רקע
ישעיהו אברך
מפנקס הזמן - א. סטטיסטיקה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ו 1976

המיספרים: לפי השנתון של הקונגרס היהודי האמריקני אנו מונים עכשיו ארבעה־עשר מיליון. ארבעה־עשר מיליון יהודים. השוואה אל מנייננו לפני כארבעים שנה מעלה עוּבדה אחת הננעצת בהכרתנו כחוּדו של רומַח: העם היחידי בעולם הסופר לאחור.

ששה־עשר מיליון לפני כארבעים שנה. ארבעה עשר מיליון עכשיו – כולל שלושים שנה של ריבוי טבעי. העם היחידי בעולם שבשביל להבין זרמי־התפתחותו בשלושת הדורות האחרונים יש להזדקק לפעולת החיסור.

המתמטיקה המחרידה של העתיקה באוּמות.

*

המפתח הוא במיספר אחר, מקביל: שלושים שנה לחיסול אושוויץ. התעלומה – ופתרונה. וכל הפתרון הזה, כל אזור בירקנאו – אומרים הניצולים המעטים – השתרע על פני שטח שלא עלה על כמה קילומטרים. כמעט מתבקש להוסיף מלשון־הימים: עלובים. הכל: הבתים המכוּנמים, הכבשנים, הגדרות, הצריחים, הטבּעות, נעלי הילדים והתלתלים – על פני קילומטרים אחדים של אכזריות. של קלון. של זכרוננו המתפוגג, כל בעלות־הברית יחדיו, על כלי הבּיוּן וציי התעופה שלהן. לא יכלו להתגבר על קילומטרים ספורים של צלמוות.

איזה שטן ברא את הספרוֹת הנוראות האלו ואת צירופיהן? קילומטרים אחדים של דמים, וקלון – ושיכחה.

*

מתוך כל הסבכים של הסטטיסטיקה עלה השבוע מיספר אחד כלשון אש: ארבע מאות שלושים וששה יהודים שהובאו על־ידי הגרמנים מסאלוניקי שביוון אל מחנה אושוויץ כדי לעזור לגרמנים בהולכת יושבי־המחנה אל גורלם – סירבו לעשות זאת והעדיפו ללכת עם אחיהם אל התאים. העתונות הפולנית, המגלה זאת באיחור של שלושים שנה, אינה יכולה עוד שלא לציין כי זהו אחד הגילויים המופלאים של מסירות־נפש בכל ימי מלחמת העולם השניה. והפעם אינה מעלימה את המוצא: יהודים.

כך פורץ מזמן־לזמן מתוך סורגי־הפלדה של ארכיונים, סיפור יהודי כּלוּא המטיל אוֹר לא רק על דיוֹקנוֹ המתעוות של עם עקוּד אלא גם על גבורה עילאית ברגעי השרייה המכרעת עם הגורל.

הסלוניקאים. מן השבט היהודי השרשי שישב על קו־הגבול של גלויות והיה – דרך השבתאות וחכמת הקבלה ור' שלמה אלקבץ ובתי הדפוס העבריים – כגשר הנטוי בין קהילות מזרח ומערב, ומחבר ביניהן. עם מסורת של ערבות יהודית פעילה עוד מימי האנוסים. מעבּורת כזו של ערבות הדדית בּנוּ צעירי סלוניקי גם על סף התהום באושוויץ, ועימה עלו על המוקד ביחד עם אחיהם.

ערבים זה בזה – עד תוֹם.


 

ב. בשלולית של מידת הרחמים

מי שדרכו לאגור – היינו ממליצים לפניו למהר ולאגור חברי־כנסת. כן. חברים בפרלמנט הישראלי הצעיר. לאגור – כי לפי כל הסימנים שערם עומד לעלות כדין המלח והסוכר. כדין האסימון. כדין כל דבר בעל ערך. פה לאוזן עוברת השמועה כי לאחר ששערו של חבר־כנסת הועלה רק לפני חצי שנה לשלוש מאות אלף לירות, בקירוב, עומדים להעלותו בקרוב בעשרות אחוזים נוספים. הממשלה – אומרים – תגיש לכנסת הצעה, או אולי יגישו זאת חברי־כנסת לעצמם, להגדיל את ההקצבה למפלגות בחישוב של רבבות לירות נוספות לכל חבר־כנסת במקום כשלוש מאות אלף עד כה.

