עשירה ברעיונות טריים מבית מדרשה, מעודכנת במלה האחרונה של “מדעי ההתנהגות”, שופעת רצון טוב, נרגשת וקצת מפוחדת. מטופחת ובשמלה חדשה – נכנסת הטירונית שלנו אל יום הלימודים הראשון.
ומי בא לקראתה שם? המוני ילדים מצווחים בחדווה, ומתוכם מתכנסים ארבעים בכיתה שלה. ארבעים זוגות עיני גמדים נוצצות, מסורקי יד אמא ולבושי יד אמא, מזוותים בספרים ובמחברות וגם בקלמר חדש – ומחכים סקרניים לתחילת המסע המשותף.
מכל העברים הרבה כיתות מלאות ארבעים, הרבה ארבעים דרדקים, הרבה מורות ואף לא מורה, מעליהם המנהלת שלא מספיקה לענות לכולם, ומעליה, סמויה מעין, כל “המערכת” כולה, ומעליה כמובן המשרד, ובראשה כבוד השר – ומעבר להם, סביב־סביב, כל הארץ היום כאן, עומדים ומציצים אל החצר שבלעה לתוכה את הזאטוטים הביתיים שלהם, ונרגש להם לראות אותם נעלמים בדרכם להיות גדולים.
ועד שהיום הראשון עומד להסתיים וכבר זה היום השני, וכבר עבר שבוע, ותוך כדי כך ולפני שמישהו יודע, כבר הכל שגרה, וכבר רץ מאליו, והכל כאילו מעולם היה כך.
ואמנם כך הוא בית הספר. תמיד הוא כמי שכבר היה תמיד. משנים בו ומשנים, תכנים וצורות, נוהלים ונוהגים, והכל ממשיך שם כפי שכבר היה מעולם. עד שכל החידושים שמחדשים כאילו אינם אלא רק כדי לקיים את מה שהיה, ולא רק בצביעה ובסיוד אלא גם ברעיונות ובמעשים מוסיפים ומחדשים בבית הספר כדי שיוסיף ויישאר מה שהיה.
מפני שבית הספר בנוי על האינרציה, וכוחות הכובד הבסיסיים – הם שמוליכים אותו תמיד, שקטים וחרישיים כאלה ומכסים על הכל כמו פיח אפור. הנה הילדים, עם סוער ומתפרץ, שמרסנים אותו תמיד בנועם ובזעף, הנה המורות מלאות כוונות טובות, ידיעות וערכים, שקצת מהם לוקחים הילדים וקצת עף לו אי־כך ומתנדף לכל רוח, והנה כל שנת הלימודים הנגמרת, לאחר שנת הלימודים הקודמת ולפני שנת הלימודים הבאה, והנה גם כל החידושים המתקדמים – והכל נשאר כפי שהיה מעולם, עוד שנה כבדה ואפורה ובלתי משתנה.
כזו היא האינרציה. בלי דבר מלה ובלי הכשרה ובלי השתלמויות, היא יודעת הכל, ויורדת לה בשקט על הכל, ומכניעה הכול בלי לומר דבר, כל היוזמות, החידושים, ההשתדלות, ההכרח בקידמה – בלי להתווכח אתם, היא עוטפת הכל במשי האפור שלה, כעטוף הקיסוס את העץ הפורח, עד שאלמלא המבחנים והבחנים והבחינות – איש בבית־הספר לא היה לומד ואיש לא היה מלמד, גם כשכולם יודעים את הנימוקים נגד כל שיטת המבחנים.
