוב ולצייר יפה ולעשות כל מלאכת חושב, לפתח ולחרות בעץ ובאבן ובנחשת, לא לשֵם פרנסה, אלא משום הנאה וקורת רוח שהיתה לו בעבודה זו. אנשי מקומו היו משתמשים בכשרונו בכל שעת־כושר להנאתם ומכבדים אותו לעשות מעשה צעצועים לארון־הקדש, לצייר תמונת “מזרח”, לחקוק מצבות ופתוחי חותם, ולפרקים גם להכין דוגמאות בשביל נערות־כלות למעשי תפירה ורקמה לחריטי־תפלין נאים בשביל חתניהן.

וכך היה דרך הלמודים: בשעת הלמוד היה הרבי יושב בראש וידיו עסוקות באחת העבודות של ציור או פתוחי־חותם. העבודה לא היתה מבטלת את המלמד מתלמוד־תורה, אדרבא, היא היתה לנפשו “ככוס יין לגופו של פועל הדיוט” ועל ידה הזדרז והתלהב, עיניו מתלהטות באור תורה ופיו נחל נובע, ובשעה זו הוא מסביר לתלמידו כל דבר ודבר באופן בהיר וחריף וברגש מיוחד לוקח לב. והתלמיד אף הוא רוחו מתלהט, לומד בהתלהבות ובשקידה עצומה ושותה בצמא את דברי מורו האהוב.

הרבי בעל־הכשרון הזה עשה רושם כביר על תלמידו המצוין בכשרונותיו, ועד זקנה ושיבה היה התלמיד מזכיר את מורו מימי ילדותו ר' יוסי הראובני (ב“חיי שלמה” נקרא בשם ליפא הראובני) בכבוד רב ובחבה יתרה. אפשר שעל ידי השפעתו של אותו המורה רכש לו הסופר הגדול שלנו לא רק את כתב־ידו המהודר, אלא גם את הרצון העז לעבוד בחשק ובהתמדה מרובה, כדי ללטוש ולשכלל כל דִבור וכל מלה עד שיֵצא מתחת ידו דבר מתוקן מעשה ידי אמן, בלא שום פגימה קלה שבקלות…

והנער שלום־יעקב הולך וגדל וטוב “כמו נטע שעשועים על ידי השגחה מעולה”, דעתו נתרחבה מיום ליום, ואעפ“כ ילדות היתה בו כראוי לפי שנותיו. ב”חיי שלמה" מתואר הילד כך: “לא הרי שלמה’לי בבית רבו כהרי שלמה’לי שבשוק. כשהוא לומד, ראשו ולבו שקועים בתלמודו ומעמיק להבין כל דבר עד תכליתו. וכיון שמניח את הספר מידו ויוצא, מיד הוא תופס במעשי־נערות והוא נער שובב לכל דבר – – – ובנפש שלמה’לי היתה הערבוביה במדה מרובה, הורמיז ואהורמין חולקים בה ואין מכריע ביניהם. שלמה’לי היה קשה ורך, בעל חמה ובעל דעה מיושבת, גבה־לב ושפל־רוח, קפדן ורחמן, בעל שחוק ומהתלות ומעמיק לתוכו של דבר, עצלן ועסקן וכיוצא במדות הפוכות אלה”. תאור התכונות האלה אפשר להתאים, במדה ידועה, כמובן, גם להנער שלמה’לי, ואותם הדברים מזכירים לנו את דברי ר' מנדלי שלעתיד, המעיד על עצמו (בספורו “בימי הרעש”): "פעמים הרבה הריני מרגיש בי, שבעצמי איני אלא שני מנדלים כרוכים כתאומים ביחד, כל אחד הוא בריה בפני עצמו ודר עם בן־זוגו בגויה אחת, והם משונים בדעותיהם וכו' ".

בטבעו היה הנער שלום־יעקב בעל מזג חם ונוח להתלהב בכל דבר שנגע אל לבו. דברי אש־קודש של הנביאים, תוקף מליצותיהם ושיחתם הנשגבה במראה הנבואה על אלהי עולם ובריותיו, הלהיבו ביותר את דמיונו ונתנו לו ענין רב לענות בו. ומזמן לזמן היתה רוחו מטיילת בעונג גם בגן היפה והנטוש של האגדה העברית שבתלמוד ובמדרשים, אשר שם מצאה לה בת־דמיונו העשירה כר נרחב להתהלך ברוָחה, ולפעמים גם להתנשא ולדאות בכנפי עלומים פרושות לגבהי־מרומים…

II

עברו ארבע שנות־למוד אצל אותו המלמד ר' יוסי הראובני. הנער שלום־יעקב כבר למד את כל התורה של רבו, והוא יוצא מעתה לרשות אביו ללמוד תחת השגחתו. כך היה אביו נוהג ללמד מקודם לשני בניו הגדולים, כשיצאו מבית רבם, לכל אחד ואחד בזמנו עד יום חתונתו, וכך היה נוהג גם בחתנו בעל בתו הבכירה, ועכשו הגיע זמנו של הנער שלום־יעקב ללמוד תורה מפי אביו. וכך היה סדר הלמוד: בכל יום בבוקר אחר התפלה היה אביו שונה לו במקומו, במזרחו של בית־המדרש, פרק משניות על הסדר. ולאחר אכילת פת־שחרית נשאר הנער בבית ללמוד בחדר הקטן את שעורו בגמרא ובמדרשים, שהיה חוזר עליו לפני אביו בביתו, כשנפנה זה מעסקיו, פעמים ביום ופעמים בערב. ויש שהיה אביו מעירו משנתו קודם שעלה עמוד־השחר ומוליכו לביהמ“ד ללמוד שם תורה. לא דבר קל היה לתינוק בן עשתי־עשרה שנה לקום באשמורת־הלילה משנתו המתוקה, אבל לאחר שעמד וירד מעל המטה נהנה מאד. שעה של קורת רוח מרובה היתה לו שעת ההליכה לביהמ”ד והלמוד שם בלילה. רוחו של “המתמיד” הקטן הולך ומתרגש, כח דמיונו מתגבר ולבו מלא שירה וגעגועי קודש, והוא מתעורר ולומד תורה לשמה בנחת־רוח, בקול גדול ובנעימה.

אולם רגשותיו הנלהבים של הנער לא מצאו די ספוּקם בתלמוד־תורה בלבד. הניצוץ הפיוטי שהיה טבוע במעמקי נפשו התחיל לעלות ולבוא לידי גלוי על ידי רגשי אהבה וגעגועים להדרת הטבע. מקודם היה עולמו, שהוא חי בו, קטן ומצומצם: “מכל רחובות עירו הקטנה לא היה לו אלא רחובו של בית־הכנסת, מכל בתיה – אלא בית רבו ובית־המדרש”. עכשיו התחיל מסתכל ברחובות האחרים של העירה, גם באלו של מושב הנכרים, אף הציץ חוץ לעיר וראה שם “במורד ההר” את הדר העמקים המכוסים דשאים, המשתרעים למרחוק מסביב לעיר ומלאים זיו, חן ויופי, ומעבר העמקים והלאה הרים נושאים ראשיהם ושדות ויערים קטנים וגדולים נמשכים למרחוק. שלום־יעקב התחיל להפסיק פעם בפעם ממשנתו, מתגנב ויוצא מחדרו לשם “קבלת פנים” לקראת התולדה רבת־החן, “כחתן לקראת כלה”, ושם, “בחיק הטבע”, רוחו מתרגש, לבו מתמלא נעימות ורגשותיו משתפכים בנגון של זמירות לשבת ושל מזמוטי חתן וכלה, או באמירת “ברכי נפשי” בקול רם, בכַונה ובנעימה מיוחדת.

בכלל נתרחק הנער עכשו מאותו העולם, שהיה שקוע בו לשעבר בכל נפשו, ואין עתה דעתו פנויה אל הגמרא בלבד כבתחילה. את השעור בשביל אביו הוא עוד מכין דבר יום ביומו, אבל לא ברצון ולא בעיון הדרוש, אלא באונס ובחפזון, כדי לצאת ידי חובה ולהפטר ממנה, ואחר־כך הוא מתהלך ומטייל רוב היום, מבקש ומוצא לו חברים חדשים, כערכו ושלא כערכו, צעירים או כבירים ממנו לימים, ובלבד שיהא אפשר לו לבלות עמם זמנו בשיחה ובטיול. פעמים הוא בא לבי־נפחא של שכנו הנפח, יושב לו בקרן זוית, שקוע בהרהורי לבו ומסתכל כיצד מרקדין הניצוצות, עולים מתוך גחלי האש ומעופפים כבני רשף, ומקשיב באותה שעה לשיחות ולדברי חדוד הנשמעים שם. אותו הנפח, שכבר היו לו בני בנים, היה בכל תנועותיו והליכותיו מין נער־זקן, וכמותו גם השכן השני, נגר בא בימים, שהיתה צפונה בו רוח אמן ומלאכת־נגר לא היתה לו לשם פרנסה בלבד, אלא ביותר לשם תענוג, שהיה לו ביצירת כלי. שני השכנים הללו נתחבבו על הנער ומשכו את לבו ושניהם השפיעו על רוחו הרכה והחזיקו את הניצוץ בקרבו.

בינתים חזר הגלגל על אביו של שלום־יעקב ועסקיו התמוטטו. משבר בא על בני העירה והיהודים היו ממעיטים באכילת בשר – ופרנסת הטקסה, שהיה חוכר אותה, לקתה מאד והפסיד בה ממון הרבה. בני ביתו התחילו מרגישים דחקות מרובה, ומרוב צער חלה ר' חיים, שהיה אז כבן ארבעים ואחת, ולא ארכו הימים ונפטר מן העולם, והשאיר אחריו אלמנה ויתומים קטנים בחוסר כל.

III

שלום־יעקב היה כבן שלש עשרה שנה בשעה שנשאר יתום מאביו. וראשית כל מצאו הקרובים לטוב, שהבן הבכור ישֻלח לאחת הישיבות בעיר קרובה, כדי שלא יהא הולך בטל וגם לא יפול למשא על האלמנה העניה.

והנער התחיל להיות נע־ונד ממקום למקום. דומה, שנגזר עליו שיהא טועם בימי נעוריו טעם של נדודי עוני במקומות נכר, עובר על ערים ועירות שונות במדינת ליטא, קודם שיתגלגל למקומות הרחוקים בוואהלין, ועיניו הפקוחות שוטטות בתפוצות ישראל ומתבוננות מכל הצדדים אל התמונות השונות של חיי היהודים, שהוא עתיד לצייר אותן על היריעה הגדולה ביד אמן.

ראשית דרכו היתה בתחלת הקיץ לטימקוביץ, עיָרה קטנה לא רחוקה מקאפולי, ושם ישב בבית־המדרש ללמוד תורה. בעצם הדבר לא היתה ט. מקום תורה כלל, ואלה ששלחוהו לשָם לא לשֵם “תורה” נתכוונו מתחילה, אלא לשֵם “קמח”, לשֵם אכילת “ימים”. כאן למד בראשונה להכיר מקרוב את חיי החסידים דרכיהם. בני עיר מולדתו קאפולי היו כלם “מתנגדים נלהבים” ולאיש חסיד לא נתנו מנוחה ביניהם. ובשעה שקבוצת חסידים מועטים עמדו ופתחו להם שם קלויז (“שטיבל”) נזדעזעו בני קאפולי, התחכמו והביאו תופים בידיהם ובכל כחם היו מתופפים על־יד הבית ומרימים קול שאון, כדי להחריש את האזנים ולא ישָמע שם קול התפלה, וסוף סוף הוכרח הקלויז להסגר ובכל העירה לא נשאר כמעט אף זֵכר לחסידים3. עכשו ראו עיני הנער אותם החסידים, שהקאפוליים מרבים לספר בגנותם ומתארים אותם כפראים משונים, והנה אנשים מן הישוב הם ככל היהודים אחיהם, ועוד מעלה יתרה בם שמתפללים בהתלהבות, ב“שמחה של מצוה”. עבודה נלהבה זו עשתה על נפשו הרכה רושם כביר ואף הוא התחיל מתפלל בהתלהבות עצומה. אבל לאחר התפלה רוחו נפלה, והיה יושב כל היום בבית־המדרש עצוב ושומם, כי לבו היה מתגעגע לביתו. מהרה אמנם חזר לשם, אלא שהדלות הקשה התאכזרה אליו והכריחתו שוּב להיות נודד ממקומו.

אז יצא לסלוצק. בישיבה הסלוצקית נכנס הנער בתחילה לכַת הראשונה, ואחר־כך העלוהו והושיבוהו במקום גדולים, כלומר, בכת הגדולה, אשר שם ראש־הישיבה בכבודו ובעצמו, החריף המהולל ר' מיכל מ“ס, היה מלמד לתלמידים. מן הישיבה עבר ל”בית המדרש של הגביר", ששם היה הרב המפורסם ר' אברהם’לי מקריא את שעורו לפני בחירי הבחורים.

מסלוצק עבר עוד למקומות שונים, עד שנתגלגל ובא לווילנא, כי נקרא לשם מאת קרובו הגביר נחום־חיים ברוידא4. שם היה לומד תורה מפי ר' סנדריל בישיבת ר' מעל“ה וגם ב”בית מדרשו של הגאון“, שונה כל היום, ולפעמים יושב על ה”משמר" והוגה בתורה גם כל הלילה. בווילנא שהה כמה חדשים, ולבסוף קצה נפשו בחיי צער בנכר ולאחר שנתים של נדודים חזר לביתו.

בינתים יצאה אמו האלמנה והיתה לאיש אלמן חוכר בית־רחַים בכפר מֶלניקי (כפר רחים ב“חיי שלמה”), הרחק כעשר וירסטאות מקאפולי, ועברה לגור שם היא ובניה הקטנים. ובעירה נשאר הבחור שלום־יעקב, הוא ואחותו הגדולה, אשה גרושה. גלמוד ונדכא התהלך בעיר־מולדתו כנודד זר, שקוע תמיד בהרהורי עוצב, ולא מצא לו מקום מנוחה. ולפיכך כשנקרא מאב־חורגו לבוא אליו לא סרב בדבר ומיד יצא לכפר מלניקי, וכדי שלא יהא אוכל שם לחם־חסד היה מלמד תורה לאחיו־החורגים כמה שעות ביום.

לאחר שתי שנות־נדודים במצָרי ישיבות שונות, לאחר חיי עוני וצער גדול, הרגישה נפשו רֶוַח ונחת בכפר הקטן. אותו הכפר יערים גדולים סביב לו ודרך היערים הללו נהר גדול עובר. מעבר הנהר האחד מציצים מבין דשאים ואילנות שלשה בתי־אכרים קטנים של שלש משפחות אכרים, התושבים היחידים במקום ההוא; ומעבר השני כנגדם ליד היער בית יהודי בעל חלונות קטנים וגג ישן שופע ועולה – מושב החוכר ובני משפחתו הגדולה. אין כאן הרעש וקול ההמון של העיר, אבל יש המונים־המונים של רמשים, חיות ועופות באגמים, בשדות וביערים, ואתה שומע שיחות בעלי־החיים, ולפעמים נשמע גם יללת זאבים רעבים בימות הגשמים.

בנוה־שקט, בסתר קן נודד זה, מובדל ומופרש מן הישוב וקרוב לאהובת־נפשו, להתולדה היפה, התעורר בקרב הצעיר שלום־יעקב הרגש הפיוטי הטבוע בו ועוררהו בתוקף לשפוך על הגליון את רחשי מערכי לבו. עוד קודם לזה נסה לערוך מעֵין דרַמה, בעקבות “לישרים תהלה” של רמ"ח לוּצטו, שהתגלגלה ובאה לידו באיזו דרך פלא; ודרַמה ילדותית זו, שראשי הנפשות הפועלות בה היו סכלות, שכל, אמת, גאוה, שכחה, המון וכיוצא באלו, – נגמרה, כנראה, כאן בכפר. חוץ לזו התחיל לכתוב שירי השתפכות הנפש מעֵין “ברכי נפשי” של “נעים זמירות ישראל” (אחד השירים הללו נקוב בשם: “מזמור לשלום בהיותו במדבר מֶלניק”), שירים מלאים תהלות ותשבחות לאל שדי, בורא תבל כלילת יופי. כדרַמה כן השירים חותם ילדות עליהם וקשה להכיר בם אפילו סימן מובהק אחד של האמן הנפלא ובעל הסגנון המצוין בעתיד.

אולם לא לאורך ימים מצא הנער קורת־רוח בחיי הכפר בבית אב־חורגו. לבו משכהו מ“מדבר מֶלניקי” למקום תורה, לבית המדרש בעירו, אשר שם נמצא מזון לרוחו השואף לדעת, לא ספרי התלמוד ו“שאלות ותשובות” בלבד, אלא גם ספרים ממין אחר, כגון “מורה נבוכים”, “כוזרי”, “עקרים”, “חובת הלבבות”, גם “סדר הדורות”, “יוסיפון”, “שלשלת הקבלה” וכדומה, שהיה נהנה מהם לפעמים. ובאחד הימים עזב את הכפר וחזר ברגל לקאפולי ושוּב ישב לו על התורה בבית־המדרש כקדם.

בינתים היה הנער לבחור בן שבע עשרה שנה – והשאלה “מה יהא בסופו” התחילה מנקרת במוחו. אמו חפצה זה כבר להכניסהו לחופה: הרי היא בעצמה נִשאת לבעלה הראשון, הוא אביו, בימי “בהלה” – כשהיו שניהם עדיין אפרוחים רכים ובעודם צעירים לימים נעשו לסב וסבה. ומזַוגי־זווּגים חשו ובאו לדבר בו “נכבדות”, אבל הבחור־החתן לא נֵאות בשום אופן ל“תכלית” כזו. ולנוע שוב על הישיבות, כדי להגיע שם ל“תכלית השלֵמות” – אף לזה לא נטה לבו. ואותה השאלה הארורה “מה יהא בסופו” לא נתנה לו מנוח.

IV

באותם הימים חזר לקאַפולי אחד מתושביה, אברהמ’ל הפסח, לאחר נדודיו במקומות רחוקים. הרבה חדושים ונפלאות היה “הנוסע” הזה מסַפר ממה שראו עיניו במסעיו במרחקי וואהלין (בשם וואהלין היה קוראים אז בליטא גם לאותם הפלכים הקרובים לוואהלין), שהיא מדינה מבורכת ה' ומלאה כל טוב ותושביה היהודים אין כמוהם מאושרים בארצות החיים, אוכלים הם פת־חטים, עוגות וחלות, אפילו בימות החול, וגם העניים והאביונים שם רואים חיים טובים כאחד מגבירי ליטא ויש לקנא במזלם הטוב5. הנוסע הפסח היה מרבה לספר – ובני הקהלה הקאפולית לא שבעה אזנם משמוע, ויש מהם שלא שהו בדבר והיו מן הזריזין והמקדימין לצאת לאותה המדינה המבורכה. ואברהמ’ל זה בא לדבר על לב דודתו של שלום־יעקב, שנשארה “עגונה” עם תינוק קטן (בעלה לא יכול בצוק העתים לשלם לנושיו כמה מאות רו"כ והוכרח לברוח על נפשו ולא ידעו מקומו היכן), שתלך אף היא לאותה המדינה לבקש את בעלה האובד, שהוא פגע בו באחת העירות שם; וטוב הדבר שילך עמה יחד גם בן־אחותה הבחור שלום־יעקב, שהוא בר־אורין, ואנשי המקומות ההם כלם הדיוטים, גסי מוח ובורים גמורים, וכשבא לידם למדן ליטאי הם נושאים אותו על כפים ממש, ובודאי ימצא שם בחור חשוב זה משרה טובה מאד של מורה או “נאמן” באחד מגדולי העסקים. את הדרך לשם הוא, אברהמ’ל, יודע ומכיר היטב ויש לו עגלה וסוסה, ותיכף אחר הפסח יקחם עמו ויביאם אל מחוז־חפצם. הבחור לא סרב בדבר, גם פִתה את דודתו שתסכים על הנסיעה, כי בכל מאדו רצה להפטר מן המיצר שהוא נתון בו ולבקש את מזלו במרחב מרחקים.

בלא שום הכנות קודמות יצא הבחור בן שבע עשרה שנה ל“קצה תבל”, כמו שנחשבה אז הנסיעה מליטא לוואהלין, אלא שאחותו הבכירה נתנה לו צידה לדרך הרחוקה חצי ככר לחם קיבר וגם חמש־עשרה פרוטות לתוך הכיס במזומנים.

מיד בתחילת נסיעתו נִתן לו להרגיש עד כמה קשה תהיה הדרך לפניו. דודתו עם התינוק שלה ישבה בתוך העגלה והוא ביחד עם בעל־העגלה התנהלו אחריהם ברגל, ובשעת הדחק מוטל היה על הבחור לסייע לאברהמ’ל בכל כחו, כדי להוציא ממעמקי הבִצה את הסוסה ביחד את שתי הנפשות החלשות המוטלות בעגלה. ואברהמ’ל לא חדל לזרזו לעבודה ולהדגיש בכל פעם שלא על מנת כך נטָלוֹ עמו שיהא מֵסֵב לו כאחד “הפריצים”.

לפי המדובר, צריך היה אברהמ’ל להוביל את העגונה בדרך ישרה לעיר ארהיוב בבסרביה, אשר שם פגש, לפי דבריו, את בעלה. אבל הוא לא התכוון כלל לעשות דרכו בחפזון. אדרבא, הוא מצא לטוב לו להתנהל לאטו ל“רגל המלאכה” ממקום למקום, ובכל עירה שעבר עליה חשב לו לחובה להתעכב שנים שלשה ימים. וראשית כל היה ממהר את המרא־דאתרא, שופך לפניו מרי־שיחו ומודיע את צערה של העגונה והנפשות העלובות התלויות בה, שהוא מוליכן עמו, נוטל נדבת־כסף לטובתה גם מכתב־המלצה לפני אחינו בני ישראל “רחמנים בני־רחמנים”, שיבואו לעזרת האמללים. ו“הנפשות העלובות” בעצמן, כמובן, לא ידעו עד־מה כיצד הלז עושה בהן סחורה. העגלה, שהוקפה מחצלת מעשה כִפה ביד אברהמ’ל, שִמשה דירת־קבע להעגונה ותינוקה, והבחור תיכף לבואו לעירה היה ממהר לבית־המדרש לעסוק שם בתורה – ואברהמ’ל בעצמו לא נח ולא שקט, היה מכתת את רגליו ומחזיר על פתחי הבתים של בני ישראל לקבץ על יד לטובת העגונה.

וכך היו הנוסעים נעים ונדים עד שהגיעו בערב חג השבועות לעיר לוצק. כאן גמר אברהמ’ל בנפשו לעשות עסק הגון ולמצוא שכר רב בבת־אחת. הוא ראה ונוכח, שהבחור הליטאי נושא חן בעיני באי בית־המדרש. ובחורי אותו בית־המדרש התכוננו ליסד חברה חדשה בשם “תומכי עניים”, וכלם נתנו עיניהם באורח הצעיר לכבדו בעריכת תקנות החברה בפנקס, כנהוג, והלז לא סרב וכתב את התקנות בכתב־ידו הנאה ובשפה יפה כיד “המליצה” הטובה עליו, וכל בני החברה התענגו והתפלאו על הדבר המתוקן שהוציא הבחור הליטאי מתחת ידו “על צד היותר טוב”. אפשר שאותן הרשימות בפנקס הלוצקי הן הכתבים הראשונים מעשה ידי הסופר בפרוזה. ואברהמ’ל הבין, שכבודו של הבחור דרוש לחפצו והחליט להשאר בלוצק ימים אחדים, עד שתעלה בידו לשדך אותו עם בת אחד הגבירים ולהרויח בעסק זה ריוח הגון – לתכלית זו עבד את עבודתו בשקידה רבה, ואיזו ימים אחר החג נכנס בחפזון לבית־המדרש בקול מבשר ואומר להבחור, שהשעה משחקת לו והוא נעשה למזל חתן לכלה שכולה טובה ומושלמת בכל המעלות, בת אחד הגבירים המפורסמים, והכל מחכים לו שם עכשיו בבית הגביר. אולם הבחור התעקש ולא רצה בשום אופן ללכת לבית ה“מחותן”, כי לא לשם “עסק” זה נדד למרחקים – והשדוך נתבטל. בפנים נזעמים רתם אברהמ’ל את העגלה לסוסתו ויצא שוב לדרך בליל חושך ומטרות־עז יחד עם “העגונה ותינוקה” ועם “הבחור־החתן”.

עוד הרבה ימים ושבועות התנהל אברהמ’ל עם הנפשות אשר עמו על־פני ערבות וואהלין, אוּקרַינה ופודוליה עד שהגיעו לקמניץ שבפודוליה. באישון לילה באו עיפים ויגעים לאיזו חורבה שוממה בלי דלתות וחלונות, הרחק מן העיר, ושם עמדו לנוח. אברהמ’ל השכים בבוקר ומהר אל העיר לרגל “עסקיו”, אבל לא הצליח שם כלל וחזר לחורבה מלא כעס וחמה, “אין זו עיר ישראלית – דבר רתת – רעה היא מסדום, אין את נפשי לדעת אותה ומחר בבוקר נצא לחוטין, אבל שם תהיה התַחנה האחרונה, ואם גם שם יוסיף הבחור היפה להקשות את ערפו וימאן להעשות חתן, אף אני אלך עמו בחמת קרי ואעזבהו לנפשו, רק את תעודת־המסע שלו אעכב תחת ידי עד שאקבל “שכר עגלה” בעד כל ימי הנסיעה בכסף מלא”.

כל הלילה ההוא נדדה שנתו של הבחור וחשב מחשבות מה לו לעשות. פתאום נזכר, שנמצא כאן קרובו מקאפולי, שיצא מביתו לפני כמה שנים, ולפי השמועה שהגיעה לקאפולי היה זה למשורר־עוזר להחזן הקמניצאי בבית־הכנסת הגדול, הוא המפורסם בשמו “ברוך האמן” (ברוך קינסטלער) ונקרא גם “החזן הפינסקי” – וכעלות השחר יצא הבחור לעיר לבקש שם את קרובו, ושם נודע לו שהחזן עם כל משורריו הם עדיין בדרך ויחזרו רק ל“ימים־נוראים”. אבדה תקותו האחרונה ובלב נשבר חזר לחורבה. אברהמ’ל גער בו בנזיפה על אשר נעלם פתאום – ויצאו לדרך. השמים הקודרים לא חדלו להמטיר גשמי זעם ולב הבחור אף הוא התעטף בו בחשכת צרתו: הנה הוא עדי אובד, עוד מעט והעגלה תסוב לדרך חוטין ושם יניחהו אברהמ’ל גלמוד, בלא פרוטה ובלא תעודת־מסע – ואנה הוא בא?

ופתאום באה לו ישועה – על ידי פרסת־ברזל של סוס.

“דומה שכך הוא מזלי וכך נגזר עלי, שתהא דרכי בעולמי וכל הבא עלי בסופה וסערה” – כך מספר ר' שלמה (הוא שלום) ב“פתיחתא” של “בימים ההם”. גם תשועתו זו באה בסערה. לאחר שעברו ביגיעה רבה אחת הבִצות הגדולות ראה אברהמ’ל שאבדה לסוסתו פרסת־ברזל אחת וצוה על הבחור שיחזור אחריה עד שימצאנה, וזה רץ לאחור לבקש את האבדה בבִצת הדרך, בתקוה למצוא אותה ולשַכך קצת את חמת אדוניו הזועם – ופתאום הגיע לאזניו בפרשת־הדרכים קול קורא: “שלום’קה”! והוא רואה לפניו עגלה־קלה פולנית רתומה לארבעה סוסים ומלאה חבורת צעירים משחקים ומזמרים. הוא עומד להסתכל בבני אדם מאושרים אלו ושוב הוא שומע קול קורא לו בשמו: “שלומ’קה, שלום־יעקב הקאפולאי!” – ומיד עומדת העגלה ומתוכה מקפץ ויוצא צעיר אחד ונופל על צואריו. זה היה חברו וקרובו, שעליו היה מחזר בעיר והריהו שב עכשו מדרכו עם החזן ועם יתר המשוררים. הבחור שפך לפני קרובו באזני כל בני החבורה את מרי־שיחו, והחזן נעתר לבקשת משורריו לבוא לעזרתו ולפדותו מיד אחיו היהודי המתעמר בו ולהחזירו עמם לקמניץ.

ובזה נגמרה הנסיעה הרחוקה של אברמוביץ, שנתנה חומר מרובה להסתכלות עינו החדה, ואותם הרשמים, שנשמתו הרכה והרעננה ספגה אז לתוכה, הרבה מהם נכנסו אחר־כך בדרך אמנותי לתוך כתבי מנדלי. ואפשר שגם אותה הסוסה המפורסמה בעגלתו של מנדלי מו"ס נבראה בדמותה של סוסת אברהמ’ל הפסח.

V

תקופה חדשה התחילה מאז בחיי אברמוביץ

הבחור בן שבע עשרה שנה ישב בקמניץ ב“בית המדרש של בתיה האדמונית” ללמוד שם כל היום בהתמדה, כדרך הליטאים, וגם בלילה היה ישן שם. בעיני כל באי בית־המדרש נשא הבחור הליטאי חן, והצעירים הלומדים שם הביאו אליו כל הדבר הקשה להם בתלמודם, וכמה גבירים מתושבי העיר הציעו לפניו שילמד תורה לבחורים שלהם בשכר הגון.

