רקע
דוד בן־גוריון
איך נוצר רעיון הגדוד?
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עיינות הוצאת ספרים; תשט"ו

בשאלה זו פותח ז’בוטינסקי את ספר זכרונותיו על הגדוד, והוא עונה: כתב של עתונים רוסיים שוטט בראשית המלחמה בערי צרפת, ובהגיעו לבורדו, ראה מודעה על כניסת תורכיה למלחמה. באותו רגע נצנץ בו רעיון הגדוד. הכתב המשוטט היה, כמובן, ז’בוטינסקי.

אין ספק שז’בוטינסקי כתב זאת מתוך כנות – אבל גם מתוך אי־ידיעה. לא ידע באותו זמן שרעיון הגדוד קדם למלחמה העולמית, ולא נוצר בגולה, אלא בארץ־ישראל גופא, והדבר היה לפני עשרים וחמש שנים, בתחילת תרס"ח – והרעיון היה רעיונם של מייסדי “השומר”. בהרי הגליל, בכפר יהודי הנושא עד היום שם זר, בסג’רה, קם ראשונה דבר הגדוד היהודי בימינו. גדוד זה אָמנם לא היה לבוש במַדי צבא ולא נאשר בגושפנקא דמלכותא וחבריו נתגייסו בלי גזירה מלמעלה; מתנדבים היו, ובבגדים רגילים, אבל מזוינים ובני־משמעת כגדוד ממש והועמדו על מישמר הישוב ברובה ביד – וגדוד־מתנדב זה הוקם על־ידי קומץ צעירים יהודים, אשר באו לארץ וראו את השמירה הזרה ולא השלימו את הקלון הזה.

על אף ההכחשות והלעג של אנשי־המעשה הפיקחים ועל אף הקשיים והסכנות הכרוכים במעשה נועז זה – הוקם “השומר” אשר גולל את חרפת המוֹרך מעל הישוב והגדיל את כבודו בעיני עצמו ובעיני שכניו. מעללי־הגבורה של השומרים היהודים בסג’רה, מסחה, מרחביה, רחובות ועוד – עלו במחיר יקר. טובי השומרים נפלו חללים – ישראל קורנגולד, ברלה שווייגר, יחזקאל ניסנוב, מאיר חזנוביץ ועוד, אך הדגל לא הורד והמישמר לא נעזב.

מי היו מייסדי גדוד־שומרים אלה, שהגנו על הישוב בחירוף־נפש?

בין מאמרי השיסוי שפירסם ז’בוטינסקי בזמן האחרון נגד פועלי ארץ־ישראל נמצאת “פנינה” אחת שקשה למצוא דוגמתה גם בספרות האנטישמית מהמין הגרוע ביותר. במאמר הנקרא בשם “חלוּצים ו־חלוּצים” (“היינט” מיום 7.10.32), מנסה המנהיג הריוויזיוניסטי להוכיח לציבור היהודי בגולה שהחלוצים והפועלים ה“שמאליים” (המרכאות הן של ז’בוטינסקי) עלולים להצטרף לפורעים הערבים ולעשות פרעות ביהודים, אם מאורעות 1929 יתפרצו במהדורה חדשה. כשז’בוטינסקי פירסם עלילת־דם זו ידע היטב שמייסדי “השומר” ומגיני הישוב זה עשרים וחמש שנה – הם החלוצים והפועלים ה“שמאליים”.

“השומר” נוסד על־ידי חברי “פועלי ציון” הסוציליסטיים (עכשיו מפלגת פועלי ארץ־ישראל), וקרבנות השמירה וההגנה מישראל קורנגולד וברלה שווייגר ועד יוסף טרומפלדור, שרה צ’יז’יק ואָחיה אפרים צ’יז’יק – היו פועלים, “שמאליים”, וציונים־סוציאליסטים.

ז’בוטינסקי פירסם את עלילת הרשע על “חלוצים ו־חלוצים” בכוונה פוליטית מסוימת; הוא רצה להוכיח שאין לתת לחלוצים “שמאליים” להיכנס לארץ, ובמקומם צריך לשלוח רק אלה ה“חלוצים” אשר הוכשרו ע“י ז’בוטינסקי להפר שביתות ו”לשבור" את ארגון הפועלים הכללי. אילו היו קורנגולד, שווייגר, טרומפלדור וצ’יז’יק בחיים והיו רוצים לעלות לארץ כשהשלטון הציוני הוא בידי הריוויזיוניסטים, לא היה ז’בוטינסקי נותן להם סרטיפיקטים, כי “שמאליים” אלה עלולים לתת יד לפורעים…


*

באילו תנאים נוסד “השומר”? כשעלו חלוצי־העבודה לארץ לפני יותר מחצי יובל שנים ומצאו בעשרים המושבות עם אלף איכריהם שלושת אלפים פועלים ערבים – הרימו דגל המרד, ועל דגל זה חרתו את המלים: “עבודה עברית”. הם לא הסתפקו רק בעבודה ובמלחמה לעבודה. כי המושבות היו אָז נשמרות על־ידי זרים, בעיקר ע"י גנבים מפורסמים מהסביבה. במשטר התורכי הפרוע ששרר אז בארץ, במנהגי גאולת־הדם שנתקיימו אז (ועודן קימות במקצת גם היום) בישוב הערבי, נחשבה השמירה לדבר מסוכן, ששום איכר ובן־איכר לא רצה לקחת על עצמו. ואז נמצא חבר־אנשים נועז מקרב “פועלי ציון” אשר הכריזו: לא רק עבודה – אלא גם שמירה עברית. הכריזו – ועשו.

מ. סמילנסקי בזכרונותיו אשר פירסם בעצם ימי המלחמה, בתחילת תרע"ח, כתב על מפעל “השומר”:

“לפני עשר שנים, לרגלי הר תבור, הונחה אבן־הפינה להסתדרות “השומר”. עודני זוכר את הימים הראשונים. אז באו הידיעות הראשונות ע”ד “העזה” של קומץ אנשים צעירים, שהתכוונו לקחת את השמירה בידם. היחס של הקהל היה שלילי. אלה לעגו: גם בני הארץ, הפלחים, אינם מעיזים לשמור על עצמם ומוסרים את השמירה בכפרים, בשדות ובגרנות – למוגרבים, לבידווים, להינדים, לצ’רקסים ולכל אלה החברים לגנבים ולשודדים… וכיצד יתחרו בהם אלה הצעירים ללא שפה, ללא נשק וללא נסיון?.. ואחרים התמרמרו: אסון “הם” מביאים על הישוב. והיה כי ייהרג הגנב הראשון על ידיהם, והיה כל הישוב לחרמה… ויש אשר אמרו: עלינו לחרוש, לזרוע, לנטוע. על ה“זכות” להרוג וליהרג אנו יכולים לוותר עתה…

וקומץ הצעירים שהתאספו לרגלי הר תבור שמעו ויעשו: הם הרימו את דגל השמירה העברית.

“שמירה עברית”… מושג זה מובן ומקובל עכשיו, אבל אז… כמה היה הוא רחוק אז מן המציאות!..

הישוב העברי היה בידי השומרים הנכרים לשבט ולחסד. במתולה שילמו מס שנתי לבק; ביסוד המעלה נלחמו בעד השמירה המוגרבים והצ’רקסים, והמושבה נכנעה למי שידו היתה תקיפה. המוגרבים שידם היתה פעם על התחתונה, רצחו באמצע הרחוב, לעיני השמש, את אחד האיכרים ודמו צעק מתוך האדמה על אָזנים חרשות. בראש־פינה הפקירו את השקדים והגפנים מפני הגנבים. בגליל התחתון היה מקום מיוחד בפאסיב של הבוּדג’ט (תקציב): גנבות. סג’רה היתה הפקר, זכרון־יעקב אף היא שילמה מס. בחדרה לא זרעו בחלקות הרחוקות, ואף בראשון־לציון וברחובות חרדו לכל שינוי בשמירה, וכל שינוי היה גורם לעקירת מאות עצים…

וקומץ הצעירים הכניסו את עצמם לתוך עולם זה של הפקרות, שאף מרוּת המלכות לא היתה עליה. אלה ידעו רק את האגרוף, ורק אותו יראו; והצעירים העברים המעטים, העיזו לחלום, כי יעלה בידם ליצור אגרוף כזה…

והם יצרוהו!.. יצרוהו למרות האדישות של הקהל, למרות הכוח הקיים של הסביבה, ואף נגד רצונה של הממשלה.


מן הרגע הראשון נעשתה הסביבה של השומרים רווּית דם ונקמה. והדבר מובן: הם ביקשו להרוס מסורת ולהסיג גבול. “המושבה” היתה רגילה להיות מנוצלת, והסביבה – לנצל. ה“יהודי” תפקידו היה: להיות סמל החולשה, אובייקט של חמלה ובוז ושנאה של בוז, “ולד אל מות”… ופתאום: – – – מאחורי כל שיח גדל־פרא, ומתחת לכל סלע, מבין לכל נקיק של טרשים, מתוך כל גיא ומעל כל הר אָרבה לשומר העברי ביום ובלילה התנפלות מזוינת, יריה פתאומית, אָרב המוות השחור…

וקומץ הצעירים לא נבהלו, לא נרתעו אחור ויוסיפו לעשות דרכם קדימה. הדם והנקמה מצד האחד גרמו לדם ונקמה מצד שני. ואז באו השוטר, השוט, הבקשיש, המשפט התורכי ומוראיו של בית־הסוהר המזרחי… אף להופעה ישובית אחת לא התנגדה הממשלה באופן כה קשה כמו לשמירה… יותר ממה שידע הקהל העברי, ידעו אלו להעריך את ערכה…

עברו שנים מעטות, ו“השומר” קנה לו זכות־אזרח. מצד האחד הסכימו לו מתוך חריקת־שינים של כעס אין־אונים, ומצד השני – מתוך רחשי כבוד.

מוכרחים היו להכיר במציאות “השומר”, משום שבכל מקום שהוא הגיע – שׂם קץ להפקרות ולגנבות. שב בטחון ידוע לרכוש היהודים ולנפשם…

וכיצד לא להתיחס מתוך רגשי־כבוד?

האם לא עברה בכל הקהל כבשורת־קסם אותה ידיעה על דבר הבחור היהודי אשר עמד בלילה בשדות מרחביה, האחד נגד הרבים, ויהרוג את הגלית של עמק יזרעאל, זה אשר לעג ליהודי, לכוחו ולשומרו?.. וכשעינו אותו בבית־הסוהר בחיפה, כלום לא הקיפוהו ברכות כל העם, וכלום לא חיכו הכל בחרדה לידיעות בדבר מהלך משפטו?..

ומי ירד במורד הסלעים משרונה ליבנאל ומבטו לא ביקש מתוך חרדת קודש: היכן נהרג כאן יחזקאל ניסנוב…

ובעברך במקומות־הישוב החדשים שנכבשו בגליל התחתון, האם לא תחזה עינך קברים קדושים של שומרים־כובשים!.. ומי זה שעבר דרך המישור שבין כפר תבור ושרונה, ולא ראה בדמיונו את שבט הבידוים המזוינים הרודפים, הם ובני הכפרים הקרובים, אחרי השומרים השנַים, ואלה השנים, נלחמים מול כולם ונסוגים אחור צעד אחרי צעד ונצולים?.. וכשנכשלה סוסתו של האחד ותפול ביחד עם רוכבה בין המון אויבים, האם לא שב השני, שיצא מגבול הסכנה, להציל את נפש חברו?..

– השומר כבש לא רק את השמירה העברית, כי אם גם את כל אותם המקומות שהפועל והאיכר לבדם לא יכלו לכבשם.

מרחביה נבנתה על דם “השומר”. בעזרתו עברה כרכוּר לידי יהודים. בכל מקום שימש דמו לחזק את אבני הבנין החדש".

(“על הסף”, ירושלים תרע“ח, הוצאת פועלי ציון בא”י).


*

כשפרצה המלחמה העולמית היססה תורכיה חדשים אחדים – ובנובמבר 1914 החליטה להצטרף לצד הגרמני. עם כניסת תורכיה למלחמה הועמד הישוב היהודי בסכנה גדולה. רוב העולים היו נתיני רוסיה – ז“א נתיני ממלכה אויבת החייבים גירוש או מאסר. ה”שמאליים" אשר הקימו את “השומר” החליטו אז שכל אחד צריך להישאר בארץ ועל מישמרתו – ויהי מה, והם פנו לישוב היהודי בקריאה “להתעתמן” – ז“א לקבל את הנתינות התורכית, כדי להימנע מגירוש. אולם הם לא הסתפקו רק בקריאה זו. היה ברור להם, שבמלחמה זו יפול גורל ארצות ומדינות, ושארץ־ישראל, במוקדם או במאוחר, תיהפך שדה־מערכה בין המחנות הלוחמים, והחליטו על יצירת גדוד עברי בהסכמת הממשלה התורכית לשם שמירה על הארץ. שני באי־כוח של מפלגת “פועלי ציון”, הח”ח י. בן צבי וכותב השורות הללו, פנו בנובמבר 1914 למפקד הצבאי בירושלים, זכי־ביי, בהצעה לייסד גדוד מתנדבים יהודי, בתנאי שבמשך כל זמן המלחמה יישאר בארץ וישמש אך ורק להגנת הארץ ותושביה בשעת המלחמה. ההצעה נתקבלה על־ידי המיפקדה, וכל חברי מרכז המפלגה, הסניף המקומי בירושלים, רבים מתלמידי הסמינר, שהיו קרובים למפלגה, התנדבו לגדוד. בין המתנדבים היה גם י. ח. ברנר, שהשתתף אז בעתון “האחדות” של “פועלי ציון”.

במגרש הרוסים, שעבר אז לידי הממשלה התורכית, החלו התמרונים הראשונים, אולם מהמיפקדה העליונה בדמשק נתקבלה פקודה להפסיק את כל הענין. ג’מאל פשה, המפקד העליון של המחנה הרביעי והדיקטאטור של ארץ־ישראל וסוריה בימי המלחמה – זמם לעקור משתי ארצות אלו כל תנועה שיש בה חשש של סכנה לשלימות תורכיה ולשלטון העותמני והכריז מלחמה גם על התנועה הערבית וגם על התנועה הציונית. כל דבר שהיה בו ריח ציוני נאסר. והנסיון להקים גדוד־מיליציה יהודי נגדע בהתחלתו. מייסדי הגדוד נתפסו ונאסרו, ומאת המפקד העליון יצאה עליהם גזירת “גירוש עולמי” מארץ־ישראל ותורכיה, ובתחילת ניסן תרע"ה הגלינו, בן־צבי ואנוכי, מהארץ. ראשי “השומר”, ישראל ומניה שוחט נאסרו גם הם והוגלו לפנים תורכיה.

“החלו רדיפות נגד השומרים. עוד בראשית ימי המלחמה גזר הקיימַקם ביפו על השומרים העברים. ובמושבות שבסביבת יפו נצטרכו הוועדים להכשיר את השמירה העברית על שמו של “גוי”. מרגלי־חרש היו מתהלכים בלילות במושבות ולוחשים על כל אוזן: היכן “השומר”? – עצם הרעיון של השמירה העברית היה לצנינים בעיני השלטון התורכי. חסן בק (מפקד יפו) אָמר: אנוכי אשמרכם. אין לכם צורך לא בשומרים שלכם ולא בנשק”. רעיון “השומר” היה “חטא” מעיקרו, כי גרעין של מדיניות היה צפון בו – ואם ג’מאַל פשה גזר על הקרקע ועל העבודה של היהודים – כל־שכן על השמירה העברית… – “השומר” נשא בחיקו, בכוונה או שלא בכוונה, “פשע” מדיני: הוא זרע בארץ את גרעיני־המרד הראשונים. כי “מרד” הוא להגן על הרכוש, על הנפש ועל הכבוד של הישוב העברי בתוך “ההגנה” הרשמית־הפיקטיבית של הממשלה.

ומחשבת “השומר” הוצאה לגרדום בדמשק. שפטוה ויפזרו את נושאי דגלה לכל ארבע פינות העולם: לקושטא, לבתי־סוהר ואל הפרר1…"

(“על השומר” מאת מ. סמילנסקי, ב“על הסף”).

