רקע
דוד בן־גוריון
ו. חרושת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עיינות הוצאת ספרים; תשט"ו.

חוסר העבודה, בטלה מדלדלת ומדכדכת, מבוכת־יאוש, התמרמרות, עזיבת המערכה – שועה זו בוקעת ועולה זה חדשים מתוך האהלים והמחנות, האספות והעתונות של הפועלים בארץ, והדם רועד ומחלחל בלבות אלפי חלוצינו בכל התפוצה.

מקום התורפה הוא תל־אביב, נקודת ההתרכזות של מחוסרי־העבודה, אך אין זו שאלת המקום. טרם היכינו שרשים עמוקים בקרקע העבודה בארץ. טרם הורחב שטח היניקה וההתערות שלנו במידה כזו שנוכל שאת חוסר־עבודה ממושך באחד המרכזים, בלי זעזועים כבדים, חולניים העלולים לערער ולקעקע את קיומנו בארץ כולה. המועקה הקשה והכואבת של מאות בטלים ורעבים משקעת את מוסדות ההסתדרות בהתאמצויות סיזיפיות ומדלדלת את כוחות הנפש של הציבור ושליחיו. כל המרץ והמחשבה נתונים אך ורק לדאגה אחת – סידורי עבודה בכל תנאי, לסימן מה, להצלה פורתא, בכל מיני קומבינציות, בלי הבחנה אם בעבודות האלו אנו יוצרים נכסים כלכליים בני־קיימה שירחיבו ויחזקו את בסיס העבודה, יסוד קיומנו בארץ, או אם אנו מכלים ומבזבזים את הוננו ואוננו לעבודות טלאי וסרק שאין להן פירות וקיום.

אנו נותנים חילנו לזרים. מתוך לחץ המצב האיום אנו משיגים בהתאמצויות מיואשות אמצעים ציבוריים ולאומיים ובונים במחירי רעב ובלי תשלומים בתים וכבישים לבעלי נכסי דלא ניידי, ובמאמצינו אנו אנחנו מגדילים את הצפעים הציבוריים שכל ארסם נטוי נגד מעמד הפועלים. וכל זאת חלף שנים, שלושת ימי עבודה בשבוע.

מתוך דאגה רבה ונאמנה לעלייה אין אנו מרשים לעצמנו לזלזל בכל אפשרות עבודה שהיא, בכל תנאים שהם, ואנו מוסיפים להתלבט בהמצאת כל מיני הקלות זמניות וחלקיות לחוסר־עבודה. ומדרך־קוצים זו לא נזוז גם להבא.

אולם דרך זו – והבחנה זו חייבים להדגיש ולהטעים בכל מאמצי הכרתנו ורצוננו – אינה יכולה להיות דרך המלך של תנועתנו. אנו לא נחזיק מעמד בארץ אם לא נדע להסתפק במועט ולהאחז בציפרנינו בכל פירור־עבודה ורגע קיום, אבל אנו נכרע וניכשל וניפול בנופלים אם נדגול בהסתפקות במועט, אם ההסתפקות במועט תיהפך לשיטת עבודתנו וכיוונה.

בעבודה לסירוגין, בעבודה מתחלפת, מקרית, בעבודת יומיים, שלושה בשבוע לא נקים בארץ מעמד פועלים ולא נקיים את הסתדרותנו היוצרת ולוחמת, שעליה הוטל מטעם ההשגחה ההיסטורית התפקיד המרכזי והמכריע בתנועה של כיבוש ארץ ותקומת עם ועיצוב חברה חדשה, חברת־העובדים, אשר בשם ציונות תכונה.

אנו נחטיא את המטרה אם נראה בשאלת העבודה רק הדאגה למחוסרי העבודה ונסתפק בדאגה זו. את מצבם של מחוסרי־העבודה אפשר להקל על ידי כל עבודה שהיא, – אבל את בסיס עבודתנו וקיומנו, את גוף הסתדרותנו, את מעמדנו הכלכלי והחברתי, את שורש אחיזתנו ויניקתנו בארץ – נחזק ונבצר ונבטיח רק בעבודה קבועה, תמידית, בטוחה, במשך כל ששת ימי החול, לאורך כל השבועות של השנה ובעבודה שערכה קיים ופירותיה שמורים. עבודה המסוגלת להתפשט מתוכה עצמה ולשמש כלי־קיבול לעלייה מתרחבת וגדלה.

