רקע
אהוד בן עזר
קיצור תולדות פתח־תקווה
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2018
פתח תקווה.jpg

 

1. קיצור תולדות פתח־תקווה

הנוסח השלם והמורחב לפרק “פתח־תקווה – אם המושבות” מתוך הספר “סיפורי מושבות”, סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י, בעריכת זאב ענר, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תל־אביב, 1996.


פתח־תקווה נוסדה ב־1878 על ידי עולים חדשים

“אם המושבות” פתח־תקווה נוסדה ב־1878 על ידי עולים חדשים, רובם יוצאי הונגריה, שעלו ארצה במטרה לייסד מושבה חקלאית. הם שהו פרק־זמן בירושלים עד שנמצאה האדמה המתאימה לקנייה בכספו של הגביר דוד מאיר גוטמן, אף הוא “עולה חדש” מהונגריה. יואל משה סלומון, היחידי מבין מייסדי פתח־תקווה שנולד בארץ, עזר בקנייה אדמתה לאחר שיהודים אחרים בירושלים ניסו לרמות את הגביר גוטמן ולתווך לו לקנייה לשם הקמת המושבה אדמות שאינן עומדות למכירה.

המשלחת הראשונה שמתכוננת לראות את אדמת מלאבס, שעל גבול הירקון, יוצאת מיפו רכובה על גבי סוסים בקיץ 1878, תרל"ח. משתתפים בה רק דוד מאיר גוטמן ויואל משה סלומון, ועימם רכב ערבי בשם זאכרי, שהוא פקידו ונציגו של הסוחר הערבי־נוצרי מיפו, טייאן. בבעלות טייאן נמצאים שלושה רבעים מאדמת הכפר – כך מבטיחם המתווך חיים אמזלג, שהוא סגן הקונסול הבריטי.

שעות אחדות מסתובבים השלושה, בחום היום, לאורכה ולרוחבה של נחלת טייאן. האדמה מעוררת בלב גוטמן וסלומון חשק רב לקנותה. היא דשנה ופוריה מאוד, מישורית, ומי נהר הירקון שוטפים על גבולה הצפוני ומבטיחים השקייה לשדות ואולי גם דגים למאכל – ממש כמו בכפרי אירופה.

אבל כאשר חוזרים השניים ליפו מצפה לגוטמן ולסלומון אכזבה. מתברר כי הקרקעות שרכש טייאן במלאבס טרם חולקו וטרם נרשמו כחוק בספרי האחוזה של השלטון התורכי, ויש חשש כי חלקן שייך עדיין לפלאחים, תושביהן בעבר. השניים מודים לאמזלג, שגם מארח אותם לישון בביתו, אך מודיעים שבתנאים האלה אינם מוכנים לבצע את הקנייה. גוטמן למוד כישלונות. הוא איבד חלק מכספו בניסיונות הקודמים לקנות קרקעות שלבעליהן לא היו שטרי־מכר מאושרים על־ידי הממשלה, ולפיכך מחליט הפעם להיות זהיר יותר.


גוטמן וסלומון חוזרים לבתיהם בירושלים, מכנסים את בני החבורה הקטנה והנלהבת של המייסדים: גוטמן, סלומון, שטמפפר, גרינגארט, בלומנטל וכ"ץ, ומוסרים דין־וחשבון משליחותם. על דעת כולם מוחלט להמשיך במאמץ הרכישה של אדמת מלאבס ולהיעזר בקשרים הטובים של אמזלג עם הסוחרים הערבים העשירים ביפו. סלומון, שהוא בן־הארץ היחיד בחבורת “העולים החדשים” הללו, ויודע לדבר ערבית – הוא יד־ימינו של גוטמן במשא ומתן ושוקד שהפעם לא ירמו את שולחו.

לאחר ביקורים נוספים ביפו ובמלאבס, יחד עם יהושע שטמפפר וסלומון, רוכש גוטמן בסוף הקיץ, על שמו ובשם כולם, את הרבע האחר, הדרומי, של אדמות הכפר. השטח, 3,400 דונם לערך, שרשום כחוק בספרי האחוזה ושייך לסוחר הערבי־נוצרי מיפו, סלים קאסאר – נקנה במחיר אלף ומאה נפוליון זהב. הקרקע נמצאת מרוחקת מן הירקון, דבר שעליו מצטערים תחילה שלושת המייסדים, אך לימים נתברר שהיה לברכה למושבה הצעירה. עתה נחוץ לחפור באר על הגבעה שבמרכז החלקה החדשה ולמצוא בה מים בהקדם – כדי שיהיה אפשר להתיישב על הקרקע ולחרוש אותה אחרי הגשמים הראשונים של שנת תרל"ט, שלהי 1878.

פירוש המילה הערבית מלאבס הוא בגדים, מלבושים. וגם שקדים מצופים סוכר נקראים בשם מלביס. מכאן גם נובע שם הכפר. מדי תקופה היו יורדים אליו להתיישב בו פלאחים בריאים ורעננים מהרי אפרים, מסביבות שכם. אדמתו השחורה, הטובה, משכה את ליבם. אך עד מהרה היה אוויר הביצות הרע, ומי הירקון – מביאים עליהם מיני קדחת ודלקות מעיים קשות, והם היו נחלים ומתים. לא היה עובר זמן רב והכפר הנטוש־למחצה היה מלאבס, כלומר: מתלבש, בגל חדש של מתיישבים מן ההרים, וחוזר חלילה, ומכאן שמו הרע. אך מתיישבי פתח־תקווה מקווים כי עימם תתחיל תקופה אחרת. מלאבס הישנה התלבשה באנשים – פתח־תקווה החדשה תמשיך להתלבש – אבל בשדות, בעצים, ברחובות, בחצרות ובבתים. היא תהיה כפר חקלאי מסודר למופת כמו מושבות הטמפלרים הגרמנים שבארץ־ישראל, שרונה ליד יפו, ורפאים בירושלים.


אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, הבאר הראשונה

אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, נפרד יהודה ראב (לימים בן עזר) מלאה אשתו, מלאזאר אביו ומשאר בני־משפחתו, ויורד מירושלים ליפו. כך הוא נוהג על פי ההוראה של גוטמן, שיצא מירושלים יחד עם שטמפפר, מיד לאחר חג הסוכות, דרך יפו, אל הגבעה שבאדמת קאסאר בכפר מלאבס, שתיקרא מעתה – פתח־תקווה.

ביפו מוטל על יהודה ראב לפגוש ערבי מוגרבי, שמוצאו מצפון־אפריקה, ושמו חג' סלאמה; שטמפפר שכר אותו לשומר על הנחלה החדשה וגם כממונה על התחבורה בינה לבין יפו. יהודה ראב לן לילה אחד ביפו, ולמחרת בבוקר כבר מחכה לו חג' סלאמה, בראש שיירה של חמורים עמוסים קרשים וחומרי בנין אחרים, לצורך חפירת הבאר הראשונה אשר גוטמן ושטמפפר כבר עסוקים בה.

השניים יוצאים מיפו בכיוון צפון־מזרח כשהם פוסעים בחולות, בין פרדסים ומשוכות־צבר מלאות אבק. כאשר יורדת השיירה מהגבעה האחרונה, לעבר הנחלה החדשה, נשקפת לעיני יהודה ראב ערבה אפורה־צהובה שמשתרעת לכל מלוא־העין, עד לרגלי הרכסים המכחילים של הרי אפרים במזרח. שום אדם, שום עץ – אינם ניראים בכל המרחב הזה. רק לרגלי ההרים, במרחק, נשקפת כיכר ירוקה ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אנטיפטרוס, הוא מבצר אפק, הניצב על מוצא הירקון, ליד ראס־אל־עין, ראש העין, המעיינות שמהם נובע הנחל.

יהודה ראב וחג' סלאמה ממשיכים אל הגבעה שבנחלת קאסאר. שם, ליד ערימת אבנים מסותתות, מוכנות לדיפון הבאר, נמצא אוהל מלבין, בודד. זו ראשיתה של פתח־תקווה: אוהל־מגורים וחפירה טרייה, שמעליה נטוייה קורת עץ גדולה ובאמצע – גלגלת וחבל כרוך עליה וקצהו משתלשל כלפי מטה. מסביב לבאר משתרעת אדמה שחורה שמצמיחה שיחי ימבוט ושרידי קנים של דורה שנזרעה בקיץ האחרון. הקנים הקטומים כבר שחורים מרטיבות הטל בבקרים ומיקוד שמש הקיץ המייבשת, בצהרי־יום.

עוד באותו יום משיל יהודה ראב מעל רגליו את הנעליים, יורד בחבל אל קרקעית הבאר ומתחיל חופר בה. גוטמן ושטמפפר עוזרים לו מלמעלה בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת, ובריקונם. כאשר רואה הקבלן הערבי כי היהודים ממשיכים לחפור את הבאר בכוחות עצמם, הוא מתפשר על מחיר העבודה ומסכים להמשיך בה ככל שיידרש, והפעם יחד עם פועליו על בסיס של שכר יומי.

במשך שבועיים ממשיך יהודה ראב לרדת מדי יום אל קרקעית הבאר ולחפור בה, עד אשר נמצאים מים בעומק של כעשרים וחמישה מטר. יום זה הוא יום חג לחבורת הגברים הקטנה שמתגוררת באוהל – גוטמן, שטמפפר, יהודה ראב, ומיכל ליב כ"ץ, כולם מיוצאי הונגריה. הפועלים הערבים מבקשים מיד מתנת־כסף נוספת על המוסכם עימם, “בקשיש”, גמול מקובל, לדבריהם, לכל המביא את בשורת המים.


לא חולפים ימים רבים ולאזאר בא מירושלים, ועימו מתיישבים נוספים, ובהם עוד עולה חדש מהונגריה, דוד רגנר. רגנר הוא איש גדול, שמן וטוב־לב, בעל נסיון קודם בניהול אחוזה חקלאית רחבת־ידיים בהונגריה. גוטמן הזמין אותו במיוחד מהונגריה לבוא להיות מנהל העבודות החקלאיות של המשק בפתח־תקווה. רגנר מקבל עליו את התפקיד ברצון, ומיד מזמין אצל המתיישבים הגרמנים בשרונה מחרשות אירופיות גדולות, ומהונגריה – משדדות כבדות ומכונת קצירה. הוא אומר שאסור לחרוש את האדמה במחרשת ה“מסמר” הפשוטה, ולעבד אותה בשיטות הפרימיטיביות של השכנים הערבים.

יהודה ראב וחבריו בונים רפתות לשוורי־העבודה, שאותם הם מבקשים להביא כדי לחרוש את האדמה במחרשות הכבדות. מחוסר יכולת להקים מיבנה גבוה, שיהיה חזק דיו לעמוד בנגיחות השוורים, הם מתחכמים וחופרים מחפורות גדולות ומכסים אותן מלמעלה בגגות קש וחימר. הם קובעים את תוכנית המושבה שתוקם – מחלקים את הקרקע לעשרים וארבעה מגרשים בנחלת קאסאר, בקו עולה מן הבאר צפונה, לאורך דרך הקיץ ליפו, שלימים תיקרא בשם רחוב פינסקר. הבתים עתידים להיבנות בחלקים הפונים לרחוב, האורוות והרפתות בצד החיצוני, וקיר־חומה יחבר את כל האורוות מסביב, לשם ביטחון.


החריש הראשון, ו' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878

ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878, יורד הגשם הראשון בכמות זעומה, אף על פי כן מחליטים מייסדי פתח־תקווה לצאת לחריש ולזריעה. יומיים לאחר רדת הגשם, ביום ו' חנוכה, לקראת סוף חודש כסלו, הם רותמים את השוורים ויוצאים לחריש הראשון, שעליו כותב לאחר 80 שנה דוד בן־גוריון: “המדינה לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח־תקווה ואילך.”

אותו בוקר, מתאספים רגנר, שטמפפר, מיכל, גוטמן, לאזאר ובנו יהודה ראב, ועוד מתיישבים שרואים עצמם מעתה איכרים אף כי לחרוש אינם יודעים עדיין. לאזאר ויהודה ראב רותמים שני שוורים למחרשה האירופית הגדולה שקנה רגנר בשרונה, וכולם יוצאים לשדה הקרוב, שמקומו נקבע מזרחה־צפונה לרחוב הראשון של המושבה, שלימים ייקרא רחוב פינסקר.

בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, וצעיר המתיישבים, מוטל על יהודה ראב (בן עזר) לנעוץ את המחרשה ולמתוח את התלמים הראשונים, תלמי המענית, התוחמים את השדה החרוש, שמקומו משתרע כיום מזרחה מפינת רחוב פינסקר וכיכר המייסדים, לעבר בניין המשטרה.

רגנר, ענק שמן וטוב־לב, בעל שפם צהבהב וקול נשי מעט, מתהלך חגיגי ומשגיח על הנעשה. הוא מסמן ליהודה ראב בדייקנות את גבול השדה. לאחר שנחרשים תלמים אחדים, ויהודה ראב חוזר מפאת השדה אל החבורה, כולו שטוף זיעה, מורה לו רגנר לעצור בשוורים, ומבקש את גוטמן להתכבד בחרישה.

גוטמן אינו מנוסה בעבודת האדמה, ולפיכך הולך אחר המחרשה כשהוא תופס בה בעזרת יהודה ראב. עד מהרה מתחילים גם הוא גם השוורים להזיע ולהתנהל בכבדות, אף שזה יום חורף קריר. החברים אינם שמים ליבם לקושי שבו מתנהלת העבודה. הם מלווים את השניים בהתרגשות, כשהם עוקבים אחר להב המחרשה הפולח את הקרקע ומהפך אותה באיוושה רכה. מאחוריהם מרפרפת להקת אנפות, דרורים מדלגים על רגבים לחים, טריים, ומנקרים מתוכם תולעים לבנבנות שמתפתלות חסרות־אונים, לעיתים חתוכות־למחצה, על המישטח החלק, הנוצץ כזגוגית, שהותיר להב המחרשה באדמה השחורה.

גוטמן משלים הקפה אחת, ויהודה ראב מעביר את המחרשה לידי בן־דודתו שטמפפר. שטמפפר נירגש שעה שהוא תופס בידית המחרשה, דמעות חונקות את גרונו בדברו: “כאשר צעדתי ברגל מהונגריה… לארץ־ישראל, חלמתי על הרגע שבו אחרוש את אדמתי… במושבה… ולא האמנתי שאזכה להגיע ליום הזה… תחת שמים אלה… חברים… עתה עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון… שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים… וזאת לאחר שנעדרנו מארץ־אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה… ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!”

“אמן!” עונים בני־החבורה, שנרעשים לשמע דבריו. ובעוד עיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, הם הולכים אחריו בתופסם ובהעבירם מיד ליד את המחרשה בלהט ובדבקות של יהודים המחזיקים ספר־תורה בהקפות שמחת־תורה.

יחידים הם במרחב כולו, בבקעת פתח־תקווה המשתרעת עד הרי אפרים המכחילים במזרח. ללא עץ. ללא שיח. להקה בודדה של יהודים בעלי זקנים, חלקם לובשים עדיין מעילים כהים ומגבעות שחורות בנוסח הירושלמי וחלקם במגפיים, בחולצות איכרים בהירות ובכובעים רחבי שוליים, כדרך המתיישבים הטמפלרים בשרונה, והם מתנהלים בכבדות אחר מחרשה גדולה, רתומה לשני שוורים כבדי־בשר. הציפורים, שחיכו כל החורף למזון שימציא להם החריש הראשון, מנתרות־מקפצות בעקבותיהם כעדת חסידים קטנים.

ההקפות נמשכות פעמים אחדות. הדיבורים משתתקים והזיעה רבה. הנאספים עייפים לצעוד בתלמים הטריים. הם מתפזרים חזרה לעבודותיהם, מי להקמת בתי המושבה הראשונים, על־פי תוכנית החצרות והחומה המשותפת, ומי לטיפול במשק החי. בשדה נשארים רק לאזאר ויהודה ראב, להמשיך בעבודה הרגילה, ללא חג ובלי נאומים. אבל המחרשה זזה בקושי. השוורים מתנהלים בכבדות כאילו הם סוחבים אחריהם הר.

למחרת מביא יהודה ראב פרדות משרונה, והעבודה מתחדשת בשתי מחרשות. הוא חורש בזוג פרדות אחד. פועל ערבי בזוג השני. ולאזאר, לאחר שחותך את המענית בתלמים ישרים כמיתר דרוך, הולך לפניהם וזורע חלקות של חיטה ושעורה.

במשך כשבועיים נזרעת כיכר גדולה, מסביבת הבאר מזרחה־צפונה, עד גדות ואדי אבו־לג’ה. בינתיים חוזר מיכל עם השוורים הדמשקאיים, ועבודת החריש נעשתה קלה יותר.

גשמים רבים אינם יורדים בין חנוכה לפורים, ואולם החריש העמוק מצליח להפוך ולהצניע כראוי את הזרעים ברטיבות הדלה של הקרקע, בעוד אשר הפלאחים הערבים השכנים ממעיטים לזרוע בגלל עצירת הגשמים. השדות מוריקים, גבעולי התבואה הרכים מרימים ראשיהם ומפתחים שיבולים, שהן עדיין רכות ומלאות עסיס חלבי. את חג הפורים הראשון במושבה חוגגים הגברים כשהם יורים באויר באקדחים וברובים, חלקם דוהרים על סוסים סביב לבאר וברחוב היחיד, שעדיין אינו אלא דרך־עפר המתמשכת צפונה. מיפו מובאים, בדרך החול שבין גבעות באב־אל־האווה, יין, מיני־מאפה ותבשילים שהכינו הנשים, והשמחה רבה.

ככל שמוריקים השדות ויפים, כן מתרבות דאגות המתיישבים להגן על יבולם. כבר היו נסיונות גניבה אחדים בחצרות, ואולם עתה צריך לשמור על השדות הרחבים, אשר ערביי הסביבה היו רגילים עד כה לראותם אדמת הפקר. זוהי תקופת האביב, רביע בלשון הפלאחים, עונה שבה מניחים לא רק לצאן ולבקר אלא גם לבהמות־העבודה: סוסים, פרדים וחמורים – לרעות בשדות כאוות־נפשם כדי ליהנות מן העשב הטרי שהארץ מצמיחה בשפע. ואם אפשר ללחך בהזדמנות זו שדות זרים – אדרבה! וכך, עוד בטרם מבשילה התבואה, כבר יש צורך להגן על השדות מפני עדרי הרועים והבהמות השלוחים חופשי.


על יהודה ראב מוטלת האחריות לשמירת המושבה

על יהודה ראב, צעיר המתיישבים, מוטלת מעתה האחריות לשמירת המושבה. בשעות היום הוא מסייר, רכוב על סוסו, בשדות, מגיע עד גדת ואדי אבו־ליג’ה וחזרה, לאורך גבולותיה של נחלת קאסאר. בלילות כוללת השמירה גם את החצר, האוהל, בניין לבני־הטיט, והאורווה החפורה באדמה. עם יהודה ראב משתתפים בהגנה, בכל שעת צורך, גם שאר הגברים, שאותם הוא מזעיק כאשר מתעורר חשש מפני פריצה או התנפלות.

כמעט מדי יום יש נסיונות לפלוש לשדות פתח־תקווה: ערביי מלאבס, שמתמלאים קינאה למראה הקמה הצומחת על אדמתם־לשעבר; ערביי שוייכה העזים מהרי אפרים; ערביי הכפר יהודיה, מדרום למושבה, שבשנים קודמות היו רגילים לזרוע חלקות מאדמת פתח־תקווה ולרעות עליה באין מפריע; ובני שבט ערב ג’ראמנה, שמאהלם נמצא ליד הירקון והם מתקיימים על שוד בדרכים ועל גניבות. בשעות היום מתנכלים השכנים ליבול, ובלילות – מנסים להתנפל על החצר, כדי לגזול את הבהמות. יהודה ראב וחבריו מפעילים לעיתים קרובות את רוביהם, אך היריות לא תמיד מועילות. השודדים יודעים כי המתיישבים המעטים לא יעזו להרוג בהם, מחשש להסתכנות בנקמת־דם שעלולה לגרור את המושבה לסכנת נפשות, להוצאה כספית גדולה לשם תשלום הכופר, ולהסתבכות ממושכת אצל השופטים התורכיים, רודפי־הבקשיש. אין ברירה אלא להשתמש לעיתים במהלומות הנבוטים, האלות, בתגרת פנים־אל־פנים עם התוקפים. כל החברים קמים אז כאיש אחד ובאים לעזרת יהודה ראב.

ביפו גר יהודי יליד העיר, ממשפחה מרוקאית, יעקב מימון שמו, והוא מפורסם בכוחו ובאומץ־ליבו, מסופר עליו כי מימיו לא היה חולה. הוא עבר ברגל את מידבר סיני, כשהוא נוהג מארץ־ישראל למצרים שיירות של פרדים למכירה, והדרך – מידבר שממה. הוא נדד יחידי חודשים רצופים במידבר סוריה, הרחק מעבר להרי לבנון, חדר בין שבטי בידואים פראים וקנה מידיהם סוסות אצילות מן המובחר. ותמיד חזר מן המקומות המסוכנים ההם כשהוא שלם, בריא ורענן, כאילו שב מטיול מהנה. כאשר שומע יעקב על קשייהם של מתיישבי פתח־תקווה – הוא עוזב את קשריו עם שבטי הבידואים הפראיים, מוותר על המסחר בפרדים ובסוסות, ובא אל גוטמן כדי להציע עצמו לעזרה בשמירת המושבה. גוטמן מקבלו בשמחה, בהסכמת כל החברים, ששמעו בסמטאות יפו רק טובות על אודות מימון. יעקב מבוגר כפליים מיהודה ראב, הוא כבן ארבעים, והשניים, רכובים על סוסיהם וחמושים ברובים, מתחלקים מעתה בעבודת השמירה ומוצאים עד מהרה שפה משותפת.


חג האסיף הראשון בירושלים, חג שבועות תרל"ט, 1879

התבואה של השנה הראשונה עולה יפה. המתיישבים מחליטים להעלות מעשרות ותרומות לאנשי ירושלים, ולהביא את חלקם־ביבול לחברים שטרם מתגוררים בגופם־ממש במושבה החדשה אלא רק שדותיהם מעובדים בה במשותף, בחלקות הקרקע שניקנו בנחלת קאסאר.