“השומר” פורק בשעת המלחמה על־ידי הממשלה התורכית אבל רעיון “השומר” לא פורק. גדוד המתנדבים העברי שקם בארץ־ישראל ובאמריקה בראשית הכיבוש – היה המשך רעיונו של “השומר” בצורה מורחבת.

*

גדוד־המתנדבים היהודי הראשון במחנה האנגלי נוסד באלכסנדריה של מצרים בחורף 1915, ויוצרו ומפקדו היה יוסף טרומפלדור.

אביו של טרומפלדור היה מחיילי ניקולי הראשון, ויוסף הצעיר (נולד ב־ 21 בנובמבר 1880) נתחנך בילדותו בצפון קאבקאז, מורחק מחיי יהודים, בעולם של מושגים צבאיים ובמסורת צבאית. כשפרצה מלחמת רוסיה ויאפאן, נשלח מרצונו הטוב לשדה־המלחמה, נפצע בפורט ארתור (7.8.1904) וידו השמאלית נקטעה, וכשנכנע פורט־ארטוּר, נפל בשבי יאפאן. כששב בשנת 1905 לרוסיה, התמסר ללימודים ונכנס לאוניוורסיטה, למחלקת המשפטים.

בתקופת־לימודים זו מתבגרת הכרתו הציבורית. הוא חולם על יסוד קומונות ושואף לארץ־ישראל, והוא רואה צורך במזיגת שני האידיאלים האלה: קומוּנות בארץ־ישראל. והוא מתעמק בשאלה, בא בדברים עם חברים, אוסף ידיעות, מחבר תכניות. בסוף חודש אבגוסט 1911 מתוועדים ברוֹמני (פלך פולטבה) שבעה חברים – ומתכנים תכנית על יִסוד ישובים קומוניסטיים בארץ־ישראל, – ומדברים על עליה לארץ.

באוקטובר 1912 הוא בא עם חברים אחדים לארץ־ישראל. פה מחכים כבר חברים אחדים שעלו לארץ מקודם. עובדים במגדל. עמלים לכונן את הקומונה. – המציאות קשה – והחברים מתפרדים ונשמטים. טרומפלדור אינו מתיאש. הוא בדגניה. הוא עובד, עודר, חורש. מתמזג עם ציבור־הפועלים בארץ וסופג את רוחם והכרתם. השמירה עושה עליו רושם כביר.

באחד ממכתביו מדגניה (מיום 10.12.12) הוא כותב לחבריו:

– – "בוודאי כבר נודע לכם דבר שלוש הרציחות (בדגניה, בכנרת ובסג’רה). את מקום משה בארסקי בא למלא אָחיו הצעיר ממנו, שהגיע הנה מרוסיה באלה הימים. הוא ואחותו ח., העובדת גם היא בדגניה, קיבלו אתמול מאת הוריהם ברוסיה טלגרמה: “נחמו בנים”. את מקום י. זאלצמאן (נרצח בכנרת) בא למלא חבר קרוב לו, שבא לשם זה מיהודה. את מקום יעקב פלדמן (השומר שנרצח בסג’רה) בא למלא אָחיו הגדול ממנו. – – יפה ומלא עוז; כך נאה לארץ־ישראל; השורות נתמלאו; העבודה מתקדמת כסידרה. לא אלמן ישראל, לא פסה הגבורה… בדגניה ובכנרת הכל כנהוג, מוסיפים, כמובן, להחזיק באמצעי שמירה; מצב הרוח טוב, אף־על־פי שהימים קשים עדיין. – –

– – ואנו בודקים ומנקים יום יום את הנשק ומחכים – – "

בשנת 1914 פרצה המלחמה. איש הצבא, האופיציר בחיל־המלואים הרוסי, אינו יכול להישאר בארץ. הוא בא לאלכסנדריה אל בין המון גולי ארץ־ישראל. עובד זמן־מה, ובחייו מתחילה תקופה חדשה. נולד וצץ רעיון הגדודים היהודיים שיכבשו, שיעזרו לכבוש, את ארץ־ישראל. – – ההתחלה קטנה. אין בה שלימות. אנגליה אינה רוצה בגדוד יהודי שיילחם תיכף, בהתחלת המלחמה, בארץ־ישראל. היא רק מסכימה לגדוד הובלה בדארדאנלים, אבל אין לזלזל גם בהתחלה קטנה ופגומה זו. העיקר לא במקום ואפילו לא בצורה, כי אם במטרה, בתכנית. הגדוד הקטן יתפתח, ישנה צורותיו במשך הזמן. וטרומפלדור עמל וצר צורה צבאית לחומר האנושי.

בתקופה ההיא בא לאלכסנדריה גם ז’בוטינסקי, הוא לוקח חלק אקטיבי במו"מ את המפקדה האנגלית, הוא השני ברשימת המתנדבים, אולם לא הלך עם טרומפלדור; לגדוד של נהגי פרדות, ועוד לגאליפולי – לא רצה להצטרף. כשז’בוטינסקי בירר לטרומפלדור את נימוקיו אלה ענה לו טרומפלדור:

“אם לדון על הדבר כחייל, נדמה לי שאתה מפריז בערך ההבדל. בחפירות או בהעברה – אין כאן הפרש גדול. גם אלה וגם אלה הם אנשי־צבא, שניהם כאחד הכרחיים במלחמה. וגם הסכנה שווה פה וגם שם לעתים תכופות. נדמה לי, שאתה מתבייש פשוט מהמלה “פריה” – זהו לגמרי מעשה ילדות”.

– אבל אין זו חזית ארץ־ישראל, טען ז’בוטינסקי.

– גם זאת לא עיקר, ענה טרומפלדור, אם לדבר כאנשי־צבא. למען שחרר את ארץ־ישראל יש צורך להביס את התורכים. באיזה מקום – בדרום או בצפון – אין זאת אלא שאלה טכנית. כל חזית מוליכה לציון".

(מזכרונות ז’בוטינסקי על הגדוד).


כשבאנו לאחר גירושנו בתחילת ניסן תרע"ה לאלכסנדריה – מצאנו את גדוד נהגי הפרדים של טרומפלדור מוכן כבר ללכת לגאליפולי. את ז’בוטינסקי לא מצאנו עוד במצרים – הוא נסע לאיטליה.

רשימות טרומפלדור מגאליפולי נתפרסמו על־ידי הועד־הפועל של ההסתדרות בתרגומו של י. ח. ברנר (המקור הוא רוסי) בשם “מחיי יוסף טרומפלדור”, בשנת תרפ"ב. בגדוד נהגי הפרדות היו, לפי רשימת טרומפלדור, 650 איש, מהם היו בחזית 562. לשאר, שנכנסו בזמן האחרון, לא היתה אפשרות ללכת אל החזית.

ששה אנשים נהרגו, – שנים מתו מפצעיהם באלכסנדריה – 55 אנשים נפצעו, רובם מאש תותחים, ואחדים – ביניהם גם י.ט., מכדורי רובים.

הגדוד הגאליפולי לא האריך ימים. בשובו לאלכסנדריה מנסה טרומפלדור להאריך את ימי הגדוד – אך ללא הועיל. בסוף, 1916 הוא נוסע ללונדון. זמן־מה הוא משתתף עם ז’בוטינסקי בנסיונו לגייס גדוד יהודי מצעירי וייטשפּל – אבל נסיון זה אינו לוקח את לבו – והוא מחליט לנסוע לרוסיה. הידיעות הראשונות על המהפכה הגדולה מעוררות בו תקוות גדולות. הוא חולם על יצירת צבא יהודי, לא גדוד אלא מחנה של 100.000 איש, שיבוא דרך קאבקאז לארץ־ישראל, ועל ארגון “החלוץ”. המהפכה הבולשוויסטית עושה לאַל את חלום הצבא היהודי – אבל טרומפלדור נאמן לרעיון הציונות החלוצית, מקים גרעיני “החלוץ”, מסדר את העליה, ובשנת 1919 הוא חוזר לארץ. כאן מצא אז את הפירוד בין “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר” – ויצא בקריאה “לפועלי ארץ־ישראל” לאחד את הכוחות ולארגן את העבודה בכוחות משותפים. ובזאת נתן דחיפה להקמת הסתדרות־העובדים הכללית.

בינתיים המשיך ז’בוטינסקי בלונדון את מאמציו להקים גדוד יהודי מתוך אנשי וייטשפּל – הצעירים היהודים נתיני רוסיה. לאט לאט הוא מתגבר על כמה מכשולים, ובעזרת וייצמן, הרברט סמואל ואחרים עלה בידו סוף סוף להשיג את מבוקשו. הממשלה מאשרת את תכניתו. יהודי־חוץ נתגייסו לגדוד יהודי בשביל החזית הארצישראלית. לגדוד זה נצטרפו גם מספר מתנדבים, שבראשם עמד האַרי פירסט, חבר של “פועלי ציון”.


*

גזירת ג’מאַל פּשה נגדנו לא נתקיימה במלואה. “הגירוש לעולם־ועד” נמשך לא יותר משלוש שנים – עד שאמריקה נכנסה למלחמה – ועם לגיון המתנדבים האמריקנים שבנו לארץ.

כשהועמדנו לפני הגירוש ביררנו בישיבת הוועד־המרכזי של המפלגה בירושלים את המעשה אשר נעשה באַמריקה – הארץ הנייטראלית האחת בזמן ההוא שיש בה ישוב יהודי גדול – וקבענו לעצמנו שתי תכניות: 1) יסוד “החלוץ”, 2) הקמת צבא יהודי, בשביל הארץ, אם אמריקה תצרף ללוחמים.

“לפני הגירוש היתה שורת ישיבות של הועה”פ למפלגת “פועלי ציון” בארץ־ישראל. מהן בתוך כתלי בית־האסורים. אחת השאלות המרכזיות היתה יצירת “החלוץ” – צבא עבודה, אשר יגויס בשביל ארץ־ישראל בהקדם האפשרי. – שני החברים אשר נגזרה עליהם גלות, יצאו מן הארץ במטרה ברורה – להרים בארץ גלותם את תנועת העליה החלוצית".

"בבואנו לאַמריקה (ה' סיון תרע"ה) היתה לנו מיד ישיבה עם הועד המרכזי של “פועלי ציון” ומסרנו להם את שליחותנו. – למרות הקושי הפסיכולוגי להתחיל בהכנות לעליה דווקא בזמן ששערי־הארץ נעולים וסגורים בשבעה מנעולים, בשעה שהתבערה העולמית התלקחה מסביב – מצאנו אָזנים קשובות לרעיוננו בקרב “פועלי ציון” האמריקאים. המפלגה יצרה לנו את היכולת לפתח תעמולה רחבה בניו־יורק ובערי השדה, סייעה בכל כוח השפעתה ליצור את הסתדרות “החלוץ” באמריקה. המפלגה סידרה לבן־גוריון ולי “קמפּיין” רחב, אשר הגיע עד מרכזה של אמריקה מצד אחד, ועד דרומה מצד שני, והכיל גם את כל קאנאדה היהודית.

– רבים ניגשו להכשיר את עצמם לעבודת־אדמה, נכנסו לחוות־הלימוד היהודיות הקיימות באמריקה ונשכרו לפארמרים אמריקאים".

(י. בן־צבי מאסף לתנועת “החלוץ”).


עם כניסת אמריקה למלחמה החלטנו שהגיעה השעה להרחבת מסגרת “החלוץ” ותכנו: לא רק לעבודה – אלא גם למלחמה. מתחילה חשבנו על הקמת לגיון יהודי תחת הדגל האמריקאי בשביל ארץ־ישראל. תכנית זו נתמכה ע"י השופט העליון ל. ד. בראנדייס, והוא פנה בענין זה לנשיא ארצות־הברית. אולם לרגל החלטתה של אמריקה להשאר נייטראלית כלפי תורכיה לא יכלה תכנית זו להתקיים, ואז החלטנו לפנות לבאי־כוח אנגליה. זמן רב לא יכולנו להשיג הסכמה לתנאים שהצגנו – להוות חטיבה יהודית ולהילחם אך ורק בחזית הארצישראלית. סוף סוף נתקבלו גם תנאים אלה – ובעתונות היהודית נתפרסם כרוז לנוער היהודי להתנדב. חברי “החלוץ” שנוסד בשנת 1915, נענו הראשונים לקריאה זו, ואחריהם נהרו מאות ואלפים מכל קצווי אמריקה.

באביב 1918 הפליגו הפלוגות הראשונות של הלגיון האמריקאי לחזית הארצישראלית.

שתי פלוגות של לגיונרים אמריקנים עוד הספיקו להשתתף תחת פקודת מרגולין במערכה הארצישראלית; שאר הפלוגות ומתנדבים ארצישראליים נעכבו במתכוון במצרים עד לאחר שביתת־הנשק. עיני המיפקדה הראשית של צבא־הכיבוש הבריטי צרו בהשתתפות גדודים יהודיים במלחמה, ובכוונה השהו את שני הגדודים במדבר תל־אל־כביר, עד שהגדודים התקוממו והחליטו להכריז שביתה אם לא ישלחום לארץ.

שֵמע ההתרגשות שבקרב הגדודים היהודיים במצרים הגיע לארץ, וביום 18 לאוקטובר 1918 נתקבל במחננו בתל־אל־כביר מכתב מאת ז’בוטינסקי, שבו הוא מייעץ לחברי הגדוד לבל יתרגזו על אי־השתתפותם במלחמה, כי אין זאת אלא “סנטימנטאליות ילדותית”. הגדודים לא קיבלו דעת ז’בוטינסקי ולא נרגעו, והודיעו למפקדם (קולונל סמואל) שאם לא יעבירום לארץ – יכריזו שביתה כללית. הדבר הגיע למיפקדה העליונה, שלא רצתה בהתפרצות שערוריה, בימים ההם, וניתנה לנו הבטחה שבקרוב נעבור לארץ. והפקודה ניתנה: ב־ 5 לדצמבר 1918 הועבר כל המחנה לארץ־ישראל.

במחנה זה, עוד בהיותו במצרים, נתעוררה תנועת האיחוד, שהביאה לידי הקמת “אחדות העבודה” בוועידת החיילים והפועלים שנתכנסה בפתח־תקוה בסוף אדר א' תרע"ט.


*

תולדות הגדוד הארצישראלי הן פרק בתולדות־השמירה וההגנה בארץ. לאחר כשלון הנסיון להקים גדוד יהודי תחת השלטון התורכי וגירוש יוזמיו מן הארץ – נתגברו הרדיפות נגד הישוב העברי והציונות. הציונים הוכרזו רשמית כ“אלמנט מושחת ומסכסך, המתאמץ לברוא בחלק הפלשתינאי של הממלכה העותמנית ממשלה יהודית בשם ציונות”. כל האגודות הציוניות נאסר קיומן. בולי הקרן הקיימת ודגלים ציוניים הוחרמו, והשימוש בהם נאסר באיום של עונש מוות. נערכו חיפושים בבית־העם בירושלים ובבתי עסקנים שונים, כמה מהם נאסרו ונשלחו ממקומם. הודות להגנה התקיפה של ציר אמריקה בקושטא על היהודים – לא האריכו רדיפות אלה ימים ונגמרו בלי קרבנות קשים, בשעה שהארמנים נטבחו לרבבות, וגם בערבים הלאומיים נעשו שפטים קשים, וכמה ממנהיגיהם בסוריה ניתלו בפקודת ג’מאל פּשה. המיפקדה התורכית ראתה צורך להשקיט את הרוחות של היהודים והכריזה, שאין אמת בשמועות על “אחינו היהודים העותמנים כאילו אינם ממלאים את חובותיהם הלאומיות, ורגשותיהם מתנגדים לרגשות של יתר העותמנים”. אולם השקטה זו לא עקרה מן הלבבות את החששות והדאגות שנתעוררו לרגל הרדיפות הראשונות.

באותו זמן החלו להתארגן בארץ קבוצות חשאיות להגנה עצמית, רכשו נשק ואימנו את חבריהם במלאכת ההגנה. “השומר” שהיה עד אז מרוכז במושבות ניסה להתקשר עם הקבוצות העירוניות, אולם לרגל היחסים הצבוריים בישוב לא הצליח הדבר, וקבוצות ההגנה העירוניות שהיו מורכבות בעיקר מתלמידים, נשארו נבדלות ברשות מיוחדת.