ומה קורה למורה הטירונית שלנו? אכן, מלאה התלהבות ונכונות היא עושה בנאמנות ובמסירות כל מה שהיא יודעת, ועוד מתייעצת וגם שואלת ומנסה נסיונות, איך להזיז דברים ואיך לקדם את היפה – עד שחדר הלימודים היום־יומי, וחדר המורים בהפסקות, עושים את שלהם, ומלמדים אותה טפח אחר טפח, איך לא להיות תמימה, ואיך לא להיות פראיירית, וכך גם אומרים לה בבית כשהיא חוזרת סחוטה, וכך אומר לה כל העולם שמסביבה, שלא מה שרצוי הוא מה שיש אלא יש רק זה מה שיש. וש“זה מה שיש” הוא כל מה שיש, וכל מה שיוכל להיות. ושאנחנו כידוע חיים במדינה שכל מה שיש לה היום הוא “זה מה שיש”, ושאין מפלט מזה ויש רק “זה מה שיש”; זו קללת התבוסה שלנו וזו ברכת היאוש.
והלא לכאורה היה מצופה שבית הספר יהיה מקום שונה. היתה אמונה שבבית־הספר בין הבוקר לאחר־הצהריים יקרה מה שקורה לניצן שבצמח: הולך ונפתח לקראת פריחה. ושהילד ומורתו הולכים ועושים כל יום, שכל יום ילך היפה ויתרבה, וילך הטוב ויתרבה, וגם האמונה תלך ותתחזק, האמונה באמת ובצדק ובשלום – עד שמהר מסתבר, ללא טעות, שבית־הספר אינו אלא זעיר אנפין של העולם הסובב אותו, ושמגוזל העורב ייצא עורב ולא יונה, ושאת גוזל היונה יטרוף הנץ.
מסתבר מהר כי חברה המסוייגת משלום, למשל, אינה מעודדת רודפי שלום דווקא. ומסתבר שכל מה שמדווחים עליו יום־יום בחדשות אינו בא עד גדר בית־הספר ושם נעצר. ושאם הילדים הגדלים לא יתעקשו בכל כוחם שלא לקבל את דוגמת העולם שסביבם – עוד מעט וגם הם יצטרפו לאותה גניחה לאומית גדולה: מה לעשות, זה מה שיש. ומחוץ ומבית תעשה האינרציה את שלה, ואין מה לעשות וכלום לא ישתנה, ואין כלום אלא יש רק זה מה שיש, מותש כזה ואפור כזה וכבד מכל כבד, ומה יכולה המורה שלנו הטירונית לעשות? בקושי היא שורדת לאחר הארבעים שבכיתתה, ולאחר חובותיה למשפחתה, ולאחר אלף דפי המבחנים שתיקנה בלילה. וכך, בעודה צעירה ויפה ומלאה אמונה וכבר היא שחוקה, מורה שחוקה בין חברים שחוקים בתוך מערכת שחוקה בהסתדרות מורים שחוקים תובעי שכר שחוק וזה לזה גונחים בעייפות שחוקה מה לעשות שחוק, זה מה שיש.
למורה הזאת, לטירונית הזאת, שעודנה לא שחוקה, שעודנה יפה בנפשה ולא עייפה מהתעקש לחפש, שעודנה מאמינה שיש גם יפה בעולם, ושיש גם יותר יפה, ושאסור לוותר על היפה – למורה הקטנה הזאת צריך ללחוש כעת, שלא תכנע, ושלא תוותר על רצונה, שלא תוותר על עולם יפה יותר, ושלא תשבר מפני בדידותה, ושלא תתפתה ללחשים מרפי הידים, ושלא תמעל באמונתה היפה, ושלא תתבייש בה, ושלא תרשה לאינרציה לעטוף אותה במשי האפור שלה ותלחש לה: למה לך? הלא כלום לא יצא מזה ורק את עצמך את מכלה לשוא. שלא תפחד להיות בודדה, שלא תפחד להיות בלתי מקובלת, שלא תרשה לשום “זה מה שיש” לכבות לה את התקווה לטוב ממה שיש, וליותר ממה שיש, וליפה יותר ממה שיש, וכנאחזת בקרש־הצלה בים סוער שלא תרפה ידה מן האף־על־פי־כן.
