ידידינו מבין אנשי־הרוח המופלגים של העולם מנהלים תחרות בנבואה אפוקליפטית על גורלה של ישראל. קינאת סופדים. אויבים מאיימים עלינו, ידידים סופדים לנו. גם ידידים שמאזור האבסורד הספרותי – משהם מגיעים לענינה של ישראל הם עורכים לה מיספד על דרך הריאליה וההגיון, כמעט על פי המתימטיקה. כאן אין מקום לאליגריות. דברים כפשוטם, לא כסאות דמיוניים, לא קרנפים. בית קברות. לא בהשאלה. מהיום למחר. ממצהלות האמהות והזאטוטים הנפלאים בבתי הקפה ההומיים של הכרך – היישר אל העיים. בלי שום גשרים של האבסורד.

בעוד החזיון של איומי אויבים מוכּר לנו – החזיון השני חדש במקצת, אך דווקא הוא מן החזיונות המדכאים של התקופה. הוא אמור, כנראה, לרשת את מקומה של השתיקה. שלא יוכל עוד להיאמר: העולם הנאור ראה ושתק. ובכן הנאור לא שתק. הוא מקונן. בתוך ההתנבאות האפוקליפטית הזאת מדלגים על כמה אלמנטים יסודיים של האפוקליפסה כמו מלחמת גוג־ומגוג, התנגשות האיתנים הצפוייה בקץ־הימים ושאר צירי־הכלייה של העולם – ומגיעים מיד אל עיי־החרבות של עם ישראל, כמובן. עם מידה עצומה וזולגת של מידת הרחמים. כיאה לידידים.

*

בין הדברים המעוותים של התקופה ניתן, איפוא, להבחין בקו שהוא מצער לא פחות משהוא מדאיג: האויבים – ריאליסטים מאד. מדברים בז’ארגון של ליסטים. הידידים – סוריאליסטים. מדברים בלשון המרומז והאבסורד – נוסח יוז’ן יונסקו, מן הצדיקים שבאנשי הרוח בעולם, או בלשון הפסיכולוגיזמים והרתיעה הקלה, היא ביטוח המישנה נוסח היינריך בל ( “גם אתם גירשתם עם” – לערך, י.).

למה מתכוונים האויבים – אפשר להבין על פי הפשט. הדברים מנוסחים באופן מפורש. השבוע, למשל, הגדירו זאת סופרי אסיה ואפריקה בוועידתם במאנילה חד ופשוט: “מגנים את תוקפנותה התרבותית (!) והמזויינת של ישראל נגד מצרים, סוריה ומחנות הפליטים הפלשתינאיים” ותומכים “במאבק העמים הערביים נגד הציונות – לשחרור כל האדמות הכבושות”. לא אבסורד. לא מיטאפורה. חנית. נביאים שולפי־חרב. שנאה באנגלית בסיסית. של מאה מלים.

למה מתכוונים האויבים אפשר, כאמור, להבין על פי הפשט. למה חותרים הידידים – רק על פי הדרש. ולאחר שמבינים אותם – נרעדים מעט. אילו דיבר אמיל זולא בקולו של יוז’ן יונסקו ואילו במקום זעקתו הנודעה היה אומר לדרייפוס תפילת־אשכבה בטרם זמן – היתה בוודאי לעם היהודי הרגשת קירבה אישית אל הגיליוטינה הצרפתית. היום אנו זוכים במקדמה של קדיש־יתום מפי גדולי הרוח האנושית. לא כל אומה זוכה לכך. הלב נצבט לראות בצער העולם אם ניכחד. הוא יהיה חסר מאד. לא אומלל – אבל עצוב. ויען כי איננו יכולים ואיננו רשאים לגרום צער כזה לגדולי־הרוח של המין האנושי הנוכחי – חובה לגלות איזה קורטוב של מידת־הרחמים. עליהם, כמובן.

ואין כנראה דרך לגלותה אלא בעמידה מאוששת על הסוללה. עמידה לא רק כדי להציל את הנפש. אלא כּדי לחסוך לאצילי־הרוח של העולם את צערם. משימה לא בלתי־נעלה. היא באה להבטיח כי הילדים היהודיים העולזים היום בככר העיר ובדרכי־האביב יוכלו בבוא הזמן לקרוא לפני ניניהם את הקרנפים. אם עדיין יקראו אז את ספרות האבסורד.

