אם “טאבו” פירושי איסור על מגע, הרי שסאדאת בבואו לירושלים “שבר טאבו”; וכך, נוסף על המימד הריאליסטי עשה מעשה במימד המיתולוגי. שבירת טאבו היא ענין קשה: היא צריכה להרבה אומץ והיא מאויימת כל הזמן בעונש. כך, שהמתח שנוצר בין ישראל ומצרים בדרך אל השלום, אינו מתבטא רק במונחים ראציונאליים אלא גם במונחים מיתולוגײם. ואילו הפורקן המיידי שביקש סאדאת להשיג בבואו לירושלים, כקופץ מעל התהום, משלא הושג במלואו כפי שציפה – הפך בהרגשתו למתח שלילי בלתי ניסבל: הוא לבדו מכל הערבים העז לצאת ולשבור לאור היום את איסור המגע עם היהודים, ותעוזתו זו לא נענתה במחווה סימלי קיצוני מקביל, ועל גבורת שבירת הטאבו שלו, השיבו לו במיקוח מפורט, במפוקחות פוליטית ובטיעונים ליגאליסטיים, כלומר: בסתימות למימד המיתי.

ככל שלא נכון ולא צודק לדבר על עמים בהכללות כלשהן, וכל ההכללות מחמיאות כידוע ועושות עוול, יש משהו בלתי מוכחש בכמה איפיונים בהתנהגות יחידים ועמים, בהעדפה של כמה ערבים מיוחסים כנגד ערבים אחרים, כסף רגישות גבוה או נמוך לכמה דרכי התנהגות, וכיחס כפייתי או חפשי למושגים כגון: כבוד וגאווה, קדוש או טמא, ומכאן גם – מותר או אסור, ודבר שקבוצת אנשים אחת מוכנה לתת עליו את נפשה, קבוצה אחרת רק שוקלת אותו באמות־מידה צוננות. היחס למיתוס, לערכי המיתוס, לקדושה ול“חובת הכבוד” – רחוק מהיות זהה בין הישראלים ככלל ובין המצרים ככלל. (אע"פ שקבוצות כאלה או אחרות ביניהם תתנהגנה אולי בדומה בפרט זה או אחר).

לא קשה לזכור את היחס השונה לשבויי המלחמה, את התגובה השונה של ישראל ושל מצרים על קרבנות המלחמה, ואת סף הכאב השונה; כשם שלא נישכח עוד שילוח הרסן הדמוני, הײצרי הרסני, שנתגלע בקרבות לבנון בין ערבים לערבים – ואין צורך להאריך. מה שעולה מעדויות אלה הוא היחס השונה לעמדות מיתולוגיות. המשקל השונה של כבוד וגאווה, והמסקנות השונות מעימות לא סימטרי זה.

על־פי גישה אחת, הצדק הוא מהות נכפית, החלטית וחסרת פשרה, על פי גישה אחרת הצדק הוא אנושי, כלומר יחסי, ונישפט בטיעונים תבוניים. (“אמר ר' לוי: אם עולם אתה מבקש – אין דין, ואם דיין אתה מבקש – אין עולם”. ב“ר, מ”ט, כ׳) – ומול התביעה שבעיני סאדאת היא היא תביעת הצדק, פשוטו כמשמעו, ולפיכך היא התביעה ל“הכל” השלם בשלמות, בלא צל של ספק – הרי ההצעה להסכים ל“הכל” יחסי, לא של “מאה־אחוז” ולפשרה הדדית וכו' – נראית כבגידה, כהונאה, ככפירה בצדק ובמיתוס של השלם, ובתשובה ציניות לאקט הנועז של שבירת הטאבו שהעז ושבר.

ככל שתביעות סאדאת הן מדיניות בפרוש, מיוסדות על שיקולים ריאליסטיים־פוליטיים, כלכלײם, חברתײם, צבאיים וגם שילטונײם – אסור לשכוח גם את הרקע ואת העומק ואת המשמעות המיתולוגית של צעדו הן בעיני עצמו והן בעיני עמו והן בעיני אחיו הערבים בכל מקום: “אדמת־הקודש”, “החזרת הכל”, “כל הצדק”, “מלוא כל הזכויות” ממש כמו “אף שעל” או “אף סנטימטר” וכיו׳׳ב – אינם נשמעים רק במונחים המקובלים במשא־ומתן קונבנציונלי, אלא הם גם מונחים עמוסים משמעויות, המדברים ישירות ועמוקות אל אנשים שהמיתוס וערכיו הגמורים וההחלטיים חי בהם בפועל. באופן, שאסור לשכוח כי הנפגשים אל שולחן הדיונים חיים בו־בזמן במישור פוליטי גלוי, ובמישור מיתולוגי סמוי, ושהתנהגותם מוכתבת מצרופים מוזרים של שני אלה כאחד.