כמובן, זה נשמע יפה, אבל כולם יודעים שזה לא מעשי, שזה לא ילך, והכל סתם דיבורים, ושמורה יפה אחת לא תוכל לעצור את השטפון, ושמדון־קישוט לא ייצא אלא רק ריסוק עצמות ומפח־נפש, וחבל.
איך איפוא מאמצים את לבה? או איך נוטשים אותה לעמוד יחידה במערכה? וכמה זמן היא תוכל? מהר למדי או שתברח לה, או שתכנע גם היא ל“זה מה שיש”. זה הרעל המשתק שפושה בנו כעת, עוד לפני שיגור טילי הרעל מעיראק, הרעל הזה המשתק את רצוננו לשנות דברים, המשחית לנו את הדור הצעיר, המרפה ידיים להיכנע לאין שלום, להמשיך במעשי הכיבוש, להמשיך בהתרגלות שאין מה לעשות ושצריך להיכנע למה שנמאס, וגם נכנעים ומקבלים שחייבים להכות, ושחייבים להרוג ולהרוס, ולהמשיך לאטום אוזניים לדיכוי ולעינויים, ושייללת המוכים מידינו לא תגרום אצלנו אלא שוב רק לאותה משיכת כתף: מה אפשר לעשות, זה מה שיש.
מורה קטנה, אל תמהרי למשוך כתף ולהיכנע, אם תחפשי תמצאי שאינך לבדך ויש עוד כמוך, ויחידים קוראים ליחידים כמו מגדלור למגדלור, כמו משואת הרים למשואת הרים, ואולי סיפור קטן וישן יחזק את רוחך – איך רק לפני כמאה שנים ברוסיה, קמה תנועת יהודים צעירים שתבעה לצאת משם וללכת לארץ־ישראל.
קראו להם “בית יעקב לכו ונלכה”, ואמנם כעשרת אלפים הרשומים בתנועה הזאת הלכו, ועד נמל אודיסה הגיעו אלף, ועד נמל יפו הגיעו מאה, ולגדרה אפילו לא עשרה: ובדיוק תשעה בנו את גדרה. ומה התברר, התברר שכאשר אפילו רק תשעה עושים את המעשה ההיסטורי הנכון – העולם כולו משתנה אז והופך לישראל בת ארבעה מיליון.
אבל אם לא די קשה למורה הקטנה שלנו שתהיה עומדת יחידה מול כל כוחות השחיקה – בא כעת העולם ומוסיף עליה קשה על גבי קשה. מפני שהיא מתחילה לעבוד ממש בשעה שיסודות העולם מזדעזעים. כשכל העולם עומד בעצירת נשימה מול חומות מתמוטטות ואמונות קורסות. ממש בשעה שהמוני אדם שהאמינו כי עולם חדש יקום, בלי מנצלים ובלי מנוצלים, בלי חוטפים ובלי נחטפים – והנה מגיחים ההמונים מתחת המפולת, וגואלי העולם שלהם מתגלים כעריצים לא אנושיים, וגאולי העולם מתגלים כמדוכאי עולם. וכך נשארים כולם פתאום חשופים לאכזבה, ויותר מכולם נחשף האדם החילוני שהאמין כי הנה ההומניות החילונית תוכל לבנות עולם חדש, עולם של יפה, של צדק ושל שלום, ומה עלתה לו.
