בנוגע לשאלת הלשון, שהועלתה לא במקומה. אילו נשארנו כמקודם ולא היינו מתאחדים, יש לנו תשובה ברורה ומוחלטת; תשובה להלכה ולמעשה: בשבילנו אין שאלת הלשון. עמדתנו ידועה לכל: אנו דורשים – עברית, וכמובן, בלכתנו להתאחד לא ויתרנו על הפּרינציפּ הזה, כשם שלא ויתרנו על הפּרינציפּים הסוציאליסטיים. אין לנו שום שפה אחרת מלבד עברית. אך מבינים אנו שיש המונים רבים שטרם יודעים את השפה, ורצוי לנו שיבואו לכאן. יודעים אנו הקושי הזה. אבל אנו רבולוציונרים – אנו עושים מהפכה בחיינו, המהפכה הגדולה ביותר שנעשתה בדברי ימי העולם; ואין אנו בונים את עתידנו על כוחות שליליים, על אי־ידיעה, אלא על כוחות היצירה בעם, בחלק הפורה ביותר בעם – ביחוד על העובד. יודעים אנו שיש בעמנו שאינם יודעים לגמרי את השפה, אך בטוחים אנו שאלה שידעו להתגבר על המעצורים ולשנות את כל סדר חייהם – ידעו להתגבר גם על אי־ידיעת השפה. הם ילמדו אותה. זהו הפתרון. אי־ידיעה – כוח שלילה, ואנו נתגבר עליה בכוחות החיוביים שיש לנו גם עתה, וגם להבא אין לפחד ממנה. אין כאן שאלה של שלילת החופש. אף אחד מאתנו לא יגיד שמי שאינו יודע את השפה – ייאָלם. אַבסורד! באסיפה זו, שרוב חבריה מדברים עברית וקנאים לעברית, לא הגבילו את חופש הדיבור של חברים שאינם יודעים עדיין את השפה. בעבודת היצירה שלנו אין שאלת שפה, ואינה קיימת לא בענין ההתאחדות ולא בענין המפלגה. עומדים אנו על נקודה זו ואין כוח שיזיז אותנו ממנה.

*

הועדה שעיבדה את הפּלטפורמה של האחדות פירסמה אותה בחוברת, והכל יודעים את תכנה, ולכן לא עמדתי על פרטים. וצר לי שהנואמים לא עמדו על העיקר – על היסוד המונח בהצעת החוברת הזאת. שההסתדרות החדשה צריכה להשתתף במשרד הברית העולמית של “פועלי־ציון” – יש בחוברת. על קשרים עם האינטרנציונל – יש. לותר על סוציאליזם, זאת אומרת לוַתר על כל שאיפותינו הסוציאליסטיות. ואם כן – מה מעשינו כאן? כלום נשאיר הכל לאדונים לוין־אפשטיין¹ וחבריו שהם יכוונו כל העבודה. אנו אומרים: בציונות המתגשמת רוצים אנו, בכוח עליה עממית רחבה ומסודרת, לברוא כאן חברה סוציאליסטית. עיקרי האמצעים הדרושים להגשמה – ישנם בחוברת. אפשר לתקן פה ושם, אבל היסוד ישנוֹ. רוצים אנו שההתאחדות שלנו תהא ציונית־סוציאליסטית. אבל החידוש שבהתאחדות אינו בפרינציפּ הסוציאליסטי; ואין שום חידוש בשאיפה להנחיל את השפה העברית לכל העם. כל זה ידוע מאז. החידוש העיקרי הוא בסדר האורגניזציוני שאנו מציעים. לא מפלגה פוליטית לחוד והסתדרות מקצועית לחוד רוצים אנו ליצור, כי אם לסדר את כל המעמד העובד, שאינו חי על האָכספלואטציה של הזולת – בהסתדרות אחת, ללא מחיצות. אנו הולכים לאַחד כל הכוחות היוצרים העובדים, החיים מעבודה עצמית, גופנית או רוחנית, ולאַרגנם לפי משלח־ידם. עיקר כוחו של הפרולטריון בהיותו יוצר פרודוקטיבי בארץ. בלעדיו אין החברה יכולה להתקיים. זהו כוחה ובסיסה הטבעי של החברה. אבל איננו רוצים הסתדרות חקלאית בלבד או ארגון מקצועי צרוף אחר. בארצות אירופה מקובל שהארגונים המקצועיים הבלתי־מפלגתיים שאין להם מטרה סוציאליסטית – הם ריאקציוניים, וחוג מבטם צר מאד. באמריקה הארגונים המקצועיים אינם מתערבים בפוליטיקה, והם מצטמצמים בשאלות יום־יומיות וגם בעבודה זו אינם מצליחים ביותר. גם בארצות אחרות האגודות האמנותיות מתנגדות לעבודה פוליטית. בארץ דרוש איחוד התפקידים ואיחוד כל העובדים, בכל המקצועות, גם הגופניים וגם הרוחניים. רצוננו שהפועלים המסתדרים יהיו בהסתדרות כללית העומדת על פּרינציפּ הכלליוּת. הפּרינציפּים האלה קבועים בתוך ההצעה. מה יעשו אלה שאינם סוציאליסטים ואינם לאומיים? נענה להם מה שהטריידיוניונים עונים לבלתי־מאורגנים. הפועל הבלתי־מאורגן מפריע לאינטרסים של הפועלים ואין מתחשבים אתו, רק במידה שיבין וייכנס להסתדרות; ביחוד אצלנו, שאין המון פועלים כאלה – שהם מתנגדים לאידיאלים, הציוניים והסוציאליסטיים, מלבד קומץ קטן מאד. באנו לא רק ברעיון הצורך באיחוד כי אם גם מתוך הכרה שכבר בָּשַׁל אצל כל הפועלים. ובאמת ראינו בכל מקום בארץ שהפועלים הסכימו לפּרינציפּ האיחוד ולהשתתפות בו. גם אלה שהתארגנו רק כדי להשיג עבודה, לא יעזבו את הארגון מתוך פּרינציפּ. וכזה הוא המצב גם בערים, שבהן רוב הפועלים אינו מסודר. הארגון על יסוד פרופסיונאלי בלבד לא יתן קיום לפועל. אבל אם נִתֵּן יסודות יותר רחבים לארגון ונשתף את הפועלים העירוניים עם הציבוּר האקטיבי בארץ־ישראל, נתן להם תוכן רוחני רחב מאד, ועל־ידי זה נחזק גם את הארגון המקצועי. זהו החידוש העיקרי שלנו. וממילא בטלות כל השאלות: עם מי אנו מתאחדים? זוהי שאלה של ראורגניזציה בסידור הפועלים בארץ־ישראל, המתאימה לדרישות הארץ. מה שאנו באים לחדש הוא צורת האיחוד, ודבר זה ניסחנו בחוברת זו. קבענו שתי הנחות כלליות: שלילת המשטר הרכושני הקיים, בניה על יסודות הפּרינציפּ הלאומי־ציוני. והעיקר הוא לא הפּרינציפּ המופשט. אין אצלנו הציונות והסוציאליזם שני אידיאלים שתכנם עיוּני. הננו ממזגים אותם על־ידי בריאת חברה סוציאליסטית עברית בארץ־ישראל. זוהי מטרתנו בציונות וזהו הסוציאליזם שלנו. זוהי הפּרוגרמה העיקרית שלנו. ואשר לצד האורגניזציוני: לפי שעה קראנו לאיחוד – “אחדות העבודה” אבל אפשר לשנות את השם. נדמה שחברינו חושבים שענין השם הוא חשוב מאד, אף על פי שאין ערך אלא לתוכן. בכל זאת אולי חשוב מאד מטעמי אחרים, שבשם האיחוד יובלט שזוהי הסתדרות סוציאליסטית. אבל נוכל לשנות את השם. נחליט על כך היום או בועידה הכללית.