ועוד צריך לזכור כי טיעונים מיתולוגײם בשם המוחלט והשלם נשמעים בעולם פשוטים יותר, ולפיכך מובנים יותר ולפיכך תקיפים יותר; כך שהתנהגות סאדאת ודבריו נראים כדרך הישר והצדק והפשטות, ותשובת ישראל עליהם כדברים חמקמקים ומשתמטים ועקיפים, ולפיכך מסובכים יותר, זקוקים ליותר הסברים ולפיכך מובנים פחות, אמינים פחות ופחות משכנעים. הטיעון המצרי – קצר ופשוט, הטיעון הישראלי – מלא “אבל”, היסטוריה, חששות ופתרונות מתוחכמים. הלודארים ברומא היו נלחמים זה בזה בין השאר כשזה נושא חרב או כידון וזה נושא קילשון ורשת: סגנונו של סאדאת הוא הנחתות כידון, סגנון הישראלים נראה כהתפתלות בהשלכת רשת.

וכך ניראה סאדאת ברגע זה כמציג את תביעת הצדק השלם, ההחלטי, הגמור – כלומר המיתולוגי, כלומר הבלת־אפשרי. על צדק כזה אין משא־ומתן. צדק זה הוא אקסיומה: זה הצדק, זו הזכות, זו האדמה – כולם שלי.

האדמה שנילקחה ממני תוחזר כעת כולה. זכויות הפלשתינאים שנילקחו מהם יוחזרו כעת כולן. ואין כאן מקום לא לדיונים, לא למיקוחים, לא לפשרות ולא לוויתורים. אלא רק להשיב את הצדק על כנו, ואם לא בשלום – בכוח. ובתמיכת דעת העולם כולוֹ.

מי ששבר את הטאבו והלך לירושלים – לא יוכל לחזור ולבשר לעמו כי הנה תשעים וחמישה אחוזים מחביעותיהם נתמלאו. רק מאה אחוז הם אחוזים מספיקים. תשעים וחמישה אחוזים במושגים מיתולוגיים הם שלילת החוק והרס הצדק. כך, שהדיאלוג הישראלי מצרי להשגת השלום אינו נתקע רק מנימוקים אובייקטיביים, כבדי משקל כשלעצמם, אלא מתגלה בפועל כשני מונולוגים בלתי ניפגשים. שני מונולוגים המושמעים משתי עמדות מושגיות לא מכוונות זו כנגד זו, ובשתי לשונות בלתי מיתרגמות זו לזו.

אילו קם למשל ראש ממשלת ישראל ונפל על צווארי נשיא מצרים, לאמור: “אחי אתה, הנה שלך לפניך, קח הכל ותבורך, ויהי שלום מעתה בינינו!” – היתה אז לשון אחת בין השנײם; ואילו קם נשיא מצרים ואמר לראש ממשלת ישראל, לאמור: “הנה חכמתי עתה, אני יודע שלא אוכל לקבל את כל מבוקשי, ואצטרך פה ושם לוותר ולהסתפק בפחות מן הכל – וגם זו לטובה!” – גם אז היתה לשון אחת בין השניים. עכשיו, שדברים כאלה אינם נאמרים, וקשה לראות מתי ײאמרו, מדברים השניים בשתי לשונות שונות, ובלתי ניפגשות. מה שמציעה ישראל היום למצרים בשטחי סיני, למשל, אינו ניראה בעיני מצרים כשום תנועה של רוחב־לב, אלא כעשיית המובן מעצמו – בהחזרת שלהם להם. ומה שהציעה מצרים לישראל ברוחב־לב ובשבירת הטאבו, בהכירה בקיומה ובהודאה בריבונותה – אינו נחשב בעיני הישראלים כהישג מיוחד, אלא הוא מובן מעצמו שאינו זקוק עוד לשום ציון מיוחד, והידיים המושטות לשלום – אינן ניפגשות.

האם אפשר להפוך היום את המשא־ומתן ולהשלים בו יחסים תבוניים ולהפחית את מעורבות היחסים המיתיים? כיצד אפשר להפוך מהר ולשנות מין שינוי נדיר כזה, ובתוך כדי תנופת ה“מומנטום” המפורסם, שהעולם עוצר נשימתו לפעמים מציפייה להתגשמותו סוף־סוף? האם ניתן כל־עיקר לאתר את המיתוס, להקיפו בסוגריים בינתיים, ולהתנהג רק בממדים תבונײם, ולהתגבר על המרחקים ועל הפערים – רק מתוך הזקקות לתבונה או בעיקר לה? התנהגות שפירושה הוא – להתחיל מן ההנחה שאין מאה אחוז בעולם, שלשום צד אין חזקה על שום אבסולוט שהוא, ועל שום הכל שהוא, ועל שום “אקסיומה של צדק” שהיא – ושכל מה שיש הוא הסתפקות ב“יותר” וב“פחות”, וב“יחסי” וב“צדק ככל האפשר” – ושאם לא כן אין תקווה לכלום. תביעותיו של המיתוס אינן עשויות להתגשם ולא להתגשר. שהרי אין חצי מיתוס, ואין חצי אקסיומה ולא חצי אבסולוט, או חצי “הצדק המוחלט”. ומה שיש באפשר האנושי הוא ה“כמעט”, כמעט הכל, הסכמה לשיעורין, וויתורים הדדיים. מה שיש באפשר המצוי בידי בני אדם מסוכסכים הוא יחסים תבוניים ולא יחסים כפייתיים – כשמצב אפשרי מחליף מצב החלטי, והסכמה מחליפה הכנעה גמורה, ומשהו שבאמצע הדרך שבין הכל־או־לא־כלום – מחליף את הכל ורק הכל ולכל הפחות ההכל הכולל הכל. בארץ המושגים המוחלטים – אין שלום. וגם לא בני־אדם.