אולם שלום־יעקב לא מצא עוד די ספוקו בזה שנמצא לו לחם לשובע ולא ידע מחסור, כי נפשו אף היא תבעה מזונות ולא הסתפקה בלמודי קודש בלבד. במקצת היה “נפגע” עוד מקודם בקאפולי על־ידי צעיר אחד מכרו, גרשון בן הרב, שנתודע ונתקרב בפינסק לאחד “הצעירים החדשים” משה־אהרון (הוא שאצקס בעל “המפתח”). וכאן תקף עליו יצרו זה, כי רוח ההשכלה שהתחילה מרחפת באויר בימים ההם מצאה את דרכה לנפש הרכה בעלת־הכשרונות בדמות תשוקה עזה לדעת ולהכיר כל אותם הדברים מחוץ לגמרא היבשה עם צבא מפרשיה, להתפתח ולקנות דעת והשכלה. אבל כיצד קונים השכלה באין מורה דרך? היכן מוצאים אותם הספרים הדרושים לכך? והנה נמצא לו סיוע בדבר מצד זה שלא יכול לקוות כלל להסתייע משם: באותו בית־המדרש, שהוא למד שם, ישב ועסק בתורה, יהודי זקן ר' אברהם, איש ישר ומכובד על הבריות, “אחד מאותם הבטלנים המכובדים שהם נמנים אצל היהודים בכלל כלי־קודש ועומדים בשורה השניה להדיינים ו”יהודים נאים" זה הוא שם כבודם“. הזקן הזה, שהצייר מנדלי השתמש בו אחרי כן, כפי הנראה, לדוגמא לצייר בדמותו את התמונה היפה והחביבה של ר' אברהם מקבל (“בעמק הבכא”), – אותו “היהודי הנאה” קֵרב אליו בחבה את הבחור הליטאי, וכאשר נודע לו, שהבחור מצטיין בבקיאות חוץ מן הגמרא גם בתנ”ך וידיעתו מרובה אף בדקדוק הלשון, יעץ לו להתודע אל “בעל התנ”ך" והמדקדק הגדול השוכן בעיר.

השומע אתה, שלומ’קה “שקץ” (שֵם זה בפי ר' אברהם סימן טוב היה וקריאה של חבה), כדאי הוא הדבר בשבילך – לחש לו בשחוק קל על שפתיו – ללכת פעם באחת הערבים, באופן שלא תהא נראה לשום בן־אדם, ולבוא לאותו האיש שתוכל למצוא בו תועלת בדברים הללו. אמנם יהודים יראי־שמים בעירנו מתרחקים מהגלוח הזה, אבל לך אין סכנה להיות אצלו, אותך לא יטה מהדרך הישר ואתה תדע מה שתשיב לאותו האפיקורס.

“הגלוּח” ו“האפיקורס” – זהו המשורר א"ב גוטלובר, שהיה מורה בימים ההם בבית־הספר של הממשלה בקמניץ.

מובן מאליו, שהצעיר לא אֵחר להשתמש בעצת אוהבו הזקן ולמחרת היום בא לביתו של גוטלובר בלב דופק וכל טובו בידו: צרור “כתביו”, שירים שונים ודרמה בלי־שם. המשורר העיף עינו על “פרי עטו” של המתחיל ואמר לו שאין זה לפי שעה אלא פרי בוסר אבל נותן תקוה לעתיד. ומאז היה אברמוביץ לבן־ביתו של גוטלובר, שואל לפרקים מאוצר־ספריו ספרי השכלה, שהוא בולעם בעודם בכפו, ותחת השגחתה של בת המשורר התחיל לומד את הא"ב הרוסית והאשכנזית וגם ראשי פרקים בחכמת החשבון. וכל זה לא הפריע אותו מלמודו בבית־המדרש כבתחילה.

הבחור החשוב היושב בבית־המדרש והוגה בתורה משך עליו את עינם של “בעלי־הבתים”, והשדכנים התחילו לעבוד את עבודתם בזריזות יתרה, עד שעלתה בידם להשיאו אשה, בת אחד הגבירים. חותנו היה מראשי הנכבדים ונשואי־הפנים שבעיר ובעל השכלה במקצת, אבל אשתו היתה פשוטה ביותר והזווּג לא עלה יפה, ולאחר ימים גלה אברמוביץ את לבו לפני חותנו שאין לו דרך אחרת אלא להפרד מאשתו, והלז הבין בעצמו שהצדק אתו והוכרח להסכים לכך, וביותר אחרי שהגביר יוסף־יוזל גינצבורג, שמושבו היה אז בקמניץ והיה מקרב בחבה את הצעיר אברמוביץ, היוצא ונכנס בביתו, השתדל אף הוא בדבר הגט והוכיח לחותנו שהפֵרוד נוח להם לשני הצדדים. ומקץ שלש שנים, לאחר שמתו שני בניו שהיו לו מאשתו, נפרד ממנה וממשפחתה בשלום.

בימי ישיבתו בבית חותנו הצליח לקנות דעת ולאחר יציאתו משם עמד למבחן ועלתה בידו לקבל תעודת־מורה, ומיד נתנה לו מִשרת מורה באותו בית־הספר שהמשורר גוטלובר מורהו מכהן שם בכהונה זו. אולם המורה הצעיר לא הסתפק בפאר “הקוֹקַרדה” הנתונה בכובעו, כנהוג, אלא הוסיף ללמוד בעצמו ולהשתלם בלשונות ומדעי הטבע.

באותו הזמן התחיל לצאת בעיר ליק (בפרוסיה) העתון העברי הראשון “המגיד”, ובשנה הראשונה של “המגיד” (בגליון 31, מיום כ“ג תמוז תרי”ז) נדפס מאמר בשם “מכתב על דבר החנוך” בחתימת “ש”י בן חיים משה אבראמאוויטש" יחד עם מכתב־הסכמה מאת “מורהו” גוטלובר, העומד ומעיד על המאמר, שראוי הוא לא לבד “שיחקו דבריו בספר בעט ברזל” כי־אם גם “להעתיקו ללשון מדינתנו ולהראות העמים את יפיו”.

“בכורי פרי עטו” של אברמוביץ נתגלגלו ובאו לדפוס שלא מדעתו. באחד הימים קבל אגרת מאחיו הבכור, שהיה מלמד באחת העירות הקטנות, ובה שופך זה את מרי שיחו וקובל על פרנסתו הארורה, המלמדות, המעַנה את כחו ומקצרת ימיו וחייו אינם חיים. ומיד ערך אבר. על גליון גדול מכתב תשובה להוכיח את אחיו המלמד האמלל, שאם הוא מתרגז על תלמידיו וגוער בם תמיד לא באחרים האשם אלא בו בעצמו, וכנראה לא לכך נוצר. ודרך אגב השתדל לבאר לו בראשי פרקים מה טיבו של ענין “החנוך” בכלל ומה יש לדרוש מאת מחנך ומדריך הגון. מתוך אותו המכתב הוציא רק קצור ושלחו לאחיו והגליון הגדול נשאר בידו למשמרת. אחד מידידיו, עמנואל לֶוין, מזכירו של גינצבורג, שהיה מבאי ביתו, ראה את הגליון וישא חן בעיניו ומהר לשלחו ליד גוטלובר לקוֹנסטנטין־ישן (שהיה שם למורה לאחר שיצא מקמניץ), כדי להראותו עד כמה “תלמידו” עושה חיל, וזה הוסיף את הסכמתו על המאמר, שנשלח ל“המגיד” ושם נדפס מיד.

בשביל לשער את הרושם שעשה מאמרו של אברמוביץ בשעתו על הקוראים בעלי־הטעם – צריך לראות את “המגיד” בשנתו הראשונה ולהתבונן קצת אל טיבו המשונה. מבין להג ילדים תמימים או סתם פטפוטי־מלין בלשון מליצה נשגבה וגם בלשון של “אגרות סוחרים” (העורך זילברמן בכבודו ובעצמו היה משתמש בשעת הדחק לפעמים קרובות במלים ומבטאים אשכנזים) – נשמע פתאום קול של בן־אדם משכיל מדבר דברים של טעם בלשון פשוטה וצחה בלא מליצות מסולסלות יתרות ומשמיע רעיונות שיש בהם משום חִדוש בזמן ההוא, ש“לא כל הרוצה יבוא ויטול את כתר המורה, כי אם אחרי יגיעתו הרבה ובקיאותו בידיעת תכונת נפש הנער והשתדלותו בבחינת כחותיה”, וכיוצא בזה. ולפיכך אין להתפלא אם אותו המאמר ב“המגיד” משך עליו את עיניו של המלומד המפורסם בזמנו ל. מנדלשטם, שהיה “קרוב למלכות”, ובשעה שעבר זה, ביחד עם שר ההשכלה, על קמניץ והציגו לפניו את אברמוביץ השתומם לראות לפניו אדם צעיר לימים, בעוד שהוא חשב את המחבר של אותו המאמר ב“המגיד” למלומד בא־בימים.

עצת מנדלשטם היתה לו לאברמוביץ לעזוב את משרת ההוראה בבית־הספר ולצאת לפַּדו­ֹאַ באיטליה, כדי להכנס שם לבית־הספר לרבנים שהחכם הנודע לשֵם שד"ל עומד בראשו, והוא מצדו הבטיחהו להשתדל, והשתדלותו תועיל בודאי, שיקבל לצורך זה מקופת שר ההשכלה תמיכה הגונה. אולם דבר זה לא יכול לצאת לפעולה, ומפני סבות שונות יצא אבר' לאחר שנה לגור בברדיטשוב. שם, תיכף לבואו6, נשא לו את אשתו השניה, בת הנוטריוס המכובד זלמן לֶווין, היא אשת־בריתו וחברתו בחייו כל ימיו.

VI

בעיר מושבו החדשה התחיל אבר' עוסק בהתמדה יתרה בעבודת הספרות. דאגת הפרנסה לא הטרידה אותו בבית חותנו והיה יכול לישב בשלוה אל שלחן־הכתיבה בחדרו על התורה ועל העבודה הספרותית המושכת את לבו. כעשר שנים היה סמוך על שלחן חותנו, עוסק בהתמדה רבה בתורה ובלמודים וגם בכתיבה; ויש שהחותן קם בבוקר השכם ומוצא את חתנו המתמיד יושב אל שלחנו ועוסק בעבודתו, ועל שאלתו אם זה כבר קם משנתו, באה התשובה, שעדיין לא שכב לישון.

במקצועות שונים העסיק אבר' את מוחו ועטו, ולעת מצוא כתב, כנהוג, גם שירים. ולאחר שנתים הדפיס בווילנא (בשנת תר"כ) את מחברתו הראשונה בשם “משפט שלום”, והיא אספת מאמרים שונים: מאמר בקורת גדול, שני מכתבים על דבר החנוך (המכתב הראשון הוא “ראשית פרי עטו”, זה שנדפס ב“המגיד”), וע“ד “מצב החנוך בזמן הראשון” ו”מצב החנוך בזמן השני" ובסוף שירים שונים ומאמר בבאור המקרא בשם: “הנסתרות והנגלות בשירת דבורה” ו“מכתב לרעי” הכולל מחקר על האהבה. המחברת הקטנה הזאת הרעישה בזמנה את העולם הקטן של הספרות העברית, וביחוד המאמר הראשון “קלקול המינים”, שהוא בקורת קשה וחריפה על ספר השירים “מינים ועוגב” של הסופר המפורסם א. צ. צווייפל. עד אז לא היה בספרותנו כמעט שום זֵכר לאותו המין הנקרא בקורת. ובעצם הדבר, הספרות העברית החדשה בכלל היתה עדיין תלויה על בלימה וכמעט שאינה במציאות. לפעמים רחוקות מאד יצא לאור עולם איזה ספר חדש, ותיכף ליציאתו השמיעו את שבחו ברבים וגמרו עליו את ההלל. ופתאום עומד סופר צעיר “עשוי לבלי חת” ומרהיב עז בנפשו לצאת בחרב בקורת חדה נגד מחבר מפורסם, שכבר יצאו לו מוניטין בעולם, ודרך אגב הוא גם “נוגע בכף ירכם” של סופרי ישראל אחרים. אין פלא אפוא אם נזדעזע העולם הישראלי והדבר עורר התרגשות עצומה בחוגי הסופרים העברים וקולות של פולמוס לוהט הרעישו את עמודי העתונים “המליץ” ו“הכרמל”, שהחלו לצאת באותו הזמן.

סופרים שונים קראו חמס על המבקר הצעיר, אשר ירהב בסופר זקן נודע לתהלה להלבין את פניו ברבים, ויש שכִנוהו בשם “מבק”ר רע" בר"ת, כלומר: מתכבד בקלון רעהו. רק מורהו גוטלובר יצא בכמה מאמרים להגן על כבוד תלמידו, שמובטח הוא בו, “כי גדול יהיה כבוד ספרותנו על ידו והוא ירים קרנה בכבוד וטוב הוא לה מעשרה בנים”.

ואַברמוביץ מסר לאחר־כך את כל רוחו ביחוד לעבודתו הכבירה “תולדות הטבע”, שעסק בה בהתמדה כמה שנים. תחת לבוא לפני הקהל העברי בדרישות נאות לשם ההשכלה, לעורר למוסר אזני היהודים ולהשמיע במרום קול קורא: “שמע ישראל, הקיצה עמי!” וכדומה לזה, תחת לפזר ביד נדיבה תהלות ותשבחות להשכלה “בת אלהים” ולהרימה עָל לגבהי מרומים, ובכלל להרבות מליצות נשגבות ונלהבות על־דבר ההשכלה המהוללה שבע ביום, כמנהג העולם אז בין המשכילים תופשי־העט, – מצא אבר' לטוב ולמועיל יותר להמציא ליד הקהל את ההשכלה גופא, כלומר, את דעת־הטבע, שהיה הוגה בה הרבה בחבה יתרה מיום עמדו על דעתו, ביחוד מיום שרכש לו את הלשון האשכנזית במדה הגונה כדי להבין בספר.

במאמר גדול בשם "לכו חזו מפעלות ה' " (שנדפס ב“המליץ” שנה ראשונה – תרכ"א) הביע אבר' את צערו ברבים על זה שאין בעברית ספרים עוסקים בחכמת הטבע, והוא מבשר ומודיע, כי נגש אל העבודה לתרגם את ספרי החכם לֶנץ לעברית, ויחד עם זה הוא פונה בבקשה אל חובבי שפת עבר, כי יתמכו בידו להוציא את ספרו לאור ויחתמו עליו, וגומר את מאמרו: “בנוגע אל העתקתי אגיד לך, כי עמלתי בזעת אפי להעתיק ספרי בלשון צחה וברורה, למען ירוץ הקורא בו, והתאמצתי בכל עוז לשפוך על העתקתי רוח שפת עברית ומליצותיה ולהעטיף רעיוני זרים במעטה קודש וילדי נכרים אלה מתיהדים, עד כי ידמה היהודי כי לשונו הקדושה חבלתם ויצאו ממקור ישראל”.

הספר “תולדות הטבע” יצא בשלשה חלקים. החלק הראשון נדפס בליפסיא וזה שמו בשער הספר: “תולדות הטבע, מדבר על שלשה דברים שעליהם העולם קים, על החי ועל הצומח ועל הדומם, כלם פקודים למשפחותם למיניהם במספר שמותם וסגולותיהם ופרשת תועלתם, חִבר החוקר הטבעי החכם המפואר ד”ר האָראלד אָטמאַר לענץ, ונעתק לשפת עבר הקדושה מאת שלום־יעקב בן חיים משה אַבְּרַמָוִיץ ויצא לאור על ידי מרדכי יעללין, בשנת “כח מעשיו הגיד לעמו”. את הספר הוא מקדיש “מנחת תודה לכבוד חותני כאב לי”, ובמכתבו שנדפס בראשו הוא כותב לחותנו: “ממיטב בכורי עטי הבאתי היום מנחת תודה והנחתיה לפני כבודך ועניתי ואמרתי לפניך ברגש את כל הטובה הגדולה אשר עשית לי: איש אובד הייתי, אבי! בעודי רך וצעיר לימים הוטלתי בעולם ים זועף, כי כאניה סוערה התנודד בית אבי יולדי מרוח סערה אשר עמד פתאום וינערו כל משפחתי ממני – – –ואבא אל ארץ נכריה רחוק ממולדתי – – – שם בליתי מבחר ימי נעורי וגרתי גלמוד ובדד באין גואל ומודע, רק מודע לבינה קראתי – – – ותוציאני ממצָרים ברוח נדיבה ובחסד וברחמים גדולים, ותביאני אל קריה נאמנה הזאת, אל ברדיטשוב עיר משכן כבודך, אמרת אלי בני אתה ותאספני אל ביתך וכל מחסורי עליך, זה שלש שנים אנכי בביתך ואינני חסר עמך דבר” וכו‘. וב“פתח דבר” הוא אומר: "ואני אשר מעודי ועד היום הזה אוהב אנכי את שפת עבריה הקדושה, שרתי בלשונות ואוצר כל חמדה וסגולות הדת, חיינו ואורך ימינו, וכל ישעי וכל חפצי להרים קרנה בכבוד ולהועיל לבני עמי במעט דעת אשר חנני ה’, קנאתי לה קנאה גדולה בלמדי למודי התולדה – – – נטיתי שכמי לסבול ועמלתי בזעת אפי ויגיעת נפש להעתיק הלמודים האלה, שפוני טמוני חול אל הקודש".

החלק הראשון של “תולדות הטבע” לא היה אלא תרגם ספרו של לֶנץ. המו“ל, סוחר צעיר, שהתחיל להדפיס את הספר בליפסיא וישב שם להשגיח על המלאכה ועל הסדור (שנעשה בידי נכרים), לפני כלות המלאכה סלק את ידו מעסק זה, שעלה לו בדמים מרובים. ועל המחבר בעצמו היה מוטל לפדות את הספרים מיד המדפיס, ועל זה קבל תמיכה חמש מאות רו”כ (במחיר חמש מאות כרכים של החלק הראשון, כדי לחלקם ולהפיצם בבתי הספר לעברים) מאוצר הממשלה הרוסית, אשר בימים ההם בקשה תחבולות לא לעצור בעד השכלת היהודים, אלא אדרבא להרבות ביניהם השכלה ודעת. ולאחר ארבע שנים נדפס בזיטומיר החלק השני עם לוחות ציורים “על פי חוקרי הטבע החדשים והמצוינים”, בתמיכת חברת “מרבי השכלה” בישראל; ועוד לאחר שש שנים יצא בווילנא החלק השלישי. החלק השני והשלישי של הספר “תולדות הטבע” אינם עוד תרגום של לֶנץ אלא מעֻבדים ביגיעה וכשרון מרובה על פי כמה ספרים של חוקרי הטבע, וביחוד הִרבה המתרגם להשתמש בספרו המצוין של ברֵיהם; גם הלשון של שני החלקים האחרונים היא יותר פשוטה וצחה והרבה יותר מדויקת מאשר לשונו של החלק הראשון.

הספר “תולדות הטבע” היה לרבים מקוראי עברית למקור ברכה של דעת ותושיה והרבה צעירים וגם באים־בימים היו הוגים בו בחשק רב ובנחת רוח, ו“מביני דבר” השתוממו על בקיאותו של המחבר בגנזי התלמוד והמדרשים ועל רוב חריפותו שהראה ביצירת מונחים חדשים וקביעת השמות של בעלי־חיים שונים7.

באותו הזמן הדפיס אבר' ב“המליץ” שני מאמרים בשם “עמק יהושפט”. במאמרו הגדול הראשון “דרשו משפט” הוא מרבה לדבר על התפתחות הספרות העברית מתקופת המאספים ועל דרכי הבקורת בכלל, ומדַבר משפטים עם מבקריו; והמאמר השני בשם: “יקום נא אבי ויאכל מציד בנו” הוא תשובה על המאמר “משפט צדק” לצווייפל, הקורא בו למבקרו הצעיר בשם “בני”.

חוץ לזה פרסם עוד אברמוביץ ב“המליץ” שני מאמרים גדולים בשאלות הזמן. הראשון “עורך דין” על הספרות העברית בזמן ההוא, על מצב בתי־הספר והרבנים המלומדים ועל תקון מצב היהודים; ובמאמרו השני יצא להשיב כהלכה על שאלות הממשלה, שנשאלו על דבר היהודים במ"ע “קיובליאנין”. ושני המאמרים האלה יצאו על ידו מתוקנים, עם הערות והוספות רבות, במחברת מיוחדת בשם “עין משפט” (זיטומיר, תרכ"ז), שמשכה עליה את עין הקוראים בלשונה הצחה והברורה וברעיונות הנכוחים הכלולים בה על כמה שאלות רבות־ערך בחיי היהודים. נוסף על אלה הדפיס אז כמה מאמרים בעניני מדע (“חכמת הנתוח” ב“המליץ” ו“חכמת הכמיה”, על פי ברנשטיין, ב“הצפירה” הברלינית, ועוד) – ובזה נגמרה עבודתו הספרותית של אברמוביץ באותו הזמן בתור מלומד מפיץ דעת בישראל וסופר חוקר בשאלות החיים8.

ואברמוביץ הצעיר, העובד בשקידה יתרה כל־כך בשדה הספרות העברית, מצא זמן לו לעסוק בעיר מושבו ברדיטשוב גם בצרכי צבור הקרובים אל לבו, ועל־פי הצעתו נוסד שם על־ידי משכילי העיר בית־עקד ספרים צבורי, והוא היה מחברו של ספר התקנות לבית הזה. ולא רק לתקנת הצמאים לדברי תורה וחכמה שקד, כי השתדל לעשות מעשה רב גם לטובת עניי העיר ואנשים נכבדים אשר מטה ידם ונוסדה על ידו חברה “משכיל אל דל”. תכלית החברה (כפי שבאר במחברת “באו חשבון”, שהוציא בשנת תרכ"ז) “אחת שהיא שתים: א) להשכיל אל דלים נכבדים אשר מטה ידם להמציא להם רוחה וסעד כסף לעתות בצרה בדרך כבוד, אשר על ידי זה יוכלו לעשות איזה עסק או מלאכה למצוא פרנסתם, אבל לא לתת נדבות לבטלה להרבות מקבלים עצלים ובטלנים; ב) לחזק ידי אנשים נכבדים בעת החלו לנפול ממצבם לבלי ירדו מטה מטה ולהושיעם בתחבולות נכונות וראויות הן בכסף והן בהשתדלות לעצור בעד הרעה שלא תבוא”.

ובאותו הזמן שהסופר אברמוביץ עסק בהתמדה מרובה כל כך בעבודתו הספרותית, המדעית והפובליציסטית, וביחוד ב“תולדות הטבע”, – לא יכול להשקיט את תשוקת לבו לעבוד גם בחלקת הבלטריסטיקה הנטושה והשוממה ורוחו נשאתהו לגזול קצת מעתותיו, המסורות אז לעבודתו העיקרית, בשביל לנסות את כחו גם בציור החיים של אחיו היהודים בימים ההם. עבודה זו אפשר שנחשבה אז בעיניו כדבר טפל, כנטיה זמנית מדרכו הישרה לפניו, מפני שלא הרגיש עדיין ולא הכיר את עצם תעודתו, שאמנם לכך נוצר ובה צפון כל כחו ועוצם רוחו. בכל אופן משכהו לבו לפרקים מראשית עבודתו בעט־סופרים לאחוז במכחול ולצייר על הגליון תמונות חיות של חיי היהודים, שאליהן התבונן בעיניו הפקוחות והכיר אותן לדעת היטב. וכך הוציא בראשונה חלק ראשון של “ספור־אהבים” (כלומר, רומַן) בשם “למדו היטב” (ווארשא, תרכ"ג), שהוא בעצם רק פרקים אחדים מתוך הספור הגדול, שנדפס בשנת תרכ“ח באודיסה בשם “האבות והבנים”, לאחר שהיה מונח כמה שנים בכת”י אצל המחבר ולאחר שיָצא בתרגום רוסי מתוך הכת"י על ידי חברו של המחבר ל. בינטשוק וזכה לבקורת של תהלות ותשבחות מצד טובי המבקרים.

הנסיון הבלטריסטי הראשון של אברמוביץ, שהשתדל המחבר לתאר בו בעט סופר משכיל טנדנציוזי את מלחמת “האבות והבנים”, הדור הישן והחדש, לא עלה יפה במדה מרובה מצד ערכו האמנותי. אמנם בזמנו היה גם זה חזיון חשוב מאד הקובע ברכה לעצמו וכמה מקומות בו מגַלים ניצוצות של הכשרון הכביר, העתיד להתפתח באופן כל־כך מזהיר; אבל עדיין לא מצא אברמוביץ את סגנונו המיוחד (הספור “האבות והבנים” כתוב בלשון ביבלית צחה)9 ואת דרכי הציור הנפלאים, המתאימים כל־כך לאותו הסגנון. ולאחר שעלתה לו למצוא את נתיבתו המיוחדת ולכבוש לעצמו את הדרך הנכונה לפניו בתור אמן מצוין – נתגלה לעיני הקוראים בדמות מנדלי מוכר־ספרים.

VII

מנדלי מוכר־ספרים נתגלה בראשונה בלשון היהודית המדוברת. לרדת אל העם מן ההר אל העמק, לאחוז בעט־סופר ולכתוב ספורי־מעשיות פשוטים בלשונו של הקהל הפשוט, וביותר לסופר בעל שם טוב כאברמוביץ, שנתפרסם כבר לתהלה בעולם ספרותנו, – למעשה משונה כזה, שהגיע בימים ההם כמעט למדרגת “אִבוּד עצמו לדעת” ביחס ספרותי, היה דרוש הרבה אומץ רוח וגבורה מיוחדת. מי ומי היו הכותבים אז ז’רגונית? בין המוני העם הפשוטים והנמוכים מצאו להם מהלכים, מלבד כמה וכמה מיני “מעשיות־בבא”, החוברות הקטנות של אייזיק־מאיר דיק, שנכתבו בלשון קרובה לאשכנזית ובכלל לא נשאו עליהן חותם ספרותי מסוים, וברובן לא היו להן אלא מטרות דידקטיות10. מהו הדבר שהניע את אברמוביץ לצאת “חוץ לגדר” של הסופרים ולכתוב בלשון המדוברת? הסופר בעצמו (ברשימותיו האוטוביאוגרפיות שנדפסו ב“ספר זכרון”) מסביר מעשה זה בפשיטות: מתבונן היה לדרכי בני עמו ומבקש לתת להם ספורים ממקור ישראל בשפה הקדושה, ורובם הלא הם אינם יודעים את השפה הזאת, והשאלה “למי אני עמל?” הביאתהו במבוכה גדולה, ולפיכך החליט בנפשו שלא להתבייש בפני המלעיגים ולהגביר את “אהבת המועיל על הכבוד המדומה” ולכתוב יהודית, כדי להועיל להמון הקוראים הפשוטים. אולם הרשות נִתנה לשער, שמלבד הטעם הגלוי הזה דחפה אותו לכך, אפשר שלא מדעתו, רוח האמנות השולטת בו, שדרשה מאתו לצייר תמונות חיות דוקא בלשון החיים גופא…

וכך כתב מנדלי את ספורו הראשון ביהודית, שנדפס מקודם בעתון “קול מבשר”, שהוציא צדרבוים, ואחר כך בספר מיוחד (אודיסה 1864) בשם: דאס קליינע מענשעלי אָדער אַ לעבּענסבּעשרייבּונג פון אברהם יצחק תקיף, געדרוקט בהשתדלות מענדעלי מוכר ספרים11 (האדם הקטן או תולדות אברהם יצחק תקיף12, נדפס בהשתדלות מנדלי מו"ס).

“האדם הקטן” עשה בשעתו רושם כביר מאד על קהל הקוראים, ובקרוב יצא במהדורה חדשה, ולאחר איזו שנים במהדורה מחודשה ומתוקנה, ואחר כך עוד בכמה וכמה מהדורות.

ו“השתדלותו” של מנדלי מו“ס לא פסקה מאז והוסיף להוציא עוד ספורים ביהודית. אחרי “האדם הקטן” הוציא את ה”ווינשפינגעריל“, היא “טבעת־הקסם, שכל אחד יכול להשיג בה כל מה שלבו חפץ ומשתוקק ויכול על־ידה להועיל לעצמו ולכל העולם” (נדפס בווארשא, כנראה, בשנת 1865). ה”ווינשפינגעריל" בגלגולו הראשון היתה מחברת קטנה ודלה של ארבעים עמודים קטנים, מהם אחד עשר מעֵין הקדמה, שחלק גדול ממנה נכנס אחר כך ל“פישקה החגר” במהדורה המתוקנת, והמחברת כולה לא היתה, כנראה, אלא הקדמה לספרים גדולים על עניני חכמה ומדע, כמו שמעידים דברי המחבר בסוף המחברת: “באוניברסיטה מצאתי סוף סוף את טבעת־הקסם, לא אותה הטבעת של הבל ותהו – – – טבעת־הקסם שלי היתה אחרת – זוהי החכמה! בחכמה יש ביד האדם להשיג כל אַוַת נפשו – – בספר זה התכוננתי לתאר בלשון פשוטה וקלה כל אותם החכמות והמדעים, שעל־ידם יכול כל אדם לזכות בטבעת־קסם טבעית ואמתית”. ומתוך הגרעין הקטן הזה עלה וצמח לאחר כמה שנים האילן הנאה והנחמד מאד, הספור “ווינשפינגעריל” המתוקן, שחלקיו הראשונים נדפסו מקודם במאספים “יוד. פאלקסביבליאטהעק” של שלום־עליכם (בעברית: “בעמק הבכא”), אחת היצירות המשובחות של מנדלי, הגדולה בכמותה ונפלאה באיכותה.

הכשרון הסַטירי של מנדלי, שנתגלה בשני ספוריו הראשונים ביהודית, הלך וגדל, ובשנת 1869 יצא בזיטומיר עוד מחברת קטנה “פישקע דער קרומער (פישקה החגר), מעשה בקבצנים יהודים”. את הספור הזה אף הוא, כ“טבעת־הקסם” שלפניו, תקן המחבר והוסיף בו כמה פרקים ושנה אותו שנוי גמור והוציאו מתחת ידו דבר משוכלל מעשה ידי אמן (אודיסה 1888; בעברית יצא הספור אחר כך בשם “ספר הקבצנים”). עוד בימי נעוריו, בשעת נדודיו בתפוצות ישראל במשך ימי קיץ שלם בחברת אברהם הפסח, למד מנדלי לדעת ולהכיר את חיי הקבצנים, ועוד יותר התבונן אל חיי העולם הזר והמשונה הזה בעיר ברדיטשוב, שקבצני ישראל היו מתקבצים ובאים לשם מכל המינים: “קבצנים רגליים”, אלו המהלכים ברגליהם, ומהם קבצני המקום וקבצנים נודדים בעולם, וגם “קבצנים פרשים”, אלו הנוסעים והמשוטטים בעולם בעגלות. רגיל היה לבוא לאכסניות שלהם הנדחות בקצה העיר, כדי לדרוש ולחקור אותם על כל דבר וענין בעולמם, וכשהוא בא לתאר את תמונות חייהם הפליא להציגן חיות ובולטות לנגד עיני הקורא.

ובאותה שנה “השתדל” מנדלי להדפיס בזיטומיר עוד ספר בתבנית דרַמה “די טאַקסע אָדער די באַנדע שטאָדט בעלי־טובות” (“הטכסא או חֶבֶר בעלי־טובות של הקהל”, ובראשה מוֹטוֹ: “משוד עניים, מאנקת אביונים עתה אקום”, יצאה אחר כך בתרגום רוסי גרוע). ב“דרַמה” זו הוציא מנדלי על הבימה את “שבעה טובי העיר”, יהודים יראים וכשרים “בעלי צדקות בממונם של אחרים”, ועוד “יהודים נאים” המנהיגים את בני קהלתם ברסן מתעה ובמקל חובלים ומוצצים בכל פה את לשד עצמותם; ביד חזקה הוא קורע בלא חמלה את המסוה מעל פני “בעלי־טובות התמימים” האלה ומציג אותם ערומים למראה עין בכל חין תפארתם ובכל תנועותיהם ו“העויותיהם”. דרמה זו, שערכה אינה מרובה ביחס האמנותי, פעלה פעולה עצומה והרעישה את הקהל הברדיטשובי והרתיחתו כסיר נפוח. הכל הכירו באספקלריא המאירה את צורתם היפה של “היהודים הנאים” והתחילו מראים עליהם באצבע, קוראים אותם בשמות של אותן הנפשות הפועלות ב“טכסא” וגם משתמשים לפעמים בשעת מעשה במלים ובמבטאים חריפים ושנונים מתוך ה“טכסא”. מובן מאליו, ש“טובי העיר” הברדיטשובים לא רצו למחול על כבודם ולקבל את “המנה היפה” בשתיקה מבלי לתבוע את עלבונם מיד מנדלי מו“ס “המשתדל” בשבילם “בחבה יתרה”, וביותר אחרי שנתפרסמו הדברים וגם אזני השרים הגדולים של הפלך לקחו “שמץ” מהם. ובכן התחילו להראות גם הם את רגשי “חבתם” לבעל ה”טכסא" על־פי דרכם, – באופן שאנוס היה לעזוב את ברדיטשוב הברוכה ולצאת משם עם בני־ביתו לזיטומיר.

VIII

בזיטומיר הסיח מנדלי את דעתו מכל הענין הרע של ה“טכסא”, שנִתן לו לענות בו ימים רבים, ומכל “טובי העיר” ופרנסי הקהלה הברדיטשובית, והתחיל שוב לעסוק בלמודים ולהכין את עצמו כדי להבחן בבית־מדרש הרבנים שבעיר מגוריו החדשה לשם קבלת תעודת רב מטעם הממשלה, ולאחר שקבל את התעודה הדרושה לא השתדל לבקש לו משרת רב, אלא חזר לעבודתו הספרותית והקדיש לה את כל עתותיו בשקידה יתרה.

לא ארכו הימים ומנדלי זִכה את הספרות בספר חדש ביהודית “הסוסה” (די קליאַטשע), או צער בעלי־חיים, ספור המעשה שנתגלגל בין “כתבי ישראליק המטורף” (ווילנא 1873).

עוד בחבוריו הקודמים היה רגיל מנדלי להשתמש מדי פעם בפעם בפסוקים ובמבטאים שיש למצוא בהם כונה נסתרה ורמז מיוחד חוץ מהפשט הפשוט, וה“קליאַטשע” מתחלתה ועד סופה, מלבד איזו ציורי תמונות הטבע נפלאים במינם, כולה מלאה כוָנות ורמזים, ובעיקרה היא אליגוריה למצבה של כנסת ישראל בארצות גלותה ויש בה הרבה חריפות ונמוקים פובליציסטים. ה“קליאטשע” נתפרסמה בכל תפוצות ישראל ונעשתה חביבה על הקוראים מכל מעמדות העם ומפלגותיו ועשתה למחברה שם גדול מאד בעולמנו.

חבור אליגורי כמו ה“קליאטשע” היא גם הפואימה “היהודוֹן” (דאס יודל), שהוציא מנדלי אחריה (ווארשא 1875), ספור־המעשה בחרוזים שקולים, במשקל י"א תנועות, המתאר את תמצית דברי ימי ישראל משעת מתן תורה עד זמנו של מנדלסון (לשֵם ההוצאה החדשה שִנה המחבר את הספר תכלית שנוי).

אולם לא באליגורות מעֵין אלו יש לבקש גודל כחו של מנדלי כאֳמָן מצוין במינו, ועוד הרבה פחות מבאלו, כמובן, באותן העבודות האחרות שמנדלי היה עסוק בהן באותו הזמן, כמו “זמירות ישראל” – אלו זמירות של שבת “מתורגמות בחרוזים באר היטב, כדי שכל אדם מישראל יוכל להבין את יקר ערכן, את יפין ותפארתן להפליא” (זיטומיר 1875), וגם “פרק שירה” מתורגם בחרוזים במשקל י"א תנועות (בשנה הנ"ל), שהשקיע בו המחבר הרבה עמל ואוצר עצום של בקיאות וחריפות.

תחת זה הראה מנדלי את עוצם כחו בחבורו הסַטירי המצוין להפליא באמת, שהוציא לאחר־כך ביהודית בשם: “קיצור מסעות בנימין השלישי, הוא ספור מעשי נסיעותיו של בנימין השלישי שהלך לקצוי ארץ והגיע עד להרי חושך וראה ושמע הרבה חדושים ונפלאות, שנתפרסמו בכל העולם בשבעים לשונות, ועכשו גם בלשוננו בהשתדלות מנדלי מוכר ספרים, ספר ראשון” (ווילנה 1878). “קיצור מסעות בנימין”, שכשרונו הסטירי של מנדלי הגיע בו לגבהי מרומיו, יצא אחר כך בתרגום ללשון פולנית בשם “דון קישוט היהודי” (ווארשא 1885) על ידי סופר פולני קלֶמנס יוֹנוֹשא, שהשתדל ללמוד על בוריה את הלשון המדוברת של היהודים בכוונה מיוחדת שתהא היכולת בידו לתרגם כתבי מנדלי לפולנית, ואחר ספר זה הוציא בתרגומו גם את “הסוסה”13.

באותן השנים כתב אבר' גם כמה מאמרים פובליציסטיים חדשים, ואחד מן היותר חשובים הוא מאמרו הגדול “מה אנו?”, שנדפס בשתי חוברות “השחר” שנה ששית, ובו דן המחבר ברחבה בשאלת החנוך לבני ישראל ומוציא משפט קשה על העזובה הרבה שבחנוך הישן.

ב“מסעות בנימין השלישי” פסקה יצירתו של מנדלי לכמה שנים וכאלו דללו וחרבו מעינות רוחו, מפני שפגעו בו מקרים ופגעים רעים בחיים והוציאוהו מעולם היצירה, ולא נתנו לו לאחוז את עטו בידו. גם מצבו החמרי הורע מאד בזמן ההוא. את סכום הכסף המעט, שנשאר בידו מפדיון “תולדות הטבע”, נתן לשם רוָחים, כנהוג בימים ההם, קצתו לאחד המדפיסים ורובו לאחד “הפריצים”, ושני הלֹוים פשטו את הרגל, וסוף־סוף נשאר בחסר כל ומשפחתו סבלה חרפת רעב. לאחר שנסע לעיר הבירה פ"ב להשתדל שם לפני חברת “מרבי השכלה בישראל”, קצבה לו זו פרס חדשי קטן, שלא הספיק אפילו להצלה פורתא. בהקדמתו להדרמה “פריזיוו”, שיצאה לאחר כמה שנים, כותב מנדלי לידידו הנאמן על אותם הימים: “בתוקף הצרות של הזמן האחרון היה לבי לאבן, ולשוני לא יכלה לדבר וידי לכתוב מלה אחת. זוהי השתיקה שבאה לו לאדם בשעה שיסורים קשים פוגעים בו בבת־אחת ומפסידה את בריאותו וחייו הרבה יותר מאנחות ובכי תמרורים. מצב כזה אם יתמשך הרבה באין סיוע מן הצד מרובה סכנתו להוציא את האדם מן העולם”.

ובשעה שנקרא אברמוביץ (בשנת 1881) לבוא מזיטומיר לאודיסה ולעמוד בראש בית ה“תלמוד־תורה” בתור משגיח ומנהל, מהר לקבל משרה זו בחפץ לב.

IX

בביאתו של מנדלי לאודיסה רוחו התעוררה לתחיה ולאחר הפסקה מרובה של כמה שנים רצופות חזר לשלחן־הכתיבה שלו בחשק נמרץ. שוב “נפתח בקרבו מקור רגשות חמים והתלהב לשפוך אותם בדברים לעיני כל הקהל”, וליום חגיגת חצי־היובל לעבודתו הספרותית (מיום שנדפס ספרו הראשון “משפט שלום”) הביא מנחה חדשה לקוראיו, דרמה בחמש מערכות “פריזיוו” (פטרבורג 1884). לאחר זה הוסיף לעסוק בעבודת יצירתו בהתלהבות עצומה ובכח־עלומים רענן, ומלבד מה שהוציא מתחת ידו דברים חדשים נאים ומתוקנים עוד הִרבה לעבד ולתקן את הישנים, ויש שיצאו מחודשים מן הקצה אל הקצה, עד שכמעט לא נשאר כלום מן הישן חוץ מן השֵם (לדוגמא ה“ווינשפינגעריל”).

ובאותו הזמן חזר אברמוביץ בשם מנדלי מוכר־ספרים גם לספרות העברית והתחיל שוב לכתוב עברית ספורי־מעשיות, שלא היו דומים כלל לאותו “ספור־אהבים” הראשון “האבות והבנים” לא בתוכן ולא באופן ההרצאה, ואף לא בסגנון הלשון. במקום “טהרת הלשון” של המקרא, שלא יכול עוד למצוא בה די ספוקו כדי לתאר באמונה ובדיוק את התמונות החיות של הזמן ההוה לעיניו מבלי צמצום וּותור כל שהוא “בשעת הדחק” על פרטיהן ודקדוקיהן, – התחיל להשתמש ב“לשון חכמים”, בעושר המלים והמבטאים של אוצרות המשנה והאגדה, הדרושים לכל חפציו, ועלה בידו באופן מצוין סגנון עברי חדש, שהתאים כל־כך לדרכי יצירתו המיוחדת ושהשתמש לדוגמת־מופת לטובי הסופרים הצעירים, שהלכו בעקבות “הסבא”.

בראשונה התגלה מנדלי בסגנונו העברי החדש בספור “בסתר רעם” (תחלתו באה ב“היום” ונגמר בירחון “בן־עמי” של קנטור, 1888). אחר זה הדפיס ספורים כסדרם ב“כורת” (שם ויפת בעגלה), בשלשת כרכי ה“פרדס” (לא נחת ביעקב, בימי הרעש, הנשרפים, בימים ההם), ב“לוח אחיאסף” (בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה). שבעת הספורים האלה יצאו אחרי כן בקובץ מיוחד (אודיסה, 1900). וחוץ מזה נגש מנדלי בעצמו לתרגום מבחר כתביו מיהודית לעברית.

“פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה” – כך היה מנדלי אומר לסופרי אודיסה הצעירים, שהיו באים לפניו בבקשה בשם הקוראים העברים שיחזור ויתן את כתביו בעברית – “יבוא יום והלשון העברית תתפתח ותקנה לה את השלמות הדרושה, ואז יקומו הסופרים בעלי־הלשון בארץ־ישראל ויתנדבו להעלות גם את עצמותי מיהודית לעברית”. אולם סוף סוף הכיר שאם אין הוא לכתביו – מי להם? שהרי לתרגם כתבי מנדלי כראוי אינו מסוגל אלא בעל עט יחיד במינו, זהו עטו של מנדלי. ובכן התעורר לתרגם בעצמו, או ליצור מחדש בעברית את מבחר יצירותיו שנכתבו בלשון יהודית, וכך הוציא “מסעות בנימין השלישי” (“פרדס” III), “ווינשפינגעריל” (“בעמק הבכא” – “השלח”), “פישקע דער קרומער” (“ספר הקבצנים” – “הדור”) ולבסוף גם את ה“קליאטשע” (“סוסתי” – “השלח”).

ובשנים האחרונות כתב מנדלי את החלק הראשון של הספור הגדול, שלא נגמר עדיין, הוא “שלמה ר' חיים’ס” (התחיל להדפיסו בעתון “דער יוד” 1899, ואחרי כן תורגם על־ידו גם לעברית בשם “חיי שלמה”, שראשיתו באה ב“הזמן” הפטרבורגי 1904, ובמהדורה העברית האחרונה בשנוי השם “בימים ההם”). זהו מין מיוחד של תולדות חיי־עצמו מתוארות בתמונות אמנותיות. “ספור המעשה הישן” הזה, חוץ מערכו האמנותי העולה למדרגה גבוהה, מֵכיל בקרבו אוצר שלם של תמונות חיי היהודים בולטות ובהירות, ועל “חיי שלמה”, כמו על הספור הגדול “בעמק הבכא” הקודם, יוכלו בדורות הבאים להראות באצבע לכל אלה שימצאו חפץ לדעת ולהכיר את חיי היהודים בימים ההם: “הרי לפניכם מקור נאמן, ואתם שימו לבכם לעיין באלה – והעיירות הליטאיות וגם “קבציאל ובטלון וכסלון” הוואליניות עם כל הרחובות והסימטאות שלהן ובתיהן הגדולים והקטנים, עם כל תושביהן היהודים מקטן ועד גדול, עם כל פרטי “תנועותיהם והעויותיהם”, יתיצבו חיים לנגד עיניכם”.

לפני איזו שנים התחילו לעשות הכנות לחג־משנה גדול של הספרות העברית, חג־היובל של שבעים שנות חיי מנדלי וחמשים שנות עבודתו הספרותית. למועד ההוא אמרו מוקיריו ומחבביו, שהתעסקו בדבר, להוציא בהוצאת היובל כל כתבי מנדלי בשתי הלשונות, ביהודית ובעברית. והנה קפצו ובאו ימי האפלה של סופת אוקטובר בשנת 1905 ועשו חורבן נורא בכל מלוא רחוב היהודים ברוסיה, ובשעת חירום הופר גם החג הזה. ור' מנדלי בעצמו נתגלגל בסערה לעת זקנתו למרחקים. ואחרי טלטולי־דרך מרובים הגיע דרך קושטא ובא לג’ינף (בשווייץ) בלב נשבר וכואב על צרות עמו, וזמן רב עבר עד שהונח לו קצת מעצבו ומרגזו ויכול לאחוז שוב בעטו, שנפל מידו בימי הרעש. אמנם גם בארץ־מושבו הרחוקה מצא “הסבא” את “נכדיו”, קרוביו ומעריציו, ביחוד בתוך הצעירים בני ארצו תלמידי בתי־הספר הגבוהים בערי שווייץ, שידעו להוקיר ולכבד את האורח היקר שנזדמן להם בהיסח־הדעת, אבל לבו משכהו לשוב לארץ־מולדתו, ולאחר שנתים חזר אל מקומו לאודיסה.

בינתיים הספיקו להוציא ב“הוצאת היובל” כרך אחד ביהודית (“דאס קליינע מענשעלי” ו“פישקע דער קרומער”) ואחד בעברית (“ספר הקבצנים” ו“בעמק הבכא”). וליובל של שבעים וחמש שנה יצאו כל כתבי מנדלי ביהודית (בשבעה עשר חלקים) על ידי הוצאת־ספרים פרטית בווילנא, ומההוצאה העברית יצא בימים האלה על ידי החברה הספרותית באודיסה הכרך השני (“סוסתי”, “מסעות בנימין השלישי” ו“בימים ההם”) בצירוף מאמר על תולדותיו וערכו הספרותי של מנדלי מאת ד. פרישמן, ואחריו יצא הכרך השלישי.

וזקן־סופרינו ר' מנדלי אינו חושב כלל על המנוחה לעת זקנה. זה “הסבא של הספרות העברית” אינו פוסק את עבודתו הספרותית ברוח רענן ובכח־עלומים ואינו רוצה כלל לנוח לו ולהנפש על שפעת זרי־הדפנא, שהביא מדרך־מסעו אשתקד בסוף הקיץ.

אותה הנסיעה בכמה כרכים גדולים ממושבות ישראל (ווילנא, ביאליסטוק, ווארשא ולודז) היתה באמת כעין מסע של חגיגת־נצחון. לכבוד גדול כזה במחנה ישראל לא זכה עוד סופר מעולם. לפני עשרים וחמש שנה הוזמן מנדלי לווארשא על־ידי מתרגמו לפולנית הסופר יונושא, והרבה סופרים פולנים עשו משתה גדול לכבוד הסופר העברי והעתונים הפולנים היו מרבים לספר בשבח המחבר של “דון קישוט היהודי”, אולם היהודים בני עמו עמדו אז מנגד, כאלו השמחה רק במעונם של הפולנים ובשמחתם לא יתערב עם זר… עכשו אחינו בני ישראל בעצמם ששו על אורחם היקר, על מנדלי שלהם, ובכל המקומות שעבר עליהם כבדוהו בקבלת־פנים נהדרה מאד, על כפים נשאו את “הסבא” הנעלה וקולות אדירים יוצאים מלב אלפי אנשים “יחי מנדלי!” לווּהו בכל הדרך.

ומנדלי בא מן הדרך, הניח מידו את המָנות היפות ואת מגִלות־התהלות, שהרבו להגיש לו באותן הערים, הסיח דעתו מהימים הטובים, ימי השבתון, גם שכח את זקנתו המופלגת – ושוב חזר בהתמדה לעבודתו כקדם. ושוב אתה מוצא את מנדלי בביתו יושב לו על כסאו וראש־שיבתו כפוף אל שלחן־הכתיבה; שוב אתה רואה על השלחן לפניו את הגליון הלבן הגדול, שהאותיות הקטנות והיפות יזהירו כפנינים מתוך שורותיו; שוב אתה שומע אותו מסַפר ברוח כביר, ועיניו קצרות־הראות מאירות ומנצנצות באש־עלומים, בדבר מחשבות ורעיונות ישנים וחדשים על עבודות לעתיד בחָלקת “ספורי־מעשיות” וגם במקצוע חדש לבירור “שאלות־הזמן” הבוערות שעומדות על הפרק.

אשרי העם, כבוד ותהלה לספרות, שזכו לכך!

אודיסה, סוף נובמבר 1910.


 

ב. ליובל־המשנה של מנדלי מו"ס

חג גדול, חג יובל־משנה של זקן־סופרינו ר' שלום־יעקב בן משה אברמוביץ, הנודע בשמו הספרותי “מנדלי מוכר־ספרים”. יום מלאות שבעים שנה לחיי הסופר וחמשים שנה לעבודתו הספרותית – הוחג בחדש העבר (יום ד', ט"ו טבת) ברחוב היהודים. לא ברוב פאר והדר ולא בעליצות־רעש וקולי־קולות עברה חגיגת־יובל זו בתפוצות־ישראל. “לא־נחת ביעקב” גם בשנים כתקונן, ובפרט בשנים אלו, שנות מהומה ומהפכה רבה באותה הארץ, ששם רב־מנין ורב־בנין של אחינו הקוראים והסופרים. “שעת חירום” אינה מסוגלת כלל לחגיגות מעין אלו אפילו אצל אומות־העולם אשר מושבן איתן… אבל הסבא הגדול, בעל היובל, יכול להרגיש בחושו החד גם בקולות המעטים והדקים, שהגיעו לאזניו מרחוק מתוך “הרחוב”, עד כמה חביב הוא ואהוב על “נכדיו” הסופרים ועד כמה רוחש לבם של טובי הקוראים העברים אהבה וכבוד להענק שבחבורת סופרי ישראל, העובד בספרותנו עבודת יצירה כבירה ונפלאה זה יובל שנים.

יובל שנות עבודה ספרותית – אשרי הסופר שזכה לכך ואשרי ספרותנו שאחד מבחירי בניה־בוניה הקדיש לה חמשים שנות עבודה. ומה רב טובה וערכה של עבודת־יצירה זו, שאינה רק לשעתה אלא קיימת לארך ימים וברכתה עומדת לדורות!


בהרבה מקצועות נסה רש"י אברמוביץ את כחו הגדול בספרות: ראשית בכורי עטו (ב“המגיד” שנה ראשונה) היה פרק בשאלת החנוך, ואחר־כך ערך בעתים שונות עוד כמה פרקים חשובים בשאלות שונות של חיי עמנו, בהשתדלו לחקור “מה אנו ומה חיינו”. גם כתב הרבה מאמרי חכמה ובקורת, שהדפיסם בכתבי־עת שונים, וביחוד הגדיל לעשות בעריכת “תולדות הטבע” בשלשה כרכים רבי־כמות, שהראה בהם את כחו הסדרני וגם הבלשני כיוצר שמות חדשים בתורת בעלי־חיים.

אין ספק, שבכל אותם המקצועות, שהסופר אברמוביץ נסה את כחו בהם בשנות עבודתו הראשונות, הצליח להראות ניצוצי כשרון רב, אבל נשמתו היתרה בכל הוד גאוניותה ובכל כח יצירתה הנפלאה באה לידי גלוי באופן מזהיר רק במקצוע הציורי.

ספורו הראשון (“האבות והבנים”) אינו מצטיין, אמנם, באמנות יתרה. הכשרון הציורי של הסופר הצעיר לא התפתח עדיין כראוי ואברמוביץ טרם יהיה למנדלי מו“ס. אולם אחרי שהצייר הגדול מצא את דרכו הנכונה והתחיל להתגלות בתור “מנדלי”, רואים אנו אותו מפליא לעשות במכחולו המצוין. מנדלי עזב לגמרי את ה”בנים", את הנפשות החדשות, שלא מצא בהן “טפוס גמור בטיבו ואפיו העצמי” והתחיל מתאר רק את “האבות”, את הדור הישן, שאותו יודע הוא ומכיר בכל קויו ותגיו. בכל פרטי־פרטיו ודקדוקי־דקדוקיו, מאין כמוהו. “ראיתי בחוש – אומר מנדלי בסוף “ימי הרעש” – שאין כחי וגבורתי אלא בה (בכסלון) ולא נבראתי בעולם אלא בשבילה ובשביל העירות שבתחומה, לטפל ביהודיהן כל ימי חיי”. ובהיותו מטַפל ביהודי כסלון, בטלון וקבציאל, הראה באמת את כחו וגבורתו באופן נפלא ובדרך מיוחדת שאין דוגמתה.

בשעה שנתגלה שמו של מנדלי מו“ס בספרות הפולנית על ידי תרגום “מסעות בנימין השלישי” בשם “דון קישוט היהודי”, הרבו המבקרים הפולנים לספר בשבחו של המחבר, שקראו לו בשם: “סֶרוַנטס היהודי”. ויש מבקרים אחרים מתוך אחינו שמצאו לנכון לכַנות את מנדלי שלנו בשם “גוגול היהודי”, “צ’דרין היהודי” וכדומה. אבל בעצם הדברים כל הטורח למצוא שמות וכנויים כגון אלו אינו אלא לבטלה. מנדלי מו”ס הוא – מנדלי מו“ס. הוא ולא אחר, מנדלי היהודי הפקח בעל העינים הפקוחות. “היהודי שביהודים”, כמו שהוא קורא לעצמו ברשומי תולדותיו ב”ספר הזכרון" של סוקולוב. מנדלי אינו אחד מאותם הסופרים, המבקשים להם דרך סלולה, שכבשוה הקודמים להם, ובקהל “ההולכים בעקבות” לא יחד כבודו. הוא בטבעו אינו מחקה לעולם את האחרים, בין במתכוון ובין שלא במתכוון, מפני שכֻלו מקורי הוא, בעל עצמיות מיוחדת ומצוינת במינה, שבה נחַנו רק “בני־העליה” המועטים, יחידי־הסגולה שבכל דור.

זה כמה עשרות שנים עובר מנדלי מו“ס בעגלתו, הרתומה לסוסתו המפורסמת, הלוך ונסוע מעיָרה לעירה בכל תפוצות ישראל, מתבונן ומשגיח אל כל הנמצא, הנדבר והנעשה ב”תחום־המושב". אין נסתר מנגד עיניו הפקוחות, את הכל הוא סוקר בהסתכלות חדה וחודרת, בוחן ובודק גנזי החיים המיוחדים של “רחוב היהודים”, צופה ומביט את הליכות הכסלונים והבטלונים והקבציאלים בכל מקום שהוא פוגשם, “כדרך הטבעיים שמתבוננים בטבע הברואים למיניהם”, כותב ורושם אותם “כמו שהם בטבעם וצביונם” ומצייר באופן בהיר ובולט “ארחם ורבעם, שבתם וקימם”, מעשיהם ודבוריהם ומחשבותיהם, מנהגיהם ונמוסיהם, העויותיהם ותנועות ידיהם ופרצופיהם ועקימות חוטמם ותנופות “קרני־המשוש” שלהם לצרכי בקשת מזונותיהם, קרעי־מלבושיהם ושברי־כליהם, ובכלל כל פרטי דרכיהם ושביליהם השונים והמשונים…

ומנדלי מפליא לסַפר את “ספורי־המעשיות” שלו על פי דרכו, שכבש לו לעצמו, ברוח־ההתולים המיוחדת לו, בסַטירה דקה, שנונה וחריפה מאד, אבל לא זעומה ומרגיזה. אין מנדלי בא בעקיפין ובטרוניא על “בריותיו” כדרך אפיטרופסי ה“השכלה” בני־דורו, ובכלל אינו עומד מצד אחת מן הכתות בישראל ואינו דורש בשביל מגמות וטנדנציות מסוימות. יוצר הוא ומצייר צורות כמו שהן במדה שאינה לא מחוקה ולא גדושה ביותר לשם כוָנות ופניות של בן־מפלגה, אלא במדת האמת כהויתה, הצריכה להיות חביבה על הכל. ואם רוצה מנדלי לזכות את בני ישראל ולהכניס לתוך לבם התעוררות ושאיפה לחיים אחרים של בני־אדם משכילים – אין כוָנתו לאותה “ההשכלה הידועה”, במובנה המצומצם אצל הסופרים בני דורו, אלא ל“קולטורה” במובן רחב, שהיא שוה לכל נפש ומביאה ברכה לכל בני־אדם. וכשהוא מלגלג על דרכים, מדות ותכונות ידועות, מלגלג בדברים כפשוטם ולפעמים במשלים ורמזים, הנוקבים יורדים עד מעמקי הנפש, – אין זה עושה רושם כלגלוגו של בן־אדם “מחוץ למחנה”, שנכרים בזה סמני גדוף ובוז, אלא כאיש המוציא רוח התוליו על קרוביו ואהוביו מתוך אהבה וחבה וגעגועי־רחמים, ופעמים שאנו מרגישים בלעג זה זווג נורא, כמבטאו של מנדלי בעצמו, של “נפש דאבה ופנים שוחקות”…

ואין מנדלי בא על פי רוב לצייר טפוסי נפשות במובן הרגיל. לא צורות של אישים יחידים ותכונותיהם הפרטיות הוא משתדל לשים לפנינו, אף על פי שלפעמים הוא מצליח אף להוציא מתחת ידו טפוס מתוקן בכל קויו ושרטוטיו המיוחדים. עיקר כוָנתו הוא לצייר את התכונות הכלליות של נפש היהודי וסגולותיה הקבוציות, והרשומים הפסיכולוגיים של הנפשות הפועלות בספורי־מעשיותיו מתארים ברובם לא פסיכולוגיה אישית, אלא פסיכולוגי קבוצית, כלומר: זו של האומה הישראלית, כפי שנקבעה צורתה בדור שעבר. אותה, את נפש האומה הכללית, אין כמוהו יודע לצייר בכל מִלואה, עם כל המקיף אותה, ובכלל זה גם האויר והטבע שמסביב. על כל אחת ואחת מן הנפשות, שהוא מעביר לפנינו, טבוע בבהירות יתרה חלק אחד, גדול או קטן, של חותם האומה, ומתוך צירופי אותם החלקים יֵצא לנו חותם שלם של חיי ישראל בתחום מושבו עד שנות המעבר האחרונות.

“כותב קורות העתים ביגיעת נפש ובינת אדם, שיהיה בימים הבאים – כך מקטרג אחד מבני־החבורה ב”פתיחתא" ל“בימים ההם” – הוא יחייב את סופרי ישראל בזמננו ויתנם לחרפה, בשביל שלא עשו חיי עמנו מַעְיָן לספריהם ולא מסרו די חומר להבונים אחריהם“. דבר זה לא יוכל להאמר בנוגע לכתבי מנדלי, שהרי בהם ימצא כותב קורות העתים ההן הרבה חומר הנצרך לבניָנו. “רצונך להכיר – יאמרו לו – את עולם היהודים וחיי המון ישראל בעמק הבכא בימים ההם – צא ולמד והתבונן בכתבי מנדלי מו”ס”.

וסגנונם של כתבי מנדלי, אותו הסגנון העברי המופתי, שהשפעתו נכרת במדה מרובה על טובי סופרינו־ציירינו ושהוא, מנדלי, היה יוצרו ומביאו לידי השתלמות נפלאה, – סגנון מצוין זה מתאים הוא לעצם תכנם של “ספורי־המעשיות”! אם אפשר למצוא במעשי סופר־צייר “יחוד שלם של החומר והצורה כיחוד הגוף והנפש בכל בעלי האברים” – הרי זה נמצא בשיחותיו של מנדלי בסגנונו המשובח, המלא ליח־חיים והמזוקק שבעתים וכל כך דבק מנדלי בסגנונו המלוטש והמזהיר, עד שאי־אפשר לו כמעט לדבר באופן אחר ומוסר הוא לפעמים גם שיחות של אחרים באותו הסגנון ממש בכל פרטיו. וכן מדַבר בסגנונו של מנדלי לא רק ר' שלמה איש־ישראלי של “בימים ההם”, שהוא בעצם “האני השני” של מנדלי, אלא גם ר' משה החיט (“שם ויפת בעגלה”), ואפילו “פישקא החגר” (ב“ספר הקבצנים”). בריה עלובה זו אף היא ממהרת לפעמים לדבר צחות באותו הסגנון בהשבעת קולמוסו של מנדלי…

אפשר שדרך כזה לא יתכן לפי “ספר־החוקים” של מלאכת־מחשבת ויש בזה משום פגיעה בכבוד האמנות המקובלת. אבל יוצר יצירות מקוריות כר' מנדלי פורץ לפעמים גדר ואין להרהר אחריו. ואם לחשך אדם לומר: ר' מנדלי עבר עבירה נגד “חוק” זה או אחר של “השלחן־הערוך” האמנותי – תן לתוך ידו אחד מציורי ר' מנדלי ואמור לו: קרא בו בהיסח־הדעת מ“ספר החוקים” המקובל, ומובטחני שתהא נהנה הנאה מרובה מזיו יצירה לשמה מעשה ידי אמן.

ותשובה זו יש להשיב גם למי שמתקשה ומהרהר אחרי חוסר פַבּולה מתוקנת בכמה מספוריו של מנדלי, וביחוד בגדולים שבהם. אמנם כן, החוט המאחד את חלקי “בעמק הבכא”, למשל, קשור בכמה מקומות בקשרים מלאכותיים, אבל הקורא המבין לא יביט אל החוט, אלא אל המרגליות היפות החרוזות עליו. ובאמת כל חלק וחלק שבו, כל פרק ופרק בפני־עצמו, מלאכת־מחשבת הוא בחמרו וצורתו, מיטב יצירה בסגנונו ותכנו, ולא תשבע העין לראותו ולהתענג עליו, על סגנונו הקלַסי ועל החן המיוחד של יצירה מנדלאית השפוך עליו. פרקים כאלו ש“בעמק הבכא”, ביחוד המובחרים שבהם, שמספרם מרובה כל־כך בספור הגדול הזה, – יכול אתה לקרוא כמה פעמים ובכל פעם יהיו בעיניך כחדשים להתפעלות. הנך שומע מפי “המבקרים המושבעים” את “המומים והחסרונות” בדרכי ספורו של הסבא ר' מנדלי – ואתה מוסיף לשתות בצמא את דבריו בעונג רב. זה כחה של יצירה נפלאה “היוצאת מן הכלל”.


לא בספרות אחת השקיע ר' מנדלי את כחו הגדול, כח היצירה, אלא בשתי ספרויות, ספרות “יהודית” ו“עברית”, כאחת. החיים המשונים של העם בעל דו־לשונות הביאוהו לידי כך. ובאותו הזמן שהסופרים העברים כמעט כולם “הביטו על היהודית בגאוה ובוז והזילוה עד מאד”, מצא ר' מנדלי עז בנפשו “לפקוד את הארורה” וספורו “דאס קליינע מענשעלי” היה לאבן־פנה בספרות הז’רגונית החדשה. “מהעת ההיא – אומר ר' מנדלי בלשונו הטפוסית – חשקה נפשי ביהודית וארשתיה לי לעולם, ואבהל את תמרוקיה ואת מנותיה הראויות לתת לה ותהי למטרוניתא טובת־חן ויפת־תואר”. והנה במשך עשרים שנה כתב מנדלי מו"ס את ספוריו רק יהודית. ובשעה שחגגו בשנת 1884 את חג חצי־היובל לעבודתו הספרותית, ידידו של בעל היובל, מר בינשטוק, מצא לאפשר, אף־על־פי שהתחיל לחשוב את ימי חצי־היובל משנת הדפסת המחברת העברית “משפט שלום”, לפרסם מאמר גדול בלשון רוסית בשם “חג הספרות הז’רגונית” (ווסחוד, דצמבר 1884)…

ומיד אחרי החג ההוא, “חג הספרות הז’רגונית”, זכר ר' מנדלי את “העבריה”, זו “המטרוניתא” שלו הראשונה, והתעורר לחזור אליה באהבה רבה. ובספרו “בסתר רעם”, שנתפרסם בדפוס לאחר שנתים (ב“היום” ואחריו ב“בן עמי”), נתגלה “הקטן מנדלי” ראשונה בספרות העברית והראה את כחו הגדול ביצירה עברית בסגנונו המנדלאי המלא חיים, שהוא יוצרו ביד אמן נפלא. אחרי “בסתר רעם” הוציא ר' מנדלי ב“השתדלותו” עוד כמה ציורים חדשים (שבעה מהם יצאו באודיסה בשנת תר“ס בספר מיוחד בשם ספורי מנדלי מוכר־ספרים, ספר ראשון”). גם טרח ויגע לתרגם בעצמו כמה מספוריו הגדולים מיהודית לעברית (“מסעות בנימין השלישי”, “בעמק הבכא”, “חיי שלמה” ו“ספר הקבצנים”). ר' מנדלי ראה סוף־סוף, שהספרות היהודית, בכל גודל תועלתה הזמנית, לא תעמוד לדורות ו“השארת הנפש” יכול הסופר שיש לו זכות על כך, לקנות לו רק בספרות העברית. זו ספרות העבר והעתיד שלנו, הספרות העולמית של עם עולם. ויחד עם זה הרגיש והכיר, שתרגום הגון של ספורי מנדלי, המיוחדים כל כך במינם, אי־אפשר לו להעשות על־ידי אחרים ורק מנדלי, הוא ולא אחר, יוכל להוציא מתחת ידו תרגום מתוקן כראוי… ור' מנדלי עשה והצליח באופן נעלה מאד: תרגומיו נעשו באמנות נפלאה וספרותנו העברית נתעשרה על ידיהם עושר רב.

ויובל־החמשים לעבודתו הספרותית של רש“י אברמוביץ לא נחשב עוד, לכל הדעות, ל”חג הספרות הז’רגונית" בלבד, אלא חג גדול הוא לכל ספרות ישראל.


רחוק מעיר־מגוריו ומארץ־מולדתו חגג הסבא ר' מנדלי את יובל־המשנה שלו. “דומה שכך הוא מזלי וכך נגזר עלי – אומר ר' שלמה איש־ישראלי באותה ה”פתיחתא" ל“בימים ההם” – שתהא דרכי בעולמי וכל הבא עלי בסופה וסערה; ים זועף חיי, ימי ושנותי גלים הומים ונפשי אניה סוערה תמיד“. ו”בסופה וסערה" באה גם יציאתו של ר' מנדלי מאודיסה, זו העיר שהשתקע בה כעשרים וחמש שנה. “הסערות הגדולות” של “הימים הנוראים” ליהודים באוקטובר תרס“ו דחוהו וטלטלוהו ממקומו טלטלה רבה. לעת זקנה ושיבה נגזר שוב על ר' מנדלי לקיים “פרשת לך־לך”, אותה הפרשה שהיא, לפי דרשת בנימין (“לא נחת ביעקב”), “קצור ספר קורות ישראל ישן נושן וחדש תמיד”. ושהוא, ר' מנדלי “יהודי היהודים”, קיים אותה בימי חייו כהלכתה: מקאפולי (עיר קטנה בפלך מינסק) עיָרת־מולדתו גלה עוד בשנות ילדותו ו”הלך לנוע על בתי הישיבות בערי ליטא הקרובות והרחוקות". ומליטא נדד בנערותו לווהלין, ומווהלין יצא לרוסיה החדשה, ועכשיו גלה “בסערה” מכאן חוצה־לארץ.

ובג’יניבה, יפה נוף בארץ שוויציה, עיר־מגוריו של ר' מנדלי עתה, לא בחר לו הסבא הגדול מנוחה ולא שב מצבא־העבודה אחרי חמשים שנות עבודתו הספרותית. על משמרתו הוא עומד איתן ורענן וממשיך את עבודת הקדש בלי הרף, בהתמדה נפלאה של איש צעיר מלא כח עלומים. ואינו עוסק ר' מנדלי בתֵאור התמונות החדשות, שהוא מרבה להזין עיניו מהן עתה; לא את הוד הטבע של שוויציה והדר הָריה הוא בא לצייר, – כשם שלא נִסה מעולם לצייר בספוריו את הים, שהוא היה מסתכל בו באודיסה עיר מגוריו ונהנה לטייל על שפתו במשך כ"ה שנה… כי לא זו התעודה למכחולו של מנדלי ולא לכך נוצר. הפייטן הגדול של “רחוב היהודים” מטפל כדרכו רק בו, באותו הרחוב, שנהירין לו כל־כך שביליו, מתרגם מיטב ציוריו מיהודית לעברית ומתקן כתביו הישנים למהדורה חדשה. וכך הוא מוסיף לתת את חילו הכביר לספרות ישראל החביבה עליו, שהוא תפארתה וגאונה כל הימים.


אודיסה, שבט תרס"ו.


 

ג. ר' מנדלי מו"ס בעבודתו


א.

שנות עבודה רבות מאד עברו על ר' מנדלי מו"ס בחייו. יותר מששים שנה היה עומד על דוכנו ומכהן פאר בהיכל הספרות. ולפי ערך התקופה הארוכה הזאת של עבודה מתמדת בשקידה מרובה, הנה הירושה הספרותית רבת־האיכות, שהשאיר אחריו הסופר הגדול, מעטה היא בכמותה גם בספרות היהודית, ועוד יותר פחותה בספרות העברית.

כי לא היה ר' מנדלי מעולם בעל “עט סופר מהיר” גם ביהודית, ומכל־שכן בעברית. ביגיעה רבה ובזיעת אפים היה עורך את מערכי לבו על הגליון: כותב ומוחק, שוב כותב ושוב מוחק – וכך היה בונה עולמות ומחריבם. עד שהגיע לכך שמצא סוף סוף קורת־רוח במה שהעלה במצודתו האחרונה ואמר לנפשו: דין הניין לי…

– על חבור, נכד חביב, יש להזיע – כך כתב “הסבא” באחת מאגרותיו ל“נכדו” שלום־עליכם – צריך לעבוד, ללטוש כל מלה; זכור מה שאני אומר לך – ללטוש, ללטוש!

ו“הסבא” לא היה רק נאה דורש לאחרים, אלא גם נאה מקיים בעצמו, והיה מזיע יפה יפה על חבוריו, עובד ולוטש כל מאמר ומאמר, כל מלה ומלה.

– צריך היה הקב"ה – אמר לי פעם – להוסיף ימים על ימי חיי, לכל הפחות עוד ת' שנה, כמו שעשה לר' פרידא בשעתו, שהרי עובד אני את עבודתו באמונה רבה וביגיעת בשר ורוח. ובאמת, הגידה נא לי, אם ידעת, היכן ימצא לפניו בעולמו הגדול עוד איש משוגע כמוני, שיתרצה לישב שבעה נקיים ממש על איזו מימרה, ולפעמים אף על מלה אחת?

והתמדת עבודתו של “הסבא” היתה רבה ומפליאה עד מאד. כמעט תמיד כשהייתי בא לביתו באחד מימי חול לאחר הצהרים, ובימים שאין למודים בבית ה“תלמוד־תורה” (שהוא היה שם המנהל) גם קודם הצהרים, והוא לבדו ואין איש אתו – הייתי מוצא אותו יושב כפוף על שלחן־עבודתו וחורז לאט־לאט את פניני־אותיותיו על גליון לבן גדול.

והרי דוגמה אחת של שקידתו הנפלאה בעבודתו:

באתי אליו פעם לשם עבודת התרגום של ספרו ביהודית “מסעות בנימין השלישי”14. מצאתיו, כנהוג, יושב וכותב. “יודע אתה – אמר אלי, בזקפו את קומתו, שהיתה כפופה על הגליון שלפניו, ובהסתכלו בי בשתי עיניו קצרות־הראות – כמה זמן עובד אני היום כך? יותר משבע שעות”.

– אם כן, סבא – אמרתי אליו – כבר יצאת ידי־חובה היום. נניח את עבודתנו המשותפת ליום אחר ועכשו נצא לטייל. היום יפה והשעה אינה דוחקת.

– לא, חס ושלום! – השיב בתוקף – מה אתה אומר? אין לדחות אפילו ליום אחד. לעולם יהא אדם עובד.

ו“הסבא” נגש בכח חדש לעבודה החדשה ועסק בה עמי יחד עוד כמה שעות רצופות.

וכדאי להזכיר כאן גם זאת: פעם, ביום הלויתו של מ"ל לילינבלום, באתי אל ר' מנדלי לפני הצהרים, על מנת ללכת עמו יחד אל ההלויה, כמו שנדברנו אמש, והנה מצאתיו יושב שקוע כלו בעבודת הכתיבה, והוא לא הרגיש כלל בבואי. ישבתי קצת מרחוק, מבלי להפריעהו בעבודתו. ולאחר שהרגיש בי, פנה אלי ואמר:

– חטוף וכתוב! חטוף וכתוב! כל זמן שהנשמה בקרבך ויש עוד יכולת כל־שהיא לאחוז את העט ביד, יש להוסיף ולעבוד, כי לכך נוצרת…

אמנם יש שעבר גם על ר' מנדלי כמה זמן ללא כתיבה. אבל זה היה רק קודם שהתחיל באיזו עבודה. כל ההתחלות היו קשות עליו, אבל כיון שכבר התחיל היתה העבודה מושכת אותו ולא ידע מנוח.


ב

עוד הרבה זמן קודם שנגש ר' מנדלי אל עבודתו להעלות על הגליון “ספור־מעשה” חדש, או אפילו פרק חדש, שהיה על פי הרוב כעין דבר שלם בפני עצמו – היו כל מערכי לבו נתונים לעבודה זו, העומדת אצלו על הפרק, עד שנרקמו הדברים ונקבעו והסתדרו במוחו בכל פרטיהם. ויש שהיה שרוי בשעות הרהורים כגון אלו במצב של כובד־ראש מהול באיזה מין עצבות מיוחדת.

–אין בשעה זו עליצות שלוה במעלות רוחי – שמעתי מפיו לא פעם – אולי מפני שאני עכשו כתרנגולת זו המקרקרת ומגעגעת קודם הטלת ביצה.

אולם דוגמה זו של הטלת ביצה בנוגע לעצם עבודת “יצירה חטופה” של סופר הרגיל לעבוד את עבודתו במהירות ובחפזון “על רגל אחת” – היה “הסבא” דורש תמיד לגנאי. וביחס לסופר אחד, שהיה בשנות עבודתו הראשונות מפליא לעשות בעטו המהיר, היה ר' מנדלי מספר “מעשה שהיה”, לשם משל והסברה, כדרכו, למה דבר דומה:

– באחד הימים, בהיותי תינוק של בית־רב בקאפולי, שַבתי מן “החדר” הביתה, וזכורני שנגשתי אל דלת ביתנו והנה יצאה לקראתי אחת הדודות ואמרה לי בלחש: “הזהר והשקט, שלום’קה, הס, אַל רעש ואַל קול דברים!” וכשנכנסתי הושיבתני בקרן־זוית ושוב צותה עלי, באַימה באצבעה, שלא אזוז ממקומי זיז כל־שהוא ולא אפתח פה, חס וחלילה. ובחדר נמצאו כמה נשים מן השכנות הקרובות, שהיו עומדות ויושבות ומתלחשות ביניהן, ועל פניהם של כל בני הבית הגדולים היו נכרים אותות של דאגה עצומה והתרגשות מיוחדת. ומן החדר הסמוך הגיע לאזני קול זעקת אשה שאחזוה צירים וחבלים. אלו היו שעות חבלי יולדה לאמי, שארכו הרבה מאד, עד שיצא לאויר העולם ונולד לי אח קטן, למזל טוב. ובאותה העונה אי־מזה באה תרנגולת אחת, הסתובבה קצת אנה ואנה, קרקרה אחת־שתים, ולעיני כל הקהל הטילה, למזל, ביצה.

– זהו ההבדל – היה הסבא מסַים – בין יליד אשה, זרעא חיא וקימא, ובין ביצה שנולדה, אחת היא אם בימות החול או ביום־טוב…

את ההבדל בין שני מיני יצירות כאלה הסביר ר' מנדלי בפעם אחרת במשל אחר:

– יודעים אתם עד כמה המשחקים, הארטיסטים הגמורים, האמנים בחסד עליון, טורחים ועמלים לעבוד עבודה מרובה ולעשות “הכנות” במשך ימים רבים עד שמוצאים את עצמם מוכנים ומזומנים כדבעי בשביל להציג לפני הקהל בתיאטרון מחזה חי ושלם בכל פרטיו ודקדוקיו ותגיו. והנה צאו וראו במחזות הנאים אשר באודיסה שלנו בככר הנדנדות (“קאַטשעלי” בלע"ז) בימי חג הפַסחא: יוצאים להם מוקיונים גחכנים לפני סוכות־הקרשים ועושים שעה קלה תנועות והעויות משונות, כדי לבדח את המון הסקרנים, העומדים צפופים בחוץ, ולמשוך את לבם להכנס פנימה, ומיד “מלאכים יחפזון” ובלי שום הכנות קודמות יערכו ויציגו לראוה אחד “המחזות”, כביכול – והקהל הנכבד נהנה הנאה מרובה, ואין קץ למחיאות־כפים בקולי־קולות…


ג

רק ספר אחד, הלא הוא הספור האליגורי המפורסם “די קליאטשע” (הסוסה) ביהודית, נכתב בידי ר' מנדלי בזיטומיר, שלא כדרך עבודתו, במהירות יתרה מתמיהה, וכמו שספר לי בעצמו יצא הספר כלו מתחת ידו מתוקן לדפוס במשך זמן קצר מאד. ב“סיעתא דשמיא” מיוחדת נכתב הספר, וכאלו לַבה רותחת התפרצה בסערה מתוך לבו של הסופר, המתגעש והלוהט באש קדש ובלהבת אהבה עזה לעמו המעונה והנדכא בידי שונאיו ומנדיו רשעי הארץ, והתמוגג בחמלה רבה על גורל ישראל הנורא והאיום במחשכי גלותו. המחבר שפך את מרי שיחו וכעסו על הגליון בלי לאות ובלי הרף. ראשו כואב עליו עד מאד, והוא כורכו במטפחת להקל את כאבו ומוסיף לכתוב. ויש שהצליח להוציא מתחת עטו במשך יום אחד כמעט פרק שלם. חברו של ר' מנדלי, ל. בינשטוק, ועוד אחדים מידידיו הקרובים, היו באים אז לביתו כמעט מדי ערב בערב והוא קרא לפניהם כל פרק, או חלק מן פרק, שנתחדש באותו היום.

אולם אופן הכתיבה של ה“קליאטשע” היה דבר יוצא מן הכלל. ובדרך כלל היה ר' מנדלי “מקשה לילד”, אפילו ביהודית. כי ברוב עמל ויגיעה עלה בידו לזקק ולצרף בכמה צירופים את “השפה הבלולה”, להפשיט מעליה את הצורה ה“ז’רגונית” ולהלבישה צורה נאה של לשון ספרותית ברורה ומזוקקה. “חשקה נפשי ביהודית וארשתיה לי לעולם, ואבהל את תמרוקיה ואת מנותיה הראויות לתת לה ותהי למטרוניתא טובת־חן ויפת־תואר” – כך כתב ר' מנדלי בלשון קצת נמלצה ב“רשימות לתולדותי” שנדפסו ב“ספר זכרון” לסוקולוב. והמבין יבין, שלא היתה זאת כלל מן המלאכות הקלות למצוא את “המנות הראויות” בשביל עניה עלובה זו ולהעלותה למדרגת “מטרוניתא”, כאחת הלשונות המיוחסות הראויות לשם זה.

ועבודה כפולה ומכופלת היתה לו בכתבו את דבריו עברית. סופר עברי – היה ר' מנדלי אומר – מחויב להיות מסוגל ומוכשר לשלוח ידו בשעת הצורך בגנבת בית־כניסה (“אויסגנב’נן א קלויסטער”), שהרי באין ברירה עליו ללכת לפעמים קרובות בעקיפין, סחור סחור, ולגנוב את לב הקוראים במעשי להטים ואחיזת־עינים, מחמת חוסר מלים ומבטאים הדרושים לכל חפציו. אבל הוא, ר' מנדלי, לא מצא מעולם סִפוק ב“מעשה גנבה” כגון זה. כמעט כל “ספורי המעשיות” שלו, וביחוד הגדולים שבהם, היה מתרגם בעצמו מיהודית לעברית ומקפיד הקפדה יתרה שיהא התרגום מלא ושלם ולא יחסר בו שום דבר וחצי דבר, ולעולם לא היה מסתפק ב“דומה”, ואין צריך לומר ב“דומה לדומה”, ולא רצה לותר ותור כל־שהוא, אפילו על קוצו של יוד. לא העבירה אותו על דעתו ועל דיוק רצונו עניות הלשון, ואף לא “העשירות” שלה, כלומר: “תפארת המליצה”.

– יודע אתה במה אני עסוק עכשו – אמר אלי פעם בבואי אליו בשעת עבודתו – יושב אני ומגרש מעלי את הזבובים, אשר סביב שתו עלי והם מזמזמים באזני, הלא הם מליצות התנ"ך, פסוקים ושברי פסוקים, הבאים לפני בהמון רב להציע את שרותם בתור “קנדידַטים” למלא מקום הבטויים הדרושים לי בשעה זו.

ויש שהיה בוחר, לאחר עיון וחפוש רב, באחד ה“קנדידטים” ומעלה אותו על הגליון, ולאחר שעה קלה, או ביום המחרת, כשהיה חוזר וקורא מה שכתב, הוא מוצא בו איזה טעם לפגם ומעביר עליו קו ועל גבו בא אחר במקומו יותר מתאים לחפצו ולטעמו. ואותה הכוס עוברת לפעמים גם על השני וגם על השלישי, וכך היה הגליון הלבן הגדול, הפרוש לפניו, כתוב “תחתיים שניים ושלישים”, ויש שלא היה יכול שום בן־אדם למצוא בכתב־יד זה את ידיו על פי הנוסח האחרון, מלבד הכותב בעצמו.


ד

ומעל הגליון הגדול, המלא מחיקות ותקונים ותקוני־תקונים, היה ר' מנדלי רגיל לקרוא לפני ידידיו הקרובים קטעים קטעים בהטעמה יתרה. ובשעת הקריאה היה מאזין בעצמו לכל דבור ודבור, ובהרגישו בחוש־לשונו הנפלא איזו פגימה היה עושה תנועת אי־רצון בראשו או בידו ואומר: דבר זה עדיין צריך תקון ועוד ידי נטויה לעבור עליו בקולמסי. ולאחר הקריאה היה מטה אוזן ומקשיב להערותיו של השומע, אם היו כאלה, ויש שהשפיעו עליו להכניס איזה שנוי או תקון שהוא הודה בו.

ולבסוף העתיק את הכתוב אל הנקי, והעתקה אחרונה זו בכתב־הפנינים שלו המצוין היתה ברה ונקיה, כמעט בלי מחיקה כל־שהיא, ומאירת עינים ממש. וחבל היה הדבר לקלקל אותה במסירת הגליון ליד המסדרים בדפוס.

ואני זכיתי לקרוא לפני המחבר הרבה פעמים מתוך גליון ההעתקה הנקיה, על פי הנוסח האחרון, והוא יושב ועוצם את עיניו למחצה ומקשיב לקריאה בהתרכזות מרובה.

– מאזין אני הפעם – היה אומר אלי – לצלצול הנעימה ולדקדוק הריתמוס, שלא תמָצא בנוגע לזה איזו פגימה. כי הריתמוס אינו דבר קל בעיני וראוי להשגיח בו השגחה יתרה.

להערותיו של הקורא או השומע היה ר' מנדלי מקשיב, כאמור, בשום לב והודה על אלו מהן שמצא אותן לאמת לפי דעתו. רק על דבר אחד היה עומד בכל תוקף, על השמוש במלה ארמית או בבטוי שלם ארמי, ולא וִתר על כך אלא לפעמים רחוקות.

– הנה הסופרים הרוסים, אפילו ממיטב בעלי הסגנון – הסביר לי פעם – דרכם, כידוע לך, להכניס פעמים לתוך דבריהם מלה או בטוי בסלַבית עתיקה ואינם חוששים בזה לפגימה בהרמוניה השלמה של סגנונם. אדרבא, הם מוצאים בכך, כנראה, כעין טעם לשבח. ובכן מה איכפת לך? – הוסיף כמבקש על נפשו – הניחה גם לי את “הסלַביות שלי”15.

ונפלא הדבר, אותו ספור־המעשה, שהיה ר' מנדלי מרבה כל כך לטפל בו ולשכללו שכלול אחר שכלול עד שהוציאו מתחת ידו מתוקן בנוסחו האחרון, – הנה לאחר שנגמר, וביחוד לאחר שהופיע עליו אור הדפוס, חדל זה למשוך ביותר את לב יוצרו כ“בן יקיר” ונעשה כאלו זר הוא בעיניו, ור' מנדלי כבר רוקם בקרב לבו רקמת־מחשבת על יצירה חדשה, העתידה להיות לזמן רב בעיני היוצר “ילד שעשועים” חדש.


ה

והנה הגיעו הימים הרעים, “ימים שאין בהם חפץ”, ונסתם מעין היצירה. גבר סוף סוף שר של זקנה, אשר “הזקן הצעיר” נאבק עמו כל כך הרבה שנים וידו על העליונה. הזקנה הגמורה בכל תולדותיה הנוראות קפצה על “הסבא”, מקור הלחלוחית הנפלאה כמעט יבש ולא נשארו ממנה לפליטה אלא טפות־טפות. גם נוה־הקיץ על שפת הים, שהיה מראה עליו את פלאי־קסמיו בשנים הקודמות, תש כחו הפעם לחדש ימיו של “הסבא” כקדם. לא זה “ר' מנדלי שבעל־פה”, ו“ר' מנדלי שבכתב” נשתתק לגמרי. העט המנדלאי, המפליא לעשות, נתיַתם. בעליו לא יכול לאחוז אותו ביד ולעשות בו את נפלאותיו.

ודוקא בזמן הבצורת ההוא גדל חשקו לכתוב וליצור. רבות מחשבות בלבו ובמוחו שלא יצאו עדיין “מן הכח אל הפועל”. כמה וכמה ציורים היו שמורים עדיין באוצרו הגדול, ומחכים לגאולה על ידי מכחול צייר16, ציורים של חיי ישראל למיניהם בדור הקודם, שלא הספיק עדיין להעלותם על הגליון, גם של חיי החסידים, שלמד להכירם מקרוב באחד מפרקי חייו ועוד לא נגע בהם אפילו בקצה עטו, – ואם לא עכשיו אימתי?

ובאודיסה יצא בזמן ההוא עתון בלשון יהודית והמו“ל החרוץ רצה לזכות את קוראיו בדברי הסופר הנודע לשם ולתהלה ר' מנדלי מו”ס, ובכן הרבה להשתדל ולהפציר ב“סבא” שיכתוב לא רק ציורים מן החיים הקודמים, כדרכו, אלא גם על עניני השעה, העומדים על הפרק באותם הימים הנוראים של מלחמת העולם הגדולה והאיומה, וגם הבטיח לשלם שכר־סופרים “ביד רחבה”. וכדי להחיש את המעשה מלא המו“ל את יד אחד הסופרים הצעירים, אחד מעוזרי העתון, וזה היה בא כמעט בכל יום אל ר' מנדלי לשם עבודה. ו”הסבא" יושב אל השלחן במרפסת נוה־הקיץ, ראשו כפוף ובידו מקלו, זה רעו הנאמן כמה עשרות שנים, והוא מקמט את מצחו הרחב ומקריא את דבריו ביגיעת בשר ורוח לפני הצעיר הכותב מפיו על הגליון.

ומה רבה הטרגדיה של נפש גדולה רצוצה! כשמשון בשעתו סר כחו של הענק הספרותי, נס ליחם של הגוף והרוח יחד. הוא עצמו קצרה ידו להיות תופשת עט, ועאכ“ו שלא יכול להוציא לאור את מחשבותיו ב”השבעת הקולמוס" שביד אחר, נסתלקה השכינה סלוק גמור. אין זֵכר לסגנון המנדלאי המלוטש והמזוקק שבעתים. ואף על עצם הדברים לא נכר כלל אותו החותם הנעלה של מנדלי מוכר־ספרים.

ובאחד הימים ההם הושיט לי “הסבא” גליון כזה לקרוא אותו לפני המסרו לדפוס. לאחר הקריאה אמרתי מה שאמרתי בשפה רפה, ולא יכלתי לשאת עיני ולהביט בפניו של “הסבא”, כי גדל הכאב מאד…


 

ד. על הסגנון העברי של מנדלי מו"ס

כלל גדול הוא: “הסגנון הוא האדם”, אבל עוד יותר נכון ונאמן יהיה אם נאמר, שהסגנון הוא הסופר. כל מי שאינו “מושך בשבט סופר” כפועל פשוט העוסק במלאכת הכתיבה, אלא סופר מקורי, בעל־עצמיות מסומנה, הראוי להקרא בשם סופר באמת – מצטיין הוא גם בסגנונו העצמי, שחותם מיוחד טבוע בו, ועין בוחנת תכיר מיד, מבלי ראות את השם החתום, מעֵטו של מי יצאו הדברים. ויש סופר בעל־כשרון מצוין ומיוחד, שסגנונו מתאים כל כך לסגולות כשרונו ועצם צביונו הספרותי, עד שאי־אפשר לך לצייר בנפשך אותו הסופר בתור בעל סגנון אחר, הכותב באופן שונה מזה שהוא נוהג בו.

סופר כזה בספרות העברית החדשה הוא ר' מנדלי מוכר־ספרים.

ר' מנדלי קנה לו שֵם גדול בספרותנו, לא רק בכחו ועוצם כשרונו האמנותי, אלא גם בסגנונו הנעלה, סגנון מיוחד ומלוטש יפה, המתאים בכל פרטיו לתכונתם ואָפים של ציורי מנדלי. נִכר הוא הצַיָר האמן הזה ומסומן היטב במכחולו וצבעיו המסוגלים לו ביחוד. הסגנון והתוכן הם אצלו “מקשה אחת”, זווּג נאה העולה יפה מכל צדדיו. וכשקורא אתה “ספור המעשה” של ר' מנדלי, אינך יכול כלל לצייר לפניך תוכן זה בכלי אחר. אותה העצמיות המצוינת, שאתה מכיר בתכנם של ציורי מנדלי, מבצבצת ויוצאת בכל שורה ושורה גם מתוך סגנונו, ונדמה לך שאותו הסגנון לכך נוצר, לספר בו “ספורי מעשיות” אלו, ומתחלת ברייתו לא יכול מנדלי מו"ס לדבר בלשון אחרת.

אמנם בעצם הדבר עברו גם על לשונו של ר' מנדלי הרבה תקופות. בעמל רב ובהדרגה אִטית עלה זקן ספרותנו זה במעלות ההתפתחות עד שהגיע, בתור בעל־סגנון, לאותה השלמות הנפלאה, שבה הוא מצוין ומפורסם לשבח בתקופתו האחרונה.

בתקופה הראשונה, בתחלת כניסתו של רש“י אברמוביץ לתוך “היכל הספרות”, אנו רואים את הסופר הצעיר עוסק ב”תולדות הטבע" ומעתיק “שפוני טמוני חול אל הקדש… בלשון צחה וברורה למען ירוץ קורא בו ומתאמץ בכל עז לשפך על העתקתו רוח שפת עבר ומליצותיה, להעטיף רעיוני זרים במעטה קדש” (לשון המחבר ב“פתח דבר” לחוברת הראשונה של “תולדות הטבע”). אמנם גם בספר “תולדות הטבע” אנו מוצאים נטיה עצומה ל“לשון למודים”, נטיה הנכרת גם במאמריו של אברמוביץ, עוד ממאמרו הראשון “מכתב ע”ד החנוך“, שנדפס ב”המגיד" שנה ראשונה; אבל בעיקרה לשונו של המחבר היא לשון המקרא הצחה, וכמעט שלא נִכרה כלל השפעתם של משנת־חכמים וספרי־מחקר העתיקים שלמד הרבה בילדותו, וביותר ב“ספור־האהבים” הראשון, שהוציא המחבר בשם “האבות והבנים” (בשנת תרכ"ח), הוא מתגלה לפנינו בתור אחד ה“פוּריסטים” הכותבים “בלשון צחה וברורה”, לשון המקרא בעצם טהרתה. לשון אחרת לא ידעו אז הסופרים העברים מימי ה“מאספים” ו“בכורי העתים”, והסופר אברמוביץ, אשר, לפי דבריו ב“פתח דבר” הנ“ל, “מעודו הוא אוהב את השפה העבריה הקדושה, שרתי בלשונות ואוצר כל חמדה וסגולות הדת, חיינו ואורך ימינו, וכל ישעו וכל חפצו להרים קרנה בכבוד”, – הסופר הצעיר הזה בראשית דרכו הספרותית השתדל, כמובן, ללכת בדרך “הגדולים”, סופרי־דורו שהיו לו למופת, ושקד ללמד לשונו לדבר צחות כמוהם במליצת התנ”ך. “עשרים וארבעה” הספרים הוא ידע על פה – לפי עדותו במכתבו האבטוביוגרפי ב“ספר זכרון” – עוד בהיות בן ט' שנים. ורק מתוך המקור הנאמן הזה בלבד שאב לשון צחה ביד רחבה.

אולם חוש הטעם היפה, שבו חונן אברמוביץ הצעיר מיד הטבע במדה מרובה, שמרהו גם בדרך זה ולא נתנו לצאת בעקבות הסופרים “עמודי־התוך” של ספרותנו בזמן ההוא ולאחוז באותה הלשון המשונה, שנקראה אז בשם “שפה ברורה”. הוא לא היה מעולם “סופר מליץ”, המפליא להראות “כחו ועוצם ידו בש”ע, המעתיק מקראות וכתובים ממקומם וכוללם יחד לעשות מהם מטעמים כרצונו" (כאותו המחבר הנזכר בספור “האבות והבנים”), כלומר, סופר תופר טלאי־טלאים של פסוקים ל“תפארת המליצה”, לפי רוחם וטעמם של הקוראים שבימים ההם. אמנם בספורו הראשון “האבות והבנים” נזהר הוא לכתוב דוקא “בלשון צחה וברורה” (האוניברסיטה אצלו “שבת תחכמוני” והעלמה “יפה כתרצה” וכדומה). אבל הוא היה מהמין היותר משובח של בעלי “לשון צחה”. בספור זה – שהוא בכלל עוד פרי־בוסר באמנות, מפני שהסופר אברמוביץ, מי שעתיד להיות “מנדלי מוכר ספרים”, לא מצא עדיין את נתיבתו – לא תפגשו בכל־זאת חרוזי מליצות לבטלה וגבוב פרַזות סרות־טעם רק לשם יחוד הפסוקים של נביאים וכתובים, כמנהג סופרי ישראל בזמנים ההם; אם “זעיר שם זעיר שם” תמצאו בו איזו פרזות “נמלצות” ביותר (כמו: “הלילה ההוא לקחהו אופל, ובכל מקום השלך הס”; “תאכלנו תולעת השפק וכל לבו ונפשו יירש צלצל הכפירה”; “הנוחם יהלמני ויוכיחני, אף כליותי יסרוני ולא אדע שלו בבטני מרגשת רגשותי המבהילים אותי ויסולו עלי ארחות אידם”; “בשנה אפרים לקח ויבוש מעצת אשתו”, וכיוצא באלה), – הנה הספור בכלל כתוב בשפה יפה ומשובחה מאד על־פי דרכם של טובי הכותבים על “טהרת הלשון” שבימים ההם, באופן שגם בזמננו, אחרי עבור על הספור כארבעים שנה, עוד לא אבד טעם סגנונו, ושרידי הפוריסטים מן המובחרים יוכלו למצוא בו חפץ רב.

בשפה זו, שמטבעה היא חסרת אופי ודיוק אמתי והוַיות החיים שבזמן הזה, היה משתמש אברמוביץ רק קודם שנתבשל כשרונו הספרותי די צרכו; אבל לאחר שעלה במעלות “השתדלות” והתפתחות יתרה והיה ל“מנדלי מו”ס", היוצר צורות של רחוב היהודים בכל פרטיהן ודקדוקיהן, לא יכלה עוד זו להיות לו לכלי־שרת.

ובתור “מנדלי” אמנם מתגלה לנו הסופר בראשונה לא בשפת־עבר אלא בלשון יהודית המדוברת. הוא בעצמו, במכתבו האבטוביוגרפי הנ“ל, משתדל לבאר את סבת החזיון הזה שהתחיל לשמש בשפה המדוברת, מתוך שהשאלה הקשה “למי אני עמל?” הביאתהו במבוכה גדולה לאמר: “אני הנה מתבונן לדרכי בני־עמנו ומבקש לתת להם ספורים ממקור ישראל בשפה הקדושה, ורובם הלא אינם יודעים את השפה הזאת והם מדברים יהודית־אשכנזית”. ובשביל כך גמר בלבו: “יהי מה, ארחם את היהודית הבת לא רחמה”. אבל יש מקום לשער, כמו שהעירותי על זה במקום אחר, שעוד סבה אחת גדולה פעלה בזה על הסופר, אפשר שלא בידיעתו, ותטהו לערוך ספריו בלשון המדוברת, לשון השוק והחיים הפשוטים, מפני שהוא, לפי טעמו האמנותי וחושו האֶסתיטי, שהתפתחו בקרבו במדה מרובה, לא יכול עוד ללכת “סחור סחור” בדרכי ציורו, וחדל למצוא קורת־רוח בלשון הספורים בש”ע, לשון מלאכותית העושה רושם כהעתקה גרועה של החיים, העתקה כהה ומטושטשת… ובפרט שכבר, מראשית פעלו בספרות, “בא מלאך ההתולים – כדבריו במכתבו הנ”ל – הרודה בו אחר־כך בדמות מנדלי מו“ס, ויסיתהו להתל בבני־אדם ולבלע פני הלוט והמסכה הנסוכה אליכם”, ומלאך התולים זה לא יכול בשום אופן למצוא די ספוקו בשפת המקרא ולהתגדר בהתולי “לשון נופל על לשון”, כדרך הסופרים המליצים בימים ההם. הוא דרש למלאכתו שפה חיה, יותר מפותחה וחדה, רבת צבעים וגונונים דקים שונים, שפה שאין בה מחסור ונוחה היא להכפף ולהשתעבד להיוצר ולקבל צורה כרצונו השלם בלי גרעון וצמצום ובלי טשטוש כל־שהוא…

ובכן עבר זמן רב על ר' מנדלי והוא “חוזה חזיונות” רק ביהודית־אשכנזית בלבד. במשך הזמן ההוא כתב יתר ספרי “תולדות הטבע”, גם ערך לפרקים רחוקים מאמרים שונים בעברית, שבאו בכתבי־העתים העבריים, אבל ציורים וספורים כתב רק ז’רגונית; ו“שפחה בזויה” זו היתה על ידו, לפי מבטאו, ל“מטרוניתא טובת חן ויפת תאר”. וכשחזר אחר כמה שנים של פרידה לאהובת נפשו מימי נעוריו, לשפת־עבר, בספורו “בסתר רעם” (נדפס ב“בן־עמי” 1887) לא נחזה בו עוד אותו “בעל לשון” זה של “האבות והבנים”, כי בלשון אחרת ידבר ר' מנדלי, “בלשון חכמים”, שפת המשנה והמדרש, הקרובה יותר אל החיים והעשירה יותר בסימני לשון חיה ומפותחה.

“סגנון זה של הספורים שלי בעברית – אומר ר' מנדלי באחת מאגרותיו אלי – בריאה חדשה היא, שנמלכתי עליה מתחלה בפמליא של מחשבות לבי ומוחי ואמרתי: נעשה סגנון עברי שיהא חי, מדבר ברור ובדיוק כבני אדם בימינו ובמקומנו ונשמתו תהא ישראלית, והוא יהא ראוי שינתנו על ידו “ספורים” לישראל עברית. דבר זה היה קשה מאד להעשות, וברוך המקום, שהיה בעזרי ויצרתיו אף עשיתיו”.

ר' מנדלי הבין והרגיש היטב, שלשון המשנה ומבחר המדרשים אינה איזו שפה חדשה או לשון עברית מקולקלת, כמו שטעו הרבה מן ה“מליצים” לחשוב, אלא אותה הלשון העתיקה, שפת המקרא, שהתפתחה וקלטה לתוכה לשד חיים חדשים ועלתה למדרגה יותר גבוהה בסולם ההשתלמות. הוא הבין והרגיש, שהצייר הנאמן של רחוב היהודים, שאינו אומר להסתפק בציור שטחי ומטושטש, אלא רוצה דוקא לחדור לתוך חיי הגיטו בסקירה בהירה וחדה ולצייר אותם כהויתם, לא יוכל בשום פנים למצוא ספוק צרכיה של יצירתו בלשון המקרא, ועל כרחו יבחר “לשון חכמים” העשירה הרבה יותר בחמרה וצורתה; ומכל־שכן צייר כמותו, הבא לצייר את החיים הטיפוסיים של הקבציאלים, הבטלונים והכסלונים בכל מלואם ודיוקם, בכל שרטוטי פרצופיהם של הבריות הללו ופרטי הליכותיהם ומלבושיהם ודקדוקי תנועותיהם והעויותיהם המשונות…

וכן עשה ר' מנדלי – הוא עשה סגנון עברי “הראוי שינתנו על ידו ספורים לישראל”.

אמנם בספור “בסתם רעם” עדיין קשה היה על ר' מנדלי להשתחרר לגמרי מהשפעת אותו הסגנון, שקנה לו זכות אזרח בספרות ההשכלה מימי ה“מאספים”, ובהרבה מקומות עוד סימני סגנון זה מבצבצים ועולים בו כעין “תשלום מס” לסגנון הביבלי, שהיה עדיין שורר בספרותנו, באופן שנראה שם לפעמים כשני זרמים שונים השוטפים זה בצד זה ואינם עלולים כלל להתמזג יחדו.

לדוגמא: “השוטר עמד והתבונן נפלאות כסלון, הניע ראשו והתגרד בעקימת שפתים ומלות הקריאה מפיו התמלטו, שהכסלונים בתומם דרשון לשבח, כי בטח מתפלא הערל על חכמת היהודים ואומר בלבו רק עם חכם ונבון הגוי הזה, לכן ענקתמו גאוה ובטחון, כי מעתה ירחמם הנוגש וימלא כל משאלותיהם. הן אמנם העז איש אחד להוציא עתק מפיו, כי כסלון בנוולה היתה טובה יותר מעתה, אבל כה דבר אחד האפיקורסים, המתעבים טוב ואת כל הישרה יעקשו, על־כן לא היה לו שומע ואת דבריו נשא הרוח”. או: “שניו (של הסוס) נשקפות מבין דלתות פיהו הפעור מעט, מפני אשר שפתו התחתונה נפרדת מעל העליונה ופונה למטה ונראה כמשחק, אף כי עין ימינו נגרה מאין הפוגות”. ודוגמאות מעין אלו אפשר למצא במהדורא הראשונה של “בסתר רעם” במספר לא מעט17.

ר' מנדלי בחזירתו לספרות העברית בכל תוקף כשרונו הגדול והמזהיר, כבר היה יודע ומכיר, כנראה, הכרה ברורה איזו דרך ישרה וטובה שיבור לו הסופר והצייר העברי ביחס סגנונו, אך כח ההרגל גבר עליו להטותו לפעמים מן הדרך, מבלי שהרגיש בזה בעצמו, ובאופן כזה נמצאו עוד הרבה מ“פליטת הקולמוס” בספור ב“סתר רעם”. אולם ב“ספורי מעשיות” של ר' מנדלי, שבאו אחרי ספור זה, סימני “סבל הירושה” ופליטת ההרגל הולכים ומתמעטים וסגנון הסופר משתלם יותר ויותר, עד שהוא מגיע למדרגה העליונה של השלמות ומקבל אותה הצורה היפה והמתוקנה של “סגנון מנדלי”, שהיה לסגנון מופתי ב“ספרותנו היפה” ופתח בה תקופה חדשה.

ובאמת כל קורא מבין, אפילו מי שמוצא פגימות בצדם האמנותי של ציורי מנדלי, יודה בעל־כרחו שאין דומה לו למנדלי בספרותנו בסגנונו הקלסי, שהוא יוצרו ומכוננו ומשכללו ומביאו לשלמותו. וכשם ש“אחד העם” אחד הוא בספרות העברית בסגנונו הפובליציסטי, כך ר' מנדלי יחיד ומיוחד בסגנונו הציורי.

ור' מנדלי במעשה ציוריו, כ“אחד העם” במקצוע שלו, אינו בא לחדש “חדושים” ואינו אץ להעשיר את השפה על נקלה בהמצאות של “בוראי ניב שפתים יש מאין”. “מלאכת מלין בקודש – אומר ר' מנדלי בספורו “בישיבה של מטה” – אומנות זו… קשה היא מאד למי שלא יצאה עוד גירסא דינקותא מדעתו, עוד לא שכח תלמודו, וטעמו עומד בו; אדם זה אינו מבהל ברוחו להמציא כל זמן שיש לו מן המוכן, ופיו לא ימהר לחדש דבר, עד אם יבוא אל אוצרות קדמונים, יחפש וימשש את כל מטמוני מסתרים, שמא ימצא הדבר, שהוא צריך לענינו, ומה שהוא מחדש היא מילתא בטעמא וברוח הקדש”. והוא הדין גם באופני מבטאים ונאומים. ולפיכך לא הקים לו ר' מנדלי מעולם “בית־חרושת” להמצאת מלים ומבטאים, כי גנזי התלמוד והמדרשים היו פתוחים לפניו בכל עת ומתוך “אוצרות קדמונים” אלו היה נוטל תמיד מלוא־חפניו ככל הדרוש לחפצו.

“סגנון עברי שיהא חי מדבר ברור ובדיוק כבני אדם בימינו ובמקומנו ונשמתו תהא ישראלית” – את האידיאל הזה, שר' מנדלי הציב לפניו, הצליח להשיג ולהגשימו בפועל, עד כמה שאפשר כזאת בלשון שאינה מדוברת בפי הבריות. סגנונו העברי הוא אמנם חי ומדבר כלשון בני־אדם חיים. מצד אחד אין בו הוצאת מלים ומבטאים לבטלה, אין מלה גוררת מלים שלא לצורך רק מפני שנזדמנו אצלה על־פי מקרה באחד הספרים הקדמונים, כאלו נזדוגו על־ידי כך ודבקו זו בזו לעולמים ואין להפריד בין הדבקים; ומהצד השני אין בו סימני השמטות מלים והעלמת איזו מפרטי הרעיון בשעת הדחק מחמת עניות וחוסר כח הבטוי. ונשמתו של הסגנון היא ישראלית גמורה לכל פרטיה בלי תערובות זרות. עקבות חקוי ותרגום לא תמצאו בסגנונו של מנדלי אפילו בשעה שהוא מתרגם את ספורו מיהודית לעברית. הרבה מספוריו העבריים הקטנים וגם הגדולים (כמו “מסעות בנימין השלישי”, “בעמק הבכא” ו“ספר הקבצנים”) הם תרגומים מיהודית שנעשו על־ידי המחבר עצמו מעשה ידי אמן נפלא, וכשתערכו את “התרגומים” לעומת המקור תשתוממו על גודל כחו של “המתרגם” הקוסם בלשון עברית: הוא לא יבריח את עצמו ולא ישתמט מלמסור בדיוק כל דבר קשה ולא יוַתֵּר אפילו על פרט קטן אחד, ובכל זאת משורות הספור המתורגם לא נכר אף במשהו שתרגום הוא זה, וכאלו “הורתו ולידתו בקדושה” ונוצר מתחלתו עברית. כי יודע המחבר המתרגם לכוף את לשוננו העברית שתוציא לפניו את כל מטמוני מסתריה, והיא עושה רצונו, נתבעת ונותנת לו ביד רחבה מכל הנמצא בגנזי ספרותנו. וכשאנו רואים את ר' מנדלי עורך כמה מספורי־המעשיות שלו מקודם יהודית ואחר־כך הוא מתרגמם בעצמו עברית, אפשר לשער שטעמו ונמוקו עמו במעשהו זה, מפני שחושש הוא שמא תעבירהו עניות הלשון על דעתו ותביאהו לידי צמצום והשמטה שלא במתכון… מה שאין כך בספור שכבר כתוב יהודית, דבר לא נעדר אצלו אחר־כך בעברית, כי לא ישקוט ר' מנדלי ולא ינוח עד שימצא בלי שום גרעון כל הדרוש לחפצו באוצרות המקרא, התלמוד והמדרשים, הפתוחים לפניו ואין בהם נסתר מנגד עיניו.

ור' מנדלי עושה ומתקן את הכל יפה במקומו. יש שהוא מביא “פסוק” כצורתו, אבל אין זה סתם פסוק לשם “מליצה” בלבד, כי משובץ הוא היטב במקום הקבוע לו ואין בו מלה יתרה שתוכל להחשב כסרח העודף, באופן שאלמלא כך “כתוב” במקרא או בתלמוד, גם אז ראוי היה לבוא כן דוקא בצורה זו; ועל־פי־רוב, צירופי מלים אלה מסַיעים להציג נגד עיני הקורא איזו פרטים של תמונה חיה. ויש שר' מנדלי בא לתאר לפנינו את הדר הטבע וכותב כמה טורים בלשון ביבלית ומליצתה, מפני שלשון זו “נשגבה” וסגולתה מרובה למסור דקות הרגש של שירה והתרוממות הנפש. אולם בעצם הדבר אין סגנונו של ר' מנדלי לא סגנון ביבלי ולא סגנון משנתי או מדרשי, אלא סגנון שכל אלו יחד נקלטו ונתעכלו בתוכו והתמזגו יפה יפה עד שנעשה “סגנון עברי חי”.

ובזה מצטיין לטוב סגנונו של ר' מנדלי ועולה גם על סגנונו של י“ל גורדון. הסופר הגדול יל”ג נודע אף הוא ומפורסם לתהלה בסגנונו, הדומה בהרבה פרטים לסגנונו של ר' מנדלי, אך הבדל רב בין שני הסגנונים, וההבדל הוא לטובתו של ר' מנדלי.

יל“ג, כידוע, היה משתדל אף הוא להתפרנס ברֶוַח מלשון חכמים ולשונו היתה מתובלת הרבה ב”מלין דרבנן" וניבי חז“ל, אך לסגנונו לא תמיד היה אופי מסוים אחד, באופן שיהא נראה לפנינו כגוף שלֵם, שכל אבריו מחומר אחר קורצו והם מתלכדים יחד בחבור טבעי. אם אין “המליצה מדברת” אצל יל”ג כדרך שאר “בעלי־לשון” שבדורו, אף־על־פי־כן לא היה יכול גם הוא לפעמים “לכבוש את יצרו” בשעה שנזרק פסוק לתוך פיו ויש שעטו “יפליט” כתובים, שאין גוף הענין צריך להם וכל עיקרם אינו בא אלא משום “נוי” בעלמא, “לתפארת המליצה”. בספוריו (“כל כתבי יל”ג") אנו מוצאים, לדוגמא, פסוקים כגון אלו: “עצר עצר האב בעד כל פטר רחם מבוא אל בנו בעליתו”; “ויש אשר יקוו לראות ענבים ויראו באושים וישבעון קלון מכבוד וינהמו באחריתם”; “הצרפתית לובשת פתיגיל רחב לא מוצק תחתיה”; “כל השומע יצחק באמור לו כי התבשיל של רגל עגל היה לבני דריבישאק לאנך בקרב ביתם, לפלס ומאזני משקל על כל דרכיהם ולקנה המדה אשר בו מדדו פעולתם אל חיקם ואל חיק אחרים”; “מתהלכת לבושה חמות כמדה ומפיה גחלים יהלכו, כידודי אש יתמלטו”; “מפיו דברי תורה יהלכו ומלין דרבנן יתמלטו”, וכיוצא באלה. ויש שהוא בוחר מלים רק לשם “לשון נופל על לשון”, כמו “משוש לבם למסוס נוסס”, “זה כִמה כָמה בשרם”, וכאלה. ולפעמים יוציא כתוב ודומה לכתוב מתוך המקרא והתלמוד וישימם אלו בצד אלו, כגון: “נכון לנו יום טוב, צילותא כיומא דאיסתנא”; “הנה הככר הזאת כלה משקה טופח על מנת להטפיח”.

בכלל נראית לפנינו לשונו של יל"ג בעלת “דו־פרצופין”, וסגנונו הביבלי והתלמודי עושה רושם בהרבה מקומות כעין “תערובת מיכנית”, כמעשה־הרכבה מלאכותי של שני מינים שונים, שמונחים להם כל־אחד לעצמו במקומו ואינם מתאחדים ומתמזגים יחד לגוף שלם אחד. לא כך סגנונו של ר' מנדלי, ביחוד בתקופה האחרונה, שאנו רואים בו בענין זה כמין “התמזגות כימית”, דבר מוצק כלו עשוי “מעור אחד”. אין זה “לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד”, אלא שפה אחת תמה ושלמה, והסגנון חי וטבעי, יפה ומזהיר כשפת אחד מטובי בעלי־הסגנון באחת הלשונות החיות.

יש אמנם שהקורא המקפיד ירגיש חסרון “מיוחד” גם בסגנונו של ר' מנדלי, והוא: “יפיפותו היתרה” וחוסר־פשטות הבא מתוך פנוק הלשון וסלסולה הרב. אך המבין יבין עד כמה גורמת לזה דרך כשרונו הציורית של הציָר המיוחד הזה, ובפרט אופן שמושו לפעמים ברמזים ובדברים המשתמעים לשני פנים. “דע, אין מנדלי בא לספר מעשה שהיה בעבר, אלא בשביל שיש בו רמז למעשים הרבה בהוה”, – מודעה זו מוסר לנו המחבר בעצמו בתחלת ספורו “לא נחת ביעקב”; ויש שעל־ידי רבוי הכוונות, כריכת פשט ורמז בדבור אחד, בא הסופר לידי לשון מסולסלת יותר מדי. אבל לשונו של ר' מנדלי בכלל יפה היא וטבעית, מלוטשה ופשוטה כאחת.

אם נאמר להביא דוגמאות למופת ממיטב סגנונו של ר' מנדלי, נרגיש “מבוכה מתוך שפע רב”, מפני שאין לך עמוד בספורי־מעשיותיו שלא תמצא בו טורים מלאים זיו הסגנון המנדלאי וראויים להבחר בתור טורי־מופת. “הכותב מקפיד ביותר על לשונו, בורר דברים ראויים לחפצו ומסדרם סדור נאה, אוחז אותם ומצרפם מעט מעט במתינות ומתכוֵן ליחד החומר והצורה ביחודא שלים, כיחוד הגוף והנפש בכל בעלי־האברים, בלי חסר ויתיר”, – דברי ר' שלמה אלה (בספור “בימים ההם”) מתאימים ביחוד לדרכי כתיבתו של ר' מנדלי, המקפיד ביותר על לשונו, בורר דברים ומצרפם צרוף אחרי צרוף, וכל דבור ודבור יוצא מתחת עטו מתוקן ומזוקק שבעתים. ולפיכך מי החפץ להכיר מבחר סגנונו של ר' מנדלי, אומרים לו: קח לך אחד מספורי־המעשיות שלו שנדפסו בעשרים השנים האחרונות, פתחהו וקרא בכל דף שיבוא לידך – ומצאת את מבוקשך.


סגנון מצוין ומופתי כזה של ר' מנדלי אי־אפשר שלא יפעול ולא יעשה רושם נִכר על סגנונם של הציָרים הצעירים בעלי־הכשרונות הבאים אחריו. ובאמת השפעת הסגנון החי של ר' מנדלי נכרת היטב בספרותנו החדשה, ביחוד בחלקה “היפה”.

ספרותנו הציורית, אחרי שעברו עליה ימי התמימות של ילדות והתחילה להתפתח ולהתרחב כדרך ספרות אירופית, לא יכלה עוד, כמובן, להסתפק בלשון צרה של המקרא בלבד. חוגה שהתרחב יותר ויותר דרש לסִפוק צרכיו שפה רחבה. והנה יש מן המסַפרים שבאו רק להוסיף על מליצות התנ“ך גם “פסוקים” מתוך התלמוד, כמו הסופר בעל הספורים הרבים **יכנה”ז**, שאחז בקצהו המקולקל של יל“ג והשתמש בו בהתמדה יתרה וע”י זה אבד הרבה מערכם של ספוריו, הלקוחים באמת מתוך עצם הויות החיים של העירות הקטנות בליטא. ויש מן המסַפרים החדשים שבחרו להם דרך קלה ביותר לפרוץ כל חוק וכל גדר ולא הקפידו כלל על לשונם שתשאר בה איזה רוח עברי, וכל היוצא מתחת עטם הוא כעין תרגום מלה־במלה מלשון שהם מדברים בה, ז’רגונית או אשכנזית או רוסית (כמו המסַפר ברשדסקי בכמה מציוריו, והדומים לו). וממציאי מלים קמו והקימו להם בכמה מקומות, וביחוד בארץ־ישראל, “בתי־חרושת” מיוחדים לשֵם יצירת מלים לשעת הדחק, מבלי לדאוג כלל גם להלכות צרוף המלים וסדור המשפטים – ויצא לנו אותו הסגנון שקראו לו “חי”, כביכול, או “הסגנון הארצי־ישראלי”, שנעדרה מתוכו כל “נשמה ישראלית” ואין בו רוח כל־שהוא מתכונת הסגנון העברי. ועוד מיני סגנונים שונים ומשונים התחילו מופיעים משנות החמשים בערך – עד שנתבלבלו סופרי ישראל ונתמזמזה לשונם; ומאז לא קשה למצוא בחבוריו של סופר אחד כמה סגנונים שונים, שנתערבו ובאו בלולים יחד, באופן שאין לו לאותו הסופר שום צורה ושום יופי בלשונו. וכשרואה אתה מין “סגנון” כזה תאמר, כי מעלה טובה יתרה היתה לסגנונם של הסופרים הראשונים בעלי־“הצחות”, כי בכל מעשי־הילדות שבדרך מליצתם התנ“כית, לשונם היתה עשויה במדה ידועה “חטיבה אחת”, בעוד שרבים מהחדשים – פני סגנונם משתנים ככרום והם נותנים לפנינו לפרקים קרובים דוגמאות של בלבול לשונות וסגנונים וערבוב מלים “עתיקות”, שכבר נשתכחו מישֶן, עם מלים “חדישות”, שאינן ידועות כלל אפילו לסופרים וקוראים ותיקים… ועל זה דואג ר' מנדלי במכתבו אלי הנ”ל ואומר: “הותרו להם לסופרי ישראל כלאי לשון וסגנון, אתה מוצא אותם משמשים פעמים בד' לשונות, וזה ביודעים, ובלא יודעים אתה מוצא רוב מלות חדשות, בריות משונות, שנבראו לבטלה, שלא לצורך, אלו ואלו מערבבים לשוננו ועושים אותה ז’רגון”…

אולם לא כל סופרי ישראל התירו לעצמם “כלאי לשון וסגנון”. רובם של טובי המסַפרים, שקמו אחרי מנדלי, השתדלו לבלי “לערבב לשוננו ולעשותה ז’רגון”. וכשנסתכל במעשה הסופרים האלה “בעלי־הסגנון” נמצא באמת שמושפעים הם במדה מרובה מסגנונו של ר' מנדלי ראש בעל־הסגנון בספרותנו היפה; וכמעט שנוכל לקבוע כלל גדול בספרות של הזמן האחרון, שכל כותב ציורים, שאין הברכה של ר' מנדלי שורה עליו ולא נמצאו בלשונו רשמי סגנונו של זה, סימן הוא שסגנונו אינו מתוקן ושאינו ראוי בכלל לשם “בעל־סגנון” מהוגן…

ביחוד נִכרת השפעת הסגנון המנדלאי על ח"נ ביאַליק (בסגנונו הפרוזאי), ש. בן־ציון ויהודה שטיינברג, שלשה בעלי־הסגנון המשובחים שבספרות החדשה.

ש. בן־ציון בציוריו הראשונים היה הולך כתועה ומבקש איזה דרך ישרה שיבור לו ביחס הסגנון. גם אחרי שבא, כנראה, להכרה ברורה שסגנונו של ר' מנדלי הוא המתוקן והמשובח, עוד הרבה ימים היה עליו להאבק עם ההרגל התקיף, שיהא יכול לעקור לגמרי מתוך כתביו סימני “כלאי לשון וסגנון”, עד שהגיע אף הוא למדרגת “בעל־סגנון” וסגנונו בציוריו האחרונים (כגון “נפש רצוצה”, “זקנים” ועוד) קבל צורה קבועה, חיה ויפה. וכיון שסגל לעצמו אותה הלשון הריהו משתדל לטעת אותה גם בספר־המקרא “בן־עמי”, שחבר בזמן האחרון בשביל ילדים מתחילים. ספר־למוד זה אפשר שהמחבר גדש מעט את הסאה בחבתו היתרה ל“לשון חכמים”, אבל לשון הספר בעיקרה פשוטה היא ונאה, והמחבר לא יפריז באמרו להקדמתו שם, ש“היא אותה הלשון הנהוגה כעת בספרותנו החדשה על־ידי טובי הסופרים”.

בעמל לא כל כך קשה עלתה לו, כנראה, להסופר יהודה שטיינברג לכבוש לעצמו אותו הסגנון שנראה לו לטוב ונאה ושדוגמתו המופתית היתה לנגד עיניו בספורי מנדלי.

וח“נ ביאַליק, המעולה בבעלי־הסגנון אחרי ר' מנדלי, נתגלה לפנינו בציורו הפרוזאי הראשון “אריה בעל־גוף” בכל תקפו וזהרו הסגנוני. בשעה שכתב המשורר ביאַליק את ציורו זה כבר יצא מגדרו של סופר מתלמד “המנסה את כחו”, וכשרונו הספרותי הכביר התבשל והתפתח כל צרכו, ולפיכך אין אנו רואים עוד בסגנונו הפרוזאי שום סימני חפוש ובקשת נתיבות, אלא הולך הוא בטח בפסיעות נכונות בדרך כבושה והכל יוצא מתחת ידו נכון ומתוקן (חוץ מאיזו פגימות קלות, שנחשבו כ“פליטת הקולמוס”, וחבל שהתרשל המחבר לתקנן גם במהדורה החדשה). עוד יותר מלוטש ומשוכלל הסגנון של שני ציוריו האחרים: “משלנו” ו”ל“ג בעומר” (תרגום ספורו של הסופר הנודע “בן־עמי”). זקן ספרותנו ר' מנדלי יכול באמת להתפאר בח"נ ביאַליק, תלמידו המובהק בסגנון, שקבל מרבו הגדול אוצרות סגנונו והגדילם והאדירם באמנות רבה.

וכשאנו קוראים את הציורים של המספרים היותר חדשים – מובן, שהדברים אמורים בבעלי־כשרון ובעלי־סגנון – אי אפשר שלא להכיר בלשונם את השפעת הסגנון של ר' מנדלי. השפעה זו באה להם אם בדרך ישרה, בכחו של מנדלי בעצמו, או ב“כח כחו” העובר דרך צנורות אחרים, כלומר על־ידי אלה שכבר מושפעים הם מסגנונו של ר' מנדלי, כגון ביאַליק וחבריו. ככה רואים אנו לדוגמא, את הציָר הצעיר בעל־הכשרון הרענן י“ד ברקוביץ כותב יפה בסגנון המנדלאי, ונכרת בו היטב פעולת ר' מנדלי ותלמידיו. גם הסופר בעל־הכשרון המיוחד **י”ח ברנר**, שציוריו הראשונים (הוצ' “תושיה”) היו כתובים בשפה בלולה, גרועה ומקולקלה, הנה לאחר שהשביח סגנונו, עד כמה שכח כשרונו מגיע, – הריהו מתקרב יותר ויותר לאותו הסגנון החי, שחותמו של מנדלי טבוע בו.

ובכן הולך הסגנון המנדלאי וכובש את עולם ספרותנו החדשה. המסַפרים המעולים מסגלים להם את הסגנון הזה מתוך מקורו הראשון, ספורי מנדלי, וגם מתוך “כלי שני”, מאוצר הספורים של ההולכים בעקבותיו, ואפילו הסופרים “הזקנים” משנים סגנונם לרוחו של זה… הכל מעיד ומגיד מראש, שסוף־סוף הסופרים בעלי־הסגנון מתלמידי בית־מדרשו של ר' מנדלי ירבו על האחרים בכמותם ואיכותם ויבטלום, והשליט לבדו בספרותנו היפה יהא אותו “הסגנון העברי החי”, שיוצרו הגדול הוא ר' מנדלי מוכר ספרים.

תרס"ז.


 

ה. מנדלי “בחיק הטבע”

(דפים מספר זכרונותי)


א.

“חשקה נפשי בתולדה היפהפיה ובאהבתה אשגה תמיד, מהלך אחריה בערבה ובנאות־דשא, בשדות ויערים; הטיול זהו משושי וחיי רוחי” – כך מעיד מנדלי מו“ס על עצמו באחד הפרקים מ”ספר הזכרונות" שלו. אהבה רבה זו ל“תולדה היפהפיה” התעוררה בקרבו בכל תוקף עוד מימי ילדותו וכל ימי חייו לא חדלה נפשו לחשוק בה בכל מאדה; ולא לנוי בעלמא, “לתפארת המליצה”, התכוון מנדלי כשהוא בא לסַפר על הנער שלמה’לה (“בימים ההם”), שיצר אותו, כידוע, בצלמו ודמותו: “בהמשך הימים יצרו מוסיף ומושכו לטייל בשדות וביערים, בהרים ובקעות, והוא מתגנב ויוצא מחדרו והולך כחתן לקראת כלה להתענג מזיו התולדה. יעלת־חן זו מאירה לו פניה, מספרת עמו מבין שבלים לוחשות של דגן, חטה ושעורה, רומזת לו בנענועי הענפים של אילנות ומן פסי אור הבוקע בסבכי היער ומתמשך והולך, הוד והדר תשוה עליו. היא מראה לו את יקר תפארתו, עדיה ותכשיטיה וכל כלי חמדה. הוא משתטח על מרבדים של דשא וכר של אזוב מעשה רוקם מראשותיו, והיא משיבה עליו רוח עדנים, מסלסלת שערותיו ונושקת לו, ועושה לפניו הלולי־וחנגי – – – שלמה’לי מתרגש, לבו מתמלא נעימות וטוב לו”.

יָמים רבים לא יכלו לכבות, ואפילו לקרר במקצת, את אש האהבה העזה הזאת, ועד זקנה ושיבה לא פסק מנדלי לשגות בכל נפשו באהובת נעוריו.

ואהובת־נפשו זו התרחקה ממנו במדה מרובה לזמן כביר לאחר שנתגלגל ובא לאודיסה, בהיותו כבן חמשים שנה (1881), לכַהן שם בכהונת משגיח ומנהל של בית “תלמוד־תורה”. יותר מעֶשר שנה ישב קודם בעיר זיטומיר הנאה, מטרפולין של גליל וואהלין, המתוארת על ידו בחבת־געגועים יתרה (בספור “בעמק הבכא”): “לא ארמונות בה, לא מגדלים, לא מעשה צעצועים – ויעלת חן. הרים סביב לה ויערים, בקעות ונחלים, ובתוכה גני ירק ועצים ומטעי חמד, והם הם הודה והדרה. הבא לשם דרך רחוב כסלוני בלילי קיץ, כשהבתים החבויים בצל העצים סגורים ותריסי החלונות מגופפים, ומנוחה שלמה בה — עומד ומשתאה לה, אם בעל נפש הוא, ומזין עיניו מזיו כבודה. באותה שעה נימפי ישֵנה היא, תאוה לעינים. הלילה מאפיל עליה בטליתו של תכלת־כהה משובצה כוכבי זהב, והירח משמים מאר פניו אליה ומתרפס ברצי כסף. אילנות ופרחים זולפין בשמים, זרם מים נוזלים מסלע הומה לה מרחוק, הזמיר מנגן לה שירת דודים והיא — חולמת”. באחד הפרברים של עיר נאה זו אִוה למושב לו דירה נאה, שהטבע ביפיו שִוה עליה זיו הדרו. והנה נגזר עליו להתרחק ממקום חמדתו ולהצטמצם ב“מיצר” העיר הגדולה אודיסה, במעון צר על יד בית הת“ת השָכוּר ברחוב שאין שם סימן קל של חמודות התולדה. ואפילו לאחר שנבנה לשֵם הת”ת בנין מיוחד, בית גדול ויפה של שלש קומות, ברחוב דיגטַרני18, ובו חדרים נאים ומרֻוָחים לדירת המנהל, לא מצאה נפשו את ספוקה. בכל כחו היה שואף ומשתוקק ליהנות מזיו התולדה, לפחות במקצת, ובכל עת מצוא היה יוצא לטייל, יחידי או בלוית ידיד שנזדמן לו, במגרש בית־הכנסיה הקרוב, שהיה שם מעֵין גן קטן, “זֵכר לטבע”, ולפעמים מרחיק ללכת לגן־העיר, לחוף הים או לפרדס האלכסנדרוני, ויש שהיה מפליג לחוץ לעיר לאחד “הפוֹנטאַנים” — והטיול הארוך משיב נפשו, הצמאה לטבע חי.

אהבת מנדלי להתולדה וגעגועיו עליה בכל עת נתנו לו אומץ ואון רב. והיא שעמדה לו, ל“סבא” הגדול, גם לעת זקנה להתגבר על רוב שנים ולצאת כמנצח במלחמתו עם שר השיבה הכופף קומה זקופה. ובזמן החורף של חיי האדם, באותם הימים שאין בהם חפץ לסתם בני־אדם, לא נס ליחו ולא כהתה שפעת זיוו; וגם “בגבורות”, לאחר תקופת חיים ארוכים של שמונים שנה, עוד ראו בו דמות “זקנה ובחרות”, רעננות נפלאה מאד בגוף וברוח.

אמנם יש שהיתה גם בו לרעה יד החורף האכזר ומשלחת מלאכי זעמו ואף הוא חלה במחלת הזקנה כאחד האדם, והנה ראה זה פלא — בא האביב הנעים וזרחה לו שמש צדקה ומרפא בכנפיה, והוא מחדש כנשר נעוריו ונעשה שוב איתן ורענן, זוקף קומת גופו ורוחו, והכל שוב מתפלאים ומשתוממים על זקן־צעיר זה המלא ליח עלומים; וביחוד לאחר שעלתה לו לצאת מן המיצר של העיר למרחבי נאות־דשא, להיות שכן קרוב אל התולדה חמדת־נפשו ונהנה כל היום מזיו־שכינתה.

ב

שנוי־קסם כזה נִכר היה עד להפליא עין כל רואה בראשית ימי הקיץ של שנת תרע"א, שזכרונם ביחוד חקוק על לוח לבי.

ימי־חורף קשים עברו על “הסבא”. זה היה אחר חג היובל של שבעים וחמש שנות חייו, שחגגו אז בעיר־מושבו אודיסה בעשרים לחודש דצמבר בחוג חובבי ספרות ישראל ברוב הוד והדרת־כבוד מיוחדה. בחג יובלו הגדול ההוא הבטיח מנדלי, בנאום־התשובה למברכיו, לעשות הפעם כמעשה היהודים בחג שמחת־תורה, שאחרי הסיום של “וזאת הברכה” מתחילין שוב מ“בראשית”. והוא אמר — ועשה. תחת לנוח על “זרי הדפנא”, שהיתה לו ל“סבא” הזכות לכך לכל הדעות, סמך התחלה חדשה לסיום, ותיכף לאחר חג־יובלו אחז שוב את עטו בידו במחשבה תחלה לכתוב כמה ציורי חגים ומועדים לבני ישראל, ואת הראשון (“ליום השבת”) כתב והדפיסו מיד ב“השלח”.

בקש מנדלי לישב בשלוה ליד שלחן־עבודתו ולעסוק במעשה יצירתו בהתמדה יתרה כדרכו, והנה קפץ עליו רוגזו של מין חִכוך מחמת אכסֶמה במצחו, שגרמה לו הרבה יסורים. ידו היתה נמשכת לרגעים לחכך את מצחו הגבוה בעל הזויות הרחבות ולא היתה לו שום אפשרות להמשיך את עבודתו. “חג־היובל — התנחם “הסבא” על פי דרכו — אי־אפשר שיהא עובר על בעל־היובל בשלום, וגם זו לטובה שעלתה לי הפעם להתפטר ב”קנוח־סעודה" (פערבייסעניש" בלע"ז) זה בלבד".

בינתים היה הולך ונדפס הכרך השלישי של כתבי מנדלי מו“ס, שבסופו צריך היה, לפי התכנית, להכנס ספורו “האבות והבנים”, מעשה־ידיו של ש”י אברמוביץ בימי צעירותו. לחזור ולהדפיס “ספור־אהבים” זה כמו שהוא, בלא שנויים ותקונים — על כגון זה לא יכול מנדלי להסכים בשום פנים: צד התמימות והבוסר של “מעשה נערות” נכר היה ב“ספור־האהבים” באופן בולט יותר מדאי, ולפיכך גמר המחבר להתגבר על מחלתו ולבלי להשגיח כלל האזהרת “רופא־הבית” שלו (הוא ידידו הנאמן בנימין שֶרְשֶבסקי בעל “ששה סדרי מדע”) שלא לקחת עט בידו עד יעבור זעם האכסמה, ובחשק נמרץ נגש בשקידה יתרה לעבודת התקון של “האבות והבנים”.

ועבודה זו לא קלה היתה לפני המחבר המתקן. ראשית, לא דבר נקל הוא בכלל לחדש ישנות, לסרס ולהקדים את המאוחר ולאחר את המוקדם, להוציא חתיכות קטנות וגדולות, ולפעמים גם פרקים שלמים, ולהכניס חדשים במקומם, ולעשות את כל המלאכה המרובה הזאת מעשה ידי אמן, שלא תוכל עין הקורא להכיר שום סימן של אִחוי קרעים ודבק טלאים, של עִבוד עתיקות וגהוצן.

— ההיית מימיך בווילנא — פתח כדרכו במשל פיו ואמר אלי פעם, כשנכנסתי אל חדרו ומצאתיו יושב כפוף על שלחן־הכתיבה ומקמט את מצחו החולה — הראית שם בעיניך את המבואות והסימטאות הצרים? הנה נכנסת לה אחת העגלות לתוך סימטא ועוברת בשלום בדרכה הישרה לפניה, אבל אוי ואבוי לה ולעגלונה העלוב כשהיא צריכה לנטות הצדה ולהסב לאחור. כך עולה גם לי לפרקים בדרך עבודתי זו, שהוכיח לי אל שדי לעת כזאת, ואז אין לך לקנא בי כלל וכלל.

וזאת שנית, עבודה כפולה ומכופלת גרמה לו למנדלי — הלשון של אותו הספור. כידוע, כתב ש"י אברמוביץ בראשונה, קודם היותו למנדלי, את “ספור־האהבים” שלו הראשון, את “האבות־והבנים”, על טהרת הלשון הביבלית, כדרך הסופרים הפוּריסטים “בימים ההם”, וצריך היה “לגרש את הזבובים” (לפי מבטאו), כלומר את הפסוקים היתרים מתוך נביאים וכתובים, אשר סביב שתו עליו ובקשו דוקא להכנס; וביחוד היה עליו להזהר עכשו מאד שלא יהא עטו גורר, חלילה, לתוך הספור הישן דבר־מה מן הלשון החדשה, “הלשון־המנדלאית”, ויעבור על “כלאים”. מדי פעם בפעם היה תופס את עצמו על דבר עבירה ממין זה, ויש שאני מראה לו לפרקים על סירכא של “קונטרובאנדה”, שהתגנבה לתוך דבריו מבלי משים, — וכל כמה שהיתה אותה המלה או הפרַזה טובה ונאה, אנוס היה על פי “הדבור” להתאכזר ולהעביר קו על זו, שבאה “שלא במקומה”, ולקמט שוב את מצחו ולבקש ולמצוא את חלופיה בשפה ברורה וצחה, “כמו שנאמר”…

ובגמר עבודה זו רבתה חולשת גופו עד מאד. “תמיד כל הימים — היה מתאונן אז — הייתי אומר לשר־הזקנה: “גירא בעינא דשיטנא”, ועכשו “צופה רשע ומבקש”… אבל צריך להתגבר על רשע עריץ זה”. אולם אותו הרשע העיז פניו הפעם בעזות יתרה כנגד “הסבא” התקיף, שאינו רוצה לקבל עליו את מרותו, ולא הניח לו להתחזק ולשוב לאיתנו. ובסוף ימי החורף אי־אפשר היה להכיר כלל את מנדלי החי והקיים ברעננותו תמיד, פנה זיוו ותש כחו כתינוק ונהפך כלו ל“סבא מדוכא כחרס הנשבר”. ה“סבתא” שהיתה מתנגדת בכל תוקף ליציאה לנוה־קיץ, זקוקה היתה לשמוע לגזרת “רופא־הבית” ולעצת הידידים הקרובים ולצאת עם “הסבא”, כדי להחלימו, לימי הקיץ מחוץ לעיר לגור בנאות־דשא.

ג

בסוף חודש מאי בא “הסבא” לנוה־הקיץ ב“פונטאן־הגדול” — ומיד, כמו בתנופת שרביט קסם, נשתנה כלו שנוי גמור. לא זה האיש ולא זה שיחו! כאותו הגבור היוָני, שעליו היה רק לנגוע באדמה כדי לשוב לאיתנו ולחדש כנשר נעוריו, כן גם “הסבא”, מקור חיים לו עמה, עם התולדה אהובת־נפשו מאז, וממעין ישועתה ישאב בששון צקי ורפואה שלמה, וגופו ורוחו יחדו ישובו לפרוח וינובו בשיבה כמו בימים הראשונים הטובים.

ומי שלא ראה את מנדלי בצאתו לשוח בשדה, לא ראה זקן־צעיר מימיו. מדי יום ביומו, ולעתים קרובות פעמַים ביום, היה עושה את דרך טיולו במשך כמה שעות רצופות. רענן ומלא שקוי־עלומים, בקומה זקופה כתמר, בעינים פקוחות, קצרות־ראות וחדות, ובמקלו החביב עליו והדבק בו זה כמה עשרות שנים, — היה מתהלך לארכן ולרחבן של סביבות “הפונטאן הגדול”, סוקר ומסתכל בכל אילן ושיח, בכל ציץ ופרח, בכל צפור וצפורת, בכל זבוב ויתוש קטן. הכל מסביב חי ומדבר אל נפשו, איש־איש כלשונו, וגם הוא בתוכה, בתוך התולדה החיה ויעלת־החן, מלא חיים ורעננות־עלומים, ובמקהלות יחד עם שאר יציריה כל עצמותיו תאמרנה לה שיר התחיה. לא לחנם שמעתי מפיו לא אחת בשעת טיולים כאלה (באותו הקיץ, וגם בשלשה קיצים שלאחריו, זכיתי להיות שכן קרוב אליו): “כיון שמרגיש אני את הדר הטבע בכל נפשי ובכל מאדי ונהנה מזיוו הנאה מרובה כל־כך, אות הוא לי לטובה שעדיין לא דללו וחרבו מקורות החיים בקרבי, ויש לי תקוה שיעמוד טעמי בי ולא ינוס לחי לארך־ימים”.

ושיחות “הסבא” בשעות הטיול במרחבי השדות, הן שיחות־תורה והן שיחות־חולין שלו — מה יקרו ומה נעמו! לפניך לא איש־שיבה, הנושא על שכמו הזקן משא כבד של שמונה עשרות שנים כמעט, אלא צעיר לימים בעל דמים רותחים ומזג חי ורענן, רוחו הכביר כמעין המתגבר ופיו מפיק מרגליות ופניני־חפץ לוקחות לב ומשיבות נפש.

ועל מה לא עברה שיחתו, המלאה ענין רב? נושא הוא את מדברותיו, פעם בהתעוררות־רוח והתרגשות ובתוכחות־חימה ופעם בנחת ובבת־שחוק על שפתיו, כשחוק ילד תמים, על כל מה שעולה באותה שעה על זכרונו, הן על הוויות העולם ועניני החיים ההוים, המשתקפים בימים האחרונים באותם העתונים בלשון עברית ויהודית, שהוא מקבל ומעין בהם כאחד הקוראים הותיקים, הן על ענינים ספרותיים והערכת כשרונות של סופרים בעלי־שם ישָנים וגם חדשים, שזה עתה עלו על אופק ספרותנו, הן על זכרונות, מאורעות או בני־אדם טפוסיים, שנפגש בהם על דרכו הארוכה בארץ־החיים, והן על סתם ענינים ורעיוני הלך־נפש, שנתעוררו בקרבו מתוך מראה־עינים והסתכלות במה שלפניו.

ודרכו של “הסבא” לתבל את שיחתו במשל נאה וציור פיוטי, כדי לסבר את האוזן. כמו ר' בנימין זה שבספורו “לא נחת ביעקב”, היו דבריו “שנונים, מעורבים במשלים יפים, ויצא כברק חץ משלו תמיד ולא החטיא המטרה”.

עוברים אנו, לדוגמא, על נוה־קיץ נאה ומהודר כאחד הארמונות עם גן נחמד מסודר באמָנות רבה ומקושט בשדרות של אילנות רחבות ובעגולי ציצים יפים ופרחי־חן מושכי עין, והנה הוא פונה אלי ואומר:

  • שא נא עיניך וראה את הדרת המקום הזה. לכאורה, הכל נחמד ונעים, ערוך ומתוקן על צד היותר טוב, מסודר ומחוטב, מיופה ומפואר ומקושט, והכל בא במקומו הנאות במשטר ובמדה נאה כדי להשביע את עין הרואה בעל הטעם וחוש־היופי. ולי מה יקרה תמיד התולדה הפשוטה, “כלה כמו שהיא”, בלא קשוטים וצעצועים מלאכותיים ומעשי אמנות יתרה. יודע אתה, כנגד מה אני אומר לך? כנגד “ספר האגדה” שלך ושל ביאליק. ודאי מלאכה מועילה עשיתם. נטלתם את המגל בידכם לכסח בחריצות את עבי החורשות של האגדה ולסדר דבר־דבר על אפניו ובמקומו הנאה, כדי שיהא כל אדם יכול להכנס לשם בדרך כבושה, לטייל ברוָחת השדֵרות וליהנות הנאה מרובה. מי יאמר, חלילה, שהוצאתם מתחת ידכם דבר שאינו מתוקן? אדרבא, מודה אני, שהכל ערוך בסדר ובמשטר נכון. אולם מה אעשה — ולי נפש, החושקת מעולם לא בפרדס מפואר ומקושט מעשה ידי אדם, אלא דוקא ביער האגדה העתיקה שלנו, שם במקומות פזוריו בתלמוד ובמדרשים, עם אילנות־עד רמי־קומה ואדירים בעלי ענפים ובדים גבוהים ומסובכים. אמת, לפעמים עולה לך בעמל לא מעט עד שתכבוש לך דרך, ויש שאתה מתלבט הרבה בעלטה ושער ראשך מסתבך בנבכי היער וסבכיו, אבל בשכר זה הרי אתה מרגיש תמיד רוח אלהים מרחפת על ראשך והנך מעולף ומעוטר רזי־עולם ומסתורין של הטבע האיתן מעשה אלהינו…

על אותו “ספר האגדה” נשא מנדלי עוד משל אחר:

  • למה הדבר דומה? לחלב מנוקה ומזוקק שבעתים. אכן לחלב כגון זה זקוק רק תינוק חלש או חולה אנוש. דומה, אחינו בני ישראל בזמן הזה ידועי־חולי הם ומרוב חולשת רוחם אינם יכולים עוד לעכל את האגדה שלנו בהויתה הטבעית בלא צֵרוף אחר צרוף ובלא זקוק מיוחד.

ופעם באנו בדרך טיולנו אל חלקת־שדה, שעבדה שם מכונת־קצירה — ולפני מנדלי נמצא מוכן ציור לדוגמה בשביל ברור רעיונו על “ספורי המקרא” (תורה מקוצרת לתינוקות).

  • הספר “ספורי המקרא” שלכם — אמר אלי — כשהוא לעצמו עבודת־מלאכה נקיה היא ואין להכחיש גם את תועלתה לפעמים; אבל אמור מה שתאמר, יש לי בזה הרגשה של חסרון שלא יוכל להמנות: אין זו תורת משה, הרבה מן הטעם העיקרי של המקור הראשון פג כאן וריח הפיוט של החומש השלם נמר. מה מעֻות, למשל, תוכל למצוא בעבודת מכונת־קצירה זו שלנגד עינינו? כמדומה, שהכל עולה יפה על צד היותר טוב, אבל בעיני נסתלקה אותה הפואיסיה של הקציר לפָנים, עברה ובטלה ואיננה: עיניך לא תראינה את שפעת הקוצרים והקוצרות, הפזורים על פני השדות, ואזניך לא תשמענה את קול שחוקם הבריא עולה ומתגלגל באויר, את זמרת שירותיהם בקול שמחה וצהלה בשעת העבודה ובחזירתם מן השדה. קצור הדברים, גוף נאה קיים בלא נשמת רוח חיים.

רוצה מנדלי להסביר בדרך משל את סגנון “המליצים” הידועים, המוציאים תמיד מתחת ידיהם “מעשה־משבצת” של פסוקי התנ"ך, והנה הוא משַוה לנגדך את דרכם המשונה על פי ציור זה:

  • בעלי המליצה האלה הם בעיני כאותו היהודי הנוסע ליום השבת לביתו מזיטומיר לברדיטשוב ואינו שוכר עגלה ללכת בדרך ישרה למחוז־חפצו, אלא מחזיר על “עגלה חטופה” של “הזדמנות”. נזדמנה לו איזו עגלת־אכר, שהולכת לכפר הסמוך, הנוטה קצת הצדה, והוא קופץ ונוסע בה, ומשם שוב באיזו הזדמנות לכפר צדדי אחר, וכך הלאה, עד שלבסוף הוא שובת, כמובן, לא בביתו הקבוע בברדיטשוב אלא באיזה פונדק עראי בחינדריקוב. כך יושב לו אותו “המליץ” ומושך בשבט סופר, והנה מליצה תנ"כית חוטפת ומושכת “אביר” זה בכחה, ושוב מליצה אחרת חוטפתו וגורפת אותו הצדה — עד שלבסוף הוא מתגלגל ובא לבובריק

או רוצה הוא לתאר בקוים בולטים את המצב העלוב של הסופר העברי בנוגע לקבלת שכר־סופרים, שאליו הוא נושא את נפשו הרעבה, והריהו עושה זאת על פי דרכו:

  • גליון אחד כתוב עברית הרי שקול כנגד כמה גליונות כתובים רוסית. ראשית, חוסר האותיות התנועיות: שנית, הקמוץ במלים (מלה אחת “שלחתיך” נמסרת ברוסית בשלש מלים). וחוץ לזה, השמת לבך אל צורת האותיות והמקום שהן תופסות? הנה, למשל, האות הרוסית ж דמותה כמו רִתמה משולשת (טראיקע) עם סוס עקרי בתָוך ושני סוסים רתומים משני הצדדים, ובעברית האות ז', אוי ואבוי לה, זעירה וצנומה; או האות ф עומדת לה ברחבה כמו “פאָניע” כרסתן, שידיו הגסות משולבות בשתי צלעותיו, והריהי ממלאת חלל רחב־ידים, ואצלנו ף סופית צרה ועומדת על רגל אחת, ומה ממש יש לה? ואחרי כל אלה, שם משלמים בעד כל גליון של דפוס מאה רובל ויותר, ואצלנו רק עשרים, וגם זה על פי רוב לא למעשה, חלילה, אלא להלכה, כלומר: המולי"ם שלנו רובם יוצאים ידי חובתם בהבטחה גרידא…

ויש ש“הסבא”, בהתהלכו בדרך, מוציא מאוצרות רוחו את ספר התנ“ך, שהוא כל־כך מצטיין בו בבקיאות וחריפות כאחת. את ספר הספרים הזה כבר ידע כולו על־פה עוד בילדותו, בשנת התשע לימי חייו, ואף־על־פי־כן עד ימי שיבתו לא עבר עליו יום שלא יהגה בו. וגם בנוה־הקיץ לא ימוש מעל שלחנו התנ”ך הקטן הישן, שנפל לו למנה לפני כמה עשרות שנים מאת מורהו מחבבו א“ב גוטלובר. בתנ”ך זה ודאי עיין לפני צאתו לשוח בשדה, ואין אצל מנדלי שימת־עין בלא חִדוש. ובדרך הִלוכך עמו אתה שומע מפיו חדושי תורה מצוינים בחקירות הלשון או בהסבר הענינים, והנך מתפלא על עומק פשוטו של מקרא. שעלתה לו למצוא בדרך מיוחדה, או על שנינות הדברים וחריפותם אפילו בשעה שיוצאים, לפי דעתך, מגדר הפשט הפשוט. ויש שהוא מסביר פסוק ומישב קושיא חמורה בדרך הלצה חריפה, לדוגמה:

  • “ואת אחיך תעבד” — ברכה משונה זו, שברך אבינו יצחק את עשו בנו, היא מדרש־פליאה: וכי כך מברכין אדם שיזכה להיות עבד לאחרים? אולם, כפי שעינינו רואות בעליל בימינו בתפוצות ישראל, צפונה בזה באמת ברכה מרובה לעשו, מפני שכך דרכו של בן־יעקב: כיון שעלה לגדולה וזכה למצוא הון רב ונעשה לשולחני עשיר או לבעל בית־חרושת גדול, חזקה על “פריץ” זה שלא יקח לו בשום פנים פועלים ומשרתים מתוך אחיו, מזרע יעקב, אלא דוקא מבני דודו עשו…

ולפרקים מעלה “הסבא” על זכרונו ומתאר לפניך בציור בולט ובהיר את צורתו של אחד מהאנשים הטפוסיים, מתוך חוג רעיו ומכריו הקרובים בימי נעוריו, כמו יהושע־מרדכי ליפשיץ, המחבר האוריגינאלי של המִלון הרוסי־יהודי הראשון, או מורי בית־הספר לרבנים הזיטומירי ר' מרדכי סטרֶליסקר, יוסף־צבי פוליטשיניצקי, צבי סג"ל “הרב הרובנאי” וחבריהם, שכל אחד מהם הוא “ספר בפני עצמו” יחיד ומיוחד במינו, ומנדלי הולך ומוציא מתוך אותם “הספרים” כמה דברים ואֶפיזודים מלאי־ענין ומוסרם לבני־לויתו על פי דרכו. הוא מרבה לספר בהתפעלות ובפרטות יתרה על אישים ועל מאורעות החיים “בימים ההם” — ואתה עושה את אזנך כאפרכסת, מאזין ומקשיב ונהנה הנאה מרובה מזיו השיחה הנאה וברק הניצוצות היפים, הנזרקים מפיו בשפע רב; וכל כמה שאתה נלאה לפעמים מרוב הדרך (“הסבא” לא ייעף ולא ייגע, ובכל עת יבייש את הצעירים בני־לויתו בהלכת הליכה), תוסיף אומץ לצעוד בשמחה ובזריזות יתרה לימין מנדלי, ואזנך לא תשבע ולא תמלא משמוע את דברי שיחתו הנפלאה, ולפעמים לבך מצטער על זה, שלא נמצא באותה שעה אדם הולך מן הצד מזוין בפנקס פתוח ובעט־עופרת ורושם את כל הדברים המאירים והמזהירים מלה במלה לזכרון לדורות.


