רקע
דוד בן־גוריון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עיינות הוצאת ספרים; תשט"ו.

(מהוויכוח בוועידה החקלאית)


אני רוצה בדברי אלה לעמוד רק על שתי שאלות: שאלת החברות בניר ושאלת מניות היסוד הניתנות לחברת העובדים. התקנות של “ניר” אינן הלכה למשה מסיני, ומניח אני כי יש למצוא ביטוי יותר מעולה ונוסחאות יותר טובות משמצאנו אנחנו, מנסחי התקנות המוצעות לפניכם. אולם עיקר התקנות הוא לא ב־32 הסעיפים – אלה יכולים להיות טובים או רעים ונתונים לשינויים. העיקר הוא בסעיף שאינו כתוב כלל בתקנות, והסעיף הבלתי כתוב הוא הוא שקובע את מהותו וערכו של “ניר” – וסעיף זה הוא – הזהות שבין “ניר” ובין הסתדרות הפועלים החקלאים. מי שאינו רואה את התקנות לאור סעיף זה – מחטיא את המטרה, וכל הצעה שיש בה ביטול הזהות – הופכת את הקערה על פיה.

“ניר” אינו דבר חדש, ובוודאי שאינו “טרוסט לניצול” ולא “גרדום המונף על היצירה האורגנית של ההסתדרות החקלאית”. “ניר” אינו אלא ההסתדרות החקלאית – לא פחות ולא יותר. בלי הנחה זו אין להתווכח לא על “ניר” ולא על חברת העובדים. חברת העובדים זהו לבוש משפטי משקי של ההסתדרות הכללית, ו“ניר” – של ההסתדרות החקלאית, ולשניהם אין סמכות אחרת וחברות אחרת מאלה שיש להסתדרות.

“ניר” אינו לא סוציאליזציה ולא קואופרציה במובן המקובל. אין זה מוסד לריכוז רכוש, לא טרוסט. הוא לא בא לרכז הון באופן קפיטליסטי לשם ניצול וגם לא באופן קואופרטיבי לשם המעטת ההוצאות או הגדלת השכר, כאירגון קואופרטיבי של צרכנים ויצרנים. “ניר” הוא גדול וחשוב מזה. “ניר” כהסתדרות הוא ריכוז של עובדים לשם יצירה התיישבותית, “ניר” זוהי חברת העובדים החקלאיים לשם הרחבת ההתיישבות העובדת. ואם מישהו רוצה ללמוד על “ניר” מדוגמת הקואופרציה באנגליה, שבה מאורגנים הצרכנים בקואופרטיב, והקואופרטיבים בברית של קואופרציות – הרי זה מראה כי אינו מבין חברת העובדים מהי. היסוד של חברת העובדים הוא האיש העובד וכשרונו ורצונו ויכלתו ביצירה המשקית. כל ההון והרכוש שאנו מרכזים בחברת העובדים אינו אלא אמצעי לברוא יסוד של קיום לאיש העובד ולכלל העובד, לעם העברי השב לארצו. ההון הוא בידינו רק כלי לשמשנו בעבודתנו וביצירתנו. כשם שהמקל אינו יד והמשקפים אינם עינים אלא כלי עזר – כך ההון והרכוש לגבי חברת העובדים אינם אלא אמצעים וכלים להגברת כשרון יצירתו ההתישבותית של העובד. העיקר הוא – הפועל וכשרונו להשתמש בכלים אלה. דבר זה יש לקבל או לשלול, הבסיס של חברת העובדים ו“ניר” הוא – הפועל ואירגונו לשם יצירה משותפת ברשות המעמד. לשם כך דרושה זהות בין חברת העובדים ובין ההסתדרות הכללית, זהות בין “ניר” ובין ההסתדרות החקלאית. הבוחרים והמחליטים בניר הם הבוחרים והמחליטים בהסתדרות, בין אלה שיש להם כבר משק ובין אלה שאין להם.

אפשר כמובן להציע וליצור גם אירגונים אחרים, ואנו מסדרים גם אירגונים אחרים. אנו מייסדים קואופרטיבים, ואפשר לייסד ברית של קואופרטיבים – אבל אין זו יכולה לבוא במקום “ניר”. ב“ניר” צריכה להישאר הזהות האישית בינה ובין ההסתדרות, אם כי אין זהות התפקידים.

ועכשיו לשאלת מניות היסוד.

בוועידה זו דובר הרבה על היחסים שבין המתיישבים – הפועלים החקלאיים – ובין המיישבים – קרן היסוד וקרן הקיימת. והיו חברים שראו ב“ניר” רק חברת המתיישבים. זוהי טעות. אין “ניר” רק חברת מתיישבים בלבד. “ניר” כהסתדרות החקלאית יותר משהיא אירגון של מתיישבים היא צריכה להיות אירגון מיישב. ערכה של “ניר” ותפקידה החשוב הוא בהיותה הסתדרות מיישבת. דבר זה קובע את אפייה של תנועתנו ומפלה אותה מתנועת פועלים אחרת. בארצות אחרות המשק נתון ומעמד הפועלים נתון. מלחמתו של מעמד הפועלים היא מלחמה על שחרור הפועל הקיים ושלטונו על המשק הקיים. אצלנו אין עדיין משק ואין עדיין מעמד, אנו רק שליחים, ושליחותנו היא ליצור משק עברי ולפלס דרך להתיישבות העם כעם עובד, אין אנו אלא חלוצי העם העובד הזה.