באמצע 1916 התקדמו האנגלים בחזית ארץ־ישראל מתעלת סואֶץ עד לסביבות באר־שבע ועזה, – והשגת נשק מהחזית נעשתה אז קלה יותר. בניסן תרע"ז גורשו תושבי יפו ותל־אביב על־ידי התורכים מתוך נימוקים צבאיים איסטראַטגיים. פקודת הגירוש חלה גם על יהודים וגם על ערבים, אולם בעוד שמתל־אביב גורשו כמעט כל התושבים בלי יוצא מן הכלל, ורק קבוצה של 10–12 איש מההגנה נשארו לשמור על העיר, – הושאר ביפו ישוב ערבי גדול למדי. גירוש זה הגביר בישוב העברי את חוסר הבטחון – והיה צורך לחזק את כוחות ההגנה.

רדיפות התורכים את היהודים נתחדשו ביתר שאת, לאחר שנודע להם על קיום קבוצת־מרגלים העומדת לשירות הצבא האנגלי. קבוצה זו אורגנה ע"י בני האיכרים מזכרון־יעקב. בראשה עמד המלומד אהרון אהרונסון מזכרון. שנים מקבוצה זו נפלו בידי הממשלה והומתו אחרי מאסר ועינויים קשים בדמשק, – וחמת הממשלה התורכית ניתכה על כל הישוב היהודי. בכל המושבות החלו חיפושים ומאסרים, ביחוד חיפשו את אנשי “השומר” ואת העסקנים הידועים בישוב. הנאסרים הוכו ועונו באכזריות. לא היו חסים גם על נשים. ענויים קשים נתענו בייחוד חברי “השומר” שנתפסו. הפחד שנפל אז על הישוב הביא חוגים רבים לידי דימוראַליזציה. בפתח־תקוה לא היתה כלל השמירה בידי פועלים יהודים, ובכל זאת נמסרה לממשלה רשימה של פועלים שומרים. וכשערכו הפועלים הפגנה נגד מנהלי המושבה בענין פנימי לגמרי (נגד עיכוב כספי הקרן האמריקנית לסידור עבודות) – נדרשו הפועלים למסור לממשלה את שמות האחראים לעריכת “ההפגנה המורדת”. מיספר חברים, נתיני אוסטריה, התנדבו להופיע בפני הממשלה כאחראים, אולם נתינותם האוסטרית לא עמדה להם, והם נאסרו ועונו ככל שאר האסורים, ושלושה מהם מתו בתוך המאסר. על שמם נקראה “גבעת השלושה” בפתח־תקווה.

בעצם ימי הרדיפות הגיעו לארץ שמועות על הצהרת באלפור, וכשהאנגלים כבשו את יהודה, נפגשו ע"י כל היהודים כמשחררים. אנשי העבודה וההגנה החלו בארגון התנדבות ליצירת צבא יהודי שישתתף עם אנגליה בכיבוש שאר חלקי הארץ.

“השתתפות היהודים עצמם בכיבוש הארץ וריכוז כוח עברי של רבבות מתנדבים מן הארץ ומחו”ל נראתה אָז למתנדבים כתשובה היחידה שהישוב העברי והעם העברי יכלו לתת להכרזת באלפור. בדביקות ובהתלהבות בלתי־מצויה החלה אז תעמולת ההתנדבות שקראה למסירות־נפש ולהבטחת הכיבושים הדיפלומאטיים הציוניים ע“י פעולה עצמית, על־ידי פתיחת העליה דרך ההתנדבות וע”י יצירת כוח עצמי בארץ".

(“הגדוד העברי”, מאת א. גולומב, קונטרס, שמד־שמז)


הגנראל היל, כובש יפו, קרא אליו את עסקני תל־אביב ואמר להם בשיחה בלתי־רשמית, שלדעתו בתור איש צבא, צריך הישוב היהודי ליצור כוח עברי להשתתף בכיבוש הארץ והגנתה. “האנגלים כבשו עתה את הארץ לטובת העם העברי, אולם לא תמיד הם יוכלו להגן על הארץ לטובת היהודים, אם היהודים לא יעשו זאת בעצמם”. העסקנים נבהלו מהצעה זו והביאו את הדבר לפני האסיפה המכוננת של הישוב (ביהודה) שנתאספה בטבת תרע"ח. “העסקנים” לא היה לבם שלם את תנועת ההתנדבות שהחלה עוד לפני זה, והציעו לדחות את כל הענין עד לקבלת הוראות מלונדון. “הפועל הצעיר” התיחס להצעה בשלילה גמורה. באי־כוח “פועלי ציון”, חניכי הגימנסיה וחברי “השומר”, שעוררו את תנועת־ההתנדבות, עמדו בתוקף על קבלת ההצעה.

הרוב שבאסיפה המכוננת השתמט מעמדה ברורה, ונתקבלה החלטה לחכות לבירורים עם ב"כ ההסתדרות הציונית בלונדון. המתנדבים החליטו לפעול על אחריות עצמם.

הפתעה גדולה באסיפה המכוננת היתה הודעת מ. סמילנסקי שהוא מצטרף למתנדבים. נתייסד “ועד מכין” מורכב מא. גולומב, דוב הוז, מחניכי הגימנסיה, רחל ינאית (מ“פועלי ציון” ) ומ. סמילנסקי. הוכרזה הרשמה של מתנדבים. בכל נקודות הישוב שנכבשו ע“י הצבא האנגלי נערכו אסיפות פומביות, והישוב נתחלק לשוללים ומחייבים. “הועד המכין” נתקשר עם האופיצרים היהודים שבמפקדה הצבאית (אדווין סמואל ובנטוויץ), אשר הבטיחו עזרתם למתנדבים. הוא ערך תכנית הגדוד ותזכיר לממשלה, שהובאו לאישור בוועידת המתנדבים שנקראה בראשית אדר תרע”ח. בוועידה זו נבחר “ועד המתנדבים” להמשכת הפעולה. כל חברי “הוועד המכין” נבחרו לוועד זה. ועוד נוספו נוח סונין מ“השומר” וש. יבנאלי.

“ועד המתנדבים” פנה לוועד הזמני (כך קראו אז לוועד הלאומי) שיגיש את תזכירם לממשלה, אולם הוועד הזמני החליט ברוב של 7 נגד 6 לדחות את ההצעה וגם לאסור על המתנדבים לפנות בעצמם לממשלה. “ועד המתנדבים” לא נשמע לוועד הזמני והגיש בעצמו את התזכיר לממשלה.

השלטונות של צבא הכיבוש התיחסו להצעה בשלילה. הם ראו גם בהכרזת באלפור מישגה כבד העלול לסבך את יחסי אנגליה עם העמים הערביים, ולא רצו לאַשר יצירת גדוד יהודי – אולם לונדון הכריעה.

בערב פסח תרע"ח בא ז’בוטינסקי לארץ, וזמן קצר לאחר הפסח בא וייצמן בראש ועד הצירים.

א. גולומב, שמילא אחד התפקידים המרכזיים בתנועת ההתנדבות, מספר על היחסים עם שני אלה:

"בראש תנועת ההתנדבות עמדו אז חברים צעירים, חדשים בציבור, אשר הנהגת תנועה כזו היתה למעלה מכוחם. הם התגעגעו יחד עם כל התנועה למנהיגים יותר מקובלים, מוכשרים וראויים מהם. התקוות נתרכזו אז בז’בוטינסקי, אולם הוא הכזיב במידה רבה, כבר עם הפגישה הראשונה שלו את המתנדבים הארצישראליים, את התקוות שתלו בו.

ז’בוטינסקי מילא תפקיד לא־קטן בפעולתו הפוליטית לטובת הגדוד בחוגי הממשלה. הוא עשה גם פעולה פנימית חשובה בנאומי ההסברה שלו על הערך הפוליטי של גדודים עבריים. הוכחותיו פיזרו הרבה ספקות, הן גרמו להשלמת עסקני הישוב עם ההתנדבות, הם גם הוסיפו למחנה המתנדבים כמה חברים מן המפקפקים, אולם את לב המתנדבים עצמם לא שבה ז’בוטינסקי, אם כי העריכו את פעולתו ואת כשרונותיו. ז’בוטינסקי נשאר זר למתנדבים, כי ההתנדבות וגורמיה היו בעצם זרים לו. הצורך של ההגשמה האישית ושל ההשתתפות העצמית של היהודים בשחרור עצמם לא היה חשוב לגבי ז’בוטינסקי, גם ההתעוררות העממית להקמת כוח עצמי לא היתה לו עיקר, כי הוא לא האמין בה: ענין הגדודים היה חשוב בעיניו בעיקר כמאניפסטציה פוליטית, כגורם שיובא בחשבון בוועידת השלום, וזה לא צדה את לב המתנדבים, לא זה היה היסוד שלשמו נתעוררה ההתנדבות.

יחסים יותר נפשיים נקשרו בין תנועת המתנדבים ובין וייצמן, אשר בא בראש ועד־הצירים זמן קצר לאחר חג הפסח תרע“ח. וייצמן לא ראה את ההתנדבות כמיפעל העיקרי של התקופה, כאשר ראו זאת המתנדבים וז’בוטינסקי. בחוגים של מתנגדי ההתנדבות, שומרי הקיים, הוא הרשה לעצמו גם להביע צער על זה, שרובי הכוחות למודי־הנסיון יצאו עתה לגדוד. אולם הוא ידע להעריך את הגורמים הנפשיים ואת השאיפות הפנימיות של ההתנדבות ועזר למתנדבים לטוות את החלומות על ההשתתפות הממשית בכיבוש הארץ ועל יצירת תנועת מתנדבים רחבה בעם, אשר תביא לארץ גדוד צבא ועבודה עוד בימי המלחמה. במשך היותו בארץ ובפגישותיו התכופות עם המתנדבים למד וייצמן גם להעריך יותר את תנועת ההתנדבות. הוא גם נוכח אחרי זמן קצר, כי ההתנדבות היא הדרך לחידוש וחיזוק הכוח העברי בארץ עוד בימי המלחמה. הוא הגביר מתוך כך את עזרתו לתנועת ההתנדבות, אולם את הטיפול העיקרי בשאלה זו הוא מסר לחברים אחרים של ועד הצירים וביחוד לבארון ג’ימס רוטשילד”.

(“הגדוד העברי”, קונטרס שמ"ו).


*

בזכרונותיו על הגדוד מספר ז’בוטינסקי על שיחה אחת עם טרומפלדור, לפני נסיעת האחרון מלונדון לרוסיה. כשסיפר לו טרומפלדור על תכניתו להקים ברוסיה צבא יהודי ולארגן תנועה חלוצית, שאלהו ז’בוטינסקי: חלוץ – מה זאת חלוץ? פועל? טרומפלדור הסביר מהות החלוציות – התמכרות לשירות האידיאל במסירות־נפש, בלי תנאי ובלי שיור.

“אנשים כאלה אינם בנמצא” – העיר לו ז’בוטינסקי.

מז’בוטינסקי נעלם שתנועה חלוצית זו קיימת כבר זה הרבה שנים בארץ, ושמאות “אנשים כאלה” נמצאים בתנועת הפועלים הארצישראלית. גם לאחר שז’בוטינסקי בא לארץ ונפגש את מחנה החלוצים שבתוך הגדוד – לא הבין את החלוציות ולא ידע “מה פירושו של חלוץ” – מאז ועד היום הזה. וכשהתנגש ז’בוטינסקי בהופעה חלוצית – ברצון המתנדבים האמריקנים להישאר בארץ אחרי שחרורם מהצבא, על מנת לעבדה ולשמרה – לא ידע להעריך רצון זה, ולא הושיט להם את עזרתו.

בשביל ז’בוטינסקי היה קיים רק גדוד־צבאי, וכל מה שיצא מגדר זה היה זר לו, טפל וגם פסול.

לאחר שנגמרה המלחמה וכל הפעולות הצבאיות פסקו, הגיע תור ההשתחררות. השלטון הצבאי הניח את הברירה ללגיונרים להשתחרר בארץ (לאלה שרצו להישאר כאן), או באנגליה או באמריקה (לאלה שרצו לחזור לארצות אלה). כמעט כל הלגיונרים האנגלים שבו לאנגליה. מהאמריקנים רצו רבים להישאר בארץ, ומשום כך בחרו להשתחרר פה, והם דרשו מוועד־הצירים עזרה לסידורם בעבודה. באי־כוח פועלי ארץ־ישראל נצטרפו לדרישה. בעיניהם לא היה הבדל בין התנדבות לצבא ובין התנדבות לעבודה בארץ. הם עמדו גם על ההפסד המוסרי הרב הצפוי לתנועה הציונית, ביחוד בתוך היהדות האמריקנית, אם הנהלת־התנועה תתעלם מאת הצעירים שבאו למסור את נפשם על הארץ ותאכזב את שאיפתם להישאר בארץ.

אולם לא כל חברי ועד־הצירים הבינו זאת, ולא עזרו ללגיונרים. בדעתנו את הזרות של רוב חברי ועד־הצירים לעניני התנועה הציונית ולעניני הישוב – לא התפלאנו הרבה על עמדה לא־הגונה זו. לרגל הרכבו המשונה של ועד־הצירים הורגלנו אז לכמה דברים תמוהים שנעשו במוסד זה. אולם הפתעה מרה היתה בשבילנו עמדת ז’בוטינסקי כלפי לגיונרים משוחררים, חברים בגדוד, הרוצים להתערות בארץ.

ב“חדשות הארץ” הופיע אָז מאמר של ז’בוטינסקי (בחתימת הפסיבדונים שלו “אלטלינה”) שבו נאמר:

"שמעתי, כי בין חיילינו העומדים להשתחרר יש כשלוש או כארבע מאות הרוצים להישאר בארץ. שמעתי גם, כי יש איזה קושי בדבר, אך אינני יודע בדיוק מאיזה צד בא הקושי – אם מצד הממשלה, או מצד ועד הצירים, או מצד המשתחררים עצמם. אפשר כי בעצם הרגע הזה שאני כותב, יוברר המצב ויוסרו כל המכשולים, והצעירים האלה יישארו בארץ, ילבשו בגדי אזרח ויעבדו עבודה פוריה כשאר הצעירים בארץ הלבושים בגדי אזרח, וכל הקהל ישמח. אבל מותר לי וגם חובה לי להגיד, כי אני לא אשמח.

– אם יראו מתנדבי ארץ־ישראל 300 או 400 צעירים שעוד אתמול לבשו בגדי צבא והיום הם כולם משוחררים ועובדים עבודה פוריה, שובתים שביתות, משתתפים באסיפות, כותבים בעתון, מטיילים, הולכים ובאים כרצון לבם, בזמן שהם, מתנדבי ארץ־ישראל יגורו באוהל, יעלו על המישמר ויכּנעו לעוזר משנה סגן – התוצאָה הפסיכולוגית מובנה מאליה.

– שמעתי מפי עסקנים רכי־לבב, כי יש בזה תועלת רבה אם יישארו פה 300 או 400 צעירים טובים כאלה; אין לנו להיות סנטימנטאליים. הצעירים האלה, שכולם אוהבים כל כך את הארץ, יוכלו לשוב הנה בעוד שנה ואז ימצאו תנאים יותר טובים להתנחל. סוף סוף יש רבבות צעירים טובים בפולין ובגאליציה – ובכל זאת כבר הורגלנו והשלמנו עם הרעיון המעציב, כי צריכים הם לחכות. יחכו גם אלה. צר לי עליהם, אבל סוף סוף יותר נעים לחכות באמריקה מאשר בפולין – או מאשר באוהל המחנה על חולות המדבר"…

(“חדשות הארץ”, ג' אלול תרע"ט, 28.8.19).


בטון כזה של איבה ובוז כתב אדם שראה עצמו כאבי הגדודים על חבריו בצבא, שהתנדבו ובאו מעבר לים למסור נפשם על שחרור הארץ. ועל מה יצא כל הקצף הגדול הזה? על החטא שחטאו בסירובם לעזוב את הארץ…

כמה כפיית־טובה מוסרית, טמטום נפשי וזרות רעיונית נתגלו ביחס זה לשאיפת הלגיונרים להתערות בארץ. כמה לא הבין ז’בוטינסקי את המניעים הפנימיים שפעמו בתוך מתנדבים אלה.

