י“א באייר תשי”ב – 6 במאי 1952
בישיבת ע"ז של הכנסת השניה
נתקיים כאן בירור כפול: בירור על הצעת החוק המונחת לפניכם, ובירור רעיוני על יחסי המדינה, התנועה הציונית והעם היהודי. בדיון על החוק אני חייב להיזקק לכל חברי הכנסת בלא יוצא מן הכלל. בזה זכותם של חברי הכנסת תופיק טובי ווילנר אינה שונה מזכותי או מזכותו של הרב נורוק או חבר אחר בכנסת. אולם בבירור הרעיוני אזקק רק לאלה שעומדים בשתי רגליהם בתחומי העם היהודי ונאמנים לצרכיו בכל התנאים ובשורה הראשונה. משום כך יסלח לי חבר הכנסת וילנר אם אעבור בשתיקה על דבריו בבירור זה. וגם שכנו הקרוב לו, חבר־הכנסת חזן, אשר אמר ש“תפקידה הקדוש של הממשלה הזאת הוא לחסל התנועה הציונית”. איני יודע אם הוא מאמין במה שאמר, ואין זה מעניין אותי. אולם אני יודע מיהו המחסל. שנים הם: מצד אחד מספר מדינות שחיסלו את התנועה הציונית ודכאו את היהדות ואינן נותנות ליהודים לחיות כרצונם כיהודים, ורומסים על־ידי כך זכויות האדם שלהם; מצד שני אלה המשועבדים רוחנית למדינות הללו – בתוך מדינת ישראל. אלה מנסים לחסל את הציונות בקרב הנוער וגם מצליחים, לצערי, במידה ידועה, אולי יותר משהיו רוצים. בין אלה אני מונה גם חבר־הכנסת חזן, אם כי יש עוד פשׂע בינו ובין חבר־הכנסת וילנר. כמה מחברי כבר עברו הפשׂע; אני מקווה שהוא בעצמו לא יעשה צעד אחרון זה.
אתחיל מהבירור הרעיוני. כפי שאפשר היה לשער מראש, נתקיים כאן מרוץ־התחרות בין סיעות האופוזיציה היחס לפאטריוטיזם ציוני, ואודיע מראש שאיני מוכן להשתתף במרוץ זה. לרגל הוויכוח לא אהיה יותר ציוני מאשר הייתי כל ימי חיי; די לי בכך. ואם נואמי הציונים הכלליים, מפ“ם ואחרים עולים עלי בלהטם הציוני – תבוא עליהם ברכה. פאטריוטים אלה מנו בי חטא אחד, ואני מודה על חטאי. עמדתי על חלקו של העם היהודי בהקמת המדינה בעבר, בהווה ובעתיד, ואין אני מוכן לחזור בי מעמדתי זו. אני מודה על חטא כבד יותר: הציונות שלי אינה אלא חלק וביטוי של היהדות שלי, ולא להיפך. אני ציוני אך ורק מפני שאני יהודי, ולא מפני שיש אנטישמיות בעולם. לא האנטישמים עשו אותי ליהודי. אני יודע שיתכן גם ציוני אחר, ואיני פוסל ציונות זו; היו כאלה בין גדולי הציונות. הם היו מתבוללים, נולדו בסביבה מתבוללת וחיו חיי התבוללות כל חייהם, והאנטישמיות עשתה אותם לציונים, ועל־ידי כך – גם ליהודים. ומי לנו גדול מהרצל? אבל רבים מאתנו יוצאי יהדות רוסיה, – ואני אחד מרבים אלה, – נולדנו ציונים, כי נולדנו יהודים. ירשנו שאיפתנו הציונית וקשרינו למולדת־הקדומים מעברנו היהודי. ההיסטוריה של הציונות שלנו אינה ההיסטוריה של חמשים השנים האחרונות; היא אינה מתחילה מקריאת מאמרים ב”ראזסוויט"1, אפילו לא מקריאת הקונטרס החשוב “מדינת היהודים” של הרצל. היא גם לא מתחילה, כאשר טען חבר־הכנסת גניחובסקי, ממוהילבר ואלקלעי. הציונות שלנו ימיה כימי העם היהודי והיא גלומה וטבועה ביהדותנו. אם אתם רוצים היא מתחילה בימי אברהם אבינו – משנאמר בפעם הראשונה “לך לך”.
ותרשו לי חברי־הכנסת בוגר ובבה להגיד עוד אפיקורוסות אחת. אינני חי על פי “תורת” הרצל. יהודי דיו בתורת משה. אני מכיר בערכו ההיסטורי של הרצל אולי לא פחות משני האדונים הנכבדים אשר הזכרתי. אני יודע מה היה הרצל כיוצר ההסתדרות הציונית וכחוזה מדיני. אבל הרבה דברים, – ודברים חשובים, לדעתי, – שרבים מאתנו עשו בחייהם כיהודים וכציונים, לא מצאנו בתורת הרצל. התחלנו לדבר עברית עוד לפני בואנו לארץ, אף לימדנו את הנוער העובד בעיירה, שלא קיבל חינוך כמונו, לדבר עברית, וכמעט כל העיירה שלנו דיברה עברית. לא מצאנו זאת בתורת הרצל. עלינו לארץ לעבדה ולשמרה, וגם זאת לא מצאנו בתורת הרצל. והקימונו תנועת “החלוץ” בכל רחבי הגולה ועשינו עוד כמה דברים שלא נמצאו בשום תורה ציונית, ודברים אלה, לדעתנו, הם גופי היהדות והציונות שהוסיפו נדבכים לבנין המדינה. ולפי עניות דעתי הנאמנות לעם היהודי והאמונה בעם היהודי קודמת לציונות ומתנה אותה. ואם ההסתדרות הציונית תהיה – ואני בטוח שלא תהיה – כדמותו ובצלמו של חבר־הכנסת חזן, לא אשתייך אליה. אבל יעשה העם היהודי מה שיעשה – לא אחדל להיות יהודי ובן העם הזה. הזיקה לעם היהודי אינה מותנה בשום דבר, היא נתונה וגזורה למפרע, ונקבלנה באהבה.
שמעתי אתמול בענין, ולפעמים בתמיהה, הדיבורים על היסטוריוסופיה יהודית וציונית. במרוץ הפאטריוטי הציוני רצו להוכיח לי שהמדינה הוקמה על־ידי ההסתדרות הציונית. אני חבר ההסתדרות הציונית מילדותי, ושקלתי שקל, שלא כדין, כשהייתי נער בן שלוש־עשרה, ואני מתגאה על חברותי זו, ואף על פי כך, אני סבור, שהמדינה בשורה הראשונה היא פרק, פרק חשוב ומכריע, בתולדות הישוב. והישוב לא החל בקריאת מאמרים ב“ראזסוויט”, אלא בעליה ובעבודה וביצירה בארץ. ודבר זה התחיל לפני קום פתח־תקווה. קדמה לה מקווה־ישראל, ולמקווה־ישראל קדם פרדס מונטיפיורי, והעליה קדמה לכל אלה.