*

קיצור: אתה מוצא היום בעולם הקרוי נאור הרבה מגדולי־הרוח, אך מעט מאד מגיבוריה. כל אשר נאמר לגנותנו – בוטה, חריף, חד משמעי, פגיון, אשר נאמר לזכותנו – מגומגם, מנוסח, מורתע, קנה־סוּף. ואין הכוונה לגירושנו או לאי־גירושנו מ“אונסקו”. שום עם עוד לא שבק־חיים אם גירושו אותו משם. הכוונה למלחמה על עצם הקיום שאותה מנהלת ישראל. אתה שומע את הידידים גונחים, מתנבאים, מקוננים – אין אתה שומע אותם יום־יום, מתייצבים־לימין ואומרים: חורבן זה שאנו חוזים אותו לא יתרחש עוד לעולם. לא ניתן שיתרחש. אין אתה רואה אותם מתאגדים באגודה, שופכים סוללה, מקימים עליה דייק, רואים עצמם עמוסים חובת האיבטוח שאמנם הדבר הזה – האסון הזה שהם מנבאים אותו – לא יחזור עוד עולמית.

*

האמת היא כי כשם שנחוצה מידה יתירה של עוצמה כדי להתייצב מול מזימות אויבים, כך נחוצה, כנראה, גם מידה לא־קטנה של חיסון כדי לעמוד מול ידידות בוכייה. מול קינת הסופדים. מכאיב מאוד לומר זאת ללבבות גדולים של אנשי־רוח בפריז ובברלין החולמים עמנו עד כלות הנפש הספרותית – אבל אין ברירה. ובכן: להביא קינות ליהודים – הרי זה כמו להביא תבן לעופריים. איש מכּם לא יתחרה עם כוח הקינים, ההי וההגה של העם היהודי עצמו. ואפילו יוז’ן יונסקו – כך כל גדולתו האמתית – לא יתמודד מבחינה זו עם החוזה מענתות. את קינתו של האחרון אנו משננים לבנינו זה כאלפיים וחמש מאות שנה – וחיים. אלא שהוא היטיב עמנו יותר: קונן וקונן לאורך חמישים ושניים פרקים שלמים וארוכּים למדי, לבסוף אמר:

" אַל תֵּחָת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְִנִי מוֹשִׁיעֲךָ

מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקֵט

וְשַׁאֲנָן וְאֵין מַחֲרִיד".

אמר וקיים.

וכעבור אלפיים וחמש מאות שנה בא עוד כותב־עברית אחד, ולאחר שאמר מה שאמר על “חציר העם” ומחץ אותו במרירה, בתוכחה, בזעף – קרא את הקריאה הסוראליסטית ביותר: “על קרקע העם ובתחתיות נשמתו – עוד תגה ותנוצץ שכינתו”.

לא עברו חמישים שנה – והיו בינתיים מתי מדבר ועיר הריגה – והאור הזה נגה והתנוצץ, במרחביה ובאפיקים ובנחל ארגמן ובכל ארץ־קדומים, ואם אין בידי ידידינו מספרות המודרנה לא דגל ולא פגיון־מלחמה ולא שופר אזעקה להתייצב בהם לימיננו והדבר היחיד שהם יכולים לעשותו הוא לומר קדיש־יתום שלם בעודנו בחיים – יהי להם אשר להם. בספרינו העתיקים נמצא לפחות בצד חידת הקינות הזאת גם את פתרונה. ובתוך אגודת הסופרים העבריים של העת העתיקה נמצא לפחות בצד המקונן גם את נושא הבשורה.

ב. כינורו של יהודי    🔗

מיודענו דורך־הקשת יהודי מנוחין – סיפרה הכרוניקה אתמול – הכריז מכּוח עצמו ומכּוח “אונסקו” כי תומכי ישראל הם “בעלי מנטליות של מצור”. יפה.

אנו מעלעלים בפנקס הרשומות מלפני עשרים וחמש שנים, לערך. הדפים מצהיבים. אך המסופר בהם כמו מוריק עד היום. פעמים ירקות ארסית.

