רקע
דוד בן־גוריון
ד. ברשות עצמנו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עיינות הוצאת ספרים; תשט"ו.

(מהוויכוח בוועידה השלישית של “אחדות העבודה”)


הפרובלימה המרכזית שלנו היא עלייה, עלייה רחבה של עובדים, התערותם בעבודה ובהתיישבות. זוהי שאלת השאלות, ולא התאמת חיינו לדוקטרינה זו או אחרת. אין אנו חובשי בית־המדרש המתפלפלים בהלכות יצירה עצמית – אנו כובשי־ארץ שהעמדו לפני קיר־ברזל ועליהם לנפצו. מהיכן נשאב את הכוחות והאמצעים הדרושים לכבוש הארץ בזמן המועט שהניחה לנו ההיסטוריה?

התנועה הציונית הכללית נכשלה, הגיעה עד משבר. לא נמצאו ולא נתגלו בה אותם הרצונות ואותם המאמצים שרגע קטסטרופלי זה מחייב. אנו בארץ ראינו זאת ונוכחנו: אין תנועה זו מוכשרת לגדולות שהוטלו עליה.

– – – זה כחמש־עשרה שנה הכרנו שהעבודה היישובית שנעשתה לפנינו בנויה על יסוד רעוע, ונסינו דרך חדשה. לא מתוך שאיפה לעצמיות וחידושים, אלא מתוך הכרה שאין עבודה זו עבודה ציונית, שהיא סותרת את מהותה הפנימית של הציונות – התחלנו בעבודתנו אנו. מבקורת עברנו לפעולה ויצירה עצמית. אולם נשארנו עומדים בחצי הדרך. מחשבתנו לא הגיעה לקצה דרכה, שאנו נעשה את העבודה בארץ ברשותנו, והעבודה בחוץ־לארץ, שממנה יונקת עבודתנו בארץ, תיעשה על ידי אחרים. ולא עמדנו על הסתירה הפנימית: שתנועה שאינה תנועתנו, שאינה חדורה כולה במגמתנו אנו, לא תוכל להיות המקור והיסוד של עבודתנו.

עכשיו – בשעת משבר זו – התייצבה לפנינו בכל היקפה ועמקה השאלה: באיזו דרך נקים את התנועה הציונית שלנו, – תנועה אדירת רצון ורבת־היכולת, חדורה אחריות היסטורית שתעמוד לפקודת הכיבוש והבנין של הארץ על ידי העובד העברי, ותמציא את האמצעים הדרושים למחייה והתיישבות רבה של עובדים ברשות עצמם.

יצירת רשות ציונית, רשות ציונית של עובדים, הוא תנאי מוקדם ראשון להגשמת הציונות. בלי רשות זו לא תיכון עבודתנו בארץ. בלי תנועה ציונית חדשה העומדת כולה ברשותנו, אין עתיד ותקווה לפעולתנו. התנאי המוקדם השני להגשמת הציונות, הוא יצירת הרשות הכלכלית, המשותפת של מעמד העובדים, אשר תהא שלטת בכל משקינו, מפעלינו וחיינו הכלכליים בארץ, יצירת “חברת־העובדים”.

יצרנו הסתדרות עובדים כללית. תנועתנו בארץ יש לה כל אותם הצרכים ודרכי הפעולה והמלחמה של תנועת הפועלים בכל הארצות, וההסתדרות בצורתה הקיימת מסוגלה לספק את הדרישות הרגילות של התנועה הכללית. אולם אנו איננו הסתדרות פועלים סתם. מלבד התפקידים הרגילים, הכלליים, של הסתדרות הפועלים מוטל עלינו עוד תפקיד מיוחד במינו – כי אנו הננו הסתדרות של כובשים, כובשי ארץ ובוניה. אנו מנהלים עלייה ופעולה משקית וקולוניזציונית ואנו אחראים לגורל הארץ ועתידה.