לקראת חג השבועות, חג האסיף, עושה דרכה שיירה של גמלים מפתח־תקווה לירושלים, עמוסים כל אחד משני צידי דבשתו שקיים רחבים, גדושים חיטה ושעורה, פולים ועדשים, ומעליהם ירקות חיים. השיירה מעלה אבק. הגמלים מקושטים בפעמונים, בכפות תמרים ובגדילי־צמר צבעוניים. שקי התבואה נושאים כולם את הכתובת: “פתח־תקווה”.

בשכונה החדשה מאה שערים, שבנויים בה רק עשרים בתים מצד אחד של הדרך, מפנים בית גדול כדי לאחסן בו את התבואות והמעשרות. יהודים רבים יוצאים מבין חומות הרובע שבעיר העתיקה ופוסעים לעבר מאה שערים, לראות את תהלוכת הביכורים, כיצד שבים ומביאים, בראשונה מאז חרב בית־המקדש, איכרים עבריים מעשר מיבול אדמתם לירושלים, ממש כבימי קדם.

השיירה מתקדמת לאיטה לעבר הבית. החמרים משמיעים קול חרחור, הגמלים נענים והם מוברכים בזה אחר זה ליד בור מים גדול שזה עתה נסתיימה בנייתו, במרכז השכונה. עיני הגמלים, המסתכלות כל אחת לצד אחר, סוקרות בהשתאות את שפעת היהודים שחובשים מגבעות שחורות, לובשים חלוקים מפוספסים, סובבים את הגמלים, הרובצים בצוואר נטוי, ובודקים וממשמשים במטענם, כלא־מאמינים. השקים הגדולים מוכנסים פנימה על כפיים, בזימרה ובריקודים, כספרי־תורה.

טרם בואם שלחו המתיישבים כרוז להודיע בחוצות ירושלים: “קול קורא לכל הכוהנים והלוויים, בואו לקחת את חלקכם קודש מתבואת אדמתה של הקולוניא פתח־תקווה, אשר בירכנו ה' בה בשובנו, אחרי כאלפיים שנות החורבן, לעבוד את האדמה הקדושה ולשמרה!”

עתה מקבל כל חבר וחבר, מאלה שגרים בירושלים והם בעלי “נומרים”, חלקות, באדמת פתח־תקווה – את חלקו בתבואה. יש שמחזיקים ב“נומרים” אחדים, ומקבלים יבולם בהתאם. למשפחות הכוהנים והלוויים מקרב תושבי העיר, שבאות ומתאספות בעקבות הכרוז, מחולקים המעשרות לפי שיקול דעתם של בעלי ה“נומרים”.

לאחר חלוקת התבואה, שהפעם היא אחרת מה“חלוקות” שידעה ירושלים אצל תקיפי ה“כוללים”, נערכת סעודת מצווה חגיגית שהוכנה ביד רחבה. בראש השולחן יושבים המארחים, דוד מאיר גוטמן, לאזאר ראב, נתן גרינגארט וסלומון, ומוזמנים אליה רבים מנכבדי היהודים בירושלים. בחוץ נקהלים רבים שלא נמצא להם מקום בבית, מאזינים ומסתפקים בלעיסת שיריים מהכירה שעורכים המתיישבים, הנקראים בשם־חיבה “אחינו הקולוניסטים”.

שלושה ימים רצופים נמשכת החגיגה ומושמעות ברכות, אך יש להתכנסות גם מטרה מעשית. גוטמן וחבריו לא מוותרים על חלומם לקנות את החלקה שראו לראשונה במלאבס, נחלת טיאן, המשתרעת מהגבעה עד לירקון. הם יודעים כי התרחבות היישוב חיונית להצלחתו, אך לשם כך נחוץ לשכנע יהודים נוספים מקרב הירושלמים, מאלה שקודם התנגדו להתיישבות, כי זו אפשרית וגם כדאית. נחוץ למשוך אותם להשקיע כספם בקניית האדמות. הצלחת יבול השנה הראשונה היא התעמולה הטובה ביותר לרעיון הרחבת המושבה.

כיצד מתייחסים יהודי ירושלים להצלחת המתיישבים? יהודי העיר חיים בעוני רב, בין השאר גם כתוצאה ממלחמת קרים, שהמעיטה את יבוא התבואה. כספי החלוקה ניתנים בצמצום ורק הקרובים לקערה יכולים להתקיים בכבוד. הצלחת מתיישבי פתח־תקווה נוטעת תקוות בלב ירושלמים רבים – הנה נמצאה דרך הפלאים להיטיב את מצבם הכלכלי. אנשים אלה רחוקים מאוד מרעיון יישוב ארץ־ישראל. הם חסרי ידע וניסיון בחקלאות. לפני חודשים לא רבים השתתף חלקם בחרם שהוכרז על העי"ש, ובהתנגדות ובלגלוג לייסוד המושבה.

אבל עתה, לאחר שמודיעים מייסדי המושבה על כוונתם להרחיבה ולמכור בה חלקות תמורת דמי־קדימה צנועים, מצטופפים אצלם רבים מיהודי ירושלים, בהם חסרי־האמצעים, ונרשמים לקניית ה“נומרים”. מי שנכלל ברשימה הוא בעיני עצמו כמוצא שלל רב.

שמחים וטובי לב שבים המתיישבים אחרי החג לפתח־תקווה. הם לא משערים בנפשם כי הצלחתם זו, ששינתה את דעת הירושלמים עליהם לטובה – עתידה להיות בין הגורמים להתמוטטות המושבה הצעירה.


שנת תרל“ט, 1879, קרבה לקיצה. למרות רושם הצלחה שעשתה בירושלים תבואת המתיישבים, מצבם דחוק למדי. רוב השוורים הדמשקאיים, שעלו הון רב, מתו במגפה. מן היבול היה צורך לנכות את ה”עושר", מס המעשר לממשלה התורכית. לשחד את המא’מורים המושחתים, אלה הפקידים שחוכרים את גביית המס מטעם הממשלה התורכית, שלא יקחו יותר מן המותר וגם זאת לא מן הדגן המשובח ביותר. ובייחוד להשתדל שהם ואנשיהם לא ישהו זמן רב מדי במושבה, כי מנהגם להאביס מדי יום את סוסיהם בשעורה, ולתפוס תרנגולות ושאר דברי מזון לעצמם, על חשבון המושבה.

דרכם של המא’מורים להציק לפלאחים בהגיע עונת הדיש. מתחילת הקציר ועד ליום לקיחת ה“עושר” – הם נוהגים לשלוח את חיילי הממשלה אל כל הגרנות, להשגיח על הבעלים שלא יגנבו את התבואה שלהם־עצמם ולא יעלימו אותה מהממשלה. על הבעלים, הפלאחים המסכנים שהביאו את התבואה הגורנה בזיעת־ אפיהם – מוטל לכלכל כל אותה תקופה את החיילים, לספק את צורכיהם וצורכי בהמתם, וגם להשגיח שה“המשגיחים” הללו, בכבודם ובעצמם, לא יגנבו.

ליד המא’מורים פועלים סרסורים שבאים עימם לגורן ומבקשים לשקול על ידיהם בקשיש בסכום הגון, ולא – לא ירשו חוכרי־המס לפלאחים לדוש, ויהיה עליהם להתענות עד בוא הגשמים, המשחיתים את התבואה בגורן.

כך מרוויחים המא’מורים כסף רב לא רק מעסק הקבלנות עצמו, ממה שהם שוללים ובוזזים בגרנות, אלא גם מבקשישים שהם לוקחים לעצמם תמורת מתן הרשות לדיש. רע ומר גורלם של אותם פלאחים קשי־יום, שלא השתוו עם קבלני־המס ולא שיחדו אותם. עליהם לשמור על תבואתם מפני הגנבים בלילה והשודדים לאור היום, וגם לספק את מזונם של החיילים, שמוכנים לבלות בכפר עד תחילת ימי הגשמים.

איכרי המושבה הגרמנית שרונה היו הראשונים שהצליחו, בכוח החסות שהעניק להם הקונסול הגרמני – לפרוק מעליהם את העול הכבד של המא’מורים. כאשר תבואתם מוכנה לדיש – הם מודיעים למא’מורים שיבואו להשתוות עימם על הערכת היבול כולו בכסף, ומשלמים להם במזומן את ערך החלק העשירי של כל גורן וגורן. אם מסרבים המא’מורים להסדר – מזהיר אותם הקונסול הגרמני, באמצעות הפחה התורכי, כי עליהם להתיר מיד את הדיש, ויקבלו רק מאוחר יותר את חלקם בתבואות.

גוטמן מחליט לנהוג כדרך המתיישבים הטמפלרים משרונה. הוא מזמין את המא’מורים למושבה. כאשר הם מגיעים, בחברת חייליהם, וסרסוריהם מקרב השיח’ים והמוכתרים של הכפרים בסביבה – מקבלים הפתח־תקוואים את פניהם בכבוד, מאכילים ומשקים אותם, ומשתווים עימם על התשלום, בדיוק כנהוג בשרונה, מאיר להם גוטמן פניו והם נפרדים בשלום.


צרה נוספת מלווה את המתיישבים כמעט מתחילת עלייתם על הקרקע. ערביי מלאבס אינם משלימים עם מכירת נחלת קאסאר ליהודים, נחלה שאדמותיה עמדו קודם לכן לרשותם, לזריעה ולמרעה. הם עצמם היו אריסים על אדמת הסוחר היפואי טיאן. הצלחתם של מתיישבי פתח־תקווה, שקנו את נחלת קאסאר ולא את אדמתו, מרגיזה את טיאן. הוא יודע שברצונם לקנות גם את שאר חלקות הכפר מלאבס, שהצליח להעבירן לבעלותו. הוא אדם ערמומי ורב־השפעה, ומסית את אריסיו במלאבס להציק למתיישבים; פועל בשני כיוונים מנוגדים־לכאורה: מצד אחד מחפש תואנות לסלק את המתיישבים מעל אדמת קאסאר ומנסה להוכיח שאין להם בעלות מלאה על חלקים ממנה, מצד שני הוא רוצה לדרבן אותם שירכשו את אדמותיו, ומשתדל להעלות ככל האפשר את מחירן.

במרכז המושבה, על צלעות הריבוע שפאתו הדרומית־מערבית היא הבאר הראשונה, ואשר לימים ייקרא בשם כיכר המייסדים, מתחילים להיבנות בתי המתיישבים הראשונים. הבתים עתידים להתחבר יחד, ליצור מעין חומה ולבצר את היישוב הקטן, כטירה.


התקוות הטובות מתבדות

אך התקוות הטובות מתבדות. המתיישבים מפסידים את הכסף המזומן שהשקיעו בשנה הראשונה. לקראת העונה החקלאית השנייה, בשנת תר"מ, שלהי 1879, מתפרדת החבורה ומתבטל העיבוד המשותף של אדמות המושבה. הקרקע מחולקת חלקות־חלקות וכל איכר ממשיך בעבודה על חשבונו הפרטי. חלקותיהם של השותפים מן החוץ, שלא באו להתיישב במושבה, נותרות בלתי־מעובדות או שהן מוחכרות לאריסים ערביים ממלאבס ומכפרים אחרים בסביבה. התוצאה היא שמוחרפת בעיית הגניבות וסכסוכי־הגבולות בין האיכרים שמעבדים את אדמתם לבין האריסים שמעבדים אדמת אחרים.

כך חולפת שנה ראשונה. את חג הסוכות תר"מ, שלהי 1879, חוגגים המתיישבים יחד עם נשותיהם ובני־משפחה אחרים, שבאים מיפו. הם מקימים סוכה גדולה, שנתמכת במגרפות ובקילשונים, ולסכך משמשים להם צמחי קנה וסוף שהובאו מוואדי אבו־לג’ה הסמוך. הם שוחטים כבשים ואוכלים בשר רב, כדרך הערבים הזובחים בחגיהם זבח. חודשים ארוכים לא טעמו המתיישבים בשר, ועתה הם כה רעבים לו, שהם נחלים מאכילה גסה. אלה ימים שלאחר איסוף החיטה מן הגורן, הובלתה לטחינה בטחנת פרוחיה, שעל גדת הירקון, ובטרם החריש להכנת הזריעה של תבואת החורף. למתיישבים יש זמן פנוי והם מנצלים אותו כדי לטייל עם נשותיהם, ברכיבה על גבי סוסים, בסביבות המושבה, להראות להן את גבולות הנחלה, ואת הירקון ומבצר אנטיפטרוס. לאחר שמסתיים חג הסוכות לא חוזרות הנשים ליפו אלא נשארות לגור במושבה החדשה עם בעליהן.

העונה החקלאית בקיץ השני של פתח־תקווה, גרועה למדי. יבול התבואה של שנת תר"מ, 1880, אינו עולה יפה. בחורף ירדו גשמים רבים וגם שלג אבל השדות, שלא היו מנוקזים, עמדו מוצפים במשך שבועות ארוכים ודמו לביצה. גם הקור פגע קשות בחיטה ובשעורה. אך יותר מכישלון התבואה מעיקה מכת הקדחת. אלה שנחלים בה – ידיהם ורגליהם מתנפחות ככריות. פניהם מצהיבים. הם סובלים מצמרמורות קשות. מתכסים בשמיכות־צמר, אפילו באמצע הקיץ – אך הרגשת הקור נמשכת. לאט־לאט החום עולה עד ארבעים מעלות, הגוף מתכסה זיעה. את המצח מנגבים לחולים במטליות טבולות בחומץ. אז באה הרגשת הקלה מעטה אבל אבקת החינין המרה, שנלקחת כתרופה, גורמת לזמזום חזק ומציק באוזניים. במשך הזמן הגוף נחלש, וההתנגדות למחלה פוחתת.

המתיישבים אינם יודעים שחיידקי המאלאריה מוחדרים לגוף על ידי עקיצות יתושים החיים בביצה, הסמוכה לירקון. הם סבורים שהאוויר מורעל בסביבת הנחל והביצה, והוא הגורם לקדחת – כפי ששתיית מי הירקון מביאה עימה את מחלת הבילהרציה. למזלם קנו וקבעו בתחילה את מקום יישובם על הגבעה, בנחלת קאסאר, שהיא מפולשת לרוח ומרוחקת מהירקון. אילו היו קונים תחילה את נחלת טיאן, כפי שרצו, והולכים על פי הדוגמה של הכפרים באירופה, שממנה באו – היו מתיישבים ודאי על גדת הנחל המסוכן. אמנם, הם לא יכלו לדעת שגם ישיבתם באזור המרוחק מן “האוויר המורעל” – אינה מעניקה להם הגנה מספקת כנגד עקיצות היתושים, שלעיתים הן קטלניות.

מתיישבי פתח־תקווה הקודחים מובלים לבית־החולים בירושלים. מראה החולים נפוחי הידיים והרגליים, מלאי עקיצות וגרדות, מצחיהם לוהטים בחום, שפתיהם מבוקעות ביובש, מראה הסבל שעובר עליהם – מחזקים את ידי הירושלמים שמתנגדים ליישוב פתח־תקווה. כל חולה חדש, ומלוויו, שעוברים את סמטאות הרובע היהודי, המוליכות לבית־החולים, מתקבלים במנוד־ראש ובקריאות משונות על־ידי קהל לובשי החלוקים המפוספסים, המעילים והמגבעות השחורים, שיוצא לפוש מעט מתלמודו:

"אוי וי! אמרנו לכם! אוי וי! הזהרנו אתכם! גוואלד! יהודים! איזה חוסר־אחריות! לפתות אנשים לגור בחיק המוות! כמו הפלאחים ממלאבס! העראברס! אוי וי! אמרנו לכם – "


ובינתיים מתחוללים במושבה שינויים קשים והרי־אסון

ובינתיים מתחוללים במושבה שינויים קשים והרי־אסון. בסוף קיץ 1880, שנת תר"מ, באים אליה מתיישבים חדשים – רובם מירושלים, אולם יש גם שעלו מפולניה, מבולגריה, מרוסיה ואפילו אחד שבא מאמריקה. עוד קודם לכן הושלמה בניית בתים אחדים, העדה גדלה לכדי שני מניינים ויותר, וגם נשים אחדות.

בידי הוועד של המתיישבים הראשונים, בראשות גוטמן, נמצאת נחלת קאסאר. חלקותיהם של החדשים הן בנחלת טיאן, הסמוכה לירקון ולביצה – אלה מקורות המאלאריה. לחדשים לא ניתנים מגרשים לבנות עליהם בתים בגבעה, זו שאווירה בריא יותר, היא מפולשת לרוח, ובמרכזה ביר־שוע, הבאר הראשונה, שנקראת על שמו של שטמפפר. מי הבאר זכים וטהורים ובזכותה שפר גורלם של הפתח־תקוואים משל ערביי מלאבס נפוחי־הכרס, ששותים ממי הירקון.

המתיישבים החדשים טוענים שמקפחים אותם, ודורשים אף הם מגרשים לבניין בנחלת קאסאר, ליד הבאר, בנוסף על חלקותיהם שרכשו בנחלת טיאן. גוטמן, גרינגארט וסלומון, קוני נחלת טיאן, תובעים מהמתיישבים החדשים לשלם קודם את יתרת מחיר שלושים הנאפוליונים, שהתחייבו עליו בעת הקנייה, אז יקבלו חלקם גם בגבעה. אולם רבים מהחדשים שרויים בעוני, מהם ירושלמים שקודם לעגו ובזו להתיישבות, ואחר הסתנוורו מהצלחתה קצרת־הימים, ונרשמו לקניית ה“נומרים” מבלי שהיו בידיהם אמצעים לגייס את כל דמי הקנייה. וחלקם יהודים שהגיעו למושבה ישר מן האונייה העוגנת ביפו, מבלי דעת מה תנאי המקום וכיצד יוכלו להתקיים בו ולשלם עבור חלקותיהם.

השלושה, קוני נחלת טיאן, מצויים במצוקה קשה. הם שקועים בחובות ומסובכים במשפט על ה“רבע”, וצפויים למאסר. לא את כל החלקות הצליחו למכור, ולא את כל התשלומים הצליחו לגבות עבור החלקות שכבר מכרו. כיצד יעמדו בהתחייבויותיהם הכספיות למוכרים הערביים, ובסכומים שדורשים מהם השופטים בתור בקשיש, כדי להסדיר את הבעלות על הנחלה כולה?

זו הסיבה שבמצוקתם הם מוכרים חלקות לכל יהודי שמסכים לתת דמי־קדימה, ומכאן נובעים ההבדלים הגדולים בין סוגי המתיישבים במושבה הקטנה. המוכרים לא בדקו אם הקונה מתאים להתיישבות, מוכן לגור על אדמתו־ממש, או מתכוון להישאר בירושלים ולתת את חלקתו בחכירה לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול, כפי שנוהגים האפנדים והסוחרים ביפו. הירושלמים זה־מקרוב־באו להוטים לשנות את חייהם ולהצליח ומתנהגים כאילו נגלו להם עפרות זהב בנחלה שעל גדות הירקון – אבל מושג כלשהו בחקלאות אין להם.


פרשת הירקונים

לאחר סכסוכים וטענות מתפלגים המתיישבים החדשים. חלקם נשאר בגבעה אבל הרוב מחליט להגר לגדות הירקון ולהקים שם מושב חדש. הם טוענים כי כמו בחוץ־לארץ, חוף הנהר הוא המקום המתאים ביותר להקמת כפר. שם אפשר ליהנות משפע מים לשתייה ולהשקאה, ולהעשיר את תזונתם בדגים שיועלו מהנהר ברשת או בחכה. כל זה היה יכול להיות יפה וטוב, אלמלא הקדחת הממאירה והשיטפונות בחורף. החדשים לא שמו לב לאזהרות שהשמיעו באוזניהם הוותיקים, למודי הניסיון המר. הם יוצאים לשפת הירקון ומקימים בתי־חימר וכוכים, ולהם גגות עשויים קש וטיט.

בגלל משפט הבעלות על ה“רבע”, נחלת טיאן עדיין אינה מחולקת. כל אחד מהירקונים בוחר לו בה חלקה כחפצו ומתיישב עם משפחתו כחפצו. תחילה הם חשים עצמם חופשיים כבגן־עדן, בחלקתו של אדם הראשון. איזה שינוי לאחר המחנק והצפיפות שהיו מנת־חלקם בין חומות ירושלים! – אבל איש מהם אינו יודע כיצד מעבדים את האדמה. רובם עניים מרודים ואין להם אמצעים לעבדה גם אילו ידעו את העבודה.

בניסיון אחרון להרתיע את הירקונים – משפיעים גוטמן וסלומון, קוני נחלת טיאן, על הרופא היווני המפורסם מיפו, ד"ר מזוריקה, שיבוא אל המתיישבים שעל גדת הירקון ויניא אותם מלבנות את בתיהם במקום הנגוע בקדחת.

הרופא יורד מעל סוסו, אוסף סביבו את קהל המתיישבים העני והנבוך, מטפס ועולה על תל גבוה ומשקפת בידו, שם הוא שוהה כמחצית השעה, וביורדו אליהם קורנות פניו כאילו הצליח לאבחן מחלה קשה:

“דעו לכם כי חקירת האקלים של סביבה היא אחת הפרובלימות הקשות והמסובכות ביותר שבמדע המדיציני. ואולם סימן אחד כללי ישנו, שעל פיו אפשר לפסוק בהחלט אם מקום זה או אחר כדאי וראוי ומוכשר למושב אדם – או אם כל שומר נפשו ירחק מעליו ככל אשר יוכל. והנה ניצבתי כל העת על רמה זו ועיני תרו בלי הרף על פני רחבי הרקיע לראות אם יש שם ציפורים עפות, ואולם על פני כל המרחב הכחול והשקט הזה לא ראיתי גם עוף פורח אחד. והרי נמצאים אנו בארץ שמש, והרי רואים אנו המון גרעיני תבואה פזורים בכל מקום, והרי יש גם תולעים וכל מיני רמשים – מאכל כה טעים לעוף השמיים… אין זאת כי אם רע ומושחת הוא אוויר המקום הזה עד כי גם העוף, הנשמע לאינסטינקט הפנימי הער בו תמיד, נזהר לנפשו מלקרוב אל סביבות נחל עוג’ה, המרעילות את הגוף בקדחת איומה – ונמנע מלשתות את מימיו! ראו את יושבי הכפר מלאבס, על גבול הביצה, שאתם חושבים אותה בטעות לאגם גדול. הם בעלי טחולים נפוחים! בטניהם צבות! רגליהם וידיהם כשחיפי־עץ! אתם יודעים מה פירוש השם מלאבס? – מתלבש. הכפר מתלבש מדי פעם בתושבים חדשים, כי הקודמים מתים בקדחת הנוראה…” – לפתע משמיע הדוקטור שריקה מוזרה מריאותיו ומסיים: “לכן רגילים הערבים בסביבה לומר שהציפור השותה ממי מלאבס, תשיר את נוצותיה מיד!”