יהודי מנוחין רשום בהם. עמד לבוא בתש"י לקונצרט שהוקדש בחלקו לטובת מוסד צדקה בישראל, אך לא לפני שהופיע בברלין לפני חיילי הווֶרמאכט, שבי־צבא, לטובת ילדיהם. ניגן שם, כדרכו, בהפלאה ונאם שם כדרכו – בהבל. נאם והסביר בפאַלצֶט דק ובהגיון דק עוד יותר – שאין הבדל. שהוא אוניברסלי וכינורו אוניברסלי והכל מגושר על ידי הקשת, הנעימות והמיתרים. הכל, וגם דם יהודים איננו סמיק טפי. וכל זאת חמש שנים בלבד לאחר החורבן. ולפני ברלין היה בדרום־אפריקה וגם שם דיבר. וכבר אמרנו איך. וכאילו טורח כל הימים להוכיח שבשום פנים אין לזהות שמו של אדם עם מַהוּתו. יהודי – אז מה?

הגיע אז לישראל בעודה חובשת פצעיה ומיסדר הנכים של המדינה הצעירה רק קם על קביו. והמדינה עצמה משפשפת עיניה אל מול האור שנבקע. כמתוך התהומות הגיע ואחריו ניגרר כשובל כל אשר דיבר והיבּל בברלין, ביוהנסבורג ובמקומות אחרים. לא בנוסח " Soldaten Zeitung " שם כותב האב. רק בנוסח מעודן יותר. לא בא לראות מולדת קמה לתחייה בא אל חיילים פצועים. כּמו אל ברלין.

בתוקף כהונה חייבים היינו לחתום על מיסמך שלו. בהתנגשות זאת של המצפון עם החובה הלישכתית ניסינו אז לתת עדיפות לראשון. וירה ויצמן המנוחה, הגבירה הראשונה של המדינה שהיתה פטרונית של הביקור, קראה לנו כדי להספיג אותנו מנה של תוכחה. ספגנוה. אך נשארנו איש איש בדעתו והדברים נפתרו אחר כך בדרך אחרת שלא באמצעותנו.

אלא דוד רמז, שכיהן אז כשר החינוך והתרבות ושמע באורך־רוח את הסיפור כולו, סיכם את המונוגראפיה היהודית של הכנר המהולל בחדוּת בלתי שכיחה, במשקל הסגולי שהיה חביב עליו: שרץ.

אין סימנים כי לאחר עשרים וחמש שנים שינה הכנר המופלא את מעמדו הביולוגי הזה – כּיהודי.

*

האמת היא כי רמשים כאלה – אם להמשיך הגדרתו הבוטה של דוד רמז – מזחלים על גבה של ההיסטוריה בעברית מראשית הימים. ואין יהודי מנוחין מיוחד בהם ובוודאי לא האחרון בהם. אולי גדול כל כך הגירוי שהם מגרים את מערכת העצבים המוֹטורית שלנו משום שהם מופיעים תמיד בעת תלאה ומצוק כאשר כל הריקמה הלאומית נתונה במצב דלקתי. הם מוסיפים אז חרפה על מכאוב, בושת־פנים על יסורים. כך מימי פלאביוס, דרך הייבסקציה ועד הקרייסקים והגבורים היהודים מן השמאל החדש והישן של ימינו.

את דברי השימצה הנקלים ביותר על מאמצי התקומה של העם היהודי בארצו אתה מוסיף לשמוע מפי יהודים. “היהודים הבלתי יהודיים” – מכנים אותם מחבריו של ספר על האנטישמיות החדשה שהופיע זה עתה בארצות הברית. ¹

החזיון הוא תמיד כחידה – אך אין בו עוד חידוש. נתן ווינשטוק אחד, כותב, למשל, בפירסום אחר בין השאר: " הקמת מדינת ישראל מסמלת את הניוון הרוחני של אותה עדה יהודית עצמה שנעשתה המדכא הקולוניאלי על אדמות ערב, בעוד שהוא – הניוון – מביא עם שלם – את הפלשתינאים – לגלות, לעוני ולחוסר־אונים".

וכך ממשיך בעקבותיו דייב פרנקל הנוסע “בארבעים אוניברסיטאות” כדי להסביר מדוע יש לעקור את מדינת ישראל מן השורש.