מה שלא הבין ז’בוטינסקי – הבין עסקן אחר של הגדוד, שאף הוא לא היה פועל, אבל היה חלוץ בעצמו, והיו לו קשרים ממשיים את הארץ וידע להעריך תנועת התנדבות והבין את נפש הלגיונרים הרבה יותר מז’בוטינסקי. זה היה מ. סמילנסקי.

"המשתחררים האמריקנים צריכים להיענש על שאינם חושבים כמר אלטלינה (ז’בוטינסקי).

האמנם לא ירגיש מר אלטלינה, הדואג כל כך לקיום הגדודים, כי דווקא היחס הזה הוא אחד הגורמים להתנווננות רעיון ההתנדבות הגדול?

אנשים גדולים ומבוגרים רשאים להבין את חובתם ולהכיר את תפקידם ותעודתם עפ"י הכרתם הפנימית והרגשתם העצמית, ואין הרשות למישהו להכריז לפניהם על עמדתם המוסרית ולשנן להם בלשון של פקודה את הדבר אשר עליהם לעשות.

מר אלטלינה הבין את רעיון הגדוד ככה, ואחרים הבינו אחרת.

יש אשר רק קסם השחרור לקח שבי את לבם ורק התקווה לתת גם את דמם כופר הגאולה נתנה כובד להתנדבותם, ואחרי אשר אָבד הקסם הזה, נתרוקן בשבילם רעיון ההתנדבות. אפשר שהם “סנטימנטאליים”; אבל מה יעשו, וככה נוצרו ביד היוצר.

יש כאלה אשר חשבו, כי להכרזת באלפור לא יהיה ערך מוחשי אלא אם תיכבש הארץ בעזרת הצבא העברי ותישמר על־ידיו. וכיוון שהדבר לא נעשה ואנו מוסיפים לעמוד דלים וריקים ומחכים לחסדי לאומים, כאשר עמדנו כל ימי גלותנו, אבד חן ה“צבא” העברי בעיניהם. אפשר מאד, שהם טועים בחשבון. אבל מה יעשו, וזהו חשבון נפשם, ולא אחר".

יש אשר ראו את ההתנדבות כהמשך עבודת־החלוצים הישובית וכמעבר מתקופת־עבודה אחת לתקופת עבודה חדשה, –

יש אשר ראו בה את האמצעי היחיד בזמן הזה להביא יסודות חדשים לארץ;

ויש אשר ראו אותה כהתחלה וכגרעין של מיליציה עברית.

כל אלה לא ראו את הגדודים כמטרה לעצמה, כי אם כאמצעי למטרה.

– ואשר לארצישראליים – אך לשוא טרח מר אלטלינה את כל הטורח הזה. הם אמנם אינם זקוקים לאפוטרופסותו של מישהו. כור העוני אשר נצרפו בו בארץ במשך שנים, וזה שמו “עבודה עברית” – הכשירם והתקינם להחליט את החלטותיהם מתוך הכרתם העצמית, בלי כל סיוע ובלי כל השפעה מהחוץ; את אשר תגיד להם הכרתם הפנימית אותו יעשו ואותו יוכלו לעשות. ואת אשר תטילו עליהם כחובה – אותו לא יעשו ואותו לא יוכלו לעשות. כאלה הם לא אחרים".

דברים אלמנטריים אלה היה סמילנסקי “האכר” צריך להסביר לז’בוטינסקי “המדינאי”.

(“חדשות הארץ”, י“ד אלול תרע”ט)


*


בשאלת הלגיונרים המשוחררים נתגלע הקרע הראשון בינינו ובין ז’בוטינסקי. זה לא היה קרע על רקע סוציאלי, אלא ניגוד עמוק הנובע מתוך הבדל פרינציפיוני בתפיסה הציונית. ניגוד בין ציונות של הגשמה מלאה ועבודה חלוצית ובין ציונות של מַדי־צבא ופקודה צבאית.

הקרע השני נתגלה בהגנת תל־חי.

שנים ממיפעלי הגבורה של הפועל היהודי בארץ – “השומר” ותל־חי – כבר נעשו כינויי־כבוד נערצים בהיסטוריה היהודית החדשה. בשעתם נמצאו לשניהם מתנגדים חריפים. אלה הם הפיקחים שלנו היודעים, כי “הגוי” ייטיב לשמור עלינו מאשר אנו בעצמנו. בימי “השומר” נקרא ה“גוי” הזה מוצטפה, בימי תל־חי – דישאנל (נשיא הרפובליקה הצרפתית). ברם, מזלו של “השומר” היה יפה ממזלה של תל־חי. האיכרים ובעלי־הבתים, שבטחו בשומר הערבי, התנגדו אמנם לכתחילה ל“השומר”, אבל לאחר שהשמירה העברית נעשתה לעובדה, ולעובדה רבת ערך והשפעה בחיי־הישוב, היו די הגונים וצנועים להשלים את “השומר” בדיעבד וגם לקבל אותו ברצון.

אולם למתנגדי הגנת תל־חי נצטרף נביא גדול וחכם ממלכתי ותיק אשר הוכיח שעלינו לסמוך בהגנת הגליל העליון (מתולה, כפר־גלעדי, תל־חי וחמרה) על הנשיא הצרפתי דישאנל, שתחת הגנתו נמצאו אז ארבע הנקודות שבצפון הארץ, כי אנו חלשים ומחוסרי־אונים להגן על עצמנו. המתנגד הזה היה ז’בוטינסקי. ומדינאי גדול שכמותו אינו יכול, כמובן, להניח אף לרגע, שהוא מסוגל גם לטעות פעם. ולמדינאי הזה יש גם עט־חרוצים, המחונן בסגולה נפלאה: לטהר שרץ בק"ן טעמים ולטמא כל טהור במאה ואחד. ובחריצות־עטו “הוכיח” ז’בוטינסקי, שמגיני תל־חי אשמים במות טרומפלדור, צ’יז’יק וחבריהם.

אילו היה גם בין מתנגדי “השומר” סופר מהיר וקל כז’בוטינסקי, היה יכול להוכיח כמוהו, ש“השומר” אשם במות ברלי שווייגר, מאיר חזנוביץ ויתר חבריהם שנפלו על מישמר הישוב – והצדק היה אתו, כמובן. כי אילו נשמעו אנשי “השומר” ל“חכמי” המעשה, אשר בטחו בשמירה ובהגנה של הצ’רקסים והמוגרבים – היו ברלי שווייגר וחבריו עוד חיים אתנו עד היום הזה…

לאחר הכיבוש האנגלי השתררה הדעה בקרב הישוב וביחוד בחוגים הבעל־ביתיים שמעכשיו אין עוד כל צורך שהיהודים ידאגו להגנתם העצמית. ממשלת ההצהרה ודאי שהיא תדע לשמור על השלום והבטחון בארץ ותגן על היהודים במידה מספיקה. נגד השליה מסוכנת זו יצא האורגן של “אחדות־העבודה” עוד “בימים הטובים ההם”, זמן רב לפני מאורעות פסח בירושלים 1920, כשהאמונה באנגליה היתה שלימה ומלאה:

“בארץ ובתקופת־הגאולה מתרבים ומתגלים סימני הגולה. עם כיבוש הגליל, עם השחרור, פרקנו מעלינו את מעט הנשק שהיה לנו. בסכנת נפשות, במצב של מלחמה, נרדפים וחשודים תחת שלטון עריצי־צבא תורכיים שמרנו על הנשק הזה ודאגנו להרבותו, כי בו ראינו את בטחון הגנתנו. והנה, עם השחרור, מסרנו הגנה זו לנאמן, הכובש את הארץ. וכיום אין זה סוד לשום איש, כי לא כך עשו שכנינו. שלל התורכים והגרמנים הבורחים הגדיל בזמן הכיבוש את כמות הנשק של שכנינו. ונצחון צבאות השריף העשיר אותם גם בנשק אנגלי. את הפקודות למסור את הנשק מילאנו רק אנו, העברים. וחצי שעה מישובנו הופיע פתאום גבול לארץ – בקרבת מלחמיה ודגניה. ועל הגבול הזה המוני אנשים פראים מסתובבים, מעבירים נשק, תנועת־נשק רבה וניכרת לעין כל. הכפרים סביבנו מלאים נשק, נשק השלל ונשק הכובש. ואנחנו – בוטחים על המישטר החדש, מבחוץ. – – התקווה לגואל מן החוץ מחלישה ומבטלת את כוחותינו, המעטים ודלים גם מבלעדי זה”.

(“מהגליל”, י. טבנקין, קונטרס ט', כ“ז תמוז תרע”ט, 1919).

והדברים היו בעתם, כפי שהוכיחו מאורעות תל־חי וירושלים בתחילת אביב תר"ף (1920).


*

לאחר גמר פעולות־המלחמה הצבאיות בארץ־ישראל ובסוריה, פינה הצבא האנגלי, על פי הסכם עם הממשלה הצרפתית, את סוריה וצפון ארץ־ישראל. צרפת לא הספיקה לכבוש את השטח הפנוי, ובצפון הארץ החלו מהומות ותגרות בין שבטי הבידוים מעבר־הירדן ובין הערבים הנוצרים שתמכו בצרפתים. ארבע הנקודות היהודיות בקצה הצפון – מתולה, כפר־גלעדי, תל־חי וחמרה, נכללו באיזור הצרפתי. התקפות הבידוים לא היו מכוונות נגד היהודים, אולם במצב האנרכיה היה יסוד לחשוש שסוף סוף תגע הרעה גם ביהודים, למרות החזיקם בנייטראלית גמורה כלפי שני הצדדים המתגרים.

הידיעות הראשונות על התקפות נגד היהודים הגיעו מכפר־גלעדי בחודש כסלו תר"ף (קונטרס י"ח). כעבור ימים אחדים נתקבלה ידיעה על הריגת הח' שאפושניק בתל חי.

“בכ' כסלו לפנות ערב ישבו חברי קבוצת תל־חי בחדר־האוכל. נשמעה יריה בודדת (כל אותו היום לא פסקו היריות על הכפרים הנוצריים אשר מסביב), ולאחר כך – יריה מ־ 30–40 רובים בבת־אחת. מיד כיבו החברים את המנורה, שכבו ליד הדלתות והשיבו באש חזקה. היריות משני הצדדים נמשכו זמן רב. המתנפלים הקיפו את החצר מכל ארבע פינותיה וירו בלי־חשׂך כדורים; סוף כל סוף היו מוכרחים לעזוב את המקום. לכששקטה האש החלו לקרוא בשמות החברים, ועל שם שאפושניק נשמעה אנחה. חיפשו ומצאוהו – נאנח ומתבוסס בדמו. הבהילו את הרופא ממתולה – אבל הוא מצא אותו כבר מת”.

קונטרס י“ט, ה' טבת תר”ף)


הידיעות המדאיגות מהגליל העליון נתרבו. בקונטרס כ' (י“ח טבת תר”ף) הופיעה הקריאה “למשמר” מאת אהרון שר, חבר קבוצת כנרת.

“אנו מוכרחים להושיט יד־עזר לנקודות “הצפון הרחוק”, כי בלבות אנשי המקומות הכי “מבוצרים”: תל חי וכפר גלעדי, למרות ההכרה הברורה כי את המקום אין עוזבים, כי על הבנוי אין מוותרים (ההדגשה – במקור), אינה פוסקת ההרגשה, כי הננו אך קומץ, קומץ, קומץ, כי באותה מידה שמיספר האנשים גדל, מתחזק גם רוחם בהם. – לא צבא כובש החי על חרבו דרוש לנו לשמור את עמדותינו עד תום הימים הרעים – כי אם מחנה עובדים, שידעו, אמנם, להחזיק גם בשלח. דרוש לנו עובד שידע גם להגן על מחרשתו ולא לחרוש בה בלבד; – כעת בא צבא, מחר הוא הולך, ורע ומר לנו כל זמן שאנו סומכים על כוחות אחרים. – אל תתנו לגליל העליון לנפול”.

לא כך חשב אז ז’בוטינסקי. במאמר (מיום ב' שבט תר"ף) הנקרא בשם “מתוּלה ודישאנל” ניסה ז’בוטינסקי להוכיח שבחירת הנשיא הצרפתי החדש דישאנל, הידוע בפרצופו הריאקציונרי והשוביניסטי, היא לטובתנו. כי נשיא כזה דווקא ידע מה לעשות בערבים הפראים – ו“מתוּלה” (ז"א הגליל העליון) יכולה לשקוט על מכונה.

הח' שר לא סמך על דישאַנל – והלך להגן בעצמו על נקודות הצפון. אתו הלכו עוד חברים מכנרת. אחד מהם – י. טבנקין – כותב ל“קונטרס”:

“כפר־גלעדי ותל־חי עומדות באומץ־לב. התחילו גם לעבוד. שקט כמעט, אבל השקט הוא זמני. הצרפתים התבצרו במתולה, אבל אינם תוקפים את המתקוממים. והמלחמה הפארטיזאַנית יכולה להימשך זמן רב. מחכים עכשיו להתקפה מצד המתקוממים”

קונטרס כ“ג, י' שבט תר”ף)


ביום ו', י"ז שבט, התנפלו בידואים על החורשים בשדות תל־חי. כעשרה חברים יצאו מיד לשדה לעזרת המותקפים. א. שר עם עוד שנים היו הראשונים. האש מצד הבידוים התחזקה. כדור פילח את גופו של שר. הרופא בתל־חי הגיש לו תיכף עזרה, אך ללא־הועיל. כעבור חצי שעה מת.

*

הוועד הפועל של “אחדות־העבודה” הוציא מיד קריאה “לעזרת הגליל” (קונטרס כ"ו, ל' שבט). ביפו נקראה בשבת, כ"ה שבט, אסיפת־אַזכרה לאהרון שר, ולאחר דברי חברים נתקבלו החלטות אלה:

1) האסיפה מכריזה על החובה להגן על עמדותינו בגליל ולחזק את מקומות ישובנו שם.

2) האסיפה מכריזה, כי הגנה זו אפשרית ע"י הכנסת כוחות־עבודה במספר גדול לגליל התחתון והעליון, ודורשת מאת הוועד־הפועל הציוני להקציב ולהמציא את האמצעים הדרושים לביצור הגליל במאות אחדות של עובדים חדשים.

3) האסיפה קוראת למתנדבים להעמיד עצמם לפקודת חברינו בגליל העליון.

4) האסיפה מחליטה להכניס תיכף ומיד תרומה של הוצאת יום אחד לכל בית לקופת הגליל, וקוראת לכל הציבור לקבל עליו תרומת המס התכוף הזה.

5) האסיפה דורשת מאת הוועד הזמני (“הוועד הלאומי” בזמן ההוא) להכריז מס של הערכה עצמית לכל הישוב לטובת הגליל".

כעבור ימים אחדים הופיע ב“הארץ” מאמרו של ז’בוטינסקי בשם “הגליל העליון”:

"לשים קץ למה שמתהווה באיזור הצרפתי של הגליל העליון – אין זה בידינו. אבל, בידינו לשים קץ לתרדמתו של הקהל העברי, בארץ ובחוץ, בפני החזיון הלז. –

אין זאת אומרת, כי מסכימים אנחנו לנוסחאותיה של אסיפת־ההספד, שנקראה ביפו לזכר המנוח שר; הנוסחאות האלה – הן פרק לחוד; הן טובות או גם גרועות, וההבדל לא בעצם האמצעים שהוצעו שמה, כי אם במטרה. מהי המטרה: הגנה – או הפגנה?

אם מטרת הגיוס המוסרי שהוכרז ביפו הוא הגנה על עמדותינו לבל תיהרסנה, אז אין לאמצעים אלה כל ערך מעשי. – ענין אחר לגמרי, אם המטרה היא הפגנה: לצאת ולמות, אם צריך, ובזאת לאשר ולקבל את זכותנו, אז כמובן, הגיוס המוסרי הוא אמצעי מתאים. רק אחת צריך לדרוש מכל מתנדב: שידע את כוונתו. וטוב שידע גם זאת: ערכו הפוליטי, השפעתו המדינית של מות קדושים בימינו אלה נפל עתה הרבה מזה שהיה בימי המלחמה. אז היו מתחשבים בדם והכירו בו בכעין סגולה מזכה מקנה זכויות. אך מאז עברו כשנה ורבע, והעולם הורגל בדם הנוזל בלי שיטה…

– העמדה שצריכים אנו להגן עליה איננה מתוּלה ותל־חי. הוּא כל הגליל הצפוני. תביעתנו זו נקבעה מכבר, וידועה היא לכל העולם הפוליטי: ארץ־ישראל בשלימתה מדינה אחת וכולה תחת מחסה אנגליה – מחסה אנגלי על כל טפח וטפח של אדמת ארץ־ישראל. מחסה אנגליה לא מפני שנהפכנו פתאום לפאטריוטים אנגלים או אימפריאליסטים אנגלים, אלא מפני שמחסה אנגליה, למרות כל ההפתעות שראינו פה, עודנו בעינינו כסמל לגורלה ההיסטורי של הארץ, ולטובת הרעיון של מחסה אנגליה “מפגינים” עתה, שלא־מדעתם ובעל־כרחם, גם השודדים המזוינים שהרגו את שר ושרפו את חמרה – מחוץ לאיזור האנגלי"

(“הארץ”, א' אדר תר"ף).