ואיני רואה כל צורך להתנצל על כך שאני מייחס הקמת המדינה מצד אחד – לעם היהודי, ומצד שני – לעליה ולעולים. ה“פאטריוטים” שרוצים לבטל חלקו של העם היהודי וחלקם של העולים אשר בנו הארץ בגופם, מתכוונים להוכיח שהם ציונים יותר טובים, ואין עיני צרה בהם. אבל אני שמח לציין שאני נמצא בחברה לא כל כך רעה. מה שאמרתי אתמול על תולדות המדינה למגינת לבם של הפאטריוטים, נאמר בעצם בקיצור על־ידי הקונגרס הציוני בכבודו ובעצמו, הקונגרס הציוני הראשון לאחר הקמת המדינה, על מקימי מדינת ישראל. ותרשו לי לצטט את דבריו: “מדינת ישראל קמה כפרי כיסופי דורות לתקומה במולדת, בכוח בונים וחלוצים, בדם מגינים ולוחמים מימי “השומר” ועד צבא־הגנה לישראל (אילו הייתי אני מנסח החלטה זו הייתי מתחיל לפני תקופת “השומר”), ובעזרת העם היהודי ברחבי תבל. היא הביטוי העליון לרצון העם היהודי לגאולה, ובה מתגלמת השותפות היוצרת בין כל חלקי העם”. ורק אחרי דברים קולעים ונאמנים אלה מדובר בהחלטת הקונגרס – על התנועה וההסתדרות הציונית.
שמעתי בענין רב דבריו של חבר־הכנסת רוזן על רשמיו מהתפוצה המיצערה בארצות סקנדינביה. הוא ראה שם בשמחה שהמדינה מלכדת את כל היהודים. אבל עוד ספק מנקר במוחו, מיהו ערב שהם ישארו נאמנים?
ידידי היקר רוזן – אני איני מכיר שום עָרב נאמן מלבד העם היהודי עצמו. האמונה בעם היהודי אינה זקוקה לערב. לא יתכן שום ערב מחוץ לעם: העם לא יכזיב ולא יתכחש. יחידים עלולים להכזיב ולהתכחש, ואפילו אם פספורט ציוני להם – והעם לא יכזיב ולא יתכחש! ומי שמכיר אפילו במקצת את ההיסטוריה של העם היהודי והכוחות הפועמים בתוכו, יש לו בטחון מלא שהעם לא יכזיב, ואין הוא זקוק לערבים. הציונות מתחילה באמונה בעם.
ומשום כך מתחיל החוק המוצע לפניכם בקביעה, שמדינת ישראל רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו, ושעריה פתוחים לכל יהודי הרוצה לעלות. אין קביעה זו הקדמה לסעיפים אחרים, אינה בגדר “והיות” “והואיל” והסברה לחוק, אלא עצם החוק, נפשו של החוק. בלי סעיף זה אין טעם ויסוד לכל מה שבא אחריו.
חבר־הכנסת בדר מותר לו ללגלג לריזולוציה ולדקלארציה. איני יודע מי היא המפלגה האמונה על דקלארציות ורזוֹלוּציות שאין עמה מעשים ומאמצי בנין? אבל “רזוֹלוציה” זו – היא חוקת אמיתה של מדינת ישראל; היא נאמרת לעם היהודי ולעולם. היא טובעת חותמה על יחודה ומהותה של מדינה זו.
חבר־הכנסת רוזן שואל כעורך־דין: הרצוף סעיף זה סאנקציה? מהו העונש הצפוי לאיש שלא יאמר ככה? ה“סאנקציה”, חבר רוזן, היא בעצם מתן החוק ואין לו צורך בעונשים. מהו העונש שינתן למי שלא יאמר ככתוב בהכרזת העצמאות? אין כל עונש, אבל הכרזת העצמאות היא תעודה משפטית, אם לא למעלה מזה. אין חוק עליון הקובע איך כותבים חוקים. והסברה של עורכי־דין אינה מחייבת, בכל אופן לא בכל המקרים. הכנסת ממונה על מתן חוקים. בלי סעיף זה אין טעם לכל החוק, אין לו הגיון ואין לו משמעות היסטורית.
המַסד הראשי הוא – זיקת המדינה לעם, ולכן ציון פעולתו של העם לגבי הקמת המדינה בעבר, בטחון בעם לעתיד. ורק על מַשתית ראשונית זו מופיעה הציונות ומתעוררת שאלת מעמדה של ההסתדרות הציונית.
ועלי קודם כל לעמוד על מספר עובדות כביכול שכמה מהנואמים הפריחו כאן בדבריהם. אתחיל מהנואם הראשון, חבר־הכנסת סרלין.
חבר־הכנסת סרלין קובע בדבריו שחוק זה, אשר משום־מה לא מצא חן בעיניו, לא בא אלא בגלל היחסים הבלתי־תקינים שקיימים בין הממשלה או בין הממשלות שקמו מאז המדינה ובין ההסתדרות הציונית העולמית.
אני אסיר תודה לחבר־הכנסת סרלין על שנתן לי הזדמנות להזים כאן מעשיה זו שעסקנים אחדים בימין הציוני באמריקה מטפחים וחוזרים עליה מזמן לזמן להנאתם. סרלין דייק ואמר: הממשלות, ולא רק ממשלה זו. אולם במקרה או שלא במקרה עלה בגורלי להיות חבר “בכל הממשלות”, ואני יודע מה שעשו ומה שלא עשו, ואני מודיע שאין שחר למעשיה ששמע עליה מר סרלין. לא היו כל יחסים לא־תקינים בין הממשלה ובין ההסתדרות הציונית העולמית. בתקופה הראשונה להקמת המדינה היה ההרכב של ההנהלה הציונית והממשלה הזמנית כמעט זהה; אותם האנשים שימשו גם בהנהלה הציונית וגם בממשלה. וזהו אבסורד להניח שהם רבו עם עצמם. אחר כך תבעו חוגים ציוניים מסוימים “הפרדה”. בזמנו התנגדתי בכל תוקף לתורה זו שיצאה מאמריקה. לצערי לא נתקבלה דעתי, ואם כי העקרון של ההפרדה לא נתקבל, הרי למעדה – הפרידו. חברי הממשלה, פרט לאחד, יצאו מההנהלה, והוכנסו אנשים חדשים; אבל אני מכחיש את המעשיה שהיחסים בין שני המוסדות לא היו תקינים.