לא זו בלבד, מפני שלא רק המשטרים “המשחררים” הנה הם קורסים, אלא גם האמונה בהימצאות אמת אחת משותפת לכל, אמת שתוכל להוליך ליותר דעת וליותר הבנה של אדם לאדם ושל אדם לעצמו – הנה היא מתחלפת להכרה שאין עוד בעולם שום מוחלטים, והכול הוא עולם של יחסיים ואין עוד עולם של אמת אחת, אלא הכול הוא עולם של אלטרנטיבות, אתמול, למשל, היתה הפסיכואנליזה מלכת הבנת האדם, והיום היא נחבאת בפינה, מתגוננת מפני המורדים בה, אתמול היה הפסיכולוג מגדל־עוז לכושלים ולנכשלים, והיום חוקרי המוח וההורמונים פוסחים עליו כפסוח על תחנת דלק ישנה שהכביש המהיר עקף אותה. אתמול היו אולמי “מדעי הרוח” באוניברסיטאות מלאים על גדותיהם, והיום גם מעט חדריהם כמעט שוממים מאדם, והכול נדחפים ונדחקים ומצטופפים במשפטים ובביזנס, וכך עומדת לה מורתנו המתחילה ואין לפניה אף תורה אחת שלמה, יציבה ואמינה, וכך היא עומדת לפני תלמידיה ומה תאמר להם? בשם מה או בשם מי תדבר? על כל אמת ואמת פשטו ספקות, ועד שהיא מרימה משהו כבר צריכה לזרוק אותו לגרוטאות. ועד שגמרה לרשום משפט על הלוח כבר צריכה לא רק למחוק אותו אלא גם להתנצל עליו. ופתאום היא עומדת בידיים ריקות לפני ארבעים הסקרנים הקטנים תאבי־הדעת והתמימים להאמין לדבריה.
ופתאום וחוק שהיה מקובל כחוק עולם, כגון, שהאידאות קודמות לאדם, ושעל האדם להתכופף לפני האידאות המצוות עליו עשה ואל תעשה – מתברר שאין לו עוד תוקף של חוק ושצריך כעת להפוך את הסדר, ושהאדם קודם לאידאות, ושבלי הסכמתו אין לאף אידיאה רשות לומר לו מה יעשה, ושהאדם הוא בורא האידאות ולא שהאידאות בוראות את האדם, וכאדם מותר לו לכן להחליף, לשנות לקבל ולדחות כל אידאה, רוממה ככל שתהיה, עד שבלי שיקבל האדם את האחריות לאידיאות אין להן תקומה, ופירוש ההכרה הזאת הוא, כי גם בבית־הספר האדם קודם לניירות, והאדם קודם לספרים, והאדם קודם לתורות ולמדעים ולאמונות ולהוראות במה להאמין ובמה לא, ושלא נכון להתחיל לבחור מרחוק, בשביל הילד בלי להכיר אותו, אלא צריך בכל מקום להתחיל ממש בילד הזה וביכולתו שלו ובאופי זמנו, ודחיית התכתיב הסיטוני, שעוד אתמול נראתה אולי כמעשה של הפקרות וכהתרת שרירות לב – אינו לאמיתו של דבר, אלא הוא המצב האנושי, שבו קם אדם ובוחר לו את דרכו ולוקח אחריות על בחירתו. ורק זה כל התנאי: שיקח אחריות על בחירתו, כי בחירה ללא אחריות היא ילדותיות מתמשכת, ומישהו אחר יבחר לו בשבילו, בלעדיו.
ופעם, ולמעשה רק אתמול, הלא היו לה למורה תורות שלמות וגמורות, וכל מה שהיה עליה לעשות לא היה אלא לקחת את הילד ולהפנים לתוכו את האמת הברורה, זו הכתובה יפה בספרים שלה ובמחברות שהביאה אתה ונבחנה עליהם. ואמנם תהליך “ההפנמה” היה מרכז “העניין החינוכי”. איך עושים כדי “להפנים” עמוק ככל האפשר להרבה ככל האפשר, ב“הפנמה” בלתי הפיכה, אחת ולתמיד, והיו מתעלמים משאלות כגון, מה ההבדל בין “להפנים” ובין להאביס, ואיך זה “להפנים” ולא לרדת על הבלתי־מפנים, ואיך זה “להפנים” לבלתי רוצים להפנים? ל“מערכות החינוך” היו תמיד אמצאות גדולות איך להפעיל אינקוויזיציות חינוך מתוקות, ומעצרי רוח שוחקים, כדי להפנים הָפְנֵם היטב.