על עמדה זו ענה הח' ברל כצנלסון בקונטרס כ"ז:

“הסופר בעל המאמרים הראשיים ב”הארץ" (ז’בוטינסקי) הוא אדם מדינאי. וכשהוא מדבר, לכאורה, אלינו בלשוננו, הרי זה רק דבר שבצורה, מין מאַניאֶרה של דיבור. בעצם הדבר מופנים פניו מבעד האשנב של “הארץ” – החוצה אל מול פני העומדים מעבר לחומה, אל שליטי עולם. ואליהם הוא מדבר נכבדות. וכאָדם, שהנהו בן־בית אצל כל מיני ענינים וחשבונות מדיניים, ראה הוא הפעם להזהיר אותנו ולהודיע לנו, כי “ערכו הפוליטי, השפעתו המדינית של מות קדושים בימינו אלה נפל עתה הרבה מזה שהיה במלחמה”. הוא היודע ועד, כי “אָז היו מתחשבים בדם – אך מאז עברו כשנה ורבע” – והקורס ירד פלאים.

בזה כנראה יש לבאר את החזיון, שנראה לכתחילה תמוה במקצת, כי כל “הענין” של הגליל העליון לא זכה לתפוס יותר משתי שורות וחצי ב“ידיעות2 האחרונות” של “הארץ”, בשם “נהרג יהודי”.

אולם הסופר עצמו אינו מסתפק כנראה בידיעה זו. והנהו מזדרז ומתעורר – אחרי שני חדשים וחצי של דומיה נמרצה – “לשים קץ לתרדמתו של הקהל”. בעלי־זכרון אמנם, זוכרים ודאי, כי עצם השאלה המדינית של הצפון כבר נפתרה על־ידי אותו סופר לפני זמן מה, פתרון קצר, פשוט, ברור, והעיקר – מדינאי ממש, במלה אחת לאַקונית: דישאַנל! כלומר, צרפת החזקה, הכבשנית, מסיגת־הגבול, – היא תושיענו. אולם אם ערכו של דם־אָדם יכול להשתנות כל כך במשך שנה ורבע, הייפלא הדבר, כי מסקנות מדיניות, חריפות ובטוחות, תרדנה מגדולתן, מבלי שבעליהן יכיר בזה, במשך מספר שבועות.

מה יש לעשות כיום בגליל העליון ולשם הגליל העליון – את זאת אין הסופר המדינאי טורח לגלות לנו.

– לא שאלה זו, שאלת האמצעים מעסיקה את הסופר. השאלה היא: “מהי המטרה: הגנה או הפגנה”? וכאן אנו שומעים מתוך הבנה מדינית עילאָה, כי “להגן על העמדות אי־אפשר” כי “אין בידינו כוח שיספיק לדחות ולהבריח את התוקפים”. האָמנם פיו של הסופר הוא המדבר אלינו? ככה, כמדומה, היו אומרים לנו לפנים, בימי ההגנה ברוסיה דודינו וזקנינו הטובים! ומניין, לכאורה, חכמת־זקנים זו לאדם שהירבה ללמד אותנו, עוד לפני שנה ורבע, על מוסר נשרים ועל גבורת תרמופילי, ועל אותו האנגלי אשר התעקש ולא רצה לוותר על פרוּטתו, ותבע ותבע כל ימי חייו עד שקיבל את שלו? או אפשר כי מי שמסוגל למדוד מות־קדושים באמת־מידה של חשבון מדיני, לא ידע מעולם דבר אחר, מאשר המלה הנערצה – הפגנה?

יש כנראה אנשים, אשר אינם יודעים תפארת אחרת מאשר נוצות־כובעים, דרבני־מגפים וזהב־אפולטים, גבורה אחרת מאשר התגוששות אתליטים בזירה, כבוד אחר מאשר כבוד מפקדים, ומדיניות אחרת מאשר היזכר ברפורטים של תקיפי עולם. מה יאמר ללבם של אלה דבר אסיפת יפו, אשר לא תואר לה ולא הדר, או קבוצת האנשים, חסרי כל כשרון־הפגנה, אשר חמדו להם לעמוד בתל־חי, במקום אשר שום סינמטוגרף, ושום ראפורט ואפילו שום כתב של “הארץ” לא יגיע. ואיזה זמן בחרו להפגנה דלה זו? כשלטובת הרעיון מפגינים באופן מצוין אחרים, “השודדים המזויינים שהרגו את שר ושרפו את חמרה”, ועושים בעדנו הפגנה (כשם שהם העושים תמיד בעדנו גם את ההיסטוריה).

– הסופר המדיני אינו אומר למתנדב, כי ילך. איננו אומר לו גם לבל ילך. אבל הוא יודע, כי “אחת צריך לדרוש מכל מתנדב: שידע את כוונתו”, כלומר להפגין!

האנשים העומדים כיום בכפר־גלעדי, תל־חי ומתולה, וגם אלה אשר עלו לשם אחרי אסיפת יפו, ואפילו אלה העומדים מוכנים לעלות כל שעה שהדבר יידרש מהם, רשאים לענות ולאמור:

דרכנו לפנינו. אנשים כנים אנחנו ולא מפגינים. לא התכוונו להפגין לא בלכתנו לגדוד, ולא בעבודתנו בכל התנאים ולא בשמירתנו בלילות. לא מפקדים שולחים אותנו, ואבידת־חבר אינה קלה בעינינו. לא חומר לחשבונות מדיניים הוא ואנחנו בשבילנו, כי אם עצמנו ובשרנו. אנו רוצים בחיים ויודעים את הצפוי לנו, בלכתנו, ביחוד אחרי המעל שאתם אנשי המעלה מעלתם בנו ובדבר; והולכים אנו מפני שאת שליחותנו אנו ממלאים, כי בכבוד הישוב ובנפשו הוא הדבר, כי לא שאלה של חלקת־אדמה וקצת רכוש יהודי יש כאן, כי אם שאלת ארץ־ישראל. כי העזיבה והנסיגה הן המופת החותך על רפיוננו ואפסותנו, וכי ההוכחה היחידה של זכותנו על ארצנו, על אחדות ראש־פינה ומתולה היא בעמידה קשת־עורף ונואשת, מבלי הבט אחורנית".

(קונטרס, כ“ג, ג' אדר תר”ף)


*

מגיני תל־חי עמדו אָז במערכה כפולה: בפני־שודדים ובידוים מזוינים מבחוץ, ובפני אדישות מנהיגי הישוב ועסקניו מבפנים. רק פועלים ומשוחררי הגדוד האמריקני נענו לקול הקריאה לעזרת הגליל. ועד־הצירים והעסקנים ובעלי־ההשפעה ובעלי־היכולת בישוב התנכרו למגינים הבודדים.

באי־כוח הפועלים והמתנדבים דרשו מהוועד הזמני (המוסד העליון של הישוב בזמן ההוא) להעלות שאלת תל־חי בישיבתו, שנועדה בד' אדר (תר"ף). בישיבה השתתפו מלבד חברי הוועד הזמני – גם שליחי מגיני תל־חי, אוסישקין, יו"ר ועד הצירים, וז. ז’בוטינסקי.

דברי המתווכחים הנתונים בזה לקוחים מתוך הפרטיכל הרשמי של ישיבת הוועד הזמני – פרטיכל יבש שניטל הרבה מטעם הדברים באמירתם, אבל הוא מוסר בנאמנות את תמצית הדברים.

מ. אוסישקין (פותח בתור ראש ועד־הצירים):

"אני חושב שהשאלה היא הכי נכבדה, ולא רק באסיפה זו, כי אם גם באסיפות שקדמו לה, וגם אלה שתהיינה אחר כך. – התחילה התעוררות גדולה. האחריות נופלת על אלה שעוררו את התנועה. אני לא התערבתי בדבר. עכשיו אנו צריכים להחליט מה לנו לעשות.

ראשית עלינו להבין שאין פה שאלה של רכוש. מה שנוציא על הגנת המקום הזה יהיה הרבה יותר משיש וממה שיגזלו משם. עיקר הפרובלימה היא: אם צריך לעמוד על המקומות האלה מבלי להתחשב עם משהו, ואפילו עם קרבנות של כספים ואנשים, ואת המקום שרכשנו אותו פעם – לא נעזוב, או שאנו נמצאים בין הפּטיש והסדן ומוכרחים לסגת לגבול האנגלי.

– צריך להתחשב בפסיכולוגיה הערבית. הבאים מן הצפון אומרים לי: אין אנו נלחמים נגד הערבים, כי אם מגינים על הישוב, והערבים יאמרו: היהודים באים במיספר גדול ובנשק כדי לעמוד לצד הצרפתים. למרות חפצנו אנו נכנסים למלחמה בין אירופים וערבים. יחסינו עם הערבים יהיו בגלל זה רעים מאד.

אבל מן הצד השני, חוץ מהשכל יש לנו רגש, והוא אומר: פּה מקומותינו, מתנפּלים עלינו, הערבים מכבדים רק כוח, וצריך להראות להם, כי אין להתגרות בנו.

אם נבוא לידי הסכמה שאין לעזוב את המקום – נחוץ לארגן התנדבות, לקבץ כספים וכדומה, ואם להיפך, אם נבוא לידי הסכמה שצריך לעזוב את הגליל העליון, אז אסור ואָסור למישהו לעשות על אחריותו הוא מה שירצה.

ד. בן־גוריון: על השאלה הזאת לא יחליט הוועד הזמני ולא גם ועד־הצירים. הישוב עצמו יחליט, אם צריכים אנו להגן על הגליל, אם לא. זה תלוי באנשים המרגישים בחובה ורוצים להגן.

אומרים, זוהי שאלה דיפלומאטית, שאלת יחסים עם ערבים. השאלה אינה דיפּלומאטית, וגם לא ערבית. זוהי רק שאלה ציונית בלבד. כי לא רק הישוב הקטן הנמצא שם עכשיו, אלא כל הגליל העליון עומד בסכנה שיאבד לעם היהודי.

לנו ברור שצריכים להגן על כל מקום, בו עובד פועל יהודי. בזמן האחרון שמענו הרבה, שעיקר ענין ההגנה היא לא הגנה אלא דימונסטראציה פוליטית, שאין לה להגנה ערך בפני עצמה, אלא משמשת ארגומנט במו“מ דיפּלומאטי. בעיני אין הישוב הארצישראלי נימוק למו”מ, אלא דבר שיש לו ערך בפני עצמו.

מה עלינו לעשות כשמתנפלים עלינו? אם נברח בפני שודדים – נצטרך לעזוב לא רק את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ־ישראל.

מאות אחדות של אנשים יכולים להגן על נקודותינו בגליל, כמובן, אם יקבלו את צרכי־האוכל וכו', ואם תינתן להם גם העזרה הפוליטית. ברור, כי בלי זה יהיה המצב קשה. אולם את כל זה נקבל על עצמנו. כל זמן שאנו יכולים להגן – חובתנו להגן ולא לעזוב את מקומותינו.

י. טבנקין (משליחי ההגנה בתל־חי): מר לבי ולב כל אלה הנמצאים בהגנה. איש לא הלך למתולה מבלי לזכור, כי יש יהודים הנמצאים בהגנה. איש לא הלך למתולה מבלי לזכור, כי יש יהודים גם בפתח־תקוה, ביפו ובירושלים שיבואו לעזרה. ואם אנשי תל־חי וכפר־גלעדי קיבלו את החלטתם בעצמם או ביחד עם שאר הפועלים בארץ – אין אתם צריכים לחשוב, כי אתם פטורים בזה מחובותיכם. היהיה לועד הזמני אומץ־הלב לאמור: עזבו את מקומותיכם? אני רוצה לדעת את דעתם של כל אלה באי־כוח המפלגות השונות בישוב, אנשי העתונות, יוצרי הגדוד. אנו רוצים לדבר אתכם ולשמוע את דעתכם, אף כי איננו אומרים מראש, כי ניכנע לכם. אנחנו חיים בארץ, שרק כוחנו העובדתי הוא המכריע בה, ולא דיקלראציות של פייצל או אמיר אחר. אם יוכלו להתנפל עלינו יתנפלו עד בלי די. זאת ידענו עד הצהרת באלפור, ולא שכחנו גם אחרי ההצהרה. אני מדבר אליכם ואל אוסישקין, שהוא אחד מאלה היכולים להבין את ערך ההגנה. בשבילנו הדבר ברור. אם נפול שם, בצפון – יגיע הד הדבר עד סוף המדבר. בשביל לעזוב את תל־חי וכפר־גלעדי צריך אומץ, כי זאת היא הנסיגה האחרונה.

לענין הגליל העליון יש הד גדול ויהיה הד עוד יותר גדול. איני רוצה להקל על הדבר. אין זו תביעה רק למאה איש. מחר זה יכול להיות גם ל־500 איש. את הכסף הדרוש צריך לתת לא רק ועד־הצירים, הישוב הארצישראלי עצמו יכול לעשות הרבה. במשך כמה שבועות היינו במצב כזה, שלא יכולנו לשלוח פודוקטים לאנשים. כסף לא היה ואמרו: חכו עד שתבוא הועדה לחקור את המצב. אולם השודדים לא יחכו עד שתבוא הוועדה.

עכשיו צריך ללכת למתולה ולקחת אותה חזרה (איכרי מתולה עזבוה לפני כך). נוכל להוציא זאת לפועל, אם נחליט שצריך לעשות זאת.

ד"ר ב. מוסינזון: אני רוצה לפנות אל אלה שהתאוננו על הישוב. אני מסכים: הישוב וּועד־הצירים התנהגו באדישות, אבל הפניתם אל הישוב לשאול את הסכמתו בזמן שהחלטתם להעמיד אותו במצב של סכנה? אני מאשים את עצמנו שאין לנו ישוב מסודר. אבל אם אתם רוצים שהישוב יעמוד לעזרתכם, עליכם לפנות אליו. ואתם עשיתם את הצעד הזה, ולא שאלתם אפילו את ועד־הצירים. אמרו, שמחר ילכו תלמידי הגימנסיה (לתל־חי). ומי אָשם בזה, אם לא אתם שפתחתם רשימת מתנדבים גם בשביל ילדים בני שש־עשרה?

אם אנו רוצים שכל הישוב ישתתף בהגנה צריך שהכל ייעשה על־ידי ב“כ הישוב. אם הישוב ידרוש ממני – אולי אלך גם אני. ולא שיפתחו “ראֶקרוטינג אופיס” ויפנו באופן רשמי ב”קונטרס“. אני מציע להחליט: א) אין אנו עוזבים את מקומותינו, ב) אין אנו נותנים אנשים למלחמה, ג) את הנהלת כל הענינים האלה מוסרים לוועד של ב”כ הישוב עם ב"כ ועד־הצירים לארץ־ישראל.

א. מ. ברוכוב: איני מבין את הפּקפּוקים של ועד־הצירים. כולנו מתקרבים למדרגה של ציוני באלפור. אנחנו חושבים שהכל ייעשה מחוץ לישוב. פה יש פחד מפני כוחות צעירים. את זה אני מוצא בכל מקום בספירות הגבוהות אצלנו, ואחרי כל זה בא שיינקין ושואל: מדוע “אתם”? אבל הלא באמת רק הם הולכים ומגינים. יעבור הפחד מפני הכוחות הצעירים ולא יהיו פקפוקים.

