כבוד רב אני רוחש למיכאל אסף ולדבריו ("דבר׳׳ 30.1.78), ורק שתי הערות אלה בשולי מאמרו:

אחת, והיא צדדית, שמיהר הכותב הנכבד לצרפני אל חבורה בעלת דעות מוגדרות שרחוק אני ממנה, הן מדעותיה הן מסגנונה, כרחוק מזרח ממערב. ואולי בא צירוף זה, בגלל טבע בני אדם שאינו סובל מישהו עצמאי בדעותיו ובלבטי דעותיו, גם כשהוא מבלבל בכך את התיקים שכבר תײקו אותו בהם, כמי שבורח מן התווית שלו.

שנייה, והיא העיקר: שמדינת ישראל היא מדינה ציונית. פשוט, זו האמת. ומוטב שלא להצפינה. כי השלום תובע מאתנו ויתורים וגמישות וגישה ריאליסטית ומחשבה רציונאלית – מוסכם עלי ועל רבים. אבל, עם זאת, אסור להשלות איש, כאילו מדינה זאת, ישראל, היא עוד מדינה כשאר כל המדינות, מדינה של “צעד אחד” בלבד. ציונותה של ישראל היא: ה-Raison d’être של קיומה כאן, אמת שלא רק שאין להסתירה, אלא אף חובה לומר אותה בקול, קודם הדיונים, בשעת הדיונים ובשעת הסיכומים – ומוטב שלא לנסות לפרכס אמת יסוד זו בשום הסוואה, גינוני דיפלומטיה או חיוכי נימוסין. אין זה מאקסימאליזם קיצוני, וקנאי, אלא זה תיאור טבעה של המדינה. אם לא תדבר על כך בקול היום, תצטרך להילחם על כך בנשק מחר. זו מדינה ציונית וכוונתה להיות ציונית, ובלי ציוניותה – עצם היותה מופרך. ואסור שזה יהיה “הסוד היהודי” שמסתירים ומכסים אותו בדיוני השלום. מוטב שהמצרים, וכל שאר המעורבים בדבר, יידעו זאת בגלוי, בקול, מתחילה ואת ההשתמעויות של אמת זו.

באופן, שמי שמבקש שלום עם ישראל, שמבקשת אותו מצידה בכל כוחה, בכל מאודה, ובכל ויתור אפשרי ויותר מאפשרי – יידע שהוא מבקש לעשות שלום עם מדינה ציונית.

יזהר סמילנסקי, דבר, 31.1.78