הצרה היא, שהטכניקות של “ההפנמה” השתכללו, אבל התכנים שצריך היה להפנימם נהפכו מאמיתות לבעיות. כמי שהתמחה במכירת סחורה ופתאום סחורתו אינה סחורה. מה שאתמול נחשב כציונות אחת, למשל, אין עוד הסכמה אחת עליה, מה שנחשב אתמול כסוציאליזם אחד, למשל, משתטח ארצה עייף מלכת, מה שנחשב אתמול כיהדות אחת, אפילו אצל החרדים, הוא מתגלה כהרבה מפלגות וכיתות הנלחמות זו בזו בחצרות האדמו“רים ובעלי הסגולות שליט”א.
ומה תעשה המורה שלנו? תתפטר ותלך לה הביתה? תלך ותסגור את הילדים בחצר מופרדת מן העולם המלוכלך, ויגדלו אצלה בעולם של מדומה, נקי וצוחק ופסטורלית? תגדל אותם כדגי־זהב באקווריום מקושט בכאילו צדפים ובכאילו צמחי־ים ומחומם ומואר, וכולו מחמדים? או תחשוף אותם לרחוב ולמלכותו הצינית של “זה מה שיש”, ותתוודה לפניהם שהיא מבולבלת ולא יודעת מה לעשות, או – וזה מה שעושים – פשוט תתעלם מכל אלה כאילו אינם, ותלמד את אתמול כאילו הוא היום?
אלמלא שאי־אפשר לברוח ואין לאן. תלמידיה הקטנים בגמגום והגדולים בוטים יותר ישאלו אותה ובלי להרפות, שאלות מן היסוד שאין להן תשובות מן המוכן, וביניהן גם שאלות נוראות כגון: מורתי, למה להישאר בארץ? או, מורתי, למה להישאר יהודי? או, מורתי, למה לשרת בצבא? או, מורתי, למה לא להיות סרבן? וגם, מורתי, מי צריך את כל מה שאנחנו לומדים פה, בשביל מה זה טוב? ושאלות אלה, מלבד שאלות שאולי מראש לא ישאלו אותה, על מין, על סמים, על חארקות, על התאבדויות, ובעיקר לא על השאלה המרכזית, החוזרת סחור־סחור, בעלגי לשון ובחצופי לשון, ולעיתים, אויה, גם בדמעות אמת: מורתי, במה עוד נשאר להאמין?
וכשתתחזק ותנסה להשיב לשאלות, משום שהיא כאן על משמרתה והיא כעת הזקיף התורן, מיד יהיו נקבצים סביבה רבים, גם כשאינם נראים, ההורים כאן, החברים שלה כאן, גם סקרנים נטויי אזניים, ואולי אפילו גם ההיסטוריה מציצה להקשיב – דברי מורתי, מה את יכולה להגיד להם? מה את יודעת שאנחנו כולנו לא יודעים ולא הצלחנו להשיב, תשובה אחת וגואלת – דברי כעת, הלא את היא המורה “מורתי”!
כמובן, מיד, לעזרתה, יבואו אליה כל התשובות המוכנות שיש למורים, להורים ולחברים תמיד ומימי עולם. תשובות על המשמעות שיש בחיים, כן או לא, הרבה או מעט, ועל הנכון שיש בחיים, כן או לא, ועל הנורא שיש בחיים, הרבה או מעט, ועל מה אפשר לבטוח ברגעים קשים, אפשר או אי־אפשר, וגם תשובות לשאלה המתייסרת: במה עלי להאמין ומה עלי לעשות? ובין כל המשיבים הנכבדים כבדיי ההגות או ההשתמטות, הנה גם היא שם, צעיף המשי האפור בידיה, ארוך מכל ארוך, ובלי לומר מילה ובלי שום מלומדות, בשתיקה היא מתחילה לעטוף את הכל, והכול באים אליה ונעטפים בצעיפה זה, ב“זה מה שיש”, בני־אדם, זה כל מה שיש. חיו במה שיש. אל תצפו ליותר. אין יותר. וכל עוד אתם יכולים היו חוטפים לכם, חיטפו לכם כמה שתוכלו, ובידור תחטפו לכם, בידור במקום כל השאלות המתלבטות. שזה מה שיש. ויותר מזה אין. זה הכול, זה מה שיש.
