כשנשאלה המורה אם פחתה בבית־ספרה התודעה הציונית־יהודית – השיבה (“החינוך המשותף”, יוני 90) כי הבעיה אינה דווקא הידע, שהרי כל ידע נשכח אם אין משתמשים בו. הבעיה היא – הסבירה – שהעניין אינו עובר דרך המוח אלא דרך הלב. “ומכאן חשיבות המסע לפולין”.

אינך יכול לתאר לעצמך – סיפרה המורה למראיינה – מה זה עושה לחניכים מבחינה חווייתית להפנמת ההזדהות עם העם היהודי וגורלו. ואל תחשוב – הוסיפה – שאנו סומכים רק על החוויה הספונטנית המתעוררת באושוויץ, כי לפני המסע לפולין נערכת הכנה לימודית־עיונית יסודית מאוד על הגולה היהודית, על האנטישמיות ועל הרקע לצמיחת הנאציזם. ורק לאחר הכנה יסודית כזו – סיכמה – בא המסע ועמו החוויה הגדולה.

לאמור, כוחו הרגיל של בית־הספר באמצעיו המצויים, וכוח השכנוע שיש בידי מוריו לשכנע – אינו מספיק כדי למנוע את האדישות הלימודית ואת ההתנכרות הרגשית לעם ולארץ. ואילו היו רק אמצעים אלה בידי המורים האלה, לא היה הנוער הזה יודע ולא מרגיש את עניין הציונות ואת עניין היהדות.

אז מה עושים?

בכבד ובנורא שבפטישים לוקחים והולמים אז על מוחו ועל לבו של הנוער האדיש. בהלם שאין עוד אחריו ולא כלום. מחשש שבלי ההלם הנורא הזה – לא יוכלו לעצור את הפיחות שהולך ומכרסם בשארית היהדות ובשארית הציונות שנותרה בנוער, ושבלי הלם הפטיש הנורא איך תהיה ציונות ואיך תהיה יהדות..

האין זה מזל ש..

יזהר סמילנסקי, עתון 77, 23.2.1990