ויצירת אפשרויות רחבות של עבודה כזו היא עכשיו הצורך המרכזי של השעה ההיסטורית. מה טבעה ואופיה של העבודה הזאת?

עד גמר המלחמה היתה החקלאות כמעט המשען היחיד של עבודתנו. עם פרוץ העלייה השלישית גדלה גם פעולתנו ההתיישבותית. במשך ארבע השנים האחרונות גדל שטח החקלאות העובדת פי ארבעה מאשר בעשר השנים הקודמות. עם כל זאת ברור שאין החקלאות, ואם גם יתרחבו תחומיה, מסוגלת לקלוט את העלייה החדשה, גם זו המוגבלת המצומצמת של ימינו אלה, וּודאי שלא תעצור כוח לספק את הצרכים של עלייה גדולה ורחבה, – שבלעדה אין זכות ותוכן ויסוד לכל קיומנו בארץ. ההתיישבות החקלאית היתה והנה ותוסיף להיות חוט השדרה של תנועת העבודה בארץ, המניע המרכזי של העלייה החלוצית, הגשמה המחייה והכוח המפרה של כל פעולתנו. אבל לא נעצום את עינינו בפני גבולי יכלתה. מהחקלאות בלבדה לא תוושע העלייה.

העלייה השלישית שנשאה בחזון ההתיישבות מצאה את הדרך לחקלאות כמעט חסומה וגדורה לפניה ונאלצה להבקיע מסלולים חדשים לעבודה, ובכוחות עצמה כבשה כר־פעולה חדש ויצרה, כמעט בין־לילה, את המכשיר רב־האונים וגדול הפעלים והמאמצים הנקרא בשם “משרד לעבודות ציבוריות ובניין”, שציין קו־פעולה חדש ופתח אפקים רחבים ואפשרויות רחבות בעבודות ציבוריות, ויצר בסיס ותוכן לעליית־האלפים הראשונה – ומי יודע אם לא הוא הוא שהציל את כל התנועה הציונית בתקופה זו של תקוות מופרזות, אפס־פעולה ואכזבות מרות מפשיטת רגל והתרוקנות תכנה.

ומכשיר זה עוד ימלא תפקיד חשוב ואחראי במאמצי העלייה על דרכה רבת המכשולים והפגעים לעבודה בארץ. וההסתדרות ממלאה כרגע שליחות גדולה של העלייה בבצרה ובבססה את המכשיר הזה בצורתו החדשה “סולל־בונה”, בצורת חברה מאושרת בעלת הון משלה בתור הבת הבכירה של “חברת העובדים”.

עם כל זאת הגיעה עכשיו השעה למתוח קו פעולה חדש, רחב, רב־האפשרויות וגדול האופק אשר יפתח מקורות־עבודה חדשים ואשר ישאב כוחות ואמצעים מתוך חוגים חדשים רבי־מספר ועשירי אמצעים ואדירי כשרון המעשה שלא השתתפו עד היום בעבודותינו הקודמות, – ואשר ישמש בסיס נאמן ואיתן ליצירותינו המשקיות בחקלאות ובעבודות ציבוריות.

הגיעה השעה לגשת להקמת מפעלי חרושת גדולים של ציבור הפועלים ברשות הפועלים, באמצעיהם ובמאמציהם. לא בניגוד לקווי פעולתנו הקודמים, לא מתוך המעטת דמותם וצימצומם להבא – אלא להיפך, לשם הרחבתם, ביסוסם, קביעותם והצטרפותם להקמת משק־פועלים אדיר, רב־ענפים, הנושא את עצמו וגדל מתוכו.