אין ברירה. על המצרים יהיה להתגבר ולדעת כי ביחסי בני־אדם אין “הכל”, וגם לא יקבלו הכל. עליהם להכיר בכך שאין הם הבעלים היחידים על הצדק, ושהצדק אינו כולו שלהם ולצידם. וכי סיבת היות סיני בידי ישראל אינה בלתי תלויה באחריותם למעשים ולמחדלים שעשו ושחדלו. ושלמרות כל ההתעקשות, לא ישראל תקבל הכל, ולא מצרים תקבל הכל. ושכדאי להפסיק לדבר על שום “מאה אחוז”. לא תהיה למצרים ברירה, כשם שלישראל לא תהיה ברירה, אלא להגיע להסכם שלום, כששני הצדדים מסתפקים באפשרי ולא בהחלטי. ובמקום לדבר בטון מתנשא יצטרכו במוקדם או במאוחר, לצאת מן השלב המיתולוגי – שבו שוררים לתפארת מושגי ה“הכל”, “הצדק השלם”, ו“מלוא הזכויות” – ולהשליט על ציפיותיהם ממדי היסטוריה אפשרית ויחסי פשרה, במקום שיותר מדי אקסיומות יותר מדי זמן תבעו תביעות נוראות ושטופות דם בשם איזו בעלות מדומה על "הכל׳׳ מדומה.

שינוי כזה בתרבות עם, במושגיו ובתבנית עולמו – רחוק מהיות פשוט, קל או אפשרי בזמן נתון, ואפילו “טיפול בהלם” לא יסייע בתהליכים שצמיחתם בהכרח איטית, מהססת, ומעמיקה וסומית. האפשרויות הריאליות אינן אלא להודות בשוני, להביא מראש בחשבון את הדיוקן השונה של כל צד, ואת התרגום השונה של מושגים זהים לכאורה, ואת הסכנה שבשיבוש ההבנה בכמה מושגים מרובי הדים – ובעיקר: בהפעלת מעצורים יעילים שיימנעו הקנטת איש את רעהו בכמה סמלים שכל צד מפרשם בעקשנות כהוכחות מספיקות לעמדותיו, ובעקיפת מושגים מיתיים מלבי קנאות ומשלהבי יצרים ולחדול מהתנהג כל צד כבנים יחידים לבורא העולם שמותר להם הכל – ולהתחיל לכבד את אי־ההבנה הכפולה היושבת בהכרח בין הצדדים כשהם טוענים בשם כמה מושגים – שאם דנים בהם תבונית הם ניראים שווים, ואם דנים בהם באי־תבוניות הם שונים ומעוררים גירוײם אי־תבוניים הסוחפים להרס, על דרך “הכל או לא־כלום”. ועוד צריך להביא בחשבון כי בני־אדם אינם בני רשף, ושבני־אדם ועמים גדולים בנוײם בבת־אחת גם מן התבוני וגם מן האי־תבוני – ושאת זה איּן לשנות בכוח, אלא רק לנסות ללמוד, מתוך שותפות ככל הניתן, להבליט את האפשרי ולדחות את יומרת ההחלטי. ההחלטי בשמיים הוא תכלת, ההחלטי על הארץ הוא דם.

והואיל ואין מושיבים עמים לטיפול אנאליטי כדי לרפאם מכמה מושגים עמומים שדבקו בהם והעמיקו חדור, והואיל ואין עם אחד ממונה להיות שופט עם אחר במושגים ובציפיות, כדאי היה ששני הצדדים ינסו כעת להנמיך את הקולות, להצניע את התביעות האבסולוטיות, שיש לשניהם, ולפנות את במת־החזיון שהם עורכים עכשיו לפני כל אומות העולם הצופות בהם מתוך תשואות הסכמה או מחאה, ורק להצטדד, ולהכיר זה את זה בשקט, ולקבל כל אחד את האחר כפי שהוא, מתוך התקרבות, ומתוך הכרה שרצון משותף והכרח משותף והודאה משותפת בגבולות האפשר והאי־אפשר, יפלסוּ דרך וישיגו את התוצאה המחוייבת האחת: חיים יחד.

יזהר סמילנסקי, דבר, 24.1.1978