ש. יבנאלי: אם הוועד הזמני יקבל החלטה חיובית – בוודאי שהשגנו את מטרתנו. אבל אם תקובל החלטה שלילית, אז האנשים העומדים על המישמר לא ישובו מדרכם.

אני דורש מהזקנים, הדור שנושא את הציונות פה במשך שלושים שנה, מדוע הוא נותן את היתרון לצעירים? הלא גם הזקנים יכולים לעזור. כי יש חלוקת עבודה בענין זה. לא צריך לשלוח טלגרמה לחו"ל, כי במתולה נהרגו שני אנשים ועכשיו שם שקט; כי אם נחוץ להודיע, כי דרושה עזרה, ואז היו באים עם כספים, ולא היינו זקוקים לחסדי פראנק.3 אני מאמין לאוסישקין, שהוא רוצה להתיחס ברצינות, אבל לו היתה הרצינות היה מטלגרף אחרת, והיה דורש שיתנו להכניס איזו מאות חלוצים שהיו באים תיכף לבצר גם את עמדת העבודה וגם את ההגנה בגליל.

בהתנהגות ועד הצירים לא היתה הרצינות הדרושה. כי מה זה להגן בלי נשק? האם זה אפשר?

האנשים משם כותבים שהם החליטו להישאר, ולא צריך לטרוף אותם בעד החלטתם זו. הילדים בני י"ח, ואפילו צעירים מהם, חשובים בעינינו יותר מבעלי זקן, שאינם עושים כלום ורק טוענים: מדוע לא שאלו אותם? גוּרוֹ (הנציב העליון בסוריה) וסמואל (היה אז בארץ בשליחות פוליטית, לפני התמנותו לנציב) אינם האנשים שיכולים להשפיע עלינו, הם – לבקוביץ4וחבריו, שקמו ועלו אחרי מות שר, שעלו מבלי כל חשבונות. מפיהם אנו חיים, ולא מפי סמואל וגוּרוֹ.

ז. ז’בוטינסקי: חושב אני, שכל אלה הנמצאים באיזור הצרפתי צריכים לשוב לארץ־ישראל. אסביר לכם את טעמי. לרמות את עצמנו, כמו שעושים פה אחדים, אינני רוצה. פּה אמרו: נלך לעבוד שמה – ורק לשם עבודה ולא לשם הגנה. טבנקין הרס את התיאוריה הזאת. אני רוצה להרוס את האילוסיה השניה: שאפשר רק לעבוד ולא להילחם.

כשכתבתי את מאמרי על הגליל העליון, שמעתי שמיספר המגינים צריך להיות כ־200 איש. אני אמרתי אז, שבמאתים איש לא נוכל לעמוד. הסכנה היא לאו דווקא שייהרגו, כי אם יפשיטו אותם ולא ישאירו עליהם כלום. וזה יהיה מגוחך. עכשיו מדברים על 500. אבל גם בחמש מאות לא נוכל לעמוד.

עשיתי פה חשבון קטן בכמה צריכה לעלות לנו ההגנה. כי אנשים בלי נשק אי־אפשר להחזיק, ולקנות נשק יעלה בהרבה מאד. ומאין תקחו את כל הכסף הדרוש? ועכשיו הצד הפוליטי. אנחנו דורשים כל הזמן, כי ממשלת בריטניה תהיה על כל ארץ־ישראל, ואם אנחנו בעצמנו נרצה לעמוד ולהגן על המקומות האלה, לא יצא מזה כלום. אין אנו מאורגנים. אין לנו הסתדרות מסודרת. אף על פי שיש לנו ועד צירים, אבל גם הוא בלי שום פרוגרמה. מי יעזור לכל הענין הזה? אני מבקש אתכם כחברים לדעה, להגיד לצעירים המגינים את האמת המרה. מה לעשות? אני אגיד. יש אצלנו מוסד מדיני אחד, וזהו: הגדוד! הוא בטל, אבל צריך לבנות גדוד שני, שלישי וכו'. דרך אחרת אָין!

אתם צריכים לאמור לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פּה את הקיים.

מ. דיזנגוף: מה אומרים לנו משמאל? “אם אתם לא תסכימו אתנו – אנחנו בכל זאת נעשה את שלנו”. באיזה מצב אנו נמצאים? מה יצא מכל זה? מה חושבים האנשים האלה? בהתנהגות כזו יש סכנה גדולה מאד. יש לנו ועד זמני, יש לנו ועד־הצירים. אני הייתי הראשון שהתנגדתי לועד־הצירים, אבל אם הוא כבר ישנו – צריכה להיות משמעת. אתם רוצים להתנהג כאנונציו?5 אני מאשים את ועד־הצירים. הוא היה צריך להכריז: אסור מבלי דעתנו לעשות דבר מה! ואני מציע לבקש את ועד־הצירים שהוא ידאג להגנת הגליל, אבל בתנאי שלא להיכנס בסכסוכים עם הערבים.

י. אהרונוביץ: חפץ אני להביע את דעתי בתור חבר הוועד הזמני. אני מקבל חלק מהקומפּלימנטים שנאמרו מפי שיינקין ואחרים. מדברים על משמעת ציונית. גם אני אחד מאלה הדורשים משמעת, אבל לא משמעת שלא לעשות כלום. למשמעת כזו לא אסכים.

עצם השאלה היא? היכולת והצורך להגן על הגליל העליון. על היכולת דיברו פּה כמה נואמים ואני רוצה להוסיף רק קצת. – בשבילי שתי השאלות האלה קשורות לא רק בנוגע לגליל העליון, כי אם לכל העבודה הציונית. הנוכל אנחנו השנוררים וכו' לכבוש ארץ? מי שאינו עונה על שאלה זו בשלילה, אין בשבילו שאלה גם בנוגע לגליל העליון. זאת היא רק חוליה אחת. ז’בוטינסקי לימד אותנו פרק בפוליטיקה. על מזבח זה של פוליטיקה נופלים האנשים היותר טובים. לדאבוננו נפל גם אוסישקין לקרבן הפוליטיקה. הפוליטיקה היא הרבה פעמים נגדנו, יהיו זמנים שהממשלה תשתדל לסכסך בין העמים פה, וצריך, איפוא, להישען על עצמנו, ואם לא – נהיה תמיד מישחק בין צרפתים ואנגלים, מצרים וסורים.

מוסינזון שואל: למה לא קראנו לישוב? זה שנים שאנו קוראים לכם. כל השנים ראיתם לפניכם מפלצת צעירים הכובשים את המושבות, ורציתם שיצילו אתכם מן הפגע הזה. תחשבו כציונים ותבינו מה עלינו לעשות בגליל!

אליעזר שוחט: אני רוצה רק לבקש שאסיפה זו לא תקבל החלטה של איסור ההגנה. יש שם קבוצות שעובדות כמה שנים, ואתם תבואו ותאמרו: אסור להגן! הלא זה יהיה מגוחך… הם החליטו להגן ולא לעזוב את המקומות. הם לא הציגו את השאלה הזאת פּה.

מלים אחדות לז’בוטינסקי. איני יודע, אם בכלל צריך לענות. תשובתנו היתה שם, בגליל. האדון ז’בוטינסקי עושה חשבון. חבל מאד שהאדון ז’בוטינסקי היה שנתיים בצבא. לו היה הזמן הזה בקבוצתי היה עושה חשבון אחר. לא צרפתים ולא אנגלים יעזרו לנו, כי אם אנו בעצמנו. מקום שכבשוהו – לא נעזבהו. ומי שיעזוב – בוגד. יעשה כל אחד מה שהוא יכול.

ב. כצנלסון: אפשר שז’בוטינסקי צודק, כלומר: לא נוכל לנצח. אבל אני שואל: מדוע ז’בוטינסקי לא הלך לשם ולא אמר לטרומפלדור ולחבריו שיעזבו את המקום? אוסישקין העובד אתנו זמן קצר, הבין את המצב הרבה יותר נכון מזקני העסקנים של הישוב. בכל אסטראטגיה קל להתנבא למפּלה וקשה להבטיח נצחון. הנאומים האלה מזכירים כל כך את הטענות נגד ההתנדבות. לגדוד היתה מפּלה בפנים, ואם תהיה מפּלה להגנה – אף היא תהיה מבפנים. אנו עומדים פה בוויכוח ישן, וּויכוח שהטענות ההגיוניות אינן מכריעות בו. יש “מעשיוּת” שעושה את החשבון למפרע – לעזוב, ויש מעשיוּת אחרת, המתעקשת שלא לעזוב עד הרגע האחרון, ואז יש שהדבר הבלתי־אפשרי נעשה לאפשרי. גם בימי הגירוש של ג’מאַל פשה, היה מי שאמר, כי לא צריך לעזוב את המקום. אבל מספּרם היה רק מאתים איש. מובן שגם הם היו מוכרחים לעזוב. איני יודע בבירור, אם לא היו נוספים על־ידי ההישארות הזאת עוד קרבנות, אבל היינו אז מניחים מקום לשיטה אחרת: לא־עזיבה!

ש. הפטר: אני בא מגליל העליון, שלחו אותי לא לאלה שביקשו פה חטאים, כי אם לחברינו. היושבים שם אינם מאמינים, כי עזרתם תבוא מצד אחר. הם מתיראים מעזרה. אם היו כאלה שעזבו את המקום – מיאוש הלכו, ולא מפני שהם חושבים, כי אי־אפשר להגן.

דיברו פה על הקושי להעביר אוכל. אם נחכה עוד יהיה עוד יותר קשה. לפני שלושה שבועות היה קל, ויכולנו להעביר מה שחפצנו. אבל לא היה לנו להוצאות הדרך. אנו משלמים בעד הכל פּי עשרה, כי אנו מאחרים.

מ. אוסישקין: ז’בוטינסקי האשים אותי, כי אני בלי פרוגראמה. מובן, לו יש פרוגראמה: גדוד, גדוד, גדוד! לי יש פרוגראמה, יש לי דעה קבועה, אבל אני רציתי לשמוע בראשונה את דעתכם.

ז’בוטינסקי מצא פה מקום להטיף ללא משמעת ל“בטלנים” של ההסתדרות הציונית, אולי יבוא יום שהם ישמעו לז’בוטינסקי. כבר הורגלנו לנאומים היפים שלו.

הדבר ברור לי יותר מדי. פּה נפתח דף חדש בתולדות הציונות, זאת לא הגנה שהיתה בזמן “השומר” בגליל וביהודה, פה פּנים אחרים לגמרי.

רגש של אחריות לא ראיתי פּה! אני אקח עלי את האחריות. טרם שמעתי את דעתכם החלטתי, שלא לעזוב את הנקודות האלה. אינני יודע איך לעשות זאת. בחרו בשנים־שלושה, וגם אני אבחר בשנים־שלושה, והוועדה הזאת תדון איך לארגן את ההגנה ואיך להציל את אדמת ישראל".

*

העמדה החיובית שנקט ראש ועד־הצירים וההחלטה שנתקבלה בוועד הזמני לעזור למגיני הגליל – לא נתנו כל פרי. מחוץ לפועלים לא הוגשה כמעט כל עזרה. קבוצות פועלים וחיילים משוחררים הוסיפו לעלות לתל־חי. בח' אדר הגיע הד"ר גרי, מהלגיונרים האמריקנים, עם קבוצה של תשעה חברים לכפר־גלעדי. מיד ניגש כל אחד לעבודתו: סידור ההגנה והעבודה, חלוקת המשלוח.


*

מגיני תל־חי שנפלו ביום י"א אדר – החברות שרה צ’יז’יק ודבורה דראכלר, והחברים מונטר, שרף, טוקר וטרומפלדור – כחבריהם בהגנה שנשארו בחיים, היו כולם אנשי עבודה, חברי־קבוצות, נאמני סוציאליזם, אשר מזגו את ציונוּתם החלוצית, את מסירותם לגאולת העם והארץ, את עיקרי האמונה במישטר העבודה, במהפכה סוציאלית, בשוויון אנושי, בשלום־עמים.

המדינאי הגדול אשר לפני המעשה ענה על שאלת הגליל העליון בתשובה לקונית: “דישאנל!”, ובשעת המעשה הורה ש“אם אנחנו בעצמנו נרצה לעמוד ולהגן על המקומות האלה לא יצא מזה כלום” – התחכם לאחר המעשה לגנוב את השם הנערץ של ראש מגיני תל־חי ולשימו סמל לברית מפירי שביתה ומחללי התנועה, אשר יוסף טרומפלדור וחבריו מסרו עליה את נפשם. ולאחר שנשאל בפומבי למה הוא מנבל זכר גבורי תל־חי, מצא אביר הריוויזיוניזם עוז בלבו לענות בהשלכת שיקוצים על חבריו של טרומפלדור שנשארו בחיים.

“בי”א אדר תר“פ נפל טרומפלדור בתל־חי. חמשה ימים לפני זה נסתיימה בתל־אביב אותה הישיבה המלאה של הועד הזמני שקיבלה החלטה לשלוח עזרה לתל־חי. היה להם, איפוא, זמן של חמישה ימים להוציא לפועל את ההחלטה האצילית, לכל הפחות – להתחיל בהוצאתה לפועל; לכל הפחות לשלוח את גדוד העזרה מתל־אביב לחיפה אפילו אילו לא זכה להגיע לתל־חי לפני שהתרחש האסון. הדבר הזה לא קרה, כידוע לכולם. מ”המתנדבים“, המרובים מאד, שנרשמו עוד זמן רב לפני ישיבת הוועד הזמני ללכת לגליל העליון לשם הגנה על תל־חי וכפר־גלעדי – לא ניתנה במשך הימים ההם לאף אחד מהם הפקודה או האפשרות לזוז ממקומו”.

כך כתב אחת־עשרה שנה לאחר מאורע תל־חי “הסופר הישר” ז. ז’בוטינסקי (בין הששי ואחד עשר, “העם”, 8.6.31). המנהיג הרוויזיוניסטי אינו יודע, כנראה, שלהפר אמת קשה הרבה יותר מלהפר שביתה.

טרומפלדור וחבריו מוטלים בקבר ואין ביכלתם להתקומם נגד מנבלי שמם וזכרם, אולם דבר מיפעל־הגבורה של הפועל העברי בימי תל־חי חרות לנצח על דפי עתונות הפועלים מהימים ההם. נשתמרו גם כתביהם וזכרונותיהם של החללים הקדושים, שנתפרסמו עוד בטרם העז ז’בוטינסקי להעליל על תנועת־הפועלים עלילות־מעל־ובגד, והדברים האלה מעידים על כחשו של המנהיג הרוויזיוניסטי.

מה מסופר בעתון המגינים מהימים ההם?

בכ' כסלו תר“פ נפל הח' שאפושניק. אנשי תל־חי וכפר־גלעדי ביקשו אז מקבוצות אילת־השחר ומחניים לשלוח להם 5–6 אנשים לעזרה. הם שלחו מיד 4 חברים, ובכ”ה כסלו הגיעו גם 5 חברים רוכבים מן הדרום. בראשית טבת נתחדשו ההתנפלויות – ובמכתב שנתפרסם ב“קונטרס” מי"ח טבת אותה שנה כתוב:

“עזרה הגיעה אלינו בכמויות שונות ארבע פעמים. עתה אנו יושבים במקומנו”.

באותו “קונטרס” מתפרסמת קריאת הח' אהרון שר לעזרת הגליל העליון, והוא עצמו עם עוד 12 חברים מכנרת, דגניה, בית־גן ומרחביה עלו לתל־חי. באמצע טבת נעזבה מתולה על־ידי איכריה. החיבור עם כפר־גלעדי ותל־חי נעשה קשה– ואף אל פי כך נמצאו חברים שהיו עוברים בין הגליל העליון והתחתון, ושימשו מקשרים ביניהם. בסוף טבת עלה הח' טרומפלדור עם קבוצה של 10 חברים מן הדרום. בי“ז שבט נפל הח' שר. המצב החמיר. קבוצות עזרה לא פסקו מבוא. נדרשו אמצעים חמריים לכלכל את הבאים. הפועלים הכריזו על מס־הערכה, והכניסו אותו לפני שהוחלט דבר בוועד. אבל זה לא הספיק, והם דרשו עזרה מוועד־הצירים ומהוועד הזמני. חלק מהוועד הזמני הושפע מהתנגדותו של ז’בוטינסקי, והתביעה הנמרצת של הפועלים נתקלה בפקפוקים. הוועד הזמני שלח ועדה של ששה לבחון את המצב – את ד”ר אידר, ליב יפה, מ. סמילנסקי, ש. הפטר, י. ברץ, וא. גולומב, – אבל הפועלים לא חיכו לוועדה, בג' אדר, ערב ישיבת הוועד הזמני הגיעו לגליל העליון שתי קבוצות מכנרת ומהחיילים המשוחררים. באותו זמן כותב י. ב. מ. מהגליל על 88 איש מיהודה ועל עוד 50 פועלים מהגליל שנרשמו לעלות לעזרה. יום לפני מות טרומפלדור כותבים החברים ש. מאירוב ושנאורסון, כי הגיעה קבוצה של 30 חברים מן הדרום לתל־חי וכפר־גלעדי. הד"ר נ. גרי מהלגיונרים האמריקנים כותב מהגליל: “ביום השבת ח' באדר הגענו קבוצה של 9 אנשים לכפר־גלעדי. ביום הראשון ניגש כל אחד לעבודתו, סידור העבודה וההגנה, חלוקת המשלוח, ואני ניגשתי לסידור בית־החולים במתולה”.