מפעלי־חרוֹשת אשר יעסיקו בקביעות מאות ואלפים פועלים ואשר ישמשו מקלט בטוח ונאמן לעלייה על יד ההתיישבות החקלאית, העבודות הציבוריות והבניין ומשקי הרכוש הפרטי.

מפעלים אלה ידרשו, כמובן, אמצעים כבירים. היימצאו לנו האמצעים האלה? אני עונה באמונה ובבטחון גמור: כן! האמצעים הכבירים יימצאו אם רק יימצא בנו הרצון, האומץ והעוז להשיג אותם, ואם תגבר בנו ההכרה שהצורך במפעלים גדולים נתבשל. אנו לא מעריכים כראוי את יכלתה של תנועתנו. לא יכלתו של פלוני ואלמוני, אף לא יכלתו של מוסד זה או משנהו, כל אחד מאלה הוא מוגבל ומלא ליקויים – אני מדבר על יכלתה של התנועה, של תנועת פועלי ארץ־ישראל, שמרכזה הסתדרות העובדים הכללית, והיקפה יתפשט בכל הארצות וכוללת את כל הבריא והרענן וצמא־ההתחדשות שבתוך הנוער העברי, תנועת הפועלים והתנועה הציונית. בתנועת פועלי ארץ־ישראל מקופל, כמו בעוּבּר בראשית גידולו, כל כוח ההפראה והצמיחה של מרץ היצירה הגנוז והכמוס בתוך ההמון העובד והנוער העברי. מתוך המועקה המדכאה של קשי מצבנו בארץ אין אנו רואים את האותות החדשים המבשרים תקופה חדשה בעבודתנו להבא: התקרבות המוני הפועלים היהודים לתנועתנו, התלכדות כל ענפי הציונות הסוציאליסטית סביב ההסתדרות, התעוררות הנוער הדוגל בשם העבודה בארץ, ההתעניינות המתגברת בתוך תנועת הפועלים האינטרנציונלית במפעלנו בארץ, כל הביטויים והגילויים האלה של השפעתה המוסרית של תנועת פועלי ארץ־ישראל המגובשת בתוך ההסתדרות הכללית.

חזון האיחוד שנרקם בפגישת הגדוד האמריקני והארץ־ישראלי במדבר מצרים ומצא ביטויו בוועידת “אחדות העבודה” בפתח־תקווה – חזון הקמת ציבור פועלים מאוחד בארץ שישמש מנוף, מחנך ומדריך להמוני הפועלים ובני־הנעורים היהודים בכל הארצות, ירכז את כל מרצם ועבודתם לבניין חברת העבודה העברית בארץ־ישראל – חזון זה מתחיל לרקום עור המציאות. אלפים ורבבות מטובי פועלינו ונעורינו בכל הארצות, מברית הריפובליקות המועצתיות ברוסיה ועד המדינות המאוחדות באמריקה, ערים לכל המתהווה בתוך תנועת פועלי ארץ־ישראל ונכונים להיענות לקריאת ההסתדרות.

חצי מיליון הפועלים היהודים המאורגנים באמריקה – הכוח המדיני והכלכלי והעצום הזה, הגדול שבכל חלקי הציבור המאורגן בתוך העם היהודי, לא רק באמריקה, כי אם גם בכל הארצות, הענק הזה החל להתנער. עוד אינו עומד כולו בתוכנו, אולם התנגדותו וזרותו לעבודתנו היא כבר נחלת העבר.

כשהצעתי במועצת ההסתדרות האחרונה יצירת קרן החרושת של שלושים אלף פונט ושנפנה לפועלי אמריקה לאסוף את הקרן הזאת – נראתה הצעה זו להרבה חברים כהפלגת הדמיון. והנה רק כעבור ימים אחדים לאחר סגירת המועצה קבל הועד הפועל של ההסתדרות מכתב מאמריקה, שבו מודיעים לנו על החלטות ראשי ההסתדרויות של הפועלים היהודים באמריקה לאסוף קרן של מאה וחמישים אלף דולר בשביל פועלי ארץ־ישראל.

