הרשימות והמאמרים המקובצים בספר זה, נתפרסמו במשך שלושים שנה, מתחילת מלחמת־העולם הראשונה, בהיות מחברם גולה באמריקה, לאחר שגורש מהארץ על־ידי השליט התורכי ג’מאל פחה, ועד תום מלחמת־העולם השניה באירופה.
בשלושים שנה אלה (1915–1945) ראה דורנו חליפות ותמורות מדיניות וחברתיות אולי יותר מכל דור אחר בתולדות אדם. קיסרויות גדולות מוגרו ונתפוררו; מישטרים חברתיים נהרסו ונהפכו על פניהם; מעצמות אדירות מוגרו מגדולתן, ועמים נדכאים ומשועבדים יצאו משעבוד לגאולה; מרכזי הכוח וההשפעה עברו מיבשת ליבשת; בעלי־ברית שנלחמו יחד נהפכו ליריבים, ואויבים נעשו ידידים ובעלי־ברית; מפת־העולם נשתנתה תכלית שינוי, ובאקלים המוסרי הבינלאומי חלו תמורות עמוקות לרעה.
הקיסרות העותמנית, האוסטרית־הונגרית, הגרמנית והאיטלקית נהרסו ואינן; ממשלת הצארים ברוסיה הודחה במהפכת פברואר 1917, ואחרי תקופה קצרה של חירות דימוקראטית, השׂתררה הדיקטאטורה הבולשביסטית המושלת בכיפה עד היום הזה, והיא שהפכה את רוסיה לארץ אינדוסטריאלית ולאימפריה אדירה; אמריקה הצפונית, שעמדה בבדידותה מאז נשתחררה מעול בריטניה הגדולה, השתתפה בשתי מלחמות־העולם והכריעה כף הנצחון לצד בעלות-בריתה ונהפכה למעצמה הראשונה בעולם; אירופה ירדה מגדולתה כשׂרתי בגויים וחולשת על רוב ארצות אסיה: חציה המזרחי כפוף, למעשה, לרוסיה הסובייטית, וחציה המערבי נזקק לאמריקה הצפונית; יבשת אסיה נשתחררה כמעט כולה מעולה של אירופה, שנמשך מאות בשנים, והיא הולכת ונעשית גורם עצמאי אדיר־אונים במקהלת־העמים; גרמניה הנאצית התנשאה להשתלט על העולם בעזרת יאפאן, והיא מוגרה לאחר תבוסה ניצחת. אולם השלום בעולם לא הובטח, העולם נתחלק לשני מחנות, והמתיחות בין רוסיה הסובייטית לבין אמריקה הצפונית גברה והטילה צלה על כל יחסי העמים.
חלו תמורות מכריעות וכבדות־גורל גם במצב העם היהודי: ערב מלחמת־העולם הראשונה עדיין היה העם היהודי עם אירופאי בעיקרו, ויהדות רוסיה היתה אֵם היהדות; המרכז הארצישראלי, עתיק־יומין ורב־תוחלת, היה מעוט־אוכלוסין ודל באיכות ובכמות; ההתישבות החקלאית המחודשת במולדת עדיין היתה בחיתוליה, והמושבות היהודיות המעטות, רוב פועליהן לא היו יהודים; המרכז היהודי בארצות־הברית גדל ועצם אחרי שנות השמונים של המאה התשע־עשרה, אבל עדיין ניזון היה מיהדות רוסיה. לאחר מלחמת-העולם השניה נעשתה יהדות אמריקה המרכז היהודי הגדול בעולם, ומחוץ לישוב הארצישראלי – גם החשוב ביותר מבחינה תרבותית.
בתקופה זו שבין שתי מלחמות־העולם ירדו שתי מהלומות כבדות על ראש היהדות. עם התבצרות הדיקטאטורה הבולשביסטית נותקה יהדות רוסיה בחוזק־יד מעל העם היהודי, וכל חיי־התרבות של היהודים – בבתי־ספר, בעתונות, בציבוריות – חוסלו לאט לאט. בימי לנין עוד הורשו כמה יוצאים־מן־הכלל: נתמך התיאטרון העברי “הבימה” במוסקבה, ניתן רשיון ממשלתי לקיום “החלוץ”, יהודים הורשו לעלות לארץ, נתקיימו בתי־ספר ליהודים באידיש, הופיעו במיספר מוגבל ספרי־שירים בודדים בעברית. במישטר הסטאליניסטי נעקרו עד השורש גם שרידי־תרבות וחיים־יהודיים אלה, ועל יהדות רוסיה נגזר אֵלם גמור: ללא בית־ספר, ללא עתון, ללא קשר עם העם היהודי, ללא זכות עליה לארץ.
אולם מהלומה כבדה ואנושה יותר היתה צפויה ליהדות עם עלות היטלר לשלטון בגרמניה. עם ראשית הופעתה של תנועה טמאה זו, הכריז המנהיג הנאצי על מזימתו להשמיד כליל את העם היהודי, ועם כיבוש אירופה ביצע רב־הטבחים הנאצי זממו. בכל ארצות אירופה, שנפלו תחת שלטון הנאצים (חוץ מבולגריה), הובלו היהודים לחדרי־גאזים ולמשרפות־אש, – וששה מיליון יהודים ממזרח אירופה וממערבה, אשכנזים וספרדים, מתבוללים וציונים, אדוקים וחפשים, נערים וזקנים, נשים וטף, בתוכם כמיליון תינוקות, הוצאו להורג לפי תכנון זדוני ובאכזריות שטנית. שואה איומה ומחרידה כזאת לא ידע מעודו העם היהודי, מלומד הסבל והיסורים, ולא ידעה כזאת אולי ההיסטוריה האנושית כולה. נשמד שליש העם היהודי. יהדות אירופה נגדעה.
בתקופת־אימים זו לעולם וליהדות הבהיקו גם שביבי אור. התוחלת הניצחית של עם ישראל לשוב למולדתו ולחדש בתוכה קוממיותו הממלכתית – כבשה לבבות גם בקרב מדינאי העולם. בשלהי מלחמת־העולם הראשונה ניתנה הצהרת באלפור שנוסחה בהשתתפותו של נשיא ארצות־הברית ווּדרוֹ וילסון, ולפני פרוץ מלחמת־העולם השניה, נעשתה הקמת מדינה יהודית לאלתר בעיה אקטואלית.
הרשימות המכונסות בספר זה, החל בראשונה “לקראת העתיד”, שנכתבה בשנת 1915, וגמר באחרונה “לקראת הבאות”, שנכתבה בשנת 1945, עם שוב המחבר מביקור בבולגריה, סובבות על ציר זה של תקומת־ישראל.
המחבר החל כאחד הפועלים בארץ, המשיך כמזכיר כללי של הסתדרות העובדים, ולאחרונה שימש יו"ר ההנהלה־הציונית. שלושים השנים האלה, בהן נאמרו הדברים המכונסים בספר, השאירו כמובן עקבותיהם גם בנפש המחבר. המעיין לא יתקשה למצוא שינויים בסגנון הדברים, ולעתים (רחוקות, אמנם) גם בתוכנם; לא הרי 1945 בעולם, ביהדות ובחיי המחבר – כהרי 1915.
ההיסטוריה של העולם ושל עמנו נתנסתה בנסיונות קשים ומרים, וגם המחבר לא נשאר סגור ומסוגר לכל החליפות והתמורות, ונסיון־חייו נתרחב, ובכמה פרטים גם נשתנתה ראייתו, אבל הרעיונות המרכזיים שהדריכו חיי המחבר מיום עמדו על דעתו, גם בשנים שקדמו לתקופת הספר הזה, לפני עלותו לארץ בשנת 1906 ובכל ימי העליה השניה, וגם בשנים שבאו אחרי תקופת הספר, – המאבק על הקמת המדינה היהודית, ייסודה, הגנתה וראשית קיבוץ־גלויות – לא נשתנו ביסודם. גאולה שלמה ומליאה לעם היהודי, גאולה לאומית וחברתית, יהודית ואנושית, ולשם כך – קיבוץ־גלויות ושינוי מיבנה העם, מעם תלוי על־בלימה וסמוך על שולחן־זרים, לעם עובד השב למקורות הטבע והחיוּת ולמורשתו ההיסטורית, ויוצר בעבודתו הגופנית והרוחנית צרכיו וערכיו, – אלה היו הקטבים של ציר מחשבתו וחייו של המחבר, ולבירורם מוקדש הספר המוצע בזאת לקורא.
ד. בן־גוריון
27 ביוני 1955
* * *
ורשה, ה' בסיוון תרצ"ג
תנועת הפועלים הארץ-ישראלית אינה המשך מסתעף מתנועת הפועלים היהודית בעולם, בצלמה ובדמותה, אלא מפנה חדש בקורות העבודה בישראל ובתולדות העם העברי.
הפועל הארץ-ישראלי שונה מהפועל היהודי בגולה במוצאו ההיסטורי, במבנהו הכלכלי, במאווייו החברתיים, בייעודו הלאומי. שונה וחדש גם דרכו.
סבל-דורות של עם דָווי, עשוק מולדת, אשר זרח עליו חזון תקומה ומהפכה, העלה לארץ נוער יהודי נועז ומעפיל, עז-רוח וקשה-עורף, מורד ויוצר – ויתָקע נס-העבודה בשממות-קדומים, ויקם הפועל העברי בארץ ויהי ליציר מולדת ויוצרה.
לא נצר נוסף – גזע חדש של מעמד עובדים צמיח לעם היהודי בארצו.
לא מקורות אכזב של גיטאות העבודה היהודית בגולה, אלא מעינות-ברכה, אשר נבקעו במולדת מתנערת, מרווים את שרשי הגזע הצעיר ויוצקים בו כוחות גידול ויצירה, אשר לא ידע הפועל היהודי בנכר.
לא מרד-אין-אונים ורוגז עקר של בן חורג עלוב-גורל, אשר מילאו את חלל תנועת הפועלים היהודית בגולה, אלא מאוויי-כיבוש רבי-תנופה של מיסדי-מדינה וגואלי-עם יחמו את תנועת הפועלים הארץ-ישראלית. המורדים בהוויה הדווּיה של עם גמול-עבודה ונתוק-אדמה הפכו לכובשי-ארץ, כשאחת ידם עושה במלאכה והשניה מחזיקה בשלח.
במקום הכלים השאולים, שהשתמש בהם הפועל היהודי בגולה – מאין סדן לאומי לעם תלוי על בלימה – יצק הפועל הארץ-ישראלי מתוך גבולי המציאות החדשה דפוסי פעולה ומחשבה עצמיים במולדת המתחדשת. מצא פטיש-העבודה את סדנו.
תנועה זו לא מצאה עדיין את ביטויה העיוני הממצה, ותורת חייה טרם נתגבשה כהלכות פסוקות וכשיטה מסקנית ומקפת. יצירת העבודה העברית ומלחמתה בתנאים קשים ביותר ופורים ביותר – זו שנמשכת למעלה מחצי יובל שנים ועדיין היא עומדת בראשיתה – לא הניחה מקום לעיון שיטתי וצָרוף. תורת הפועל העברי בארץ, במידה שישנה, ניתנה מגילות מגילות, לרוב בדברים שבעל פה, תוך כדי עשייה ותוך כדי סערת-הקרב. כל הרוצה להכיר ולהבין את הפועל הארץ-ישראלי ילך לאבניים שבהם נעשית מלאכתו ולמערכה שבה הוא עומד – ואף כאן לא ימצא עדיין דבר מוגמר וסופי.
הפרקים המכונסים בילקוט זה, המוקדשים לבירור דרכה המעמדי וייעודה הלאומי של תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, אף הם אינם אלא ליקוטי דברים ובירורים שנאמרו או נכתבו בשעתם – במשך שמונה-עשרה שנה, משנת תרע“ה עד שנת תרצ”ג – אגב המלאכה של אחד מאנשי התנועה, בלי כוונה לסכם ולמצות את העניין הנידון ובלי נסיון לבררו באופן שיטתי ומקיף.
הפרק הראשון נכתב בגולה, בשנות החירום של מלחמת העולם, בעקב הגירוש “העולמי” שנגזר על הח“מ כ”מורד במלכות" ע"י ג’מאל-פחה, המצביא העליון של צבאות תורכיה בארץ, בראשית המלחמה.
הרשימות שבפרק זה, מלבד הראשונה, נכתבו ונתפרסמו באמריקה ביודית, וניתרגמו עכשיו ע"י כותבן לעברית בשביל ילקוט זה.
כמה דברים באחדות מהרשימות הללו, שהיה להם טעם ועניין רק במקום כתיבתם ובשעתם, נשמטו הפעם (ההערות שבשולי העמודים נוספו מחדש).
יתר הפרקים הם “בני” הארץ, מלבד רשימות והרצאות אחדות, שנכתבו בזמן שהותי בגולה בשליחות התנועה. גם באלה חלו פה ושם השמטות, לפי צורך העניין.
מסירת הילקוט לדפוס חלה בזמן העדרי מהארץ. הח' ד. קלעי קבל על עצמו את הטורח להביא את החומר לדפוס ולהשגיח על ההגהה, ובזאת אני מביע לו את תודתי הנאמנה.
ד. ב. ג.
מתוך ההקדמה לספר “ממעמד לעם”, הוצאת “דבר” תרצ"ג.
לקראת הבאות (1915–1918)
מאתדוד בן־גוריון
מתן־ארץ
מאתדוד בן־גוריון
מתוך תהום-המחשכים שאפפו את עמנו בשעת-חירום זו הולך ובוקע קו-אור: שאיפת הגאולה מפלסת לה נתיב בלבב-האומה. “נתעורר המת, נזדעזע המת”. הקטסטרופה האיומה, היותר גדולה בדברי ימינו מאחרי מפלת בר-כוכבא, שבאה עלינו, עוררה סוף סוף את העם, ומתוך הסערה מגיע אלינו קול שופרו של משיח.
בא האסון הגדול – והעם ראה והכיר שאין לו תקווה ואחרית, תיקון וגאולה, אלא בארץ משֶלו. והתנועה למען השגת א“י יצאה מתוך החוג המצומצם של ההסתדרות הציונית והיתה לתנועה עממית רחבה, המאחדת כבר עכשיו כמעט כל חלקי האומה ומפלגותיה. בתוך הצער והכאב מתבשלת ההכרה הלאומית – ורעיון התקומה בא”י כובש לבבות ומקָרבם. “השגת מולדת לעם העברי בא”י" – זוהי המילה הנשואה עכשיו על שפת כל העם.
כיצד נשיג את א"י – ומה עלינו לעשות למען נשיגנה?
יסתדרו כוחות האומה ויתאחדו, המפלגות יושיטו זו לזו יד ויתוועדו יחד – ואחרי גמר המלחמה, כשיתאספו באי-כוח הממלכות לחרוץ את גורל הארצות והמדינות, יבואו שמה באי-כוח העם העברי ויתבעו את עלבוננו, עלבון הצער הלאומי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, ובתור גמול ותשלומין על דמינו הניגרים ופיצוי לייסורינו העולמיים – ובתור פתרון לשאלת היהודים המטרידה גם את אומות-העולם – ידרשו את חלקנו בא"י. וועידת השלום תאזין לדרישתנו הצודקת ותמלא את משאלתנו, והדבר יכּתב ויחָתם בכתבי הברית והאמָנה שבין הממלכות, וארץ-ישראל תקום לעם-ישראל לנחלה.
ובכן אנו – אין לנו אלא לדרוש את הארץ. השאר אינו תלוי בנו אלא ברצונה של הוועידה ובמצב-הדברים שלאחרי המלחמה.
נניח שהמצב יהא רצוי ונוח לנו; הממלכות יתחשבו את צורך חיינו ודרישתנו ההיסטורית וימלאו את מבוקשנו. האומנם על ידי זה בלבד תהא א"י לארצנו?
שונים הם הדרכים של כיבוש ארץ. אפשר לתפוס ארץ בכוח-הנשק, אפשר לרכוש ארץ בתחבולות מדיניות ואמנות דיפלומטיות, אפשר גם לקנות ארץ בעזרת הממון. כל הכיבושים הללו יש להם מטרה אחת: שלטון לשם שעבוד וניצול. האנגלים כבשו, למשל, את הודו בתחבולות שונות והם שולטים בה בכוח הצבא – ובדרך זו הם רודים במאות מיליוני תושביה. אנגליה וממלכות אחרות כבשו ארצות באפריקה ואסיה למען השיג שווקים לממכר סחורותיהם. גם כיבוש זה מטרתו: ניצול ילידי המקום.
אנו – אין אנו מבקשים את א"י לשם שליטה על הערבים הילידים, כמו כן אין אנו מבקשים בה שוק לממכר תוצרת המשק היהודי שבגולה.
אנחנו מבקשים בא"י מולדת – רוצים אנו לתקן בה את מארת הגלות, להתקשר את מקור החיות, היצירה והבריאות – את האדמה, ולחדש את חיינו המולדתיים.
מולדת אינה ניתנת ואינה ניטלת במתנה, אינה נקנית בזכויות וחוזים פוליטיים, אינה נרכשת בזהב ואינה נכבשת בכוח האגרוף, אלא נבנית בזיעת-אפים.
מולדת – זוהי יצירה היסטורית ומפעל קולקטיבי של עם, פרי עבודתו הגופנית, הרוחנית והמוסרית במשך דורות.
אם יש לעם הזכות להגיד: זוהי ארצי, מולדתי – אין זאת אלא מפני שהעם יצר את ארצו. האדמה היא מתנת-הטבע, ואין האדם בורא את החומר יש מאין. כל מה שמשמש להנאת האדם הוא פרי הטבע. האדם אינו אלא מכשיר בעבודת ידו ומוחו את חמרי הטבע וכוחותיה לתשמישו ולהנאתו. הכשרת הארץ לצרכי האומה ע"י העבודה – הכשרת הקרקע והפראתה, סלילת דרכים, התקנת אמצעי חיבור, חישוף גנזים ואוצרות טבעיים, בנין חרושת וכדומה – זוהי יצירת מולדת.
מקור הזכות האמתית על הארץ – כמו על כל דבר, הוא לא בשלטון המדיני או המשפטי, אלא בזכות-העבודה. הבעלות האמתית, הקיימת, של הארץ היא של עובדיה.
ארץ-ישראל תהיה שלנו לא כשהתורכים, האנגלים, או וועידת-השלום הבאה יסכימו לזה ויבואו על החתום באמנה דיפלומטית – אלא כשאנו, היהודים, נבנה אותה. את הזכות האמתית, הממשית ובת-הקיימה על הארץ נשיג לא מאחרים – אלא מעבודתנו. למען תהיה א"י שלנו – עלינו לבנותה. יעוד תנועת-התחיה שלנו הוא – בנין-ארץ.
וארץ אינה נבנית אלא על ידי חלוצים. ההגירה ההמונית אינה מציגה לעצמה מטרות היסטוריות. היא נוהרת למקום שבו הכשרו כבר התנאים לקליטתה. הכשרת-ארץ ויצירת-התנאים זהו תפקיד-חלוצים, חלוצי העבודה, הבנין והמדע, המזוינים ברצון כביר ובהכרת שליחות היסטורית, והמוכשרים לשתף את גורל חייהם הפרטי במשאת-נפש והיודעים למסור את נפשם על קיום שאיפותיהם.
שום מטרה לאומית או סוציאלית אינה מתקיימת אלא מתוך התמכרותם ומסירות נפשם של ראשוני לוחמיה ובוניה. הצפיה ל“פרוצס הסטיכי” אינה אלא התנצלות צבועה של עקרות ורפיון ידים. לא הגורל הפטלי שולט בהיסטוריה, והחיים אינם משחק של כוחות עיוורים בלבד. התערבותו המכוונת והמרחיקה ראות של הרצון האקטיבי היוצר ובר-ההכרה במהלך ההיסטוריה – הוא אחד הגורמים והמניעים של הפרוצס הסטיכי.
אין עם משתחרר מאליו, ממילא. על אחת כמה וכמה שאין ארץ מושגת ונבנית באופן אבטומטי, בלי מאמצי-רצון ובלי התמכרות חלוצית של בוניה הראשונים. ההיסטוריה של ההתיישבות האמריקנית מעידה, כמה גדול וכמה קשה היה תפקידם של המתיישבים הראשונים, שבאו לבקש לעצמם מולדת חדשה בעולם החדש, כמה צרות ויסורים היו צריכים לסבול, כמה מלחמות קשות את הטבע הפראי והיישוב היו צריכים לערוך, כמה קרבנות היו צריכים להקריב עד שעלה בידם להכשיר את הארץ להגירה והתיישבות המונית. אלמלא אותם החלוצים הראשונים שלא נרתעו לאחור מכל ייסורים ומחסורים, תלאות ופגעים שנפגשו להם על דרכם, אלמלא מסירות-נפשם ורצונם-ברזל לא היתה אמריקה עכשיו הארץ היותר פורחת, עשירה ומרובת-האוכלוסין ובית-הקיבול הגדול ביותר לקליטת ההגירה העולמית.
לא בכסף ולא בזכויות – בעבודתנו נכבוש לנו מולדת. את ארצנו נקבל לא מידי וועידת-השלום או העם השליט – אלא מידי העובד העברי שיבוא להתערות בארץ, להחיותה ולחיות בה. א"י תהיה שלנו כשרוב עובדיה ושומריה יהיו משלנו. כיבושה הממשי של א"י, הכיבוש בעבודה – זהו התפקיד ההיסטורי שנפל בחלקם של חלוצי-האומה, בוני הארץ ושומריה.
ניו-יורק, ספטמבר 1915 [קעמפער שטימע, גליון 27]
פרשת דרכים
מאתדוד בן־גוריון
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
(הרצאה בוועידת פועלי-ציון בקליוולאנד)
תביעת א“י נעשתה קנין לאומי כללי. כל השדרות, המפלגות והמעמדות ביהדות האמריקנית כללו את א”י בתכנית-הפעולה של העם היהודי בשעה זו.
ואנו, נושאי החזון ההיסטורי של תקומת עם ישראל במולדתו, – התאחדנו עם קיבוצים ומפלגות אחרים לשם פעולה משותפת. אבל גם עכשיו לא נמחקו התחומים הרעיוניים המבדילים בין זרמים שונים ביחס לשאלת העם היהודי ודרך פתרונה. וכשאנו מזדמנים את אחרים מתוך נימוקים מעשיים ושותפות-אינטרסים רגעית – אין אנו רשאים לטשטש את הבהירות והמסקניות של תפיסתנו המיוחדת, הניפלות מאחרות גם בהיקף תביעתנו הארצישראלית, גם בערכה המעשי וחשיבותה הפרינציפיונית, וגם באפייה ההיסטורי ומטרתה הסופית.
אנו הולכים עכשיו יד ביד עם שני גופים: עם וועידת הפועלים הכללית ועם הגוש הלאומי-הסוציאליסטי1. עם הראשונים – לשם תביעות ממשיות בא“י, את האחרונים – לשם סיסמת המולדת. אולם גם בתביעות המסויימות וגם בדרישה הפרינציפיונית של מולדת אין אנו מזדהים עם שני הגופים הללו. לגבי הרוב ב”וועידת הפועלים הכללית" שאלת היהודים אינה אלא שאלה של חוסר-זכויות, ופתרונה מונח בביטול כל ההגבלות המשפטיות, ובעיניו אין כל הבדל בין תביעותינו בא"י ובין דרישותינו בגולה. “הגוש הלאומי הסוציאליסטי”, להפך, מכיר בצורך של מולדת עברית, אולם חלק מחבריו תופס את המולדת רק בצורה של מדינה סוברנית, אשר יש לדרוש אותה מיד, כי רק עכשיו, במלחמה-העולם, אפשר לקבלה מוועידת השלום, ואם לא עכשיו – לעולם לא. הצד השווה שבין הקצוות הסותרים כאילו זה את זה – ששניהם רואים את פתרון שאלת העם רק כאקט פוליטי חיצוני רגעי של השגת-זכויות: זכות לשוויון אזרחי ולאומי לדעת צד אחד, זכות למדינה עברית – לדעת הצד השני. לפי שניהם תלוי הפתרון לגמרי ברצון זר, לשבט או לחסד. אחרת היא תפיסתנו אנו, ועלינו לתחום בינינו וביניהם תחומים ברורים ומפורשים.
האופי והכיוון ההיסטורי של תביעותינו הלאומיות בא“י שונה בהחלט מדרישותינו שבגולה. ביטול תחום המושב והנורמה הפרוצנטית, השוואת הזכויות הפוליטיות והלאומיות בגולה מכוונים לשחרור משפטי של יהודי המקום. ביטל הגבלות לעלייה ולהתיישבות יהודים בא”י – מכוּון להבטיח חופש בלתי מופרע לכל העם היהודי לבנות ולפתח את היישוב היהודי בא“י, – ז”א להקמת הבית הלאומי העברי בא“י. מבחינה פורמלית כאילו אין הבדל בין הגדרה עצמית שבגולה ובין זו שבא”י. אולם התוכן הממשי של הזכויות הלאומיות, אפשרות הגשמתן, ערכן ההיסטורי שונים לגמרי בתנאי-החיים הנתונים של היהודים ברוסיה, בגליציה, ברומניה ועוד – ושל היהודים בא"י. הזכויות הלאומיות אינן יוצרות בחינת יש מאין את התוכן הלאומי והאופי הלאומי של חיי העם. הן אינן אלא מאשרות את הקיים ונותנות לו תוקף חוקי. אין אנו יכולים לפתח בגולה תרבות לאומית נורמלית וכלילת-אופי, לא מפני שאנו משוללי זכות, אלא מפני שאנו תלויים בחומר וברוח בסביבה הזרה, הכופה עלינו ביודעים ובלא יודעים את תרבותה ואת סגנון-חייה. אפילו אותן הזכויות הלאומיות החלקיות שיש לנו בארצות שונות (הזכות שיש לנו בפולין הרוסית לבתי-ספר משלנו, לקהילות אבטונומיות וכדומה), אין אנו מקיימים הלכה למעשה, כי רב יותר מדי כוח השפעתה ומשיכתה של התרבות הזרה, ואפסי וחדל-אונים הרצון הלאומי הקיבוצי שלנו, ואין יכולת וכשרון לעמוד בפני הלחץ המתמיד של הסביבה הזרה.
עלינו להלחם גם בגולה לזכויות לאומיות ולהגדרה עצמית לאומית, כי לא יתכן שנשלים את הפלייתנו והמעטת זכויותינו מאיזו בחינה שהיא. עלינו לכבוש אפשרות משפטית להתפתחות לאומית, אולם מזכות להתפתחות לאומית עד להגשמתה בחיים – רב המרחק, ובארצות הגולה אין להתגבר עליו.
מובן אחר לגמרי יש לתביעת זכויות לאומיות בא"י. כאן כבר יצרנו את התוכן החיובי של הגדרה עצמית, וכאן יש לנו אפשרויות אובייקטיביות בלתי מוגבלות להתפתחות לאומית נורמלית.
חיי היישוב היהודי בא"י שונים ביסודם מחיי היהודים בארצות הגולה, – היישוב היהודי כיוצר וכצרכן הוא בלתי תלוי בסביבה הבלתי יהודית, ואת חייו המשקיים הוא בונה בכוח עצמו. בבתי-ספרו אין הוא שואל שפות זרות, אלא הוא לומד ויוצר בלשונו הלאומית. מתוך השתרשות בקרקע, מתוך התקשרות לארץ באלפי נימים מתפתח האופי היהודי של היישוב באורח טבעי, בלי הסתירות הטרגיות שבין האדם והיהודי.
מתוך ארגון אבטונומי בחיים הפנימיים, המתבסס על אשיות כלכלה עצמאית, יצר היישוב היהודי את התוכן הממשי להגדרה עצמית לאומית: היישובים היהודים בעיר ובכפר עם הנהלתם הפנימית, העצמית, בתי הספר העברים – העממיים, התיכוניים (בעתיד הקרוב – גם הגבוהים) – בתי ספר יהודים במאה אחוזים, יחידים במינם בכל העולם; הלשון הלאומית – הלשון העברית. וכשאנו דורשים פה זכויות לאומיות אנו רוצים שמוסדות אלה יוכרו רשמית ויבוטחו בערובות משפטיות.
הזכות להתפתחות לאומית בלתי מופרעת אין פירושה כאן רק אמנציפציה משפטית פורמלית בלבד, כמו בגולה, אלא ערובה חוקית להמשך התפתחותו של היישוב העברי בא“י, הגברתו וגידולו. התפתחות לאומית בלתי מופרעת בא”י – פירושה: החופש המבוטח לבנות מושבות יהודיות חדשות, ליסד שכונות עירוניות חדשות, להרחיב את רשת בתי הספר, להכיר רשמית בשפה העברית וכדומה.
בעשר השנים האחרונות נוצרו בא“י 21 יישובים כפריים חדשים ביהודה ובגליל שנבנו בשלמותם בעבודה עברית2, הוקמו שלוש שכונות עירוניות יהודיות בירושלים, יפו וחיפה. נוסדה רשת שלמה של גני ילדים, בתי ספר עממיים וארבעה בתי ספר תיכוניים בעברית (בירושלים, יפו וחיפה), סודרו קופות מלוה בכל המושבות, התפתחה עתונות עברית (עתונות פועלים, עתונות חינוכית וחקלאית). לאפשר המשך הפעולה בכיוון זה – זהו תוכן תנועתנו הלאומית בא”י. כוונתן ההיסטורית היא: יצירת מולדת עברית בארצנו. הכוונה ההיסטורית של התביעות בגולה אינה אלא אמנציפציה משפטית.
הזרם השני שאנו חולקים עליו, זהו זרם בעלי התביעה הרגעית למדינת-יהודים. את תפיסתם אפשר לנסח בקצרה במלים אלו: “עלינו לדרוש עכשיו בא”י רק דבר אחד יחיד ומיוחד – מדינה עברית, לא פחות ולא יותר. עד היום, עד מלחמת העולם, היה דבר זה מן הנמנע. לא“י היה בעל בית. ואי אפשר היה לתבוע זאת. אולם עכשיו א”י הריהי הפקר מבחינה פוליטית בין-לאומית. על וועידת השלום הבאה לקבוע את גורל הארץ. נבוא אנחנו בתביעתנו. ייתכן שהממשלות ירַצו את מבוקשנו. אסור להחמיץ שַנס פוליטי זה. 'עכשיו – או לעולם לא '"3.
לכאורה מזדהה התביעה הקונקרטית של דורשי “המדינה” את תכניותינו אנו. הרי אנו רוצים במולדת מובטחת במשפט גלוי בא"י. אולם לאמיתו של דבר, אנו נבדלים גם בהנחות המוקדמות, גם במטרה הסופית וגם בתכסיסינו הפוליטיים בשעה זו.
תפיסת דורשי המדינה מתבססת על טעות משולשת. מוטעית היא ההנחה המוקדמת על דרך כיבושה של הארץ. אפשרות רכישתה של ארץ-ישראל בשביל העם העברי היא כלכלית ביסודה, ולא פוליטית היסטורית – ולא רגעית. לא מפני שאין לארץ-ישראל בעל בית פוליטי (גם עכשיו שייכת ארץ-ישראל לתורכיה; ייתכן כמובן שינוי, כשממלכה אחרת תתפוס את הארץ, ובמקום תורכיה תבוא אנגליה או צרפת), אלא מפני שאין לארץ-ישראל בעל-בית משקי, יותר נכון: מפני שאין משק מפותח בארץ-ישראל והארץ לא בנויה – ייתכן הדבר, שהארץ תהיה ליהודים. היות הארץ שוממה למחצה; היות הארץ עזובה בהווה והיותה ראויה לפריחה כלכלית בעתיד – באלה צפונה האפשרות להקים בה מולדת יהודית. תושביה הנוכחיים של הארץ אין ביכלתם – מפני מספרם המצער, מפני עניים החמרי ודלותם הרוחנית – לפתח את האפשרויות הרבות הגנוזות בארץ ואין לאל ידם להעלות את הארץ למדרגת הפריון והעושר הצפויה לה בעתיד מפאת תנאי-הסגולה הגיאוגרפיים, האקלימיים והטבעיים.
ארץ-ישראל תיבנה אך ורק בידי עם חרוץ, עשיר בחומר וברוח, אשר יבוא אליה מבחוץ בגזירת צורך היסטורי חיוני ליצור לעצמו מולדת, כשהוא מצוייד במכשירי המדע והטכניקה המודרניים ומוכן בכל מחיר להפוך את השממה והחרבה לנווה פורח עמוס-תנובה ועשיר-תרבות ורב-אוכלוסין, כאשר עשו המהגרים האנגלים בצפון אמריקה והמהגרים ההולנדים בדרום אפריקה – וכאשר החלו היהודים לעשות בארץ-ישראל גופה.
האפשרות הנתונה בארץ אינה, איפוא, רגעית. היא היתה לפני המלחמה, והיא תהיה לאחר המלחמה – ויהיה גמר המלחמה כאשר יהיה.
ושוב – אין מטרתנו הסופית מדינית במהותה, אלא ארצית. מה שאנו רוצים ביסודו, הוא לא מדינת ישראל, אלא ארץ ישראל. שאיפתנו היא לא לשלטון אלא למולדת. לא השלטון על הארץ הוא העיקר. אנו רוצים להתיישב, להתערות ולהשתרש בארץ מבחינה כלכלית, תרבותית וחברתית. אנו רוצים ליהפך לעם מושרש בארצו, במשקו ובתרבותו. כמובן אין מולדת עברית שוללת מדינה עצמאית. שני מושגים אלה שונים הם, אבל אינם סותרים זה את זה. ואם אין אנו מחליפים את הנוסח “מקלט בטוח במשפט גלוי” בנוסח “מדינה עברית” אין זאת אלא מפני הנימוק השלילי והחשוב ביותר המפריד בינינו – הנימוק של “עכשיו או לעולם לא”.
דרישת מדינה עברית אפשר להציג רק עכשיו. “ואם לא עכשיו – אין לדבר עוד כל תקווה”. פירוש הדבר, שהפתרון הטריטוריאלי של שאלת היהודים תלוי אך ורק במצב האינטרנציונלי הרגעי ובכוחות חיצוניים בלבד. אולם אנו מאמינים ובטוחים ששאלת העם העברי נתונה להיפתח בכוחות לאומיים פנימיים, וזוהי קודם כל תעודה יהודית לאומית, ורק במדרגה שניה – פרובלימה בין-לאומית. בשורה הראשונה פתרונה תלוי בנו בעצמנו. את הזכויות האמיתיות, הממשיות על הארץ לא נקבל מבחוץ, מוועידת השלום, או מאחת הממשלות – אלא מעבודתנו אנו, מהעבודה העברית היוצרת שתבנה את הארץ. העם העברי גופו ייצור את מולדתו. את ארצנו נכבוש בעבודה, בהון, בתרבות ובמדע.
הרגע הנוכחי אינו התחלה ואינו סוף. שאלת א"י אינה שאלה של הזדמנות רגעית ושַנס פוליטי. לפני 30 שנה התחלנו לעבוד בארץ, ואת עבודתנו בה נמשיך מבלי להתחשב את תוצאות המלחמה. אף לרגע אחד לא נסתלק מתקוותנו ומשאיפתנו לארץ-ישראל. מחסורנו הלאומי, צמאוננו לארץ, למולדת – אינם בני חלוף, אלא פרי צורך היסטורי, ולא ברגע אחד, ואם גם גדול ונכבד הרגע הזה, יבוצע הדבר. בעבודה ממושכת וקשה בארץ גופה נכבוש את הארץ.
מה שנתון ואפשרי ברגע הזה – זהו ההכרה הגלויה בזכותנו, בזכות העם העברי, ליצור לעצמנו מולדת בארץ-ישראל. יש בידינו להשיג ברגע זה, בתנאים נוחים, את הערובות המשפטיות אשר יבטיחו את הגשמת שאיפותינו בעתיד הקרוב.
מה פירוש הכרת זכותנו ליצור לעצמנו מולדת בארץ-ישראל?
פירוש הדבר – הכרה ממלכתית וערובה משפטית למוסדות, אשר יכשירו ויאפשרו עלייה והתיישבות יהודית רחבת-מידות והתפתחות לאומית אבטונומית בלתי מופרעת של היישוב היהודי בארץ-ישראל.
אין עוד ברגע הזה לקבוע בדיוק את התוכן הממשי והסמכות המסויימת של מוסדות אלה. עוד אין אנו יודעים את מי נבוא בדברים. מדברים על קונגרס השלום. אבל דעת מי תכריע בקונגרס זה?
שליחי העם העברי, אשר ימולאו ידיהם לדבר בשמנו, יצטרכו לכוון מעשיהם לסיטואציה הפוליטית הנתונה ולפיה יקבעו את תוכן דרישותינו ואת תכסיסם.
עכשיו אפשר רק לסמן קווים עיקריים למשא-ומתן הבא.
ברור שהמוסד או המוסדות צריכים להכיל זכיונות כלכליים מובטחים בערובות משפטיות לפעולת-התיישבות רחבה ולהגדרה לאומית עצמית, זאת אומרת – ערובות להתפתחות חפשית, כלכלית, תרבותית ולאומית של היהודים בארץ-ישראל וערובות משפטיות להמשך בנינה של ארץ-ישראל, בדוגמת צ’ארטר או זכיונות אחרים להתיישבות.
אין אלה רק אפשרויות – אלא גם צרכים של שעה זו. אנו עומדים לפני הגירה יהודית גדולה מארצות-המלחמה. חלק רב מן ההגירה העתידה ינהר לארץ-ישראל. ויש לשאול: היש מקום קליטה בארץ-ישראל להגירה המונית? על שאלה זו יש לענות: הן ולא. במצב הנוכחי – לא. הארץ אינה מפותחה. אולם גנוזות בתוכה אפשרויות כלכליות גדולות, שיש להוציאן מן הכוח אל הפועל, למען יווצרו מקומות-עבודה לעשרות ולמאות אלפים מהגרים. שורה שלמה של מפעלי התיישבות גדולים עומדים על הפרק בארץ-ישראל: בנין קווי רכבת חדשים בין חופי הארץ ומרכזיה הפנימיים, התקנת צנורות-מים, מאור חשמלי, תחבורה מודרנית, טלפון וכו' בירושלים, ביפו ועוד, שכלול מעינות המרפא בטבריה, ייסוד אוניברסיטה עברית בירושלים, הפקת המלחים והאוצרות המינרליים מים המלח, ניצול מי הירדן להשקאה ולתוצרת כוח חשמלי, יישוב קרקעות הממשלה בחוּלה, בעמק הירדן וכו'.
כל אלה מחייבים לא רק החלטות וקונגרסים – אלא אמצעי כסף גדולים וכוחות-ארגון כבירים. וכאן מונח מרכז-הכובד של כל השאלה. אם נסתפק בתביעות אפלטוניות בלבד – ואחת היא מה תהיינה התביעות – תהא פעולתנו ברכה לבטלה. עלינו לבוא באמצעים כספיים, טכניים ואירגוניים.
הפעולה הלאומית לתביעות פוליטיות יש להשלימה ולחזקה בפעולה כלכלית גדולה, במאמץ של עזרה לאומית עצמית. העם היהודי שומה עליו ליצור את האמצעים הדרושים לבנין הארץ. עלינו להתכונן לרגע הגדול, ליום הדין ההיסטורי שלאחר המלחמה, לא רק באופן פוליטי, אלא גם באופן כלכלי. פעולת-עם גדולה להבטחת זכותנו בארץ-ישראל – יחד עם פעולת-עם לעבודה תכופה בארץ-ישראל מיד לאחר המלחמה. אם אנו רוצים להשיג חופש לעלייה ולהתיישבות – עלינו מיד ליצור אמצעים אשר יאפשרו את העלייה וההתיישבות.
אין מקבלים ארץ מקונגרסים. אין מקבלים ארץ במתנה. – מולדת לעם נוצרת ונבנית בכוח העם. בנין הארץ, תקומת העם היהודי בארצו – עבודה זו מוטלת על העם בעצמו.
ניו-יורק, נובמבר 1915 [קעמפער שטימע, 28]
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
-
וועידת הפועלים הכללית (“נאציאנאלע ארבייטער קאנווענשאן”) נתכנסה באבגוסט 1915 בניו–יורק, לאחר התנגדות קשה של הפארווערטס, ארבייטער רינג ורוב המנהיגים הרשמיים של האגודות המקצועיות באמריקה. “תנועת הקונגרס” שנתעוררה באמריקה בראשית המלחמה העולמית מצאה הד חזק בקרב ההמונים היהודים באמריקה, אשר הרגישו באותה שעה כי היהדות האמריקנית – הקבוץ היהודי הגדול בארץ הנייטרלית הכי אדירה בעולם – נתבעת להגיש מלוא עזרתה, החמרית והפוליטית, לעם היהודי ולארץ ישראל. שני האגפים רבי–ההשפעה ביהדות האמריקנית, תנועת הפועלים המרוכזת סביב העתון “פארווערטס”, והבורגנות המתבוללת למחצה המאורגנת ב“וועד היהודי האמריקני” עם מרשל בראש – התנגדו לכינוס קונגרס יהודי דימוקרטי, וביחוד לתביעת זכויות לאומיות בגולה ומולדת לעם היהודי בא“י. דעת הקהל אילצה את אנשי הפארווערטס ומנהיגי הפועלים היהודים לקרוא לוועידת כל הפועלים היהודים באמריקה לדון בשאלת הקונגרס. בוועידה השתתפו כל הסתדרויות הפועלים, הפוליטיות והמקצועיות כאחת, ללא הבדל זרם ומפלגה, למעלה מחצי מיליון איש. הוועידה קיבלה החלטה חיובית לטובת הקונגרס, כדרישת האגף הציוני הסוציאליסטי. ביחס לא”י נתקבלה החלטת–פשרה האומרת: “לדרוש ביטול הגבלות העליה ורכישת קרקע ליהודים בא”י והקמת מוסדות מאושרים במשפט הגלוי ומובטחים בערובות בין–לאומיות, אשר יאפשרו הגדרה לאומית עצמית והתפתחות לאומית בלתי מופרעת של העם היהודי בכל הארצות שבו הוא נמצא: רוסיה, גליציה, רומניה, פלשתינה ועוד“. הרוח החיה של ”תנועת הקונגרס“ היה ”הגוש הלאומי–הסוציאליסטי“ המורכב מפועלי–ציון, ברית הפועלים היהודים הלאומיים וקבוצת סוציאליסטים יהודים לא–ציונים בעלי כיוון לאומי מובלט, כז‘יטלובסקי וחבריו. אליהם נצטרף גם פנחס רוטנברג, שהגיע במרס 1915 לאמריקה בתכניות ציוניות מכסימליסטיות (ארגון “ממשלה” יהודית, סידור לגיונים ודרישת מדינה יהודית בא"י). בהשפעת רוטנברג נצטרף ז’יטלובסקי לפועלי–ציון, אלא שבעמדתו הציונית הרחיק אז ללכת מחבריו הציונים הוותיקים. הוא דרש להכריז מיד את א”י כרפובליקה יהודית סוברנית. פועלי–ציון הציגו לעומתו את התביעה של מולדת לעם היהודים בא"י בנוסח הפרוגרמה הבזילאית. ↩
-
הכוונה היתה לבאר–יעקב, בן–שמן, בית–גן, ביתניה, דגניה, חולדה, כנרת, כרכור, כפר–אוריה, מרחביה, מגדל, מצפה, נחלת–יהודה, שרונה (רמה), עין–חי, עין גנים, עטרות (קלנדיה), עתלית, פוריה, רוחמה, תל–עדשים, שנוסדו בתקופת 1914–1905. ↩
-
בדברים אלה בערך ניסח ז'יטלובסקי בימים ההם את עמדתו. פ. רוטנברג, שנמשך תחילה אחרי תפיסה זו – נתקרב יותר ויותר לעמדה שבוטאה בהרצאה זו. ↩
עם הצהרת אנגליה
מאתדוד בן־גוריון
הפלא הגדול קם ויהי. הגדולה שבמעצמות, אשר חיל-צבאה הולך ומתקרב לשערי ירושלם, הכריזה רשמית על “ייסוּד בית לאומי לעם העברי בארץ-ישראל”.
מאחרי האסון הלאומי האחרון שלנו – תבוסת בר כוכבא – אין אנו מתקיימים כחטיבה לאומית-פוליטית. ביחסי-עמים לא הובאה בחשבון האומה העברית. היו יהודים שנואים ומבוזים, היו יהודים מועילים ונחוצים, היו גם יהודים שעוררו חמלה וקיבלו חסות – אבל לא היה עם יהודי כגורם פוליטי. בלי חישוקי המולדת נתפרק העם ונתפזר לרסיסים כשברי כלי מנופץ, אשר לא יתאחו.
ולכלי השבור נתרחש נס – שבנו להיות עם. והנס בא, היה מוכרח לבוא – באשר האמנו בו. באשר אף פעם לא ניכרת בנו הרצון לשוב להיות עם. באשר אף פעם לא פסקה אמונתנו בתחיית-המתים הלאומית.
ואמונתנו לא הכזיבה.
אחרי 35 שנה של מפעל חלוצי בארץ, שהוכיח בעליל את כשרון העם העברי לקומם הריסות ארצו; אחרי 20 שנה של הסברה לאומית-פוליטית אשר גילתה לעולם את שאיפת העם היהודי למולדתו, – הכריזה האדירה שבמדינות-העולם שהיא מכירה רשמית בקיום האומה העברית ומתחייבת לסייע להקמת ביתה הלאומי בארץ-ישראל.
אנגליה לא החזירה לנו את הארץ, דווקא עכשיו, ברגע של גיל-הנצחון הגדול, יש להדגיש דבר זה בתוקף מיוחד: אין בכוחה של אנגליה להחזיר לנו את הארץ. ולא מפני שהארץ אינה ברשותה, או עדיין אינה ברשותה. גם לאחר שכל הארץ, מבאר-שבע ועד דן, תיכבש בידי אנגליה – לא תשוב להיות שלנו רק באשר אנגליה הסכימה לכך, ולו גם באישור כל שאר המדינות. אין ארץ נקנית לעם אלא בייסורי עבודה ויצירה, מאמצי בניין והתיישבות. – אנגליה הגדילה לעשות: היא הכירה בקיומנו כאומה פוליטית ואישרה את זכותנו לארץ. העם העברי בעצמו חייב להפוך זכות זו לעובדה חיה וקיימת, חייב בגופו ובנפשו, באונו ובהונו להקים את ביתו הלאומי ולבצע את גאולתו הלאומית עד תומה.
ניו-יורק, 14 בנובמבר 1917 [דער אידישער קעמפער, 39]
הגשמת הציונות
מאתדוד בן־גוריון
קפצה לנו הדרך. דרך ארוכה וקשה שהתכונַנו לעבור לאט לאט מתוך תלאות ופגעים לאין קץ – נתקצרה ונתישרה כאילו דרך-נס, ואנו עומדים על מפתן ההגשמה.
הגשמת הציונות – והגשמתה המלאה – העמדה על הפרק. זוהי החובה והאחריות הגדולה של שעה זו.
עלינו להחזיר את העם לארץ – לאחר שהוחזרה לנו הזכות על הארץ. ההיסטוריה אינה ממתינה. ארץ-ישראל לא יהודית חיכתה 1800 שנה בלי יהודים. ארץ-ישראל מובטחת לעם היהודי אינה יכולה לחכות גם 18 שנה בלי יהודים. במשך 20 השנים הקרובות עלינו ליצור רוב יהודי בארץ-ישראל. זוהי תמצית הסיטואציה ההיסטורית החדשה.
ולאור סיטואציה זו עלינו למדוד ולשקול מחדש את רצוננו וכשרון פועלתנו, לבחון ולהתוות את דרכנו, לתכן ולבצע את מפעלנו.
המצב החדש דורש מאתנו התרכזות – ריכוז הרצון, המחשבה, הפעולה. הכל צריך להתרכז סביב נקודה אחת ויחידה – ארץ-ישראל. שום תעודה אחרת – עם כל חשיבותה לעצמה – אינה יכולה עכשיו לבוא בחשבון הציונות. כל דבר שאינו מכוון ישר לארץ-ישראל – הוא מחוץ לסדר. הסיסמה הציונית מעכשיו צריכה להיות: הכל למען הארץ – לא כלום למען זולתה.
ולציונות הסוציאליסטית הדבר אומר – ריכוז כל הכוחות למטרה אחת: גיוס הפועל העברי למען א“י, לקראת א”י ובתוך א"י.
הציונות היא תנועה לאומית כללית. א"י היא מולדת לכל העם היהודי. כל היהודים בלי הבדל מעמד, כעניים כעשירים, שומה עליהם להשתתף בהגשמת החזון הלאומי הגדול. היישוב הארצישראלי הקיים, ששימש אחד הגורמים העיקריים בכיבוש הפוליטי הגדול של התנועה הציונית, נוצר אף הוא מתוך הפעולה הכללית של כל שדרות העם: פועלים ובעלי בתים, אדוקים וחפשים, משמרים וסוציאליסטים, רוטשילד ודלת-העם.
כל חוגי העם יש להם חלק בהקמת היישוב הצעיר שלנו בארץ.
גם הנצחון הפוליטי של הציונות בשעה זו הוא פרי הפעולה המשותפת של הציונות הבורגנית והפרוליטרית. ושותפות זו תמָשך גם להבא. כי כל המעמדות מעונינים בתקומת העם ובחידוש מולדתו.
ואף על פי כן – יותר נכון: משום כך – יש שתי ציונויות: בורגנים ופרוליטרית. באשר כל המעמדות מעונינים בהגשמת הציונות – שואף כל אחד מהם להטביע את חותמו המעמדי על התנועה ונתון לאינטרסים המיוחדים. כל מעמד רואה מתוך אספקלריה שלו את הגשמת הציונות ומכוון את מרכז-הכובד כלפי ענפי הפעולה הקרובים יותר לצרכיו ונטיותיו המעמדיים.
ועוד דבר: לא כל מעמד יש לו אותו התפקיד ואותה המטרה בהגשמת הציונות. לבנין הארץ דרוש הון ודרושה עבודה, מתוך העם היהודי יבוא ההון ותבוא העבודה. אולם אפשר להניח – לכל הפחות להלכה – שכוח זר, נגיד: המדינה האנגלית, מלווה לעם היהודי את המיליונים הדרושים לבנין המולדת, אבל אין להניח גם בדמיון שאנגליה תשאיל לנו את פועליה לבנות את הארץ. כי אם דבר כזה יקום – לא לנו תהיה הארץ. הארץ לא תהיה לנו – אם עובדיה לא יהיו יהודים, גם אם כל הונה יהיה יהודי. הארץ תהיה לנו אם פועליה יהיו יהודים, גם אם כל הונה יהיה זר.
המוני העובדים היהודים יהוו את הלוז של המולדת העברית. בלעדיהם לא יכּוֹן הבנין – ולא יקום. ולפנינו עומדת התעודה: לגייס את העבודה העברית להקמת המולדת. המולדת העברית תהיה רק זו אשר תוקם על ידי הפועל היהודי ולמענו.
ניו-יורק, 26 בנובמבר 1917 [דער אידישער קעמפּער, 41]
הפועלים וארץ-ישראל
מאתדוד בן־גוריון
מבחינה פוליטית הושג מבוקשנו הלאומי. ההכרזה האנגלית תאושר ותקויים בקרוב על ידי שאר העמים. מה שנשאר עוד לעשות בנידון זה הוא חשוב מאוד – אבל לא כאן הוא העיקר. תפקיד הציונות כלפי חוץ נתמלא ביסודו: שאלת העם היהודי בקשר את ארץ-ישראל, שאלת חידוש המולדת העברית העתיקה הוצגה על סדר- היום של המדיניוּת העולמית, ושוב לא תרד מעל הפרק עד שתפָתר במלואה לטובת העם היהודי כאשר ידרוש הצדק ההיסטורי.
לציונות נשארה עכשיו התעודה הראשית השניה – יותר חשובה, רצינית וקשה: להציג את הגשמת הציונות על סדר יומו של כל יהודי ויהודי; לקשר את יצירת המולדת העברית המחודשת עם גורלם האישי של המוני ישראל הרחבים.
עיקר פעולתה של הציונות היא עכשיו כלפי-פנים, כלפי העם העברי. כל אשר יש לנו בחומר וברוח, נתבע מעכשיו לתפקיד הדחוף והגדול והקשה: בנין הארץ על ידי העם העברי.
ארץ ישראל תהיה יהודית אם תיבנה בעבודה עברית – זהו תנאי בני גד ובני ראובן. ציוני, שאינו מודה בהנחה זו הוא בבחינת יהודי אדוק הכופר בעיקר. בלי עבודה עברית מתערער הבנין הציוני מיסודו. עד כאן לא ייתכנו כל חילוקי דעות במחנה הציוני. חובב-ציון כאחד-העם שהסתפק בבועזים החיים מעמל זרים, ולא ראה הכרח ולא האמין בעבודה עברית – לא האמין בציונות.
אפקי-הפעולה הרחבים שנפתחו עכשיו לציונות מחייבים אותה לפנות להמוני העובדים בתביעה להחלץ לבנין הארץ. ואין ספק: הפועל היהודי יענה לתביעה היסטורית זו.
מתוך התמכרות וחדוות-יצירה, מתוך שמירת-אמונים לחלוצי-העבודה הראשונים, מתוך הכרת היעוד ואמונה בעתיד העם יחלץ הפועל היהודי ליסד בעמלו ויגיעו את מולדת השחרור לעמו ולעצמו.
ונשאלת השאלה: איך תיבנה הארץ? כיצד יבנו אותה הפועלים היהודים? כי ברור הדבר: הפועלים היהודים לא יבנו כשכירים המוכרים כוח-עבודתם לאחרים מתוך שוויון-נפש לגורל העבודה הנעשית על ידם. כנוגעים בדבר, כעושים בשלהם, מתוך יזמה ותכנית עצמית יתמכרו הפועלים היהודים למפעל ההיסטורי, ואדיר-חפצם יהיה להקים מולדת-עבודה בדמות חזון-לבם ובצלם תוחלת-עתידם.
וכאן מתחילה פרשת הדרכים בציונות; כאן נפלגים שני הזרמים בציונות: הבורגני והסוציאליסטי. וההבדל אינו בזה שאחד רוצה רק בציונות, והשני שואף גם לסוציאליזם; אלא קודם כל נחלקים על עצם מובנה ותכנה של הציונות גופה. לא זאת היא השאלה – אם לאחר שארץ-ישראל תיבנה יונהג בה משטר סוציאליסטי, אלא – מה הם היסודות הסוציאליים שעליהם תיבנה הארץ? המחלוקת היא לא רק על המטרה הסופית, אלא גם על הדרך למטרה.
הדרך המיוחדת של הציונות הסוציאליסטית אינה מכוונת רק לאחרית-הימים, לאחר שהמפעל הציוני יבוצע והעם היהודי ישב בטח בארצו. בהגשמת הציונות גופה, בדרך להגשמה זו יבוא לידי גילוי רצונו המיוחד של הפועל העברי. בבנותו את הארץ יחתור הפועל העברי להטביע בה את חותמו הסוציאלי. הפועל העברי ספוג הכרה סוציאליסטית לא ישמש מכשיר עיוור בידי ההון, ואם גם יהיה ההון הזה – הון ציוני. יתר על כן – דווקא מפני שהון זה יהיה ציוני, דווקא מפני שעבודתו תשוקע בבנין המולדת יגלה הפועל היהודי את יזמתו המקורית ועצמיותו היוצרת.
יסוד סוציאלי חדש בבנין הארץ אינו רק צורך נפשי ומוסרי של הסוציאליזם היהודי – אלא הכרח היסטורי ותנאי מוקדם להגשמת הציונות.
ארץ-ישראל יכולה כמובן להיבנות באופן קפיטליסטי גמור, כמו כל שאר הארצות, אבל בנין הארץ שכולו קפיטליסטי לא יביא אתו הגשמת הציונות. בהתיישבות שכולה קפיטליסטית לא תהיה העבודה עברית והאדמה לא תעבור לידים עבריות. ובלי עבודה עברית ובלי אדמה יהודית הציונות נעשית פלסתר ונהפכת לחזון-בדים.
הציונות כשהיא לעצמה מעונינת במציאת בסיס חדש לבנינה הלאומי הגדול.
הבסיס הזה ניתן במחשבה של הציונות הסוציאליסטית ובמעשה של הפועל הארצישראלי: הלאמת-הקרקע ועבודה שיתופית.
ניו-יורק, 4 בינואר 1918 [ד. איד. קעמפער, 4]
קונגרס, ציונות ופועלים יהודים
מאתדוד בן־גוריון
על ציבור הפועלים היהודים בכל העולם שומה לעמוד בראש התנועה הציונית למען תיווצר האפשרות, שהפועל הארצישראלי יצטייד באמצעים הדרושים ליצירתם הלאומית ברשות עצמם.
מהשתתפותו, השפעתו ופעילותו של מעמד הפועלים היהודי בתנועה הציונית המאורגנת תלוי האופי, כשרון הפעולה והעתיד של המולדת העברית בארץ.
שלשה הם הדברים הדרושים להקמת הבית הלאומי: זכות ממלכתית, הון ועבודה עברית.
למען הפוך את ארץ ישראל לבית הלאומי של העם העברי יש צורך שיוקם גוף יהודי מוּכר במשפט-העמים שיש לו הזכות והיכולת להוציא לפועל את מלאכת הבנין ופעולת היצירה החקלאית והחרשתית במטרה ליצור רוב יהודי עומד ברשות עצמו. זכויות אלה אנו מציינים לפעמים בשם צ’ארטר.
זכויות אלו יינתנו לאותם היהודים המאורגנים במיוחד לשם יצירת הבית הלאומי, ז.א. להסתדרות הציונית העולמית.
זכויות אלו שייכות לעם היהודי בשלמותו; כל יהודי וכל גוף יהודי הרואה עצמו כחלק של העם ורוצה בארץ-ישראל – הוא שותף לנחלת העם. מבחינה היסטורית משמש העם גופו נושא לזכות על ארץ-ישראל, אולם אין העם היהודי מהווה גוף ממלכתי ואין לו ביאת-כוח מאורגנת ומוּכרת שתקבל בשמו זכויות ממלכתיות. המוסד היחידי המוסמך לעת עתה לשאת ולתת בדבר הבית הלאומי ולקבל צ’ארטר – זהו הקונגרס הציוני העולמי והגופים המיוצגים בו. אירגון אחר אינו קיים ואינו בא עכשיו בחשבון.
רק שני גופים היו יכולים לתפוס את מקום הקונגרס הציוני: האחד הוא היישוב העברי בארץ.
ואמנם, עם התהוות רוב יהודי בארץ-ישראל ייגמר תפקידה של ההסתדרות הציונית, והעם העברי העצמאי בארץ-ישראל, יחד עם כל שאר העדות הבלתי-יהודיות שוות-הזכויות נעשים לבעלים הגמורים של הארץ. אולם עד היות רוב יהודי אין היישוב בלבדו מזוכה לשמש נושא יחיד של זכויות העם היהודי על הארץ. כי בזאת נבדלות זכויותינו בארץ-ישראל מזכויותינו בארץ אחרת: לא היהודים היושבים בארץ, כאזרחים או כמיעוט לאומי, הם בעלי הזכויות – אלא העם היהודי בשלמותו.
היישוב הוא הגרעין הראשון של האומה העברית השבה לארצה, והוא צריך לתפוס מיד בזכות מיוחדת מקום מכובד, אולם אין יהודי ארץ-ישראל זכאים עדיין לרשת את מלוא זכויות הצ’ארטר, כל עוד זכויות אלו לא הוצאו מן הכוח אל הפועל. כל היהודים השואפים לעלות ארצה, וכל היהודים הרוצים לעזור לאחרים להתיישב בארץ וליצור על ידי כך את הבית הלאומי – הם שותפים לזכות על הארץ, והם מהווים יחד את האירגון של יוצרי-האומה ומיסדי-המדינה.
המוסד השני המסוגל להתחרות בקונגרס הציוני – זהו קונגרס עברי כללי. ארץ-ישראל שייכת לכל היהודים, וכל יהודי צריך להשתתף בהקמת המולדת. וטבעי הדבר, שהזכות על הארץ תימסר לגוף המייצג את כל העם.
אולם למען שקונגרס יהודי כללי יהא מוסמך וראוי לקבל את הצ’ארטר, עליו להיות קונגרס יהודי פרמננטי, המייצג בפועל את כל חלקי העם היהודי בעולם ואשר מלכתחילה הציג לעצמו מטרה או כאחת המטרות – ליצור בית לאומי עברי בא“י. רק קונגרס שכזה תהא לו הזכות והסמכות לקבל בשם העם העברי את הזכויות הממלכתיות על א”י, ורק קונגרס שכזה יוכשר ויוסמך לפקח על בנין הארץ. אולם קונגרס שכזה אינו קיים – ולא במהרה יקום.
גם כשיתכנס קונגרס יהודי עולמי לא יוכל לרשת את זכויות העם היהודי על א"י כל זמן שלא ימלא שני תנאים הכרחיים:
א) המצע שעל יסודו יתכנס צריך להכיל מלכתחילה תכנית ברורה ומפורשת להקמת בית לאומי עברי בא"י.
שום קונגרס אשר לא יעמיד על הפרק בכבוד ובגאון את בנין א“י העברית אין לו הזכות לדון ולתת ולשאת בשם מי שהוא על א”י. אין הבית הלאומי יכול להיות עוד ענין לוויכוח.
ב) הקונגרס צריך להיות פרמננטי. מה שעומד עכשיו על הפרק זהו לא הכרזה על זכות העם העברי, וגם לא השגת אישור הזכות – אלא הגשמת הזכות והוצאתה מן הכוח אל הפועל. דבר זה לא ייעשה בבת אחת. הגוף המקבל על שמו את הזכות על א"י – מקבל על עצמו אחריות היסטורית ותעודה היסטורית גדולה – ולא בשנה ולא בשנתיים יבוצע הדבר.
ועד שנתכנס קונגרס כזה אשר ימלא את שתי התביעות הללו – אם יתכנס בזמן מן הזמנים – אין הפעולה יכולה לחכות.
הממשלה האנגלית, בהסכמת בעלות בריתה, הכריזה והכירה בזכות העם היהודי על בית לאומי בא"י.
בועידת השלום הבאה תאושר הכרזה זו על ידי כל העמים האחרים. וההסתדרות היחידה הזכאית ומוסמכת לעת עתה לשמש נושא לזכויות אלה – היא ההסתדרות הציונית העולמית עם הקונגרס הציוני בראשה. בתקופת התהוות הבית הלאומי משמש הקונגרס הציוני אורגן עליון, העומד בראש העבודה ומנצח על כל מלאכת הבנין, בכל אופן עד שקונגרס יהודי כללי, שיש בו התכונות שסומנו לעיל – יבוא לרשת את מקומו, ואז – אינו אלא קונגרס ציוני מורחב.
הקונגרס הציוני נעשה איפוא לפרלמנט-מכין של הבית הלאומי בא"י. בידיו נתון הכוח הממלכתי של העם במידה שזה נוגע לבנין הארץ היהודית. בזאת ניתן ערך היסטורי חדש להשתתפות הפועל היהודי בהסתדרות הציונית: בקונגרס הציוני יתגבש כוחו הפוליטי של מעמד הפועלים היהודי ומפה ישפיע על מהלך העבודה הציונית והנהלת הארץ ויכוון ברוחו את מפעל הבנין.
במידה שיגדל כוח ציבור הפועלים והשפעתו בקונגרס הציוני, באותה מידה יעלה בידו להדריך את ההסתדרות הציונית ולכוון את פעולתה בארץ לקראת הבטחת האופי הלאומי והסוציאלי הרצוי. השפעת הפועל העברי העולמי בקונגרס הציוני תתנה גם את כוחו של הפועל הארצישראלי במלחמתו הבלתי-אמצעית לצור צורות חיים חדשות בבנין היישוב, ולכיבוש עמדות העבודה וביצורן בארץ.
ההסתדרות הציונית היתה לסוכנות החוקית של העם היהודי בהקמת הבית הלאומי. כיבוש המכשיר הזה על ידי הפועלים היהודים יבטיח את האופי הלאומי והסוציאלי של ארץ ישראל הנבנית.
ניו-יורק, כד טבת תרעח [דער איד. קעמפער, 2]
הון ציוני
מאתדוד בן־גוריון
הון ציוני / דוד בן-גוריון
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
למען בצע את מפעלה – בנין הארץ – זקוקה הציונות להון רב.
כל עוד היתה הציונות רק שאיפה בלבד ואפשרויות ההתישבות בא"י היו תלויות בשרירות-לב הפקידות התורכית – היתה כל העבודה הציונית תלויה בהתנדבות לאומית ובהון פרטי של אנשי-רוח ואידיאל. שני המקורות האלה מוגבלים על פי טבעם, ובתנאים הטובים ביותר אינם יכולים להגיע להיקף הדרוש לביצוע מפעלי החקלאות והחרושת הכבירים, אשר יאפשרו עלייה המונית והתיישבות המונית בארץ. מעשרת מיליון הדולארים שהבנק הקולוניאלי היה צריך לאסוף בשני מיליונים מניות – לא הושג עד עכשיו אפילו החלק העשירי. הקרן הקיימת שהציגה לעצמה תעודה גרנדיוזית – גאולת הארץ, הדורשת מאות מיליונים פרנקים, הכניסה לפני המלחמה לא יותר ממיליון פרנק לשנה, סכום המאפשר רכישת 40–25 אלף דונם. גם זרם ההון הפרטי לא היה גדול יותר. יחד עם ההשקעות של הברון רוטשילד גדל הישוב לכל היותר בשתים שלוש מושבות לשנה ובאילו מאות תושבי-עיר. איך יכול היה בתנאים אלה להתהוות רוב יהודי בארץ?
המצב האינטרנציונלי החדש פתח לציונות אפקים רחבים והצעיד את המטרה הסופית מתוך העתיד הרחוק והמעורפל – לתקופת עשרים-שלושים השנים הקרובות. הציונות נתבעת עכשיו ליצור בשנה מה שלא יצרה מקודם בחצי יובל. על הציונות שומה עכשיו לבנות ארץ, ולא מושבות, ליישב עם ולא משפחות, ולא לעתיד לבוא – אלא בימינו אנו. לשם כך נחוץ כסף תועפות. עם כיבוש הזכות לבנות את הארץ – וזכות פירושה גם חובה – הוטל על הציונות להכפיל שבעתים ופי שבעים ושבעה את אמצעיה החמריים והכספיים.
גאולת הקרקע מידי בעלי אחוזות פרטיים להתיישבות המונית רחבה, הכשרת הקרקעות העזובים והשוממים והכחושים למשק חקלאי מודרני, ביצוע מפעלי ההשבחה, ניקוז וייבוש הביצות; דירוג ההרים והגבעות אשר בלעדיו אין להשתמש באדמה ההררית, יעור החולות והטרשים אשר לא יצליחו למזרע ולנטיעות עצי פרי, סלילת כבישים ודרכים בכל חלקי הארץ שעד עכשיו משתמשים בהם רק בבהמות משא, ותיקון הדרכים שנסללו בימי התורכים; התקנת נמלים ביפו, חיפה, עזה, עקבה; בנין מסילות ברזל שיחברו את כל מרכזי הארץ, וביחוד איזור החוף מעזה ועד צידון, ויקשרו את מערב ארץ-ישראל עם עבר-הירדן, ואת ים התיכון עם מפרץ עקבה; חידוש שיטת ההשקאה העתיקה ותיקון הבריכות המרובות בעבר הירדן, ביהודה ובגליל וסידור מכוני השקאה חדשים, אשר יאפשרו חקלאות אינטנסיבית בעמקי חורן, פלשת, שרון, יזרעאל והירדן; ניצול מי הנהרות והאשדים לתוצרת חשמל בשביל מפעלי החרושת והחקלאות; כינון טלפונים וטרמים חשמליים בכל הערים הגדולות; סידור תחבורת-אניות במימי הארץ הפנימיים (ים כנרת וים המלח) וייסוד צי מסחרי בים התיכון; שימוש רציונלי במעינות המרפא כחמי טבריה, גדר וזרקה, מעון ועוד – אלה הם חלק מהמפעלים שיש לגשת אליהם מיד, אם רוצים ברצינות בבנין הארץ ובקליטת רבבות ומאות אלפים עולים יהודים במשך זמן לא רב.
מפעלים אלה דורשים הון כביר. היש בכוח התנועה ליצור הון זה?
כל עוד הציונות היתה שאיפה מפלגתית גרידה והגשמתה היתה מפוקפקת – אחרים חשבו: נמנעת – נמצאו רק מעטים אשר ההינו להשקיע את כספם בפעולה התיישבותית ריזיקלית, שרווחיה וגם קרנה היו מוטלים בספק. בעל-ההון היחידי שהשקיע מיליונים רבים בארץ, רוטשילד הפריסאי, עשה זאת לא כבעל רכוש אלא כפילנטרוף לאומי ואיש-האידיאלים. מבוקשו לא היה הריווח. זו לא היתה השקעה עסקית אלא מתנה לאומית. אנשי אידיאלים כאלה מעטים בקרב בעלי ההון. רוטשילד היה יוצא מן הכלל, ובמשך שלושים שנות פעולתו לא נמצא שני שילך בעיקבותיו. הבורגנות היהודית לא רק שלא עזרה לפיתוח היישוב בא"י, אלא שעמדה כל הזמן כצר ואויב לציונות, ונלחמה בכל האמצעים שבידה בתנועת שחרורנו הלאומי – לא פחות משונאי ציון שבשמאל.
עם הכרת הציונות מצד הממלכות משתנה המצב. כשאיש כארטור בלפור יוצא בשמו ובשם ממשלת אנגליה לעזרת הציונות – והכרזת אנגליה נתמכת ע"י הנשיא ווילסון אין אנשים כלוסיין וולף ויעקב שיף יכולים לטעון שהציונות סותרת את הפטריוטיות האנגלית או האמריקנית. לאחר שהפריץ נתן את ההכשר אין יהודי “מה יפית” יכולים עוד להתנגד. חדל הפחד “מה יאמרו הגויים”. ואמנם ראינו שההכרזה האנגלית קרבה לציונות את אילי הכסף היהודים באנגליה ובאמריקה.
אולם מרכז הכובד אינו בסימפטיות החדשות של הגבורים היהודים כלפי הציונות. גם עכשיו אין הציונות יכולה לסמוך אך ורק על הפילנטרופיה הלאומית של המיליונרים הציונים. אין לזלזל בסיכויים שנפתחו עכשיו לקרנות הציוניות לאור המצב החדש. לא רק העשירים – כל העם היהודי יענה עכשיו ביד יותר רחבה ובלב יותר נדיב לתביעת הציונות ויאספו מעכשיו סכומים שאי אפשר היה מקודם לחלום עליהם. הכנסות ההסתדרות הציונית מהתנדבות חפשית יגדלו פי עשרה ויותר. אבל מנדבות בלבד, ויהי גדלן כאשר יהיה, לא תיבנה הארץ. ההון הרב – ועכשיו נדרש לנו הון רב ועצום – יבוא רק בדרך השקעה עסקית, מתך רצון לרווחים, וגם הון זה ימצא עכשיו.
עם פתרון השאלה הפוליטית של הציונות, עם השגת ערובות בין-לאומיות לזכויותינו בארץ – נפתרת להלכה גם שאלת ההון הדרוש לבנין הארץ. בהיותה לכוח ממלכתי נעשית הציונות באופן אבטומטי בת-אשראי ושואבת-הון, ואין היא נזקקת יותר אך ורק לחסדי האידיאליזם.
התוקף לנצל את אוצרות הארץ הפנויים, הזכות לבנות ארץ בעלת אפשרויות כלכליות רחבות – מעניקים לציונות בסיס איתן להשגת אשראי בין-לאומי, ובידה לקבל כדרך ממשלות ושלטונות עירוניים הלוואות גדולות לביצוע עבודות ציבוריות ומפעלי משק בחקלאות ובחרושת, אם רק ההלוואות מובטחות באוצרות הטבע ובתוצרת הארץ הנתונים לפיקוחה והנהלתה של ההסתדרות הציונית.
ניו-יורק, טז שבט תרעח [דער א"י. קעמפער, 5]
הון ועבודה לא"י
מאתדוד בן־גוריון
ברגע שהציונות מקבלת זכויות וערובות בין לאומיות להקמת בית לאומי בא"י – ניתן להסתדרות הציונית המפתח להון הדרוש לבנין הארץ. שני התנאים למשיכת ההון – בטחון וריווח – מתמלאים אז בשלמותם; הבטחון על ידי המשטר הפוליטי החדש שיוקם בארץ. הריווח – על ידי פיתוח כל האפשרויות הכלכליות בארץ. זרם המוני מתיישבים חדשים, ניצול האוצרות הטבעיים הפנויים בארץ, המפעלים הציבוריים הגדולים – מכשירים כר פעולה נרחב ומכניס להון.
המעבר הנוכחי של הציונות מתנועה לאומית פנימית לגורם בין לאומי מוּכר במשפט העמים, השליט בצורה זו או אחרת על שטח ארצי מסוים, אינו אלא תנאי מוקדם למעבר יותר חשוב: מגוף פוליטי לאירגון משקי רב-אונים, הבונה ארץ ויוצר משק לאומי ומסדר עלייה והתיישבות רחבה של המוני ישראל מכל התפוצות.
הכרת זכות העם העברי באה מאת מעצמה אדירה אשר כבשה כבר את חצייה של ארצנו, ובלי ספק תכבוש גם את החצי השני ואת הארצות השכנות. אישור תביעתנו מצד מעצמה כזו יש לו איפוא גם ערך מעשי רב בשביל פעולות הגשמה תכופות. התנועה הציונית יש בידה לגשת מיד לעבודה למצער בחלק אחד של הארץ.
אין זו אפשרות בלבד – אלא גם חובה. כי גם בשעה קשה זו, כשהעולם נתון עדיין בלהבות המלחמה, על תנועתנו להתחיל בבנין הארץ ובהושבת יהודים עליה. כי לא ייתכן אמצעי יותר טוב להביא לידי אישור בין לאומי של הצהרת אנגליה מאשר להוכיח לוועידת השלום הבאה בעובדות ומעשים, מה מוכשרה לעשות התנועה הציונית ומה פעלה בארץ. גיוס כל האמצעים האפשריים לפעולה קונסטרוקטיבית בא"י עכשיו, מיד, ללא כל דיחוי, הוא גם התעמולה המשפעת והנאמנה ביותר לטובת הדרישות של הציונות המדינית. אין הוכחה בעולם המדיני כהוכחת המעשה שנעשה.
השלום – ייתכן שיבוא בהקדם, אבל ייתכן גם שיידחה, מי יודע עד מתי. מהירות הפעולה, קנה-המידה של ההכנות, גודל האמצעים אשר הציונות תכשיר, תכין ותעשה בתקופת הבינים, מאחרי הצהרת אנגליה ועד חתימת הסכסוך העולמי, עלולים להשפיע במידה עצומה, אם לא מכרעת, על ההחלטה הסופית של ועידת השלום ביחס לא"י.
במידה שפעולתה הקונסטרוקטיבית של הציונות תתקדם, תתרחב ותתגבר בא"י – באותה מידה תתבצר, תבוסס ותובטח התביעה היהודית בוועידה הבין-לאומית.
התפקיד המשקי של הציונות – יצירת האמצעים הכספיים הדרושים לבנין ולהכשרת הארץ לקליטת המוני עולים – אין לדחותו עד גמר המלחמה ועד סיום הסכסוכים הבין-לאומיים. במידה האפשרית יש לעשות את העבודה בארץ במידה הרחבה ביותר – עוד לפני אישור ההצהרה האנגלית.
ניו-יורק, ל שבט תרעח [דער איד. קעמפער, 8]
סכנות הרכושנות
מאתדוד בן־גוריון
על העבודה בארץ שצריכה להיות עברית – לית מאן דפליג. אבל יש לשאול אם העבודה תהיה עברית? האין סכנה שאפילו הון יהודי יעסיק עבודה זולה, לא עברית?
בגולה מסופקני אם ימצא אף ציוני אחד, ויהא אפילו מהאגף הכי ריאקציוני, ולו גם שונא מושבע לתנועת הפועלים ולסוציאליסמוס, אשר לא יודה להלכה, כי העבודה העברית צריכה לשמש יסוד ואבן פינה לכל הבנין הלאומי שהעם היהודי עומד להקים בארצו. יתר על כן, רוב הציונים נכונים להבטיח בפה נדיב כל מיני הבטחות יפות על הצורה האידיאלית של הבית הלאומי העברי. בדמיון המטיפים הציונים מתוארת א“י החדשה כארץ החירות והצדק, ארץ בנויה על האידיאלים של הנביאים ומיטב השאיפות האנושיות. ונזכרים פסוקי התנ”ך ומאמרי חז“ל ומתפרשים החוקים הסוציאליים של היהדות העתיקה, ושחור על גבי לבן מוכח, שעל פי רוח היהדות, אשר תשלוט כמובן במדינת היהודים, לא יתכן שבא”י יופיעו קלקול הרשע והעול הסוציאליים הנהוגים בקרב אומות העולם. ומשום כך אין כל צורך במפלגת פועלים סוציאליסטית בציונות, אשר תעמוד על משמרת האינטירסים המיוחדים של הפועלים בבנין הארץ ושתלחם על האופי העממי הפרוגרסיבי והסוציאלי של החברה היהודית הנבנית בארץ. בטלית שכולה תכלת – ציציות של תכלת לשם מה?
אבל ננסה לעבור מההלכה שבגולה למעשה שבארץ – ולפנינו תתגלה תמונה אחרת לגמרי. המושבות הישנות שנוסדו בכוח האידיאל הציוני ועל ידי נושאי דגל הציונות, אלא שניבנו על יסודות שכולם קפיטליסטיים, אנו מוצאים בהן כל דרכי האכספלואטציה והשעבוד המצויים בכל העולם. מספר גדול של פועלים שכירים עמלים למען קומץ קטן של בעלי-בתים. והפועלים המרווים בזיעתם משך שנים את המושבה והשומרים הנותנים את חייהם בהגנת המושבה וכל אשר בה – נחשבים לזרים ונכרים המשוללים כל זכות אזרח, ואין להם חלק ונחלה בהנהלת המושבה.
כמה מהאכרים נזהרים בדיני תרומות ומעשרות, ביקבי ראשון-לציון וזכרון-יעקב מקפידים על הלכות יין נסך וממונים מיוחדים משגיחים על כשרות היין – כי אחרת יבולע לעסק. אולם לשוא תחפשו ביחסי הבעלים לעובדיהם שמץ ממוסרם של הושע, עמוס, ישעיהו וירמיהו.
חוסר שויון חברתי, קיפוח עבודת הזולת, עושק זכויות אזרח – אין אלה הליקויים היחידים העלולים לאכזב את ציוני-הרוח קל-האמונה בבואו למושבה עברית. כאן קיימת צרה יותר גדולה המעמידה בסכנה את כל עתידו של הישוב; וזוהי העבודה הזרה, הבלתי יהודית. בכל המושבות הבנויות על יסודות של משק פרטי קפיטליסטי רוב הפועלים אינם יהודים. משלושת אלפי הפועלים העובדים בפתח-תקוה – הגדולה שבמושבות – רק פחות משליש הם יהודים. במושבות אחרות אחוז הפועלים היהודים הוא נמוך יותר.
והסיבה ידועה לכול: מציאות המוני עובדים לא יהודים שצרכיהם מועטים ודרגת חייהם ירודה, המוכנים לעבוד בשכר יותר זול ובתנאים גרועים יותר מהפועל היהודי התרבותי, בעל ההכרה מרובה הצרכים.
האכר הפרטי לא רק שכל הצדק והשוויון הסוציאלי אינו נוגע לו, אלא גם העתיד הלאומי של היישוב לא איכפת לו – כשצפוי לו איזה חסרון-כיס. ואין בכך כלום שכמה מהאכרים עשו את רכושם אך ורק בזכות המפעל הלאומי, שכמה מהם הם פקידים ובאי-כוח במוסדות ציוניים, ושרובם המכריע עלו לארץ במחשבה ציונית תחילה. חשבון-הכיס הכריע את החשבון הלאומי. אין איש מכחיש שהעבודה העברית היא צורך לאומי, אבל במשטר הבצע אין מתחשבים בצרכים כאלה. ובכרמים ובפרדסים של כמה ציונים נלהבים אין דריסת רגל לפועל יהודי.
בארץ קם יישוב של פריצים יהודים ופועלים לא-יהודים, וביישוב זה נהוג ניצול מכוער ויחס מגונה ומבייש מבעל-בית לפועל. הפועל הערבי חסר ההכרה אין בכוחו ובכשרונו לגלות התנגדות והתקוממות כלשהי כלפי מעבידו, הנוהג בו מנהג עבד. יישוב שכזה משווה סכנה חמורה לעתידנו ומטיל צל כבד על כל התנועה. אבל אין לתלות את הקולר רק ביחידים וברצונם הרע.
רוב האכרים באו לארץ בשאיפות נעלות, סבלו ועבדו קשה, יבשו ביצות, הפרו חולות וטרשים, ויש גם שחרפו נפשם בעבודה זו. ורק בעטייה של השיטה, שיטה שכולה רכושנית ועומדת על הבצע בלבד, באו למרות הכוונות והרצונות הטובים לידי תוצאות מעציבות ומחפירות גם בשטח הלאומי וגם בשטח הסוציאלי.
הסכנה שנתגלתה ביישוב הקיים הולכת וגדלה במצב-הדברים החדש. בתנאים הפוליטיים והמשפטיים של המשטר הקודם היה ייסוּד כל מושבה כרוך בקשיים רבים. רכישת קרקע היתה קשה כקריעת ים-סוף. כובד המסים, שרירות-לב הפקידות, חוסר בטחון לרכוש ולנפש העיקו על המתיישב; אנשי-סגולה בחרו להשקיע את הונם בחקלאות. המטרה הראשונית לא היתה בקשת הריווח. ועל אף האופי האידיאליסטי של היישוב לא היה בכוחו של הנימוק הלאומי להתגבר על האינטרס הפרטי במשק שהוא כולו קפיטליסטי.
במשטר יותר חפשי ובתנאים יותר נוחים נפתחת הארץ עכשיו להתיישבות רחבה. קרקע יקנה במהירות ובקלות. הרנטה של האדמה תעלה. המשק החקלאי יכניס פירות. ועם חופש-פעולה בלתי מופרע בהון הפרטי – תתפתח ספסרות קדחתנית באדמה. מחירי הקרקע יעלו באופן מלאכותי, מיטב האחוזות יפלו בידי ספסרים ובעלי הון פרטיים אשר יעשו יד אחת עם האפנדים. בעלי הקרקע היהודים לא יעבדו את אדמתם בידי עצמם. המשק יבָּנה על עבודה שכירה, ולרגל מציאות רזרבה ענקית של פועלים זולים בארץ וסביבותיה – תהיה העבודה בעיקרה לא עברית. במקרה הטוב ביותר יהיו רק המשגיחים והפועלים הראשיים יהודים, כאשר אנו רואים עכשיו במושבות-המטע הגדולות.
עם ריבוי ההון היהודי שיושקע בקרקע יגדל ויתבצר הישוב העובד הבלתי יהודי, וכשא“י לבדה לא תוכל להספיק ידים עובדות למשק הקפיטליסטי האגרַרי שיגדל וירחב, יביאו הבועזים היהודים פלחים ממצרים או מסוּדן, כאשר עשתה פקידות יק”א בעבודות הניקוז. אין דבר זה מתאים להלכה הציונית בגולה – אבל הוא עולה בקנה אחד את מעשי הציונים בארץ, במידה שציונים אלה מטפחים משק פרטי על יסודות קפיטליסטיים.
הציונות הבורגנית אין לה כל תרופה ותחבולה לסכנה זו האורבת להתיישבותנו החקלאית בארץ. תולדות הישוב הארצישראלי הוכיחו שאין לסמוך על הכוונות הטובות והנימוקים הלאומיים של בעלי הבתים הציוניים. טיבו ואפיו של בית-עתידנו היהודי יהא תלוי מגורמי-הכוח הממשיים ומהאינטרסים החברתיים-הכלכליים אשר יכוונו את בנין הארץ. ורק הכוח המאורגן של מעמד הפועלים היהודי בקרב הציונות מסוגל להבטיח הגשמת תכנית-התיישבות לאומית ופרוגרסיבית. רק ציבור הפועלים יעמוד על המשמר וידאג שהציונות לא תנוצל לטובת ההון הפרטי, אלא להיפך, ההון ישמש למטרה האמתית של הציונות – ליצירת מולדת-עבודה חפשית לעם היהודי.
דרכי ההתיישבות הנאמנה למטרה זו הותוו כבר על ידי הפועל העברי, וההתחלה הראשונה כבר ניתנה במושבות-העבודה החדשות שנוסדו בעשר השנים האחרונות בארץ.
ניו יורק, כו אדר תרעח [דער איד. קעמפפער, 11]
התיישבות פועלים לאומית
מאתדוד בן־גוריון
נסיון ההתיישבות היהודית בארץ לא רק שגילה את הליקויים והסכנות של החקלאות שכולה קפיטליסטית – אלא גם סימן והתווה דרך חדשה להתיישבות עובדת, שרק בה יש הערובה הבטוחה לאופי הלאומי של היישוב.
לפני 12–10 שנה מתחילה תקופה חדשה בהתיישבותנו בארץ. רוב המושבות שנוסדו מאז בנויות בעיקר על עבודה עברית. התקופה החדשה מצטיינת בהופעת שני גורמים חדשים: ציבור פועלים סוציאליסטי והון לאומי.
בשנות 1905/6 החלה עלייה חלוצית חדשה לארץ. מכל קצוות רוסיה הריבולוציונית נהרו צעירים יהודים לארץ – פועלים ופקידי מסחר, בחורי ישיבה ואכסטרנים, תלמידי גימנסיות ואוניברסיטאות, ואדיר חפצם לבנות את הארץ ביגיע כפיהם. לא כעולים הראשונים אשר שאפו למנוחה ונחלה בארץ האבות – החלוצים החדשים עלו לארץ “לעבדה ולשמרה”. מגמתם – יצירת טיפוס חדש של ישוב עובד, העומד על עבודה עברית ושמירה עברית.
בהתחלה הלכו החלוצים הצעירים לעבוד במושבות הישנות כשכירי-יום. במושבות יהודה, שבהן מרובה המטע – תפוחי-זהב, שקדים, גפנים, זיתים, אתרוגים וכדומה – העבודה היא עונתית, והפועלים עבדו יומית. בגליל, שבו מרובה הפלחה, עבדו הפועלים חדשית או שנתית. העבודה היתה קשה, השכר היה נמוך (½1 -2 פרנקים ליום) ובקושי הספיק לצרכים המינימליים וההכרחיים ביותר. לא תמיד נמצאה עבודה. התחרות הפועל הזול הפריעה קשה. היחס של האכרים, שהורגלו במשך שנים רבות להכנעת-עבדים, לא היה ידידותי כלפי הפועל העברי שהתנהג כבן-חורין ועמד בהכרת ערכו האנושי בפני מעבידו. האופי המהפכני, ההכרה הסוציאליסטית, החופש הדתי, קנאות הרצון הלאומי של הפועל היו למורת-רוחו של האכר, אשר מזמן דעך בלבו חזון-הנעורים של החלוצים הראשונים.
בין האכרים והפועלים פרצו סכסוכים, ולאו דווקא על בסיס כלכלי. ההתנגשויות הראשונות התלקחו לא בגלל מלחמה על שכר גבוה ותנאי עבודה משובחים – אלא מתוך ניגודים חברתיים תרבותיים.
חלוצי עבודה לא מצאו את סיפוקם וחיפשו דרכים חדשות, פה ושם נוצרו איגודי-פועלים קואופרטיביים וקומוניסטיים לעבודה ברשות עצמם: חבורות-עבודה, קבוצות כיבוש, מושבי פועלים.
לעזרת האירגונים האלה באו חובבי-ציון, הקרן הקיימת וקופת-הפועלים הארצישראלית, והקבוצות והחבורות קיבלו הלוואות לכלים, מכשירים, בתים, בארות, הספקה וכו'.
הראשונה והפשוטה בצורות-העבודה החדשות היתה “הקבוצה הקבלנית” שקיבלה עבודה מאכר פרטי, מחברה או מוסד על אחריותה, לעונה מסוימת או לשנה שלמה. חברות קבלניות אלה נסתדרו לא רק במושבות, בעבודת הכרמים והפרדסים, אלא גם בערים, ביחוד בבנין שכונות חדשות (יפו וחיפה), החבורות היו מקבלות עבודת יישור חולות, סלילת כבישים ורחובות, בנין בתים. כלי העבודה הדרושים נרכשו לרוב בכספי הלוואה מאת קפא"י.
בעבודה זו שהתנהלה תחת הפיקוח הקולקטיבי של כל חבר-הפועלים או של וועד נבחר, היה יתרון חמרי וחברתי על פני העבודה הרגילה של שכירים יחידים, אולם גם כאן נשאר העיקר של עבודה שכירה במשק פרטי.
שונה לגמרי היה הטיפוס השני –“מושב הפועלים”. זה היה כפר עובד, שהוקם על יד המושבה הגדולה, כגון פתח-תקוה, ראשון-לציון, המעסיקות מספר רב של פועלים שכירים. מושבים אלה ניבנו בעזרת כספי חובבי-ציון. כוונת המייסדים הראשונים של “מושבי פועלים” היתה ליצור משק-עזר לפועלים אשר פרנסתם העיקרית תהיה על העבודה השכירה במושבות השכנות, ורק בזמנם הפנוי יעבדו במשקם להגדיל את הכנסתם המצומצמת מעבודת חוץ. במטרה זו רכשו חובבי ציון כברות אדמה על יד המושבות הגדולות ובחרו חבר פועלים מנוסים וחרוצים והעמידו ברשותם 20–10 דונם קרקע והלוו להם כסף לבנין בית ולחפירת באר על מנת לסלק את ההלוואה בתשלומין לזמן ארוך. המשק במושבים אלה לא היה קואופרטיבי אלא אינדיבידואלי. כל פועל היה בעל בית לעצמו, אולם חברים חדשים היו מתקבלים רק בהסכם המושב כולו, וכל הכפר היה אחראי באופן משותף לתשלום החובות של כל אחד המתיישבים כלפי המוסד המיישב.
מושב הפועלים הראשון נוסד על יד פתח-תקווה ונקרא בשם “עין-גנים”. במשך הזמן התגלה, שלמושב יש אופי וערך אחר משדימו לכתחילה מייסדיו הראשונים. הוברר שמשפחת פועל חרוצה מסוגלת להתפרנס משטח של 20–15 דונם, מבלי להזקק לעבודת חוץ. המושבה הגדולה, שלפי התכנית המוקדמת היתה צריכה לשמש שוק-עבודה לחברי המושב, נתגלתה כשוק-תצרוכת לממכר פרי עובדי המושב. במקום להביא לפתח-תקווה את שרירי ידיהם, מכניסים אנשי עין-גנים למושבה חלב, עופות, ירקות ושאר תוצרת משקם.
מגמת מושבי הפועלים עכשיו היא לגדל אכר זעיר עומד ברשות עצמו, העובד בידיו ממש, אם כי לפעמים – אמנם רחוקות – הוא משתמש גם בעבודה שכירה. היתרון הראשי של מושבים אלה – ההקפדה על העיקר של עבודה עברית. המשק בנוי על עבודה עצמית, וגם כשזקוקים לעבודה שכירה שומרים על חוקת המושב האומרת שכל עבודה צריכה להיעשות בידים עבריות.
הגם שעין-גנים הצליחה במובן הכלכלי לא ראה ציבור הפועלים בארץ את סיפוקו בתכנית זו. שיטת הרכוש הפרטי והעבודה האידיבידואלית במושבי הפועלים שעד עכשיו – עוררה בקורת חמורה בעתונות הפועלים ובכינוסי “הסתדרות הפועלים החקלאים”.
הליקוי הראשי במושב זה הוא שהאדמה נעשתה לקנינו הפרטי של כל מתיישב. ובאופן כזה קיימת הסכנה שבמשך הזמן תתפתח גם פה ספסרות בקרקע כמו במושבות הקפיטליסטיות. עם התפתחות “המושב” מתייקרת אדמתו, ויתכן שבמשך הזמן ימצאו בעלנים אשר לא יקפידו על עבודה עברית וירכשו במחיר גבוה את נחלות המתיישבים הזעירים, ופרצופו הפועלי של המושב יטושטש וימָחק. אין גם כל ערובה ממשית שהעבודה תשאר עברית. גילגול כזה למשל עבר על ודי-חנין (נס-ציונה). גם מושבה זו נוסדה לכתחילה (1883) כמושב פועלים, ועכשיו אין בינה לבין ראשון ורחובות ולא כלום.
ציבור הפועלים בארץ בא בהדרגה לידי הכרה שלמען הבטיח את האופי הרצוי בהתיישבות החדשה יש לבנותה על יסודות חדשים. העיקרים אשר הונחו בתכנית ההתיישבות העובדת הם בקיצור: קנין הלאום בקרקע, עבודה עצמית, אחריות הדדית, ועד כמה שאפשר משק קואופרטיבי.
בעל הקרקע צריך להיות הכלל, העם היהודי, ולא היחיד. האדמה לא תמכר לצמיתות, אלא תחכר לקבוצת-הפועלים באחריות הדדית של כל חבריה. החכירה היא עולמית ועוברת בירושה. אבל לאיש אין הרשות למכור את זכותו וליהנות מהתייקרות הקרקע שלא באה מתוך עבודתו הוא. כשמישהו מוכרח לרגל איזו סיבה לעזוב את מקומו נמסר חלקו לפועל אחר אך ורק מתוך הסכם הכפר כולו.
בעזרת הקרן הקיימת הצליחו הפועלים לקיים את העיקרים האלה בטיפוסים משוכללים של קבוצות-פועלים, אשר נוסדו בעשר השנים האחרונות בארץ.
ניו-יורק, ב ניסן תרעח [ד.איד. קעמפער 12]
קרקע הלאום ועבודה עברית
מאתדוד בן־גוריון
בשעה שחלוצי-העבודה הצעירים החלו לפלס דרכים חדשות להתיישבות וניסו לטפח צורות-יישוב מיוסדות על עבודה – קם באותה שעה גורם מיישב חדש אשר סייע לצורות החדשות מהצד הכספי, – החלה אז לפעול הקרן הקיימת.
קרן זו נוסדה בשנת תרס“ב בקונגרס הציוני החמישי, במטרה לגאול את אדמת א”י ברשות האומה כקנין הכלל. במשך עשר השנים הראשונות לא עשתה הקרן גדולות. שטח האדמה שנרכש כקנין הלאום מגיע ל-17,000 דונם, אחוז לא רב (3.66%) מהשטח היהודי שנרכש כקנין פרטי (בערך 500.000 דונם). ממיעוט אמצעיה ומהקשיים המרובים של משטר-הקרקע התורכי לא יכלה הקרן לעשות יותר בזמן קצר זה. אולם ערכה של הקרן הקיימת בא“י עד עכשיו הוא לא בכמותה אלא באיכותה. חשיבות פעולתה היא לא בגודל השטח של האדמה הגאולה, אלא בשיטה החדשה שנקטה בהתיישבות, וקודם כל בהשפעתה להגברת העבודה העברית. שום מוסד קולוניזציוני או חברה להתיישבות לא ביצרו במידה כזו את עמדת העבודה העברית – מדובר כאן בשטח החקלאי – כאשר נעשה הדבר על ידי הקרן הקיימת. בנידון זה עשתה הקרן באלפי הפרנקים יותר מהברון ויק”א במיליוניהם. אבל יש להוסיף מיד: פעולת הקרן הקיימת היתה פוריה ורבת-תוצאות אך ורק הודות למלחמה הבלתי-אמצעית של הפועל הארצישראלי ולתמיכה הפוליטית שניתנה לו במלחמה זו על ידי פועלי-ציון בקונגרס הציוני.
בתולדות הקה“ק נתאשר שוב הכלל הידוע, שהעיקרים והחוקים הטובים ביותר יש להם ערך מעשי רק אז, כשכוח ממשי עומד מאחריהם ודואג להגשמתם בחיי-המעשה. החוקה הכתובה בלבד לא היתה עומדת לקה”ק אילמלא נמצא בארץ ציבור-פועלים, שהעלה את רצונו ופעולתו בקו המטרה של הקרן.
גם הקה“ק התחילה לפעול במסלול הישן של ההתיישבות הקפיטליסטית. בחוות הראשונות שנוסדו על אדמת הקרן עבדו הפועלים כשכירים תחת השגחת פקיד מנהל. לכתחילה לא היה כל הבדל בין תנאי העבודה בחוות הלאומיות (חולדה, בן-שמן, כנרת) ובין התנאים בחוות יק”א בסג’רה. גם פה וגם שם עבדו הפועלים כשכירי יום או חודש, מבלי כל דעה וזכות בהנהלת המשק. השינוי הראשון חל בכנרת. בגמר שנת העבודה הראשונה נתגלה גרעון רב. – המנהל שערך תכנית המשק וקבע מראש הכנסה הגונה – הטיל את האשמה על הפועלים. “הפועלים היהודים עולים ביוקר. אינם יודעים עבודת השדה, ואילו הורשה להשתמש בעבודה יותר זולה היה המשק ודאי מכניס לפי התכנית שהתוויתי” – כך טען המנהל. הפועלים מצדם האשימו את רוע-הסדרים וחוסר הכשרתו של הפקיד. אילו היה זה משק פרטי היו בוודאי משלחים את הפועלים היהודים, או לכל הפחות חלק מהם, והיו ממשיכים את העבודה בפועלים יותר זולים. אולם על אדמת הקרן הקיימת שנרכשה בכספי העם למטרה לאומית אין לעשות דבר כזה על נקלה, ובא-כוח ההסתדרות הציונית בארץ, הד“ר רופין, ניסה דרך חדשה. חילק את אדמת כנרת לשתים; חלק אחד ממערב הירדן הניח בידי הפקיד, ואת החלק השני (אדמת אום ג’וני) מסר לחבורת פועלים לעבדה בהנהלתם העצמית. עברה שנה – והחלק שנשאר ברשות הפקיד הוסיף להביא גרעונות, החלק השני שנמסר לרשות הקבוצה, הביא רווח. נסתמנה דרך חדשה לפתרון השאלה. נתגלה שקבוצת פועלים מסוגלת לנהל עבודה על אחריותה, וגם מוכשרת לעבוד יותר טוב ובחסכון יותר גדול מאשר בהנהלת פקידות ממונה. תנאי העבודה של הקבוצה היו: כל פועל מקבל 50 פרנק לחודש. הקרן מספקת אדמה, דירות, האינוונטר החי והמת, וזריעה. אחרי “הגורן” מנכים את כל הוצאות המשק, לרבות גם שכר העבודה ודמי הפחת של האינוונטר, והרווח הנקי מתחלק שווה בשווה בין הקבוצה ובין הקה”ק.
ההצלחה המוסרית של הקבוצה עלתה על הצלחתה החמרית. ההנהלה העצמית לא רק חסכה הוצאות מיותרות של פקידות, אלא המריצה את היזמה והגבירה את חדוות היצירה ופריון העבודה של הפועלים. מבלי היותם נתונים להשגחה של רצון זר הרגישו הפועלים באחריותם הכפולה והשקיעו בעבודה ובמשק את מיטב יכולתם. הצלחה זו נתנה דחיפה להקמת קבוצות חדשות – בבן שמן, תל עדשים, כרכור ועוד.
במקומות אחרים נוסדו “קבוצות-כיבוש”. לפי החוק התורכי פוקעת זכות הבעלים על אדמה מוּבָרת במשך שלוש שנים והממשלה זוכה בה. וכשרוכשים קרקע יש הכרח לעבדה. מקודם היו מחכירים אדמות אלה עד להתיישבות לאריסים ערבים. שיטה זו גרמה לסכסוכים ומשפטים בלתי פוסקים, כי האריסים לא היו רוצים לפַנות בשעת הצורך את הקרקע. בשנים האחרונות היו פונים מפני כך לקבוצות פועלים שיעלו על הקרקע ויעבדוה עד שבעליה יתיישבו עליה בקביעות. קבוצות אלה כבשו את אדמת מרחביה, כרכור, כפר אוריה. אולם לאחר שבאו הבעלים עזבו הקבוצות את המקום, ובמושבות שנבנו אחר כך הוקם משטר של רכוש פרטי, ויש גם שלאחר עזיבת קבוצת הכיבוש הכניסו לַמקום עבודה לא עברית.
קבוצה קבועה, קבוצת-התיישבות, יכלה להתכונן רק במקום שהאדמה היתה קנין הלאום – רק על אדמת הקרן הקיימת. ואם אנו רוצים לייסד בא"י התיישבות עובדת – ורק התיישבות זו יש לה הערך הלאומי והסוציאלי המבטיח את עתידנו – עלינו לדאוג לגאולת האדמה ברשות האומה.
ניו-יורק, כ ניסן תרעח [דער איד. קעמפער 14]
אחדות המעמד (1921–1932)
מאתדוד בן־גוריון
לוועידת הייסוד של ההסתדרות
מאתדוד בן־גוריון
מכתב בשם משרד הברית של פועלי ציון, יז כסלו תרפא (קונטרס סב)
בשם הברית העולמית של פועלי-ציון אנו מקדמים בברכה את וועידת הפועלים בארץ-ישראל. אנו מברכים את הנסיון החדש מלא-התקווה לאחד את כל הכוחות הנפרדים והנפלגים של המעמד העובד בארצנו.
הצרכים הפנימיים של העבודה העברית בא"י מחייבים את האיחוד, ומתוך הכרה עמוקה אנו מוסיפים, שכל תנועת העבודה, לא רק בארץ, אלא גם בחוץ-לארץ, תובעת ברגע הזה את התאחדותם הסידורית ופעולתם המשותפת של כל קיבוצי-הפועלים העברים בארץ ובחוץ-לארץ, השואפים לגאולה שלימה, לאומית וסוציאלית של עמנו בארצו.
על הפועל העברי בארץ – החלוץ הנאמן של העבודה העברית בעולם – הוטלה עכשיו אחריות כבדה וקשה. העלייה הגדולה, שאליה ציפינו וייחלנו בערגת-צער שנים רבות, החלה. אלפי פועלים מבקשי-עבודה נוהרים מכל ארצות פיזורינו והריסותינו לארץ, וההסתדרות הציונית, במקום לגבר חיילים ולרכז כל מרצה ואונה בהרחבת העבודה היישובית והאדרת כוח-הקליטה של ארצנו, מנסה מתוך חדלון-אונים לחסום את דרך העלייה ומפחיתה את שטח פעולתה היישובית בארץ. כל חלקי היישוב הבלתי-עמלים הם נעדרי-הכשרון ומשוללי-הרצון לפגוש את העליה, וכל נטל העבודה נופל על הסתדרויות הפועלים, העומדות כדרכן תמיד על משמרתן וממלאות במסירות והתמכרות בלי גבול את חובתן לעולים החדשים. כמעט בלי כל עזר וסעד מצד ההסתדרות הציונית ומוסדותיה הרשמיים מרחיבות הסתדרויות הפועלים את מרכזי העבודה הכבושים וכמו יוצרות יש מאין מקומות-עבודה חדשים, מסדרות ומחנכות את מאות העולים במקצעות-עבודה, שעד הנה לא עסקה בהם אף יד יהודית אחת, וכך הם מרחיבים ומבצרים את יישובנו העובד בארץ.
אך גם פעולה זו נתקלת במכשלה הממארת של פירודים מפלגתיים וקרעים סידוריים, המוציאים כוחות עבודה לבטלה וזורעים קנאה ושנאה בתוך מחנה הפועלים. והעולים החדשים, ואתם יחד כל המסתכלים לנעשה בארץ, משתאים במבוכה וצער להתחרות המעליבה השוררת בקרב מוסדות העובדים והסתדרויותיהם בכר-פעולה משותף, והם תוהים ושואלים: קרעים ופלגות אלו לשם מה ועל שום מה? מחנה החלוץ העובד אך דרך אחת לו, אך מטרה אחת נגד עיניו ומגמה אחת בעבודתו בארץ: ליצור יישוב עברי עובד, יישוב שאין בו עושקים ונעשקים, עמלים שמקפחים פרי עמלם ובטלנים החיים על יגיע זרים, אלא חברת עובדים שווי-זכויות ובני-חורין, המבקשים לעמנו גאולה שלמה וגמורה בתוך גאולת העבודה וחיי-העבודה. תנועת הפועלים היהודים בגולה נפלגה ונקרעה לאסוננו לגזרים, כי מתנכרים לעם וכופרים בעתידנו הלאומי פרשו זמן רב את רשתם, רשת הטמיעה, על המוני העובדים. האינטליגנציה היהודית היתה קרועה בנפשה ונקלעת בכף הקלע של החיים הזרים והתרבות הנכרית והאדם והיהודי שבתוכה היו מתרוצצים ומתאבקים בלי חשך. השאיפות הסוציאליות היו יונקות ממקורות זרים והתנועה הלאומית היתה ריקה מתוכן חברתי ועקרת רצון-יצירה וכשנולדה תנועת פועלי-ציון, שאיחדה ומיזגה את הסוציאליות והלאומיות והטיפה לציונות סוציאליסטית, עמדה לפני מלחמה קשה מבפנים ומבחוץ. הלאומיות הבורגנית ראתה בציונות הסוציאליסטית את המפלצת האדומה, והסוציאליות המתבוללת – את הסכנה השוביניסטית.
ציונות סוציאליסטית זו, שהיתה נתקלת בגלות בלאומיות העקרה של בעל-הבית הציוני ובסוציאליות המתנכרת של האינטליגנט המתבולל, היתה לרעיון השליט והמפרה של חלוצי העבודה העברית בארץ-ישראל. בחיי העובדים בארץ חדלה הציונית הסוציאליסטית מהיות תורה מפשטת וערטילאית הנדרשת לכמה פנים. היא נתגלמה ונתגבשה במפעל חייהם, בעבודתם היישובית וביצירתם התרבותית של העובדים. היא היתה למגמה היסודית המדריכה את פעולתם וחייהם יום יום, ואיחדה מדעת ושלא-מדעת את כל החלוצים שעלו לבנות בעבודתם את הארץ, בין אלה שבאו במחשבה סוציאלית תחילה ובין אלה שעמדו על הסוציאליות מתוך הגיון חיי העבודה ונסיון היישוב. בחיי הפועל העברי בארץ באה הציונות הסוציאליסטית לביטויה היותר עמוק ונאמן, לביטוי החי במעשים ובמפעלים. חלוצי העבודה בארץ-ישראל הטביעו ביצירותיהם את חותם הגאולה הסוציאלית של מפעל תחייתנו הלאומית, ובדוגמאות מופתיות של יישובי עבודה, שערכם הסוציאלי אינו פחות מחשיבותם הלאומית, הוכיחו שלא רק שאין הציונות והסוציאליות סותרות זו את זו – אלא להיפך, אחוזות זו בזו כצורה בחומר.