(קונטרס כ“ט, כ”ב אדר, תר"פ).


חוץ מהקבוצות שהגיעו לנקודות הנצורות – נמצאו בדרך עוד כמה קבוצות. הוועדה הנזכרת, שז’בוטינסקי במאמרו הנ"ל החליף אותה בשני “חוקרים מרגלים”, פגשה באילת־השחר את הקבוצה האחרונה שחשה לעזרה ולא זכתה לעלות, כי הידיעה על מות טרומפלדור כבר הגיעה לאילת באותו יום.

שרה צ’יז’יק, שנפלה יחד עם טרומפלדור, באה לכפר־גלעדי “בין הששי לאחד עשר”, אשר, לפי עדותו של ז’בוטינסקי, “לא ניתנה במשך אותם הימים לאף אחד הפקודה או האפשרות לזוז ממקומו”. במכתב של שרה צ’יז’יק מכפר־גלעדי שנכתב ביום מותה, בי"א אדר (המכתב נתפרסם בכרך ב' של הירחון “האדמה”, עמוד 112, חדשיים אחרי המאורעות) הא כותבת:

“כפר גלעדי, י”א אדר תר"פ:

"לאחותי ולאחי היקרים שלום!

“הנני נמצאת כבר בכפר־גלעדי. זה רק אתמול באנו. ביום הששי (ח' אדר) יצאנו מאילת 35 איש עם צרכי אוכל והחפצים של העולים. יצאנו בחצי שתים בלילה, אחדים עם נשק והנותרים כך. הלכנו כל הלילה. הדרך היתה מענינת מאד, אבל קשה, על הרים וסלעים טיפסנו בלי־הרף. אני וסוניה6 הלכנו יחד עם כולם רגלי, וגם מהראשונים, ובסוף באנו עייפים מאוד לכפר־גלעדי באחת בצהרים. – החברים שמחים ושרים…”

– למי, איפוא, יאמין העם העברי: לוולאדימיר ז’בוטינסקי או לשרה צ’יז’יק?


*

כחודש אחרי ימי תל־חי באו מאורעות ירושלים – פרצו הפרעות הראשונות תחת שלטון ממשלת המאנדאט – לא בגליל הרחוק שתחת “חסות” דישאנל – אלא בבירת הבית הלאומי. ושוב נתגלה ההבדל בין אנשי־ההגנה ובין איש־ההפגנה.

דברי־האזהרה שנשמעו מפי טבנקין לפני כשנה (קונטרס ט', כ“ז תמוז תרע”ט) על “התקווה לגואל מן החוץ שמחלישה ומבטלת את כוחותינו, המעטים ודלים גם מבלעדי זה”, המחאה נגד הבטחון שאנו בוטחים בצבא הכובש את הארץ, הדרישה לפעולה עצמית להגנת חיינו וכבודנו – לא מצאו אוזן קשבת לא אצל העסקנים המושבעים של הישוב בימים ההם ולא אצל המדינאים מרחיקי־הראות שראו חזות־הכל בגדודים שתחת פקודת הממשלה המאנדאטורית. אולם בלב ציבור־הפועלים שנשא את הגנת הישוב זה עשר שנים, מיסוד “השומר” בשנת תרס“ח ואילך, מצאו הדברים הד. וכשרק נראו בירושלים סימני תסיסה והסתה, התארגנה במקום הגנה עצמית מורכבת מפועלים, לגיונרים אמריקנים משוחררים ונוער מקומי. הדבר הזה קרה עוד לפני ש”מוסד יהודי חשוב הטיל את הדבר על שני אנשים, שאחד מהם היה ז’בוטינסקי" – כפי שהאחרון מספר במאמר “מגינים ומגינים” (מאָמענט, 23.12.32). לאחר שז’בוטינסקי נתמנה ע"י “המוסד החשוב” לאחד המנהלים של ההגנה סידר מיד – הפגנה… אסף עשרות חברי “מכבי” וערך תמרונים פומביים בבית־העם ובבית־הספר לֶמֶל.

חברי ההגנה דרשו הצגת מישמרות בעיר העתיקה, שלה נשקפה הסכנה הגדולה ביותר במקרה של מהומות. ז’בוטינסקי התנגד לכך – כי בעיר העתיקה יש די צבא אנגלי. ואין לחשוש שם לפרעות.

ביום א' ביום הראשון של חול־המועד פסח פרצו פרעות בעיר העתיקה… חומת העיר ושעריה היו באמת מוקפים צבא אנגלי – אבל צבא זה שמר על כך שיהודים לא ייכנסו לעיר העתיקה…

ז’בוטינסקי ניהל מו"מ עם המושל סטורס על הגנת היהודים – וחברי ההגנה (וחברותיה) התגנבו בלי ידיעת ז’בוטינסקי לעיר העתיקה והגנו על המקום עד כמה שידם הגיעה.

ביום ב' נתחדשו הפרעות. ז’בוטינסקי המשיך את המו"מ עם סטורס וארגן שוב הפגנה בעיר החדשה. אותו דבר חזר ביום השלישי. ביום ד' נאסר ז’בוטינסקי על נשאו נשק בגלוי. באותו יום נאסרו במקום אחר 19 חברי משמרת ההגנה. בשעת החקירה לקח על עצמו ז’בוטינסקי את כל האחריות לסידור ההגנה. המשפט הצבאי דן אותו – על שנמצא בידו נשק־אש וכדורים שהם קנין הממשלה ועל הסיתו נתינים עותמנים למלחמת־אזרחים – לחמש־עשרה שנה עבודת פרך, ואת 19 חברי המשמרת על שנמצא אצלם נשק־אש וחמרי יריה ועל השתתפם בקונספירציה פלילית – לשלוש שנים עבודת־פרך.

"במקום פרעות־הרחוב ודקירות סכינים של אספסוף־בליעל, פרוע, משוסה בא הפוגרום המדיני הערוך כהלכה, לעין השמש, על־ידי לבושי מכלול, עושי דבר השלטון.

הישוב העברי, פצוע בלבבו, העיז לדרוש משפט.

ובמקום המשפט באה הנקמה, נקמת־אויב, המתקלס בנו.

אלה אשר מקומם על ספסל הנאשמים, אלה אשר גיאלו את שלטונם בדם, אלה אשר אותם דרשנו למשפט – הם הממנים עלינו דיינים ושופטים.

והדיינים מילאו את שליחותם: נקמה אחת אפים: בז’בוטינסקי, בהגנה, בישוב העברי כולו, המעיז לעמוד קוממיות בפני מרצחיו ומעניו".

דברים אלה שנכתבו ב“קונטרס” מיד לאחר עיווּת־הדין (“במקום המשפט – שם הרשע”, קונטרס ל“ה, ה' אייר תר”פ) הביעו את מחאת הישוב כולו. ביום שלישי, למחרת “המשפט”, נדַמו חיי היהודים בירושלים, בעיר ובכל השכונות, לאות אבל ומחאה לאומית. כל החנויות והמחסנים סגורים, כל המוסדות, כל בתי־העבודה, כל בתי־הספר והישיבות, כולם, בלי יוצא מן הכלל סגורים. גם עגלון יהודי לא נראה ברחוב.

המחאות נתרכזו בעיקר סביב שמו של ז’בוטינסקי, כאיש הכי מפורסם ובולט בהגנה. בימים ההם סודרו הבחירות הראשונות לאסיפת־הנבחרים, והוועד הפועל של “אחדות העבודה” הוציא כרוז לכל הישוב, להציג בתור מחאה את ז’בוטינסקי בראש כל הרשימות, כי “חטאו של ז’בוטינסקי הוא חטא כולנו”.

בבחירות האחרונות לאסיפת הנבחרים (ט“ז טבת תרצ”א) השתמשו הרוויזיוניסטים בכרוז זה של “אחדות־העבודה” לשם תעמולה בבחירות. למרות כל שקרה אחרי מאורעות ירושלים – אין אנשי הכרוז מתחרטים על עמדתם בימים ההם, ובטוחני שאילו נישנו מאורעות כאלה היו חוזרים על מחאתם זו נגד “משפטי” הממשלה האנגלית. ואם בני מפלגתו של ז’בוטינסקי ישתמשו בזאת למטרות מפלגתיות – ינעם להם הדבר.


*

ז’בוטינסקי נידון אז לחמש־עשרה שנה על לא עוול בכפו, – מלבד נשיאת נשק לא היה בו כל חטא. אם הגנת ירושלים היתה מעשה־פשע – היה ז’בוטינסקי חף־מפשע. ז’בוטינסקי לא היה כלל בעיר העתיקה שבה נתחוללו הפרעות. בכל ימי המהומות נמצא ז’בוטינסקי בעיר החדשה, כמובן לא מתוך פחד אישי. ז’בוטינסקי התנגד באופן פרינציפיוני להגנה עצמית בארץ־ישראל. לפי דעתו היה רק גדוד יהודי כחלק של הצבא הבריטי ותחת מיפקדה אנגלית – יכול וצריך להגן על הישוב.

אחרי מאורעות יפו (מאי 1921) נידונה שאלה זו בישיבת הוועד־הפועל הציוני בפראג (יולי 1921). ז’בוטינסקי, שהיה אז חבר ההנהלה הציונית, הציג שאלה זו – הגנה עצמית או גדוד – בפומביות, בעתונות. והוועד־הפועל הציוני דן בשאלה זו שלושה ימים רצופים. ז’בוטינסקי עמד אז בכל תוקף על הדעה שהאמצעי היחיד להגן על הישוב, יתר על כן – האמצעי היחיד להגשים את הציונות – זהו גדוד יהודי.

"יש לנו כסף, יש לנו אנשים – כך ניסח ז'. את דעתו בישיבה זו – אולם אנו עומדים בפני קיר ברזל: היחס האנטישמי של הפקידים האנגלים. המפתח הוא במצב הצבאי. סמואל רוצה בוודאי להגן על היהודים בפני פרעות – אבל הוא תלוי בגנרל שלו. הגנרל מצדו מכיר היטב את הפסיכולוגיה של חייליו, ואין לו כל חשק להגן על היהודים. המוצא היחיד הוא בזה, שההגנה לא תהיה תלויה בחייל האנגלי. יש צורך בחיילים יהודים.

היהודי להוט תמיד אחרי סורוגאט, ולכן הוא חושב על הגנה עצמית, על זיון הישוב היהודי. אני מזהיר אתכם, לבל תעשו זאת. אל תתנו נשק בידי צעירים יהודים חסרי משמעת צבאית. נשק יש לתת רק לאנשי־מַדים העומדים תחת פקודה צבאית. הגנה עצמית יהודית של 10.000 איש תרגיז את הערבים יותר מ־2000 חיילים יהודים. הדרך היחיד – חידוש הגדוד. בלי גדוד אי אפשר לעשות התישבות בארץ־ישראל.

איני שייך לאותם הראדיקאלים הדורשים כוח יהודי תחת פקודת הוועד הלאומי. אלפים אחדים של אנשי־צבא יהודים הם כוח – כשהם עומדים תחת מיפקדה אנגלית בצבא הבריטי. כשאינם שייכים לצבא הבריטי, ואין הממשלה האנגלית עומדת מאחריהם – אין לי אמונה בהם" –

כך דיבר אז ז’בוטינסקי.


*

חשיבותה החיונית של שאלת ההגנה היתה ברורה לתנועת הפועלים עוד מלפני עשרים וחמש שנה – כשבראשית התנועה הקים הפועל היהודי את “השומר”. גדוד המתנדבים בארץ ובאמריקה היה המשך רעיון “השומר” – ולא במקרה היה הגדוד הזה כמעט כולו – פועלים.

“אחדות העבודה” חייבה את קיום הגדודים גם לאחר המלחמה. בוועידת היסוד של “אחדות־העבודה” (כ“ו–ל' אדר א' תרע”ט) נתקבלה החלטה האומרת:

“הוועידה מכירה שיש צורך לאומי בקיום הגדודים העברים בארץ”, והוועידה השניה בכנרת (כ“ו–כ”ט סיון תר"פ) החליטה: “הוועידה רואה צורך לאומי ממדרגה ראשונה ביצירת גדודי־הגנה עבריים ודורשת מבאי־כוח “אחדות־העבודה” בלונדון לעבוד במרץ לשם גיוס חדש”. ולא רק “אחדות־העבודה” נקטה עמדה זו. בשנת תר“פ נמצאת בארץ משלחת של ברית “פועלי ציון”, שבה השתתפו נ. סירקין וח. פינמן מאמריקה, ניר (ראפאלקיס) מפולין, ריבוצקי ואפרתי מרוסיה, נ. פינצ’וק מליטא. בדו”ח של המשלחת, שהכיל תכנית פעולה מקפת בכל השאלות ההתישבותיות והפוליטיות, ניתן פרק שלם על תולדות הגדודים, והוצגה הדרישה ל“גיוס חדש למלואי הגדודים היהודים” (האדמה, חוברת ט', עמוד 304, וביודית: די ארץ־ישראל ארבייט – דין־וחשבון פון דער א“י ארבייטער קאָמיסיע פונ’ם אלוועלטליכען יודישען סאצ. ארבייטער פראבאנד פועלי ציון”, יפו, תרע"ט, עמוד 178). כל חברי המשלחת, “ימין” ו“שמאל” חתמו על דרישה זו. הדבר הזה אמנם היה לפני הפילוג של ברית “פועלי ציון”, אולם קווי הפילוג כבר נסתמנו במשלחת, ו“השמאל” הכניס בדו“ח את “דעתו המיוחדת” בדבר נושא המילווה הלאומי, שהוצע ע”י המשלחת. אפרתי, ניר וריבוצקי שללו את הקונגרס הציוני כנושא המילווה. בכל שאר הדרישות והתכניות היתה הסכמה כללית במשלחת – וגם בשאלת ההגנה והגדודים.

אולם יחד עם חיוב הגדודים עמדה “אחדות־העבודה” וכך גם משלחת “פועלי ציון” על הצורך לארגן קודם כל את ההגנה העצמית.

בין החלטות ועידת “אחדות־העבודה” בכנרת על יצירת גדודי־הגנה עבריים, היתה גם ההחלטה: “אחדות־העבודה” מקבלת בהכרת חשיבות ואחריות את האינציאטיבה המוטלת עליה מאת הסתדרות “השומר” לדאוג לסידור עניני ההגנה, לארגון השתתפותם של העובדים במפעל ההגנה ולהבטחת תכנה הלאומי והסוציאלי של הגנה עממית בארץ ע"י סידור חבר עובדים מסורים, העומדים על המישמר בכל עניני ההגנה, ביצירת הגדודים ובהשתתפות במישטרה.

הוועידה מוסרת יפוי־כוח לועד שנבחר ע“י “השומר” לגשת בקשר עם הוועד־הפועל של “אחדות־העבודה” לארגון הסתדרות הגנה”.

גם בשעת קיום הגדודים היתה דעת “אחדות־העבודה” שאין לסמוך על הגדודים בלבד בהגנת הישוב, כי הגדודים עומדים ברשות המיפקדה האנגלית, ואין לנו כל בטחון שהגדודים יישלחו למקומות שהישוב מעונין בהם. והנסיון המר של פסח 1920 אימֵת את עמדת “אחדות־העבודה”. כשפרצו הפרעות הראשונות בירושלים היה קיים עדיין הגדוד היהודי – אבל הוא היה חסר־אונים ולא יכול היה לבוא לעזרה, כי המיפקדה האנגלית לא רצתה בכך.