ד

בשעה שמנדלי עוסק בשיחה אין לך לדקדק בדבריו בקפדנות ודיקנות יתרה. אל נא תבקש למצוא פרכות וסתירות לדברים, ששמעת מפיו בימים הקודמים, ואל תחתור ותחטט הרבה בשביל לשאול שאלות “ורמינהו”. שיחתו של מנדלי אינה אסורה בכבלי דיוק מדעי, אל נובעת לה חפשית בהתעוררות אמנותית ובגוזמא פיוטית, לפי ההתרשמות האחרונה של דבורים ועלילות ולפי השראת הרוח באותה שעה. ולפיכך אין לך להתפלא כלל אם באחד הימים הקודמים שמעת אותו דורש את ישראל לשבח וגומר עליה את ההלל הגדול: “העולם הוא ספרו של הקדוש־ברוך־הוא, ובספר זה כנסת־ישראל הוא חלק הפואיסיה, וכולה פואימה נפלאה, שיר־השירים שלו”; והיום הוא קורא תגר ומקטרג בדברים חריפים ועוקצים על מי שהיה “עם סגולה”, שנסתלק ממנו “צלם אלהים”, ומראה באצבע על רוב החלאה והזוהמה שדבקו דוקא בעם הנבחר מכל העמים ושעשוהו לשמצה ולמפלצת בגוים. תמול־שלשום דרש לגנאי באופן חריף את “הלאומיים” הקיצוניים וקרא עליהם את הפסוק “ולאומים יהגו ריק”, וחתה גחלי רתמים על ראשי “הציונים” העקשים והקולנים, שעל־ידם היה השם “ציון” ללעג ולקלס וזקוקה היא ציון העלובה לשנוי־השם, ועל אותם “חובבי שפת עבר” המסלסלים ומנשאים למרום את “הגבירה” והמזלזלים ומתקלסים ב“שפחה”, כלומר, בלשון יהודית מדוברת,19 ש“בעצם הדבר אינם אלא אסימיליאטורים גמורים בסתר, ובעיני גרועים הם הרבה מאסימיליאטורים בגלוי, והריני שונאם יותר, כשֵם שאני שונא יותר את הגנב בסתר מהגנב בגלוי”, — והיום הוא מצליף בשוט לשונו את בעלי ה“אַנטי” למיניהם, שהציונות להם לחגא ונותנים בה דופי ב“ציניוּת” חצופה, ואותם הבוּרים הגסים אדוקי הלשון היהודית, המתקלסים בעזות יתרה בשפה העברית הזרה להם ומואסים בה כאותו השועל בענבי הגפן במשל הידוע, וכיוצא באלה.

בכלל לא יכול מנדלי להצטמצם בתא צר ולשאת תמיד בכל עת על מצחו “פתקא” מסוימה. אי אפשר היה לו להתקיים בקבלת מרות של מפלגה קבועה ולטשטש את צורתו העצמית לפי רוחה המשוה את הכל. “שאת לא אוכל — היה אומר — את “החובבנים” (חובב’ניקעס) מכל המינים”. מנדלי בעל עצמיות מיוחדת היה, רוחו הכביר פורץ גדר לפעמים ומסיג גבולות שגבלו בני המפלגות, אבל דברי שיחתו ערבים תמיד לאוזן השומע, אף אם “מפלגתי” הוא, אם רק יש בו דעה ואינו “מצומצם” יותר מדאי.

ויש שבדרך שיחתו הוא מזכיר לפעמים, אמנם רחוקות מאד, בהתרגזות יתרה את אחד מידידיו ומכריו הקרובים על דבור או על מעשה שלא כהוגן, לפי דעתו הסוביקטיבית. די לו, למשל, שתגיע לאזניו שמועה על איזה אות התקרבות יתרה מצד ביאליק חביבו אל אוסישקין מתנגדו, שיביע את צערו והתמרמרותו על מעשה “מגונה” זה והוא בא אלי בטענה: “מה אתה אומר עליו, על ביאליק שלך?”… וכיון שהוציא מה שבלבו, עבר ובטל כעסו והיה כלא היה.

וכך היה “הסבא” מטיב צעד והולך ומפזר ביד רחבה את פניני שיחתו על עולם ומלואו, “על גוי ועל אדם”. חום היום הגדול איננו מפריעהו, החמה הלוהטת, שהוציאה הקב"ה מנרתיקה, אינה עליו לטורח ואינו חושב כלל להסתתר מחמתה או להסתלק לצדדין, כדי לחסות קצת בצל גדרות ואילנות, הנמצאים על דרכו. אדרבא. מרגלא בפיו: “אוהב אני לטבול באמבטי של שמש”. ואתה פוסע לימינו וטובל גם את נפשך באמבטי של שמש אישיות כבירה ונהנה הנאה נעלה מזיו שיחה נאה ומזהירה של אדם גדול.

ויש ש“הסבא” מפסיק את דבריו, מחריש ומסתכל בעיני גופו ורוחו יחד, ביחוד בשעה שהוא “משתטח אצל תעלה ארוכה על גבי עשבים רעננים”. מנדלי אינו מוציא אז הגה מפיו אלא מקשיב, “מטה אזנו ושומע קול הדופק בבריאה” — ואתה, בן־ לויתו, חלילה לך מלהפריע בדבור קל את הדומיה, שיש בה מעין קדושה. שתיקה יפה בשעה זו. חכה לו, למנדלי, עד שיתעורר מעצמו וימשיך את חוט שיחתו הקודמת או יתחיל פרשה חדשה של שיחה נאה רבת ענין ומלאה זיו…

ה

אמנם להתמסר כלו למנוחה שלמה “בחיק הטבע” — זאת לא יכול “הסבא” בשום פנים. גם בשבתו בנאות־דשא לא אמר להשתחרר מ“עול תורה”, ולעתים קרובות היה נוטל בידו ספר ומעיין בו לא עיון קל אלא בהתעמקות, כאשר אהבה נפשו. חוץ מן התנ"ך, היו “ספרי השלחן” שלו בנוה־הקיץ ספרי המשניות ומדרש רבה. ויש שאתה נכנס לחדרו והוא מרים את עיניו קצרות־הראות מתוך הספר שהתעמק בו, ואומר בנחת: “שומע אתה, רשאים אנו להתגאות, אנשים גדולים מאד היו הם, חכמי עמנו בדורות הראשונים!” והוא מוסר לך בהתפעלות, איזה רעיון נעלה, ששאב זה עתה מהמקור העתיק, מן התלמוד או מן המדרש; ולפעמים הוא מוסר בהשתוממות מרובה איזה בטוי, המצטיין בקצורו הנמרץ יחד עם בהירות ודיקנות גמורה. “אמור מה שתאמר — הוא מוסיף — דל כחנו נגדם בענין הכתיבה; בכל מאמצי מוחנו לא היינו מגיעים, תוכל להיות בטוח, לידי בטוי מצוין כזה”.

אולם בקריאה בלבד, בעיון רב בספר, אין “הסבא” יוצא ידי חובה ואינו יכול למצוא בזה ספוק כל צרכי רוחו. נפשו חשקה בעבודה קשה של כתיבה. “מרגיש אני בעצמי — אמר לאחר גמר עבודתו של הספור “האבות והבנים” המחודש — כדָן בשעתו המבקש לו נחלה לעָבדה”. וגם בנוה־הקיץ נסה להתחיל בעבודת יצירה והתקשה בה הרבה (בכלל היו כל ההתחלות קשות אצלו ביותר). ולפיכך כשהצענו לפניו, אני וביאליק, לתרגם יחד ליהודית את “ספורי המקרא”, לא בז גם לדבר זה וקבל את הצעתנו בשמחה. “ודאי מוטב היה לנו — אמר — לעסוק בתרגום החומש השלם, אבל אם ברצונכם דוקא ב”ספורי המקרא" הריני מוכן ומזומן להשתתף עמכם".

וכך הוחלט. פעמים בשבוע, ביום השני והחמישי, היה ביאליק מזדרז ובא אל נוה־הקיץ של ה“סבא” ושלשתנו היינו עוסקים קמעא־קמעא במלאכת התרגום.

אומר אני “קמעא־קמעא”, אבל צריך לדעת שהאשם בזה היה תמיד אחד משני “הנכדים”, פעם האחד ופעם השני, בכל אופן לא “הסבא”. הוא בטבעו אינו סובל לעולם עבודת־קמעא. אוהב הוא לעבוד כדבעי, בחריצות יתרה, ולא אחת היה עליו לעצור בשני עוזריו ולא היה נותן להפסיק את עבודתנו עד שנגמור עוד פרק שלם. בחוץ כל־כך יפה ונעים, שמי התכלת משתקפים בחן רב, החמה המזהירה שולחת את קרני הודה ומזמינה אותנו בחבה יתרה לצאת למרחבי השדה, אל מרבדי הדשא — “הסבא” אינו רוצה לדעת שום דבר, ברצון רב כובש הוא את יצרו, החובב כל כך את הטבע לשם יחוד העבודה.

ומי שלא ראה את “הסבא” בשעת העבודה, לא ראה עובד חרוץ, השקוע כלו בעבודתו. וגם לעבודה כגון זו התיחס בכובד־ראש גמור, כמו לכל עבודת היצירה שלו. בשעה שאנחנו, שני עוזריו, היינו מתחילים לפעמים להתוכח, כנהוג, בנוגע לתרגום מלה או מבטא, היה פונה אלינו בלשון צווי של בקשה: “הסו נא, השקטו קצת ותנו לי להקשיב ולשמוע מה שיאמר על זה הוא, היהודון שלי” (מיין יודעל).

מי הוא “היהודון שלו” — כבר ידענו. עוד בתחלת העבודה המשותפת הזו הסביר לנו כך:

  • בשעה שאני כותב עברית ומתקשה במלה או במבטא הריני פונה אל המקורות הראשונים, צריך רק להכיר ולדעת “באיזו אצטבא” מונח אותו הדבר החסר לי, להושיט יד וליטול משם; אבל בעבודה כגון זו מה אני עושה? מצייר אני לעצמי שעומד אצלי יהודון פשוט, ברדיטשובי, המדבר יהודית נקיה בפשטות ו“בלא שום חכמות”, ועלי רק להטות את אזני ולשמוע כיצד הוא מביע אומר באופנים אלו.

ויהודון זה היה עומד לו, ל“הסבא”, הרבה פעמים בשעת דחקו ומלחש באזנו פירוש מלה או מבטא בפשטות יתרה, הטוב ומתאים למקומו, ואנו, שני עוזריו, ממהרים על פי רוב להסכים לכך בהכרת טובה לאותו היהודון שהצילנו מהתחבטות יתרה.20

ולאחר העבודה, שעבד “הסבא” בחדרו בשקידה כדרכו, הוא מרגיש עצמו כאדם שמלא חובתו באמונה ונמצא בהשראת־רוח מיוחדת. מלא זיו מיוחד הוא יוצא עמנו זקוף־קומה לטיול רב, מיטיב צעד ופיו מפיק אמרות אוריגינליות, רעיונות והסברות מתובלים בצורות פיוטיות — ובני־לויתו הולכים ונהנים הנאה מרובה מזיו השיחה הנאה, השיחה המנדלאית.

“איש שכֻלו שירה” — בשֵם זה כִנה המשורר הזקן אב“ג את תלמידו ש”י אברמוביץ בימי צעירותו, וכִנוי זה עורר בשעתו את חמת המבקר הרַציונַלי קובנר: כיצד קוראין לזה “איש שכלו שירה”, והוא הרי אינו מבין כלל לערוך שיר על הגליון, אות הוא “שאינו יודע עד מה מרוח השיר”? אבל למרות כבוד אותו המבקר המרבה לבטל, שיצא ללגלג על “טעם זקנים”, היטיב הפעם לראות וידע להבחין יותר ממנו “המשורר מבית המדרש הישן”: “איש שכלו שירה” היה אברמוביץ מנעוריו, ועד זקנה ושיבה לא פסק מעינו הפיוטי של ר' מנדלי והשירה היתה בוקעת ועולה מתוך אישיות זו, הכבירה והנעלה מאד, וביחוד בשעות עלית נשמתו היתרה, בהיותו בנאות דשא, קרוב אל הטבע משושו וחיי רוחו כל הימים.


ו. מנדלי מו"ס ואחד־העם

מנדלי מוכר־ספרים ואחד־העם — שני גדולי סופרינו, בעלי שם טוב ומפורסמים בכל תפוצות ישראל, שתפסו מקום כבודם בראש “הכותל המזרחי” בהיכל ספרותנו, שני אלה “האריות שבחבורה” האודיסאית, המלאים זיו כשרון ספרותי ממדרגה ראשונה, כל אחד במקצוע שלו, והמפיקים נגה של אישיות כבירה ומצוינת עד להפליא, — היו ידידים קרובים, אוהבים ומכבדים בכל לבם איש את אחיו, אף־על־פי שבהרבה דברים היו שונים שנוי רב זה מזה באָפים וצביונם ובתכונת רוחם ונפשם: אמן והוגה דעות, אגדה והלכה, שלטון הרגש והדמיון ושלטון השכל וההגיון…

בשעה שבא אחד־העם להשתקע באודיסה, בשנת תרמ“ו, לא היה עוד שמו הולך לפניו. שום דבר לא פרסם עדיין בדפוס, שלא כדרך “המשכילים” בעלי־עט בדור ההוא, והשם “אחד־העם” של סופר עברי לא היה אז עדיין בעולם (מאמרו הראשון “לא זה הדרך”, שהיה חתום בשם החדש “אחד־העם”, נדפס בשנת תרמ"ט). אמנם בחוגי הסופרים והעסקנים הקרובים לתנועת “חובבי־ציון” שבאודיסה נתפרסם מהרה שמו של המשכיל הצעיר יליד סקווירא ו”בן־הכפר" אָשֵר בן ישעיה גינצברג, שהיה משתתף מזמן לזמן באספות המוקדשות לעניני חבת ציון, ואותם הדברים של טעם, שהשמיע בשיחותיו ובנאומיו בדעה מיושבת ובתוקף הגיון, עשו על פי רוב רושם נִכר; אולם מנדלי מו“ס, שהתישב באודיסה לפני כמה שנים (בשנת 1881) בתור מנהל הת”ת, לא לקח שום חלק באספות הללו והשם אָשר גינצברג עוד ימים רבים נשאר זר לו. וכמו זר נחשב גם מנדלי מו“ס לאחה”ע, כי עיקר פרסומו של מנדלי בימים ההם היה ביחוד בתור יוצר ובונה את ספרות העם בלשון המדוברת, והמשכיל גינצברג לא היה מעולם מחובבי הספרות ה“ז’רגונית”, ואף לא מקוראיה בדרך ארעי, ובמה נחשב בעיניו.

לאט־לאט התחיל להתפרסם שם אחד־העם ע“י מאמריו המשובחים, הכתובים בטוב טעם ודעת ובסגנון נאה, שדוגמתם חזון יקר מאד היה אצלנו, ומנדלי, שהיה כל ימיו קורא ותיק של העתונים, לא אֵחר לשום עין לטובה על הסופר החדש שקָם בישראל בעיר מושבו; ומהצד השני חזר מנדלי בעצמו לספרות העברית, לאחר הפסקה רבת־שנים, וב”בן־עמי" של קנטור הופיע בספורו “בסתר רעם” ואח“כ בא להשתתף במאסף “כורת”, שהוציא אחה”ע בעריכתו בשנת תר“ן (“שם ויפת בעגלה”), ובשלשת מאספי “פרדס” שיצאו על ידי כותב הטורים האלה (“לא נחת ביעקב”, “בימי הרעש”, “הנשרפים” ו“מסעות בנימין השלישי”), — ושני הסופרים בעלי־השם התקרבו התקרבות מרובה, ביחוד לאחר שהתחיל אחה”ע להוציא את “השלח” ומנדלי תרגם, או יותר נכון יצר, בשבילו מחדש את ספורו הגדול והמצוין “ווינשפינגעריל”, הנודע בגלגולו העברי הנפלא בשֵם “בעמק הבכא”.

ואחד העם התחיל הוגה כבוד רב וחבה יתרה לזקן שבחבורת הסופרים העברים האודיסאים, שזכה לנוב בשיבה טובה ולהוציא פרי תנובה ברעננות כל־כך מפליאה. הוא אמנם לא הואיל לקבל על עצמו את מרותו של “הסבא” ולעולם לא התחשב בין “הנכדים” שלו, אבל חביב היה עליו הסבא בכל עת, ומזמן לזמן היה בא אליו לבקרו ומקבלו בביתו בסבר פנים יפות מיוחד, וכמה פעמים בא לביתו של מנדלי גם ביום 20 דצמבר, אותו היום שבני ביתו של מנדלי היו נוהגים לחוג בו בכל שנה את חג הולדתו, כדי לבלות את הנשף עם “הסבא” בחבורת “נכדים” אינטימית.

גדול היה בעיני אחה"ע כבודו של מנדלי, תלמיד־חכם פקח זה המפליא את שומעיו בשיחותיו, המלאות תמיד ענין רב והמתובלים במשלים מחוכמים ובציורים נאים מאד. גם בכשרון האמנותי הכביר של מנדלי הכיר אחד־העם, והוא, ההוגה דעות, שלא היה דרכו כלל לקרוא בחשק ספורים, היה קורא את “ספורי־המעשיות” של מנדלי העבריים בחפץ לב ומתענג עליהם, והיה רגיל לספר בשבחם. ביחוד הרבה להפליא אותו, את בעל הסגנון המצוין, סגנונו של בעל “בעמק הבכא”, זה “הסגנון המנדלאי”, שנברא ביד היוצר המפליא לעשות מתוך התמזגות נאה של לשון המקרא ולשון המשנה והמדרש ושהצטיין ביפי עשרו הרב ובפשטותו ודיקנותו כאחד, ושהשפיע במדה מרובה על כמה מטובי הסופרים.

וזכורני, שפעם אחת פנה אחד הצעירים המשכילים אל אחד־העם בשאלה זו: ילמדנו רבנו, איזה סגנון בספרותנו החדשה ראוי להיות למופת לכותבים עברית? ועל זה ענה אחה"ע: “הדבר תלוי באיזה מקצוע, אם בבלטריסטיקה — ודאי סגנונו של מנדלי”. — ובפובליציסטיקה? — הוסיף הלז לשאול. — “בפובליציסטיקה — השיב הנשאל בשפה רפה — אולי סגנונו של אחד־העם”.

על יחסו הנפשי של אחה"ע למנדלי מעידות עדות נאמנה כמה אגרותיו של הראשון, שנכנסו לתוך קובץ “אגרות אחד־העם”.

  • “סוקר אני לאחור — הוא כותב אל מנדלי ממוסקבה בשנת תרס”ג — את הימים הרבים (כמדומה לי, כעשרים שנה) שחיינו יחד, ובהרבה ענינים גם עבדנו יחד, באודיסא “שלנו”, וכמה גדלו געגועי עתה על הימים ההם" (ח"ג, ע' 274). ובשנת תרע“א מלונדון: “אתמול קבלתי מתנה טובה ששלחת לי בטובך הגדול, הכרך השני מ”כל כתבי”. וכי צריך אני לאמור לך, כמה שמחתי על הדבר? ולא רק על הספר כשהוא לעצמו שמחתי, אלא — ואפשר עוד יותר — על שעלה זכרוני לפניך ולא שכחתני אחרי פרידה ארוכה" (ח"ד, ע' 214). ולאחר כמה חדשים, בקבלו את הכרך השלישי מ“כתבי מנדלי מו”ס", הוא כותר אליו: “שמחתי מאד על האות הזה האחרון, שעדיין לא נשכחתי מלבך, כמו שזכרך וזכרון “הימים הטובים ההם” עודנו שמור בלבי בחבה וגעגועים” (שם, ע' 280). ולאחר שלש שנים: “זה זמן רב לא נזדמן לי לכתוב אליך אבל גם בלי דברים יודע אתה, ששמור בלבי באהבה זכרונך וזכרון “הימים ההם”, כשהייתי נהנה מזיוך פא”פ (ח"ה, ע' 161).

מלא ענין הוא המכתב שכתב אחה“ע בשבט תרע”ח תשובה על הזמנה להשתתף בנאומו באספת־אבל בלונדון אחרי מותו של מנדלי: “פטירתו של ר' מנדלי היא לי אֵבל כפול: אֵבל על הארי שבחבורת סופרי ישראל שנלקח ממנו ואין לנו תמורתו, ואבל — אולי עוד יותר עמוק — על אבדן הגדול שבחבורתנו הקטנה באודיסא, אשר יחד עמו חיינו ועבדנו בשדה ספרותנו במשך עשרים שנה ויותר. חבורה קטנה זו, שלא היתה כמוה בדורנו בשום מקום אחר, התחילה להתפרד עוד לפני כמה שנים — — — אך כל זמן שהיה הזקן חי וממשיך עבודתו שם, היתה הרגשה בלבי — ובודאי גם בלבות שאר בני החבורה מאותם הימים — שעדיין לא חרב “ביתנו”, אשר בו בלינו מיטב שנות חיינו. נתפזרו אמנם “הילדים”, אבל האב הזקן עודנו שוכן כבוד בתוכו ומשמש כעין קשר המאחד את יתר הפליטה, הפזורה בארצות רחוקות, עתה גם הוא איננו — ניתק הקשר ונתפרדה החבילה”… (ח"ו, ע' 3). ובאותו המכתב מנסה אחה“ע לתאר גם את צורתו הרוחנית של מנדלי, ובתוך יתר דבריו כאלו מתכוון להמליץ על הנפטר חביבו בפני מתנגדיו מתוך מחנה הקנאים שב”חובבי ש“ע”: “כאמן אמתי היתה נפשו מורכבת מנטיות והרגשות שונות, דקות מן הדקות, שנראו לפעמים כמתנגדות זו לזו. ונפש כזאת קשה מאד לנתח באיזמל הבקורת ולהפרידה ליסודותיה — — — מי שלא ראה איך עבד הזקן בתרגום ספריו — איך דקדק בכל מלה ומלה, בכל קוץ וקוץ, שלא יבוש התרגום העברי מפני המקור הז’רגוני — לא ראה “חובב שפת עבר” מימיו. ר' מנדלי לא אהב את הדבור בעברית, ביחוד לא אהב לשמוע נשים מדברות עברית. אבל גם פה היתה הסבה לא התנגדות לתחית הלשון העברית, כי אם הרגשת האמן, שלא יכלה לסבול את המלאכותיות הנראית על הרוב בדבור העברי, ביחוד כשאין הלשון שגורה היטב בפי המדברים, וגמגומם צורם את האוזן. ואלו זכה הזקן לשמוע ילדי א”י מדברים עברית בדרך טבעית בלשון אמם — ודאי היה שמח ומאושר".

______

ומנדלי האמן בעל “הנפש המורכבת מנטיות והרגשות שונות”, היחס הנפשי שלו לאחה“ע לא תמיד היה שוה במדה אחת. כאמור, חבה יתרה נודעת לו לאחה”ע ממנדלי, שהיה מכבד ומוקיר מאד את בעל “לא זה הדרך” ו“אמת מארץ־ישראל”. ולפעמים, כשהיה מנדלי נמצא, למשל, במסבת מתנגדים לחבת ציון ולחובבי ציון מתוך המחנה של נושאי דגל החברה “מרבי השכלה בישראל” (והוא היה קרוב לספירות ההן, וביחוד היה מנדלי רֵע כאח משכבר הימים לראש עמודי־התוך של “מרבי ההשכלה”, הוא העו“ד והסופר המפורסם מנשה מרגלית, איש־ריבו הקשה של אחה”ע במשך זמן רב), וכשהגיעה לאזניו פגיעה גסה בכבודו של אחה“ע יוצאת מפי קנאי ה”השכלה" ולוחמי מלחמתה הנלהבים, יש שהיה גוער בנזיפה במחללי שם האיש המכובד בעיניו ושהכל חייבים בכבודו, לפי דעתו, וקורא בחמתו: “אל תגעו במשיחי!”

אולם מנדלי היה יותר מדאי סוביֶקטיבי בכל דבר ונתון על פי רוב תחת השפעת שלטון הרגש והשראה ארעית, ובהכרח היו אצלו נגד אחה"ע, “הדורך בשבילו המיוחד” מבלי נטות ימין ושמאל, שעות של הקפדה קלה וחמורה, שהגיעה לפעמים לידי התמרמרות יתרה, מחמת הרגשה זמנית שתקפה עליו בשֶׁל איזו סבה.

מנדלי קרא, לדוגמה, אחד המאמרים של אחה"ע, שזה מדגיש בו הדגשה יתרה את רוב גדלו וחשיבותו של “מרכז הרוח”, והוא מצא בתוך המאמר דברים שהרגיזו את רוחו. והנה, כשנכנסתי אליו באותה שעת הרוגז, לא יכול לעצור במלים מלשפוך את חמתו על ראש “משיב הרוח” בדברים חריפים מעין אלו:

  • רוח, רוח תפסיה להאי גברא! שמים וארץ־ורוח! תמיד כל היום הוא מרבה דברים להפיץ בישראל את תורת הרוח ואינו חדל להנבא בשער בשם אלהי הרוחות. רבונו של עולם, החסר רוח הוא עם ישראל? כמדומה, שכבר הגיע עם־עולם זה לבחינת מי שאינו גוף ואין לו דמות הגוף, ומה לו עוד? אדרבא, יש ויש רוח בישראל די והותר. ואיש יהודי בזמננו צריך להשתדל להיות קצת גם אדם בעל גוף, בשר ודם ממש, ולשלוח לפעמים את הרוח “לכל הרוחות”…

ויש לפרקים שהסבא נמצא שרוי תחת השפעת רוח אחרת ופיו מפיק מרגליות והוא דורש נפלאות ונשגבות, כדרכו בקודש, במשלים נאים וציורים מזהירים על רוח ישראל וכל מעשה תקפו וגבורתו בכל הזמנים, ואתה פונה אליו ומעיר על זה בתמיה:

  • סבא, הרי נעשית כמעט לאחד־העמי ממש!

והוא נועץ בך את שתי עיניו קצרות־הראות ומשיב בצחוק ילד תמים, כדרכו לפעמים:

  • אני אחד־העמי? לא, חביבי, שגית קצת. להיפך, אחה"ע, המדַבר כדברים האלה, הוא מנדלאי, שהרי אותם הדברים כבר חרותים היו על הלוחות שלי הרבה זמן קודם מתן תורה של אחד־העם.

בכלל מרגלא בפיו של מנדלי:

  • אני ואחה"ע שנינו כשני כחות חשמליים חיוביים או שליליים, שזה דרכם אמנם לדחות זה את זה, ואף־על־פי־כן שניהם ממין אחד הם.

אולם כח הדוחה בין שני אלה הכחות הגדולים — ודוקא מצד אחד, מצד מנדלי הרתחן — היה פועל בעידן ריתחא את פעולתו אך לעתים רחוקות מאד, ואף אז רק לשעה קלה.

ובשעת קטרוג כזו קרא פעם בחמת רוח:

  • יודע אתה, אחה"ע מביא אותי לעתים מזומנות עד כדי כך, שהייתי נוטלו ותולה אותו בעצם ידי על רוב “רוחניותו”…

ועל זה הוסיף תוך כדי דבור:

  • מובן מאליו, כי אני “התַלין” בעצמי הייתי נושא עליו לאחר־המעשה מספד תמרורים ומבכה על האבדה הגדולה, כי מי יביא לנו תמורתו?

ופעם אחת בערה כאש חמתו של מנדלי על אחה“ע “עד להשחית”. הדבר היה בשעת ההרצאה של אחה”ע באודיסה בשנת תרס“ד, בקלוּב הסוחרים היהודים בשֵם “בֵיסֵידא” (שיחה), על משה רבנו, שנדפסה אחר כך בח”ג של “על פרשת דרכים”.

בהרצאה המצוינת ההיא הביע אחה"ע באופן מזהיר את דעתו, שאין לנו לחוש כלל לכל אותם השאלות והספקות, שחכמי אומות־העולם מונים אותנו בהם: אם באמת היה האיש משה במציאות, אם באמת חי ופעל באופן מתאים למה שמקובל באומתנו וכו' וכו', כי אנו אין לנו אלא משה זה שבדמיון העם, ואפילו אם היו “מצליחים להראות בבירור גמור, שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא יגרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל “המדבריות” שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה”. והדברים האלה, ששִׁמשו כעין הקדמה לעצם ההרצאה, הביאו את מנדלי, שנמצא אף הוא בין השומעים, לידי התרגזות יתרה. הוא ישב כמו על גחלים לוחשות, כלו נרגז ומורתח.