*

ההסתדרות שאנו באים ליסד תהיה הסתדרות מעמדית: לא כל אחד יכול להצטרף אליה, כמו למפלגות והסתדרויות אחרות, הרוצות להכניס את כל העם. לנו אין פרטנזיה כזאת, ואנו אפילו מתנגדים לזאת. אנו רוצים לארגן בהסתדרות רק אותם החלקים שאינם חיים על הניצול. ההסתדרות היא חברה מעמדית, סוציאליסטית. שאיפתנו לאַחד עד כמה שאפשר את כל המעמד העובד, ואנו קובעים מי הם העם העובד. בשוּרה ראשונה הפועלים השכירים העובדים במשק הפרטי. לא היינו רוצים לתת דריסת־רגל לרכוש הפרטי, אולם לעת עתה לא נוכל לבטלו, וגם במשק הפרטי יהיו פועלים עברים; והרי גם עתה סוף סוף יש פועלים עברים במשק הפרטי. אחריהם העובדים במשק הלאומי, בקבוצות ובקואופרטיבים. וּנאַרגן לא רק עובדים פיסיים, כי אם גם את כל העובדים בעלי האומנויות החפשיות. בתוך הארגון תתקיים הסתדרות המורים, שהם אחרי הפועל הכוח החזק ביותר בארץ־ישראל. יקומו איפוא בהסתדרות אגודות אומנותיות לפי משלח־היד. גם העובדים בחקלאות, בקבוצה, יתארגנו בהתאחדות זו. ההתישבות החקלאית אינה עומדת מחוץ למפלגת־המעמד. היא חלק ממנה. גם אותם בעלי האומנויות החפשיות שעוד לא הסתדרו באגודה אומנותית יצטרפו לאיחוד. זהו החידוש שלנו. מכלל סמכויות ההסתדרות תוּצא כל שאלה פילוסופית־עיונית. יש בתוכנו זרמים שונים: סוציאל־דמוקרטים, סוציאל־רבולוציונרים, סינדי־קאליסטים – כל אחד חפשי בדעתו ותינתן לו רשות לבאר בעתונותנו את דעותיו מנקודת־מבטו. איננו מחייבים את חברינו למחשבה אחת. ההסתדרות תכיל בתוכה דעות שונות במסגרת עיקרים יסודיים משותפים.

*

בנוגע להשגות החבר בלומנפלד, התובע לקרוא להסתדרותנו “התאחדות הפועלים הסוֹציאליסטים בארץ־ישראל”. חבל שאינו יודע אנגלית. בשפה זו “עבודה” אינה רק שם הפעולה הנעשית, כי אם גם שם קיבוץ הפועלים העוסקים בעבודה. רוצים אנו להכניס את המושג הזה ללשוננו. רוצים אנו לבנות את הארץ ככל האפשר לא כפועלים שכירים, כי אם כעובדים חפשיים. עבודה – מושג רחב יותר מאשר פועל. ניסוח זה אינו מנקודת־מבט בלשנית אלא סוציולוגית.

אני מציע להחליט לקבל ביסוד את ההצעה על איחוד כל כוחות הפועלים וכן על הצורה הארגונית של האיחוד ולהשאיר לועידה הכללית את שאלת השם.