ד"ר מזוריקה מיטיב את כובע־השעם על ראשו, מקפל את משקפתו, עולה על סוסו ומסתלק ברכיבה חזרה ליפו.

הירקונים מתבוננים כה וכה, רואים ציפורים, רואים חסידות החונות בביצה, בדרכן דרומה, אל ארצות־החום – ונישארים במקום.


בשנת תרמ“א, שלהי 1880, לקראת החורף השלישי לקיומה, פתח־תקווה, המושבה העברית הראשונה והיחידה בכל ארץ־ישראל, אשר מונה בקושי כמה עשרות מתיישבים – מפולגת לשני יישובים עוינים: הגבעה והירקונים. גם בשנה זו החורף גשום יותר מהרגיל. שיטפונות עזים מציפים את ה”בתים" של הירקונים ואת כל האדמות שבין הירקון לבין ואדי אבו־ליג’ה, שנעשות כאגם אחד, זהו כיום השטח שבין פסי־הרכבת לירקון, בכביש המוביל מפתח־תקווה לכפר־סבא. הירקונים רעבים, מצטננים, נחלים, קודחים ומתים בזה אחר זה. יש ימים שבהם תושבי הגבעה אף אינם יכולים לגשת לעזור להם או להוציא את מתיהם – בגלל השיטפונות העזים. בית־קברות טרם נוסד במושבה, והירקונים – חלקם נקבר ביפו, חלקם מקום קבורתם לא נודע, ומתקיימת בהם אזהרת הירושלמים למתיישבים – שבתיהם ייהפכו לקברותיהם; ואחרים, שמובאים חולים לירושלים ומתים בה – גם נקברים בה.

ירושלים, שהיתה עדה לפני כשנתיים לתהלוכת הביכורים ולחגיגה המפוארת שערכו מייסדי פתח־תקווה במאה שערים – רואה עתה מחזות קשים. אחד־אחד מובאים הירקונים החולים העירה, ועול הטיפול בהם נופל על הירושלמים, שהם עצמם עניים מרודים. החולים מפתח־תקווה מוטלים על חשבון הציבור היהודי, שמתקשה לטפל בהם ולכלכלם. רבני העיר, שחלקם מתפרנסים היטב מהיותם הממונים על החלוקה, מפרסמים הודעה פומבית:

“כל החולים של פתח־תקווה על החברה פתח־תקווה הם ואין לנו רשות והיתר לקחת דמי עניים ואלמנות ויתומים ולפזרם בעד אנשים, אשר לא חסו על נפשם ועל זרעם והשליכו עצמם למקום אשר הוא דראון לכל בשר!”


כאשר מגיע הקיץ של שנת 1881, נשארים רק מעטים מבין הירקונים על שפת הירקון. הם ממשיכים לעבוד בגידול תבואה וירקות, ולרעות את סוסיהם בעשב הגבוה שצומח על שפת הנחל. האדמה פורייה מאוד. המים מצויים בשפע. המירעה דשן. אבל אנשים כמעט שלא נותרו שם. רובם ניספו בקדחת.

כך חרב יישוב הירקונים, ובסוף השנה עוברים שרידיו לירושלים או שבים לפתח־תקווה ה“ישנה”, שעל הגבעה, שגם מצבה נידרדר ונעשה עד־מהרה בכי־רע: נותרות בה שלוש משפחות בלבד!


כיצד חרבה גם הגבעה?

כיצד חרבה גם הגבעה? – מה הקללה, מה האסון שמביאים לנטישתה של פתח־תקווה כולה?

האווירה במושבה, החל משנת תר"מ, 1880, הלכה ונעשתה מורעלת ונרגנת. המתיישבים החדשים לא הסכימו לקבל את מרותה של קבוצת המייסדים, רובם מן “החבורה ההונגרית”, שבראשם עמד גוטמן. במקום הקטן הדהדו צעקות על כך שבאשמתו לא הושלמה הקנייה, ועתה אין איש מהחדשים יודע היכן נמצאת חלקת אדמתו.

גוטמן, שהוא בן יותר מחמישים ועומד בגבורה בכל התלאות, בעבודה, בתנאים הקשים ובקדחת, ומנהיג את המושבה הקטנה –אינו מעלה כלל על דעתו שמפעלו הולך ונהרס לנגד עיניו, וכי תוכניתו להקים מושבה חקלאית – התפוררה. הוא מפרסם ברבים תוכנית חדשה לשיקום המושבה, שיסודותיה – הצורך להיפטר מן הקונים שלא עמדו בתשלומיהם ושאינם מתכוונים לגור בה, ניקוז השדות, ותכנון משק מעורב, כגון גפנים, פרי־הדר ופלחה. אבל פתח־ תקווה היא כבר כספינה שמיטלטלת בסערה – וקברניט אין לה.

לאחר התוספת של נחלת טיאן בשנת 1880, והמכירה החפוזה של חלקות ממנה, בעיקר לירושלמים, נתברר שהבעלות על מרבית חלקות האדמה במושבה מצוייה בידי אנשים שאינם גרים ואינם מעלים על דעתם לגור בה אי־פעם!

בהשפעת בעלים־שותפים חדשים אלה נערכו בחירות לוועד הראשון של “החברה פתח־תקווה”. זכות ההצבעה ניתנה לא על פי היושבים במושבה בפועל אלא על־פי מחזיקי החלקות. ליהודה ראב וללאזאר אביו לא היתה זכות בחירה. הם הפסידו את כל כספם בשנה הראשונה, ולא נותרה ברשותם חלקת שדה. לירושלמים שלא גרים במושבה, אך מחזיקים בחלקות אדמה ומחכירים אותן לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.

בוועד החברה שנבחר נהפכו המתיישבים בפתח־תקווה למיעוט: רק שניים – לעומת חמישה חברים המתגוררים בירושלים. בכך נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכים ענייניה על־פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי ה“נומרים” הגרים בעיר הקודש, ועל־פי הנהגת רבניה הקנאיים, בראשות הרב יהושע ליב דיסקין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת 1878 והיה למנהיגו של המחנה החרדי, שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו מתרכזים אנשי “כולל אונגארן”, תקיפי החלוקה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים, שרובם המכריע אנשים מתונים בדעותיהם, דוגמת יהודה ראב.

לאחר כשלון הירקונים, מושפעים מאסונם רבים מקרב הירושלמים ורואים בכך הצדקה לחששות ולאזהרות שרווחו אצלם מלכתחילה כלפי מפעל ההתיישבות.

זאת ועוד, שנת תרמ"ב הקרבה ובאה, שנת 1881–1882, עתידה להיות שנת שמיטה. הרבנים הירושלמים הקנאים ראו מלכתחילה את קניית החלקות בפתח־תקווה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כגון תרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים. הם לא ראו בכך מפעל התיישבות לאומית. לכן הם מחליטים ללא היסוס כי בשנת השמיטה יופקרו השדות ואין רשות לשום מתיישב יהודי לחרוש ולזרוע את אדמתו. לרוע המזל, דעתם מחייבת את כל המתיישבים, שרובם החל נואש כבר מישיבתו במושבה, עקב שאר הצרות.

כך נגזר דינה של פתח־תקווה בירושלים. מתיישבי פתח־תקווה אינם חילונים אבל יודעים כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות על חסדי החלוקה – הם מצויים במיעוט ודעתם אינה נשמעת. מצוות הדת חזקה על הרבנים החרדים ותקיפי ה“כוללים” בירושלים יותר מחלום התחייה של שיבת העם לחיות חופשי על אדמתו.


ליום הכיפורים של שנת תרמ"ב, שלהי 1881, נותר בקושי מניין מתיישבים בגבעה. לנגד עיני מייסדה הנדהם, גוטמן, הולכת המושבה בת השלוש ונחרבת. הדבר החל עם כשלון הירקונים. הערבים השכנים עוקבים בעיניים פקוחות אחר המתרחש בשני היישובים. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות כאריסים ותרמו בכך לערעור מצב הביטחון במושבה הזעירה. לקונים שלא גרו בפתח־תקווה, וקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, שלעיתים הוא המעבד את אדמתם!

עתה מתחילים שכנים אלה לפשוט בגלוי על השדות, הרכוש, וגם על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן חוזרת לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים, ובייחוד הירקונים, נמחים כמעט כליל.

באמצע חורף תרמ"ב, 1882 – עובר גוטמן ליפו, שם הוא ממשיך להפיץ את תוכניתו לשיקום המושבה, ואינו נואש מחיפושיו אחר קונים חדשים לחלקות, שנותרו להלכה בבעלות חברת “פתח־תקווה”, אם כי למעשה חזרו לרשות הערבים תמורת חלק מהיבול. הוא, הגביר, שכל אדמות פתח־תקווה רשומות על שמו, מהיותו נתין אוסטרי – שקוע עתה בחובות כבדים. וכדי לפרוע אותם הוא נאלץ למכור את מגרשיו ושאר נכסיו שבירושלים.

לימים ימסור גוטמן, האיש אציל־הנפש, שבזכותו קמה המושבה העברית הראשונה בארץ־ישראל, את כל הרכוש שרשום על שמו – לארלנגר, הפקיד הראשי של הברון רוטשילד בארץ־ישראל. גוטמן חשוך־בנים, ואלמלא היה עושה כן – היו האדמות עוברות אחר מותו לידי הממשלה, על־פי החוק העות’מני. את החובות הרבים שחבים לו קוני הקרקעות היהודים, חלקם עניים וחלקם רמאים – הוא אינו מנסה לתבוע. ובשנים הבאות ידעו הוא ואשתו מחסור, עד כדי רעב, שעה שיתגוררו ביהוד ויתקיימו על אכילת תאנים בלבד. הוא נפטר ביפו בשנת 1894, מתוך עוני ובדידות, ומובל לקבורה בירושלים.


חבורת המייסדים אינה חדלה ממאמציה לשקם את המושבה

אך חבורת המייסדים של פתח־תקווה אינה חדלה ממאמציה לשקם את המושבה. זרח ברנט נוסע שוב ללונדון, להרוויח כסף במסחר ולחזור ולהשקיעו בארץ. שטמפפר מרחיק עד אמריקה, ומטרתו לגייס אמצעים לחידוש המושבה. עוד בקיץ תרמ"ב, 1882, השנה בה ניטשה פתח־תקווה, קנו השלושה, דוד מאיר גוטמן, סלומון ונתן גרינגארט, חלקת אדמה גדולה מערביי הכפר יהודיה, וקראו לה בשם – יהוד. בבית הדפוס של סלומון הדפיסו הוא ופינס כרוז בשם “חברת פתח־תקווה”, המציע למכירה את אדמות הכפר יהוד, המפורסם באווירו הזך והבריא ובמימיו הטובים. כוונתם היתה שהמתיישבים יגורו ביהוד, המרוחקת ממקורות הקדחת – הירקון והביצה, ויסעו מדי יום לעבד את נחלותיהם בפתח־תקווה, כפי שנוהגים ערביי פג’ה, שהיגרו ליהודיה מאימת הקדחת.

כדי לפתות קונים חדשים להתיישב ביהוד ולעבד את נחלותיהם בפתח־תקווה, שולח פינס בשנת 1883 שליח אל יהודי העיר ביאליסטוק שברוסיה. עיר זו היא מרכז לתנועת חובבי־ציון ובה פעילים רבים שמחפשים דרך להתיישב בארץ. פינס בוחר באברהם קופלמן, אדם שמטבעו הוא בעל נטייה להפריז בדבריו ולגדוש אותם בצבעים ובתיאורים, שכל עיקרם ראיית הרצוי ולא תיאור המצוי. באיש הזה בוחר פינס לשליחות הקשה, אשר תוצאותיה עתידות לקבוע את גורל חידוש היישוב בפתח־תקווה.

קופלמן מתארח אצל משפחת אחד היהודים בביאליסטוק, בן־ציון שאטיל, שמשתכנע לקנות אדמה בפתח־תקווה. שותה קופלמן תה, מקנח בעוגת ליקח טעימה, מחליק זקנו העבות, מפטם מקטרתו ונועצה בין שיניו – מקטרת־עץ קטנה וכהה כעין הפחם שמעולם לא משה מפיו והיא לו כאחד מאיברי גופו, ומספר לנוכחים על נפלאות ארץ־ישראל:

“יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ־לימונים. ופותח לו היהודי חלון־ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה־לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן־האלוהים בעדן.”

שואל אותו בן־ציון, שכבר עומד באריזת חפציו לשם העלייה לארץ־ישראל: “ר' אברהם, האם להביא עמי את החליפה וכובע הצילינדר לארץ־ישראל? או שהולכים שם לבושים בחלוקים, כמו הערבים?”

“צילינדר?!” מרעים עליו קופלמן בצחוקו הסוחף. “אתם שואלים אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש, וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביבי, אין צורך בו.”

“ומה טיב אדמות המושבה?” מקשה יהודי אחר. “קראנו בעיתונים שמועות זוועה על מצב הירקונים, השיטפונות, הבצורת, הארבה…”

“אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב בעיתונים.” עונה להם קופלמן. “קוראים בעיתון גם על נשים מופקרות בפאריס. אז מה – כל הנשים מופקרות? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשובע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכה של המחצית נאכל עד תומו – מנגבים אותה, פורשים שטיח, שמים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם ציד דגים; אלה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם…”


בשנת 1884 מגיעים הביאליסטוקאים ליהוד, חידוש פ"ת

בשנת 1884, כאשר מגיעים הביאליסטוקאים ליהוד, וממנה לפתח־תקווה, ורואים שהמושבה חרבה־עדיין וכי המציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של קופלמן, הם באים אליו בטענות קשות.

עונה להם קופלמן: “אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ־ישראל…”


בראשית החורף תרמ"ה, שלהי 1884 מתאחדים הביאליסטוקאים לחברה שיתופית, כפי שנהגו מתיישבי הגבעה בשנתם הראשונה. הם מעבדים את נחלותיהם כחלקה אחת. רובם בעלי־בתים אמידים ברוסיה, ועתה לומדים הם ובניהם את עבודת האדמה, מיהודה ראב. בשיא העונה החקלאית, בחריש, בקציר ובעונת הדיש בגורן – שוהים העובדים כל השבוע בפתח־תקווה, בצריפים או בבניינים ההרוסים־למחצה, חיים על לחם יבש ומים, ורק לשבתות הם חוזרים אל משפחותיהם הגרות ביהוד.

רק אחד מן האנשים הנכבדים שגרים ביהוד, הרב פרומקין, (שאינו קשור לפרומקין הירושלמי, עורך ה“חבצלת”), עובר לגור בפתח־תקווה, בה הוא מנהל ומעבד את נחלתו הגדולה של הגביר לחמן מגרמניה. הוא בונה בגבעה, ממזרח לבאר, בית־מידות ולו חצר גדולה ומוקפת חומה, המשמשת כמיבצר למתיישבים בעת־צרה.

וכמו בתקופת הירקונים, נופלים שוב סכסוכים בין שני היישובים. אותם ימים בא לארץ הגביר קלמן זאב ויסוצקי מרוסיה, ובידו סכום כסף מאת תנועת חובבי־ציון, לתמוך ביישובה־מחדש של פתח־תקווה. פורץ ויכוח בין היהודאים לפתח־תקוואים – לביסוסו של מי יינתן הכסף. ויסוצקי מחליט בסופו־של־דבר להקדיש את כל הסכום שבידו לצורכי פתח־תקווה – ובכך נותן דחיפה גדולה לחידושה ולביסוסה. ואילו המושב יהוד מתקיים רק עוד שנים מעטות, ולאט־לאט מתרוקן מיושביו. רובם עוברים לפתח־תקווה, והשאר חוזרים לירושלים או למקומות אחרים, ולבסוף הוא ניטש וחרב לגמרי.


וכך, לאחר מתיישבי הגבעה, והירקונים, ויהוד שהיתה גלגול שלישי, בא בראשית חורף תרמ"ו, שלהי 1885, תור גלגולה האחרון של מלאבס – היא פתח־תקווה, שהתלבשה שוב במתיישביה המקוריים, שחזרו אליה ועימם חבורת הביאליסטוקאים מיהוד. משלהי 1878 ועד לראשית 1885, תקופה של כשש שנים בלבד – הוקמו אפוא ארבעה יישובים! – לשניים מהם, הירקונים ויהוד, אין ולא יהיה המשך, ואילו פתח־תקווה המחודשת לא תינטש עוד ולימים תיעשה לעיר וצאצאי מתיישביה, דור חמישי ושישי – יושבים בה עד עצם היום הזה.


בסוף השנה הראשונה ליישוב יהוד התעוררה בקרב האיכרים המגמה לשוב לפתח־תקווה כדי להתגורר בה ממש. חבורת הביאליסטוקאים התפרדה, הם רכשו ניסיון חקלאי, האדמות חולקו ביניהם, וכל אחד התחיל לעבד את נחלתו על אחריותו ולבנות את ביתו בפתח־תקווה. עם יישובה מחדש נחלקה פתח־תקווה שוב לשני יישובים: ה“דמוקרטיה”, האיכרים עובדי־הכפיים ומשפחותיהם ומעט הפועלים, גרים במושבה, ואילו ביהוד יושבת ה“אינטליגנציה” – יואל משה סלומון, יחיאל מיכל פינס, זאב יעבץ, דוד מאיר גוטמן אשר אינו חוזר לגור בפתח־תקווה, הרב מרדכי גימפל יפה, אליהו ספיר ואחרים. אדמות לעיבוד אין במקום, והקבוצה הזו עוסקת בלימוד ובתורה וחולמת על המשך קיומו של המושב בתור “מרכז רוחני” לכל מושבות העלייה הראשונה.

חובבי־ציון מרוסיה מתחילים לבנות בתים לאיכרי פתח־תקווה. ניבנה הרחוב הראשי, רחוב חובבי־ציון, כולו בתים בני קומה אחת, וניטעת בו שדרת עצי אזדרכת. צורת המושבה היא כמין רי"ש של שני רחובות, פינסקר וחובבי־ציון, ובמרכז כיכר המייסדים, הבאר הראשונה, הבית הגדול של אחוזת לחמן, תחנת הדיליג’אנסים ליפו, וצריף הפוסטה, מקום חלוקת הדואר. כל העומד בפינת שני הרחובות, ליד הבאר, יכול להקיף במבט אחד את בתי המושבה כולה.


עשרה ימים לאחר פורים 1886 קורה הדבר

עשרה ימים לאחר פורים 1886 קורה הדבר.

 התיישבותם המחודשת של איכרי פתח־תקווה על אדמתם שבה ומביאה אותם לסכסוכים עם שכניהם. ה“רבע” מנחלת טיאן, שהפתח־תקוואים שילמו את מלוא מחירו, נמצא עדיין ברשות כפרי הסביבה, הם רועים בו את בקרם, ובדרכם אליו עוברים עם עדריהם את שדות המושבה הזרועים, ומשחיתים אותם. סיבה נוספת לסכסוכים היתה שמתיישבי פתח־תקווה, בלכתם מיהוד לנחלותיהם, היו נאלצים לעבור בשדות ערביי הכפר יהודיה.

הרועים הערבים טרם התרגלו לעובדה שאדמת מלאבס אינה הפקר, והם ממשיכים לרעות את בקרם גם באדמה הזרועה. בייחוד עתה, באביב, בעונת המירעה, כאשר האדמה מעלה שפעת ירק, נמשכים אליה הרועים מכל עבר. פעם אחר פעם מתרחשים מקרים של התכתשות עם האיכרים בשעות היום, בשדות המושבה. האיכרים מצליחים להניס את אויביהם. יום אחד הם מתגברים על חבורת גנבים מבני יהודיה. אלה מקבלים את עונשם בסופגם מכות נאמנות מיד הפתח־תקוואים, שכלל אינם טורחים לפנות למשפט התורכי. בראות הערבים כך, הם מתחילים להעלות בחסות החשכה את עדריהם על שדות המושבה, לרמוס ולהשחית את היבול.

כתריסר צעירים, ובראשם סנדר חדד ויהודה ראב, יוצאים בלילה לארוב לרועים ולתפוס את עדריהם. הם מרחיקים אל גבול המושבה, ובאשמורת אחרונה הם מתנפלים על עשרות רועים שחוזרים, בלא חשש, עם בקרם השבע מן המירעה הלילי. ההפתעה מוחלטת. האורבים אינם משתמשים בנשק חם אלא במהלומות בלבד. סנדר חדד מצטיין בגבורתו. לבסוף נסוגים רוב הערבים ומתפזרים לכל עבר, ואיכרי המושבה לוקחים בשבי נערים אחדים, בקר וחמורים. עוד באותו בוקר הם מוליכים את כל הכבודה לבניין הסראיה ביפו, להסגירה למשטרה התורכית.

כאשר נודע הדבר ביהודיה, יוצאים כל בני הכפר כאיש אחד, מאתיים כפריים מזויינים באלות, ומתנפלים על המושבה אשר מרבית מגיניה אינם נמצאים בה. לאושרם של הנשים והילדים נישארו במושבה שלושה גברים עזי־נפש: ליב סלומון, בנו של סלומון, זאב בלומנפלד והרב פרומקין. המתנפלים מכים כל מי שהם מוצאים ברחוב. שוברים חלונות בבתים, עוקרים עצים צעירים שניטעו ברחובות, ומוציאים שלל – כלים מתוך הבתים. הרב פרומקין קורא לנשים ולילדים לסגת ולהתאסף אצלו ב“חוש” – חצר הבית המבוצר שבאחוזת לחמן, במרכז המושבה. שניים מהאיכרים עומדים בפתח החצר ובידיהם חרבות שלופות, שנישארו בידיהם ממשחק הפורים, ובהיאבקות קשה עם המתנפלים אינם מניחים לאיש מהם לחדור אל החצר המוקפת חומה.

רק הרב פרומקין, אשר דאג קודם־כל לאחרים ובדק שמא נותרו אישה או ילד בחוץ – אינו מספיק להגיע לחצר במועד הנכון. הוא מנסה להתגנב פנימה דרך הפשפש האחורי – ואז תופסים אותו המתנפלים ומכים אותו מכות נאמנות. למרות המכות שספג, הוא קורא כל הזמן לנשים שבפינות החצר:

“אל תפתחנה את השער! הנחנה להם להכותני, אל תפתחנה ואל תפחדנה! אני אעמוד בזה!” – כך הוא צועק מעבר לגדר־החומה, עד שמתעלף מרוב מכות. הערבים חושבים אותו למת ומניחים לו. ובראותם שלא יצליחו לחדור אל חצר האחוזה, וכי הנשים, ושני הגברים בפתח – איתנים בדעתם שלא לפתוח את השער, אפילו מוטל אחד מהם מת בחוץ – תופסים המתנפלים באין־מפריע את עדר הבקר של המושבה, בן מאתיים ראש, ולוקחים אותו עימם אל כפרם כדי להובילו ליפו, אל הממשלה התורכית, בתואנה שמצאו אותו רועה בשדות יהודיה.

אחד מאנשי המושבה, מן הזקנים, מצליח להימלט ממנה בתחילת ההתנפלות ובא ליפו, להודיע לגברים על ההתקפה. מיד ממהרים כולם לחזור לבתיהם כשהם מלאי חרדה. למרבה המזל, לא היתה ההתנפלות נוראה כל כך. שמשות אחדות נופצו, עצים נעקרו מהשורש. אבל פרומקין נפצע באורח פחות חמור מכפי שנראה בתחילה. מתברר שהשים עצמו מתעלף, בכוונה – כדי שתוקפיו ייבהלו ולא ימשיכו לענותו כבן־ערובה וללחוץ בכך על הנשים שתפתחנה את שער החצר. ואכן, התכסיס הצליח – הערבים, שחשבו כי הרגוהו, מיהרו לברוח מן המקום. הנשים והילדים שרויים בפחד מוות, וכאשר מגיעים הגברים לחצר הבית שבאחוזת לחמן, הם תופסים בהם בהתרגשות ובבכי.

בהשתדלותם של באי־כוח חובבי־ציון, ושל סגן־הקונסול האוסטרי פאסגל ביפו והקונסול הכללי גראף קאבוגה בירושלים – שולחים התורכים שוטרים והללו אוסרים כעשרים מאנשי יהודיה, ואת עדר הבקר מחזירים למושבה.

מתחילה פרשה של משפטים, בעזרת הקונסולים, שעולה הון רב, כמו בפעם הקודמת, מפני הצורך הקבוע לשחד במתנות הבקשיש את השופטים. המשפט נמשך שבועות וחודשים ואוכל את כספם של הפתח־תקוואים, עד אשר הם נוכחים כי מוטב לסיים את הסכסוך בדרך המקובלת ולעשות שלום עם אנשי הכפר יהודיה. באחד הימים מתאספים אנשי המושבה ואנשי הכפר, זובחים זבחים וכורתים ברית אחים ביניהם, וככה מסתיים ה“משפט”. ואולם המאורע אינו עובר ללא רושם. גם הגל החדש של המתיישבים במושבה, הביאליסטוקאים, נוכח שאין להישען על הממשלה התורכית ומוטב שלא להגיע כלל למשפט אלא לסמוך על עצמם וכוחם. ואילו הערבים לומדים שלא כדאי, בסופו־של־דבר, לגרום צרות למושבה.


28 איכרים לוקח הברון תחת חסותו בשנת 1892

עשרים ושמונה איכרים בפתח־תקווה, בעלי חלקות אדמה גדולות שרובן משמש לפלחה, לזריעת תבואה בלבד, לוקח הברון תחת חסותו בשנת 1892. עם זאת דואג הברון לתשתית לכל המושבה – בית־הפקידות, ההופך להיות בית ועד־המושבה, בית־ספר, בית־מרקחת; מאמצים מושקעים בפיתוח חקלאי שיבסס את המושבה מבחינה כלכלית, וקרוי – התאכרות. לא עוד משק פלחה בלבד, כמו בפסוק “עובד אדמתו ישבע לחם” החקוק על סמלה של המושבה, אלא אלפי דונמים של גפנים, זיתים, שקדים, וגם פרדסים ראשונים. נחפרות בארות חדשות. לאורך חופי הביצה והירקון ניטעות חורשות איקליפטוסים, שׂג’ר אל־יהוד, עץ היהודים, כפי שמכנים אותו הערבים.

פקידי הברון, אותם מנהלים הקרויים דירקטורים, רובם יהודים מתבוללים שנשכרו בצרפת, ובהם טיפוסים מתנשאים – מתייחסים אל האיכרים כדרך ששליט אירופי מתייחס לילידים באחת המושבות הנידחות. המנהל פארב, יהודי־צרפתי מאלזאס, מנהיג מפקד־בוקר שבו הוא מונה את כל העשרים־ושמונה לפני היציאה לעבודה. מי שמאחר רגע, נשלח הביתה ומפסיד שכר יום־עבודה על אדמתו שלו, שנמסרה לפקידות הברון. יום אחד גוזר פארב עונש מלקות על איכר הנתון למרותו, ומטיל את ההוצאה לפועל על אחד השומרים הערבים של המושבה, שמשכורתו משולמת על־ידי הברון.

למען האמת, גם האיכרים אינם טלית שכולה תכלת. התלות בהנהלה שמינה הברון יוצרת תופעות של עצלות, התרפסות ושחיתות. אחד האיכרים מוכר לשכן ערבי את הפרדה שקיבל מהפקידות, אך מתייצב מדי יום לקבל בשבילה את קצבת המספוא, ולבסוף מודיע שהפרדה מתה, ובא לקבל אחרת במקומה.

שלא כבמושבות הברון זיכרון־יעקב וראשון־לציון, האחרונה כונתה “פריס הקטנה” – הפתח־תקוואים נלחמים ברוח הצרפתית, הזרה בעיניהם, שמכניסה הפקידות. חלקם אף מסרבים לשלוח את בניהם ללמוד בבית־הספר שהקימה.

אחד מבניה המתבגרים של משפחה פתח־תקוואית, שאנשיה היו אנשי־כפר עוד בחוץ־לארץ והביאו עימם ארצה אפילו את כלי־העבודה החקלאיים – נתפש יום אחד ליצר הגנדרנות וקונה לו ביפו עניבה וצווארון מגוהץ ונוצץ. בשבת עונד אותו לצווארו ומתהלך כטווס על גזוזטרת בית־הכנסת הגדול. מה עושה אביו? תופש למחרת את כלבו, עונד לו את הצווארון והעניבה – ומשלח אותו החוצה, אל הרחוב הראשי של המושבה.

בראשית שנת 1900 מסתלק הברון מניהול המושבות בידי פקידיו ומוסר את המשך מפעלו בארץ לחברת ההתיישבות היהודית יק“א, שמתמחה בהקמת מושבות יהודיות בארגנטינה. המעבר כרוך בקשיים רבים. יק”א מנסה לדלל את מספר האיכרים במושבות הברון ומעודדת אותם להגר מן הארץ, כדי לבסס את הנשארים. הפתח־תקוואים דוחים הצעה זו. מתחילה המאה העשרים ועימה תקופת העלייה השנייה. המושבה שוב איננה מה שהיתה עד כה.


גל נטיעות הפרדסים, שהתחזק משנת 1900 ואילך

גל נטיעות הפרדסים, שהתחזק משנת 1900 ואילך, מעמיד תוך שנים אחדות את המושבה על בסיס כלכלי איתן, פיצוי על השנים הקשות ועל הכישלונות שהסבו להם שדות הפלחה, כרמי הגפנים והשקדים, עצי התות לתעשיית המשי ועצי השיטה לתעשיית הבושם. מעתה נעשית פתח־תקווה הן במספר תושביה והן בשטח פרדסיה לגדולה ולמבוססת במושבות הארץ, אשר קולטת את המספר הרב ביותר של צעירים יהודים שעולים ארצה, אנשי העלייה השנייה.

הביסוס מתרחש בד בבד עם המהפך החקלאי שחל במושבה. מייסדיה חלמו על פלחה באדמות בעל, ונכשלו. פקידות הברון חשבה לבססה על כרמי גפן, ובאה מחלת הפילוקסרה – והכרמים נעקרו. אחר־כך היתה תקופה של נטיעת שקדים, ונסיונות אחרים. ואולם רק לקראת סוף המאה ה־19, כאשר נפט מובא לארץ, ומתחיל השימוש במנועים לשאיבת מים, מתאפשר לנטוע בפתח־תקווה פרדסים של תפוזי השאמוטי, כמו במזרחה של יפו, רווי־המים – ובתוך שנים אחדות נעשית פתח־תקווה למושבת הפרדסים הגדולה בארץ. ערב מלחמת העולם הראשונה היא המושבה העשירה והגדולה ביותר, בשטחה כמו גם באוכלוסייתה.

שנות פריחת הפרדסנות הן גם שנות העלייה השנייה ותקופת מלחמת “הזקנים” ב“צעירים” במושבה. מייסדי פתח־תקווה, אנשי ראשיתה של העלייה הראשונה, נחשבו פורצי גדר בעיני המימסד הדתי־החרדי בירושלים, ואולם בעיני צעירי העלייה השנייה, ובעיני צעירי המושבה – נחשב דור המייסדים לדתי ולשמרן.


במושבה ניטש סכסוך מר בין “הצעירים” לבין “הזקנים”

במושבה ניטש סכסוך מר בין “הצעירים” לבין “הזקנים”. בראש “הצעירים” עומד הרופא והעסקן הציוני ד“ר יעקב ברנשטיין־כהן, שבשנת 1908 נקרא לעבוד במושבה. הוא מבקש לתקן את תנאי־החיים ולהעמידם על יסוד בריא יותר. ועד־המושבה, שמורכב כולו מ”זקנים", מצר את צעדיו. הרופא מתחיל בפעולה לשיפור המצב בבתי־הספר, שתנאי ההיגיינה בהם ירודים, ועיני הילדים מלאות טראכומה. הוא מרצה על שמירת ההיגיינה, בליווי פנס־קסם, בפני המורים וקהל רב של נוער המושבה. הדבר מבעיר את חמתו של ועד־המושבה ובייחוד הקנאים והאדוקים בו. הם טוענים שהרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, מראה תמונות פורנוגראפיות, ואלה שרים בהדרכתו שירים לא־הגונים.

הרופא מארגן חוג של בנות־המושבה לעזרה רפואית, ומסביר להן מה מתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות. הוא מספר להן על הווסת ועל דברים נוספים שהאימהות מהססות לדבר איתן עליהם. בא ועד־המושבה וטוען שמעשי הרופא יביאו את הגברים לידי פריצות על־ידי כך שהצעירות תתחלנה להביט לתוך עיניהם, ויש בזה גירוי היצר. ובכלל, איזה רשות יש לרופא לצאת מתחום הרפואה, ולהסעיר את המושבה ולהשחית את הנוער?

המלחמה נגד הרופא מחריפה בשנת 1909. הוועד מסדר תהלוכה של נשות המושבה, שבאות להפגין לפני בית הרופא בטענה שהוא גוזל מהן את הבנות ומשחית את נשמת הנוער בהצגות שמתרחשות בחדרים חשוכים. צעירי המושבה נזעקים לשמע התהלוכה שמאיימת על הרופא החביב והאהוד. מתחילה התכתשות, יד בנים בהוריהם. המושבה מתפלגת לשני ועדים, אחד של “הצעירים” ואחד של “הזקנים”, הצעירים מקימים אגודה בשם ‘התחייה’, ו“הזקנים” – משמרת “מגיני המושבה”.

הוועד הקודם, של “הזקנים”, סוגר בפני ד"ר ברנשטיין־כהן את בית־המרקחת של המושבה, הנמצא בפינת הרחובות מונטיפיורי וחובבי־ציון, ומפקיד עליו משמרת של “המגינים”. “הצעירים”, חלקם מהדור הצעיר שנולד במושבה, מבקשים לפרוץ אל בית־המרקחת בכוח. חילופי הדברים נעשים קשים ונראה שעומדת לפרוץ תיגרה. למקום מזדמנים שיח' מוחמד אבו־קישק, העומד בראש השבט ששוכן על הירקון, ושיח' איברהים אבו־ימן מפג’ה. הם סבורים שפרצה במושבה מלחמה על השלטון בין שתי חמולות או שושלות של יהודים, ומציעים מיד את תיווכם, כנהוג אצלם במקרים כאלה.

בעיצומן של הצעקות והרמות הידיים, באים כשישים פועלים למקום התיגרה, ולוקחים על עצמם תפקיד של שוטרים. הם מודיעים שלא באו לעזור לשום צד, והתערבותם היא כדי לשמור על השלום ועל כבוד המושבה. משני הצדדים יש שמגדפים אותם וגם תוקפים אותם במכות, אך לבסוף עולה בידי הפועלים להפריד בין המחנות הניצים, להשפיע עליהם לעזוב את “שדה־הקרב” של בית־המרקחת ובית ועד־המושבה, ולחזור איש־איש לביתו כדי שיישמר כבוד המושבה, ולא יחשבו שכניה שנעשתה הפקר.


ההד האחרון למאבק “הצעירים” מתרחש בקיץ 1910, בשעת ביקורו במושבה של החכם־באשי, הרב חיים נחום אפנדי, הרב הראשי של יהודי עות’מניה. הרב נחשב לאישיות ממלכתית ויהודית כאחת, ומשום כך מייחס היישוב העברי חשיבות רבה לביקור הרשמי. מקווים להיעזר בהשפעתו באותם ענייני היישוב אשר נחתכים בעיר הבירה קושטא.

במושבה מורגשים תכונה רבה ומתח, לאור ניסיון קודם, רע ומר, שהתרחש לפני יותר משנה, ביפו, בעת הנפת הדגל הכחול־לבן לצד הדגל העות’מני, בחגיגת מתן הקונסטיטוציה; זו, ה“חוריה” בפי הערבים, מבשרת כביכול מתן יותר חירות לעמי הממלכה העות’מנית תחת שלטון השולטן עבדול־חמיד, לאחר שנאלץ להתחלק בסמכויותיו עם קבוצת גנרלים בשם “התורכים הצעירים”, שתפסה את השלטון. בתהלוכה ביפו אילץ שפירא את הצעירים, נושאי הדגל הלאומי, להוריד אותו בגלל חשש מתגובת השלטונות להפגנה ציונית. הפעם מתכוונים גם הפועלים וגם צעירי פתח־תקווה לא לוותר אלא לצאת ביד רמה עם הדגל.

ועד־המושבה פונה מראש לכל האגודות והקבוצות במושבה, בשמו של החכם־באשי, להודיע שהלה מתנגד להנפת הדגל העברי, כי הוא פקיד של הממשלה התורכית. הדרישה מעוררת את כל הפועלים ובאסיפה כללית מיוחדת הם מחליטים להניף את הדגל עד שהחכם־באשי עצמו יצווה להורידו.

חברי הוועד, נכבדי המושבה וקבוצת רוכבים ושפירא בראשם יוצאים לקבל את פני החכם־באשי. מכינים לו קבלת־פנים פומבית עם תזמורת בגן־המושבה, היא כיכר המייסדים, המקושטת לכבוד המאורע בירק רב ובדגלי עות’מניה הירוקים.

למן הרגע הראשון לתהלוכה, המתלווה לחכם־באשי בהיכנסו למושבה, נמצאים נרגנים אחדים מקרב האיכרים, שמתפרצים בחוזקה לתוך מחנה הפועלים כדי לקרוע את הדגל, אך הדבר אינו עולה בידם. מצב זה של מהומה נמשך עד אשר התהלוכה מגיעה לכיכר המייסדים. חלק מהפועלים הולכים כל הדרך ודמעות זולגות מעיניהם בראותם את עבדות אחיהם האיכרים, שפלותם וגסותם, בהעיזם לרמוס ברגליהם את הסמל הלאומי. אחדים גם מתעלפים מרוב כאב.

עוד בטרם חוזר החכם־באשי לסטאמבול היא קושטא, עושה לה כנפיים שמועת הדגל הכחול־לבן מפתח־תקווה. פקיד חרוץ ב“מחלקה הציונית” של מיניסטריון הפנים העות’מני בבירה מוסיף עוד פרט מרשיע לתיק העדויות המתארות את הציונות וההתיישבות העברית כתנועה בדלנית החותרת תחת שלמות הממלכה העות’מנית ושואפת להיפרד ממנה ולתבוע עצמאות לאומית. ד"ר ברנשטיין־כהן מתפטר זמן לא רב לאחר קריעת הדגל, ולמרות הפצרות “הצעירים” הוא עוזב את המושבה.


תלאות מלחמת העולם הראשונה

תחושת הרווחה הכלכלית, והרוחות החדשות הנושבות במושבה, שנעשית גם מרכז למפלגות הפועלים הצעירות – שוקעות עד מהרה בתלאות מלחמת העולם הראשונה, שמגיעה גם לארץ. תחילה מכלה הארבה של שנת 1915 את יבול המושבה, ופוגע קשות בפרדסיה. אחר־כך באה תקופת מחסור, החרמות, מאסרים והתעללות של השלטון התורכי, ומגיעה לשיאה בעקבות גילוי פרשת הריגול של ניל"י, והתקרבות החזית הבריטית. התורכים מבקשים להגלות את תושבי המושבה צפונה, אך אינם מצליחים. ב־22 בדצמבר 1917 כובשים הבריטים את המושבה, אך החזית מתייצבת למשך חודשים ארוכים על גדת הירקון, ומרבית התושבים מוגלים לתל־אביב, מטעמי ביטחון, וחוזרים רק לאחר שגנרל אלנבי פותח במיתקפה לכיבוש צפון ארץ־ישראל וסוריה, בספטמבר 1918.


ההתקפה על המושבה בכ“ז בניסן תרפ”א, ה־5 במאי 1921

טרם מספיקים אנשי פתח־תקווה להתאושש מפגעי המלחמה, והנה נופלת עליהם צרה חדשה. בכ“ז בניסן תרפ”א, ה־5 במאי 1921, כאשר הארץ כבר נמצאת תחת שלטון בריטי, והנציב העליון הוא יהודי, הרברט סמואל – מתנפלים על המושבה ערביי הסביבה, ובראשם שבט אבו־קישק השכן, ומבקשים להחריבה. בראש הגנת המושבה עומד ראש השומרים הוותיק אברהם שפירא, אשר במשך שנים הצליח לנווט את יחסי המושבה עם שכניה בביטחון יחסי, בשלבו בקיאות במנהגי הערבים יחד עם יכולת להרתיעם. גם הפעם הוא סבור שיעלה בידו לעצור את ההתנפלות, ויוצא בראש פרשיו אל מול התוקפים. העזתו נכשלת, ומבין מגיני המושבה נופלים ארבעה: אבשלום גיסין, חיים גרינשטיין, זאב אורלוב ונתן רפופורט. את ההתקפה עוצרים מגינים מאנשי המושבה, בהנהגת יוצאי הגדוד העברי, שמאומנים במלחמת עמדות; לעזרתם באה מראס־אל־עין בשעה הקריטית פלוגת פרשים הודית של הצבא הבריטי.

לאחר כשנתיים מצליח שפירא להביא להסכם שלום בין המושבה לשכניה. מאורעות 1929 כמעט פוסחים על המושבה, אך לא כן מאורעות 1936–1939. בטחון המושבה נמסר למפקדת ההגנה, המשותפת לאיכרים ולפועלים כאחד, ונקראת המפגו“ש, מפקדת הגוש – וכך עד למלחמת תש”ח, כאשר גדוד “העין” המורכב מאנשי פתח־תקווה, נלחם מזרחה לה בקרבות עם הצבא העיראקי.


מן העבר של המושבה לא נשמר כמעט דבר

עם קום המדינה, פתח־תקווה עדיין שומרת על תוארה כמושבת הפרדסים הגדולה בארץ, אך במשך השנים התפתחו בה ובסביבתה אזורי תעשייה, שכונות ויישובים. אדמותיה החקלאיות היו שייכות למועצה הכפרית, והחלק המיושב קיבל מעמד של עיר עוד בתקופת המנדט.


בפתח־תקווה העיר חיים היום (נכתב בשנת 1994) כ־170,000 תושבים, מן העבר של המושבה לא נשמר כמעט דבר, גם פרדסים כבר אין בה. תולדותיה חקוקות על המצבות הישנות בבית־הקברות, ובשפע הספרים שנכתבו עליה מראשית העלייה הראשונה ועד ימינו, חלקם הגדול בידי הסופרים שנולדו בה.


*


בפתח־תקווה העיר חיו בשנת 1948, במלאת לה 70 שנה – 21,900 תושבים.

בפתח־תקווה העיר חיים בשנת 2003–2004, במלאת לה 125 שנה – 174,300 תושבים.


 

2. ביבליוגרפיה

מקורות דוקומנטאריים־היסטוריים

אביצור, ש', “תרומתה של פתח־תקווה לקידומה החקלאי והתעשייתי של הארץ בשלבים הראשונים לקיומה (1878–1918), קתדרה, 10, טבת תשל”ט.

אליאב, מ', “חבלי בראשית של פתח־תקווה”, קתדרה, 9, תשרי תשל"ט.

בן עזר, א', “פרשים על הירקון”, הוצאת שרברק, 1989.

בן עזר, א', “ג’דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה”, עם עובד ויד יצחק בן צבי, 1993.

בן עזר, א', “ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב”, עם עובד, תל־אביב, 1998.

גוברין, נ', " פתח־תקווה זירת ההתרחשות“, פורסם ביוני 1977 וחזר וכונס בספר “כתיבת הארץ. ארצות וערים על מפת הספרות העברית”, הוצאת כרמל, תשנ”ט/1988.

יואלי, ז', “פתח־תקווה – שעתה הגדולה”, חוברת, הוצאת עיריית פתח־תקווה, 1971.

יזרעאל, ר', “לביקורת ההיסטוריוגראפיה של שנותיה הראשונות של פתח־תקווה”, קתדרה 9, תשרי תשל"ט.

יערי (פולסקין), י‘, חריזמן, מ’, “ספר היובל, למלאת חמישים שנה ליסוד פתח־תקווה, תרל”ח־תרפ“ח”, יצא לאור על־ידי ועדת ספר היובל שעל־יד המועצה המקומית, התרפ"ט.

כץ, ש‘, "’התלם הראשון' – אידיאולוגיה, התיישבות וחקלאות בפתח־תקווה בעשור השנים הראשונות לקיומה“, קתדרה, 23, ניסן תשמ”ב.

קניאל, י', “הוויכוח בין פתח־תקווה לראשון־לציון על הראשוניות בהתיישבות ומשמעותו ההיסטורית”, קתדרה 9, תשרי תשל"ט.

קרסל, ג', “שבעים־וחמש שנות חיים”, בתוך: “אם המושבות פתח־תקווה – תרל”ח–תשי“ג, (1878–1953)”, תשי"ג.

ראב (בן עזר), י', “התלם הראשון”, הוצאת מ. ניומן והספרייה הציונית, 1956. מהדורה חדשה עם אחרית־דבר מאת אהוד בן עזר, נספחים ומקורות, הספרייה הציונית, תשמ"ח, 1988.


מקורות ספרותיים: אסתר ראב

ראב, א, “כל השירים”, המהדיר: אהוד בן עזר, זמורה־ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה־100 להולדתה של המשוררת, זמורה־ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001. שיירם רבים מוקדשים למושבה ולנופיה.

ראב, א. “כל הפרוזה”, המהדיר: אהוד בן עזר, כולל סיפורי “גן שחרב” וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001. סיפורים רבים מוקדשים למושבה, נופיה, וזיכרונות ילדותה של המשוררת בת פתח־תקווה.


מקורות ספרותיים: אהוד בן עזר

בן עזר, א. “אנשי סדום”, רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, “אנשי סדום, הסיפור האמיתי”, אסטרולוג, 2001. התייחסות חלקית למושבה וקשריה עם הטמפלרים. תרגום לגרמנית, “Menschen von Sodom”, Melzer Verlag, Germany, 2004

בן עזר, א. “לא לגיבורים המלחמה”, רומאן. לוין־אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000. המושבה היא חלק מילדותו של גיבור הרומאן.

בן עזר, א. “הפרי האסור”, סיפורים. אחיאסף, 1977. בין השאר, סיפורים מאספקטים שונים על המושבה ועל ילדותו של המספר.

בן עזר, א. “אוצר הבאר הראשונה”, סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982, צייר: דני קרמן. תיאור חלקי של המושבה, שבכיכר המייסדים שלה נמצא האוצר.

בן עזר, א. “בעקבות יהודי המידבר”, סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983, צייר: דני קרמן. תיאור חלקי של המושבה, וסיפורו של דאוד אבו־יוסף.

בן עזר, א. “לשוט בקליפת אבטיח”, רומאן. רכגולד־שגיב, 1987. בין השאר תיאור של מושבה, חלקה פתח־תקווה וחלקה כפר־סבא. מרבית הרומאן מתרחשת בקלמניה.

בן עזר, א. “ערגה”, סיפורים. זב"מ, 1987. תיאור המושבה בכמה מן הסיפורים, דוגמת “מאדאם אום־אל־טאך ובנותיה”, שנכתב בעקבות מקרה המסופר בספר יובל ה־50 לפתח־תקווה.

בן עזר, א. “הלילה שבו תלו את סרג’נט מורטון”, רומאן. “משכל”, ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994. בין השאר תיאור של מושבה, חלקה פתח־תקווה וחלקה כפר־סבא. מרבית הרומאן מתרחשת בקלמניה.

בן עזר, א. “המושבה שלי”, רומאן. אסטרולוג, 2000. מעין סאגה של מושבה על גדת הירקון מבלי להזכיר אפילו פעם אחת את השם פתח־תקווה.

בן עזר, א. “ברנר והערבים”, במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו “עצבים” בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001. התייחסות למושבה בכמה נושאים כגון אסתר ראב, לואידור וברנר.

בן עזר, א. “חנות הבשר שלי”, רומאן, אסטרולוג, 2001. תיאור חלקי של המושבה ופרשת שנת השמיטה הראשונה. מרבית הרומאן מתרחשת בגבעתיים, העיר בעלת השם הסקסי ביותר בארץ לאחר שביטלו את רמתיים.

בן עזר א. “להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה”, אסטרולוג 2002. בספר מופיעה דמותה של צעירה ממפתח־תקווה שאותה שדה אהב מאוד.


 

3. סיור היסטורי בפתח־תקווה

שנערך ביום שני, 8.11.04, עם עובדי הארכיון המקומי ונילווים

הרשימה מעודכנת ומורחבת בעקבות הסיור ותוכניתו המקורית


בית ילדותה של אסתר ראב

נפגשנו בשעה תשע בבוקר ליד המצבה של הברון, והלכנו לבית שהיה בתקופת השנים 1901–1910 ביתו של יהודה ראב (בן עזר) ברחוב רוטשילד בפתח־תקווה. “הבית החדש” בשעתו, אף הוא חד־קומתי כבית הקודם ברחוב פינסקר 21, שנראה בעיני אסתר כארמון, נבנה ברחוב רוטשילד על עשרה הדונמים שקיבל יהודה ראב מפקידות הברון, בסיום עבודתו אצל הברון ובסיום תקופת הברון בארץ והעברת הטיפול ליק"א.

השטח היה קודם גן ניסיונות לעצי פרי נשירים. הוא משתרע מרחוב יפו (רחוב ז’בוטינסקי כיום) עד ביתו של שאטיל, שבו גרה המשפחה עד שהושלמה בניית הבית החדש. זיהוי נוסף: בית שני ברחוב רוטשילד, צפונית לרחוב ז’בוטינסקי, בקטע המערבי, בחצר פנימה, חזיתו לכיוון צפון. בינו לבין רחוב ז’בוטינסקי ניצב לימים על הרחוב בניין נוסף, שנבנה כניראה על מקום האורווה של יהודה ראב. ואולם את חלקו הדרומי היה אפשר לראות גם מרחוב ז’בוטינסקי. כיום הוא נקרא בשם בית אלישיוב, והוכרז כבית לשימור.

זה אינו הבית שבו אסתר נולדה, אלא גרה בו מגיל 7 עד 16. היא נולדה בבית הראשון של יהודה ראב, ברחוב פינסקר 21, כמפורט להלן.

אני מספר קצת על ראשיתה של פתח־תקווה, על תקופת הברון רוטשילד וסיומה, על מלון “הירקון” של משה גיסין והשתקפותו ברומאן “נדודי עמשי השומר” ליעקב רבינוביץ, שגם גר בו שנים אחדות, וב“המושבה שלי” שלי, וכן על הנופים שסביב הבית הזה, מגרש טלושקה וגן הניסיונות לעצי פרי של פקידות הברון, שמפרנסים רבים מסיפורי הילדות של אסתר ראב, ואני קורא מתוך “המרתף”, בייחוד את החלק האחרון, כל זאת על רקע חלונות המרתף, הקיים עד היום, ושרידי מעקה העץ העתיק של המרפסת מעל.


אסתר ראב

[הערת פרויקט בן־יהודה: במקור מובא כאן סיפורה של אסתר ראב, המרתף]

*

נכתב: 1968 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1902–1905 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 29.11.1968. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 74, ושב ונדפס ב“אסתר ראב / כל הפרוזה” עמ' 92.


אסתר ראב:

[הערת פרויקט בן־יהודה: במקור מובא כאן סיפורה של אסתר ראב, ה“כֶּרמְ’ל”]

*

נכתב: ראשית שנת 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1903–1910 לערך. זהו אחד ממחזור של שלושה סיפורים־ציורים קצרים: “השוורים” ו“הכרמ’ל” – שניהם “לפרסום”, ועוד דף אחד, “לא לפרסום”, שקראתי לו בשם: “שני מחזרים”. הסיפור נדפס ב“אסתר ראב / כל הפרוזה” עמ' 95.


 

התלם הראשון שחרש יהודה ראב בן עזר

מהבית ברחוב רוטשילד עלינו דרך השוק הגדול, תוך שאני מספר על החלקה שהיתה הכרם של יהודה ראב, לפי הסיפור של אסתר, ועל הקפה שבו היה יושב אברהם שפירא לפני־הצהריים, מעשן נרגילה, שותה קפה מפינג’אן ומשוחח עם שכניה הערבים של פתח־תקווה, שראו בו מעין שֵייך של המושבה. הגענו לפינת המזרחית־דרומית של הרחובות שטמפפר ופינסקר, מול כיכר (גן) המייסדים, שהיתה הזווית הדרומית־מזרחית של החלקה שבה נחרש התלם הראשון.

מיקומו המדוייק: הזווית שבין רחוב שטמפפר ורחוב פינסקר, וממנה כמה עשרות צעדים צפונה ברחוב פינסקר, ובקו ישר מזרחה, מקביל לרחוב שטמפפר, עד בניין המשטרה לערך.

המלבן הזה הוא החלקה של התלם הראשון. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל“ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל”ט, 26 בדצמבר 1878.

על פינת הרחובות אין שום ציון לתלם הראשון – אבל יש לוח מתכת, אחד מיני רבים מסוגו, המציין שכאן היה מועדון של בית"ר. רק במושבה ששוכחת את עברה, כמו פתח־תקווה, יכול להתרחש דבר אבסורדי שכזה, והוא מסמל את הבורות השוררת בעיר לגבי כל הקשור בעברה.

אנחנו נכנסים פנימה מהמבואה הפנימית מול כיכר המייסדים בבניין של משפחת מיכאל שפירא (אחיו הגדול של אברהם שפירא) ויצחק־הירש שפירא, ושם עומדים על חלקת אדמה שממנה, מבין כל המוסכים והבניינים ועצי האיקליפטוס, המאוחרים־יחסית, ניתן לראות מזרחה עד מעבר לרחוב בר־כוכבא, לכיון המשטרה. ואני קורא את התיאור הנרגש והמדוייק מעמד התלם הראשון על פי ספר זיכרונותיו של יהודה ראב (בן עזר) “התלם הראשון”, עמ' 63.


"התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [היה אז בן 20]. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום [1930] את המושבה, ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: ‘אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה’.

“כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר־התורה בהקפות של שמחת־תורה. ככה חזרו ה’הקפות' כמה וכמה פעמים ללא כל דיבורים נוספים. לאחר זמן־מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה.”


הקלטה של תיאור המעמד מפי יהודה ראב, על גבי תקליט בקולו־הוא, משנת 1943, במלאת 65 שנה לחריש התלם הראשון, מצוייה גם בידי מוזיאון פתח־תקווה, על גבי תקליטור שאליו צירפתי גם את אסתר ראב קוראת את שירה “לאב”, במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח־תקווה.


*

בתיקייה הזו תוכלו למצוא את הקבצים הבאים:

1. דודתי אחות־אבי אסתר ראב מקריאה את השיר “לאב” שנכתב ב־1928, במלאת 50 שנה לעלותו של אביה יהודה ראב על אדמת פתח־תקווה. פורסם ב“הארץ”, י“ד שבט תרפ”ט, 25.1.1929.

2. סבי יהודה ראב בן עזר בן ה־85 מספּר על חריש התלם הראשון בפתח־תקווה בחנוכה 1878/תרל"ט. תקליט ישן של “קול ירושלים” משנת 1943, בטקס למלאת 65 שנה לפתח־תקווה.

3. ראיון עם אסתר ראב בת ה־80 בתוכנית טנדו של ירון לונדון בשנת 1974.


[במקור מופיעה פה כתובת דרופבוקס שאינה פעילה עוד – הערת פרויקט בן־יהודה]


*

תוספת מאוחרת בקשר לציון התלם הראשון:

בשנת 2008 התתעוררה הוועדה לשימור אתרים בפתח תקווה יחד עם גופים אחרים כדי לציין מלאת 130 שנה לייסוד המושבה. הם עשו זאת, בין השאר, על־ידי לוחית מתכת לציון חפירת הבאר הראשונה סמוך למקומה ההיסטורי, בפינה הדרומית־מערבית של כיכר המייסדים, אך מבלי להזכיר במילה אחת את מי שחפר את הבאר הראשונה, יהודה ראב בן עזר. אפילו לא פנו להתייעץ עם המשפחה לשם כך, ובוודאי שאיש מן הבורים ועמי הארצות שקבעו את השלט ה“היסטורי” לא קרא את “התלם הראשון” שבו מופיע מפי יהודה ראב סיפור חפירת הבאר.

כמו כן מילאו את כיכר המייסדים בפסלי אבן מכוערים של ארבעה או חמישה רוכבים על סוסים, והרוכבים נראים כמו יהודים עבדקנים מימי הביניים, וזאת לפי הבלדה על יואל משה סלומון ושלושת רעיו שכתב יורם טהרלב, והיא המקור ההיסטורי היחיד שהיה ידוע לחבורת הבורים ועמי הארצות בפתח תקווה, שאיש מהם אינו יודע לאמיתה את ההיסטוריה של ראשית המושבה.

לשיא הגיע הדבר במאבק על הנצחת התלם הראשון. מאבק מכוער שכל עיקרו היה ניסיון למנוע מיהודה ראב את ציון זכותו כחורש התלם הראשון, וזאת מהיותו צעיר המתיישבים ומנוסה מנעוריו בעבודת האדמה. המקום לאנדרטה נקבע בפינה הצפונית־מזרחית של כיכר המייסדים, ושם, על רקע של פסל של סוס אבן ומחרשת ברזל, עתיד להיקבע השלט הבא, וזאת לאחר מאבק מר עם הבורים ועמי הארצות:


התלם הראשון בפתח תקווה

כאן, במקום זה, ו' חנוכה, ל' כסלו שנת תרל“ט, יומיים לאחר רדת הגשם, ל' כסלו תרל”ט שהיה יום חמישי, 26 בדצמבר 1878 – רתמו את השוורים ויצאו לחריש הראשון.

דצמבר 1878, יומיים לאחר רדת הגשמים הראשונים, התאספה קבוצה ממייסדי המושבה, לבצע את החריש והזריעה הראשונים.

נעיצת המחרשה לביצוע התלם הראשון נפלה בגורלו של יהודה ראב, אחריו אחזו במחרשה דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, דוד רגנר, נתן גרינגרט, ואליעזר ראב, אביו של יהודה.

יהושע שטמפפר, בתפסו במחרשה, התרגש ופרץ בבכי ואמר: “אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו, משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.”


למעשה נחרש התלם הראשון לא בנקודה הזו אלא כמאתיים מטר צפונה, בקו אווירי ניצב לרחוב פינסקר, מקביל לרחוב שטמפפר, ומגיע עד מקום בניין המשטרה כיום. כך מספר יהודה ראב בספרו “התלם הראשון”, וכך הראה בשעתו בנו של יהודה, אלעזר בן עזר ראב – לבנו עמנואל בן עזר ראב, נכדו של יהודה – על דרך־עפר או שביל שיצא מרחוב פינסקר מזרחה בנקודה הזו ואמר לו שכאן, לפי מה שנמסר לו מאביו יהודה – נחרש התלם הראשון.

מאחר שכל ה“מונומנטים ההיסטוריים” רוכזו בכיכר המייסדים המחודשת לתפארת הכיעור, לא היה טעם להפריד ממנה את ציון התלם הראשון ולתיתו במקומו המדוייק כמאתיים מטר צפונה משם, במדרכה ברחוב פינסקר.


ועכשיו חזרה לסיור שנערך ב־8.11.04 –


מבט פנורמי על פתח־תקווה מגג הבית הגבוה בפינת בר־כוכבא–שטמפפר

הבית בנוי על מקום ביתו של זרח ברנט, לימים הבית של פינסון. מגגו היה אפשר לראות את התפרסותה של פתח־תקווה מן המרכז ולכל עבר, לפי התקופות ההיסטוריות. עדיין בשנת 1978, כאשר לצורך סרט על ראשיתה של פתח־תקווה, שעשה נדב לויתן – עלינו על גג הבית ושם צילמו אותי מתאר את המושבה מראשיתה ומכל ארבע רוחות השמיים.

היום, כ־26 שנים מאוחר יותר, מתברר שהעיר פתח־תקווה כה גדלה בשטחה הבנוי ובגובה בנייניה, שכמעט אין רואים תוואי קרקע של מקום היסטורי כלשהו, לבד מהסביבה הקרובה של כיכר המייסדים. הסוללה של מצלמת הווידאו נגמרת, והמשך הסיור, שבו אני כמעט שלא סותם פי לרגע, כבר לא מונצח אלא נרשם בלבד.

אני מספר, לצד צפון, על הביצה, הירקון והירקונים, טחנת הקמח של שייך אבו־רבח, הכפר הערבי פרוכיה, אזור התע"ש של רמת־השרון, שבו ניצב עדיין ביתו הדו־קומתי של שייך שאקר אבו־קישק, התגלגלות ההתקפה על פתח־תקווה במאי 1921, תחנת הרכבת, בית הקברות, רחוב פינסקר, בית רוזוב, הוטל רבינוביץ של הפועלים שבו התגורר פרק־זמן גם ברנר. וממשיך ומספר לצד מערב ודרום־מערב פרקים מתולדות המושבה ומהדרכים מיפו אליה, בחורף דרך החולות וגבעות הכורכר של ואדי אל־עָסָל הוא גיא־הדבש (בני־ברק), ובקיץ בכביש התורכי הישן שיוצאים אליו צפונה מרחוב פינסקר ומשם ממשיכים במקביל לגדה הדרומית של הירקון. ועוד דרך היתה “טאריק אל־שוואכת”, דרך השקתות, מהאזור הדרומי ביותר של רחוב רוטשילד, דרך הפרדסים, אזור שנקרא בשם חורזרזור, קינו של הזמיר, דרך האזור של כפר ענא, קריית אונו כיום, עד ליפו. ומפתח־תקווה מזרחה, לכיוון שכם.

הצטלבות הרחובות פינסקר ושטמפפר, באזור כיכר המייסדים, ומשם רחוב חובבי ציון, הם מרכזה וראשיתה ההיסטורית של המושבה, עם אחוזת לחמן מצד מזרח של כיכר המייסדים, היכן שמאחור ניצב שריד ליקב, והפינה הצפונית־דרומית היתה תחנת האוטובוסים של “איחוד רגב” לתל־אביב. מדובר כמובן בתקופות שונות.


 

4. הבאר הראשונה בכיכר המייסדים

אנחנו יורדים מהבניין הגבוה וחוצים את כיכר המייסדים. משתתפי הסיור יושבים על ספסל האבן הסהרוני שמול הברזייה לזכר הבאר הראשונה. ואני מספר, בהסתמכי בעיקר על “התלם הראשון” אך גם ממקורות אחרים:

המשלחת הראשונה לבדיקת הקרקע, זו של סלים קאסאר, קרוב לירקון, היתה כנראה בראשית יולי 1878, תמוז תרל"ח, השתתפו בה רק דוד מאיר גוטמן, יואל־משה סלומון וזכרי אפנדי, סוכנו של טאיאן. לבסוף קנו ראשונה את הקרקע של סלים קאסאר. הכוללת את “כיכר המייסדים” והשדה של התלם הראשון. לא מן הנמנע שהיו יותר ממשלחת אחת באותו קיץ.

לפי עדות יהושע שטמפפר, קניית הקרקע נעשתה ביפו בערב ראש־חודש מנחם־אב תרל“ח. יום א' באב חל ביום רביעי, 31 ביולי 1878. כלומר הקנייה נעשתה יום לפני כן, ביום שלישי, שנאמר בו “פעמיים כי טוב,” והוא יום כ”ט בתמוז תרל"ח, 30 ביולי 1878.

לפי עדות שטמפפר, הוא הגיע ליפו רק ביום שלישי, י“ב באלול תרל”ח, 10 בספטמבר 1878, כדי להשגיח על העבודות הראשונות של חפירת הבאר ובניית הבתים בנחלה החדשה, פתח־תקווה.

סביר להניח כי לתקופת החגים חזרו שטמפפר וחבריו, בהם גם מיכל לייב כ“ץ, מיפו או כבר גם מהנחלה החדשה בפתח־תקווה, למשפחותיהם בירושלים. חג שמחת תורה חל בשנת תרל”ט בשבת, כ“ב בתשרי. ורק אחרי החגים של שנת תרל”ט, כלומר, אחרי יום ראשון, כ“ג בתשרי תרל”ט, 20 באוקטובר 1878 – הגיעו ראשוני המתיישבים למקום המיועד לחפירת הבאר בנחלה החדשה, באחוזת קאסאר. לפי יהודה ראב הם היו רק שניים: שטמפפר וגוטמן. הם בנו סוכה והחלו או המשיכו לידה בחפירת הבאר בעזרת קבלנים ערבים, ונתקעו.

בסוף חודש תשרי תרל“ט, כנראה ביום ראשון, ל' בתשרי, 27 באוקטובר 1878, ירד יהודה ראב מירושלים ליפו, וכבר באותו יום או למחרת יצא יהודה מיפו לפתח־תקווה בראש שיירת חמורים עם ציוד ובלוויית חג' סלאמה, שמונה על ידי שטמפפר ומיכל לייב כ”ץ לשומר הנחלה החדשה. יהודה הגיע למקום הבאר (כיכר המייסדים) ב־28 באוקטובר 1878, שהיה יום שני, א' חשוון תרל"ט, או אולי יומיים־שלושה קודם.

החפירה נמשכה כשבועיים, על פי יהודה ראב, עד שנמצאו מים. במקום אחר בספרו “התלם הראשון” הוא אומר שהחפירה נמשכה חודשיים, והכוונה כנראה שהמשיכו להעמיק ולשכלל ולתמוך את הבאר גם לאחר שנמצאו המים הראשונים.

שאיבת המים מהבאר הראשונה החלה אפוא לערך ביום שלישי, ט“ז בחשוון תרל”ט, 12 בנובמבר 1878. כלומר, באמצע חשוון תרל“ט, באמצע נובמבר 1878, ורק אז יכלו להגיע למקום מתיישבים נוספים, שחלקם כבר חיכו ביפו. לכן הקביעה שחריש התלם הראשון היתה בז' חשוון תרל”ט, (3 בנובמבר 1878), עוד בטרם נמצאו המים בבאר – אינה מתקבלת על הדעת. תאריך ז' בחשוון מתאים בדוחק למציאת המים בבאר הראשונה.

חשוב להדגיש, למי שאינו בקיא בחקלאות, כי מי הבאר שימשו לשתייה בלבד, לאדם ולבהמה, אך לא להשקאת השדות. הפלחה היתה תלוייה כולה בגשמים, ואין קשר של השקאה בין חפירת הבאר לחריש התלם הראשון.


אני מסביר את הסיבות לנטישת המושבה בשנת השמיטה, תרמ"ב, 1881/1882 – ובהן המצב הבריאותי, הכלכלי, הביטחוני, ובייחוד היעדר ההיתר מצד הרבים הירושלמיים לעבד את האדמה בשנת השמיטה, עד כי נאלצו להחכיר אותה לערבים.

ומספר גם כיצד לפני שנים לא רבות, כאשר בנו מחדש את כיכר המייסדים, הצבעתי בביטחון על מקום הבאר, המכוסה גגון פח, צמוד צפונית למבנה של מוניות “המקדים”, וכיצד ביקשתי לקרוא לי כאשר יפתחו אותה, וכיצד פתחו ומילאו אותה עפר וקברו אותה בו־ביום, וכשאני הוזעקתי לבוא מתל־אביב – ראיתי רק שרידים של עיגול האבנים, והבור היה מלא אדמה. ואולם לדעתי היא עדיין קבורה תחת הבטון, מרחק מטרים אחדים מזרחה־צפונה מהברזייה העלובה שהוקמה לזכרה.

ואני ממשיך ומספר את סיפור הבידואית היפה שהתאבדה בבאר, לפני ביקורו של יהודה בל“ג בעומר של קיץ תרמ”ב, כלומר י"ח באייר, 7 במאי 1882, “התלם הראשון”, עמ' 84–85. אין טעם לחזור כאן על הסיפור כולו.


*


במהלך הסיור אני נשאל בשתי סוגיות, האחת – פתח־תקווה והעלייה הראשונה, והשנייה – מידת האמינות של הבלדה היפה על יואל־משה־סלומון ורעיו שכתב יורם טהר־לב, ואשר על פיה מלמדים את סיפור ראשיתה של המושבה.


באשר לסוגייה הראשונה אני מביא כאן את שני נוסחיה של רשימתי שנדפסה ב“ידיעות אחרונות” במלאת 125 שנה לתלם הראשון.


 

5. 125 שנה לתלם הראשון / מתי באמת החלה העלייה הראשונה?

125 שנה לתלם הראשון

[לפרסם ב“ידיעות אחרונות” ביום חמישי, ו' חנוכה, 25.12.03, שזה בדיוק 125 שנה לתלם הראשון באדמת פתח־תקווה]


ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878, ירד הגשם הראשון בכמות זעומה, אף על פי כן החליטו מייסדי פתח־תקווה לצאת לחריש ולזריעה. יומיים לאחר רדת הגשם, ביום ו' חנוכה לפני 125 שנה – רתמו את השוורים ויצאו לחריש הראשון, שעליו כתב לאחר 80 שנה דוד בן־גוריון: “המדינה לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח־תקווה ואילך.”

על מעמד התלם העברי הראשון מספר סבי יהודה בן עזר (ראב) בספרו “התלם הראשון”: "התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [היה אז בן 20]. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום [1930] את המושבה, ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: ‘אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה’.

“כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר־התורה בהקפות של שמחת־תורה. ככה חזרו ה’הקפות' כמה וכמה פעמים ללא כל דיבורים נוספים. לאחר זמן־מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה.”

עודי זוכר כיצד בליל הסדר האחרון בחייו, בפסח 1948, קם סבי שהיה כבן תשעים ואמר: “זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה,” וכאן צעק בקול רם: “חלום חיי התגשם. שהחיינו קיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!” – ובל“ג בעומר תש”ח, שבועיים לאחר שחזה בהקמת המדינה, נחה דעתו ושקע בתרדמת הנצח.

“אם המושבות” פתח־תקווה נוסדה ב־1878 על ידי עולים חדשים, רובם יוצאי הונגריה, שעלו ארצה במטרה לייסד מושבה חקלאית. הם שהו פרק־זמן בירושלים עד שנמצאה האדמה המתאימה לקנייה בכספו של הגביר דוד מאיר גוטמן, אף הוא “עולה חדש” מהונגריה. יואל משה סלומון, היחידי מבין מייסדי פתח־תקווה שנולד בארץ, עזר בקנייה אדמתה לאחר שיהודים אחרים בירושלים ניסו לרמות את הגביר גוטמן ולתווך לו לקנייה לשם הקמת המושבה אדמות שאינן עומדות למכירה.

אז מהיכן צצה שנת 1882 ולא 1878 כשנת ראשית העלייה הראשונה?

שותפים לכך במשך הדורות היו פרנסי ראשון־לציון, שעשו הכול כדי לקחת את כתר הראשונות מפתח־תקווה, וחברו אליהם היסטוריונים שלא יכלו להתמודד עם העובדה שהעלייה הראשונה החלה לפני הפרעות של שנת 1881, ונבעה מרצונם של יהודים לעלות לארץ־ישראל ולכונן בה מושבה חקלאית עברית ותחילתה של יישות לאומית – ולא בגלל רדיפות ופרעות. עולי הונגריה שהיו במייסדי פתח־תקווה הושפעו בין השאר מההתעוררות הלאומית בהונגריה ומהאמניציפציה שניתנה בה ליהודים באותה תקופה.

הנזק של קביעת 1882 כראשית העלייה הראשונה הוא שכאשר חוזרים על כך בתוכניות הלימודים בבתי־הספר, לומדים הילדים שאבות־אבותיהם לא החלו שבים ארצה מרצונם החופשי ומתוך אמונה לאומית ודתית עמוקה, אלא רק לאחר שבעטו בהם וגירשו אותם מאירופה. וכי אלמלא הפרעות של שנת 1881 ואילך – היו העולים לארץ־ישראל נשארים בשקט ובשלווה בארצות מזרח־אירופה, לפחות עד השואה.

בשעתו התראיין ראש העיר ראשון־לציון, מאיר ניצן, לתוכנית “הכל דיבורים” (1.1.2002), והודה כי שנת 1882, המתנוססת שנים רבות על כל הבקבוקים של יקבי “כרמל מזרחי” – היא תאריך מטעה שאין לו אחיזה במציאות. ראשון־לציון נוסדה ב־1882 כמושבת פלחה (בעקבות הניסיון החקלאי של פתח־תקווה). ואילו נטיעות הכרמים וחסות הברון רוטשילד באו בשנים מאוחרות יותר, שבמהלכן נוסד היקב. מייסדי ראשון־לציון הגזימו בקביעת תאריך ייסוד היקב כדי להקדים, לדברי ניצן, את תאריך נטיעות הגפנים ליין, ולקצר בכך את שנות העורלה שבהן הבציר אסור לפי ההלכה היהודית.

יש כנראה לאנשי ראשון ניסיון בקביעת תאריכים מדומים.


מתי באמת החלה העלייה הראשונה?

הרשימה הודפסה בקיצורי עריכה ב“ידיעות אחרונות” ביום 28.12.2003

ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878, ירד הגשם הראשון בכמות זעומה, ובכל זאת – בו' חנוכה, לפני 125 שנים וכמה ימים, רתמו מייסדי פתח־תקווה את השוורים ויצאו לחריש הראשון, שעליו כתב לאחר 80 שנה דוד בן־גוריון: “מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח־תקווה ואילך.”

על אותו מעמד כתב סבי יהודה בן עזר (ראב) בספרו “התלם הראשון”: “התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [בן 20] … בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים… השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: ‘אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה’. כולנו נרעדנו לשמע הדברים … לאחר זמן־מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה.”

עודי זוכר כיצד בליל הסדר האחרון בחייו, ב־1948, קם סבי בן ה־90 ואמר: “זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה,” וכאן צעק בקול רם: “חלום חיי התגשם. שהחיינו קיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!” בל“ג בעומר תש”ח, שבועיים לאחר שחזה בהקמת המדינה, הלך לעולמו.

פתח־תקווה נוסדה ב־1878 ע"י עולים חדשים, רובם יוצאי הונגריה. הם שהו פרק־זמן בירושלים עד שנמצאה האדמה המתאימה לקנייה בכספו של הגביר דוד גוטמן, אף הוא “עולה חדש” מהונגריה. יואל משה סלומון, היחיד מבין המייסדים שנולד בארץ, עזר בקנייה וחילץ את הגביר גוטמן מידי נוכלים בירושלים. אבל משום־מה נוהגים רבים לציין את 1882 כראשית העלייה הראשונה.

שותפים לכך במשך הדורות היו פרנסי ראשון־לציון, שרצו את כתר הראשונות לעצמם, וחברו אליהם היסטוריונים שהתקשו להתמודד עם העובדה שהעלייה הראשונה החלה לפני הפרעות של שנת 1881, ונבעה מרצונם של יהודים לעלות לארץ־ישראל ולכונן ראשית של יישות לאומית.

כאשר חוזרים על כך בתוכניות הלימודים בבתי־הספר, הדור הצעיר לומד שאבות־אבותיו לא החלו לשוב ארצה מרצונם החופשי ומתוך אמונה לאומית ודתית עמוקה, אלא רק לאחר שבעטו בהם וגירשו אותם מאירופה.

דרך אגב, לפני כשנתיים הסביר ראש עיריית ראשון־לציון, מאיר ניצן, בראיון רדיו, כי אפילו לתאריך 1882, המתנוסס על כל הבקבוקים של היקב המקומי מאז היווסדו, אין אחיזה במציאות. עירו קמה ב־1882 כמושבת פלחה, ואילו נטיעות הכרמים באו רק כעבור כמה שנים. ה“תיקון” נועד להקדים את תאריך הנטיעות, כדי לקצר את שנות העורלה שבהן הבציר אסור מן התורה. עינינו הרואות, יש שם ניסיון בקביעת תאריכים מדומים.


 

6. מהי מידת האמת ההיסטורית בבלדה של יורם טהר־לב?

באשר לסוגייה השנייה, הציפורים, ומהי מידת האמת ההיסטורית שבבלדה של יורם טהר־לב? – אני ממליץ לקרוא בעיון את אחרית הדבר שלי למהדורה החדשה של “התלם הראשון” משנת 1988, בייחוד בעמודים 206–207, וכן את גירסתי לסיפור “הירקונים” ונאום הרופא היווני ד"ר מזוריקי, בספרי “פרשים על הירקון”, 1989.

לדעתי ד“ר מזוריקי כלל לא הובא לנחלת טאיאן (שליד הירקון) או לנחלת קאסאר (שסביב לכיכר המייסדים) בקיץ תרל”ח, 1878, אלא כשנה מאוחר יותר, כאשר כבר נקנתה נחלת טאיאן מדרום לירקון וסמוך אליו, ובאו להתיישב עליה “הירקונים”.

המייסדים הראשונים, שגרו כבר באזור “הגבעה”, כיכר המייסדים, נחלת קאסאר – הביאו כנראה את הרופא היווני כדי להזהיר את “הירקונים”, והוא אכן צדק במאה אחוז בתחזיתו הקשה.

ועוד אני מביא קטע מעניין מרשימתה של זהבה בן־דב (נינתו של יהושע שטמפפר) “124 שנים לקניית אדמת פתח־תקווה” שנדפסה בעיתון “הצופה” ביום 9.7.2002. והנה דבריה בסוף הרשימה:

הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר־לב] על ידי נכדו* של סלומון, לא נאמנה לעובדות ההיסטוריות. אגדת הציפורים האמיתית היא זו: אחיו של [יהושע] שטמפפר [הכוונה לאחיו הצעיר, מנחם־יהודה שטמפפר] שאל אותו: “מאין לקחת את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות?”

ענה לו שטמפפר: "כששמעתי את דברי הרופא, נזכרתי באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: “למה אתה מצחק?”

אמר להם: “אני מצחק כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן כן תתגשם נבואת הגאולה. והנה בהפטרה כתוב: 'ראיתי ואין האדם וכל עוף השמיים נדדו.” (ירמיהו ד‘, ב’). אין כאן ציפורים כי אין אדם. אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים."


[בן־דודי עמנואל בן עזר מוסיף כי לכתוב על “בציר הענבים” בארץ־ישראל המוסלמית של 1878 ובייחוד באיזור יפו – זוהי בורות גמורה שבאה לשרת רק את החרוז של “שלושת הרוכבים”!]


* הערה קטנה. כתבת – הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר־לב] על ידי נכדו של סלומון. לא יודע מה עניין נכדו כאן. למיטב ידיעתי (כפי שציינת) זה נכתב על ידי בנו טוביה סלומון בספר היובל (ואחר כך בתוך זיכרונות ארץ ישראל של יערי) ומשם ב“שלושה דורות בישוב” של הבן מרדכי. 

ורק אציין שבמשפחת אשתי (צאצאי הרי"מ סלמון) מתייחסים לבלדה של טהר־לב כאילו ניתנה למשה מסיני.

שלום פוקס


*


אהוד בן עזר: מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה של “התלם הראשון”, הספרייה הציונית, 1988

עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי־הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח־תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.

רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח־תקווה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט“ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד”ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על־מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא “הגבעה”, “כיכר המייסדים” דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה“ירקונים”.

דברי־אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב־ידו. בעל ההון היה [“העולה החדש”] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל“ט [1879] המובא בספר היובל [הנ”ל, וראה עמ' 207 ב“התלם הראשון”].

מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד“ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש”תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח־תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:

“מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, “מעמק עכור ל פתח־תקווה”] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד”ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב“ירקונים” [בשנת 1880] ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר“ם / 1880 בין “אנשי הגבעה”, המייסדים, לבין ה”ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, “הביאו ביוזמתם את ר”י ריבלין לפתח־תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד“ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת.”


[מתוך “התלם הראשון”, מהדורת 1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206–208. בהוצאת הספרייה הציונית. הערות השוליים והביבליוגראפיה המלאה מצויים בכרך עצמו ולא הובאו כאן.

יסלחו לי הסלפנים, הפטפטנים והבּוּרים – אבל רק מי שקורא או קרא את המהדורה החדשה של “התלם הראשון”, עם המחקרים הנילווים לכרך הזה, יכול לדעת ולהבין לאשורם את תולדות פתח־תקווה].


אהוד: וכמו כדי להוסיף טיפשות על בורות וסכלות – מוצבים מאז יובל ה־130 של המושבה 5 פסלים של “הרוכבים משתתפי הסיור” שלא היה – בכיכר המייסדים במרכז העיר. ומיהו הרוכב החמישי? כנראה לא רצו לשים פסל רוכב של גוי, ד“ר מזוריקי – ומבלי לשאול אותי שמו שם “פסל” של סבי יהודה ראב בן עזר, שהגיע לראשונה למושבה לא באותו קיץ תרל”ח אלא רק אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, ואמנם חפר בה את הבאר הראשונה, חרש את התלם הראשון והיה שומרה הראשון.

והמורות מביאות לשם את התלמידים ומסבירות את תולדות המושבה, לפי הבלדה של יורם טהר־לב – שזה כל מה שהן יודעות… אפילו אינן יודעות שיהודה ראב לא קשור כלל לאותו טיול הזוי…

*

עד כאן (לעיל, מלפני הקטע מן “התלם הראשון”) היה סיפור הסיור שנערך בלב אזור ראשיתה של פתח־תקווה, ונמשך כשלוש שעות. רשמתי בתוכנית המקורית עוד כמה מקומות, וראשי פרקים למה שהתכוונתי לספר בהם, וזאת אעשה בפעמים אחרות:


בית אברהם שפירא

דמותו של אברהם שפירא ומאורעות 1921 לפי ספרי “ג’דע, סיפורו של שומר המושבה”.


גבעת העדשים, בית הקברות של המושבה

מצבות גיבורי 1921. סנדר חדד. יהודה ראב. אסתר ראב. משפחת פסקל. הסיפור על לורט פסקל ואסתר ראב.. אהוד בן עזר “ב פתח־תקווה אחרת”.

יהודה ראב על דאוד אבו־יוסף וכיצד לימד אותו כאן לעשות אמבוש, וכן השימו עצמם כמתים כאשר הותקפו מכיוון גבעת העדשים על ידי רוכבים בידואים. (חלק סיפרתי מגג הבניין הגבוה).


[בתים אחרים הקשורים ביהודה ובאסתר ראב]

1894–1897 – פתח־תקווה. בבית אביה ואימה, יהודה ולאה ראב, בית חד־קומתי שעמד ברחוב פינסקר 21, נולדה אסתר ראב ב־25 באפריל 1894, אביב תרנ"ד (יום ד', י"ט בניסן. במקומות אחרים סיפרה שנולדה בפורים ולכן שמה אסתר), להוריה יהודה ולאה ראב (בן עזר).

אביה של אסתר, יהודה ראב (1948–1858), עלה לארץ־ישראל ב־1875, תרל“ה, (או 1876, תרל"ו), ולאחר שהות של שנתיים־שלוש בירושלים, היו יהודה ואביו אליעזר ראב במייסדי המושבה העברית הראשונה, פתח־תקווה, בשנת תרל”ח, 1878. ילדותה ונעוריה עברו עליה בבית האב, איכר חרוץ ואדם משכיל, שאותו העריצה כל ימיה: “הוא היה לא רק אבי הביולוגי אלא גם אבי הרוחני. היינו מבינים זה את זה בשתיקה.”

הבית עמד על נחלתו של אליעזר־לזר ראב, אביהם של יהודה ומשה־שמואל. האחד הציער משה־שמואל ראב ומשפחתו המשיכו לגור בו במשך עשרות שנים.


1897–1901 – פתח־תקווה, רחוב רוטשילד. בבית חד־קומתי שכור של בן־ציון שאטיל. הבית נמצא בצד המערבי של המשך רחוב רוטשילד, צפונה לרחוב יפו (רחוב ז’בוטינסקי כיום), ומיקומו שלושה או ארבעה בתים מהפינה.


1901–1910 – פתח־תקווה, רחוב רוטשילד. הבית החדש, כמסופר לעיל.


1911–1913 – פתח־תקווה. הבית החד־קומתי ברחוב ביל“ו, שבו גר יהודה ראב עד יום מותו ב־1948. יהודה נאלץ למכור את ביתו ומשקו הגדול ברחוב רוטשילד ובנה את הבית ברחוב ביל”ו על חלקת אדמה שהגיעה עד רחוב פיק“א 7 (כיום 10). התקופה הכלכלית הקשה של יהודה ראב מקבילה גם לתקופה שבה הוציא את אסתר מהלימודים בבית ספר יק”א המעורב. אסתר גרה בבית עד ההליכה לדגניה, אבל חזרה אליו לסירוגין בימי מלחמת העולם הראשונה ועד אחרי מאורעות 1921. הבית וחלקת האדמה היו השלישיים מרחוב רוטשילד, בצד דרום, אחרי חלקותיהם של יטקובסקי וגולומב. רואים אותו בברור בתצלום אוויר ממטוס צבאי גרמני בשנת 1917.

תל־אביב, נובמבר 2004


 

7. שנת השמיטה הראשונה בפתח־תקווה, תרמ“ב, 1881–1882 – ושנת השמיטה השנייה, תרמ”ט, 1888–1889

שנתיים לאחר שנוסדה המושבה שלנו רכשו המייסדים קרקע נוספת ומכרו ממנה בחיפזון חלקות לאנשי ירושלים. הבעלות על מרבית החלקות במושבה הצעירה היתה מצוייה מעתה בידי אנשים שלא גרו ולא העלו בדעתם לגור בה.

בהשפעת השותפים החדשים נערכו בחירות לוועד הראשון של המושבה. זכות ההצבעה ניתנה לא רק לאלה היושבים בה ומעבדים את אדמתה אלא לכל מחזיקי החלקות. לירושלמים, שלא גרו במושבה, והחכירו את חלקותיהם לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.

בוועד המושבה הנבחר נהפכו האיכרים־המייסדים למיעוט: רק שניים לעומת חמישה חברים שהתגוררו בירושלים. כך נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכו ענייניה על־פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי החלקות שגרו בעיר הקודש, ועל־פי הנהגת רבניה הקנאיים האשכנזיים בראשות הרב יהושע ליב דיסקין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת הקמתה של המושבה, והיה למנהיג המחנה החרדי שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו התרכזו אנשי “כולל אונגארן”, תקיפי החלוקה. אלה עסקו רק בלימוד תורה בישיבות, לא עבדו בעבודה יצרנית אלא חיו על חשבון התרומות של העם היהודי בגולה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים של המושבה, שהיו אנשים דתיים אך מתונים בדיעותיהם.


שנת תרמ"ב, 1882–1881, היתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ. רבני ירושלים האשכנזים, שהיו חרדים וקנאים לדת, ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כתרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים, הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שנת השמיטה, פסקו שיש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.

דעתם חייבה את כל האיכרים, שלרוע המזל רובם כמעט נואש מישיבתו במושבה בגלל כל הצרות שנפלו עליהם – החולים והחללים שהפילה המלריה, השטפונות, עול המיסים לממשלה התורכית, מות השוורים הדמשקאיים ששימשו לחריש הראשון, כשלון היבולים, התנכלויות השכנים הערבים והיעדר תמיכה לתשתית ציבורית – כביש ליפו או לרמלה, בית־מרקחת, בית־מרחץ, בית־ספר ובית־כנסת.

יהודה ראב וחבריו ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה“חלוקה” – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה“כוללים” הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל“עראברס” ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.

בירושלים החרדית נגזר דינה של המושבה הצעירה, שהלכה ונחרבה. השכנים הערבים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות של קוני־קרקע ירושלמיים, וגרמו לערעור מצב הביטחון במושבה הקטנה. לבעלי החלקות הירושלמיים, שקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, ולעיתים הוא המעבד את אדמתם! עתה החלו השכנים האלה לפשוט בגלוי על השדות, על הרכוש, על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נמחו כמעט כליל.


לקראת שנת השמיטה הבאה – תרמ"ט, 1888–1889, כבר התקיימו בארץ שמונה מושבות נוספות על מושבתנו שהתחדשה, והשאלה עמדה שוב במלוא חריפותה. איכרי המושבות, אנשים מסורתיים ברובם, ביקשו חוות דעת מהרבנים, כי לגבי רובם היתה זו שנת השמיטה הראשונה בארץ־ישראל.

הוויכוח התלקח בכל תוקפו. תנועת חובבי־ציון, שתמכה במושבות אחדות, והפטרון של מרבית המושבות, הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שהיה אדם דתי – חיפשו פתרון שלא ישבית את העבודה החקלאית למשך שנה ואף יותר, שהרי בשנת השמיטה אסור גם להכין את השדות לקראת השנה שאחריה.

רבני ירושלים החרדים, האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלאנט, התנגדו נמרצות לכל תיקון או הקלה בדיני שנת השמיטה. מצידם, שתעבור החקלאות לידי הערבים, והמושבות תהיינה לשממה. ממילא הן מתחרות במימסד החרדי הירושלמי על תרומות העם היהודי בגולה. יהודים מוטב שילמדו בישיבות ובכוללים ולא יעסקו בעבודת האדמה.

רבני ירושלים הספרדים, ובראשם הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז’ל, נטו דווקא למצוא פיתרון אך חששו לפעול לבדם. הופעל עליהם לחץ מצד הפחה של ירושלים, מוחמד רעוף, ששלח מכתב לרב פאניז’ל ובו הביע חשש שהשבתת החקלאות היהודית למשך שנה עלולה לגרום נזק להכנסות הממשלה התורכית ממיסים, ולכן ביקש מהרב הראשי הספרדי “למצוא אופן להרים המכשול הזה לפי הדת היהודית.”

הפתרון אכן הושג אך הרחק מגבולות הארץ. ביוזמתו ובתרומותיו של הברון רוטשילד, ובהשפעת חובבי־ציון, פירסמו שלושה רבנים אשכנזים נודעים במזרח־אירופה – הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשה – “היתר עבודה בשמיטה” בארץ־ישראל, שהיה כלול בו היתר מכירת קרקע לנוכרי, זאת אמנם לשדותיהם של יהודים עניים בלבד. לדעתם הצטרף באיגרת נפרדת אחד מגדולי הרבנים בדור ההוא, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. כל זאת חרף התנגדותם העזה של רבני ירושלים האשכנזים.

אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. [יש עדויות על איכרי מזכרת בתיה, היא עקרון, שדווקא דבקו בדתיותם בשנת השמיטה, וכן על איכרי גדרה, שנאלצו לבסוף לצאת לעבודה בלחץ פקידות הברון]. האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה “עַלַא חַשַֹׂבּ אִל־בּארון,” על חשבון הברון. ואולם כוחו של הברון, [שביקר לראשונה בארץ בשנת 1887], באמצעות פקידיו במושבות, עמד לו להפר את עצת הבטלנים ולהעמיד גם בשאלת השמיטה את מפעל יישובה של ארץ־ישראל על יסוד איתן לדורי־דורות.


סוף


 

8. נספחים

יוסי לנג: הבלדה של יורם טהר־לב איננה צ’יזבאט

7.10.2008, ח' בתשרי תשס"ט

אהוד שלום וברכה

במכתבך העיתי “חדשות בן עזר”, גיליון 377 (מיום 11.9.08), פרק שמונה־עשר “הירקונים” [מתוך ספרך “פרשים על הירקון”, 1989], הערה לקוראים, עמ' 25 – ציינת שהבלדה שרקם יורם טהר־לב “אינה אלא צ’יזבט!” ושעל פי הבלדה מלמדים את תולדות ייסודה של פתח תקווה.

במסגרת תחקיר שאני עורך אודות הירקונים ניסיתי, בין השאר, לבדוק גם את מקורות סיפור התרשמותו של הד"ר מזראקי ופסיקתו, ואני נאלץ לחלוק על דעתך.

סיפור זה מופיע לראשונה, למיטב ידיעתי, בחיבורו של יעקב גאלדמאן, “שאר ישוב” בשנתון “האסיף”, כרך ראשון בעריכת נ' סוקולוב ווארשא 1884. בעמ' 137 נכתבו הדברים הללו: “ובשנת תר”ם […] ואחרי עבור ימי החורף אמרו בני האגודה [=הירקונים] לבנות בתים למושב, ויביאו את הרופא היותר גדול בציון – ‘אזראייקע’ היוני שמו – אל הנחלה, למען יורם המקום אשר שמה יטהר האויר" וכו'

בספר יובל החמישים של פתח תקוה (תרפ"ט), עמ' מ“ד נכתבו הדברים הבאים: “אז הציע לפניהם [=הירקונים] סלומון שאם הוא וחבריו חשודים בעיניהם בהנאה פרטית – יפנו אל ראש הרופאים בירושלים, הוא הד”ר מזוריקה היוני, והוא ימסור להם את תוצאות חקירתו את הסביבה [ההדגשה שלי] למען ידעו דבר. הצעתו של סלומון נתקבלה אך אהה – כי ניצח השטן.”

משפט זה מאשר את שנכתב בספר היובל, עמ' י“ז ולפיו: “אז פנו לשם יתר בטחון אל הרופא היוני המפורסם בעת ההיא, ד”ר מזוריקה, ויזמינוהו לבוא ולחקור את מצבה האקלימי של סביבת אמלבש”. בהמשך נמסר כי המייסדים הגיעו עם הרופא למקום ולאחר פרק זמן “סיים הרופא את תוצאות חקירתו ונסתלק לו” ואת מסקנותיו מסר לחבורה.

אם כן, לפי המקורות הללו, יורם טהר לב לא צ’יזבט לנו צ’יזבאט והד“ר הנכבד – מזראקי [ניקופוריי או אחיו קרליאמו? לא הצלחתי לברר] ביקר פעמיים בפתח תקוה; בפעם הראשונה בתרל”ח ובפעם השנייה בתר“ם, או בתרמ”א, ובשני המקרים נדחו המלצותיו.


בגיליון 380 (22.9.08) נפלו טעויות אחדות:

א. מונטיפיורי היה סר אך לא שר (השר הוא המצאת המשורר ורבים אחרים).

ב. ז“ד ליבונטין אכן היה מייסד ראשון לציון בהיותו יו”ר “ועד חלוצי יסוד המעלה”. אך ראשון לציון לא היתה מושבת הביל“ויים, למרות שהצטרפו אליה אנשי תנועת ביל”ו. את התואר מושבת הביל"ויים יש לשמור לגדרה.

ג. מבלי לנקוט עמדה בשאלה האם פתח־תקווה היא בכורת העלייה הראשונה אם לאו, ברצוני להסב תשומת הלב לכך שבספר העלייה הראשונה, כרך ב' בעריכת מ' אליאב וח' הראל, ירושלים תשמ“ב הובאו מקורות לא מעטים מאת אנשי פתח תקוה כגון: י”מ סלומון, יהושע שטמפפר, א"ל פרומקין ועוד.

גמר חתימה טובה,

יוסי לנג


אהוד בן עזר:

ואף על פי כן יורם טהר־לב כתב צ’יזבאט, אמנם יפה, שאחרת לא היו יודעים כלום על תולדות פתח־תקווה!


10.10.08

ליוסי לנג שלום רב,

אני מתפלא עליך שאינך מרגיש שעדויותיך רק מחזקות את הגירסה שד"ר מזוריקי הובא ליירא את הירקונים בשנת 1880 לערך, ולא היה במשלחת ההזוייה שרקם יורם טהר־לב מעדויות שונות, שאותן צירף יחד בחוסר אחריות היסטורי, ובעצמו הוסיף “אולי זו אגדה”.

ב“התלם הראשון” של יהודה ראב, שהוא לדעת חוקרים רציניים אחת העדויות המוסמכות ביותר לראשיתה של פתח תקווה, אין מוזכר כלל ד“ר מזוריקי. ובעצם ספרו נכתב כדי לתקן הרבה שיבושים שקיימים בספר היובל של שנת 1929, כפי שאתה יודע שהרי צילמת את הערותיו בעותק המקורי של ספר היובל, המצוי בידי. אני חוזר ואומר שהביקור בהרכב של כל הארבעה האלה יחד עם ד”ר מזוריקי בקיץ תרל"ח, 1878 – לא היה ולא נברא!

אגב, זו פעם ראשונה אני שומע את הגירסה שד“ר מזוריקי הובא לפתח־תקווה בראשיתה פעמיים! – שהרי ממך נפשך – אם בא פעם ראשונה, ואזהרתו לא נתקיימה, מה היה להם לפתח־תקוואים להביאו פעם שנייה[!] כדי להפחיד באמצעותו את ה”ירקונים“? – הלא בצדק יכלו אלה לומר להם שנבואתו ה”ראשונה" לא נתקיימה!

אמנם, נכון, המייסדים התכוונו תחילה, בקיץ 1878, לקנות את נחלת טאיאן שעל גדת הירקון הדרומית, ולא הצליחו, ולכן קנו, למזלם, את נחלת קאסאר, היא “הגבעה”, אזור כיכר המייסדים המרוחק מהירקון; ורק מאוחר יותר הרחיבו ורכשו גם את מרביתה של נחלת טאיאן, שאליה הגיעו להתיישב ה“ירקונים”.


ליתר ביטחון אני חוזר ומביא לפניך את הפרק המפורט יותר שאותו כבר הבאתי בחוברת הזו. [ר' פרק 6 לעיל].


ובאשר לשאר דבריך:


א. נראה לי שהביטוי “השר מונטיפיורי” הוא ביטוי היסטורי שגור ביותר עוד לפני השיר היפה של יורם גאון. אולי אני טועה, אבל לא נראה לי שהיהודים בארץ בתקופת ביקוריו בה קראו למונטיפיורי סֶר!

ב. אינני חושב שיש להשמיט מראשון לציון את התואר “מושבת הביל”ויים" שבו היא מתגדרת, ובצדק, כל השנים. וכך גם מספר עליה סבי יהודה בזיכרונותיו, כיצד התרשם מקבוצת הביל"וים שבאו אליה.

ג. “ספר העלייה הראשונה” של יד יצחק בן צבי הוא שערורייה אחת גדולה. אינני יודע באיזו מקריות הוזכרו שם אחדים ממייסדי פתח־תקווה, אבל כאשר הודיעו ברבים על תיכנון הספר, ופנו לציבור בבקשה לשלוח להם מסמכים ומקורות, כתבתי להם והצעתי את כל החומר המתועד המקורי והבלעדי־בחלקו שיש בידי על תולדות פתח־תקווה, וענו לי שפתח־תקווה אינה שייכת לעלייה הראשונה וכי הם מקבלים לספר העלייה הראשונה מקורות ועדויות רק משנת 1882 ואילך! אפילו כתבתי על כך בשעתו בפומבי! אז על תנסה להחליק את המחדל שלהם – כי הם אלה שנתנו ידם המדעית האקדמית להדרתה של פתח תקווה מן העלייה הראשונה!

בברכת שנה טובה, שנת מחקר פורייה,

ובהרבה תודה על עיסוקך המסור בתולדות פתח־תקווה,

אהוד בן עזר

* * *


עופר גביש: עוד על הבלדה על יואל משה סלומון

מדוע ללכת כל כך רחוק [גיליון 386 של “חדשות בן עזר”], והרי את התשובה נתן המחבר בעצמו.

האמן (משורר, סופר, מחזאי, פזמונאי, צייר…) נעזר בהיסטוריה אבל לא כותב היסטוריה.

ובאשר לבלדה על קום פתח־תקוה מתוודה המחבר למפרע (ובחזותו את ויכוחינו): “כתבתי אותו בצורה של אגדה בה שילבתי למעשה שני סיפורים שונים – אחד על הסיור לקראת קניית אדמות פתח תקוה בחברת ד”ר מזרקי והשני על ישיבתו של סלומון לבדו בכפר הערבי במשך ימים אחדים." (ראיון עם ירון לונדון בהקדמה לספרו לאוהבים את האביב, משרד הבטחון ההוצאה לאור 1981).

ובהקשר זה לא נצא נקיים אם לא נאמר עוד, שדוקא ההיסטוריונים ואפילו השחקנים העיקריים במעשה, הם החלוקים בדיעותיהם והם המביאים עובדות חלוקות, ומה לנו להלין על פזמונאי שלא התיימר ולא חטא ולא טען לכתיבת היסטוריה.


אהוד: בדבריי ציינתי, כפי שגם אמר לי יורם טהר־לב בעל־פה, שכבר בבלדה עצמה כתב את המילים “אולי זו אגדה.” הבעייה איננה בבלדה היפה, השירית, הספרותית, הלגיטימית מכל קנה־מידה שהוא, שיורם כתב. הבעייה היא שהבורות כל־כך שלטת עד שמערכת החינוך בבתי הספר, כלומר כותבי ספרי הלימוד וכמובן גם המורות, קיבלו את הבלדה כמקור המוסמך היחיד ללמוד ממנו על תולדות פתח־תקווה, ואפילו הממונים על הצבת הפסלים המכוערים בכיכר המייסדים אינם יודעים כנראה על תולדות ראשיתה של המושבה יותר מהכתוב בבלדה הבידיונית הזו. זה כאילו היו לומדים את תולדות מלחמת השחרור רק לפי “מגש הכסף” של אלתרמן ומבלי להתייחס להיסטוריה של אותה תקופה. אבל אולי בעוד שנים גם תולדות מלחמת השחרור תישכחנה, ויישארו רק השירים, ובייחוד המולחנים. וה“אליהו הכהנים” של העתיד ישתמשו בהם כבנקודת מוצא לספֵּר את קורותינו במשולב בתולדות הזמר העברי.

* * *


אמנון מיכלין: שני אחים רופאים מזאראקי

15.10.08

לאהוד שלום

ברצוני להוסיף על הכתבה שפורסמה בעיתונך בתאריך 7.10.08 בעניין ד"ר מזאראקי.

בירושלים חיו שני אחים רופאים: הבכור ד“ר ניקופורי מזאראקי ואחיו ד”ר קרלמו מזאראקי. רבים טעו לחשוב שהם היו אב ובנו. שני האחים עבדו בבית החולים היווני וכן ב“משגב לדך”. בספרות נקראו האחים מזאראקי, מזוריקי ועוד כהנה וכהנה שמות מוזרים.


מקורותיי הם:

1. ארנולד ברומברג, “מבט מירושלים” עמ' 164.

2. יומני הגב' פין מתאריך 15.5.1854

3. סבי, הרב חיים מיכל מיכלין שהיה מזכיר ומנהל בית החולים “משגב לדך” במשך למעלה מארבעים שנה. ראה ‘דואר היום’, ארכיון הציוני המרכזי A435/48. (סבי הכיר את שני האחים מזאראקי).

4. “המליץ” 1880, גליון 220 עמ' 5020.


אודה לך אם תפרסם את הדברים בעיתונך.

בברכת מועדים לשמחה,

אמנון מיכלין

* * *


בימים אלה לפני 130 שנה חפר יהודה ראב את הבאר הראשונה בכיכר המייסדים בפתח תקווה

המשלחת הראשונה לבדיקת הקרקע, זו של סלים קאסאר, קרוב לירקון, היתה כנראה בראשית יולי 1878, תמוז תרל"ח, השתתפו בה רק דוד מאיר גוטמן, יואל־משה סלומון וזכרי אפנדי, סוכנו של טאיאן. לבסוף קנו ראשונה את הקרקע של סלים קאסאר. הכוללת את “כיכר המייסדים” והשדה של התלם הראשון. לא מן הנמנע שהיו יותר ממשלחת אחת באותו קיץ.

לפי עדות יהושע שטמפפר, קניית הקרקע נעשתה ביפו בערב ראש־חודש מנחם־אב תרל“ח. יום א' באב חל ביום רביעי, 31 ביולי 1878. כלומר הקנייה נעשתה יום לפני כן, ביום שלישי, שנאמר בו “פעמיים כי טוב,” והוא יום כ”ט בתמוז תרל"ח, 30 ביולי 1878.

לפי עדות שטמפפר, הוא הגיע ליפו רק ביום שלישי, י“ב באלול תרל”ח, 10 בספטמבר 1878, כדי להשגיח על העבודות הראשונות של חפירת הבאר ובניית הבתים בנחלה החדשה, פתח־תקווה.

סביר להניח כי לתקופת החגים חזרו שטמפפר וחבריו, בהם גם מיכל לייב כ“ץ, מיפו או כבר גם מהנחלה החדשה בפתח־תקווה, למשפחותיהם בירושלים. חג שמחת תורה חל בשנת תרל”ט בשבת, כ“ב בתשרי. ורק אחרי החגים של שנת תרל”ט, כלומר, אחרי יום ראשון, כ“ג בתשרי תרל”ט, 20 באוקטובר 1878 – הגיעו ראשוני המתיישבים למקום המיועד לחפירת הבאר בנחלה החדשה, באחוזת קאסאר. לפי יהודה ראב הם היו רק שניים: שטמפפר וגוטמן. הם בנו סוכה והחלו או המשיכו לידה בחפירת הבאר בעזרת קבלנים ערבים, ונתקעו.

בסוף חודש תשרי תרל“ט, כנראה ביום ראשון, ל' בתשרי, 27 באוקטובר 1878, ירד יהודה ראב מירושלים ליפו, וכבר באותו יום או למחרת יצא יהודה מיפו לפתח־תקווה בראש שיירת חמורים עם ציוד ובלוויית חג' סלאמה, שמונה על ידי שטמפפר ומיכל לייב כ”ץ לשומר הנחלה החדשה. יהודה הגיע למקום הבאר (כיכר המייסדים) ב־28 באוקטובר 1878, שהיה יום שני, א' חשוון תרל"ט, או אולי יומיים־שלושה קודם.

החפירה נמשכה כשבועיים, על פי יהודה ראב, עד שנמצאו מים. במקום אחר בספרו “התלם הראשון” הוא אומר שהחפירה נמשכה חודשיים, והכוונה כנראה שהמשיכו להעמיק ולשכלל ולתמוך את הבאר גם לאחר שנמצאו המים הראשונים.


“ברוך הבא לפתח־תקווה!” קידמו ר' דוד מאיר גוטמן ויהושע שטמפפר את פני יהודה. “הגעת בזמן. אנחנו אובדי עצות.”

“מה קרה?” חשש יהודה.

“הקבלנים הערבים הפסיקו את חפירת הבאר, כי לא מצאו מים בעומק שעליו סיכמנו בעת תחילת העבודה.”

“טוב,” אמר יהודה. “נמשיך לחפור בעצמנו.”

“איך נדע לחפור באר?” שאל ר' דוד.

“יש לנו מורה טוב, אבל קצת יקר.” אמר יהודה. “והוא ילמד אותנו לעשות במו־ידינו כל עבודה נחוצה.”

“כן? ומיהו? מה שמו?”

“הניסיון.” השיב יהודה.

וכך היה. עוד באותו יום השיל יהודה מעל רגליו את הנעליים, ירד בחבל אל קרקעית הבאר והחל לחפור בה. ר' דוד ויהושע עזרו לו, בעמדם למעלה, בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת, ובריקונם. כאשר ראו הקבלנים הערבים כי היהודים ממשיכים לחפור את הבאר בכוחות עצמם, התפשרו על מחיר העבודה והסכימו להמשיך בה ככל שיידרש, הפעם כפועלים יומיים.

במשך שבועיים המשיך יהודה לרדת מדי יום אל קרקעית הבאר ולחפור בה, עד אשר נמצאו המים, בעומק של כעשרים וחמישה מטר. אותו יום היה יום חג לחבורת הגברים הקטנה שהתגוררה באוהל – ר' דוד, יהושע, יהודה (בן־דודו של יהושע), ומיכל ליב כ"ץ, כולם מיוצאי הונגריה. הפועלים הערבים ביקשו מיד מתנת־כסף נוספת על המוסכם עימם, “בקשיש”, גמול מקובל, לדבריהם, לכל המביא את בשורת המים.

ר' דוד נהג בפועלים הערבים רוחב־לב, ובשכר זה יעצו הללו למתיישבים לשאוב את מי הבאר הראשונים, מי הבתולים – ולהביאם שי לנשותיהם, סגולה בדוקה ומקובלת להריון ולפריון.

[מתוך “פרשים על הירקון” לאהוד בן עזר המבוסס על “התלם הראשון” ליהודה ראב].


שאיבת המים מהבאר הראשונה החלה אפוא לערך ביום שלישי, ט“ז בחשוון תרל”ט, 12 בנובמבר 1878. כלומר, באמצע חשוון תרל"ט, באמצע נובמבר 1878, ורק אז יכלו להגיע למקום מתיישבים נוספים, שחלקם כבר חיכו ביפו. לכן הקביעה שחריש התלם הראשון היה בז' חשוון תרל"ט, (3 בנובמבר 1878), עוד בטרם נמצאו המים בבאר – אינה מתקבלת על הדעת. תאריך ז' בחשוון מתאים בדוחק למציאת המים בבאר הראשונה.

חשוב להדגיש, למי שאינו בקיא בחקלאות, כי מי הבאר שימשו לשתייה בלבד, לאדם ולבהמה, אך לא להשקאת השדות. הפלחה היתה תלוייה כולה בגשמים, ואין קשר של השקאה בין חפירת הבאר לחריש התלם הראשון באדמת פתח תקווה, חריש שנעשה מאוחר יותר באותה שנה בידי יהודה ראב, ואחריו חבורת המייסדים ואביו – ביום חמישי, ו' חנוכה תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.


הבלוף של חמשת הרוכבים

עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי־הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח־תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.

רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח־תקווה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט“ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד”ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על־מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא “הגבעה”, “כיכר המייסדים” דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה“ירקונים”.

דברי־אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב־ידו. בעל ההון היה [“העולה החדש”] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל“ט [1879] המובא בספר היובל [הנ”ל, וראה עמ' 207 ב“התלם הראשון”].

מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד“ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש”תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח־תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:

“מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, “מעמק עכור ל פתח־תקווה”] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד”ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב“ירקונים” [בשנת 1880] ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – – "

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין “אנשי הגבעה”, המייסדים, לבין ה“ירקונים”, המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, “הביאו ביוזמתם את ר”י ריבלין לפתח־תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד“ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת.”

ומאחר שמעולם לא היתה ולא נבראה משלחת “חמישה רוכבים” מיפו לפתח תקווה בקיץ תרל“ח, 1878, לכן יהודה ראב, המונצח כיום גם הוא בשמו בפסל הרוכב על סוסו בכיכר המייסדים (מה שראוי לו בהחלט על פי חלקו בייסוד המושבה!) – מעולם לא היה אחד מ”חמשת הרוכבים" ההזויים האלה שבבלדה של יורם טהרלב. איש מפרנסי פתח־תקווה גם לא התייעץ איתנו בקשר ל“פסל הרוכב” של יהודה ראב, סבֵנוּ, ובקשר לכיתוב הלא־מדוייק הצמוד לו – וכל הדבר נודע לנו לראשונה רק אתמול בערב!