ר' מנדלי היה בכלל מתנגד גמור ומוחלט לדרכי מבקרי המקרא הקיצונים ותמיד היו מוכנות בפיו אמרות קשות וחריפות נגד בעלי הבקורת, כביכול, המתפרצים לתוך היכל הקודש של התנ“ך בכשיל וכילפות שלהם ומרשים לעצמם בחוצפא כלפי שמיא לסתור ולהרוס בזרוע נטויה ומהפכים דברי אלהים חיים למין מפלצת, “כגַונא דמוֹנדריש”. זה עסק — היה אומר — בשבילם, בשביל “הגוים”, שחכמיהם בחקירת הביבליה חכמת־מה להם והם, על פי רוב, בורים ועמי־הארץ לגבי “תלמידי־חכמים” שלנו. והוא, מנדלי, בעצמו היה בקי וחריף מאין כמוהו ב”ספר־הספרים" שלנו וחדושי המצאותיו בתנ"ך היו מפליאים את שומעיהם בעמקם וחריפותם, וחבל שלא נרשמו בספר להשאר לזכרון לדורות. ומשה רבנו אבי הנביאים היה גבורו הראשי בדברי ימי עולם ושם כבודו קדוש ונערץ בעיניו כל הימים. והנה זה בא, אחד לא מבני “הגוים”, אלא דוקא אחד־העם, המיוחד בבני עמנו ומבחירי “תלמידי־החכמים” שבקרבנו, ועומד ודורש בפני קהל רב דברים של “דופי” כגון אלו, ודבריו בנחת נשמעים וכאלו מקבל עליו את הדין, שיש אמנם להטיל ספק אם זה איש האלהים משה היה חי וקים גם מציאות או רק בדמיון בלבד!

בהתאמצות יתרה התאפק “הסבא” ונשאר יושב במקומו עד סוף ההרצאה, ותיכף לאחר שסיים המַרצה את דבריו האחרונים, בעוד הקהל הרב משמיע קול מחיאת כפים לאות רצון מיוחד, כנהוג, חש ר' מנדלי לקרוא לידידיו וחביבו ההיסטוריון הנודע ר' שמעון דובנוב, שישב על ידו בין השומעים, ופרש עמו לקרן־זוית ופניו פני להבים וזועמים מאד, ובכאב עצור אמר לו:

  • מה דעתך על דרוש נאה ונחמד זה? אוי לאזנים שכך שמעו! יודע אתה מה שנאמר בתורה על משה רבנו: “ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה”. אולם ביום הזה אני הגבר היודע קבורתו של משה היכן היא. כאן, במקום הזה, בטרקלין של קלוב הסוחרים “ביסֵידא”, מצא משה רבנו את קבורתו, והקברן שעסק במלאכת־הקודש הזאת באמונה — הוא מיודענו אחד־העם בכבודו ובעצמו!

אולם גם הכעס הגדול הזה לא היה, חלילה, כעס עולם, ואפילו לא לאורך־ימים. ר' מנדלי השתדל להסיר מלבו את כעסו על אחה“ע, שהקדיח הפעם, לפי דעתו, את תבשילו ברבים ולא נזהר מלהוציא מפיו דברים שאינם ראויים לו כלל. אמנם עוד ימים לא מועטים עברו והנגיעה בפצע זה היתה מעוררת בלב “הסבא” בכל פעם התרגזות, שחלפה חיש קל, והוא לא חדל גם להבא מלכבד את אחה”ע בכל נפשו ולחבבו כל הימים.

ויש לפרקים שהיה ר' מנדלי מרשה לעצמו לחמוד לצון ולהלעיג מטוב לב על זה וזה מן עסקני חבת־ציון וגם סופרים, שהיו ממקורבי אחה“ע ובאי ביתו, למשל, על פלוני מן הקולנים שבעסקני חובבי־ציון היה אומר: “סופר דברי הימים של זמננו, העתיד לבוא, בודאי יתן רשימה מלאה, כעזרא הסופר בשעתו, של שמות ראשי עולי הגולה בימינו ועל השמות הללו יבואו טעמי נגינה, כנהוג, ואז השם “פלוני” יבוא בודאי בנגינת “קרני־פרה” והקורא צריך יהיה לקרוא אותו השם בסלסול רב לפי חוקי הטעם של נגינה זו” (ובשעת גבורו היה “הסבא” מאריך לסלסל את השם “פלוני” בנגינת “קרני־פרה”)… או על סופר אלמוני מתלמידיו המובהקים של אחה”ע, ההולכים בעקבותיו, היה ר' מנדלי אומר: “אלמוני” הוא “הגולם” של אחה“ע, כמו גולמו של ר' ליב שרה’ס או של מהר”ל מפראג בשעתם, וכל מה שזה נואם בפיו וכותב בעטו נעשה בכח שם המפורש של אחד־העם"…

ודברי הלצה כגון אלו היו מגיעים גם לאזני אחה“ע. ולא זה בלבד, אלא שנמצאו בני־אדם טובים שהזדרזו למסור לו, לאחה”ע, גם את הדברים הקשים נגדו שהפליט “הסבא” מפיו בעידן ריתחא. אבל אחה"ע לא נתן לדברים כיוצא באלו ממשות יתרה; לשמע ההלצות שחק בעצמו שחוק של מבין־סלחן, ואף פעם לא נתקלקלו על ידי כך יחוסי הכבוד והידידות הנאמנה בינו ובין ר' מנדלי.


 

ז. מנדלי מו"ס וחבת ציון

היחס של ר' מנדלי מו"ס לחבת ציון ולציונות שלאחריה לא תמיד היה באופן שוה. בכלל היה “הסבא”, כאמור, איש סוביֶקטיבי במדה מרובה, בעל נפש מרכבת, מתפעלת ומתרגשת, ויש שהיה מוציא מפיו משפט קשה בחריפות יתרה על ענינים ואישים לפי השראת הרוח המיוחדת שבאותה שעה, והשומע שקבל את הדברים כפשוטם ומהר להחליט על “השקפת־עולם” וכדומה ולהוציא מסקנות קבועות — לא היה אלא טועה.

בעיקר הדבר לעולם לא הביט ר' מנדלי אוֶן, חלילה, בעצם הרעיון של חבת ציון ולא שָׂם תִפלה בציונות כשהיא לעצמה. אדרבא, השם ציון יקר היה בעיניו ולבו הגה חבה לתקות הגאולה, וגם אבי הציונות בגלגולה החדש הרצל הביא אותו לעתים קרובות לידי התפעלות והתלהבות עצומה. אולם כמה מ“הנפשות הפועלות”, העולות לדוכן על הבמה לעיני כל ישראל, אלו העסקנים הנלהבים “נושאי הדגל” ביד רמה ועוד יותר בפה ממלל גבוהות ורמות, המרבים רעש ושאון, לצורך ושלא לצורך, ומעלים אבק עד לב השמים והדוחים מתוך המחנה בשתי ידים בקנאות יתרה את כל מי שדעתו אינה כדעתם אפילו בקוצו של יו"ד, — העסקנים “הרעשנים” האלה היו פוגעים בחושו האֶסתיטי ועושים שרטת בנפשו האמנותית, ובשביל כך היה מוציא לפעמים מפיו בשעת שיחה עם אנשים קרובים דברים חריפים ובדיחות עוקצות כלפי פולני ואלמוני, שדרכם היתה לא לפי טעמו ורוחו.

האגוז־קוקוס — היה אומר לפעמים בשעת התרגשות — תוכו המתוק אינו מתקלקל לכאורה על ידי כך שהוא נתון במקום טנופת, ובכל זאת כל אוכֶל כגון זה תתעב נפש בני אדם ואינם מוצאים אותו ראוי לאכילה, אף־על־פי שאפשר בנקל להסיר את קליפתו המזוהמה ולהוציא את התוך הנקי והצח. כך מקלקלת הקליפה (כמה מנושאי דגל האידיאה, כביכול, של הציונות) ועושָה ל“נמאס ומאוס” את התוך (היא ציון היקרה והחביבה לכל אדם מישראל).

בכלל היה כל ענין ה“התקהלוּת” והמפלגות זר לרוחו ונפשו, וכבר הזכרתי המימרא הרגילה בפיו: “שאֵת לא אוכל את החובבנים מכל המינים”. ויש שלא חס גם על כבוד גדולי העסקנים, התופסים מקום בראש, בכותל המזרחי של “התנועה”, אם לעתים דרכיהם לא זַכו בעיניו.

ידוע הוא, למשל, דבר־הלצתו כלפי העסקן המפורסם אוסישקין, שהיה נוהג נשיאותו בועד חובבי־ציון שבאודיסה ברמה ובהבלטת “רצון” תקיף שאין לך דבר העומד בפניו: “ולירושלים עירך ברחמים תשוב” — היה אומר — זה בודאי טוב ויפה, אבל “אוסישקין (ותשכון) בתוכה” — דבר זה לא טוב ולא יפה ביותר…

ויש שהיה מספר בשעת הכושר, לשם משל ציורי, כדרכו, שעוקצו מכֻוון כלפי אותו האיש, — מעשה זה, שאירע לו בחייו באחד הימים:

  • פעם אחת, בימי שבתי בזיטומיר, פגשתי אצל בית־דירתי את חז“ס, והוא מניע את ידיו ומתרגז כלפי אשה אחת מוכרת־ספרים, שהיתה לה עמו זה־עתה דין ודברים טורדים. אחזתי בו והכנסתיו לתוך ביתי להרגיעו. בחדר הגדול פשטתי את מעילי ושכבתי לי סרוח על הסַפה, מעשה בעל־הבית, והוא, חז”ס, דעתו לא נחה עליו עדיין והריהו מתהלך על פני החדר הנה והנה ומפיו יז קצף על אשת־ריבו. והנה נפתחה פתאום אחת הדלתות מן הצד ובפתח נראו פני אשה כבוּדה, העומדת ומביטה אלי בפנים שוחקות. שאלתיה פעם ושתים: מה לה? והיא עומדת לה במקומה וחיוכה הקל מטוב־לב אינו סר מעל פניה, עד שמלאתי חֵמה וגערתי בה בנזיפה: “הגידי, מה לך פה?” ועל זה השיבה בסבר פנים יפות: “יהי שלום לכם, אם שחקה לי השעה שיבואו לביתי שני אנשים חשובים ונשואי־פנים כאלה, כיצד לא אשחק בהנאה יתרה שזכיתי לכך”. ורק אז הבינותי פשר הדבר, שטעות היתה כאן מצדי ומתוך פזור־הנפש נכנסתי לדירה זרה, השוכנת מול דירתי ודומה אליה בכל פרטיה, וזו האשה היא כאן בעלת־הבית. וכך הוא הדבר בנוגע לציון וארץ ישראל. כמדומה, כל ישראל יש להם חלק בהן. והנה הוא, אוסישקין, בא ומתמתח שם בכל מלוא קומתו, מעשה־פריץ, כאומר: “ציון זו אנכי”, רשות־היחיד שלי — ולאיש כמוני, שיש לו כמדומה שייכות לציון, הוא פונה בזעמו בשאלה: מה לך פה ומי לך פה?…

והוא, “הסבא”, היה נושא את נפשו כאחד משלומי אמוני ישראל דוקא למקומות העתיקים שבארץ־ישראל ומשתוקק לראותם, וביחוד את קברה של רחל אמנו, שהיתה תמיד נחשבת בעיניו לסמל הנפש הרמה והנִשָׂאה של אֵם רחמניה והיה מעריץ את זכרה. “קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה” — את הפסוק הזה היה רגיל להשמיע מפיו ברגש ובגעגועי קדש. ובשעה שאנו שני “נכדיו”, ביאליק ואנכי, נסענו בפעם הראשונה לארץ ישראל לשם תיור (בשנת תרס"ט) ובאנו אליו קודם הנסיעה לקחת מאתו את ברכת הפרידה, אמר לנו הסבא בכובד־ראש גמור: “ודאי תלכו שם לבקר את קבר רחל אמנו; זכרו ואל תשכחו למסור לה גם בשמי דרישת־שלום”.

ולאחר שחזרנו מארץ ישראל ובאנו אל הסבא לספר לפניו על רשמי נסיעתנו ועל כל מראה עינינו בארץ אבותינו, היתה אחת השאלות הראשונות שהציע לפנינו: אם לא שכחנו למלא את בקשתו?

באזנים קשובות שמע “הסבא” כל מה שספרנו לו על סימני התחיה של העם והארץ שראינו בעינינו, וביחוד על הדר הטבע הנפלא בארץ הפלאות.

  • סבא — אמרנו לו — מה טוב ומה נעים היה הדבר אלמלי לקחת לך מועד והלכת גם אתה לראות בעיניך ארץ חמדה זו. הן מי כמוך יודע ומרגיש את חמודות התולדה בכל גוני צורותיה? ושם תראה חזות הכל ונפשך תשבע עדנים.

  • ללכת לארץ ישראל, אתם אומרים — ענה על זה הסבא — לא, לא זה הדרך לפני. חוששני, מתירא אני בנפשי.

  • מהו החשש, סבא, איזה מורא יש כאן?

  • יש ויש, חביבי. יודעים אתם, בימי נעורי קראתי את הספור “אהבת ציון” של מאפו, וכמובן, לא היה קץ ושעור לעונג נפשי בשעת הקריאה. הרושם שעשה הספור הנפלא על נפשי הרבה היה עז וכביר שלא ימחה לעולם. והנה מאז ועד היום הייתי נזהר מאד מלקחת שוב את הספור בידי ולעיין בו, יודעים אתם מפני מה? מפני היראה שמא אמצא שם (ובודאי אמצא ואמצא!) פגימות ומגרעות ודברים שאינם עוד לפי טעמי ורוחי — ונמצא שאני בעצמי קלקלתי את השורה ובידי קפחתי את כל הרושם התקיף מלפנים. וככה הדבר גם בנוגע לארץ־ישראל. חוששני מאד, שמא תבוא המציאות הגסה ותטפח על פניו של הדמיון, החי והקים בקרבי כל ימי חיי. הנה, למשל, הירדן. מה דמות ערכתי לו בדמיוני כל הימים? זה הירדן כים גדול ורחב־ידים בעיני רוחי: “הירדן מלא על כל גדותיו”, “גאון הירדן” — מי ידמה לו ומי ישוה לו? ואני אבוא לשם ועיני תראינה את כל “גאון הירדן” במלואו בתואר פני נחל קטן ודל — וכל עושר חזיוני יתנדף לו כעשן והיה כלא היה… ובכן הניחו לי, בבקשה מכם, להיות יושב בית ונהנה מרחוק מזיו התמונה הדמיונית…

ובאחרית ימיו של “הסבא”, בשעה שחדל להיות “זקן צעיר”, כמו שקראו לו רבים במשך כמה שנים, ופסקה לו תקופה זו של “בגבורות”, וקפצה עליו זקנה ממש יחד עם משלחת מלאכיה הרעים וכחו תש כילד, — התחיל חולם על איזו פנה שלוה, אחוזת־נחלה קטנה למנוחה שלמה לעת זקנה וחולשה. בדבר הזה השפיע עליו מו“ל חרוץ אחד, שהוציא אז באודיסה עתון בלשון יהודית, וברצונו לעשות נחת רוח ל”סבא", ודרך אגב גם רקלמה יפה לעתונו, הפליא עצה לעורר “תעמולה” רבה בעתונו על דבר “פנת הסבא” (דעם זיידענ’ס ווינקעלע), שיגישו לו, לסופר הגדול, מכבדיו ומעריציו. והוא, “הסבא”, היה נוח אז לקבל השפעה כגון זו ובתמימות ילדותית האמין בלבו, שאין בחלום זה שום דברים בטלים ועתיד הוא להתקיים ולצאת בקרוב מן הכח לפעולה ממשית.

אמונה זו גרמה לו הרבה קורת־רוח ושעות יפות של עלית נשמה בימי חולשה וירידה, באותם הימים שאין בהם חפץ. דמיונו מצא לו עבודה נעימה בתאור האידיליה של החיים היפים שם בקרן פנתו, בנחלת מנוחתו, הרחק משאון קריה והמונה וקרוב תדיר אל הטבע אהוב נפשו כל הימים. גם בית־מדרש מרֻוח יתנוסס שם, מעֵין אקדמיה לתלמוד תורה וחכמה, וצעירים ינהרו אליו, תלמידים מקשיבים, לשמוע הרצאות חשובות מפי “הסבא” וידידיו הסופרים הקרובים לו ברוח, גם לעבוד עבודות ספרותיות תחת השגחתם והוראתם של אלה. ולא “תורה” בלבד תמָצא שם אלא גם “קמח”, לשם ספוק צרכיהם של עניי הלומדים, ולא יהא שם מחסור כל דבר…

ככה ארגה לו שפעת דמיונו חלום יפה ברב ענין. ו“נוה שאנן” זה נעשה אצלו למין “רעיון תקוע”, שלא הרפה ממנו כל הימים. ולאחר שנואש מקבלת מתנת־עם, לא חדל לחלום שיזכה להגיע לכך בכחות־עצמו. גם שֵם קבע מראש ל“ילד שעשועיו” כשמו שלום: “נוֵה שלום”.

והנה “נוה שלום” זה, שמצא לו את מקומו קודם בתאור דמיונו של “הסבא” באחד “הפונטַנים” הסמוכים לאודיסה, נעתק מכאן מבלי משים ועבר לשם, לארץ־ישראל. שם באחד המקומות היפים והנחמדים, סמוך למושבה עברית מלאת חן־המזרח, תהא פנת מנוחתו. ומובן מאליו, כי ידידיו הקרובים ואהוביו הנאמנים אף הם יעברו עמו לארץ חמדה ויחד ישבו שבת אחים וייסדו שם מעַין “יבנה” חדשה למופת בישראל. “אילן עתיק — היה אומר — כשבאים להעתיקו ממקומו צריך לעקור אותו עם שרשיו ולהעבירו למקומו החדש יחד עם הקרקע שמסביב; כך אי אפשר בשום פנים לקחת ולהעביר אותי בלי חברת ידידי הקרובים ללבי ונפשי”.

שִנוי המקום של אותו “הנָוה”, שהתחיל לראות אותו בחלום דמיונו דוקא שם בארץ־ישראל, בא לא בתור ענין של ציונות, אלא, חושבני, מתוך התגברות הרגש הדתי בלבו של “הסבא”. נטיה לא קלה לרגש כזה היתה נִכרת בקרבו גם קודם לכן, אבל בזמן ההוא התחזקה וקבלה צורה בולטת ביותר, עד שהתחיל להתפלל בכל יום בבקר בכונה עצומה. “תקופה חדשה — אמר לי פעם — מתחילה אצלי; אין אני הולך בעקבות “מבקשי אלהים” הידועים, שהרי מעולם לא אבד לי אלהי, שיהא טעון חִפוש ודרישה, אבל מרגיש אני שמחלתי האחרונה הועילה למרק ולצרף את נפשי והביאתני לידי התקרבות רבה אל אלהים”.

והתקרבות זו גררה גם התקרבות יתרה אל ציון, שהיתה חביבה עליו, כאמור, מאז מעולם. ופעם אמר בימים ההם, בתקופתו האחרונה:

  • אין אתם יודעים עדיין מה יהא בסופי. עוד עתיד אני לכתוב באחרית ימי חלדי “שירי ציון”…

וזה היה חלומו האחרון בחיים.



  1. לעבודתי זו השתמשתי בתולדות מנדלי שכתב בינשטוק ב“ווסחוד” (דיצמבר 1884), ברשימה האוטוביוגרפית של מנדלי ב“ספר זכרון” שהוציא סוקולוב, בספור “בימים ההם” (“חיי שלמה”), שהוא בעצם אוטוביוגרפיה כתובה בדרך אמנותית ומכילה ביחד עם דברי פיוט הרבה אמת מחיי אברמוביץ בימי נעוריו, בהביבליוגרפיה של “מנדלי” מאת מלאכי (“התרן” תרע"ח), ומלבד כל אלה בידיעות, שזכיתי לקבל מפי ר' מנדלי בעצמו.  ↩

  2. אצל מנדלי נשמר בכת“י שיר קטן זה, שהיה רשום תחתיו בכתב־ידו של מנדלי: ”של אבי המנוח זצ“ל”:

    הוי! כלבים עזי נפש חורצי לשון

    בן עמרם: עת נחה ישׁורון ברינה וששון

    מהרים קול ומנבוח אז התאפקו

    למו נתן שכר טרף לשׁנַמו

    נבלה וטרפה לא יאכלו מבלעדמו

    עתה ידמו פן מרעבון יזעקו.  ↩

  3. עי' זכרונותיו של פפירנא “מימי ניקולאי” במאסף הרוסי “פערעושיטאָיע” II.  ↩

  4. שם־משפחתו של שלום־יעקב אף הוא היה בתחילה ברוידא, וכך חתם את שמו מפורש במחברת הכתבים שנשארו מימי נעוריו “שלום־יעקב ברוידא מקאפוליע”, ורק אחר כך נרשם בשם אברמוביץ.  ↩

  5. אותו המלמד שבא מגליל וואהלין לשמח את אשתו ברגל ומספר גוזמאות על מדינה מבורכה זו, שמנדלי מצייר בספורו “לא נחת ביעקב” – נוצר, כנראה בצלמו של אברהמ'ל הפסח.  ↩

  6. ביום ערב שבת בא הצעיר אבר', שכנראה שמו הלך לפניו, מקמניץ לברדיטשוב, וביום השבת בא לבית הנוטַריום כדי “לראות את הכלה” – ובמוצאי שבת כבר נכתבו “ראשי פרקים”.  ↩

  7. היו גם מבקרים שמצאו טעם לפגעם בס‘ “תולדות הטבע” ודרשוהו לגנאי. המבקר הידוע אורי קובנר יצא בבקורת עזה וחריפה (במחברתו “חקר דבר”) על ספר זה ועל מאמריו של אבר’ בכלל, וביחוד הרעיש את העולם על זה שטעה המח' בפשט השֵם הגרמני של אחד ממיני התולעים ותרגם אותו שלא כהלכה. ועוד מבקר שני עלה על במת “המליץ” ב“עצה טובה” לבעל “תולדות הטבע”, שיניח את ידו ממלאכת הספרות, שאינו הגון וראוי לה, וילמוד מלאכת הבוכהלטריה המחיה את בעליה…  ↩

  8. על פי הצעת החברה “מרבי השכלה בישראל” התחיל אבר' בשנת תרכ“ז לתרגם מרוסית לעברית ספר למוד להיסטוריה הרוסית מאת אילובַיסקי, וחלק אחד מזה יצא באודיסה, בשם ”ספר דברי הימים להרוסים" (“נעתק בשפה ברורה ופשוטה לטובת כל עדת בני ישראל, אשר יקראו קורות בני ארץ מגוריהם מעת היותם לגוי בימים ההם עד הזמן הזה”). אבל המתרגם, אחרי שתרגם כדי שליש הספר, לא הסכים לשכר שקצבה החברה (10 רו"כ לגליון של דפוס) והסתלק מעבודה זו.  ↩

  9. ספור זה נכנס בתור הוספה מיוחדת בסוף הכרך השלישי של כתבי מנדלי מו“ס הוצאת ”ועד היובל" בתקונים ונוספות מרובים, שנעשו בידי המחבר בסגנונו של כל הספור, שאין דוגמתו בשאר הספרים של כל שלשת הכרכים.  ↩

  10. פפירנא בכתבי זכרונותיו הנ“ל מספר מה שהשיב לו דיק על השאלה, מפני מה ראה לכתוב בלשון ז'רגונית גסה במקום הלשון העברית היפה, לאמר: ”להרוס בנין עתיק אפשר לא בדקירות של מחט־זהב דק אלא בהלמוּת פטיש עבה".  ↩

  11. שם בדוי זה בא לו לאברמוביץ שלא מדעתו. הוא בעצמו רשם על כתב־ידו ששלח למערכת “קול מבשר” את הכנוי “סענדעריל מוכר ספרים” (מימי נעוריו נשארה בזכרונו תמונת מו"ס אחד, סנדריל שמו, שהיה בא לפרקים לקאפולי עיר מולדתו בּחבילת ספריו), אלא שהמו"ל צדרבוים, שנקרא אף הוא בשם סנדר, ראה בזה, כנראה, מעין עלבון לכבוד שמו והרשה לעצמו לשנות את השם של המחבר למנדלי מוכר ספרים.  ↩

  12. בגבור הספור הזה התכוון המחבר לתאר את הגביר הברדיטשבי המפורסם יעקב־יוסי היילפרין.  ↩

  13. בנו של המחבר מ. אבר', שהיה אף הוא סופר ומחבר ספר־שירים בלשון רוסית, תרגם את “הסוסה” לרוסית, ולאחר שנדפסו הפרקים הראשונים בעתון החדשי “ווסחוד” נענש העתון על כך ונפסק לששה חדשים.  ↩

  14. כשהצעתי לפני ר' מנדלי מו“ס שיואיל לתרגם את ספרו ”מסעות בנימין השלישי“ לעברית בשביל ה”פרדס" ספר שלישי, שהתכוננתי להוציא, אמר לי שאין שעתו עכשו פנויה, בהיותו עסוק בעבודה ספרותית אחרת, ונתן לי עצה שאני אקח על עצמי את עבודת התרגום ואביא לפניו כל פרק ויחד עמי יעבור עליו כדי לתקנו ולהכשירו לדפוס. כמובן לא יכול המחבר למצוא קורת־רוח בתרגומי והיה משנה את הפרקים הראשונים בתקוניו מן הקצה אל הקצה, ולבסוף נגש לתרגם את יתר הפרקים בעצמו.  ↩

  15. באותה “הסלבית שלו”, כלומר בארמית, היה “הסבא” משתמש לפעמים רחוקות גם לשם שווי הצלצול הלשוני למלה הלועזית הדרושה לו. למשל, המלה הרוסית “פריסטַב” (פקיד המשטרה) התגלגלה אצלו מטעם זה למלה הפרסית “פריסתיקא” (בתמונתה הארמית “פריסתיקא דמלכא”) הדומה בצלצולה ל“פריסטַב”. ופעם אחת הגיע ב“סלביות שלו” לידי קוריוז בלשני: כידוע קרא את ספורו “פישקה החגר” בתרגומו העברי בשם “ספר הקבצנים”, אבל הוא לא רצה לוותר גם על שמו של “חתן הספור”, וכדי להשאיר זכר להשם “פישקה החגר” החביב עליו הוסיף אחרי השם “ספר הקבצנים” בסוגרים עוד שם אחר: “נון כפופה”, וכיוון בזה לתרגומו של השם הארמי “נון” ביהודית: פיש כלומר פישקה, וכך נדפסו שני השמות יחד ב“הדור”, ששם בא הספור בעברית בראשונה פרקים פרקים, ורק אחר כך השפיע עליו אחד מידידיו להסיר את השם השני המשונה מעל הספור.  ↩

  16. על אנחה אחת, שנקבעה בלבו מימי ילדותו, ספר באזני אחדים מידידיו הסופרים, שנאספו בביתו לשמוע קריאת “הדבוק” מפי מחבר הדרמה אנ־סקי: “יש תנועה אחת – אמר ”הסבא“ אחר הקריאה – העויה אחת או אנחה שנשארת חקוקה בלב לאורך ימים. הנה זוכר אני, שבימי ילדותי היינו אנחנו הפעוטים בוחרים לשבת שעות שלמות על גבי התנור הגדול שבביתנו ובישיבות האלה הצטרפה אלינו כמעט תמיד ילדה יתומה בת אחת השכנות, אבל היא לא השתתפה כלל בשיחותינו ובשחוק־ילדים שלנו. היא היתה יושבת לה בפנתה ושותקת. רק פעם אחת הוציאה מלבה אנחה כזו, שאינה נותנת לי מנוחה עד היום, ואני לא אנוח ולא אשקוט עד שאמצא לה תקון באחד הציורים”.  ↩

  17. כדאי להביא בזה את שני הקטעים הללו בנוסח החדש שבמהדורא השניה (ספורי מנדלי מו“ס, אודיסה תר”ם), למען יבחון הקורא ויראה את ההבדל שבין הנוסח הראשון ובין המתוקן. קטע א‘: “השוטר עמד והתבונן נפלאות כסלון. הניע ראשו, תוהא ומתחכך בעקימת שפתים ומוציא מפיו קול דברים, שהכסלונים בתומם דרשום לשבח, ודאי ערל זה תמה על חכמת היהודים ואומר בלבו: רק עם חכם ונבון הגוי הזה. לפיכך זחה דעתם עליהם ונצנצה בהם מדת הבטחון ואמרו כי מעתה ירחמם הנוגש הזה וימלא כל משאלותיהם. הן אמנם העז איש אחד ללגלג על כסלון ולומר, גוי זה מנוולה עוד יותר ומעיד עליה שהיא סרת טעם, אבל כך אמר אחד האפיקורסים, מאותם החקרנים השוטים, ולפיכך לא השגיחו בו ואת דבריו נשא הרוח”. קטע ב’: “שפתו התחתונה רופפת ותלויה למטה ושניו נשקפות מבעד פתחי פיהו ונראה כמשחק, בשעה שעין ימינו נגרה מאין הפוגות”.  ↩

  18. “רחוב זה, רחוב דיגטַרני — היה מנדלי מתלוצץ באזני מכריו — מפורסם בעיר והכל יודעים שהוא מלא בתי־קלון, ותלמוד־תורה כנגד כלם”.  ↩

  19. את הכנוי “זרגון” לא יכול “הסבא” לסבול והתמרמר עליו ברוגז גדול כמו על הכנוי “ז'יד” ליהודי. ומעשה במשכיל צעיר אחד שבא אליו ובקש ממנו שירשהו לקרוא לפניו את שיריו. באיזו לשון כתובים שיריך? — שאלהו “הסבא”. ב“ז'רגון” — ענה הצעיר לתומו. מה אתה אומר, ז‘יד? — העמיד “הסבא” את פניו על הצעיר. המלה האחרונה הביאה את הנשאל במבוּכה גדולה ופניו חורו ולשונו נאלמה. ראה — הוכיח אותו “הסבא” — עד כמה התבלבלה דעתך כשקוראין לך בשם המנוֹאץ "ז’יד“, ואיככה זה אתה מרשה לעצמך לקרוא ללשון העם, המדוברת בפי הוריך וזקניך, בשם הבזוי ”ז'רגון?"  ↩

  20. תרגום “ספורי המקרא” חלק ראשון יצא בשנת תרע“ג בהוצאת ”מוריה“ בשם: ”פונם חומש דורך בא“ר” (ר"ת: ביאליק, אברמוביץ, רבניצקי).  ↩

המלצות קוראים
תגיות