לתפקיד הזה, תפקיד הכיבוש והבנין, אין ההסתדרות הכללית מותאמת עדיין בצורתה הקיימת. אין ההסתדרות מנהלת את הפעולה הזאת ברשותה. היא אינה אלא מתווך בין עובדי המשקים ובין נותני האמצעים והעבודה. אין היא שלטת במשקים ואין לה ערובה שהמשקים יעמדו לפקודת עבודתנו ההיסטורית, וברשות המעמד העובד, גם לאחר שלא יהיו זקוקים עוד לתקציבים ולסרסרות של מוסדות ההסתדרות. המפעלים הכלכליים שלנו הם מפוררים, ומפני כך – חדלי־אונים ודלי־ערך. אין התאמה וכיוון בפעולתם ומשום כך אין יכולים להפיק מהם את התועלת המכסימלית המוכרחה, ואחרון אחרון חשוב – אין האמצעים הדרושים להרחבת פעולתנו המשקית וביסוסה. ועלינו להקים את חברת־העובדים אשר תשלוט בכל המשקים ותכוון את פעולתם ואשר תסדר את כל חיינו ויחסינו הכלכליים כלפי פנים וכלפי חוץ ותרכוש את האמצעים הדרושים לבנות את משק העובדים בארץ.

השאלה הגדולה היא קודם כל שאלת האמצעים. ואת הפתרון לשאלה זו עלינו לחפש בשני מקומות: בפנים, בתוכנו, ובחוץ – בתנועה שלנו בחוץ־לארץ. קיומנו הכלכלי בארץ הוא היסוד והבסיס הראשון לריבוי האמצעים, הוא גם המפתח לאמצעים בחוץ. אין אנו בעלי־רכוש ואין לנו הון אגור. אולם קיימים אנו בעבודתנו, המספקת, אם גם בצמצום ובדוחק, את צרכינו. ציבורנו גדל, אנו מונים עכשיו כעשרים אלף נפש, בערך רבע מכל היישוב העברי בארץ. אנו מוציאים למחייתנו סכומים עצומים. אילו עשינו חשבון היינו מוצאים, שאנו מוציאים להספקתנו כמיליון פונט לשנה, אם לא יותר.

על ידי ריכוז ההספקה ברשותנו, הספקת כל העובדים על ידי העובדים במוסד אחד כללי, אנו מרכזים בידינו סכומים עצומים, העולים על כל התקציבים השונים למיניהם, שחלק גדול מהם יוכל לשמש לשם ביסוסם והרחבתם של משקינו בכפר ובעיר. אין אנו יכולים להכין פה בארץ ובעבודתנו אנו את כל הדרוש לקיומנו ולקיום משקינו. לא רק עכשיו כי אם גם להבא נהיה זקוקים לפרי תוצרת חוץ. גם הארצות העשירות ביותר אינן מספיקות לעצמן את כל צרכיהן מתוצרתן הן. ומה גם ארץ דלה וקטנה כארצנו. אולם יכולים אנו להכין את רוב צרכי המזון, הנעלה והלבשה, וכן גם חלק גדול של צרכים אחרים פה, בעבודתנו הקיבוצית, בתוצרת משקינו בכפר ובעיר.

באמצעי ההספקה המרוכזת בידינו, אנו מבטיחים לנו הון קיים משלנו, הון שילך ויגדל משנה לשנה עד רבות מספרנו בארץ, לביסוס משקינו והרחבתם. זהו היסוד הראשון ליצירת הכלכלה העצמית שלנו, – כלכלה עצמית בלתי־תלויה באחרים.

“המשביר” צריך היה למלא את התפקיד הזה, אולם בצורתו הקיימת אין הוא מסוגל לכך. “המשביר” עכשיו אינו מוסד הספקה כללי של ציבור הפועלים. אין הוא מקושר באופן ישר את הפועלים ואין רוב הפועלים משתתפים בו וניהנים ממנו. “המשביר” הוא עכשיו עסק של בעלי מניות, העומד בקשרי מיקח וממכר את רוב המשקים החקלאיים ואת המשרד לעבודות ציבוריות ורק במקצת ובאופן בלתי ישר עומדת הנהלתו תחת השגחת ההסתדרות. למען יהיה “המשביר” מכשיר ההספקה הכללי של כל ציבור הפועלים, עליו ליהפך למוסד של העובדים המאוגדים בתור ניהנים. כל חבר ההסתדרות צריך להיות חבר בחברת הספקה זו. סידור ההספקה ברשותנו זוהי הפעולה המשקית האחת המשותפת לכל הפועלים, בין אלה שעובדים במשקי ההסתדרות ובין אלה שעובדים במשקים פרטיים, והיא גם היסוד והסעד לכל שאר ענפי יצירתנו הכלכלית.

ברור שאמצעי ההספקה בלבדם לא יספיקו לבנין המשק שלנו. אין הבור מתמלא מחולייתו. ועלינו למצוא אמצעים מן החוץ. וקודם כל ובעיקר – קרדיט. ועלינו להכין ולהכשיר את הבסיס להשגת הקרדיט. עלינו לברוא את הרשות הכלכלית המשקית, שהיא תקבל בקרדיט ובדרכים אחרות את האמצעים לבנין המשק.

רכוש משקי העובדים הוא עכשיו בלי בעלים. באופן פורמלי אמנם יש לו בעלים, מבחינה כלכלית הוא כאילו הפקר. הבעלים הפורמליים, ההסתדרות הציונית, יק"א ומוסדות לאומיים אחרים שהשקיעו במשקים את הונם, אינם מנהלים את המשקים ואינם מפקחים על פעולתם. עובדי המשק אינם קבועים ואחריותם על המשק והרכוש אינה קבועה. וברגע שייקבעו בתמידות במשק והמשק יהיה בפועל משקם הם – ייהפכו המשקים למשקים פרטיים של קבוצות שותפים אשר יהיו לרועץ למעמד הפועלים כולו ויפנו עורף לצרכי העלייה.

הדרך היחידה, הדרך הכלכלית והחברתית כאחת, המתאימה לצרכינו ולשאיפותינו, ביחס למשקי העובדים כולו, לרשות מעמד העובדים המסודר לשם פעולתו המשקית־הכלכלית ב“חברת העובדים” מאושרת ומקויימת כחוק וכדת.

ההסתדרות הכללית בצורה של “חברת עובדים” צריכה להיות שלטת בכל משקי העובדים בכפר ובעיר, בחקלאות ובחרושת. חברת עובדים זו בעלת המשקים המרכזת בידה את כל הפעולה הכלכלית בארץ, את פעולת ההתיישבות, ההספקה, הקבלנות והתעשיה הקואופרטיבית היא תהיה המכשיר שלנו בהשגת הקרדיטים והאמצעים. חברה זו תייסד את קרן ההתיישבות של העובדים, וכל האמצעים הלאומיים הנועדים להגברת עליית העובדים והתיישבותם בארץ יכנסו לתוך קרן זו. המשקים הקיימים ישמשו בסיס לקרדיט וכל משק חדש אשר ייבנה באמצעינו – יגדיל ויחזק את בסיסנו: הקרדיט.

“חברת העובדים” לא תהיה חברה של רכוש אלא כשמה: חברת עובדים. מניית החברים תיקבע בשיעור קטן שכזה, שכל פועל, חבר ההסתדרות, יוכל להשתתף בחברה. אולם החברה תוכל על יסוד הונה הכללי, משקה והכנסותיה, לסדר הלוואות פנימיות בארץ בתוך חבריה, וכן גם הלוואות בחוץ, בצורת מניות־ריוח, מבלי זכות דעה או בצורה של אובליגציות המשתלמות לזמנים ארוכים. הבתים אשר החברה תבנה לחבריה ישמשו ערובה להלוואות אפותיקאיות וכל שאר ענפי הקרדיט.

וקרן ההתיישבות אשר תרכז סביבה את כל מרצה של תנועתנו בעולם, תהיה למוסד הכספי הראשי של חברת העובדים בפעולתה היישובית בכפר ובעיר.

במשק הקואופרטיבי של תנועת הפועלים העולמית, בקואופרציה האנגלית והאירופית, נמצא בן־ברית כלכלי לפעולתנו הקואופרטיבית בארץ. אנו נמציא לפועלי אנגליה את פרי הארץ, את התוצרת החקלאית שלנו, ונקבל תמורתה מכונות וחמרים שמוצאם מאנגליה. עם ביסוס עבודתנו ופירסומה בתנועת הפועלים בעולם נרכוש במשך הזמן גם קרדיט מהקואופרטיבים האינטרנציונליים להרחבת עבודתנו היישובית. גם תנועת הפועלים העברית, שעד היום נשארה זרה ורחוקה למפעלנו – תיכבש על ידי הפעולה שלנו. מפעלנו היישובי, המפעל של “חברת העובדים”, הוא יהיה המפתח ללב הפועל היהודי והוא אשר יבטיח לנו את עזרתו, את אונו ואת הונו.

חיפה, כט כסליו תרפג [קונטרס קיט].


המלצות קוראים
תגיות