ודאי נתגלו חילוקי־דעות, ואגלה לכם סוד: היו וישנם חילוקי־דעות גם ב“ממשלות” ואפילו בממשלה זו. וישנם חילוקי־דעות גם בקרב חברי ממשלה של מפלגה אחת. הייתי פעם חבר בהנהלה הציונית, ואף בה היו חילוקי־דעות, ולאו דווקא על פי קו מפלגתי; והיו גם חילוקי דעות בין חברי ממשלה ובין חברי ההנהלה, אבל היחסים היו תקינים. חבר־הכנסת סרלין – במתכוון או שלא במתכוון – לא דיבר אפילו על ההנהלה, אלא על ההסתדרות הציונית העולמית. ואולי התכוון למישהו המחזיק בכיסו – לפי דעתו – את ההסתדרות הציונית העולמית. אני מכיר אנשים כאלה. והאנשים הללו נגועים בתסביך חולני שהממשלה נלחמת בהם כביכול, ומזמן לזמן אנו שומעים מפיהם ומפי מקורביהם שממשלת ישראל מעכבת בעדם מהתיצב בראש ההסתדרות הציונית העולמית. ידעתי קצת המלחמה שעשתה בזמנה ממשלת ישראל, אבל מלחמה זו לא פגעה ולא נגעה באישים הנכבדים הללו. כמו כן ידעתי שנמצאו עסקני הימין הציוני באחת הארצות בגולה שנוהגים מזמן לזמן להתקיף את ממשלת ישראל, וזוהי זכותם הגמורה. אבל איני זוכר אף מקרה אחד שממשלת ישראל שמה לב להתקפות אלה והגיבה עליהן. וטוב עשתה שעברה עליהן בשתיקה, ואני מניח שתעשה זאת גם להבא. זוהי זכותו של כל יהודי באשר הוא לתקוף את ממשלת ישראל, וגם אם מישהו מנצל זכות זו יתר על המידה לא יבולע על־ידי כך לא למדינה לא לתנועה הציונית.
ויודע אני עוד דבר אחד: בהסתדרויות מקומיות שונות ישנם חיכוכים פנימיים, וחיכוכים אלה קיימים גם באחת ההסתדרויות הגדולות בחו"ל. עסקן פלוני סבור שעליו להיות המנהיג, ואחרים חושבים אחרת. ריב כזה הוא ענינה הפנימי של כל הסתדרות, והדמוקראטיה הציונית מכרעת. ואם מישהו אינו מרוצה מההכרעה זהו ענינו האישי.
הצעת־החוק המונחת לפניכם אין לה כל שייכות לוויכוחים ולסכסוכים הפנימיים, האישיים או הרעיוניים, שישנם – אם ישנם – בהסתדרות ציונית זו או אחרת. ובוודאי שאין לה כל קשר ליחסים “הבלתי־תקינים” כביכול שנולדו בדמיונם של עסקנים מאוכזבים. אני בטוח שלא מר סרלין בדה מלבו “יחסים” אלה, אלא בוודאי קיבל מעשיה זו ממישהו. אין כל קשר בין המעשיה ובין הצעת־החוק.
חבר־הכנסת בבה סיפר לנו על פגישותיו עם אמריקאים שהם מתאכזבים ממדינת ישראל, חוזרים לאמריקה, מוציאים דיבת המדינה ומזיקים לציונות. גם אני, אדוני בבה, נפגש עם אמריקאים, ואולי לא פחות ממך. ואלה שאני נפגש אתם נוסעים מפה בהתפעלות רבה ממראה עיניהם ובהשתוממות נלהבת על העלילות הגדולות שנעשות במדינת ישראל בשטח העליה, הפיתוח, החינוך, הצבא, הבריאות, השיכון, הרחבת החקלאות והחרושת, מיזוג הגלויות, והם שבים לארצם ועוזרים למגבית, למילווה, להשקעת הון פרטי ולהרחבת מפעלים קיימים. כנראה שכל אחד משנינו, אדוני חבר־הכנסת בבה, נפגש עם יהודים אמריקאים שהם לפי שכל אחד משנינו רוצה שהם יהיו.
הטענה העיקרית של ה“פאטריוטים” היתה: התנועה הציונית ירדה פלאים; ההסתדרות הציונית נידלדלה ונחלשה על־ידי מדינת ישראל; הכבוד והמאור והגדולה והפרסטיז’ה של התנועה הציונית לקו והועמו. תרשו לי רבותי לכפור בעיקר המעשיה. כל ימי אני שומע מעשיות על “הימים הטובים ההם”, כביכול, אשר היו – וחלפו. אני כופר במעשיות אלו. יש לי זכרון, וזכרוני אומר לי ש“הימים הטובים ההם” – היו דלים וירודים, חסרי תוכן ומעש, לעומת ימינו אלה. הזוהר והתפאר והעושר והפרסטיז’ה של ההסתדרות הציונית בימים עברו הם פרי דמיון אנשים שהזדקנו וחכמה לא נתווספה בהם. אני טוען שמצבה של התנועה הציונית בעם לפנים היה יותר רע משהוא עכשיו, ואעידה שני עדים. העד הראשון הוא חבר־הכנסת בבה. הוא סיפר לנו על חולשת התנועה הציונית בפולין, כשעדיין יהדות פולין היתה קיימת, והוא ציין שה“בונד” כבש את הקהילות היהודיות בפולין, ולא הציונים. מדינת ישראל לא היתה קיימת אז. והעד השני הוא חבר־הכנסת ברנשטיין. מנהיג זה של הציונים הכלליים סיפר לנו – ואני אצטט דבריו מלה במלה, – כי “עד המדינה היתה הציונות תנועה של מיעוט קטן בקרב העם היהודי”. אני לא הייתי אומר זאת. איני סבור שהציונים היו מיעוט קטן, אבל אין ספק שלא היוו רוב. מה הן, איפוא, המעשיות שמספרים לצורך התנגחות מפלגתית ובעיטה בממשלה שפעם היתה תנועה ציונית אדירה רבת־און ועשירת־מעשים ועכשיו ירדה פלאים?
נכון הדבר, שקרה משהו בתולדות העם אשר החליש כוחה של הציונות. ירדו שתי מהלומות כבדות ואיומות על ראש העם היהודי, וממילא גם על התנועה הציונית. המהלומה הראשונה היתה – ניתוק היהדות הרוסית מעל העם היהודי זה קרוב לשלושים וחמש שנה. ואיני צריך להגיד לכם מהו התפקיד שמילאה יהדות זו בחיי העם כולו, בטיפוח תרבותו, ספרותו, ומהו התפקיד שהציונות הרוסית מילאה בהסתדרות הציונית מאז היותה ועוד לפני כך. לא נתיאשנו עדיין לגמרי מיהדות זו – אבל היא מנותקת וכלואה.
ואחר כך ניחתה עלינו מהלומה עוד יותר אכזרית, שאין לה תקנה: נשמדו שני שלישי יהדות אירופה על־ידי הנאצים ועוזריהם. ועל יהדות זו היה נשען כוחה העיקרי של הציונות לאחר מלחמת־העולם הראשונה, לאחר ניתוקה של היהדות הרוסית. ועכשיו אפילו שרידי היהדות הזאת בהרבה ארצות אינם יכולים להשתתף אתנו בהסתדרות הציונית; התנועה הציונית בכמה מארצות אירופה המזרחית נגזר עליה כליה. זהו השינוי שחל בגורל התנועה הציונית.
איני מכיר את התנועה הציונית בכל ארץ וארץ. לא הייתי בכל מקום, ואיני מכיר מצב הדברים מנסיון אישי. אבל אני מכיר את התנועה בהרבה ארצות שבהן נשארו יהודים ובהן עדיין קיים חופש לכול וגם ליהודים. ואיני סבור שירדה התנועה הציונית באנגליה, באפריקה הדרומית או בקאנדה או בדרום־אמריקה. בצרפת התנועה הציונית אף פעם לא היתה חזקה ביותר, ואיני יודע מהו מצבה עכשיו. אך אני יודע פחות או יותר את יהדות אמריקה ומכיר גם את התנועה הציונית בארץ זו, לא כיליד אמריקה, אבל אולי לא פחות מכל אחד מחברי הכנסת הנמצאים כאן. ועל תנועה זו אגיד מלים אחדות.
באמריקה אין הסתדרות ציונית אחת. עד כמה שידוע לי היתה קיימת הסתדרות ציונית רק באחת מארצות אירופה, בגרמניה, והדבר היה לברכה רבה לתנועה הציונית בארץ ההיא. גם באנגליה, נדמה לי, יש תנועה ציונית מאוחדת פחות או יותר. וגם שם יש ברכה באחדות ובשותפות הציונית. באמריקה אין תנועה מאוחדת, אלא יש מספר הסתדרויות ציוניות שאינן קשורות זו לזו. ההסתדרות הגדולה ביותר היתה והנה, לפני הקמת המדינה ולאחריה, הסתדרות הנשים “הדסה”. לא שמעתי על שום ירידה בהסתדרות זו. עד כמה שאני יודע מגבירה “הדסה” פעולתה בארצות־הברית ובארץ, והשפעתה מתגברת. אין אני יודע גם על שום סכסכוך בינה ובין הממשלה ועל יחסים לא־תקינים ועל שאר המעשיות שסופרו לחבר־הכנסת סרלין. תנועת הפועלים הציונית בארצות־הברית מהראוי שתהיה יותר גדולה ורבת־השפעה מאשר היא, אבל גם זו לא ירדה ולא נחלשה עם קום המדינה, אלא להיפך, והיא פעילה בכל שטחי התנועה הציונית, בלא סכסוכים ובלא יחסים לא־תקינים. והוא הדין בתנועת המזרחי והפועל המזרחי באמריקה. לא שמעתי על ירידה ועל התנוונות ועל סכסוכים, והן פועלות עכשיו לא פחות מאשר לפני קום המדינה, ועד כמה שידוע לי – פעולתן נתגברה.
כל אלה שמדברים על ירידה וחולשה מתכוונים להסתדרות הגברים של הציונים הכלליים בארצות־הברית הידועה בראשי תיבות זי. או. אי. אם נכון הדבר וזי. או. אי. נחלשה במקצת בשנים האחרונות – הרי אין זו כל התנועה הציונית באמריקה. אמנם יש עסקנים אחדים בהסדרות זו הרגילים להתיצב בבואם ארצה כאילו הם מייצגים כל התנועה הציונית בארצות־הברית, ויש עתונים בארץ שיש להם צורך לתת תוקף לבדותא זו, אבל כל מי שמכיר מצב הענינים באמריקה יודע שאין לדבר שחר. ראשי זי. או. אי. אינם מייצגים את “הדסה”, אינם מייצגים פועלי ציון. לכל אחת מהתנועות הללו יש לה הנציגים שלה.
ואם יש התרופפות באחת ההסתדרויות באמריקה, בזי. או. אי. הרי אשם בכך לא מעט הימין הציוני בארץ, שמשום מה לא סמך על ערך עצמו, על כוח עצמו, לא יכול היה להישען על אנשיו, דרכו, תכניתו, יכולתו, עברו, והריץ שליחים לבקש עזרה מזי. או. אי. אחדים משליחים אלה יושבים כאן מולי, ועד כמה שאני מכיר את התנועה הציונית, הם אף פעם לא עשו מקודם שום שליחות ציונית, לא השתתפו אף פעם בקונגרס ציוני, – אבל הפעם נתגייסו לשליחות לזי. או. אי. והצליחו להביא מה שהיה כנראה דרוש לימין הציוני בארץ, ההחלטה המפורסמת על “הזדהות”.2 החלטה זו, כזכור, מילאה תפקיד בבחירות בארץ, בה דגל הימין, ותמונות ראשי “המזדהים” התנוססו יום יום בעתונות המפלגתית. החלטה זו היתה אחת הסיבות שגרמו להחלשת ההסתדרות הזאת.
כי מה משך המונים להסתדרות הציונית לאחר קום המדינה? כל הכבוד לידידי חבר הכנסת ברנשטיין. היה נעים לשבת אתו בממשלה הזמנית יחד עם חברי מפ"ם, האגודה, המזרחי והפועל המזרחי. אבל האמת ניתנה ליאמר: לא הוא ולא חבריו שימשו כוח מושך להמונים באמריקה. משכה המדינה. ואמנם בימים הראשונים לאחר קום המדינה ידעו מנהיגי זי. או. אי. להשתמש בקסם המדינה למען משוך חברים להסתדרות הציונית. אבל כשהחליטו לזהות את ההסתדרות עם הימין הציוני בארץ – שאלו רבים עצמם: מה לנו ולימין זה, מה לנו להסתדרות זאת שאינה דוגלת עוד במפעל כולו? לשם מה היו צריכים מאה או מאתים אלף יהודים שנמשכו להסתדרות הציונית בגלל המפעל הארצישראלי, ועם קום המדינה – בגלל המדינה, להשתייך להסתדרות שאינה מזדהה עם הציונות כולה ועם המדינה כולה, אלא עם אחת הסיעות דלות־המעש בארץ הקוראת לעצמה בשם “ציונים כלליים”, ושרבים מדבּריה החשובים לא היו אף פעם פעילים בתנועה הציונית? ויש לזכור שזי. או. אי. אינה קוראת לעצמה אחת ההסתדרויות הציוניות, כמזרחי, או כפועלי ציון, אלא ההסתדרות הציונית של ארצות־הברית, כלומר ההסתדרות הכוללת, הכללית שדוגלת בכלל האומה, בכלל הציונות, בכלל המדינה, ורק בגלל הכלליות נמשכו אליה רבים שהם “סתם” ציונים. וכשנהפכה זו לאחת הסיעות – אין פלא שרבים עזבוה והחיכוכים בתוכה נתגברו.
חבר־הכנסת סרלין רוצה “להחזיר עטרה ליושנה”. ברצוני להגיד במלים ברורות, אמונתי בציונות: לא יעלה דבר זה בידכם. יש עטרה חדשה, יותר חשובה ויותר יקרה לעם – וזוהי מדינת ישראל, ועטרה זו אהובה על העם כאשר לא היתה ולא יכלה להיות אהובה ההסתדרות הציונית, ועליכם לקבל סוף סוף באהבה, ואם לא באהבה – מתוך הכרח, את העובדה ההיסטורית המהפכנית שנוסף להסתדרות הציונית יש עכשיו לעם ישראל משהו יותר גדול וחשוב – מדינת ישראל, ולא תחזור עטרה ליושנה.
נציגי האופוזיציה כאילו דגלו בוויכוח זה בהסתדרות הציונית, וחלקו על דברי שביצור המדינה ודבר קיבוץ גלויות עומדים בתקופה זו בראש משימתנו. והנה דבר הקונגרס הציוני. ההחלטה הראשונה של הקונגרס בירושלים קובעת תפקיד הציונות, ובתפקיד זה כלולים שלושה דברים אלה:
א. ביצור מדינת ישראל;
ב. קיבוץ גלויות בארץ־ישראל;
ג. הבטחת אחדותו של העם היהודי.
גם הקונגרס הציוני מדבר קודם כל על העם היהודי ורואה כתפקיד הציונות – ביצור המדינה וקיבוץ גלויות.
רבותי, אתם פאטריוטים גדולים, אבל מי שאינו נאמן לדבר זה של הקונגרס – אל ידבר בשם התנועה הציונית.
קרה אסון– הפעם אני אומר זאת בלי אירוניה, שמספר ציונים בארץ, לא כה גדול, אבל די גדול כדי שדבריו ישמעו, אינם אוהבים את מדינת ישראל ואינם שמחים בשמחתה ואינם מטים שכם לעולה הגדול והכבד.
אני רוצה להוסיף: הפרוגרמה הזאת של הקונגרס אינה ממצה את התוכן הציוני שאני מאמין בו. כל חיי האמנתי, ועדיין אני מאמין, בציונות המתחילה בחיי הגשמה בארץ; עכשיו קוראים לכך בשם ציונות חלוצית. בראשית ימי לא השתמשו בשם זה, ואני וחברי שעלו ארצה לעבדה ולשמרה, באשר רק בזה ראו חובתם הציונית, לא קראו לעצמם בשם חלוצים. תארי־כבוד אלה היו זרים להם, והיו מתביישים בכל התהדרות שהיא. אבל תפיסת הציונות החלוצית אינה מחייבת את הקונגרס הציוני, וחבר ההסתדרות הציונית אינו חייב להיות חלוץ. כציוני, אני מקבל בלב שלם הגדרת הקונגרס הציוני האחרון בשלושת סעיפיה: ביצור המדינה, קיבוץ גלויות ואחדות העם היהודי. הייתי אולי מוסיף על הגדרה זו, אבל אין בשום אופן לגרוע ממנה, ומשום־כך מתחיל החוק, שאנו מציעים, כפי שהוא מתחיל. אין סעיף אלף בא כ“הואיל” לשאר הסעיפים. הוא ערך בפני עצמו. איני רוצה לערוך ויכוח על ענין שבטעם, אם בכלל יש להשתמש בניסוח חוקים במלה “הואיל”. אני יודע ש“הואיל” נהוג באנגליה, אבל אין אנו חייבים בכל המנהגים האנגליים, ואני שמח שבהכרזת העצמאות לא נשאר אף “הואיל” אחד.
עכשיו אעבור לדיון על החוק עצמו.
אומר קודם־כל מה אין בחוק זה, ומה לא יכול להיות, לפי עניות דעתי, בחוק מעין זה. אין שום סטאטוס בחוץ־לארץ. מדינת־ישראל אינה צריכה ואינה מוסמכת לקבוע מי הם נציגיהם של יהודי רוסיה או אמריקה. ואם היא תנסה לעשות זאת, ישאלו אותה – תשאל אותה רוסיה או אמריקה, וישאלו אותה היהודים בארצות אלה – “מי שֹמך?”
חברי הכנסת חייבים להבחין בין שני דברים שונים: בין הנחה רעיונית, אידיאולוגית ובין חוק ממלכתי. יתכן שהנחה רעיונית כוחה יפה מכוחו של חוק. ואני מכיר הנחות רעיוניות כאלה, וכציוני אני מקבל בלי כל שמץ של ספק ההנחה הרעיונית, שהתנועה הציונית הבעיה רצונו ההיסטורי של העם היהודי. ובאמרנו שהמדינה היא יצירת העם היהודי, קבענו עובדה היסטורית שעליה מתבססת התנועה הציונית. אבל אין המדינה יכולה לחוקק חוק מי יְיַצג את היהודים שמחוץ למדינה.
בני אדם שונים זה מזה. אבל השינו אינו בכך שיש אדם שאינו אדם. כל אדם הוא אדם, אבל הוא שונה מאדם אחר. צריכה קודם להיות מדינה, ואינה צריכה להיות לא־מדינה למען תהיה שונה ממדינות אחרות. וכמדינה אינה יכולה לקבוע סטאטוס לציבור אנשים שחי מחוץ למדינה. כאדם וכיהודי יש לי דעה ברורה מי מייצג את העם היהודי ביעודו ההיסטורי, מי מביע רצונו ההיסטורי, ולאמונה זו יש ערך, גם ערך מעשי. אמונה זו עזרה להקמת המדינה. אולם כאזרח המדינה ונציגה איני יכול ואיני רשאי לחוקק חוק בנידון זה. אין למדינה סמכות כזאת. אם חבר־הכנסת ברנשטיין רוצה שניתן מעמד לציונים בארגנטינה, הוא אולי יודע איך לעשות זאת. מדינת ישראל אינה יכולה לעשות זאת.
נואמים אחדים ציטטו החלטת הקונגרס על מעמד מוּכּר להסתדרות הציונית, וציינו שחלקים אחדים בהחלטה אינם מופיעים בהצעת החוק שלנו, ודבר זה הוא נכון. דברים אחדים שנאמרו בהחלטת הקונגרס אינם נמצאים בחוק, ולא במקרה. הממשלה מצאה שאין להם מקום בחוק, מהטעמים שביררתי. ואני מרשה לעצמי להטיל ספק בדבר אם הקונגרס הציוני התכוון להטיל מרותו על מדינת ישראל. יתכן שלכמה מצירי הקונגרס היתה אולי נטיה מחוכּמת זו, אבל איני מעלה על הדעת שהקונגרס הציוני ביקש לעצמו זכות להטיל מרותו על המדינה ולנסח חוקיה. הקונגרס הביעה משאלה, ונוסח המשאלה היה לעינינו. אולם כשהמדינה באה לחוקק חוק, היא לוקחת בחשבון גם משאלת הקונגרס, אבל היא שוקלת שיקוליה היא. ולמדינה יש שיקולים שאינם לקונגרס, ושחברי הקונגרס אינם חייבים להעלות אותם על דעתם, כי שני הגופים האלה, – המדינה וההסתדרות הציונית – הם שני גופים שונים לפי מהותם וטבעם הפנימי. הקונגרס אמר שההסתדרות הציונית תפעל “בתורת נציגות העם היהודי” – וזוהי זכותו של הקונגרס לומר ככה. אבל המדינה לא תאמר זאת באחד מחוקיה.
חבר־הכנסת שוסטק שהוא בעל־תשובה במצוות ההסתדרות הציונית, רוצה ללמד אותנו, ותיקי ההסתדרות הציונית, נאמנות לקונגרס, והוא מסביר לעם שההסתדרות הציונית מייצגת את העם היהודי. כציוני אני מקבל הנחה זו, והאמנתי בה גם בשעה שמר שוסטק וחבריו ניסו להרוס את ההסתדרות הציונית. אבל אין זאת אומרת שהנחה זו תיהפך לחוק המדינה.
שני דברים המצויים בהחלטת הקונגרס אינם יכולים להיכנס לחוק:
א. שהסתדרות הציונית היא נציגות העם היהודי, באשר העם היהודי מפוזר בכל העולם, ואין למדינה סמכות ושליטה מחוץ לתחומיה. לי כיהודי יש הזכות להגיד מי מייצג את העם היהודי, ואם ישאלוני: מי שׂמך? – איני חייב בתשובה. דייני באמונתי, אבל המדינה היא מדינה, ומחוץ לתחומיה היא פועלת רק בגדר היחסים הבינלאומיים.
ב. שמדינת ישראל תפעל תוך התייעצות ותיאום עם ההסתדרות הציונית העולמית בקשר עם כל הפעולות הנעשות בקרב קהילות יהודיות בתפוצות לטובת המדינה. לא יתכן חוק כזה. לקונגרס מותר להביע משאלה זו, ואין אנו צריכים להתעלם מהמשאָלה, גם לא נתעלמנו למעשה, אבל אין זה חוק.
היש ביניכם אף איש אחד הסבור באמת שהחלטות הקונגרס הציוני הן חוקי המדינה? הקונגרס מחליט החלטות, והוא דן על עולם ומלואו, וצירים באים מכל קצווי תבל, ומי שרוצה משתייך להסתדרות הציונית ולקונגרס, ומי שאינו רוצה אינו משתייך, זוהי תנועה חפשית הקובעת לעצמה הנחות ומשאלות. אבל בכנסת מחוקקים חוקים; החוקים מחייבים כל מי שרוצה בהם וכל מי שאינו רוצה בהם, אלא שהם מחייבים רק את אלה היושבים בתחום המדינה; מחוץ למדינה פועל רק הנוהג הבינלאומי, ואין המדינה מוסמכת לקבוע סטאטוס ליהודי אמריקה או ארגנטינה כרצונו של חבר־הכנסת ברנשטיין.
חבר־הכנסת וילנר טוען שחוק זה פירושו – “מדינה בתוך מדינה”. נכון הדבר, זוהי מעין מדינה בתוך מדינה, כי בניגוד לדעתו ולרצונו של חבר־הכנסת וילנר מדינת ישראל היא מדינה ציונית. אפילו חבר־הכנסת וילנר מוכרח לדבר על קליטת עליה במדינה, אבל מדינה זו אינה קולטת עליה שהוטלה עליה בדיעבד, אלא שואפת לעליית העם היהודי, כלומר ליציאתו מארצות הגולה, והיא דואגת גם לזכות היציאה למען יוכלו יהודים לשוב למולדתם. מדינת ישראל שואפת לכך שכל היהודים הרוצים לצאת מהארצות שבהן הם שוכנים, יוכלו לצאת ולעלות ארצה. אנו שואפים לכך שיהודי רוסיה הרוצים בכך – יוכלו לעלות, והוא הדין לגבי רומניה ושאר הארצות.
אולם ברצוני להרגיע את חבר הכנסת וילנר: “המדינה בתוך מדינה” תהיה כפופה למדינת ישראל, לחוקיה, לממשלתה, ובתוך מדינת ישראל קיימת עליונות המדינה על “המדינה” הציונית. הקונגרס הציוני הוא אבטונומי בהחלט ואינו כפוף למדינת ישראל, ובזכותו להחליט מה שהוא רוצה, אבל כל אלה הפועלים בתוך המדינה – כפופים לחוקי המדינה ולריבונותה העליונה.
חבר־הכנסת סרלין לא מצא בהצעת החוק אלא סעיף י"ב שיש בו איזה תוכן שהוא, וזהו – שחרור ממסים. יסלח לי מר סרלין המלומד – הסעיף 12 אינו משחרר ממסים, הוא רק קובע שבתנאים ידועים אפשר לשחרר ממסים. אבל מר סרלין לא ראה את הפיל, את העיקר, הוא לא ראה סעיפים 2, 3, 4 שבעצם אינם אלא סעיף אחד, כי סעיף 4 נובע מסעיפים 3־2. בעיניו אין סעיף זה חשוב כלל ואין בו כל תוכן. האמנם?
באחד העתונים, כמדומני בעתונם של הציונים הכלליים, קראתי אותה הטענה שטען פה חבר־הכנסת וילנר. העתון טוען שלא יתכן הדבר שתקום בישראל מדינה בתוך מדינה ושההנהלה הציונית תנהל עליה והתישבות במדינת ישראל, ונימוקו הוא – שהעליה וההתישבות הן מגופי פעולתה העיקריים של המדינה. ולא תיתכן מדינה שתתן לגוף אחר לנהל עליה והתישבות בתוכה. גם חבר־הכנסת לוין שדיבר בוויכוח זה כנציג ה“אגודה” התנגד לכך, והתנגדות זו יש לה יסוד, כי אין זה נהוג ומקובל בדרך־כלל שלא המדינה אלא גוף אחר יעסוק בעליה, בפיתוח, בהתישבות ובתיאום פעולתם של ארגונים שונים. ותכנו המעשי של חוק זה הוא בסעיף 4 המייפה כוחה של ההנהלה הציונית להמשיך במדינת ישראל בקליטת העליה ובפיתוח הארץ ובתיאום פעולותיהם של ארגונים שונים בשטחים אלה. כל זאת לא ראתה עינו החדה של חבר־הכנסת סרלין. אין בדעתי לחטט בשאלה מדוע דבר העליה והפיתוח וההתישבות אינו חשוב בעיני מר סרלין – אבל זהו עיקרון של החוק, אם כי בעיני סעיף 1 אינו נופל בחשיבותו העקרונית מסעיף 4.
הרעיון של החוק הזה לא נולד בזמן האחרון, ולא הוטל עלינו מטעם הקונגרס. אם מישהו יפנה למשרד הפאטנטים לא ימצא שהגשתי עד עכשיו או אגיש בזמן מן הזמנים בקשה לרשום איזה פאטנט שהוא על שמי. אבל חבר־הכנסת ברנשטיין הזכיר בנאומו שעוד בממשלה הזמנית הצעתי מעין דבר כזה; ונכון הדבר שמר ברנשטיין התנגד אז להצעתי. אולם הוא טעה כשסיפר לכם שאני חזרתי אחר כך מדעתי. לא חזרתי אף פעם מדעתי זו, התנגדתי מהרגע הראשון, ואני מתנגד גם עכשיו, להצעה שהוצעה על־ידי אחרים שהמדינה תעניק מעמד להסתדרות הציונית בחוץ־לארץ. המדינה לא תפלה בחוקיה בין יהודים ליהודים, ולא תעשה שום חוק על הענינים הפנימיים של הקהילות היהודיות בתפוצות, כי אין זה מסמכותה; לכך התנגדתי ואתנגד, ולא אשתתף בשום ממשלה שתעשה חוקים על יהודי חוץ־לארץ; דבר זה עלול לערער את המדינה, להרוס יחסינו עם העם היהודי ועם המדינות שבהן גרים יהודים.
אבל נכון הדבר שהצעתי להעניק זכויות מיוחדות להסתדרות הציונית בתוך המדינה בהנהלת פעולות מסוימות בשטח הפיתוח וההתישבות, וזכויות אלה אינן מובנות מאליהן ואינן ניתנות בקלות לגוף לא־ממשלתי. וזהו תכנו של סעיף 4, אשר חבר־הכנסת סרלין לא ראה, או לא מחשיב כלל.
על סעיף זה מערער מצד אחד בא־כוח המפלגה הקומוניסטית, ומצד שני – בא־כוח ה“אגודה”; זוהי זכותם, אבל מדינה זו היא מדינה ציונית, ויעודה, כפי שנאמר בסעיף 5 של הצעת החוק, הוא קיבוץ גלויות, ויעוד זה לא יתמלא על־ידי המדינה בלבד, אלא על־ידי העם היהודי כולו. העם היהודי אין לו מסגרת כוללת ומסגרת של חובה; כל הנסיונות להקים מסגרת כזו לא הצליחו. גם הרצל לא הצליח בכך, אם כי מחשבתו המקורית לא היתה להקים הסתדרות ציונית, כלומר מפלגה ציונית בעם, אלא לגייס כל העם, אבל לא איכשר דרא, משום שהדבר אולי לא יתכן בתנאי הגולה, ובמקום ארגון העם כולו – קמה הסתדרות ציונית, סיעה מאורגנת של יהודים שהאמינו ברעיון הציוני. הסתדרות זו בלי־ספק הביעה רצונו ההיסטורי של העם – והמדינה תוכיח. עם ישראל כולו, מחוץ למתכחשים מעטים מימין ומשמאל, “מודים” במדינת ישראל ורוצים בקיומה ובגידולה.
ההסתדרות הציונית היתה ללא־ספק שליח העם, אם כי לא היתה הסתדרות חלוצית, אבל היא היתה שליחו של העם וביטאה שאיפתו ההיסטורית, משום כך ניתנה לה בתוך מדינת ישראל מעמד מיוחד, מה שקרא חבר־הכנסת וילנר “מדינה בתוך מדינה”.
בפי בא־כוח אגודת ישראל היתה טענה אחת צודקת, ויתכן שהיא תושמע גם מפי אחרים, טענתו היא: גם אנו רוצים להיות שותפים נאמנים לקיבוץ גלויות, ומשום־מה אין אנו רוצים לשקול השקל ולהשתייך להסתדרות הציונית העולמית, והוא דורש שינתן לו מקום בסוכנות היהודית. אבל ענין זה הוא ענינה של ההסתדרות הציונית. המדינה, כמובן, רוצה באיחוד כל העם היהודי, למען ביצור המדינה וקיבוץ גלויות, והבענו משאלה זו בהצעת החוק. אולם אין המדינה יכולה לבצע איחוד זה, ודבר זה מוטל על התנועה הציונית. הסעיף הדן בבעיה זו נוסח מתוך הסכמתה הגמורה של ההנהלה הציונית, וביצועו תלוי בהסתדרות הציונית ורק בה.
כמה נואמים חלקו בוויכוח על ההנהלה הציונית והם הופיעו לא רק כחברי כנסת אלא כנציגי התנועה הציונית העולמית. דבר זה הוא קצת תמוה אבל לא חדש. אנו שומעים פה לעתים קרובות באי־כוח סיעות האופוזיציה מדברים בשם “העם”. ויש לנו כנראה “עם” של מק“י ו”עם" של חירות, ו“עם” של ציונים כלליים ו“עם” של מפ"ם. אולם כשממשלת ישראל רוצה לדון עם ההסתדרות הציונית – אין היא יכולה לדון אלא עם ההנהלה הנבחרת שההסתדרות הציונית קבעה בבחירות דמוקראטיות וחפשיות. להסתדרות הציונית יש קונגרס נבחר והנהלה נבחרת, – ורק אלה מוסמכים לדעתנו לדבר בשם התנועה הציונית, והצעת החוק הוגשה לכנסת לאחר דיון ומשא־ומתן עם הנהלה נבחרת זו, ואני שמח לציין – גם מתוך הסכמה עקרונית.