ובאותה הישיבה בפראג, לאחר פרעות מאי 1921, שבה התנגד ז’בוטינסקי להגנה עצמית והציג את הגדוד כאמצעי היחיד לשמירת בטחון הישוב ולהגשמת הציונות, הביע כותב השורות הללו את עמדת ציבור הפועלים בניגוד גמור לדעת ז’בוטינסקי: “אנו מחייבים גדוד יהודי, ואנו תומכים בהנהלה הציונית ביחסה החיובי כלפי הגדוד, אולם אין אנו יודעים אם יהיה לנו גדוד. אני כשלעצמי סקפטי. איני מפקפק בזכותנו המוסרית ליצור גדוד עברי בארץ־ישראל. זכותנו בארץ־ישראל היא זכות־עם ולא זכות־מיעוט. ועלינו להגן בכוח עצמנו על זכותנו. השאלה היא רק כיצד לעשות זאת. בנקודה זו איני תמים דעים עם ז’בוטינסקי. ז’בוטינסקי סבור שרק גדוד יכול להגן עלינו. אולם אין אני בטוח בהגנת הגדוד – גם אם יהיה מורכב מיהודים, כל זמן שאינו עומד תחת רשות יהודית, אלא הוא נתון לפקודת גנרל אנגלי. ז’בוטינסקי ביסס את צורך הגדוד בפסיכולוגיה של גנרל אנגלי. הפסיכולוגיה של גנרל אנגלי – לדעתי – תמנע אותו מהשתמש בגדוד יהודי בסביבה יהודית. רק ההגנה העצמית היהודית יכולה להגן על מושבותינו”.

זו היתה לא רק דעתו של כותב השורות הללו – אלא דעת שולחיו, דעתה של תנועת הפועלים, אשר בניגוד להסתמכותו של ז’בוטינסקי על אנגליה, האמינה כי הצו הראשון של הציונות אומר: אם אין אני לי, מי לי.


*

באחד ממאמריו האחרונים הנקרא בשם “מגינים ומגינים” מודה ז’בוטינסקי שהפועלים היו בכל השנים שעברו מגיני הישוב. אבל הוא שואל: “כיצד? למה? האם האחרים הם פחדנים כל כך?” (“חזית העם” 6.1.33). והוא עונה על השאלה: הפועלים לקחו להם ב“מונופולין” גם דבר זה – ויש צורך “לשבור” את “המונופולין המעמדי”.

ונכון הדבר שפועלי ארץ־ישראל לקחו לעצמם כמה וכמה מונופולין: ייבוש ביצות, עבודות פרך, רעב, חוסר־עבודה וכדומה – ולא ראינו כלל שבעלי־הבתים, אשר ז’בוטינסקי רב את ריבם המעמדי, יקראו תגר על מונופולין אלה. יתר על כן – גם בארזים נפלה שלהבת. הגדוד “האמיתי”, שהביא ז’בוטינסקי בכבודו ובעצמו מאנגליה – היה “מונופולין” של “השניידערס” (פועלי חייטים) – ומתעוררת שאלה: היכן היו הסוחרים ובעלי בתי החרושת מווייטשפּל? מדוע לא נתן “יוצר הגדודים”, כפי שז’בוטינסקי קורא לעצמו בעניווּתו הרבה, למעמד הבינוני ולבעלי־הרכוש דריסת־רגל בלגיון הכשר שלו? “כיצד? למה? האם האחרים הם פחדנים כל כך?”

נראה הדבר שבעלי־הבתים, גם בארץ־ישראל וגם באנגליה, אינם בעלנים גדולים ללכת לא לגדוד ולא למקומות מסוכנים אחרים. ספורו של ז’בוטינסקי במאמר הנ“ל, כי בשנת 1929, לא נתנו “לחבריו שהתארגנו מאליהם ודרשו מקומות מתאימים” להשתתף בדבר – אינו אלא עלילת־זדון. “חזית העם” שתרגמה מה”מאָמענט" את מאמרו של ז’בוטינסקי לא העיזה לתרגם את העלילה הזאת, כי בארץ־ישראל יודע כל אחד את כזבה… וטוב עשה ז’בוטינסקי שהרחיק את עדותו. – – בעתוני הגולה אפשר לספר הכל…

כשפועלי ארץ־ישראל החלו לפני עשרים וחמש שנה לארגן את הגנת הישוב ויצרו את “השומר” – היה “השלטון”, ומלוא “השלטון”, בידי בעלי־הבתים. הפועל היה “זר” ומשולל כל זכות; לא יכול היה לא לבחור ולא להיבחר. מיספרו היה קטן – העבודה ברובה המכריע נעשתה לא על־ידי יהודים. האידיאל החברתי של ז’בוטינסקי היה במלוא זהרו: בעלי־הבתים היו השליטים הגמורים והיחידים בכל עניני הישוב. גם הסתדרות הפועלים הכללית לא היתה קיימת, ואף ה“תקציבים” טרם באו לעולם – כלומר תקציבים להתישבות עובדת (התקציבים לבעלי־הרכוש ניתנו אז בשפע ובמזומן על־ידי “הנדיב הידוע” – ובעל ה“באסטה”7 כמובן לא מחה8 אף פעם).

איך פתרו השליטים הבעל־ביתיים את שאלת הגנת הישוב?

שכרו גנבים ושודדים משבטי הבידווים ושמו אותם לשומרי הישוב ומגיניו, וז’בוטינסקי לא שאל אז “כיצד, מדוע, האם הבעלי־הבתים הם פחדנים כל כך?”.

הפועלים הכריזו מלחמה על מישטר ההגנה המחפיר שנוצר על־ידי בעלי־הבתים – ויחד עם דגל העבודה הרימו את דגל השמירה וההגנה. הם גם שילמו מחיר יקר בעד נאמנותם זו לכבוד הישוב ושלומו: ישראל קורנגולד, ברלי שוויגר, א. י. ברל, יחזקאל ניסנוב, דוד סחרוב, מאיר חזנוביץ, לויתן, ש. פרידמן, י. פלדמן, אליעזר פינקלשטיין, זוהר, מ. פורטוגלי, צבי בקר, מ. סגלוביץ', י. שולמין, שרה צ’יז’יק, יוסף טרומפלדור ועוד ועוד – כל אלה הם קרבנות “המונופולין המעמדי” שהפועלים לקחו לעצמם בהגנת הישוב.

במאמר “מגינים ומגינים”, המשמש המשך למאמר הפוגרומי “חלוצים וחלוצים”, שבו מנסה ז’בוטינסקי להפחיד את “המעמד הבינוני” בחלוצים העלולים להצטרף בעתיד לפורעים הערבים – מוצגת השאלה: “האין זה מצב מסוכן – האין זה ענין שנחוץ להרהר עליו הרבה והרבה?” מבלי יכולת לפסול את הגנת הפועלים בעבר – גם “סופר ישר” כז’בוטינסקי לא יעיז להעליל על שומרים שנהרגו – מנסה ז’בוטינסקי להעביר קו בין העבר ובין ההוֹוה. אלה שנפלו חלל – הם כשרים, וברור שאין בהם כל סכנה לישוב – אולם אלה החיים עדיין – הללו הם אנשי “מלחמת מעמדות” – ומי יודע לאיזה צד יצטרפו בהתחולל רעם הפרעות…

“לחינם נזכור כאן שמות, כשמותיהם של טרומפלדור ושרה צ’יז’יק – אומר ז’בוטינסקי – באותם הימים יכול היה צעיר ציוני להיות “סוציאליסט” נלהב, מבלי לצדד באופן נלהב ב”מלחמת מעמדות“. בכלל אין לנו שום טענות לאידיאל הסוציאליסטי – אבל מלחמת־המעמדות היא ענין אחר לגמרי”.

והוא שואל את פועלי ארץ־ישראל: “אתם בעד מלחמת מעמדות או לא?”

שאלה זו היא כמובן ריטורית. ז’בוטינסקי יודע את התשובה בעצמו, כי עוד לפני עשרים ושש שנה יצא במאמרי־שיטנה נגד מלחמת־המעמדות של פועלי ארץ־ישראל – כשפרצה השביתה ביקב בראשון־לציון. וכבר אז כתב ש“פלשתינה זקוקה לעבודה עברית זולה, זולה לא רק במחיר־העבודה אלא גם במובן של וַתרנות יותר גדולה בהכרה המעמדית”, ואותם “פועלי ציון” שיצרו את “השומר” ואת ההגנה ואת גדודי־המתנדבים – דווקא הם דגלו כל השנים לא רק בסוציאליזם אלא גם במלחמת־המעמדות, ו“אחדות־העבודה” שירשה את מקומם של “פועלי ציון” ושנוצרה בתקופת “ההתנדבות”, הכריזה בוועידתה על “מלחמת המעמדות בציונות”:

“מלחמת המעמד העובד בתוך הציונות המתגשמת, המלחמה המתבטאת: בעבודת יום יום, בארגונו של הפועל בתור מעמד מאוחד השליט בכל עניני המעמד, בהתאגדות המקצועית, במלחמת המגן והתנופה בתוך משקי הרכוש הפרטי, בכבשו עמדה והשפעה במשקי הלאום ומוסדותיו, ביצירה משקית קואופרטיבית, בהתישבות העובדים, בהגברת כוחו המדיני במוסדות השלטון הארצי והעירוני, במלחמתו על זכויותיו הלאומיות, במלחמתו ועזרתו להרחבת העליה ולהעברת העולים לעבודה פרודוקטיבית, בפעולתו החלוצית הסוציאלסטית, ביצירתו התרבותית, בשיתוף הפעולה והמלחמה את תנועת הפועלים הבינלאומית, – בכל גלויי־המלחמה והיצירה המכוונים להשלטת העבודה בכל חיי העם, הארץ והמשק – רואה “אחדות־העבודה” את דרכו של הפועל העברי ליצירת הקהיליה העברית הסוציאליסטית בארץ־ישראל”.

(מהחלטות ועידת אחדות העבודה, בחיפה, כ“ז כסלו – א' טבת תרפ”ג).


ז’בוטינסקי עומד עכשיו במזל “שבירה” – ובין הדברים שהוא עומד “לשבור” נמצאת גם האידיאולוגיה של מלחמת־המעמדות. המאמר “מגינים ומגינים” מסתיים בדברי נבואה, וכה אמר “הנביא”:

“רוצה אני כאן להגיד רק דבר־נבואה אחד: בין אותם הדברים הטעונים שבירה, וש”יישברו" בארץ־ישראל, נמצאת גם האידיאולוגיה של מלחמת המעמדות“.9 ז’בוטינסקי ניבא – ולא ידע מה שניבא. האידיאולוגיה של מלחמת־המעמדות לא “תישבר” על־ידיו – אבל היא תחלוף בארץ־ישראל כאשר היא תחלוף בכל העולם, כשהחברה המעמדית “תישבר”, ויבוטלו המעמדות וניגודי־המעמדות ותוקם חברת העובדים בני־החורין ושווי־הזכויות, שפועלי ארץ־ישראל יחד עם פועלי כל העולם יקימו בארץ ובעולם ע”י מלחמתם המעמדית.


*

לא מקרה היה הדבר שדווקא הפועל העברי הקים את ההגנה העצמית ועמד בראשה, כמו שלא מקרה הוא הדבר שדווקא הפועל העברי היה הלוחם הראשי לתחית השפה ולכל שאר הקנינים הלאומיים. בתנועת הפועלים העברית נתמַצו התכנים ההיסטוריים של שאיפת הגאולה בכל עמקה ללא־שיור. כל החוזים הגדולים והנאמנים של רעיון הגאולה, ראו בציונות לא רק פתרון חלקי, פתרון לצד אחד של שאלת העם היהודי – אלא פתרון מלא ושלם לכל הצרות והתחלואים בחיי האומה. הציונות היתה בעיניהם לא רק שיבה לארץ – אלא גם שיבה לחיים מתוקנים; לא רק תמורה גיאוגרפית, אלא גם תמורה חברתית. לא רק משה הס הסוציאליסט – אלא גם תיאודור הרצל, חניך הבורגנות, ראה בחזונו את החברה החדשה, נבנית בתוך הגשמת הציונות, את אלטנוילנד; ולא מקרה הוא הדבר שכל אלה המחללים את זכרו של טרומפלדור הם גם נושאים לשוא את שמו של הרצל. הזוהמה הרוויזיוניסטית היא רק חוליה אחת בשרשרת הטמאה של סילופי רעיון הגאולה – של החרמת הפועל היהודי, של השמירה הבלתי־יהודית, של ההסתמכות הגמורה על חסדי ממשלות זרות, של ספסרות קאפיטאליסטית מפקיעה מהמוני העם את אדמת המולדת, של פרובוקציות שוביניסטיות המחרחרות מדני־עמים ומגבירות ידי האֶפנדים והמופתים במלחמתם נגד העליה וההתישבות היהודית, של שלילת זכות האזרח בארץ המולדת מהעובדים ומהמוני־העם, של פריווילגיות מעמדיות ושל ניצול וקיפוח כלכלי ופוליטי הכורים תהום בין יהודי ויהודי וחותרים תחת המאמץ הלאומי המשותף של העם החותר לגאולה, לחופש, לשחרור, לשוויון, לשלום, לקרקע מולדת ולעבודה יוצרת ובת־חורין.

הציונות היא תנועה משיחית. העם היהודי טיפח בימי סבלו הארוכים והאיומים, שאין משלָם בהיסטוריה האנושית, חזון גדול ונשגב, חזון אוניוורסאַלי ועולמי, חזון אחרית־הימים, חזון הגאולה האנושית. מזמן לזמן קמו משיחי־שקר שעשו את החזון פלסתר וסילפו את תקוות העם ואמונתו. אבל נצח־העם לא שיקר. החזון הגדול לא היה חזון־שוא, כי הוא נבע מתוך צרכים עמוקים ומאוויים חיוניים שנצרפו בכור־יסורים וגבורה. הציונות הטילה על עצמה את השליחות הנועזה להפוך את החלום העתיק למציאות חיה, ודורנו זכה לראות את ראשית התגשמותו.

משיחי־השקר היונקים מפסולת ההיסטוריה וסיגיה הנפסדים, המתנבאים בשם כוחות השחור והטומאה החברתית נטפלו גם לתנועה הציונית – והריהם מנסים להגות את תנועת־העם מפסי השחרור האנושי לקראת “משטר של דם ובוץ ועבדות” ותולים את תקוותם בכוחות חיצוניים בני־העבר שהקרקע נשמט מתחת רגליהם.

הפועל היהודי, שליח העתיד שספג לתוכו את כל ירושת הסבל והחזון של ההיסטוריה היהודית, ועומד בשתי רגליו על בסיס המציאות האוניוורסלית המתחדשת – רואה את דרכו הברורה והנאמנה בעירוי וגיוס כוחות־היצירה הגנוזים בעם המוּנעים ברצון לא־ימוט לקראת גאולה שלימה כחלק אורגני ושווה־זכויות של האנושות המשתחררת.


תל־אביב, כ“ג בטבת תרצ”ד


  1. השתמטות מהגיוס לצבא.  ↩

  2. במקור נכתב “בידיעות, צ”ל ב“ידיעות, הערת פב”י.  ↩

  3. המנהל הראשי של פיק“א בארץ־ישראל. אדמת ישובי הגליל העליון היתה שייכת לפיק”א והם נהנו מתקציביה.  ↩

  4. שלמה לביא, ממייסדי עין־חרוד; חבר הכנסת הראשונה והשניה.  ↩

  5. סופר איטלקי, כבש על דעת־עצמו את נמל פיוּמה מידי צבאות הברית, שהחזיקו בו, והכריז על סיפוחו לאיטליה (בספטמבר 1919).  ↩

  6. סוניה מלמוד – אחות רחמניה.  ↩

  7. ז'בוטינסקי שפירסם מאמר־התקפה בשם זה על ההתישבות העובדת וההסתדרות ומיפעלה  ↩

  8. במקור נכתב מחא, צ“ל מחה, הערת פב”י.  ↩

  9. במקור הושם כאן פסיק, צ“ל נקודה, הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות