ביודעים ובלא יודעים התייצבה תנועת הפועלים בארץ מראשית צעדיה על דרך היצירה המעמדית העצמית. מניעים חיצוניים ופנימיים דחפו אותנו ליצירת משקי עובדים בכפר ובעיר ומשנה לשנה הולכת ומתגברת בתוכנו השאיפה לסדר את העבודה, החקלאות והחרושת ברשות העובדים ועל אחריות העובדים, והולכים ורבים המפעלים הכלכליים הנמצאים בידי ציבור הפועלים. מתוך הכרה ברורה או מתוך יצר בריא הבין והרגיש הפועל העברי בארץ, שהאמצעי הנאמן להגיע למטרה היא הגשמת חלק מן המטרה עצמה. בדרכו להגשמת הציונות הסוציאליסטית – הקמת חברת־העובדים של העם העברי בארץ – יצר הפועל העברי את התאים והגרעינים הראשונים של חברה עובדת זו.

אולם אם נבחון את מפעלינו בקנה־המידה של הציונות הסוציאליסטית – וקנה־מידה אחר אי־אפשר שיהיה בכל פעולתנו – ונשאל את נפשנו באיזו מידה מקרבים אותנו כל מפעלינו אלה להקמת חברת־העובדים של העם העברי בארץ, – נמצא שבלי תיקונים יסודיים, כלכליים וחברתיים, במבנה המשקים ויחסיהם ההדדיים, לא תמלא עבודתנו את שליחותה ההיסטורית.

מהי התכלית הכלכלית החברתית של כל עבודתנו בארץ? הרחבת אפשרות העלייה, קוממיות כלכלית ויחסי־חברה נעדרי קיפוח וניצול. במצב הקיים אין המשקים שלנו, בין בכפר ובין בעיר, ממלאים אף אחת משלוש המשאלות הללו.

שיטת המשקים הבודדים העומדים ברשות עצמם, ברשות הקיבוץ הקטן שבכל משק ומשק, יש בה כל המגרעות של המשק הפרטי הקטן מבלי המעלות הכרוכות במשק האינדיווידואלי הטהור, ואין בה אף אחת מהיתרונות של המשק הגדול. המשק הקיבוצי הקטן לא יוכל עמוד בפני ההתחרות של משקי הרכוש המנצל, ואם על פי נס יצליח בכל זאת – ייסגר וייהפך למשק פרטי של קבוצת שותפים. הקיבוץ הבודד המושל במשקו לא ידאג בעבודתו לצרכי העלייה. במקום הדאגה להרחבת כשרון הקליטה של המשק ישים כל מעייניו בביצור מצבו הפרטי על חשבון האמצעים הציבוריים. ענפי המשק השונים, בחקלאות ובחרושת, הקרועים זה מזה, לא יתבצרו ולא יסתייעו מתוך עזר וחיזוק הדדי, אלא להיפך, ישאפו להיבנות אחד על חשבון השני (דוגמה בולטת: המשרד לעבודות ציבוריות והמשקים החקלאים). ואחרון אחרון גרוע: משקי הקיבוצים הבודדים העומדים ברשות עצמם יצרו תהום בין הפועלים השכירים שאין להם כל יחס וקשר, חברתי וכלכלי, אל משקי העובדים, ובין הציבורים בעלי המשקים. המעמד העובד יתפלג לשני מעמדות: למעמד פועלים שכירים חסרי־רכוש ומעמד עובד “בעל־ביתי”, שרק כפשע בינו ובין המעמד ה“בעל־ביתי” החי על ניצול. בלי השפעת גומלין בין היצירה העצמית של מעמד העובדים ובין מלחמתו המעמדית, בלי הקשר הכלכלי החברתי האמיץ אשר לא ינתק בין העובדים השכירים ובין העובדים במשקיהם הם – צפויה סכנת התפוררות והרס לכל פעולתנו המעמדית בארץ ולכל עבודתנו הלאומית.

גם בפעולתנו הציבורית והסידורית היינו לפני שנים אחדות קרועים וגזורים לאגודות אגודות, שכל אחת מהן עמדה כולה ברשות עצמה ופעלה על אחריותה הפרטית. וציבור הפועלים בארץ הבין והכיר שבלי רשות אחת כוללת של כל המעמד העובד שתכַנס את כל הגופים החלקיים – לא תצלח עבודנו. ונוצרה “אחדות העבודה”, ואחר כך “הסתדרות העובדים הכללית”. את האיחוד הסידורי והציבורי הזה עלינו להשלים באיחוד כלכלי.

עלינו להקים את חברת־העובדים אשר תאחד את כל משקי העובדים בעיר ובכפר בקואופרציה אחת לתוצרת והספקה לשם כלכלה עצמית של המעמד העובד כולו.

לתכלית זו תתכונן ההסתדרות הכללית בתור “חברת עובדים להתיישבות, חרושת, עבודות קבלניות והספקה”, ותאושר באופן משפטי על פי חוקי הארץ.

חברה זו אינה חברה של מניות (התאגדות הרכוש) אלא ברית עובדים (התאגדות אישים) ואינה נבנית על יסוד של מניות אלא על יסוד של תרומות חברים שנעשות לקנין־צמיתות של החברה. שיעור התרומה נקבע בסכום מינימלי למען יוכל כל פועל להשתתף בחברה (25־10 גרוש).

כל חבר ההסתדרות מחוייב להיות חבר בחברה. הנהלת החברה נבחרת בוועידה הכללית של החברה, שהיא גם הוועידה הכללית של ההסתדרות, באופן שהועד הפועל של ההסתדרות הוא למעשה הנהלת חברת־העובדים.

החברה מרכזת בידה את סידור ההספקה של כל חבריה, ולתכלית זו היא מאגדת אותם בכל מקום באגודת־ניהנים בתור סניף החברה. “המשביר” מסתדר בתור ברית אגודות־הניהנים, המתנהלת על־ידי מחלקת ההספקה של חברת העובדים.

ההספקה המרוכזת של כל ציבור העובדים משמשת בסיס נאמן ובטוח לתוצרת העצמית של החברה. עד כמה שתנאי הארץ מרשים שוקדת החברה לסדר את ההספקה של חבריה מתוך התוצרת הפנימית בחקלאות וחרושת, החל מהספקת צרכי המזון והמחייה מתוך משקיה החקלאיים וגמור בהספקת בתים לחבריה על ידי סניף הבנין של החברה.

החברה מנהלת ברשותה את ההתיישבות של חבריה בעיר ובכפר. החברה מקבלת באריסות עולמית את אדמת הקרן הקיימת לשם התיישבות חבריה והיא יוצרת ברשותה “קרן להתיישבות”, לבנין בתים ולרכישת כלי־עבודה חקלאיים וחרשתיים וחמרי עבודה מכל המינים.

כל רכוש משקי העובדים הקיימים בעיר ובכפר עובר לרשות קרן ההתיישבות של חברת העובדים.

הקרן מקבלת מאת המוסדות הלאומיים (ההסתדרות הציונית, יק"א ועוד) הלוואות לזמנים ארוכים (99 או 49 שנה) במתכונת יחסית קבועה לפי הסכומים שהיא עצמה מכניסה לקרן מהכנסותיה הפנימיות או מהלוואות פנימיות של חבריה (למשל על כל 100 לי“מ של החברה 1000 לי”מ הלוואה), ומלבד זאת היא מוציאה שטרי התחייבות (אובליגציות) בתשלומין לעשרים או עשרים וחמש שנה בערבות האיפותיקאית של בתי החברה.

החברה מיישבת את חבריה לפי דרגת הכנתם בעבודה במשך זמן קבוע על פי תקנות החברה. ההתיישבות היא עירונית וכפרית. בכל מרכזי העבודה העירוניים הגדולים רוכשת החברה קרקעות לייסוד שכונות עובדים בחקלאות וחרושת, שיספקו לציבור הפועלים את צרכי המחייה (ירקות, חלב, ביצים, בשר), הלבשה והנעלה וכו'. גם ההתיישבות מחוץ לערים לא תיבנה על המשק החקלאי בלבד, כמו שנהוג בהתיישבות החקלאית הבלתי־רציונלית והבלתי־ציונית של עכשיו (בלתי־ציונית – משום שאין כשרון קליטתה רב לקבלת העלייה), אלא על משק רב צדדי בחקלאות וחרושת, בכיוון של הספקה עצמית של מכסימום הצרכים של המתיישבים ועודף תוצרת בשביל השוק הפנימי (של החברה) והחיצוני.

אין החברה מיישבת חבר שלא מילא את חוק דרגת העבודה הנקבע על ידי הסתדרות העובדים. חוק זה קובע את הזמן המינימלי שעל כל חבר חדש (עולה) לעבוד בעבודות הרזרביות של ההסתדרות ואחר כך בעבודות הקבלניות של מחלקת העבודות הקבלניות של החברה או בעבודה פרטית לפי תנאי ההסתדרות.

בכל משקי החברה נקבעת משכורת מינימלית ומכסימלית, לפי תנאי כל מקום ומקום ובהתאמה ידועה למחירי השוק; עודף ההכנסות נכנס לקרן ההתיישבות של החברה לשם הרחבת המשקים הקיימים ויצירת משקים חדשים. לפי הצורך והתועלת מפרישה אחוזים ידועים מעודף ההכנסה של משק ידוע ומחלקת אותם בין העובדים באותו המשק.

הרווחים של ברית אגודות הניהנים (“המשביר”) מקצתם מוחזרים לניהנים לפי מתכונת קניותיהם, מקצתם מוקדשים למוסדות התרבות של ההסתדרות הכללית והשאר נכנס לקרן ההתיישבות של חברת העובדים.

המשרדים הטכניים לחקלאות וחרושת של החברה מפקחים יחד את באי־כוח האגודות האומנותיות של ההסתדרות הכללית על טיב העבודה במשקי החברה ועבודותיה הקבלניות. דרך בנק־הפועלים עוברות כל האופירציות הכספיות של חברת העובדים למחלקותיה השונות, ובו מתרכזת גם הנהלת החשבונות של כל מוסדות החברה. הבנק מארגן גם את הקרדיט הפנימי של חברי חברת העובדים על ידי הוצאת שטרות כסף של החברה בסכומים מוגבלים ברכוש החוזר בעין הנמצא ברשות המוסדות השונים של החברה.

אין כוונת ההערות הקודמות לקבוע מסמרים בבנין חברת־העובדים. יצירות כאלו אינן מתהוות על פי תכניות מסוימות מלמפרע. חיי הציבור הם מורכבים ומסובכים וקפריזיים ואין הם נשמעים להגיון המפשט ולנוסחא הקבועה. בשרטוטים הכלליים שסימנתי רציתי רק לסבר את האוזן ולממש במקצת את רעיון חברת־העובדים, שנראה לי הכרחי ומחויב המציאות בשעה זו. אפשר לשנות קו זה או אחר, אפשר להוסיף ולגרוע פה ושם, מבלי לערער ולקעקע את הבנין בכללו.

מה שהוא תנאי הכרחי, לדעתי, בסידור חברתנו העובדת והצלחת פעולתנו – הוא: ההספקה המרוכזת של כל ציבור העובדים, בתור משתית אשר עליה נבנה את התוצרת העצמית שלנו, איחוד כל משקי העובדים בכפר ובעיר ברשות אחת תחת שלטונה של ההסתדרות הכללית, המאושרת בתור חברת־עובדים, וסידור עבודות המשק בכיוון של כלכלה עצמית.

תל־אביב, יז כסלו תרפג [קונטרס קיה]