גדולה מזו: ייעשה מאמץ – כך אומרים – להעניק מלווה בלתי־צמוד ברבית סמלית, בשיעור של ששים מיליון לירות בקירוב, כדי להקל מצוקתן של מפלגות. ולא שעלה ערכה הסגולי של הדמוקרטיה אלא שמפני האינפלציה הדוהרת אי־אפשר לסַלא חבר־כנסת אלא במשהו הקרוב לפז. שתי המפלגות הגדולות, נאמר, מסכימות לכך. כלומר: לקבל.

*

אנו עומדים, איפוא, לטבול בשלולית של מידת־הרחמים. גדולה המצוקה בפרברים, בשכונות העוני, באזורי הסעד – אך גדולה ממנה מצוקת המפלגות. דומה, מפלגות אלו ככל שמשביעים אותן כן הן רעבות. רק לפני שנים אחדות הונהגה ההפרשה הממלכתית החוקית למימון המפלגות. כשנה לפני כן, כמדומה, נכלל, על פי שיטת “המסרב – יודיע”, מס־מפלגתי מרצון בתחום ארגון הפועלים היציג. אך שום מצוקה אינה מכמירה כל־כך רחמי אנשים בישראל כמו מצוקת־מפלגה, היא שכונת־העוני של הכרך הפוליטי. האיסתר בלגין המתרוקן הזה – קורא כפעמון־אזעקה לעת דליקה.

*

אין אדם הרוצה בקיומם של חיים דימוקרטיים תקינים שיבוז למפלגות כמכשיר לקיומם ולוויסותם של חיים אלה. עד כה לא הומצאה צורה אחרת של התארגנות צבורית שתמלא מקומה של הדימוקרטיה הישירה בעיצוב דרכי המימשל על פי רצון־עם. ואת המסד למיבנה המדיני של הארץ אי־אפשר לתאר כלל בלעדיהן. אך יש להודות כי בארץ שבה אנו יושבים, חרג התא הזה של הדימוקרטיה הפוליטית ממרחב־המחיה הלגיטימי שלו ואתה מוצא אותו כמעט בכל תחום מתחומי החיים בדומינאַנציה מעמיסה את עצמה, קובעת, מכרעת. הוא משולב בכל מקום במידה מוגזמת כקנה־מידה לכושר־אישי כזווית־ראייה המתחרה בזוויוֹת ממלכתיוֹת, חברתיוֹת, לאומיוֹת. המסגרת הזאת, שאיננה אלא אמצעי לקיום חיי צבור תקינים, קודשה הרבה פעמים כמטרה, ועניינה קיבל משקל־של־עדיפות גם בשעה שהוא עמד להתמודדות עם האינטרס של הצבור כולו.

הפלגת חשיבותה של מפלגה מתחומה הנכון והלגיטימי ועגינתה בתחומים שבהם אין לה מקום כלל – הן שהוליכו אל חנויות־הבושם בשדות התעופה, אל עסקות כלכליות שאינן כלל מענינה של מפלגה פוליטית, וסופן – ואדוּז. ולא תמיד – כפי שראינו רק השבוע – זהו באמת סוף־סופן.

*

בנושא זה חובה לומר דברים שיש בהם פנים רק לכאן. אם אין מפלגה יכולה לפרנס את יום־יומה בשל חובותיה והיא משופעת בנכסים – תמַנה לעצמה כונס. אין הציבור כולו מחוייב לשלם רוחב ידם של עסקנים ותנופת דמיונם. שקעה בחובות – תמכור נכסיה. תהיה עניה יותר – אולי ייטב לה. אם תתרושש מעט נכסי חומר – עדיין לא תעשיר בנכסי רוח, אך לפחות תוכל לתת עליהם את דעתה יותר. תמַנה לעצמה כונס־נכסים חמרי ותשתהה מעט על ספירת־המלאי של נכסיה הרוחניים. המלאכה לדאבון הלב לא תהיה מרובה מדי.

ואולי תוך ספירת המלאי ומעט חשבון־נפש יימצא שפריחתה האמיתית של מפלגה ראשית עומדת בפרופורציה הפוכה לעושרה הגשמי וכי ימי־הגיאות האמתיים שלה היו כאשר מאזניה לא נימנו במיליארדים אולי.

*

אף שאתה יודע כי הנבחרים המייצגים אותנו בכנסת הם בשר־מבשרנו והמצוקות, כמו רחשי־הרוח בצבור, ידועות ומוכרות להם לא פחות מאשר לכל אחד מאתנו – אין אתה יכול להימלט מן הרושם כי כאשר הדברים מגיעים אל העסקנות המפלגתית הם כמו מהלכים על כוכב־לכת אחר.

כי נחוצה מידה בלתי־מושגת של ניכּוּר כדי להעלות עתה – כאשר תועפות של כספי־העם ניגרו אל ביבי התרמית – הצעות לכפר בכספי הציבור כולו גם על חוסר־הרסן ועל הדמיון הממריא של קצת מעסקניו: להעלות הצעות של הטיית מים אל ישימון שהיה, כאשר לנגד עינינו קמלים מחוסר השקייה מינימלית ראשוני הפרחים שנשתלו בחינוך כיתה י', בנסיון לגאול נוער במצוקה או בארוחה חמה לילדי־עוני במועדוניהם. איך אמר השבוע לענין זה מי שאמר: “כשיורד הגשם – נרטבים כולם”. כולם – להוציא, כנראה, מפלגות.

*

חברי־הכנסת – אנו קוראים – אינם ממהרים כל כך לקוֹד לאזור היושב־ראש, שהוא גם אזור סמל־המדינה. למען האמת, איננו מתרגשים יתר־על־המידה ממידת הפכחון הזאת של קצת מנציגינו. קצת פחות גוֹבה־לב ופחות רום־עינים לא היו מזיקים לכמה מפרחי־כהונה אלה, אפילו עדיין לא לקו במותנת. ככלות הכל, ח“כ הולך וח”כ בא והרבונות וסמליה לעולם עומדים. אך נוכח הדברים שמעלים עתה קצת חברים בבית הזה לראש סולם העדיפות – צר להבחין בספק המתעורר אם אמנם אנחנו חייבים לקוד לפניהם.

מסתבר כי הרבה נדרים שנדרנו במוצאי יום־כיפורים אחד אינם נדרי, והרבה שבועות שנשבענו אינן שבועות. ואנו מקיימים במעוקם אך בעקיבות צוואתו של גדול מלכי ישראל: אם אין אנו יכולים להתפרנס מזה – אנו פושטים ידינו בגדוד. בכל דוּד.

*

בינתיים נזדמן לנו לקרוא השבוע באותו ענין מכתבו של יו"ר וועדת הכספים של הכנסת לעתון “הארץ”, ומפני כבוד הכותב ויושר־דרכו הצבורי אי־אפשר שלא להתייחס לדבריו. אף כי דווקא משום כך מפליא אותנו לא פעם מדוע בוחר יושר־הלב הזה להתייצב בצד המתמיה מעט.

אין ספק: דימוקרטיה יש לה מחיר וציבור המבקש לחיות במשטר־חיים כזה ולא באחר ישא במחיר הזה בנפש־חפצה. בסופו של חשבון מחירו של כל משטר אחר – יקר יותר. לא רק מצד הממון. ואולם השאלה היא: מיהו הקובע מחירה של הדימוקרטיה והאם זכאי כל עסקן בעל־מעוף לקבוע לה גם מחיר בזבזני – ולחייב אותנו אחר־כך לשאת בו. זוהי בעצם השאלה העומדת להכרעה גם עתה. עובדה היא כי גם לאחר שהוקצו מכסות־תקציב למפלגות – לא נקבעו על דרך החוק סייגים ברורים וחד־משמעיים להוצאותיהן. הדימוקרטיה של הקאפיטל האמריקני הגדול יכולה להרשות לעצמה מחסומים חוקיים כאלה. ואילו בישראל הדלה נוהג הציבור להגיש מזמן לזמן למפלגותיו אבוס, אך הוא נרתע מאד לתת בפיהן איזה שהוא מתג או רסן.

היינו רוצים לראות את הגופים הפרלמנטריים המחליטים על הקצבות כאלו – כשהם עוסקים קצת במלאכת הרצענות הזאת.

31 בינואר 1975

המלצות קוראים
תגיות