ההתמזגות הפנימית, האורגנית, של שתי המגמות הראשיות בחיי העם העברי בימינו, שהתחילה בתנועת פועלי-ציון בחו"ל והגיעה לידי שלמותה בחיי העבודה העברית בארץ-ישראל, הכשירה את הבסיס הטבעי להתאחדות הסידורית של נושאיה, להתאחדות העובדים בארץ-ישראל. הכשרה זו, כשם שהיא מאפשרת – כך היא מחייבת ותובעת את האיחוד הזה.
הציונות עומדת עכשיו על פרשת דרכים: איך תיבנה הארץ ועל ידי מי תיבנה, – זוהי השאלה הגדולה המחכה עכשיו לפתרונה. התשליך התנועה הציונית את כל יהבה על הרכוש הפרטי שיבוא לגאול את הארץ, בזכות העבודה הזולה הבלתי-עברית, ויסתום את הגולל על מיטב תקוותינו, או תקרא את העם להתנדבות לאומית בנפש וברכוש לגאול את הארץ ברשות האומה ובעבודתה? התוסיף הציונות לחסום את דרך העלייה ותכזיב את תוחלת הניחומין האחת שנותרה להמונינו ההרוסים, או תחגור את כל אונה ומרצה להגביר העלייה ולהאדיר העבודה בארץ? היצמח בארצנו יישוב של פקידים ומשגיחים על יגיע-נכרים, או תקום חברת עובדים? התתגבר הציונות של רוכלים וסרסורים או תנצח הציונות הסוציאליסטית – ציונות העבודה?
באיחוד הפועלים בארץ והתקשרותם את חבריהם הפועלים בעולם, השואפים כמוהם להגשמת הציונות הסוציאליסטית, – תלוי הפתרון לשאלות אלו.
תנועת הפועלים היהודים בארצות הגולה הנה כבר עכשיו הכוח הציבורי והמדיני הכי משפיע בעמנו. האגודות המקצועיות של פועלינו בארצות אחדות, כגון באנגליה ובאמריקה, יש להם גם כוח כלכלי עצום. ארץ-ישראל עברית עובדת לא תצויר מבלי השתתפותם של המוני הפועלים באונם, בהונם ובהשפעתם החברתית לטובת הארץ ובתוך הארץ. התאחדות המעמד העובד בארץ-ישראל והתקשרותו עם הברית העולמית של פועלי-ציון לפעולה משותפת בתוך התנועה הציונית ומחוץ לה, לפעולה ציונית-סוציאליסטית בתוך ארץ-ישראל ובשביל א"י, בתוך תנועת הפועלים היהודית ובין-הלאומית, בפעולה חינוכית וסידורית בקרב ההמונים העובדים, להדריכם ולהכשירם לתפקיד ההיסטורי הגדול המוטל עליהם בבנין ארץ-ישראל עובדת, לסידור עליית-עבודה ולהגברת ההתנדבות החלוצית, ליצירת מוסדות כספיים משותפים באמצעי הפועלים וברשותם, להאדרת המפעלים הקואופרטיביים של העובדים בארץ-ישראל, למשיכת המוני הפועלים לתוך ההסתדרות הציונית לעמוד על משמרת העבודה והתוכן הסוציאלי העממי של התנועה, – זה הוא לדעתנו הציווי המוחלט, גזירת השעה שהציונות הסוציאליסטית גוזרת עכשיו על כל הנאמנים לה.
בתנועת הפועלים החלוצית בא"י צפון הכוח המוסרי הרב שיש בו כדי הפחת רוח חיים חדשה, רוח העבודה היוצרת והגואלת, בתנועת הפועלים היהודית בעולם כולו. והקריאה שתצא מתוך העובדים המאוחדים בארץ לכל פועלי ישראל להחלץ לבנין ארצנו – תמצא הד כביר ותלַבֶּה את הניצוצות היוקדים בלב ההמון העברי שלא ניתק מעולם את קשריו הלאומיים ולא התכחש לתקוות העם.
אנו עומדים לפני גיוס כוחות לעבודת הארץ, ואין ראוי ומסוגל לעמוד בראש הגיוס מחלוצי העבודה בארץ. בוועידה הכללית של פועלי ארץ-ישראל אנו רואים התחלה מעודדת של גיוס אנשי העבודה ואיחודם, ואנו מקווים שבוועידה זו תיברא החזית המאוחדת של הפועלים העברים בארץ ובחוץ-לארץ, השואפים להקמת כנסת העבודה העברית בארץ-ישראל.
לונדון, יז כסלו תרפא [קונטרס סב]
אחדות העבודה וההסתדרות
מאתדוד בן־גוריון
אחדות המעמד העובד – זו היתה הסיסמה שחרתה על דגלה אחדות העבודה. במרכז התנועה והמלחמה שנתחוללה סביב יצירתה של א“ה לפני שלוש שנים עמדה שאלת האיחוד. במלחמתם נגד הפירודים הסידוריים והמפלגתיים, שפוררו את ציבור הפועלים והרפו את כוחם והמעיטו את דמותם, הבליטו והדגישו “המאחדים” את הצורך וההכרח של איחוד הכוחות ואיחוד הפעילות עד שנראה היה לרבים שאחדות-העבודה עומדת אך ורק על שאיפת האיחוד. ומשנוסדה ההסתדרות הכללית שבה קיבלה שאיפת האיחוד את תיקונה המלא וכל פועלי א”י נתאחדו בהסתדרות אחת ונוצר האורגן המשותף והכללי של כל המעמד העובד בארץ – נדמה להרבה חברים שבזה תם תפקידה של א“ה. “אותם החברים אשר הבינו את “אחדות העבודה” בפשטות ותמימות: איחוד כל הפעולה של הפועלים בא”י, ומשנוצרה ההסתדרות נוכחו לדעת כי למעשה ושלא על פי החוקה, אין כל פעולה אשר ההסתדרות לא תכיל אותה – חברים אלה רואים בהסתדרות כבר כיום את אחדות העבודה, בלי מרכאות” (ז. דויד: לועידת “אחדות העבודה”, קונטרס קט"ו).
הבנה זו של א“ה, המצטיינת אמנם בפשטות ותמימות יתרה, לא עמדה על עצם מהותה ותוך תוכה של א”ה. ודאי היה זה עיקר גדול ויסודי בא"ה – איחוד כל הפעולה של הפועלים, – אולם לשם מה?
איחוד הפועלים לשם סידור עניניהם יום יום – בארץ אחרת היתה מטרה זו מספיקה לעצמה, גם כשאין איזה “לשם מה” מיוחד כרוך אחריה. אולם כלום באמת היתה פה, בארץ, מטרתה האחת והיחידה של א“ה לאחד את כל הפועלים בא”י? כלום היתה זו משאת הנפש כולה של א"ה – לאגד בהסתדרות אחת את אלפי הפועלים העברים הנמצאים פה – ותו לא? כלום לא היתה שאיפה אחרת, נעלה וכבירה, רבת תוכן וענין, עומדת מאחורי רצון האיחוד – שאיפה שראתה באיחוד רק אחד האמצעים והתנאים להתגשמותה?
איחוד המעמד העובד לא היתה המטרה, התכלית בפני עצמה, אלא כתנאי מוקדם למילוי שאיפתה ומגמת קיומה של אחדות העבודה: הגשמת הציונות הסוציאליסטית. אחדות העבודה לא היתה רק נושאת הרעיון של הציונות הסוציאליסטית; היא שאפה להיות נושאת ההגשמה של רעיון זה. זה היה תכנה ומהותה וטעם קיומה של אחדות העבודה. א"ה הכירה, שהגשמת הציונות הסוציאליסטית מחייבת קיום מעמד עובד מאוחד, רב-אונים ואדיר-רצון, חדור הכרת שליחותו ואחריותו המעמדית בשינוי-גורלו ההיסטורי ותיקון-חייו של עמו. ומתוך הכרה זו עשתה אחדות העבודה גדולות במשך זמן קיומה הקצר. מפירורים חדלי-אונים ונעדרי-השפעה יצרה בבת אחת נוף-פועלים מוצק רב-פעלים ותושיה, שנעשה לכוח המכריע בחיי היישוב, סידרה פעולה תרבותית רחבה בקרב העובדים, הצעידה קדימה את התיישבות-העובדים, איגדה תנועה מקצועית והפיחה רוח-חיים חדשה בקרב הפועלים העירוניים, שקיומם ורישומים לא היה ניכר כלל לפני כך, הניחה את היסוד לעבודות ציבוריות גדולות ברשות העובדים ונתנה על ידי כך פתרון לשאלת העלייה, ואחרון אחרון חשוב, יצרה את הסתדרות העובדים הכללית והיתה לכוח המניע והפעיל הראשי בתוך ההסתדרות.
בהסתדרות זו הצליחה אחדות העבודה להגשים את איחוד המעמד העובד, אולם ההסתדרות איננה עדיין אחדות-העבודה; עולה היא על א“ה בהיקפה ומסגרתה הסידורית, אולם א”ה לא היתה מסגרת בלבד. א“ה היתה נושאת רעיון ומפעל היסטורי, וכל עוד ההסתדרות כולה לא קיבלה ממנה גם את המורשה הזאת, כל עוד כל חלקי ההסתדרות ואבריה, בלי שיור ניכר, לא ספגו לתוכם את תכנה המגמתי של א”ה בכל עמקו והיקפו – את תכנה רב-הצדדים של הציונות הסוציאליסטית המתגשמת – לא נמלאה תעודה של א“ה. רק מי שראה בא”ה ברית מעמדית של אגודות והסתדרויות מקצועיות בלבד – אינו מוצא, לאחר ייסוד ההסתדרות הכללית, טעם וזכות לקיומה של א“ה. ואכן, כל אותם החברים שנתנו ידם לא”ה רק בגלל צורתה הסידורית המשוכללה, אינם מוצאים בה עוד חפץ ומסתפקים בהסתדרות הכללית בלבד. אולם לכל אותם החברים שבשבילם היתה א“ה נושאת הציונות הסוציאליסטית המתגשמת – לאלה ברור שבתוך ההסתדרות הכללית המקיפה את כל הזרמים והמגמות והכיוונים של ציבור הפועלים וגם אותם מחלקיו שאין להם כל מגמה וכיוון – שבתוך הסתדרות זו צריכה להתקיים א”ה מאוגדת, מבוצרת, שלמת הרצון והמחשבה, משפעת ואקטיבית – למען הדרֵך את ציבור הפועלים כולו ברוחה ולמען השלֵט את הציונות הסוציאליסטית בכל פעולותיה של ההסתדרות.
“הרואים בהסתדרות כבר כיום את אחדות העבודה, בלי מרכאות” – אינם רואים אלא מהרהורי לבם. לדאבוננו עוד רחוקה ההסתדרות מרחק רב מהיות אחדות העבודה. ולא מפני החוקה הרעה של וועידת חיפה, אלא בתוקף המציאות. אין ספק שמבחינה אובייקטיבית ציבור הפועלים כולו הוא חטיבה אחת, מיוחדת ומאוחדת, ודרכו בארץ היא רק דרך הציונות הסוציאליסטית; אבל אמונה זו עצמה היא לעת עתה רק נחלתה של אחדות עבודה והנוטים אליה, ועדיין יש חלקים וזרמים בקרב ציבור הפועלים המתנכרים לגמרי או למחצה ושליש ורביע לתפקידים ולצרכים המעמדיים של הפועלים או מתכחשים לתעודתו ואחריותו הלאומית, אלה ואלה אינם תופסים ומשיגים את האחדות הפנימית והאורגנית של המומנט הסוציאלי והמומנט הלאומי בתנועת הפועלים בארץ. מקצתם אינם מבינים שצרכי המעמד העובד, יצירתו ומלחמתו המעמדית, הם הם עצם צרכי התנועה הלאומית, יצירתה ומלחמתה, ומקצתם אינם מכירים שעצם תכליתה של השאיפה הסוציאליסטית ומובנה העליון של מלחמת המעמד העובד היא גאולת האומה ותיקון חייה מתוך גאולת העבודה ושלטונה. אולם אלה ואלה אינם פסולים לגבי ההסתדרות הכללית, שאינה בודקת את הציציות של העובד ואינה שואלת וחוקרת ל“אני מאמין” שלו. די לה שהוא עובד החי על יגיעו. יש מקום בהסתדרות לכל הדעות וכל הזרמים וגם לכל נטולי-זרם. ההסתדרות הכללית היא הסתדרותו של המעמד העובד כמו שהוא, ועליה להקיף את כל העובדים, בלי כל הגבלה בדעה ובהשקפה, וגם את בעלי הדעות הפגומות מבחינה מעמדית או לאומית.
אולם אחדות-העבודה עמדה על ההכרה המעמדית המטילה על המעמד העובד את האחריות ההיסטורית של גורל אומתו והדוחפת אותו לעצב וליצור את חיי עמו בדמותו ובצלמו – בדמות חברת-עובדים בת-חורין.
מאמינים אנו, שהכרה זו תחדור לתוך כל ציבור הפועלים ותפעם בלב ההסתדרות כולו, אבל הדבר הזה יקום ויהיה לא מאליו, לא מתוך המהלך הפטלי של צעדי ההיסטוריה, אלא מתוך התערבות בת-הכרה ואדירת-רצון של קיבוץ מאוגד במטרה ובמגמה ברורה, הפועל לא כפרודות פזורות באקראי ולעת מצוא, אלא כגוש מוצק אחד, המשפיע ומדריך בכיוון מסויים ובתכנית קבועה ושיטתית, ז"א של מפלגה סוציאליסטית אקטיבית ובת-משמעת הפועלת ומפעילה בתוך ההסתדרות ומחוץ להסתדרות, מפלגה שמגמתה היא לא לגרוע מחוג פעולתה ויפוי-כוחה של ההסתדרות המעמדית, אלא להוסיף עליה, מפלגה שאדיר חפצה הוא – השלטת ההסתדרות על כל עניני העובדים והשלטת העובדים בחיי האומה והחברה, אולם מפלגה אשר לא תהפוך את ההסתדרות למפלגה ולא תגזור על הציבור כולו לדגול בדעותיה ובשמה, אלא תחנך על ידי פעולה מתמדת ושיטתית בתוך ההסתדרות ומחוץ להסתדרות את כל חלקי המעמד העובד ברוחה.
החברים השוללים את זכות קיומה של אחדות העבודה בתור מפלגה מבססים את שלילתם על הגנת ההסתדרות, שלמותה, ומלוא הקומפטנציה שלה. המגינים האלה על ההסתדרות בפני א“ה מתפרצים לתוך דלתיים פתוחות. אין א”ה מציגה את השאלה: מפלגה או הסתדרות; כך הציגו את השאלה המפלגות שהתנגדו ליסוד ההסתדרות ושלא השלימו עד היום את מגמתה רבת-התקיפות של ההסתדרות להרחבת הגבולין ולהשלטת ההסתדרות על כל עניני הפועלים, היישוביים והכלכליים, התרבותיים והציבוריים. אחדות העבודה לא תתנכר ליציר רוחה ולא תָצר את צעדיו. לא מפלגה המתחרה בהסתדרות ומצמצמת את גבולה רוצה וצריכה להיות אחדות העבודה, אלא להיפך, עוזרת ומסייעת נאמנה ומסורה להסתדרות, שתדאג בלי הרף לבצרונה וחיזוק השפעתה והעשרת תכנה עד שתהא ההסתדרות באמת לאחדות העבודה, לא רק בצורתה הסידורית, כי אם גם במלוא תכנה והכרתה שציונית-הסוציאליסטית.
בלי קיומה של אחדות העבודה, בלי קיומה של מפלגה ציונית-סוציאליסטית, ערה ותקיפה, רבת-פעלים והשפעה, עומדת ההסתדרות ואתה יחד ציבור הפועלים לפני סכנה של התפוררות ודלדול, ירידה והתרוקנות מוסרית, אפס פעולה והשפעה מדינית. סימני שקיעה אלה נראים כבר במחננו, והמבוכה והרפיון של אחדות העבודה מוועידת חיפה ואילך הם הם שגרמו לכך.
––––––––
ההסתדרות מאחדת ומאגדת את חבריה על יסוד של ענינים ופעולות משותפים. לפני הוָסד ההסתדרות עמדה גם א“ה בעיקר על הפעולה המאוחדת. שאלות פרוגרמתיות לא תפסו בה את המקום המרכזי. א”ה זו איננה עוד. לאחר שההסתדרות ירשה את תכני פעולתה וצורת ארגונה של א“ה, נהפכה זו למפלגה המאחדת את חבריה על יסוד תכנית ועמדה משותפת בשאלות העיקריות של חיי העובדים ושאיפותיהם. בירור העמדה והתכנית של א”ה – שלא נעשה עדיין לאחר וועידת חיפה – הוא התפקיד הראשי של הוועידה הקרובה, שתהיה במובן ידוע וועידת היסוד של א"ה החדשה.
השאלה המרכזית שעל א"ה לפתור אותה או לחפש לה פתרון – היא שאלת הדרכים והאופנים של הגשמת הציונות הסוציאליסטית.
יז כסליו תרפג [קונטרס קיח]
הסתדרות המעמד או פדרציה של מפלגות?
מאתדוד בן־גוריון
עוד בוועידת האיחוד הראשונה בפתח-תקוה1 (כד-ל אדר א תרעט) נתעוררה ונידונה שאלה זו בכל חריפותה. כלי הפעולה המשותף לכל ציבור הפועלים מה טיבו: מוסד כללי הנבחר על ידי כל הפועלים, הקובע לעצמו את סמכותו ודרכי פעולתו והמכריע ברוב דעות – או מוסד פדרטיבי המורכב באופן פַּריטֶטי ופועל בסמכות מוגבלת מראש ורק מתוך הסכם כללי בזכות וויטו של המועט? וכוח זה בין “המאחדים” ומתנגדיהם נמשך מאז עד הוועידה הראשונה של ההסתדרות הכללית בחיפה.
הדרישה הנועזה – אחרים יגידו האוטוֹפית – שהָכרזה בפתח-תקווה על ביטול המפלגות לא נתמלאה. מסורת העבר גברה על תביעת האחריות בפני העתיד. הרצון של רוב הציבור בימים ההם להקים את אחדות-העבודה המלאה והגמורה, בלי מרכאות כפולות, לא נתקיים בשלמותו. “אחדות-העבודה” שנוצרה בפתח-תקוה לא הקיפה את כל הפועלים. אולם תביעת האיחוד שבקעה פעם בעוז-רצון ובלהט-אמונה לא נשתתקה עוד. באו חלוצי העלייה השלישית – והמלחמה נגד המחיצות הטפֵלות נתחדשה ביתר שאֵת. והמחנה השלישי אשר נוסף על “אחדות-העבודה” ו“הפועל הצעיר” הכריע את הכף. נקראה וועידת חיפה ונוסדה ההסתדרות הכללית (כח כסלו תרפא).
המחיצה הָבקעה – אבל לא נעקרה ביסודה. במקום פיצולי הפועלים ניסו לפצל את הפעולה. פחד-האיחוד מצא לו מקלט חדש. “ההסתדרות הכללית אשר תווצר בוועידה הכללית צריכה להיות בבחינת קואופרציה של המפלגות הקיימות” – כך דרשו לפני וועידת חיפה אלה שפרשו מאחדות-העבודה בפתח-תקווה. והנימוק היה פשוט ופרימיטיבי: בעבודה היישובית של הפועל העברי ישנם שני צדדים: מצד אחד הפעולה לחיי עולם, משאת הנפש בעבודה וביצירה, התפקידים המדיניים והתרבותיים. כאן הזרמים שונים והדרכים מחולקים, ומפני כך שולטת כאן המפלגה. מהצד השני – דאגת העבודה של הפועל באשר הוא פועל, באשר הוא נושא צרכים כלכליים בחיי יום יום. צרכים אלה משותפים במדה שווה לכל הפועלים בלי הבדל דעה והשקפה. ההסתדרות הכללית והוועידה הכללית יכולה וצריכה לטפל רק בצד השני, האחרון. “ההסכם הכללי” זהו היסוד לאיחוד הפעולה, והפעולה המאוחדת צריכה לעמוד על נקודות השיתוף המינימליות, שהן מהוות את השטח אשר עליו עומדים כל הפועלים.
מראשית נתינתם היו רעיון הפדרציה בהסתדרות וצימצום סמכותה שלובים וכרוכים זה בזה, כי אחד מַתנה את השני.
הוועידה הכללית הראשונה בחיפה, כידוע, לא יצרה “קואופרציה של מפלגות” אלא הסתדרות כללית של פועלי א"י, והסייגים של רקין ונמין שנקבעו בחוקת ההסתדרות בוועידה הראשונה לשם ההסכם הכללי הראשון נפרצו מהר בכוח הרצון החי והפעיל של ההסתדרות הקיימת. המגבילים והמצמצמים עצמם לקחו חלק בהרחבת חוג הפעולה והסמכות של ההסתדרות, מבלי להשגיח בחוקה הפורמלית, אולם הרעיון הפדרטיבי שלא מצא בוועידה הכללית אוזן קשבת ואין זכר ואין רמז לו בחוקת ההסתדרות ובמבנה האורגני עודנו קיים ופועל בחוגים שונים, ולאו דווקא בחוגי ממציאיו, ומתעורר מדי פעם בפעם בצורות ודמויות שונות, ומשמש מכשול ומפגע בעבודת ההסתדרות מאז הווסדה עד היום הזה.
וועידת חיפה כוועידת פתח-תקווה לא ביטלה את המפלגות. יתר על כן. וועידת-הייסוד של ההסתדרות הכללית, בניגוד לוועידת-האיחוד הראשונה, אף לא הציגה לעצמה מטרה זו, ולא שאפה לביטול המפלגות. אבל כל הסובר שרעיון פתח-תקווה נתבדה ביסודו אינו אלא טועה. המפלגות לאחר ייסוד ההסתדרות הכללית אינן עוד אותן המפלגות שהיו לפני כך.
נשתנו כוח המפלגה, תעודתה ותנאי קיומה. כוח הפעולה הכלכלית, היישובית והתרבותית שהיה מרוכז בידי המפלגה העבר כולו לרשות ההסתדרות. ההסתדרות קיבלה על עצמה לא רק את הדאגה לצרכי יום יום של מעמד הפועלים, כמו שדימו קצרי הראות, אלא ריכזה בידיה גם את כל המוסדות והמפעלים והמעשים הקובעים את חיי העולם של תנועת הפועלים. ההסתדרות מנצחת על העלייה, ההתיישבות והחינוך של העובדים. היא נעשית לגורם מדיני כביר ביישוב ובארץ. קשריה את חו"ל הולכים ורבים: את תנועת הפועלים היהודית, את תנועת החלוץ, את הפועל בין-הלאומי. לאט לאט נהפכת ההסתדרות למרכז ולמנוף של תנועה עולמית, והיא מאחדת סביבה את כל הכוחות והרצונות והמאוויים בכל תפוצות הגולה המָפנים כלפי המשאת ההיסטורית הגדולה של הפועל העברי בארץ – בנין חברת העובדים בשם הגאולה הלאומית והסוציאלית השלמה של העם העברי.
המפלגה מחוץ להסתדרות כמעט נתרוקנה מכל תכנה. כוח השלטון וההשפעה שהיה מקודם למפלגה הודות למפעלים הכלכליים והיישוביים שעמדו ברשותה, ושבזכותם היתה מאלצת ומכרחת את הציבור להתחשב אתה, בלי קשר את דעותיה והשקפותיה, – כוח זה ניטל מהמפלגה. לא הציבור תלוי עכשיו במפלגה, כי אם להיפך. רק במידה שדעות המפלגה יש להן מהלכים בציבור – רק במידה זו יש למפלגה ערך והשפעה. הרכוש האחד שנשאר למפלגה – זהו רכושה הרוחני. אין המפלגה יכולה עוד לעשות כמעט דבר קטן או גדול על דעת עצמה – היא תלויה בבחירות, בדעת הקהל הרחב שמחוץ לה. אישי המפלגה ומנהיגיה יש להם תוקף רק במידה שהציבור הגדול, שלא מחברי המפלגה, נותן בהם אימון ובוחר בהם.
את שלטון המפלגה התלויה אך ורק בחוג חבריה המצומצם ירשה הדימוקרטיה המעמדית. בהסתדרות הוקמה מעין מדינת-פועלים, הרשות האבטונומית של המעמד העובד. המשתית של אבטונומיה מעמדית זו היא הבחירה הדימוקרטית, הכללית והשווה; ההנהלה הנבחרת על ידי כל הציבור והאחראית על כל מעשיה בפני כל הציבור. לא הסכמי גופים מפלגתיים עומדים ברשות עצמם, לא הרכבות פריטטיות הממונות ע"י המפלגות – אלא בחירה חפשית והכרעה חוקית של רוב הציבור בכל שאלה ולכל ענין שדעת הציבור ובאי כוחו הנבחרים נחלקת בהם. הבסיס המוסרי של ההסתדרות הוא לא שוויון-המפלגות – אלא שוויון החברים.
הדגשתי לעיל "מעין " מדינה, מכיוון שהשוואה זו עלולה להשלות בהפרזתה. ההסתדרות משוללת כוח-הכפייה והשלטון באונס – סימניה המובהקים של המדינה. המשמעת שההסתדרות מטילה על חבריה היא משמעת עצמית קיבוצית, התלויה בהסכמה “החפשית”. מקור כוחה ותקפה הפנימיים של ההסתדרות הם מוסריים בעצם, ונשענים על ההכרה המעמדית והאחריות ההדדית של ציבור הפועלים. החברות להסתדרות אינה כפויה – היא נובעת מהרצון וההסכם “החפשי” של כל חבר וחבר – אם כי רצון והסכם “חפשי” זה מותנה בגורמים וציוויים חברתיים, כלכליים ונפשיים רבי-אונים, כמעט מכריחים. הזיקה להסתדרות יש לה שרשים עמוקים במציאות, בצרכי החיים וביסודות הנפש, ולא קל הדבר להשתחרר מזיקה זו. ואם ליחידים היציאה מן ההסתדרות אינה קשה ומכאיבה ביותר, הרי לגופים ציבוריים – קיבוצים, מפלגות וכדומה – הזיקה להסתדרות היא כמעט כפויה, ועזיבת ההסתדרות או פירוק עוּלה במתכוון ובגלוי – הם כמעט דברים נמנעים.
במה דברים אמורים? בפירוק עול חיובי, בולט, גלוי. לא כן הסרת-עול-ההסתדרות שלילית, חשאית, מכוסה. אין דבר קל ונוח מהשתמטות מאחריות הסתדרותית, מהימנעות משאת בעולה, מהסתלקות מקיום מצוות ההסתדרות ומהיות נאמן לה. דברים אלה יונקים לגמרי מכוח ההכרה הפנימית ורגש האחריות האישי – בין של יחיד, בין של קיבוץ ובין של מפלגה, – ובספירה זו ההסתדרות היא כמעט מחוסרת-ישע ומשוללת כל כוח הכרחה וציווי. ובחולשה זו של ההסתדרות נאחז למעשה הרעיון הפדרטיבי.
במקום התורפה של ההסתדרות יש אפשרות למפלגה להתבצר ולדרוש לעצמה זכויות יתירות וכוח השפעה ושלטון שאינם שאובים ממקור הרצון ההסתדרותי, המתבטא ומתגלה בבחירות ובבחינה הפומבית והציבורית של העמדות והדעות וההשקפות השונות של פלגות ההסתדרות.
הרעיון הפדרטיבי, רעיון הפריטטיות של המפלגות בצורה זו או אחרת, נשען, ביודעים ובלא יודעים, על הרפיון הפנימי הטבוע בהסתדרות ועל ידי כך הוא מגדיל ומרבה את הרפיון הזה. הוא מתנכר לכוחות המוסריים והחברתיים, שעליהם נשענת ההסתדרות, ועל ידי כך הוא מחליש ומפחית את הכוחות האלה. הוא יונק את תקפו הפנימי לא מרצונה ומכשרונה של המפלגה להועיל להסתדרות – אלא מיכלתה להזיק לה.
הפריטט משחרר את המפלגה מהזיקה לדעת הקהל ההסתדרותית ולבחינה ולבקורת הציבורית. בין שרוב הציבור מסכים לעמדת המפלגה ולדרכיה המיוחדים ובין שהוא מתנגד להם – הפריטט מבטיח למפרע את מידת שלטונה והשפעתה של המפלגה.
הרעיון הפדרטיבי שולל באופן זה את האבטונומיה המעמדית וסותר את רצון הדימוקרטיה הפועלית, והוא אינו מסוגל לדור בכפיפה אחת את הפרינציפיון של מוסדות נבחרים ואחריות ציבורית מלאה.
הרעיון הפדרטיבי לא רק מתנקש ביסודות המוסריים של ההסתדרות ומחליש כוחה כלפי-פנים – הוא גם מקטין את כשרון הפעולה המעשי של ההסתדרות וממעיט את דמותה וערכה כלפי חוץ.
אביא שתים שלוש דוגמאות מחיי ההסתדרות המאמתות ומבררות את הנחתי זו. על דוגמאות אלה אפשר להוסיף כהנה וכהנה.
בוועידה השניה של ההסתדרות הוחלט על הוצאת עתון יומי. הדעה שנשמעה בוועידה הראשונה ש“אין להכניס להסתדרות את המושג הסתמי של תרבות”, לא החזיקה מעמד זמן רב בהסתדרות, והוועידה השניה כבר “העזה” לקבל החלטה על הוצאת עתון יומי של ההסתדרות. הדאגות המרובות והקשות האופפות את ההסתדרות בלי חשך עיכבו זמן רב בעד המוסדות המוסמכים של ההסתדרות לגשת להגשמת ההחלטה של הוועידה הכללית השניה. סוף סוף הועמדה השאלה באחת ממועצות ההסתדרות והוחלט לבחור במערכת. הדבר היה במועצה החמישית, ביום כ“ט אייר תרפ”ד. מאז עברו שבעה חדשים והענין לא מש ממקומו – לא מחוסר אמצעים ולא מחוסר אנשים. החלטת המועצה לא נתקיימה מפני שנתקלה במכשולים שהרעיון הפדרטיבי שם על דרך ההסתדרות.
בהרצאתי בחיפה ביום ההסברה – שזכתה ל“פרסום” שלא מדעתי – הזכרתי דוגמה אחרת מהפרקטיקה הפדרטיבית: קנונית-המפלגות בבחירות האחרונות למועצות הפועלים העירוניות. בכל מקום יש ששתי מפלגות עושות ביניהן הסכם על יסוד של עמדה משותפת, זמנית, מינימלית, ויוצרות על בסיס של מצע מסוים קואליציה של מפלגות. דבר כזה ייתכן גם בהסתדרות. פעולה משותפת כזו של גופים שונים בהסתדרות על יסוד של עמדה כללית ומשותפת מסוגלה להיות גם לברכה להסתדרות, כי היא ממעיטה את שטח החיכוכים והניגודים הפנימיים, ומגבירה את כשרון הפעולה של ההסתדרות וכוח השפעתה. אולם כששתי מפלגות הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב – עושות ביניהן קנוניה, מהו המצע המשותף לפעולתן בהסתדרות? היחס לשפה העברית? לבנין הארץ? לתפקידי ההסתדרות? ליצירה המשקית של ציבור הפועלים? למלחמת המעמדות? לקונגרס הציוני? לאינטרנציונל? נקודת השיתוף אפשר למצוא בהתנגדותן, למשל, לאחדות-העבודה, וייתכן ששתיהן מאמינות שהתנגדות זו היא מוצדקת ופוריה. אולם המספיקה נקודה זו לפעולה משותפת בהסתדרות? קנוניה כזו משוללת כל יסוד מוסרי ותוכן ציבורי הסתדרותי. הודות לקנוניה זו מקבלות מפלגות שדעותיהן נדחו על ידי הרוב הגדול של הציבור יכולת לשלוט בציבור נגד רצונו ונגד הכרתו. קנוניה זו היא גם חסרת כשרון המעשה, כי מצע שלילי בלבדו אינו מסוגל לשמש יסוד לפעולה. על פי טיבה והגיונה הפנימי מוכרחה קנוניה זו להחליש ולפורר את ההסתדרות גם כשאין כל כוונה לכך. בלי “גזורו”, בלי הפרדה והפקרה של המפעלים והמעשים והרשויות לא תתכן ולא תצויר כל פעולה של קנונית-מפלגות הסותרות ושוללות זו את זו ביסודן ובמהותן.
הרעיון של פדרציה של מפלגות חדר גם לחוגים העומדים מחוץ להסתדרות והביא גם שם נזק רב לציבור הפועלים בארץ.
זה שנתיים שההסתדרות תובעת הקמת שכונות-עובדים בתור תנאי יסודי לקיומו וביסוסו של פועל העירוני. דרישה חיובית זו של ציבור הפועלים, שהכרזה בוועידה הכללית של ההסתדרות, נתקלה מהרגע הראשון בהתנגדות ואי-הבנה מצד הנהלת הקרן הקיימת, שלא הכירה בחובתה להענות לצרכי ההתיישבות של אלפי הפועלים העירוניים. וזמן רב נמנעו מנהלי הקרן הקיימת מרכישת קרקע לבנין שכונות העובדים ליד חיפה ויפו, ודחו את הדרישות הנמרצות והבלתי פוסקות של ההסתדרות. ואחד הנימוקים – או האמתלאות – לדחייה זו היתה הטענה ששכונת העובדים אינה דרישת ההסתדרות, אלא דרישת אחת המפלגות בהסתדרות. פעמים אחדות פניתי בשליחות ההסתדרות לראש הנהלת הקרן הקיימת, הא' מ. מ. אוסישקין, בדבר קרקע לשכונות העובדים, ובכל פעם שמעתי את התשובה ששכונת העובדים אינה אלא דרישת “אחדות-העבודה”, וכי “הפועל-הצעיר” מתנגד לכך שהקרן הקיימת תרכוש קרקע להתיישבות עירונית. לא הועילה אפילו השתתפות חבר “הפועל הצעיר” במשלחת לקרן הקיימת, שאף הוא דרש מה שדרשתי אנוכי, ואף הוא בא מטעם ההסתדרות. ייתכן שטענה זו שימשה רק פתחון-פה – אולם אין כל ספק שהיא היתה זמן רב בעוכרי המפעל של שכונת העובדים, שההסתדרות נלחמה ונלחמת עליו.
וכמה נפוץ ורגיל הדבר בפנים, שכל הרוצה להתעלל באחד ממוסדות ההסתדרות, או לבטל את ערך מעשיה והחלטותיה או למעט את דמותם – תולה הקולר בצוואר המפלגה “השלטת”, כאילו נבחרי ההסתדרות חדלו מהיות נבחרי ההסתדרות רק משום שהם חברים למפלגה זו או אחרת.
למרות ארבע שנות קיום ההסתדרות טרם השתחררה ונתעמקה ונתבצרה ההכרה ההסתדרותית בלבות ובמוחות החברים, וכל גל של עלייה חדשה, אשר “לא ידעו את יוסף”, אשר לא חיו את כל הכאב והסבל והנפתולים אשר כולנו, כולנו על כל זרמינו ומפלגותינו, כאבנו וסבלנו ונפתלנו עד שהגענו לאיחוד ועד שהקמנו בעצב וחרדה, בתקווה ואמונה את הבימה האחת, הכללית הנאמנה – כל גל של עולים חדשים מכניס לארץ מושגים ויחסים שאינם הולמים את טיבה של ההסתדרות, זו המאחדת ומרתקת את כולנו בעבודה ובמפעל, ביצירה ובמלחמה, בחיי יום יום ובדאגות לחיי עולם.
אין כל ספק שהמצב הקשה אשר נתהווה בהסתדרות במחצית השנה האחרונה, הסכסוכים והעיקופים המפלגתיים המכאיבים שריפו את ידי ההסתדרות והפריעו קשה בעד פעולות מוסדותיה האחראיים – מקורם לא רק בנטיות האטוויסטיות המתעוררות פה ושם מזמן לזמן, אלא במידה רבה בהשקפות-חוץ, ביחסי-נכר שהכניסו העולים החדשים אשר נתבצרו במפלגות הקיימות והאצילו עליהן מרוחם.
ועדיין יש צורך, לאחר שמלאו ארבע שנים לקיום ההסתדרות – וצורך זה יחזור מזמן לזמן – להזכיר ולהסביר ולהטעים שבוועידת חיפה נוסדה לא פדרציה של מפלגות השליטות על הציבור מתוך קנוניה והסכם הדדי, אלא הסתדרות כללית אחת ויחידה של מעמד-הפועלים בארץ, העומדת ברשות עצמה ושולטת על גורלה, הבוחרת את שליחיה ומחליטה על כל עניניה וצרכיה כרשות דימוקרטית ואבטונומית: בהסכמה כללית כשאין חילוקי-דעות, ובהכרעת הרוב כשהדעות מחולקות.
בזאת לא נאמר שאחרי היווסד ההסתדרות בטלה המפלגה וניטל טעם קיומה. מי שאינו רואה את המפלגה מפני ההסתדרות שוגה לא פחות ממי שאינו רואה את ההסתדרות מפני המפלגה.
יד טבת תרפה [קונטרס רא]
-
וועידת הייסוד של אחדות–העבודה. ↩
המפלגה וההסתדרות
מאתדוד בן־גוריון
המפלגה וההסתדרות / דוד בן-גוריון
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
בתנועת הפועלים בארץ נשמעה עכשיו קריאת האיחוד. הקריאה באה כמעט בבת אחת מחברים שונים מבלי שנדברו איש את אחיו. וקריאה זו אינה חדשה.
לא השנה ולא לפני שש שנים נתחדש דבר האיחוד בתנועתנו. מיום הַכּר הפועל העברי בארץ את גורלו הקשה והגדול ואת אחריותו הרבה והכבדה לא שָלווה נפשו מאין איחוד. ועד אשר דבר האיחוד לא יקום במילואו ובלי שיירים – לא יתן דמי.
וגם זאת עלינו לדעת: לא היום ולא מחר ואף לא מחרתיים יקום הדבר ויכוּלה. מעמד הפועלים בארץ לא יבצע את דבר איחודו כל עוד לא השלים את דבר היבנותו. המעמד העובד בארץ עוד טרם קם ויהי. הוא רק הולך ומתהווה. העלייה מהווה ובונה אותו מתוך חבלי-לידה קשים ובלתי פוסקים. וחבלי-לידה אלה מלווים גם את תנועת האיחוד.
מיום שקמו בארץ שתי מפלגות-הפועלים הראשונות לפני עשרים שנה – לא פסקה פעולת האיחוד בתנועת הפועלים בארץ.
הנסיון הראשון לאיחוד, הידוע לי מתוך השתתפות בו, נעשה בפתח-תקווה בתחילת חורף תרס"ז. תכנית “האיחוד” היתה אז צנועה מאוד: סידור כל פועלי המושבה באגודה כללית אחת אשר תנהל ברשותה את מטבח הפועלים (זה היה אז “משק הפועלים” היחידי בארץ) שנמצא אז ברשות המפלגה, תייסד מכבסה משותפת ותדאג להמצאת עבודה לכל הפועלים.
כמעט כל פועלי המושבה נתנו ידם ל“איחוד” זה: כל חברי פועלי-ציון (הם היו המתחילים בדבר), כל הבלתי-מפלגתיים ורוב חברי “הפועל הצעיר”. ראשי מרכז הפועל הצעיר ביפו (על תל-אביב עוד לא חלם איש בימים ההם) נבהלו משום מה מאיחוד זה וחרדו לפתח-תקווה לדבר על לב חבריהם שלא יתחברו לאגודה. חברי “הפועל הצעיר” המקומיים התאבקו זמן מה נגד מנהיגיהם, אך לבסוף גברה משמעת המרכז המפלגתי – וה“איחוד” לא יצא לפועל.
הנסיון שלא הצליח בפתח-תקווה עלה יפה בגליל. ואולי הודות לריחוק המקום ממרכז המפלגה ביפו. עתונות הפועלים עוד טרם היתה בארץ. הרכבת לגליל לא עלתה אפילו במחשבה, והקשר בין יהודה והגליל היה כמעט אך ורק ברגל. וההליכה לגליל היתה מעין מאורע שלא נתרחש בכל יום, אפילו לא בכל חודש. באותו הזמן שמנהיגי “הפועל הצעיר” נלחמו בפתח-תקווה נגד ייסוד אגודת פועלים כללית בלתי מפלגתית – סודרה בסג’רה הסתדרות “החורש”, שאיחדה את כל פועלי הגליל התחתון (סג’רה, ימה, מסחה ומלחמיה) וניהלה את כל עניני העבודה במושבות הגליל. מספר פועלי הגליל הגיע אז לחמישים-ששים, מספר הנראה בימינו אלה כמעט נלעג, אולם אז היה זה כוח. בועד “החורש” נמצאו חברי שתי המפלגות – ואיני זוכר אף מקרה אחד של חילוקי דעות בעבודה על פי הקו המפלגתי. המחיצות המפלגתיות לא בטלו באופן פורמלי, אבל הניגודים המפלגתיים לא היו מורגשים כלל בפעולת “החורש”.
אחרי ביטול “החורש” באה תקופת וועדי הפועלים במושבות. גם מוסד-פועלים כללי זה, הנראה היום כל כך טבעי ופשוט והכרחי – סודר אז רק אחרי התאמצות והתאבקות שנמשכה שנים אחדות.
בשנת תרע“א, בתחילת הקיץ, נוסדו ההסתדרויות החקלאיות הראשונות – תחילה בגליל, ואחר כך ביהודה. וגם כאן היו חבלי איחוד קשים, וזמן רב לא פסקו החיכוכים והסכסוכים את המפלגה שעינה היתה צרה בפעולת ההסתדרות היישובית. המפלגה דרשה שההסתדרות תהיה רק “פרופסיונלית”. אולם סוף סוף ניצחה ההסתדרות ופרצה את מסגרת ה”פרופיסיונליות" הצרה.
בשנת תרע“ג נעשה נסיון להקים “וועד מאוחד של פועלי א”י”. בוועד זה השתתפו פועלי יהודה החקלאים, פועלי הגליל ו“השומר”. אולם וועד זה לא נתקיים זמן רב. רק בסוף המלחמה הוקמה הסתדרות חקלאית אחת לכל הארץ – בוועידת-האיחוד בפתח-תקווה, שבה נתאספו בפעם הראשונה כל הפועלים החקלאים בארץ לוועידה כללית אחת (כד אדר א תרעט).
שני מפעלי האיחוד הגדולים של הזמן האחרון עודם חיים בזכרונו של חלק גדול מציבור הפועלים בארץ: האיחוד הציוני הסוציאלי ב“אחדות העבודה” בפתח-תקווה (אדר תרעט) והאיחוד הכללי בהסתדרות העובדים בחיפה (כסלו תרפא).
יש להוסיף גם את מעשי האיחוד האחרון שאף הוא יצא לפועל בפתח-תקווה – הצטרפות הפועל המזרחי להסתדרות הכללית (חשוון תרפה).
***
בפתח-תקווה העמדה בפעם הראשונה שאלת האיחוד בכל היקפה ובכל עמקה. תכנית האיחוד של אחדות העבודה מיצתה את כל תכנה של תנועת הפועלים בארץ. תכנית זו נבעה מתוך הכרה ואמונה עמוקה שבארץ קיים ציבור פועלים מגובש ומאוחד בדרך עבודתו ומגמת-חייו. זו היתה ההכרה שמעמד-הפועלים בארץ אין לו מטרות של מעמד בלבד – אלא מטרות של עם: שתעודתו ההיסטורית של המעמד העובד היא – ביטול המעמדות וקביעת כל חיי העם בצורת חברת-עובדים בת-חורין ושוות-זכויות; שהכוח הגדול אשר יבנה את המעמד העובד ויגשים את מטרתו ההיסטורית – היא עלייה עממית גדולה ובראשה עלייה חלוצית אשר תפלס את הדרך למעמד עובד וכובש; ושאחד התנאים להגשמת המטרה של מעמד הפועלים – אחד התנאים להגשמת הציונות הסוציאליסטית, היא איחודה הגמור והשלם של תנועת הפועלים בכל ענפיה וחלקיה.
הציונות הסוציאליסטית שאחדות העבודה קבעה במרכז תכניתה לא היתה התורה המופשטת, הערטילאית של הציונות הסוציאליסטית של בעלי ההלכה התיאוריטית בגולה – אלא תורת החיים והמפעל של הפועל העברי בארץ במשך חמש-עשרה שנות עבודה, יצירה ומלחמה, הציונות הסוציאליסטית אשר נתגלמה ונתגבשה בחיי יום יום, ברצונות ובמאוויים שנשקעו במפעלי העבודה וההתיישבות, התרבות והשמירה.
בלב ציבור הפועלים בשלה ההכרה שאין כל טעם ויסוד וזכות והצדקה לפירודים המפלגתיים ולקרעים הסידוריים ושרק מתוך הרגלי המסורת הטפלה והעקרה קיימות המחיצות המלאכותיות המפוררות והמחלישות והמכשילות. בכוח-איתנים תקפה את כל חלקי הציבור העובד הרגשה בוערת שבשעה זו, בעמדנו על סף העלייה החדשה, הרחבה, עם אפשרויותיה הגדולות ומכשוליה העצומים, הוטלה על תנועת הפועלים בארץ אחריות רבה וכבדה ושליחות נאמנה להכשיר את הדרך לקליטת העלייה בעבודה, בהתיישבות, בתרבות, בשפה; ללקט וללכד בארץ ובחו"ל את כל הכוחות הציוניים הסוציאליסטיים בתנועת הפועלים ובתנועה הציונית לחטיבה אחת רבת-אונים ואדירת-השפעה לשם כיוון כל הפעולה היישובית והמדינית לקראת בנין המשק הלאומי בארץ ברשות העובדים ולקראת השלטת העבודה בארץ ובעם.
כשלהבתיה הוצתה ולהטה שאיפת האיחוד בנשמת ציבור הפועלים על כל סיעותיו ומפלגותיו, השאיפה לאיחוד שלם וגמור שאין אחריו כל שיור. לציבור הפועלים שנמצא בארץ מלפני המלחמה הושיטו יד-חברים גם חלוצי העלייה השלישית הראשונים שבאו לארץ עם הגדודים האמריקנים.
בוועידת האיחוד בפתח-תקווה, שכינסה בפעם הראשונה את כל פועלי ארץ-ישראל, הגיעה תנועת האיחוד לשיא יכלתה ואונה – ולא עצרה כוח להתגבר לגמרי על שעבוד המסורת.
לא בנקל עלה הדבר בידי השוללים המעטים לפגום את האיחוד השלם והגמור. מששים הצירים שנועדו בוועידה החקלאית הכללית – ארבעים ושמונה, חברי מפלגה ובלתי-מפלגתיים, ענו כאחד בחיוב. אף אחד לא הרים ידו נגד, ורק שנים-עשר נמנעו מהצביע באותו מעמד. ורק לאחר איזולציה מלאכותית מאחורי הפרגוד המפלגתי בתוך אטמוספירה מחוממת של יחסים מפלגתיים אינטימיים, הצליחו מתנגדי האיחוד אחרי התאבקות קשה ובסבל רב לקבל משנים-עשר הצירים את תשובתם השלילית. האיחוד השלם לא קם – ואחרי זה, כשהיה צורך להבאיש את האיחוד, להטיל דופי במאחדים, באו המלעיזים והמציאו את ה“פירוש” הידוע בנוסח השגור שכל דבר-האיחוד לא היה למפרע אלא מניבר סטרטגי, השתמשות במרמה בלוזנגים פופולאריים של איחוד לשם עשיית קפיטל מפלגתי וכו' וכו' ככתוב.
תנועת האיחוד הגדולה בפתח-תקווה העשירה והפרתה את תנועת הפועלים בארץ, אם כי לא ניתן לה כל רצונה. נוצרה “אחדות-העבודה” אשר הרימה את קרן הפועל העברי בתור כוח מעמדי-לאומי מכריע ביישוב ואשר סללה את הדרך להקמת ההסתדרות הכללית.
באה העלייה השלישית. מספר העולים החדשים עלה בכמותו על ציבור הפועלים שהיה בימי פתח-תקווה בארץ. בכוחה של העלייה החדשה נתגברה תביעת האיחוד הכללי – והגיעו ימי חיפה. הפעם היה העיקר לא איחוד גמור – אלא איחוד כללי. מצע האיחוד החדש שעיבדה “אחדות העבודה” נתקבל בוועידת חיפה כמעט מלה במלה ונוסדה ההסתדרות הכללית.
נוצר הכלי הגדול המכיל את כל מעמד הפועלים בארץ והמוכשר לדלות בפעולתו את כל תכניה הלאומיים והמעמדיים של תנועת הפועלים בארץ – בתנאי, שתפעל בתוכו המפלגה המכוונת, רבת-היכולת ואדירת-הרצון, אשר תדריך את מעשיו ותשליט בהם את המגמה של הציונות הסוציאליסטית.
עם ייסוד ההסתדרות נשתנו התנאים והיחסים הסידוריים בתנועת הפועלים ודרכי הפעולה וההפעלה נעתקו למסלול חדש. כוח הפעולה והמעשה נתרכז בהסתדרות, ההדרכה והכיוון וההפעלה הוטלו על המפלגה.
ביסוד ההסתדרות לא הונחה כל תכנית ומגמה פרוגרמתית. בה ניתנה רק המסגרת הכללית, המסגרת לכל המעשים והפעולות והענינים של מעמד הפועלים. מתוך מסגרת זו הוצאו בכוונה הדעות וההשקפות, האמונות והמגמות. ההסתדרות אינה שואלת ל“אני מאמין” של חבריה, היא הסתדרותו של המעמד כמו שהוא. כל פועל, אם גם אינו מחייב את כל תכניה של תנועת הפועלים בארץ ומתנכר לתעודתה הלאומית או המעמדית או גם לשתיהם יחד – הוא אזרח בהסתדרות, כל זמן שאינו מפר את משמעתה בפועל. החובה האחת שההסתדרות מטילה על חבריה – זוהי משמעת הפעולה. אולם טיבה של הפעולה, שההסתדרות מחייבת במשמעתה את חבריה – אינו נתון למפרע במסגרת ההסתדרות.
פעולת ההסתדרות, מגמתה, כיוונה ונטייתה תלויים ומותנים ברצונם וביכלתם של הכוחות השונים הפועלים ומכריעים בתנועת הפועלים בארץ, בתוך מסגרת ההסתדרות.
***
בימי פתח תקווה היו הכוחות המצויים בתנועת הפועלים בארץ מאוחדים במגמת עבודתם ובמאוויהם הפנימיים, אם כי באופן סידורי היו נפרדים ונקרעים. חמש-עשרה שנה של עבודה ונסיון משותפים גיבשו את ציבור הפועלים ועשוהו לחטיבה חברתית אחת. אולם מעמד פתח-תקווה היה יחיד בשעתו, ועם בוא העלייה החדשה נשתנה המצב.
העלייה אינה מעבירה רק אלפי עולי העבודה מהגולה לארץ – היא גם משנה והופכת את כל הווייתם החברתית, הכלכלית והתרבותית. תנועת הפועלים בארץ אינה המשך והעתק של תנועת הפועלים בגולה. בתנועת-הפועלים היהודית בגולה אין גידול מתוך עלייה ואין שאלות קליטת העלייה. אין הפועל היהודי בגולה עוסק בהתיישבות, ואין הוא מרגיש עצמו אחראי על גורל הקמת המשק. מלחמתו המעמדית היא דלת-תוכן, מצומצמת ומוגבלת בשאלות המשכורת ותנאי העבודה יום-יום. אין לו המאוויים המעמדיים-לאומיים להשלטת העבודה בחיי העם ואין הוא מכיר את כל סבך השאלות והתפקידים של כיבוש ארצי. עצם מבנהו הכלכלי והחברתי הוא חד-צדדי, הוא סגור בתוך מקצעות עבודה אחרים שאין להם שליטה על משק הארץ.
תנועת הפועלים בארץ היא יצירה חדשה, ילידת מהפכה קשה ועמוקה, והיא מתפתחת לפי החוקים המכוונים את קליטת העלייה ואת צמיחת הכלכלה והתרבות בארץ. מוצאו החברתי, חינוכו המעמדי, אפיו וטיבו הכלכלי, אוצר מחשבתו וערכיו המוסריים של הפועל לפני בואו לארץ לא הכשירו אותו למפרע לתפקידים שהוטלו עליו למלא בארץ בעבודה, בתרבות, ברכישת השפה, בהתיישבות, בהסתדרות. הפועל בארץ נתבע לשינוי ערכין בכל תפיסת החיים, בעבודה, בהווי, בהכרת התפקידים והאחריות המעמדית והלאומית. שינוי ערכין אלה כרוך בקשיים ומכשולים קשים, ולא בין לילה נעשה.
יוצאי המעמד הבעלי-ביתי העוברים לארץ לעבודה מביאים אתם את האידיאולוגיה הלאומית המדומה המתכחשת למעמד הפועלים ומתנכרת למלחמתו המעמדית ולתעודתו בהשלטת העבודה בחיי העם והארץ. וחניכי ההכרה הפרוליטרית שבגולה מכניסים לארץ זרוּת וחוסר הבנה ביחס לתפקידים הלאומיים-המעמדיים של הפועל העברי בעלייה, בהתיישבות ובתרבות, ודרכי מחשבתם ופעולתם אינם הולמים את צרכי העבודה בארץ.
ורק לאחר שעלייה רבת פרצופים וניגודים זו נעקרת בטבוּרה מעברה המדולדל והעקר בגולה ונקלטת בשרשיה בקרקע הארץ, רק לאחר שהיא מהותכת ונצרפת בכור העבודה והנסיון בארץ – רק אז מתגבש הדפוס החדש המוצק והנאמן של תנועת הפועלים הארצישראלית המתרקע ומזדקק על סדן המחשבה והמפעל של העבודה בארץ.
פרוצס זה של היתוך וגיבוש בתוך תנועת הפועלים בארץ אינו פוסק – כל עוד נמשכת העלייה. ובינתיים גדולה ורבה ההתרוצצות של רצונות ומאוויים וזרמים זרים ושונים ומתנגדים.
מצב זה חייב בחיפה את הוויתור של אחדות-העבודה על תכנה הפרוגרמתי באיחוד המלא. ההסתדרות הכללית מחויבת לשמש בית ומקלט לכל מעמד הפועלים, על כל ניגודיו וזרמיו. ומצב זה הוא הוא שחייב את הישארה של “אחדות העבודה” בתור מפלגה המכוונת ומפעלת את ההסתדרות.
“אחדות העבודה” לא יכלה לוותר על תביעתה היסודית של תנועת הפועלים בארץ – תביעת האחדות הפנימית של התנועה לכל ענפיה וחלקיה, שבה היא רואה אחד התנאים המוקדמים להגשמת מטרתה: הגשמת הציונות הסוציאליסטית, השלטת העבודה בארץ ובעם. מעמד הפועלים ותעודתו לא ניתנו להתפרד. הנושא והנשוא של התנועה מהווים חטיבה אחת. זהו רעיון האיחוד. השינוי שחל ברעיון הזה בין פתח-תקווה וחיפה לא היה שינוי בתוכן ובמהות – אלא בצורת הגשמתו. בפתח-תקווה נתבעה התנועה ליצירת הכלי האחד אשר יכיל בתוכו גם את נושא התנועה וגם את נשואה: מסגרת כללית וכלילה בתכנה, בלי כל ריוח בין הדבקים. בחיפה ולאחריה ניתנה האפשרות ליצור רק את המסגרת הכללית. את החלל הריק כביכול שבמסגרת זו צריכה ומחויבת למלא המפלגה, שהיא היא השומרת על האחדות הזאת בתוך ההסתדרות בפועל. ההסתדרות לפי תפיסתה של אחדות-העבודה אינה מטרה לעצמה – היא לא באה רק לשם התועלת שבקיומה לחבריה, אלא בתור מכשיר להגשמת תעודתו ההיסטורית של מעמד הפועלים בארץ.
עמדה זו של המפלגה בהסתדרות הוגדרה במועצת “אחדות העבודה” בירושלים שנועדה לאחר היווסד ההסתדרות (כח-כט כסלו תרפב) בארבעת הסעיפים הבאים:
א) “המועצה של “אחדות העבודה” רואה בהסתדרות הכללית של העובדים את האירגון היחידי של מעמד הפועלים שעליו לסדר ולנהל בארץ ובחו”ל את כל הענינים היישוביים, הכלכליים, התרבותיים והמדיניים של המעמד העובד בארץ וקשריו את החלוץ ותנועת הפועלים העברית והכללית בעולם.
ב) את תעודתה רואה “אחדות העבודה” בפעולה אקטיבית ומאורגנת בתוך ההסתדרות – לשם השלטת הציונות הסוציאליסטית בכל פעולותיה של ההסתדרות.
ג) “אחדות העבודה” ממשיכה את פעולתה להגשמת האיחוד המלא של פועלי ארץ-ישראל.
ד) “אחדות העבודה” מנהלת ברשות עצמה רק אותן הפעולות, שטרם נכנסו לחוג פעולתה של ההסתדרות" (קונטרס ק"ד).
***
מועצת “אחדות העבודה” האחרונה הציגה מחדש את שאלת האיחוד על סדר-יומה של תנועת הפועלים בארץ.
הפעם הוצגה השאלה לא כמו שהעמדה בפתח-תקווה ואף לא כמו שנתעוררה בחיפה. תנועת הפועלים בארץ, ככל תנועה כובשת וריבולוציונית, מתייצבת מדי פעם לפני תפקידים ומצבים חדשים המחייבים אמצעי-פעולה ודרכי-השפעה וריכוזי-כוחות חדשים אשר יהלמו את הצרכים המתחדשים בתנאים שאין דומה להם בעבר התנועה.
תנועת הפועלים אינה יכולה למוֹד את צרכיה בקנה מידה של אתמול ואינה רשאית לקבוע את דרכיה רק מתוך הרגל ומסורת. השיטה שהתאימה אתמול לא תסכון מחר, והסיסמה שהיתה פעם מלאת-תוכן וריבולוציונית נעשית נבוכה ועקרה עם שינוי התנאים.
מעמד פתח-תקווה לא ניתן להישנות. תנועת האיחוד בפתח-תקווה נבעה מתוך האמונה שציבור הפועלים כולו, במאה אחוזיו, הוא בתוך תוכו, בדרך פעולתו ובמגמת-מאווייו, מאוחד והמטרה היתה לאחד את המאוחדים. כיום אין כל הציבור מאוחד ברצונו ובעבודתו. ועל הבלתי מאוחדים אין לכפות את האיחוד בכוח, אפילו בכוח הרוב.
אפשר אמנם לבוא לוועידה הכללית של ההסתדרות במצע פרוגרמתי ציוני-סוציאליסטי מלא, שירכז סביבו רוב בהסתדרות ויהפוך בכוח הרוב את ההסתדרות הכללית להסתדרות ציונית-סוציאליסטית – אולם מעשה זה עלול לגרום ליצירת הסתדרות מתחרה אשר אם גם תהיה קטנה ודלת-תוכן וחסרת-אונים, תהרוס את אחדותה הסידורית של תנועת הפועלים בארץ. ההסתדרות תיהפך אז למפלגה, לאחת המפלגות של הפועלים.
כוחה של ההסתדרות כיום עדיף מכוחה של מפלגה. בוועידת חיפה נעשה מעמד הפועלים בארץ לגוף חי אחד שמחזור-דמו הכללי שוטף מתוך מרכז אחר ואליו הוא חוזר: המרכז הזה הוא ההסתדרות. בהסתדרות נשקעו ונצברו כל אוצרות היצירה והמרץ של ציבור הפועלים, בעבר ובהווה, ובה אחוזים ומעורים כל מפעלינו היישוביים והכלכליים. את המפלגה אפשר לעזוב – להסתדרות דבוקים בכל רמ"ח האיברים. ההסתדרות הכללית והיחידה של כל התנועה עומדת כסלע איתן ולמרות כל רפיונה ולקוייה אין כוח בארץ אשר יפרק את איחודה.
משום כך אין לחזור על האיחוד בפתח-תקווה, ואין לשנות את אפיו ומשתיתו של האיחוד בחיפה.
מועצת “אחדות העבודה” הציגה על סדר היום את שאלת האיחוד המדיני הסוציאליסטי בתוך ההסתדרות; איחוד כל אותם האישים, הקיבוצים, הגופים והמפלגות בתנועת הפועלים בארץ שיש להם עמדה משותפת למעשה בכל השאלות המרכזיות והמכריעות של התנועה הציונית והסוציאליסטית, – לגוף מדיני אחד אשר יפעל בתוך ההסתדרות, ביישוב, בארץ, בתנועה הציונית, בתנועת הפועלים היהודית, באינטרנציונל הסוציאליסטי, ואשר יכוון ויכשיר את תנועת הפועלים בארץ ובחו"ל לקראת מילוי תפקידיה וייעודיה החדשים בתוך התנאים המשתנים, ביישוב, בעלייה ובתנועה הציונית.
יב שבט תרפה [קונטרס רד]
מבנה ההסתדרות והנהלתה
מאתדוד בן־גוריון
(הרצאה בוועידת אחה"ע)
אחדות העבודה קבעה את מבנה ההסתדרות כאשר הנהו כיום הזה. לאחר שש שנות פעולה נדמה שאין לשנות שום דבר עיקרי במבנה זה. שנים אלה הוכיחו, כי אותה החוקה וצורת האירגון שקבענו בהסתדרות מתאימות בקוויהן הכלליים לצרכים ולתנאים של תנועת הפועלים בארץ. אמנם יש עכשיו קיטרוג נגד “ריכוז”. אבל מי שיבוא לבחון את טענות המקטרגים ימצא, כי הן מכוונות לא נגד הריכוז אלא נגד המרכזים.
נלחמים נגד הריכוז, כביכול, אנשי “השמאל” הקומוניסטים. ואתם יודעים את אהבת הדיצנטרליזציה ואת השאיפה לאבטונומיה של כל תא ותא המצוייה בקומוניזם. אתם יודעים את מבנה התנועה המקצועית ברוסיה. ואני מרשה לעצמי לפקפק גם בכנות הצעקה נגד הריכוז, הבאה מהאגף השני. אם בשעה שמרבים כל כך לערער על הריכוז מתריעים רק על המועצות העירוניות, הרי שזה מעמיד בספק את כנות העירעור. ובעצב מציעים לנו מאגף זה שיטת הנהלה חדשה, שלא תיתכן בלי ריכוז גמור ומוחלט, חמור לאין שיעור מזה הקיים כעת. מציעים לנו בהסתדרות שיטת הנהלה הנקראת “צירוף קואליציוני” – שיתפשט בכל תאי ההסתדרות מן המוסדות המרכזיים ועד כל מועצה עירונית, וכל וועד פועלים במושבה, ואגודה מקצועית – אשר פירושו, עד כמה שעלה בידי לברר משיחות פרטיות, הוא, כי ההנהלה של כל המוסדות הללו לא תהא תלויה בבחירות המקומיות, אלא תהא מורכבת עפ"י מודוס ידוע, לפי אותו הנוסח שיורכב הוועד הפועל של ההסתדרות, מבאי כוח שתי המפלגות המהוות את הקואליציה. זה מחייב מינוי כל וועדי המוסדות וההנהלות מגבוה. אחת – כל ההצעה אינה אלא אבסורד.
אולם אותו הריכוז שהנחנו במבנה ההסתדרות, ואשר לצערנו לא הצלחנו עדיין להגשימו, איננו ריכוז בהנהלת ההסתדרות, אלא השלטת כיוון אחד בכל פעולתה. שאפנו להקים הסתדרות פועלים מאוחדת, העובדת כולה עפ"י מגמה אחת, השלטת בכל ענפי פעולתה והמתאימה את כל חלקיה לצורך הכלל. אם דבר-מה דורש תיקון בהסתדרות, הרי זה לא בכיוון של פירור ההסתדרות, אלא להיפך בכיוון של התלכדות, לשם הגברת כוחנו המעמדי לקליטת העליה ומניעת הקרע העלול להיווצר בין העולים הבאים זה אחר זה.
כי מה היתה ההתנכרות שראינו לפני 20 שנה מצד הפועלים הקודמים אלינו? מה פשר המלחמה שישנה כיום בין ההסתדרות ובין “בעלי המלאכה”? האין זאת שהפועל שבא לארץ והספיק להתאזרח רוצה, בכוח העמדה שכבש לו, לנצל את העולה החדש? מגמה יסודית זו שבתנועתנו, לקלוט את העליה ולמזג אותה עם הכוחות הקיימים בארץ ולהוות מכולם חטיבה חברתית ותרבותית אחת, אי-אפשר שתישאר ערטילאית, אלא היא צריכה להתלבש כהסתדרות אחת, המלכדת את כל צורות העולים ליחידה אחת. ואם יש פגם בהסתדרות, הרי זהו קיום המחיצות בין עולים, בין כפר ועיר, בין הפועל המקצועי וה“שחור”, בין הקיבוץ והבודד, בין העובד במשק והשכיר; זהו חוסר הקירבה והעזרה ההדדית.
ועוד מלחמה אחת עומדת לפנינו – מצד כל אלה, משני האגפים, שאינם רואים עדיין את האחדות והשלמות הפנימית שבתנועתנו, אשר אולי עוד איננה קיימת בפועל, אבל להתגשמותה אנו מחוייבים לשאוף, ומלחמה זו, שנדמה היה כי כבר הוכרעה, מתעוררת שוב מפעם לפעם. זוהי המלחמה על טיבה של ההסתדרות, אם זוהי הסתדרות כללית, מאוחדת ויחידה של המעמד, או אין זה אלא “צירוף”, קנוניה של מפלגות. מלחמה זו הולכת ונמשכת מוועידת האיחוד בפתח-תקווה, דרך וועידת הייסוד בחיפה ועד אחרי הוועידה השניה, והיא הולכת ומתעוררת מחדש בקשר עם שאלת הבחירות היחסיות.
אגב, אני רוצה לציין עובדה, בוועידה השניה של ההסתדרות נדונה שאלה זו והיו שתי הצעות: הצעה הקובעת בחירות יחסיות למוסדות המחוקקים, וכנגדה – הצעה של בחירות יחסיות לכל המוסדות. נתקבלה הראשונה, והנימוק פשוט. יש להבטיח לכל חלק ולכל זרם בהסתדרות ביאת-כוח מתאימה. כל הדעות שבהסתדרות צריכות לבוא לידי ביטוי, להישקל במאזני התנועה ולהכריע לפי משקלן. ומשום זה אי-אפשר שרק הרוב לבדו יופיע במוסדות שבהם מתבררים ונקבעים קווי הפעולה ונחקקת חוקת ההסתדרות הכללית, הארצית והמקומית. לכן שלטת במוסדות אלה שיטת הבחירות היחסיות. אולם קיימים מוסדות אכּסקוטיביים המוציאים לפועל את אשר הוחלט לאחר בירור והכרעה, ואם הבירור וההכרעה מחייבים את השתתפותם של כל הזרמים, הנה ההוצאה לפועל מחייבת רצון אחד. אותה אין לפורר ולא ייתכן שיופיעו כאן באי-כוח צדדים, ואין מקום ליחסיות במוסדות אלה. אלה הם בכל אופן היסודות שנתקבלו בוועידה השניה, ועל פיהם פעלנו עד היום. אין אני אומר ששאלת הבחירות היחסיות היא פרינציפיונית. אולם לא נתברר לי, שיש באמת יסוד וצורך חיוני של התנועה לשנות את ההחלטה הזאת. בכל אופן, אם גם אני מתאר לעצמי שבינינו יכול להיות וויכוח בענין זה, אבל אותה ההנחה שבה מבססים נביאי היחסיות את דרישתם – שההסתדרות אינה חטיבה אחת שלמה, שציבור הפועלים אינו מעמד אחד, גוף קולקטיבי אחד אלא שזהו צירוף של מפלגות, הפועלות אך ורק מתוך הסכם, ובלי הסכם זה אין להסתדרות כשרון פעולה – הנחה זו אנו מחוייבים לדחות בכל תוקף.
כמו כן נדמה לי, שלא נוכל לקבל שום שיטת הנהלה בהסתדרות, שאינה נוסדת על בחירה דימוקרטית, אלא על הסכם של גופים מפלגתיים. לא נוכל להקים ולקיים את מוסדות ההסתדרות על יסוד של צירופים קואליציוניים וקנוניות, אלא על יסוד של בחירה ומצע משותף של עבודה. אני חושב את שותפות הפעולה של כל הזרמים בהסתדרות לאחת המצוות החיוניות של תנועתנו ותנאי מוקדם להגברת כשרון פעולתה. עלינו לסייע להחשת ההתאחדות ולשתף באחריות את כל הכוחות שבהסתדרות הנכונים לשאת בעול. אבל שיתוף לא יבוא כקנוניה, שאינה מבוססת על מצע משותף של פעולה חיובית, אלא שביסודה מונחת שלילה כלפי איזה גוף אחר בהסתדרות. אי-אפשר שבאיזה מוסד משקי מרכזי של ההסתדרות יתאחדו מפלגות או קיבוצים לבחור הנהלה – לא מפני שיש להם דרך אחת והם רוצים לשאת באחריות אחת, אלא מפני שהם משותפים בשנאה למפלגה שלישית, ומלבד השנאה הזאת אין שום דבר משותף ביניהם. ודברים כאלה הלא קרו אצלנו. ל“צירוף קואליציוני” ממין זה לא נסכים. זוהי קנוניה ההורסת את הבסיס המוסרי של תנועתנו, ונגדה נילחם בכל כוחותינו.
תל-אביב, כג חשוון תרפז [הרצאה בוועידת אחדות העבודה. דבר 442]
הסתדרות העובדים והאומנויות החפשיות [עותק כפול]
מאתדוד בן־גוריון
(הרצאה בוועידת הסתדרות הפקידים)
בהסתדרותנו הכללית לא נתעוררה אף פעם כל שאלה על הסתדרות העובדים ובעלי האומנויות החפשיות, ואיני יודע מה היתה כוונת מסדרי הוועידה בהציגם סעיף זה על סדר היום. בתוכנו לא היתה דעה כזו, שיש כאן שני צדדים ויש צורך לקבוע את היחס ביניהם. ההסתדרות הכללית ראתה את עצמה כמולדת הכללית של כל העובדים בארץ בלי הבדל מקצוע, ואיני יודע אם הוצגה פעם באחת הוועידות או המועצות של ההסתדרות השאלה על היחס לסוג מסויים של העובדים. כמובן, עומדת לפנינו שאלת כל אותם העובדים העומדים מחוץ להסתדרות; וכאלה ישנם בקרב כל המקצועות. ייתכן, שאחוז העומדים מחוץ להסתדרות גדול הוא באומנויות החפשיות מאחוז העובדים האחרים. אבל בבעלי האומנויות החפשיות כבעובדים אחרים אנו רואים שותפים וחברים לעבודה ולאירגון.
לא כן, אמנם, היה הדבר בארצות אחרות. כמעט בכל מקום שיש בו תנועת פועלים היתה קיימת במשך זמן רב, ובהרבה ארצות קיימת עוד כיום, תהום בין אירגון הפועלים ובין האירגונים של בעלי האומנויות החפשיות. שונים ביסודם הם שני האירגונים, כאשר נבדלים היו שני סוגי העובדים האלה באורח חייהם, בתנאי עבודתם ובמקומם בחברה. אירגוני הפועלים הראשונים קמו מתוך מרד הפועל, אשר ראה את עצמו עשוק ומשועבד וגזול זכויות בחברה הקיימת. תעודת האירגון היתה להלחם על זכויות שהמשטר הקיים גזל מהפועל המושפל ומשולל הכל. האירגון של בעלי האומנויות החפשיות היה, להיפך, אירגון של חוג עתירי זכויות, העומדים כמעט על השלב העליון של החברה. תפקיד אירגונם היה להחזיק בזכויות היתרות ולהגן על הפריבילגיות אשר נהנו מהן בחברה. אגודות בעלי האומנויות החפשיות, עורכי דין, מהנדסים, רופאים, מבקרי חשבונות, היו מעין ציכים סגורים של מעמדות מזוכים, השומרים בקנאה רבה על יתרונותיהם וחוסמים את הדרך בפני כל זר לבל יכנס לתוך מחיצתם ויצטרף אליהם. בין אירגוני האומנויות החפשיות ובין אירגוני המוני הפועלים רבצה תהום. מצד אחד – עתרת
זכויות, שפעת-כבוד, משכורת גבוהה ומופלגת; מהצד השני – חוסר כל, שכר עוני, קיום עלוב ומזולזל. כוחם של הראשונים היה במיעוטם, כוחם של האחרונים – בריבויים.
במשך הזמן נשתנה אמנם המצב. מצד אחד הצליח הפועל ע"י אירגונו לעלות בסולם החברה. בכוח מלחמתו המעמדית כבש לעצמו הרבה מן הזכויות אשר עשקו ממנו: זכות ההתארגנות, זכות הבחירה, זכות לקיום אנושי. במשך הזמן קנה הפועל לעצמו הכרה עצמית, הכרת החשיבות של העבודה בחיי החברה. הפועל למד לדעת שהעבודה, אשר שימשה במשך מאות ואלפי שנה סימן של עבדות והיתה בזויה בעיני המעמדות השליטים, היא בעצם הערך האנושי הכי יקר, היא היא שאָר-האדם, אשר אין להתבייש אלא להתגאות בו. עלתה ההכרה העצמית של הפועל, עלתה חשיבות העובדה בעיניו ובעיני החברה, תנאי חייו הוטבו ושופרו, משקלו הציבורי והמדיני גדל. מאידך גיסא הורע מצבם הכלכלי והחברתי של בעלי האומנויות החפשיות. התפתחות החיים הכלכליים והשינויים החברתיים אשר התחוללו בעקבותיה, הביאו לידי כך שהחוג המצומצם של בעלי אומנויות חפשיות נתרחב לאט לאט. בתי הספר הבינונים והעליונים, שהיו פתוחים מקודם רק לבני האצילים והעשירים – נפתחו לכל חוגי העם. המדע והאמנות יצאו מרשות יחידים לרשות הרבים. נוצר פרוליטריון אינטליגנטי רחב אשר תנאי חייו לא שונו בהרבה מתנאי חייהם של הפועלים. שני סוגי הפועלים העובדים נתקרבו זה לזה באירגונם, במלחמתם, בשאיפותיהם, בהכרתם המעמדית. אולם המחיצה אשר הפרידה במשך דורות בין העובד הגופני ובין העובד הרוחני עוד לא נהרסה לגמרי. ובכמה ארצות עוד קיימות הסתדרויות של פועלים לחוד והסתדרויות של בעלי אומנויות חפשיות לחוד, מבלי שיהיה ביניהם קשר חברתי ושיתוף פעולה ורעיון.
שונה היה מסלולה של תנועת הפועלים בארץ. הכוחות והמניעים אשר פעלו בחיי הפועל העברי בארץ, עצם מוצאו, התהוותו וצמיחתו של ציבור העובדים כאן, היו מיוחדים במינם, ושיוו דמות מיוחדת לכל מפעלו ואירגונו.
לא כעלובי גורל אשר מארת-העבודה רובצת עליהם, והם מתאבקים בקשי חייהם ומתקוממים נגד נוגשיהם ומקפחי שכרם, מבלי הבין זמן רב את הייעוד ההיסטורי הגדול של מלחמתם המעמדית – כי אם כשליחי-עם מתנער ומפלל לגאולת-עבודה ותקומת מולדת העפילו ועלו הפועלים העברים לארץ, וחזון הגאולה והתקומה ריחף לפניהם בכל כיבוש גדול וקטן אשר כבשו מתוך רצון חלוצי והכרת שליחותם ההיסטורית. תעודת-החיים אשר הדריכה את הפועל היהודי בכל מאמציו בארץ קבעה גם את דרכי הסתדרותו המיוחדים.
הדבר הראשון המציין את תנועת הפועלים בארץ – זהו בסיסה האירגוני הרחב. הסתדרות העובדים מאגדת יחד את פועלי העיר ופועלי הכפר, את הפועל השכיר עם הפועל העובד ברשות עצמו, את העובד הגופני והעובד הרוחני.
ברוב הארצות רחוק פועל הכפר מפועל העיר כרחוק מזרח ממערב. בעוד שפועלי העיר הם בחלקם הגדול מאורגנים יפה ומהווים את החלוץ של התנועה הסוציאליסטית, הרי פועלי הכפר ברובם זרים לכל תנועת הפועלים ורחוקים מאירגון. אפילו בארצות שהפועל החקלאי נתארגן כבר בהן אין רישומו ניכר בחיי התנועה. אצלנו היה ההיפך. הסתדרות הפועלים החקלאים קדמה לאירגון שאר הפועלים. מתוכה באה הדחיפה לאיגוד כללי של פועלי הכפר והעיר. והיא משמשת עד היום עמוד התווך של הסתדרות העובדים הכללית.
אירגון הפועלים בארץ הרס מחיצה שניה המפרידה בין העובדים כמעט בכל שאר הארצות, את המחיצה שבין הפועל השכיר המוכר את כוח-עבודתו לקבלן, ובין הפועל העובד ברשות עצמו, החי על יגיעו מבלי נצל עבודת זולתו. לא ידוע לי שום אירגון של פועלים במקום אחר, המאחד את שני סוגי העובדים האלה, אם כי המגמה השלטת עכשיו בתנועת הפועלים היא לקרב את הרחוקים ולמזג את שני החלקים האלה של המעמד העובד, אם לא באירגון מקצועי אחד, הרי לכל הפחות באירגון פוליטי אחד. בתנועתנו נתאחדו שני סוגי העובדים מן האירגון הראשון של הפועל בארץ.
גם לא היתה קיימת בתוכנו התבדלות העובד עבודה גופנית מהעובד עבודה רוחנית. תנועת הפועלים בארץ החשיבה את הערך המוסרי, הלאומי והסוציאלי של העבודה הגופנית. העבודה בשדה, במחצבה, בסדנה – הועמדה בשורה הראשונה של מערכת התמורות והכיבושים אשר הוטל עלינו לבצע במילוי שליחותנו בארץ. אולם יחד עם ראיית העבודה הגופנית כעיקר לאומי וסוציאלי מכריע במפעלנו בארץ, הכירה תנועתנו מראשית צעדיה את הערך החיוני של המדע והטכניקה וכיבושי הרוח, וידעה כמה חשוב השימוש במכשירי התרבות בשביל כל פעולתנו בכפר ובעיר. וכל עוד לא הוכשר הזיווג השלם והאורגני של עבודת היד והמוח בנושא אחד, ראינו צורך חיוני בהתמזגותם האירגונית של עובדי היד והמוח, וחתרנו תמיד לאחד את כל העובדים למקצועותיהם בלי יוצא מן הכלל. וברית העבודה הכללית שהוקמה בארץ, הנקראת בשם הסתדרות העובדים, מקפת את כל מקצועות העבודה, הגופנית והרוחנית באין הבדל.
הדבר השני המטביע חותם מיוחד על הסתדרותנו – ומתנה את בסיסה האירגוני – זהו חוג-הפעולה הרחב, המקיף וממצה את כל תכניה ומאווייה של תנועת התחדשותנו ותקומתנו הלאומית והמעמדית כאחת.
אירגון מקצועי, השבחת תנאי העבודה, קבלת עבודה, סידורה והגשמתה, הגברת העלייה וקליטת העולים, הנחלת השפה להמונים וטיפוח התרבות העברית, פיתוח ההכרה המעמדית, חינוך הדור הצעיר והשכלת הגדולים, שקידה על הון לאומי ומעמדי, בנין ישובים חקלאיים ופיתוח משקים בכל ענפי העבודה בכפר ובעיר, סידור הספקה קואופרטיבית והקמת מוסדות אשראי ועזרה הדדית, ביטוח הבריאות והחיים, איגוד קיבוצים משקיים והתיישבותיים, מלחמה לזכויות מדיניות ולאומיות, לחוקת הגנת העובד והעובדת, לאירגון היישוב, לאבטונומיה לאומית, טיפוח הקשרים את העובדים הערבים, הכשרת חלוצים בגולה והעברתם, לחיי העבודה בארץ, ריכוז המוני העם סביב המפעל הציוני וקשרים את תנועת הפועלים בין-הלאומית – כל אלה הם חלקים אורגניים מתכנית הפעולה של ההסתדרות.
היקף הפעולה והאירגון הרב של ההסתדרות טבוע במהותה של תנועה הפועלים בארץ. ציבור העובדים הצומח וגדל בארץ מתוך העלייה רואה את עצמו לא רק כהתחלה של מעמד עובד בריא ונורמלי, אשר לא ניתן כמוהו לעם היהודי בגולה, אלא גם כגרעין וכדיוקן-העתיד של עם עברי חדש. ההסתדרות הכללית משמשת בידי הפועל לא רק מכשיר מעמדי להגנת עניניו ותביעותיו המיוחדים, אלא גם סדן-יצירה לאומי לחשל עליו את עתידות העם העברי המתחדש. הפועל התארגן בהסתדרות לא רק לשם הגנה על תנאי-העבודה – אלא קודם כל לשם העבודה גופה. גורל המפעל ההיסטורי של תנועתנו בארץ כרוך בעבודה שאנו עושים בארץ. וההסתדרות הכללית היא הביטוי האירגוני לאחריות הקיבוצית של ציבור הפועלים לעבודה זו.
בארצות אחרות היתה תנועה הפועלים בראשיתה דואגת אך ורק לתקנת תנאי העבודה הקשים. הפועל ראה את עצמו כלי-שרת עיוור בידי ההון, העובד בעל כרחו ברשות אחרים, ולא היה לו כל ענין לתוצאות עבודתו והצלחתה. זה היה עסקו של נותן העבודה. גם לפועל בארץ יש מלחמה על השבחת תנאי העבודה, בין שהוא עובד במשק פרטי ובין שהוא עובד במשקו הוא. אולם תנועתנו מעוניינת בעצם העבודה, לא פחות מאשר בתנאיה. העבודה אינה רק אמצעי של קיום אלא תעודת הקיום. תנועתנו אחראית וחרדה לעבודה גופה, לכשרונה, פריונה, טיבה והתאמתה לתכליתה.
מתוך יחס זה לעבודה אשר אנחנו עושים בארץ אין אנחנו יכולים להפלות בשום אופן בין סוג אחד של עובדים למשנהו, ולהניח את מישהו מחוץ לאירגון הכללי, זאת אומרת מחוץ לאחריות הכללית. ברגע שאנו מרגישים עצמנו אחראים לעבודה הנעשית בארץ, אחראים למפעל המתגשם על-ידי קיבוצי עובדים בני מקצועות שונים, בעבודה גופנית ורוחנית, – אין אנו יכולים לוותר על הקשר האיגוני ועל האחריות הקיבוצית של כל המקצועות למיניהם. העובד המכיר באחריותו כלפי המפעל בשלמותו רואה את עצמו מאוחד עם כל אלה המשתתפים בהקמת המפעל. כל המעמד העובד למקצועותיו מופיע כחטיבה אחת, יחידה ושלמה לא רק מתוך היותו נתון בתנאי עבודה המקרבים את כל חלקיו זה לזה, לא רק מתוך עמדו יחד במלחמת הקיום, אלא מתוך האחריות הכללית, הבלתי נפרדת, כלפי המפעל המשותף אשר לא יבוצע בלי ההשתתפות המלאה והמתאימה של כל המקצועות השונים.
האחריות הכללית, המשותפת, הקיבוצית למפעל – היתה אולי הכוח המוסרי המכריע אשר ליכד ואיחד את ציבור העובדים בארץ לחטיבה אירגונית יצוקה אחת.
ברוב הארצות היו תנאים מוקדמים, הטבועים בהווי החברתי של הפועלים, אשר הכשירו את מעמד הפועלים להתלכדות והתמזגות אירגונית: מוצא חברתי משותף, הווי ציבורי ותרבותי כלכלי. על-פי רוב – הפועלים היו בני פועלים ובני בניהם של פועלים. המקצוע גופא יש שהוא עבר בירושה מדור לדור. רוב העובדים היו בני ארץ אחת ושפה אחת. מדרגת תרבותם היא לרוב שווה. ועוד בטרם קנו לעצמם הכרה מעמדית אשר ליכדה אותם להיות קיבוץ מאוחד ביודעים, היו כבר מהווים בכוח המסורת המשותפת וההווי המשותף – חטיבה אחת.
לציבור העובדים בארץ לא היו כל התנאים המוקדמים האלה. להיפך, מוצאנו, חינוכנו, עברנו, הרגלינו ותכונותינו הנפשיות שהבאנו מהגולה הכשירו אותנו פחות מכל לחיים קיבוציים ואירגוניים. ביסוד ההווי הקודם שלנו היה מונח הפירוד. לפי מוצאנו החברתי אנו שייכים לחוגים סוציאליים נפרדים. נתקבצנו הנה מארצות שונות בתרבותן, בהלך רוחן החברתי ובמזגן הפוליטי. שפתנו היתה מעורבבת, בחינוכנו היינו נבדלים ונחלקים, המסורת הציבורית שעזבנו מאחרינו בגולה נטעה בנו הרגלים ונטיות אזרחיים, ודור הפלגה זה שעלה לארץ הקים במשך שנים אחדות אירגון מקיף, כולל ומוצק, שמעטים כמותו בתנועת הפועלים העולמית. מה הפך את אבק-האנשים הפורח והמפוזר ליחידה אורגנית אחת? במה גבר על נטיות הפירוד וההתפוררות ששלטו בעברו? במה ניפלה מכל שאר חוגי הישוב העברי בארץ אשר עד היום הזה לא עלה בידם להתלכד ולהתארגן, אם כי הם הקדימו לבוא לארץ בדור שלם? האין זאת ההכרה וההרגשה העמוקה של האחריות הקולקטיבית לגורל המפעל, מפעל-חייו, אשר לשמו עלה הפועל העברי לארץ? האחריות המשותפת למפעל-העבודה בארץ היא אשר ציותה לכל העובדים את האיחוד ויצרה את ההסתדרות הכללית.
האחריות הזאת משתפת לא רק את הפועלים, העושים בעבודה פיסית, אלא את כל העובדים למקצועותיהם השונים, לרבות את עובדי המדע, הספרות, האמנות, החינוך, הטכניקה והמשרד.
הפועל העושה בעבודה שאינה שלו, העוסק במלאכתו על אחריות בעליו, ממלא את חוק עבודתו כראוי מבלי שיתן לבו על עבודת המהנדס, המפקח, המתַכן, מנהל החשבונות. אם החישובים של המהנדס מדוייקים, אם תכניותיו נכונות, אם הפנקסים והחשבונות מתנהלים בסדר, אם כל חלקי העבודה נעשים בהתאמה הדדית ומכוונים לתכליתם – זוהי דאגת בעל הבית. עליו האחריות לקיבולת בשלמותה. אולם הפועל הרואה את העבודה שהוא עושה כעבודתו הוא, ואינו מרגיש עצמו פטור מהאחריות השלמה למפעל שבו הוא משקיע את אונו וכשרון יצירתו, מכיר בערבות ההדדית של כל השותפים בהקמת המפעל. באירגון הכללי מתגשמת הערבות והאחריות ההדדית של כל המשתתפים במפעל הכללי. המפקיע את עצמו מהאירגון הכללי מפקיע את עצמו להלכה ולמעשה מהאחריות הכללית לגורל המפעל.
בכל מקום שאנו מוצאים בארץ יחידים וציבורים של עובדים עומדים מחוץ להסתדרות הכללית – אנו מוצאים בהם חוסר דאגה וחוסר אחריות לגורל מפעלנו בארץ.
תביעת ההסתדרות הכללית מכל עובדי הרוח להתייצב בתוך שורותיה, אינה נובעת אך ורק מתוך הצורך והרצון לההגביר את כוחה האירגוני של תנועת הפועלים ולשמור על שלמותה ואחדותה הגמורה. תביעה זו היא קודם כל מוסרית בתכנה ובמהותה. הצטרפותו של המורה, הסופר, המהנדס, הרופא לציבור העובדים והסתדרותו הכללית היא צו מוסרי של העבודה לכל הנושאים באחריותה. זוהי הצטרפות לשליחות, ליצירה, לאחריות, למפעל.
ירושלים, טז אייר תרפח [דבר 899]
על האיחוד
מאתדוד בן־גוריון
על האיחוד / דוד בן-גוריון
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
(מהוויכוח במועצת “אחדות העבודה” בת"א, כ-כג תשרי תרפט)
מועצת אחדות-העבודה שהתקיימה בת“א בכג-כה חשוון תרפ”ח דנה בשאלת האיחוד והחליטה לקדם בברכה את החלטתו החיובית של “הפועל הצעיר” בשאלה זו. המועצה בחרה בוועדה להנהלת משא ומתן ולבירור דרכי הגשמת האיחוד על יסוד הציונות הסוציאליסטית.
הדחיות בהגשמת האיחוד החלישו בלי ספק את הרצון לאיחוד שגבר לפני שנה, לא רק בתוך שתי המפלגות, כי אם גם בתוך החלק המכריע והעיקרי של הציבור הבלתי מפלגתי. בעקב הדחייה נתרופפה עכשיו בציבור האמונה באיחוד, ולא עוד אלא הוטל בספק הכשרון – אם לא עצם הרצון – של המפלגות למעשה רב זה. מעכשיו אין האיחוד יכול לשמש עניין למשא ומתן ארוך וממושך. הוא יבוצע במהרה או ירד עד עת-מצוא מעל הפרק, כי אין לשאת את שם האיחוד לשוא. ועל מועצתנו לגלות בכל עוזו ורעננותו את רצונה השלם והמזומן של אחדות העבודה להקים את האיחוד מיד.
מלבד שתי המפלגות הראשיות נתבע עכשיו לאיחוד גם הקיבוץ הארצי של השומר-הצעיר, ההולך ומתגבש כיחידה פוליטית ומתייצב בשתי רגליו על בסיס הציונות הסוציאליסטית. את ערכו של השוה“צ אין למוֹד רק במספר חבריו ובמשקלם בארץ כי אם גם בחשיבות ויקר הנוער המתרכז סביבו בגולה, בעיקר בפולין ובגליציה. להצטרפות השוה”צ לאיחוד יש ערך כפול. האיחוד יפרה את הכוחות הרעננים והיקרים הגנוזים בתנועת נוער זו ועל ידי כך יבריא ויעשיר את כל תנועתנו בגולה. האיחוד גם יגן וישמור מפני סכנות התלישות, ההתפוררות והדילדול האורבות לנוער זה, כל זמן שהוא מבודד ומצומצם בפינתו הצרה, ומורחק מדרך המלך הרחבה של התנועה האחראית לגורל המפעל בארץ. פרישתו של השוה“צ מהאיחוד עלולה לגרום הפסד רב למפלגה המאוחדת ולשומר-הצעיר עצמו. מפעל האיחוד בשעה זו יהיה שלם אם ייתאחדו שלושה הגופים, אבל אם השוה”צ לא הוכשר עדיין לאיחוד – אין בזאת למנוע או לעכב את האיחוד של שתי המפלגות. חוסר השלימות של האיחוד אינו נוטל את חשיבותו וברכתו; כאשר ראינו בכל האיחודים אשר הגשמנו עד היום הזה (בפתח-תקווה, בחיפה ובווינה).
א"ה אֲמונה על רעיון האיחוד, ואיני רואה צורך להוכיח ולבסס מחדש את הצורך באיחוד. אולם הרגע שבו אנו מתכוננים להגשים את האיחוד, המצב הקשה שבו אנו נמצאים לפני האיחוד, עלולים להמעיט את דמותו של רעיון-האיחוד ולסלף את תכנו. במועצה זו דובר הרבה על המשבר הפנימי בתנועת הפועלים ועל המצוקה הגדולה שבה נתונה ההסתדרות, והאיחוד צויין כאחד הדרכים לתיקון המצב. דברים אלה עלולים ליצור רושם כאילו הרצון לאיחוד נובע מתוך עקת הרגע ומגמתו לתת פתרון לקשיים הפנימיים בהסתדרות ובתנועה. אין זה אלא סילוף רעיון האיחוד, ואני רואה חובה גדולה לעצמי לשלול בהחלט את העמדת שאלת האיחוד בצורה זו.
רעיון האיחוד של א"ה אינו נובע מתוך הרגשת המצב הקשה שבו אנו נתונים בשעה זו, ואין לראות באיחוד מוצא ופתרון למשבר הפנימי העובר אל תנועתנו. בקשיים הפנימיים עלינו להלחם באמצעים מתאימים, מכוונים לגופם. את המצב הרע – עלינו לתקן מתוכו.
אם נתהווה קרע בין הציבור ובין שליחיו – לא נאחה אותו ע“י איחוד, כי אם על ידי פעולה תרבותית מצד אחד ובקורת מתמדת מצד שני, ע”י הבראת המוסדות ושכלולם, ע"י אימוץ הקשרים בין הציבור ובין באי-כוחו.
אם נשתרר בציבור או בחלק מהציבור הלך-רוח ירוד, אם נתרופף בקיבוץ זה או אחר הביטחון בכוחות העצמיים, אם נתערערה פה ושם האמונה בייעוד הגדול של התנועה – לא נרפא את השבר באמצעים פוליטיים או אירגוניים. כי אם עלינו לחתור ולהגיע עד שרשי המחלה ולמצוא דרך נאמנה להחלמת הגוף וחיזוקו, המתנה גם את הבראת הנפש, ועלינו קודם כל לעקור את המיקרובים מפיצי-המחלה השורצים בכל סדק ופרץ הנבעה בעבודתנו.
לא האיחוד יושיענו מחולשותינו ולקויינו הפנימיים, אם יקום האיחוד ואם יכָזב – עלינו לאמץ את כל כוחותינו למען ביצורה של ההסתדרות, הבראת מוסדותיה, הגדלת האחריות והכשרון של עובדיה; למען שיתוף כל הציבור בנשיאת העול, בהבחנת הקשיים ובכיוון הפעולה, ובהגברת ערותו ומשמעתו ההסתדרותית; למען ביסוס משקינו בכפר ובעיר והגדלת הדאגה לקבוץ וליחיד; למען הרמת מצב העובד, הבטחת קיומו ועתידו, האחזתו והשרשתו הקבועה בעבודה ובמשק; למען חיזוק הקשרים הפנימיים, העזרה והאחריות ההדדית של הציבור והעמקת הכרתו המעמדית והלאומית.
הרצון לאיחוד אינו פרי המצב הקשה והירוד שנתגלה עכשיו בתוך ציבור הפועלים בעקב המשבר; רצוננו אנו לאיחוד הוא פרי התעודה הקשה והגדולה, התעודה ההיסטורית רבת-האחריות, אשר לפי הכרתנו הציונית-הסוציאליסטית הוטלה על ציבור הפועלים בארץ, ומחייבת אותו בכל שעה ובכל זמן למאמצים גדולים מתוך ליכוד כל כוחותיו. שולטת בנו ההכרה כי הפועל בארץ אחראי לגורל המפעל הציוני וחייב בהדרכת התנועה הציונית. אנו מאמינים שההגמוניה של תנועת הפועלים ומפעלה בציונות המתגשמת היא הכרח ציוני פנימי, הטבוע במהות ההגשמה הציונית. בהגמוניה זו תלוי כשרון-הפעולה וכיוון-דרכה של התנועה הציונית.
האמונה בתעודה ובהגמוניה של מעמד הפועלים – כי הגמוניה אינה זכות אלא חובה – עוררה ברגע מכריע את תסיסת האיחוד הגדולה שיצרה את אחה"ע, והיא גם אשר הקימה את ההסתדרות הכללית, ושני האיחודים האלה הכשירו את ציבור הפועלים להתייצב בראש המפעל הציוני בארץ ולכוון את דרכה של התנועה הציונית בכל כיבוש חדש ויצירה חדשה. המשבר לא הכזיב ולא מוטט את האמונה הזאת, אלא להיפך אישר וחיזק אותה.
אין זאת אומרת שלציבור הפועלים אין חלק בכשלונות שגרמו למשבר ושנתגלו בתוך המשבר. האמונה בתעודה הגדולה ובעליונוּת ההיסטורית של ציבור הפועלים אינה נשענת על התעלמות ממגרעות ופגימות ורפיונות שמתגלים בציבור זה. אין דבר מתנגד להכרת הייעוד של מעמד הפועלים כדעה הנפסדת והמזיקה על דבר אפיפיוריותו של הפועל, שחונן כביכול בסגולות מיוחדות השומרות עליו מכל פגע ומשגה. הפועל הוא עצם מעצמיו ובשר מבשרו של העם, וכל התכונות הרעות והנטיות השליליות שיש בעם יש גם בו. היסוד לעליונות של הפועל הוא לא כשרונו העדיף ויתרונו האישי – אלא התפקיד שהוא ממלא במשק, בחברה, בארץ. תפקיד-העבודה המכריע בקיום האומה ובהתחדשות חייה התפקיד העליון של העבודה הוא הוא שמשוה לציבור הפועלים ערך מיוחד, מטיל עליו אחריות יתרה וקובע לו עמדה מכרעת במפעל ההגשמה הציונית בארץ. לא באשר עולה הפועל על אחרים תופס הוא עמדה אחראית, אלא באשר הוא תופס עמדה אחראית, באשר הוא ממלא תפקיד מכריע, שומה עליו לעלות על אחרים בכשרון פעולתו, באירגונו, באחריותו ובנאמנותו. אחרת לא תסכון עבודתנו. עקב מילוי תפקידו הוטל על הפועל לרכוש לעצמו יתרון-הכשר ויכולת עדיפה, אחרת – יחטיא את תעודתו. תולדות תנועת הפועלים בארץ הן תולדות התאבקותו של הפועל, לא רק בתנאים הקשים שבהם ניתנה עבודתו, אלא גם בהעדר-יכולת וחוסר הכשרה מוקדמת לעשות את העבודה אשר הוטל עלינו לעשות בארץ.
בתוך העבודה גופא, בתוך כור הנסיון והמעשה, מקנה הפועל לעצמו את הכשרון הדרוש למפעל-חייו: את הכשרון לעבוד, לבנות, ליצור, להתארגן, להילחם, לחנך, להדריך, לנהל, לכבוש. וכשם שלא יבצע ביום אחד את מלאכתו כך גם לא יסגל לעצמו בבת אחת את כל התכונות והסגולות הדרושות למלאכתו. ואם גם שבע יפול ויכשל בעבודתו – לא תפול רוחו, אם רק ידע לראות בעינים פקוחות ובלי אונאה עצמית את כשלונו ויעמוד בלי מורך על רפיונו ושגיאותיו – למען התגבר עליהם.
ואחד הכשרונות שעל הפועל לסגל לעצמו, למען ימלא בהצלחה ובאמונה את תפקידו, הוא כשרון האיחוד, כשרון הפעולה הקיבוצית וההתלכדות המעמדית, התלכדות אירגונית, רעיונית, נפשית ומעשית.
קשה וגדול תפקידו של הפועל בכל ארץ ובכל אומה, קשה שבעתיים תפקידו של הפועל העברי בארץ. ובמידה הרבה יותר גדולה מאשר בכל מקום מתייצבת כאן שאלת האיחוד כשאלת-הגורל בחיי הפועל ובמפעלו.
שאלת האיחוד בתנועת הפועלים אינה ניתנת להיפתר במפעל מסויים של התאחדות “חד-פעמית”. כל מפעל של איחוד בארץ הוא על פי טבע הדברים רק חלקי וזמני. מעמד הפועלים בארץ אינו יכול להתאחד בבת אחת אחדות שלמה וגמורה, מטעם פשוט, שאין המעמד עצמו שלם וגמור, אלא עומד עדיין בתחילת התהוותו. קביעת עמדה בשאלת האיחוד אינה מסתיימת בהחלטה ע"ד האיחוד עם הפועל-הצעיר והשומר-הצעיר. את האיחוד יש לקבל כשיטת-פעולה מתמדת, כמגמה הקובעת את גורל תנועת הפועלים בארץ.
יש טוענים שהאיחוד המכסימלי הושג בשעה שנוסדה ההסתדרות הכללית, המאחדת במסגרת אירגונית אחת את כל מעמד הפועלים בלי הבדל דעה וזרם. למען הגברת כוח פעולתה של ההסתדרות וחיזוקה של תנועת הפועלים בישוב ובציוניות אין צורך באיחוד חדש, אלא יש לבצר את אחדות-העבודה ולטפח יחסים חבריים את שאר המפלגות והגופים המאורגנים בהסתדרות.
ביצור המפלגה ורדיפת שלום בהסתדרות הם בלי ספק דברים טובים כשהם לעצמם, אבל מי שמעמיד אותם במקום איחוד מתכחש למגמה היסודית שהתוותה עד היום את דרכה של אחדות-העבודה בתנועת הפועלים בארץ, ואשר רק בתוקף המגמה הזאת הוקמה ההסתדרות, ורק בזכותה היא מתקיימת. מה היא מגמת האיחוד? זוהי האמונה בשלמות ובאחדות הפנימית של מעמד הפועלים, למרות חילוקי הדעות המפרידים בינוֹ, זוהי ההכרה שכל הפועלים הם שותפים אחראים למפעל ההיסטורי שאנו עושים בארץ, זוהי ההרגשה שגורל-החיים והעבודה קשר אותנו והכניסנו בברית עולם אחת.
רק בכוח אמונה והרגשה זו עלה בידינו להתגבר על כל המחיצות האידיאולוגיות והפסיחולוגיות, ולהתאחד בהסתדרות כללית אחת. קשה למצוא בארץ אחרת חומר מפורר ומפוצץ בתוך ציבור הפועלים כמו אצלנו. לציבור הפועלים בארץ אין המסורת המלכדת של חיי עבודה מדורות, ואין דבק התרבות המשותפת והלשון המאחדת, אין הקשרים האורגניים את הטבע והסביבה ואין הקביעות המתמדת בעבודה ובמקצוע. מארצות הגולה העלינו אתנו הבדלי חינוך ומסורת, ניגודי מוצא ויחס, קרעי רוח ובלבול שפה, התרוצצות דעות והשקפות, הרגלי התפוררות ואנרכיה, זרות ונכר הדדי; וגם פה בארץ נוספו ניגודים חדשים: הפועל השכיר והעובד במשקו, הכפר והעיר, עבודת גוף ועבודת רוח, פועל קבוע וארעי, ההבדלים העצומים בשכר בבתי חרושת שונים; ואם התגברנו על כל אלה והתאחדנו בהסתדרות מתוך מאוויי-איחוד כבירים, מתוך הכרת התעודה והאחריות המשותפת – אין לנו כל בטחון שההסתדרות תוסיף להתקיים, ברגע שירפה הרצון לאיחוד, ותמעט החרדה והדאגה לשלימות המעמד ותחדל המפלגה לראות את עצמה אחראית בפני כל הציבור. זוהי טעות מסוכנה לחשוב שקיום ההסתדרות נתון ומובטח בכל התנאים. קיום ההסתדרות הוא צורך הכרחי ותנאי מוקדם למילוי תפקידה של תנועת הפועלים בארץ, אבל אין כל ערובה אובייקטיבית לקיום המוכרח של ההסתדרות. ישנה גם אפשרות של הריסת ההסתדרות וביטולה, ומרובים הגורמים הפנימיים בתוך ציבור הפועלים והתנאים החיצוניים בחיי העבודה בארץ המחזקים אפשרות זו. קיומה של ההסתדרות הובטח עד עכשיו על-ידי ההשפעה המכרעת של אחדות-העבודה, ז"א של מגמת האיחוד של תנועת הפועלים בארץ. אולם תחדל אחדות-העבודה להיות מה שהיתה עד עכשיו וקיום ההסתדרות יעמוד בסכנה. ואחדות-העבודה יכולה לחדול גם אם תישאר רוב. די שתיפסק בתוכה האמונה באחדות האורגנית ושיתוף הגורל ודרכו ומטרתו האחת של ציבור הפועלים, ותשלים את הקרעים והפירודים הקיימים בתנועת הפועלים, ובמקום איחוד תדאג לביצור המפלגה או לקואליציה של מפלגות.
בלי מגמת האיחוד אין אחדות-העבודה, ואין ציבור פועלים בארץ. ומגמת-האיחוד אינה נאמנה לעצמה אלא כשהיא שוקדת לקיים את מצוות האיחוד בכל שעה שהיא מזדמנת לה.
כב תשרי תרפט [קונטרס שנב]
ההסתדרות והמפלגה לאחר האיחוד
מאתדוד בן־גוריון
א
בתולדות אירגונה של תנועת הפועלים בארץ אפשר לציין חמש תקופות:
תקופה ראשונה – בראשית צמיחת התנועה, עם בוא העלייה השניה (1904). תקופה זו מכירה רק אירגון מפלגתי. לא האירגון הכלכלי והמקצועי – ההסתדרות, כי אם האירגון האידיאולוגי – המפלגה – היה אז שליט בציבוריות הפועלית. המפלגה לא הצטמצמה אז רק בעניינים פוליטיים וחינוכיים אלא טיפלה גם בעניני עבודה ומשק. המפלגה סידרה מטבחים, דאגה להמצאת עבודה, אירגנה קבוצות והניחה את היסוד למפעלים ההתיישבותיים הראשונים של הפועל בארץ.
ההגמוניה של המפלגות בחיי הציבור היתה טבועה באופיו ובטיבו של הפועל הארץ-ישראלי. הפועל בארץ לא בא מהעבודה לתנועה, כדרך הפועלים בכל הארצות, כי אם להיפך, מהתנועה לעבודה. בראשית היה הרעיון. והאירגון הרעיוני קבע את צורת התנועה – ואת פילוגה. ראשוני העלייה השניה אשר הניחו את היסוד לשתי מפלגות הפועלים בארץ לא היו כל כך רחוקים זה מזה בדעותיהם ובשאיפותיהם, כאשר ניתן לחשוב על פי הקרע והניגוד המפלגתי שהתמיד במשך עשרים וחמש שנים. הניגודים אשר נתגלו בין שתי המפלגות במשך קיומן היו יותר פרי הקרע מאשר סיבתו. המניעים הנפשיים והרעיוניים אשר העלו את בני העלייה השניה לארץ, והעבודה והמעשה אשר התמסרו להם בארץ – היו משותפים לרוב הגדול של שתי המפלגות. אולם בתקופה ההיא היו מספיקים גם הבדלי-נוסחאות וניואנסים אידיאולוגיים דקים, או וויכוח-שמות, למען הקים מחיצה מפלגתית בין חברים למפעל-חיים אחד.
בתוך המסגרות הנפרדות התבצרו מהר יחסי התחרות ואיבה בין שני המחנות. והקרע האורגניזציוני נהפך בעצמו לגורם בטיפוח ההבדלים הרעיוניים ובהעמקת התהום בין שתי המפלגות. המשטר הדו-מפלגתי לא היה מסוגל לספק את צרכי הציבור. פועלים רבים עמדו מחוץ לשתי המפלגות. פעולות כלכליות שנדרשו לכל הציבור לא יכלו להסתדר כהוגן מתוך התחרות המפלגות, ולאט לאט החלו להיווצר תאי-אירגון מקצועיים, אשר שאפו להקיף את כל הפועלים המעוניינים, על בסיס בלתי-מפלגתי. בקרב פועלי הגליל הוקמה ההסתדרות המקצועית הראשונה – “החורש”, (תרסז), נוצר “השומר” (תרסח), נוסדו במושבות שונות ועדי פועלים (תרסט), ולבסוף נתארגנו הסתדרויות פועלי המושבות ביהודה, בגליל ובשומרון (תרעא) ונעשה נסיון להקים “ועד מאוחד של פועלי א”י" (תרע"ג). תקופה שניה זו מצטיינת בהתרוצצות המתמדת בין ההסתדרות ובין המפלגות. המפלגות ראו בעין רעה את הפעולה העצמית של ההסתדרויות, וההסתדרויות שנשענו על הציבור הבלתי מפלגתי ומיעוט חברים מפלגתיים, שהיו נאמנים לרעיון האירגון המקיף של הפועלים, לא השלימו עם אפיטרופסות המפלגות בשטח היישובי והתרבותי. כל נסיון של ההסתדרות להרחיב את חוג פעולתה ברשות עצמה נתקל בהתנגדות נמרצה מצד המפלגות.
משטר זה של התחרות כפולה – בין שתי המפלגות לבין עצמן מצד אחד, ובין המפלגות וההסתדרות מצד שני – היה אחד הגורמים לתנועת האיחוד אשר הביאה לידי הקמת “אחדות העבודה” (תרעט).
כשנפגשו בגדודי המתנדבים היהודים בסוף המלחמה חברי שתי המפלגות והבלתי-מפלגתיים שבתוך ההסתדרויות החקלאיות עם חלוצי העלייה השלישית – המתנדבים מאמריקה – גמל הרעיון על איחוד מלא של תנועת הפועלים בארץ בהסתדרות אחת, אשר תאחד בתוכה את כל הפועלים והעובדים וכמו כן בעלי אומנויות חפשיות החיים על יגיעם, מבלי קפֵּח עבודת זולתם, לשם פעולה כלכלית, תרבותית ומדינית.
תנועת האיחוד שאפה אז לא רק לאיחוד המפלגות – אלא גם להריסת המחיצה שבין המפלגה ובין ההסתדרות. המטרה היתה הקמת אירגון כולל ומקיף אחד של מעמד הפועלים, אשר ימלא בבת אחת גם תפקיד של הסתדרות וגם תפקיד של מפלגה.
מטרה זו לא הושגה בשלימותה, כידוע. “הפועל הצעיר” לא נתן ידו לאיחוד. חסר האימון ההדדי ומסורת הפירוד ניצחה. “אחדות העבודה” שהוקמה בפ"ת (אדר תרעט) אמנם איחדה בתוכה גם את הפעולה המדינית וגם את הפעולה הכלכלית והתרבותית, אבל לא הקיפה את כל הפועלים המאורגנים. “הפועל הצעיר” נהפך אף הוא, בתוקף המצב החדש, שנוצר על ידי הקמת אחדות העבודה, למפלגה-הסתדרות, ובניגוד לרצון המאחדים הוקם משטר דו-מפלגתי-הסתדרותי. כל אחד משני האירגונים היה שלם בתוכו ומאחד את כל הפעולות – ועומד בהתחרות את השני לאורך כל החזית: המדינית, הכלכלית והתרבותית. הוקמו שתי לשכות עבודה, שני מרכזי עלייה, שתי קופות חולים, שני מרכזים חקלאיים וכו'. הההתחרות פגעה קשה באופן מיוחד בעלייה החדשה. רוב העולים לא נתנו ידם לא להסתדרות זו ולא לשניה, ושוב צפה שאלת האיחוד.
עם ייסוד ההסתדרות הכללית בחיפה (כסלו תרפ"א) מתחילה תקופה חדשה בתולדות התנועה. בפעם הראשונה בחיי הפועל היהודי, לא רק בארץ, כי אם בעולם כולו, הוקמה המסגרת הכללית המאחדת את כל מעמד הפועלים, בלי הבדל מקצוע ובלי הבדל מפלגה. המפלגות, אשר נתרבו בינתיים, אמנם לא וויתרו על קיומן, סמכות ההסתדרות הוגבלה וצומצמה, ושחור על גבי לבן הוצבו בחוקה תחומין וסייגים לפעולת ההסתדרות. אולם בתוקף העובדה של כינוס כל ציבור הפועלים במסגרת אחת, נהרסו הגדרים המלאכותיים ונפרצו ההגבלות הקונסטיטוציוניות וההסתדרות הרחיבה את חוג פעולתה וסמכותה ללא כל מעצור – והמפלגות נתרוקנו מתכנן הממשי.
להלכה נוצרה הסתדרות כלכלית בלבד, והמפלגות נשארו קיימות כמקודם, מחוץ להסתדרות, לשם תפקידים עצמיים מיוחדים. אולם למעשה ספגה ההסתדרות לתוכה את התוכן החי והממשי של תנועת הפועלים בכל ענפי העבודה, היצירה והמלחמה, והמפלגות נהפכו לפרקציות הסתדרותיות. התפקיד הממשי והעיקרי של המפלגה לאחר הוָסד ההסתדרות הכללית היה מלחמה על השפעה והדרכה בתוך ההסתדרות.
ב
עם איחוד המפלגות אנו עוברים למשטר חדש בתנועה, למשטר דו-אורגני: הסתדרות כללית ומפלגה מאוחדת. מה שעשתה וועידת-חיפה לפני תשע שנים ביחס להסתדרות עשתה עכשיו, במידה רבה, וועידת תל-אביב ביחס למפלגה. לאחר עשרים וחמש שנים נתאחה סוף סוף הקרע. וכל הכוחות, אשר הניחו את היסוד לתנועת הפועלים בארץ, ערכיה המוסריים והרעיוניים, וכיבושיה המשקיים, התרבותיים והמדיניים, ואשר נשאו במשך חצי יובל שנים בעול הפעולה, המלחמה והיצירה של הפועל העברי ביישוב ובציונות, התאחדו במפלגה אחת. הוקמה המפלגה, מפלגת פועלי א"י.
איחוד המפלגות אינו מלא עדיין כאיחוד ההסתדרות (גם זו אינה שלימה עדיין לגמרי – הסתדרות המורים, הפועל המזרחי, התאחדות התימנים עומדים מחוץ להסתדרות), קיבוצים אחדים בהסתדרות, פחות או יותר חשובים, עומדים נגד המפלגה המאוחדת – אולם כבר עכשיו מרכזת המפלגה סביבה את רוב מניינו ורוב בניינו של ציבור הפועלים בארץ, והמפלגה, כהסתדרות, מופיעה כשליחת מעמד הפועלים כולו.
המפלגה המאוחדת, המקפת למצער שמונים אחוזים מחברי ההסתדרות, אינה יכולה ואינה צריכה לשמש רק פרקציה בהסתדרות כאשר היו המפלגות בתקופת הפירוד.
מפלגת המונים, אידנטית כמעט בהרכֵּבה את ההסתדרות, אינה יכולה לראות את זכות קיומה במלחמה עם איזה קומץ מפולג של פוע“צ שמאל או עם אילו עשרות פרקציונרים וקומוניסטים. המפלגה המאוחדת אינה פרקציה בתוך ההסתדרות אלא האירגון הפוליטי של מעמד הפועלים. בתקופת הפרקציות המפלגתיות בהסתדרות היה רוב הציבור בלתי מפלגתי. לא מפני שדעותיהם היו שונות מדעות חברי המפלגה. ציבור זה היה בכל הבחירות מוסר את קולותיו לאחת המפלגות ולא לאירגון “בלתי מפלגתי”. הציבור לא הצטרף למפלגה – מחוסר מפלגה אחת. עצם העובדה של קיום שתי מפלגות היה הגורם לבלתי-מפלגתיות. כשהציבור צריך לבחור בין שני אירגונים הוא בוחר לעמוד מחוץ לאירגון. בשביל רוב הציבור אין שום ענין בהבדלים הדקים והניואנסים השונים המפרידים בין המפלגות. הציבור ברובו מחשיב את היסודות העיקריים של התנועה, ומתייחס באדישות לתגים ולדיוקים, שאינם נתפסים אלא לחרטומי המפלגות. אילו היו קיימות בארץ שתי הסתדרויות היה חלק גדול של הציבור, ואולי רובו הגדול, נשאר עומד גם מחוץ להסתדרויות. הקמת הסתדרות אחת, כללית ומקפת, היה הגורם הראשי באירגון ההמוני של הפועלים בתוך המסגרת של ההסתדרות. הקמת מפלגה אחת, העומדת על העיקרים הרעיוניים היקרים לכל הציבור – רק היא מסוגלת לרכז את רוב הציבור במפלגה. זוהי החשיבות המעשית של האיחוד. המפלגה המאוחדת אינה יכולה להסתפק רק בחברי שתי המפלגות שנתאחדו. אם המפלגה לא תדע לגייס ולהפעיל בתוכה את הציבור הבלתי-מפלגתי – יחטיא האיחוד אחת ממטרותיו העיקריות. מבחינה זו יש לומר שוועידת-האיחוד ביצעה את איחוד שתי המפלגות, אבל לא הקימה עדיין את המפלגה המאוחדת. המפלגה לא תהיה שלימה ולא תהיה ראויה לַשֵׁם הנאה אשר נטלה לעצמה – מפלגת פועלי א”י – אם לא תצליח לבטל במידה ניכרת את הופעת הבלתי-מפלגתיות. הפועל שאינו חבר בהסתדרות אינו בלתי-מפלגתי אלא פועל בלתי מאורגן. והוא הדין ביחס למפלגה. הפועל שאינו במפלגה הוא לא בלתי-מפלגתי – אלא בלתי מאורגן. כשם שההסתדרות נתבעת לארגן בתוכה את כל הפועלים והעובדים במאה אחוזים, כך נדרשת המפלגה לגייס בתוכה את כל חברי ההסתדרות במאה אחוזים.
ג
ומתעוררת השאלה: כפילות זו למה? מהי השליחות המיוחדת של כל אחד משני האירגונים הללו? ומדוע אין אורגן אחד יכול לעשות שתי שליחויות בבת אחת?
האסוציאציה שאנו מקשרים בה את השם מפלגה עלולה להטעות אותנו. המפלגה בארצות האחרות היא מכשיר המלחמה הפוליטית, אחד מהגלגלים הראשיים במכונת השלטון. מפלגת הפועלים בכל הארצות, זהו אירגון ההמונים העובדים לשם הגנה על עניניהם הפוליטיים בַּמוסָדות הנבחרים של הממלכה ואמצעי לכיבוש השלטון. מפלגה כזו לא היתה אף פעם בא“י ולא יכלה להיות. א”י אינה מדינה אבטונומית וענייני האזרחים אינם נחתכים במוסדות נבחרים, והמפלגה הא"י לא שימשה מעולם מכשיר פוליטי לשם שלטון במדינה. במידה שיש עניניים פוליטיים מקומיים – בעיריות – אין שום מניעה שההסתדרות, המרַכזת בתוכה את המכסימום של פועלים מאורגנים, תמלא את השליחות הזאת. למעשה עשתה זאת ההסתדרות עד עכשיו ואין כל סיבה שלא תוסיף לעשות זאת גם להבא.
העובדה של איחוד המפלגות אינה צריכה לשמש יסוד להפחתת חוג פעולתה או לצמצום סמכותה של ההסתדרות. בפעולה כלפי הממשלה כוחה של ההסתדרות ודאי יותר יפה מכוחה של המפלגה. ההסתדרות המנהלת את עניני העבודה והמשק מוסמכת יותר מאורגן אחר להביא לפני הממשלה הצעות ודרישות בדבר עבודה, חוקי הגנה, התיישבות, בריאות, חינוך עלייה וכו'. הוא הדין גם ביחס לממשלה בלונדון ובמקרים ידועים גם ביחס למפלגת העבודה הבריטית. ולא כל שכן ביחס לקונגרס של הטרייד-יוניונים הבריטיים. אין דבר זה גורע מזכותה של המפלגה לעשות כמה פעולות פוליטיות בארץ ובחו"ל לפי ראות עיניה – אבל אין הפעולה הפוליטית במובן הישר והמקובל של המילה מסוגלת להוות את תכנה של המפלגה בארץ. מצב זה לא ישתנה עוד במשך הרבה שנים, במידה שהסטטוס הממלכתי וכוחו של היישוב לא ישתנו שינוי עיקרי. כל השוואה לארץ אחרת מחטיאה את האמת. אירגון הפועלים באנגליה ובאוסטריה הוא הכי קרוב לצורת האירגון בארץ. גם שם הרכב המפלגה – האירגון הפוליטי – הוא כמעט אידנטי את ההרכב של ההסתדרות – האירגון המקצועי. אולם אם נרצה לקבוע לפי שתי דוגמות קלסיות אלה את התפקידים בין המפלגה וההסתדרות שלנו נמצא שחסר לנו בארץ האובייקט הפוליטי בשביל פעולת המפלגה.
באנגליה ובאוסטריה, והוא הדין בארצות אחרות, המפלגה וההסתדרות הן שתיהן ביאת-הכוח המאורגנת של מעמד הפועלים הקיים להגנת אינטרסיו ותביעותיו: המפלגה – כלפיה המכונה הממלכתית, ההסתדרות – כלפי המכונה המשקית. מכשירי הפעולה של המפלגה הם פוליטיים, מכשירי הפעולה של ההסתדרות – אירגוניים-משקיים. גם המפלגה וגם ההסתדרות משמשות לא רק מכשירי הגנה, אלא מכשירי כיבוש. המפלגה – לכיבוש השלטון במדינה, ההסתדרות – לכיבוש ההנהלה במשק. האובייקט של שתיהן היא המדינה הקיימת והמשק הקיים, וכל אחת מהן שואפת בשטח-מלחמתה להתאים את המכונה הקיימת לצרכי מעמד הפועלים ולשאיפותיו ההיסטוריות.
פני המפלגה בארץ לא היו ואינם יכולים להיות מופנים כלפי המכונה הממלכתית. האובייקט של המפלגה במלחמתה ובפעולתה הוא לא המשטר הפוליטי ומוסדות הממלכה, וכל נסיון לחלק את התפקידים בארץ בין שני האורגנים הראשיים של תנועת הפועלים על פי דוגמת הארצות האחרות יעלה בתוהו.
צורת האירגון שלנו כמו דרכי פעולותינו אינה ניתנת להיקבע על-פי שבלונה שאולה מארצות אחרות. המציאות המיוחדת של הארץ, המהות העצמית של תנועתנו, שליחותה היחידה במינה והתנאים ההיסטוריים המלווים אותה – אלה צריכים להתוות את דרכנו בקביעת התוכן והצורה של אירגוננו.
ד
הפועל העברי בא לארץ כשליח. בתוקף שליחותו ובתוקף המציאות הוא נהפך לאינטֶרסָנט והריהו מקבל בארץ שני פנים: פנים של תובע ופנים של נתבע. וכשהוא מופיע בציבור, בהכרח ייעודו וצרכיו, הוא מתארגן בהתאם למהותו הכפולה בשני אירגונים: באירגון של תובעים – בהסתדרות, באירגון של נתבעים – במפלגה.
התובעים והנתבעים אינם מהווים שני מחנות שונים. אין חלק אחד של הציבור רק תובעים, וחלק שני – רק נתבעים. כל אחד ואחד מהפועלים הוא גם תובע וגם נתבע. אירגון התובעים הוא אידנטי – או צריך להיות אידנטי – בהרכֵּבו האישי עם אירגון הנתבעים. החלוקה בין אירגון תובעים ובין אירגון נתבעים בכלל אינה אבסולוטית. התחומים בין התובע ובין הנתבע, בין התביעה ובין ההתָּבעות, יונקים זה מזה ואינם ניתנים להפרדה גמורה. אולם במוטיבים הנפשיים של שני האירגונים הללו, במניעי פעולתם ובשרשי זיקתם יש הבדל עיקרי. זיקת-החבר להסתדרות היא בעיקר זיקת-תועלת, זיקת-צרכים; זיקת החבר למפלגה היא בעיקר זיקת-רעיון, זיקה מוסרית. בתוך ההסתדרות מופיע החבר בעיקר כתובע. הוא דורש עבודה מהלשכה, עזרה רפואית – מקופת-החולים, הגנה על תנאי עבודתו – מהאגודה המקצועית, שעורי ערב וחינוך – מוועדת התרבות, ביטוח חייו – מ“הסנה”, קרדיט – מבנק הפועלים, התיישבות – מהמרכז החקלאי וכו'. במפלגה אין החבר תובע אלא נתבע. לא סיפוק צרכיו, אלא קיום שליחותו ההיסטורית מזקיק אותו למפלגה.
כאן מונח הערך הפרינציפיוני של האיחוד. באיחוד מצאה המפלגה את תיקונה המוסרי. ההפסד של מלחמת המפלגות לא היה רק בבזבוז הכוחות ובהוצאת מרץ לבטלה – אלא בסירוס עצם מהותה ושליחותה של המפלגה. גם לפני האיחוד ראו עצמן מפלגות הפועלים בארץ לא רק כמכשירים פוליטיים, אלא בעיקר כנושאי השליחות ההיסטורית של הפועל בגאולה הלאומית והסוציאלית של העם העברי בארצו. אולם נשיאת שליחות זו נפגמה וסולפה על-ידי ההתחרות שהיתה קיימת בין המפלגות. גורם ההתחרות היה אחד המניעים העיקריים בפעולת המפלגות.
יש אמנם שדורשים את המניע הזה לשבח. בלי התחרות הם חוששים שהמפלגה לא תהיה אקטיבית. נבואות אלה נשמעו גם בימי ייסוד ההסתדרות הכללית. כל זמן שהיו קיימות שתי לשכות עבודה, שתי קופות חולים – טענו – היתה כל אחת מעוניינת לעבור על חברתה באקטיביות ובזריזות. כשתחדל ההתחרות בין המוסדות – תשותק או תתרופף פעולתם. נבואת שקר זו נתבדתה, ועכשיו לא יעלה על דעתו של מי-שהוא להתפלל לקיום שתי הסתדרויות מתחרות. האיחוד לא החליש אלא הגביר את פעולת ההסתדרות והפרה את כשרון-יצירתה.
ההתחרות שבין המפלגות הפסדה היה עוד יותר גדול מהתחרות שבין הסתדרויות מקבילות. מכיוון ששטח הפעולה המפלגתית הוא מוסרי ביסודו, היתה מלחמת המפלגות פוגעת ופוגמת בנפש התנועה. במקום החרדה והדאגה למילוא שליחותו של הפועל נאלצה המפלגה להקדיש את כוחותיה להגדלת השפעתה ושלטונה במוסדות ההסתדרות. במקום המאמצים לביצור עמדותיה של תנועת הפועלים באו המאמצים לביצור עמדות המפלגה בתוך תנועה הפועלים.
האיחוד גאל את המפלגות מסכנת התנוונות וירידה מוסרית. המפלגה המאוחדת אינה צריכה לראות עצמה כפרקציה המתגוששת עם פרקציות אחרות בהסתדרות לשם הגדלת השפעתה על מעמד הפועלים, אלא כשליח של מעמד הפועלים האחראי גם למפעל הקיים וגם למפעל שיש להקים בארץ; ורק הכרת השליחות הזאת, ולא שום מוטיב אחר, תדריך את פעולתה בהסתדרות, ביישוב, בציונות, בתנועת הפועלים היהודית והעולמית.
ה
ועדיין השאלה העיקרית במקומה עומדת: כפילות זו למה? כלום אין ההסתדרות עצמה יכולה למלא את השליחות אשר נטלה על עצמה המפלגה?
ברור הדבר ששום מפלגה בארץ, ואפילו המפלגה המאוחדת, גם לאחר שתקלוט לתוכה את כל אלה שעמדו עד עכשיו מחוץ למפלגות בגלל הפירוד, לא תדמה ולא תשווה להסתדרות בכוח חיוניותה ועושר ענייניה. האיחוד גופו עוד יגביר את כוחה של ההסתדרות ויגדיל את משקלה בחיי הפועלים והיישוב. איחוד המפלגות מחשל קודם כל את אחדותה הפנימית ורצונה של ההסתדרות. התרוצצות המפלגות רופפה לא במעט את ההסתדרות בימים שעברו. הנהלה קואליציונית לא יכלה לתת להסתדרות מה שמסוגלת וצריכה לתת הנהלה מגובשת ויציבה.
בהתגבשות ההסתדרות בעבר מילאה תפקיד גדול וחיובי העובדה, שלמרות הפילוג וריבוי המפלגות התקיימה מפלגת-רוב אשר ראתה את עצמה אחראית להסתדרות. המפלגה המאוחדת וודאי שלא תעשה את המשגה הפטלי להתעשר כביכול על חשבון ההסתדרות. הסכנה של התרוקנות מכל תוכן ממשי וחיוני הצפויה כאילו למפלגה אינה צריכה להעביר אותה על דעתה. חובתה הראשונה של המפלגה המאוחדת היא לשקוד על תיקון ההסתדרות ומוסדותיה, החייאת תאי אירגונה, הגברת כשרון עבודתה, אימוץ מפעליה. לא לדלדל את ההסתדרות, לא לצמצם את סמכותה וחוג פעולתה, אלא להיפך, להעשיר את תכנה ולהאדיר את כוחה – זוהי תעודת האיחוד. כל מוסד הסתדרותי, כל אגודה מקצועית, כל מקום עבודה, כל משק, כל תא אירגוני חייבים לפעול בכוחות עצמם, בהכרה עצמית ובאחריות עצמית. המפלגה תמלא את חובתה באמונה רק אז, אם תדע לנהל את פעולתה בהסתדרות באופן כזה, שההסתדרות תחיה את חייה העצמיים בשלימותם ובמלואם, כאילו לא היתה כלל על ידה שום מפלגה המכוונת אותה.
ובארץ זו שנשמת התנועה היא לא הרעיון המופשט, לא התורה הערטילאית, כי אם המעשה החי, המפעל המגשים – כלום אין ההסתדרות, המאחדת בתוכה את כל הציבור הפועלים והמרכזת את כל מפעלי העבודה, כיבושיה וקניניה, יפה כוחה למלא ולקיים את הייעוד ההיסטורי של מעמד הפועלים – מהמפלגה, המנותקת ממפעל ההגשמה ומייצרי הפעולה והחיים המפעמים בכוח כה רב דווקא בתוך כתלי ההסתדרות? האין זהות התובעים והנתבעים מאפשרת ומחייבת את אירגונם בהסתדרות אחת? האין צרכי הפועל בארץ משולבים בצרכי התנועה, האין תביעת העבודה, ההתיישבות, החינוך וכו' – תביעות התנועה וצורך ההגשמה הציונית והסוציאלית לא פחות משהן תביעות מבקשי העבודה וההתיישבות וצרכי העולים? לשם מה ההפרדה המלאכותית הזאת בין שתי רשויות שאינן בעצם אלא רשות אחת?
יש חברים שנותנים לשאלה זו תשובה פשוטה: האיחוד אינו שלם עדיין. בתוך ההסתדרות קיימות קבוצות שדרכן האידיאולוגית שונה מדרך המפלגה המאוחדת. העניינים החיוניים של ציבור הפועלים מחייבים הסתדרות כללית, אחת ויחידה, וזו אפשרית רק כל זמן שאינה כופה על חבריה דעות והשקפות. ההסתדרות חייבת להיות פתוחה לכל עובד, מבלי לבדוק בציציותיו ובאני-מאמין שלו. כל נסיון להפוך את ההסתדרות גם ליחידה אידיאולוגית עלול להרוס את שלימותה ולחדש את המצב שנוצר מיד לאחר הקמת אחדות-העבודה בצורתה הראשונה. מעמד פתח-תקווה היה יחיד במינו. הציבור שנמצא אז בארץ היה מגובש ומאוחד. הניגודים הרעיוניים הקיימים עכשיו בתוך חלקים אחדים, אם כי קטנים, של ציבור הפועלים הם יותר עמוקים מהניגודים שהתקיימו בימים ההם בין אחה“ע והפוה”צ. ואפילו אז לא הצליח האיחוד המלא. המפלגה המאוחדת מרכזת למעלה משמונים אחוזים של חברי ההסתדרות, אבל אין לזלזל גם בשאר עשרים האחוזים, ביחוד במצב הבלתי יציב של התנועה בארץ, אשר העלייה משנה מדי פעם בפעם את אפייה וצורתה. מחוסר איחוד רעיוני המקיף את כל הפועלים יש הכרח, איפוא, להפריד בין רשות המפלגה ובין רשות ההסתדרות.
תשובה זו נכונה היא כשהיא לעצמה, אבל אינה ממצה את כל האמת, ומחטיאה את העיקר.
התפקיד אשר תנועתנו בארץ מטילה על המפלגה לא ניתן להתמלא על-ידי ההסתדרות, לא בגלל חילוקי-הדעות השוררים עדיין בין חוגי חבריה, אלא מפני שההסתדרות על-פי מהותה הפנימית אינה מסוגלה לכך.
ו
תנועת-הפועלים בארץ אינה ילידת-בית. מקורות התנועה הראשונים נבקעו לא פה, כי אם במרכזי היהדות בגולה. לא רק החומר האנושי – גם הרכוש הרעיוני העיקרי הוכנס עפי"ר מהחוץ. הוויה דוויה ספוגת עוני וסבל של המוני העם היהודי, קיום נקלה ועקר ללא תוחלת ושורש, ללא יצירה וכוח – מצד אחד; הספרות העברית, הרעיון הציוני, תנועת הפועלים הסוציאליסטית, המהפכה הרוסית, געגועי-מולדת וחזון אחרית הימים – מצד שני; אלה המעיינות אשר ינקו מהם צעירי ישראל לפני החלצם לעלות לארץ לעבדה ולשמרה. הרכוש אשר נוסף וגדל בארץ – רכוש מוסרי, רעיוני, אירגוני, חברתי, משקי ופוליטי – הוא פרי ההגשמה העצמית.
בגולה רבצה תהום בין המחשבה ובין המעשה, בין השאיפה ובין החיים, בין החזון ובין המציאות. משתית התנועה עמדה על אידיאולוגיה מופשטת, ערטילאית ותלושה ממפעל ההגשמה. חייו הפרטיים וההווי של נושא הרעיון, דאגות קיומו, צרכיו הכלכליים והחברתיים, ענייני משפחתו, חינוך ילדיו, עתידו וגורלו האישי היוו רשות בפני עצמה, רשות היחיד, שאין לה כמעט כל מגע ואחיזה ברשות התנועה, רשות הרבים. שתי הרשויות חילקו ביניהן את איש התנועה על יסוד של הפרדה גמורה. ההשקפות והמאוויים שטפו באפיקם המשומר ולא נתקלו כלל בטרדות ופגעי-החיים שברשות הפרט. כאן היו שני מסלולים שונים ונבדלים בהחלט.
עם המעבר מהגולה לארץ מתערבבות שתי הרשויות והמסלולים הנפרדים מתאחים. העולים עוברים מתנועה רעיונית, שאינה קובעת אלא דעות והשקפות, לתנועה מגשימה המקפלת בתוכה את כל צרכיהם ועניניהם החיוניים. השאיפה המופשטת מִתַּרגמת מיד לשפת החיים והפעולה; גורל היחיד, מצבו, קיומו, עתידו משתלב בגורל התנועה; שאלות הפרט נכרכות בשאלות הכלל; המציאות והחזון מתמזגים במפעל הגשמה.
חבלי הקליטה ותפקידי הכיבוש הקשים והמרובים מציגים תביעות קשות ורבות לעולה ולפועל ומחייבים אותו למאמצים גופניים, שכליים ומסריים למען הסתגל למקצוע, למסיבה הארצית, לתנאים הטבעיים והחברתיים, למכשירי התרבות החדשים, ולמען הקנות לעצמו את הסגולות והכשרונות הדרושים לפעולתו הכיבושית.
הכל מתחיל פה מבראשית, ועל כל צעד נדרש חישוב ותיכון מחדש, באין עזרת הנסיון המצובר, פרי עמל דורות.
התנועה כולה נעשית פה עמוסה דאגות מרובות, אחריות כבדה ושאלות מסובכות. בפעם הראשונה בתולדות תנועת הפועלים היהודית מתייצבות לפני מעמד-הפועלים בארץ תעודות ממלכתיות, נופלת עליו אחריות לאומית והוא נתבע לכיבוש ארץ, לבנין משק, ליצירת תרבות, להקמת חברה.
משתנים היחסים ההדדיים בין הפרט ובין הכלל, בין התנועה ובין נושאיה. מצד התנועה מוצגות ליחיד תביעות חמורות ומרובות המקיפות את כל שאלות חייו ונוקבות עד תהום קיומו: יחס חדש לעבודה, למשק, לתרבות, לחברה, לעזרת חברים, לאחריות משותפת, למשמעת חברתית, להווי מחודש. התביעה היא לא ל“אני מאמין” אלא ל“אני מקיים”.
תביעות לא פחות קשות ומקיפות מוצגות מצד היחיד לתנועה; לא רק הדרכה רעיונית ופוליטית, אלא סיפוק מתמיד ונאמן של צרכים חיוניים המתנים את קיום האדם העובד:סידור בעבודה, לימוד מקצוע, דאגה לבריאות, שפה, עזרה לחינוך, אפשרות של התיישבות, הגנה של זכויות, הרמת דרגת החיים, שיפור תנאיהם.
צרכים אלה אינם צרכי הפרט בלבד. העבודה וההתיישבות הן ענייני התנועה לא פחות משהן ענייני היחיד. כל פועל מסודר בעבודה, כל נקודת התיישבות, כל מוסד תרבות, כל מפעל של עזרה הדדית, כל כיבוש מקצועי וסוציאלי, כל קניין משקי – הם אבני יסוד בבניין ההגשמה, תכלית התנועה כולה.
ז
הערך הרב והכוח הגדול הנודע להסתדרות הוא פרי הקשר האורגני אשר הוקם בארץ בין הצרכים החיוניים של ציבור העובדים ובין ענייניה ההיסטוריים של תנועת העבודה. ההסתדרות ממלאה בבת אחת שני תפקידים גדולים: כלפי חבריה וכלפי התנועה כולה. האירגונים, המוסדות והמשקים המרוכזים בתוכה משמשים את צרכיהם האישיים של חבריה לא פחות משהם משמשים את צרכי ההגשמה של התנועה. מפני כך לא היתה ההסתדרות מעולם ואינה יכולה להיות רק אירגון מקצועי בלבד. הנסיון של המפלגות הראשונות בארץ לצמצם ולהצר במסגרת “פרופסיונלית” את פעולת ההסתדרויות הראשונות אשר הוקמו בתקופה השניה שמנינו לעיל – לא הצליח, לא מפני חולשת המפלגות וחוסר השפעתן, אלא מפני שנסיון זה עמד בסתירה למהות הפנימית של המפעל ההסתדרותי. מצמצמי ההסתדרות התבססו על הנחה מוטעית ביסודה, כאילו בארץ זו אפשר להבחין בין ענייני חול, בין צרכי יום יום המשותפים לכל הפועלים, כגון ענייני עבודה ואירגון מקצועי, ובין ענייני קודש, בין צרכי עולם, התיישבות ותרבות. קרע זה בין שני סוגי העניינים האלה אינו קיים אלא במוחות אשר טרם השתחררו מדרך המחשבה הגלותית. במקום שקיימים עדיין חילוקי דעות אידיאולוגיים בין פועלי א"י הריהם חלים במידה שווה על שאלות העבודה ויסודות האירגון המקצועי, כמו על הפעולה ההתיישבותית והתרבותית בארץ. אילו היינו באים להעמיד את פעולת ההסתדרות רק על הענינים המוסכמים בין כל חבריה – ספק אם היה נשאר דבר מה למלא את החלל הריק.
הוויכוח בתנועת הפועלים חותך את כל חזית הפעולה של ההסתדרות. ולא על פי קווי הוויכוח הזה נתחלקו התחומין בין ההסתדרות ובין המפלגה. גבולות ההסתדרות נקבעו מתוכה. ההסתדרות מוגדרת בטבעה הפנימי ולא בחוקה אשר הטילה עליה. הפעולה השומה על ההסתדרות, צורת האירגון הטבועה במהותה, תפקידה בסיפוק צרכי חבריה וצרכי כל העובדים, האחריות המוטלת עליה ביחס למפעלים שהיא מקיימת ומקימה – אלה קובעים את היקף עניניה של ההסתדרות ותחומיהם.
כוחה הגדול של ההסתדרות, בתור מסגרת כל המשקים, המוסדות, המפעלים של ציבור העובדים ומרכז עניניו החיוניים – הוא גם מקום התורפה שלה, מקור קשייה וסכנותיה הפנימיים, המצמצם בהכרח את אופקה ושליחותה, ונוטל ממנה את הכשרון לשמש כשהיא לעצמה מכשיר לקיום התעודה ההיסטורית של התנועה.
ח
התמזגות הרעיון והמעשה, השאיפה וההגשמה, החזון והמציאות בתנועת הפועלים בארץ – אינה שלמה ומלאה, כל עוד לא בוצע המפעל ההיסטורי אשר בכוחו ולשמו עלה הפועל לארץ. המפעל שהוקם בארץ אינו אלא חלק, וחלק לא גדול, מהמפעל שיש להקים פה. היישוב היהודי הקיים בארץ אינו אלא התחלה של העם העברי העתיד לשוב לארצו. ציבור הפועלים ההווה הוא רק גרעין של מעמד הפועלים אשר יקום בארץ מתוך התגשמות הציונות. שטחי הקרקע אשר נתיישבו על ידינו הם רק נקודות בודדות באדמת המולדת. שאיפתנו ההיסטורית לא יצאה עדיין מכלל שאיפה. תנועתנו היא תנועת הגשמה, אבל ההגשמה היא פרוצס ממושך, תעודה לדורות. בין הנושא והנשוא של ההגשמה יש פרץ רחב. בשעה שכל אחד מאלה העולים לארץ ומתקשרים את בניינה וגורלה, משקיע את כל חייו ומשלב את כל קיומו במפעל ההגשמה, הרי השאיפה שלו ניתנת לו על ידי כך רק במקצת מן המקצת. כתובע, כאינטרסנט הריהו כולו, בלי כל שיור, מובלע וקשור במפעל הקיים, רק בו הוא יכול למצוא סיפוק צרכיו החיוניים. כנתבע, כשליח – המפעל הקיים אינו אלא חלק זעיר ממאווייו, שלב אחד בסולם ההגשמה, צעד אחד בדרך למטרה הסופית.
כאן מונח ההבדל הפנימי, בין אירגון של תובעים ולבין אירגון של נתבעים. מבחינת הנושא יש אפשרות זהות גמורה בין שני האירגונים. כל חברי ההסתדרות יכולים וצריכים להיות חברי המפלגה, חברי המפלגה וודאי שהם חייבים להיות כולם חברי ההסתדרות; אולם מבחינת הנשוא שני האירגונים האלה שונים. מה שלגבי אירגון תובעים הוא הכל, אינו לגבי אירגון נתבעים אלא חלק. מה שלגבי הראשון הוא מטרה לעצמו אינו לגבי השני אלא אמצעי ומכשיר.
המפעל הקיים נתבע לספק את מילוא צרכיו של נושא התנועה. בגולה היו צרכים אלו נפרדים לגמרי מרשות התנועה, כאן הם נעשים חלק אורגני של המפעל. העבודה, ההתיישבות, החינוך, הבריאות הם צורך ההגשמה כשם שהם צורך פרטי אישי של המגשים. אולם מבחינת הנושא, מבחינה סובייקטיבית, העבודה למחוסר-העבודה, התיישבות למתיישב – היא הכל. מבחינת הנשוא – היא רק פרט וחלק.
למחוסר העבודה, העבודה היא שאלת החיים שלו. בעבודה תלוי כל קיומו. חוסר עבודה אומר כליון, התנוונות או עזיבת המערכה, יציאה ממחנה העובדים או יציאה מן הארץ. האירגון העומד להתיישב רואה בשטח הקרקע להתיישבותו – חזות הכל. גאולת שטח זה או אי גאולתו קובעת את גורלו ועתידו. היא קובעת אולי גם את אמונתו הציונית, את קשרו הפנימי לתנועה, את זיקתו לארץ. זוהי בחינת נושאו. הספקת עבודה למחוסריה, רכישת קרקע למתיישבים היא גם תביעה אורגנית של התנועה כולה, אולם יכלתה או אי יכלתה לפתור ברגע זה את שאלת העבודה של מספר מחוסרי עבודה, לרכוש שטח מסויים בשביל אירגון מתיישבים – אינה קובעת את גורלה. בסידור כל מחוסרי העבודה שבארץ בעבודה אין תעודתה נדלית. ברכישת כמה שטחי קרקע לכל הקנדידטים העומדים להתיישב בארץ – אין פעולתה מסתיימת. פעולות אלו אינן אלא חלק לא גדול מתפקידה. לגבי אירגון המתיישבים האדמה הדרושה לו היא המטרה, ולגבי התנועה מיישבת – המתיישב והאדמה להתיישבותו אינם אלא אמצעי למטרה. זוהי בחינת נשוא. מבחינת המטרה הסופית, מבחינת הרעיון – הפועל אינו אלא אמצעי, מבחינת נושא הרעיון הפועל הוא מטרה לעצמו. האיש החי אינו יכול לראות עצמו רק כאמצעי לדבר מה אחר, ויהי הדבר ההוא גדול ונשגב מבחינה היסטורית. הוא קודם כל מטרה לעצמו. ולא רק האיש החי, כל תא אירגוני, כל מוסד משקי, כל מפעל תרבותי, המשמש מכשיר לתנועה במערכת פעולותיה ותפקידיה, חייב לראות עצמו כמטרה ובלי ראייה זו לא ימלא את תפקידו כראוי. כל משק המוקם בארץ הוא רק לבנה אחת בבנין הארץ. אולם המשק אינו יכול להתקיים רק מתוך החשבון הכללי של בנין הארץ. על המשק שומה להיות חי נושא עצמו, הוא חייב לחיות ולהתקיים בכוחותיו הפנימיים בתחומי אפשרויותיו המוגבלות, בהתאם לחוקים הטבועים במהותו המיוחדת. הוא מחוייב להיכנע לחוקי הטבע והכלכלה כאילו לא היתה כלל שאלת התיישבות לאומית, כאילו לא היתה קיימת כלל תנועת פועלים ושאיפה ציונית בעולם. כל מפעל אשר הוקם במחשבה תחילה לשמש את צרכי התנועה – משהוקם הריהו כפוף למָרות של חוק קיומו, ונשמע לצו של טבעו הפנימי. “המשביר” מוכרח להתנהל על יסודות מסחריים, “יכין” – על פי חוקי הקבלנות, המשקיות החקלאית והטכניקה האדמיניסטרטיבית החלים על מפעל שכזה גם בארץ שאין בה כל שאלה של קליטת עולים והתחרות עבודה זולה. המוסד והמשק אינם צריכים לפרוק מעל עצמם את עול התנועה, אינם רשאים להתנכר למטרה הכללית, אבל אינם יכולים ואינם מוכשרים להעמיס על עצמם את כל עול התנועה, כי אין הם המכשיר להגשמת המטרה כולה. התכונות האורגניות, היכולת המצומצמת, הצרכים החיוניים, הגורמים הסובייקטיביים של כל מפעל, מגבילים ומצמצמים אותו מתוכו, מבפנים. מבלי שהמוסד יראה עצמו כמטרה לעצמה, ומבלי שיפעל בהתאם לחוקי הווייתו וגורמיו הפנימיים, הסובייקטיביים, – לא יצליח להתקיים ולא יסכון גם למלא את שליחותו לתנועה. הנחה זו חלה גם על ההסתדרות כולה, שאינה אלא המסגרת הכללית של מפעל המתגשם בחלקו כשהוא מטרה לעצמו.
ט-כג שבט תרץ [הפה"צ 5,3]
המצב הארגוני והתרבותי בהסתדרות
מאתדוד בן־גוריון
המצב הארגוני והתרבותי בהסתדרות / דוד בן-גוריון
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
(הרצאה במועצת ההסתדרות)
א.
בהתחלת 1931 הגיע מספר חברי ההסתדרות ל-30.060 איש. 18.781 חבר בערים, לרבות נהרים, ים-המלח ועתלית, 7.783 חבר במושבות, 3.496 במשקים. מספרים אלה כוללים 6.787 “נשי עובדים” ו-1530 נוער עובד. במשך 1930 נוספו להסתדרות על ידי העלייה ועל ידי אירגוני פועלים שעמדו מקודם מחוץ להסתדרות – 4682 חבר.
מחוץ להסתדרות עדיין עומדים אלפי פועלים, שמספרם בדיוק אינו ידוע. בת"א בערך 1800–1400, בחיפה 300–250, בירושלים כ- 2000–1500, בפתח-תקווה כ-400, בחדרה כ-150, ומספרים יותר קטנים במושבות המעורבות האחרות. במשקי הפועלים וברוב המושבות של עבודה עברית מלאה – 100 אחוזים מאורגנים בהסתדרות.
את הפועלים והעובדים שמחוץ להסתדרות יש לחלק לשנים: 1) העומדים בתוך מסגרת אירגונית אחרת (הפועל המזרחי, התאחדות התימנים, הסתדרות המורים, הרופאים וכדומה), 2) הנמצאים מחוץ לכל מסגרת אירגונית.
הסיבות אשר מנעו עד עכשיו בעד ההסתדרות מהקיף את כל הפועלים והעובדים בארץ הן שונות. יש פועלים ועובדים שאינם נכנסים להסתדרות מסיבות אידיאולוגיות-פוליטיות, כגון הפועלים הריוויזיוניסטים וחברי ה“ברית”, מסיבות דתיות-פוליטיות, כגון הפועל המזרחי, מסיבות מקצועיות-חברתיות, כגון מורים, רופאים, עורכי-דין ושאר המקצועות ה“חפשיים”. הצד השווה שבין כל אלה שהם מקיימים אירגונים עצמיים משלהם. ישנו סוג שני של פועלים העומדים מחוץ לכל אירגון. חלק מתוך סיבות כלכליות – הפועלים המפוזרים בבתי-מלאכה קטנים שמצבם רעוע וירוד – בעיקר בני היישוב הישן, (אך יש כאלה גם בתל-אביב), והפועלים שאין להם מקום-עבודה קבוע ומסויים – כגון תופרות, צבּעים, העוברים בעבודתם מבית לבית, והרוב הגדול של העובדות בשירוּת בית – כאלפיים פועלת. הסיבה העיקרית לחוסר האירגון היא חוסר הכרה ותרבות, בעיקר בקרב פועלי העדות המזרחיות, וגם לא מעטים מבני העדה האשכנזית – ביחוד בקרב יוצאי המעמד הבינוני אשר אחזו בעבודה מתוך הכרח כלכלי, אבל רואים בעבודה רק פרנסה זמנית עד שיצליחו להסתדר באופן אחר.
פרק בפני עצמו מהווה הפועל התימני. אם כי רגילים למנותו בתוך העדות המזרחיות, הרי באמת הוא עולה על שאר הפועלים המזרחיים במדרגת השכלתו והכרתו החברתית, ואינו נופל בהרבה מהפועל האשכנזי.
מקצתו הוא מאורגן בתוך ההסתדרות, אולם ברובו הוא נמנה באופן פורמלי להתאחדות התימנים, שקיומה הממשי והפעיל מפוקפק מאוד.
הסיבה העיקרית להתרחקותו של הפועל התימני מההסתדרות מונחת בהרגשה שיש לרוב התימנים בארץ, שהם מהווים ביישוב שבט מקופח – ולא בלי יסוד. העדה התימנית, המורכבת ברובה הגדול מעובדים, טרם מצאה בארץ, לא רק ביישוב הבעל-ביתי ובמוסדות הכלליים, אלא גם בציבור הפועלים המאורגן, את היחס וההבנה של בני עם אחד ובני מעמד אחד, והרגשת הפליה, מקפחת ומעליבה מפריעה לעובד התימני למצוא את מקומו המתאים בתוך חברת-העובדים שלנו.
הסתדרותנו עומדת איפוא מצד אחד לפני תפקיד לא קל של אירגון פועלים מפגרים, חסרי-הכרה, נחשלים במובן הכלכלי והחברתי, ומצד שני – לפני שאלה חמורה של יחסים את אירגוני פועלים ועובדים העומדים מחוץ למסגרת-המעמדות הכללית. אבל גם בפנים, גם בקרב רבבות החברים והחברות המאורגנים בהסתדרות – שהם רוב בניין ורוב מניין של המעמד העובד בארץ – אין האירגון שלם ומתוקן.
אני אתעלם בסקירתי במתכוון מהכיבושים החשובים של ההסתדרות בשנים האחרונות על שדה האירגון והתרבות ושכלול הפעולה במוסדותינו – הרוצה לדעתם ימצא אותם בדו"ח המפורט והמלא אשר הוגש למועצה זו – כי על מועצה זו הוטל לעמוד דווקא על הליקויים והפרצות. תכלית מועצה זו היא – חיפוש דרך לבדק-הבית שלנו. ומשום כך אדגיש רק את הצד החלש והלקוי שבהסתדרותנו.
יש בהסתדרות “חברוּת אפלטונית”. לסוג זה שייכים למשל אותם חברי הסתדרות המורים, שהם חברים גם להסתדרותנו. העניינים המקצועיים והכלכליים של חברים אלה מסתדרים באירגון פרופסיונלי מחוץ למסגרת ההסתדרות. חברוּתם בהסתדרותנו אינה אלא הבעת סולידריות רעיונית עם ציבור הפועלים, מעין חברוּת במפלגה. לסוג זה שייכים גם רופאים, עורכי-דין, אדריכלים ודומיהם. הזיקה של חברים אלה להסתדרות היא רופפת ומחוסרת כל אחיזה ממשית. במקרים ידועים אין חברים אלה נמנעים אפילו מפעולות ומצעדים, העומדים בסתירה בולטת לעמדת הפועלים וההסתדרות.
דוגמה שניה של חברות אפלטונית – מה שקוראים בתוכנו בשם “נשי עובדים”. ציבור גדול של חברות, למעלה מששת אלפים עובדות, לא בשכר ולא אצל נותן עבודה, אלא עובדות במשק ביתן ובחינוך ילדיהן, וההסתדרות עוד לא יצרה עד עכשיו כל מכשיר אירגוני בשביל סוג חברות אלה שיעזור להן וידריך אותן בעבודתן הקשה ורבת-האחריות. זיקתן ההסתדרותית של חברות אלו תלויה על בלימה.
אך ישנה הופעה קשה יותר בהסתדרות, והיא – של חברוּת פיקטיבית. לכאורה, היא מקיפה את כל ענייני הפועל, אבל רק להלכה. דוגמה בולטת – פועלי בניין בירושלים ובחיפה. פועלי הבניין היו יחד עם הפועלים החקלאים מייסדי ההסתדרות הכללית, ועוד לפני 8–6 שנים שימשו נקודת-המוקד של התנועה בעיר והניחו יסוד לרבים ממפעלינו. עם ירידת המקצוע הזה בכללו, עם הפסקת הפעולה של מכשירנו הקבלני בבנין וסלילה, עם משבר הבנין וחוסר-העבודה שעשה שמות במשך שנים אחדות בקרב פועלי המקצוע – נתגלתה ירידה מבהילה באירגון פועלי הבנין בשתי הערים הנזכרות, וביחוד בירושלים, ואם כי עובדי המקצוע נשארו חברים בהסתדרות – הרי חברוּתם של רבים, דווקא מהמקצועיים והמאורגנים ב“קבוצות” קבלניות – אינה אלא חברוּת פיקטיבית, ובכל עניני העבודה, ביחסים עם המעבידים, ביחסים עם חברים בעבודה, עם מוסדות ההסתדרות, נרמסים עיקרונות ההסתדרות ביודעים ובזדון: “קבוצות” הבנין מתחרות זו בזו, מורידות שכר העבודה, מנצלות פועלים שכירים, מקבלות פועלים לא על ידי הלשכה, עובדות ומעבידות למעלה משמונה שעות ביום וכו'.
הופעות בודדות כאלה יש גם במושבות, בקרב קבלני בנין מתוך חברי ההסתדרות.
ההסתדרות אינה יכולה להשלים את חברוּת אפלטונית ופיקטיבית.
סוג ה“אוהדים” – הקשורים להסתדרות לא מתוך ענייניהם המקצועיים אלא מתוך שיתוף-רעיון והכרה בלבד – מספרם אינו גדול בערך, אולם נודעת להם חשיבות מבחינת האיכות. אי-אפשר לזלזל מצדנו ברצונם של כמה מבעלי המקצועות החפשיים להיות קשורים דווקא באירגון הכללי של מעמד הפועלים, אבל לא תיתכן בהסתדרות חברוּת אידיאולוגית בלבד. חברות זו עלולה להפוך את כל אפייה של הסתדרותנו. אין אנו מעוניינים להכריח את החברים האלה לעזוב את אירגוניהם הפרופסיונליים שמחוץ להסתדרות. אבל לא תיתכן בהסתדרותנו חברוּת הפטורה מכל זיקת-משמעת בעניינים מקצועיים, ונצטרך למצוא דרך של אירגון חטיבות הסתדרותיות של בעלי אומנויות חפשיות על יסודות פדרטיביים, שיפתרו במידה ידועה את שאלת שתי הסמכויות החלות על חברים כאלה.
רצינות יתירה נודעת לשאלת חברותן של “נשי העובדים”. הללו מונות 7–6 אלפים, והשפעתן בחיי ציבור העובדים בתוקף תפקידן המכריע במשפחה היא עצומה. אמנם אין הסתדרויות מקצועיות בעולם נוהגות לכלול גם את אשת העובד, בכל זאת אין אנו צריכים לשנות מהמסורת שלנו. אולם יש להכניס תוכן חי וממשי לחברוּת זו של נשי העובדים. עבודת-הבית של האשה במשפחת הפועל היא קשה וחיונית כאחת. עד עכשיו היתה זו העבודה היחידה כמעט אשר לא קיבלה כל עזרה מאורגנת והדרכה תרבותית מצד ההסתדרות. רק בחיפה נעשה נסיון חשוב של אירגון החברות למטרה זו, ועלינו להרחיב את האירגון הזה ולהכניס בו תוכן חברתי ותרבותי, לחינוך הילדים, לשיתוף בעזרה סוציאלית, לשיפור ההווי של משפחת העובד ולהרמת ערכה ורמתה הרוחנית של אשת העובד. האשה העובדת הרחוקה מציבור הפועלים ומשאלות חייו – עלולה גם להרחיק את בעלה מהתנועה. אשה כזו אינה מסוגלת לתת לילדיה את החינוך המתאים וגם חייה היא דלים ועלובים. אחוז בעלי המשפחה במחננו הולך וגדול, ואסור לנו להחמיץ את פתרון השאלה פן נאחר המועד. מועצת הפועלות יחד עם האורגנים הכלליים של ההסתדרות נתבעים כאן לאינציאטיבה אירגונית ותרבותית, אשר תהפוך את אשת החבר לחברה אקטיבית, ערה ובת-הכרה גם במשפחתה היא וגם במשפחת העובדים כולה.
יותר חמור הוא דבר החברוּת הפיקטיבית. במצב הפרוע של פועלי הבנין צפונה סכנה לעצם קיום המקצוע. כאן אין לרפא בהסברה. פחות מכל שאר סוגי הפועלים זקוק ציבור זה להסברה. בשרשיו החלוציים, ברמת השכלתו ובקשריו המסורתיים את התנועה הוא עולה בלי ספק על רוב הציבור שבענפי עבודה אחרים. הן דווקא האופים ועובדי הבשר בתל-אביב זכו להקים את האירגון הכי משוכלל ומלא מבחינה מקצועית.
סיבות שונות גרמו למצב הפרוע בבנין בירושלים. התחרות העבודה הזולה, לא רק של ערבים כי אם גם של בני העדות המזרחיות, ירידת מחיר האבן והתנוונות מקצוע החציבה והסיתות הכרוכה בעקבותיה, הפסקת הבנייה הלאומית ושיתוק סולל-בונה, פיזור השוק וכדומה – אולם אין אנו יכולים להתנחם במפריעים האובייקטיביים. למען תוכל ההסתדרות להשתלט על הגורמים החיצוניים היא צריכה קודם להשתלט על חבריה היא. יש כוח לציבור הפועלים המאורגן לכוף את רצונו על אותם החלקים העושים מעשים לרעת הציבור ולרעת עצמם, המסכנים את עמדת הפועל העברי בבנין והורסים את כל כיבושיו במקצוע חשוב זה. סיבת החולשה והמצב הפרוע באירגון פועלי הבנין בירושלים וחיפה היא לא בחוסר-כוח אלא בחוסר הרגשת -כוח ובחוסר שלטון מוסדות ההסתדרות. למען עקור את הנגע, יש הכרח במלחמה. ההסתדרות צריכה לגייס עשרות ומאות חברים, אשר בכוחם המאורגן ישליטו משמעת האגודה וימנעו עבודה למעלה משמונה שעות, ניצול חברים, התחרות והורדת שכר העבודה – ואל תהיה הסתדרות הבנין לשימצה בערים אלה.
אחת מסיבותיה של החולשה האירגונית בעיר היא ההתפצלות המקצועית המפוררת את אירגונינו בחטיבות קטנות ומעוטות חברים. לפנים היו לנו בעיקר שני גושי פועלים גדולים: בחקלאות ובבנין, אבל משנה לשנה הולכת ורבה הדיפרנציאציה האומנותית, הפועלים חודרים למקצועות שונים המפרנסים כל אחד רק עשרות או לכל היותר מאות אחדות של פועלים – ולהתפצלות זו יש מסקנות אירגוניות-חברתיות. במקצועות הקטנים חסרים לעתים תכופות כוחות מדריכים וערים המסוגלים לעמוד בראש האירגון ולהדריכו. בהרבה מקומות-עבודה יש קושי במציאת חברים מוכשרים הרוצים להכנס לוועד הפועלים.
ב.
מעורר דאגה וקשה מצב ההסתדרות במושבה. שאלת פועלי המושבה טעונה בירור במסיבה הסתדרותית כללית, כי יש כאן שאלות שלא תיפתרנה, אלא בעזרת כל ההסתדרות ובשורה הראשונה – בעזרת חברינו הוותיקים, בעלי-הנסיון שבמשקים. אפשר להגיד שחוסר השתתפותם של החברים בעלי הרמה התרבותית הגבוהה ועשירי הנסיון הארץ-ישראלי שבתוך משקי שני העמקים, הירדן והיזרעאל, במפעל הכיבוש הגדול של חדירת שמונת אלפים פועלים מהעלייות שלאחר המלחמה לתוך המושבה – היא אחת הסיבות העיקריות לקשיים, לליקויים ולכשלונות שבהם נתקלה פעולתנו ההסתדרותית במושבה. הפועל במושבה הוצג בפני לחץ ההתקפות של העבודה הזולה, בפני הקשחת לבו והתנכרותו של הפרדסן והאיכר הוותיק האמוּן על יחסי עבדות לשכירו, בפני ניגודים מעמדיים חריפים שאין דומיהם בעיר. ההסתגלות לחיי הכפר ולעבודה החקלאית דרשה ממנו מאמצים גדולים יותר משל הפועל העירוני. על מכשולים אובייקטיביים אלה, שלא היה בידינו לשנותם, נוסף קושי פנימי – המעיק באופן מיוחד על הפועל במושבה: הרגשת בדידות ותלישות, הווי דל ונקלה, העדר מסיבה תרבותית וחוסר עזרה מדריכה ומכוונת מצד חברים מנוסים ובעלי יכולת אירגונית ומשקית, הפועל בעיר, ששכר עבודתו בהרבה מקצועות וענפי עבודה אינו עולה על זה של הפועל במושבה, ובמקומות-עבודה לא מועטים גם נופל ממנו, יש לו לכל הפחות סיפוק חברתי ורוחני בהווי האינטנסיבי והעשיר יותר של העיר רבת-האוכלוסין, המרכזת בתוכה את הכוחות הציבוריים והתרבותיים של ציבור הפועלים והיישוב כולו. בעיר אין הניגודים המעמדיים חריפים ומנקרים את העין במידה כזו. הקרע בין “שתי האומות” – אומת השבֵעים ואומת הרעבים – אינו כל כך עמוק וכולל. מציאות שכבת פועלים חשובה העובדת בחרושת ובמקומות עבודה קבועים – מטשטשת ומפיגה את הרושם המדכא של ענפי העבודה הירודים. בעיר יש אספות, קונצרטים, הרצאות, בתי ראינוע וקולנוע, מסיבות ופגישות המנעימים או מעסיקים את שעת הפנאי – וכל זה אינו במושבה; נוסף על המצב החמרי הדחוק, על שכר-העבודה הבלתי-מספיק, על חוסר-העבודה העונתי, על תנאי-הדירה הירודים, על גזילת זכויות-אזרח, על חוסר סיכוי להתבסס ולהתערות, על התנכרות והתנקשות המעביד – רובצת על הפועל במושבה הרגשת יתמות, בדידות ועזובה.
יש במושבה נקודות אורה לא מעטות. למרות כל הקשיים והמפריעים החיצוניים נתרבה מספר פועלי המושבה, נקלטו בעבודה והתמחו בה, הכו שרשים במקום, הרחיבו וביצרו את אירגונם, יצרו התחלות מבטיחות של מוסדות עזר הדדי, הרימו את שכר-העבודה והדפו אחור את ההתקפות שנערכו פה ושם נגד העבודה המאורגנת וגם נגד העבודה העברית גופה. הגדול והחשוב שבכיבושינו במושבה בשנים האחרונות, הוא אולי המפעל הקיבוצי. למעלה מהחלק הרביעי של פועלי המושבה – 1999 איש ואשה לפי המפקד האחרון, מאורגנים בקיבוצים ובקבוצות, מיסודם של הקיבוץ המאוחד, “השומר הצעיר”, ו“גורדוניה” וקבוצות בודדות, כגון קבוצת שילר ברחובות, שחריה בגליל, קבוצה ל“ג בכפר-סבא ועוד. קיבוצים אלה משמשים מרכז עיקרי לקליטת העלייה במושבה. כמעט שאין לתאר כניסת העלייה ה”רביעית" וה“חמישית” לארץ ולמושבה בלי המכשיר של הקיבוץ המאוחד, “השומר הצעיר” ו“גורדוניה”. מלבד היותם מקלטי העלייה הראשיים במושבה, הרי קיבוצים אלה משמשים גורם חשוב בכיבוש עבודה, נקודת אחיזה יחידה כמעט לפועלת, מכשיר ליצירת משקי עובדים, כוח מחנך של העלייה הצעירה, ודוגמה מופתית ומושלמת לעזרה הדדית ואחריות משותפת בקרב חברים וחברות. מי שרוצה לראות ביטוי חי וער והגשמה יום-יומית במגמותיה וייעודיה של תנועתנו – ילך לפלוגות הקיבוץ המאוחד במושבה, אשר סללו במידה ידועה את הדרך לשאר הקיבוצים במושבה.
במה מתבאר סוד כוחו וערכו של המפעל הקיבוצי? לא רק בצורת חייו הקבוצתיים, אם כי צורה זו בלי ספק הוא גורם יסודי ביכולת הקליטה, הכיבוש ויצירה של הקיבוץ. החידוש הרב שיש בקיבוץ במושבה – זהו שילוב הדורות ומחזורי העלייה וגיוס העזרה של חברים מנוסים וותיקים מתוך המשקים, אשר באו לעזרת העלייה הצעירה במושבה וליווּ אותם בכל מאמציהם ונסיונותיהם הקשים והפורים. הקשר האמיץ אשר נתגלה ונתממש בקיבוץ בין חבר המשק הקבוצתי בעמק, עשיר הנסיון ההסתדרותי והארץ-ישראלי, ובין העולה הצעיר אשר רק ירד מהספינה – יותר מזה: עם החלוץ המתחנך ומתכשר בקיבוצי ההכשרה בגולה – קשר זה הוא-הוא ששימש סעד ומשען וכוח מפרה לפלוגות במושבה בכיבושיהן ובמפעליהן המקצועיים, המשקיים והתרבותיים; ומכלל הן אתה שומע לאו. חוסר העזרה של חברים וותיקים מבני העלייה השניה והשלישית למפעל הכיבושי הגדול והקשה של הפועל במושבה, שאינו מאורגן בקיבוץ – הוא-הוא שנתן את אותותיו במועקה הרוחנית והחברתית של המוני הפועלים ה“בודדים”. החלוץ שבא לארץ בשנים האחרונות והתייצב על אף כל המכשולים בחזית העבודה הכי קשה של הפועל בארץ – נעזב ברובו לנפשו ולא מצא לעצמו מלווים נאמנים ובעלי נסיון, כאשר זכו להם חברי הקיבוצים. מוסדות ההסתדרות וּוותיקי התנועה לא מצאו עדיין את הדרך לשיתוף ולעזרת חברים מחוץ למסגרת הקבוצית – ומכאן המועקה הנפשית הגדולה הרובצת על הפועל במושבה.
לפני שבועות אחדים נזדמנתי לכינוס פועלי הגליל – וכבר מזמן רב לא הרגשתי בצער יתמוּת ובדידות של ציבור – כבפגישה זו. נתאספו בכנרת באי-כוח 250 פועלים העובדים במושבות הגליל התחתון והעליון. זהו כיבוש חדש וחשוב של הזמן האחרון. מושבות הגליל שבמשך שנים לא ראו בתוכן פועל עברי – נהפכו בשנתיים האחרונות למקומות עבודה עברית טהורה. מלבד מושבה אחת או שתיים, שעדיין העבודה הזולה שלטת בהן. פועלים אלה הם ברובם מבני העלייה הצעירה, והם עובדים בתנאים קשים – בשכר של לירה וחצי לחודש עם אוכל. סובלים מחוסר עבודה עונתי, שכרם אינו משתלם בזמן, לא רק מרוע לב האיכר, כי אם מפני מצבו הדחוק. לא תמיד מספיק היבול לתשלום שכר העובד, וספק הוא אם יש בכלל קיום למשק זה בעבודה שכירה. בתנאים קשים אלה עובד קומץ פועלים לא גדול, מורחקים ממרכזי הישוב והתנועה, מבודדים, עזובים לנפשם, בתוך מסיבה ענייה ודלה גם בחומר וגם ברוח. היש להתפלא על צרוּת האופק והתפיסות הפרובינציאליות וההבנה הנאיבית המתגלות בציבור זה? – והרי כאן לפנינו חומר אנושי יקר, נאמן וחלוצי, העלול להתנוון בדלות ובבדידות הרוחנית והתרבותית המקיפה אותו. ועל יד ציבור זה, במרחק לא גדול, נמצאים משקי קבוצות המרכזים בתוכם חברים וותיקים, יוצרי הערכים הגדולים של תנועתנו, בעלי רכוש חברתי ותרבותי רב, בעלי נסיון משקי והסתדרותי עצום – ואין לפועל הבודד במושבה כל נקודת מגע ושיתוף אתם, ואין לו האפשרות ליהנות מהרכוש החברתי-התרבותי הכביר אשר נצטבר בקרב חבריו במשקים. וכך חיים זה בצד זה חברים להסתדרות ושותפים למשאת נפש וגורל חיים, אשר למרות קורבת המקום והרעיון קיים ביניהם מרחק עצום בהווי, בהבנת החיים, בתפיסת המציאות, ביכולת חברתית ומשקית, בכשרון המעשה הציבורי – וכמעט לא יאמן שאלה ואלה הם בני מעמד אחד והסתדרות אחת, אשר תעודת חיים משותפת ריתקה אותם יחד במסגרת כללית.
מושג נאמן על מצב-הרוח השורר בקרב חלק גדול מפועלי המושבות יש לקבל מדברי החברים עצמם וטענותיהם, כפי שרשמתי לי במשך הביקורים והשיחות שהיו לי את חברים מה“מוסדות” ומ“השורה” במושבות יהודה, שומרון והגליל – במשך החדשים האחרונים.
חבר של העלייה השלישית במושבה גדולה קובל: "העולה הצעיר בבואו הנה נבוך. יחס הפועל הוותיק מתמיה ומצער אותו. אינו מוצא אטמוספירה חלוצית. הוא רואה עצמו מוזנח ועזוב. הוא סובל מחוסר בית שאפשר להיכנס בו ולשוחח שיחת רעים. בהימצאו שנה או שנתיים בארץ – הוא מתגבר על מבוכתו. אולם אז מתעוררים אצלו חששות וספיקות בנוגע לעתידו ולאפשרות התיישבותו. אין מסיבות תרבותיות. הפועל הקבוע מסתגל לבעליו ומתקרב לטיפוס של משגיח. השפעת הבעל-ביתיות מתגברת בו. אולם תחת האפר המרובה שמורה הגחלת. בשעת בחירות לקונגרס, לאספת הנבחרים ולוועידות היא מתגלה.
הציונות בקרב הציבור לא נתרופפה – אם כי ההתלהבות פחתה. יש מעטים שנואשו, אך הרוב רוצה להישאר בארץ. נכנסים לאירגונים להתיישבות. אם ההתיישבות לא תצא לפועל – יהיה משבר חמרי קשה. מתרופפת הכרת החשיבות של חלוציות עצמית. הפועל שמח על כיבוש ציוני, מצטער על כשלון – אך אינו רואה עצמו כגורם בכשלון ובכיבושים. בשעת התקפה על ההסתדרות מבחוץ – יתלכדו הפועלים סביבה. מבפנים – הוא מעריך את ההסתדרות על פי התועלת הפרטית. בענין הנוגע לנפשו אינו רוצה לוותר להסתדרות".
חבר צעיר מטובי עסקני “החלוץ” בחו“ל וחבר באחד הקיבוצים במושבה מתאונן: “אותי חינכו בחו”ל לראות את ערך הפועל לא בבחירות ובתשלום מס – אלא בהגשמה עצמית. בארץ ראיתי שאין הדבר כך. הפועל בארץ ירד למדרגת הפועל בחו”ל. אין זיקה חלוצית להסתדרות. אין ענייניו הפרטיים שלובים בעניני הכלל. הפועל מסדר את ענייניו לא מתוך התחשבות את התנועה. בסביבה זו אין הנוער במושבה מוצא כוח מושך בתנועת הפועלים והוא נוהה אחרי גבורי הפראזה של המדינה, שבה הוא חולם להיות שר פלך".
במושבה שומרונית קובלים החברים על העדר חיים תרבותיים: “מה עושים בשבת ובשעת הפנאי? משחקים בדומינו, מסתובבים ברחוב ללא מטרה, לפעמים קוראים ספר. מתעניינים בהרצאות, מרבים לבוא להקראת עתון בעל פה, – אבל ההרצאות מעטות, אין כוחות מקומיים, ומת”א באים רק לעתים רחוקות. הציבור שקוע בדאגה להשתרשות בעבודה, לרכישת מגרש של דונם או חצי דונם. רוצים לבנות בית.
מהו האידיאל של הפועל במושבה? התיישבות. התיישבות האלף שאינה מתקיימת מרופפת את האמונה בעתיד ומכניסה מרירות. חלק מהחברים רוצה להסתדר בתור פועלים קבועים, במקומות עבודה טובים ולרכוש מגרש קטן ולהקים עליו בית. "ציבור הפועלים המקומיים, מסיח חבר שני, הוא פרובינציאלי, גבהו האיטלקטואלי אינו למעלה מבינוני. היקף ראייתם צר, שקועים בקטנות. בקיבוצים יש יכולת תרבותית – אבל אלה מתרחקים מציבור הבודדים.
מצב הבודד מבהיל בבדידותו וקשיו החמרי. החבר בקיבוץ, אם כי מצבו החמרי אולי יותר קשה, יש לו קומפנסציה חברתית ורוחנית בחיים הקבוצתיים. חיי הבודד אפורים וחסרי עניין ותוכן, בלי כל קישוט ורעיון מחייה. בלי מסיבה תרבותית הוא הולך ומיטמטם במובן הציבורי. הוא מבקש תכלית. בקשת התכלית כשהיא לעצמה חיובית, אבל מבלי היותה נתונה במסגרת ציבורית – יש בה סכנה מוסרית וחברתית. כל מוסד הסתדרותי נמדד במידת התועלת שהפרט מסוגל להפיק ממנה.
אין דבק.
יש לדאוג לחינוך הבודדים. חושבים שפעולה חינוכית צריכים לעשות רק בחו“ל, כשהחבר מתכונן לעלות. זוהי טעות. צריכים לשלוח משלחת גם לפועלי א"י. אין לציבורנו במושבה אפשרות להתחנך. אין יודעים מה נעשה בתוך העם היהודי, בעולם הגדול. אנשים מרכזיים אינם נפגשים את הציבור. ההרצאות הן מקריות. לא מחנכים אנשים צעירים למלא תפקידים מרכזיים”.
באחת ממושבות הדרום מציין חבר: "אין ירידה בציבור. הפועל כובש ורוכש עמדה אחרי עמדה בעבודה ומתאחז במושבה – אבל אין עזרה שיטתית מצד ההסתדרות. הבודדים מרגישים עצמם כבנים חורגים בהסתדרות. אמנם הקיבוץ הוא מכשיר חשוב לקליטת העלייה – אבל גם אנו הבודדים רוצים לחיות חיי עבודה וצדק. וכשאחד מאתנו פונה לבנק הפועלים – אינו נענה. אין היחיד מרגיש שיש לו משקל, בדברים על ירידה ועלייה אין משום מיצוי דמות הציבור. זה כמה שנים מתריעים מזמן לזמן על ירידה – והציבור מתקדם משנה לשנה. אבל יש פרובלימה של הפרט בתנועתנו. פרוֹבלימה זו ישנה בכל תנועה. הפרט קיים גם לעצמו. הדאגה לקיום המשפחה היא אחת השאלות היסודיות אשר בגללה אין הפועל יכול להיפנות לפרובלימות כלליות.
חלק מהציבור עייף – עייף משאיפות גדולות, מרעיונות גדולים, הוא קשר את חייו – עם חיי התנועה. התנועה תתגבר על קשייה – אולם הפרט הוא חסר עצות. כשהפרט מתייחד את שאלותיו הוא רואה לפעמים ניגוד בין מצבו ובין תביעות התנועה. יש לאדם גם רשות היחיד. ומחנכי הציבור צריכים לדעת זאת".
אחד החברים סיכם את המצב במושבתו, וסיכום זה נכון בכלל לגבי שאר המושבות. “מצב הפועל במושבה רע – אבל יש רצון להכות שורש. אין ההסתדרות מספיקה ללוות את הציבור בכל צעדיו. המוסדות שקועים בעניינים פוליטיים ויישוביים – ואין לגנות אותם על כך – אבל יש לדאוג שהפועל לא יישקע ביוון המציאות הדלה. יש סכנה אם הפועל ייעזב לנפשו. ההסתדרות והמפלגה צריכות להכניס תוכן חברתי לחייו ולהאיר את המצב ופעולתן באור החזון, שלשם הגשמתו בא לארץ. לפועל יש כשרון הסתגלות יותר מדי למציאות הבעל-ביתית. הבעל-בתיות מכה שרשים בתוכנו. אנחנו נתלשים מהכלל, ממאוויי הדור, נשקפת סכנה לצלם אלוהים שבנו. גם אנשים בעלי מטען מוסרי ותרבותי רב מחו”ל אינם מסוגלים לעמוד בנסיון – כשאין סביבם הרגשת הכלל וטיפולו. אין דאגה רצינית בהסתדרות לחיי הפועל ל“קטנות” של חיי העובד – והן מ“קטנות” אלה מורכבים בעיקר חיי הפועל".
ההסתדרות לא האזינה עד עכשיו במידה מספיקה לתביעות אילמות אלה של ציבור פועלים גדול אשר הועמד בחזית הכי קשה וחשובה של עבודתנו בארץ – ודבר זה דורש תיקונו. הנתבעים אינם רק המוסדות העליונים של ההסתדרות – אלא כל חבריה, בעלי היכולת באשר הם.
ג.
בכלל אפשר לקבוע שהפרובלימה האירגונית בהסתדרות, יותר משהיא סידורית הריהי תרבותית. יש למעמד-הפועלים בארץ מערכת-אירגון וכלים סידוריים שאינם נופלים בטיבם ובכשרון פעולתם משל אירגוני הפועלים באיזו ארץ שהיא. מעטות הארצות בעולם שהפועל החקלאי מאורגן בהן במידה כזו כאשר פה, ואף בארץ אחת אין ההסתדרות החקלאית תופסת עמדה כזו בתנועת הפועלים כאשר אצלנו. גם האירגון של הפועל בעיר עולה בכמותו היחסית ובאיכותו המוחלטת על אירגוני הפועלים שברוב הארצות. אך בארץ של עלייה, קיבוץ גלויות ומשק חקלאי ותעשיוני צעיר ורופף – למעלה משבעים וחמשה אחוזים של כל הפועלים הם מאורגנים בהסתדרות כללית אחת – הרי זה כיבוש גדול ויקר שאין דוגמתו בתנועת הפועלים בעולם. בשנים האחרונות, למרות קשי המצב הפוליטי והכלכלי יש גם לציין התקדמות מרובה בכשרון-הפעולה ובהרחבת השטח של האירגון גם בעיר וגם בכפר. וועדת הבקורת המרכזית בהרצאתה למועצה זו (בדו"ח של הועד הפועל עמוד 163) מציינת לשבח, כי “סדרי הפעולה במוסדות האירגוניים הולכים ומשתכללים”. אולם אין אנו יכולים למצוא סיפוק בכיבושים ושכלולים אלו. צרכי תנועתנו מרובים מצרכי תנועת-פועלים אחרת, ציבור הפועלים שלנו אינו סטטי, אלא הולך וגדל בלי הרף, ואינו ניתן להתגבשות והתלכדות סופית ומסתיימת. החזון אשר לשמו עלה ארצה והמשברים החמריים והנפשיים הכרוכים בהגשמתו תובעים ממנו מאמצים בלתי רגילים ומטילים עליו תפקידים כבדים מנשוא. מסכת החיים החדשה שמתחיל בה הפועל-העולה מציגה לפניו קושיות ואבעיות אשר לא ידע ולא שיער – בכל אופן לא הבין ולא העריך – בטרם עלה לארץ. מעטות התנועות שהפרובלימטיקה שלהן היא כה מורכבת ומסובכת כאשר בתנועתנו, ומכל שאלותינו המרובות מעטות הן אלה שיש להן תשובה מוכנה למפרע, ומציבורנו נדרשת רמה תרבותית יותר גבוהה מזו של תנועת-פועלים “נורמלית” וסטטית. לא מספיק שתהא לנו הנהלה היודעת למצות את נסיונה ותורתה של תנועת הפועלים בעולם, לבחנם לאור המציאות והחזון המיוחדים לנו ולכוון על פיהם את דרכנו. מן הצורך שהבנה זו תהא משותפת לכל הציבור – אחרת לא תיכון דרך משותפת. מסגרת אירגונית כללית בלי תפיסה והבנה מאחדת את כל הציבור הנתון במסגרת זו – לא תתקיים לאורך ימים; ועלינו לבדוק את קנקננו האירגוני מצד תכנו ואפיו התרבותי.
אין ציבור הפועלים עכשיו מעור אחד, כאשר היה במידה רבה בימי העלייה השניה ובראשית העלייה השלישית. מלבד העלייה החלוצית, המהווה עדיין רוב בניין ורוב מניין של חברי ההסתדרות, שואב ציבור הפועלים לתוכו שתי שכבות חדשות התופסות מקום ניכר בחיי העבודה ובהסתדרות, ובעתיד ודאי יגדל כוחם הכמותי: בני העדות המזרחיות. אלה הם יוצאי פרס, כורדיסטן, סוריה, קוקז וארצות הבלקנים (מכלל זה יש להוציא את יוצאי תימן ובולגריה, שאינם נופלים בתרבותם וחלוציותם מיוצאי מזרח אירופה) – ועובדים מחוגי בעלי המלאכה ובני המעמד הבינוני מארצות מזרח אירופה שעלו לארץ בלי הכשרה חלוצית ובלי מחשבה תחילה על חיי עבודה, אלא שההכרח הכלכלי דחף אותם בארץ לשורות הפועלים. נטעה אם נניח שציבור הפועלים בארץ עומד על רמה תרבותית וחברתית אחת. מאות ואולי אלפים מחברי ההסתדרות, משני הסוגים שציינתי, עומדים במובן התרבותי על שפל המדרגה. דברים הנראים לנו כמובנים מאליהם וכמושכלות ראשונים – הם לגביהם שפת-חרטומים. עיקרי תנועתנו הם להם כספר חתום. רבים מהם אינם יודעים קרוא וכתוב, רבים מהם עולמם הרוחני נמצא לגמרי מחוץ לציבור הפועלים ולחיי התנועה – סוג זה אפשר למצוא בקרב פועלות בבתי החרושת בתל-אביב. ועדיין לא נתַנו לבנו לצרכים המיוחדים של ציבורים אלה. הם חברים בהסתדרות – אבל חברותם היא סידורית בלבד. אין הם שותפים בהכרה למאמצי הפועל בארץ, למלחמתו המעמדית, ליצירתו החברתית והמשקית, לחזונו ההיסטורי.
הפעולה המוצלחת שנעשתה – באיחור זמן – להוזלת “דבר” והגדלת הפצתו בקרב ציבור הפועלים מוכיחה, שההנחות והטענות השגורות בפה על ירידת הציבור והתנכרותו אינן מבוססות. כל מי שמכיר את העניינים מקרוב יודע שאפשר להרחיב פעולה זו אם המאמץ ימשך לא רק לריבוי הקונים אלא גם לשכלול העתון, ביחוד אם העתון יצליח לשקף במידה יותר גדולה את חיי הפועל ולבטיו. אולם יש אלפי פועלים – מבני העדות המזרחיות – שאינם יכולים ליהנות מ“דבר”, כי אינם יודעים עדיין לקרוא עתון – ודוקא אלה עלולים להיות לטרף לשרלטנים ולאבנטוריסטים הפוליטיים השורצים במפלגה הריביזיוניסטית. יש אלפי פועלים שאינם מסוגלים ליהנות מההרצאות הפומביות והכלליות שנערכות על ידי ההסתדרות – מפני שדעתם קצרה להבין את המדובר באספות אלו. רק הד קלוש ומסולף מכל הנעשה בהסתדרות וביישוב מגיע לאזניהם. במקום הרצאות על נושאים שאינם מובנים להם, יש לסדר בשבילם באופן מיוחד קריאות מסבירות על פי העתונות ממה שנעשה בארץ ובעולם, יש ללמד אותם קרוא וכתוב ויש לתת בלבם את העיקרים האלמנטריים ביותר של תנועתנו.
אולם נרמה את עצמנו אם נחשוב שבקרב ציבור הפועלים ממוצא חלוצי הענינים הם בסדר. הנוער העממי שממנו יונק החלוץ הונמכה רמתו התרבותית בשנים האחרונות, וההכשרה שהוא מקבל בחלוץ ובהסתדרות הנוער אינה מספקת את צרכי תנועתנו בארץ. לא בדקתי את מוסדות ההכשרה בגולה ואין לי רשות לשפוט על פעולת “החלוץ” – אולם נפגשתי עם עולים צעירים בארץ ומתוך השיחות והבירורים שהיו לי אתם הוברר לי שהכשרתם אשר קיבלו בגולה אינה הולמת את צרכינו בארץ, נפגשתי עם חברים צעירים שיודעים את המלה האחרונה בתנועתנו – אבל אינם יודעים דבר מכל המלים שלפני האחרונה. חסרים הם את הידיעות היסודיות והראשוניות של תנועתנו. יש בקיאים בכל תגי ההסתדרות – מבלי שידעו את שרשיה. שמעו הרבה על ההסתדרות של מעלה – אבל אינם יודעים את ההסתדרות של מטה. ומחסרון ידיעה זו מתאכזבים ונבוכים בהתנגשות הראשונה את המציאות הפרוזאית שבארץ.
ולא רק החלוצים הצעירים. חלק גדול מציבור הפועלים בארץ אין לו חינוך שרשי ומקיף בעניני ההסתדרות. עמדתו ב“שאלות הגדולות” נקבעת יותר מתוך חוש בריא ואינטואיציה מאשר מתוך ידיעת הענין. והידיעה לקויה ביחוד בשטח היום-יומי של התנועה. הישגי ההסתדרות, התנאים הכלכליים והפוליטיים שבהם נתונה עבודתנו, יסודות האירגון המקצועי, מצב הפועל בארץ בהשוואה עם מצב הפועל בארצות השכנות ובארצות אירופה, הבסיס העיוני והמעשי של מפעלינו בארץ, הערכה ריאלית של כוח ההסתדרות ומידת יכלתה, היחסים הרצויים והאפשריים את נותני העבודה – כמה חברים בכפר ובעיר יש להם מושג ברור ומלא מכל אלה? העמדה המשובשת של מועצת פועלי מגדיאל בדבר שאלת הסכם והלשכה המשותפת יש לבאר לא רק בחילוקי דעות אידיאולוגיים, כי אם בחוסר ידיעה מספיקה בתנאי העבודה במשק החקלאי בכלל ובחקלאות הארץ-ישראלית בפרט.
חלק גדול מציבורנו אינו מכיר את עברה של תנועתנו, אינו יודע את השתלשלות הרעיונות בתוכה, אינו מכיר את לבטיה והתאבקויותיה, ואינו יודע מפני זה להעריך את כיבושיה והישגיה.
אולם לא רק העבר – גם הנעשה והמתהווה עכשיו בתוכנו לא ידוע ברובו לצבור. הפועל העירוני אין לו ציור נאמן – ולפעמים גם לא מושג קלוש – ממה שנעשה במושבה ובמשק. חבר המשק אינו יודע מהמתחולל בעיר, והוא הדין הפועל במושבה. אין חילופי אינפורמציה, אין פגישות בלתי אמצעיות בין הסוגים והחוגים השונים המהווים את ציבור הפועלים ונשקפת לנו הסכנה של קרע והתפוררות מבפנים.
ועוד סכנה חמורה אחת צפויה להסתדרות – סכנת הביורוקרטיזציה. הסתדרות ענפה ומסועפת כהסתדרותנו, המקפת שליש מהיישוב ומרכזת את כל צרכי חבריה וענייניהם בשטח האירגון המקצועי, החינוך והתרבות, העזרה הרפואית, הקואופרציה המשקית, הביטוח והסיוע ההדדי, ההתיישבות והעלייה, מן ההכרח שיהיה לה אפרט גדול. מתוך השוואה למוסדות המקבילים הקיימים מחוץ להסתדרות הוכח שהאפרט ההסתדרותי הוא קטן יותר וזול ויותר, אפקטיבי, ונאמנה עדות וועדת הבקורת המרכזית על התקדמות המוסדות: “בתיקון הסדרים האדמיניסטרטיביים, בחלוקה יותר רציונלית של התפקידים בין העובדים, בהנהלה יותר אחראית של ענייני הכספים, בדאגה לאיזון התקציבים, בתיקון משק המסים וכו'”. אולם הסתדרותנו אינה יכולה ליהפך לחברת-מניות וקיומה אינו יכול להיות תלוי רק באפרט של עובדים בשכר – ולו גם מסורים ונאמנים.
בלי פעולה מתנדבת, בלי עזרת חברים הנותנת רק באשר הם חברים, בלי התעוררות ציבורית, בלי אטמוספירה חלוצית, בלי הרגשת סולידריות של שותפים לגורל ומשאת-נפש, בלי מגע חי, בלתי אמצעי ומתמיד, לא רק בין הציבור ושליחיו, אלא גם בין חלקי הציבור השונים, בלי הנחלת ערכי ההסתדרות לכל חבריה, בלי מינימום משותף של נכסי הרוח המהווים את יסוד תנועתנו – לא תיכון ולא תקום התלכדות פנימית של הציבור, שרק בה יש הערובה הנאמנה לאירגון בן-קיימא וכשר-פעולה.
יש צורך במפקד תרבותי וגיוס האקטיב ההסתדרותי לפעולת-התנדבות. עלינו לחקור ולבחון את ההווי והמצב התרבותי של ציבור הפועלים לחוגיו, עדותיו, מקצועותיו ומושבותיו – ולגייס צבא מתנדבים אשר ישא את דבר התנועה בכל רחבי ההסתדרות, יפיץ אור על שאלותינו המסובכות, יביא את דבר הפועל העירוני לכפר ודבר הפועל הכפרי לעיר, ינחיל לפועלי העדות המפגרות והנחשלות – את ראשית דעת התנועה ואלף-בית ההשכלה האנושית, יכניס את החברים והחברות, שבאו אלינו מעולם זר וממעמד אחר – לתוך עולם המחשבה, המלחמה והיצירה של הפועל הארצישראלי, ימשיך את החינוך של הנוער החלוצי בתוך המציאות הארצישראלית ומתוכה. פעולה תרבותית זו לא תיעשה רק על ידי עובדים בשכר. לא מפני שאנו נתונים במצוקה כספית אלא מפני שיכלתה התרבותית של ההסתדרות אינה מצטמצמת ואינה ניתנת לאשרנו להצטמצם בתחומים הצרים של המוסדות והמשרדים. במושב ובקבוצה, בשדה ובבית-החרושת, בעיר ובכפר, בעבודה הגופנית ובעבודת הרוח בין וותיקי התנועה וצעיריה – נמצאים לעשרות ולמאות חברים הנושאים בלבם, בנשמתם וברוחם את אשר יצר, הגה, סבל וצבר למעלה מעשרים וחמש שנים ציבור הפועלים בארץ – האוצרות הבלומים האלה משל הכלל הם ולכלל הם צריכים לשוב.
כה תשרי תרצב [דבר 1937–9]
חלוציות והתבססות
מאתדוד בן־גוריון
חלוציות והתבססות / דוד בן-גוריון
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
(מהוויכוח בוועידת מפלגת פועלי א"י)
המושגים עלייה וחלוציות עלולים ליהפך לפראזה ריקה כשם שעושים פראזה ריקה מהמושגים הסוציאליים: מהפכה, מלחמת מעמדות וכדומה, אם משתמשים בהם בלי יחס וקשר למציאות ממשית, אם נושאים את שמם בהפשטה כסיסמה ערטילאית.
מה זאת עלייה? כשמדברים על עלייה אין לשכוח שיש גם יציאה. האניות מפליגות בשני הכיוונים, ובשניהם הן מעבירות נוסעים, ויש לא רק יציאה מן הארץ. יש יציאה מן העבודה, אעפ"י שנשארים בארץ. יש יציאה מהתנועה, מהאמונה, מהמפלגה ומההסתדרות. אם הדאגה לעלייה אינה כוללת דאגה שיתערו ויישארו העולים בעבודה, באמונתם הפועלית, אין זו דאגה לעלייה אלא פרנסה לחברת אניות.
בעלייה יש שני שלבים: השלב הראשון של דאגת העלייה – הכשרת הנער והנערה העברים לעבודה, לתרבות עברית, לציונות, לסוציאליזם, השגת רשיון עלייה בשבילם, והעלאתם לארץ. כאן מתחיל השלב השני – המכריע: לקיים את העולה בעבודה. לא רק להעסיקו – אלא להאחיזו ולהשרישו בעבודה. לא רק להכניסו להסתדרות, אלא לאזרח אותו בתוכה, להקנות לו לא מושגים קלושים, אלא להחדיר את נפשו בחזון ובהכרה של תנועת העבודה העברית, לקשרו לארץ קשר של קיימא, חמרי ורוחני; לאפשר לו הקמת משפחה מתוך קיום בריא בעבודה. זוהי דאגה לעלייה.
היש ניגוד בין עלייה זו לבין מה שקוראים תכלית והתבססות? האפשרית עלייה בלי מאמצים מתמידים לבסס את העולה בארץ? דאגה שאינה כרוכה בדאגה מתמדת להשריש את העולה בעבודה בתנאים אנושיים – אינה דאגה לעלייה.
איך קולטים עלייה? האם רק בזה שנכריז שהננו חלוצים לכל ימי חיינו? האפשר להקליט עולים בלי פעולת התיישבות חדשה, והרי ההתיישבות היא מאורע של עשייה והתרחשות אובייקטיבית ולא רק יחס נפשי סובייקטיבי, שקוראים לו חלוציות, אם כי היחס הנפשי, הרצון החלוצי, מסוגל לשמש גם הוא גורם חשוב ביצירת ההתיישבות. הכשרת קליטת העלייה היא בהרחבת ההתיישבות. רק זו קולטת עלייה. והתיישבות פירושה לא רק חקלאות, אלא יצירת מקורות פרנסה ועבודה חדשים, גם בכפר וגם בעיר, גם בהון לאומי וגם בהון פרטי, בין-לאומי וממלכתי. אין עלייה נקלטת רק מתוך השראה חלוצית בלבד. ע"י כך שכל חבר שלנו יהיה מוכן להתגולל במטתו יחד עם שנים-שלושה עולים חדשים, כאשר עושים זאת מתוך מסירות חלוצית רבה בכמה קיבוצים, לא תקלט העלייה. דרוש משק בשביל זה. המשק המתרחב בארץ הוא הוא המאפשר עלייה מתרחבת. אבל יש סכנה שהמשק הזה לא ישמש את העלייה – ומשום כך אני רואה את תפקידנו המרכזי לקליטת העלייה במלחמתנו על העבודה. בלי מלחמה מוגברת על עבודה עברית מלאה בכל רחבי המשק היהודי, הקיים והמתרחב, בלי מלחמה ספוגה הכרה, שזוהי שאלת השאלות של קיומנו ועתידנו בארץ, שאלת החיים והמות בשביל כל תקוותנו הלאומית – אין אנחנו ממלאים את חובתנו כלפי העלייה. אדמה להתיישבות פועלים, משקי עזר – הם אמצעים חשובים, חיוניים, אבל במרכז שאלת העליייה – במרכז שאלת הציונות – עומדת שאלת העבודה. עלייה, בנין ארץ ציונית, סוציאליות, מעמד פועלים, עם עובד – כל מה שאנחנו רוצים בארץ זו מתמצה בדבר אחד יסודי ומרכזי: עבודה עברית.
לא יכולתי לרדת לסוף דעתם של הטוענים מבין חברי הקיבוץ נגד הכיוון בהסתדרות – אם כוונתם לא היתה יצירת קומונה כללית של פועלי ארץ-ישראל; אבל הם אינם דורשים קומונה כללית – ויש להם נימוקים מספיקים לכך. מה הם דורשים איפוא? מה הם תובעים מפועלי הבניין, למשל? מהו הסטאטוס המיוחד שהם מציעים למקצוע זה, למען ישמש במיוחד לקליטת העלייה? הם דורשים שמקצוע הבניין יהיה “מפולש”, שלא ככל שאר המקצועות. הם דורשים קיום סקטור אחד במשק הארצי “פתוח” לגמרי, ללא קביעות העובד בו, ללא ריגולציה מאורגנת.
נניח שקיבלנו את דעתם. אין קביעות במקצוע. הנכנס נכנס והיוצא יוצא. זכותו של העובד בבניין לא תהיה כזכותו של העובד ב“נשר”, בעין חרוד. מה יתקבל? נגיד לעובדים במקצוע: ההסתדרות הפקירה את המקצוע הזה. אל תסמכו עליו. תעבדו בו זמנית. אם תרצו להתבסס, להקים משפחה – תחפשו לכם מקצוע אחר.
מה יהיה לאחר זה? נניח שחלק ישמע לנו. אבל מה נעשה לזה שיטען: קניתי לי מקצוע, ומקצוע לא ארעי אלא קבוע ומתרחב. לא בנקל עלה לי הדבר. אני בן 30 או יותר. יש לי משפחה. אני חייב להגן על קיומי. אם אין לי הגנה בתוך כלל הפועלים – אתארגן לשמור על מקצועי מחוץ להסתדרות.
וכאן אני בא עוד לנקודה אחת. הנמצאים אנו במדינת פועלים, שיש בידה להטיל את רצונה על הכלל מתוך כפייה ממלכתית, או הננו רק הסתדרות בתוך מדינה קפיטליסטית שאחרים שולטים בה, שחוקיה לא שלנו ושמשקה לא בידינו?
במדינת פועלים מספיק שהמועצה תחליט כך וכך. מיד תהא ההחלטה לחוק. לנו אין כוח כפייה ממלכתית. במשק קיבוצי, כגון בעין חרוד או בדגניה, הננו יכולים לסדר סידורים ידועים כרצוננו בגבולות המשק הזה עצמו. אבל רוב בניין ורוב מניין של 40 אלף הפועלים העברים בא"י עובדים במשקים שאינם ברשותנו. לא די לקבוע מה רצוי לנו.
הננו עומדים בקשרי מלחמה עם מעבידים. מהם – שאינם רוצים בפועל יהודי לגמרי. מהם – הרוצים בפועל יהודי, אבל בפועל לא מאורגן. מהם – המשלימים עם האירגון אבל בתנאי שהאירגון לא יתערב בסידורי העבודה. תארו לכם שנבוא לבעל “נשר” ונאמר לו, כי אנו רוצים להכניס מאה חלוצים חדשים לביהח"ר במקום הפועלים הקבועים. הוא יצחק לנו. איש גם לא מציע כזאת. הנגיד זאת לבעל הפרדס הגדול המעסיק פועלים קבועים? הנוכל לחייבו להחליף מדי חודש 10 מפועליו הקבועים?
מהי הכוונה בהכנסת שאלת העלייה בשאלת הקביעות בעבודה? מה המחלוקת?
יש מקצוע שעפ"י טבע ברייתו שונה הוא מכל שאר המקצועות. זהו מקצוע הבניין. העבודה מטולטלת וזמנית. המעביד אינו קבוע כבחקלאות או בחרושת, ויש תנאים אובייקטיביים המפלים לרעה את אירגון המקצוע הזה. אבל למה נַפלה גם אנו, במידה שהדברים נתונים לרשותנו, את פועל הבניין מפועל החרושת והחקלאות? הלא פועל בבניין גם הוא פועל. גם הוא חלוץ ועולה. הוא רוצה להישאר בעבודה ולחיות, להיות חבר בהסתדרות, להקים משפחה. מדוע נפלהו לרע מפועלי “נשר” והפרדסים? הוא הנהו כבר מופלה לרע ממילא, מחמת תנודות המקצוע, אך במידה שהדברים תלויים בנו, מדוע תחול עליו הפלייה גם במצדנו? במה גרוע חלקו? לו נתַנו לו את האפשרות היה גם הוא הולך לבית החרושת, להתיישבות.
מה טעם לדבר? טעם חברתי, מקצועי, מדיני?
המקצוע מעסיק אלפי פועלים קבועים. והוא איננו פסול עלינו. מדוע לא נארגן אותו ולא נָגן עליו במידה שווה לשאר המקצועות. אם משתוללים בו ניצול והתחרות והרס הוא מעכב קליטה. אי אפשר להשאיר מקום עבודה חשוב זה פרוץ ופרוע. העלייה לא תזכה מהפרצה אלא תפסיד, כשם שהפועל הנמצא כבר בארץ במקצוע זה נהרס מחוסר האירגון, ואינו נבנה מתוכו.
החלוציות וההתבססות אין סותרות זו את זו – אלא כרוכות זו בזו, ממלאות ומשלימות זו את זו.
תנועתנו קיימת על שני כוחות: על האידיאל ועל האינטרס, על החזון ועל הצרכים. אלה הם שני עמודי התווך שההסתדרות נשענת עליהם.
לא לגבי כל פרט ולא בכל מקרה יש התאמה בין החזון הכללי של התנועה ובין הצורך של היחיד. ויש מנסים למרוד ברעיון ובחזון לטובת עצמם. לפעמים הוא גם מצליח בדאגה לעצמו שלא לפי חשבון הכלל. לא תמיד יש התאמה מוחלטת בין צרכי הפרט והכלל. והפרט יכול במקרה ידוע להיות גם קיבוץ. היה מעשה שפלוגה אחת של גוף קיבוצי ארצי סירבה לתת לקבוצה שני מקומות עבודה לחדשים אחדים, אם כי ההסתדרות דרשה זאת.
אבל אין להסיק ממקרים בודדים אלה שקיים ניגוד בין צרכי הפרט בין צרכי הכלל. עוד פחות מזה אפשר להגיד שיש סתירה בין צרכי הפועלים בארץ ובין צרכי העלייה. אין הנחה כוזבת ומסוכנת מזו.
מהו הרעיון, האידיאל, החזון של תנועתנו? עליית המוני ישראל והתיישבותם בארץ. לא כמלאכים שאינם אוכלים ושותים ואינם פרים ורבים – אלא כבני-אדם. סיפוק צרכיהם האנושיים והבטחת קיומם הבריא והנורמלי, באופן שיוכלו להעמיד משפחות ולפרנס את ילדיהם ולגדלם לתורה ולעבודה – הוא התוכן החיובי והממשי של האידיאה. מבלי כך נהפך האידיאל לפראזה ריקה. האינטרס גלום בתוך האידאה, הוא מזדהה אתה. בקיימנו את האינטרס הממשי אנו מגשימים את האידיאה. בלי סיפוק אינטרסים האידיאה מתרוקנת מתכנה.
אבל יש לזכור שהאינטרסים הקיימים אינם מזדהים עדיין את האידיאה בשלימותה, ולא מתוך חוסר זהות גמורה בין האינטרס ובין האידיאה, אלא מתוך חוסר זהות בין האינטרסנטים המועטים, הנמצאים כבר בארץ ובין האינטרסנטים המרובים שעדיין לא הגיעו הנה. 40 אלף הפועלים הנמצאים בארץ הם רק חלק קטן של האינטרסנט הגדול שבו מטפלת תנועתנו. לא ארבע רבבות, אלא ארבעים וארבע מאות רבבות פועלים אנו צריכים להיות בארץ.
אילו היו כבר כל אלה פה – היתה מתקיימת זהות גמורה ומלאה בין האידיאה ובין האינטרסים; כרגע הזהות היא חלקית – אבל הזהות קיימת, ואין להפוך את יחס החלק לשלם ליחסי סתירה וניגוד.
אנו מחנה אחד. הדאגה להתבססות היא חלק מרעיוננו. ואין כל סתירה בין השאיפה לביסוס ובין השאיפה לעלייה. הסתירה מתחילה רק אם הביסוס נעשה מחוץ למסגרת הכלל, בלי התאמה לרצון הכלל ובלי עזר וסעד, הדרכה ופיקוח מאת הכלל. ואשם בסתירה יכול להיות גם הפרט וגם הכלל. הפרט – כשהוא פורק את עול הכלל, הכלל – כשהוא מזניח את דאגת הפרט. אני רואה סכנה בכל התיאוריה המלאכותית של סתירות וניגודים פנימיים, אימננטיים. במקום וויכוח עקר על סתירה מדומה זו עלינו לחפש דרך ומסגרת וצורה אירגונית להתאמה בין צרכי הפרט והכלל, בין צרכי הביסוס והעלייה; יש צורה אירגונית בתנועתנו המשמשת במידה מכסימלית את צרכי העלייה וצרכי הכלל – זוהי הצורה הקיבוצית והקבוצתית, המקיימת בתוכה מאה אחוזים של שיתוף ועזרה הדדית.
היש בצורה זו כוח חיוני בר קיימא? היש בכוח צורה זו להקיף את כל ציבורנו?
המציאות הכחישה את החכמים שפסלו את הקיבוציות בנימוקים, שהיא נגד הטבע האנושי ונגד חוקי הכלכלה. נתברר, כי נהפוך הוא. חוקי הכלכלה מגבירים את הקיבוץ. המשק הקיבוצי נבנה יותר טוב. כיבושי הקיבוץ והקבוצה גדולים יותר משל המתיישב הבודד. ואין זה נגד הטבע האנושי. אנשים יכולים לחיות בקיבוצים, לקיים משפחות, לחנך ילדים ולחנך יותר טוב מאשר המשפחה הבודדת. אין חולקים כבר על זה. אפילו מלאכים רעים ענו כבר אמן על הקבוצה, ולא משוגעים בודדים הם חברי הקיבוצים. הגופים הקיבוציים מהווים מחנה גדול, שהולך ומתרחב משנה לשנה, והוא כולל עכשיו כבר יותר מאשר מספר כל חברי ההסתדרות בהיווסדה. יש לתנועה זו המשך. הקיבוץ הכה שרשים בארץ ונעשה לכוח מוסרי מחנך רבבות נוער בגולה.
המציאות ענתה בחיוב על שאלת הקבוצה, אך גם ענתה – לאו. לבנות את כל תנועתנו על הקיבוץ ולהכניס במסגרת אחת זו את כל מעמד הפועלים – לא ייתכן. דבר זה ייתכן רק במשטר סוציאליסטי – אבל משטר סוציאליסטי לא יוקם רק מתוך התנדבות אישית. הקמת חברה סוציאליסטית טעונה כפייה ממלכתית.
אין צורה אחת הולמת לצרכי תנועתנו. עד כמה שהקיבוץ מגשים במידה מכסימלית עיקרוני הרעיון – ואני רואה במילואה את ברכת התנועה הקיבוצית – עליו להשלים עם העובדה המוכרחת והטבעית, שיש ציבור גדול שילך ויגדל, כקיבוץ עצמו, אשר לא יקבל על עצמו את הצורה הזאת. על הקיבוץ להשלים עם זה בלב תמים ולא לראות את החברים מחוצה לו כפושעים ונחותי דרגה. ההסתדרות בנויה לא על כוח כפייה, כי אם על רעיון וצרכים. ויש גבולות ליכלתה להטיל את רצונה על ציבור הפועלים.
הוצע שקופת החולים תנכה מהפועל המשתכר מעט תשלום קטן או שלא ישלם כלום ותתן לו יותר עזרה מלזה שמשתכר יותר. במידה ידועה הדבר הזה נעשה בקופת חולים – אם לא באותה מידה שהמציע רוצה בה, והצדק עם קופת החולים. כי אין ממלכה מאחוריה שתחייב את הפועל לשלם בין שהוא רוצה ובין שאינו רוצה בכך. קל להחליט על הטלת כל מיני מסים למטרות חשובות – אבל לא די בהטלת מס – העיקר גביית המס. וההסתדרות לא תגבה את המסים שהציבור אינו רוצה בהם, ואין להשתמש יותר מדי בשוט ההוצאה מן ההסתדרות. יש פועלים שלא אנחנו הוצאנו אותם מההסתדרות – הם הוציאו את עצמם. גדולה מצוות הפרוגרסיביות המדוקדקת של המסים; אך מצוות האירגון המעמדי גדול יותר. ואם מציעים לי ברירה – או פרוגרסיביות מדוקדקת וחוסר אירגון או אירגון ופרוגרסיביות בלתי שלימה – אוותר על הפרוגרסיביות.
עלינו לבחור תמיד דרך המאפשרת את אחדות המעמד, תחמירו בכל תרי"ג מצוות – אבל בתנאי שלא תפַלגו על ידי כך את המעמד.
תנועתנו חייבת לאמץ ולחזק את חלק התנועה שקיבל עליו את כל תרי"ג המצוות, את הקיבוץ. עוד לא עשינו הכל לתמיכת התנועה הקיבוצית והקבוצתית, ויש כאן מקום לתלונות צודקות. אבל בו בזמן חייבת התנועה לקיים את אחדות המעמד. בלי אחדות המעמד לא יתקיימו לא הקיבוץ ולא הקבוצה. אויבינו בנפש מנסים בכל הדרכים לסכסך פועלים בפועלים, ולאחר שלא עלה בידם להרוס את ההסתדרות הכללית הם מקימים פילוגים בין פועלים. הניתן יד למפלגים? גשו בחרדה לענין אחדות המעמד. על אחדות זו נשמור לא בגזירות, כי אם בהכרת המציאות הפועלית. לא תמיד אפשר להשפיע במקל חובלים. לא תמיד נכונה הדרך של הוצאה מן המחנה. אם לא תדע ההסתדרות לקיים את אחדות המעמד ולא תבכר אחדות זו על-פני דברים צדדיים, אם גם חשובים, נכשיל את התנועה.
בבואנו לקבוע דרך שתשמש חובה לכל ההסתדרות, עלינו לבדוק אם דרך זו מתיישבת עם שמירת אחדותו הכללית של המעמד. תנועתנו אינה צריכה ואינה רשאית להסתגל לחלקים הנחשלים והמפגרים שבתוך ציבורנו. אולם החלק החלוצי והמדריך שבתוכנו צריך לפעול לא בכוח הגזירה והכפייה, כי אם כוח הדוגמה החיה וההשפעה המוסרית. התנועה הקיבוצית מוכשרה למלא תפקיד חינוכי גדול בהסתדרות – אם תבין את נפש כל הציבור ואם תחרוד לגורל כל פועל בודד.
עלינו להפסיק את הוויכוח המכניס רעל לתוך שורותינו. בל נשכח שיש לנו לא רק חזית פנימית. אנו עומדים בפני חזית המעבידים – ודרוש לנו אירגון כולל ומקיף. אם נברר ונמצא שהסקציה המקצועית דרושה לחיזוק האירגון הכללי – לא נפסול את הסקציה בגלל אי נחיצותה או אי נוחותה לחברי הקיבוץ. עלינו לדון על שאלת הסקציה, כמו על שאלות אירגוניות אחרות, לגופן. השאלה היא, אם יש ברכה בהקמת הסקציות לחיזוק האירגון המקצועי ולביצור עמדת הפועל במלחמתו על הטבת תנאי עבודתו.
יש לי הכרה, כי אין להקיף את המקצוע במאה אחוזים ולקיים תעריפים מקצועיים הוגנים בלי אירגון התא הראשוני בכל מקצוע. המסגרת הכללית של ההסתדרות עולה על מסגרת כל הסתדרות פועלים בארץ אחרת. אך אין זה מספיק. דבר הימצאו של הפועל בתוך המסגרת הכללית של המעמד אינו מבטיח עדיין את אירגונו המקצועי. בלי ביצור המסגרות הפנימיות של כל ענף עבודה ומשלח יד, בלי פירוט אירגוני בתאי העבודה הראשוניים – יש סכנה שחישוקי אירגוננו יתפקקו ויתפרקו. מטעם זה אני מחייב את אירגון הסקציות. רק הסקציה מוכשרה להקיף במאה אחוזים את כל פועלי הענף שלה, ורק היא מוכשרה להכיר לכל פרטיו את הנעשה בסקציה. אבל יחד עם טיפוח הפירוט האירגוני בתאים הראשוניים עלינו לשמור על פיקוח מרכזי ושלטון הכלל המעמדי על כל חלקיו, כי רק בדרך זו נתאים את צרכי הפרט לצרכי הכלל ונצליח לשמור על האינטרס של כל יחיד מתוך שמירה על האינטרס והייעוד של התנועה.
ב חשוון תרצג [דבר 2276]
חברת העובדים (1921–1926)
מאתדוד בן־גוריון
התפקיד המשקי של ההסתדרות הכללית
מאתדוד בן־גוריון
1. הצעה
א) תפקיד ההסתדרות הכללית הוא – לסדר ולנהל את העבודה, התוצרת וההספקה של ציבור העובדים בעיר ובכפר, ברשותה היחידה והכוללת של ההסתדרות.
ב) משמעת העבודה של ההסתדרות מוטלת על כל חבריה בנידון המקום, המקצוע והסדר של העבודה.
ג) כל משקי הקבוצות החקלאיות והקואופרטיבים העירוניים לתוצרת והספקה, עם כל רכושם, עוברים לרשותה הגמורה של הסתדרות העובדים הכללית. היבול ופרי התוצרת של משקי הפועלים בעיר ובכפר הם קניין ההסתדרות.
ד) ההסתדרות היא הקבלנית היחידה של כל העבודות הציבוריות והפרטיות בארץ. כל הפועלים בעבודות הממשלה, ההסתדרות הציונית, החברות הלאומיות ובעלי הרכוש הפרטי – עובדים מטעם ההסתדרות הכללית, ומשכורתם נכנסת לקופת ההסתדרות.
ה) כל צרכי העובדים, מזון הלבשה, מעון, תרבות, רפואה, חינוך־ילדים וכו' – מוספקים ע"י ההסתדרות ועל חשבונה.
ו) בסידור העבודה והמשק דואגת ההסתדרות בראש וראשונה לאפשר את ההספקה לחברים באמצעי התוצרת הקיבוצית של ציבור הפועלים עצמו.
ז) בסידור העבודה והנהלתה בכל מקום משתתפים: 1) מומחים בעלי מקצוע, האחראים בפני ההסתדרות; 2) באי־כוח ההסתדרות; 3) באי־כוח הפועלים המקומיים.
ח) עד שמצב העבודה והמשק יאפשר השוואה גמורה של תנאי חיי הפועלים בכל הארץ, קובעת ההסתדרות מפקידה לפקידה מינימום ומכסימום של מחירי העבודה לפי תנאי המקום והזמן.
ט) ההסתדרות משתמשת גם בעזרת מומחים בעלי מקצוע, שאינם מחברי ההסתדרות, ואלה מקבלים את שכרם לפי מחירי השוק. באותה שעה דואגת ההסתדרות לחינוך ואימון חבריה בכל ענפי העבודה ונותנת אפשרות לחרוצים שבהם להתמחות מקצועית.
י) עד שההסתדרות הכללית נוטלת על עצמה את התפקיד הנזכר, נוסד צבא־עבודה בעל משמעת, המסדר ומנהל את העבודה, התוצרת וההספקה של חבריה על היסודות הנזכרים.
יא) “אחדות העבודה” מגייסת מיד את כל חבריה לצבא־העבודה. כל חברי “אחדות העבודה” מחוייבים בלי כל ערעור להישמע לפקודת הנהלת צבא־העבודה בנוגע למקום, למקצוע ולסדר של העבודה.
2. הערות להצעה
שיטת העבודה והמשק הנהוגה עכשיו בתוך ציבור העובדים בארץ – המשקים הקואופרטיביים (הקבוצות החקלאיות, הקואופרטיבים העירוניים, “המשביר”) העומדים ברשות עצמם מצד אחד, והעבודה הפרטית של הפועלים השכירים והקבלנים מצד שני – מתנגדת לאינטרסים של המעמד העובד ואינה מותאמת לצרכי העלייה וההתיישבות.
הקואופרטיבים העירוניים שברובם הם מיסוד של קפא“י, הם למעשה משקים פרטיים של קבוצת שותפים, המנצלים לא פחות מכל משק רכושני אחר, את הציבור, ובתוכו את העובדים. שליטת הקפא”י ברכוש הקואופרטיב אינה אלא פיקציה משפטית משוללת כל תוכן ממשי. אמצעי ציבור הפועלים (קפא"י) שנועדו למעמד הפועלים כולו, משקיעים בעסק פרטי של קבוצת שותפים, שאינם תלויים במעמד העובד, חברי הקואופרטיב משתמשים ברכוש הפועלים אך ורק להנאתם הפרטית. קיומו של הקואופרטיב ושגשוגו אינו משביח ומרים את מצבו של מעמד הפועלים, אלא, להיפך, גורם לו הפסד: הקואופרטיב העומד ברשות עצמו מוציא מתוך מעמד הפועלים את בחירי עובדיו המקצועיים והמנהלים, ומהפכם לבני מעמד מזוכה העומד בכל ענייניו ושאיפותיו מחוץ למעמד הפועלים, וציבור העובדים משכל על ידי כך כוחות יצירה ועבודה הדרושים לו בשביל שיחרורו ועמידתו ברשות עצמו.
והוא הדין בקבוצות החקלאיות. חברי הקבוצה אמנם מרגישים את עצמם בתור חלק בלתי נפרד של ציבור העובדים כולו ונושאים בעול ההסתדרות לא פחות משאר הפועלים החקלאים, אולם הרגשה זו אינה נובעת מתוך עובדות המשק ואין לה שורש בטבע הכלכלי של הקבוצה. משקי הקבוצות אינם משמשים להנאת כל ציבור העובדים ולהבטחת קיומו בעזרת תוצרת חקלאית הנמצאת ברשותו, אלא הם קניינם הפרטי של חברי הקבוצה. היחסים הכלכליים של משק הקבוצה למעמד הפועלים אינם שונים בכלום מיחסיו של כל משק פרטי רכושני אחר. וחברי הקבוצה עתידים, בהכרח הנובע מתוך טבעו של המשק הפרטי, לצאת ולהתבדל מתוך מעמד הפועלים.
העיקר של הלאמת הקרקע, שאנו רואים בו את היסוד ליצירת חברת־עובדים חפשית, נהפך לאימרה ריקה, חסרת תוכן בשיטת הקבוצות הקיימות. כשכל המשק הוא רשותו הפרטית של היחיד או של קבוצת יחידים, אין קניין הלאום בקרקע אלא פיקציה משפטית. הקרקע היא חלק אורגני ובלתי נפרד של המשק, ואין הלאמת הקרקע בלי הלאמת המשק.
כל אותן הפרובלימות הקשות שבהן מתלבטות הקבוצות – שאלת המשפחה, עבודת פועלים שכירים, גרעונות וכו' – אין להן פתרון בתוך הקבוצה הפרטית, העובדת מחוץ לשיטת משק־עבודה כוללת ורבת ענפים, המאחדת בתוכה את החקלאות והתעשייה, ההשכרה וההספקה של כל היישוב העובד.
“המשביר”, אף הוא אינו אלא חברת הספקה רכושנית ביסודה. הניגודים בין חברי הקבוצות בתור מוכרי יבולם הפרטי ובין הצרכנים העירוניים, וכמו כן הניגוד בין הקואופרטיבים המוכרים פרי תוצרתם ובין כל הציבור הצרכן, לרבות ציבור העובדים – אינם מתיישבים על ידי “המשביר”, שאינו אלא מתווך מסחרי על יסודות רכושניים בין המוכרים השואפים להרבות את מחיר תוצרתם ובין הקונים הצרכנים.
העבודות הציבוריות בקבלנות – אחד מענפי העבודה הכי חשובים בארץ בהווה ובעתיד – אף הן סובלות מהאנרכיה השוררת בכלכלת היישוב העובד. בהיותן קרועות מהמשק החקלאי הן מתקשות בסידור ההספקה של חבריהן וכורעות תחת יוקר הפרודוקטים הניקנים בשוק. הן תלושות מהפעולה היישובית ומחוסרות תקווה להתיישבות והתערות בקרקע.
רע מכולם הוא גורל הפועלים העסוקים בתור שכירים במשקים של בעלי הרכוש הפרטי. בתוך האנרכיה של העבודה אין הפועל מסתדר בעבודה שהוא מתאים לה והיא מתאימה לו, אלא כל עבודתו תלוייה במקרה ובהזדמנות עיוורת. הפועל מנוצל על כל צעד ושעל לא רק על ידי בעל העבודה, כי אם על ידי בעל המלון, בית־האוכל, החנות, בעל הדירה וכו'. הוא סובל ממקריות העבודה, מחוסר העבודה, ממחלות.
המון הפועלים החדשים משוללים עזרת חברים, מחנכים ומדריכים בעבודה, כי בשיטת המשק והעבודה האנרכיים מתחמקים העובדים המנוסים, החרוצים והמומחים מעבודה משותפת עם הפועלים הטירוניים, והרי הם מסתדרים בפני עצמם בקבוצות חקלאיות, קואופרטיבים, חבורות קבלניות, מבלי להתחשב עם צרכי העולים החדשים.
ההסתדרות הכללית של העובדים בצורתה הקיימת אינה אלא מוסד של ביאת־כוח פוליטית ואדמיניסטרטיבית של העובדים. למרות ההחלטה הפורמלית שההסתדרות מנהלת דווקא את הפעולה הכלכלית והיישובית ולא את הפעולה המדינית של ציבור העובדים, אין להסתדרות זו כל תפקיד כלכלי יישובי, אלא אדמיניסטרטיבי בלבד. ההסתדרות אינה מנהלת את העבודה הכלכלית והיישובית של העובדים, כפי שמנוסח בתקנות ההסתדרות, אלא אך ורק את התיווך של הפעולה: המשא־והמתן עם וועד הצירים, עם הממשלה, עם שאר המוסדות, התערבות בסכסוכים וכדומה.
הפעולה היישובית והכלכלית הישרה עומדת מחוץ לרשות ההסתדרות. בפעולה זו, בשדה העבודה והכלכלה של היישוב העובד, עדיין שוררת אנרכיה גמורה, ומאנרכיה זו תוצאה לכל הניגודים והסתירות, הליקויים והנגעים, הרפיונות והכשלונות שבחיי העבודה ומשקי העבודה.
ולאנרכיה זו מחוייבים עכשיו לשים קץ. אנו עומדים לפני עלייה גדולה והתיישבות רחבה. בלעדיהן אין יסוד לעולמנו ואין תקווה לעתידנו. ותנאי מוקדם לעלייה ולהתיישבות רחבה של עובדים – תיקון המסד, שעליו תיבנה כלכלת היישוב העובד בארץ.
במקום האנרכיה – סדר ומשמעת, במקום פירודים וניגודים – איחוד ואחריות הדדית, במקום ביצור חלקים בודדים על חשבון הכלל ולרעתו – ביצור המעמד העובד כולו בכוחות משותפים. במקום משקים פרטיים ויחסי כלכלה רכושנים בתוך העובדים גופם – משק עבודה כללי ומשותף לכל ציבור הפועלים בארץ, משק עבודה שמגמתו היסודית היא סיפוק צרכי היישוב העובד באמצעי התוצרת העצמית שלו.
וזהו תפקידה המשקי של הסתדרות העובדים. לא מוסד של באי־כוח למשא ומתן כלפי חוץ וכלפי פנים, אלא חבר עובדים המסודרים ומאוחדים בעבודתם ובחייהם הכלכליים, שלרשותו עובדים כל המשקים החקלאיים והקואופרטיבים העירוניים, שבידו נמצאים סידורן והנהלתן של כל העבודות הציבוריות והפרטיות בארץ ושעליו מוטלת ההשברה וההספקה של כל היישוב העובד.
תל־אביב, ו אלול תרפא [קונטרס צב]
איחוד כלכלי
מאתדוד בן־גוריון
ביודעים ובלא יודעים התייצבה תנועת הפועלים בארץ מראשית צעדיה על דרך היצירה המעמדית העצמית. מניעים חיצוניים ופנימיים דחפו אותנו ליצירת משקי עובדים בכפר ובעיר ומשנה לשנה הולכת ומתגברת בתוכנו השאיפה לסדר את העבודה, החקלאות והחרושת ברשות העובדים ועל אחריות העובדים, והולכים ורבים המפעלים הכלכליים הנמצאים בידי ציבור הפועלים. מתוך הכרה ברורה או מתוך יצר בריא הבין והרגיש הפועל העברי בארץ, שהאמצעי הנאמן להגיע למטרה היא הגשמת חלק מן המטרה עצמה. בדרכו להגשמת הציונות הסוציאליסטית – הקמת חברת־העובדים של העם העברי בארץ – יצר הפועל העברי את התאים והגרעינים הראשונים של חברה עובדת זו.
אולם אם נבחון את מפעלינו בקנה־המידה של הציונות הסוציאליסטית – וקנה־מידה אחר אי־אפשר שיהיה בכל פעולתנו – ונשאל את נפשנו באיזו מידה מקרבים אותנו כל מפעלינו אלה להקמת חברת־העובדים של העם העברי בארץ, – נמצא שבלי תיקונים יסודיים, כלכליים וחברתיים, במבנה המשקים ויחסיהם ההדדיים, לא תמלא עבודתנו את שליחותה ההיסטורית.
מהי התכלית הכלכלית החברתית של כל עבודתנו בארץ? הרחבת אפשרות העלייה, קוממיות כלכלית ויחסי־חברה נעדרי קיפוח וניצול. במצב הקיים אין המשקים שלנו, בין בכפר ובין בעיר, ממלאים אף אחת משלוש המשאלות הללו.
שיטת המשקים הבודדים העומדים ברשות עצמם, ברשות הקיבוץ הקטן שבכל משק ומשק, יש בה כל המגרעות של המשק הפרטי הקטן מבלי המעלות הכרוכות במשק האינדיווידואלי הטהור, ואין בה אף אחת מהיתרונות של המשק הגדול. המשק הקיבוצי הקטן לא יוכל עמוד בפני ההתחרות של משקי הרכוש המנצל, ואם על פי נס יצליח בכל זאת – ייסגר וייהפך למשק פרטי של קבוצת שותפים. הקיבוץ הבודד המושל במשקו לא ידאג בעבודתו לצרכי העלייה. במקום הדאגה להרחבת כשרון הקליטה של המשק ישים כל מעייניו בביצור מצבו הפרטי על חשבון האמצעים הציבוריים. ענפי המשק השונים, בחקלאות ובחרושת, הקרועים זה מזה, לא יתבצרו ולא יסתייעו מתוך עזר וחיזוק הדדי, אלא להיפך, ישאפו להיבנות אחד על חשבון השני (דוגמה בולטת: המשרד לעבודות ציבוריות והמשקים החקלאים). ואחרון אחרון גרוע: משקי הקיבוצים הבודדים העומדים ברשות עצמם יצרו תהום בין הפועלים השכירים שאין להם כל יחס וקשר, חברתי וכלכלי, אל משקי העובדים, ובין הציבורים בעלי המשקים. המעמד העובד יתפלג לשני מעמדות: למעמד פועלים שכירים חסרי־רכוש ומעמד עובד “בעל־ביתי”, שרק כפשע בינו ובין המעמד ה“בעל־ביתי” החי על ניצול. בלי השפעת גומלין בין היצירה העצמית של מעמד העובדים ובין מלחמתו המעמדית, בלי הקשר הכלכלי החברתי האמיץ אשר לא ינתק בין העובדים השכירים ובין העובדים במשקיהם הם – צפויה סכנת התפוררות והרס לכל פעולתנו המעמדית בארץ ולכל עבודתנו הלאומית.
גם בפעולתנו הציבורית והסידורית היינו לפני שנים אחדות קרועים וגזורים לאגודות אגודות, שכל אחת מהן עמדה כולה ברשות עצמה ופעלה על אחריותה הפרטית. וציבור הפועלים בארץ הבין והכיר שבלי רשות אחת כוללת של כל המעמד העובד שתכַנס את כל הגופים החלקיים – לא תצלח עבודנו. ונוצרה “אחדות העבודה”, ואחר כך “הסתדרות העובדים הכללית”. את האיחוד הסידורי והציבורי הזה עלינו להשלים באיחוד כלכלי.
עלינו להקים את חברת־העובדים אשר תאחד את כל משקי העובדים בעיר ובכפר בקואופרציה אחת לתוצרת והספקה לשם כלכלה עצמית של המעמד העובד כולו.
לתכלית זו תתכונן ההסתדרות הכללית בתור “חברת עובדים להתיישבות, חרושת, עבודות קבלניות והספקה”, ותאושר באופן משפטי על פי חוקי הארץ.
חברה זו אינה חברה של מניות (התאגדות הרכוש) אלא ברית עובדים (התאגדות אישים) ואינה נבנית על יסוד של מניות אלא על יסוד של תרומות חברים שנעשות לקנין־צמיתות של החברה. שיעור התרומה נקבע בסכום מינימלי למען יוכל כל פועל להשתתף בחברה (25־10 גרוש).
כל חבר ההסתדרות מחוייב להיות חבר בחברה. הנהלת החברה נבחרת בוועידה הכללית של החברה, שהיא גם הוועידה הכללית של ההסתדרות, באופן שהועד הפועל של ההסתדרות הוא למעשה הנהלת חברת־העובדים.
החברה מרכזת בידה את סידור ההספקה של כל חבריה, ולתכלית זו היא מאגדת אותם בכל מקום באגודת־ניהנים בתור סניף החברה. “המשביר” מסתדר בתור ברית אגודות־הניהנים, המתנהלת על־ידי מחלקת ההספקה של חברת העובדים.
ההספקה המרוכזת של כל ציבור העובדים משמשת בסיס נאמן ובטוח לתוצרת העצמית של החברה. עד כמה שתנאי הארץ מרשים שוקדת החברה לסדר את ההספקה של חבריה מתוך התוצרת הפנימית בחקלאות וחרושת, החל מהספקת צרכי המזון והמחייה מתוך משקיה החקלאיים וגמור בהספקת בתים לחבריה על ידי סניף הבנין של החברה.
החברה מנהלת ברשותה את ההתיישבות של חבריה בעיר ובכפר. החברה מקבלת באריסות עולמית את אדמת הקרן הקיימת לשם התיישבות חבריה והיא יוצרת ברשותה “קרן להתיישבות”, לבנין בתים ולרכישת כלי־עבודה חקלאיים וחרשתיים וחמרי עבודה מכל המינים.
כל רכוש משקי העובדים הקיימים בעיר ובכפר עובר לרשות קרן ההתיישבות של חברת העובדים.
הקרן מקבלת מאת המוסדות הלאומיים (ההסתדרות הציונית, יק"א ועוד) הלוואות לזמנים ארוכים (99 או 49 שנה) במתכונת יחסית קבועה לפי הסכומים שהיא עצמה מכניסה לקרן מהכנסותיה הפנימיות או מהלוואות פנימיות של חבריה (למשל על כל 100 לי“מ של החברה 1000 לי”מ הלוואה), ומלבד זאת היא מוציאה שטרי התחייבות (אובליגציות) בתשלומין לעשרים או עשרים וחמש שנה בערבות האיפותיקאית של בתי החברה.
החברה מיישבת את חבריה לפי דרגת הכנתם בעבודה במשך זמן קבוע על פי תקנות החברה. ההתיישבות היא עירונית וכפרית. בכל מרכזי העבודה העירוניים הגדולים רוכשת החברה קרקעות לייסוד שכונות עובדים בחקלאות וחרושת, שיספקו לציבור הפועלים את צרכי המחייה (ירקות, חלב, ביצים, בשר), הלבשה והנעלה וכו'. גם ההתיישבות מחוץ לערים לא תיבנה על המשק החקלאי בלבד, כמו שנהוג בהתיישבות החקלאית הבלתי־רציונלית והבלתי־ציונית של עכשיו (בלתי־ציונית – משום שאין כשרון קליטתה רב לקבלת העלייה), אלא על משק רב צדדי בחקלאות וחרושת, בכיוון של הספקה עצמית של מכסימום הצרכים של המתיישבים ועודף תוצרת בשביל השוק הפנימי (של החברה) והחיצוני.
אין החברה מיישבת חבר שלא מילא את חוק דרגת העבודה הנקבע על ידי הסתדרות העובדים. חוק זה קובע את הזמן המינימלי שעל כל חבר חדש (עולה) לעבוד בעבודות הרזרביות של ההסתדרות ואחר כך בעבודות הקבלניות של מחלקת העבודות הקבלניות של החברה או בעבודה פרטית לפי תנאי ההסתדרות.
בכל משקי החברה נקבעת משכורת מינימלית ומכסימלית, לפי תנאי כל מקום ומקום ובהתאמה ידועה למחירי השוק; עודף ההכנסות נכנס לקרן ההתיישבות של החברה לשם הרחבת המשקים הקיימים ויצירת משקים חדשים. לפי הצורך והתועלת מפרישה אחוזים ידועים מעודף ההכנסה של משק ידוע ומחלקת אותם בין העובדים באותו המשק.
הרווחים של ברית אגודות הניהנים (“המשביר”) מקצתם מוחזרים לניהנים לפי מתכונת קניותיהם, מקצתם מוקדשים למוסדות התרבות של ההסתדרות הכללית והשאר נכנס לקרן ההתיישבות של חברת העובדים.
המשרדים הטכניים לחקלאות וחרושת של החברה מפקחים יחד את באי־כוח האגודות האומנותיות של ההסתדרות הכללית על טיב העבודה במשקי החברה ועבודותיה הקבלניות. דרך בנק־הפועלים עוברות כל האופירציות הכספיות של חברת העובדים למחלקותיה השונות, ובו מתרכזת גם הנהלת החשבונות של כל מוסדות החברה. הבנק מארגן גם את הקרדיט הפנימי של חברי חברת העובדים על ידי הוצאת שטרות כסף של החברה בסכומים מוגבלים ברכוש החוזר בעין הנמצא ברשות המוסדות השונים של החברה.
אין כוונת ההערות הקודמות לקבוע מסמרים בבנין חברת־העובדים. יצירות כאלו אינן מתהוות על פי תכניות מסוימות מלמפרע. חיי הציבור הם מורכבים ומסובכים וקפריזיים ואין הם נשמעים להגיון המפשט ולנוסחא הקבועה. בשרטוטים הכלליים שסימנתי רציתי רק לסבר את האוזן ולממש במקצת את רעיון חברת־העובדים, שנראה לי הכרחי ומחויב המציאות בשעה זו. אפשר לשנות קו זה או אחר, אפשר להוסיף ולגרוע פה ושם, מבלי לערער ולקעקע את הבנין בכללו.
מה שהוא תנאי הכרחי, לדעתי, בסידור חברתנו העובדת והצלחת פעולתנו – הוא: ההספקה המרוכזת של כל ציבור העובדים, בתור משתית אשר עליה נבנה את התוצרת העצמית שלנו, איחוד כל משקי העובדים בכפר ובעיר ברשות אחת תחת שלטונה של ההסתדרות הכללית, המאושרת בתור חברת־עובדים, וסידור עבודות המשק בכיוון של כלכלה עצמית.
תל־אביב, יז כסלו תרפג [קונטרס קיה]
הקפא"י וההסתדרות
מאתדוד בן־גוריון
ביצירת הקפא“י הניחו פועלי ציון את היסוד הראשון לפעולה המעמדית העצמית של העובד העברי, אשר בארץ ובחו”ל, בהגשמת הציונות. זה היה המפעל הראשון שבו נתממשה ונסתמלה הדרך המיוחדה של הציונות הסוציאליסטית. הקפא"י נוצרה לא מתוך שלילה וסתירה של הפעולה הלאומית הכללית ולא מתוך אי־רצון להשתתף בעבודה הציונית הכללית, אלא מתוך אי הסתפקות במוסדות הכלליים ומתוך הכרה שבלי אמצעים עצמיים העומדים ברשותם לא יכבשו העובדים עמדה חפשית, בלתי תלויה בבנין הארץ.
תנועת הפועלים בארץ היתה אז בראשית צמיחתה. בחקלאות נעשו אז שני הצעדים הראשונים של עבודה עצמית של פועלים: מקודם על ידי קבוצת פועלים בחוות יק"א בסג’רה (“קולקטיב”) ואחר כך על ידי קבוצה אחרת בחוות הקרן־הקיימת בכנרת על אדמת אום ג’וני (דגניה). שתי ההתחלות האלו לא עוררו אז תשומת לב מרובה בארץ, גם בקרב הפועלים, ורוב הציבור העובד אשר בארץ היה עדיין רחוק מכל מחשבה על דבר פעולה כלכלית חברתית עצמית של המעמד העובד. השאלה המרכזית שנסרה אז בחלל עולם הפועלים היתה שאלת כיבוש עמדה בתור פועלים שכירים במושבות.
המטרה שהוצגה לקפא“י ביסודה היתה לעזור לעליית העובדים והתבצרותם בארץ. פועלי ציון שבארץ־ישראל קבעו עוד כלל אחד, שתפקידה של הקפא”י הוא אך ורק לעזור ולסייע לפעולה העצמית של הפועלים העברים בארץ, ושאין היא צריכה לעשות בשביל פועלי הארץ אלא על ידי פועלי הארץ (מהחלטות מועצת פועלי ציון בא"י, סוכות תרעא).
למייסדי הקפא“י לא היתה תכנית פעולה קבועה מראש על פי שיטה ותיאוריה מסויימת. צרכי החיים ותביעות העבודה אלה הם שקבעו לאט לאט ובהדרגה את תוכן עבודתה של הקפא”י. אנו רואים – אם נוציא מהכלל את ההתיישבות החקלאית – שהקפא"י היתה המתחילה כמעט בכל ענפי הפעולה העצמית של הפועל העברי בארץ ושמשה גרעין לכל אותם המפעלים שעליהם נשענת עכשיו ההסתדרות הכללית בעבודתה הכלכלית.
הקפא"י סידרה ראשונה את האינפורמציה השיטתית של העבודה וייסדה לשכות־מודיעין של פועלים בכל מרכזי היישוב העברי, בערים ובמושבות, הכניסה סדר ידוע בהמצאת עבודה למבקשיה ובתיווך שבין העובדים ונותני העבודה.
הקפא"י בססה באמצעיה את המוסדות הציבוריים של הפועלים (מטבחים, קופות־מלוה) ואת האגודות האומנותיות שהיו אז עדיין בחתוליהן.
הקפא"י סידרה את הקבוצות הקבלניות הראשונות בבנין ועבודות ציבוריות (בתל־אביב, בירושלים, בחיפה ועוד), שימשה מעין משרד לעבודות ציבוריות כעשר שנים לפני הווסד המשרד של ההסתדרות. היא גם המציאה את הקרדיט הראשון לקבוצות במזומנים ובערבות, ומלאה מעין תפקידים של בנק הפועלים.
אם כי מיעוט אמצעים מנע אותה מהעבודה החקלאית במידה רחבה, השתתפה בכל זאת בסיוע לקבוצות החקלאיות בדרכים שונות, והניחה יסוד על ידי האינציאטיבה שלה ועזרתה הכספית ליצירת היישוב החקלאי העובד בגליל העליון (מחנים, אילת השחר וכפר־גלעדי), במקום שלא דרכה בו מקודם רגל פועל עברי, והשתתפה בהקמת שכונת בורוכוב.
גולת הכותרת של פעולות הקפא“י היתה יצירת הקואופרציות לתעשיה שהנן עד היום הכי חשובות בארץ (“כרמל”, “עמל”, “תועלת” ועוד), והמפעל האחרון בזמן והראשון בחשיבות – קרן המכשירים, שאירגנו בשם הקפא”י פועלי ציון באמריקה.
הדילדול של תנועת פועלי ציון בשנים האחרונות (הקרע בוועידה העולמית האחרונה, התנוונות התנועה בארצות מזרח אירופה וכשלון המפלגה באמריקה לרגל הוצאת ה“צייט” הבלתי מוצלחה) החריב את מקורות הקפא“י והעמיד בסכנה את כל מפעלה במשך עשר שנים. זה כשנתיים שאין הקפא”י מראה כל סימני פעולה ואינציאטיבה חדשה, ואין בכוחה גם לשמור על פרי עבודתה בעבר.
* * *
בינתים נשתנה המצב בארץ בקרב ציבור העובדים תכלית שינוי. נוסדה אחדות העבודה ואחריה ההסתדרות הכללית, והפעולה הכלכלית העצמית של ציבור העובדים בארץ התרחבה והסתעפה במידה כזו שאיש לא חלם עליה לפני שנים אחדות. נוצר בנק הפועלים. נוסד המשרד לעבודות ציבוריות. הסתדרה קופת חולים של אלפי חברים. גדל ונתבצר “המשביר”. הגיע מספר העובדים למעלה מחמשה־עשר אלף איש. ההסתדרות נעשתה לכוח הראשי ביישוב העברי בארץ ולכוח המכריע, השליט בתוך ציבור העובדים. האגודות האומנותיות, ההסתדרויות המקצועיות, הקואופרטיבים בעיר והקבוצות בכפר, מוסדות הפועלים ומפעליהם הכלכליים, התרבותיים והציבוריים נתכנסו ברשותה.
כל אותן הפעולות שהקפא“י עסקה בהן, כל אותם המפעלים שהקפא”י הקימה וטפחה, כל אותם המוסדים שהקפא"י כלכלה והחזיקה – הם עכשיו ברשות ההסתדרות, עצם מעצמה ובשר מבשרה. היקף פעולתה של ההסתדרות מציג סימן שאלה לזכות הקיום של כל שאר המוסדות המטפלים בכל אותן העבודות הנעשות ברשות ההסתדרות.
מתעוררת השאלה: לאיזה צורך חיוני ופרודוקטיבי קיימות מחלקות ההתיישבות והעבודה של ההנהלה הציונית בארץ? אך אם אלה מתקיימות עדיין ויתקיימו עוד זמן ידוע גם בלי כל צורך ציוני אמתי, רק לשם סיפוק האמביציות של הציונות הבורגנית, לא יתואר שגם מוסד הקיים בכוח המעמד העובד ונועד אך ורק לסיפוק צרכי המעמד העובד וביצור כוח יצירתו והרחבת כשרון פעולתו העצמית, כעין מוסד הקפא"י, יעמוד גם להבא מחוץ לרשות המעמד העובד המסודר והמאוחד בתוך ההסתדרות הכללית.
עוד לפני הווסד אחדות העבודה וההסתדרות הכירו פועלי ציון שבארץ, שהקפא“י שנועדה בשביל פועלי א”י, צריכה להתנהל על ידי פועלי א“י וּועידות המפלגות בארץ החליטו שלפני התחלת הפעולה של הקפא”י צריכה להיקרא וועידה כללית של פועלי א“י לקבוע את דרך פעולתה והנהלתה של הקפא”י. לאחר הווסד ההסתדרות ניטלה מאליה היכולת של הקפא“י לפעול מחוץ להסתדרות וגם ניטלה האפשרות של קיום הקפא”י בלתי אם היותה למוסד של הסתדרות העובדים הכללית.
* *
קיום ההסתדרות ומוסדותיה השונים – הבנק, המשביר, קרן המכשירים ועוד – לא עקר את הצורך בקיום הקפא“י בתור מוסד. להיפך, רק עכשיו נפתחו אפקים רחבים לגידול הקפא”י, ותפקידה בפעולתנו המעמדית גדל לאין ערוך.
הסתדרות העובדים אינה יכולה ורשאית להסתפק בסידור הפעולה של ציבור העובדים בארץ. העמדה שהיא כבשה לעצמה בשדה הפעולה בארץ היא חסרת־עתיד אם לא תכבוש לה עמדה עצמית גם בשדה הפעולה שהעבודה בארץ יונקת וניזונה ממנו: בחוץ לארץ. כל זמן שהאנשים והאמצעים בשביל העבודה בארץ לא יעמדו ברשותנו לא תשאר גם העבודה בארץ ברשותנו.
למה נשלה את נפשנו: כוחנו עכשיו הוא רק פרי רפיון אחרים. ואל נבנה על קנה רצוץ זה.
לא נבנה ברשות עצמנו כרצוננו, אם הלבנים לא שלנו; הפעולה העצמית לא ניתנה לחצאין: או כולה או לא כלום.
ההסתדרות מחוייבת – כך גוזר עליה חוק קיומה – לגשת לפעולה עצמית רבת מרץ ועוז בכל התפוצות לשם השגת האמצעים והחמרים הדרושים לעבודתה. המוסדות הקיימים עכשיו ברשותה – הבנק והמשביר – לא השלימו עדיין את חוקם ועדיין דרושה פעולה מאומצת בארץ ובחו“ל להעלותם לשיא־יכלתם, אבל הם בלבד אינם מוכשרים לספק את כל צרכי העבודה של ההסתדרות, מפני תעודתם המוגבלת בתוך מצרים קבועים של קרדיט בנקאי ויחסי מסחר טהורים. לעבודת ההסתדרות נחוץ כלי רחב יותר וגמיש יותר אשר יכיל גם פעולות אלו שאין מתן שכרן בצדן – פעולות פרודוקטיביות ונושאות פרי, אך לא תמיד בצורת רווחים כספיים. כלי זה יכול להיות רק מוסד כקפא”י, מוסד אשר יאצור גם פונדים וגם חמרי בנין וגם כלי עבודה מכל המינים והסוגים, מוסד אשר יוכל לשתף כל אחד אשר עבודת הפועל העברי בארץ יקרה לו.
הוועידה הקרובה של אחדות העבודה, הראשונה לאחר הווסד ההסתדרות, צריכה להביא לוועידה הכללית של ההסתדרות ולוועידה העולמית של ברית פועלי ציון את הדרישה להעביר את הקפא"י מרשותה הצרה והמצומצמה של ברית פועלי ציון לרשותן רחבת ההיקף ורחבת היכולת של הסתדרות העובדים בארץ ושל כל אותן הסתדרויות העובדים בחוץ לארץ הרוצות לעבוד שכם אחד את הפועלים העברים בארצם.
ושכרם של יוצרי הקפא"י ועובדיה עד היום יהיה – ואין זכות גדולה מזו – שיציר פעולתם יקרא להיות השליח של הסתדרות העובדים בארץ להמון אחיהם וחבריהם בכל תפוצות הגולה, לשתפם בבנין חברת־העובדים של העם העברי בארץ־ישראל.
תל־אביב, יז כסליו תרפג [קונטרס קיח]
ברשות עצמנו
מאתדוד בן־גוריון
(מהוויכוח בוועידה השלישית של “אחדות העבודה”)
הפרובלימה המרכזית שלנו היא עלייה, עלייה רחבה של עובדים, התערותם בעבודה ובהתיישבות. זוהי שאלת השאלות, ולא התאמת חיינו לדוקטרינה זו או אחרת. אין אנו חובשי בית־המדרש המתפלפלים בהלכות יצירה עצמית – אנו כובשי־ארץ שהעמדו לפני קיר־ברזל ועליהם לנפצו. מהיכן נשאב את הכוחות והאמצעים הדרושים לכבוש הארץ בזמן המועט שהניחה לנו ההיסטוריה?
התנועה הציונית הכללית נכשלה, הגיעה עד משבר. לא נמצאו ולא נתגלו בה אותם הרצונות ואותם המאמצים שרגע קטסטרופלי זה מחייב. אנו בארץ ראינו זאת ונוכחנו: אין תנועה זו מוכשרת לגדולות שהוטלו עליה.
– – – זה כחמש־עשרה שנה הכרנו שהעבודה היישובית שנעשתה לפנינו בנויה על יסוד רעוע, ונסינו דרך חדשה. לא מתוך שאיפה לעצמיות וחידושים, אלא מתוך הכרה שאין עבודה זו עבודה ציונית, שהיא סותרת את מהותה הפנימית של הציונות – התחלנו בעבודתנו אנו. מבקורת עברנו לפעולה ויצירה עצמית. אולם נשארנו עומדים בחצי הדרך. מחשבתנו לא הגיעה לקצה דרכה, שאנו נעשה את העבודה בארץ ברשותנו, והעבודה בחוץ־לארץ, שממנה יונקת עבודתנו בארץ, תיעשה על ידי אחרים. ולא עמדנו על הסתירה הפנימית: שתנועה שאינה תנועתנו, שאינה חדורה כולה במגמתנו אנו, לא תוכל להיות המקור והיסוד של עבודתנו.
עכשיו – בשעת משבר זו – התייצבה לפנינו בכל היקפה ועמקה השאלה: באיזו דרך נקים את התנועה הציונית שלנו, – תנועה אדירת רצון ורבת־היכולת, חדורה אחריות היסטורית שתעמוד לפקודת הכיבוש והבנין של הארץ על ידי העובד העברי, ותמציא את האמצעים הדרושים למחייה והתיישבות רבה של עובדים ברשות עצמם.
יצירת רשות ציונית, רשות ציונית של עובדים, הוא תנאי מוקדם ראשון להגשמת הציונות. בלי רשות זו לא תיכון עבודתנו בארץ. בלי תנועה ציונית חדשה העומדת כולה ברשותנו, אין עתיד ותקווה לפעולתנו. התנאי המוקדם השני להגשמת הציונות, הוא יצירת הרשות הכלכלית, המשותפת של מעמד העובדים, אשר תהא שלטת בכל משקינו, מפעלינו וחיינו הכלכליים בארץ, יצירת “חברת־העובדים”.
יצרנו הסתדרות עובדים כללית. תנועתנו בארץ יש לה כל אותם הצרכים ודרכי הפעולה והמלחמה של תנועת הפועלים בכל הארצות, וההסתדרות בצורתה הקיימת מסוגלה לספק את הדרישות הרגילות של התנועה הכללית. אולם אנו איננו הסתדרות פועלים סתם. מלבד התפקידים הרגילים, הכלליים, של הסתדרות הפועלים מוטל עלינו עוד תפקיד מיוחד במינו – כי אנו הננו הסתדרות של כובשים, כובשי ארץ ובוניה. אנו מנהלים עלייה ופעולה משקית וקולוניזציונית ואנו אחראים לגורל הארץ ועתידה.
לתפקיד הזה, תפקיד הכיבוש והבנין, אין ההסתדרות הכללית מותאמת עדיין בצורתה הקיימת. אין ההסתדרות מנהלת את הפעולה הזאת ברשותה. היא אינה אלא מתווך בין עובדי המשקים ובין נותני האמצעים והעבודה. אין היא שלטת במשקים ואין לה ערובה שהמשקים יעמדו לפקודת עבודתנו ההיסטורית, וברשות המעמד העובד, גם לאחר שלא יהיו זקוקים עוד לתקציבים ולסרסרות של מוסדות ההסתדרות. המפעלים הכלכליים שלנו הם מפוררים, ומפני כך – חדלי־אונים ודלי־ערך. אין התאמה וכיוון בפעולתם ומשום כך אין יכולים להפיק מהם את התועלת המכסימלית המוכרחה, ואחרון אחרון חשוב – אין האמצעים הדרושים להרחבת פעולתנו המשקית וביסוסה. ועלינו להקים את חברת־העובדים אשר תשלוט בכל המשקים ותכוון את פעולתם ואשר תסדר את כל חיינו ויחסינו הכלכליים כלפי פנים וכלפי חוץ ותרכוש את האמצעים הדרושים לבנות את משק העובדים בארץ.
השאלה הגדולה היא קודם כל שאלת האמצעים. ואת הפתרון לשאלה זו עלינו לחפש בשני מקומות: בפנים, בתוכנו, ובחוץ – בתנועה שלנו בחוץ־לארץ. קיומנו הכלכלי בארץ הוא היסוד והבסיס הראשון לריבוי האמצעים, הוא גם המפתח לאמצעים בחוץ. אין אנו בעלי־רכוש ואין לנו הון אגור. אולם קיימים אנו בעבודתנו, המספקת, אם גם בצמצום ובדוחק, את צרכינו. ציבורנו גדל, אנו מונים עכשיו כעשרים אלף נפש, בערך רבע מכל היישוב העברי בארץ. אנו מוציאים למחייתנו סכומים עצומים. אילו עשינו חשבון היינו מוצאים, שאנו מוציאים להספקתנו כמיליון פונט לשנה, אם לא יותר.
על ידי ריכוז ההספקה ברשותנו, הספקת כל העובדים על ידי העובדים במוסד אחד כללי, אנו מרכזים בידינו סכומים עצומים, העולים על כל התקציבים השונים למיניהם, שחלק גדול מהם יוכל לשמש לשם ביסוסם והרחבתם של משקינו בכפר ובעיר. אין אנו יכולים להכין פה בארץ ובעבודתנו אנו את כל הדרוש לקיומנו ולקיום משקינו. לא רק עכשיו כי אם גם להבא נהיה זקוקים לפרי תוצרת חוץ. גם הארצות העשירות ביותר אינן מספיקות לעצמן את כל צרכיהן מתוצרתן הן. ומה גם ארץ דלה וקטנה כארצנו. אולם יכולים אנו להכין את רוב צרכי המזון, הנעלה והלבשה, וכן גם חלק גדול של צרכים אחרים פה, בעבודתנו הקיבוצית, בתוצרת משקינו בכפר ובעיר.
באמצעי ההספקה המרוכזת בידינו, אנו מבטיחים לנו הון קיים משלנו, הון שילך ויגדל משנה לשנה עד רבות מספרנו בארץ, לביסוס משקינו והרחבתם. זהו היסוד הראשון ליצירת הכלכלה העצמית שלנו, – כלכלה עצמית בלתי־תלויה באחרים.
“המשביר” צריך היה למלא את התפקיד הזה, אולם בצורתו הקיימת אין הוא מסוגל לכך. “המשביר” עכשיו אינו מוסד הספקה כללי של ציבור הפועלים. אין הוא מקושר באופן ישר את הפועלים ואין רוב הפועלים משתתפים בו וניהנים ממנו. “המשביר” הוא עכשיו עסק של בעלי מניות, העומד בקשרי מיקח וממכר את רוב המשקים החקלאיים ואת המשרד לעבודות ציבוריות ורק במקצת ובאופן בלתי ישר עומדת הנהלתו תחת השגחת ההסתדרות. למען יהיה “המשביר” מכשיר ההספקה הכללי של כל ציבור הפועלים, עליו ליהפך למוסד של העובדים המאוגדים בתור ניהנים. כל חבר ההסתדרות צריך להיות חבר בחברת הספקה זו. סידור ההספקה ברשותנו זוהי הפעולה המשקית האחת המשותפת לכל הפועלים, בין אלה שעובדים במשקי ההסתדרות ובין אלה שעובדים במשקים פרטיים, והיא גם היסוד והסעד לכל שאר ענפי יצירתנו הכלכלית.
ברור שאמצעי ההספקה בלבדם לא יספיקו לבנין המשק שלנו. אין הבור מתמלא מחולייתו. ועלינו למצוא אמצעים מן החוץ. וקודם כל ובעיקר – קרדיט. ועלינו להכין ולהכשיר את הבסיס להשגת הקרדיט. עלינו לברוא את הרשות הכלכלית המשקית, שהיא תקבל בקרדיט ובדרכים אחרות את האמצעים לבנין המשק.
רכוש משקי העובדים הוא עכשיו בלי בעלים. באופן פורמלי אמנם יש לו בעלים, מבחינה כלכלית הוא כאילו הפקר. הבעלים הפורמליים, ההסתדרות הציונית, יק"א ומוסדות לאומיים אחרים שהשקיעו במשקים את הונם, אינם מנהלים את המשקים ואינם מפקחים על פעולתם. עובדי המשק אינם קבועים ואחריותם על המשק והרכוש אינה קבועה. וברגע שייקבעו בתמידות במשק והמשק יהיה בפועל משקם הם – ייהפכו המשקים למשקים פרטיים של קבוצות שותפים אשר יהיו לרועץ למעמד הפועלים כולו ויפנו עורף לצרכי העלייה.
הדרך היחידה, הדרך הכלכלית והחברתית כאחת, המתאימה לצרכינו ולשאיפותינו, ביחס למשקי העובדים כולו, לרשות מעמד העובדים המסודר לשם פעולתו המשקית־הכלכלית ב“חברת העובדים” מאושרת ומקויימת כחוק וכדת.
ההסתדרות הכללית בצורה של “חברת עובדים” צריכה להיות שלטת בכל משקי העובדים בכפר ובעיר, בחקלאות ובחרושת. חברת עובדים זו בעלת המשקים המרכזת בידה את כל הפעולה הכלכלית בארץ, את פעולת ההתיישבות, ההספקה, הקבלנות והתעשיה הקואופרטיבית היא תהיה המכשיר שלנו בהשגת הקרדיטים והאמצעים. חברה זו תייסד את קרן ההתיישבות של העובדים, וכל האמצעים הלאומיים הנועדים להגברת עליית העובדים והתיישבותם בארץ יכנסו לתוך קרן זו. המשקים הקיימים ישמשו בסיס לקרדיט וכל משק חדש אשר ייבנה באמצעינו – יגדיל ויחזק את בסיסנו: הקרדיט.
“חברת העובדים” לא תהיה חברה של רכוש אלא כשמה: חברת עובדים. מניית החברים תיקבע בשיעור קטן שכזה, שכל פועל, חבר ההסתדרות, יוכל להשתתף בחברה. אולם החברה תוכל על יסוד הונה הכללי, משקה והכנסותיה, לסדר הלוואות פנימיות בארץ בתוך חבריה, וכן גם הלוואות בחוץ, בצורת מניות־ריוח, מבלי זכות דעה או בצורה של אובליגציות המשתלמות לזמנים ארוכים. הבתים אשר החברה תבנה לחבריה ישמשו ערובה להלוואות אפותיקאיות וכל שאר ענפי הקרדיט.
וקרן ההתיישבות אשר תרכז סביבה את כל מרצה של תנועתנו בעולם, תהיה למוסד הכספי הראשי של חברת העובדים בפעולתה היישובית בכפר ובעיר.
במשק הקואופרטיבי של תנועת הפועלים העולמית, בקואופרציה האנגלית והאירופית, נמצא בן־ברית כלכלי לפעולתנו הקואופרטיבית בארץ. אנו נמציא לפועלי אנגליה את פרי הארץ, את התוצרת החקלאית שלנו, ונקבל תמורתה מכונות וחמרים שמוצאם מאנגליה. עם ביסוס עבודתנו ופירסומה בתנועת הפועלים בעולם נרכוש במשך הזמן גם קרדיט מהקואופרטיבים האינטרנציונליים להרחבת עבודתנו היישובית. גם תנועת הפועלים העברית, שעד היום נשארה זרה ורחוקה למפעלנו – תיכבש על ידי הפעולה שלנו. מפעלנו היישובי, המפעל של “חברת העובדים”, הוא יהיה המפתח ללב הפועל היהודי והוא אשר יבטיח לנו את עזרתו, את אונו ואת הונו.
חיפה, כט כסליו תרפג [קונטרס קיט].
חברת העובדים
מאתדוד בן־גוריון
הרצאה בוועידה השניה של ההסתדרות
הפעולה המשקית של ציבור הפועלים בארץ התחילה לא מתוך אידיאולוגיה משקית, לא מתוך תיאוריה מוקדמת ואף לא מתוך שיטה מסויימת ותכניתית – אלא מתוך דחיפות־החיים, מתוך צרכי העבודה יום יום, מתוך מלחמת קיום קשה, מתוך רצון להקל ולאפשר קיום הפועל וחדירתו לעבודה, מתוך קשרי־כיבוש העבודה. ורק במשך הזמן הגיעה הפעולה מתוך התפתחות פנימית ומתוך נסיונות, חיפושים וכיבושים לידי היקף רחב, לידי תכנית ושיטה – ולידי אידיאולוגיה התישבותית.
המפעל המשקי הראשון היה סידור מטבחים ומכבסות על ידי פועלי המושבות לפני כעשרים שנה, בראשית העלייה השניה. אחר כך באו הקבוצות הקבלניות – יותר נכון: העבודה הקבלנית בפרדסים, כי עבודה קבלנית זו לא נעשתה עדיין על ידי קבוצה מסודרת וקבועה. חבר־פועלים קבלו בשכר מסויים לעשות “בחר” – ולשם הגשמת העבודה הסתדרה קבוצה, אשר עם גמר העבודה היתה מתפרדת. למילה קבוצה לא היתה עדיין שום משמעת חברתית, כזו שההתפתחות המאוחרת הנחילה למושג זה. כשהתחילה העבודה הראשונה ב“אחוזת בית” – מה שנקרא אחר כך תל־אביב – הסתדרו גם שם קבוצות קבלניות לעבודת האיזון, יישור החולות ומלאכות בלתי מקצועיות אחרות. בבניין גופא לא עסק עדיין הפועל העברי. קבוצת סוללים עבדה גם בגליל, בכביש הפרימיטיבי שהנהלת יק“א סללה בדרך משרונה ליבנאל. איש מהפועלים בימים ההם לא העלה על לבו למה תגיע העבודה הקבלנית ומהו העתיד הצפון ל”קבוצה“. בשנת תרס”ח נוצר הגרעין הראשון של הקבוצה החקלאית – הוקם ה“קולקטיב” בסג’רה, שמנהל החווה מסר לה עיבוד חלק המשק על אחריותו. נסיון זה נמשך שנתיים – והצליח במידה מרובה. הוא הוכיח שעבודה המתנהלת באחריות העובדים, בלי פקידות ובלי משגיחים מן החוץ, עולה בפריונה ובטיבה על עבודה שכירה המתנהלת על ידי אדמיניסטרציה. זה היה גם הנסיון הקבוצתי הראשון שנעשה מתוך השקפה חברתית מסויימת ולשמה.
הקולקטיב לא היה בן־קיימה, למרות הצלחתו המשקית, כי האדמה שהוא עיבד לא היתה שלו ולא של העם, וכל הדבר היה תלוי בקפריסה של פקידות יק"א. הקבוצה החקלאית הקבועה, הקבוצה ההתיישבותית הראשונה, סודרה על אדמת קרן הקיימת, באוּם־ג’וני (דגניה) ואף זו לא ידעה בראשיתה מה צפוי לה. לכתחילה היתה זו קבוצת פועלים שכירים, העובדים בקבלנות תמורת שכר חדשי קבוע ומשתתפים בריווח של המשק. בראשיתה לא ראתה הקבוצה את עצמה כמתיישבת במקום. רוב הציבור ראה גם בהתחלה זו – דבר חולף וארעי ולא הבין ולא העריך את הריקמה החברתית והמשקית החדשה הנארגת על שפת הירדן במסכת העבודה בארץ. הדחיפה הבלתי אמצעית להקמת הקבוצה – היו הסכסוכים עם האדמיניסטרציה של חוות קרן הקיימת בכנרת, שהגיעו עד שביתה מכרעת, שבה דרשו הפועלים את הסרת הפקיד.
גם הקשיים ברכישת קרקעות הולידו את הצורך בארגון קבוצות־כיבוש לשמירה על הקרקע הנגאלת וראשית עיבודה. כל הקבוצות הראשונות היו מקבלות שכר חדשי, כפועלים שכירים. הקבוצות היו גם מעסיקות בשעת הצורך פועלים שכירים מן החוץ.
אחרי דגניה – באה מרחביה, אחריה תל־עדש, ובשעת המלחמה – הקבוצות בגליל העליון.
הפעולה המשקית עברה מהחקלאות לחרושת. בעזרת הקפא“י נוצרו הקואופרטיבים החרשתיים הראשונים – “עמל” (מתכת) ו”כרמל" (עץ) – שניהם בחיפה.
בימי המלחמה, מתוך מצוקת הרעב, הונח היסוד להשברה קואופרטיבית מרוכזת של ציבור הפועלים ונוצר “המשביר” (תרעו). לאחר המלחמה נוסד בנק הפועלים והוקם המשרד לעבודות ציבוריות. חלו שינויים פנימיים בקבוצה החקלאית – בתנאי עבודתה ובצורתה החברתית: חדל השכר החדשי, נתבצרה הקביעות, התגבשו החיים הקומונליים – חיי השותפות המלאה. עם רכישת העמק התרחבה ההתיישבות העובדת: הוקם המפעל ההתיישבותי הלאומי הגדול על יסוד עבודה עצמית והלאמת הקרקע. התרחבה גם הקואופרציה העירונית – הקבלנית, התעשיונית והצרכנית. נוצרה רשת ענפה של משקי פועלים בכפר ובעיר, נוסדו מוסדות לאשראי, להשברה, לתרבות, לעזרה מדיצינית – וההתחלות הבודדות והמקוטעות מצטרפות אחת אחת למערכת מקיפה ושלמה המחבקת ומבחרת את ציבור הפועלים ומחייה את כל התנועה. לא מתוך אידיאולוגיה משקית נוצרו כל אלה – אלא להיפך, מתוך היצירה המשקית הופקה והוסקה האידיאולוגיה. המחשבה המשקית של הפועל בארץ לא היתה אלא בבואה של היצירה אשר נתרקמה בלא שיטה למפרע, אלא מתוך צרכים ציוניים. ההלכה ינקה מתוך המעשה.
גם ההסתדרות הכללית – האילן הגדול שעליו ניתלית כל תנועתנו בארץ – לא ניתן במאמר אחד ולא יצא מתוך חיק האדמה כשהוא מגודל ומשוכלל. תנועתנו יונקת מתוך מקורות רבים ושונים, ובתוך מעבה הקרקע חבויים השרשים והנימים המיניקים את גזע תנועתנו, ורק לאט לאט נבט וצמח העץ הענף ורחב־הנוף של הסתדרות הפועל העברי בארצו.
הסתעפות פעולתנו המשקית מציגה לפנינו שלוש שאלות:
א. כיצד נכוון ונתאים את כל המוסדות והמפעלים אשר נוצרו בזמנים שונים, ברשויות שונות ואולי גם במטרות וכוונות שונות – לצורך הכללי והמרכזי של תנועתנו?
ב. כיצד נשמור על האופי החברתי, המעמדי והציוני, של מפעלינו המשקיים?
ג. מניין ניקח את האמצעים לביסוס פעולתנו המשקית והרחבתה?
את הפיתרון לשלוש שאלות אלו אני רואה בהקמת “חברת העובדים” – כלומר ביצירת רשות משקית עליונה ומרכזית של ציבור הפועלים המאורגן, רשות מכוונת, מחוקקת ויוזמת כדוגמת הרשות המקצועית הנתונה בהסתדרות הכללית.
כל מוסד, כל מפעל וכל משק יש לו הטבע שלו והתפקיד שלו – ועל כל אחד לדאוג בשורה הראשונה למילוי תפקידו כהוגן בהתאם למהותו וטבעו הפנימי. אולם אין המוסד והמשק מטרה לעצמו. תנועתנו צומחת מתוך העלייה ועומדת לשרות העלייה. מאמצינו בארץ הם מאמצי־קליטה, ומאמצי הרחבת־הקליטה. באיזו מידה משמש המוסד והמפעל שהוקם על ידינו להקלת הקליטה ולהרחבתה? אם בקנה־מידה זה אנו רוצים למדוד את פעולתנו המשקית מן ההכרח שתתקיים רשות עליונה שיש בכוחה לפקח על פעולה זו, להדריכה ולכוונה למטרה העיקרית של תנועתנו.
אנו מייסדים קואופרטיבים, אנו בונים משקים. מהי הערובה שעובדי המשקים האלה לא ייהפכו לבעלי־בתים המעסיקים פועלים שכירים, כשם שקרה הדבר בעולם בכמה וכמה קואופרטיבים יצרניים לאחר שהצליחו מבחינה כלכלית? מהי הערובה שמוסדות שנוצרו על ידי הפועלים ובכוחם – ישמשו להנאת ציבור הפועלים? שאלה זו נתעוררה אצלנו עוד לפני המלחמה, אולם אז היינו מועטים, הכרנו אחד את השני כבני משפחה אחת, וכל יחסינו היו בנויים על אימון אישי. היתה קיימת בתוכנו קונטרולה משפחתית, קונטרולה שאינה עומדת על חוקים שבכתב – אלא על תורה שבלב ויחסים נפשיים והיא חזקה מכל קונטרולה ממשלתית. היום אין אנו עוד משפחה קטנה – ואנו גדלים בלי הפסק, ואין אנו יכולים לבנות הכל על היחס והאימון האישי. דרושה לנו חוקה – חוקה מחייבת, המטילה חובות ומקנה זכויות, הקובעת יחסים ומגדירה תנאים. חוקה זו עלולה וצריכה להשתנות מזמן לזמן. אין אנו יכולים להתאסף פעם ולתקן תקנות על התנהגותנו לעולם ועד. סוד החיים הוא השינוי הבלתי פוסק. ואין לנו רשות ואפשרות ואין לנו כל צורך לקשור את העתיד לעבר ולשעבד את מעשינו הבאים לחוקים שנעשה היום. אולם יש צורך בהקמת רשות מחוקקת אשר מזמן לזמן, לפי צרכי השעה ולפי תביעות התפתחותנו, תקבע את חוקת־חברתנו ותטיל את מרות־הכלל, מרות התנועה ורצונה ההיסטורי על כל פרט ויחיד.
אנו זקוקים לאמצעים – ולאמצעים רבים וגדולים. שאלת האמצעים אינה רק שאלתנו אנו, זוהי שאלה לאומית כללית. אנו דואגים להון לאומי כשם שאנו דואגים להון מעמדי. הפעולה הנעשית מטעם העם היא פעולתנו אנו. וגם בשאלת ההון הלאומי לא נמצא עדיין הפתרון המספיק. הקומץ אינו משביע את הארי. וכל כמה שלא ירבו האמצעים – ירבו במהירות יותר גדולה הצרכים. עוד טרם עשינו לעצמנו חשבון ברור מה גדולה וקשה ורבת־צרכים התעודה הזאת של התיישבות־עם. ובגיוס כוחות העם לא ייתכן שייפקד מקומנו. זוהי חובתנו לעם וחובתנו לעצמנו. ולא מתוך פיסול האמצעים הלאומיים, ולא מתוך התחרות אתם אנו באים לשאלת ההון העצמי שלנו. פעולתנו המשקית המכוונת לקליטת העלייה בעבודה ובהתיישבות היא פעולה ציונית ראשונית. התנועה הציונית מעוניינת בפעולה זו. המטרה הציונית ניבנית על ידה. האיניציאטיבה העצמית שלנו, הרחבת מוסדותינו, מפעלינו ומשקינו והוננו, היא חלוציות בונה ומגשימה. בכל מפעל עצמי שלנו אנו מקדמים, מזרזים ומבצרים את המפעל הציוני הכללי. אין אנו מסתפקים בקצב האיטי והמצומצם של הפעולה הכללית. אנו פורצי גדר – משום שאנו דוחקי קץ. לא הסתפקנו בציונות של שקלים וקונגרסים – ויצרנו ציונות של הגשמה. לא מתוך פיסול השקל והקונגרס – אלא מתוך אי הסתפקותנו באלה. אמרנו – ציונות פירושה עלייה לארץ ועבודה בארץ. הוספנו אחר־כך: ציונות פירושה – התיישבות עובדת. תבענו התיישבות מכלל־הציונות. אולם תנועתנו אינה מצטמצמת בתביעות מאחרים. אנו תובעים קודם כל מעצמנו. ואנו רואים את חובתנו להיות לא רק בעושים אלא גם בַּמְּעַשים. הפעולה המשקית שהיא מגופי ההגשמה הציונית מוטלת עלינו לא רק כאובייקט של הפעולה, אלא גם כסובייקט שלה. ועלינו להזדיין באמצעים. היכן נמצאם? קודם כל בתוכנו. אנו כוח כלכלי גדול. כל פועל נוסף היא יחידה כלכלית נוספת. אנו עובדים ומשתכרים – אנו קונים ומוציאים כסף. זהו הבסיס הראשון להוננו העצמי. מחסכון שכרנו ומסידור הספקתנו אנו יוצרים הון עצמי. “המשביר” צריך להיות הכלי לסידור הספקתנו, כל סניף של חברת העובדים באיזה מקום שהוא – הוא סניף “המשביר” באותו מקום. בריכוז כל עניני ההספקה ברשותנו אנו יוצרים מנוף גדול לפעולה משקית. על בסיס השוק הפנימי אנו יכולים ליצור חרושת וחקלאות משלנו.
כל תא משקי שאנו מקימים הוא בסיס לקרדיט. אין שום משק פועל רק באמצעים עצמיים משלו במאה אחוזים. מדוע יבצר מאתנו להוות כוח קרדיטאי ולהשיג אמצעים כספיים להרחבת פעולה על בסיס מסחרי ובנקאי – ככל משק ומפעל כלכלה בן־קיימה? במשק הקואופרטיבי העולמי נמצא את המשען הראשון לפעולותינו הקרדיטאיות. במידה שיגדל היקף קשרינו את המשקים הקואופרטיביים בעולם – תגדל העזרה ההדדית שבינינו וביניהם. אנו יכולים למשוך גם הון פרטי לגמרי. “המשביר” והמשרד לעבודות ציבוריות פועלים בקרדיט מסחרי בשוק הפרטי. אולם יש סכנה שההון הפרטי ישעבד אותנו – אם ברשותנו לא יעמוד הון עצמי שלנו. ויש לנו סיכויים רחבי אופק בצבירת הון מעמדי בכוח תנועתנו בארץ ובגולה. מפעלנו מהווה כוח מוסרי גדול ובו טמון המפתח להתנדבות עממית. הפעולה העצמית שההסתדרות מנהלת בארץ – צריכה להתרחב גם בחו"ל. פה נעשית הפעולה הישרה – פעולת הבניין והיצירה. בגולה צריכה ליעשות פעולת הכשרה ואספת האמצעים. אנו נדבר אל העם בשפה הכי מובנת ומשפעת – בשפת המפעל והמעשה, ואת השפה הזאת ישמע העם ויעשה.
לא כל מוסד בודד – אלא יצירתנו הכללית, הרשות המשקית העליונה של מעמד הפועלים תשמש מכשיר לרכישת הון עצמי.
לשם כל מטרות אלה עלינו לאשר את הסתדרות העובדים כאישיות יורידית בצורת “חברת עובדים”, ולחברה זו נעניק סמכות עליונה של חיקוק, כיוון והתאמה לגבי כל מוסדותינו ומפעלינו המשקיים. לא הסתדרות העובדים כברית הסתדרויות מקצועיות תתאשר – התפקיד המקצועי של תנועתנו אינו זקוק לאישור רשמי. אולם כשם שקיימת בתוכנו רשות עליונה, מחוקקת, מפקחת ומכוונת בכל השאלות המקצועיות, ואין שום גוף ושום תא רשאי לפעול לגמרי על דעת עצמו – אלא הם כפופים לרצון הכללי של המעמד, כי רק בדרך זו אנו יכולים להבטיח את עניני העלייה וצרכי הכלל כלפי האינטרסים האנוכיים של יחידים וגופים בודדים – כך יש לנו צורך ברשות משקית עליונה בעלת סמכות מחוקקת, מפקחת ומכוונת כלפי כל המפעלים המשקיים, אלא שכאן יש צורך גם בסמכות יורידית מוכרת ומאושרת בחוק ממשלתי. כי במשא ומתן כספי ומשקי אנו נתונים במסגרת הפורמלית של החוק הממשלתי גם בארץ וגם בחו"ל. דרושה לנו רשות משקית שיכולה לתבוע ולהיתבע בדין, שיכולה לקנות ולמכור, ללוות ולהלוות, לסדר אפותיקות והתחייבויות לזמנים קצרים וארוכים, ודבר זה לא ייתכן בלי היותה אישיות יורידית. גם כלפי עצמנו, כלפי מוסדותינו אנו זקוקים לסמכות משפטית. הזיקה של כל משק, מוסד ומפעל לרשות העליונה צריכה להיות לא רק זיקה מוסרית – אלא זיקה חוקית. לא דבר שברשות אלא דבר שבחובה, טבוע בגושפנקא רשמית.
אין זאת אומרת שאנו יוצרים שתי רשויות נפרדות. אין אנו מפרידים בין פעולתנו המקצועית ובין פעולתנו המשקית. כל הפרדה כזו סותרת את עיקרי תנועתנו. כל פעולתנו במהותה הפנימית מהווה חטיבה אחת ומכוונת למטרה אחת וכפופה לרצון אחד – רצון המעמד ומטרתו ההיסטורית. חברת העובדים והסתדרות העובדים מזדהות בנושאיהן. כל חבר ההסתדרות הוא חבר חברת העובדים. וועידת ההסתדרות היא וועידת חברת עובדים זהות זו בין הסתדרות העובדים ובין חברת העובדים צריכה לשמש יסוד בל יימוט בכל אירגוננו וסידור פעולתנו. “חברת העובדים” אינה אלא הלבוש המשקי של ההסתדרות. לא רשות נפרדת – אלא מכשיר לתפקיד מסויים בצורה מתאימה ומכוּונת לטבע המיוחד של הפעולה המשקית וצרכיה החברתיים, הכלכליים והיורידים.
החלטת הוועידה.
אגב: החלטות אלו שהוחלטו בוועידה השניה של ההסתדרות – על יסוד ההצעות שבהרצאה הוחלטו, אבל הנוסח של ההחלטות שנדפס כאן הוא לפי הניסוח של ועדת ההחלטות בוועידה.
א. השם.
ההסתדרות הכללית מאשרת את פעולתה המשקית והכלכלית בתור “חברת העובדים העברים הקואופרטיבית להתיישבות, חרושת, עבודות קבלניות והספקה” לפי חוקי הארץ.
ב. חברות.
כל חברי ההסתדרות הנם חברים לחברת העובדים. אין החברה יכולה לקבל חבר, אם אינו חבר בהסתדרות הכללית.
הערה: בתקנות יכנסו סעיפים המגדירים ומבטיחים את זכויות החברים במשקי החברה.
ג. התפקיד.
אירגון, פיתוח והגברת הפעולה הכלכלית והמשקית של כלל הפועלים בכל ענפי ההתיישבות והעבודה בכפר ובעיר על יסוד עזרה ואחריות הדדית.
ד. סמכות.
חברת העובדים הנה בעלת כל המוסדות הכספיים והקואופרטיביים של ההסתדרות הכללית. היא יוצרת מוסדות, מפעלים, קרנות, וברשותה נמצאות מניות היסוד של בנק הפועלים, “המשביר” ושאר בנות החברה. לה זכות הטלת מסים, קביעת שכר העבודה במוסדותיה ובמשקיה (במידה ששיטת משכורת נהוגה שם) וזכות הסידור של מחירי התוצרת. חברת העובדים מביאה לידי התאמה הדדית את פעולות המוסדות השונים, מפקחת על הנהלתם, מאשרת את תכניותיהם, מבקרת את הגשמתן ומכוונת את פעולתם לצרכי כלל הפועלים.
תל־אביב, כג שבט תרפג.
חרושת
מאתדוד בן־גוריון
חוסר העבודה, בטלה מדלדלת ומדכדכת, מבוכת־יאוש, התמרמרות, עזיבת המערכה – שועה זו בוקעת ועולה זה חדשים מתוך האהלים והמחנות, האספות והעתונות של הפועלים בארץ, והדם רועד ומחלחל בלבות אלפי חלוצינו בכל התפוצה.
מקום התורפה הוא תל־אביב, נקודת ההתרכזות של מחוסרי־העבודה, אך אין זו שאלת המקום. טרם היכינו שרשים עמוקים בקרקע העבודה בארץ. טרם הורחב שטח היניקה וההתערות שלנו במידה כזו שנוכל שאת חוסר־עבודה ממושך באחד המרכזים, בלי זעזועים כבדים, חולניים העלולים לערער ולקעקע את קיומנו בארץ כולה. המועקה הקשה והכואבת של מאות בטלים ורעבים משקעת את מוסדות ההסתדרות בהתאמצויות סיזיפיות ומדלדלת את כוחות הנפש של הציבור ושליחיו. כל המרץ והמחשבה נתונים אך ורק לדאגה אחת – סידורי עבודה בכל תנאי, לסימן מה, להצלה פורתא, בכל מיני קומבינציות, בלי הבחנה אם בעבודות האלו אנו יוצרים נכסים כלכליים בני־קיימה שירחיבו ויחזקו את בסיס העבודה, יסוד קיומנו בארץ, או אם אנו מכלים ומבזבזים את הוננו ואוננו לעבודות טלאי וסרק שאין להן פירות וקיום.
אנו נותנים חילנו לזרים. מתוך לחץ המצב האיום אנו משיגים בהתאמצויות מיואשות אמצעים ציבוריים ולאומיים ובונים במחירי רעב ובלי תשלומים בתים וכבישים לבעלי נכסי דלא ניידי, ובמאמצינו אנו אנחנו מגדילים את הצפעים הציבוריים שכל ארסם נטוי נגד מעמד הפועלים. וכל זאת חלף שנים, שלושת ימי עבודה בשבוע.
מתוך דאגה רבה ונאמנה לעלייה אין אנו מרשים לעצמנו לזלזל בכל אפשרות עבודה שהיא, בכל תנאים שהם, ואנו מוסיפים להתלבט בהמצאת כל מיני הקלות זמניות וחלקיות לחוסר־עבודה. ומדרך־קוצים זו לא נזוז גם להבא.
אולם דרך זו – והבחנה זו חייבים להדגיש ולהטעים בכל מאמצי הכרתנו ורצוננו – אינה יכולה להיות דרך המלך של תנועתנו. אנו לא נחזיק מעמד בארץ אם לא נדע להסתפק במועט ולהאחז בציפרנינו בכל פירור־עבודה ורגע קיום, אבל אנו נכרע וניכשל וניפול בנופלים אם נדגול בהסתפקות במועט, אם ההסתפקות במועט תיהפך לשיטת עבודתנו וכיוונה.
בעבודה לסירוגין, בעבודה מתחלפת, מקרית, בעבודת יומיים, שלושה בשבוע לא נקים בארץ מעמד פועלים ולא נקיים את הסתדרותנו היוצרת ולוחמת, שעליה הוטל מטעם ההשגחה ההיסטורית התפקיד המרכזי והמכריע בתנועה של כיבוש ארץ ותקומת עם ועיצוב חברה חדשה, חברת־העובדים, אשר בשם ציונות תכונה.
אנו נחטיא את המטרה אם נראה בשאלת העבודה רק הדאגה למחוסרי העבודה ונסתפק בדאגה זו. את מצבם של מחוסרי־העבודה אפשר להקל על ידי כל עבודה שהיא, – אבל את בסיס עבודתנו וקיומנו, את גוף הסתדרותנו, את מעמדנו הכלכלי והחברתי, את שורש אחיזתנו ויניקתנו בארץ – נחזק ונבצר ונבטיח רק בעבודה קבועה, תמידית, בטוחה, במשך כל ששת ימי החול, לאורך כל השבועות של השנה ובעבודה שערכה קיים ופירותיה שמורים. עבודה המסוגלת להתפשט מתוכה עצמה ולשמש כלי־קיבול לעלייה מתרחבת וגדלה.
ויצירת אפשרויות רחבות של עבודה כזו היא עכשיו הצורך המרכזי של השעה ההיסטורית. מה טבעה ואופיה של העבודה הזאת?
עד גמר המלחמה היתה החקלאות כמעט המשען היחיד של עבודתנו. עם פרוץ העלייה השלישית גדלה גם פעולתנו ההתיישבותית. במשך ארבע השנים האחרונות גדל שטח החקלאות העובדת פי ארבעה מאשר בעשר השנים הקודמות. עם כל זאת ברור שאין החקלאות, ואם גם יתרחבו תחומיה, מסוגלת לקלוט את העלייה החדשה, גם זו המוגבלת המצומצמת של ימינו אלה, וּודאי שלא תעצור כוח לספק את הצרכים של עלייה גדולה ורחבה, – שבלעדה אין זכות ותוכן ויסוד לכל קיומנו בארץ. ההתיישבות החקלאית היתה והנה ותוסיף להיות חוט השדרה של תנועת העבודה בארץ, המניע המרכזי של העלייה החלוצית, הגשמה המחייה והכוח המפרה של כל פעולתנו. אבל לא נעצום את עינינו בפני גבולי יכלתה. מהחקלאות בלבדה לא תוושע העלייה.
העלייה השלישית שנשאה בחזון ההתיישבות מצאה את הדרך לחקלאות כמעט חסומה וגדורה לפניה ונאלצה להבקיע מסלולים חדשים לעבודה, ובכוחות עצמה כבשה כר־פעולה חדש ויצרה, כמעט בין־לילה, את המכשיר רב־האונים וגדול הפעלים והמאמצים הנקרא בשם “משרד לעבודות ציבוריות ובניין”, שציין קו־פעולה חדש ופתח אפקים רחבים ואפשרויות רחבות בעבודות ציבוריות, ויצר בסיס ותוכן לעליית־האלפים הראשונה – ומי יודע אם לא הוא הוא שהציל את כל התנועה הציונית בתקופה זו של תקוות מופרזות, אפס־פעולה ואכזבות מרות מפשיטת רגל והתרוקנות תכנה.
ומכשיר זה עוד ימלא תפקיד חשוב ואחראי במאמצי העלייה על דרכה רבת המכשולים והפגעים לעבודה בארץ. וההסתדרות ממלאה כרגע שליחות גדולה של העלייה בבצרה ובבססה את המכשיר הזה בצורתו החדשה “סולל־בונה”, בצורת חברה מאושרת בעלת הון משלה בתור הבת הבכירה של “חברת העובדים”.
עם כל זאת הגיעה עכשיו השעה למתוח קו פעולה חדש, רחב, רב־האפשרויות וגדול האופק אשר יפתח מקורות־עבודה חדשים ואשר ישאב כוחות ואמצעים מתוך חוגים חדשים רבי־מספר ועשירי אמצעים ואדירי כשרון המעשה שלא השתתפו עד היום בעבודותינו הקודמות, – ואשר ישמש בסיס נאמן ואיתן ליצירותינו המשקיות בחקלאות ובעבודות ציבוריות.
הגיעה השעה לגשת להקמת מפעלי חרושת גדולים של ציבור הפועלים ברשות הפועלים, באמצעיהם ובמאמציהם. לא בניגוד לקווי פעולתנו הקודמים, לא מתוך המעטת דמותם וצימצומם להבא – אלא להיפך, לשם הרחבתם, ביסוסם, קביעותם והצטרפותם להקמת משק־פועלים אדיר, רב־ענפים, הנושא את עצמו וגדל מתוכו.
מפעלי־חרוֹשת אשר יעסיקו בקביעות מאות ואלפים פועלים ואשר ישמשו מקלט בטוח ונאמן לעלייה על יד ההתיישבות החקלאית, העבודות הציבוריות והבניין ומשקי הרכוש הפרטי.
מפעלים אלה ידרשו, כמובן, אמצעים כבירים. היימצאו לנו האמצעים האלה? אני עונה באמונה ובבטחון גמור: כן! האמצעים הכבירים יימצאו אם רק יימצא בנו הרצון, האומץ והעוז להשיג אותם, ואם תגבר בנו ההכרה שהצורך במפעלים גדולים נתבשל. אנו לא מעריכים כראוי את יכלתה של תנועתנו. לא יכלתו של פלוני ואלמוני, אף לא יכלתו של מוסד זה או משנהו, כל אחד מאלה הוא מוגבל ומלא ליקויים – אני מדבר על יכלתה של התנועה, של תנועת פועלי ארץ־ישראל, שמרכזה הסתדרות העובדים הכללית, והיקפה יתפשט בכל הארצות וכוללת את כל הבריא והרענן וצמא־ההתחדשות שבתוך הנוער העברי, תנועת הפועלים והתנועה הציונית. בתנועת פועלי ארץ־ישראל מקופל, כמו בעוּבּר בראשית גידולו, כל כוח ההפראה והצמיחה של מרץ היצירה הגנוז והכמוס בתוך ההמון העובד והנוער העברי. מתוך המועקה המדכאה של קשי מצבנו בארץ אין אנו רואים את האותות החדשים המבשרים תקופה חדשה בעבודתנו להבא: התקרבות המוני הפועלים היהודים לתנועתנו, התלכדות כל ענפי הציונות הסוציאליסטית סביב ההסתדרות, התעוררות הנוער הדוגל בשם העבודה בארץ, ההתעניינות המתגברת בתוך תנועת הפועלים האינטרנציונלית במפעלנו בארץ, כל הביטויים והגילויים האלה של השפעתה המוסרית של תנועת פועלי ארץ־ישראל המגובשת בתוך ההסתדרות הכללית.
חזון האיחוד שנרקם בפגישת הגדוד האמריקני והארץ־ישראלי במדבר מצרים ומצא ביטויו בוועידת “אחדות העבודה” בפתח־תקווה – חזון הקמת ציבור פועלים מאוחד בארץ שישמש מנוף, מחנך ומדריך להמוני הפועלים ובני־הנעורים היהודים בכל הארצות, ירכז את כל מרצם ועבודתם לבניין חברת העבודה העברית בארץ־ישראל – חזון זה מתחיל לרקום עור המציאות. אלפים ורבבות מטובי פועלינו ונעורינו בכל הארצות, מברית הריפובליקות המועצתיות ברוסיה ועד המדינות המאוחדות באמריקה, ערים לכל המתהווה בתוך תנועת פועלי ארץ־ישראל ונכונים להיענות לקריאת ההסתדרות.
חצי מיליון הפועלים היהודים המאורגנים באמריקה – הכוח המדיני והכלכלי והעצום הזה, הגדול שבכל חלקי הציבור המאורגן בתוך העם היהודי, לא רק באמריקה, כי אם גם בכל הארצות, הענק הזה החל להתנער. עוד אינו עומד כולו בתוכנו, אולם התנגדותו וזרותו לעבודתנו היא כבר נחלת העבר.
כשהצעתי במועצת ההסתדרות האחרונה יצירת קרן החרושת של שלושים אלף פונט ושנפנה לפועלי אמריקה לאסוף את הקרן הזאת – נראתה הצעה זו להרבה חברים כהפלגת הדמיון. והנה רק כעבור ימים אחדים לאחר סגירת המועצה קבל הועד הפועל של ההסתדרות מכתב מאמריקה, שבו מודיעים לנו על החלטות ראשי ההסתדרויות של הפועלים היהודים באמריקה לאסוף קרן של מאה וחמישים אלף דולר בשביל פועלי ארץ־ישראל.
האמצעים הדרושים להקמת מפעלי חרושת גדולים של ציבור הפועלים נשיג לא רק מתרומות של חברינו וידידינו בכל הארצות. למפעל זה נוכל למשוך גם את אמצעי ההון הפרטי הרוצה להשתתף בבניין הארץ והשואף יחד עם זאת להבטיח את קרנו ורווחיו. לא לשתף את הפועלים במפעלי הרכוש הפרטי ורווחיו – שותפות זו אינה אלא לרועץ למעמד הפועלים – אלא להיפך: לשתף את הרכוש הפרטי במפעלי הפועלים, המתנהלים על ידי מוסדות ההסתדרות ונמצאים ברשות “חברת העובדים”, ולתת להם חלק ברווחים או להבטיח להם אחוזים קבועים.
שצורה זו של שיתוף הרכוש הפרטי במפעלי פועלים אפשרית, מראה לנו המציאות הכלכלית של רוסיה הסובייטית. אף שם משתתפים בעלי רכוש זרים במשקי השלטון המועצתי. ששם יש לבעל הרכוש עסק את ממשלת פועלים ולא רק את משק קואופרטיבי של פועלים – אינו טעם לשבח אלא לפגם.
מפעלי החרושת אשר תקים ההסתדרות עלולים לתת כיוון חדש לכל פעולתנו היישובית בארץ. כל בתי־החרושת של ההסתדרות יתרכזו בנקודות היישוביות של פועלי העיר החדשה – עיר העבודה.
הרעיון של יצירת עיירות חקלאיות לפועלי העיר ולעובדי הרכבת לשם ביסוס קיומם ועתידם של פועלי העיר – שהכריזה עליו וועידת “אחדות העבודה” לפני שנה, ושנתקבל בוועידה השניה של ההסתדרות הכללית מתוך הכרת “הצורך לרכז את פעולת ההתיישבות של פועלי העיר ועובדי הרכבת ולכוונה במגמת בניין שכונות שדה גדולות בקרבת הערים בקשר עם משקי ירקות, פירות, עופות וחלב” – הרעיון הזה העומד להתגשם, בשם “שכונת עובדים”, ימצא את תיקונו ותוכנו המלא והשלם במפעלי חרושת גדולים, אשר ישמשו נקודות אחיזה ומשען כלכליות ומרכזיות לקיומן העצמי של השכונות.
שכונת העובדים התלויה כולה בעבודה שכירה בעיר הזרה לא תיכון, וגורלה יהיה כגורל מושבי הפועלים שעלו לפני 15 שנה במחשבתם של חובבי־ציון למען אפשר עבודה שכירה עברית במושבות, – על ידי הוספת משק ביתי זעיר שייקל את קיום הפועל בעבודתו אצל האיכר. בלי ביסוס משקי רחב העומד ברשות עצמו ואינו תלוי בעבודת העיר הזרה תהא השכונה תלויה על בלימה. ההתיישבות העירונית של הפועלים תיכון אם תתבסס על חרושת רחבה עצמית של פועלים. מפעלי החרושת ישמשו גרעין כלכלי איתן אשר סביבם יתרכזו גם הפועלים שעבודתם נמצאת במשק הפרטי בעיר, וכל היישוב החרושתי הזה, העובד במשקי הפועלים שבתוך השכונה ובמשק הרכוש הפרטי שבעיר, יוקף איזור חקלאי של משקי חלב וירקות, פירות ועופות. משקי חרושת של הפועלים אשר יתרכזו בשכונת העובדים לא יהיו תלושים מן הקרקע ומורחקים מן הטבע והשדה כחרושת הקפיטליסטית.
החרושת והחקלאות, המכונה והטבע, בית החרושת והגן, המוטור והפרה, הפטיש והמעדר יתלכדו יחד בעיר העבודה החדשה, בגיא־החרושת.
ירושלים, ה שבט תרפד [קונטרס קנ"ו]
"ניר"
מאתדוד בן־גוריון
(מהוויכוח בוועידה החקלאית)
אני רוצה בדברי אלה לעמוד רק על שתי שאלות: שאלת החברות בניר ושאלת מניות היסוד הניתנות לחברת העובדים. התקנות של “ניר” אינן הלכה למשה מסיני, ומניח אני כי יש למצוא ביטוי יותר מעולה ונוסחאות יותר טובות משמצאנו אנחנו, מנסחי התקנות המוצעות לפניכם. אולם עיקר התקנות הוא לא ב־32 הסעיפים – אלה יכולים להיות טובים או רעים ונתונים לשינויים. העיקר הוא בסעיף שאינו כתוב כלל בתקנות, והסעיף הבלתי כתוב הוא הוא שקובע את מהותו וערכו של “ניר” – וסעיף זה הוא – הזהות שבין “ניר” ובין הסתדרות הפועלים החקלאים. מי שאינו רואה את התקנות לאור סעיף זה – מחטיא את המטרה, וכל הצעה שיש בה ביטול הזהות – הופכת את הקערה על פיה.
“ניר” אינו דבר חדש, ובוודאי שאינו “טרוסט לניצול” ולא “גרדום המונף על היצירה האורגנית של ההסתדרות החקלאית”. “ניר” אינו אלא ההסתדרות החקלאית – לא פחות ולא יותר. בלי הנחה זו אין להתווכח לא על “ניר” ולא על חברת העובדים. חברת העובדים זהו לבוש משפטי משקי של ההסתדרות הכללית, ו“ניר” – של ההסתדרות החקלאית, ולשניהם אין סמכות אחרת וחברות אחרת מאלה שיש להסתדרות.
“ניר” אינו לא סוציאליזציה ולא קואופרציה במובן המקובל. אין זה מוסד לריכוז רכוש, לא טרוסט. הוא לא בא לרכז הון באופן קפיטליסטי לשם ניצול וגם לא באופן קואופרטיבי לשם המעטת ההוצאות או הגדלת השכר, כאירגון קואופרטיבי של צרכנים ויצרנים. “ניר” הוא גדול וחשוב מזה. “ניר” כהסתדרות הוא ריכוז של עובדים לשם יצירה התיישבותית, “ניר” זוהי חברת העובדים החקלאיים לשם הרחבת ההתיישבות העובדת. ואם מישהו רוצה ללמוד על “ניר” מדוגמת הקואופרציה באנגליה, שבה מאורגנים הצרכנים בקואופרטיב, והקואופרטיבים בברית של קואופרציות – הרי זה מראה כי אינו מבין חברת העובדים מהי. היסוד של חברת העובדים הוא האיש העובד וכשרונו ורצונו ויכלתו ביצירה המשקית. כל ההון והרכוש שאנו מרכזים בחברת העובדים אינו אלא אמצעי לברוא יסוד של קיום לאיש העובד ולכלל העובד, לעם העברי השב לארצו. ההון הוא בידינו רק כלי לשמשנו בעבודתנו וביצירתנו. כשם שהמקל אינו יד והמשקפים אינם עינים אלא כלי עזר – כך ההון והרכוש לגבי חברת העובדים אינם אלא אמצעים וכלים להגברת כשרון יצירתו ההתישבותית של העובד. העיקר הוא – הפועל וכשרונו להשתמש בכלים אלה. דבר זה יש לקבל או לשלול, הבסיס של חברת העובדים ו“ניר” הוא – הפועל ואירגונו לשם יצירה משותפת ברשות המעמד. לשם כך דרושה זהות בין חברת העובדים ובין ההסתדרות הכללית, זהות בין “ניר” ובין ההסתדרות החקלאית. הבוחרים והמחליטים בניר הם הבוחרים והמחליטים בהסתדרות, בין אלה שיש להם כבר משק ובין אלה שאין להם.
אפשר כמובן להציע וליצור גם אירגונים אחרים, ואנו מסדרים גם אירגונים אחרים. אנו מייסדים קואופרטיבים, ואפשר לייסד ברית של קואופרטיבים – אבל אין זו יכולה לבוא במקום “ניר”. ב“ניר” צריכה להישאר הזהות האישית בינה ובין ההסתדרות, אם כי אין זהות התפקידים.
ועכשיו לשאלת מניות היסוד.
בוועידה זו דובר הרבה על היחסים שבין המתיישבים – הפועלים החקלאיים – ובין המיישבים – קרן היסוד וקרן הקיימת. והיו חברים שראו ב“ניר” רק חברת המתיישבים. זוהי טעות. אין “ניר” רק חברת מתיישבים בלבד. “ניר” כהסתדרות החקלאית יותר משהיא אירגון של מתיישבים היא צריכה להיות אירגון מיישב. ערכה של “ניר” ותפקידה החשוב הוא בהיותה הסתדרות מיישבת. דבר זה קובע את אפייה של תנועתנו ומפלה אותה מתנועת פועלים אחרת. בארצות אחרות המשק נתון ומעמד הפועלים נתון. מלחמתו של מעמד הפועלים היא מלחמה על שחרור הפועל הקיים ושלטונו על המשק הקיים. אצלנו אין עדיין משק ואין עדיין מעמד, אנו רק שליחים, ושליחותנו היא ליצור משק עברי ולפלס דרך להתיישבות העם כעם עובד, אין אנו אלא חלוצי העם העובד הזה.
כל אחד לעצמו הוא מתיישב, ויש לו הדאגות, החובות, הצרות, התביעות של מתיישב, והציבור בכוחו המאורגן ובאמצעיו המרוכזים צריך לטפל בכל אלה ולהגיש עזרה למתיישב. אולם אנו נתחייב בנפשנו אם נראה את עצמנו רק כמתיישבים ותובעים ונסתפק בתפקיד לבצר ולבסס את עמדותינו הקיימות. כל הקיים אינו אלא מכשיר להקמת עמדות חדשות. כל ציבור הפועלים הנמצא בארץ אינו אלא מנוף היסטורי ליצירת המעמד העובד שיהיה לעם. במובן זה אנו מיישבים.
בארצנו אין ההון בלבד יכול ליישב. גם רוטשילד במיליוניו הרבים לא הצליח להקים התיישבות עברית, כי לא נשען על העובד המתיישב. תנועתנו הכירה בערך היוצר של העובד – הנושא והנשוא גם יחד במהפכה שעלינו לחולל בחיי העם.
אנו מאחדים בגופנו את המתיישב והמיישב, את מגשים הציונות ואת התגשמותה, ובזאת סוד כוחה וגדולתה של תנועתנו.
וזהו פשר מניות־היסוד הנתונות לחברת העובדים, לעשותה כוח מכריע ב“ניר”. אם תשכחו שמאחרי התקנות המוצעות עומדת ההסתדרות עם כל מה שיש בה – עם כל המאוויים, הרצונות, הכיבושים והמפעלים של תנועתנו – יש בתקנות אלו להטיל אימה ופחד על ציבור הפועלים החקלאים, שכאילו מרכיבים עליהם בכוח שלטון אנשי העיר בצורת מינהלת חברת העובדים, כאשר נוסח הדבר בוויכוח על “ניר” לפני הוועידה. אולם אם תראו את ההסתדרות הכללית ואת תפקידה ליישב יהודים בארץ ישראל כפועלים – תכירו שאין להקים מחיצה בין העיר ובין הכפר, ואין לצמצם את כל התפקיד המיישב של תנועתנו רק בהסתדרות החקלאית בלבד. אין אנו רוצים שהעיר תהיה לחנוונים ושבכפר ישב ה“מוזשיק” מחוסר התרבות שחלם עליו לילינבלום. אנו רוצים להקים עם עובד העומד על מרום הפסגה התרבותית, אנו רוצים בהתיישבותנו החקלאית בכפר לספק את מרבית צרכינו לא רק מפרי השדה אלא גם מפרי המלאכה, החרושת, המדע והאמנות, לבל יהיה הכפר תלוי כל כך בעיר, ואנו רוצים שהעיר הניבנית בא"י – ויש הכרח שתיבנה גם עיר, כמו שיש הכרח ברכוש פרטי – תקים מסביבה שכונות עובדים ותקיף איזורים חקלאיים, למען לא ייעקר גם העובד העירוני מהאדמה ולא יורחק לגמרי מריח השדה וידע אף הוא טעם גן וירק ועץ משלו.
אין חברי ההסתדרות החקלאית בלבד יכולים להיות הפוסקים האחראיים בכל שאלות ההתיישבות. כל ציבור הפועלים, בין בכפר ובין בעיר, מעוניין בפעולה ההתיישבותית ואחראי לגורלה.
אילו היו בהסתדרות הציונית מאורגנים מגשימי הציונות ולא רק קוני השקלים, כי אז היינו צריכים למסור לאירגון זה את מניות־היסוד. אולם ההסתדרות היחידה של מגשימי הציונות היא הסתדרות הפועלים בארץ. לא אנו לקחנו לעצמנו את הגשמת הציונות במונופולין. להיפך, אנו בורחים ממונופולין ורוצים להנחיל את רצוננו לעם כולו, אלא שאחרים “מסתפקים במועט” ומשתמטים מהגשמת הציונות, ואנו העמסנו על עצמנו ביודעים וברצון את כל הנטל: את הייעוד ההיסטורי של גאולת העם במהפכת־העבודה בארץ. ונושא הייעוד הזה לא רק הפועל החקלאי אלא כל הבא לעבוד בא"י, וכל העובדים, בין אלה שזכו בעצמם להתיישב על הקרקע בכפר ובין אלה שהוטל עליהם או שבחרו לעצמם לעבוד בעיר – הם שותפים ביצירה ומכריעי גורלה. זהו פשר מניות היסוד.
חיפה, כא שבט תרפו [“דבר” 219]
פעולה משקית והון מעמדי
מאתדוד בן־גוריון
(מתוך הרצאה בוועידה החמישית של אחדות העבודה)
עם ייסוד “ניר” הושלם באופן נורמלי בניין “חברת העובדים”; אין זאת אומרת, כי חברת העובדים כבר קיימת למעשה. הקימונו מסגרת ועלינו למלאה בתוכן חברתי וכלכלי. תוכן זה לא יתמלא בבת אחת. ביסוד חברת העובדים התכוונו בשורה הראשונה לשני אלה: להגביר את כשרון יצירתו וקוממיותו המשקית של מעמד הפועלים ולהבטיח את שלטון המעמד על כל מפעליו, מוסדותיו ומשקיו של ציבור הפועלים. לשם כך עלינו לדאוג עכשיו לשני דברים: הון מעמדי והנהלה משקית עליונה. בלי שני אלה לא תיתכן כל פעולה כלכלית שיטתית מכוונת של חברת העובדים. כל המוסדות המשקיים המרכזיים של ההסתדרות כורעים עכשיו תחת סבל האחריות היישובית המוטלת עליהם, מבלי שיהא להם ההון המספיק למילוי תפקידם בהצלחה. ואת ההון הדרוש לנו עלינו להבטיח משני מקורות: מאמצעים לאומיים ומאמצעים עצמיים.
בשיתוף ההון הלאומי במוסדותינו נתקלנו עד עכשיו במכשול גדול העלול לסכן את כל פעולתנו המשקית – בקיפוח האבטונומיה של מוסדותינו. הוועידה של ההסתדרות תצטרך להכריז מלחמה נמרצה נגד משטר האפיטרופסות שההנהלה הציונית מנסה להכניס לתוך מוסדות ההסתדרות. כוח היצירה של הפועל העברי בארץ יונק מתוך רגש האחריות המלאה למפעלו. מתוך ההכרה שאין הוא משמש מכשיר עיוור בידי אחרים, אלא מביא בעבודתו לידי גילוי את כל עצמותו, וכל שלטון זר עלול רק להמית את נשמת היצירה ולהקהות את רגש האחריות.
בהון הלאומי בלבד לא נוכל לשים את כל מבטחנו. בלי הון מעמדי, אשר לא רק יעמוד ברשותנו, אלא גם ייצבר וייאסף על ידינו, לא נחזיק מעמד וגם לא נמשוך הון לאומי. לא כל חלקי ציבור הפועלים בארץ הכירו בבת אחת בצורך של כלים משקיים מיוחדים והון עצמי של מעמד הפועלים בארץ, אולם עכשיו אין כמעט חוג אחד בתוך ההסתדרות אשר יכפור בזה. אולם אם גם הוכרה הלכה זו על ידי כל ההסתדרות, הרי למעשה לא התגברנו על חשבונות וטרוניות מפלגתיים ודבר הקמתה של הקרן המרכזית של התנועה – הקפא“י – עלול להיהפך לסלע מחלוקת בהסתדרות. נודה, שגם בריתנו אינה נקייה משמץ אשמה בדבר זה. חלק מחברינו בגולה עשה משגה כבד בהתנגדו לדרישה של אחדות העבודה בענין מסירת הקפא”י מרשות הברית לרשות ההסתדרות. לאחר ייסוד ההסתדרות הכללית לא היה עוד מקום בארץ לפעולה משקית מיוחדת של מפלגות, והקפא“י – המכשיר הראשון שנוצר ע”י פועלים לשם פעולה משקית עצמית בארץ – היתה מחוייבת לעבור מיד לרשות ההסתדרות. הברית עיכבה את ההעברה הזאת במשך שנים אחדות ועיכוב זה גרם ליצירת יחס לא טוב למוסד זה מחוץ לחוגי מפלגתנו. איני מתכוון בזאת להזכיר עוון, כי אם אני רוצה להיות צודק ביחס לאלה שאינם צודקים לגמרי ביחס לקפא“י. עלינו להכיר שבעצמנו גרמנו במידה ידועה ליחס השלילי לגבי הקפא”י מצד חלקים שונים של ההסתדרות בארץ ובני בריתה בגולה. ברם, הכרת אשמתנו אינה מצדיקה את העמדה השלילית ביחס לקפא“י, עכשיו, לאחר שהקפא”י עברה לגמרי לרשות ההסתדרות ונתבטלו כל הזכויות המיוחדות שהיו לברית פוע“צ במוסד זה, ההתנגדות לקפא”י המתגלה עכשיו בחוג מסוים בהסתדרות אינה אלא טרוניה מפלגתית, והטענות הנשמעות בחוג זה נגד הקפא“י אינן כנות. לא נכון, שאוסף הכספים בשביל הקפא”י נעשה בצורה הפוגעת בכבוד פועלי א“י. הוועידה של א”י העובדת, שהחליטה על העברת הקפא“י לרשות ההסתדרות, החליטה על מס עצמי לקפא”י, והמגביות לטובת הקפא“י נערכות באותם הדרכים שנערכות המגביות לשם הקרנות הלאומיות והמוסדות האחרים של הפועלים. ואשר לעצם הצורך בקרן מרכזית אשר תספק את כל צרכי התנועה ותשמש גם להשקעות חוזרות וגם לקרן אבודה בשביל השקעות בלתי חוזרות (כגון, עזרה תרבותית, רפואית, אירגונית) – אין כל חילוקי דעות בהסתדרות. ביחוד זקוקה הקואופרציה היצרנית לקרן זו, ועל וועידת ההסתדרות להכריז על הקפא”י כעל הקרן המרכזית של תנועתנו, המשותפת להסתדרות בארץ ולכל בני בריתה של א"י העובדת בגולה.
תל־אביב, כב חשוון תרפז [דבר 442]
מלחמת המעמד (1925–1933)
מאתדוד בן־גוריון
השיטנה נגד ההסתדרות ופירותיה
מאתדוד בן־גוריון
הקיטרוג והדילטוריה נגד הסתדרות העובדים הולכים וקשים. חלוצי הכיבוש הלאומי בעבודה, בעלייה, בהתיישבות, בתחיית השפה חטאו שאול: הקימו בארץ הסתדרות רבת-פעלים השומרת ומגינה באמונה ובאומץ על זכות עבודתם ועל זכות יצירתם בארץ. ואת החטא הכבד הזה לא יוכלו לסלוח להם נביאי “הייזמה הפרטית”, ויֵצא הקול בכל תפוצות ישראל: הסתדרות העובדים עליך! הפועלים תפסו את רסן הממשלה בידם, השליטו את מועצותיהם בערים והדבירו תחת רגלם את כל היישוב – ובעלי ההון והייזמה הנוהרים באלפיהם לבנות את הארץ אינם מוצאים עוד מנוח תחת כף רגלם.
מהנלבקי עד הֶסטר סטריט, וממלון-יוז ועד גרֶט רוֹסל הקיפה הזעקה את המחנה: “הייזמה הפרטית” בסכנה! בניין הארץ עומד ליהרס! בעלי ההון בורחים מתיגרת הדיקטטורה של ההסתדרות!
והגוטליבים בוורשה, הגולדברגים בניו-יורק, והאיזמוז’יקים בתל-אביב מגייסים את שפעת הקלגסין של גדוד מגיני “הייזמה הפרטית” נגד הסתדרות הפועלים בארץ, ו“דואר היום” מנצח על המלאכה הקדֵשה – להציל את בניין הארץ מידי מהרסיה ומחריביה שבתוך הסתדרות העובדים.
אמנם, את כוחם של המצילים האלה לא ראינו עד היום הזה לא בייזמה ולא בבניין. אנשי הייזמה האמיתית עושים את מלאכתם בשקט ובביטחה, אנשים כרוטנברג “יוזמים” ובונים, ובעלי ההון שיש להם הרצון והיכולת נאחזים בארץ ומסייעים לבניינה – ואין “שלטון הפועלים” מפריע להם בייזמתם.
אולם טפילי “הייזמה הפרטית”, חדלי האונים וסריסי הרצון, שאין כוחם אלא בהבל-פיהם – אלה מרעילים את האוויר בשיקוציהם ומטילים את זוהמתם בדעת הקהל. “החלוצים” שנישאו אתמול על שפתי כל מטיף ציוני – נעשו פתאום לחֶבר משחיתים, והסתדרות העובדים שעליה נשען כל מפעל-הכיבוש של התנועה הציונית – נהפכה למפלצת.
ופעולת ההסתה והשיסוי נשאה כבר פרי-הילולים.
בתל-אביב, במרכז הספסרות המפריחה את “הייזמה הפרטית” בספקולציה קרקעית ובהפקעת השערים – עברו המשטינים מדיבורים למעשים.
אספסוף של ספסרי-הבניין, שהכתירו עצמם בשם הכבוד הגנוב “אגודת עובדי הבניין”, הכריזו מלחמת-מצווה נגד ההסתדרות ובנשק המורעל של הלוקאוט יצאו להרוס את מועצת פועלי יפו. מאות פועלים השבתו מעבודתם.
כאן לפנינו לא ריב כלכלי רגיל, כגון סכסוך בשאלת המשכורת או שעות העבודה. אדרבה, “אגודת עובדי הבניין” מבטיחה במודעות קולניות המודבקות בכל רחובות תל-אביב לפועלי הבניין הרים וגבעות: מינימום של 30 גרש ליום, הבטחה באחריות, שמונה שעות עבודה, מס לקופת-חולים ועוד ועוד. כאן יש לפנינו התנקשות בקיום ההסתדרות. הקבלנים דורשים מהפועלים רק דבר קטן אחד: עזיבת ההסתדרות וביטול מועצת פועלי יפו או בלשונם “שלטון האגרוף והשוט של מ. פ. י.”. זוהי מהדורה חדשה ומתוקנת של המלחמה בעד הייזמה הפרטית. קנאי הספסרות לוחמים בעד חופש הייזמה של – – הפועלים ושיחרורם משלטון ההסתדרות…
ובמלחמה זו כל האמצעים כשרים: הפרעת העבודה, הרעבת הפועלים, עלילות ודיבות, פרובוקציה נגד מוסדות ההסתדרות. אין בודקים בשעת מלחמה. ועתונות המזרחי והלבנטינים מסייעת כדרכה למלחמת-הקודש ופולטת רוק וארס על ראשי הפועלים ושליחיהם. והכל, כמובן, לשם שמים – לשם בניין הארץ וטובת הפועלים, הנאנקים ונענים תחת “דַבָּרות” שליטיהם.
ציבור הפועלים ידע איך להתייחס להתנקשות פרובוקציונית זו, ויענה ל“מיטיביו” ואפיטרופסיו – בכוחו המאורגן, במשמעתו ההסתדרותית, באחדותו המעמדית.
סדר, משמעת, אחדות! בשלוש אלה יעמוד הפועל נגד תוקפיו ושוטניו.
ביפוֹ העמדו הפועלים בפני התקפה גסה וצינית של הקבלנים הספסרים; השבתת העבודה באלמות.
בחיפה נתקפו הפועלים באופן בלתי ישר על ידי הספסרים ומפקיעי השערים – והכרחו לאחוז בנשק השביתה למען הגן על צרכיהם המינימליים ואפשרות קיומם בעבודה.
לפני שנה, שנה וחצי, כשחוסר העבודה הממושך והמבהיל המיט חרפת-רעב על מאות פועלים, מצאו נותני-העבודה בחיפה שעת-כושר להפחית את המשכורת למטה מהמינימום: ב“נשר”, בטחנה הגדולה, ב“שמן” ועוד נאלצו הפועלים לעבוד בפחות משלושים גרש ליום. פחד הרעב הכריח הרבה פועלים לעבוד במקומות-עבודה שונים גם בעשרים וגם בחמישה-עשר גרש ליום. המשכורת הזעומה לא הספיקה אף לצרכים ההכרחיים, אבל לא היה כל מוצא אחר. חוסר-העבודה עשה שמות.
תגבורת העלייה וכניסת ההון הלאומי והפרטי הביאו לידי הטבת מצב העבודה. המצב הלכלכלי בארץ הורם – חוסר-העבודה כמעט חלף, אולם בעקבות הטבת המצב וריבוי העלייה עלו השערים וצרכו. החיים נתייקרו. כיכר לחם שעלה לפני חצי שנה שני גרשים– מחירו היום שלושה. האמיר היוקר גם בשאר צרכי החיים. שכר הדירה נכפל ונשלש. חיי הפועל במשכורתו המקוצצת למטה מכל מינימום נעשו בלתי-אפשריים. דרישת הפועלים להחזיר את המינימום של המשכורת – לא מצאה אוזן קשבת בקרב המנהלים. המשכורות הגבוהות של הפקידים שאינן עומדות בכל יחס נורמלי למצב הכלכלי של הארץ – מחייבות “קימוצים” על חשבון השכר הזעום של הפועל. המותרות מצד אחד דורשות קיפוח לחם-החוק מצד שני. ובמה יתרצה הפקיד לאדוניו אם לא בשכר-העבודה הנמוך?
כל הטענות הצודקות וההוכחות הבולטות של הפועלים – שאי-אפשר להם להתקיים בפחות ממינימום – לא הועילו, והפועלים הכרחו לאחוז באמצעי האחרון הנמצא ברשותם, באמצעי השביתה, למען קבל חזרה את המינימום ההכרחי שנגזל מהם בימי חוסר-העבודה.
תל-אביב, טו שבט תרפה [קונטרס רד-תוספת]
בנין הארץ והפועלים
מאתדוד בן־גוריון
הסיכסוכים ביפו ובחיפה נוגעים ביסוד קיומו של ציבור הפועלים. במקום אחד מתנקשים בזכותם להתארגן – במקום שני מקפחים את אפשרות קיומם הכלכלי.
אולם הסיכסוכים האלה נוגעים לא רק לציבור הפועלים בלבד, כאן יש לפנינו עניין יישובי לאומי, עניין ציוני כללי.
בלעג ובקלס נפגש הפועל העברי בבואו לפני עשרים שנה לארץ ודגל-העבודה בידו. והרבה שנים היה הפועל עזוב ובודד במלחמתו המרה והנואשה על חובת-העבודה וזכות-העבודה בבניין הארץ. הרבה מאמצים וקרבנות נדרשו מאת הפועל עד אשר הצליח להנחיל לתנועה הציונית את הכרת האמת האלמנטרית והיסודית והמכרעת: שבעבודתנו אנו תיבנה הארץ – או שהארץ תהיה לא לנו. אולם עד היום הזה לא הבינו גם רבים מבין טובי הציונים ועסקני היישוב הנאמנים את פשר האמת הפשוטה הזאת, שעבודה עברית פירושה – עבודה מאורגנת ועבודה המקיימת את בעליה. בלי שני התנאים המוקדמים האלה לא תיכון העבודה העברית בארץ.
במצב של אנרכיה והפקרות ביחסי העבודה והרכוש, כששוק העבודה לא יהיה מסודר ומרוכז בידי הסתדרות הפועלים והשגחתה המתמדת והפעילה לא תהא פרוסה על תנאי העבודה – אין כל אפשרות לקיומו של הפועל העברי בארץ. הגורס עבודה עברית ואינו גורס בנשימה אחת גם את העבודה המסודרת והמאורגנת אינו אלא מרמה עצמו או אחרים. אם למרות שוק-העבודה הארצי הפרוע, למרות מציאותו של פועל זול, למרות חוסר כל הגנה חוקית, למרות העדר מסורת של יחסי עבודה מודרניים, למרות חוסר-העבודה המתמיד, למרות עליית עובדים בלתי מומחים ובלתי מאומנים, למרות כל הגורמים השליליים האלה ודומיהם יש בארץ פועל עברי בחקלאות, בבניין, בחרושת, ברכבת וכו' – אין זאת אלא הודות לפעולתה וכוחה ומאמציה ופיקוחה של ההסתדרות המלווה את הפועל העברי בדרכו הקשה רבת-המכשולים. בלי ההסתדרות לא יתקיים בארץ הפועל העברי, והמרים יד בהסתדרות – חותר תחת קיומה של העבודה העברית.
ועוד תנאי מוקדם לקיום העבודה העברית – אפשרות של סיפוק הצרכים ההכרחיים בשכר העבודה. וייאמרו הדברים בפשטות ובגלוי: משק שאינו מחייה ומפרנס את עובדיו אין לו זכות קיום, ומוטב לו שלא ייווצר משייווצר. בניין הארץ פירושו קודם כל הבטחת קיומו של הפועל ובני משפחתו. רק בהיבנות מעמד הפועלים נבנית הארץ. הפועל העברי אינו צריך עוד להוכיח למי שהוא את נאמנותו ומסירותו לבניין הארץ. ורק תמימים גדולים או נוכלים גדולים ידמו בלבם שהפועל יַרשה לקפח את זכות קיומו האנושי בשם “בניין הארץ” של הספסרים ושמשיהם המתעטפים בטלית של מצילי היישוב.
יודע הפועל העברי כמה מאמצים ואמצעים וייזמה ועמל והתנדבות חלוצית דרושים למען הכשיר את הארץ לקליטת העלייה ולבניין משקה. כיסוד היסודות וכעיקר העיקרים בבניין הארץ רואה הפועל את חובת-העבודה, ויודע הוא מה חובה זו דורשת ממנו. וכמו כן יודע הוא שמילוי החובה הזאת תלוי בשני תנאים, תנאי בני גד ובני ראובן: הסתדרות העובדים וקיום אנושי בעבודה. ועל שני הדברים האלה לא יוותר הפועל אף אם שבעים ושבעה תגדל עליו המלחמה. בצוררי הסתדרותו ובמקפחי קיומו יילחם מעמד הפועלים בלי היסוס – וגם יוכל.
תל-אביב, טו שבט תרפה [קונטרס רד-תוספת]
חטאת הממשלה
מאתדוד בן־גוריון
ושוב על פרשת הסיכסוכים שגרמו להשבתת עבודתם של מאות פועלים ביפו ובחיפה. ביפו נערכה ע"י הקבלנים התנקשות בקיום ההסתדרות, בחיפה – בלחם-חוקם של הפועלים.
ברם לא ניצדק אם נטיל את כל האחריות בשל הפרעת העבודה וההפסד הכלכלי והחברתי הכרוך בה אך ורק על ראשי הקבלנים ומנהלי העבודה. הללו יש להם הרשות להתהלך בשרירות לב ולהתייחס בהפקרות לעבודה ולעובדים שהמקרה מסר בידיהם – כי על כן הם משוללים הבנה ואחריות אלמנטרית ביחסי העבודה והרכוש, המצויה אצל נותני עבודה בני תרבות. לאלה מותר לחשוב שהסתדרות הפועלים היא מקור כל האסונות ושפועל מופקר ורעב עדיף מפועל מאורגן ושבע. כי על כן זרה להם האלפא-ביתא הכלכלית שכל נותן עבודה בעל השכלה יודע אותה בעל פה.
אולם “הצדקה” זו אין למצוא לאורגן שעליו מוטלת האחריות העליונה על פיתוח התעשייה והחיים הכלכליים בארץ ועל גורל עובדיה – לממשלה.
זה שש שבע שנים שבראש הממשלה בא“י עומדים לא הפחות והאחשתרנים האסייתים אשר לא ידעו מהו ערך אירגון הפועלים ומהי חובת הגנת העובד – אלא מושלים הבאים מארץ הרכוש הכי מפותחת שבתוכה צמחה וגדלה תנועת הפועלים שהיתה למופת לעולם כולו, ובה ניתנו חוקי הגנת העובדים הראשונים שהניחו את היסוד להגנת העובד החוקית בכל הארצות. באנגליה אין אדם צריך להיות סוציאליסט ואפילו לא חבר האגודה המקצועית למען דעת את החשיבות הרבה של אירגון הפועלים לא רק לפועלים עצמם, כי אם גם להתפתחות התעשייה והכלכלה בארץ. אפילו נותני העבודה יודעים להחשיבו ולהוקירו – ולו רק לשם מניעת סיכסוכים יתרים והקלת המו”מ בסידור היחסים. אין ארץ שבה היכתה התאגדות הפועלים שרשים עמוקים בחיי הכלכלה, החברה והמדינה כבאנגליה, ארץ קלסית זו של הקפיטליסמוס המודרני. הגנת העובד באנגליה – בין באמצעותה הישרה של הסתדרות הפועלים ובין באמצעותה המחוקקת של הרָשות המדינית – הפרלמנט, העיריה וכדומה – היא חובה מקובלת ומוסמכת על ידי כל השדרות והמעמדות, ולא יתואר אף עסקן מדיני וחברתי אחד, ולו יהא אפילו ממפלגת המשמרים, אשר לא יבין את הכרחותם של חוקי הגנת העובדים.
ואם אחרי שש שנות קיומו של שלטון בריטי בארץ לא חל כל שינוי לטובה במצב החוקי הפרוע של הפועל, וההפקרות והאנרכיה ששררו בימי התורכים ביחסי הרכוש והעבודה עומדים בתקפם עד היום הזה – הרי האחריות על הסיכסוכים הקשים בין נותני העבודה והפועלים המפריעים לעבודה ולבניין הארץ נופלת על ראש הממשלה, שעד היום הזה לא דאגה להכניס לארץ אפילו את החוקים האלמנטריים להגנת העובדים, וחטאה זה של הממשלה אין לו אותן “הסיבות המקילות” של אי-הבנה וחוסר-השכלה שיש למצוא למנהלי הייזמה הפרטית שלנו…
זה כמה שתנועת הפועלים בארץ דורשת ותובעת מהממשלה חוקי הגנת העבודה. הוועד הפועל של ההסתדרות פנה בשאלה זו בתזכירים בעל-פה ובכתב לראשי הממשלה וגם עיבד בעצמו כמה הצעות חוקים והגיש אותם לממשלה – ועד היום הזה לא נקפה הממשלה באצבע. ועוד החוק התורכי מושל בכיפה.
הממשלה בארץ חטאה לא רק בזאת שלא מילאה חובתה בתור מחוקק ושליט – כי אם גם בתור נותן-עבודה. הממשלה עצמה מעסיקה מאות ואלפים פועלים, גם בעצמה וגם באמצעות קבלנים: ברכבת, בדואר, בכבישים, בבניינים וכו'. ובמקום להיות למופת לנותני-העבודה הפרטיים בסיפוק הצרכים האלמנטריים של עובדיה ובשמירת דרגת חייהם, – משמש השלטון הבריטי בארץ בכל העבודות אשר הוא עושה, בעצמו או ע"י קבלנים, דוגמה ליחסי ניצול והפקרות וזילזול בזכויות היסודיות של הפועלים.
ומלחמה קשה לציבור הפועלים בארץ לא רק את הקבלנים ונותני העבודה הפרטיים, כי אם גם את הממשלה, זו הממונה על פיתוח הארץ ושלום עובדיה והמועלת בשליחותה מעל-משנה. וציבור הפועלים לא ישקוט עד אשר יכריח את הממשלה לשנות את יחסיה לעובדיה היא ועד אשר תמלא חובתה בהגשמת חוקת הגנת העובד: קביעת משכורת מינימלית המתאימה לדרגת-החיים של הפועל המאורגן, יום עבודה של שמונה שעות, הכרת הסתדרות העובדים בתור ביאת-הכוח החוקית של הפועלים, הבטחה באחריות ממקרה אסון, איסור עבודת ילדים, הגבלת הניצול של עבודת נשים, הבטחת תנאים היגיינים מספיקים במקומות עבודה, חופש ההתאגדות והשביתה וכדומה מן התנאים ההכרחיים לקיום פועל מאורגן ובן-תרבות, שרק הוא יבנה את הארץ.
תל-אביב, יט שבט תרפה [קונטרס רה]
חוזי-עבודה וקרן-שביתה
מאתדוד בן־גוריון
לא נַשלה את נפשנו שחוקי הגנה – גם לאחר שיוגשמו, יפתרו את שאלת ההגנה על צרכי הפועלים ועל ענייניהם. החוק מפגר תמיד, גם בארצות יותר מתוקנות וגם תחת ממשלות יותר אחראיות, מה גם בארץ זו ובסדריה המדיניים. גם שמירת החוק עצמו תלויה תמיד אך ורק בכוחו המאורגן של הפועל. בלי הסתדרות אמיצה ומבוצרת אין כל תקווה ואפשרות להבטחת הצרכים של העבודה. ואחד התנאים המרכזיים להבטחה זו – הוא חוזי-עבודה הסתדרותיים. לא הפועל הבודד הוא איש דברו של נותן-העבודה (בין שנותן-העבודה הוא השלטון ובין איש פרטי או חברה פרטית) אלא ההסתדרות המקצועית. החוזה ההסתדרותי המכונה בשם הטכני “החוזה הקולקטיבי”, יש בו יתרונות והקלות לשני הצדדים, והקבלן המרחיק קצת לראות, מעוניין בו לא פחות מהפועל. כל זמן שנותן-העבודה לא יבין שאת תנאי העבודה הוא צריך ומחוייב לקבוע לא את הפועל הבודד, את כל אחד בפני עצמו, כי אם את ההסתדרות המדברת ומתחייבת בשם כל הפועלים, אין כל אפשרות ליחסים נורמליים ולעבודה שקטה אפילו באותה המידה שאלה ייתכנו בתוך משטר רכושני. ביסוד החוזה ההסתדרותי תונח נורמה מינימלית שתיקבע על ידי ההסתדרות בנוגע לשכר-העבודה, לשעות העבודה, למס מקביל לקופת-החולים, לקבלת פועלים ופיטוריהם, לפיצויים במקרי אסון, וההסתדרות תשמור על כך ששום פועל לא יעבוד במקום שאין חוזה כזה או במקום שהנורמה הזאת לא תתקיים.
נותני העבודה עצמם שאינם מוכים בסנוורים על ידי שנאת-חנם להסתדרות העובדים, כל אלה המעוניינים באמת בפריחת הבניין והתעשיה בארץ,– כל אלה צריכים לטובת עצמם ולטובת הבניין לדאוג ששום נותן-עבודה לא יפר את הנורמה הזאת ולא יעסיק פועלים שלא על ידי ההסתדרות.
ואין הפועלים חוששים שמא על ידי כך יתארגנו גם נותני-העבודה. אדרבה, גם לפועל מוטב לבוא בדברים את חבר מאורגן ואחראי של נותני העבודה בענף עבודה שלם, מאשר את כל קבלן וקבלן בפני עצמו.
חוזי-עבודה הסתדרותיים עלולים יותר מכל אמצעי אחר להמעיט את מקרי השביתות והסיכסוכים היתרים, כי פחות מאחרים מעוניינים הפועלים בהפרעת העבודה. רק חולי-משטמה וספוגי-רעל מטיפוסם של אנשי “דואר היום” רואים בדמיונם החולני את חברי ההסתדרות מסדרים שביתות לשם שביתות.
הפועל החי על עבודתו יודע שהשביתה היא חרב פיפיות וגורמת ביזבוז מרץ והפסד חמרי ציבורי, ומבלי הכרח קיצוני לא יבטל הפועל את עבודתו ולא יסכן את עצמו ואת חבריו.
אולם רק הוזה תמים יוכל לחלום על מצב של שלום ושלווה מתמיד בין “נותני” העבודה ו“מקבליה”. כל עוד הרכוש והעבודה נפרדים ועומדים בשתי רשויות מיוחדות לא יחדל הריב ביניהם. ריב זה ימיו כימי החברה הבנויה על הרכוש הפרטי ורק עם סוף החברה הזאת יסוף אף הוא. בכל מקום שהופיעה ההתפלגות המעמדית ליווה אותה ריב המעמדות, וגם בארץ-ישראל לא ישתנו עלינו סדרי בראשית. מחוץ למשק העומד ברשות העובדים יגדל גם פה כבכל ארץ אחרת הניגוד בין ההון המנצל ובין העבודה השכירה. ואם כי ניגודים אלה אינם צריכים להיגלות תכופות דווקא בצורה של שביתות – אין תועלת בהשלייה: לא פעם ייאלץ הפועל המאורגן בארץ להשתמש בנשק האחרון שבידו – בשביתה – למען הגן על עצמו מפני הורדת השכר והרעת תנאי העבודה, מפני התנקשות בזכות הסתדרותו וחופש פעולתו.
אנו עומדים לפני מלחמה – ועלינו להזדיין. השלום החברתי היחידי האפשרי במשטר רכושני – זהו “השלום המזויין”. כשנותן העבודה ידע למפרע שאי-אפשר להרעיב את הפועלים, שאי-אפשר לפרק את איחודם, שאי-אפשר להטיל עליהם אימת ההשבתה, לא ייחפז כל כך בהתקפותיו ולא יימנע בקלות כזו להישמע לתביעות הצודקות של הפועלים.
ההון הפרטי הולך ורב בארץ – ועל ציבור הפועלים להתכונן: בהגברת כוחה של ההסתדרות ובביצור משמעתה, באירגון כל הפועלים העומדים עדיין מחוץ לשורותיה, כיהודים כערבים, בהעמקת הכרתם המעמדית, בחיזוק ובבניין התנועה הסוציאליסטית ובהגדלת קרן השביתה וריבוי אמצעיה.
תל-אביב, יט שבט תרפה [קונטרס רה]
ליחסי העבודה והרכוש
מאתדוד בן־גוריון
דבר בעתו עשה הוועד הלאומי בהקהילו (ביום כד בשבט) את באי-כוח נותני-העבודה והפועלים לטכס עצה בדבר תיקון המצב הפרוע ביחסי הרכוש והעבודה בארץ. לפני האסיפה הובאה הצעת הממשלה על סידור שתי וועדות לתיווך ובוררות, מורכבות ממספר שווה של נותני-העבודה והפועלים וממספר כזה של ממונים “ניטרליים”. וועדה אחת לתיווך אין לה זכות הכרעה והחלטה במקרה של ריב בין נותני העבודה והפועלים, והיא אינה באה אלא לסייע בעצותיה ובעזרתה המוסרית ליישר את ההדורים והניגודים שבין שני הצדדים בדרך של פשרה והסכמה. הוועדה השניה לבוררות – יש לה הזכות להכריע ולחייב את שני הצדדים בכל ריב וסיכסוך שנמסר לבוררותה. אולם מסירת הסיכסוך לוועדה זו היא רשות ולא חובה. וועדת הבוררין באה להכריע רק בהסכמתם המוקדמת של שני הצדדים.
הממשלה כנראה חשבה לכפר בהצעה זו את חטא רשלנותה בהגשמת החוקה להגנת העובד – אבל החטיאה את המטרה. אין כל צורך בעצות הטובות של הממשלה באיזה דרך לגמור את הסיכסוכים שבין נותני העבודה והפועלים. על הממשלה הוטל לחוקק חוקים אשר ימעיטו את סיבות החיכוכים והריבות ואשר יעקרו משרשם את הגורמים המרובים להפרעות העבודה התכופות. אין הממשלה נדרשת ונתבעת להופיע בפני שני הצדדים הרָבים כרודף שלום ומתווך – אלא להגשים את חוקת הגנת העובד, אשר תמנע בעד ההתנקשויות בזכויותיו האלמנטריות של הפועל המקפחות את ענייניו החיוניים.
גם אסיפת הוועד הלאומי מצאה שאין צורך בהתערבות הממשלה בסידור וועדות תיווך ובוררים. סידורים אלה, התלויים לגמרי בהסכמת שני הצדדים המעוניינים, מוטב שייעשו על ידי המוסדות הלאומיים ויישענו על המשמעת הפנימית של היישוב.
אסיפת הוועד הלאומי אף היא כמעט נכשלה בטעותה של הממשלה. גם פה הובלטה נטייה להסתפק לתיקון המצב אך ורק בסידור מוסד לתיווך ובוררות, אולם באי-כוח ההסתדרות העמידו את האסיפה על תפקידה הנכון: לא רק למצוא דרך לגמר הסיכסוכים שכבר פרצו, אלא בעיקר להפחית ולהמעיט עד כמה שאפשר את הגורמים והמניעים לסיכסוכים. על היישוב עצמו הוטל לתקן את המעוות של הממשלה ולהתקין בכוח הסמכות הלאומית תקנות להגנת העובד, אשר יישענו לעת עתה על הכוח המוסרי של ההסכמה הציבורית ועל התמיכה האקטיבית של המוסדות הלאומיים – ההסתדרות הציונית והאבטונומיה הלאומית בארץ (הוועד הלאומי, העיריות העבריות וכו'). במשך הזמן יקבלו תקנות אלו גם תוקף חוקי של הממשלה.
באסיפת הוועד הלאומי ניסו אחדים מהקבלנים לחייב את הפועלים לחדש מייד את העבודה בלי כל תנאים. אולם מדברי באי-כוח ההסתדרות הבינה האסיפה שאין היא יכולה להכריע בגמר הסיכסוכים, ההשבתות והשביתות. הוועד הפועל של ההסתדרות הודיע ברורות ונמרצות שאין כל מוסד חיצוני, לא של פועלים, יכול לקבל החלטה מחייבת בענייני השביתות. חופש-השביתה זהו נשקו היחיד האחרון של הפועל בהגנתו על זכויותיו וענייניו, ועל חופש זה לא יוותר בשום תנאי. מטעם זה אין הפועלים מסכימים גם לחובת בוררות. הפועלים בארץ, כפועלים המסודרים בכל העולם, בכל הארצות בלי יוצא מן הכלל, מסכימים בשעת הצורך לוועדות תיווך ובוררות, אולם הבוררות היא בכל מקרה רשות ואינה נקבעת אלא בהסכמה מוקדמת של שני הצדדים.
במרכז ענייני האסיפה הציגו באי-כוח ההסתדרות את הצורך התכוף בקביעת חוקת-העבודה אשר תבטיח את הזכויות והעניינים האלמנטריים, שהם תנאי מוקדם לקיום העבודה העברית בארץ: הכרת הסתדרות העובדים בתור בא-כוחו היחיד של ציבור הפועלים בארץ בכל ענייני העבודה, קביעת משכורת מינימלית ההכרחית לקיומו של פועל בן-תרבות, תעריף מסוים לבעלי מקצוע, שנקבע בהסכם את האגודות המקצועיות, קבלת פועלים לעבודה באמצעות ההסתדרות, פיטורי פועלים בידיעת וועד פועלי המקום לפי תקנות מוסכמות על-ידי שני הצדדים; פיצויים קבועים למקרי אסון; השתתפות בקופת-חולים; הגנה מיוחדת על עבודת נשים וילדים.
רק לאחר שייקבעו תקנות אלו יהיה ערך לוועדות תיווך ובוררות, אשר יפשרו בשעת הצורך, בהסכמת הצדדים המעוניינים, את הניגודים והסיכסוכים אשר לא יימנעו גם לאחר קבלת התקנות הללו, כל זמן שייתקיים בארץ שלטון הרכוש. כפי שהורה הנסיון בכל ארצות הרכוש יש ברכה בוועדות אלו במקרים מרובים, כי הפרעות העבודה מזיקות לפועלים לא פחות מאשר לנותני העבודה. והסתדרות מקצועית, במידה שהיא יותר מאורגנת ובטוחה בכוחה, ממעיטה להשתמש בנשק השביתות. כשרון מלחמתה וכוח אירגונה הם הערובה הכי טובה להשגת דרישותיה הצודקות בדרך של משא ומתן. במה דברים אמורים? כשיש לה האפשרות להשתמש בשעת הצורך בנשקה האחרון – בהכרזת שביתה. ומשום כך רואה התנועה המקצועית בחופש-השביתה את התנאי המוקדם לאפשרות של משא-ומתן פורה.
עמדה זו של ההסתדרות הובררה לאסיפה כולה, ונבחרה וועדה בת חמישה-עשר (חמישה מבאי-כוח ההסתדרות, חמישה מנותני-העבודה וחמישה מהמוסדות הלאומיים) שהוטל עליה לעבד תקנות להגנת העובדים ולמוסדות תיווך ובוררים.
ציבור הפועלים שואף לעבודה שלווה ובלתי מופרעת בתנאים המאפשרים קיום נורמלי לעובד בעבודתו. והמעשים יראו עד כמה נאמן הרצון הזה בצד השני המעוניין אף הוא בכך – לפי דבריו באסיפת הוועד הלאומי.
ג אדר תרפה [קונטרס רז]
לשכת עבודה
מאתדוד בן־גוריון
לשכת עבודה / דוד בן-גוריון
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
(מהרצאה בוועידה החמישית של אחדות העבודה)
מדי פעם מופיעות לפנינו הצעות מ“ימין” ומ“שמאל” להוציא את הלשכה מידינו ולייסד לשכה “ניטרלית” ממשלתית או עירונית, כלשכה בכל הארצות. אילו היה לנו מעמד קיים, משק בנוי ומדינה עומדת על תילה, היינו בוודאי מסכימים למסור מכשלה זו של הדאגה למחוסרי עבודה ותיווך העבודה לממשלה ולעיריות – אולם במצבנו כיום בארץ אין אנו יכולים ורשאים לסלק מעל עצמנו את הדאגה הזאת, הדאגה לקליטת העולים, למחוסרי עבודה ולחוקה צודקת של העבודה בארץ. התיווך וסידור העבודה בידי עצמנו ושלטוננו על שוק העבודה הוא תנאי הכרחי לקיומו של הפועל בארץ, כי מבלעדינו אין כוח המעוניין בהקלטת העולה והפועל העברי בעבודה והמוכשר לעשות זאת בתנאים הקשים של שוק העבודה בארץ. בלי לשכת העבודה שלנו ובלי משק פועלים עצמי לא נחדור לעבודה במשק ההון הפרטי. לא היינו מסוגלים לחדור באלפינו למושבה כמו שחדרנו השנה, אילולא משקינו החקלאיים, ולא היינו חודרים לעבודת הבניין הפרטית כאשר חדרנו, אילולא משקנו השיתופי בקבלנות הבניין, והוא הדין בלשכה. יש אולי מקום אחד ששם יש לדבר על מוסד עירוני לתיווך העבודה – זהו תל-אביב, וגם זה בתנאי אם יהיה בידי העיריה לחייב את כל נותני העבודה לקבל פועלים רק דרך הלשכה שלה; אבל לא ייתכן סידור לשכה ניטרלית בידי הקהילה, ועוד פחות מזה בידי העיריה בחיפה או בירושלים. הקהילה אין לה כל שליטה על שוק העבודה. והעיריה שאינה כולה עברית לא תוכל לספק את צרכי העבודה העברית התלויה עכשיו כמעט רק בשוק העבודה העברי, אשר תנאיו שונים מתנאי שוק העבודה הערבי. אם רוצים נותני העבודה להשתתף בלשכת העבודה – אין לנו כל יסוד להתנגד לכך, אולם בתנאי אחד: שיתקשרו את ההסתדרות בחוזי-עבודה.
החזקת לשכת העבודה היא לא זכות ויתרון כי אם חובה ומעמסה להסתדרות, אבל אין ההסתדרות יכולה להשתחרר מחובה זו כל זמן שאין גוף אחר אשר יטיל אותה על עצמו.
תל-אביב, כג חשוון תרפז [“דבר” 442]
פקודת הפיצויים
מאתדוד בן־גוריון
א
הצעת פקודת הפיצויים לעובדים, אשר נתפרסמה בעתון הרשמי בראשית חודש זה – היא הצעד הראשון של ממשלת א“י לקראת יצירת חוקת הגנת העובד. בירושה המשפטית אשר הנחילה תורכיה העותומנית לא”י המנדטורית אין זכר לחוקה זו. חקיקת הגנה על זכויות העובדים שהתפתחה בעקב המשטר הקפיטליסטי במאת השנים האחרונות מתחילה באנגליה (1802) ואחר כך בכל שאר הארצות, הלכה בכל מקום יד ביד את גידול תנועת הפועלים ותגבורת מלחמתה והשפעתה המעמדית.
תורכיה הישנה היתה מפגרת בהתקדמותה הכלכלית, תנועת הפועלים בתורכיה היתה קטנה וחדלת-אונים. העם התורכי, הכוח השליט והמכריע במדינה, היה בעיקרו עם חקלאי, ומספר הפועלים התורכים בחרושת העירונית היה מצער, וגם אלה כמעט שלא היו מאורגנים. תנועת פועלים אקטיבית התקיימה בקרב העמים הנוצרים (הבולגרים והארמנים) וגם קצת בקרב היהודים (סלוניקי), אבל השפעתה על חיי המדינה כולה היתה אפסית. כל הכוח והשלטון היה מרוכז בידי התורכים, לא רק בימי שלטון העריץ של עבד-אלחמיד, אלא גם בימי התורכים הצעירים. המשטר התיאוקרטי, המיוסד על תורת האישלם (שריעת) אשר שולט בתורכיה העותומנית מאות שנים, לא השתנה ביסודו גם לאחר המהפכה של “אחדות וקידמה” בשנת 1908, והתיקונים המועטים שנעשו ע"י התורכים הצעירים בימי שלטונם, לא נגעו ביחסים הכלכליים והסוציאליים הקיימים.
בגמר המלחמה העולמית נתפרקה האימפריה העותומנית. א“י ניתקה לגמרי מתורכיה והיתה ליחידה מדינית אדמיניסטרטיבית בפני עצמה תחת מנדט בריטי. בארץ חלו שינויים מדיניים, יישוביים ומשקיים מכריעים: במשפט בין הלאומי הוכר הבית הלאומי העברי. הארץ נכבשה על ידי הצבא הבריטי ונמסרה לידי אדמיניסטרציה בריטית. החלה עלייה עברית, המגדילה בלי הרף את יישוב הארץ ומרבה את עשרה. הולכת ונבנית על יסודות מודרניים חקלאות וחרושת, צומח מעמד פועלים מאורגן, תרבותי, צמא יצירה ומלא הכרת ערכו. למרות שינויים מכריעים אלה הוסיף לשלוט בארץ המשפט התורכי, הנעוץ בתנאי חיים כלכליים וחברתיים של ימי הביניים המושלמיים. תורכיה עצמה, תורכיה העממית החדשה, אשר התרוממה על חורבות תורכיה העותומנית, הספיקה בינתיים להשתחרר מסבל ירושתה הבלה והנהיגה ברפובליקה של אנגורה חוק ומשטר חדש. וברור הדבר שהמשטר אשר אבד עליו כלח בארץ מולדתו אינו יכול לספק את צרכי א”י. הארץ אשר יישובה התרבותי והמפותח הולך וגדל במהירות בלי הפסק, זקוקה למשטר משפטי חדש אשר יהלום את הטבע והמגמה של אזרחיה החדשים ויצעיד קדימה את תושביה הישנים. ביחוד גדל וגבר המחסור במערכת-חוקים, אשר תספק את הצרכים החברתיים והכלכליים המתחדשים בארץ ואשר תגן על זכויות העבודה, שהוטל עליה התפקיד המכריע בעיצוב גורלה החדש של הארץ.
מבחינה זו יש חשיבות היסטורית להצעת הפקודה אשר פירסמה עכשיו הממשלה בדבר פיצויים לעובדים הנפגעים בעבודתם. החשיבות היא לא רק בתוכן הפקודה וערכה הפנימי – הצעת הממשלה, כאשר נראה להלן היא פגומה ולקויה וטעונה תיקונים רבים – החשיבות היא בעובדה שהממשלה נאלצה סוף סוף תחת לחצה של תנועת הפועלים המאורגנים, תחת לחצה של הסתדרות העובדים העברית, להתחיל בחקיקה חדשה ולעשות צעד ראשון בהגשמת הגנת העובד.
פקודה זו היא הכיבוש המשפטי הממלכתי הראשון, אשר כבש לעצמו העובד בא“י, באשר הוא עובד. הזכויות המובטחות בפקודה זו לעובדים חלות כמובן בלי הבדל על כל פועלי הארץ, כעברים כערבים, כמאורגנים כבלתי מאורגנים. אבל אנו יכולים לציין שהגורם לפקודה זו היה הפועל המאורגן בארץ – העובד העברי המאוחד בהסתדרותו הכללית. בנידון זה, כמו בכל עניני הפועלים בארץ, מילא הפועל העברי את שליחותו החלוצית של מעמד הפועלים הארץ-ישראלי. בכוח אירגונו ומלחמתו המעמדית בארץ ובחו”ל (בסיוע תנועת הפועלים הבריטית והאינטרנציונלית) חייב הפועל היהודי המאורגן את הממשלה לצעד ראשון זה, ובזה סלל את הדרך לכיבושים ממלכתיים חדשים.
מבחינה זו מציין כיבוש זה פרק יחיד בימינו בתנועת הפועלים היהודית בעולם. זוהי הפעם הראשונה, שהפועל היהודי משמש גורם ממלכתי ארצי. עובדה זו מייחדת ומפלה את המעמד העובד העברי בא“י בתוך תנועת הפועלים היהודים בעולם. ישנן ארצות שמספר פועליהן היהודים הוא גדול פי כמה ממספר הפועלים היהודים בארץ, אבל אין ארץ שניה מלבד א”י שיש בה לפועל היהודי משקל וכוח הכרעה ארצי. תנועת הפועלים היהודית בגולה אינה אלא פנה – לפעמים פנה נידחת, לפעמים פנה יקרה, – בתנועה הארצית של מעמד הפועלים. רק בא"י נעשו תנועת הפועלים היהודית ותנועת הפועלים הארץ-ישראלים לשמות נרדפים וכוחו ומשקלו, אירגונו ומלחמתו של הפועל העברי מתנים את כיבושיו וקדמתו של הפועל הארץ-ישראלי.
ב
הדאגה לסכנה הצפויה לחיי הפועל ובריאותו מפגעי העבודה נתעוררה בלב הפועל העברי בארץ עוד לפני המלחמה. לרגל אסון שאונה לאחד הפועלים בפתח-תקווה – נגדעה ידו על יד המוטור – התעוררה תנועה בקרב פועלי מושבות יהודה למצוא דרך לביטוח הפועלים במוטורים בפרדסים. הוועידה הראשונה של הסתדרות החקלאים ביהודה (עין-גנים, שבועות תרעא) דנה כבר בשאלה זו, והוועידה השניה בפתח-תקווה (חנוכה תרעב) קיבלה החלטה האומרת:
“הוועידה השניה של פועלי המושבות ביהודה מטילה חובה על ההסתדרות להשתדל להבטיח באחריות את הפועלים העובדים אצל המוטורים”.
ההחלטה לא נתקיימה. ההסתדרות החקלאית עדיין היתה רופפת. מספר חבריה היה קטן. נסיונה האירגוני היה מצער: לאחר שהפועל הנפגע קיבל פיצויים ונשכח האסון – שככה ההתעוררות הראשונה והדבר נשתקע.
לאחר המלחמה נתעוררה השאלה מחדש, – ביתר שאת. ציבור הפועלים גדל, אירגונו נתבצר, נכבשו מקצועות עבודה חדשים: סלילה, בניין, חציבה, חשמל, פריקה וטעינה בנמל, עבודה ברכבת ועוד – ונתרבו הפגעים והאסונות בעבודה. ביחוד רבו הניזוקים בעבודת הבניין. גם בעבודות חקלאיות (חרישה בטרקטור) וגם בבתי-חרושת קרו מקרי חבלה קטנים וחמורים וגם אסונות-מות. במשך שבעה חדשים מיוני 1925 עד תחילת ינואר 1926 נרשמו במחלקה הסטטיסטית שעל יד הוועד הפועל של ההסתדרות 61 פגעי עבודה בתל-אביב בלבד: מהם 6 מקרי מות, 27 פגיעות קשות, 28 פגיעות קלות.
ההסתדרות הכללית נלחמה נגד הפגעים האלה בכיוונים שונים. מצד אחד דרשו מנותני העבודה שיבַטחו את פועליהם באחריות נגד פגעים, מצד שני פנתה לממשלה בדרישה להוציא חוקת פיצויים לפועלים נפגעים בעבודה. מצד שלישי דאגה ההסתדרות בדבר מניעת הפגעים, ובעירית תל-אביב הכניסו באי-כוח הפועלים כמה תיקונים והוראות במטרה זו. מנותני העבודה אשר לא הבטיחו את פועליהם באחריות היתה ההסתדרות תובעת פיצויים במקרה של אסון – אבל לא תמיד הצליחה בתביעתה.
רק בתי החרושת הגדולים בארץ (נשר, שמן, חברת החשמל, סיליקט) הבטיחו את פועליהם באחריות נגד פגעים ואסונות. הרוב הגדול של נותני העבודה וביניהם גם קבלני בניין לא דאגו כלל לדבר זה, וכשקרה אסון – אפשר היה לחייב את נותן העבודה לשלם פיצויים רק דרך משפט השלום העברי או במשא-ומתן ישר מתוך הסכם הדדי. נותני העבודה אשר לא רצו להיזקק למשפט השלום העברי ומיאנו לשלם פיצויים – לא היה לפועל כל אמצעי חוקי להכריחם לכך.
לפי החוק התורכי הנהוג בארץ אין בעל-הבית אחראי כלפי הפועל על הנזקים והפגעים, אשר יאונו לו בעבודתו. הסכנה הכרוכה בעבודה היא על אחריות העובד. הפועל הנהרג בעבודתו – אין בעל-הבית חייב לשלם אלא את שכר יומו. הפועל או יורשיו יש להם רק אפשרות אחת של תביעה מנותן העבודה – על יסוד החוק הפלילי התורכי (קנון ג’זא), אם נותן-העבודה גרם באופן אישי וישר, ביודעים או בלא יודעים, למיתת פועלו או לחיבולו, בהתאם לסעיפים 183–182 של ספר-העונשין, המטיל על כל מי שגרם למיתת חבירו, לשלם כופר-נפש (דית) לפי השריעה (סכום של 350 לירות) ועל כל מי שגרם לחיבול או פציעה לשלם דמי-ריפוי, ובמקרה שהחבלה גרמה לאיבוד אחד האיברים או שיתוקו – לשלם דמי-נזק לפי השריעה. אולם אין כמעט אף מקרה-אסון אחד, שבו יוכל הפועל או בא-כוחו להוכיח במשפט, שבעל-הבית היה הגורם הישר והאישי לדבר – ומפני כך לא היתה לפועל כל אפשרות לזכות במשפט ממשלתי. ונותני-העבודה משוללי מצפון ומחוסרי אחריות ציבורית, שאי-אפשר היה לחייבם באמצעים ציבוריים ולאומיים – השתמטו מתשלום פיצויים בהישענם על החוק התורכי הקיים בארץ.
היה ברור שבלי עזרת החוק לא יתוקן הדבר. הוועד הפועל של ההסתדרות עסק בשאלה זו מיד לאחר היווסד ההסתדרות וקבע וועדה מיוחדת לעיבוד הצעה. והוועידה השניה של ההסתדרות (אדר תרפג) החליטה לקבל את הצעת הוועדה “על קביעת חוקה להגנת העובד במקרה אסון ולהשבחת תנאי העבודה”, והטילה על הוועד הפועל לאחוז בכל האמצעים להגשמת החוקה. בתחילת קיץ תרפד הגיש הוועד הפועל לממשלה הצעת חוקה בדבר הבטחת פיצויים לפועלים ופקידים הנפגעים בעבודתם. הממשלה, כדרכה, הבטיחה לעיין בדבר – ועבר חודש אחרי חודש ושנה אחרי שנה מבלי שייעשה דבר-מה. ההסתדרות פנתה למפלגת העבודה הבריטית, לאינטרנציונל המקצועי באמשטרדם ולמשרד העבודה בין-הלאומי בג’יניבה. במושב האחרון של וועדת המנדטים בקיץ העבר נזף בא-כוח משרד העבודה, האנגלי גרימשו, בממשלת א"י על רשלנותה בהגשמת חוקת העובד. גם בפרלמנט האנגלי עוררו צירי מפלגת העבודה, על פי דרישת באי-כוח הסתדרותנו, את השאלה הזאת. והלחץ המתמיד של ההסתדרות והסיוע המוסרי והפוליטי של בני בריתה האינטרנציונליים הראו סוף-סוף את פעולתם – ובחודש זה נתפרסמה הצעת הפקודה הראשונה להגנת העובד – פקודת הפיצויים.
לפי הפקודה המוצעת יהא כל נותן-העבודה בעסקים הנקובים והמפורשים בפקודה, בין איש פרטי, בין חברה, בין עיריה ובין ממשלה, חייב לשלם פיצויים לפועל, בלי הבדל מין, גיל ונתינות, אשר יאונה לו נזק גופני בעקב העבודה ובמשך העבודה, אם גם בין שני הצדדים יש הסכם וחוזה נגד תשלום פיצויים.
הפועל הנפגע מקבל חצי שכרו ולא יותר מ-150 גרש לשבוע אם לרגל התאונה נפסל לגמרי כשרון עבודתו; ואם מת הפועל בעקב התאונה – מקבלים קרוביו התלויים בו סכום השקול כנגד שכר העבודה של המת במשך שלוש שנים, אך לא פחות ממאה ולא יותר ממאתיים וחמישים לי"מ.
ג
הצעת הפקודה הארץ-ישראלית ערוכה על פי החוק האנגלי. תוכן החוק בסגנונו ובלשונו שאוב מהחוקה האנגלית. הממשלה הארץ-ישראלית רק הכניסה בטופס המקורי מספר שינויים וקיצורים – וכולם לרעה.
א) חוג העסקים החייבים בפיצויים
החוק האנגלי משנת 1925 כמו החוק הישן משנת 1906 מחייב בפיצויים את כל העסקים והקיבולות הפרטיים, העירוניים והממלכתיים, בחרושת, במסחר, בחקלאות, ביבשה, בים ובאויר, בלי כל יוצא מן הכלל (מלבד צבא וצי מלחמה), אפילו קלובים אחראים על נזקים הנגרמים למשחקים ולמתגוששים. לפי הפקודה הארצי-ישראלית חייבים בפיצויים רק מספר מצומצם של ענפי עבודה: עבודות בניין, ובכללן עבודות בנייה, שינוי, תיקון או הריסה של בניין; עבודות קישוט כשהן נעשות בתוך הבית, כינון של גז, מים וחשמל; הובלה ברכבת ועגלות מוטור וכל עבודה הכרוכה בה; ניפוץ, חפירה, חציבה, קדיחה וכרייה; עבודות חרושת המשתמשות בכוח מניע מיכני; תוצרת החשמל וחלוקתו, קביעת קווי טלגרף וטלפון והחזקתם; עבודות הכרוכות בהספקת מים ציבורית. באופן זה הוצאו מן הכלל כל העבודות החקלאיות, גם כשהן נעשות במכונה (חרישה בטרקטור, דיש במכונה וכו'), טעינה ופריקה באניות, במחסנים, עבודות ניקוז וייבוש, אם כי הסכנה הכרוכה בעבודות אלו אינה פחותה מהסכנה בעבודות המנויות בפקודה. פועלי הנמל בחיפה וביפו יודעים לספר על הרבה פגעים גופניים שאונו להם בעבודתם. אסונות-מות קרו כבר גם בעבודות החקלאיות (המקרה של שלמה רמבישבסקי, שנהרג בחרשו בטרקטור בפרדס בכפר-סבא, 4 באוגוסט 1926). אפילו החוק ההודי, המפגר הרבה לעומת החוק האנגלי, מחייב פיצויים לעובדים בטעינה ובפריקה באניות ובניקוזי מים.
ב) חוג הזוכים בפיצויים
החוק האנגלי אינו מבחין בין עבודה גופנית ורוחנית. כל עובד – פועל, פקיד, מורה, משחק, עתונאי, מתגושש וכו' – לרבות גם שוליה, יש לו זכות לפיצויים. מוצאים מן הכלל רק שומרים, אנשי צבא ומלחי-הצי, עובדים לא גופניים המשתכרים למעלה מ-350 לי"ש לשנה, עובדים ארעיים ומקריים בעבודה שאינה לצורך מלאכתו ועסקו של נותן-העבודה, עובד שמקבל את חומר לעיבוד בביתו, ובן-משפחתו של נותן-העבודה הגר בביתו.
לפי הפקודה הארץ-ישראלית זוכה בפיצויים רק עובד עבודה גופנית, אם שכרו השנתי אינו עולה על 350 לירות, על פי זה נשללה זכות הפיצויים מכל הפקידים, ואם בבית-חרושת יקרה אסון ויתפוצץ דוד אשר יהרוג פועל ופקיד – יקבל רק הפועל פיצויים, והפקיד שנהרג אתו – דמו הפקר. הבחנה שרירית זו מתנגדת לכל הגיון ויושר אלמנטרי; בנידון זה הפקודה הארץ-ישראלית היא יחידה במינה לא רק באימפריה הבריטית, כי אם כמעט בעולם כולו. כל הארצות בלי יוצא מן הכלל אינן מבדילות בין פועל ובין פקיד המקבל משכורת למטה ממינימום ידוע, ויש גם שאינן מכירות אף בהגבלה זו (חוק הפיצויים בארגנטינה, אוסטרליה, אוסטריה, אפריקה הדרומית, הונגריה, אורוגוויי, אסטוניה, איטליה, בלגיה, ברזיל, בולגריה, גרמניה, דניה, הולנד, הודו, זילנד החדשה, יפן, יון, לוכסמבורג, לטביה, ליטה, נורבגיה, סרביה, ספרד, פולין, פנמה, פורטוגל, פינלנד, צרפת, צ’כיה, קובה, קנדה, רומניה, רוסיה, שוודיה, שווייצריה).
ג) באיזה מקרים משלמים פיצויים
לפי החוק האנגלי חייב נותן-העבודה לשלם פיצויים לעובד “אשר אוּנה לו פגע גופני בעקב העבודה ובמשך העבודה”. בכלל פגעי העבודה נכללים גם תחלואים אומנותיים. בפקודה הארץ-ישראלית נשמט סעיף התחלואים, ופועלי “נור”, למשל, אשר יורעלו על ידי הטיפול המתמיד בגפרית לא תהיה להם זכות פיצויים. זכותו של הפועל בארץ נגרעה בעוד סעיף אחד: לפי החוק האנגלי מפסיד הפועל את זכות הפיצויים, אם הוכח שהפגע הוסב על ידי “רוע התנהגותו הרצינית והמזידה”, אולם התנהגות רעה אינה מפסידה את הזכות פיצויים אם הפגע גרם למות או לפסילות תמידית ורצינית. ההצעה הארץ-ישראלית מבטלת את ההבדל הזה ושוללת את זכות הפיצויים לרגל רוע הנהגת הפועל, אם גם הפגיעה גרמה למותו.
ד) שיעור הפיצויים
סכום הפיצויים לפי הפקודה הארץ-ישראלית תלוי בגודל ההפסד שהאסון גרם לנפגע, והוא נקבע כדלקמן:
1) אם הנפגע מת בעקב התאונה והניח אחריו קרובים (בעל, אשה, אב, סב, סבא1, אב חורג, אם חורגת, בן-מאומץ, בת-מאומצת, אח, אחות, אח או אחות רק מאב אחד או רק מאם אחת), התלויים לגמרי בפרנסתם בתמיכת המת, יגיע הפיצוי לסכום השווה לשכר עבודת המת במשך שלוש השנים האחרונות, ואם המת לא עבד שלוש שנים אצל בעל-הבית האחרון – לסכום שווה לשכר עבודתו השבועי המוכפל על 156 (כמספר השבועות בשלוש השנים). בכל מקרה אין סכום הפיצויים למטה ממאה לירות ולא למעלה ממאתיים וחמישים.
2) אם קרובי המת תלויים רק בחלקם בתמיכת המת, ייקבע סכום הפיצויים על ידי הסכם הצדדים, או על ידי בוררות, לפי ערך ההפסד של הקרובים הנ"ל, אך בכל אופן לא יעלה הסכום על מה שנקבע בסעיף הקודם.
3) אם המת לא הניח קרובים התלויים בו – ישלם נותן-העבודה את דמי הריפוי והעבודה הנאותים לא יותר מ-15 לירות.
4) אם הנפגע הפסיד את כשרון עבודתו לגמרי או מקצתו – יקבל הנפגע, עד שוב אליו כשרון עבודתו, תשלום שבועי שאינו עולה על החצי משכר עבודתו השבועי הממוצע במשך שנים-עשר החדשים האחרונים או פחות מזה, לפי ערך ההפסד. תשלום שבועי זה אינו יכול לעלות על 150 גרש.
המכסימום של התשלום השבועי לפי הפקודה הארץ-ישראלית שווה לזה שבאנגליה לאחר 1925 (עד אז היה המכסימום רק 25 שילינג), אולם המינימום האנגלי הוא לא מאה כי אם מאתיים לי“ש, והמכסימום 300 לי”ש. ואם המת הניח ילדים למטה מבני 15 יכול המכסימום להגיע עד 600 לי"ש.
בקביעת התשלום השבועי אין החוק הארץ-ישראלי כחוק האנגלי לוקח בחשבון את המקרה שנפגע זקוק לעזר ולטיפול של איש צדדי ואינו מגדיל לשם כך את שיעור התשלום השבועי. דבר זה אינו צודק בהחלט. פועל שנקטעו ידיו בעבודה, שלא רק אינו מוכשר עוד לעבודה אלא הוא מוכרח לשכור לעצמו איש שיטפל בו – אין כל יושר וצדק שהוא יוכרח להתקיים רק בחצי שכרו הקודם.
המכסימום הזה אינו מוצדק גם במקרה אחר: כששכר העבודה השבועי שקיבל הפועל היה נמוך למטה מן הדרגה ההכרחית לקיום אנושי. דרגה נמוכה זו נהוגה בארץ בכמה ענפי עבודה (תעשיית גפרורים, סוכריות, קופסאות, גרביים וכו'). לא ייתכן, שפועל או פועלת שהשתכרו 12–10 גרש ליום יוכרחו לאחר שיוטל בהם מום לרגל עבודתם ולא יוכלו עוד לעבוד – להתקיים כל ימי חייהם בסכום של 6–5 גרש ליום. כשם שהפקודה קובעת מכסימום אבסולוטי 150 גרש לשבוע, כך עליה לקבוע גם מינימום אבסולוטי, שלמטה ממנו אין הפיצוי יורד, או שאחוז התשלומין צריך לגדול למעלה מהחצי בכל מקרה ששכר העבודה היה יותר קטן, כמו שנקבע הדבר בחוק האנגלי משנת 1923.
ה) ערובות לתשלום הפיצויים
חוק הפיצויים יש לו ערך ממשי בשביל העובדים אם התשלומים לפועלים הנפגעים הם מובטחים במידה מספיקה. החוק המסתפק רק בחיוב הפיצויים ובקביעת שיעורם ותנאיהם, אינו מועיל הרבה לפועל, כל זמן שאין לו היכולת והביטחון לגבות את דמי הפיצויים. חוסר הבטחת גביית הפיצויים הוא הליקוי העיקרי והיסודי בהצעת הפקודה הארץ-ישראלית. בנידון זה אין הפקודה נוחה לנותן-העבודה, כי היא מטילה עליו עול כבד, אשר אם לא יתחיל מלמפרע במידה שווה בין כל נותני העבודה, עלול הקבלן או בעל בית-החרושת אשר יאונה אסון לפועליו – לכרוע תחת כובד הפיצויים.
השיטה האנגלית שאינו מחייבת את נותן העבודה להבטיח עצמו באחריות נגד תשלומי הפיצויים – הולמת אולי את אנגליה העשירה ורבת-האמצעים, אך אינה מתאימה בשום אופן לארץ-ישראל הדלה והזעירה. רוב נותני העבודה בארץ הם בינוניים ולמטה מבינוניים. ביחוד מרובים קבלני הבניין שהם לגמרי מחוסרי אמצעים, וברור כמעט למפרע שהם לא ישלמו את הפיצויים. מה איפוא הועילה הפקודה בתקנתה?
הערובות הדרושות להבטיח את תשלומי הפיצויים אפשריות בשתי דרכים:
א) הממשלה יוצרת קרן ביטחון, אשר תהא אחראית כלפי הפועל הנפגע בכל מקרה שנותן העבודה פושט את רגלו. קרן זו תיווסד על מס מיוחד אשר יוטל על כל נותני העבודה החייבים בפיצויים, ועל הכנסות וריזרבים של חברות האחריות. קרן כזו קיימת בהרבה ארצות (בלגיה, צרפת, ספרד ועוד).
ב) הממשלה תחייב את נותני העבודה להבטיח את פועליהם באחריות בחברות הדדיות של נותני העבודה הערבים זה לזה או בחברות אחריות המוּכרות והמאושרות על ידי הממשלה ועומדות תחת פיקוחה, או במוסד ממלכתי מיוחד אשר ייווצר לשם כך.
הדרך השניה נהוגה ברוב הארצות שבהן קיים חוק הפיצויים (וויקטוריה, קויינסלנד, אוסטרליה הדרומית המערבית, צ’ילי, קובה, דניה, פינלנדיה, איטליה, צ’כיה, הונגריה, יפן, סרביה, לוכסמבורג, פולין, רומניה, בולגריה, קנדה, נורבגיה, רוסיה, שוויצריה).
אפילו באנגליה הכירו כבר בחסרון של חובת אחריות. וועדה מיוחדת שנקבעה על ידי המיניסטריון הפנימי לבחון את פעולת חוק הפיצויים, הגיעה בשנת 1922 לידי מסקנה, שלשם הגנת ענייני הפועלים ולטובת נותני העבודה עצמם יש להנהיג את חובת הביטוח באחריות. הועדה הכירה שאפשר להוציא מכלל חובת האחריות רק את נותני-העבודה הגדולים המשלמים לא פחות מאלף לי"ש בכל שנה שכר-עבודה לפועליהם, כי אלה פחות או יותר בטוחים בעצמם; אבל כל אלה שאינם מוכשרים לשאת בביטחון את האחריות בעצמם יוכרחו על ידי החוק להבטיח את הפיצויים בחברת האחריות. ואם באנגליה כך – בארץ-ישראל על אחת וכמה.
למען לא תהיה פקודת הפיצויים פקודה לבטלה, הכרחיים התיקונים הבאים:
1) הרחבת פעולת הפקודה על עבודות חקלאיות הנעשות במכונה, על טעינה ופריקה באניות ובמחסנים, על עבודות ניקוז וייבוש;
2) השוואת הפקידים לפועלים;
3) פיצויים בעד תחלואים אומנותיים;
4) תשלום פיצויים במקרה מות ובמקרה של פסילות תמידית מעבודה – בכל תנאי, כמו בחוק האנגלי;
5) הגדלת מינימום של פיצוי במקרה מות עד 200 לירה והמכסימום עד 300 לירה;
6) הגדלת מינימום התשלום השבועי הממוצע מחצי השכר עד שכר מלא או למיצער עד 75 אחוז בכל מקרה שהשכר היה למטה משלושים גרש ליום;
7) חובת הביטוח באחריות, או ערבות הדדית של כל נותני-העבודה או קרן ביטחון ממלכתית, אשר תבטיח את תשלום הפיצויים גם במקרה פשיטת-רגל של נותן העבודה וגם תקל את העול מעל נותן-העבודה היחיד.
לבסוף הערה על הנוסח העברי של פקודת הפיצויים.
לפי המנדט ולפי הקונסטיטוציה הארץ-ישראלית, יש בארץ שלוש שפות רשמיות, ולפיכך חובת הממשלה לפרסם כל חוק ופקודה בכל אחת מהלשונות הללו, ובכל אחת מהלשונות הרשמיות יש לפירסום תוקף משפטי וחוקי. למעשה כאילו הממשלה עושה כך. העתון הרשמי מופיע בעברית, והפקודות מתפרסמות כאילו גם בשפה זו.
אבל לשוא יעמול מי שהוא לעמוד על כוונת הפקודה על יסוד הנוסח העברי בלבד.
בשביל לתרגם חוק משפה לשפה דרושה לא רק ידיעה עמוקה ויסודית של שתי השפות, אלא נחוצה גם הבנה והשכלה משפטית וידיעת העניין הנדון, מה שאין, כנראה, למתרגם הרשמי של הממשלה, ומשום כך יצאה הפקודה העברית מטושטשת, מבולבלת, מעורבבת המושגים ובלתי מובנת בסעיפיה המרכזיים. דבר זה פוגע בכבודנו, פוגם את זכויותינו האזרחיות. כי היהודי שאינו יודע את הלשון האנגלית, אין לו היכולת לדעת את תכנו של החוק ואינו יכול להופיע במשפט בתור תובע ונתבע בלי מתורגמן. דבר זה גם נוטל מהנוסח העברי את כל ערכו הרשמי והחוקי, ומה הועלנו בהכרה הרשמית של השפה העברית בתור אחת משפות המדינה?
על המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית ועל וועד הלשון לדאוג לתקנת הדבר. על שניהם לאחוז באמצעים, שכל פקודה או הצעת-חוק בטרם התפרסמה תיבחן מצד סיגנונה על ידי וועדת מומחים, שתכלול גם עורכי-דין מובהקים וגם בלשנים עברים.
זוהי חובה לאומית-פוליטית – ואין להחמיצה.
תל-אביב, יז-כג כסליו תרפז [“דבר” 451–6]
-
כך במקור [הערת פרויקט בן–יהודה] ↩
עוד כיבוש
מאתדוד בן־גוריון
כפי שמודיעים מלונדון, נתקבלה בימים אלה בפרלמנט האנגלי החלטה, שיש לה ערך חיוני בשביל העבודה העברית בארץ ובשביל מלחמתו המעמדית של הפועל הארץ-ישראלי בכללו. הידיעה אומרת שבמשא-ומתן על דבר המלווה הארץ-ישראלי קבל הפרלמנט סעיף המחייב את הממשלה להנהיג את “סעיף השכר ההוגן” בכל עבודה בנמל ובשאר העבודות שתיעשינה בכסף המלווה.
סעיף זה נהוג בחוזים שהממשלה והעיריות באנגליה עושות את קבלנים המקבלים עבודות של הממשלה או של העיריה. מוצאו בהחלטת הפרלמנט האנגלי, שנתקבלה ראשונה בשנת 1891 ותוקנה במידה רבה בשנת 1909.
ההחלטה ההיא אומרת:
“הקבלן יהיה חייב תחת עונש של קנס, לשלם שכר-עבודה ולשמור שעות עבודה שאינם נופלים בטיבם מאלה המוּכּרים באופן כללי בין נותני העבודה ובין האגודות המקצועיות (או, כשאין שכר ושעות עבודה מקובלים, מאלה הנהוגים למעשה בין נותני עבודה טובים) באותו המקום שבו נעשית העבודה. יתר על כן, תנאי העבודה המקובלים בתבל ובמקצוע הנוגעים בדבר יובאו בחשבון לשם בחינה, עד כמה “השכר ההוגן” משתמר למעשה. על הקבלן אסור יהיה להעביר או להקצות, ישרות ועקיפות, למי שהוא או למי שהם איזה חלק של קבלנות בלי הסכמה בכתב מאת מחלקת העבודה. מסירת חלק עבודה לקבלן שני אסורה, מלבד זו הנהוגה במקצוע הנדון. הקבלן יהיה אחראי על שמירת סעיף “השכר ההוגן” על ידי הקבלן החלקי”.
הסעיף הנ“ל נכנס לתוך כל חוזה קבלני, שהממשלה או העיריה עושה עם איזה קבלן שהוא והקבלן חייב להודיע לפועליו על התנאים של הסעיף הנ”ל. רק קבלנים השומרים את תנאי העבודה האלה רשאים להיות קבלנים ממשלתיים. בשנים האחרונות נהוג אפילו שהממשלה ממציאה למועצה הכלכלית של קונגרס האגודות המקצועיות רשימת הקבלנים המוכרים על ידה, למען שהאורגן העליון של התנועה המקצועית יוכל לבחון, אם אמנם הקבלנים האלה שומרים על תנאי השכר והעבודה, כפי שמחייב אותם הסעיף הנ"ל.
הממשלה בא"י היא, כידוע, נותן העבודה הכי גדול בארץ. ברכבת, בטלגרף, בדואר, בכבישים, בבניינים ובעבודות אחרות מעסיקה הממשלה יום יום מאות ואלפים פועלים. מלבד עבודת הרכבת, הדואר והטלגרף המתנהלת ישרות על ידי פקידות הממשלה נעשות כל שאר העבודות על ידי קבלנים. והשיטה הנהוגה עד עכשיו במסירת עבודת הממשלה לקבלנים – היא שיטת ההכרזה הפומבית. וכל המוזיל – זוכה. אין הממשלה מתעניינת כלל בתנאי העבודה, ולא איכפת לה אם הקבלן מעביד נשים וילדים בשניים-שלושה גרשים ליום ומנצל פועלים בוגרים בדרגת ההפקרות. שיטה זו מביאה לידי כך שתנאי העבודה של הממשלה יהיו הכי גרועים בארץ. קבלת ההצעה הכי זולה מבלי דאגה לתנאי העבודה מוכרחה להגדיל בלי קץ את הניצול וההפקרות והורדת השכר. התוצאה היא שהפועל היהודי, מלבד מספר קטן של פועלים מאומנים ומומחים, מוצא לגמרי מכל עבודות הממשלה, ולא עוד, אלא גם הפועל הערבי המקומי עלול להידחות על ידי הפועל המצרי והחורני והסורי, המוכשרים להתחרות בזול עבודתם אפילו בפועל הערבי המקומי.
הדרישה הצודקת והחיונית של הפועל העברי לחלק מתאים בעבודות הממשלה, מתאים לחלק היישוב היהודי במסי הארץ, למספרו וערכו של הפועל היהודי, לצורך העבודה של היישוב היהודי – נכשלה עד היום בשיטה עיוולת זו של קבלנות הרודפת אך ורק אחרי הזול. הממשלה העמידה פנים של רודפת שוויון, וטענה, שאין היא יכולה לתת יתרון ופריבילגיה לסוג אחד של פועלים, לפועל היהודי, ולשלם לו שכר-עבודה יותר גבוה, בשעה שפועלים אחרים מקבלים שכר-עבודה יותר נמוך, ואין היא יכולה גם למסור עבודה לסולל-בונה, שהצעתו בנויה על עבודה יקרה, בשעה שיש קבלנים זולים ממנו.
לשוא טענה הסתדרות העובדים שעל הממשלה לדאוג לא רק לכיסו של משלם המס – כי אם גם לקיומו של העובד, שהוא הוא המקור העיקרי לכל עשרה והתפתחותה של הארץ.
כמו בשאלת חוקת הגנת העובד נשארה הממשלה חרשה לתביעות הפועל העברי, שהיא תביעת העבודה המאורגנת בארץ; הסתדרות העובדים נאלצה להעביר את המלחמה ללונדון ולג’ניבה, ובעזרת בני-בריתה במפלגת הפועלים הבריטית הוצגה שאלת תנאי העבודה בעבודות הממשלה בפרלמנט האנגלי.
על פי דרישת שליחי ההסתדרות עורר ציר מפלגת העבודה סניל את שאלת תנאי העבודה בעבודות הממשלה הארץ-ישראלית, כשדנו בחודש יולי שעבר על המלווה הארץ-ישראלי בפעם הראשונה. הפעם כששאלת המלווה הארץ-ישראלי נפתרה בחיוב בפרלמנט האנגלי, הציג שוב את דרישת “סעיף השכר ההוגן” הקול' ווג’ווד שזה רק שב מביקורו מארץ-ישראל. והדרישה נתקבלה על ידי הפרלמנט. על הממשלה הא"י חובה להכניס את “סעיף השכר ההוגן” בכל חוזה עבודה שתעשה בכספי המלווה.
עוד אין אנו יודעים איך תפרש הממשלה בא“י את “סעיף השכר” למעשה, ואם תבין שהדבר אשר הוטל עליה בעבודות המלווה – מחייב אותה בכל עבודה שהיא, בין של המלווה ובין של אמצעים אחרים. ההסתדרות תצטרך לעמוד על המשמר בארץ ובחו”ל ביתר שאת ולחזק את מלחמתה על חלקו המתאים של הפועל היהודי בעבודות ממשלתיות ועל הטבת התנאים בכלל בעבודות אלו; אולם נציין בשמחה שהצעד הראשון, המכריע בכיוון זה, נעשה.
תל-אביב, ח טבת תרפז [“דבר” 468]
חוקת הגנת הנוער העובד
מאתדוד בן־גוריון
א
בסוף השנה האזרחית שעברה קיבלה תוקף חוקי הפקודה בדבר העסקת נשים וילדים בתעשייה, שנתפרסמה בהוצאה מיוחדת של העתון הרשמי מיום 29 בנובמבר 1927. זוהי הפקודה הראשונה שחקקה ממשלת ארץ-ישראל להגנת הנוער העובד, והשניה – להגנת העובד בכלל. הפקודה הראשונה להגנת העובד בארץ – היתה פקודת הפיצויים לפועלים במקרי אסון בעבודה, שאף היא קיבלה תוקף חוקי בשנת 1927, בראשית השנה (הצעת הפקודה נתפרסמה עוד בסוף 1926).
באופן זה משמשת שנת 1927 שנת-התחלה למתן חוקים סוציאליים בארצנו, כי לא במשטר התורכי ולא בימי השלטון האנגלי משנת 1917 ואילך לא הכיר המשפט השורר בארץ בהגנה חוקית מיוחדת של הפועל והפועלת בפני ניצול מופרז ומפרך ונדרשה פעולה ומלחמה מתמדת מצד הסתדרות העובדים הכללית בארץ-ישראל ובני-בריתה בחוץ-לארץ (תנועת הפועלים הבריטית והאינטרנציונל המקצועי באמש ט רדם) למען הכריח את הממשלה לשים במידת-מה קץ להפקרות השוררת בארץ ביחסי הרכוש והעבודה, ולהציג גבולות לאפשרויות הניצול הבלתי-מוגבלות.
ב
בתזכיר שהוגש על ידי הוועד-הפועל של ההסתדרות לממשלה לפני יותר משלוש שנים (ביום טו בטבת תרפה) צויין שבארץ עובדים אלפי נערים מגיל 16, מאות ילדים בגיל רך, וביניהם לא מעטים הילדים מגיל 10–7 שנים, בלי כל השגחה על זמן העבודה, על משכורת השוליות, על התנאים הסניטריים, ובלי כל דאגה מצד הממשלה ונותני-העבודה לאפשרויות החינוך והלימוד המקצועי ועתידם הגופני והתרבותי של הילדים העובדים.
בתזכיר דרש הוועד הפועל מאת הממשלה לאסור עבודת ילדים עד בני 13 בכל מלאכה, חרושת, חקלאות, שירות ופקידות מלבד עבודת בית וחקלאות שבה עסוקים רק בני משפחה, להגביל את יום העבודה לילדים בגיל 15–13 שנה בשש שעות, לאסור עבודת נוער (עד גיל 17 שנה) במשך הלילה (משעה 7 בערב עד 7 בבוקר), לאסור קבלת ילדים לעבודה בלי תעודת רופא על בריאות הילד, לחייב את נותן-העבודה לנהל רשימות העובדים למטה מגיל 17 ולהרשות לילד שעות מנוחה בעבודה, באופן שהילד לא יעבוד יותר משלוש שעות רצופות, ולבסוף לקבוע פיקוח ממשלתי בשיתוף הפועלים ונותני-העבודה אשר ישגיח על תנאי עבודתם של השוליות והילדים העובדים, ידאג להשתלמותם בעבודה וחינוכם התרבותי והגופני, ויאפשר את המשכת לימודיהם בשיעורי-ערב מקצועיים וכלליים.
פקודת החוק שפירסמה הממשלה לאחר יותר משלוש שנים מיום שהגיש לה הוועד-הפועל את הצעתו הוא – לא מילאה את כל דרישות ההסתדרות ולא סיפקה את צרכי הנוער; אך למרות מגרעותיה וליקוּייה, יש בפקודה זו כיבוש מעמדי רב-ערך לא רק בשביל הנוער העובד, כי אם בשביל כל ציבור הפועלים בארץ.
בפקודה זו הונח היסוד החוקי הראשון ליום עבודה של שמונה שעות, לחובת יום מנוחה בשבוע, לאיסור עבודת לילה של האשה העובדת והנוער העובד ולאיסור עבודת ילדים בגיל רך.
ג
מה נותנת הפקודה הארץ-ישראלית להגנת הנוער העובד?
א) איסור העסקת ילד למטה מבן (או בת) 12 בכל “מפעל תעשיוני”. בשם “מפעל תעשיוני” קוראת הפקודה לכל מפעל שבו מעבדים דברים או משנים חומר, יוצרים או מעבירים חשמל וכוח מניע אחר מכל סוג שהוא, אולם “מפעל תעשיוני” אינו כולל שום פעולה חקלאית ושום מפעל המעסיק רק את בני משפחת בעל המפעל.
ב) איסור העסקת נוער (למטה מגיל 16) במפעל התעשיוני במשך מעת לעת למעלה משמונה שעות המנוחה.
ג) איסור העסקת נוער במפעל תעשיוני למעלה מחמש שעות רצופות.
ד) איסור העסקת נוער במפעל התעשיוני משעה 7 בערב עד שעה 6 בבוקר.
ה) איסור העסקת אשה משעה 10 בערב עד שעה 5 בבוקר, או במשך 11 שעות בזו אחרי זו שיש בהן השעות הללו. זאת אומרת: משעה 6 עד 5 או משעה 10 עד 9 בבוקר. אולם איסור זה אינו חל במקרה יוצא מן הכלל, כשאפשר להוכיח לבית-המשפט כי העסקת האשה נצרכה לרגל סיבה בלתי תלוייה הגורמת להפסקת העבודה באופן בלתי נראה מראש, או כשמטפלים בחמרים טריים העלולים להיפסד מהר, והעבודה נחוצה לשם שמירת החומר מקילקול וודאי.
ו) חובת יום מנוחה אחד בכל שבעת ימים לנוער עובד במפעל תעשיוני.
ז) איסור עבודת נוער ונשים במקצועות מסוכנים (כגון עשיית מראות, תוצרת אספלט וביטון, מלאכת עופרת לבנה).
ח) איסור העסקת נוער ונשים בניקוי מכונות בשעת תנועתן.
ט) חובת רישום הנוער העובד. הבעל או המנהל של מפעל תעשיוני המעסיק ילדים למטה מגיל 16 חייב לסדר ולהחזיק רשימה בעברית, ערבית או אנגלית, של כל הילדים העובדים. ברשימה יצוינו הפרטים הבאים: 1. שם המפעל; 2. מענו; 3. שם נותן העבודה; 4. שם המנהל; 5. שם הילד; 6. מין הילד; 7. יום הולדת הילד, ובמקרה שהיום אינו ידוע, הגיל המאומד של הילד; 8. מען הילד; 9. שם הוריו או אפוטרופסיו; 10. טיב העבודה; 11. שעות העבודה למעשה בכל יום שהילד עובד בו.
הפקודה מייפה את כוחו של הנציב העליון להתקין תקנות לשם קביעת הגיל שלמטה ממנו אין להעסיק ילדים בעבודות ומלאכות מסוימות, לשם קביעת העבודות והמלאכות הנחשבות למסוכנות, לשם קביעת התנאים שבהם יעסיקו ילדים ונשים במפעלי תעשייה, לשם הטלת חובות על אנשים המעסיקים ילדים, לשם שיחרור כמה מפעלים מחובת הפקודה הזאת בשלימותה או בחלקה ולשם הגשמת סעיפי הפקודה. מפקח, שיימונה לתכלית זו על ידי הנציב העליון, תהא לו הרשות להיכנס לכל מקום שיש לו יסוד להאמין שבו מעסיקים נשים וילדים בניגוד לפקודה זו, לשם חיפוש ובדיקה, וכל איש המעסיק או שהעסיק ילד או אשה במעל תעשיוני, וכל פקיד של איש כזה חייב להמציא למפקח על פי דרישתו כל הידיעות שבידו ביחס לתנאי העבודה וההתנהגות של הילד או האשה.
כל מי שעובר או מנסה לעבור על אחד הסעיפים של הפקודה או אינו ממלא את דרישותיה עלול להענש במשפט לקנס של לא יותר מחמישים לירה בעד כל עובד, העסוק בניגוד לסעיפי הפקודה, או למאסר של לא יותר משישה חדשים או לשני העונשים יחד.
ד
ראינו, איפוא, שהפקודה ממלאה חלק גדול מדרישות ההסתדרות להגנת הנער העובד, אך לא כל הדרישות. הפקודה אינה חלה על חקלאות, מסחר ושירות. הגיל האסור בעבודה והגיל המוגן הוא נמוך יותר מדי. אין חובת בדיקת רופא לנוער עובד. רשימת העבודות המסוכנות לקויה בחסר. כמעט אין כל הגנה לאשה העובדת.
פקודה זו הושגה הודות לכוח אירגונו של הפועל העברי והנוער העובד ומלחמתה המתמידה והשיטתית של ההסתדרות הכללית בארץ ועזרת בני בריתה האינטרנציונליים: מפלגת העבודה הבריטית והאינטרנציונל המקצועי באמשטרדם. אולם הפקודה אינה מבטיחה עדיין הגנה מספיקה לנוער העובד, ועוד פחות מזה לאשה העובדת. ועל ההסתדרות הכללית להמשיך את מלחמתה בעד התיקונים הבאים:
1) הרחבת פעולת הפקודה על נוער העסוק בחקלאות, עבודות ציבוריות ובניין, הובלה, מסחר ושירות.
2) הרמת גיל הנוער המוגן לכל הפחות ל-17 שנה, וגיל הילדות האסורה בעבודה עד 14 שנה.
3) הבטחת יום מנוחה של 36 שעות רצופות בשבוע לנוער ולאשה.
4) קביעת יום עבודה של 6 שעות לנוער.
5) קביעת יום עבודה של 8 שעות לאשה העובדת והגנתה.
6) שיחרור האשה מעבודה לפני הלידה ולאחריה למשך זמן מספיק בלי ניכוי שכר עבודתה.
7) הוספת עבודת הגפרורים וניקוי הבורות לרשימת העבודות המסוכנות האסורות על הנוער.
8) הבטחת חופש של שבועים במשך השנה וחופש בימי החג בשביל הנוער והאשה בלי ניכוי שכר עבודתם.
9) איסור קבלת נוער לעבודה בלי תעודת בריאות מאת רופא מומחה.
10) פיקוח סניטרי על ידי רופא מוסמך על עבודת הנוער והנשים.
11) עזרת הממשלה לשעורי ערב ולשעורים מקצועיים בשביל הנוער העובד.
12) שיתוף באי-כוח הפועלים המאורגנים בפיקוח על מילוי פקודת ההגנה.
עד שיושגו התנאים הדרושים – על ההסתדרות הכללית, וביחוד על הסתדרות הנוער העובד, לעמוד על המשמר לשם הגשמת הפקודה. החוקה הכי טובה אין לה כל ערך אם היא נשארת על הנייר. הגנת הנוער העובד למעשה תלויה קודם כל בעֵרותו, אירגונו ופעילותו הזריזה והמתמדת של הנוער העובד עצמו.
תל-אביב, ב אדר תרפח [“במעלה” ג]
מלחמתנו במושבה
מאתדוד בן־גוריון
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
(מהוויכוח בוועד הלאומי 1)
הא' בוטקובסקי האשים את שליחי פועלי פתח-תקווה שהם לא דיברו בסגנון סַלוני למדי; ואמנם, חברינו אינם אנשי טרקלינים. אבל לא תמיד מעיד הדיבור הטרקליני על יושר ועל אמת. פונטיוס פילטוס ידע תמיד לדבר בשפת הסלון הרומאי, אולם נביאינו השתמשו בשפה בלתי פרלמנטרית לגמרי. ישעיהו קרא את ירושלים בשם זונה, ואילו היה יושב ראש בשעה שישעיה השמיע את חזונו, וודאי שהיה קורא אותו מיד לסדר ומפסיקו בפסוקים הראשונים של תוכחתו המרה והזועמת. אין אנו נביאים ואין לנו אולי הרשות להשתמש בשפתם, אבל אילו היה מי שהוא מאתנו רוצה להגיד מה שיש להגיד על מעללי פתח-תקווה דברים כהוייתם, לא היה מספיק לו גם הלכסיקון של ישעיהו.
למַה אנו מחכים מישיבת הוועד הלאומי?
אין אנו משלים את נפשנו, שהוועד הלאומי יכול להכריח את אנשי הוועד החקלאי בפתח-תקווה לחזור בתשובה, או שהוא יוכל בכוחו להבטיח את זכות העבודה העברית ולהכניס פועלים עברים לקטיף. אין לוועד הלאומי כוח של כפייה, ולא בכפייה ייעשה הדבר הזה. אולם דבר אחד מוטל על הוועד הלאומי – דבר האמת, להשמיע את האמת על פתח-תקווה, על תעלולי הוועד החקלאי ועל המצב במושבות בכלל, למען ידע כל היישוב, כל העם היהודי את החרם נגד הפועל היהודי ואל יוסיפו האנשים הללו המתחפשים בשם “הוועד החקלאי” להוליך שולל את דעת הקהל ולהמשיך את משחק-התרמית והצביעות שהם משחקים זה חדשים את באי-כוח היישוב, הפועלים, ההנהלה הציונית והממשלה. רק היום או אתמול פירסם הוועד החקלאי מכתב ב“דואר היום” מלא התחסדות בדבר רצונם העז והתאמצותם להכניס פועלים עברים לקטיף – ולעבודה בכלל, אלא ששליחי הוועד-הלאומי “לא באו לעזרתם”. הא' בוטקובסקי מאמין, כנראה, בדבריהם והוא קורא באופן סלוני את הא' קלוואריסקי בשם “בוגד” על שנסע מפתח-תקווה, כי לא יכול עוד לנשוא את ההתעללות והרמייה של הוועד החקלאי.
הוועד החקלאי רוצה לברוא ביישוב רושם שהוא “משתדל” ו“מתאמץ” להכניס פועלים עברים לעבודה; אולם את הדבר שהם רוצים להעלים מהיישוב העברי – הם מגלים באופן ציני לממשלה. לבאי-כוח הממשלה הגידו אנשי הוועד החקלאי, שהם רואים סכנה עצומה בפועל העברי במושבה, ושאין כאן שאלת הקטיף בלבד, אלא שאלת העבודה העברית בכלל. הפועל היהודי המאורגן החריב את תל-אביב ואת כל המפעלים שהוא עבד בהם, ואם ייכנס למושבה, יחריב ויהרוס גם את המשק החקלאי ואת ענף הכלכלה הכי פורח בארץ – הפרדסנות. במכתבם ב“דואר היום” ובדבריהם לבאי-כוח היישוב מבטיחים האיכרים, שהם מתאמצים להרבות את העבודה העברית במושבה, ולבאי-כוח הממשלה מספרים אותם האנשים שהפועל היהודי אינו כלל פועל המושבה, ואין לו כל זכות לעבודה בתור פועל המקום, כי הוא הוכנס ו“הורבץ” במושבה ע“י ההנהלה הציונית באופן מלאכותי מתוך כוונות ומטרות פוליטיות. ולא רק הוועד החקלאי בפתח-תקווה משטין ככה בפני הממשלה. אחד הפקידים הגבוהים של הממשלה, המתעסק בענין פ”ת סיפר לי, שבאו לפניו “אנשי הוועד של סמילנסקי” – כנראה, וועד התאחדות האיכרים – וסיפרו לו על הסכנה הצפויה למשק החקלאי ולמושבות מהפועל היהודי, שהרס כבר את המשק בעיר ועתיד להרוס את המשק בכפר.
ודעו: שאלת העבודה העברית במשק החקלאי העברי, שאלת הפועל העברי במושבה בכלל אינה רק שאלה לפועלים ולמחוסרי עבודה. זוהי עכשיו השאלה המרכזית של ההגשמה הציונית.
א"י היא ארץ קטנה ודלה ורוב אדמתה כחושה ורזה, אדמת טרשים וחולות, ויש שטח לא גדול המסוגל לשמש מקלט לרבבות ידים עובדות – זהו שטח ההשקאה ואיזור המטעים. לא הקונצסיות שבים-המלח – אשר בניצולו יעבדו אולי אילו מאות פועלים, כי אם שטח המטעים המושקים ישמש בתקופה הקרובה מקום קליטה להמוני עובדים. בשטח זה תלויה תקוותנו. עם גאולת שטחי האדמה המוכשרים לעיבוד אינטנסיבי קווינו שיפתח כר נרחב לעלייה עברית הרוצה להתפרנס בארץ-ישראל מיגיע כפיה. ואם מקום זה נכנס לרשות הון עברי פרטי המחרים את הפועל העברי ואם נגד זכות עבודתנו בפנה זו יעמדו במגלבים של שוטרים בריטיים וערבים, ובמקום זיעת אפינו יישפך על אדמה זו דם חלוצינו וחלוצותינו, הדורשים עבודה ואין – נעמוד ונילחם כאשר יילחם איש על נפשו.
השנים הקרובות תַכרענה את הגורל. פינה זו של שטח המטעים עומדת בתקופה הקרובה להיות למרכז ההתיישבות העברית. אנו לא נחכה עד שההון השואף רק לבצע ירכז במקומות אלה פועלים זולים לאלפים ולרבבות מכל קצווי הארץ ומחורן ומסוריה וממצרים, ואנחנו נבוא אחר כך ונצעק חמס. אין אנו רוצים להלחם בפועל הערבי, ולא ניתן להפוך את מרכזי ההתיישבות העברית לשדה קטל בין הפועל העברי והערבי. האפנדים היהודים בפתח-תקווה מכניסים את העבודה הזולה גם בנקודות ההתיישבות החדשות, ואם בשעה מכרעת זו לא יעמוד כל היישוב היהודי בארץ וכל התנועה הציונית בעולם על המשמר – נאחר את המועד. נגד סכנה זו אנו נלחמים ונילחם. זוהי שאלת החיים והמות בשבילנו. את גזלת אדמת ישראל מהעם היהודי ומהעובד היהודי על ידי בעלי הון בוגדים ומתכחשים לא נשלים – ואוי ואבוי לתנועה הציונית כולה, אם היא תשלים!
אין אנו נלחמים על מחוסרי עבודה. איננו מבקשים רחמים על רעבים וסובלים. לא חסד את הפועל היהודי אנו רוצים – אנו נלחמים על נפשה, על כבודה ועל עתידה של הציונות. ואם נגזר עלינו שבמלחמה זו יישפך דמנו – לא נרתע. באנו לארץ לשם הגשמת הציונות – ואנו יודעים למסור את נפשנו על הגשמה זו.
בוטקובסקי הזכיר לנו שהראשונים ששפכו את דמם בא“י בעד א”י, היו האיכרים. נכון הדבר, ואנו חרתנו את זכרונם בלבנו. אבל חושש אני, שאנחנו הפועלים הננו היחידים שעודנו זוכרים את הדבר הזה. כי הזכרון הזה מחייב לדבר מה. לא אנו, כי אם בני האיכרים בפתח-תקווה שכחו – ובזמן קצר מאוד – את הדם שנשפך בפתח-תקווה זו גופא לפני שבע שנים, במאורעות מאי, וגם שכחו את השבועה, אשר נשבעו על הדם השפוך.
היש למפירי השבועה ולעוזבי ברית-הדמים הזכות להזכיר לנו נשכחות?
גם בסערת המלחמה אין אנו מטילים אשמות על כלל האיכרים. לא כל האיכרים בפתח-תקווה נתנו ידם לוועד החקלאי, לא כולם מתכחשים לעבודה העברית, ואין הזכות לוועד החקלאי להעטות כלימה על פתח-תקווה ולדבר בשמה. במעל של יום הדמים בפתח-תקווה היה רק קומץ קטן של אפנדים יהודים הנכונים למכור את ארצם ועמם בעד בצע כסף. אבל מדוע שותקת התאחדות האיכרים? מדוע אין היא מסתלקת בגלוי ובפומבי מהשטנה והשיסוי, שאויבינו בנפש מנהלים נגד העבודה העברית?
אם לציבור האיכרים יש טענות וחששות, אם הם רוצים להבטיח עבודה שקטה ומתמדת – אנחנו מצדנו נכונים בכל רגע ליסב אתם יחד, לברר ולבחון את הקשיים ולמצוא דרך לעבודה משותפת ומוסכמת. אם כנים דברי בוטקובסקי, ששאלת העבודה העברית במושבות צריכה להיפתר מתוך הסכם של שני הצדדים – הריני מודיע בשם הסתדרות העובדים, שאנו מוכנים בכל שעה למשא ומתן את האיכרים ואת באי-כוחם לשם הסכם הדדי; יותר מזה – אנו תובעים את המו"מ הזה ואת ההסכם הזה. ציבור הפועלים בארץ נתחנך מתוך יצירת משק חקלאי ומתוך הנהלת משק חקלאי, ואנו יודעים את הקשיים והשאלות המיוחדים של החקלאות – ואנו רוצים להשתתף ביצירת תנאים כאלה בעבודה החקלאית שיעזרו לפיתוח המשק החקלאי, גם אם הוא משק פרטי, בתנאי שזכות העבודה העברית לא תיפגע ולא תיפגם, כי זוהי לא זכות הפועל העברי בלבד, אלא זכותו של כל המפעל הציוני, זוהי זכות עם.
על הזכות זאת נלחמנו ונילחם. ואם לעזרת הפרדסנים המתכחשים והבוגדים עומדת המשטרה – אנו מאמינים בכל זאת, שכוחנו יותר גדול, כי מאחורינו עומדת תנועת-עם, ותקוות-עם קשורה בגורל מלחמתנו.
והדבר המוטל בשעה זו על הוועד הלאומי – ועל כל איכר ואזרח יהודי המשתתף בוועד הלאומי – זהו גיוס התנועה כולה לשם הבטחת הזכות הזאת בעוד מועד, בטרם אחרנו, בטרם קרה האסון שאין לו תיקון. אתם תתחייבו בנפש התנועה, אם תניחו שהמלחמה הזאת תהיה רק מלחמת הפועל, כי על נפש הציונות ועל עתידנו הלאומי בארץ אנו נלחמים.
ירושלם, יז טבת תרפח [דבר 803]
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
-
הוויכוח הזה נתקיים בוועד הלאומי אחרי המאורע בפתח–תקווה, שחל ביום ששי כ“ב כסליו תרפ”ח. אחרי דרישת עבודה בקטיף מצד הפועל העברי, שהיה מופקר לחוסר–עבודה מרובה, ואחרי מו“מ במשך שבועות אחדים, שבו הבטיח הוועד החקלאי בפ”ת כמה פעמים ל“סדר” פועלים יהודים, – נאסרו עשרות פועלים יהודים באותו יום והוכו באכזריות רבה ע"י שוטרים אנגלים וערבים. מאורע זה זעזע אז את כל היישוב למשך זמן רב. ↩
בשאלה המרכזית
מאתדוד בן־גוריון
(מהוויכוח בוועידה החקלאית)
השאלה העומדת לפני הוועידה החקלאית בשעת חירום זו היא שאלת העבודה העברית במושבה. אנו נתונים עכשיו במצור. אנו עומדים לפני עלייה סגורה, גזירות והתנקשויות, כישלון הסוכנות רפיון הציונות והתפוררותה, התנכרות הבעל-ביתיות היהודית בארץ, הסתה ושיטנה מצד האפנדים, שליחי הקומינטרן ופקידי משרד המושבות – החוט המשולש של חורשי מזימות-רשע נגד מפעלנו, הטופלים עלינו עלילת-דם של נישול ועושק. בשעה קשה וחמורה זו אנו מצוּווים קודם-כל על ביצרון פנימי, והשאלה אשר בה ניבחן – היא שאלת העבודה העברית. המפתח לפיתרונה אינו בידי זרים, אלא ביישוב גופא ופיתרונה קובע את עתידנו בארץ.
דובר כאן על חשיבות השוק היהודי ונשמעה התביעה לקניית התוצרת משלנו. עלינו להפוך תביעה זו לצו-היישוב. אבל עם כל חשיבותה החיונית של קניית התוצרת אין להעמיד תביעה זו בשורה אחת עם תביעת העבודה העברית. קניית תוצרת עברית היא שאלה משקית, כלכלית, וממנה תוצאות חשובות להתבססותנו בארץ, אולם העבודה העברית אינה רק שאלה כלכלית – זוהי שאלה ביולוגית, שאלת היותנו או חדלוננו. תוצרת – אפשר למכור גם בשוק חיצוני. הענף העיקרי של משקנו החקלאי – פרי ההדר – נועד בעיקרו לשוק העולמי. מאידך גיסא אין שום משק שלנו – אפילו משק קבוצתי – יכול להשתחרר מההכרח ל הש תמש בתוצרת חוץ. לא כן העבודה גופא – זו אינה נפרדת מהעובד, מהאדם החי. אין היא ערך יחסי, חולף ומתחלף ככל ערך משקי בלבד, אלא ערך מוחלט, קבוע, מתמיד, אנושי, אשר בלעדיו כל מפעלנו מאפע. אנו יכולים לתאר לעצמנו יישוב יהודי שמשקו בנוי אל אכספורט ואימפורט. אבל אי אפשר להניח יישוב יהודי שמלאכתו נעשית על ידי אחרים. שאלת העבודה העברית היא השאלה אם נהיה או לא נהיה בארץ, ושאלה זו אין להעריך ולמדוד בשום קנה-מידה כלכלי, כשם שאין להעריך חיי-אדם וקיום-עם בקנה-מידה כזה.
על אמיתות ישנות אלו עלינו לחזור עכשיו לא כלפי האיכרים, אלא בראש וראשונה כלפי עצמנו. המצב האמיתי הוא שלא רק חלק מהאיכרים מוסיף להתעלל בתקוות העם, מחרים את העובד העברי והופך את התנחלותנו על אדמת המולדת לסרסרות מנצלת ומחפירה של עבודת עם זר, אלא גם בתוכנו הורד הדגל.
לא אתווכח עם פועלי-ציון “שמאל”. הללו – כוחם להזיק קטן מאוד; לא לתנועה עקרה זו לשאול אותנו מה העלינו אחרי עשרים וחמש שנה של מלחמה ומאמצים. אולם אין הוועידה יכולה לעבור בשתיקה על עמדת חברינו מהקיבוץ הארצי של השומר-הצעיר. למען האמת עלי להגיד שלא רק השוה“צ – חלקים רבים של ציבור הפועלים במושבות, וגם החברים במשקים וגם מוסדות ההסתדרות הורידו בשנים האחרונות את הדגל וכאילו השלימו את המצב השורר במושבות הגדולות והעשירות ביהודה ובשומרון, שבכמה מפרדסיהן הישנים והחדשים אין דריסת רגל לפועל היהודי. פסקה המלחמה לעבודה עברית. בשאלה זו שאין בה מקום לכל פשרה, לכל ויתור, לכל השלמה – כי בנפשנו היא, הורד הדגל. ואם מצד הציבור כולו נעשה הדבר אולי מתוך עייפות, מתוך רפיון, מתוך מועקת השנים האחרונות וכשלונותיהן – הרי מצד אגף חשוב בתנועתנו, אשר כוחו להזיק וגם להועיל גדול ורב, מצד השומר הצעיר מיסודו של הקיבוץ הארצי, נעשה הדבר בכוונה, בשיטה, בקול ענות גבורה. בעקבות פוע”צ “שמאל” הכריז גם השוה"צ על החלפת הסיסמה של עבודה עברית בסיסמת עבודה מאורגנת.
במקום זה עלי לענות על קריאת-שיסוע של יערי: “הבימה הזאת היא שלי כמו שלך”. אני חותם על קריאה זו בשתי ידי – אולם בימה זו, בימת פועלי ארץ-ישראל, אינה נתונה להשלכת שיקוצים על תנועת הפועלים, ואף לא על מפלגת פועלי ארץ-ישראל – רוב בניינה ורוב מניינה של תנועה הפועלים הארץ-ישראלית. בן-טוב ניסה לנבל כאן את תנועתנו ולרמוז שבשאלת העבודה העברית יש למפלגה פוליטיקה כפולה: אחת כלפי פנים, ואחת – כלפי חוץ. אני תובע מבן-טוב שיקום ויאמר בדברים ברורים וגלויים, איפה ומתי, באיזה כינוס אינטרנציונלי, באיזו פגישה עם שליחי הפועלים האנגלים או מפלגה סוציאליסטית אחרת, אמרנו או רמזנו שאנו מוותרים על מלחמתנו לעבודה העברית במשק היהודי, או אפילו במשק הממשלתי, במשק העירוני?
בשנה שעברה הגשנו תזכיר לוועדת החקירה של שאו, שבו העמדנו את כל הציונות ואת כל מפעלנו בארץ על זכות-העבודה, תביעת העבודה ויצירת העבודה, ובו גילינו את עמדתנו החריפה נגד האיכרים שעשו עבודתם על ידי ערבים. הודענו שתנועת הפועלים נלחמה ותילחם נגד שיטה זו. זה לא היה תזכיר קונספירטיבי שנמסר בחשאי – תזכיר זה נמסר דרך סניל וּועדת שאו למפלגת העבודה הבריטית, לממשלה ולדעת הקהל באנגליה ובעולם ונתפרסם בעברית, ביודית, באנגלית, בערבית. דברים לא פחות ברורים מסרנו להופ-סימפסון, ולאחר ה“ספר הלבן” של פספילד המונה אותנו ב“חטא” העבודה העברית, אין זו אלא עלילת-זדון להגיד שאנו מחפים כלפי האינטרנציונל על מלחמתנו לעבודה עברית.
אולם שמעתי פה בוויכוח עלילה יותר מסוכנת – עלילת הנישול, ועלי להגיד לח' בן-טוב: היזהר בלשונך. אם במלחמתכם נגד מפלגת פועלי ארץ-ישראל אתם משתמשים באמצעים לא תרבותיים, יש להצטער על כך, אבל אין זה עדיין אסון פוליטי. אולם כשאתם שוכחים כל מידה ונותנים יד לעלילת-הדם של נישול התלויה על ראשנו – על ראש כולנו – לאחר המאורעות, הרי עלינו להזהיר אתכם אזהרה חמורה לבל תרחיקו לכת במלחמתכם המפלגתית!
נשאלנו על-ידי נואם מפוע“צ שמאל מה הספקנו במשך עשרים וחמש שנה של מלחמה לעבודה עברית? ועלי להודות: אין אנחנו עומדים כאן כחוגגים ומנצחים. אחרי התאבקויות קשות, מאמצים ממושכים וסבל לא-אנוש – עוד רבה הדרך; כבשנו כיבושים גדולים – אבל עדיין אנו רחוקים מניצחון מלא. עוד שומה עלינו להילחם, ולהילחם קשה. איני יודע אם השואל ישמח ל”כשלוננו" זה ואם לא. אבל את השומר-הצעיר אני שואל: בשני המצעים שלכם לוועידה, בארוך ובקצר, אתם פוסלים את דרכנו, שיטתנו, סיסמתנו ופעולתנו עד עכשיו. את הסיסמה של עבודה עברית אתם קוראים להחליף בסיסמה של עבודה מאורגנת. עבודה מאורגנת זו שאתם תובעים – ואתם יודעים שלא פחות מכם אנו בעד עבודה מאורגנת וגם עשינו דבר-מה לאירגון העבודה בארץ – עבודה עברית היא או לא? אם כוונתכם לעבודה עברית – מדוע לא נאמר הדבר הזה במצעכם. – ובמילים ברורות ופשוטות? אם אתם פוסלים מאה אחוזים מדוע אינכם אומרים כמה אחוזים אתם מתירים? או מה שנאמר אצלכם על עבודה מאורגנת יש לקבל פשוטו כמשמעו: לא איכפת אם היא עברית או אינה עברית ובלבד שתהיה מאורגנת? המתכחשים אתם למלחמה לעבודה עברית, או אין לכם עוז מוסרי לעמוד עליה בגלוי? החושבים אתם שעבודה עברית תבוא מאליה, כי לה ידאג האיכר היהודי, ההון הפרטי, והציונות הגדולה שעליה אתם מכריזים במצעכם, “ריכוז רוב עם ישראל בא”י וסביבותיה", תתגשם בלי כל מלחמה לעבודה עברית?
אני כשלעצמי איני מאמין שאתם מאמינים בדברים הנאמרים במצעכם. לי ברור שאתם מתכוונים לעבודה עברית, אם כי אתם מעקמים את הדברים שבכתב. ואילו היה לנו דין-ודברים רק אתכם – לא היה אולי כדאי לעמוד על שינויי גירסאות שבינינו וביניכם. למרות נוסחאות-הבוסר וסילופי-התיאוריות שבהם אתם רוצים לנגח אותנו – הרי אתנו אתם במפעל, במלחמה ובכיבוש. כתנועתנו כולה אתם קיימים לא על נוסחאות אלא על מעשים, ומעשינו הם מעשיכם, ויחד אתנו אתם אחוזים בכל העבודה שאנו עושים בארץ. אולם מאחוריכם עומד מחנה גדול של נוער בגולה. ונוער זה, ככל היהודים בגולה, מתפרנס מדברים, מנוסחאות, מפרוגרמות, והוא נתון בין גלי התבוללות, קומוניסמוס ופשיסמוס, ונילחם על נפשו – ויש ערך רב מה שאומרים לנוער זה. הוא מקשיב בצימאון ובערות רבה לכל מילה הנופלת בארץ. ונוער זה יקבל את דבריכם המעוקמים ברצינות. ואם אין לחשוש לכם – הרי יש ויש לחשוש לנוער הזה, כשהוא ישמע “לא עבודה עברית – אלא עבודה מאורגנת”. הנוער לא יבין את הערמומיות שבנוסחה זו, אלא יקבל את הדברים כפשוטם, שאין לכם כל הבדל אם העבודה נעשית בידים יהודיות או לא – ובלבד שתיעשה על ידי פועלים מאורגנים.
היש לנו צורך להגיד שאירגון הפועלים יקר לנו לא פחות מאשר לכם? אירגון הפועלים הקיים בארץ אין לו במה להתבייש בפני אירגוני הפועלים הכי משוכללים שבאיזו ארץ שהיא, ויש לנו חלק-מה באירגון זה. ועבודה מאורגנת אינה המילה האחרונה במשאלותינו הסוציאליסטיות. אנו רוצים במשטר סוציאליסטי, אנו שואפים לקומונה. אבל בדעתי שאני עלול לתת בדברי נשק בידי אלה המסלפים ביודעים את דברינו – אני אומר שאין לנו כל ענין מיוחד בעבודה מאורגנת בארץ, אין לנו כל עניין מיוחד במשטר סוציאליסטי ובקומונה בארץ, אם נושאיהם, יוצריהם ומגשימיהם לא יהיו הפועלים העברים. לא באנו הנה לארגן את מי שהוא, לא באנו הנה להפיץ בין מי שהוא את הרעיון הסוציאליסטי – באנו הנה להקים מולדת-עבודה לעם היהודי. בלי עבודה עברית אין לנו עניין בא"י ובאירגון ובמשטר סוציאליסטי. לפני הכל ותנאי לכל – עבודה עברית. נקודת-המוצא של תנועתנו – היא במלחמה על עבודה עברית.
אני לא אענה לבן-טוב על שאלתו, כיצד אנו פותרים את שאלת הפועל הערבי במושבה, כל עוד שהוא וחבריו לא יענו על שאלה מוקדמת, יותר חשובה ויותר חיונית: כיצד הם פותרים את שאלת הפועל העברי במושבה. על השומר הצעיר מיסודו של הקיבוץ הארצי להודיע גלויות וברורות: מה עמדתו במלחמתנו הקשה והמרה על העבודה העברית במושבה? קראתי את מצעי השוה"צ מתחילתם ועד סופם ולא מצאתי כל תשובה לשאלתי. באתי בדברים לפני הוועידה את קיבוצי השומר הצעיר במושבות, הצגתי להם שאלה זו, ונחרדתי לשמוע את התשובות אשר נתנו לי חברים צעירים שעלו בזמן האחרון ארצה. והן אלה ממיטב הנוער שלנו. מה עוללתם לנוער זה בסיסמאות הבוסר?
כאן, בוועידה החקלאית, כשבן-טוב נדחק לתת תשובה, אמר שהוא דורש מכסימום של עבודה עברית. לדעתי, אפשר להסתפק בתשובה זו. גם אני אינני דורש יותר ממכסימום של עבודה עברית. אבל מדוע לא נאמר הדבר הזה במצע שלכם? מדוע לא נאמר הדבר הזה לנוער שאתם אחראים לו בגולה? מדוע יש לבן-טוב שתי תשובות: אחת בפה ואחת בכתב?
אחד מחברי השומר הצעיר שאל בקריאת-ביניים איך נבטיח את העבודה העברית במושבה? עלי להגיד לו, שהעבודה העברית אינה רק הקבלנות המיוחדת שלנו, אנו רואים אתכם כשותפים בקבלנות זו, ויחד אתנו תחבטו את ראשיכם בכותל למען לשמור על העבודה העברית.
המסתלק מהדאגה לעבודה עברית אין לו חלק ונחלה בציונות, אין לו חלק ונחלה בתקוות העם היהודי. ואתם נתבעים לא פחות מאתנו לתת תשובה לשאלת העבודה העברית. ועליכם לתת תשובה – בלי כרכורים ובלי התחמקות! – לפועל בארץ ולנוער בגולה, אם תילחמו את המלחמה הקשה והממושכה ורבת-המכשולים על העבודה העברית במשק היהודי, במושבה העברית?
ואל תזרקו אבק בעיני הבריות בפרַזות המחוכמות על “עבודה מאורגנת”. ידעתי, שכל ילד וכל נער המתחנך על ידי שליחי הקיבוץ הארצי יודע, שמפלגת פועלי א“י מתכחשת ל”אירגון המשותף“, מתנכרת לפועל ולפלח הערבי, מתעלמת מכל הפרובלימה הערבית, ואילמלא “הפשרנים” הללו של האינטרנציונל השני, אשר לא דאגו לפני 10 שנים לארגן את הפועל הערבי, להשוות את רמת-חייו לדרגת החיים של הפועל היהודי, ואשר לא רצו להגשים ריפורמה אגררית בארץ – לא היו באים אולי מאורעות אב, וגזירות פספילד וודאי לא היו מתרחשות ולא היה ניתן פתחון פה לצוררים ולמשטינים. אין אני רוצה להמליץ על עמדת המפלגה ב”שאלה הערבית" – אנחנו נוכל לדון אתכם בשאלת הפועל הערבי רק כשנשמע מכם תשובה ברורה לשאלת הפועל העברי. ואולי אתם סוברים – כאשר אפשר להבין מתורתכם שבכתב – שהתשובה לשאלת העבודה העברית תינתן על ידי הפועל הערבי – אשר יאורגן על ידיכם?
שאלת העבודה העברית בארץ קשה, קשה מאוד – ואל תחפשו לכם מפלט מהקושי בפרזות קלות, שיותר משיש בהן תוכן ממשי, יש בהן אונאה עצמית או אונאת אחרים.
מהו הקושי?
באנו לבנות ארץ בסביבה השופעת עבודה זולה, ירודה, בעלת צרכים מועטים. הכוונה היא לא רק לא“י – אלא גם לסביבותיה. איני יודע אם מבחינה ציונית יש לדבר בנשימה אחת על א”י וסביבותיה, כאשר עושה זאת בקלות ופשטות רבה השוה“צ. אולם מבחינת העבודה הזולה וודאי א”י אינה אלא חלק קטן בגוש ענקי, המקיף את הארץ משלושת עברים – צפון, מזרח ודרום. בעצם יש לדבר על קונטיננט שלם, יותר נכון על שני קונטיננטים – אסיה ואפריקה – של עבודה זולה ובלתי מפותחת, ועל כברת האדמה הקטנה הגושרת את שתי היבשות הללו אנו רוצים לנטוע את העבודה העברית רבת הצרכים והתביעות. ההבדל בין הפועל היהודי ובין הריזרבה הענקית של פועלי אסיה ואפריקה אינו רק בהכרה. זהו קודם כל הבדל ברמת החיים, במינימום ההכרחי לקיום. גם פועל שלא למד את מרכס יודע שמוטב לקבל עשרים גרוש ליום במקום עשרה. אין פלח נבער כזה בארץ שלא יֵדע את החכמה הזאת. ואם תשעים ותשעה אחוזים מכל פלחי הארץ מוכשרים ללכת לעבוד למושבה ב-10 גרוש ליום – הרי זה משום שלצרכיהם הם שכר זה מספיק. אנשי הקיבוץ הארצי אשר גילו בשנים האחרונות את תורת מרכס שוכחים, שמלבד ההכרה והאירגון יש עוד דבר ששמו מציאות כלכלית, ודבר קטן זה אף הוא משפיע במקצת על קביעת תנאי העבודה, ומציאות זו אינה מוגבלת בתחומי א"י – אלא מתפשטת בכל הארצות השכנות – סוריה, מצרים, סודן, ארם-נהריים ועוד. ומציאות כלכלית זו, הקיימת עכשיו בארץ ובסביבותיה אינה להוטה אחרי פועל עברי דווקא ואינה זקוקה לו כלל וכלל, ואין לה כל צורך פנימי להתאים את עצמה לצרכינו המיוחדים. אין בדעתה להשתנות למען עשות את מצבנו יותר נוח.
רבבות העובדים הערבים אין עליהם כל חובה ואינם מרגישים כל צורך להרים בכוונה את תביעותיהם למען ייבטל ההבדל ביניהם ובינינו. הם אינם עושים זאת לא רק מחוסר הכרה מעמדית. רמת-החיים של הפועל האנגלי גבוהה מזו של הגרמני – ואיש לא יאמר שההכרה המעמדית גרמה לכך. רמת-החיים של הפועל האמריקני עולה על זו של הפועל האנגלי – אם כי הראשון מפגר בהכרתו ובאירגונו לעומת האחרון. נתאר לנו לרגע שעשרת אלפי פועלים אמריקנים, שהתרגלו בארצם לקבל לא פחות מ-10 דולר ליום, נתגלגלו בדרך נס לגרמניה – היעלה על דעת הפועלים הגרמנים להציג פתאום תביעה לנותני-העבודה שישלמו להם עשרה דולר ליום רק בשביל לעשות נחת רוח לאורחים? היעלה בידי המהגרים האמריקנים לארגן את חבריהם הגרמנים לבל יעבדו בפחות מעשרה דולרים ליום אך ורק למען אפשר את עבודת האמריקנים בגרמניה לפי רמת-חיים אמריקנית? “המרכסיסטים” של “השומר הצעיר” כנראה מאמינים באמת, שרק באשמת “הפשרנים” ממפלגת פועלי א"י עוד קיימים בארץ זו הבדלים ברמת-החיים, בצרכיהם ובהכרתם של הפועלים והפלחים הערבים ושל הפועלים והמתיישבים היהודים, והריהם רואים את הפיתרון לשאלת העבודה העברית באירגון הפועל הערבי.
לדעתנו אנו, הבדלים אלה טבועים במציאות הכלכלית של הארץ הזאת וסביבותיה, אשר אינה עלולה להשתנות מתוך לחשים “מרכסיסטיים” ואשר אינה רוצה להסתגל לצרכינו אנו – ולגמרי לא מתוך רוע לב או מתוך חוסר הכרה, אלא מתוך תנאים אובייקטיביים שאין לנו כל שליטה עליהם, והאיכר היהודי, שאין “האפלציה הלאומית” פועלת עליו, נכנע למציאות הזאת של עבודה זולה בעלת צרכים מועטים, משתמש בה ובוגד בתקוות עמו אשר רק בזכותה רכש לעצמו את האדמה, ואשר רק לשם עבודה עברית מוּתר להחזיק בה. האיכרים היהודים המחרימים את העבודה העברית, אף הם עלו לארץ מתוך התלהבות לאומית – אך לא עצרו כוח לעמוד בפני לחץ המציאות הפלשתינאית, ולא ידעו להרתם בעול יצירת מציאות חדשה, יצירת ארץ-ישראל.
והנה עכשיו בא אחד האגפים החלוציים שלנו, מתוך מחנות הנוער הכי מסור ונאמן, וגם הוא מרכין ראשו בפני המציאות הפלשתינאית והריהו מכריז, שאין תקווה לעבודה עברית כל זמן שההמונים הערבים בארץ לא ישתנו ולא ירימו את דרגת חייהם, כל זמן שהפועל הערבי לא ישתנה ויסרב לעבוד בפחות מעשרים גרוש ליום – כי רק במקרה כזה אפשרי אירגון משותף של הפועל העברי והערבי במושבה.
חלוצי העלייה הראשונה לא עמדו בפני המציאות הערבית בארץ והורידו את הדגל – ועלינו להזהיר עכשיו על הסכנה של הורדת הדגל מתוך הכנעה לאותה מציאות – על ידי אגף חשוב של חלוצי העבודה.
אתם שואלים מהי תשובתנו אנו, במה נבטיח אנחנו את העבודה העברית נוכח הלחץ של המציאות הערבית?
אני מודה שאין לנו רצפט מוכן, יחיד וכל-יכול. הריני עשרים וחמש שנים בארץ וזוכרני שכמה פעמים התיאשנו מהמלחמה המרה הזאת על העבודה העברית במושבה – ולאחר כל יאוש הסתערנו מחדש בכוחות מאומצים, כי לחץ יותר חזק פעל עלינו – הלחץ של מאות ואלפים ורבבות מחברינו אשר עבודה זו היתה תקוות חייהם האחת, הלחץ של מאוויי אומה אשר רק באדמה זו תכה שורש ושרק מעבודתה תשאב כוחות חדשים לקיומה. מתוך הרגשה זו חבטנו ראשנו בכותל, חתרנו נגד הזרם – ויצרנו את הגוש הזה של אחד-עשר אלף פועלים חקלאיים יהודים המכונסים בוועידה זו. בעינינו גם זהו כיבוש שכדאי היה לעמול ולהילחם לו. וכיצד נעשה הדבר? לא היה לנו אמצעי בדוק אחד ויחיד – אלא מכיון שהדבר היה בשבילנו לא דבר שבנוסח, אלא שאלת חיים, גם אישית וגם לאומית – נסינו בהרבה דרכים ואחזנו בהרבה אמצעים: גם דרך של הסברה, גם מלחמה ציבורית, גם אירגון מעמדי וגם פעולה משקית וגם “אפלציה לאומית” – זו שהח' בן-טוב מודה בה בעל-פה כאן בוועידה, אם כי הוא פוסל אותה בכתב במצע – באפלציה לאומית שאינה מכוונת לנותן-העבודה הבודד, אשר האינטרס הפרטי שלו הוא נגד תביעת העבודה העברית, אלא אפלציה ליישוב המעוניין כמונו בעבודה עברית, לא רק מתוך הרגשה ציונית, כי אם מתוך אינטרסים חיוניים. כי יש סכנה להשחט אם לא יהיו פועלים יהודים במושבה, ובעל-המלאכה והחנווני לא תהא להם פרנסה, אם הפועלים במושבה לא יתרבו, כי הפועל הערבי רק מוציא מהמושבה ואינו מכניס. ויש כוח גם לאפלציה לאומית בטהרתה: הצימאון הנפשי של העם היהודי לראות את המושבה העברית לא בנוולוּתה – כקן של סרסרות יהודית ועבדות ערבית, אלא כזעיר אנפין של מולדת עברית בעבודתה ובתרבותה ובצביונה העברי – אף הוא שקוּל במידת-מה על כף המאזנים. באלה עשינו את המלחמה ובאלה כבשנו את אשר כבשנו: באירגוננו, בלחץ העלייה, במשקנו העצמי, בהסברתנו, במלחמתנו, בסיוע המוסדות הלאומים, בעזרת דעת-הקהל הציונית אשר אנחנו יצרנו ואירגנו.
ואם אמצעים אלה פסולים בעיניכם, או פסה אמונתכם בהם, ואתם אומרים לנוער שלכם, שהוא גם שלנו, לא פחות משהוא שלכם, שאלה הם אמצעי שוא, פרי שיטה פסולה של המפלגה “השלטת”, אשר הנחילה את התנועה כישלון אחרי כישלון, והתרופה היחידה, הנאמנה, היא אירגון הפועל הערבי במושבה – הרי חובתנו להגיד לכם: לא זו הדרך!
אם יש תשובת-שוא, אונאה עצמית, שיטה אוטופיסטית ופסולה – הרי זוהי תשובת אירגון הפועל הערבי לשאלת העבודה העברית.
חברינו מהשומר הצעיר אינם מבחינים בין שתי שאלות שונות: בין שאלת העבודה העברית ובין שאלת תנאי העבודה. עוד הייתי יכול להבין במידת-מה את תשובתכם אילו היתה לפנינו רק השאלה על תנאי העבודה של הפועל במושבה, אילו לא עמדנו לפני מצב דינמי, לפני משק שהולך ונבנה, לפני עלייה בלתי פוסקת – אלא לפני מצב סטטי בלבד, אילו היתה לפנינו שאלה של אלפים אחדים פועלים בתוך משק קיים ובנוי החי בתנאים גרועים, ומסביבו מספר יותר גדול של פועלים לא מאורגנים המסתפקים בשכר עוד יותר קטן – היתה תשובתכם יכולה להתקבל, לכאורה, על הדעת. אבל, חבר יערי, לפנינו לא רק שאלת תנאי העבודה של מספר פועלים נתונים במשק נתון, אלא שאלה יותר רחבה, מסובכת וחשובה: המשק שהולך ונבנה על ידי יהודים בארץ-ישראל – הייבנה בעבודה עברית שתעלה הנה מארצות אחרות בעלות דרגת-חיים גבוהה, תרבות סוציאלית מפותחת ומסורת אירגונית רבת-נסיון, או בעבודה הזולה, מחוסרת תרבות ונתונה בקושי לאירגון המצויה בשפע בארץ זו וסביבותיה. שאלה זו אתם רוצים לפתור באירגון הפועל הערבי? נניח לרגע שהפועל הערבי במושבה נתון לאירגון, במה ואיך תיפתר על ידי כך שאלת העבודה העברית במושבה? אתם בטוחים, שתביעת העבודה העברית במאה אחוזים היא אוטופיסטית, ואתם שואלים אותנו, באיזה כוח נכריח את האיכר לקבל דווקא פועל יהודי? בכוח אשר בו עשינו את הדבר עד היום אינכם מאמינים – בכוח הציוני העומד מאחורנו (אפלציה לאומית פסולה), בכוח האירגון, בכוח העלייה, בכוח משקנו, בכוח דעת הקהל, בכוח ריבויינו בארץ, בכוח הסכנה האורבת ליישוב היהודי בארץ – כל אלה לא יעמדו לנו במלחמתנו על העבודה העברית, אולם הפועל הערבי המאורגן על ידכם יבוא וידרוש מהאיכר היהודי להעסיק פועלים מאורגנים הבאים מוורשה, מלבוב, מקישינוב, מקיוב – ולא פועלים בלתי-מאורגנים מיהודיה, מזרנוקה, מבית-דגון, מצרפנד – והאיכר היהודי יישמע לו. תבארו לי על טהרת המרכסיסמוס, חברי השומר הצעיר, מדוע ירצה הפועל הערבי להציג דרישה זו ומדוע יוכרח האיכר היהודי להיכנע לה? הח' אורנשטין הכריז אותי לאוטופיסט כששמע שעדיין אני מאמין בעבודה עברית במאה אחוזים במושבה. הח' אורנשטין הוא איש פיכח, חפשי מאילוסיות בלתי-ריאליות, מרכסיסט אדוק, והוא יודע שאין להעלות כלל על הדעת שבמושבה העברית בארץ תשלוט העבודה העברית – היקרה, התרבותית, המאורגנת – במאה אחוזים, כשבסביבה יש ריזרבה גדולה ועצומה של עבודה זולה ובלתי-מאורגנת. ואני מודה, שאין בידי לתת לח' אורנשטין חוזה כתוב וחתום המבטיח עבודה עברית במאה אחוזים. יודע אני את הכוחות העצומים הפועלים נגד תביעה זו. אולם אני יודע עם זאת שזוהי שאלת חיינו, ושעלינו להילחם עליה, ושיש גם כוחות היסטוריים מסייעים לנו במלחמתנו זו. אנו עומדים בפני התגוששות קשה בין שני כוחות מתנגדים: מצד אחד הסטטיקה של הגיאוגרפיה הפלשתינאית, מהצד השני – הדינמיקה של ההיסטוריה העברית. אני מאמין בנצחון ההיסטורי של הכוח הדינמי. אולם אם אורנשטין אינו מאמין בכך, אני מוכרח לשאול אותו: אם בכל אותם המכשירים והמניעים המסייעים בידינו לא יהיה לנו כוח להכריח את האיכר היהודי לקבל פועל יהודי במושבה היהודית – מפני שבארץ וסביבותיה מצויים המוני פועלים ערבים זולים, איך יעלה בידינו להכריח את אותו האיכר לקבל דווקא פועל ערבי מאורגן ולשלם לו כפליים מאשר מקבל פועל ערבי מחוץ למושבה יהודית – בשעה שבארץ וסביבותיה מצויים המוני פועלים ערבים זולים ובלתי מאורגנים? איך ייתכן הדבר על פי תורת מרכס שבכל הפרדסים בארץ יעבוד פועל ערבי בעשרה גרוש ליום, ומבלי אירגון מעמדי על טהרת הקיבוץ הארצי, ורק במושבה היהודית ישרור חוק הגוזר על עבודה מאורגנת ושכר עבודה של עשרים גרוש בשביל אותו הפועל הערבי? אנחנו, האוטופיסטים, מאמינים בכוחו ויכלתו של הפועל העברי – המאמינים אתם בצדקתו ונדיבותו של המעביד היהודי?
ואם ברצינות ובלב תמים אתם גורסים אירגון הפועל הערבי במושבה – אינכם יכולים להצטמצם בתחומי המושבה היהודית, אלא עליכם לארגן את הפועל הערבי בכל רחבי המשק הפלשתינאי, אם לא גם בארצות השכנות, ולשנות תנאי-חייהם ומציאותם הכלכלית של מאות האלפים הפלחים והבידואים – שהם משמשים מקור לעבודה ערבית בארץ – ולהעלותם עד כדי דרגת חיים של העולה והמתיישב היהודי בארץ. באופן שהפועל הערבי לא יוכל לחיות אחרת מאשר חי הפועל היהודי – אבל במה יפתור דבר זה את שאלת העבודה העברית?
ואני מאמין שהתיישבותנו ההמונית בארץ עתידה להביא לידי שינוי מעין זה – איני יודע אם בעוד דור אחד, שני דורות או יותר או פחות – אבל ברור לי שלאחר שנהיה לגורם משקי מכריע בארץ נשנה גם את מבנה הכלכלה הערבית בארץ, אבל השאלה העומדת לפנינו היא איך להיות לגורם משקי זה, איך לקיים את התיישבותנו, איך להקים פה מעמד פועלים יהודי רב-מניין ורב-בניין אשר יצליח להרים אליו את העובד הערבי משפלותו החומרית והרוחנית – לא בהבל פיו, אלא בכוחו הכלכלי והאירגוני? או שמא נחכה בעבודה עד שתתחולל בא“י על ידי מי שהוא מהפכה סוציאלית שתכשיר לנו את הקרקע לעבודה בתנאים יותר נוחים וקלים מאלה שניתנו לנו עכשיו? ואני אומר: אין אונאה עצמית, אין תרופת-שוא, אין שיטה פסולה יותר מאשר התיאוריה הילדותית הזאת לפתור שאלת העבודה העברית ע”י אירגון הפועל הערבי.
ורק מילה אחת לשאלת הפועל הערבי: אני פוסל כל גישה לפועל הערבי שאינה רואה בו מטרה לעצמו אלא אמצעי לנו. אירגון הפועלים הערבים – אם הוא צריך לבוא ובמקום שהוא צריך לבוא – חייב לבוא לשמו. אין לעשות מאירגון הפועל הערבי תכסיס ערמומי או תחבולה מחוכמת לכניסת פועלים עברים ולמניעת כניסתם של פועלים ערבים למושבה. לפועל הערבי יש לגשת בלב טהור ובידים נקיות. במקום שנעזור – יכוּון הדבר לטובתו הוא. ואירגון הפועל הערבי בארץ יקום – רק אם יהיה נובע מתוך צרכיו הוא ויתאים – גם בתוכן וגם בצורה – לתביעותיו, לרצונו, להרגליו, ליכלתו, לסגולותיו ולכשרונותיו. לא יעלה בידכם לסגל את הפועל הערבי לצרכינו אנו – אם הצרכים האלה לא יהיו גם צרכיו הוא.
ולבסוף לשאלה – אם נצליח או לא נצליח במלחמתנו לעבודה עברית. הפחד של השומר הצעיר מפני האיכר היהודי המתנכר אינו מבעית אותי. ולא שאני מזלזל בטעמה ויכלתה של התנכרות זו – אלא שאני מאמין יותר בכוחות ההיסטוריים המסייעים לנו. ואם האמונה אינה מספיקה לכך – אולי יספיק לכך הנסיון שלנו. הכיבושים שלנו – אינם שלימים עדיין ואין אנו חוגגים כמנצחים – יש בהם לאחר הכל כדי לעודד. על אף כל המכשולים, על אף המציאות הקשה, זכינו למושבות קפיטליסטיות הבנויות על טהרת עבודה עברית – שזאת אומרת כמעט גם על טהרת עבודה מאורגנת; יאמרו לנו שאין מביאים ראייה ממושבות חדשות. אבל מה אנו רואים במושבות הישנות? לא רק ריבוי מתמיד של העבודה העברית. בשלוש השנים האחרונות נתקיים חלק של האוטופיה המדריכה את מנוחת אורנשטין. העבודה העברית שלטת בתוך המושבות הישנות – פתח-תקווה, רחובות, חדרה. היא עדיין אינה שלטת בפרדסים – אבל כל העבודה במושבה גופא נעשית היום בעבודה עברית “טהורה”. והרי זה רק שנתיים או שלוש שנים היה לנו ריב-דמים על זכות העבודה העברית ברחובות – לא בכרם ולא בפרדס, אלא בלב המושבה, בבניינו של מקוב הידוע.
הקרובים אנו לניצחון שלם? איני יודע. אבל אני רוצה להגיד שאיני מפחד מהתגברות חלק האיכרים היהודים, איני מפחד מהעלילות והשיטנה של האפנדים הערבים, שליחי הקומינטרן ופקידי משרד המושבות. עם כל הנזק שהם גורמים לנו, אין בכוחם להכריע. בדבר העבודה העברית יש לי רק פחד אחד: הורדת הדגל על ידי עצמנו. התנכרות הפועל יותר מסוכנה מהתנכרות האיכר, וכאן בוועידה החקלאית של פועלי ארץ-ישראל – החובה להגיד זאת.
שאלת העבודה העברית אינה רק עניינו של הפועל – זוהי שאלת החיים של האומה כולה; אולם הפועל העברי הוא השליח של האומה – ואם הוא יוריד את הדגל, אם הוא יאבד את האמונה, אם הוא יחדל להילחם – יקום רצון האיכר המתנכר, האפנדי הצורר, הקומוניסט הבוגד, הפקיד המשטין, והעבודה העברית בארץ תיכשל, וכל האדמה בארץ הזאת אשר תיקנה ותירכש בהון יהודי כביכול לשם גאולת העם – לא לנו תהיה.
וועידה זו צריכה לחשל מחדש את הכרתנו הקולקטיבית ואת רצוננו המאורגן להגברת העבודה העברית עד נצחונה המלא. לא אעמוד על בירור הדרכים. אני מחייב כל הדרכים והאמצעים המוליכים למטרה, בין שהם דרכי שלום ובין שהם דרכי מלחמה. העיקר שתעמוד לפנינו מטרה ברורה ונהיה מוכנים להילחם עליה. נדע שאנו עומדים בפני מציאות קשה – אבל אין לנו דרך אחרת; העבודה שאנו עושים היא לא רק עבודתנו – אלא עבודת העם אשר שלח אותנו הנה, ובעזרתו נבצע את המפעל אשר היטלנו על עצמנו.
תל-אביב, כג סיוון תרצא [“דבר” גל' 1843]
בוררות ושביתות
מאתדוד בן־גוריון
בוררות ושביתות / דוד בן-גוריון
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
ז’בוטינסקי “הסיר” את הכתם המוסרי מעל מפירי השביתה והצהיר, שהסתדרותנו “הלאומית” תרשה לעצמה להפר כל שביתה אשר תוכרז על ידי הסתדרות העובדים. – יחד עם זאת הודיע שגם הפועלים “הלאומיים” יצטרכו אולי להגן על עניניהם בדרך של שביתות – אך כמובן יעשו זאת על דעת עצמם, ולא לפי החלטת ההסתדרות, שאינה אלא “גוף השואף לשלטון מעמדי, ולא לרוב יהודי בא”י", כאשר מגדיר אותה ז’בוטינסקי כיד האמת הטובה עליו.
“הרביזיוניסטים סבורים, שבתקופת ההתיישבות אסורה כל שביתה והשבתה, ושתי הצורות של מלחמת המעמדות מזיקות למשק היהודי, והאמצעי המתאים היחיד להגן על האינטרסים הצודקים של שני הצדדים הוא – בוררות-חובה לאומית, ולכן הם דורשים שאסיפת הנבחרים והקונגרס הציוני ישתתפו יחד בהקמת “מוסד עליון לבוררות לאומית”, מורכב מבאי כוח כל המקצועות, בנשיאות אנשים בלתי מפלגתיים, – מוסד זה יחייב כל יהודי, בין עובד ובין מעביד, וכולם יהיו מחוייבים לפנות אליו בכל סיכסוך ולקבל על עצמם את מרותו”. (“שלטון-האגרוף ביישוב” ב“היינט” מיום 28,10,32; “נאציאנאלני גיסטאדרוט” ברזסבייט 45 מיום 6,11,32).
“מובן מאליו – מוסיף אחר כך ז’בוטינסקי באותו מאמר – כל זמן שאין עוד מוסדות עליונים לבוררות-חובה ייתכן וייתכן, שגם הפועלים הלאומיים יוכרחו אף הם להגן על עניניהם בדרך של שביתה – אבל זאת יחליטו בעצמם, מנקודת מבטם הם, ולא יישמעו לפקודת גוף השואף לשלטון מעמדי” וכו'.
ובכן ההכרזה של ז’בוטינסקי באותו מאמר, שכל שביתה היא “חטא לאומי” ו“דבר פיגול” – אינה כל כך אבסולוטית. השביתה נעשית ל“פשע לאומי” כשפועל שמאלי משתמש בה להגנת עניניו, ברם לפועל “לאומי” השביתה מותרת גם “בתקופת ההתיישבות”. ואם תשאל: מוסר הוטנטוטי זה מניין?
על זה עונה לך ז’בוטינסקי: הפועל הלאומי יעשה שביתה רק מתוך כוונה ליצור רוב יהודי בא“י, אולם הפועל השמאלי מתכוון בשביתתו רק ל”שלטון מעמדי". ברור, פשוט – וישר.
ז’בוטינסקי כאילו גם מכיר שמלחמת מעמדות ישנה לא רק מצד הפועלים – הוא מגנה את שתי הצורות של מלחמת המעמדות, זו שמצד הפועלים וזו שמצד בעלי ההון. אבל ז’בוטינסקי מעמיד את מלחמת המעמדות מצד האחרון רק על השבתות. האומנם כל כך תמים הוא ז’בוטינסקי לחשוב שמלחמתו של בעל-הבית בפועל מתגלה רק במקרה של השבתה? האין בעל הבית יכול להציק לפועל ולקפח את זכותו – מבלי השבתה – על ידי הורדת שכר, על ידי פיטורין מתוך שרירות לב, על ידי העמדת העבודה בתנאים בלתי סאניטריים ומזיקים לבריאות, על ידי הארכת שעות העבודה, על ידי חוסר עזרה למקרה מחלה, אסון וכדומה, על ידי שלילת זכות האזרח של הפועל, או שלילת זכות אירגונו או גם שלילת זכותו לעבודה בכלל, וכיוצא באלה?
האין כל הצירוף הזה של שביתה והשבתה בתור שני דברים מקבילים וממצים את התוכן של מלחמת המעמדות – עשוי ומכוון ללמד זכות על כל מקרה הנגישות והקיפוח מצד המעבידים ובעלי ההון – אם רק אינם מתגלים (ובתשעים ותשעה מקרים ממאה אינם מתגלים) בצורה של השבתה?
האין כאן כוונה בולטת להעלים מדעת הקהל את כל ההתקפה והמלחמה שמתנהלת ביישוב נגד הזכויות האלימנטריות של ציבור הפועלים, והמכוונת לבצר ולהרחיב את הפריבילגיות המעמדיות והשלטון המעמדי של קומץ קטן בעלי גוף בעיר ובכפר? כלום לא השתתף ז’בוטינסקי בעצמו בהיותו בארץ במלחמת מעמדות זו המתנהלת “מהצד השני”, – והאין ז’בוטינסקי ממשיך לנהל מלחמת מעמדות זו בכל מאמריו ונאומיו המלאים ארס, שנאה ושיסוי לציבור הפועלים בארץ? היש אף איש ישר אחד בא“י אשר יקום ויאמר, שציבור הפועלים הוא פחות ציוני, פחות לאומי, פחות חלוצי, פחות מסור לבניין הארץ ולהגשמת הציונות – מציבור בעלי הבתים? וכשז’בוטינסקי “מוקיע” את אי-ציונותם של פועלי א”י האין שנאה מעמדית מדברת מתוך גרונו? פחות ממי-שהוא ביישוב ובציונות יש הזכות לז’בוטינסקי לדבר על “פשרה לאומית” ולהעמיד פנים כאילו הוא עומד מעל לריב המעמדות. בתולדות היישוב עמדו לפועלים הרבה צוררים – אבל אף אחד מהם לא גרה כל כך את האינסטינקטים המעמדיים הכי שפלים והכי מסוכנים, כאשר עושה זאת נביא “הציונות הצרופה”.
אולם ננסה לבדוק את הצעת “הבוררות הלאומית” לגופה. הצעה זו מתיימרת לפתור את השאלה הסוציאלית בארץ לכל תקופת בניין הארץ. לאו מילתא זוטרתא. אמנם הצעה זו אינה מקורית ואינה חדשה. בכמה וכמה ארצות כבר הוצע הדבר הזה – ובאחדות גם נעשה לחוק. הארץ הראשונה שקבעה מוסד לבוררות חובה – היתה זילנדיה החדשה – בשנת 1894, בעקבותיה הלכה אחר כך אוסטרליה (ובזמן החדש – רוסיה הקומוניסטית ואיטליה הפאשיסטית). בארצות אלו נהפך החוק למעשה למכשיר קביעת תנאי העבודה בידי הממלכה; כאמצעי למניעת סיכסוכי עבודה לא הצליח החוק בארצות שאין בהן דיקטטורה.
הצד השווה שבכל הארצות האלה – זהו קיום חוקי הגנת העובד, שקדמו לבוררות חובה, והכרת אירגון הפועלים להלכה ולמעשה כבא-כוח חוקי של העובדים. בלי הכרה זו אין יסוד לבוררות חובה. בלי גוף קיבוצי מוכר המופיע בבוררות, המקבל על עצמו קיום פסק-הדין – אין כל ממש במוסד הבוררות. ועם כל זאת לא הצליחה הבוררות בארצות החופש הדימוקרטי למנוע סיכסוכים, כי ברוב המקרים היה צד אחד או שני לא מרוצה בתוצאות הבוררות וסירבו לקיים את פסק הדין. תכנה של בוררות – זוהי ההכרעה של הבורר השלישי, כלומר הבורר ה“ניטרלי”. בורר זה אינו נמנה על שום צד, אינו מעוניין באופן אישי בסיכסוך, ונחשב בעיני המוסד הקובע אותו – כאיש ישר ונבון ואובייקטיבי. ברם דא עקא – שבסיכסוכי עבודה אי-אפשר בכל פעם לפתור את השאלה באופן אובייקטיבי לגמרי כדרך שפותרים שאלה מתימטית או מדעית טהורה. כאן יש התנגשות של אינטרסים ומאוויים. מה יהיה גובה השכר? לפי צרכי הפועל ויכולת המשק. אבל מהי יכולת המשק? יכולת זו קובעים לאחר ניכוי הרווח לבעל המשק. מה צריך להיות גדלו של רווח זה? האם דונם פרדס צריך להכניס לפרדסן 200 לא"י לשנה או 22 או 18? ומה הם צרכי הפועל? יש צרכים של קולי, סיני או הודי, יש צרכים של פלח ערבי, ויש צרכים של פועל אירופי בן תרבות – וגם אלה שונים לפי הארצות. מהו קנה-המידה לקביעת שכרו של הפועל היהודי? היש צורך בכוס חלב בשביל ילד הפועל או לא? הצריך הוא לגור באוהל, בצריף רטוב או בחדר יבש ובריא? שאלות אלו נפתרות לפי ההשקפות והנטייות הסוציאליות של הבורר.
ולא כל הסיכסוכים כרוכים בשאלת השכר. יש סיכסוכים בשאלת התנאים ההיגיינים במקום העבודה, אורך זמן העבודה, שאלת המנוחה, סדרי קבלת פועלים ופיטוריהם, פיצויים וביטוח מאסון וממחלה – אין בכל שאלות אלו קנה מידה “אובייקטיבי” המחייב למפרע כל איש ואיש המחונן במינימום של השכלה והבנה. הכל תלוי בתפיסה החברתית של הבורר. טבעי הדבר שכל צד הוא בלתי מרוצה כשהבורר נוטה לצד שכנגד.
אולם נניח שכל הקשיים האלה אינם קיימים, ושבכל הארצות שבוררות חובה הונהגה בהן נתגלה שבאמצעי זה אפשר למנוע כל סיכסוכי עבודה, אנו נתקלים בקושי מיוחד לנו. בכל הארצות שקיימת בהן בוררות חובה הונהג הדבר ע"י המדינה, בכוח כפייה ממלכתית, בדרך החוק המחייב כל אחד, בין שהוא מסכים לכך ובין שאינו מסכים.
כאן בארץ אין כוח ממלכתי שיעשה זאת; וז’בוטינסקי אינו מציע שממשלת פלשתינה (א"י) תחוק חוק של בוררות חובה ותמנה שופטים או בוררים נייטרליים. המוסד לבוררות לפי הצעת ז’בוטינסקי יוקם ע"י המוסדות הלאומיים – הקונגרס הציוני ואספת הנבחרים לכנסת ישראל. לשני מוסדות אלה אין כוח כפייה וסמכות מחוקקת, ומוסד של בוררות-חובה שיוקם על ידם יוכל להישען אך ורק על כוח המשמעת הלאומית שהיישוב היהודי בארץ והצדדים המעוניינים יקחו על עצמם מתוך רצונם החפשי. בלי משמעת לאומית ובלי קבלת עול של הקונגרס הציוני והוועד הלאומי אין בהצעת הבוררות כל ממש. ונשאלת השאלה: הקיימת משמעת כזו ביישוב?
ז’בוטינסקי מנפנף בהצעת הבוררות כבמטה קסם המסוגל לרפא את היישוב מכל נגעיו הפנימיים והרעיון הגואל מוצג לראווה בכל התפוצות בניגוד ל“שלטון האגרוף” ו“ערעור יסודות היישוב” שבשיטת ההסתדרות. והקהל בחו“ל, הרואה מרחוק את האותות והמופתים של עושה נפלאות והשומע את הרעמים והברקים הניתכים על ראש ההסתדרות הבוגדת – מדמה בלבו שכל ארץ ישראל “הימנית” ו”הלאומית" – על מעבידיה ובעלי הונה, פרדסניה ומנהלי חרשתה, מתחננים ומתפללים לשלטון הלאומי אשר יוקם על המשק היהודי בארץ מטעם הקונגרס הציוני והוועד הלאומי, ויטיל את מרותו הגמורה והמוחלטת על המעביד והעובד, ו“מוסד עליון לבוררות לאומית” יפסוק בשאלות שכר עבודה ותנאיה, קבלת פועלים ופיטוריהם, פיצויים ושעות עבודה, ביטוח ממחלה ותאונה, נורמה של תוצרת ומועדי מנוחה – ופסקי דינה יחייבו כל מעביד וכל עובד בארץ, – ורק ההסתדרות המעמדית והשמאלית מעכבת את הגאולה.
אולם מי כז’בוטינסקי יודע, שאילו אפילו היתה ההסתדרות מקבלת בשתי ידיה את הצעתו הנואלת וכל השמאל היה מסכים למוסד עליון מטעם הקונגרס הציוני והוועד הלאומי – לא היה מוסד זה קם, ואילו היה קם ונוסד, לא היה משליט את הרצון “הלאומי” בעניני עבודה – מפני טעם פשוט ומכריע – הידוע היטב לז’בוטינסקי: מפני שבארץ יש שני חוגים, אשר הכריזו לא פעם ולא שתים, שאין הם מכירים במרות הקונגרס הציוני ואינם מקבלים על עצמם עול כנסת ישראל, ודעת המוסדות הלאומיים והחלטותיהם אינה מחייבת אותם; כי את הטוב והישר בעיניהם יעשו, ושני חוגים אלה יעשו לאַל כל נסיון להשליט משמעת לאומית ביישוב היהודי בארץ.
וז’בוטינסקי יודע כמונו מי הם שני החוגים האלה:
החוג הראשון – המעבידים עבודה לא-עברית, ובראשם מרכז התאחדות האכרים; החוג הזה מתקלס עד היום במצווה הלאומית הראשית הקובעת את גורל היישוב והציונות – במצוות העבודה העברית, – וכל ההחלטות המפורשות של הקונגרסים הציוניים ואסיפת הנבחרים בעניין זה הם בעיניהם דברי הבל ריקים. הניסה מישהו להכריח את האדונים האלה לקבל עליהם מרות המוסדות הלאומיים? והלוחם האמיץ שאין לפניו כל משא פנים מעמדי, נביא “הציונות הצרופה”, השופך בלי הרף את זעם תוכחתו על הסתדרות פועלי א"י המתכחשת לבניין הארץ ומתנגדת לרוב יהודי – כלום הרים פעם אחת את קולו נגד פריצי היישוב המתעללים בנפש העם ומחרימים את העובד היהודי במשקם? וחבריו של ז’בוטינסקי בארץ כלום אינם משתתפים בהסתדרות מעמדית הנקראת בשם התאחדות האכרים, אם כי היא נלחמת להלכה ולמעשה נגד תביעת עבודה עברית מלאה בכל המשק החקלאי היהודי – ועל דעתם ודעת מנהיגם לא עלה כלל הרעיון להקים הסתדרות איכרים לאומית, אשר תשמור על מצוות העבודה העברית.
ייתכן, שחובת עבודה עברית אין בה החשיבות הלאומית שיש ל“לשכה נייטרלית” בקונצפציה הממלכתית של “הציונות הצרופה”, ואין זה מעניינו של המנהיג לטפל בקטנות כאלה, אבל אם גם שאלת העבודה אינה חשובה בעיני ז’בוטינסקי, הרי העובדה במקומה עומדת – המעבידים בארץ מסרבים להכיר במרות שלטון לאומי, ולו יהא הדבר פחות ערך כעניין העבודה העברית. המעלה איפוא ז’בוטינסקי על דעתו, שמעבידים אלה ישימו עצמם בעול “המוסד העליון לבוררות לאומית” ויסתלקו מהזכות לעשות במשקם כאדם העושה בתוך שלו בלי כל התערבות זרה? האם לא הוכיח ז’בוטינסקי במאמרו “יא, ברעכען” (היינט 222 מיום 14.11.32), כי להון פרטי יש תכונות אורגניות, הטבועות במהותו, אשר אין להסתלק מהן, גם אם רעות הן, ואחת התכונות היא – להיות שורר בביתו? מהי איפוא העמדת פנים נאיבית זו, כאילו בעלי ההון בא"י קיבלו על עצמם שלטון המשמעת הלאומית ואין הדבר חסר אלא הסכמת הפועלים?
והחוג השני בארץ אשר לא יקבל הצעת ז’בוטינסקי ויעשה לאַל כל נסיון של “שלטון לאומי” מטעם הקונגרס הציוני והוועד הלאומי – זהו ז’בוטינסקי ומפלגתו.
היש צורך להוכיח זאת לז’בוטינסקי? מי כז’בוטינסקי חותר זה כשנתיים תחת מרות הקונגרס הציוני בכל אותם האמצעים שהוא רגיל להשתמש בהם, כשהוא בא “לשבור” הסתדרות שאינה לפי רוחו? מי כז’בוטינסקי עמל להרוס ולערער כל משמעת לאומית ביישוב ולעשות לאל את הסמכות של כנסת ישראל ומוסדותיה? ומי כחבריו של ז’בוטינסקי בארץ קיבלו בשלימות את תורת רבם לבעוט ולזלזל בקונגרס הציוני והוועד הלאומי?
בימים הכי איומים ליישוב, כשחרב חדה היתה מונחת על צווארנו, וחובת המשמעת הלאומית היתה לא חובה פורמלית אלא שאלת גורל – הפרו תלמידי ז’בוטינסקי את פקודת המוסדות הלאומיים – ההנהלה ציונית והוועד הלאומי גם יחד, ובניגוד לכל דעת היישוב ודעת אירגוני הנוער שבארץ סידרו הנוער “הלאומי” וברית טרומפלדור ברשיונו של לוק ותחת חסותה של המשטרה הערבית הפגנה פרובוקציונית על יד הכותל המערבי בתשעה באב תרפט המר והנמהר?
10 ימים לפני מאורעות אב כתב האורגן הרוויזיוניסטי בירושלים את המלים: "בשעת חרם למולדת, לא נקשיב לכל דברי הבאי של אלה הרוצים בשם “המשמעת הלאומית” לסתום את פיהם ולכפות את ידיהם של האנשים הניגשים לפעולה (“דואר היום”, 5.8.29).
האדיוטנט המקורב של ז’בוטינסקי ויו“ר המפלגה הרביזיוניסטית בארץ, וולפגנג פון-ווייזל, הצהיר לפני שנה: “אין אנו הרביזיוניסטים מכירים בוועד הלאומי. בשבילנו אין הוא ב”כ היישוב. אין אנו זקוקים לפקודתו” (“העם” מיום 9.4.31).
וז’בוטינסקי בעצמו פירסם “בחזית העם” מאמר בשם “גט” (מיום ט כסליו תרצב, 18.11.31), שבו הודיע: “אפשר שבמהרה יגיע זמן, כשנצטרך לצאת בא”י מ“כנסת ישראל” ולפנות בקול קורא – בכדי שאנשים רבים עד כה שאפשר ילכו בעקבותינו, בכדי שאסיפת הנבחרים ו“הוועד הלאומי” יאבדו את האפשרות להופיע כבאי כוחו של כל היישוב או כמעט של כל היישוב".
מה היא איפוא, אחרי כל זאת, ההצעה על מוסד עליון מטעם הקונגרס הציוני וכנסת ישראל – אם לא תעתועי רמייה של דימגוג, העושה ספיקולציה באי-ידיעת קוראיו בחוץ לארץ על הנעשה בארץ?
הפועל העברי אינו צריך ללמוד מפי מנדיו את תורת החלוציות ובניין הארץ. אולם הפועל הזה אינו מאמין שבניין הארץ פירושו משטר של “עבדות ובוץ ודם”, שעליו מתנבא מנהיג הרביזיוניסטים. יודע הפועל שהארץ צריכה להיבנות עכשיו, זאת אומרת בתוך המשטר הקפיטליסטי. אולם הוא גם יודע, שבמשטר קפיטליסטי זה יש דרגות שונות. יש דרגת סין והודו – ויש דרגת הפועל המאורגן בארצות התרבות. הוא מאמין שתכלית המשק אינה רק להעשיר את בעליו – אלא לפרנס את עובדיו באופן הגון, כמובן, בגדר היכולת המשקית. ואם המעביד משתמש לרעה בזכות בעלותו ומקפח את שכר העובד או מזלזל בערכו האנושי או שולל את אירגונו, ואינו נזקק למשא ומתן ולבירור בדרך שלום – לא יירתע הפועל מהשתמש בנשק האחרון שיש בידו – בנשק השביתה. אולם זאת יעשה במקרה שלא תישאר לו ברירה אחרת.
תל-אביב כא כסליו תרצג [“דבר” 2306]
שיטת פעולתנו
מאתדוד בן־גוריון
(מהוויכוח בוועידת ההסתדרות)
רוב המתווכחים מהשומר הצעיר אינם פוסלים את כוונתנו – הם שוללים את כיווננו. הם מודים שהיו בשנים האלה כיבושים והישגים חשובים, אבל דווקא בכיבושים והישגים יש סכנה, מפני שהם עלולים להאפיל על “השיטה הנפסדת” של המפלגה “השלטת”. הכיבושים כשהם לעצמם – הגידול, העלייה, הקביעות בעבודה, הרמת השכר במושבה מ-½17 לעשרים גרוש ליום, הרחבת ההתיישבות, ביצור המשק, חיזוק האירגון המקצועי – כל אלה הם דברים טובים כשלעצמם. אולם “השיטה” הנהוגה בכל הכיבושים האלה היא רעה. תרשו לי, חברים, אפיקורסות אחת: – אני כופר במציאות “שיטה” הנפרדת מהכיבושים וההישגים והמפעלים האלה. “השיטה” שלנו היא לא מחוץ לכל אלה – אלא בתוכם, במהותם. “שיטתנו” אינה מופשטת ממה שאנו עושים – אלא המעשה בעצמו – המלחמה על העלייה, על העבודה, על ההתיישבות, על האירגון, על הטבת תנאי העבודה – זוהי השיטה ולא אחרת.
ועוד אפיקורסות אחת. אתם פוסלים “שיטה” זו וכאילו מציגים לעומתה שיטה אחרת. מה טיבה של השיטה האלטרנטיבית לא שמענו. ואני אומר לכם: לא רק שאין לכם שיטה אחרת, אלא שאין בכלל שיטה אחרת. שום שיטה אחרת לא תיתכן ולא תצוייר בתנאים הקיימים בתנועת הפועלים בארץ. למה הדבר דומה? לפרובלימה מתימטית עם נתונים מסויימים וקבועים שיש למצוא בה את הנעלם האחד – הפיתרון לפרובלימה זו אינו תלוי בפותר ולא בשיטת הפיתרון, אלא בנתונים המסויימים שלה. המתימטיקן הכי חריף ועמוק לא ישנה את הפיתרון ולא יוסיף ולא יגרע כל זמן שהאלימנטים של הפרובלימה אינם משתנים. ואין הדבר תלוי כלל ב“שיטה” המתמטית שבה משתמשים למציאת הפיתרון. כך הוא הדבר גם ביחס לפרובלימה שלנו בארץ-ישראל עם ה“נתונים” ההיסטוריים שלה. אם ה“נתון” האחד – הוא העם העברי במצבו הקיים בגולה, ואם הנתון השני היא ארץ ישראל בהוייתה הטבעית, הפיסית, המשקית והחברתית, ואם הנתון השלישי הוא המסיבה האינטרנציונלית שבה נתון מפעלנו – והמטרה היא אותה המטרה המשותפת לכולנו, לכל הוועידה הזאת ולכל התנועה שלנו – הרי אין שום שיטה ושום נסיון ושום כיוון, מלבד שיטה זו שפועלי ארץ ישראל ומפלגתם נקטו בה והכיוון אשר על פיו מתנהלת תנועתנו זה עשרות שנים. עם החומר האנושי שלנו, עם האמצעים אשר בידינו, עם טבע הארץ הזאת ועם המציאות האינטרנציונלית – יש לעשות זאת ורק זאת מה שאנו עושים, כל זמן שהדבר שאנו רוצים להקים בארץ הוא הדבר שאין חולק עליו בתוכנו. ומי שלא ינהל את העניינים, ובאיזה סיגנון שלא ישתמשו בו, ותהיינה הנוסחאות מה שתהיינה – אחת תהיה ה“שיטה”: לקרוא ולחנך ולהכשיר את הנוער היהודי לעלות לארץ ולעבוד בה, להילחם על עבודה ועל תנאי עבודה, ליצור התיישבות, לכבוש קרקע, להשיג אמצעים, לגבש כוח מעמדי, להוות גורם ביישוב ובעיר, ליצור קשרים עם העובד הערבי, את תנועת הפועלים העולמית ולעשות את אלפי הדברים שהפועל העברי עושה כל השנים בארץ.
שיטה אחרת תיתכן רק בתנאי אחד: אם המטרה היא אחרת. וישנה שיטה אחרת, שונה משיטתנו, שונה בהחלט וביסודה: זוהי שיטת “הפרקציה”. ויש הגיון פנימי בשיטתה. כי אם המטרה אינה העברת המוני ישראל לארץ, אם המטרה אינה שינוי המצב בארץ – שינוי כלכלתה, יישובה, משטרה, חברתה, מדיניותה – על ידי כוחו של העם היהודי שיבוא לארץ ויתיישב בה ויהווה כאן עם חדש, ויקים משק חדש וחברה חדשה, אלא המטרה היא שקומץ הצעירים היהודים שבאו הנה וקראו חוברות סוציאליסטיות וריבולוציוניות ישמשו סוכנים בידי מוסקבה הקומוניסטית, ועל יסוד המציאות הקיימת, על יסוד הסטטוס קבו המשקי והחברתי יתפסו בעזרת האימפריה הסוביטית את השלטון, ויקימו בכל ארצות ערב וא"י בתוכן “שלטון פועלים ואכרים” – אז וודאי שנחוצה “שיטה” אחרת. אז אין צורך במלחמה על עלייה ועבודה והתיישבות יהודית. ואין צורך במעמד פועלים יהודי והסתדרות זו שאנו יצרנו – אלא לגמרי בדברים אחרים.
אבל אם המטרה היא שלנו, של השומר הצעיר ושל פוע"צ, של הפועל הציוני הכללי – המטרה המשותפת לכל הוועידה הזאת בלי יוצא מן הכלל, כי וועידה זו היא במאה אחוזים ציונית– הרי לא תיתכן כל שיטה אחרת מלבד השיטה הקיימת הטבועה במהותנו, בגורמים שהעלו אותנו, ובתפקיד המוטל עלינו. ואין השיטה תלויה כלל וכלל בתפיסה העיונית, אם היא מרכסיסטית או אנטי מרכסיסטית, מטריאליסטית או אידיאליסטית, מדעית או לא מדעית. ייתכן הבדל בכשרון המעשה, בידיעת העניינים, בתבונה, בראייה; אם העושה יודע היטב את מלאכתו או לא, אם הוא מרחיק לראות או לא, אם הוא מכיר את הדברים באופן שטחי או מעמיק. אבל יהיה העושה מי שיהיה הוא יפעל רק לפי שיטה אחת שנגזרה עלינו בגזירת המטרה, בגזירת התנאים והמציאות שבתוכם המטרה מתגשמת.
את שיטתנו לא ירשנו מאחרים. לא קיבלנו אותה לא מהריפורמיזם ולא מהסוציאליזם המהפכני – מתוך חיינו וחזון עתידנו חצבנו וחקקנו את השיטה בה אנו פועלים זה 28 שנים.
אתם אומרים שכל מה שנוצר והושג הוא פרי של קוניונקטורה – זה לא נכון. מפעלנו לא החל עם הפריחה הקוניונקטורלית של השנה האחרונה. הישגינו וכיבושינו – המלווים מזמן לזמן באסונות וכשלונות – הם פרי מאמצים ומלחמה הנמשכים בנאמנות קנאית מיום בוא הפועל לארץ. ושיטה זו לא תשונה – כל זמן שמציאות העם היהודי, מציאות ארץ-ישראל והמציאות העולמית לא תשונינה.
דוגמה אחת – מהשטח הפוליטי. השומר הצעיר היה ממחייבי המנדט, ובאי-כוחו היה להם תמיד אומץ להגיד זאת גלוי במסיבות ציוניות. עכשיו מדברים בחוגי השומר הצעיר על מלחמה באימפריאליזם האנגלי בנוסח פוע“צ שמאל. האם חל שינוי בעמדתם הפוליטית – או זוהי שיגרה לתפארת המליצה ה”מהפכנית“? אף פעם לא התעלמנו מהליקויים והסכנות שבמשטר הפוליטי הקיים בארץ, ומהימים הראשונים של הכיבוש אנו עומדים בקשרי מלחמה פוליטיים. אבל אני שואל אתכם, ושואל גם את וָשר ואֶרם מפוע”צ: הרוצים אתם באמת ובתמים בביטול המנדט היום ובשעה זו? וושר הודיע כאן בהתפארות, שאילו היה זה תלוי בו – היתה ממשלת המנדט הולכת מכאן מיד, בלי כל שהות. אני מרשה לי לפקפק בכנות ההודעה הזאת. האם יש הכרח שבלי ממשלת המנדט – יקום כאן “שלטון איכרים ופועלים” – ושלטון כזה שיתן לנו להמשיך עלייה והתיישבות עברית וטיפוח תנועת פועלים? אני מכיר ארצות ערביות שאין בהן מנדט ואין לאנגליה שליטה עליהן – והן רחוקות משלטון פועלים ואיכרים מא"י. הרוצה וושר בהקמת משטר תימן בא"י? אנחנו לא רוצים – ואני בטוח שכל אחד מכם אינו רוצה, ותהיינה מליצותיכם הפוליטיות מה שתהיינה. יחסנו למשטר המדיני בארץ – הוא מחוייב המציאות ההיסטורית, כמו יחסנו לכל שאר השאלות היסודיות, ואין לשום אגף בתוכנו שיטה אחרת.
כמובן, תיתכן שיטה של אפס-פעולה, כזו שיש בהרבה שאלות עיקריות לפועלי ציון שמאל, אפס-פעולה בשטח “החלוץ”, בשטח ההתיישבות, בשטח המאמץ הציוני – והם באו על שכרם בגלל “שיטתם”, ואין אני מקנא בהם. ואיש מכם אינו מקנא בהם. אבל תנועה המצווה על הפעולה – אין לה כל שיטה אחרת מלבד זו, שהמציאות שלנו וההיסטוריה שלנו והייעוד שלנו כופים עלינו.
לשם בירור יתר של השיטה אציג שלוש שאלות קונקרטיות מאלה שעומדות במרכז תנועתנו.
השאלה הראשונה: אחדות המעמד. הנה בוועידה זו יש לנו נוער ציוני כללי, השומר הצעיר, פועלים דתיים, פועלי ציון שמאל, מפא“י. אם אתם תעמדו בראש ההסתדרות וה”שלטון" ייכון בידיכם – האם תוציאו את הפועלים הדתיים מההסתדרות? (פוע"צ: – לא!). האם תאפשרו לו, לפועל הדתי, להיות חבר באגודה מקצועית מבלי שיצטרך לחלל שבתו? האם תאפשרו לו להיות חבר בקופת-חולים מבלי להציג לו תנאי שיאכל טריפה בבית ההבראה – או לא?
ויש גם ברית טרומפלדור. לכם קל ונוח – אתם תולים הקולר בנו ואומרים שאנו אשמים במציאות הרביזיוניסמוס. אבל מה תעשו אתם: יש נוער יהודי בגולה המתחנך על ידי הרביזיוניסטים, ונוער זה עולה לארץ ורוצה לעבוד. מה תהיה ה“שיטה” שלכם: תכניסו אותו להסתדרות – או תאמרו לו: אתם פאשיסטים – ולא נשב אתכם יחד?
התגידו לנוער הדתי: אנחנו לא נקים לכם קבוצה כשרה ומטבח כשר? התגידו לנוער הציוני הכללי – היות שאינכם מודים בסוציאליזם המהפכני שלנו – לא תהיו אתנו בהסתדרות אחת? (פוע"צ: לא!). או בהסתדרותנו יהיה מקום גם לדתיים וגם לאלה שאינם מאמינים בסוציאליזם מהפכני? (יערי: השאלה היא התפרצות לדלת פתוחה). טוב לדעת שהדלת פתוחה ואין איש בתוכנו עומד לנעלה. אבל השאלה אינה כל כך פשוטה – ועוד הרבה שנים נתחבט בקושי של הקמת אחדות כל הפועלים ושמירה על אחדות זו. כי השאלה אינה רק זו שניתן לחבר הדתי ולח' הציוני הכללי להיות חברים בהסתדרות, אלא שנדע לבוא ל“סיעות שלהם, שהן עדיין מעבר לים”, שנלך אליהם עוד בטרם רכשו להם תפיסה של “סוציאליזם מהפכני”, בעודם ציונים כלליים ובעודם צעירים דתיים ונגיד להם: דעו להם – דרככם האחת והיחידה היא לעלות לארץ, ולחיות בה חיי עבודה, ולעבוד ולהלחם שכם אחד עם כל הפועלים. התלכו אליהם להגיד להם זאת או לא? ואל תדברו גבוהה גבוהה, ואל תלגלגו על העממיות, ואל תספרו מעשיות על “הסתגלות לאלימנטים נחשלים”. אינני יודע אם בהסתגלות לפראזיאולוגיה הקומוניסטית שבגליציה יש מעשה-גבורה רב. אבל תנועתנו תיבנה, תצליח ותנצח רק אם יחד עם שמירה קנאית על מטרותיה וייעודה, יחד עם חוסר כל ויתור על נכסיה ועיקריה היסודיים, תדע לאפשר לכל הזרמים בנוער ובעלייה העובדת, שהם השותפים שלנו בגזירת ההיסטוריה, להתמזג בתוך הים הכללי הזה הנקרא מעמד הפועלים. אחרת לא תמלא את ייעודה. זוהי הכרה מעמדית. זוהי שליחות מעמדית וזוהי נאמנות מעמדית.
והשאלה השניה – יחסנו למשק הפרטי. ושוב אני מציג את השאלה בפשטות הגדולה ביותר, בלי כל מלים זרות. ישנם יהודים – פעם פחות ופעם יותר – שבאים לארץ עם צרור כספם, ויהודים אלה חרדים על כספם וממונם, והם משקיעים אותו בארץ – נוטעים פרדס, בונים בית ומקימים בית-חרושת. ואני שואל: אם הכוח יהיה בידכם – התתנו להם לבוא לארץ – או לא? ואם בידכם יהיה לכוון את עלייתם – להגדילה או להמעיטה – מה תעשו ואיך תתנהגו? ולאחר שיהודים אלה יבואו, יבנו ויטעו – ואנחנו נצליח לחדור לעבודה – מה תהיה שיטתכם? האם תארגנו את הפועל ותגייסו אותו להלחם על תנאים הוגנים ועל השבחת מצבו – בשמירה שהמשק לא ייהרס, אם כי הוא משק קפיטליסטי, ולא תעשו כל דבר שיביא לסגירת בית-החרושת או שיעבור לסוריה או שיפשוט את הרגל, ומתוך נאמנות רבה לפועל ולתביעותיו הצודקות, בכל פעם שתבואו לעשות איזה צעד מכריע – תשקלו מהי היכולת האובייקטיבית של המשק ומהי האסטרטגיה הנכונה, עד היכן מגיע כוחנו והיכן אנחנו יכולים לשבור את הראש – כמו שאנו עושים – או לא? השיטה אשר נקטנו אנחנו, מעז אני לחשוב, היא השיטה היחידה, הנבונה והאפשרית, וגם רפורמיסטים וגם מהפכנים יוכרחו לנקוט בה, ואפילו פועלי ציון “שמאל”, אם רק הפועלים יטילו עליו להיות שליחם – יתנהגו אך ורק על פי שיטה זו. ולא – ישברו הפועלים את ראשו.
אנחנו רוצים בהסכמי-עבודה המבטיחים יציבות ידועה, מוגבלת בזמן, של הישגי הפועל. אין הסכמים אלה אידיאל אחרון שלנו. גם שכר עבודה טוב איננו האידיאל הסופי שלנו. אנו שואפים למשטר שאין בו שכר עבודה כלל וכלל. אנחנו שואפים לחברה, שאין משלמים בה בעד עבודה, אלא העבודה היא תפקיד חברתי, המוטל על כל אחד לפי יכלתו, והאדם מקבל את כל צרכיו מהחברה, מבלי כל קשר אם הוא עובד ובמה הוא עובד. אולם אנו חיים עדיין במשטר אחר, ואני מדבר על שיטת פעולתנו במשטר זה, ובמשטר זה אנו נלחמים על שכר עבודה הגון ועל הסכמי עבודה. הסכם עבודה אף הוא אינו אידיאל סופי – האידיאל הוא משטר עבודה, שבו לא יצטרך הפועל לבוא לידי הסכם עם המעביד, אלא החברה העובדת תנהל את משקה ותקבע באופן קולקטיבי את תנאיו וסידוריו. אבל עד בוא המשטר הזה – אנו רוצים שהפועל לא יהיה נתון לשרירות-לב רגעית של המעביד והישגיו לא יהיו מופקרים, ואנו רוצים לייצב ולחזק אותם מזמן לזמן בחוזים קולקטיביים.
כל פועל ופועל, בלי כל יוצא מן הכלל, עושה הסכמי עבודה בכל יום ויום, בין שהוא יודע זאת ובין שאינו יודע. שום פועל אינו הולך לעבוד בלי הסכם בעל הבית. אבל בלי חוזה קולקטיבי ההסכם הוא ליום, והוא נעשה עם פועל בודד, העומד מחוסר אונים בפני בעל הרכוש התקיף. ומעמד הפועלים, לאחר שנתארגן ועמדתו הקיבוצית נתבצרה, רוצה שההסכם ייכרת עם הציבור המאורגן, ותנאי העבודה יהיו יציבים למשך זמן מסויים. אין זו יציבות לעולם ועד, כי תנאי המשק אינם יציבים, והמשטר הזה לא יתקיים לעולם ועד. הכל יחסי והכל זמני. ואנו רוצים ומעוניינים ביציבות יחסית וזמנית. ואנו רוצים שהתנאים שהוסכם עליהם לא ישונו עד תום הזמן המוסכם, לא על ידינו ולא על ידי המעביד, ולשם כך יש צורך בבוררות, ובבוררות מחייבת, אם לפני תום הזמן המוסכם נפל איזה סיכסוך, כי אחרת אין החוזה חוזה. אם לאחר קביעת ההסכם יוכל כל צד לשנות ולכוף את הצד השני – מה בצע בהסכם? זוהי השיטה – ושיטה אחרת איננה ולא תיתכן, ושום מליצה “מהפכנית” לא תועיל ולא תשנה כלום.
ואשר לבוררות חובה – נדמה לי שמושג זה עצמו טעון בוררות. יש שני מינים של בוררות. יש בוררות כפוייה ויש בוררות מוסכמת. יש בוררות כפוייה על ידי המדינה. בכוח החוק, בין שהפועלים והמעבידים רוצים בה ובין שאינם רוצים. ויש בוררות מוסכמת על ידי הצדדים המעוניינים. אין לדעתי לקבוע באופן אבסולוטי, לכל הזמנים ובכל התנאים, שבוררות כפוייה היא רעה. בניו-זלנדיה ואוסטרליה היו הפועלים בתקופה מסויימת ובתנאים ידועים מצדדי הבוררות הכפוייה, וברוסיה הסובייטית הונהגה בוררות כפוייה על ידי הדיקטטורה הקומוניסטית, כשעדיין היה משק קפיטליסטי בתקופת הנפ. אצלנו בוררות כפוייה לא תיתכן, והרביזיוניסטים והציונים הכלליים המדברים על בוררות-חובה כפוייה עושים דימגוגיה ומעשה-צביעות – כי אין אצלנו התנאים המוקדמים לבוררות חובה מסוג זה: אין חוקי-עבודה, אין עבודה מאורגנת מוּכרת בחוק (ובלי זה לא תיתכן בוררות חובה), ואין כוח ממלכתי שיכוף את הבוררות על הצדדים, והמעבידים לא יסכימו בשום אופן לבוררות כזו. כי בוררות כפוייה פירושה, שאין למעביד הכוח לקבוע בעצמו וברצונו את תנאי העבודה וסדרי העבודה במשקו, אלא שמוסד ממלכתי – בצורת בית-דין לבוררות – כופה עליו את תנאי-העבודה, בכל מקרה שהפועלים דורשים זאת, והוא הדין ביחס לפועלים. מוסד של בוררות-חובה ממלכתי במובן של בוררות כפוייה נהפך למעשה למוסד הקובע מטעם המדינה את תנאי העבודה ויחסי העבודה, ומוסדות כאלה אמנם קיימים בארצות הדיקטטורה (ברוסיה ובאיטליה). ההסתדרות לא נתנה ידה לסיסמה זו – מפני שבמציאותנו אנו סיסמה זו כוזבת, מחוסרת תוכן, וכוונתה אינה אלא לשלול מהפועלים את הנשק האחרון שיש בידם להגנת ענייניהם – את נשק השביתה.
לעומת זאת מחייבת ההסתדרות את הבוררות המוסכמת, והדבר העומד לוויכוח בתוכנו הוא אך ורק בוררות זו. בוררות מוסכמת היא תוצאה מוכרחת של הסכמי-עבודה. אם אנו מסכימים לחוזה עבודה, לחוזה מחייב למשך תקופה מסויימת, אנו צריכים להגן עליו ולחזק אותו שלמשך זמן החוזה לא יוכל אחד הצדדים להפר אותו, ואם יפול סיכסוך – יימסר לבוררות, אחרת – אין טעם להסכם.
והשאלה אינה רק בהסכמי עבודה. השאלה היא ביחס לעבודה, לעבודה גופה במשק הפרטי. הפועל אינו מקבל קיצבה מבעל הבית. הוא עושה חוזה הבנוי על תן לי ואתן לך. כמובן שהמעביד רוצה לקבל יותר ממה שהוא נותן; המשק הפרטי עומד על ריווח. ואנו עובדים במשטר שיש בו ריווח וניצול ולא על ביטול המשטר הזה אנו דנים עכשיו. במשטר זה אנו עובדים, והפועל מצדו צריך לתת עבודה. והפועל שאין לו יחס לעבודתו, שעבודתו אינה עבודה – אינו פועל אלא פרזיט. ואנו רואים חובה מעמדית לעצמנו לחנך את הציבור שלנו, שאין לו מסורת של פועלים ושל עבודה, ואינו יודע לפני בואו לארץ מה זאת עבודה – אנו רואים, דווקא כפועלים ודווקא כסוציאליסטים, חובה גדולה לטפח בתוכנו יחס לעבודה. עבודה זהו דבר קשה. אנו רואים בעבודה אידיאל – ואידיאל גדול – אבל במציאות העבודה היא קשה ולא נעימה כלל וכלל, ביחוד כשעובדים במשק לא עצמי, אלא כשכיר יום במשק פרטי. קל לדבר באסיפות גבוהה גבוהה על הערך המוסרי של העבודה – אבל לעמוד, ועוד בתנאי ארצנו, ולהזיע יום יום ולעבוד קשה, ממש, בידים – אין זה קל ואין זה נעים, וביחוד לציבור שלא הורגל לכך מדורות. וחובה מוטלת על ההסתדרות לחנך את חבריה שידעו שהעבודה הוא עניין רציני וחמור, והמשק הוא דבר רציני וחמור. אנו מעוניינים בקיום המשק – ואני יודע שהרוצים יוכלו בנקל לסלף את דברי ולשים אותי לשותף המעמד המנצל ולבא-כוחו, אני בז לוויכוח זול זה – ואנו רוצים שלודזיה ונשר יתקיימו, יתפתחו. וישנם דרכי-מלחמה שיכולים להרוס אותם – אלה אינם דרכי-המלחמה שלנו בארץ (קריאות מפוע"צ: איפה היו? – ב.ג.: קראו את ברוכוב ותדעו), ואנו רוצים שגם ציבור הפועלים וגם דעת הקהל היהודית ידעו זאת, ולא נפחד להגיד זאת בגלוי – מפני שמי שהוא ישתמש בדברינו לרעה.
אבל עם כל זאת אנו רוצים שדעת הקהל תדע שנעמוד במלוא-אֲזֵננו על משמר האינטרסים של מעמד הפועלים, נדאג לביצור אירגונו המקצועי ולתגבורת כוחו המעמדי – ונילחם אם לא תהיה לנו ברירה אחרת, אם בלי מלחמה לא נוכל להבטיח תנאים הוגנים, ויחס אנושי, וזכויות האירגון, והטבת המצב – בלי לחכות לשינוי המשטר. הסכמי עבודה אינם באים במקום האירגון המקצועי והמעמדי – אלא הם אחד מדרכי פעולתו. את דגלנו לא נוריד ולא נסתיר כאשר לא הורדנו ולא הסתרנו מעולם. אפילו במוסקבה כשהשתתפנו בתערוכה החקלאית בשנת 1923 לא הסתרנו את דגלנו הציוני – ובתנועה הציונית לא הורדנו את דגלנו הסוציאליסטי. אין אנו יכולים להסתיר את עצמנו, את מהותנו הפנימית. הננו אשר הננו. והננו כאלה לא מתוך קפריסה ולא במקרה. אנחנו שליחי ההיסטוריה, שליחי העם היהודי חסר-מיקלט, שאין לו הצלה ואין לו דרך אלא בעבודה ובמלחמה על עבודה, ואין לו עתיד אלא בחיי עבודה ובשיחרור עבודה בא"י.
זה עשרים ושמונה שנים אנו פועלים ולוחמים ודגלנו מגולל מעלינו – ואף פעם לא קרה שתנועתנו תוריד או תסתיר את דגלה או תנמיך את קומתו, וזהו חוסר הכרה מעמדית וחוסר דרך-ארץ מעמדי אם מפיצים דיבה על תנועתנו שהיא כאילו מוכשרה להסתיר דבר או להתכחש לו. נצח הפועל העברי בא"י לא שיקר ולא ישקר. את אמיתנו נגיד בקול רם – ואת אמיתנו כולה, כמו שהיא, לא נוסיף ולא נגרע.
וכאן אני בא לשאלה השלישית: מעמד הפועלים והעם.
בין הציונות שלנו ובין הסוציאליות אין כל סתירה ואין כל חציצה ואין כל ניגוד. ההתרוצצות שדיבר עליה ב“כ הנוער הכללי – קיימת בהכרתו, ולא בתוכנו. גם אצל השוה”צ עוד לא עברה לגמרי התקופה של “הסתירות הטרגיות”, והכרתו המעמדית פגומה היא עדיין, ומשום כך הוא רואה ניגוד בין סוציאליזם מהפכני ובין עממיות. הציונות שלנו היא שלמה ומלאה ועמוקה באשר אנו סוציאליסטים, באשר אנו רוצים בגאולה מלאה ושלימה וגמורה של העם כולו. בלי סוציאליזם אין גאולה שלימה, ואין ציונות נאמנה ממצה כל התוכן ההיסטורי של שאיפת הגאולה. הבונד מקשה עלינו: ציונות וסוציאליזם הם תרתי דסתרי. והשומר הצעיר מקשה עלינו: מעמדיות ועממיות הם תרתי דסתרי. ואנחנו אומרים: בין המעמדיות של סמילנסקי וסופרסקי, המעמדיות של בעל הבית הבנויה על שלטון המיעוט, תאוות הבצע וניצול העובדים, קיפוח זכויות ההמונים, קיום פריווילגיות מעמדיות – בין מעמדיות זו ובין עממיות יש סתירה. אולם בין המעמדיות שלנו, המעמדיות הבנוייה על עבודה, שוויון, ביטול כל קיפוח וכל ניצול וכל הפליה מעמדית וכל פריווילגיה – בין מעמדיות זו ובין עממיות אין כל סתירה. להיפך – שתיהן משלימות וממלאות זו את זו. לנין לא פחד לקרוא למיניסטרים של הדיקטטורה הקומוניסטית בשם קומיסרים עממיים. הוא הבין לעמוד על הקשר (סמיצ’קא) בין הפועלים ובין האיכרים. ואין אנו זקוקים להכשר של לנין. אנו מוסמכים על עניינינו יותר מכל בני-הסמך המקובלים בחוץ. נאמנותנו לצרכים של העם כולו, לצרכים ההיסטוריים של העם כולו, נמצאת בהתאמה גמורה ושלימה עם הסוציאליזם שלנו. באשר אנו סוציאליסטים – אנו עממיים. ומשונה מאוד לשמוע דווקא מאנשי השומר הצעיר שלילת העממיות – בשעה שהם כופרים במציאות ניגודים מעמדיים בגולה ובציונות, ויערי מכריז על מלחמת מעמדות בציונות כעל פיקציה (יערי: בהסתדרות הציונית. ב.ג.: איפה אתה נפגש ונלחם בפרבשטיין וסופרסקי וז’בוטינסקי אם לא בהסתדרות הציונית?). אנו רואים דווקא ניגודים מעמדיים בתנועה הציונית ואנו מנהלים מלחמה מעמדית בהסתדרות הציונית, ומלחמתנו בקונגרסים היא מלחמת מעמד הפועלים – ורק “מרכסיסטים” כיערי אינם רואים זאת – אבל מלחמתנו המעמדית בציונות, כמו מלחמתנו המעמדית ביישוב היא מלחמה של מעמד הממלא שליחות היסטורית של העם והדואג לשיחרורו ולתקומתו ולגאולתו של העם כולו.
זוהי שיטתנו.
חרדה לאחדות המעמד העובד בארץ, ההולך וקם מתוך עלייה, היונק מתוך מקורות שונים ורבים בגולה, המחולק בעברו ובמוצאו – ומאוחד בעבודתו, ביצירתו, במלחמתו ובעתידו בארץ.
חרדה למשק ההולך ונבנה בארץ וקולט את העלייה העובדת, דאגה ועזרה להתפתחותו ולהתרחבותו מתוך שמירה קנאית ונאמנה על זכויות העבודה, תנאי העבודה ועתיד עבודה בתוכו.
חרדה לגורל העם היהודי ורצון כנה ותמים להעבירו לארץ, לשתלהו במולדת על יסודות עבודה עצמית ומשק עצמי, תרבות עצמית וממלכתיות עצמית – מתוך נאמנות ייעודו ההיסטורי הגואל של מעמד הפועלים במלחמת שיחרורו.
תל-אביב, יט שבט תרצג [“דבר” 2360]
הפועל והאומה (1925–1933)
מאתדוד בן־גוריון
הייעוד הלאומי של מעמד הפועלים
מאתדוד בן־גוריון
הפועל העברי לא בא הנה כפליט המחפש לו מקלט באשר ימצא והחוזר אחרי אמצעי קיום מכל הבא ליד. כשליח העם עלה לארץ וכחלוץ המפעל הגדול של המהפכה העברית כבש את עמדותיו בעבודה, במשק וביישוב. בכל מעשה ובכל מפעל, קטן או גדול, בעבודתו בכפר ובעיר, בבניין משקו החקלאי והחרשתי, בכיבושי השפה והתרבות, בשמירה ובהגנה, במלחמה על ענייניו וזכויותיו בעבודה, בסיפוק צרכיו המעמדיים והלאומיים, בהקמת מוסדותיו והסתדרותו – ריחף לפניו הייעוד ההיסטורי של המעמד אשר עליו הוא נמנה ואשר להקמתו בארץ פילס נתיב: הייעוד ההיסטורי של מעמד הפועלים לקראת המהפכה אשר תשליט את העבודה בחיי העם והארץ. הפועל העברי שילב בעבודת חייו את דבר הגאולה הלאומית ובמלחמתו וביצירתו המעמדית צרר את כל התוכן של מאוויי העם וצרכיו ההיסטוריים.
בניגוד לשליחי מעמדות אחרים בארץ ובציונות לא העמד הפועל לפני הסתירה שבין צרכיו ומאווייו המעמדיים ובין ענייניו ושאיפותיו הלאומיים. הפועל המכיר בתעודת-מעמדו והנאמן לייעודו ההיסטורי ממלא בבת-אחת שתי שליחויות שהן אחת: שליחות המעמד ושליחות העם כולו. כל המאמץ המעמדי של הפועל בפעולתו המשקית והמקצועית, המדינית והתרבותית, במידה שהיא מכוּונת לתכליתה המרכזית וההיסטורית, יוצר וכובש עמדות לאומיות בארץ ומפלס דרך רחבה לעלייה עממית. מלחמת-המעמדות של הפועלים בהיקפה הפרינציפיוני ובגילוייה הממשיים מכוּונת לא לפילוג העם והחלשתו – אלא, להיפך, לאיחודו האמיתי והשלם ולהגברת כוחותיו והפראתם.
אמנם, גם שליחי המעמדות האחרים דוגלים בשם האינטרסים הלאומיים, ובמידה שהם ממלאים תפקיד חיובי בבניין הארץ הם גם עושים עבודה לאומית. אולם זהו הגורל האובייקטיבי של כל שאר המעמדות – ענייניהם המעמדיים מוכרחים, באיחור או בהקדם, להתנגש בגלוי ובסתר עם צרכי העם והעלייה. מבלי לנגוע בטפילי “היוזמה הפרטית”, שאינם מביאים לארץ כל הון ורכוש אלא תאוות-הבצע על חשבון ההון הלאומי, ההתעוררות הלאומית והעלייה, הרי גם בעלי ההון ממש בכל מדרגותיהם, המסייעים כפי מידת-יכלתם לבניין הארץ ולהרחבת כוח הקליטה של היישוב – עלולים להתייצב כצר לצרכי העלייה וההתיישבות העממית, ולא מתוך רצון רע וזדון-לב, אלא בתוקף ההגיון הפנימי והטבע של ההון הפרטי השואף לרווחים ולניצול. האמרת מחירי צרכי החיים על ידי ההון המסחרי, העלאת שכר הדירות על ידי בעלי הבתים, התייקרות הקרקעות על ידי הקניין הפרטי בקרקע – כל אלה מכבידים ומקשים את הקליטה ואת ההתערוּת של העלייה העממית ושמים מכשולים קשים להתיישבות הלאומית. המשק הפרטי בעיר ובכפר הקיים על ניצול העבודה השכירה, שואף, מדעת ושלא מדעת, בשגגה ובמזיד, להורדת השכר ולהרעת תנאי העבודה עד כדי שפל המדרגה של הפועל הזול מעוּט הצרכים, ומסכן את אפשרות קיומו של הפועל העברי ומכשיל את העלייה העובדת.
מי זה יערוב את לבו להגיד, שהחשבון של ההון הפרטי בארץ-ישראל עולה בד בבד את הצרכים של עלייה עממית עברית ואת התביעות של הפועל העברי? “ההון הפרטי” שהושקע עד עכשיו במשק היהודי המעסיק פועלים עברים – ספק אם הוא פרטי עד כמה שהוא הון; ואם הוא באמת הון – עד כמה שהוא פרטי. כמעט כל המשק “הפרטי” הקיים בארץ על יסוד של עבודה עברית עדיין יונק ממקורות לאומיים או מעין-לאומיים ותלוי בתמיכה לאומית ישרה או עקיפה ובצורה זו או אחרת. ההון המושקע במפעלי החרושת ב“סיליקט”, “החשמל”, “נשר”, הטחנות וכו' הוא ביסודו פרי התנדבות או נדבה לאומית, של מוסדות וחברות היונקים מהרצון הציוני.
ועוד טרם ראינו בארץ מפעל הבנוי בהון פרטי ממש, אשר יחזור דווקא אחרי עבודה עברית ואשר יזָקק דווקא לפועל העברי המאורגן, בעל הצרכים התרבותיים, הנלחם על תנאי עבודה וזכויות מעמדיות, בשעה שהארץ ושכנותיה שופעות עבודה זולה נוחה לניצול ולשיעבוד. והפועלים העברים המעטים העסוקים במפעלי חרושת העומדים מחוץ לספירת ההשפעה והתמיכה של האמצעים הלאומיים כגון הרכבת, נאלצים להסתגל לתנאי העבודה הנקבעים לא במידת צרכיהם הם, אלא במידת הצרכים של הפועלים שאינם יהודים…
יחידים מבין המעמדות האחרים מסוגלים להתרומם מעל העניינים והאינטרסים של מעמדם ולהכיר בצורך הלאומי ולעמוד לפקודתו. אבל יחידים אלה הם יוצאים מן הכלל. יחידי-סגולה אלה נעשים זרים למעמדם, ואין בכוחם לשנות מן הטבע שהמציאות הכלכלית והחברותית הטביעה במעמד בתור כלל. בכל הזמנים ובכל הארצות היו שאר המעמדות בתור כאלה נאמנים לצרכי עמם רק במידה וכל עוד שהצרכים הללו הלמו את ענייניהם המיוחדים והאגואיסטיים. ויחיד הוא מעמד הפועלים בהתאמתו האובייקטיבית לצרכים ההיסטוריים של העם, יחיד הוא בכשרון נאמנותו המתמדת לאינטרסים הלאומיים, כי בידו המפתח לעתידות העם ועליו הוטלה השליחות דרך מלחמת המעמדות לשחרר את העם מהניגודים המעמדיים.
יחיד או יחידים מבין מעמד-הפועלים עלולים להתכחש לשליחותם הלאומית, כשם שיש פועלים המתנכרים לצרכי מעמדם ונותנים יד לצריהם. אבל יחידים אלה הם יוצאים מן הכלל. ציבור הפועלים בתור כלל, שבשלה בתוכו הכרתו המעמדית, כלומר הכרת היֵעוד ההיסטורי של מעמדו, רואה את צרכיו ואת צרכי עמו, עניניו המעמדיים ועניניו הלאומיים, כשהם אחוזים ודבוקים ומהווים חטיבה אחת אשר אין להפרידה ולפרקה.
השאלה הנשאלת לפעמים אם הפועלים צריכים לתת משפט-הבכורה לצרכים הלאומיים או לתביעות המעמדיות אינה אלא מגלה את בערות שואליה. שאלה זו אפשר להציג לשליחי מעמדות אחרים: העניינים המעמדיים שלהם מתנגשים לעתים תכופות את ענייני העם כולו. בתוך מעמד הפועלים המכיר את ייעודו ההיסטורי עולים העניינים המעמדיים בד בבד את העניינים הלאומיים. הזהות האורגנית של התעודה הלאומית והמעמדית בתנועת הפועלים טבועה במהותו החברתית והכלכלית של מעמד הפועלים, וזהות זו מונחת ביסודה של ההכרה המעמדית. הכרה זו רואה את הניגודים המעמדיים בתוך העם וגם את הדרך לביטולם – על ידי מלחמת המעמדות בתוך האומה.
ההתעלמות מהניגודים המעמדיים בעם בשם הרעיון הלאומי ובשם אחדות-האומה עושה את הרעיון הלאומי פלסתר ומתעה מהדרך המוליכה לאחדות האומה. שלטון הרכוש מפלג וקורע את העם לגזרים, ורק נצחונו המכריע של מעמד הפועלים עתיד לבטל את הקרעים והניגודים הפנימיים, וכל עוד לא הושג שלטון העבודה אין אחדות-האומה אלא שאיפה – שאיפת התנועה הסוציאליסטית של מעמד הפועלים. מלחמת השיחרור של מעמד הפועלים היא גם מלחמה על שיחרורה ושלימותה של האומה. הדרך להגשמת אחדות-האומה היא דרך מלחמת המעמדות.
ירושלים, כד אדר תרפה [קונטרס רי]
לקראת תנועת-עם
מאתדוד בן־גוריון
הכנותינו לקונגרס הציוני
העניינים המעשיים שבקונגרסים הציוניים מתרכזים כידוע בשאלת התקציב. מסידוּר התקציב תוצאות לפעולה הממשית של ההסתדרות הציונית בארץ. בתקציב מתגבש באופן חמרי המרץ וכשרון הפעולה של התנועה הציונית, הנשקעים אחר כך במפעלי הבניין והיצירה בארץ-ישראל. בסידור התקציב ובחלוקתו משתקף ומסתמן הכיוון של כל הפעולה הציונית. שאלת התקציב יש לה עניין מיוחד וחשיבות מיוחדת לתנועת הפועלים בארץ, שרוב יצירותיה המשקיות וההתיישבותיות ניזונות ומתקיימות בתקציב הציוני. העלייה, ההתיישבות, הבריאות, החינוך והתרבות של העובדים תלויים בתקציבים הציוניים, לא ייפלא איפוא אם גם בהכנותינו לקונגרס תופסת שאלת התקציב מקום חשוב ומרכזי.
אולם יש סכנה רבה בהשקפה תקציבית זו המודדת את הקונגרס רק מבחינה תועלתית צרה, הרואה בענייני התקציב חזות-הכל של התנועה הציונית. השקפה זו אינה רואה את היער מפני העצים, ומעידה על השגה שטחית וקצרת הרואי. משל, למה הדבר דומה: לאיש הקובע ברז למים ואינו מחברו דרך צנורות למעיין, או אינו דואג שהמעיין לא יסתם.
תנועת הפועלים הסוציאליסטית אינה יכולה ואינה רשאית להגביל ולצמצם את השתתפותה בקונגרס רק בעניינים המעשיים, הנוגעים נגיעה ישרה ובלתי-אמצעית בפעולתנו בארץ. ודאי ששאלת האמצעים לבניין מהיר ורחב-מידות של הארץ היא עכשיו שאלת השאלות של הציונות המתגשמת, ודרכי השימוש באמצעים הנאספים ואפני חלוקתם קובעים את גורל עבודתנו בארץ. אולם תנועה כתנועתנו, שאינה באה רק לספק את צרכי השעה ואינה מצטמצמת רק בשמירת הקיים וטיפוחו, אלא עומדת על המשמר של צרכים היסטוריים וחרֵדה על גורל האין הגדול הדורש מאמצי אין סוף להפכו ליש, תנועה זו אינה יכולה לדאוג רק להשפעה על הכוחות והאמצעים שבעין ולהתכונן רק לתוצאות הקרובות הבלתי-אמצעיות של הפעולה.
מפעלינו הקיימים והצומחים בארץ, צרכי ההתיישבות והעלייה המתרחבים, הם אבני היסוד לכל הבניין שאת אשיותיו הראשונות אנו עמלים עכשיו להקים. ביסוס המשקים והמוסדות הקיימים, יצירת אפשרות לאלף מתיישבים חדשים ולעשרים אלף עולי-עבודה חדשים הם התביעה המינימלית של שנת-הפעולה הקרובה. אבל לעומת כל צרכי היש והקיים והמתהווה הבולעים את כל מעיינינו ודאגתנו אי אפשר שתוסח מלבנו אף רגע החרדה הגדולה למפעל האחד והשלם, שבלי ביצועו אין טעם ואין קיום לכל מאמצינו ומפעלינו הקטנים: המפעל העצום והענקי של העברת עם גולה, מדולדל, מפוזר ותלוש לחיי עבודה בארץ נשמה וחרבה.
המהפכה ההיסטורית חסרת-דוגמה בגורל עם וארץ מחייבת כוחות ואמצעים ומאמצים כאלה שרק תנועת-עם כבירה, ממריאה, אדירת-רצון, רבת-יכולת וגדולת-מעוף מסוגלת לעורר ולהוליד, בלי תנועת-עם אשר תערה את כל המקורות הנעלמים המפכים בסתר חביון האומה, אשר תגלה את כל המרץ הגנוז במעמקי השכבות העממיות, אשר תגייס ותפעיל את המיליונים, לא של פונטים כי אם של אנשים ותתן להם מטרת-חיים גדולה – לא יקום ולא יהיה הפלא הגדול הזה.
תנועת-עם זו עוד איננה, אבל היא צריכה להיות והיא מוכרחה להיות, אם הדבר הגדול והקשה קושי אין סוף שאנו עובדים וחיים בשמו אינו דבר-שפתיים וחזון-בדים. תנועה זו זקוקה לכוח מוסרי אדיר אשר יחייה ויפרה אותה, ידריכה ויכוונה לקראת מטרתה; כוח מוסרי הפורץ ומתנכר עם כל צעד קדימה ושאינו נרתע לאחור מכל המכשולים והחתחתים, כוח המכיר את רצונו ויודע את דרכו והמסוגל להשקיע את עצמו, את כולו, בלי שיירים ובלי תנאים, במפעל אשר לשמו נוצר.
את הכוח הזה מיועד ומחוייב להוות הפועל העברי בארץ, הוא ולא אחר, עליו הוטל להיות לא רק נושא המפעל והמעשה, אלא גם המפעיל והמְעַשה, הדוחף והמניע בהגברת התנועה ובחישול רצונה, בגיוס הכוחות העממיים ובריכוזם סביב מפעל-העבודה בארץ.
בתנועה הציונית מופיע הפועל העברי לא רק כתובע אלא גם כנתבע הגדול. עליו להספיק לתנועה את התקציב הנפשי, הרעיוני, המוסרי, האנושי, אשר בלעדיו תצומק, תדעך ותיכלה כי ייבש מקורה. ואף להכנת התקציב הזה עלינו להתכונן ולהתכשר בלכתנו לקונגרס הציוני.
ירושלים, כ סיוון תרפה [קונטרס רכ]
שני מעמדות
מאתדוד בן־גוריון
תנועת הפועלים בארץ מונה קצת יותר מעשרים שנה. הזקנים שבנו עלו לארץ לפני 24–23 שנה, אולם היישוב ה“בעל-בתי” קדם לנו בדור שלם. עבודת היישוב החדש החלה לפני ארבעים וחמש שנים ואלה שקדמו לנו היו להם כל התנאים המוקדמים למען היות הכוח המאורגן, המדריך והיוצר ובעל ההשפעה המכרעת ביישוב ובתנועה. הם היו בעצמם בעלי אמצעים וברשותם העמדו אמצעים לאומיים ופרטיים גדולים. הם הלכו בדרך הסלולה והכבושה הרצויה לרוב הגדול של העם בגולה. מאחוריהם עמדו כל חלקי התנועה בחו“ל. חובבי ציון וחברי ההסתדרות הציונית היו בעצמם “בעלי-בתים”. מאחוריהם עמד הנסיון המדיני והציבורי והיכולת התרבותית והאירגונית של ה”בעלי-בתיות" היהודית בגולה. הספרות העברית עד הקמת ספרות הפועלים בארץ היתה בעיקרה ספרות “בעל-בתית”. התנועה הציונית היתה כמעט כולה תנועה “בעל-בתית”. ל“בעל-בתיות” היהודית ברוסיה, גרמניה, אוסטריה היו כוחות מארגנים, פוליטיים, תרבותיים ומדעיים גדולים. היו לה הסתדרויות ומפלגות רבות-השפעה ורבות-נסיון. וה“בעל-בתיות” היהודית שבגולה נתנה במשך ארבעים שנה את עזרתה המוסרית, המדינית והכספית לבוני היישוב החדש. וה“בעל-בית” היהודי בארץ-ישראל היה לכאורה צריך ויכול להיות הכוח היוצר והמכוון והמארגן בארץ.
תנאים הפוכים מאלה ליוו את צמיחת תנועת הפועלים העברים. מאחורי הפועל העברי שעלה לארץ לא עמדה כמעט כל תנועה. תנועת הפועלים היהודים בכלל היא צעירה לימים, ולפני דור – עוד טרם כבשה לעצמה את המקום שהיא תופסת עכשיו בחיי היהודים. אולם גם התנועה שהיתה אז היתה ברובה מתנגדת ומתנכרת לא“י. הכוח המכריע בתנועת הפועלים היהודית היה ה”בונד“, ויחסו לא”י ידוע. תנועת פוע"צ היתה אז רק בראשיתה, ועד הזמן האחרון לא היתה מסוגלה לחזק ולאמץ את הפועל היהודי בארץ. הפועלים שעלו לארץ היו בודדים ונכרים גם בה, וגם בגולה: גם התנועה הציונית וגם תנועת הפועלים היו זרות ומתנכרות להם. מאחורי הפועל לא עמד כל נסיון וכל אמצעי. לא היה לו עבר ולא היו לו תומכים. הוטל עליו ללכת בדרך לא סלולה, בדרך קשה מלאה חתחתים ומכשולים, מתוך חיפושים וגישושים. הוטל עליו להלחם ולמרוד בכל הקיים והמקובל ולשנות את כל הערכים המוסמכים, ולקומם נגדו את כל שומרי הקיים ונאמני המסורת, ולעמוד בודד במערכה.
ובהעריכנו את המסיבה ההיסטורית ואת התנאים החברתיים שליוו את שני הכוחות המעמדיים האלה ביישוב היינו צריכים לבוא לידי מסקנה שבארץ-ישראל קיימת “בעל-בתיות” חזקה, מגובשת, מבוגרת, מאורגנת, משפעת, יוצרת, שולטת ומכוונת בחיים הציבוריים והתרבותיים של היישוב, ולעומתה עומדת תנועת פועלים צעירה, תנועת בוסר, רפה, נטולת כוח והשפעה וחסרת משקל בארץ. ומה אנחנו רואים למעשה?
אחרי 45 שנה של עבודה יישובית אנו מוצאים בארץ-ישראל “בעל-בתיות” מפורדת, מפוררת, מדולדלת במובן החברתי התרבותי, רפת-אונים במובן הכלכלי והמדיני, בלי רצון ובלי דרך ובלי רעיון מקשר ומשתף. די לראות איך הולכת הבעל-בתיות העברית בארץ לבחירות לאסיפת הנבחרים, לעיריית תל-אביב, איך היא משתתפת בקונגרס הציוני – למען העריך את כל קלישותה ואפסותה הציבורית. ולא עמדו ליישוב ה“בעל-בתי” בארץ הכוחות התרבותיים והמדיניים החשובים, בעלי משקל ועבר ונסיון רב, שהקימה התנועה הציונית בגולה, וכל העסקנים הלאומיים והציוניים שעלו לארץ כאילו ניטל מהם כוחם ונסתלקה שכינתם בתוך הסביבה הצחיחה והעקרה של הבעל-בתיות היהודית כאן.
וכמה שונה היה גורלה של תנועת הפועלים, מי לא יכיר ויודה היום שהפועל העברי המאורגן הוא אבן-הפינה בבניין הארץ, המניע העיקרי בתקומת-העם, המשען הראשי של היישוב העברי, מקור כוחו ומעיין יצירתו?
ומהו פשר הניגוד הזה? מדוע לא עמדו לבעל-הבית היהודי כל ידיעותיו וסגולותיו ועברו ונסיונו ועזרת מעמדו מהגולה להיות פה לכוח ציבורי, חברתי מאורגן ומשפיע ואיך התגבר הפועל היהודי על בדידותו, עברו הזר, חוסר אמצעיו וחוסר נסיונו ומאין שאב את כשרון התלכדותו, כשרון המעשה והכיבוש אשר העמידו בראש היישוב ובראש המפעל הציוני?
האם לא אחד היה הרעיון המניע ההיסטורי אשר העלה את שניהם הֵנה? ובמה שוּנה פה גורלם? מדוע התרופף והתפורר האחד בשעה שהשני התלכד והתגבר? מדוע איבד הראשון מה שהיה לו, והשני כבש מה שחסר לו?
ה“בעל-בית” היהודי עלה לארץ באידיאה לאומית וברצון לאומי, ממש כפועל היהודי. אולם הרצון הלאומי של בעל-הבית התנגש בארץ ברצונו המעמדי ובאינטרסיו המעמדיים. בתוך מפעל ההגשמה הציונית נתגלה הניגוד בין האינטרס המעמדי של בעל-הבית ובין אמונתו הלאומית. והתרוצצות פנימית זו בין היצר המעמדי ובין היצר הלאומי דנה את בעל-הבית היהודי בארץ-ישראל לחדלון-אונים במפעל-ההגשמה. ניטלה האידיאה הלאומית מהמעמד הבעל-בתי בארץ, ואין שום מעמד מוכשר לעמוד בראש העם ולתפוס בידו את השלטון הפוליטי או אפילו רק את ההגמוניה הרוחנית כשאין הוא מופיע בתור המדריך הלאומי ואין הוא מקדם בפעולתו המעמדית את ענייני העם כולו. בלי רעיון ממלכתי מבריח ובלי תעודה היסטורית לאומית אין מעמד מסוגל להתלכד ולהטיל את מרותו החברתית או הרוחנית על שאר המעמדות בעם. המלחמה והדאגה להרמת שכר הדירה או להורדת שכר העבודה אינה מסוגלת עדיין להרים ציבור בעל-בתי למדרגה של מעמד פועל ומשפיע בעם. המעמדות השליטים בעמים אחרים היו תמיד גם המעמדות המדריכים והמתקדמים בשעת עלייתם לגדולה. הם היו לא רק מנצלים ועושקים אלא גם בוני מדינות ומקדמי המשק הממלכתי והתרבות הלאומית. בתוך העמים המדוכאים היו הם הלוחמים בעד השיחרור הלאומי. המעמד שלא היה מסוגל לכך לא הוכשר להיות מעמד שליט ומדריך.
אסונה ההיסטורי של הבעל-בתיות היהודית בארץ-ישראל הוא, שאין היא מוכשרה לעשות את מפעל ההגשמה הציונית למפעלה המעמדי, אין היא יכולה להיות השליח ההיסטורי של התקומה והתחייה הלאומית, כי ענייניהם המעמדיים והפרטיים אינם עולים בד בבד את צרכי הגשמת הציונות. מלחמתם המעמדית של “בעלי-הבתים”, בעיר ובכפר, מעבירה אותם על דעתם הציונית ומבגידה אותם בעניינינו הלאומיים.
נטול כל רעיון ממלכתי אשר ילכד את מעמדו ויטיל עליו שליחות לאומית, נדון הבעל-הבית הציוני בארץ לדילדול ולשיתוק ולחוסר-אונים לאומי. התנועה הציונית “הכללית”, כלומר, ה“בעל-בתית”, אשר בגולה היתה והנה הכוח הציבורי הראשי בתוך העם היהודי, אשר הוציאה מתוכה מנהיגים ועסקנים לאומיים ממדרגה ראשונה ויצרה ערכים תרבותיים וחברתיים שנעשו לנחלת העם כולו – דלל כוחה ויבש מקורה על אדמת המולדת. יחידים מקרב הבורגנים הציוניים פעלו ויצרו בארץ, אולם הבעל-בתיות הציונית בתור כלל, בתור מעמד, גילתה במשך ארבעים וחמש השנים של פעולתה בארץ את התפוררותה הציבורית, את אפסותה ועקרותה המדינית ואת דילדולה וכישלונה החברתי והלאומי.
ומה שניטל מה“בעל-בית” ניתן לפועל היהודי.
סוד גידולו והתלכדותו וכיבושיו של הפועל העברי היא ההתמזגות השלימה והגמורה של הכרתו המעמדית והלאומית הנובעת מתוך ההתמזגות השלימה של ענייניו וצרכיו הלאומיים והמעמדיים. הרעיון המעמדי של הפועל העברי הנו הרעיון הממלכתי של הציונות המדינית. הפועל רואה את מעמדו כגרעין של העם, כעם העברי בעתיד. הוא רואה את כל קנייני האומה כירושתו ההיסטורית, והוא רואה את עצמו כאחראי על גורלם, ועליו החרדה והדאגה לעתידם, לפיתוחם ולהרחבתם. הוא רואה את בניין הארץ ובניין המעמד העובד כרוכים זה בזה. הכרתו המעמדית אינה ניזונה מאינטרסים אגואיסטיים צרים הזרים ומתנגדים לאינטרסים של כלל האומה, אלא מהאינטרס הקולקטיבי של מעמד אשר עבודתו היא עבודת האומה, וצרכיו הם צרכי הארץ. את הניגודים המעמדיים העמוקים בינו ובין שאר המעמדות הוא רואה לא רק מתוך שפופרת האינטרסים הרגעיים שלו, אלא מתוך אספקלריה היסטורית של מעמד העתיד ליהפך לעם כולו; הוא מנהל את מלחמתו המעמדית מתוך הכרה שהוא מקדם במלחמה זו לא רק את ענייניו המעמדיים אלא את ענייני העם כולו.
הכרה מעמדית זו היתה הרוח החיה והמפרה בתנועת הפועלים בארץ. בכוחה נתלקט אבק אנשים שנאספו הנה מכל הארצות, בלי עבר מאחד בעבודה, בלי נסיון יישובי ואירגוני, בלי שרשים בציבוריות הקיימת בגולה ובארץ, בלי לשון ותרבות משותפת – והיה לחטיבה מגובשת ומלוכדת אחת, יחידת-הרצון ורבת-הפעלים, אשר אין כמוהו ביישוב.
תל-אביב, יט טבת תרפז [קונטרס רפז
שליחותנו בעם
מאתדוד בן־גוריון
שליחותנו בעם / דוד בן-גוריון
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
א
שלוש השאלות הגדולות המעסיקות אותנו בשעה זו – עבודה, התיישבות, עלייה – אין להן פתרון בלי שינוי יסודי במצבה של התנועה הציונית.
המאמצים המוצלחים של מוסדות ההסתדרות להקלת חוסר העבודה בחדשים האחרונים עלולים להוליד בתוכנו שביעת רצון מסוכנת והרגשה מדומה, שהכל הולך כבר למישרים. דווקא הרווחה המעטה שהיתה לנו עכשיו צריכה לפקוח את עינינו לראות נכוחה. ניטל העוקץ החד והממאיר של המשבר – הרעב והבטלה של אלפי חברינו – אולם המשבר בכללו עומד בעינו: הולך ונמשך השיתוק הגמור בהגשמת הציונות. ולא יהיה פתרון רדיקלי לחוסר העבודה – קליטת מחוסרי העבודה הנשארים בעבודה פרודוקטיבית והעברת אלפי הפועלים העסוקים בעבודות זמניות וארעיות לעבודה קבועה ומתמדת במשק חקלאי ועירוני נושא פרי, לא תהיה התיישבות חדשה של עובדים בארץ ולא ייפתחו שערי הארץ לרווחה לעלייה חלוצית ועובדת – כל עוד לא נצליח להבריא את התנועה הציונית ולהגביר את רצונה ויכלתה. שרשי המשבר בארץ נעוצים במשברה של התנועה הציונית, והדרך להתגברותנו על המשבר היא בהתגברותנו על הרפיון, הירידה, אפיסת הכוח והאמונה שהשתררו זה יותר משנתיים בתנועה ובהסתדרות הציונית, בעקב הכישלון של “העלייה הרביעית”.
חידוש התנועה הציונית, הפראתה, הפעלתה וביצור עמדתנו בתוכה – זוהי התעודה המרכזית העומדת כיום לפני תנועת הפועלים, וממנה תוצאות לפיתרון כל השאלות שאנו מתחבטים בהן בימי מצוקה אלה.
היש בנו הכוח להרים את התנועה הציונית ולהניעה למאמצים וכיבושים מחודשים?
***
מראשית הופעתו של מעמד הפועלים העברי על במת היישוב נקבע מקומו בתולדות התנועה כנושא העיקרי של ההגשמה הציונית בארץ. עמדת כבוד ואחריות זו כבש הפועל העברי מהרגע שהכיר בייעוד המיוחד שהוטל על המעמד העובד בבניין הארץ ובתקומת העם. הופעה זו מתחילה עם “העלייה השניה” לפני 25–20 שנה, כי הפועלים שהיו בימי העלייה הראשונה ראו בעבודתם רק הכרח זמני ותחנת מעבר למעמד אחר, ושאפו יחד עם האכרים “אל המנוחה ואל הנחלה”. בניגוד לפועלים אלה הרים הפועל בן העלייה השנייה את דגל העבודה והציל את ראשית התיישבותנו בארץ מפשיטת רגל מוסרית ולאומית, שהגיעו אליה בני העלייה הראשונה ומניחי היסוד של יישובנו החדש בארץ. כי בידי בעלי “המנוחה והנחלה” נהפך דבר התנחלותנו הלאומית בארץ, דבר גאולת המולדת ובניינה, לרדייה בעבודת עם זר ולמסחר בפרי עמל נכרים.
הירושה העזובה של אנשי ביל"ו – ראשוני החלוצים של מפעל ההגשמה הציונית – מצאה בפועל העברי את גואלה הנאמן והמתמיד.
הפועל העברי החזיר למפעלנו בארץ את הבסיס המוסרי שנשמט מתחתיו, נפח בתוכו נשמה לאומית והאיר אותו באור החזון הגדול של הגאולה הסוציאלית.
ואת אשר החל הפועל העברי בעלייה השניה המשיך ביתר שאת ואונים בעלייה השלישית. חלוצי העבודה של העלייה השלישית יצרו את מפעל העמק, הקימו את הבניין העברי והניחו את היסוד לעבודה עברית בחרושת הצעירה. מי יודע מה היתה עולה לכיבוש הפוליטי הגדול שכבשה הציונות בהכרזת בלפור ובהכרת חבר-הלאומים בזכות “הבית הלאומי” – אלמלא עלייה חלוצית זו ויצירתה בארץ, אשר גילתה את רצון העם ויכלתו להגשים בפועל את זכותו ההיסטורית שהוכרה במשפט העמים; כלום לא היתה התבדות יכלתנו לקיים זכות זו מביאה אותנו לפשיטת רגל מדינית מיד לאחר נצחוננו הדיפלומטי?
***
לעמדתו של הפועל העברי במפעל הציוני בארץ אין הקבלה והתאמה בתוך התנועה הציונית בעולם, ואחת הסיבות של המשבר הציוני, אך לא סיבתו המכרעת, הוא חוסר התאמה זה והניגוד שנתגלה בין נושאי המפעל המתגשם בארץ בין נושאי התנועה, המפרנסת ומטפחת את המפעל באמצעיה המוסריים, המדיניים והחמריים. הפועל העברי היה והנהו הנושא הראשי של מפעל ההגשמה הציונית בארץ, והוא הטביע את חותמו המעמדי על הציונות המתגשמת. אולם נושאה הראשי, מנהלה ומכוונה של התנועה הציונית בעולם היה ונשאר עד היום ה“בעל-הבית” היהודי, אשר השלים באי-רצון ובלא חדווה את המפעל בארץ, הטבוע בחותם זה ומתנגד לטבעו החברתי, להרגליו ומושגיו המסורתיים ולחנוכו המעמדי. מדעת ושלא מדעת נשא בעל-הבית הציוני את לבו ל“חילוף משמרות”, אשר ישים קץ ל“הגמוניה” של העבודה במפעל הציוני בארץ, ולא הבין ש“הגמוניה” זו נובעת מתוך עצם מהותה ותכונתה הפנימית של הגשמת הציונות. כי עצם דבר הגשמת הציונות אינו אלא ביצוע התמורה ההיסטורית העמוקה המתחוללת בחיי העם העברי, תמורה זו המתגלה לא רק בשינוי מקום, בהעברת המוני יהודים מארצות הגולה לארץ המולדת המתחדשת אלא בשינוי מבנה כלכלי-חברתי, בהעברת המוני יהודים תלושים, מדולדלים, עקרים, נטפלים לגוף כלכלי זר וסמוכים לשולחן אחרים – לחיי עבודה ויצירה, לאחיזה בקרקע, להתערות במקורות פרנסה ראשוניים בחקלאות, בחרושת ובמלאכה ולעמידה כלכלית ברשות עצמם. והפועל העברי בארץ הוא גם הפרי הטבעי וגם המחולל של התנועה הזאת, יצירה ויוצרה כאחת. וכל הכוחות והגורמים שבציונות – במידה שהם מסייעים ומניעים להגשמת הציונות, הם ממילא, ביודעים ובלא יודעים, שמשים וכלי שרת להקמתו וגידולו של המעמד העובד העברי, כי הקמת מעמד עובד עברי רב-אונים וכביר יכולת בכל ענפי היצירה המשקית בכפר ובעיר היא היא התכלית ההיסטורית של הציונות המתגשמת.
***
אולם הבעל-בית הציוני, שלא ידע להתרומם מעל תפיסתו המעמדית הצרה, לא הבין את הפרוצס ההיסטורי המוכרח, המתרחש בחביון ההגשמה הציונית. המפעל הציוני המתרקם בארץ שלא בצלמו ובדמותו עורר בו תמהון זעקה: כציוני הוטל עליו לטפח ולגדל מעשה אשר לא הבין ולא ריצה, אשר לא התאים לרוחו. לב התנועה הציונית, המונהגת על ידי הבעל-בית, לא היה שלם את המפעל הציוני, המוקם על ידי הפועל.
בהתנגשות זו שלא פסקה בציונות כל השנים בין נושאי התנועה ובין נושאי המפעל, גברו האחרונים, אם כי הם היו המעטים וכאילו תלויים לגמרי בראשונים, כי הם ולא בעלי התנועה מילאו את שליחותה האמיתית של הציונות ועשו את רצונה ההיסטורי. נושאי הכלים של התנועה בגולה הוטל עליהם ברצון להענות לגזירת המפעל בארץ ולעשות את מלאכתו.
כעשרים שנה עשתה ההסתדרות הציונית את עבודתה בארץ-ישראל על ידי הסוכנות המגשימה של הפועל העברי, והבעל-בית הציוני שהיה המושל בכפה ובקופה בהסתדרות זו, השלים בלא לב ולב את “הסוכנות” הזאת, כי לא היה נושא אחר להגשמה.
ב
עם ראשית “העלייה הרביעית” נראה היה כאילו ישתנה המצב. העפלה חלוצית גדולה במשך ארבע-חמש שנים (1923–1918) עם כיבושיה המרובים בעבודות הממשלה והלאום, בבניין, בעמק, במושבה, הכשירה את הדרך לעלייה עממית רחבה. באה הגאות של שנות 1925–1924. עם פרוץ העלייה הרחבה נראה לבעל-הבית הציוני, שקם גואל חדש להגשמת הציונות – “המעמד הבינוני”; הוקלה המעמסה הכבדה – נקרא דרור למפעל הציוני משביה של תנועת הפועלים. התנועה הציונית לא תיזקק עוד לשאת בעוד הכבד והמעיק של משני הערכים ומורדי העבר. העולים ימשיכו בארץ את ההווי החברתי-הכלכלי שגודלו וחונכו בו הם ואבותיהם, והציונות לא תשעה עוד לחלומות ולדמיונות, אשר בדו מלבם מנהיגי הפועלים, שנתפסו לתורות ודעות הזרות לעצם הרעיון הציוני.
למקהלה הזאת של נביאי הבעל-בתיות נצטרפו גם אידיאולוגים “פרוליטריים” כביכול, אשר מתוך “שמאליות שלא כדרכה” קידמו בשמחה את הדחת הפועל העברי מתפקידו החלוצי בהגשמת הציונות. בכל מיני גינונים וגירסאות חזר ונשנה הפזמון הידוע של ה“רביזיה”: באסטה! הפועל הכושי עשה את מלאכתו – מעכשיו יפַנה את מקומו לבעל-הבית ההגון – ל“מעמד הבינוני”.
והמעמד הבינוני בא – ונכשל, מוכרח היה להיכשל, כי לא ידע את סוד התמורה ולא הוכשר לשנוי-הערכים הכרוך בהגשמת הציונות ובבניין הארץ. רצה להמשיך בארץ את דרכי הפרנסה היהודית שבגולה – ולא הבין שלא כפולין ארץ-ישראל. נביאי השקר של הציונות הבעל-בתית התעו והדיחו את העלייה העממית בתקוות שוא ובדמיונות כוזבים, שבארץ-ישראל הדלה, הקטנה והשוממה ימצא המעמד הבינוני אחיזה ויסוד לקיומו כמו שהוא, בטרם הוקם בארץ מעמד עובד רב-אוכלוסין ויוצר נכסים בכפר ובעיר, בחקלאות ובחרושת, כמעמד הפועלים והאיכרים בפולין, אשר לשולחנו נסמך “המעמד הבינוני” היהודי בארץ היציאה.
כוח האינרציה ותורת ההמשך של בעל-הבית הציוני, אשר ניסו להדוף את ההעפלה ותורת התמורה של הפועל הציוני, נכשלו במגע הרציני הראשון את המציאות הארץ-ישראלית, והכשילו את ההפגנה העממית הראשונה לקראת א"י. הגל העממי הראשון שנישא לארץ בסטיכיה הבעל-בתית – שב ריקם כלעומת שבא באבדת נפש ורוכוש, והניח אחריו אכזבה מרה, הרס כלכלי, משבר קשה בחומר וברוח.
כשלון דרכו של “המעמד הבינוני” בהגשמת הציונות הוריש לנו משבר חמרי בארץ ומשבר רוחני בציונות. היאוש של בעל-הבית הנכשל הרעיל את הנשימה הציונית. התנועה נתדלדלה ונתערערה. ההסתדרות הציונית נתגלגלה במדרון הליקבידציה, והשלימה את חוסר העבודה, סגירת השערים, אפס פעולה יישובית. נושאי כליה של הציונות הרשמית הטיפו ליציאה, לפירוק המפעל הציוני ( Abbau בלע"ז), להזנחת העמדות הכבושות.
נושא המפעל הציוני בארץ – ציבור הפועלים – נשאר בבדידות גמורה; בודד במצוקתו וסבלותו בתוך המשבר, בודד במאמציו ובמלחמתו להחזיק מעמד, בודד באמונתו ובנאמנותו הציונית.
ההסתדרות הציונית התנכרה ופנתה עורף לנושא מפעלה בארץ.
ניבעה הפרץ הטמיר שהיה קיים כל הזמן בין נושאי התנועה ובין נושאי המפעל. התקוה שנצנצה לבעל-הבית הציוני להדוף את הפועל מעמדתו המכרעת והמרכזית בהגשמת הציונות ולהעמיד במקומו את “המעמד הבינוני” – העבירה את ההסתדרות הציונית על דעתה. הפרטנדנט החדש אמנם לא עמד בנסיון ולא קיים את התקוות שתלו בו – אולם אכזבה זו לא תקנה אלא הרעה את המצב. בעל-הבית הציוני נשאר קרח מכאן וקרח מכאן, והתנועה שהוא היה נושאה העיקרי, נתרוקנה מכל תוכן חיובי, חיוני ופורה, לאחר שנקעה-נפלה ממפעל החי בארץ, שידי הפועלים כוננוה.
השיתוק הגמור בפעולה הציונית בארץ שבא בעקב המשבר ביישוב ובציונות – מציג בפני תנועת הפועלים בארץ תעודה קשה ורבת-אחריות.
התנועה הציונית הירודה השלימה את הפסקת הפעולה הציונית בארץ, אולם נושאי הפעולה אינם יכולים להשלים את ירידת התנועה.
הציוני הרשמי אינו רואה כל סתירה בין “ציונותו” ובין שערי הארץ הסגורים, הנפתחים מפעם לפעם אך ורק ליוצאים. הוא אינו סובל מהשיתוק בהתיישבות ואינו נפגע מהבטלה והרעב של מאות ואלפי חלוצי העבודה.
אולם הציבור שקשר את גורל חייו בהגשמת הציונות מתחייב בנפשו אם לא ידע לקבוע דרך למעיין התנועה אשר נסתתם, למען השקות והפרות מחדש את מפעל חייו.
הבקעת דרך לתנועת עם רחבה, רווּיית התלהבות ורצון, דרוכת-עוז ורבת-פעלים, אשר תעמוד באמונה לימין המפעל הנעשה בארץ – זוהי מצוות השעה הגדולה של תנועת הפועלים בארץ.
ג
מי ילך לנו אל העם? תנועת העם המחודשת והנאמנה, אשר ברית אמת ויציבה תהיה כרותה בינה ובין עושי דברה בארץ, התנועה אשר תתייצב במערכה הקשה בלב שלם וברצון תמים ולא תרתע מכל החתחתים, הכישלונות והתקלות הצפויים לה בדרך – מי יקימנה? למי ניתן העוז והתוקף להערות מקורות נעלמים המפכים במעמקי העם ולגלות מארץ גנוז שלא נגעה בו עוד יד? מי יצליח להפעיל כוחות חדשים במחנה ומחוץ למחנה, יגייסם וירכזם סביב מפעל ההגשמה וחזון ייעודה?
אחת ויחידה התשובה: אם הכוח הזה ישנו – בתוכנו הוא, בתוך תנועת הפועלים בארץ, ואינו אלא הכוח הקולקטיבי והמלוכד בארץ – כוחה של הסתדרות העובדים הכללית.
***
הפועל העברי היה עד היום שליחה ועושה-דברה של הציונות בארץ. שליחות זו היתה מיוחדת במינה: היא פעלה בלי מנדט. צבא ההגשמה הציונית היה צבא מתנדבים שלא הוזמנו על ידי מישהו. הם נתגייסו מאליהם והתייצבו במערכה על דעת עצמם, הם פעלו ועבדו לשמה של הציונות, אך לא בשמה. הציונות הרשמית לא ידעה ולא הכירה זמן רב מי הם עושי מלאכתה בארץ. הציונות הרשמית לא קראה להגשמה, לא תבעה ולא חייבה את נושאיה, וכשבאו אלה לא-קרואים – לא שמה אליהם לב זמן רב. בבדידות גמורה החל הפועל את עבודתו בארץ, בודד בציונות ובודד ביישוב. חבריהם של אלה שזכו לשאת את שם הכבוד של ביל“ו הכתירו את הפועל בשם “שמנדריק”. בתולדות תנועת הפועלים לא נמצא אף מעשה אחד שלא נפגש תחילה בהתנכרות, באי-הבנה או גם בהתנגדות ובמלחמה מצד חוגים שונים ביישוב ובציונות. עצם רעיון העבודה שהוא כאילו מושכל ראשון בתנועה הציונית, לא נערך ולא הובן בזמנו עלידי הגדול והמעמיק שבחוגי הדעות של “חיבת-ציון”. מפעלי העבודה, השמירה, ההתיישבות העובדת, מוסדות החינוך, התרבות, הקואופרציה והמשק הקיבוצי, זכות-אזרח במוסדות היישוב – נכבשו רק מתוך התאבקות ונפתולים, ועל רבים מהם עוד נמשכת המלחמה. אולם רבים מהערכים והקניינים שיצרו וטיפחו הפועלים העברים בארץ נעשו במשך הזמן לנכסי צאן ברזל של התנועה הציונית כולה, ואבן מאסו הבונים – היתה לראש פינה. ה”שמנדריקיזם" נעשה במשך הזמן לנשמת התנועה הציונית וה“שמנדריקים” הנלעגים היו לכוח הראשי והמכריע ביישוב, לכוח משקי, תרבותי, מוסרי, אירגוני, פוליטי שאין דומה לו בארץ ולא באחד היישובים היהודים בגולה.
עד עכשיו היה הכוח הזה מופנה כולו כלפי פנים, כלפי מפעל ההגשמה בארץ. ההסתגלות לארץ, החדירה לענפי העבודה השונים, הקמת משקי העובדים בכפר ובעיר, כיבוש השפה, יצירת ההווי החדש, סידור המעמד ואיחודו, יציקת דפוסי התרבות והציבוריות החדשים – כל אלה בלעו עד עכשיו את מעייניו, מרצו ואונו של ציבור הפועלים. המהפכה העמוקה, הנוקבת עד תהום הקיום וההוויה האישית, שהתחוללה בארץ במחנה העובדים, דרשה ריכוז מוחלט של הרצון והמחשבה, היצר וההכרה סביב נקודה אחת. הוקם התא הראשון של חברת העובדים, נושא המשק הלאומי והממלכתיות העברית.
***
אולם תוך כדי יצירת הגרעין הראשון של המעמד העובד, המגלם בהתהוותו הגדולה את הציונות המתגשמת בארץ, הונח בלי מלים ובלי מחשבה תחילה היסוד לגורם רב-אונים חדש בתנועה הציונית כולה; תוך מעשה-בראשית של יצירת העבודה העברית בארץ הוצקה הצבת הראשונה, שממנה תוצאות לכלים ומכשירים חדשים להינתן ביד הצנועה ולהגביר כוחה.
במפעל העבודה בארץ הוקם לא רק שלב חשוב בסולם ההגשמה הציונית בארץ, אלא גם מנוף איתן להרמת התנועה בגולה. תנועת הפועלים בארץ, ששינתה את פני כל היישוב, הקרינה אור חדש על התנועה הציונית והצמיחה כוחות חדשים בגולה. ראשית אונה של תנועת הפועלים היתה – תנועת החלוץ. בניגוד לציונות הרשמית הבעל-בתית שאינה מחייבת לכלום, שאינה תובעת כלום מנושאיה ואינה משנה כלום בחייהם – נתרקמה בכוח ההשפעה החודרת של מגשימי התנועה הציונית בארץ ציונות חדשה, מהפכנית וחלוצית, ציונות של הגשמה עצמית המעמידה ברשותה הגמורה את נושאיה, משנה את דרכי חייהם בהתאם לצרכיה ומכשירה אותם למילוי ייעודה של התנועה בארץ. תנועת הפועלים לא רק הפרתה והעמיקה את תכנה של התנועה הציונית, כי אם הרחיבה את מסגרתה ותחום השפעתה.
המפעל החי של חלוצי הציונות המתגשמת פרץ דרך לחוגים ושכבות, שהרעיון הציוני הערטילאי מצאם חסומים וסגורים בפנים במשך עשרות שנים. מבצרי האיבה וההתנכרות לציונות, אשר הוקמו על ידי האינטליגנציה המתבוללת והמתכחשת בתוך תנועת הפועלים היהודית בגולה, ואשר עמדו במשך עשרים שנה בכל ההסתערות וההתקפות של מחשבת הציונות הפועלית והסוציאליסטית – נפרצו ונבקעו סוף-סוף, אם כי לא נכבשו לגמרי, על ידי תנועת הפועלים בארץ. יפה כוחו של המעשה המגשים מכוחה של התורה וההוכחה המופשטות.
***
הדבר שנעשה עד עכשיו על ידי הפועל העברי בארץ בתוך התנועה הציונית כלאחר יד, בלי מחשבה תחילה, בלי תכנית מחושבת, בלי סדר והתמדה, אך ורק אגב פעולתו בארץ – הגיעה שעתו להעשות מכאן ולהבא בתכונה רצינית, במאמץ מרוכז, בתנופה רבה, בעוז-רצון ובלהט-אמונה, באחריות ובעקשנות, כאשר נעשתה עבודתנו בארץ. המשבר בארץ ובציונות גילה בבהירות טרגית, שאין להפריד בין העבודה בארץ ובין התנועה בעם, וגורל המפעל וגורל התנועה אחוזים ושלובים זה בזה, ואחריות שניהם מוטלת בכל כבדה על אלה שבחרו בעצמם להיות שליחי העם ולעשות את מלאכתה של הציונות בארץ.
על הפועל העברי לחדש ולהבריא את התנועה הציונית כאשר חידש והבריא את המפעל היישובי בארץ; עליו לכבוש לעצמו עמדה מדריכה ומכוונת בציונות, כאשר עשה ביישוב; עליו להיות המפעיל והמעשה כאשר היה לנושא המפעל והמעשה. כי תיתכן רק שליחות אחת, בעם כבארץ, אשר תתאים ותיאמן ותצליח: שליחותם של אלה, אשר מסרו עצמם, בלי כל שיור ותנאי, לרשות המפעל וכיוונו את עבודתם לרצונה ההיסטורי של התנועה.
תל-אביב כח אדר תרפח [“דבר” 861–7].
חילוף משמרות
מאתדוד בן־גוריון
(מתוך הרצאה על קונגרס העבודה במועצת ההסתדרות)
א
פעולתנו נמצאת במעגל קסמים: החזית המכרעת של פעולתנו היא בארץ, אולם המחנה הגדול אשר בו נישגב – הוא בגולה. כשדובר על המצב בהסתדרות העירו חברים – ובצדק – שאין לנו רשות להוציא חברים לחו“ל בשעה שאנו דחוקים בארץ. ואנו דחוקים בארץ לא רק בימי משבר כי אם גם בימי רווחה. וכשדובר על העלייה דרשו החברים – ושוב בצדק – לשלוח עשרות חברים לגולה לחנך את הנוער לקראת מילוי תפקידו בארץ. הכרנו בצורך לשמור בשבע עינים על “הקטנות” ולבנו מלא חרדה ל”גדולות". ומתעוררת שאלה: מה קודם למה – המעשה או הרעיון? המפעל המגשים או התנועה המפרנסת אותו? תשובתנו יכולה להיות רק אחת: אין מוקדם ומאוחר, אין או-או, אין פה ושם, אין קטנות וגדולות – הניגודים האלה קיימים רק בשורת ההגיון הפורמלי – ההגיון ההיסטורי אינו מכיר בשני שטחים נבדלים ובשני נושאים מיוחדים ובשני ממדים שונים. התנועה והמפעל, הרעיון והמעשה, הפרט והכלל יונקים זה מזה וכרוכים זה בזה מתוך השפעה חוזרת בלתי פוסקת.
בלי החזון והייעוד ההיסטורי יידל המעשה ויתנוון, ובלי המפעל החי והמגשים תתרוקן התנועה והרעיון ייהפך לפרזה ריקה ונבובה, לריביזיוניזם עקר. במרכז התנועה עומדת העבודה בארץ ויצירתה, אך הבור אינו מתמלא מחולייתו. תורת הגידול והצמיחה אינה סובלת מחיצות ותחומים מלאכותיים – השורש חותר לקראת כל מקור סתום של יניקה והענף פורש לכל עבר ורוח – גבול ההתרחבות הוא רק בכוח הגידול הפנימי הגנוז בגרעין החי והצומח, אם אין מעצורים חיצוניים המעכבים את התפתחותו.
נזכור איך צמחה תנועתנו. עלו לארץ צעירים וצעירות בלי כל מקצוע ובלי נסיון בעבודה. באו לארץ דלה ושוממה, ללא משק, ללא תרבות, ללא חיים ציבוריים. מצאו כאן שוק עבודה זולה, פועלים מעוטי צרכים, נתונים לעושק ולשיעבוד בלי-מצָרים. נפגשו כאן עם אחים מקשיחי-לב ומתקלסים, אשר איבדו את אמונתם ומשאת-נפשם שהעלתה אותם בזמנם לארץ. התנועה אשר בה דגלו הצעירים האלה – התכחשה והתנכרה לשליחיה הנאמנים, כי לא הבינה לרוחם. הארץ היתה נתונה תחת משטר פרוע ורקוב, ללא בטחון החיים וללא הגנה על העובד. ובחוסר כול, בלי כל אמצעים חמריים ובלי כל עזרה חברתית באו הצעירים, וגם דרכם לא היתה ברורה לפניהם. רק דבר אחד היה להם: רעיון גדול ורצון גדול אשר ידעו להתמכר לו באמונה ובעקשנות – רעיון העבודה ורצון-העבודה.
ודבר זה עמד להם להתגבר על חולשת-עברם, על חוסר נסיונם, על קשי החיים בארץ לא בנוייה, על זרות הסביבה, על התנכרות התנועה, על משטמת בעלי הבית, על התחרות העבודה הזולה, על הירידה המוסרית של היישוב. רעיון-העבודה הכה שרשים עמוקים בקרקע המולדת והצמיח מחנה עובדים רב-יכולת ואדיר-השפעה. בחורים ובחורות שלא טעמו מימיהם טעם עבודה נעשו לחקלאים מנוסים ומומחים וכבשו מקצועות עבודה אחרים והקימו משקים אשר שינו את פני החקלאות בארץ, יצרו נכסים וערכים כלכליים ותרבותיים אשר הרימו את כבוד היישוב וערכו בעם היהודי, צרו צורות חיים וחברה חדשות אשר היו למופת, הנחילו את רעיונם לתנועה הציונית כולה, הכריחו את בעל הבית היהודי המתנכר להיזקק לעבודה עברית ולגול על ידי כך את חרפת הישוב, חייב את הממשלה למתן חוקת עבודה חדשה, התווה את הדרך לפעולה היישובית של ההסתדרות הציונית, הקים בארץ את האירגון הכלכלי והפוליטי הכי גדול ביישוב – את אירגון העובדים, התייצב בראש המלחמה של היישוב על זכויותיו ותביעותיו הפוליטיות, וזכה להקים בארץ ובגולה דור חדש אשר ימשיך את פעולתו ביישוב ובציונות. זה היה אולי הניצחון הכי גדול של הפועל היהודי בארץ – כיבוש הדור החדש והקמת ממשיך נאמן למפעלו בארץ. החלוץ בגולה והנוער העובד בארץ הם הכיבושים הכי יקרים של תנועתנו. אין כיבוש אחר שיעיד כמותם על חיוניותה, ערכה וכוחה הפנימי של תנועת הפועלים בארץ.
אולם תנועה זו לא הגיעה עדיין לגמר בישולה. אנו עומדים בראשית דרכנו, ושר ההיסטוריה עומד עלינו ודופק: צמח ועלה, צמח וגדל! אנו קרואים למאמצים חדשים למען קיים את השליחות אשר לשמה נוצרנו. יד ביד עם ביצור עמדותינו בארץ, עם הרחבת מפעלנו, עם חיזוק הדבק הפנימי, עם הדיפת ההתקפות הנערכות נגדנו, עם הסתערות חדשה מצדנו לחידוש העלייה וההתיישבות – אנו מצווים על פעולה גדולה וקשה בכל רחבי הגולה לשם הבטחת ההגמוניה של העבודה בתנועה הציונית כולה. בלי הגמוניה זו עלולה התנועה הציונית לסלף דרכיה ולסרס את תכנה ההיסטורי בפרוצס ההגשמה.
הגשמת הציונות פירושה ביצוע שתי תמורות יסודיות בחיי העם העברי: א) מעבר האומה מפיזור לקיבוץ-גלויות בארץ המולדת; ב) מעבר האומה התלושה מקרקע ומעבודה – לחיי עבודה על אדמת המולדת. שתי התמורות הללו כרוכות זו בזו ואין האחת אפשרית בלי רעותה. לא ייהפך העם היהודי לעם האדמה והעבודה בארץ לא-לו, ולא ישוב העם לארצו אלא אם ישוב לאדמה ולעבודה. בגולה אין תיקון יסודי לאומה תלושה ודוויה, ובארץ אין מקום לאומה בלי תיקונה בעבודה. מתוך חוסר חיים בריאים ומתוך אי-אפשרות אובייקטיבית לקיום נורמלי בגולה נולדה התנועה הציונית, ורק מתוך מעבר המוני לחיי עבודה ועמידה על קרקע עתידה הציונות להתגשם. התמורה הגיאוגרפית הפוליטית מותנה בתמורה הכלכלית-החברתית. המוני החנוונים, הסוחרים, אנשי הרוח היהודים לא ייקלטו ולא יהוו כאן אומה טריטוריאלית עומדת ברשותה אלא אם ייהפכו להמוני עובדים. זוהי התמורה הכפולה, המוכרחת, הטבועה במהותה הפנימית של הציונות המתגשמת.
תמורה זו, במידה שהציונות מתגשמת, גוררת אחריה חילוף משמרות סוציאלי בציבוריות העברית. המעמד הבעל-בתי, שעמד במשך דורות בראש האומה, יצר וקבע את ערכי העם וראה את עצמו כעם היהודי כולו, נדון לכלייה בתור מנהיג האומה והגמונה, המביע את צרכיה ומכוון את פעולתה. בתוקף ההגיון הפנימי של התמורה המוכרחת הקשורה בהגשמת הציונות עולה וצומח מעמד חדש, מעמד העובדים, הממלא בארץ את השליחות הראשית של האומה בפרוצס תחייתה.
המעמד הבעל-בתי, שלא רק בהכרת עצמו אלא גם בהכרת ההמונים היה זהה עם העם היהודי, כי ידע במשך דורות לטפח את ענייני העם, לשמור על צרכיו, להגן על כבודו להיות לו לפה בספרות, במדע ובאמנות, המעמד אשר שימש מופת ומטרה לשאר המעמדות ושאב לתוכו את מיטב הכוחות האינטלקטואליים והמוסריים של האומה – יכול היה לשמור על ההגמוניה החברתית שלו בגולה, בתוקף העמידה הדלה והתלושה של ההמונים. במידה שהציונות מתגשמת, וכוח העבודה – הציר העיקרי בהגשמת הציונות – עולה וצומח, הולכת ומתבלטת יותר ויותר המעמדיות הצרה של בעל-הבית, שענייניו המעמדיים מתנגדים לעתים קרובות לענייני העם. הציונות המתגשמת מסירה את הכתר הלאומי מעל ראש בעל-הבית ומגלה את מערומיו המעמדיים.
הציונות אינה מתגשמת בחברה לא-מעמדית ואינה יוצרת מלכתחילה משטר סוציאליסטי, שאין בתוכו ניגודים מעמדיים. בחברה החדשה הצומחת בארץ קם גם מעמד של רכוש, ומעמד זה מסוגל – בתנאים מסוימים למלא גם תפקיד חיובי ומועיל בהגשמת הציונות. אולם אינו מסוגל יותר להזדהות עם האומה, לעמוד בראשה, להיות לפה למשאלותיה וצרכיה ההיסטוריים ולעצב את עתידה בדמותו ובצלמו. תפקיד זה הוטל על מעמד הפועלים, המתהווה בארץ.
ב
העלייה לגדולה לאומית של מעמד הפועלים, התנשאות מעמד הפועלים למדרגה של בא-כוח העם, העברת ההגמוניה הלאומית מידי מעמד הרכוש לידי מעמד העבודה – זוהי העובדה המרכזית והמכרעת בהיסטוריה הסוציאלית של עמי אירופה בדורנו. לא בכל ארץ הגיע מעמד הפועלים לשלטון. יש ארצות שהשלטון נשמט מידי הפועלים לאחר שנכבש על ידם לזמן-מה. אולם גם בארצות שהבורגנות שלטת בהן עדיין – אין שלטונה נשען עוד כאשר בדורות הקודמים על ההכרה המוטעית ביסודה, שהיתה מושרשת זמן רב בלב העם, כי הבורגנים והעם הם היינו הך. הבורגנות נדחקת יותר ויותר על ידי מעמד הפועלים למצב של מיעוט מדכא, שענייניו עומדים בסתירה גלויה לצרכי הרוב המדוכא. לעומת זאת נהפכת תנועת הפועלים יותר ויותר לתנועת-עם. במקום הבורגנות שריכזה סביבה במשך דורות את רוב שדרות העם, הולך מעמד הפועלים ומאחד תחת דגלו את ההמונים הרחבים, גם אלה שאינם בני מעמדו. ממעמד מתבדל ומבודד, כאשר הופיע בראשית תנועת הפועלים, הוא נהפך לגרעין מרכזי של העם. נקודת-הכובד החברתית בעם עוברת מהבורגנות לפועלים. הפועל רואה את עצמו אחראי לענייני העם כולו; כיבוש השלטון המדיני אינו אלא אחד השלבים בסולם העלייה המוכרחת, המתמדת, שעולה בו מעמד הפועלים. קודמת לתמורה הפוליטית – תמורה חברתית. תמורה זו מתחוללת באיטיות, אך בלי הרף, בהכרת העם, ובה הערובה הבטוחה והנאמנה ביותר גם לתמורה הפוליטית.
עליית מעמד הפועלים היהודי בגולה נתקלה בשני עיכובים שחסמו לפניה את הדרך למעלה: חוסר חיים ממלכתיים עצמיים וחוסר בסיס כלכלי. למרות הפתוס הריבולוציוני הרב של תנועת הפועלים היהודית ולמרות כישרון-אירגונה הגדול – נבצר ממנה לכבוש לעצמה עמדה מרכזית בחיי העם ולהטביע את חותמה על המחשבה והציבוריות וההכרה הלאומית.
בגולה תפסה ותופסת העבודה מקום עלוב ודל בחיי העם. מקורות העבודה העיקריים כמעט נסתמו לגמרי בפני הפועל היהודי. העבודה העברית מצומצמת במלאכה ובפינות נידחות. המצב הירוד של העבודה דילדל בהכרח את עמדת הפועל וצימצם את אפקו. רק באמריקה, מתוך פרוליטריזציה המונית שבאה בעקבות ההגירה ההמונית, הצליח הפועל היהודי לבצר לעצמו עמדה חשובה, כמעט מרכזית, בציבוריות ובעתונות היהודית. וגם שם הולכת עמדה זו ומתרופפת, לרגל הפרוליטריזציה המתגברת עם הפסקת זרם ההגירה.
בארצות מזרח אירופה לא הצליח אף פעם הפועל היהודי להיות לכוח לאומי. לפעמים, בתקופות מהפכה, מילא הפועל היהודי תפקיד חלוצי חשוב בתוך תנועת הפועלים הכללית, אבל השפעתו הפנימית על חיי העם היהודי היתה דלה ורופפת. השפעת הפועל היהודי כמעט שלא יצאה מתחום מפלגתו ואגודתו המקצועית.
אפקה הלאומי של תנועת הפועלים היהודית, כפי שנתבטאה ב“בונד” – אירגון הפועלים ההמוני היחידי בקרב יהודי מזרח אירופה – היה ונשאר צר ומוגבל; ולאחר שלושים שנות קיום לא עלה בידה לצאת מתוך ד' אמות של ענייניה המצומצמים, בשעה שפועלי העמים מסביבה הפכו להיות כוח לאומי מכריע, או גם שליט, ושינו ביסודו את גורלו ההיסטורי של עמם. תנועת התחייה הלאומית, אשר היכתה גלים רחבים בחיי העם היהודי, כמעט שפסחה על הפועל היהודי. לא רק שהפועל לא ידע להתייצב בראשה, אלא גם לא הבין להאחז בה, לרומם אותה ולהתרומם אתה. הפעולה הפוליטית הרחבה רבת ההמונים שנעשתה מדי פעם בהזדמנויות היסטוריות מתאימות – לא הונהגה ולא כוּונה על ידי הפועל היהודי, כי אם על ידי בעל-הבית. בתוך עם מחוסר קרקע, משולל חיים ממלכתיים עצמיים ונטול בסיס כלכלי איתן בעבודה – לא יכול הפועל היהודי להתרומם למדרגת מעמד מדריך ומנהיג. הוא לא הגיע אפילו למדרגת מעמד מאוחד בתוכו ושליט על ענייניו. בלי אופק לאומי, בלי אחריות היסטורית לגורל עמו, בלי דאגה רצינית לעתיד לא היה לפועל היהודי בגולה הדבק המוסרי הנחוץ למען לַכד אותו לחטיבה חברתית אחת. ההגמוניה הרעיונית, הפוליטית והחברתית בחיי העם בגולה – נשתמרה בידי הבעל-בתיות היהודית. הפועל נשאר מבודד בקרן-זוויתו המעמדית, המצומצמת והצרה בתוקף בסיסה הרעוע והצר של העבודה בחיי העם בגולה.
ג
הציונות פתחה לעבודה העברית אפקים חדשים ושינתה את עמדתו ההיסטורית של הפועל היהודי במערכת החיים הלאומיים. על הפועל העברי בארץ הוטל לצאת מקרן זוויתו המעמדית הצרה ולהתייצב בראש המהפכה העמוקה, שהציונות מיועדת לחולל בחיי העם וביסודות קיומו. בפעם הראשונה בתולדות תנועת הפועלים היהודית הוצג הפועל העברי בארץ בפני אחריות היסטורית לאומית. בפני תפקידי בניין ארציים, בפני תעודות ממלכתיות עצמיות.
שאלת העבודה העברית בא"י אינה שאלה מעמדית, כי אם שאלה ציונית, השאלה הציונית. תכנה הכלכלי של הגשמת הציונות אינו אלא הבטחת אפשרות העבודה לעם היהודי במסשטב ארצי. הערך הכלכלי של העבודה בקיום העם קובע את הערך החברתי של הפועל בחיי העם. הגשמת הציונות מתנה ומחייבת את עלייתו של מעמד הפועלים בארץ לגדולה לאומית. מעמד הפועלים בארץ ממלא את שליחות האומה בדרכה לגאולה, הוא משמש גרעין – ולא צר – של האומה החדשה; עתידו וענייניו של מעמד הפועלים זהים עם עתידם וענייניהם של המוני העם הרחבים אשר יעלו ויקלטו בארץ רק מתוך התאחזותם בעבודה.
אפקו הפוליטי והסוציאלי של הפועל בארץ, מאווייו התרבותיים, פרצופו המוסרי, שונים תכלית שינוי מאלה של הפועל היהודי בגולה. עמדתו האחראית והמכרעת בהגשמת הציונות קובעת את אפיו, מחשבתו ולוח ערכיו של הפועל. הפתוס הסוציאלי של הפועל היהודי בגולה שאוב ממקור המרירות והזעם של ציבור עלוב-גורל וחדל-אונים. עמדתו הפוליטית היא של אופוזיציה מושבעת ל“כלל ישראל”. הפתוס הסוציאלי של הפועל בארץ נובע מתוך שאר הרוח של כובשי הארץ. הכרתו המעמדית מוארה באור חזון-הגאולה. הוא אינו מתנכר לערכים ולקניינים ההיסטוריים של העם העברי אלא שואף לכבשם ולרשתם. דרכו הפוליטית הוא לא התבדלות מכלל האומה אלא עמידה בראשה. בהתאבקויותיו ובמלחמתו, בכיבושיו וביצירתו הוא רואה לפניו את עתידו ההיסטורי: להיות ממעמד עובד לעם עובד. זהו ייעודו הלאומי של מעמד הפועלים.
תל-אביב, ה שבט, תרפ“ט [”דבר" מס' 1108]
לכתנו אל הסוכנות
מאתדוד בן־גוריון
(מתוך נאום באספת הנבחרים)
– – – עלי להודיע כי אין לבנו שלם את הסוכנות המורחבת הזאת. רבים מאתנו נלחמו בכל תוקף נגד הרחבת הסוכנות, ועוד ישנם בינינו גם עכשיו המתנגדים לה. לא לעצם רעיון ההרחבה התנגדנו. להיפך, אנו סבורים שבניין א“י אינו עניין רק להסתדרות הציונית. כל יהודי, בתוקף היותו יהודי, אם הוא רוצה לקחת חלק בבניין א”י, גם אם אינו משלם שקל – הוא שותף למעשינו. אולם קשה היה להשלים עם סוכנות בלתי דימוקראטית שלא כל חבריה הם נבחרים ע“י העם ואחראיים בפניו. הדימוקרטיה בשבילנו אינה פרזה ריקה שמנצלים אותה ערב בחירות ומתעללים בה למחרתן. הדימוקראטיה היא צורך חיינו והבסיס היחידי של התפתחותנו. אולם יש לנו עיקר יותר גדול גם מהדוֹגמה הדימוקראטית – והוא בניין א”י על ידי העם היהודי. חרדתנו הגדולה לגורל המפעל, דאגתנו הרבה להחיש את בניין א“י בתקופה הקצרה שאולי ניתנה לנו ע”י ההיסטוריה, ציוותה עלינו להפר את תורת הדימוקרטיה, כי עת לעשות.
אין אנו מפחדים מהשותפים החדשים, מהבלתי ציונים. גם עם שותפינו הישנים לא ישבנו בשלווה. מעטים היינו, אנחנו הפועלים, גם בהסתדרות הציונית, וקשה היתה מלחמתנו. אולם לא נרתענו אחור, כי האמַנו בכוחו המוסרי הגדול של הרעיון הציוני שלנו ובטחנו בעוז המפעל החלוצי שלנו בארץ. אמונתנו לא נכזבה. בכוח האמת ההיסטורית והכוח המוסרי של דרכנו עלה בידנו להדריך ולכוון את פעולת ההסתדרות הציונית. אם כי רבים היו המתנגדים לנו, ידענו כי הרוב הגדול של העם העברי אינו בעל הון, ותקוותנו היחידה לבוא ולהיאחז בארץ הזאת היא – במעבר לעבודה, ועל כל העם היהודי להכשיר את התנאים וליצור את האפשרות בשביל קליטתם וקיומם בעבודה בארץ. לאמת הפשוטה הזאת התכחשו ומתכחשים רבים מהציונים הבורגנים, אולם כל המפעל הציוני מחוייב ללכת לאורה.
עם בוא השותפים הבלתי ציונים ניסו שותפינו הישנים בעזרת בני הברית החדשים להתנכר לדרך שבה הלכנו ולהשליך מאחורי גוום את כל הערכים הלאומיים הגדולים שתנועתנו יצרה בארץ וקבעה אותם במפעל הציוני. לא רק מרשל וסיעתו, כי אם גם ההנה"צ קיבלה את תכנית המומחים המתכחשת ליסודות העיקריים של הציונות המתגשמת. אולם אנחנו, המיעוט הנאמן והקנאי, ידענו להכריח את אנשי הסוכנות ותומכיהם מבין הציונות הבורגנית, לקבל על עצמנו את עיקרינו וערכינו כיסוד מוסד וכתנאי מוקדם להקמת הסוכנות.
העבודה העברית, הקרקע הלאומית, זכותו של המתיישב להגדרה עצמית מלאה ועוד – הוכרו כיסודות בל יימוטו ובל ישונו בחוקת הסוכנות המורחבת.
ועל היסודות האלה חייבת לשמור ולהגן אסיפת הנבחרים והצירים אשר ילכו לשמה לסוכנות. רק אנשים אשר לבם שלם ונאמן את העיקרים האלה יכולים להשתתף בסוכנות. אחרים אסור לשלוח.
אין אנו מתנגדים להון הפרטי. רוצים אנו שכל היהודים יבואו לארץ וישקיעו בה את כל אשר להם. אולם ההון הפרטי צריך להיות שַמש להגשמת הציונות – זאת אומרת להגדלת היישוב העובד העברי בארץ; כל הון פרטי אשר יפתח בארץ אפשרויות עבודה חדשות ליהודים וירחיב את קליטת ההמונים העברים – ברוך יהיה. אולם הון פרטי אשר יוציא את העבודה מידי העובד היהודי ויגזול מהעם העברי את תקוותו לקרקע ויהפוך את א"י לבורסה של ספסרים ורודפי בצע ולקן של עבדות וניצול עם זר – ארור יהיה ההון הזה.
כל יהודי יירָצה בארץ הזאת. אנו רוצים שאפילו הגרועים שבעם יעלו לארץ, אולם אין אנו רוצים שיקום פה יישוב מקולקל אשר יעשה פלסתר את תוחלתנו ההיסטורית. השאיפה לגאולה היתה בעם העברי קשורה תמיד את תוכן משיחי עמוק – את השאיפה לחיי צדק. לא יישוב של “דינביצים” אנו רוצים להקים בארץ – כי אם עם עובד שהצדק הוא חוק חייו.
ובלכתנו עכשיו לסוכנות עלינו לדעת דבר אחד עיקרי אשר בנפשנו הוא: לא ייכון פה יישוב יהודי ולא תיבנה פה מדינה עברית ולא תהיה עלייה והתיישבות של יהודים בארץ – אם קרקע הארץ הזאת לא תהיה לעם העברי. בלי אדמת-המולדת אשר תיגאל על-ידי העם – לא תהיה המולדת לעם. כל מי שמפקיע את אדמת א"י הקטנה מרשות העם היהודי – חומס את שריד התקווה של העם ועושה לאַל את כל מפעלנו בארץ. בראש דרישות היישוב בסוכנות המורחבת תעמוד הדרישה לגאולת הקרקע לרשות העם.
אנו שולחים עכשיו בשם היישוב את צירינו למחצית השניה של הסוכנות, למחצית של ה“בלתי ציונים”. לגבי הסוכנות אין “בלתי ציוני” דווקא מי שאינו ציוני; לפי חוקת הסוכנות “בלתי ציוני” הוא זה שמופיע בסוכנות לא בתור בא-כוחה של ההסתדרות הציונית. ובמחצית השניה של ה“בלתי ציונים” יימצאו בוודאי לא מעטים ציונים כמונו.
בתור ציונים אנו הולכים עכשיו גם לקונגרס הציוני, ואם כי הוחלט כבר על קריאת מועצת הסוכנות, ואם כי אנו בוחרים עכשיו בעצמנו צירים לסוכנות המורחבת, הרי נלך לקונגרס הציוני בעמדה ברורה; אם התנאים אשר התנינו להקמת הסוכנות לא יתקיימו ולא יובטחו, התנאים שבא עליהם אישור הקונגרס וישיבות הועה"פ הציוני – הילחם נילחם בסוכנות באותו הכוח והמרץ כאשר נלחמנו בשעתה בתכנית ועדת-המומחים.
אולם אין אנו חוששים לפרוביזוריום. אם אנו הולכים להקים את הסוכנות המורחבת – אין אנו רוצים בביטולה. לאחר שתוקם הסוכנות המורחבת אין אסון גדול לציונות מפירוק הסוכנות. אנו הולכים לסוכנות לא ברצון לפרק ולבטל אותה – אלא בשאיפה עזה לשכללה ולתקנה מתוכה עד אשר תיהפך לביאת כוח שלימה ודימוקרטית של העם העברי כולו.
תל-אביב, כו סיון תרפט [דבר 1252]
קונגרס ראשון לארץ-ישראל העובדת
מאתדוד בן־גוריון
א. נאום הפתיחה
קונגרס חשוב,
הסתדרות העובדים בארץ-ישראל אשר הזמינה את הכינוס הזה, שולחת לנאספים כאן ולשולחיהם באשר הם, את ברכתה הנאמנה, ובשמה אני אומר לכל הצירים, המוזמנים והאורחים: ברוכים הבאים!
מתוך סיפוק והתעודדות שמעו פועלי ארץ-ישראל על ההד הרחב והכביר, שקריאת ההסתדרות מצאה בכל תפוצות העם היהודי, ביחוד בקרב המוני הפועלים, אירגוני הנוער ואנשי המדע.
לא בלי היסוסים וחששות החליטה ההסתדרות לפני כשנתיים וחצי להלכה על כינוס קונגרס עבודה עולמי למען ארץ-ישראל העובדת, ורק לפני חדשים אחדים יכול היה הוועד הפועל של ההסתדרות לדון על הגשמת ההחלטה וכינוס הקונגרס בפועל. למרות הזמן הקצר של הכנות מעשיות ולמרות הקשיים הגיאוגרפיים הכרוכים בפיזורנו – נזעקו לקריאת ההסתדרות רבבות על רבבות מכל קצות הגולה. אף כינוס פועלים יהודי אחד לא זכה עד היום להשתתפות רבת-עם כזו. באופן מיוחד עלי לציין את החלק רב-המשקל של שני המרכזים היהודיים הכי גדולים בעולם: המשלחת האמריקנית יש לה יפוי כוח לדבר בשם רבע מיליון פועלים וידידי א"י העובדת, המאורגנים בוועידות המגבית הארץ-ישראלית הנערכת מדי שנה בשנה מטעם איחוד האגודות המקצועיות היהודיות בניו-יורק. במידה ידועה זכאים חברינו האמריקאיים לראות עצמם כאבות הקונגרס הזה, כי עוד בשנת 1919 כונס בניו-יורק קונגרס פועלים יהודים למען ארץ-ישראל – אשר השתתפו בו כמעט כל אירגוני הפועלים היהודים באמריקה. שליחי פולין נבחרו, כמו בשאר ארצות אירופה, בבחירות ישרות, שנערכו במיוחד לשם קונגרס זה על פי כרטיסי בחירה אישיים במספר קרוב למאה אלף.
בצער עמוק עלי לציין, שממאות ואלפים מחברינו הכי מסורים ונאמנים נגזלה חופשתם להפגש אתנו. בתי הסוהר ותחנות הגירוש ברוסיה חסמו את הדרך אלינו בפני מיטב הנוער היהודי ובחירי עובדיו, אולם אנו מאמינים שסבלם ההירואי לא יהא לשוא. אי-אפשר לבלי להצטער גם על העדר חלק אחד מציבור הפועלים היהודי, אשר מילא פעם תפקיד חלוצי בחיי העם היהודי בגולה, ואשר עד היום אנו מחשיבים את פעולתו המקצועית הסוציאליסטית בקרב הפועלים היהודים בפולין. אנשי הבונד הפולני נמנעו מבוא אלינו, כי אף הם כלואים במאסר של דעותיהם הקדומות, ולמען כסות על טענתם ההיסטורית הם בוחרים להתנכר לארץ-ישראל הפועלית אשר צמחה וגדלה מבלי להשגיח בנבואתם הכוזבת. אולם אנו מקווים שמתוך גידולה של ארץ-ישראל העובדת ישאב גם הבונד הפולני כוח ואומץ מוסרי להשתחרר מדוגמות שנתבדו, כאשר עשו זאת טובי חבריהם באמריקה, וימצא את מקומו בהתלכדות העולמית של מעמד הפועלים היהודי סביב מפעל השחרור של ארץ-ישראל העובדת.
הגורל רצה שדבר הקונגרס, אשר הוחלט עליו בימי עידוד ורווחה למפעלנו בארץ, יצא לפועל בשעה קשה והרת-משבר חמור לתנועתנו. מאורעות אבגוסט ומאי – עוד צילם הכבד תלוי על פני כל עבודתנו וקיומנו.
הטבח בימי אבגוסט, פרי תעמולת-זדון, שיסוי דתי ונרגנות פוליטית של כנופית כוהני דת ורודפי בצע, אשר ביקשו לבצר את שלטונם המתערער על המוני העם הערבי על ידי הפחת משטמה גזעית ודתית ומלחמת עם בעם – לא עקר מלבנו את הכרת שותפות-הגורל המקשרת את העם היהודי השב לארצו עם שכניו הערבים בני הארץ וסביבותיה. הפועלים היהודים, אשר בימי המאורעות עמדו בנשק יד ביד בחפירות ההגנה העצמית נוכח הפורעים, הודיעו למחרת הפרעות: “לא נוותר אף משהו ממלוא מאוויינו הציוניים, לא נרתע אף לרגע מהגברת מפעלנו בארץ – אולם לא ניתן יד לכל מזימת נקם וחרם לאומי. אנו שבים לארצנו לבנות בה את עתידנו בכוח עצמנו וברשות עצמנו, אך לא על חשבון אחרים ולרעתם. אנו רוצים ומעוניינים בהפרחת הארץ על כל תושביה, בבנותנו את הארץ נבנה את כל בניה. ידנו המושטה לשלום לא תרתע גם מפגיון רוצחים. כמקודם נתמיד בשאיפתנו לקיים יחסי שכנים של הבנה ועזרה הדדית. כאשר עד עכשיו נהיה מוכנים לפעולה משותפת את העובדים הערבים, ונסייע באמונה לכל התחלה ונסיון של הפועל הערבי להלחם על הטבת תנאי עבודתו ואירגונו”.
לאחר התנקשות הדמים בחיי היישוב באה התנקשות פוליטית, לא פחות איומה ומזעזעת, בנפש המפעל שלנו. לאחר פירסום דברי הסלף של רוב חברי ועדת שאו גזרה ממשלת המנדט על העלייה העובדת, למרות הצורך התכוף במכסת ידים עובדות, אשר ממשלת ארץ-ישראל בעצמה הכירה בה, כי למרות מאורעות הדמים לא פסק כוח הגידול של היישוב, ועבודת הבניין לא נפחתה, אלא להיפך, נתרחבה. הממשלה המרכזית עצמה ציינה בדין-וחשבון השנתי שלה לחבר הלאומים לשנת 1929 את ההתבצרות הכלכלית של היישוב לאחר מאורעות אבגוסט: “ההשתבחות הממושכת של התנאים הכלכליים – נאמר בדו”ח, הביאה, לידי יצירת מקורות עבודה חדשים בחרושת, בבניין ובחקלאות. הביקוש לפועלים למרות ההפרעה של המהומות, עלה על ההצעה".
במצב זה לא יכולנו שלא לראות בגזרת העלייה אלא הרכנת ראש מצד ממשלת המנדט בפני עורכי הטבח. ולא רק אנחנו – כך נראה הדבר לכל דעת הקהל בעולם, כאשר נתגלה בדיון ועדת המנדטים.
מכה זו שהוכינו מאת ממשלת המנדט היתה מרה שבעתיים, בבואה בימי ממשלת פועלים, אשר עליה נמנים ידידים נאמנים של מפעלנו, ואשר ראשה ומנהיגה ראה אותנו בעבודתנו. נשיא ממשלת הפועלים כתב אחרי ביקורו בארץ: “היהודי הבא לארץ הוא איש העבודה והחזון. כשהוא חופר, זורע ונוטע הוא ממלא שליחות וחובה; כשהוא עובד, יש לך ההרגשה, שהוא נותן לארץ יותר ממה שהוא לוקח ממנה. על הערך הפנימי של מפעל ההתיישבות היהודי בארץ לא יחול כל ספק. עשר שנות עבודה כזו אשר ראיתי במו עיני, יגדילו את עושר הארץ פי מאה – – הישוב הערבי אינו משתמש באוצרות הארץ ואינו יכול לפתחם. שום איש המכיר את הארץ לא יפקפק בכך. תושביה של ארץ-ישראל בימינו הם פחותים מאשר תושבי הגליל בלבד בימי ישו. הארץ אינה מפותחה ואוכלוסיה מועטים, שטחי קרקע רחבים אינם מעובדים – והשטח הנושב מעובד רק באופן פרימיטיבי. הירדן והירמוך שופעים מי-ברכה, אך אין משתמש בהם. ההתיישבות היהודית משנה כל זאת. בארץ-ישראל יש מרחב למאות אלפים יהודים, ולא עוד אלא שהארץ תובעת ברמה פועלים חדשים וחריצות נוספת”. ברוח הדברים האלה כתב גם בא כוח מפלגת העבודה בוועדת שאו.
תנועת הפועלים הבריטית, לא פחות מתנועת הפועלים היהודית, חייבת תודה עמוקה לחברה הרי סניל על דבריו הישרים, האמיצים והכנים, חדורי רוח ידידות והוקרה גם לעם היהודי וגם לעם הערבי, אשר גללו את חרפת ועדת שאו מעל מפלגת העבודה באנגליה. ומשום כך נדהמנו עוד יותר מהעובדה המרה, שלא רוחה של תנועת העבודה הבריטית, אשר לא הכזיבה אף פעם את הבנתה ואהדתה למפעל שחרור העם והפועל היהודי בארצם, אלא המסורת הנפסדת של הפקידות הקולוניאלית הדריכה בשנת משבר זו את מעשי ממשלת הפועלים בקשיים החמורים אשר נתגלו בארץ-ישראל. אולם עובדה מרה זו אינה מערערת את אמונתנו ברגשי היושר והכוח המוסרי של העם העובד האנגלי. שום כשלון ומשגה חולף של באי-כוח הפועלים אין ביכלתם לרופף את אמונתנו בנצח המוסרי של האנושיות העובדת. עם כעמנו, שאין כוחו אלא בצדקת שאיפתו וטוהר פעלו – אין לו משען חיצוני אחר בעולם מלבד כוחות העבודה החותרים לקראת השלטת הצדק והשוויון ביחסי עם ואדם.
כל סבך השאלות הכרוכות במאורעות השנה האחרונה עוד יעמוד לבירור מקיף ויסודי בכינוסנו זה. עכשיו אני רק רוצה לציין בהדגשה יתרה, שלא לרגל המשבר, כי אם למרותו כינסנו עכשיו את הקונגרס שלנו.
קונגרס חשוב –
לא קושי ארעי, לא צורך הרגע, לא תפקיד חולף הולידו את הכינוס הזה. לא דברי עידוד, לא הבעת סימפטיה ולא דימונסטרציה כלפי חוץ או פנים הם מטרתו. לאחר עשרים וחמש שנים של מפעל מהפכני ומאמץ חלוצי עקשני שהיה מופנה כולו כלפי פנים, כלפי עצמו – כלפי הסתגלות לארץ, חדירה לענפי-עבודה שונים, הקמת משקי עבודה בכפר ובעיר, כיבוש השפה, יצירת תווי-עבודה חדש, סידור המעמד העובד ואיחודו, יציקת דפוסי-תרבות וציבוריות חדשים אשר שינו את פני היישוב והטביעו עליו חותם העבודה היוצרת במידה שאין דומה לה בשום יישוב יהודי בעולם – רואה את עצמו הפועל העברי בארץ קרוא לכוון בתנופה גדולה את מאמציו גם כלפי העם אשר בגולה, מתוך האמונה, שעתידו של העם וגורלה של ארץ-ישראל יחתכו על ידי העבודה העברית ונושאיה. מתוך הכרה זו כינסה ההסתדרות את קונגרס העבודה.
הקיבוץ אשר נטל על עצמו את האינציאטיבה הנועזה הזאת אינו מפלגה. הסתדרות העובדים מאחדת בתוכה את כל פועלי ארץ-ישראל בלי הבדל זרם ומפלגה. אין ההסתדרות שואלת ל“אני מאמין” של חבריה. כל מי שחי על יגיעו מבלי נצל עבודת זולתו ראוי להתייצב בשורות ההסתדרות. אין ההסתדרות גם ארגון משקי ומקצועי בלבד, לא רק צרכים חמריים ותביעות כלכליות ליכדו את פועלי ארץ-ישראל לחטיבה מגובשת שאין דוגמתה אולי בכל תנועת הפועלים היהודית בעולם.
הסתדרות העובדים – לפי מהותה הנפשית ולפי הרצון ההיסטורי הפועם בתוכה – היא אירגון של מייסדי-ממלכה, לא ממלכת שלטון ודיכוי, אלא ממלכת עבודה ושוויון. לא בכוח הדיבור, לא בתעתועי צבאיות מתהוללת, לא בנפנוף-אגרוף משוחף, לא בלהטי דיפלומטיה. בסילופים אלה של רעיון האבטואמנסיפציה היהודית רואה הפועל היהודי רק גלגול חולני ועקר של הבלי-הקבלה בימי הבינים, אשר האמינה שיש בכוחה להפוך חומר דומם לגולם חי בכוחו של “השם המפורש”. התיאולוגיה הפוליטית המחודשת של הגולם מפראג אינה אלא סימן של התנוונות ועקרות נציונליסטית. ממלכת העתיד אשר אליה נושאים נפשם פועלי ארץ-ישראל – צבא ההגשמה של חזון-התקומה העברית בארץ-ישראל – תוקם אך ורק על-ידי “מעשה בראשית” לאומי גדול, מאמץ-יצירה ממושך ועקשני של בוני ארץ בזיעת אפם.
בכיבושי העבודה, במפעלי ההתיישבות, בבנין משקים, ביצירת תרבות, בעיצוב דפוסי חברה חדשים, במאמצים פוליטיים, במלחמת המעמדות לזכויות הפועל והעם – עם כל חשיבותם העצמית, הסוציאלית והלאומית לגבי אלה שעומדים במערכה – רואה הפועל העברי רק שלבים בסולם ההגשמה, אשר תכליתה היא פתרון טריטוריאלי-ממלכתי של שאלת העם היהודי במלוא-היקפה בכוח העבודה היוצרת ובת-החורין על אדמת מולדת.
הארץ שאנחנו שבנו אליה, ושאנחנו מאמינים, שהעם היהודי ברוב מניינו ורוב בניינו ישוב אליה אחרינו – אינה פלשתינה הנוכחית, המדולדלת, החרבה, המרוששת, המפרנסת בדוחק ובעוני את תושביה הערבים; פלשתינה זו אין בכוחה לקיים גם את יישובה הערבי הקטן. לאחר שנתפרסמו דברי הסילוף של רוב ועדת שאו, הודה סוף סוף אחד מגבורי הרפורט הזה – לוק הידוע, בפני ועדת המנדטים, שבימי תורכיה היתה הגירה גדולה של ערבים מארץ-ישראל ודווקא אחרי המלחמה, עם העלייה ההמונית של היהודים בארץ, נתמעטה ההגירה הערבית. הארץ שאנו שבים אליה – אנו יוצרים אותה מחדש ומגדילים את תחומיה. בתחומים המורחבים האלה אנו מתיישבים.
שלשה ממדים לארץ. על שני ממדים אין לנו כל שליטה, הללו ניתנו מהטבע – והם: האורך והרוחב של הארץ, אולם יש ממד שלישי – הכי חשוב – וזהו פריון הארץ. את הממד השלישי הזה אנו משנים, מגדילים ומרחיבים, ושיעורי ההרחבה אינם תלויים אלא בנו. 100 דונם המכניסים 2000 לא“י גדולים מאלף דונם המכניסים רק 200 לא”י, כי הממד השלישי של השטח הראשון הוגדל פי מאה, ביחס לממד של השטח השני. בהגדלת הפריון של הארץ אנו מסוגלים להפוך דונם אחד לעשרה דונם וגם למאה דונם, ובדונמים החדשים הנוספים על ידינו בהפראת הארץ אנו מיישבים את העולים שלנו ומסייעים להרים את המצב של התושבים הישנים. אין אלה השערות עיוניות – אלא מסקנות מעשיות של פעולתנו בארץ. המטרה הסופית של הריניסנס היהודי – קוממיות ארצית וממלכתית של העם היהודי במולדתו – תקום מתוך פרוצס הבנייה של ארץ-ישראל העתיקה, אשר שיעור-גדלה מותנה אך ורק מכשרון היצירה והעבודה של העם היהודי. ארץ-ישראל העתידה אינה שוכנת עדיין כולה על גדות ים התיכון – אלא היא גנוזה בפוטנציה היוצרת של המוני היהודים בעולם כולו. ארץ-ישראל שלנו רובצת בתוכנו אנו, ועלינו לדלות אותה מתוך המרץ הטמיר של העם אשר רק שמץ מנהו נתאמץ בבנין ישובנו בארץ. ארץ-ישראל תהיה ארץ יהודית במידה שיציבו לה היכולת והרצון של העם היהודי.
זכותנו על ארץ-ישראל הוא זכות על עבודה, הזכות הקולקטיבית של אומה ליצור לעצמה בסיס קיום והתפתחות בעבודתה העצמית, ולפני כך מוכרחה ארץ-ישראל היהודית להיות ארץ-העבודה, ומפני כך מוכרחה היא להיות ארץ השלום, על בסיס הקואופרציה עם בניה הערבים. אי אפשר לבנות הריסות הארץ מבלי לבנות ממילא וביודעים את הריסות תושביה. קוממיות לאומית, חברת עבודה, קואופרציה יהודית-ערבית – אלה הם שלושת היעודים המתמזגים בפעלו ושאיפתו של הפועל העברי בארץ.
מתוך סיכום-פעולה של רבע מאת שנה, מתוך נסיון רב-תוצאות ועשיר כיבושים וכשלונות, אכזבות והישגים – רוצה הפועל העברי בארץ לתת ביטוי והערכה למפעל ההגשמה, הציונות וחזון יעודו ההיסטורי. מתוך מגע בלתי אמצעי את המציאות הארץ-ישראלית על כל סיבוכיה וקשייה הפוליטיים, החברתיים והכלכליים – הוא רוצה לחשוף את האפשרויות הרחבות, הבלתי משומשות, הצפונות בארץ, אפשרויות של קליטת המונים גדולים בעבודה והתיישבות עממית רחבת-מידות, ולקבוע את היסודות הסוציאליים ויחסי העמים שעליהם צריכה להיכון עבודתנו בארץ.
מתוך עמידה איתנה ללא-חת בחפירות ההגנה ומשמרות העבודה בארץ בשנות משבר ופורעניות, הוא רוצה להסתער על הרפיון המעשי והמבוכה הרעיונית השוררת בעם היהודי – למען הבקיע דרך לתנועת עם רחבה ורבת פעלים, אשר תשא באומץ ובידים אמונות את דגל התקומה המלאה, הלאומית והסוציאלית כאחת, ואשר תעמוד באמונה לימין המפעל הגדל בארץ.
מתוך חרדה שאינה נותנת דמי לגורל העם והארץ, ומתוך אמונה עמוקה בצדקת עבודתו ונצחונה ההיסטורי הוא רוצה להערות את המקומות המפכים במעמקי העם, בתנועת הפועלים, בנוער החלוצי, באנשי הרוח והעבודה למען הפעילם ורכזם סביב מפעל הבנין וההגשמה ונושאו העיקרי – המעמד העובד השואף ליהפך לעם עובד.
סיכום, סיכוי, גיוס – אלה הם שלושת הדברים שהיצגנו לקונגרס ראשון זה למען ארץ-ישראל העובדת, שיש לי הזכות לפתוח עכשיו בשם הסתדרות העובדים העברים בארץ-ישראל.
ברלין, ה תשרי תרצא [“דבר” 1632]
ב. נאום הנעילה.
עבודתנו נסתיימה.
היינו עושים עוול לנו ולקונגרס אילו היינו באים עכשיו, מתוך עייפות ורוגז-עצבים של ישיבת-לילה ארוכה ומייגעת, לנסות ולמתוח קו-הערכה לפעולת הקונגרס. אבל מותר לנו, כמדומני, למרות כמה ליקויים טכניים בסידור הישיבות, להרגיש סיפוק ידוע.
כינסנו את קונגרס-הפועלים העברי הראשון בעולם. בפעם הראשונה נועדו יחד המוני פועלים יהודים מארצות שונות, ומה שיותר קשה – ממפלגות שונות. בידענו את היחסים ההדדיים השוררים במפלגות הפועלים שלנו בארצות שונות אנו יכולים לציין בסיפוק רב, שבקונגרס זה נתגלתה מידה רבה של אחריות. צירי הקונגרס והסיעות השונות הושם עליהם לא פעם לעמוד בנסיונות קשים – ואני יכול לציין שסוף סוף יצאו כולם מנסיון זה בכבוד. האחריות למפעל המשותף, הכבוד לקונגרס הפועלים גברו על מסורת סכסוכי המפלגות.
בקונגרס זה יוצגו המונים גדולים. עשרות ומאות אלפים נענו לקריאה. במשך שלושה ימים שלט הקונגרס בציבוריות ובעתונות היהודים שבכל התפוצות. הקשב המתוח שלא פסק אף רגע באולם המלא של הקונגרס למשך כל הישיבות, היה לו הד מקרוב ומרחוק. שפע הברכות מכל קצווי-תבל, מיחידים ומארגונים, מעידות על כך. הצטרפות רבת-שליחים מתוך תנועת הפועלים הבין-לאומית, ההשתתפות האקטיבית של נציגי התנועה הסוציאליסטית במערב אירופה, העניין הרב והממושך של צירי הפרוליטריון הגרמני, – כל אלה הבליטו והטעימו את האופי והערך הפוליטי של הקונגרס. אבל, נדמה לי, שהתופעה החשובה והיקרה ביותר של הקונגרס – זהו שילוב-הדורות הנפלא, שילוב כל דורות הסוציאליזם החיים אתנו, שראינו בקונגרס זה, החל מאדוארד ברנשטין, הווטרן הישיש של הסוציאליזם הגרמני והבין-לאומי, תלמידם ועמיתם של קרל מרכס ופרידריך אנגלס, לרבות וותיקי תנועת הפועלים היהודית באמריקה, נושאי-דגל התנועה במערב אירופה ומזרחה, וגמור בצבא החלוצים הצעירים שבצעירים, חברי הסתדרויות הנוער המרובות והיקרות בכל ארצות הגולה. מחרוזת עשירה ורבת-תפארת של דורות וגילים, נציגות הרוח והמחשבה ושפע של נוער ועלומים – שכמותם לא נראו עדיין בשום קונגרס או כינוס יהודי בזמננו.
היה זה קונגרס מייסד של ברית משולשת: ברית עבודה, נוער ורוח, המרוכזת סביב א"י העובדת. ואין זה מקרה שהקונגרס – וקונגרס שכזה – הוזעק על ידי הפועל הארץ-ישראלי, הנצר הצעיר ביותר בגזע העבודה העברית.
האגדה העברית מספרת, ש“אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו”. העפר שממנו נברא הפועל הארץ-ישראלי הוצבר מכל העם היהודי. ציבור-הפועלים בארץ לא צמח מבפנים וגידולו אינו פרי התפתחות מקומית של היישוב. מכל תפוצות הגולה, מכל השכבות והשדרות של עמנו גמול-העבודה קם ועלה הפועל העברי וקיפל בנשמתו את התמצית ההיסטורית של מאוויי העם לדורותיו ולארצותיו. רצוּף אמונה לוהטת בתקומת-העם וגאולת-מולדתו, דרוּך רצון-בל-ימוט לחשל במו ידיו את גורל עתידו, ספוג פתוס ריבולוציוני לשחרור העבודה והשלטתה בחברה האנושית, עלה הפועל העברי לארץ, בתחילה ביחידות בודדת, אחר כך בעשרות ובמאות – ולבסוף באלפים, ולעינינו צמח שבט פועלים חדש, שבט חלוצים, סוללי-דרך ומורי-דרך כאחד, וסביבם החלו להתלקט הנועזים והנאמנים שבקרב הנוער ותנועת הפועלים העברית בעולם כולו.
דרך קשה, רבת נסיונות וזרועת קוצים עבר הפועל היהודי במשך חצי יובל שנים. הוטל עליו לחולל פלא – ליצור יש מאין, לעשות מעשה בראשית. איש לא בא לעזרתו. איש לא הבין לרוחו, כשעלה לפני עשרים וחמש שנים בגפו לארץ. אלה שקדמו לו, נושאי הדגל של ביל"ו, ביישה זקנותם את צעירותם, וקיבלו את פני החלוץ החדש בלעג ובקלס, פגשו את דגל העבודה שבידו במשטמה ובמלחמה. בלי נסיון, בלי אמצעים, בלי סיוע הוטל על הפועל לכבוש הכל מבראשית. עברו 25 שנה – ועדיין הוא רחוק מהמטרה. ארוכה וקשה הדרך לפניו, אבל כשהוא סוקר את הדרך אשר עבר – הוא מלא עוז ובטחון. עמלו לא היה לשוא. פעולותיו ומאמציו לא עלו בתוהו. תעברו בארץ – ובכל מקום תמצאו פרי מפעלו ואותותיו המובהקים. משק ותרבות, חינוך ואירגון, מדיניות ואספורט – כל מה שיש ליישוב היהודי בארץ בעיר ובכפר טבוע בחותם היצירה של הפועל העברי; וכל כיבושיו הרבים והשרירים בשדה ההתיישבות, התרבות והציבוריות – הגדול שבהם הוא אולי הכיבוש העצמי, ההתגבשות של טיפוס אנושי חדש, טיפוס של פועל, אזרח, יהודי, חבר, לוחם, יוצר שלא היה לנו כמותו עד עכשיו.
החלוץ היהודי בארץ הוטל עליו להבליג ולגבור על הרבה נטיות, סגולות והרגלים אשר הביא אתו מתוך חיי התלישות והבלימה בגולה, ולטפח בתוכו חושים ויצרים חדשים אשר יגבירו את כשרון פעולתו ואחריותו הקיבוצית ויאדירו את רצונו ויכלתו למאמץ מתמיד, תכניתי ועקשני המכוון למטרה.
זו היתה התאבקות קשה בין שרידי העבר – ובין הסגולות החלוציות שנרכשו מחדש. אבק-האנשים שנתלקט מארצות שונות, ממעמדות שונים ומסביבות קולטוריות שונות – התלכד בעקשנות ובהתמדה דרוכה לחטיבה חברתית-תרבותית אחת וחישל את רצונו הקולקטיבי ואירגונו, בדעתו מה גדולה השליחות ההיסטורית אשר הוטלה עליו.
צעד אחר צעד, משנה לשנה, גדלה והכתה שורש ההתלכדות של הפועלים היהודים בארץ – עד שהוצקה ונתגבשה האחדות של מעמד הפועלים ונוצרה ההסתדרות הכללית.
מעולם לא הוצקה אחדות-פועלים ביתר תוקף וביתר פתוס. מעולם לא היה ציבור פועלים יותר נחרץ ויותר נמרץ לקיים את שליחותו.
לאחד את כל ציבור הפועלים בארץ ברעיון ובמעשה, לרכז סביבם את הנוער והעובדים היהודים בעולם, ולעמוד יחד אתם בראש תנועת הגאולה של העם העברי, להעמיס על עצמם את הגשמת המפעל הציוני, לבנות את מולדת העבודה ולהפוך מעמד הפועלים היהודי לעם עובד בן חורין – זה היה הרצון המרכזי ששלט בתנועת הפועלים הארץ-ישראלית.
זהו הרצון אשר הקים את ההסתדרות, דירבן את עבודתה, וזהו הרצון אשר כינס את הקונגרס הזה והקרין את פעולתו.
אגלה לכם סוד – היו חברים אשר היססו בקריאת הקונגרס. היו להם חששות כבדים. לא מתוך פחד וחוסר אומץ, אלא חששו לאכזבות, ידעו כי כל אכזבה עולה לנו ביוקר, ידעו כי עלינו לחסוך את רכושנו הנפשי והרוחני. ונקף הלב: שמא נעורר תקוות מופרזות? שמא לא יהיה הד לקול קריאתנו?
לא השתתפתי בחששות אלו לגורל הקונגרס. ולא מתוך אמונה עיוורת, אלא מתוך נסיון רב-שנים בארץ. כל מי שראה במו עיניו את גידולה של תנועת הפועלים בארץ, מההתחלה הצנועה והמצערה שלפני עשרים וחמש שנה, ועד ההתפתחות רבת האונים וההשפעה שבשנים האחרונות, מוכרח היה לדעת, שבלי צמיחת ההיקף בגולה, בלי תוספת כוחות בחו"ל – לא היינו עושים את החייל הרב אשר עשינו בארץ. כי תנועתנו אינה תוצרת הארץ, אלא יונקת ממעינות העם בתפוצות.
אמונת ההסתדרות בכוחותינו בגולה לא הכזיבה. הקונגרס לא הוביש את צפייתנו ועוד עלה עליה. הקונגרס היה הרבה יותר ממה שחיכו המאמינים הנלהבים בתוכנו.
אולם עכשיו, עם נעילת הקונגרס, מעיקה עלי הרגשת חרדה. היהלום ההמשך את ההתחלה? העבודה אשר הקונגרס ציווה עלינו – התיעשה על ידיכם ועל ידי בוחריכם?
הכרזנו על ייסוד ליגה עולמית למען א“י העובדת. רבבות הבוחרים לקונגרס יש לרכוש אותם כחברי הליגה. תכנית הפעולה אשר הותוותה – יש להוציאה לפועל. בכל ארץ יש להקים כוח עממי מאורגן, מקיף ורב-פעלים אשר יתבסס על נוער חלוצי ומפלגות העבודה הציוניות וירכז כל ידידי א”י העובדת, ללא הבדל זרם ומפלגה ויעמוד באמונה לימין מפעל-השחרור הלאומי והסוציאליסטי של מעמד הפועלים בארץ, יושיט לו עזרה מוסרית ומדינית, ישקוד על יצירת אמצעים רחבים לעבודתו המשקית והתרבותית, יסייע לפעולתו החינוכית והאירגונית בקרב המוני העובדים הערבים; יבצר עמדתו בתנועת הפועלים הבין-לאומית. יאדיר את השפעתו במפעל התחייה העברי ויכשיר את הפועל העברי להיות גורם מכוון ומכריע בחיי העם העברי ובבניין ארצו.
זוהי תעודה גדולה וכבדה, היוצאת מגדר המסגרת הצרה של המפלגות והקיבוצים הקיימים, אשר נתכנסו בקונגרס זה.
עוד מעט ניפרד וכל אחד מאתנו ישוב לארצו, למפלגתו, להסתדרותו, לאגודתו. תידרש מאתנו עבודה צנועה, מתמדת, פרוזאית, יום-יומית. האם תיעשה? והאם תיעשה באותה האחריות והרצינות אשר נתגלו בקונגרס זה כשעל כולנו רחפה השכינה הקיבוצית של תנועתנו? האם לא יאפילו ויטשטשו חשבונות מפלגתיים, אינטרסים כנופייתיים ואמביציות אירגוניות את התעודה הכללית, את המפעל המשותף? ההתחייבות אשר לקחתם על עצמכם – האם תתמלא?
ועלי להתרות בכם – הפועל העברי בארץ לא יתן לכם דמי. זה אשר קשר את גורלו האישי בגורל המפעל ללא כל תנאי, זה אשר העמיד את צל חייו לשירות השליחות ההיסטורית – יעמוד על המשמר גם כאן, והשטר אשר חתמכם עליו בקונגרס זה – יתבע מכם את פרעונו בלי חָשָׂך – ובכל מלוא האחריות.
בהתראה זו אני נועל את הקונגרס הראשון למען ארץ-ישראל העובדת.
ברלין, ט תשרי תרצא [ספר הפרוטוקולים]
המפלגות בציונות ותנועת הפועלים
מאתדוד בן־גוריון
(מתוך הרצאה לאחר הקונגרס היז)
א
יש קודם כל לציין דבר אחד אשר היתה לו חשיבות רבה בקונגרס, ואני מאמין שתהיה לו חשיבות עוד יותר רבה בימים הבאים. בפעם הראשונה בקונגרסים הציוניים הופיעה תנועתנו, לא רק זו שבארץ אלא שבעולם כולו, כתנועה מאוחדת. אמנם בסיעת הפועלים שבקונגרס השתתפו 4 גופים: מפלגת פועלי א"י, פועלי ציון, ההתאחדות והשומר הצעיר. אך המשלחות המיוחדות של הגופים הללו הופיעו בפעם הראשונה לא כפדרציה של גופים, אלא כגוף אחד מלוכד, מתוך בירור משותף, מתוך אחריות והחלטה משותפת. לא אגלה סוד אם אומר שלא מעט חילוקי דעות היו בתוך סיעת הפועלים בכל השאלות הגדולות שעמדו בקונגרס, אולם חילוקי הדעות לא עמדו הפעם על קו מפלגתי וכל הענינים התבררו בסיעה כולה. אגב, בפעם הראשונה נקראנו “סיעת הפועלים” במקום “אגף העבודה”. זה לא היה שינוי שם בלבד, זה היה שינוי תוכן: לא אגף מורכב מגופים אבטונומיים, אלא סיעה אשר אם כי יש בה משלחות שונות – הריהי דנה ומחליטה כיחידה אחת. לדבר הזה היה ערך רב מאוד בקונגרס זה, ואיני יודע באיזה מצב היינו נמצאים, לא רק אנו, אלא הקונגרס כולו, הקונגרס הזה אשר במשך כל הזמן, עד שני הימים האחרונים, עשה על כולנו, על המשתתפים בו, רושם של בית משוגעים (ורושם כזה עשה על כל העולם מרחוק), הקונגרס הזה, אשר לרגלי הפסיכוזה החולנית איבד את רגש אחריותו והביא את התנועה הציונית כמעט לעברי פי פחת, הקונגרס הזה שהיה צריך להכריע, אם כי לא בענינים מעשיים, אבל בענינים פוליטיים החותכים את גורל התנועה הציונית גם כלפי פנים וגם – ביחוד – כלפי חוץ, איני יודע מה היה גורלו, אילו המחנה היחידי אשר לא איבד את רגש אחריותו עד הרגע האחרון ואשר ידע את דרכו, אילו היה המחנה הזה מפולג ואילו אותם חילוקי הדעות שהיו בתוכנו לא היו חילוקי דעות של חברים קשורים ביניהם באחריות ומשמעת כללית, אלא חילוקי דעות של גופים פוליטיים נפרדים.
תנועת הפועלים הצילה את הקונגרס הזה, ובמידה רבה יש להודות על הצלה זו להופעה המאוחדת של תנועתנו. באותה המידה שהתלכדות תנועת הפועלים בארץ ובחו“ל הועילה להצלת הקונגרס, באותה המידה הועיל קונגרס זה לליכוד יותר אמיץ של תנועת הפועלים. למרות חילוקי הדעות אשר התגלו בסיעה בכל השאלות הגדולות – יצאנו מקונגרס זה יותר מלוכדים ומאוחדים. הדברים מכוונים לא למפלגת פועלי א”י – זו לא היתה זקוקה לאיחוד – אלא לבני בריתנו בארץ ובחו"ל (השוה"צ, ההתאחדות ופועלי-ציון). הקונגרס הזה שימש דחיפה חזקה, ואני מקווה שדחיפה זו תהיה מכרעת, מצד אחד לאיחוד שלם של פועלי ציון והתאחדות, ומצד שני להתקרבות עם השומר הצעיר מיסודו של הקיבוץ הארצי. ואילו רק זה נתן לנו הקונגרס כבר היה כדאי.
ב
תנועתנו דגלה תמיד ברעיון הסוציאליסטי האומר, שמפלגת מעמד הפועלים, בניגוד למפלגות של מעמדות אחרים, אינה מפלגה מעמדית בלבד, הדואגת אך ורק לענייני המעמד, אלא מפלגה לאומית האחראית לעתידה של כל האומה ורואה עצמה לא כצד, אלא כגרעין של אומת-העתיד. בקונגרס זה נהפך רעיון זה לעובדה פוליטית. תנועת הפועלים, אשר לפני 15 שנה כמעט שלא היתה קיימת כיֵשות ניכרת, נעשתה היום לראש פינה בציונות – גם באיכות וגם בכמות: סיעה ראשית, מכוונת, מכרעת. מה שקרה לפני חדשים אחדים באסיפת הנבחרים נשנה עכשיו בקונגרס. בארץ אנו הולכים ונהפכים ממפלגה ליישוב. רק מתוך שלטון מושגים כוזבים, גם בתוכנו וסביבינו, עוד רחוקים ומובדלים מאתנו חוגים עממיים, שאין להם בן-ברית נאמן אחר ביישוב מציבור הפועלים. חוגי העמלים מהעדות המזרחיות, וביחוד התימנים, חלק גדול של בעלי מלאכה, פקידים ובעלי אומנויות חפשיות, אכרים וחנוונים זעירים שאינם מנצלים עבודת זולתם – כל אלה בני בריתו ההיסטוריים של מעמד הפועלים המאורגן, וכשם שהללו לא ימצאו ביישוב גוף חברתי אחר, אשר יבין לצרכיהם ויושיט להם עזרה נאמנה כמעמד הפועלים, כך אין מעמד הפועלים מוכשר למלא ייעודו בלי הברית והעזרה של החוגים האלה, אשר יחד הם מהווים את רוב בניינו ורוב מניינו של היישוב. הפועל צריך לצאת מבדידותו. לא הוא אלא אויביו המעמדיים מעוניינים בבדידות זו. אירגון הפועלים בלבד אינו מספיק. אירגון זה אינו אלא שלב ראשון בדרך מעמד הפועלים לניצחונו ההיסטורי. השלב השני הוא ברית עם כל המוני העם העמלים והדלים. לא פירוק האירגון המיוחד של הפועלים, או המעטת דמותו. בלי אירגון אמיץ, מקיף ורב-אונים של הפועלים בפני עצמם אין ערך וממשות לברית עם החוגים העממיים. אבל האירגון הכי מלא ומשוכלל של הפועלים לבדם לא יעמוד להיות לכוח המכריע בעם – אם לא ידעו לרכז סביבם את השכבות העממיות, שצרכיהן וענייניהן הם קרובים לאלה של הפועלים. הפועל בארץ הוא החלק הכי מאורגן ביישוב היהודי ובכנסת ישראל, הוא מהווה כמחצית של אספת הנבחרים. כוח זה מספיק למנוע את אספת הנבחרים מעשות דבר נגד רצון הפועלים, אבל אין זה כוח מספיק למען עצב את כנסת ישראל בכיוונה של תנועת הפועלים. לשם כך צריך ציבור הפועלים להוות לא רוב פורמלי של 51 אחוז – אלא רוב מניין ורוב בניין ז.א. לכל הפחות 75–70 אחוז, ודבר זה אפשרי רק בברית עם יתר החוגים העממיים.
לשם כך אין הפועל צריך להוריד את דגל מלחמתו המעמדית – את המלחמה לזכויותיו בעבודה, באירגון, בחברה, בעיר, ביישוב, במדינה – אלא להיפך, עליו להרים את הדגל לגובה שממנו נשקף עתיד העם כולו בחיי עבודה חפשיים, ואז ינהרו לדגל זה כל אלה אשר עתידם קשור בעתיד הפועל ונצחונו בעבודה.
ואם ביישוב כך – בציונות לא כל שכן. ביישוב אנו נלחמים על היש – על מקומנו בעבודה בפתח-תקווה, על זכויותינו בתור ציבור מאורגן בבית-חרושת, על זכויותינו האזרחיות בעירית תל-אביב, על עמדתנו בכנסת ישראל, על חלקנו במשק המדינה – בציונות אנו נלחמים על גילוי כוחות גנוזים, על גיוס מרץ העם, על אפשרות יצירה ועבודה בארץ, על ערכים היסטוריים מתהווים, על צירופי כוחות חברותיים ולאומיים חדשים, על תמורות ומעברות שהתחלתן בגולה וסופן בא"י. ובציונות עוד יותר מאשר ביישוב אין אנו חלק וצד – אלא גרעין חלוצי של המוני עם אשר ילכו בעקבותינו, ולא במסגרת מפלגתית – אלא במסגרת עממית רחבה תבוצע התמורה הגדולה הכרוכה בהגשמת הציונות. גורל הציונות קשור בפיתוח אפשרויות-עבודה רחבות אשר יסייעו לקליטת המוני עולים. כל המפלגות בציונות – במידה שהן ציוניות, ותהיה עמדתן הסוציאלית מה שתהיה – מחוייבות בתוקף ההגיון הפנימי של הציונות המתגשמת, לסייע לפרוצסים המכשירים קליטת עולים בעבודה.
ג
מה הוא האובייקט של מלחמת המפלגות בציונות? במדינה בנוייה ועומדת על תילה נלחמות המפלגות על השלטון במדינה. הציונות אינה מדינה, והשלטון הממלכתי אינו יכול להיות האובייקט של מלחמת המפלגות. אבל דווקא בקונגרס האחרון ראינו מלחמה חריפה – לא רק חילוקי דעות תיאורטיים של זרמים אידיאולוגיים, אלא מלחמה על דבר-מה ממשי. על מה נלחמו? על נפש הנוער. המזרחי היה הראשון במפלגות הבורגניות בציונות אשר ביודעים או בלא יודעים החל את המלחמה בתנועת הפועלים על ידי אירגון נוער מזרחי. נוער מזרחי זה לבש בארץ – מתוך טבע הדברים שבציונות המתגשמת – צורה של פועל מזרחי. ייתכן שבמחשבה תחילה הוקם הפועל המזרחי, רק כנשק להילחם בציבור הפועלים המאורגן, אולם לפעולות היסטוריות יש הגיון פנימי שלהם, שאינו משגיח תמיד בהגיון המחושב של עושיהן. הנוער המזרחי, שעבר לחיי עבודה בארץ ואורגן כסקציה הפועלית של המזרחי – היה יכול רק באופן זמני להיות לרועץ לציבור הפועלים המאורגן.
עוד זכורים לנו הסיכסוכים בבניין דוד שמואל דוד – כשפועלים נלחמו בפועלים, – רק בגלל חילוקי דעותיהם בענייני דת והבדלי מסגרותיהם האירגוניות. מצב זה לא נמשך הרבה זמן – והפועל המזרחי עם היותו מזרחי כשאר המזרחים בענייני דת – היה לפועל ככל שאר הפועלים בענייני עבודה.
אחרי המזרחי החרו החזיקו הריביזיוניסטים – וביתר שאת. כל מלחמתו של ז’בוטינסקי נגד ההסתדרות וכל תכסיסי הריביזיוניסטים בקונגרס הם מכוונים לנוער בגולה. עכשיו עמדו גם הציונים הכלליים על חשיבות הנוער ואירגנו שומר לאומי, חלוץ מרכזי וגם הקימו כבר קבוצות עובדים בארץ הדוגלות בציונות ה“כללית”. הריביזיוניסטים חולמים על הנוער הריביזיוניסטי שיעלה לארץ וישבור את הסתדרות העובדים – ואין ספק, שהנוער הריביזיוניסטי הקולט בחו“ל את כל העלילות והדיבות נגד ציבור הפועלים בארץ, שעתונות מפלגה זו שורצת יום יום – יעלו ארצה ספוגי איבה ארסית להסתדרות העובדים וייתנו יד לצורריה ומשטיניה. אולם במשך הזמן ילמד גם הפועל הריביזיוניסטי כי השמות תל-חי וטרומפלדור גנובים הם מתנועת-הפועלים הארץ-ישראלית, וכי תנועה זו משמשת משען נאמן וכמעט יחיד לציונות המדינית, ושבני בריתם האמיתיים הם פועלי א”י אשר קשרו את גורל חייהם בהגשמת הציונות. ומה שקרה את הפועל המזרחי יקרה – במוקדם או במאוחר – את הפועל הריביזיוניסטי. והוא הדין בנוער הציוני הכללי שיעבור לחיי עבודה בארץ.
תנועת הפועלים בארץ אינה המשך רגיל של תנועת פועלים בגולה. לא פועלים שהיגרו במקרה לא"י – אלא חלוצים שעלו ארצה והיו לפועלים במתכוון ובמחשבה תחילה – אלה יצרו ובנו את תנועתנו. התמורה אשר חוללה את תנועתנו אינה פרי מקרה חולף וארעי, אלא פרי הכרח היסטורי מתמיד וקבוע הטבוע במהותה של הציונות המתגשמת. המפלגות בציונות הרואות – מטעם זה או אחר – בעין רעה את גידול תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, את תגבורת השפעתה ביישוב ובציונות, ואומרות להחליש את כוחה על ידי יצירת אירגונים מתחרים בקרב הנוער – אינן מרגישות שהן עושות בזה את שליחות הפועל בציונות. הרדיפה הזאת אחרי הנוער החלוצי מצד המפלגות הציוניות מעידה יותר מכל על האמת שנודעה לנו זה חצי יובל שנים, שאין תקומה, כוח וטעם לציונות בלתי אם תישען על הכוח החלוצי המגשים בעבודתו בארץ את הציונות. המפלגות המדמות שהן מקיימות יריב מפלגתי לתנועת הפועלים הארץ-ישראלית, אינן אלא מוסיפות פלוגות חדשות לצבא העבודה בארץ, אשר ידע עד עכשיו להרוס כל מחיצות-שוא שהפרידו בינו וידע זאת גם בעתיד.
יש הגיון פנימי בציונות ויש הגיון פנימי בחיי עבודה, אם הציונות – בכל זרמיה – מוליכה לחלוציות עובדת בארץ, הרי העבודה מוליכה לאחדות המעמד. ואם גם באופן זמני יהיו חילוקי דעות, ואולי גם התנגשויות וסיכסוכים – הרי נצח העבודה ואחדותה לא ישקר. כל המארגן נוער לשם עבודה בארץ עושה ביודעים או בלא יודעים את מלאכתה של תנועת הפועלים בארץ – או יותר נכון את מלאכתה של הציונות המתגשמת, שנושאה הנאמן הוא הפועל בארץ.
אין אנו יכולים לראות משום כך את הציונות הכללית כ“גוש” אחד אשר מלחמת עולם שוררת בינינו ובינו. בכל מפלגה ומפלגה בציונות, אפילו הכי ריאקציונית, העושה את שנאת הפועלים קרדום לחפור בה, יש לנו בני-ברית היסטוריים, אשר במוקדם או במאוחר יעבדו את עבודתנו ויילחמו את מלחמתנו. מפלגה ציונית אשר לא יהיה לה נוער חלוצי ואשר לא תקים פועלים עברים בארץ – לא תהיה לה תקומה. והמפלגות יודעות זאת. ואין לנו כל יסוד לראות בצרות-עין ובקנאה את פעולת המפלגות על שדה הנוער – גם אם פעולה זו מכוונת לכתחילה נגדנו. אנחנו ילדי התמורה חייבים לראות את הדברים בציונות מתוך שפופרת היסטורית. קנה-המידה שלנו צריך להיות לא כוונת העושים, אלא תוצאות המעשים. אויבינו העיקרי – זהו שיתוק-הפעולה הציונית, התפוררות התנועה. חוסר-אונה. אולם אין לנו לחשוש משום פעולה ציונית חיובית – גם אם אינה נעשית בדרך ובצורה הרצוייה לנו.
הנחה זו נכונה גם ביחס להון. דרכנו היא דרך ההתיישבות הלאומית – על קרקע הלאום, בעבודה עצמית, בעזרת קרדיט של הון לאומי. אולם כל הסבור שאין אנו מעוניינים בעליית ההון הפרטי אינו אלא טועה. אם יש גוף ביישוב ובציונות המעוניין בעליית ההון הפרטי ובתגבורת הייזמה הפרטית – כמובן, בתנאי של עבודה עברית – הרי זה ציבור הפועלים. אנו מעוניינים יותר ממי שהוא אחר בכל דרך ואמצעי המרבה את אפשרויות העבודה ומרחיב את קליטת העליה העובדת. הסכנה הנשקפת לחברת-העובדים שאנו נושאים נפשנו להקים בארץ, היא לא בהון הפרטי אשר יקים מפעל ניצול – אלא מיעוט עובדים יהודים וחסרונם בארץ. התנאי המוקדם, העיקרי והמכריע להקמת חברת עובדים – היא מציאות המוני עובדים גדולים החיים על עבודתם, ולו יהא במפעלי הון פרטי ומנצל.
כציונים וכסוציאליסטים אין כל סתירה בין מאויינו וסיכויינו ובין הפעולה הציונית מאיזה סוג שהוא, באיזו צורה שהיא, ובלבד שתקדם בפועל את המפעל הציוני, שתחזק את כוחות היצירה והבניין בעם, שתכשיר את התנאים לעלייה, לעבודה ולהתיישבות.
ד
בציונות כמו ביישוב עלינו לראות את עצמנו לא רק כמפלגה של פועלים – אלא כמפלגה של העם. כל מה שנוגע לציונות אינו זר לנו. ענייני כל השכבות העממיות – הם עניינינו, לא להרפות מהפעולה העצמית בדרך המיוחדת לנו, אלא להדריך את הפעולה הכללית ולהגבירה מתוך קנה-מידה לאומי.
עם התרחבות תחומי-הכוח שלנו מתרחבים תחומי-אחריותנו.
בפעם הראשונה נכנסנו לקואליציה ציונית בהיותנו בה הכוח הראשי. אף לפני קונגרס זה היו לנו חברים בהנהלה – אבל אלה היו שנים מתוך שלושה-עשר. הפעם נתנו שנים מתוך חמישה, והשלישי אף הוא נכנס להנהלה על-פי דרישותינו. מארבע הקבוצות המשתתפות בקואליציה אנו הכוח הכי גדול. הפרוגרמה של הקואליציה נוסחה בעיקרה על ידינו. אם הקואליציה תצליח – יהנו כל המשתתפים במידה שווה מהצלחה, אך אם הקואליציה תיכשל חלילה – עלינו תיפול האשמה בראש וראשונה. ותנאי ראשון להצלחה הוא לא רק שחמשת הנבחרים יתנו ממיטב כוחותיהם, כשרונותיהם ויכלתם לעבודה שנמסרה לידיהם, אלא שכל המפלגות המשתתפות בקואליציה ישאו באופן קולקטיבי באחריות הפעולה, הדאגה והכיוון, לא רק של ההנהלה – אלא של ההסתדרות הציונית כולה, על מוסדותיה, אירגוניה וכלי מבטאה, גם בארץ וגם בגולה.
ביחסנו למפלגות האחרות, כמו ביחסנו לנותני העבודה, אנו צריכים להצטייד בשלושה דברים: צדק, כוח, תבונה. רק אם נדע בכל מקרה להשתמש בשלושת אלה – ולא רק באחד מהם, או אפילו בשנים – נצליח. הדבר הראשון אשר ניבחן בו – זהו הצדק. עלינו להיות צודקים ביחס לעצמנו וביחס לאחרים, מבלי זה לא נהיה ראויים להיות לכוח משפיע ולמדריך. אולם צדקנו לא יעמוד לנו – אם לא נדע להיות לכוח – גם ביישוב, גם בציונות, גם במשק הפרטי וגם במדינה ובחברה.
במשטר הזה שאנו חיים בו הרָמס נרָמס כל עוד אנו חלשים, אם גם נהיה צדיקים במאה אחוזים. רק בהיותנו לכוח יעורר צדקנו כבוד. אולם גם הצדק וגם הכוח לא יעמדו לנו אם לא נדע להשתמש בהם בתבונה: אם נדע את מידת הכוח שלנו ואם לא נדע להעריך את הכוחות העומדים מחוצה לנו, אם לא נבין לכבד את רגש הצדק של זולתנו, ואם לא נראה את הכוחות החבויים שאינם עדיין במזומנים, אבל עתידים לפעול במצבים נתונים או מתוך התפתחות מסויימת. כמפלגה שהולכת וגדלה, שדרישותיה הצודקות מוכרות יותר ויותר וכוחה הולך ורב – אנו זקוקים במידה יותר רבה ממפלגה קטנה וחלשה – לתבונה ממלכתית, הבנת הכוחות הריאליים, חוש המציאות, ראיית הנולד, הערכת הצד שכנגד. עלינו לכוון לא רק את פעולותינו, כי אם גם פעולת בני-בריתנו, אשר לא בבאזל ולא תמיד הם רוצים ומוכשרים ללכת אתנו יחד, ויידרש מאתנו הרבה טקט, אומץ והתמדה למען נהיה ראויים למלא את התפקיד אשר הוטל עלינו, כעל המפלגה הראשונה ביישוב ובציונות.
תל-אביב, כד אב תרצא [הפועל הצעיר 39–40]
המשבר בציונות ותנועת הפועלים
מאתדוד בן־גוריון
המשבר בציונות ותנועת הפועלים / דוד בן-גוריון
(מתוך הרצאה במועצת המפלגה)
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
א
אמיתה ההיסטורית של הציונות, הכרחות הפיתרון הטריטוריאלי לשאלת היהודים ואפשרות הגשמתו בא"י, לא היתה אף פעם מובהקה וניצחת כאשר בימינו אלה. הוויכוח העיוני שעמד במרכז הציבוריות היהודית לפני המלחמה – שיווי-זכויות או ארץ – נסתיים בהכרעה ההיסטורית. לאחר מלחמת העולם נתקיימה כמעט בכל ארצות הגולה האמנציפציה המשפטית של היהודים, ושאלת הקיום של העם היהודי לא נתקרבה לפתרונה אף כמלוא נימא. להיפך. דוקא בתקופה זו נתחדדה השאלה ונתאמתה הדיאגנוזה הציונית בכל טרגיותה המחרידה. באירופה המזרחית והמערבית, בעולם הישן והחדש, במדינות הדימוקרטיה והדיקטטורה, במשטר קפיטליסטי וקומוניסטי: ברוסיה ובאמריקה, בפולניה ובגרמניה, בארצות הבלקנים ובכל שאר התפוצות, הולכת וגוברת ההידלדלות הכלכלית והתרבותית של המוני ישראל, מתמוטט ונהרס יסוד קיומם, ואימת כיליון גופני ורוחני, התנוונות וחורבן, צפויה לעם היהודי באשר הוא – ואין מפלט.
הוברר ללא ספק, שהשוויון האזרחי אינו תריס בפני הלחץ הכלכלי והחברתי של הסביבה הזרה, ואין ביכולת הזכויות להחזיק את הבלימה שעליה מרחף עם חסר-ארץ. הכזיב גם מקל-הנדודים, ההקלה הזמנית והחלקית שמצאו המונינו בהגירה – פסקה, כי נסגרו השערים. ולעם ישראל, שאינו רוצה להיכנע לגורלו החורג, לא נשאר מוצא ומפלט אלא בארץ משלו, בארץ-ישראל.
ומה שהוכיחה הגולה לגבי הדיאגנוזה הציונית הוכיחה הארץ לגבי הפרוגנוזה שלה. בחרבות המולדת נתגלה מקלט-אמונים, נחשפו אפשרויות חבויות ונוצרה התחלה ארצית. בתוך התמוטה הכללית של חיי העם היהודי ועל אף המשבר הכלכלי בעולם הולך היישוב היהודי בארץ ומכה שרשים, גדל ומתרחב, מתבצר ומגביר חיילים, ואף מאורעות הדמים של אוגוסט 1929 וההתקפות והזעזועים הפוליטיים שבאו בעקבותם – לא הפסיקו את צמיחתו והתבססותו. דוקא לאור המאורע וההתקפות נתבלטה החיוניות היציבה של המפעל הציוני הארצי ונתגלה כשרון ההתמדה והגידול של יישוב מושרש באדמה ובכלכלה עצמית היונק בלי הרף ממקור ברוך של עלייה עממית וחלוצית.
מהו, איפוא, הפשר של המשבר בציונות, המשבר המתבטא בשיתוק-פעולתה של ההסתדרות הציונית, התפוררותה וחוסר-אונה? במה יש לבאר את הסתירה הבולטת בין נצחונה הגובר של האמת הציונית ובין כשלונו הממושך של הכלי המחזיק אמת זו?
יש רואים סיבת המשבר במאורעות של השנים האחרונות: פרעות אב והמכות הקשות שהוכתה הציונות על ידי ממשלת המנדט. מאורעות אלה בלי ספק הגדילו את המבוכה במחנה הציוני וגם הפריעו בכמה פעולות חדשות, אבל אנו יודעים שמאורעות אלה לא עצרו כוח לזעזע אף במשהו את המפעל הציוני, את היישוב בארץ, וגם לא הפחיתו את רצון העם לא"י – ומדוע זה נפגעה בעיקר ההסתדרות הציונית שהיתה צריכה לשמש מבצר-עוז לתנועה ולמפעל דווקא בשנות צרה ונסיון? הסברה זו אינה נכונה גם מבחינה כרונולוגית. המשבר בציונות לא בא בעקבות מאורעות אב, אלא קדם בכמה שנים. את ראשיתו של המשבר הציוני יש למצוא בשנות הגאות של העלייה העממית הרחבה, לפני פרוץ המשבר החריף של הבניין המבוהל בתל אביב בשנת 1926. המפעל הציוני התגבר על חוסר-העבודה האיום שבא בעקבות ספסרות הבניין בימים ההם. הפועלים שנפלטו מהבנייה המופרזת נקלטו בשאר ענפי הכלכלה שהתרחבו ונתבצרו, גם בכפר וגם בעיר. לאחר שנתיים של בטלת-אלפים נתחדשה העלייה העובדת ונתרבו השקעות ההון היהודי בארץ. האמון בארץ שנזדעזע לזמן מה בהמונים, ביחוד בפולין, על ידי כשלון הבניה המבוהלת ודיבת “היורדים” – לא רק שב לקדמותו, אלא נתגבר ועמד במבחן הקשה של שנות הפורעניות 1930–1929; אולם ההסתדרות הציונית לא שבה לאיתנה, ולא עוד אלא שירדה פלאים, וגם הנסיון להרחבת הסוכנות, שבמעמד ציריך נראה היה כאילו פותח תקופה חדשה בבניין הארץ, עלה בתוהו, ושתיהן – ההסתדרות הציונית והסוכנות המורחבת גם יחד – מתגלגלות במורד מתוך חוסר אונים, ותפקידן בקידום המפעל הציוני הוא אפסי, אם לא שלילי.
מהו פשר הדבר?
ב
מקור המשבר הציוני יש למצוא לא בגורמים החיצוניים ולא במאורעות חולפים, אלא בתוך תוכה של הציונות.
הציונות “הכללית” פשטה את הרגל, הציונות הבעל-בתית, שהיוותה עד היום רוב מניין ורוב בניין בהסתדרות הציונית ושמשה משען עיקרי לתנועה – הולכת ומתרוקנת מתכנה הלאומי ונהפכת לציונות של אינטרסנט מעמדי. ציונות מעמדית זו, המתכסה עדיין במסווה של “כלליות”, מתייצבת לעתים תכופות בסתירה לצרכים ולתכנים הלאומיים של הציונות המתגשמת. לא צרכי העם, לא שיבת המונים, לא ערכים לאומיים-כלליים, אלא צרכי חוג מעמדי צר הם המניעים של הציונות “הכללית” הזאת. מתוך מסורת ולשם אונאה עצמית ואונאת הציבור משתמשת עוד ציונות מעמדית זו בפרזיולוגיה לאומית כללית, אבל במעשיה ובתכניותיה הולך ומתבלט אפיה המעמדי הצר. ציונות מעמדית זו מתחילה בהסתלקות מאחריות ומדאגה לכל מפעל ציוני שאין לה בו אינטרס עצמי, וגומרת בהתכחשות לערכים ציוניים יסודיים ועיקריים, וגם בהתנקשות גלוייה וחתירה נגדם, בכל מקרה שערכים אלה פוגעים באינטרסים המעמדיים של הבעל-בית “הציוני”.
ג
אם יש דבר אחד הממצה את עיקר תכנה של הציונות – הרי זוהי עבודה עברית. יצירת אפשרויות עבודה ליהודים, להמוני ישראל, לעם העברי בארץ – זוהי התורה הציונית על רגל אחת, ואידך פירושה. העבודה העברית, ככל מעשה ציוני, דורשת מאמצים, דאגה מיוחדת, עמידה על המשמר, מלחמה, כי למען הבצע והריוח – המשמשים פרינציפ מדריך למעמד הבעל-בתי – אפשר בלי עבודה עברית, ונוח בלי עבודה עברית. אולם בלי עבודה עברית אפשר לעשות הכל בארץ – מלבד ציונות. ארץ ישראל בלי עבודה עברית זהו אותו דבר כמו א"י בלי יהודים, כלומר: שם ריק ומזוייף בעיקרו. התכחשות לעבודה עברית, ועל אחת כמה וכמה חתירה אקטיבית תחת עבודה עברית, זוהי התכחשות לארץ-ישראל, התכחשות לציונות בשורש נשמתה, במהותה העמוקה והמעשית. חלוצי ההגשמה הציונית, ובראשם הפועלים היהודים, הפכו הכרה זו לנחלת הציונות הכללית, והקונגרסים הציונים ומועצות הסוכנות המורחבת אישרו אותה בגושפנקה רשמית וחגיגית. אולם הציונות הבעל-בתית, זו הדוגלת עדיין בשם הציונות “הכללית” – עשו הכרה זו פלסתר. חלקה של הציונות הבעל-בתית, זו שבארץ, מתנכרת לעבודה עברית בפועל – ודבריהם של המתנכרים יש אתם גם נימוקים “לאומיים” על כך. חלק זה הוא אמנם מיעוט בתוך הבעל-בתיות בארץ, אבל מיעוט מנהיג ורב-השפעה, ולו בני ברית רבים, גלויים ונסתרים, בכל חוגי בעלי הבתים. הרוב הגדול של הציונות הבעל-בתית, גם בארץ וגם בגולה, אינו מחרים את הפועל היהודי, אבל גם הוא מתכחש לעבודה עברית על ידי התעלמות מכוונת מהמלחמה הקשה והנואשת שהפועל בארץ לוחם על זכות עבודתו. המפלגות של הציונות “הכללית”, עתוניה, מוסדותיה, אין שאלת העבודה העברית קיימת בשבילם. מתנכרי העבודה העברית וצורריה בארץ מקבלים תמיכה מוסרית וחמרית מאת הציונות “הכללית”, ומלבד יחידי סגולה, שאף הם בוחרים לרוב לשים מחסום לפיהם, אין ציוני “כללי” מתעורר בימינו לריב את ריב העבודה העברית – ריב הציונות – מידי עוכריה. האגף השחור והלוחם של הציונות הבעל-בתית, הריביזיוניזם, היונק את כל הפתוס המסולף שלו מתוך משטמה מעמדית ומאיבת הפועל המאורגן, משמש כיום משען עיקרי לחותרים תחת העבודה העברית בארץ. הריביזיוניזם מסדר כנופיות של מפירי שביתה ומפירי ארגון הפועלים, מגרה את האינסטינקטים המעמדיים הכי שפלים של המעבידים, ויוצר “אידיאולוגיה” מעמדית המצדיקה ביסודה את החרם נגד הפועל העברי. המנהיג הריביזיוניסטי מנסה אפילו להוכיח בסברות “מדעיות” שהעבודה בכללה אין לה עוד ערך רציני בימינו, וחשיבותה תלך ותפחת עם “התקדמות” החברה הרכושנית, והפועלים הם בעצם אלמנט מיותר בחברה, מעין פרזיטים של הרכוש היוזם והיוצר. מה טעם, איפוא, בכל המלחמה הזאת על עבודה עברית הכרוכה בקשיים ובמאמצים רבים – כשכל דבר העבודה הוא טפל ומיותר ביסודו?
ד
עמוד התווך השני שעליו עומדת הציונות המתגשמת – זוהי ההתיישבות החקלאית. אין ארץ בלי אדמה, ואין ארץ-ישראל בלי אדמה עברית – בלי אדמה מיושבת ומעובדת על ידי יהודים. לאור אמת פשוטה ואלימנטרית זו השקיעה הציונות מיטב מאמציה ואמצעיה בהתיישבות חקלאית על יסוד קרקע לאומי ועבודה עברית. לשם כך יצרה קרן לקרקעות וקרן להתיישבות ובעזרת שתי הקרנות עשתה את הפלא הגדול – עובד חקלאי יהודי על אדמת העם. יצירת החקלאות העברית העובדת היתה גאונה ותפארתה של הציונות – לא רק של הציונות העובדת, אלא גם של הציונות הכללית, כל זמן ששם זה לא נתרוקן מתוכנו. אולם משנהפכה הציונות “הכללית” לציונות מעמדית נתחדשה תורה התיישבותית, או יותר נכון הוחזרה ליושנה עטרת ההתיישבות שקדמה בארץ למפעל ההתיישבות הציונית –התיישבות הבצע. במקום התורה הציונית: אדמת ארץ-ישראל לעם היהודי, הוכרזה תורה חדשה: ארץ-ישראל לבעלי ההון, ולבעלי ההון בלבד. “הארץ עשוייה להיבנות מתוך המעמד הבינוני – מעמד בינוני באמת ולא העניים הרואים את עצמם “מעמד בינוני” – מאלה שעדיין אמצעים מספיקים בידם ליצור לעצמם מעמד בארץ”. הקבצנים שאין ידם משגת להתיישב בארץ באמצעיהם הפרטיים יתכבדו ויימקו בעניים בגולה, כי “ימי החסד והצדקה של הקרנות הלאומיות עברו”. הקרן הקיימת צריכה לשנות ולהתאים עצמה להתיישבות פרטית על בסיס של קרקע פרטית, ואם אין ברצונה לעשות זאת – הלאה הקרן הקיימת. על חורבן הקרן הבטלנית הזאת “יש להקים קרן חדשה שתדאג לרכוש קרקעות על מנת למכרם חלקים חלקים להתיישבות פרטית”. אירגון המתיישבים האלה, ואלה בלבד, זהו תפקיד של הציונות “הכללית”, כל השאר אינו אלא “ערבה חבוטה”. כה אמר ה“בוסתנאי” – שופרה של הציונות הבעל-בתית בארץ.
וה“בוסתנאי” רק הביע בקול רם ובציניות גלויה מה שחולם בלבו חלק גדול מהציונות “הכללית” בארץ ובגולה.
האמת ההיסטורית מחייבת לציין, שהשקפה מעין זו, השקפה שההון הפרטי לבדו יקים התיישבות חקלאית בארץ, לא היתה זרה גם לכמה מהפועלים בראשית התנועה לפני חצי יובל שנים. בעלי ההון ירכשו קרקע, יבנו מושבות ואנחנו הפועלים נעבוד אצלם. התפקיד של הפועל בארץ הוא לא כיבוש עבודה, כשכירי יום, על טהרת הפרוליטריות. השקפה זו היתה לאו דוקא נחלת הפועלים הציונים שדגלו בדגל מעמדי סוציאליסטי, אלא גם של אלה הפועלים שראו עצמם “רק” כלאומיים, בלי כל שמץ מעמדיות וסוציאליות. ורק מתוך הסתכלות יותר קרובה לתנאי החקלאות בארץ, מתוך בחינה יותר חודרת של ההתיישבות היהודית בעבר וסיכוייה בעתיד, הגיע כלל הפועלים להכרה מבוססת, שבלי אדמת העם, בלי הון לאומי ובלי התיישבות עובדים ברשות עצמם אין תקוה ואפשרות לחקלאות עברית שיש עמה הגשמת המטרה הציונית, ומבלי שהסתלקה מהמלחמה לעבודה עברית במשק הפרטי, ומבלי שהתעלמה מהערך הציוני שיש בהתיישבות פרטית הבנוייה על עבודה עברית – ריכזה תנועת הפועלים את מאמציה להקמת יישוב חקלאי עובד על אדמת-הלאום בעזרת הון לאומי, וגם עלתה בידה להוריש הכרה זו לתנועה הציונית בכללה.
המלחמה הממושכת לעבודה עברית, שזכתה לנצחונות חשובים, אם כי לא מוחלטים עדיין, היתה עולה בתוהו אלמלא הקרן הקיימת וההתיישבות העובדת שיצרו בארץ את הטיפוס החקלאי החדש וגילו את היכולת המשקית ואת כשרון העבודה של הפועל העברי. בלי התיישבות העובדים בגושי עמק הירדן ועמק יזרעאל לא היה אפשרי כיבוש העבודה במרכזי העבודה הבלתי יהודית ולא היה קיום לאלפי פועלים יהודים בתנאים הקשים של החקלאות המנצלת. יתר על-כן: בלי אדמת העם ובלי הון לאומי לא היתה קמה בארץ התיישבות חקלאית בנוייה על משק מעורב – שרק בה ערובה נאמנה להתפתחות נורמלית ובריאה של משקנו הלאומי בארץ. ההתיישבות החקלאית על אדמה פרטית ובהון עצמי בלבד בהכרח תצטמצם באזור מוגבל, המקיף רק חלק קטן של ארצנו: באיזור מטעי ההדר, שבמצב הנוכחי של השוק העולמי היא מבטיחה רנטה די גבוהה להשקעה קפיטליסטית. אבל מהי הערובה שבהתיישבות זו תשתרר העבודה העברית, ומה יהא על כל שאר חלקי הארץ שאין בהם מקום למטעי הדר מכניסי ריוח גדול להון המנצל? החקלאות בכל העולם, וביחוד בארץ, אינה נושאת רווחים גבוהים. ארצנו המרוששת והמדולדלת נענית בקושי לעובדה; הפלח המסתפק במועט, חי בדחקות, ברעב ובחוסר כל, ורק בכישרון הפועל היהודי וביתרון ידיעתו, חריצותו ושיטת עבודתו המשוכללת ובמאמצו הקולקטיבי גדלה תנובת האדמה – עד כדי פרנסת עובד תרבותי, אם כי בצמצום; מה ימשוך לחקלאות בלתי רנטבילית זו את ההון הפרטי, ומניין תצמח בחקלאות מעורבת רבית וינוב ריוח גבוה לבעלי ההון – ועוד על יסוד עבודה עברית בעלת רמת-חיים תרבותית?
ההתכחשות להתיישבות העובדת על אדמת העם ובעזרת הון לאומי – היא סתימת הגולל על תקוותנו הארצית. הציונות “הכללית”, ששמה את כל מבטחה בספסרות של תפוחי-זהב על ידי ההון הפרטי – גוזרת כלייה על עבודה עברית וארץ עברית. ביטול הקרן-הקיימת או גלגולה לסוכנות של רכישת קרקע על ידי בעלי הון פרטי – היינו הך – אומר, למעשה: הצמתת כל תקוות העם היהודי להאחז באדמת המולדת. כמה יהודים הרוצים ומוכרחים לעלות לארץ יש להם אמצעים עצמיים לרכישת קרקע? כמה אדמה בא"י יש בה כוח מושך בשביל ההון הפרטי? מה לשאלות גורל אלה ולציונות “הכללית” שאין לה אלא האינטרס המעמדי השואף לבצע…
ה
לא טוב מזה היחס של האינטרס המעמדי, הדוגל בשם ציונות “כללית”, לעלייה העובדת. לכאורה, מי הוא הציוני שאינו מודה בערך העלייה, וקודם כל בערך העלייה העממית והחלוצית? מי זה אינו יודע שציונות פירושה עלייה?
להלכה אין חילוקי דעות בקרב כל פלוגות הציונים. ואילו היתה הציונות רק דבר הלכה בלבד לא היה עולה על הדעת לחשוב שאפשר בשם הציונות להלחם באותה העלייה שרק היא מוכשרה להבטיח את עתידנו בארץ – העלייה העובדת. אולם הציונות הגיעה לשלב ההגשמה. ובציונות המתגשמת יש אינטרסים, ובתוכם אינטרסים כאלה שאינם עולים בד בבד עם צרכי הציונות: האינטרסים של הבצע ותאוות השלטון המעמדי של המועט המנצל. ואינטרסים אלה רואים בפחד, באיבה ובקנאה את התפרצות העלייה החלוצית, שמתוכה צומח כוח העבודה העברית בארץ.
ארץ-ישראל, במצבה הקיים, אינה ארץ קליטה. בלי התיישבות חדשה היתה ארץ מדולדלת והרוסה זו פולטת מתוכה שנה שנה אלפי מהגרים. כך היה באמת המצב בארץ לפני העלייה וההתיישבות היהודית החדשה. אלפי ערבים, מהעיר ומהכפר, היו עוזבים את הארץ בימי המשטר התורכי ונודדים לאמריקה הצפונית והדרומית או לארצות אחרות. רק המפעל ההתיישבותי היהודי, אשר פיתח את האפשרויות הגנוזות והמשותקות והערה מקורות כלכלה חדשים ונפח רוח חיים באוצרות הדוממים – הביא לידי הפסק ההגירה ויצר כישרון קליטה מתרחב לאלפי ולרבבות עולים חדשים. בלי יצירת אפשרויות עבודה חדשות והעמדתן לרשות העלייה – אין בתנאים הנתונים ובמשק הקיים מקום לעלייה רחבה. מאידך גיסא, אין א"י עלולה לקלוט המוני עולים יהודים, מבלי שהמונים אלה לא ישנו את ארחות כלכלתם ולא יסתגלו לעבודה שלא היו רגילים ומצויים בה בגולה. המוני חנוונים, ספסרים, מתווכים, הולכי בטל לא יתערו בארץ קטנה דלה ומעוטת אוכלוסין זו. במידה שיגדל היישוב ויפרח משקה ויתרחב משאה ומתנה הכלכלי, ייברא כאן מקום למספר סוחרים, חנוונים ומתווכים, אולם רק על בסיס ריבוי היישוב העובד. עלייה גדולה, עלייה עממית, עלייה שיש בה כדי הגשמת הציונות אפשרית רק על ידי עלייה עובדת. בתנאים הקשים של ארץ בראשית, התפתחותה ובניינה, כשהמכשולים העומדים לפני הפועל היהודי הם כל כך רבים, כשאת העבודה הזעומה המצוייה יש לכבוש מתוך מלחמה ומאמץ קשה, ביחוד בחקלאות, – עלייה עובדת אינה אפשרית בלי עלייה חלוצית, בלי הכשרה רוחנית וגופנית קודמת, ובלי אירגון מוצק וכולל גם בגולה וגם בארץ.
הכשרת הארץ לקליטת העלייה, והכשרת העולים להיקלט בארץ בעבודה – אלה הם שני התנאים המוכרחים, תנאי בני גד ובני ראובן, אשר בלעדיהם לא תיתכן עלייה עברית הראויה לשם זה. בשני התנאים אלה מתנקשת “הציונות” של האינטרסנט המעמדי. עלייה פירושה: מלחמה על עבודה עברית – ומלחמה זו, כאשר ראינו כבר, פסקה מהיות מלחמתה של הציונות “הכללית”. אולם “ציונות” זו מרחיקה עכשיו ללכת: היא מרימה יד על התנועה החלוצית שרק בכוחה להבטיח עלייה עובדת שתתערה בארץ.
ראש התאחדות האכרים, שלא נרתע מדילטוריה גלויה נגד העלייה, בשעה שהסוכנות דרשה לפני כחצי שנה מהנציב החדש סרטיפיקטים, לאחר תקופה ממושכת של סגירת השערים (ראה מאמר “עלייה” בבוסתנאי גליון ג, כח ניסן ש"ז) והריביזיוניסטים, המטיפים להפסקת כל העלייה וההתיישבות בארץ עד קביעת “משטר קולוניזטורי” על ידי מנדטור חדש שיתגלה על ידי ז’בוטינסקי, נעשו עכשיו לראשי הלוחמים בעד עליית “סתם יהודים” נגד “המונופולין” של נערי החלוץ… הדברים הגיעו לידי כך שהוכרז חרם על הקרן הקיימת בגלל סרטיפיקטים שנמסרו לחלוץ. ובאי-כוח הציונים “הכלליים” והמזרחי חובלים תחבולות על סידור כזה של המשרדים הארץ-ישראלים, שיצליח לסתום את הדרך בפני החלוצים לעלות ארצה.
ו
נכס אחד יקר היה לציונות הכללית אשר לא מידי הפועלים בא לה, ועליו היתה גאוותם: “רעיון כלל ישראל”. מי כציוני הבעל-בתי חרד היה ל“אחדות האומה” ולשלימות האורגן הלאומי? הפועל היהודי בגולה, שבחלקו התייחס בחשד או גם בהתנגדות לרעיון “כלל ישראל” היה בעיני הבעל-בית היהודי כופר בעיקר, חותר תחת שלמות האומה, מפר אחדות העם.
הפועל בארץ לא הלך בדרכי רבים מחבריו בגולה, ולא רק נתן ידו אלא עמד בראש הפעולה לאירגון הלאומי הכללי, כי ראה עצמו אחראי לגורל העם כולו וגם לא רצה שהבעל-בית ישא את שם העם לשוא וינצל את רעיון הכלל לטובתו המעמדית. ומה שלא קרה כמעט בשום יישוב יהודי בעולם קרה בארץ: הוקם אירגון כללי של היהדות, מקודם מתוך רצון פנימי, חפשי, אחר כך באישור הממשלה ובסמכות חוקית – כנסת ישראל. אגף אחד ביישוב, בלתי ציוני, שאינו מודה אלא בדת ישראל, לא נתן ידו לאירגון זה, וגם נלחם בו בפנים ובחוץ, ובכוח תמיכתו קוצצה סמכות האירגון על ידי הממשלה ובמסגרתה החוקית הוכנסה פירצה – זכות היציאה. “אגודת ישראל” שגרמה להחלשת הכנסת היתה לה לכל הפחות הצדקה מתוך עיקרי אמונתה היא. היהודים כקיבוץ לאומי אינם קיימים בשבילה. היא יודעת רק כנסיה דתית, ולאחר שכל מי שאינו מאגודתה אינו נאמן על הדת – אין לה קשר את האירגון האפיקורסי. אבל בעל-הבית הציוני, מי כמוהו דוגל ב“אחדות האומה” וב“כלל ישראל” וב“משמעת לאומית”?
בעל-בית זה שכולו תכלת-לבן (מחוץ לפרדס כמובן, שבו מצווה לאומית להחרים, במקצת לכל הפחות, את הפועל היהודי), ואין מצפונו הלאומי מרשה לו לתת את “בית העם” שבמושבה לאספת פועלים שמא חלילה יתנופף בו דגל אינטרנציונלי, ובאחד במאי הוא שופך דמעות-תנין על חג הפועלים שבו משתתפים גם ילדי העובדים “המקושטים לחג”, וילדי הפרדסנים המסכנים לבושים בגדי חול, “ובפעם הראשונה” רואים הילדים חג במושבה שרק חלק מהם זכו בו ולא כולם"… והוא מריע על הסכנה האיומה הנשקפת “לאיחוד הלאומי” משני סוגי הילדים המתבדלים בחוג הפועלים – כי במשך כל השנה ילדי הפועלים המוחרמים ומחוסרי העבודה והמנוצלים וילדי הפרדסנים נפגשים ביניהם מתוך שויון גמור ומוחלט בתלבשתם, במזונם ובדירתם, כידוע.
הייתכן שבעל-בית ציוני זה, החרד כל כך לאיחוד שלא ייפגע אף פעם אחת בשנה, יהיה הראשון להרים יד על האירגון הלאומי הכללי ועל יציאה מכנסת ישראל?
ייתכן וייתכן, כי כנסת ישראל “אינה אלא סניפה של ההסתדרות”, כלומר: בכנסת ישראל זכות היהודי החי מעבודתו אינה מקופחת, ופועל הוא שווה-זכויות לבעל פרדס. הלזאת תיקרא “כנסת ישראל” בפי הציוני הבעל-בתי, הדוגל באחדות האומה? “אירגון לאומי” הוא רק זה שבעל-הבית שליט בו, כגון וועדי המושבות. כאן אין דריסת רגל לפועל, לתושב סתם. כאן יש “סייג של חוקים, של הגבלות שנוצרו עם דרישות החיים, ויש עין מפקחה שלא יעברו על החוקים האלה” – אבל מוסד הנבחר על יסוד בחירות דימוקרטיות, כלליות ושוות, אינו אלא “רשות היחיד, רשות אנשי ההסתדרות”, ומי יודע אם מוסד כזה לא ינהיג במקום ה“חומש” את ה“מסילה” ובמקום הציונות הצרופה, הלאומית של פרדסני נס-ציונה ואכרי זכרון יעקב – לא יכניסו התבוללות אדומה ר"ל, כי “מי שיודע אפילו במקצת את הרוחות החדשות המנשבות “במחנה” ידע שאין הדבר מן הנמנע”…
והילכך – אם הנהלת הסוכנות ואספת הנבחרים של יהודי א“י החליטו למסור את החינוך לרשות הכנסת – מכריז נאמן ה”איחוד הלאומי", שכולו תכלת לבן: "בעלי הבתים במושבה ובעיר – חוץ מן “הליברלים” – לא יסכימו למסור את גורל החינוך בידי “הכנסת”, ואפילו אם יבוא החינוך עתה לידי פירוד " (ההדגשות הן במקור).
וזוהי אינה הכרזת בעל-גוף יחיד שתקיפותו המקומית ושנאתו החולנית לציבור הפועלים העבירה אותו על דעתו – זוהי עמדת הציונים “הכלליים” והמזרחיים במועצת עירית תל-אביב ורוב המושבות, אשר נבחריהם יושבים בכנסת ובהנהלת הסוכנות.
כלל ישראל, שהפועל לא הוצא ממנו או לכל הפחות לא קופחה זכותו בתוכו – אחת דתו ליהרס; כי כלל ישראל זה אינו הולם את תאוות השלטון המעמדי של בעלי-הגוף התקיפים.
בעלי-בתים אלה אוהבים לנפנף בדגל הלאומי כלפי חוץ. יש תנועה לאומית גדולה בעם היהודי, שאפשר להיבנות ממנה ולנצל אותה. אבל עדיין זכור לנו המאורע של קריעת הדגל הציוני על ידי בעלי הגוף שבאם המושבות לפני עשרים שנה והפרעות שערכו בפועלים שבאו להגן על הדגל. ואוי לתנועה הלאומית ולערכים הלאומיים אשר גורלם ימצא בידי “בעלי-גוף” אלה. ברגע הראשון של התנגשות האינטרס הפרטי המעמדי והאינטרס הכללי הלאומי – יתכחשו לכל ערכי התנועה ויבגדו בהם כאשר הם עושים לעבודה עברית להתיישבות לאומית, לעלייה חלוצית ולאירגון לאומי כללי.
ז
הציונות “הכללית” של בעל-הבית הולכת ומתפרקת, הולכת ומתרוקנת מתכנה הלאומי. גם בעל-הבית הנאמן לציונות מתלבט בין הכרתו הציונית ובין נטייתו המעמדית. הצירופים החדשים שהולכים ומתלבטים בתוך הציונות “הכללית” אינם נובעים מתוך חילוקי דעות אידיאולוגיים, שהבדילו עד היום בין הסיעות הציוניות. המזרחי הדוגל בשם דת ומסורת אבות, הריביזיוניסטים הדוגלים ב“משטר קולוניזטורי” וגילוי מנדטור חדש, האכרים הדוגלים בציונות מעשית, עושים יד אחת במלחמתם נגד הפועל המאורגן. ראש התאחדות האיכרים, המתעב לא פחות מחברי “ההסתדרות” את השרלטניזם הפוליטי של הריביזיוניסטים – קורא למעבידים להחרים את פועלי ההסתדרות ולהעסיק במקומם את אנשי בית“ר. הציונים “הכלליים” והמזרחי נלחמים יחד נגד מסירת אדמת הקרן הקיימת בודי חוארית להתיישבות עובדת, אם כי שניהם דוגלים ב”אל-מעמדיות", ושניהם מנסים למשוך לתוך מחניהם נוער עובד חלוצי מן הגולה, הראשונים בסיסמה של ציונות “כללית”, כל לאומית, והאחרונים בסיסמת הדת. אולם אלוהי המזרחי מכיר רק במעמד בינוני, והעם של הציוני “הכללי” מורכב רק מבעלי-הון. הם נכונים לעתים גם לדאוג לפועל ולטפל בו – אם בעזרתו אפשר להרוס את האירגון הכללי של הפועלים. הריביזיוניסטים, הציונים הכלליים והמזרחים לא יעלה על דעתם לארגן הסתדרות איכרים ריביזיוניסטית, או “כללית” או מזרחית, ואף לא אירגון סוחרים או בעלי בתים מפלגתי משלהם, שיתחרה באירגון הכללי של האיכרים, או הסוחרים או בעלי-הבתים. כאן הם יודעים שלמרות חילוקי דעות אידיאולוגיים או פוליטיים יש צורך והכרח באירגון מקצועי כללי לשם הגנת האינטרסים הכלליים של המקצוע. ואם כי כל האירגונים הללו הם בדיעבד גם אירגונים פוליטיים, ופועלים בשטחים רבים שמחוץ למקצועם הצר, למרות חילוקי הדעות הפנימיים, ואירגון האיכרים גם מוציא עתון מפלגתי ופועל בעיקר בשטח הפוליטי-הציבורי. סוף סוף “אנשים אחים” הם, בני מעמד אחד, והנטייה המעמדית קודמת להשקפה פוליטית, אידיאולוגית. רק אירגון אחד אינו נותן ליהודים טובים אלה לישון – וזהו אירגון הפועלים. ולאחר שכל הנסיונות להרוס או להחרים אירגון זה לא הצליחו – הם מתנכלים לחתור תחתיו על ידי הקמת אירגונים מתחרים ואפוטרופסות על הפועלים הבלתי מאורגנים. בכמה חום והתלהבות מגינים בעלי-הבתים הטובים הללו על “סתם פועל” בזכות היותו מחוץ להסתדרות, ובכמה דאגה הם מטפלים בכל קומץ פועלים שיש תקווה ממנו להקימו מתחרה להסתדרות הכללית של העובדים. גם הציוני הכללי המכיר שבלי עבודה עברית אין טעם לכל פעולתנו בארץ אינו רוצה להכיר שבלי עבודה מאורגנת, בלי אירגון מקיף וכולל של כל העובדים – לא תצלח המלחמה לעבודה עברית ולא יהיה קיום לפועל היהודי. לא מפני שאינו מכיר בכלל בערך האירגון, בכוחו ותועלתו, אלא להיפך, מפני שהוא מפחד מכוח זה בקרב הפועלים ומתנגד להעלאת ערכם של כל העובדים המאורגנים בארץ. באירגון הפועלים יש אמנם ברכה למפעל הציוני, לבנין הארץ, לביצור היישוב, אבל צפונה בו סכנה לשלטון המעמדי והתאווה המעמדית של בעל-הבית.
ח
תאוות השלטון המעמדי של בעל-הבית אינה פוגעת רק באירגון הפועלים והסתדרותם הכללית בלבד. הציוני “הכללי” אינו נרתע גם מהתנקשות ביסודות המדיניים והעממיים של היישוב והציונות למען הבטחת שלטונו המעמדי. גם במשטר הרכוש אין בעל-הבית יכול להוות רוב ביישוב, ושלטון בעל-בתי על פי טבע הדברים מוכרח להיות רק שלטון המיעוט. מיעוט זה אינו יכול להשתלט מבלי לפגוע בשני עמודי התווך המדיניים של הציונות המתגשמת: זכות האזרח של כל יהודי במולדתו והאבטונומיה של היישוב.
עדיין זכורה המלחמה של בעלי הבתים בתל-אביב נגד הקמת עיר עברית ועיריה עברית מיוחדת ועצמאית – ומלחמה זו טרם פסקה. הנימוקים הגלויים נגד “התבדלות” מיפו ובעד יישוב מעורב היו, כמובן, כלכליים-מסחריים – כי טוב ליהודי להסתופף תמיד בצל קורתו של הגוי, והפריחה של נווה-צדק ונווה-שלום תוכיח. גם מצב היישוב היהודי ברמלה ובעזה מעיד על התבונה הכלכלית העליונה של מטיפי היישוב המעורב, ואין מן הצורך כלל לעמוד על שאלת הביטחון, שנפתרה בהצלחה כזו בחברון ובצפת, אבל אם להצטרפות ליפו אין יתרון כלכלי, הרי יש לה מעלה פוליטית גדולה: שלטון האפנדים. המשטר הפיאודלי השורר ביישוב הערבי הוא הוא המושך כל כך את לבו של בעל-הבית שלנו, ולשם הקמת משטר זה גם בתוך היישוב היהודי מוכן בעל-הבית להסתלק מהנכס המדיני-הארצי הכי יקר שנוצר ביישוב – הנקודה הטריטוריאלית העברית. עורך ה“בוסתנאי” המדבר בשם “בעלי בתים במושבה ובעיר” מטיף לא רק ל“עבודה מעורבת”, אלא גם ל“יישוב מעורב”, וצדק ההיגיון המעמדי אתו. כמו העבודה העברית הן גם ההתיישבות הטריטוריאלית העברית מעמידה בסכנה את שלטונו היחיד של הבעל-בית ביישוב.
אולם ההיגיון ההיסטורי של הציונות המתגשמת אינו נשמע להיגיון המעמדי של בעל-הבית. והיישוב היהודי בארץ מתכונן יותר ויותר על יסוד התרכזות טריטוריאלית והתאחדות נקודות עבריות. על ידי החרמת הפועל היהודי מתחכם אמנם בעל-הבית להפוך גם את המושבה העברית לנקודת “יישוב מעורב”, ובזכרון יעקב, למשל, נתקיים האידיאל היישובי של ראש התאחדות האכרים. ברם כוחה של העלייה העברית ולחצה המתגבר אינו נשמע גם כאן להיגיון המעמדי של הבעל-בית, ועל אף התחכמותם הפַּרעונית של מנדי העבודה העברית – הולך ומתרבה מספר הפועלים היהודים גם במושבה וגם בעיר, ועם התרבותם גדלה הסכנה לשלטון בעל-הבית. ריבויים של הפועלים העברים גורר אתו על פי ההיגיון הכלכלי גם את ריבויין של השדרות העממיות האחרות. הפועל הערבי העובד במושבה מוציא את שכרו במקום אחר – בכפר הערבי או בעיירה הערבית. לעומתו הפועל היהודי חי במושבה ומוציא בתוכה את כל שכרו, ועל ידי כך הוא מאפשר קיומו של בעל המלאכה, המורה, החנווני היהודי. התרַבות הפועלים היהודים מקטינה על ידי כך את משקלם המספרי של בעלי הבתים לא רק בפרופורציה אלא בפרוגרסיה. המעמד הולך ונהפך למיעוט לא גדול, גם בעיר וגם במושבה, ושלטונו הפוליטי אפשרי רק על ידי שלילת הזכויות של רוב התושבים או על ידי ביטול האבטונומיה של היישוב המקומי או על ידי שני האמצעים גם יחד. מכאן מלחמת בעלי-הבתים נגד האבטונומיה של היישוב, בקנה מידה ארצי ומקומי כאחד, חתירתם הגלוייה ומחוסרת הבושה נגד זכות האדם והאזרח של היהודי העובד ומשולל הרכוש. מי שאין לו נחלה – אין לו חלק במולדת. זהו המוסר הפוליטי של בעל הבית. אזרחי היישוב ובעליו הם רק בעלי ההון.
לפני שלושים שנה בערך, כשפקידות הברון שלטה במושבות ושללה מהאכרים כל זכות אנושית ואזרחית, התייצבה משלחת של חובבי-ציון ושל הישוב לפני “הנדיב הידוע” בתביעה לתת לאיכרים זכות ההנהלה העצמית. קם הברון ואמר: “יישוב א”י אני עשיתיו, אני לבדי, ואין זכות לשום אדם, איכרים או חברות, להתערב בענייני ולחוות דעה במעשה ידי. לזאת אני מתנגד לגמרי, בהחלט, בכל תוקף".
אחד העם, שהשתתף במשלחת זו, כתב אז במרירות: “והארץ אשר נתת לאבותינו הנה אנחנו עבדים עליה – כל ימי כשאני מגיע לפסוק זה לבי הומה בי, כאילו אני רואה את הסערה בלבות אבותינו, שבי הגולה, ושומע אני את היללה שהקיפה את הקהל מסביב בעת שהוציאו הלוויים מפיהם את המלים הנוראות האלה “עבדים עליה”, על ארץ שהנחילתנו ההיסטוריה. מה עצום הכאב ומה נדמה לו”. וגם על חבריו במשלחת שפך את זעמו המר, על אשר לא רגזו תחתיהם ולא קם בהם הרוח לשים בבת אחת קץ לשחוק מרגיז לב. “כי מהי עבדות שפלה ובזוייה המתעטפת בטלית של “תנועה לאומית” אם לא שחוק מרגיז לב?”
המשלחת שאחד העם רגז עליה עשתה בכל זאת את שליחותה. הברון שהשקיע ביישוב עשרות מיליונים מהונו הפרטי הבין סוף-סוף שהיישוב אינו עניינו הפרטי, שהאנשים העושים את היישוב אינם קניין ההון, והמושבות נמסרו לידי האיכרים. אולם “העבדות הבזוייה והשפלה” לא פסקה. נתחלפו רק בעליה. במקום ברון אחד גדול, שנתן משלו, באו הרבה “ברונים” קטנים שלקחו משל אחרים ונעשו בעלי-בתים, ועכשיו הם רואים את עצמם לבעלי היישוב היחידים. וכל מי שאינו בעל בית, כל מי שנתן ליישוב רק את זיעתו ודמו בלבד – “אין לו להתערב במעשי ידיהם”.
ואם הפועל העברי, עובד הארץ ושומרה, אינו רוצה להיות “עבד עליה”, ואינו מדבר תחנונים, אלא לוחם כאדם, כיהודי, כציוני על זכות עבודתו, אירגונו ואזרחותו המלאה – הריהו נתקל במלחמת בעלי הבתים שאינם בודקים באמצעים: חרם, הרעבה, דילטוריה, משטרה, קיפוח זכויות, יציאה מהכנסת, פירוד החינוך, הכל כשר בעיני הקנוניה המעמדית, במלחמת הקודש של המשטר הפיאודלי שבעלי הבתים בעיר ובכפר רוצים לזכות בו את היישוב.
וכמו בסכסוכי עבודה כן גם בסכסוכים פוליטיים מחפש בעל הבית את משענו לא בתוך היישוב היהודי – אלא מחוץ לו: בעובד בלתי היהודי ובשוטר הזר. עוד יש ממשלה ומשטרה לא יהודית בא“י – מודיע בניצחון עורך “הבוסתנאי”. כל גרעין של שלטון עצמי יהודי עלול ליהפך ל”סמל ההסתדרות", כסוכנות וככנסת, – ולכן – תחי ממשלת פלשתינה! אתם רוצים באבטונומיה? קצצו זכויות כל ארחי פרחי שאינם בעלי בתים – ונסכים לאבטונומיה. אזרחי היישוב ובעליו הם רק בעלי הבתים.
ט
לכאורה זוהי רק עמדת בעלי הבתים בא“י, ואין לזהות את היישוב, שיש בו ניגודי אינטרסים ממשיים, את התנועה הציונית הבנוייה על השאיפה הלאומית והרצון הלאומי. אולם היישוב הולך ונעשה לבבואה של התנועה הציונית כולה, למדריכה ומכוונה. הניגודים המעמדיים שביישוב משתרבבים לתוך ההסתדרות הציונית וקובעים את יחסי הכוחות וצירופיהם בתנועה. במידה שהציונות נהפכת מרעיון וחזון מופשט למציאות ממשית וחיה, במידה שהעלייה המתרחבת ונקלטת בארץ, במידה שהמשק היהודי בארץ הולך וניבנה – בה במידה מתהדקים הקשרים המציאותיים בין הארץ והגולה, בה במידה עולה וגובר המשקל של היישוב בתנועה הציונית. בעל הבית בארץ המתכחש מתוך אינטרס מעמדי – רדיפת-הבצע ותאוות השלטון – לעיקרים ציוניים, מטיל את צלו על התנועה הציונית כולה. לא תמיד ולא בכול יעלה בידי בעל הגוף בארץ להשיג את עזרתם ותמיכתם של בעלי בריתו המעמדיים בגולה. המסורת הלאומית והדימוקרטית הכתה שרשים עמוקים בציונות, ולא על נקלה אפשר להפירה בגלוי וביודעים, גם ההשפעה הנפסדת של הציבוריות בלתי היהודית בארץ, הממלאה תפקיד חשוב ביחסים החברתיים שבתוך היישוב היהודי, אינה מורגשת בחו”ל (אם כי בכמה ארצות משפעת הדוגמה המשחיתה של הדימורליזציה הפשיסטית) ועדיין יש מרחק רב בין המעשה הבעל-בתי בארץ ובין ההלכה המקובלת בציונות “הכללית” בגולה. אולם דוקא פרוצס ההגשמה הציונית מקטין מדי פעם בפעם את המרחק הזה. ההיגיון הפנימי של בניין הארץ על ידי יהודים מעלה את ערכה וכוחה של העבודה העברית, והתמורה החברתית הכרוכה במפעל הציונות המתגשמת משנה את יחסי הכוחות המעמדיים ומחדדת את הניגודים לא רק ביישוב אלא גם בתנועה ובהסתדרות הציונית. במרכז הסכסוך והניגוד עומדת שאלת ההון, והיא היא המסייעת יותר מכל להקמת חזית משותפת אחת בין בעל-הבית בארץ ובין חברו בגולה.
י
תכנו של הסכסוך הזה אינו בוויכוח העיוני על הון פרטי והון לאומי. לאמיתו של דבר, אין הפועלים שוללים את ההון הפרטי כגורם ציוני, ואין בעלי הבתים מתנגדים להון הלאומי כאמצעי התיישבותי. הפועלים קידמו תמיד ברכה את ההון הפרטי שיצר אפשרויות עבודה לעולים והרחיב את כישרון הקליטה של הארץ, ותמיד יברכו כל הון שיבנה מושבות ובתי חרושת בעבודה עברית. א"י צריכה לשמש מקלט לעם על כל שדירותיו ומעמדותיו, כבעלי הון וכמחוסרי אמצעים. הציונות צריכה להציל לא רק את הגוף והנפש, כי אם גם את הרכוש העברי, מהדילדול והחורבן הצפויים לו בגולה. מראשית היווסד היישוב ועד היום היה להון הפרטי חלק בבניין המשק היהודי, החל מהניסיון הראשון של קבוצת יהודי ירושלים לפני חמשים וארבע שנים להקים כפר עברי על גדות הירקון וגמור בהרחבת מטעי ההדר וכוחות החרושת והמלאכה והבניין בימינו אלה. בעתיד יתפוס ההון הפרטי אולי מקום עוד יותר גדול בבניין הארץ, ואין כל טעם לאומי או סוציאלי לזלזל בערכו או למעט את דמותו.
מאידך גיסא היו בעלי הבתים נהנים תמיד מההון הלאומי. המושבות הישנות המתפארות ב“יזמה הפרטית” נוסדו ברובן בהון לאומי. כל תקופת ההתיישבות הראשונה, מלפני חמשים שנה ועד עשרים-עשרים וחמש שנה, תקופת חובבי ציון והברון, היתה בעיקרה תקופת ההון הלאומי. רק מועטים התיישבו אז במושבות באמצעים עצמיים, וגם אלו נזקקו לעזרה לאומית. רחובות וחדרה הן יחידות בקרב המושבות הישנות שנוסדו בהון פרטי, אם כי גם בהן מילא ההון הלאומי תפקיד לא קטן. ראשון לציון ופתח-תקווה, זכרון יעקב וראש פינה, עקרון וגדרה, משמר הירדן ומתולה, סג’רה ושאר מושבות הגליל נבנו בעיקר בהון לאומי או מעין-לאומי (בכספי הברון, חובבי ציון, ייק"א ועוד) ואיש מבעלי ה“יזמה הפרטית” לא סירב להשתמש בהון זה. להיפך, קיבלו אותו מלוא חפניהם. אפילו תל-אביב, שמושליהם הבעלי-בתיים מתפארים בייזמתה הפרטית, נוצרה בעזרת ההון הלאומי. המגרש הראשון שעליו הוקם הפרוור היהודי ליד יפו – נרכש בעזרת הקרן הקיימת, וקרן זו מוסיפה עד היום למלא תפקיד חשוב בהרחבת העיר העברית הראשונה. גם עכשיו הולכות וניבנות שכונות שלמות בת"א על קרקע הקרן-הקיימת, גם בניין הגמנסיה העברית שהוקם באמצעים לאומיים שימש גורם חשוב לפיתוח העיר בראשיתה. הבנק האפותיקאי המסייע לבניין העיר – הוא מפעל כספי לאומי, ואין שום בעל-הבית מדיר עצמו מהון זה. הוא הדין בבניין שכונות יהודיות בירושלים, חיפה וטבריה. גם בהקמת החרושת, גאוות הייזמה הפרטית, שקוע הון לאומי רב, בין בהשתתפות ישרה בהון היסודי ובין במתן קרדיטים.
למעשה, היתה כל הזמן השפעת גומלין ותלות הדדית בין ההון הלאומי והפרטי בבניין המשק העברי בארץ, וקשה לתאר את ביצוע המפעל הציוני בלי השתתפות שניהם גם בעתיד.
הוויכוח היסודי בשאלת ההון, מקור הניגוד וריב המעמדות אינו אלא בשאלת תשמיש ההון. השאלה אינה הונו של מי, אלא הון למי? לא מוצא ההון משמש סלע מחלוקת – אלא ייעודו. קרן היסוד או הקרן הקיימת אינה פסולה בעיני בעל הבית מפני שכספיה נאספים מתוך העם – הפסול הוא בהיות הקרנות מיועדות לצרכי העם, ולא לצרכי בעלי הבתים בלבד. אין אף בעל בית אחד בארץ מתנגד להון הלאומי שבבנקים הציונים, אפילו “בוסתנאי” אינו חולק על קיומם, הוא רק פוסל את “הכבלים של קונטרולה ציבורית”, שהמוסדות הלאומיים שמו על הבנקים. ההון הלאומי כשהוא לעצמו הוא כשר בתכלית הכשרות – אם רק ישמש לרווחתם והנאתם הפרטית של בעלי הבתים. החטא אשר לא יסולח לקרנות הלאומיות, החטא אשר בגללו גזר “בוסתנאי” כלייה אפילו על הקרן הקיימת, הוא שימושו להתיישבות מחוסרי אמצעים. כל זמן שההון הלאומי, בין זה שבא מידי הברון ובין זה שבא מידי חובבי ציון ומוסדות לאומיים אחרים, שימש את צרכי בעל הבית, נהפך להונו הפרטי ועזר להגדיל את רכושו – היה טוב ומועיל מבחינתו הציונית של בעל-הבית. כי כל הון, גם לא פרטי, צריך ללכת אך ורק לבעלי-הון, ורכוש, כל רכוש, צריך להיות קניין הפרט. הקרנות הציוניות, מתחילה הקרן הקיימת ואחר כך גם קרן היסוד, חטאו לשני העיקרים הקדושים האלה של בעלי הייזמה הפרטית. מהתחלת הפעולה היישובית של ההסתדרות הציונית, מלפני עשרים ושתים שנה ועד היום, עמדו הקרנות הציוניות לרשות התיישבות עובדת, והאדמה שנרכשה על ידן נשארה עד היום ולצמיתות קניין כללי של העם – לשני דברים אלה מתנגדים בעלי-הבתים, ועל זאת נטושה המלחמה ביישוב ובציונות.
והוא הדין ביחס להון הפרטי. הפועל מודה בזכותו הציונית של ההון הפרטי במידה שהוא משמש את צרכי הציונות – הרחבת העבודה העברית וכישרון קליטת העלייה, במידה שהוא מאפשר קיום הגון לעובד היהודי ומבטיח את גידולו המתמיד של היישוב. בעיני הפועל אין ההון – גם הפרטי – אלא אמצעי לבניין הארץ ולהגשמת הציונות. אולם בעיני בעל-הבית ההון הוא מטרה לעצמו, מטרה עליונה וקדושה, והעובד לא נוצר אלא לשמשו ולהגדילו. בעל-הבית מודה רק בחוק אחד – “החוק המשקי להרבות בהכנסה ולמעט בהוצאה”. הפועל הבונה את המשק בזיעת אפו אינו קיים אלא בזכות ההון ובחסדו ולשמו. תעודת המשק אינה לפרנס את עובדיו, אלא להגדיל את רווחי בעל-הבית. הרכוש הפרטי והמשק הפרטי הוא קדוש, ובעל-הבית יכול לעשות בתוך שלו כאוות-נפשו. אירגון הפועלים וזכויותיהם בעבודה אינו אלא התערבות זרה ברשות שאינה שלהם והפרת החופש הקדוש והעליון של בעל המשק. הפועל צריך להיות כלי שרת עיוור ונכנע בידי בעל ההון, ונשמע לו בלי טענות ומענות, כפוף למרוּתו בלי גבול, כי הרי חסד הוא עושה עם הפועל בתתו לו עבודה. ההון הלאומי הבונה משקי פועלים ברשות העובדים, מלבד מה שהוא הופך סדרי בראשית, הריהו יוצר דוגמה מסוכנת ומשחיתה של “שלטון פועלים”. במקום זה על ההון הלאומי לסייע אך ורק לייזמה הפרטית ולשמש מכשיר בידי בעל-הבית להגדלת הונו, ריבוי הכנסתו וביצור שלטונו המעמדי – כי על אלה עומד העולם.
זוהי התפיסה של בעל-הבית הציוני, ואין הבדל אם הוא מחזיק בפוליטיקה הציונית של וייצמן, או נגרר אחרי השרלטניזם הפוליטי של ז’בוטינסקי, או מתפלל בבית-מדרשו של ה“מזרחי”. הקנוניה המעמדית של הציונים ה“כלליים”, הריביזיוניסטים והמזרחים בעיריית תל-אביב, וחזיתם המשותפת את ראשי התאחדות האכרים – מעידה כמה רציניים חילוקי הדעות, כביכול, המבדילים בין ה“מפלגות” הללו בשאלות פוליטיות ויישוביות, וכמה אמת פנימית וכנוּת ציבורית יש בכל מליצותיהם על כלל ישראל ו“אל-מעמדיות”. הקשר האמיתי, היחיד, המאחד את כל הציבור הזה – הוא האינטרס המעמדי, העומד בסתירה לא רק לצרכי הפועל וזכויותיו, אלא גם לצרכי הציונות ותביעותיה.
יא
הניגוד בין התפיסה הפועלית שההון צריך לשמש את הציונות ובין התפיסה הבעל-בתית שהציונות צריכה לשמש את ההון – אינו ניגוד מעמדי בלבד. כאן יש סתירה עמוקה בין ציונות עקבית ונאמנה ובין ציונות מסולפת ומסורסת תוכן. כבמלחמתו על עבודה עברית כן גם בעמדתו בשאלת ההון אין הפועל עושה שליחות מעמדית בלבד, אלא נלחם על עיקר לאומי הקובע את גורל המפעל הציוני. והבעל-בית ההופך את הציונות למכשיר של ההון עושה את הציונות פלסתר כמו הבעל-בית המתכחש לעבודה עברית, בשני המקרים פועל בעל-הבית כאינטרנסנט מעמדי, אולם האינטרס המעמדי שלו עומד בסתירה היסטורית לצרכי הציונות ותביעותיה, וכאן חבויה הסיבה לפשיטת-הרגל של בעל-הבית כנושא הציונות ה“כללית”.
גם הפועל הוא אינטרסנט. גם לו יש צרכים מעמדיים וגישה מעמדית. אולם ההבדל הקובע בין הפועל ובין הבעל-בית – לא הפועל האינדיבידואלי והבעל-בית האינדיבידואלי (כיחידים הם יכולים לפעול בניגוד לכלל) – אלא בין כלל הפועלים ובין כלל בעלי-הבתים כיחידות מעמדיות, הוא זה שהאינטרס המעמדי של הפועל עולה בקו אחד את האינטרס הלאומי הכללי, וצרכיו ההיסטוריים חופפים את צרכי הציונות המתגשמת, בשעה שהאינטרס המעמדי של בעל-הבית מתנגש באינטרסי האומה בכללה, ומאוויו המעמדיים סותרים את צרכי הציונות.
עבודה להמונים יהודים, האחזתם בקרקע המולדת, הבראת חייהם הכלכליים, הגופניים והרוחניים, התעלותם החברתית והתרבותית, התערוּתם בארץ כאזרחים חפשים ושווי-זכויות, עמידתם ברשות עצמם בכל המובנים – עיקרי הציונות אלה הם כולם בקו הצרכים והשאיפות של מעמד הפועלים, ובניגוד לאינטרס המעמדי של בעל-הבית. הפועל אינו זקוק לבוכהלטריה כפולה, אחת לאומית ואחת מעמדית; כפועל וכציוני הוא שואף לאותו דבר ומעוניין באותו דבר. תביעת הציונות היא תביעתו, מלאכתה – מלאכתו. בעל-הבית מתחבט בסתירה פנימית ומתמדת בין התנועה הציונית ובין הנטייה המעמדית, הפרינציפיון המעמדי של הפועל בשטח הכלכלי והפוליטי – עבודה ושוויון – הוא פרינציפיון לאומי כללי. הפרינציפיון המעמדי של בעל-הבית – בצע ושלטון-מיעוט – מקפח את כלל העם. מעמד הפועלים אינו מעוניין בקיום מעמדות, אחדות האומה – אחדות אמיתית הבנויה על שוויון וחברוּת אינטרסים – היא שאיפתו הסוציאליסטית ומגמת מלחמתו ההיסטורית. כל קיפוח וניצול פוגע בו ראשונה, ומלחמתו המעמדית היא מלחמת הצדק. קיומו של בעל-הבית כמעמד תלוי בקיום מעמדות מנוצלים ומחוסרי אמצעים. בלעדיהם אין מציאותו אפשרית, ובשום אופן ובשום זמן אינו יכול להזדהות עם העם כולו, יסוד קיומו הכלכלי – הריווח – הוא פרי ניצול עבודת זולתו, שלטונו המעמדי מבוסס על שעבוד הרוב וקיפוח זכויותיו. ההון ממלא תפקיד חיובי ומפרה. הציונות לא תיתכן בלי הון כמו שלא תיתכן בלי עבודה. שניהם הכרחיים לבניין הארץ ולקיום העם. אבל אינו דומה ערכו הלאומי של בעל-ההון לערכו הלאומי של בעל-העבודה. אם כל בעלי ההון שבארץ יהיו יהודים, ורק בעלי הון, הארץ לא תהיה יותר יהודית משהיא עכשיו. להיפך, גם החלק היהודי יפסיד את ערכו היהודי. אם כל בעלי העבודה שבארץ יהיו יהודים, ורק בעלי העבודה – הארץ תהיה יהודית כולה. לא בעלוּת ההון קובעת את ערכה הלאומי אלא תשמיש ההון. ההון הפרטי עושה שליחות ציונית אם הוא משמש מכשיר לעבודה עברית, ההון הלאומי מקפח את הציונות אם אינו משמש מטרה זו. ההון הלאומי שהושקע בבניין זכרון ובנימינה החטיא את מטרתו הציונית. ההון הפרטי שבנה את מגדיאל ורעננה מילא שליחות ציונית במאה אחוזים. אולם בעל ההון הפרטי אינו מסוגל ואינו רוצה להעמיד את הונו לרשות הגשמת הציונות ורק לרשותה – כי זה סותר את מהותו ונטייתו המעמדית. באופן אישי יכול הוא להיות ציוני טוב, כמו שהפועל היחיד מסוגל להיות ציוני רע. ההבדל בערכם הלאומי ובשליחותם הציונית של שני המעמדות הוא לא הבדל סובייקטיבי התלוי באיש המסוים, בתכונתו המקרית, בנטייותיו ושאיפותיו האינדיבידואליות – אם כי אין להתעלם לגמרי מערכן המעשי – אלא ההבדל הוא אובייקטיבי, הנובע מתוך הווייתם החברתית וטבעם המעמדי, שרק במקרים בודדים יכול היחיד ורוצה היחיד להתגבר עליהם. שתי הנוסחאות המעמדיות ביחס לציונות ולהון – הנוסחה הבעל-בתית של ציונות כמשמשת את ההון, והנוסחה הפועלית של הון כמשמש את הציונות – הן, כמובן, מופשטות וסכימטיות, ואינן הולמות את המציאות הממשית כמו שהיא במאה אחוזים, אבל הן מבטאות שתי מגמות מסויימות הפועלות בכיוון מהופך, מגמות טבועות במהותם המעמדית של בעל-הבית והפועל, המגמה של בעל-הבית העולה בקו ההתכחשות לערכים הלאומיים וצרכי הציונות המתגשמת, והמגמה של הפועל המזדהה ביסודה את התביעה הציונית לאורך כל חזית ההגשמה.
יב
מהי המסקנה שתנועתנו צריכה להסיק מהמפנה החדש הגובר בציונות ה“כללית”, המפנה המעמדי המחוסר אחריות לאומית ופעולה לאומית כללית, המטביע את חותמו על ההסתדרות הציונות כולה?
התשובה הראשונה המתבקשת מאליה היא: פעולה עצמית. תגבורת כוחנו הפנימי, התלכדות יותר אמיצה של ציבור הפועלים סביב הסתדרותו ומפלגתו, חישול חזית היצירה והמלחמה המעמדית, חיזוק האירגון המקצועי, הגברת המלחמה על עבודה, ביצור המפעלים המשקיים, ביסוס העמדה הפוליטית של היישוב העובד, הקמת כלים נוספים לעבודה התיישבותית ברשות ההסתדרות, צבירת הון מעמדי, הן מבפנים, מתוך ריכוז החיסכון של ציבור הפועלים במוסדותיו הכספיים, והן מבחוץ, על ידי מגביות ארץ-ישראל העובדת בגולה, הרחבה שיטתית ורבת-תנופה של הליגה למען ארץ-ישראל, הידוק הקשרים המשקיים והמסחריים את הקואופרציה הפועלית בעולם, פעולה חינוכית מורחבת ומעמיקה בקרב החלוץ, איחודה של התנועה הציונית הסוציאליסטית בעולם והרמת קרנה בקרב הנוער היהודי בארץ ובגולה.
פעולה עצמית זו שאינה אלא המשך הפעולה המתמדת והאורגנית של תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, נחוצה לגופה, גם אם לא היתה ההסתדרות הציונית באה לידי משבר. אין פעולה זו באה במקום הפעולה הציונית הכללית ואין בכוחה למלא את חסרונה. הסתדרות העובדים הוקמה לא מפני שלא היה אירגון כללי ביישוב. וההסתדרות לא תתפרק עם התבצרותה של כנסת ישראל. תנועת הפועלים בעולם כולו יצרה את מוסדותיה העצמיים לא מתוך גזירות מהמדינה ומוסדותיה הכלליים. הציונות אמנם אינה מדינה ומפעליה אינם מוסדות של שלטון, ותפקידי תנועתנו אינם דומים בכל לתפקידי תנועת פועלים הפועלת בתוך ארץ בנוייה, משק קיים ומדינה עומדת על תילה; תפקידי תנועתנו ותפקיד הציונות הוא ליצור את כל אלה מחדש, יש מאין, ולפתח ולהרחיב את הגרעינים הראשונים שהוקמו כבר. לשם כך דרוש עוד ביתר שאת המאמץ הלאומי הכללי. גם הפועל היהודי כמעמד בעל סיכויים היסטוריים ויכולת לאומית לצור את חיי עמו בדמותו ובצלמו – אינו קיים עדיין אלא בדמות גרעין ראשוני. אף הוא עדיין בראשית התהוותו. הפעולה העצמית של ציבור הפועלים הכרחית לשם שמירת עמדתו ויכולתו הכיבושית במלחמה הקשה שהוא נתון בה בארץ ובמפעל הקשה שאחריותו המלאה עליו.
יג
האיסטרטגיה הצבאית של גנרלים סיניים – לברוח מהמערכה למראה האויב – שנקטו בה פוע“צ שמאל ב”מלחמתם" המעמדית, אינה יכולה להיות נחלת הפועל היהודי, שראה בציונות תנועה עממית מושרשת בהיסטוריה ויונקת מצרכי ההמונים, ובהסתדרות הציונית – מכשיר הפעולה והביטוי של התנועה הזאת. מעיני הפועל לא נעלמו אף פעם ההפרשים והניגודים המעמדיים שבתוך התנועה הציונית, ומשום כך לא רצה ולא יכול להפקיר את המכשיר הזה בידי בעל-הבית. עם פשיטת רגלה של הציונות “הכללית” לא נחתך גורלה של ההסתדרות הציונית. הצורך החיוני שהוליד את ההסתדרות לא תם כוחו. התעודה ההיסטורית אשר הוטלה עליה לא הושלמה. במסגרת האירגון והבימה העולמית של העם היהודי המפוזר ומחוסר המדינה, כביאת-כוחו הפוליטית המוכּרת במשפט-העמים לגבי הבית הלאומי, כבעלת הנכסים הלאומיים שנוצרו ועתידים להיווצר בא"י ולמענה, כמכשיר להתגייסות והתנדבות עממית להגשמת הציונות – אין ההסתדרות הציונית מזדהה עם חוג אחד או מעמד אחד באומה. המוני ישראל המדולדלים והתלושים, חסרי עמדה ואחיזה כלכלית וחברתית – עליהם נשענת התנועה הציונית, מצרכיהם ומאווייהם החיוניים היא שואבת כוחה ואת רצונם ושליחותם היא עושה.
המפעל הציוני – התיישבות חקלאית, יצירת עבודה ותרבות עברית, הקמת תאים ארציים, אירגון היישוב – הוא פרי השותפות אשר הוקמה בהסתדרות הציונית בין חלוץ ההגשמה בארץ – הפועל העברי – ובין תנועת ההתנדבות העממית בגולה – ההסתדרות הציונית. שותפות זו לא היתה תמיד שלמה ואידיאלית. בין המאוויים הלוהטים של צבא המגשימים דוחקי-הקץ ובין כישרון המעשה של תנועה רפת-אונים ומעוטת אמצעים היה מרחק רב. בין נושאי המפעל הדינמי, משנה-הערכין, המהפכני לפי טבעו ומהותו, ובין חלקים של נושאי התנועה, הטבועים באינרציה המשמרת את ההווייה הסטטית בגולה, נתגלה פרץ רחב. אבל למרות הבדלים וניגודים אלה – הבדלים בכוח התנופה ובאופי החברתי – היתה באמת התאמה אורגנית, מהותית בין צרכיה ורצונה של התנועה הציונית בכללותה ובין יצירת הפועל העברי בארץ. לא כוחו הפרלמנטרי בהסתדרות הציונית אלא טבע מפעלו וערכו בארץ קבע את מקומו ומשקלו של הפועל העברי בתנועה הציונית. ומקום זה שמור לפועל היהודי בציונות המתגשמת, לא בחסד, ולא במקרה, אלא בהכרח היסטורי, הטבוע במהותה של הציונות המתגשמת. השליחות שמילא הפועל בארץ היתה שליחותה של הציונות, כי ביצירתו גילם הפועל את הערכים והצרכים של התנועה כולה. הציונות הכללית, שעל פי הרכבה המעמדי ונטיותיה התרבותיות, היתה רחוקה מהזדהות עם הפועל, הכירה בערך הציוני של יצירה זו, וההסתדרות הציונית נתנה ידה למפעל העבודה, כי כך גזר עליה הייעוד הלאומי בציונות. רק הודות לעובדה זו הוכשרה הציונות הכללית להזדהות במידה רבה ולזמן רב את התנועה וההסתדרות הציונית. עם השינוי החל במערכות הציונים הכלליים, עם השתלטות האינטרסנט המעמדי בתוכן, עם התכחשותו לתעודה הכללית, הלאומית, של הציונות, נשמט הקרקע לא מהפועל בהסתדרות הציונית, אלא מהציוני הכללי בתור הכוח המכריע בציונות. בלי נאמנות לייעודים הלאומיים מפסידה “הציונות הכללית” את עמדתה בתנועה ובהסתדרות הציונית. המפנה המעמדי השלילי ב“ציונות הכללית” אינו יכול – בכל אופן לאורך ימים – לשמש מפנה חדש בהסתדרות הציונית כולה, כי הוא נמצא בסתירה גלוייה לצרכים שעליהם נשענת התנועה הציונית. המשבר הציוני, הנובע מהתרוקנות “הציונות הכללית” מתוכנה הלאומי, מחייב חילוף משמרות בהסתדרות הציונית. למען קיים את ההתאמה המוכרחת בין המפעל הציוני בארץ ובין התנועה הציונית בעולם נתבעת תנועת הפועלים להיות לכוח מכריע בהסתדרות הציונית.
כפר יחזקאל, כח סיוון תרצב [הפועל הצעיר 40–34]
הפועל בציונות
מאתדוד בן־גוריון
(הרצאה בוועידת המפלגה)
מהו ההבדל בין הציונות שלנו ובין הציונות של שאר הגושים המאורגנים שהיוו עד עכשיו רוב בהסתדרות הציונית? מהו ההבדל שנותן לנו את הזכות והאפשרות לכוון את התנועה הציונית ולהדריכה ולהחליף את המשמרת הקודמת בהנהלת ההסתדרות הציונית? ההבדל איננו בזה שאנו סוציאליסטים והללו הם אדוקים במשטר הניצול ובחברת המעמדות. היותנו סוציאליסטים במאה אחוזים והיות אחרים מתנגדים לסוציאליזם במאה אחוזים – הבדל זה כשהוא לעצמו, באופן מופשט, אינו יכול לשמש יתרון וגורם בכיוון התנועה הציונית. ההבדל טבוע בציונות גופה. הציונות שלנו במהותה ואפיה שונה מהציונות של הגושים האחרים, והשינוי הוא בשני דברים: א) הגשמה, ב) עבודה.
הציונות של פועלי א"י מראשית תנועתנו ועד היום, אינה ציונות פרוגרמתית ודקלרטיבית, ציונות של השקפה ורעיון בלבד, אלא ציונות של הגשמה בלתי פוסקת, ציונות הכורכת את הרעיון במעשה ואת ההשקפה בחיי יום יום, ציונות התובעת מנושאה את כל אשר לו, את כל זמנו, חייו, עתידו, גורלו, מאווייו ומאמציו, ללא תנאי וללא שיוּר.
הורתה ולידתה של תנועת הפועלים הארץ-ישראלית באה מתוך מרד מיטב הנוער מלפני 28 שנה ועד היום נגד הציונות של ההלכה הריקה, המילול המופשט, ההכרזה המצלצלת שאין אתה כל חובת-חיים וכל עול הגשמה וכל תביעת מעשה.
תנועתנו החלה בהגשמה עצמית – אבל לא הסתפקה בכך. חלוצי ההגשמה החלוצית באו לארץ לא רק להציל את נפשם, לספק את תביעתם המוסרית העמוקה להיות ישרים את משא-לבם. הם באו כשליחי האומה – אם כי איש לא שלח אותם, ולא עוד אלא אלה שדיברו בשם העם, העסקנים המושבעים של חבת ציון והציונות התנכרו לשליחות הזאת ורצו – ועדיין יש שרוצים גם עתה – לעכב את עליית המעפילים האלה לארץ. תנועת הפועלים בארץ הספוגה חרדה עמוקה בלתי משתתקת לגורל המפעל הציוני שימשה כוח דוחף עיקרי למעשה הציוני הכללי, ובתביעתה הבלתי פוסקת המריצה והגבירה את רצון ההגשמה בכל התנועה הציונית.
בחרדה, ברצון ובנאמנות להגשמה ניפלתה תנועת הפועלים הארץ-ישראלית מכל שאר הגושים המאורגנים בציונות. אין אף גוש ציוני אחד, אף מפלגה אחת בציונות – מלבד אישים יחידי סגולה – החרדים להגשמה הציונית והעומדים לשירות ההגשמה הזאת כתנועת הפועלים הארץ-ישראלית.
הדבר השני המייחד אותנו – זוהי העבודה, העבודה להלכה ולמעשה. במרכז ההגשמה הציונית, במרכז בניין הארץ, במרכז ההתיישבות והעלייה, במרכז הגאולה והתקומה – אנו רואים את העבודה. העבודה זוהי נשמת היישוב והמפעל הציוני, העבודה העברית זהו הדבק בין העם והארץ, ברית-החיים והעתיד שאנו כורתים מחדש עם ארץ עברנו. העבודה זוהי הערובה הנאמנה והערובה היחידה להתערותנו ולהשתרשותנו בארץ שניתקנו ממנה אלפי שנה. ושוב – אין אף גוש ציוני אחד, אף מפלגה אחת בציונות – מלבד אישים יחידי סגולה – אשר יהיו נאמנים לעבודה, לכל הפחות להלכה וברעיון, כתנועת הפועלים הארץ-ישראלית, שלא רק הרתה והגתה את רעיון העבודה והקנתה את ערכו לתנועה הציונית – אלא מקיימת את העבודה למעשה מתוך מאמצים קשים ומתמידים. ולאחר יותר מחצי יובל שנים של תנועת העבודה בארץ ובציונות עוד תנועת הפועלים עומדת יחידה ובודדת במלחמה הנואשת על זכות העבודה של היהודי השב לארצו על מנת לעבדה ולשמרה – במלחמה רבת הקרבנות נגד מציאות אובייקטיבית קשה ונגד ההתנכרות והחרם של המעביד היהודי.
ההכרה שהעבודה העברית היא יסוד היסודות של הגשמת הציונות, אשר כאילו היתה לנחלה הרשמית של ההסתדרות הציונית – עדיין אינה פועמת בלבבות מחוץ למחנה הפועלים ומחוץ לבודדים מעטים בקרב הגושים הציונים האחרים. ואף מפלגה בעל-בתית אחת בציונות לא הראתה עד היום בפועל ובמעשה את נאמנותה השלמה לעיקר העיקרים של העבודה.
אלה הם שני הסימנים המובהקים המייחדים את תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, באשר היא ציונית, בתוך כל התנועה הציונית. זאת אומרת, שמלבד התכנים והסגולות הסוציאליים המפלים את תנועת הפועלים מכל שאר חלקי התנועה הציונית, יש בציונותה של תנועת הפועלים תכונות יתרון עיקריות המזכות ומחייבות אותה לכוון ולעצב את כל התנועה הציונית ברוחה ובדרכה.
תנועת הפועלים מילאה גם עד עכשיו תפקיד משפיע גדול בתוך התנועה הציונית, אבל היא עשתה זאת רק בתור אגף אחד – אגף העבודה בתוך ההסתדרות הציונית. הגיעה השעה שתנועתנו תחדל להיות אגף בציונות – אלא תקבל על עצמה את כל העול ואת כל האחריות של ההסתדרות הציונית בשלימותה ובמלואה. זוהי הדרך היחידה להצלת התנועה הציונית מרפיונה, חדלון אונה, עיבוט ארחותיה, סילוף תכנה וסירוס רצונה. ההסתדרות הציונית תהיה הסתדרות של הגשמה ציונית ונאמנה לתכליתה ההיסטורית – רק אם ציוני ההגשמה והעבודה יהוו רוב מניין ורוב בניין בהסתדרות הציונית. תנועתנו מצווה עכשיו – להזדהות הזדהות שלמה עם ההסתדרות הציונית, להוות רוב בקונגרס ובהסתדרות הציונית ולעמוד בראשה. אין זאת אומרת שעלינו להפוך את ההסתדרות הציונית להסתדרות סוציאליסטית או שעלינו לחדול מהיות סוציאליסטים, או להיות פחות סוציאליסטים מאשר היינו. אנו לא נהיה אחרים משהננו. אנו ציונים במאה אחוזים ואנו סוציאליסטים במאה אחוזים, ולא נוכל לגרוע אף אחוז אחד מציונותנו או מסוציאליותנו, כאשר לא נוכל לגרוע אף אחוז אחד מהווייתנו ומהטבע הסובב אותנו והממלא אותנו.
גם ההסתדרות הציונית אינה צריכה ואינה יכולה ליהפך להסתדרות סוציאליסטית. מטרתה ותכליתה של ההסתדרות הציונית היא: הגשמת הציונות – לא פחות ולא יותר. כמובן, שאין ציונות למעשה בלי סוציאליזם, ואין ציונים בלי עמדה זו או אחרת בשאלות סוציאליות. התוכן הסוציאלי של הציונות יכול להיות נפסד, ריאקציוני, נעוץ בעבדות, ניצול, כיעור – והוא יכול להיות חיובי, מקדם, גואל, כרוך בשחרור, התעלות חברתית, יופי מוסרי. ציונות שאין בה לגמרי כל תוכן סוציאלי – לא רע ולא טוב – ציונות זו אינה אלא הפשטה ערטילאית, מילה ריקה שאין בה כל תוכן חי וממשי. וכל הדיבורים על ציונות “מוניסטית”, בניגוד לציונות של “שעטנז” אינם אלא אונאה וגנבת דעת הבריות. הציוני הפשיסטי המטיף לדם ובוץ ועבדות, הנלחם נגד ה“מרכסיסטים” וה“שמאליים”, הציוני הבעל-בתי הרוצה במשטר-רכוש וחברת מעמדות, והציוני הסוציאליסטי השואף לחברת עובדים חפשית ולא"י סוציאליסטית – הם כולם עושים את ציונותם שעטנז. ההבדל הוא רק בחומר הכלאיים. הציונים הפשיסטים מצרפים לציונות איבת פועלים פראית, שוביניות בלתי מרוסנת ומגמות דיקטטורה אישית; הציונים הבורגנים מקשרים את ציונותם עם אהבת הבצע ושאיפות שלטון מעמדי של מיעוט בעלי רכוש על המוני עם, דלים ועובדים, והציונים הסוציאליסטים ממזגים את הציונות עם שאיפת האנושיות העובדת למשטר עבודה משוחררת, שוויון עמים ושלום עולמי.
אולם התנועה הציונית בשלימותה, תנועה זו שקמה בתור תנועת עם – ורק בתור תנועת עם יש לה ערך וכוח ועתיד – תנועה זו יש לה רק נקודת-מוצא אחת: שאלת קיומו של העם היהודי בעולם, ונקודת-תכלית אחת: קיבוץ גלויות בא“י יהודית. וההסתדרות הציונית שהוטל עליה לשרת את הרעיון והמפעל הציוני אין לפניה אלא מטרה אחת וכוונה אחת: הגשמת הציונות. ותנועת הפועלים שהיא ציונית וסוציאליסטית כאחת – כמו שהתנועה הריביזיוניסטית היא ציונית והיטלריסטית כאחת, כמו שהמזרחי הוא ציוני ודתי כאחת, כמו שה”כלליים" הם ציונים ובורגנים כאחת – תנועת הפועלים הנתבעת לשאת בעול הציוני במלואו – יכולה לפעול, להשפיע ולהכריע בתוך התנועה וההסתדרות הציונית מפני שמעשיה הציוניים, דרכה בציונות, תכניתה הציונית, עם היותה נאמנה למגמתה הסוציאליסטית – הם מחויבי ההגיון הציוני ונובעים בהכרח מתוך צורך ההגשמה הציונית כשהיא לעצמה. אילו גם לא היינו סוציאליסטים ולא היה לפנינו חזון היסטורי של חברה אנושית מחודשת ומשוחררת מכל ניצול ושעבוד כלכלי, חברתי ולאומי ומיני – היינו מתוך נאמנותנו העמוקה לתביעת ההגשמה הציונית עושים בדיוק את כל אשר אנחנו עושים עכשיו בארץ ולוחמים על כל מה שאנו לוחמים – באשר הננו ציונים.
אין כוונתי להגיד בזאת שיש זהות מלאה ושלימה בין הציונות והסוציאליות כשהן לעצמן. אם נקח את הציונות והסוציאליות כקונצפציות עיוניות הרי אלו שני דברים שונים לגמרי זה מזה גם בתכנם העיוני וגם בנושאם האנושי. הקונצפציה הציונית קובעת את מצבו של העם העברי בגולה, כשהוא חסר בסיס לקיום נורמלי ובטוח, היא חושפת את האפשרויות הכלכליות והיישוביות הגנוזות בא"י ומגלה את הרצונות והמאוויים הפועלים בעם העברי לבנות את הארץ ולהתיישב בה. הקונצפציה הסוציאליסטית מטפלת בסוג אחר לגמרי של בעיות – בעיות החברה האנושית וניגודיה הפנימיים, הטבועים ביחסי התוצרת ובמבנה המשק והכלכלה. שתי הקונצפציות אינן סותרות זו את זו – אבל אינן חופפות לא בשטח הרעיוני ולא בשטח הנושא.
גם כתנועות מאורגנות שונות הסוציאליות והציונות זו מזו. הסוציאליות היא תנועת פועלים, ושל כל העמים, הציונות היא תנועה יהודית, ושל כל המעמדות שבתוך העם היהודי. גם כמטרות היסטוריות אין זהות בין שתי התנועות לא בתכנן ולא בזמן ההגשמה. אפשר לנו לתאר לעצמנו התגשמות הציונות – כשעדיין המשטר הקפיטליסטי שליט בעולם, ולהיפך – ייתכן שהמהפכה הסוציאלית העולמית תבוא עוד טרם שאלת העם היהודי תיפתר בארץ ישראל.
היוצא מזה שהציונות שלנו והסוציאליות שלנו הם שני דברים נפרדים, שונים זה מזה בתכנם ומהותם? הנמצאים אנו בשתי רשויות שונות ונפרדות שייתכנו ביניהן ניגוד וסתירה, ומזמן לזמן עלינו להכריע מהי הרשות העדיפה, המכרעת בלבנו את הכף?
לכאורה – רואים אותנו בשני מעגלים, שונים ונפרדים זה מזה: במעגל הציוני ובמעגל הסוציאליסטי. אבל אין זאת אלא טעות אופטית. נכון הדבר שקיימים שני מעגלים אלה שאינם חופפים, והמעגלים האלה נראים מפני כך בצדק כשני דברים נפרדים, כשתי רשויות מיוחדות; אולם עמידתנו אנו בתוך שני המעגלים – היא לא עמידה על שני שטחים שונים, פעם פה ופעם שם – אלא עמידה מתמדת בשטח אחד בלבד: בשטח המשותף לשני המעגלים החותכים זה את זה, סביב מקום עמדתנו. רק המשכי המעגלים שמחוץ לסקטור שבו אנו עומדים – הולכים ונפרדים זה מזה. אליבא דאמת אין אנו עומדים רק בתוך שני מעגלים, אלא בתוך כמה וכמה מעגלים – בתור אזרחי הארץ אנו עומדים במעגל א“י, בתור יהודים אנו עומדים במעגל העם השואף למולדת, בתור פועלים אנו עומדים במעגל המעמד העובד, בתור בני דורנו אנו עומדים במעגל ההיסטוריה המודרנית; החברות שלנו עומדות במעגל תנועת האשה העובדת והמשתחררת – אבל למרות ריבוי המעגלים (ואפשר להוסיף עליהם כהנה וכהנה) אנו עומדים תמיד – במקומנו אנו, ורק מתוך מקום זה הולכים ומתפשטים מחוצה לנו מעגלים מתרחקים ומתפרדים. הזהות של הציונות והסוציאליות שלנו מונחת לא בזהות האובייקטיבית, שקיימת כאילו מחוצה לנו בציונות ובסוציאליות כשהן לעצמן באופן מופשט – זהות כזו איננה – אלא היא נובעת מתוך הזהות של נושאי הציונות והסוציאליות, זהות הרצון והצורך והשאיפה והמאוויים והפעולה של מגשימי הציונות והסוציאליות – הפועלים העברים. מתוך הסוציאליזם בכללו ובהפשטתו אי אפשר להסיק את פעולתנו בא”י. אין סוציאליסט מחוייב דווקא לבוא לארץ נשמה זו ולהקים בתוך מציאות כלכלית ירודה זו תנועת פועלים מאורגנת. אולם סוציאליסט יהודי שאינו מתנכר לעמו – וסוציאליסט אמתי אינו יכול ואינו רשאי להתנכר לעמו – סוציאליסט יהודי הרוצה לראות את עמו כגורם עצמאי ושווה זכויות וכוח לשאר העמים במהפכה הסוציאלית, סוציאליסט יהודי הרוצה לראות בשחרור עמו והפיכתו לעם עובד עומד ברשות עצמו – וכל סוציאליסט אמתי מחוייב לרצות בכך – מחוייב לעשות את העבודה ואת המלחמה שאנו עושים בארץ, ובאותה הדרך ובאותה השיטה שאנו עושים אותה בתוקף המציאות הארץ-ישראלית והיהודית.
אין ציוני בורגני מוכרח דוקא להיות לחלוץ ולפועל בא"י ולהילחם את מלחמתו ביישוב ובציונות. אולם הציוני שאינו מסוגל להסתפק בחובבות ציונית ובשירת התקווה, הציוני שהגשמת הציונות היא בשבילו שאלת חיים אישית, הציוני המרגיש הכרח פנימי לקשור את גורל חייו עם הגשמת הציונות, והיהודי שאין לו רכוש ואינו יכול להישאר בגולה, והנוער היהודי שהקרקע בגולה נשמט מתחת רגליו והוא רואה תיקון ותקווה לעצמו ולעמו רק בעבודה בארץ – כל אלה אם גם לא ישמעו ולא ידעו שיש סוציאליזם בעולם – יעלו ארצה ויהיו לפועלים, יבנו התיישבות עובדת, יעשו כל מלאכת הפועל וילחמו את מלחמתו ככל אשר הוא עושה עכשיו – מפני שזזוהי הדרך האחת והיחידה להגשמת הציונות.
מלחמתנו על עבודה, על עלייה חלוצית, על זכויות האירגון, על תנאי עבודה הוגנים, על קרנות לאומיות וקרקע לאומי, על התיישבות עובדת, על זכויות אדם ואזרח, על תרבות עבודה, על ביטול המעמדות המפלגים את האומה, על הרמת העובד הערבי והבנה הדדית את העם הערבי – כל אלה הם מחוייבי ההיגיון הציוני. ואם ישאל השואל: איך זה קרה שהציונות והסוציאליות, שהן כשלעצמן אינן מזדהות, דווקא מחייבות אותנו לדבר אחד? – התשובה היא פשוטה: גם הציונות וגם הסוציאליות לא נוצרו אלא בשבילנו – בשביל גאולתנו אנו, שחרורנו אנו ותקומתנו אנו. שתיהן נובעות מתוכנו, מתוך רצוננו המאוחד וצורך חיינו העמוק. הדבר שאנו קוראים בשם ציונות והדבר שאנו קוראים בשם סוציאליות לא באו אלא למען קיים את רצוננו ומאוויינו לגאולה ולתקומה ולשחרור.
ציונות סוציאליסטית אינה אומרת ציונות מעורבת בדבר מה שאינו שייך באופן אורגני לציונות גופא – להיפך, הציונות הסוציאליסטית נבדלת מכל שאר סוגי הציונות האחרים (הבעל-בתית, הקלריקלית, הפאשיסטית וכדומה) בזאת, שהיא נקייה מכל סיגים זרים הפוסלים את טעמה ומעיבים את זיווה. ציונות סוציאליסטית פירושה – ציונות שלמה, מלאה, ממצה את כל תכנה ההיסטורי של גאולת עם ישראל ללא כל שיור ותנאי, וויתור ופשרה. זוהי ציונות שאינה מסתפקת בגאולה לחלק מן העם – אלא רוצה בגאולת העם כולו ובגאולה גמורה ושלמה של העם. זוהי ציונות הרוצה שא"י תהיה מולדת לא רק למעטים, בעלי-זכויות ובעלי אמצעים, שאין למרובים חלק בהם – אלא מולדת לכל יהודי שישוב אליה, מולדת המפרנסת, המחייה, המאזרחת והגואלת במידה שווה את כל בניה, ללא כל הפלייה ופדות.
ובכוח נאמנותה ואמיתה הציונית שומה עכשיו על תנועת הפועלים לכבוש את ההסתדרות הציונות – זאת אומרת, להפוך את ההסתדרות הציונית למכשיר רב פעלים דרוך-רצון ואמון-דרך להגשמה הציונית. זוהי שאלת גורל בשביל התנועה הציונית ובשביל תנועת הפועלים. בלי כוח השפעתו המכרעת של נאמן ההגשמה והעבודה – עלולה ההסתדרות הציונית להתפורר וליהפך לרועץ למפעל הציוני.
תנועת הפועלים לא תמלא את שליחותה באמונה ובשלימות אם לא תדע ליהפך לתנועת-עם. מחיצה כפולה עמדה עד היום בינינו ובין העם. מחיצה אחת שאנו הקימונו – ומחיצה שניה שהקימו אחרים. תנועתנו היתה בראשיתה פרי המרד אשר הנוער החלוצי מרד בהווי היהודי הקלוקל, במציאות הגולה העלובה, באפסות הסוציאליזם היהודי ובעקרות הציונות הדקלרטיבית. מורדים אלה העפילו ועלו לארץ, וכאן שיקעו את כל גופם ונפשם ביצירת המפעל אשר הניח יסוד להווי חדש, לאשיות-קיום בריאות, לתוכן סוציאליסטי עשיר ולהגשמה ציונית נאמנה. בתוך זרות, חוסר הבנה והתנכרות למסלול חייו החדש עג הפועל העברי בארץ עוגה צרה סביבו והתכנס כולו בתוך ד' האמות של מפעלו. כל מעייניו היו נתונים לעבודתו – זו שנעשתה למרות ערכה ותכנה הלאומי למעמדית בלבד, כי כל המעמדות האחרים התנכרו לה ושמו מכשולים על דרכה; והפועל לא שם לבו להמוני ישראל המרובים אשר נשארו בגולה, אם כי בהמונים תלוי הגורל של המעשה שהחל בו הפועל. על ידי כך נעלם מעיני רבים הערך האמיתי של מפעל העבודה. הצורה המעמדית האפילה על תכנה הלאומי של תנועתנו ויצירתה.
מחיצה שניה העמידו אחרים. נביאי השקר של הציונות המילולית והעקרה סילפו באזני-העם את עבודת הפועל העברי, שאיפותיו וכיבושיו וזרעו בתנועה הציונית יחסי איבה ונכר למפעל החלוצי העומד במרכז ההגשמה הציונית. כמעט כל העתונות היהודית בגולה וחלק של העתונות העברית בארץ השתתפו בחינוך פלסתר זה של דעת הקהל הציונית. את שתי המחיצות הללו עלינו להרוס אם אנו רוצים לשמש באמונה את התנועה הציונית כמו ששימשנו את המפעל הציוני.
איך נגיע לעם?
תנועת הפועלים הארץ-ישראלית הולידה בגולה תנועה יקרה בצלמה ובדמותה – את התנועה החלוצית. אם גאוות הציונות בארץ היא מפעל העבודה – הרי עטרת הציונות בחו“ל היא התנועה החלוצית. בתנועה זו שאין דומה לה בחיי העמים האחרים, באו לידי גילוי מובהק כל הטוהר, התפארת והגבורה שבציונות. עם סב זה, גמול מטבע ומעבודה, תשוש הרצון הלאומי ומחוסר אופי ופרצוף עצמי, שכאילו בלה ונתפורר מזוקן ומנדודים ומתלישות – חידש פתאום את נעוריו, הקים מתוכו דור חלוצים רענן, אדיר רצון, צמא עבודה ועורג מולדת אשר לא ייחת מכל פגע ולא יירתע מכל מכשול ואשר יעשה את דבר העם ותקוותו תעודת חייו. תנועה אשר אלה לה – לא תבוש ולא תרכין ראשה בפני הנהדרות והגדולות שבתנועות האנושיות. וראה זה פלא: אם תדפדפו בכל הספרות והעתונות הציונית מזה חמשים שנה ותחפשו הורי הרעיון של תנועה זו, מחוץ לספרות העבודה בא”י – לשוא יהיה עמלכם. מצוא תמצאו ביטויים והגיונות לרעיון העבודה – אבל אין רמז לרעיון החלוצי בכל הספרות והמחשבה הציונית שמחוץ לתנועת הפועלים.
התנועה החלוצית באה מתוך הקרנה פנימית של תנועת הפועלים הא“י, הפועל העברי בארץ חולל תנועה זו, הרה והגה את מחשבתה ועיצב את דמותה ואפיה. אולם גורל תנועה חלוצית זו היה כגורל מחוללתה. גם התנועה החלוצית עדיין לא הפרתה את התנועה הציונית במלוא מידת יכלתה, לא האצילה עליה מאורה ומכוחה במידה מספיקה. גם התנועה החלוצית הצטמצמה יותר מדי בפינתה ובד' אמותיה. והלא תנועה זו, עם הסתדרויות הנוער הכרוכות בה, מונה רבבות חברים ממיטב נעורי העם העברי ותפארת צעיריו וצעירותיו, וברכה רבה צפונה בה להבראת התנועה הציונית וחידושה. נוער רב-אונים וטהר-שאיפה זה, הנושא נפשו להגשמה עצמית בארץ, צריך ויכול להיות כוח מפרה ומחדש בתנועה הציונית, וגשר חי בין המוני העם בגולה התולים תקוותם בא”י – ובין חלוצי ההגשמה שהקימו את מפעל העבודה בארץ.
הנוער החלוצי צריך להרחיב את מסגרת פעולתו – לא רק הכשרה והתכוננות לעבודה בארץ, אלא השתתפות ערה ונמרצת בתנועה הציונית ובכל פעולות ההסתדרות הציונית באשר היא. התנועה הציונית בגולה, כמו המפעל הציוני בארץ, יכולה להיבנות רק מכוחות הנוער ספוגי רצון הגשמה ועבודה ונקיי סבל-הירושה של דעות קדומים ואינרציה נפשית ורעיונית של “הבעל-בית” הציוני.
הציונות במהותה היא תנועה מהפכנית. לא תצוייר כמעט מהפכה יותר עמוקה ויותר יסודית מזו שהציונות רוצה לעשות בחיי העם העברי. זו היא לא מהפכה במשטר פוליטי או כלכלי – אלא מהפכה באשיות החיים האישיים של בני העם. עצם התפיסה הציונית על חיי העם היהודי ועל ההיסטוריה העברית היא מהפכנית ביסודה – זוהי מרידה במסורת של מאות בשנים, מסורת של חיי גלות למעשה וגעגועים ערירים נטולי רצון לגאולה. במקום געגועים עקרים וחסרי דם – רצון הגשמה, ובמקום חיי גלות תלושים – מאמצי בניין ויצירה בקרקע מולדת. במקום עם סמוך על שולחן אחרים, במקום מיעוט התלוי בחסד רוב זר – עם נושא עצמו ושליט בגורלו. במקום קיום קלוקל של אנשי בינים התלויים באויר – קיום עצמי של אנשי עבודה המעורים בקרקע ובמשק יוצר.
היעמדו הכוחות של הבעל-בית הציוני השקוע בראשו ורובו בחיים הקלוקלים והתפוס כולו למחשבה ולתפיסת-החיים הגלותית – היעמדו לו כוחותיו הנפשיים והרוחניים לסייע ברצון, באמונה ובהבנה למפעל מהפכני זה של הגשמת הציונות? האין כל הדור הציוני הבעל-בתי – מלבד יחידי סגולה – מתפרנס משיירי התרוממות-הרוח בימי נעוריהם – שיירים עלובים ודלים שדהו ונבלו והפסידו כל כוח חיוניותם המעטה שהבהבה בהם לפני עשרים או שלושים שנה?
כל הירידה הנפשית והמוסרית של הציונות הבעל-בתית בולטת יותר מכל ביחסם לחלוצי העבודה בא“י. במקום לראות בהם את מגשימי חלומם ומקיימי שאיפתם, הם מקוננים וקובלים על הקרע הסוציאלי ועל הצביון המעמדי – כאילו חלוצים אלו היו יותר נאמנים לציונות ולדבר התקומה בארץ אילו הוסיפו להיות בא”י, כהוריהם בגולה, סוחרים וחנוונים, מוכרי גזוז וספסרי תפוחי זהב, סרסורי מגרשים ומלווים בריבית ומתפרנסים על עבודת זולתם. כל התאניה של הציונות “הכללית” על שאין לה המשך בארץ, וכל הנסיונות המפוקפקים הנעשים להקים תנועות “כלליות” וחלוצים “לאומיים” – מבלי לנגוע בתעלולי הרשע והפרובוקציה של ההיטלריזם הריביזיוניסטי – מגלים את כל הטמטום וחוסר ההבנה הציונית של עסקני הציונות “הכללית”. האם נוער ציוני “כללי” זה – במידה שיהיה נאמן לתעודתו החלוצית ולייעוד הציוני האמיתי: לטפח את מפעל העבודה בארץ ולהשתתף בגופו בבניין הארץ – יהיה שונה במשהו מהחלוצים והפועלים “השמאליים” אשר הציונים “הכלליים” רואים בהם משום מה זר ואויב?
תנועת הפועלים אין לה כל יסוד להשתתף בתפיסה מטומטמת וקצרת-ראות זו. אנו לא נפלה בין חלוץ וחלוץ, בין פועל ופועל לפי השם אשר בו ידגול ולפי המפלגה אשר עליה יימנה. השאלה הקובעת את ענייננו היא: מהי משאת חייו של החלוץ, מהו אורח חייו של הפועל, מה יסוד אמונתו הציונית של הנוער: האם משטר בצע, ריב עמים ושנאת פועלים, – או חיי עבודה לשם גאולת העם ובניין הארץ ודאגה נאמנה לכל חלקי היישוב מתוך שוויון-זכויות, מבלי פריביליגיות מעמדיות? כל צעיר יהודי השואף לעבודה בארץ, כל חלוץ וכל פועל – תהיה השקפתו האידיאולוגית מה-שתהיה – שותף נאמן הוא למפעל ולתנועה של הפועל הא"י. ולא מפני שאין ערך לאידיאולוגיה ולתפיסות עיוניות – אלא שאין אלה מכריעות בתנועה העומדת על הגשמה. הבחינה הקובעת כאן היא – מעשה ולא מדרש. השם ציוני “כללי” אינו אומר עכשיו כלום. בכתר זה משמשים על פי רוב ציונים מעמדיים, שכלל האומה וכלל היישוב בעיניהם המה הבעלי-בתים. אולם יש עדיין ציונים כלליים ששמם לא נתרוקן עדיין מתכנו. לגבי ציונים כלליים אלה ציבור הפועלים אינו גוף זר ועויין – אלא חלק עיקרי ורב ערך במערכת הכוחות הציונים. בקרב הדור ההולך של הציונות הכללית מספר האחרונים הוא לא רב – אולם בקרב הנוער הציוני הכללי היחס הכמותי הוא הפוך. נוער זה, על פי טבע הדברים, מסוגל להיות נאמן לעיקרים של הציונות, ומתוך נאמנות זו כשהיא לעצמה, גם אם באידיאולוגיה הסוציאלית הוא שונה מאתנו – אין למעשה ניגוד חשוב בינו ובין ציבור הפועלים, ובבואנו לגייס את הנוער החלוצי למען הבראת התנועה הציונית וחידושה – נמצא בנוער כללי זה בני ברית וחברים למעשה – אם גם נפגוש אותם בתוך ציוני מפלגות שונות להלכה.
בארצות מזרח אירופה וגם בכמה ארצות מרכז אירופה – הנוער החלוצי מהווה כבר היום את הכוח העיקרי בציונות, הציונות “הכללית” הבעל-בתית בארצות אלה מתפוררת ושוקעת. בשלושת הקונגרסים הציונים האחרונים, שבהם החלה שיטת הבחירה החדשה על פי השקל האחיד – ירדו הציונים הכלליים מרוב מוחלט של 54 אחוזים בקונגרס הט“ו, עד 47 אחוזים בקונגרס הט”ז – ולבסוף עד 33 אחוזים בקונגרס הי"ז – הקונגרס האחרון.
לעומת זאת אגף העבודה, שמנה רק 8 אחוזים בקונגרס הי“ב – הראשון לאחר המלחמה – גדל בלי הרף מזמן שהחלו הבחירות על פי שיטת השקל האחיד. בקונגרס הט”ו מנה אגף העבודה 22 אחוזים מכל צירי הקונגרס, בקונגרס הט“ז – 26 אחוזים, בקונגרס הי”ז – 29 אחוזים, לא בהרבה פחות מהציונים “הכלליים” למיניהם. למעשה אין הציונים הכלליים מהווים ולא יהוו בעתיד הקרוב חטיבה אחת. בציונות הכללית מתבלטים שני זרמים מתנגדים: הזרם המעמדי הבורגני, שהתנגדותו לציבור הפועלים הולכת וגדולה, ובאותה מידה הולך ומתרוקן תכנו הלאומי ומתגברת התנכרותו לכל הערכים והתביעות של כלל-הציונות; והזרם השני, השומר על המסורת הראשונה של הציונות הכללית לעמוד פחות או יותר בברית את החלוציות העובדת. מעין דיפרנציאציה כזו יש לראות במידה ידועה גם במזרחי, אם כי מפלגה זו מהודקת ומלוכדת הרבה יותר מהציונים “הכלליים”, וגם במזרחי הולך וגדל נוער חלוצי מיועד לעבודה בארץ, אשר למרות המחיצה הדתית-הפוליטית, מסוגל הוא לשמש בן ברית ושותף לכלל העובדים.
אמריקה היא הארץ היחידה המכילה יישוב יהודי המוני – הקיבוץ היהודי הכי גדול בעולם – מבלי שהיתה בה עד הזמן האחרון תנועה חלוצית. אולם גם פה מכשירים השינויים העצומים שחלו במצב הכלכלי וביחוד במצב המוני-ישראל – את התנאים לצמיחת תנועה חלוצית. גם בשביל יהודי אמריקה פוסקת א"י מהיות עניין לפילנטרופיה לאומית, עניין של עזרה לאחים הסובלים במזרח אירופה, ונהפכת לשאלת חיים ועתיד של יהודי אמריקה גופם. והנוער הוא בלי ספק האלמנט הכי רגיש הנענה לשינוי זה, וכבר רואים אנו ניצנים חשובים של נוער חלוצי, לא רבים בכמותם, אבל בני קיימה ונותני תקווה לפי איכותם. ואם תנועתנו תיענה לתביעת-הנוער האמריקני ותקדיש כוחות ואנשים לא רק לתעמולה ואוסף כסף, אלא גם לחינוך הנוער, יש תקווה שגם בארץ זו יפרוץ מעיין החלוציות ואז ישתנו פני התנועה הציונית בארץ רבת-משקל זו.
חילוף המשמרות הנדרש בתנועה הציונית אינו לגמרי מן הנמנעות – והדבר תלוי בעיקרו מהכשרון והאמצעים לגייס את הנוער החלוצי, שיחד עם הפועל העברי בארץ וקומץ הציונים הנאמנים מהמפלגות השונות מסוגם של אוסישקין, גרינבום וקורט בלומנפלד, יפיחו רוח חדשה בהסתדרות הציונית, ויכשירוה למילוי תפקידה ככלי עממי להגשמת הציונות. לשם כך יש צורך גם בריאורגניזציה יסודית של ההסתדרות הציונית. במצבה הנוכחי אין ההסתדרות הציונית העולמית אלא פיקציה – כי בארצות אין הסתדרויות ציוניות מאורגנות ובנות פעולה, ובלי סניפים ארציים אין ההסתדרות העולמית אלא מסגרת ריקה.
המוסד היחיד של ההסתדרות הציונית הקיים בפועל – זהו הקונגרס הציוני, אולם מחוסר מכשיר אירגוני פעיל ואחראי בכל ימות השנה שיקיים החלטות הקונגרס ויעשה את רצונו – נהפך הקונגרס, המתאסף לזמן קצר אחת לשנתיים, לבמת-מישחק פרלמנטרית, שאין בו כל תוכן יוצר וכל תוכן מחייב. “ההצגה” הפרלמנטרית של ריב מפלגות, התנגשות האופוזיציה ב“שלטון”, הוויכוחים “הפוליטיים”, המשברים “הקבינטיים” והרכבת “הממשלה” והצבעות על התקציב – יש בה כדי לספק את היצר “הממלכתי” של בעלי “הציונות הצרופה”, אולם אין בכוחם של להטים פרלמנטריים אלה, המתרחשים בחלל ריק, לקדם במשהו את הציונות המתגשמת. מאחורי הקונגרס אין כוח מאורגן שעומד לשירותו. בהנהלה בלבד, הנבחרת בקונגרס, לא סגי. מלאכת התנועה הציונית לא תיעשה ע“י הנהלה, אלא ע”י נושאי התנועה ברחבי הגולה. אירגון הנושא הזה בכל ארץ וארץ הוא תנאי קודם להפעלת התנועה והפראתה.
ההסתדרות הציונית נוסדה כהסתדרות אחידה במסשטב עולמי עם סניפים אחידים בכל ארץ וארץ. במשך הזמן נתהוו אגפים. האירגון הארצי שימש גם לאחר יצירת האגפים יסוד ראשי להסתדרות. אולם במשך הזמן הלכה ההתבדלות וגדלה. האגפים כמעט שאכלו את ההסתדרות הארצית. בינתיים נשתנה האופי של ההסתדרות הארצית. מסניף ההסתדרות הציונית העולמית נהפכו ההסתדרויות הארציות בכמה ארצות, ביחוד במזרח אירופה, למפלגות פוליטיות של החלק הבעל-בתי בציונות. התנועה הציונית נהפכה ללוח-קפיצה בשביל עסקנים וקרייריסטים שאין בעצם כל יחס וקשר בין עסקיהם ופעולתם ובין הפעולה הציונית של ההסתדרות העולמית. הבחירות לפרלמנטים ולסיימים, לעיריות ולקהלות נעשו לעיקר, וכל עניין הציונות וא"י – לטפל ויוצא דופן. שם הציונות נישא לשוא בפי המנהיגים הארציים והמקומיים של ההסתדרות הציונית כביכול.
אגף העבודה, מתוך אי שייכותו למפלגה הפוליטית הבעל-בתית, לא השתתף בהסתדרות הציונית הארצית. ועם כי בכמה ארצות היה אגף העבודה הכוח העיקרי והראשי בציונות המאורגנת, כפי שנתגלה בבחירות לקונגרסים, לא היה לו כל משקל ומקום בהסתדרות הציונית הארצית, כי משום מה זיהו את הציונות סתם, בלי שם לואי, עם הציונות הבורגנית, וזאת גם באותן הארצות שציונות זו הפסידה את כל ערכה, כוחה ומשקלה.
בהתקנת השקל האחיד הורחקה תקלה גדולה מהתנועה הציונית. המנדטים לקונגרס חדלו להיות הקנין הפרטי של הגוף המרבה לשלם בעד שקלים, ונעשו לענין של בחירת השוקל. את התיקון הזה של השקל האחיד יש להרחיב על כל שטח האירגון הציוני. יש להקים הסתדרות ציונית אחידה בכל ארץ וארץ. המפלגות הציוניות יישארו גם להבא, כמובן. אולם התא הארצי של ההסתדרות העולמית לא תהיה המפלגה (ה“זונדר-פרבנד” או ה“לנדס-פרבנד”, שגם הוא אינו אלא מפלגה) – אלא צירוף כל השוקלים שבאותה הארץ בלי הבדל מפלגה וזרם. כמו שלקונגרס הציוני בוחר כל שוקל באופן ישר, אמנם כל אחד את צירי מפלגתו, כך יבחר כל שוקל בהסתדרות הארצית האחידה לוועידה הציונית הארצית. וועידה זו תקבע את הפעולה הציונית בארץ ותבחר בהנהלה – הנהלה קואליציונית או מעור אחד לפי הרכב הכוחות בוועידה, כאשר עושה זאת הקונגרס הציוני, – והנהלה זו תנהל את כל הפעולה הציונית והארץ-ישראלית בארצה, כמובן לפי החלטות הקונגרס ותחת הפיקוח של הנהלת ההסתדרות העולמית: תעמולה ציונית, משרד א"י, קרנות וכדומה. ההסתדרות הארצית המשתפת בתוכה את כל המפלגות והזרמים, אינה יכולה, כמובן, לטפל “בעבודת ההווה”, שהיא נשארה גם להבא ברשות המפלגות הציוניות. חוג פעולתה וסמכותה של ההסתדרות הארצית האחידה הוא אידנטי עם חוג הפעולה והסמכות של הקונגרס הציוני.
חידוש הציונות והבראתה תלויים לא רק בתיקונים אירגוניים – אלא גם בשינוי שיטת הפעולה. ההסתדרות הציונית פעלה עד עכשיו בלי שיטה ובלי תכנית. כל קונגרס היה קובע תכנית ותקציב לשנה אחת, וכך היה עושה גם הועה“פ בישיבתו בשנה בלתי קונגרסאית. המפעל הציוני, גם מצדו היישובי וגם מצדו הפוליטי, לא ייתכן בלי תכנית מחושבת, תכנית כספית, התיישבותית ומדינית, לתקופות שנים מסויימות, שיש בהן כדי להסיע את הגשמת הציונות משלב לשלב, ומתחנה לתחנה, באופן שיטתי ומכוון. מרכז המפלגה בירר עוד לפני שנה תכנית כזו, גם בשטח העלייה וההתיישבות, גם בשטח הכספים וגם בשטח המדיניות. נסינו להביא תכנית זו לפני הוועדה הפוליטית של הוועד הפועל הציוני בישיבתו האחרונה בלונדון – אולם אורגן זה, בקונגרס הציוני גופא, במצבו הנוכחי אינו מסוגל לשמש מכשיר פעולה ציוני. ובחלל הריק שבו מתאסף ודן הועה”פ, שקע ללא תוצאות גם הבירור הזה.
ובדברנו על תכנית פעולה ציונית שתנועתנו צריכה להציג לפני ההסתדרות הציונית, מתעוררת שאלה: מה הם תחומי התכנית? האם אנו מצטמצמים בתכנית פעולה המכוונת לעלייה והתיישבות עובדת לפי היסודות המקובלים בתנועתנו – ותו לא, או תכניתנו מקפחת את צרכי העלייה וההתיישבות של כל חוגי העם, גם של המעמד העובד וגם של המעמדות האחרים. מתשובתנו לשאלה זו, נדמה לי, תלוי במידה רבה עתידה של התנועה הציונית ושל עמדת הפועל בתוכה. השאלה היא זו: היכולה והצריכה תנועת הפועלים, מתוך נאמנות שלמה לייעודה המיוחד, לדאוג לענייני העם כולו, לא במשטר סוציאליסטי ולאחר המהפכה הסוציאלית, אלא במשטר הקיים ובפרוצס בנייה ממושך כפרוצס הגשמת הציונות? השאלה מוצגת גם בצורה זו: כל מי שאינו שייך למעמד הפועלים ואינו מאורגן בתוכו – האם מן ההכרח שיעמוד כצר למעמד הפועלים ומעמד הפועלם יוכרח להילחם בו, או שמחוץ למיעוט בעל-בתי – מעבידים ובעלי רכוש – הסותר את עניני הפועלים, יש המון עמלים ודלים ועובדים למחצה המסוגלים להיות בעלי ברית למעמד הפועלים במלחמתו על עבודה עברית, הרמת מצב העבודה, ציבוריות דימוקרטית ושוויון אזרחי, חינוך חנם לכל, הכשרה חלוצית לנוער, חלוקת מסים צודקת בעיריות ובקהילות, הון וקרקע לאומי, הוזלת הדירות והקרדיט, בריאות עממית, הנחלת השפה והתרבות לכל וכיוצא באלה?
הצריך מעמד הפועלים לעמוד לבדו, לדאוג רק לנפשו ולהילחם נגד כל מי שמחוצה לו – או שמעמד הפועלים צריך ויכול לבודד את המיעוט הבעל-בתי ולרכז סביבו את המוני העם מתוך עזרה ודאגה נאמנה לצרכיהם וענייניהם המיוחדים, ועל ידי כך לשתף את רוב העם בשאיפותיו, תביעותיו ומלחמותיו וכיבושיו? האם נדונה תנועת הפועלים להישאר תנועה מעמדית בלבד, ז"א סגורה ומוגבלת במסגרת המעמדית שלה – או היא צריכה ומוכשרה ליהפך לעם בתוקף המהפכה הסוציאלית? נדמה לי, שזוהי השאלה המרכזית העומדת בתקופתנו לפני תנועת הפועלים בכל הארצות. שאלה זו בצורה מיוחדת עומדת גם לפני תנועתנו אנו. ועל וועידה זו לתת עליה תשובה. מהתשובה על שאלה זו תלויה עמדת הפועל ביישוב ובציונות.
מעטות הארצות שבתוכן מהווה מעמד הפועלים כשהוא לעצמו את רוב האומה. נצחונו של מעמד-הפועלים, בין בשיטת פעולה פרלמנטרית ובין בשיטת פעולה מהפכנית, יהיה תלוי סוף סוף בכשרונו ויכלתו להיות רוב. מיעוט יכול לתפוס את השלטון רק במקום שהרוב אינו מאורגן ומגוייס. נס כזה נתרחש, לרגל מסיבות היסטוריות מיוחדות, ללנין במוסקבה ולמוסוליני ברומא. דרך זו אינה יכולה להיות הדרך של תנועת הפועלים, מפני שהבורגנות שבכל הארצות למדה לאחר המהפכות ברוסיה ובאיטליה את תורת האלמות והדיקטטורה וידעה להזדיין ולהתגייס, ובכל התנגשות שתבוא, בפרלמנט או מחוצה לו – יכריע הרוב. רכישת הרוב, גם אליבא דדימוקרטיה וגם אליבא דדיקטטורה, היא הגורם המכריע בחשבון האחרון. ואם במדינות בנויות השליטות באמצעי-כפייה כך – בתנועתנו שאינה פועלת במכשירים ממלכתיים ואין ברשותה כלי שלטון, אלא מיוסדת על התנדבות חפשית וכוחות מוסריים (הנובעים אמנם מתוך צרכים חיוניים), על אחת כמה וכמה שאין התנועה יכולה לבצע את שליחותה בלי שתישען על רצון הרוב, רוב ביישוב ורוב בציונות.
מעמד הפועלים אינו דומה למעמד הבעל-בתי, “מעמדיותו” של הפועל העברי בארץ היא ביסודה ובמהותה לאומית; “לאומיותו” של הבעל-בית היהודי בארץ היא ביסודה ובמהותה מעמדית. הפועל העושה באמונה את שליחות האומה והציונות – מוכתר על ידי מתנגדיו בכתר מעמדי. הבעל-בית הסותר מתוך ענייניו המעמדיים הצרים את צרכי האומה – מכתיר את עצמו בכתר לאומי. גם כשמשתמשים ביחס לשני המעמדות בשם אחד, כשאומרים מעמד הפועלים ומעמד בעלי-הבתים – יש אונאה וטעות בשימוש של המלה מעמד בהוראה שוה לגבי שניהם. האידנטיות האמיתית היא רק במלה – ולא בתכנה. לא הרי מעמד הפועלים כמעמד בעלי הבתים. מעמדיותו של בעל הבית עומדת בסתירה לכלל האומה, ז"א לרוב מניינה ורוב בניינה של האומה. מעמדיותו של הפועל נמצאת בהתאמה לכלל האומה. כלומר: לרוב בניין ורוב מניין של האומה. בעמדו לפני הסתירה נשאל בעל הבית: מה עדיף: האינטרס של המעמד או האינטרס של העם. שאלה זו אינה עומדת בפני הפועל. האינטרס המעמדי והאינטרס הלאומי מזדהים, האינטרס המעמדי אין פירושו האינטרס הפרטי של הפועל הבודד, אינטרס זה יש שיבוא בסתירה גם את האינטרס הלאומי וגם את האינטרס המעמדי. המדובר על האינטרס של כלל-הפועלים והאינטרס של כלל-העם. בין שני אלה אין ניגוד וסתירה.
לא יִכּוֹן עם עברי במולדתו וארץ לא תיבנה בלי מעמד פועלים כביר-אונים בכמותו ואיכותו, אבל לא יקום גם מעמד פועלים בלי עזרת העם. תנאי לכך היא תנועה ציונית רבת-פעלים וישרת דרך. ותנועה כזו לא תתקיים אם תנועת הפועלים לא תהיה לתנועה עממית. הפועל אינו יכול לוותר על זכותו וחובתו כאחת להיות רוב ביישוב ובציונות – כי זוהי שאלת גורל לו, ליישוב ולציונות. ה“ברוגז” הלאומי שנקט בו הבוּנד לא היה לנחלת הפועל העברי בארץ. הפעולה המעמדית והפעולה הלאומית נשתלבו בתנועתנו מבלי היפרד – ובשילוב זה מקור כוחו וסוד כיבושיו של הפועל הא"י. הרחבת התחומים כדי היקף פעולה עממית ביישוב ובציונות לא תיעשה על חשבון הפעולה המעמדית. למען ישמש הפועל עוזר רב אונים ומדריך נאמן להמוני העם הרחבים – יש צורך בהתלכדותו האמיצה ובהתבצרותו האירגונית והמשקית בתוך הסתדרותו המעמדית, כי בלעדיה ייהפך לאבק אדם חסר אונים ומחוסר ערך. אולם רק בברית עם חוגים עממיים יתגבר הפועל על מכשיליו, ורק בעזרתם ימלא את שליחותו בארץ ובעם. ברית זו יש בה ברכה משולשת וצורך משולש: למעמד הפועלים, להמוני העם, ליישוב ולציונות.
תל-אביב, ד חשוון תרצג (“דבר” 1922)
מסקנות
מאתדוד בן־גוריון
א. הגשמת הציונות – הפתרון הממלכתי הארצי של שאלת העם היהודי במילואה – מחייבת אמצעים לאומיים ממלכתיים, והעם היהודי המחוסר מדינה ונטול כוח ממלכתי, יכול למלאות את חסרונם רק בגיוס התנדבות לאומית ויצירת כלים אירגוניים, כספיים ופוליטיים הנשענים על רצון העם וצרכיו ההיסטוריים, אם כי אינם ביסודם כוח כפייה ואמצעי שלטוֹן.
ההסתדרות הציונית נועדה להיות המכשיר המרכזי לשם אירגון העם העברי וגיוס כוחותיו ואמצעיו – המוסריים, הפוליטיים, הכספיים והאישיים – להגשמת הציונות.
שום מפעל ואירגון חלקי אינו יכול לתפוס את מקום המפעל והאירגון הכללי, המיוסד על אשיות עממיות, והמשתף בתוכו את כל חלקי העם בלי יוצא מן הכלל.
ב. רפיונה של ההסתדרות הציונית, חוסר אונה להיענות לצרכי העלייה וההתיישבות, ביחוד בשעה זו של גאות הפעולה היישבנית ותגבורת השאיפה והצורך של המוני ישראל לעלייה – אינם תלויים אך ורק בגורמים שאין לתנועה שליטה עליהם, כגון משבר כלכלי, אסונות פוליטיים וכדומה, אלא נובעים במידה רבה מההתפוררות הפנימית, האירגונית והרעיונית, מסילוף דרכיה והסתרסות רצונה של “הציונות הכללית”, שהיוותה עד עכשיו רוב מניין ורוב בניין של ההסתדרות הציונית.
ג. הציונות הבעל-בתית, המתעטפת עדיין באיצטלה של “ציונות כללית”, מגלה יותר ויותר את אפיה המעמדי הצר. מתוך אינטרסים מעמדיים ויצר מעמדי מתרוקנת ציונות זו מכל תוכן לאומי ממשי ומתכחשת ביודעים ובלי יודעים לכל הערכים העיקריים והתביעות החיוניות של הציונות המתגשמת והיישוב בארץ, בכל מקרה שהאינטרסים והיצרים המעמדיים של בעל הבית מתנגשים בערכים ותביעות אלו.
ד. הציונות הבעל-בתית, בחלקה הגדול, משלימה עם החרם הקיים בחלק של המשק היהודי, בעיקר במושבות, נגד העבודה העברית, ולא עוד – אלא שהיא נותנת סעד מוסרי, ציבורי וחמרי לחוגים המטיפים בגלוי נגד עבודה עברית מלאה בכל רחבי המשק היהודי.
היא מתנקשת בעלייה העובדת ובתנועה החלוצית וחותרת תחת משען ההגשמה הנאמן והעיקרי של התנועה הציונית. היא מזלזלת בקרנות הלאומיות ומתנכרת לצרכי ההתיישבות ולתביעת הקרקע וההתאחזות של העובדים והמוני העם הדלים, שאין ביכלתם להתערות בקרקע המולדת בלי עזרת הון לאומי וקרקע לאומי.
היא נותנת בארץ-ישראל יד לנסיונות-ההרס של צוררי הפועל היהודי לערער את אחדות העובדים, לפלג את אירגונם, לסכסך פועל בפועל בארץ, ומסייעת לפירור התנועה החלוצית והריסת שלמותה בגולה.
היא תומכת בידי אלה החותרים תחת זכות-האזרח של העובד ודלת-העם במוסדות השלטון העירוני והאבטונומיה הלאומית, והיא עוזרת בגלוי ובסתר בנסיונות לפורר את כנסת ישראל, מוסדותיה ומפעליה הכלליים, למען חזק את השלטון המעמדי של קומץ בעלי-בתים בעיר ובמושבה.
ה. הצרכים והשאיפות של מעמד הפועלים עולים בקו הצרכים והשאיפות של כלל-האומה. בפעולתו בתנועה הציונית וביצירתו ובמלחמתו ביישוב ממלא הפועל העברי שליחות לאומית ומעמדית כאחת.
ו. מלחמת הפועל היהודי על השלטת עבודה עברית מלאה בכל ענפי המשק היהודי הנבנה בארץ, על תיקון מבנהו הכלכלי והחברתי של העם היהודי והעברת המונים לחיי-עבודה ויצירה פרודוקטיביים בארץ, על הון לאומי וקרקע לאומי לשם האחזת ההמונים מחוסרי האמצעים והושבתם על הקרקע, על ביטול הפריביליגיות המעמדיות, על חלוקה צודקת של עול המסים, על זכות האירגון, העבודה והאזרח של כל יהודי מבלי כל הפלייה, על הנחלת הלשון העברית ואוצרות התרבות לכל הדור היהודי הצעיר ולכל אישי האומה בלי הבדל ופדות, על הגברת החינוך החלוצי בקרב הנוער היהודי והכשרתו לתפקיד ההגשמה בארץ, על ביטול המעמדות המפלגים את האומה ומסכסכים חלק אחד בשני ועל חידוש חיי האומה על יסוד של שויון גמור ומלא של כל אישיה – מלחמה זו היא לא רק מלחמה מעמדית, אלא עיקרי יסודותיה של התנועה הציונית וצרכיה החיוניים וההיסטוריים של האומה העברית בכללה.
ז. הבראתה וחידושה של התנועה הציונית; הכשרת ההסתדרות הציונית למילוי תפקידיה האחראים והקשים בשדה העלייה וההתיישבות ובחזית הפוליטית; שמירת העניינים והערכים הלאומיים והסוציאליים בציונות המתגשמת וביישוב הארץ-ישראלי – מחייבים חילוף משמרות בהסתדרות הציונית וחיזוק יסודותיה האירגוניים במרכז ובסניפים ותיקון שיטת פעולתה היישובית והפוליטית.
ח. תנועת הפועלים הארץ-ישראלית שנשאה באמונה ובהתמדה למעלה מחצי יובל שנים בעול המפעל הא"י של הציונות המתגשמת, נתבעת עכשיו להעמיס על עצמה את עול התנועה וההסת' הציונית במלואן, ויחד עם החוגים והאישים במחנות ציוניים אחרים אשר נשארו נאמנים ליסודות הלאומיים, העממיים של הציונות, עליה להציל את ההסתדרות הציונית מהתנוונות והתפוררות.
מיכולתה וכשרונה של תנועת הפועלים לשאת באחריות המלאה של ההסתדרות הציונית, לכוונה ולהדריכה – תלוי גורל התנועה. ועל מפלגות העבודה והנוער החלוצי בארץ ובגולה לגייס את כל כוחותיהם למען הוות כוח וגורם מכריע בקונגרס הציוני, בהסתדרות הציונית העולמית ובסניפיה הארציים.
ט. הקונגרס וההסתדרות הציונית העולמית אין להם כיום מכשיר פעולה ומסגרת אירגונית בארצות. במקום הסתדרויות ציוניות ארציות קיימות מפלגות המוציאות את כל מרצן וכוחן על התנגחות הדדית ובמקרה הכי טוב על פעולה פוליטית ציבורית מקומית, ולפעולה הציונית והארץ-ישראלית אין כמעט דורש ושוחר. לשם יצירת מכשיר-פעולה ומאסף למחנות הציוניים המפולגים יש צורך להקים בכל ארץ וארץ הסתדרות ציונית אחידה, אשר כל ציוני שוקל שקל, בלי הבדל מפלגה וזרם, ישתתף בה באופן ישר ואישי. הסתדרות אחידה זו והנהלתה הארצית, אשר תיבחר בוועידת כל השוקלים הציוניים שבאותה ארץ – יטפלו בכל הפעולות – ורק באותן הפעולות שהקונגרס הציוני העולמי דן ומחליט בהן: תעמולה ציונית, פעולת הקרנות, סידור העלייה וההכשרה, גיוס הון ואנשים לבניין הארץ וכדומה. כל “עבודת ההווה” תישאר כמקודם אך ורק ברשות המפלגות הציוניות, וההסתדרות הארצית, המשתפת בתוכה את חברי כל המפלגות, לא תתערב בפעולה זו.
י. הפעולה הציונית המכוונת לתכלית היסטורית אינה צריכה להעשות כאשר נעשתה עד עכשיו באקראי, משנה לשנה, “מיד לפה”. למפעל הציוני דרושה שיטת-פעולה תכניתית לתקופת שנים מסוימת, אשר תקח בחשבון את התנאים והאפשרויות שבארץ. הצרכים והכוחות של העם בגולה, המסיבות הפוליטיות והיחסים הבין-לאומים בתקופה הנידונה.
הבירור שנעשה בכיוון זה על ידי מרכז המפלגה בשנה האחרונה – צריך להתגבש על ידי המפלגה בתכנית-פעולה התיישבותית כספית ומדינית לתקופת 5 השנים הקרובות, תכנית עלייה והתיישבות שיטתית, מלווה לאומי או ממלכתי, ומשא ומתן מדיני על תכנית הפעולה עם הגורמים המכריעים.
יא. תכנית-הפעולה הציונית של תנועת הפועלים לא תצטמצם בתחומי העלייה וההתיישבות החלוצית – אם כי זו צריכה להשאר גם להבא הלוּז של הפעולה הציונית – אלא תקיף את צרכי החוגים העממיים הרחבים ותאפשר את עלייתם של המוני העם והשתרשותם בארץ על יסודות פרודוקטיביים בריאים, ותהא מכוונת גם למשיכת ההון הפרטי לארץ בתנאי של העסקת עבודה עברית.
יב. עם הגברת האירגון העצמי של מעמד הפועלים וביצור עמדותיו הכלכליות, היישוביות והחברתיות בארץ, עם ליכוד והגברת התנועה הציונית הסוציאליסטית לכל חלקיה בגולה (מפלגות העבודה, הנוער החלוצי, הליגה למען א"י העובדת וכו'), מוטל על תנועתנו להושיט יד אחים לכל החוגים העממיים הרחבים, דלת העם והמוניו, החוגים העמלים, המתרוששים, לסייע לאירגונם ולהגיש להם עזרה נאמנה לשם הגנה על ענייניהם החיוניים וזכויותיהם האזרחיות והאנושיות, לשם הרמת מצבם התרבותי והחברתי, לשם הבראת יסוד קיומם הכלכלי, לשם עזרה לעלייתם והעברתם לחיי עבודה והתאחזותם בקרקע בארץ, ולשם שיתופם במלחמת מעמד הפועלים על העיקרים הלאומיים, הסוציאליים והעממיים בחיי הישוב ובתנועה הציונית.
הפועל העברי הרואה את עצמו כשליח העם כולו והנושא באחריות מלאה לגורל המפעל הציוני, התנועה הציונית ועתיד היישוב – קרוא להקיף במלחמתו וביצירתו, במאמציו ובכיבושו את צרכי העם ושדרותיו הרחבות, ומחייב עזרה ודאגה נאמנה לצרכי ההמונים, ומתוך רצון לשתף במלחמתו ובשאיפותיו את רוב העם – יקיים את שליחותו ויבצע את חזונו ההיסטורי.
תל-אביב, ו כסלו תרצג [הפועל הצעיר 11]