כאשר יהודי מנוחין מנסח, איפוא, בשם “אונסקו” החלטה אנטי־ישראלית ומשכנע כינוס של הארגון לקבל אותה – הוא איננו עוד יוצא־דופן לא לגבי התנהגות עצמו בעבר ולא לגבי קבוצה גדולה של יהודים “בלתי יהודיים” אחרים. האוזן המסוגלת לשמוע היום את ערפאת ואת סובניארג חייבת להתרגל לשמוע גם את ברונו קרייסקי, גם את יהודי מנוחין. הם חלק מנוף־הבלהות היהודי של התקופה.

*

ואף כי יהודי מנוחין דאג שכל המנגנים ב“אונסקו” יתנגדו לחפירותיה של ישראל בירושלים – אולי בכל זאת כדאי לחפור בה. אין זה מן הנמנע כי בכברת־הארץ הקטנה ליד עיר־דוד, שבה חופרים “ומחללים את כבוד הנצרות ואת כבוד האיסלם” ואת רגשותיו של הכנר היהודי המהולל, יימצא גם כינור. הסטראדיוואריוּס של מלך־ישראל שהרוח הפיחה במיתריו. כּך או כּך – לא זו, כנראה, הרוח המפיחה היום בכינורו של נגן יהודי אחד בן־ימינו.

ג. על רגל אחת    🔗

אנו רוצים לומר תודה נלבבת למטליות הניקוי – Scotch Brite" "־ שבזכותן מתבהרים לנו יום־יום, שש דקות לפני השעה ארבע, כמה מושגי יסוד ביהדות – מהכנסת כלה ועד הלוויית המת, ועד בכלל. דברים מרתקים באמת. אילו היו לרבון־עולם סוכנים נדיבים ומוכשרים כאלה לפני ארבעת אלפים שנה – יתכן שלא היה צריך לחזר על פתחי האומות כדי “לשווק” את עשרת הדיברות. “החברה הדרומית לשיווק” היתה עושה זאת בשירותו של הקדוש־ברוך־הוא – כשהם שהיא עושה זאת היום מטעמו המעודן של “קול ישראל” – בכשרון, בנדיבות, בהצלחה מסחררת. כן, היא ו־ שׂטוֹק יצרני הברֶנדי, והוֶרמוּט " – למען ההיגוי האנגלוסכסי המדוייק, כלשון הקריינית.

כלומר, קליף ריצ’ארד, פראנק סינטרה ו“האבנים המתגלגלות” הם בגדר חוק־לימוד־חובה־חינם בשירות־השידור הממלכתי, ואותם עלינו לקבל במישרין מתקציבו של משלם המסים הישראלי. אך אם אנו רוצים לדעת משהו במורשת מוצאנו היהודי, אפילו “על רגל אחת” עלינו להיות נתונים לחסדי “החברה הדרומית לשיווק " Scotch Brite”… זה הגיונה וזה טעמה היהודי של סיעת הנערות והנערים הבונה לנו את תבניות הבידור והחינוך הממלכתי – והרי לך עוד וואריאציה על נושא כירסום המוח היהודי. הדבר המפליא רק הוא כי את התכנית “על רגל אחת”, לא ניצל עד כה לצרכי פרסומת שום מכון אורתופדי.

אך על־הקביים האמתיים מדדה הקול הממלכתי של ישראל. יש לזכור כי צירוף “מושגים יהודים” – תכנית שהיא עצמה עשוייה בכשרון – אל פרסומי איטריות או אל תכשירים למלחמה במקקים איננו נעשה רק על פי טעמם השרירותי של טכנאים הטרודים בסנקציות או על פי רצון מנהלים מרורים. זה טעמה הבררני של רשות ציבורית שבראשה עומדים גם סופרים. ואפילו מתקדמים. מתקדמים מאד. אפילו? – אולי משום. משום שהם מתקדמים.

שלומי־אמוני־ישראל היושבים ברשות השידור אינם מוטרדים כנראה מזיווּג זה. ואולי גם זה אינו מפליא עוד. ככלות הכל הרי אין מבזים כאן שום עסקן או מפלגה או כת פוליטית. היש היום מושגים מקודשים מאלה ביהדות של ישראל?

14 בפברואר 1975