האמצעים הדרושים להקמת מפעלי חרושת גדולים של ציבור הפועלים נשיג לא רק מתרומות של חברינו וידידינו בכל הארצות. למפעל זה נוכל למשוך גם את אמצעי ההון הפרטי הרוצה להשתתף בבניין הארץ והשואף יחד עם זאת להבטיח את קרנו ורווחיו. לא לשתף את הפועלים במפעלי הרכוש הפרטי ורווחיו – שותפות זו אינה אלא לרועץ למעמד הפועלים – אלא להיפך: לשתף את הרכוש הפרטי במפעלי הפועלים, המתנהלים על ידי מוסדות ההסתדרות ונמצאים ברשות “חברת העובדים”, ולתת להם חלק ברווחים או להבטיח להם אחוזים קבועים.

שצורה זו של שיתוף הרכוש הפרטי במפעלי פועלים אפשרית, מראה לנו המציאות הכלכלית של רוסיה הסובייטית. אף שם משתתפים בעלי רכוש זרים במשקי השלטון המועצתי. ששם יש לבעל הרכוש עסק את ממשלת פועלים ולא רק את משק קואופרטיבי של פועלים – אינו טעם לשבח אלא לפגם.

מפעלי החרושת אשר תקים ההסתדרות עלולים לתת כיוון חדש לכל פעולתנו היישובית בארץ. כל בתי־החרושת של ההסתדרות יתרכזו בנקודות היישוביות של פועלי העיר החדשה – עיר העבודה.

הרעיון של יצירת עיירות חקלאיות לפועלי העיר ולעובדי הרכבת לשם ביסוס קיומם ועתידם של פועלי העיר – שהכריזה עליו וועידת “אחדות העבודה” לפני שנה, ושנתקבל בוועידה השניה של ההסתדרות הכללית מתוך הכרת “הצורך לרכז את פעולת ההתיישבות של פועלי העיר ועובדי הרכבת ולכוונה במגמת בניין שכונות שדה גדולות בקרבת הערים בקשר עם משקי ירקות, פירות, עופות וחלב” – הרעיון הזה העומד להתגשם, בשם “שכונת עובדים”, ימצא את תיקונו ותוכנו המלא והשלם במפעלי חרושת גדולים, אשר ישמשו נקודות אחיזה ומשען כלכליות ומרכזיות לקיומן העצמי של השכונות.

שכונת העובדים התלויה כולה בעבודה שכירה בעיר הזרה לא תיכון, וגורלה יהיה כגורל מושבי הפועלים שעלו לפני 15 שנה במחשבתם של חובבי־ציון למען אפשר עבודה שכירה עברית במושבות, – על ידי הוספת משק ביתי זעיר שייקל את קיום הפועל בעבודתו אצל האיכר. בלי ביסוס משקי רחב העומד ברשות עצמו ואינו תלוי בעבודת העיר הזרה תהא השכונה תלויה על בלימה. ההתיישבות העירונית של הפועלים תיכון אם תתבסס על חרושת רחבה עצמית של פועלים. מפעלי החרושת ישמשו גרעין כלכלי איתן אשר סביבם יתרכזו גם הפועלים שעבודתם נמצאת במשק הפרטי בעיר, וכל היישוב החרושתי הזה, העובד במשקי הפועלים שבתוך השכונה ובמשק הרכוש הפרטי שבעיר, יוקף איזור חקלאי של משקי חלב וירקות, פירות ועופות. משקי חרושת של הפועלים אשר יתרכזו בשכונת העובדים לא יהיו תלושים מן הקרקע ומורחקים מן הטבע והשדה כחרושת הקפיטליסטית.

החרושת והחקלאות, המכונה והטבע, בית החרושת והגן, המוטור והפרה, הפטיש והמעדר יתלכדו יחד בעיר העבודה החדשה, בגיא־החרושת.

ירושלים, ה שבט תרפד [קונטרס קנ"ו]


המלצות קוראים
תגיות