מותר לכל ציוני לחלוק על ההנהלה המוסמכת ולדבר נגדה, כשם שמותר לו לחלוק על הממשלה ולדבר נגדה, אבל רק ההנהלה הנבחרת מייצגת את ההסתדרות הציונית העולמית, כשם שרק הממשלה מייצגת את מדינת ישראל.
אחד מחסידי הדמוקראטיה בתוכנו, חבר־הכנסת חזן, הקשה קושיה חמורה: מה לנו החוק? העיקר הוא האמנה, ומבלי שהאמנה תיקבע על־ידי הקונגרס הציוני ועל־ידי הכנסת אין ממש לחוק, והחוק לדעתו עושה לאַל זכות הכנסת והקונגרס הציוני. טענה זו טען במידה ידועה גם חבר־הכנסת רוזן.
דאגתו של חבר־הכנסת חזן לדמוקראטיה במדינה ובתנועה הציונית נוגעת עד הנפש. ברם, הדמוקראטיה בהסתדרות הציונית אינה יכולה להיות ענינה של משלת ישראל. יש לתנועה הציונית נציגות מוסמכת – ועליה לשמור על חוקי הדמוקראטיה. על הממשלה שומה לדאוג אך ורק לדמוקראטיה במדינה.
אבל נדמה לי כי מי שרוצה להזקיק האמנה לאישור הקונגרס והכנסת – עושה, ביודעים או בלא־יודעים, כל החוק לאַל. כיצד תיכרת אמנה בין הכנסת ובין הקונגרס? אם האמנה תוכל ליעשות רק עם הקונגרס ספק אם תיעשה. הקונגרס אינו יושב בתמידות. הוא מתכנס לזמן קצר אחת לשלוש או לארבע שנים. הוא עמוס דיונים וּויכוחים. אם הוא ידרוש איזה שינוי באמנה – יהיה צורך לחכות שוב שלוש או ארבע שנים, כי יתכן שהכנסת לא תקבל דעת הקונגרס. ולשם־מה דרוש הקונגרס בקביעת האמנה? העיקר נקבע בחוק, האמנה קובעת רק פרטים; פרטים אלה, יתכן, ישתנו משנה לשנה, עם השתנות הנסיבות. ואף אם האמנה תאושר בקונגרס – יתכן שמיד לאחר הקונגרס יתהווה מצב וידרשו שינויים בקביעת הפרטים באמנה.
גם איני רואה כל צורך באישור מוקדם של הכנסת לפרטי האמנה. החשש של חבר־הכנסת מר חזן הוא מוגזם קצת. ישנה קונטרולה מתמדת של הכנסת על האמנה לפי החוק המוצע, כי כל פרט של האמנה חייב להתפרסם תחילה “ברשומות”. בלי פרסום ב“רשומות” אין לו תוקף. אנו חיים במשטר פארלמנטרי, יש לנו ממשלה נבחרת, וכל פעולה של הממשלה עומדת תמיד למשפט הכנסת. ואם האמנה לא תיראה בעיני הכנסת, היא יכולה גם לפטר את הממשלה וגם לשנות את האמנה. מהי איפוא הדאגה לזכויות הכנסת?
משמטרנו המדיני אינו דומה למשטר בשוויצריה או באמריקה; הממשלה אינה נבחרת לזמן מסוים, אלא עומדת יום יום למשפט הכנסת. אם ב“רשומות” יתפרסם משהו שהכנסת לא תרצה בו, תוכל מיד לדון בו, לשנותו או גם לסלק את הממשלה.
אבל אם מתכוונים באמת לאפשר פעולה משותפת ותיאום מתוך הסתגלות למציאות המתחלפת, אין לעשות זאת אלא על־ידי שני האורגאנים המבצעים: של נבחרי ההסתדרות הציונית מצד אחד, ושל נבחרי הכנסת מצד שני.
בוויכוח נשאלה שאלה מדוע מזכירים בהצעת החוק בסעיף 8 רק חלק מהחלטות הקונגרס, האומר כי “הפעולה המעשית של ההסתדרות הציונית העולמי והארגונית למילוי תפקידיה ההיסטוריים בארץ־ישראל, מחייבת שיתוף פעולה ותיאום מלאים מצדה עם מדינת ישראל וממשלתה, בהתאם לחוקי המדינה”, דבר זה נאמר להרגיע חברי הכנסת שיש להם חשש לגיטימי על קיום “מדינה בתוך מדינה”.
והצעת החוק אומרת: “מדינה בתוך מדינה” – כן. “מדינה נגד מדינה” – לא! אילמלא קיבל הקונגרס ההחלטה המצוטטת בהצעת החוק לא היינו יכולים ורשאים לקבוע סעיף ד'. לא יתכן שבמדינה יפעל גוף העלול להתנגד למדינה, לממשלתה ולחוקיה. הצהרה זו של הקונגרס היא תנאי מוקדם, ותנאי בני גד ובני ראובן, למתן המעמד. הקונגרס גילה בגרות ממלכתית בקבלו הצהרה זו. המעמד הניתן להסתדרות הציונית אינו מכוּון לכך לאפשר למישהו לנגח את המדינה או את ממשלתה. מלאכה זו דיה שנעשית על־ידי אזרחי המדינה. זוהי זכותם, – אם כי לפעמים יש שמשתמשים בזכות זו לרעה ושלא לצורך. אבל אין להפוך את ההסתדרות הציונית ומעמדה במדינה לקרנים לנגח. האופוזיציה במדינה יכולה לעשות מה שהיא רוצה – בגדר החוק. אבל האופוזיציה בהסתדרות הציונית – אם היא תפעל מטעם ההסתדרות בארץ חייבת בלויאַליות כלפי הממשלה וחוקי המדינה. זוהי כוונת הקונגרס וזוהי כוונת החוק. וסעיף זה שנתקבל בקונגרס הוא תנאי מוקדם למתן המעמד. הוא בא להבטיח את ההסתדרות הציונית. אי־אפשר לחבל או לפגוע בפעולת הממשלה. נציגות ההסתדרות הציונית חייבת לפעול מתוך תאום עם מדינת ישראל וממשלתה, ובהתאם לחוקי המדינה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.