כל אחד לעצמו הוא מתיישב, ויש לו הדאגות, החובות, הצרות, התביעות של מתיישב, והציבור בכוחו המאורגן ובאמצעיו המרוכזים צריך לטפל בכל אלה ולהגיש עזרה למתיישב. אולם אנו נתחייב בנפשנו אם נראה את עצמנו רק כמתיישבים ותובעים ונסתפק בתפקיד לבצר ולבסס את עמדותינו הקיימות. כל הקיים אינו אלא מכשיר להקמת עמדות חדשות. כל ציבור הפועלים הנמצא בארץ אינו אלא מנוף היסטורי ליצירת המעמד העובד שיהיה לעם. במובן זה אנו מיישבים.

בארצנו אין ההון בלבד יכול ליישב. גם רוטשילד במיליוניו הרבים לא הצליח להקים התיישבות עברית, כי לא נשען על העובד המתיישב. תנועתנו הכירה בערך היוצר של העובד – הנושא והנשוא גם יחד במהפכה שעלינו לחולל בחיי העם.

אנו מאחדים בגופנו את המתיישב והמיישב, את מגשים הציונות ואת התגשמותה, ובזאת סוד כוחה וגדולתה של תנועתנו.

וזהו פשר מניות־היסוד הנתונות לחברת העובדים, לעשותה כוח מכריע ב“ניר”. אם תשכחו שמאחרי התקנות המוצעות עומדת ההסתדרות עם כל מה שיש בה – עם כל המאוויים, הרצונות, הכיבושים והמפעלים של תנועתנו – יש בתקנות אלו להטיל אימה ופחד על ציבור הפועלים החקלאים, שכאילו מרכיבים עליהם בכוח שלטון אנשי העיר בצורת מינהלת חברת העובדים, כאשר נוסח הדבר בוויכוח על “ניר” לפני הוועידה. אולם אם תראו את ההסתדרות הכללית ואת תפקידה ליישב יהודים בארץ ישראל כפועלים – תכירו שאין להקים מחיצה בין העיר ובין הכפר, ואין לצמצם את כל התפקיד המיישב של תנועתנו רק בהסתדרות החקלאית בלבד. אין אנו רוצים שהעיר תהיה לחנוונים ושבכפר ישב ה“מוזשיק” מחוסר התרבות שחלם עליו לילינבלום. אנו רוצים להקים עם עובד העומד על מרום הפסגה התרבותית, אנו רוצים בהתיישבותנו החקלאית בכפר לספק את מרבית צרכינו לא רק מפרי השדה אלא גם מפרי המלאכה, החרושת, המדע והאמנות, לבל יהיה הכפר תלוי כל כך בעיר, ואנו רוצים שהעיר הניבנית בא"י – ויש הכרח שתיבנה גם עיר, כמו שיש הכרח ברכוש פרטי – תקים מסביבה שכונות עובדים ותקיף איזורים חקלאיים, למען לא ייעקר גם העובד העירוני מהאדמה ולא יורחק לגמרי מריח השדה וידע אף הוא טעם גן וירק ועץ משלו.

אין חברי ההסתדרות החקלאית בלבד יכולים להיות הפוסקים האחראיים בכל שאלות ההתיישבות. כל ציבור הפועלים, בין בכפר ובין בעיר, מעוניין בפעולה ההתיישבותית ואחראי לגורלה.

אילו היו בהסתדרות הציונית מאורגנים מגשימי הציונות ולא רק קוני השקלים, כי אז היינו צריכים למסור לאירגון זה את מניות־היסוד. אולם ההסתדרות היחידה של מגשימי הציונות היא הסתדרות הפועלים בארץ. לא אנו לקחנו לעצמנו את הגשמת הציונות במונופולין. להיפך, אנו בורחים ממונופולין ורוצים להנחיל את רצוננו לעם כולו, אלא שאחרים “מסתפקים במועט” ומשתמטים מהגשמת הציונות, ואנו העמסנו על עצמנו ביודעים וברצון את כל הנטל: את הייעוד ההיסטורי של גאולת העם במהפכת־העבודה בארץ. ונושא הייעוד הזה לא רק הפועל החקלאי אלא כל הבא לעבוד בא"י, וכל העובדים, בין אלה שזכו בעצמם להתיישב על הקרקע בכפר ובין אלה שהוטל עליהם או שבחרו לעצמם לעבוד בעיר – הם שותפים ביצירה ומכריעי גורלה. זהו פשר מניות היסוד.

חיפה, כא שבט תרפו [“דבר” 219]


המלצות קוראים
תגיות