וכך, אם כל השאלות קשות, הרי קשה פי כמה, קשה עד מוות, אם מותר לומר כל־כך, היא השאלה שהולכים לשאול כעת, ישירות או עקיפות, בצעקה או בגניחה, ומה, מורתי, מה יהיה עם השלום? שואלים, האם נגדל כאן ילדים – שואלת אותה אמא חרדה אחת, ואולי את עצמה היא שואלת – כדי שיום אחד לא יקח אותם מטורף פוליטי אחד, ויזרוק אותם למלחמה משוגעת? הלא משוגעים צצים כאן כל יום ותראו מה הם עושים לנו – מה אפוא עושים מורתי, שלא יגדלו הילדים שלך לעולם מאויים טילי זוועה והרס מפלצתי?
ומה עשית מורתי למען השלום, שואלת האמא אותה, ומה את עשית, מחזירה ושואלת המורה את האמא, ושתיהן שואלות על הילד הזה שלפניהן, מה יהיה עליו כשיגדל? האם לחטוף בעוד מועד ולהסתלק מכאן אל חוף מבטחים או לקחת ולהטרידו מעתה שיהיה סרבן מלחמה? או לקחת את שתינו וללכת להפגנה ולקרוא אליה את כל מי שנוכל להזעיק, ולצעוק שם בקולי קולות מה יהיה על השלום, ולא להניח להם, לפוליטיקאים, או שהשלום כולו עניין של הפוליטיקאים, כולו עניין של עושי החדשות – הנחמדות ושאינן נחמדות – ומה לבית־הספר ולמדיניות השלום?
עניינו של מי הוא אפוא השלום, מורתי הקטנה? ולאחר כל מבחני האמונות שמתקיימות ושקורסות תחתיהן, מבחנו של מי הוא השלום? ומי צריך להצליח במבחן הזה?
מורתי הקטנה, האם אני מבהיל אותך? האם אני מעמיס על כתפייך הדקות את כל כובד העולם ומחכה שאת תסחבי את מה שגדולים וחזקים ממך לא סוחבים? ולמה דווקא אני, את מוחה, מה פתאום אני? אני והילדים הקטנים האלה – אנחנו נעשה את השלום?
אל תבהלי מורתי הקטנה והחרדה, לא רק את. גם אני, גם הוא, גם היא, אבל גם את. את וכולנו, כל מי שאינו יכול שלא. כל מי שיודע מה בא עלינו אם לא. אנחנו שהילדים האלה לפנינו, אנחנו שהוריהם שלחו אותם אלינו כדי שנהיה אתם וכדי שנלווה אותם בגדילתם, ונלווה לטוב. לנו השלום הוא בראש הכול והוא התנאי לכל. שלא יגדלו הילדים האלה לעוד מלחמה. שלא יגדלו לשנאה. שלא לדכוי. שלא לכיבוש. שלא לעוול. שלא יגדלו חלילה לבתי־הקברות, שיהיה נפתח לבסוף פתח לתקוות אמת. שלא רק שיהיה אפשר שיבוא, אלא שיהיה מחוייב לבוא השלום. שיהיה לנו שלום, שיהיה לנו יותר, יותר ממה שמוצאים בלי להתאמץ, יותר ממה שמוגש לנו ב“זה מה שיש”, תמיד, הרבה יותר, שיהיה לנו, יותר מכל מה שיש.
יזהר סמילנסקי, דבר השבוע, 8.6.1990
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.