[פורסם ב“חדשות בן עזר” 389 מיום 3.11.08]

* * *


התואר “השר מונטיפיורי” היה קיים עוד בטרם כתב חיים חפר את שירו הנהדר “השר משה מונטיפיורי”! – עוד תשובה ליוסי לנג

בגיליון 386 (22.9.08) ביקש ההיסטוריון ד"ר יוסי לנג לתקן טעויות אחדות שנפלו לדבריו בגיליונות המכתב העיתי:

“מונטיפיורי היה סֶר אך לא שר (השר הוא המצאת המשורר ורבים אחרים).”

באותו גיליון, 386, עניתי לו כי נראה לי שהביטוי “השר מונטיפיורי” הוא ביטוי היסטורי שגור ביותר עוד לפני השיר היפה של יורם גאון [כתב חיים חפר והלחין דובי זלצר]. “אולי אני טועה, אבל לא נראה לי שהיהודים בארץ בתקופת ביקוריו בה קראו למונטיפיורי סֶר!”

והנה קיבלתי מקרוב־משפחתי הרב יואל בן־נון את ספרו החדש “נס קיבוץ גלויות”, שהוא מקראה דתית־ציונית מעניינת מאוד שמאגדת יחד תרבות עברית חילונית ודתית לדורותיה, וראוייה לדיון מיוחד, ובה מופיע בין השאר קטע מתוך “ספר מאה שנה” [לציונות] שיצא לאור בשנת 1938:

“הוא [מונטיפיורי] היה אל נכון מחולל הרעיון של ישוב חקלאי עברי בא”י. בסוף ספר המסע של יהודית אשתו אנו מוצאים ‘העתקות קצרות ממכתבים רבים, שמועות ובשורות, אשר נדברו ונכתבו ונחקרו על דבר חנוך עבודתה אדמה, אשר בו יחונכו היושבים בארץ הקדושה, אשר קבץ השר מונטיפיורי בעת אשר הלך למסעו שם.’" (עמ' 151 בספרו של בן־נון).

אני משוכנע שאפשר למצוא עוד עשרות מובאות שקדמו לכתיבת השיר בידי חיים חפר ואשר בהן מכונה מונטיפיורי בפי היהודים “השר” ולא “סֶר”. ולכן אני מתייחס קצת בחשדנות לתגליותיו ההיסטוריות של ד"ר יוסי לנג, גם כשהן נוגעות בעלייה הראשונה ובפתח תקווה.


[פורסם ב“חדשות בן עזר” 389 מיום 3.11.08]

* * *


אל אברהם בן עזר (החיפאי)

מכתב לתולדות הקמת בית הספר “נצח ישראל” בפתח תקווה, בהשפעת אביו הירושלמי – מנחם שלמה ראב, שהיה בנו של יהודה ראב בן עזר מאשתו הראשונה הדסה

המכתב נמצא בידי כרמלה קום, בתו של אברהם בן עזר,

והיא נכדה של מנחם שלמה ראב, ונינה של יהודה ראב בן עזר, וחברת קיבוץ סעד שבנגב –

העתק המכתב נשלח לדוד בן עזר, נכדו של משה שמואל ראב בן עזר, שהיה אחיו הצעיר של יהודה ראב


סיפר לי ר' יוסף אהרוני (רוסטובסקי) שהוא היה אחד המורים הראשונים בת“ת [תלמוד תורה] – בית הספר “נצח־ישראל” בפתח־תקוה, וכך אמר: בזכות וביזמת אביך היקר באדם רבי מנחם שלמה ראאב נוסד בשעתה ביהס”פ הנקרא “נצח־ישראל” בפ“ת הקיים עד היום הזה, ולולא אבא שלך, לא היה ולא נוסד ביס”פ עברי זה עומד לתפארת במושבה פ“ת, וכעת אנשי המזרחי חושבים כי ביזמתם נוסד ביס”פ זה בפ"ת. וזה בהחלט לא נכון– ונהנים הם מן המוכן מלפני שנים רבות טרם ידעו כלל – מהמזרחי.

ומעשה שהיה כך היה: זמן רב מלפני מלחמת העולם הראשונה עוד, בא לארץ אחד בשם ד“ר אורבך מגרמניא, והקים בירושלים ביס”פ עברי ומסורתי (אם אינני טועה) בשם ביס“פ (לֶמֶל) – (או ביס"פ אחר), וכן ביקש להקים בפתח־תקוה ת”ת ביס“פ עברי – ושפת הלימודים יהיו בעברית. והיות ואנשי ירושלים דאז שהיו מראשי המדברים הקובעים והדואגים לכל דבר שבקדושה בפ”ת לא התלהבו מהצעת הד“ר אורבך. והיו גם שהתנגדו בכלל לשפת העברית בלמודים כעיקריים, וע”כ לא מיהרו לתת תשובה חיובית לד“ר הנ”ז, ואחר זמן ממושך פנה הד“ר אורבך לעסקנים – הירושלמים ונתן להם אולטימאטום לזמן מוגבל – שאם לא יקבל תשובה חיובית להסכמת יסוד ביס”פ בפ“ת כפי התנאים שמציע וכמובן שהחנוך יהיה על טהרת הקודש כנהוג ביתר ת”ת בארץ, ועל תנאי זה שהלמודים יהיו בשפת העברי. – הוא מוכן לתת כסף כמה שנחוץ ועוד יוסיף לתמוך במפעל זה, ואם לא מסכימים לזה אזי מושך ידו מכל העסק. – ואז קם אביך רבי שלמה ראאב בהיותו עסקן ציבורי חרוץ בהבנה ובדעת צלולה – בא לפ“ת בסודיות גמורה מבלי שאנשי ירושלים ידעו כלל מנסיעתו זו, וכינס אסיפה שקטה וסודית של כמה עסקנים מקומיים מהמושבה והסביר להם כי אין לדמות ולהשוות את פ”ת לירושלים בתנאי הלימודים, וכאן הוא – הכרח להסכים בניגוד לירושלמיים שלנו – לחנוך בשפה עברית הטהורה. ואין אנו רשאים לוותר כ“כ בנקל על מפעל כה חשוב ונחוץ זה במושבה פ”ת, ואל לנו לדחות ולאבד במו ידנו הזדמנות טובה ויקרה זו ליסוד ביס“פ דתי – על אף השפה – העברית בפ”ת. ועלינו סו“ס להבין כי הלמוד העברית כאן הכרחית – דרוש – וצודק בהחלט, וכי כאן אינו ירושלים, ואם אמנם נחמיץ חלילה הזדמנות יקרה זו – עלולים אנו עוד להתחרט מאד, ועלינו עוד לתן את הדין על הזנחה זו ומי יודע אם בנתיים לא יקימו כאן ביס”פ חופשי חלילה במקום ביס“פ דתי בכל המובנים – המוצע לנו, וכל הקודם זוכה. – ואכן כך בסודיות מוחלטת נולד והוקם “נצח־ישראל”, העומד לתפארת בפ”ת בזכותו וביזמתו של אביכם המנוח שלמה ראאב זצ“ל שהיה' ידוע לעסקן צבורי חרוץ ופקח שלא ע”מ לק"פ [שלא על מנת לקבל פרס] ויה… לנצל בשעתו לטובת הכלל, וביחוד שלא שעה – והתנגד בשקט למתנגדים הירושלמיים דאז.

[תוספת, כנראה של אברהם בן עזר] יוסף אהרוני הוא בנו של ר' אברהם אהרן השען (זייגרמכר) ברחוב היהודים בירושלים העתיקה… ונשלח ע“י אבא ז”ל לכהן בתור אחד המורים…. [למרבה הצער סופו של הדף המצולם לא עבר. – אב"ע].


אהוד: סבי יהודה ראב בן עזר (1858–1948) היה אביו של מנחם שלמה ראב (1878–1916). מנחם שלמה היה דוד שלי, שנפטר בתקופה הרעה של מלחמת העולם הראשונה בירושלים בגיל 38, וזאת 20 שנים בטרם נולדתי. והיתה לי גם דודה, ציפורה, הקבורה בפתח־תקווה, שנולדה ב־1886 ונפטרה במחלה בשנת 1891 – 45 שנים בטרם נולדתי. בספריי הנידחים “פרשים על הירקון”, וכן סיפור חייה של אסתר ראב, בתו של יהודה ואחותו של מנחם שלמה, “ימים של לענה ודבש” – מסופר עליהם.

המאורעות המתוארים במכתב לבן־דודי החיפאי אברהם בן עזר – התרחשו בירושלים ובפתח־תקווה כנראה לקראת 1909, שנת בואו של ד"ר אורבך לפתח־תקווה כמנהל בית הספר “נצח־ישראל”, וזאת בהיות מנחם שלמה ראב בן 31 לערך.

אחד מבניו של מנחם שלמה היה בן־דודי, הסופר הצנוע והנלבב יצחק ראב, מחבר הרומאן האוטוביוגראפי היפה “עלה ברוח”, ששימר לנו במשפחה את סיפור “החטיפה” של מנחם שלמה בילדותו.

ואילו בנותיו של בן אחר של מנחם שלמה ראב – הוא בן־דודי יונה בן עזר, מהלוחמים עם וינגייט וממייסדי חניתה – מחזיקות עד היום דפים של “עיתון” מחתרתי שכתבו בניו היתומים של מנחם שלמה ראב בשנות מלחמת העולם הראשונה, כאשר שהו בבית היתומים הגדול ע"ש דיסקין בירושלים לאחר מות הוריהם מנחם שלמה וקונה – וראוי היה שמישהו מחוקרי היישוב יגיע אליהם ויטפל בהם, לשימור ההווי של אותו בית יתומים עצוב.

ד"ר אורבך היה דוד של אחת הדמויות הנלבבות ביותר בפתח־תקווה, שהשפיע על ילדותנו ונעורינו, הלא הוא דוד הכורך, אורבך.


מתוך ויקיפדיה נצח ישראל – פתח תקווה: בית ספר נצח ישראל הוא בית ספר דתי שהתקיים במשך רוב המאה ה־20 בפתח תקווה. בראשית קיומה של פתח תקווה למדו ילדי פתח תקווה אצל מלמדים פרטיים בחדרים. בשנת 1885 הוקם בית ספר הברון, אשר בשנותיו הראשונות (1885–1891) לימד תורה ותפילה לבנים ובנות בכיתות נפרדות. הודות לסיוע מהברון זכה בית הספר לעבור לבניין מרווח ולצוות מורים מעולים. בשנת 1900 עבר בית הספר לניהולו של יק"א ופקידיו הכניסו בו רוח של התבוללות צרפתית. אל מול מצב זה ביקשו החוגים הדתיים להקים בית ספר דתי כדי למשוך אליו את התלמידים שהוריהם מעדיפים בית ספר על פני החדר.

בסיון תרס"ג (1903) תרם אחד האיכרים, אברהם וינקלר, ארבעה דונם באמצעות הרב זרח ראובן ברוורמן, לאגודת שומרי תורה אשר מסרה אותם למושבה פתח תקווה לצורך הקמת תלמוד תורה אשר יתנהל על פי תקנות אגדות שומרי תורה. וכך נרשם בספר האחוזה של פתח תקווה:

“את ארבעת הדונמים מקום המושב הנ”ל עם כל הבניינים הבנויים שם הוקדש מאת ה' זרח ברוורמן הנ“ל לאגודת שומרי תורה אשר בעיה”ק ירושלים ת“ו לבית תלמוד תורה לתינוקות של בית רבן לצמיתות עולם והאגודה שומרי תורה הנ”ל מסרה את כל האחוזה, עם הבניינים אשר עליה למושבת פתח תקוה, בתנאי מפורש שיהי סדר הלימודים וכל הנהגת הת“ת על פי חוקי האגודה הק' שומרי תורה הכתובות בספר התקנות אשר להאגודה אשר תיקנו וייסדו חכמי ירושלים.”

נערכה מגבית בין בני פתח תקווה וביחד עם תרומות מבחוץ וסיוע של אגודת שומרי תורה נאסף הכסף להקמת התלמוד תורה. במקביל לתחילת הבנייה החל התלמוד תורה לפעול על ידי אגודת שומרי תורה בדירה שכורה עד חנוכת מבנה התלמוד תורה בט“ו בשבט תרס”ד. הקמת התלמוד תורה זכה להתנגדות מצד גורמים שראו בו איום על בית הספר וטענו שמדובר על יוזמה מבחוץ שאיכרי פתח תקווה אינם מעוניינים בה. התנהלות התלמוד תורה לא היתה משביעת רצון ורבים מהילדים הוצאו ממנה על ידי הוריהם. בעקבות זאת פנו אנשי פתח תקווה לעזרה לרב אברהם יצחק הכהן קוק שקישר אותם עם אגודת החרדים של פרנקפורט.

בשנת תרס“ט עבר בית הספר לניהול אגודת החרדים מפרנקפורט. באותה שנה הגיע לפתח תקווה הרב ד”ר משה אוירבך אשר נטל על עצמו את ניהול בית הספר עד שנת 1917. תחת שרביטו של הרב אוירבך התרחב התלמוד תורה ובשנת 1911 דיווח מבקר מהונגריה ש“כמעט כל בני ובנות המושבה מקבלים בו את חינוכם.” בשנת 1912 ניהל את בית הספר בנימין מנשה לוין. בסביבות שנת 1917 עבר בית הספר לניהול המזרחי. בשנת 1921 ניהל את בית הספר ד"ר י. אנגל. בשנים 1922–1924 ניהל את בית הספר הרב יעקב ברמן.


[פורסם ב“חדשות בן עזר” 1151 מיום 13.6.16]

* * *


זהבה בן־דב (שטמפפר): סיפורי אגדות

למרות ניסיונות לפאר קורות ראשונים, יואל משה סלומון לא היה בין מייסדי פתח־תקווה ואף לא נשא חרב באבנטו.

תגובה לטור של חגי סגל, “דיוק” 873

מתוך: “מקור ראשון”. 13.6.2014


קיימת בארץ תופעה שבה צאצאי או מקורבי ראשוני ומייסדי הארץ מפארים את זכר אבותיהם, בין אם הם עשו את המעשים המיוחסים להם ובין אם לאו. כך למשל, מנגד לצאצאי ברוך ג’מילי, שהנציח את שמו על משאבת המים בדרך לירושלים, יש היום עשרות המספרים כי בעצם הם כתבו זאת יחד איתו.

להלן דוגמה אישית שלנו: אנו היינו בין תשעה החברים שהתאספו ערב שבת בבית הספר “נצח ישראל” בפתח־תקווה והחליטו לייסד מניין צעירים – מניין ‘חזון’. לא נמצא עשירי למניין, ולכן הוחלט לדחות את הקמת המניין לשבת הבאה, עד שיופיעו חברים נוספים.

במלאת 25 שנים למניין התאספו המתפללים לחגיגת חצי היובל וביקשו כי תשעה הראשונים יעלו לבמה. על הבמה עלו כעשרים חברים, שכל אחד מהם היה מוכן להישבע כי הוא היה בין התשעה. במלאת חמישים שנה למניין לא ביקשו להעלות על הבמה את תשעת המייסדים, כי מי יודע כמה כבר היו עולים.

כך בונים היסטוריה.

דרך הנצחה דומה היא שצאצא של אדם יכתוב לו ספר זיכרונות, בהתבסס על שסיפרו לו או שקרא באיזשהו מקום. ידיעותיו של כותב הספר לא בהכרח מדויקות, הן מתבססות על זיכרונות עמומים ומעובדים, ומקורותיו דלים. בייחוד נכון הדבר כאשר על הספר נכתבות הערכות, מסקנות ופירושים.

חשוב מאוד לספר עלילות ראשונים, אבל מנגד לא חשוב לדייק בהן, כי הקורא התמים ממילא לא יודע במה מדובר והוא רק מקבל תמונת מצב כלשהי. אולי בבוא היום יגיע אותו קורא למקורות היסטוריים ואז תתברר לו תמונה אחרת, האמת לאשורה.

לפיכך, אחריות העיתונאי חשובה ביותר – האם הוא מספר את עלילות הגבורה של הראשונים באובייקטיביות ולא על סמך ספר זיכרונות? לשם עבודה כזו יש מאגרי מידע נגישים וברורים.

כותבי ההיסטוריה של יסוד פתח־תקווה משתדלים להוסיף למייסדים הראשונים עוד מייסדים.

ביומנו של יהושע שטמפפר כתוב: “בערב ראש חודש מנחם אב תרל”ח [קיץ 1878], קנינו הר“ר דוד גוטמן, הר”ר יואל משה סלומון ואנוכי יהושע שטמפפר נחלת שדה הכפר הערבי מלבס מאת סלים קסאר ביפו, וקראתי שמה פתח־תקווה. ומלך רחום וחנון יזכנו להציב גבול אלמנה, ונזכה לחיות מיגיע כפנו ועו'."

את הכסף לקנייה נתנו דוד גוטמן וזרח ברנט. יהושע שטמפפר נתן את העוז, את האומץ ואת ההנהגה. למחרת הקנייה, הוא מספר, נשאר לחפור באר. היתה זו הבאר הראשונה במקום, ושמה עד היום בִּיר שׁוּעַ. אחרי הגשם הראשון יצאו לחרוש את האדמה. ראש החורשים היה יהודה ראב, בנו של אלעזר ראב.

שמות קוני האדמות הראשונים מונצח בספר היובל של פתח־תקווה, ויואל משה סלומון לא נמצא ברשימת קוני האדמות. בייסורים רבים ובסכנות גדולות גדלה פתח־תקווה ממושבה לעיר, אם המושבות, הראשונה במושבות הארץ, שהפכה לעיר גדולה ומשגשגת.

מראשוני המייסדים נשאר בפתח־תקווה יהושע שטמפפר. הוא שהנהיג, קבע חוקים ונהלים, נטע את הפרדס הראשון, וממנו צמחה פתח־תקווה להיות אם הפרדסנות. הוא חי ופעל בפתח־תקווה עד יום מותו, כשנפטר מהתקף לב והוא בן 56 שנים בלבד. לא היה רופא ולא בית חולים במקום. רק תושביה של ראשון־לציון זכו לבית חולים, שנבנה למען הברון אדמונד דה־רוטשילד.

מאז ועד היום רבות האגדות. אחת מהן, שיצר יורם טהר־לב, היא על יואל משה סלומון עם חרב באבנט – אף שלא היה לסלומון חרב ולא אבנט.

סיפור נוסף הוא של ספר היובל של פתח־תקווה: במלאת לעיר חמישים שנה הוחלט להנפיק ספר יובל. את הספר ערך וכתב בנו של יואל משה סלומון. לפני הפצת הספר קמה התנגדות גדולה של הראשונים ובניהם, כי הספר היה מאוד לא אובייקטיבי – ואז הוחלט לגנוז אותו. כמה עותקים חולקו, כמה נגנבו ואת השאר אכלו העכברים במחסני העירייה.

אגדות נוספות הן שאת פתח־תקווה יסדו הוועד הכללי של ירושלים ובעיקר יוסף ריבלין. הסיפור מונצח בספר “חזון ציון וירושלים” ו“ספר היסוד”.

אגדה חדשה היא שאת פתח־תקווה יסד יואל משה סלומון, והיא מופיעה בספר שכתב נינו.

ועוד אגדה, מנהיגי ההסתדרות בפתח־תקווה טענו כי המושבה נוסדה עם הקמת ההסתדרות ולא קודם.

בוודאי במשך השנים יצוצו אגדות נוספות.


אתכבד לספר את אגדת הציפורים של פתח־תקווה. שאלו את יהושע שטמפפר איך העז לקנות את אדמות פתח־תקווה, שכידוע יתושי האנופלס הפילו בהן חללים רבים בקדחת.

אמר להם יהושע: "בהפטרת השבוע אומר הנביא ירמיהו: ‘ראיתי הכרמל, והנה אין האדם וכל עוף השמיים נדדו.’

הסביר יהושע: “הציפורים נדדו כי אין בני אדם, אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים.”

וכך קנו את אדמות פתח־תקווה.

לפני כעשרים שנה נסענו לבקר את בננו ומשפחתו באשחר, יישוב חדש שנוסד אז בגוש שגב. יצאתי בבוקר יום שבת לטייל עם נכדנו טל יהושע, חיפשתי ציפורים כדי להראות לו אותן – ולא היו. היום יש שם ציפורים רבות ויש אדם.


אהוד: הבאר הראשונה נחפרה לא בקיץ תרל“ח אלא אחרי החגים של שנת תרל”ט, עדיין שנת 1878, בידי יהודה ראב, כמסופר בזיכרונותיו; והוא זה שנשאר בפתח־תקווה שנים רבות יותר מכל שאר מייסדיה כי הוא נפטר בל“ג בעומר 1948, לאחר קום המדינה, בהיותו כבר כבן תשעים, והיה אז אחרון המייסדים של שנת תרל”ח.

הוא ויהושע שטמפפר היו בני־דודים, אימו של יהושע היתה אחותו של אלעזר־לאזאר ראב, אביו של יהודה.

בתקופה שאדמות פתח־תקווה ניקנו, טרם היה קיים הידע על כך שהמלריה נגרמת בעקיצות יתושי האנופלס, אלא חשבו שהאוויר של הירקון והביצה מורעל ולכן יש להתרחק מהם.


*


לכ'

מדור מכתבים למערכת

“העיר מלאבס”


18.3.18

א.נ.,


יהודה ראב צייר את הסקיצה לבול פתח תקוה

בגיליונכם מיום שישי, 16.3.18, התפרסמה כתבתה של יעל שהם על בול פתח תקוה ובסיומה היא שואלת:

“לצערנו לא טרחו הראשונים לציין את שמו של צייר הבול המקסים. אם כתבה זו תאפשר גילוי שמו של הצייר, דיינו.”

ובכן, לפי הידוע לנו, שני נכדיו האחרונים של יהודה ראב בן עזר, חורש התלם הראשון באדמת המושבה בשלהי שנת 1878, היה זה הוא שצייר את הסקיצה הראשונית של בול פתח תקוה, ולפיה נעשה העיבוד הצבעוני של הבול, כנראה בחו"ל כי ספק אם היו אז בארץ האמצעים הטכניים לכך.

יהודה ראב צייר גם את המפה הראשונה של פתח תקוה השמורה בארכיון ע"ש עודד ירקוני, וכן צייר מהזיכרון את דיוקנו של השומר האגדי דאוד אבו־יוסף.

בברכה,

לאה שורצמן בן עזר

אהוד בן עזר


* המכתב פורסם בגיליון מיום 18.5.2018.


תל-אביב, נובמבר 2004–אוקטובר 2017

עודכן 22.6.18

המלצות קוראים
תגיות