רקע
ראובן אשר ברודס
מודה ועוזב

 

א    🔗

באחת מערי ליטא הקטנות, בבית ראש־הקהל נולדתי. ימי ילדותי היו כחיי כל הילדים בערים ההן – “אך בתורת ה' ישגה” שמעתי תמיד במנגינות אמי ומינקתי בשכבי, “ורב בעיר גדולה לאלהים יהיה” הקשיבו אזני מפי אבי יעקב, בקומי.

כאשר הוספתי ימים על שנותי ואחל לצפצף מלים אחדות לקחני אבי על זרועותיו וילמדני “תורה, מה תורה, תורה צוה לנו משה, מרשה קהלת יעקב” 1, וכאשר לשמחת לבבו למדתי זאת בזמן מצער מאד, הוסיף ללמדני עוד כתובים אחדים ומלים בודדות משפת קדשנו, ובהגידי לו גם את כל אלה במעט ידיעה, הייתי אז שעשועים לנפשו וששון ללבבו. ומדי התאספו בביתו כפעם בפעם מנכבדי העיר – לפקח על עסקי הקהל, או מהלכי בטל, אשר בית ראש־הקהל הוא ביתם מאין להם כל עבודה ומידעם עד מאד כי כוס מלא ימצאו שם תמיד ולעתים אף מעט כסף – הראה תמיד אבי לפניהם את חד שכלי וגדל זכרוני, ויחזה עתידות לי כי בטח יפול גורלי בין רבני ארץ. בימי הקיץ לקחני אבי ערב ובקר אל בית המדרש וילמדני לענות “ברוך הוא וברוך שמו”, “אמן” אחרי ברכת החזן. – גדלתי עוד מעט וכשרונותי החלו להתראות גם בחדר – “חדר”, הה, כמה זכרונות שונים יכיל בקרבו השם הזה!… אך אנכי אדלג כעת עליהם, ואך זאת אעיר כי כל מלמדי יחד ענו ואמרו כי רב מרחם אני, “למדן מופלג” מבטן אמי, עד כי שם “דוד בן ראש־הקהל” (הוא שמי) היה לתהלה ולברכה בפי כל יושבי עירנו.

שם ב“חדר” קניתי לי רעים רבים, ילדים כגילי, ואצחק עמהם. – מה מתקו היו ימי הילדות, ומה נעים לי גם עתה זכרונם! רגשותי בערו בי, נפשי רכה ולבבי – לב רגש, מכבוד לא ידעתי וגאוה רחקה ממני, לא קנאתי ולא שנאתי, ברק יפה בגדי איש לא עורו עוד את עיני ולא מאסתי גם את הילד הלבוש קרעים – אם אך משחקו מצא חן בעיני, זאת ראה אבי ולא ישר דרכי זה בעיניו, ויפלה בין רעי לאמר:“עם פלוני הנער תשחק, אבל חלילה לך, בני חידי, לצחק את הנער האלמוני, כי אביו מקטני ארץ הנהו: אל תבט על יפה תאר הילד ישראל ואל תחמוד שעשועיו כי נעמו – יעו כי כמעשה הגוים יעשה בבית אביו וחלילה לנו להתאחד ולהתקרב אל האנשים האלה!”

– אך את יעקב וחיים רֵעַי הלא תרשני אבי לצחק, אמרתי לו אז" – הם רעים נעימים להתרועע: לא יאבו לרמני ולקחת ממני את צעצועי וגם את כספי כאשר יעשה זאת שמעון בן הַדַיָן… הה, אבי! הוספתי לאמר בהתנפלי בחיקו בקול נוטה לבכי – את יעקב וחיים אצחק, האח! מה טוב יתחבאו! אך את שמעון שנאתי על לקחו ממני ביד חזקה את הכסף וגם את התפוחים אשר תתן לי בצהרים לשאתם החדרה, על כן מאסתיהו מהיות חבר לי…

– הס! גער בי אבי" – אל תוסיף לדבר עוד כמו אלה; עשה כאשר צויתיך ותן כבוד לשמעון כי אביו הלא הנהו הדין וגם ממלא מקום הרב – לו יזכני ה' ותהיה אף העשיריה משאר הנהו הוא… התשמע?

– אך אנכי הלא לא את אביו אצחק… ואת שמעון שנאתי, אבי!

– לך מעלי… אמר אבי בגערה בקומו ללכת: – עוד נער אתה, עוד לא תדע מאומה, ועל כן עשה כאשר הגדתי, ראה צויתיך!

לבבי היה רך, רגשותי עזים, ועל כן פעלו עלי כל דברי אבי מאד: לא סרתי ממצותיו וכל פקודתו שמרה רוחי ובכן היה לי גם הצוי הזה כאחד מהם: דברתי בפי שלום לשמעון אך כי נפשה בחלה בו, בעל כרחי, ובכל עז לא יכלתי להשיבה אליו; וכן גם שמרתי פי ולשוני אף מדבר דבר אל יעקב וחיים – בעוד הרבי או עוזרו לנגדי – פן ילשינו עלי לפני אבי, ואך באין רואה השתעשעתי אתם באהבה עזה. –

“שושנת חמד כי נבל תבול באביב פרחה, הלא אשמת נוטריה ופקידיה היא, וילד רך בשנים אשר לו לב טוב ורגש – אם יהפך לאיש רע מעללים, חנף ובוצע, אך על הוריו ומדריכיו תפול החטאה הזאת” – כן עניתי לכל שואלי, לאמר: – “הן בימי ילדותך היית אך טוב לבב ורחמן מאין כמוך, עד כי גם לפני רגלי אביך התנפלת לא אחד לבקש מלפניו תחינה על איש זר, ואיך נהפכת פתאם לאכזר, לשמוע בכי וצעקה ואין משים לב, לנבל וצבוע גם יחד?” – אמנם כן, לא בפעם אחת תבול השושנה, לא בפעם אחת יֵהָפֵךְ לב איש בקרבו ולא בפעם אחת אף לא בשתים נהפכתי גם אני: במחזות האכזריים אשר ראיתי מדי יום ביומו בבית אבי המה פעלו לאט לאט את פעולתם הרעה על רגשי ומורש לבבי, הם נפחו בי רוח – ואהי את אשר הנני עתה. הה, עד כמה גדול כח ההרגל, ועד כמה תפעול התמידות על לב איש! “כיון שעבר אדם עברה ושנה – הותרה לו” (קידושין), עד כמה נאמנים הדברים האלה, מבשרי אחזה זאת. הן מחזות רבים נקרו ויאתיו בבית אבי בעודני נער בן טוב־לב, ואז חם לבי בקרבי ואתנפל לפני אבי כי ירחם גם הוא וכי יושיט למו עזרה; עברו ימים וכבר הבטתי עליהם בקר רוח, לבי לא נפעם ונפשי לא רחמה; ועתה, הה, עתה תשוח עלי נפשי כי נהייתי אני בעצמי לסבת עמל ותלאה בטרגדיות כאלה, אני בעצמי הנני עתה, את אשר לא יכלתי לראות בהיות זאת אבי, אנכי בעצמי הנני ראש־הקהל ובאכזריות לב השתמשתי בכח המשרה אשר על שכמי… אך עד אן הובילוני רעיוני? רב לי לחקור, כעת – בספר זכרון ימי, די רק להעיר כי אלה הסבו כי נהפך לבי בקרבי, רק חנוכי בבית אבי היה העלה לעלילותי הרעים אשר באי־רחם יסודם, ואך דברי אבי, מעשיו, הנהגותיו, עוז נפשו וקשה ערפו עשוני לאשר הנני עתה. –

ביותר השגיא עלי פעלו ההבדל בין דברי אבי ובין מעשיו: הוא אשר כשה תמים ראיתיו בישבו בין גבירי העיר ונכבדיה, נהיה פתאם לארי משחית ונמר שוקד מדי התפטרו הם ועניים מרודים באו לבקש ממנו מאומה; הוא אשר כחסיד עניו, פורש מהבלי העולם, ומואס בכל תענוגי בשרים היה בבית־המדרש – נהיה בביתו לבעל גאה וגאון, לרודף שלמונים בעד כל־שהוא, לנפש לא שבעה מאסוף כסף, לבלתי מסתפק בכל מעדנים ויין חמר – וכה התחלף עשרת מונים, מדי יום ביומו: מסכה אחר מסכה, לוט אחר לוט, עור כבש תם ועור זאב־ערב לבש חליפות; ומה גם בבא מועד לקחת אנשים לצבא, הן לב כל איש נמס בקרבו מדי ראהו יושב באספת טובי העיר וגביריה, את העננה ומרה השחורה אשר שכנה על פניו, אז – עת הזכיר לפניהם את ענות היהודים בעירנו, ואת האסון הנורא אשר יבוא לביתם אם יצא, חלילה, אחד מבניהם לעבוד בצבא.

– אהה, ה' אלהים! אמר אז בנשאו את עיניו השמימה ובהאנחו בעינים רטובות מדמע: – עמך ישראל עם עני ונדכה הוא, עם נלאה כבר לנשוא את ידך החזקה אשר תיסרהו! ובהאנחו עוד הפעם במרירות התפרצו מפיו המלים “רבונו־של־עולם” כמו מבלי משים אך מעצר יגון.

הנאספים השתוממו איש אל אחיו למראה תמונתו וצדקת נפשו.

– אכן, הוסיף אבי לדבר אחרי דמיה לא־ממשכה: – אכן לא לנו להשחית רחמנו ולגזול בן מזרועות אביו ואמו, בעל – מרעיתו וילדיו הקטנים… לא, לא נהיה לשמצה בעיני כל יושבי הערים סביבותינו… גם אנחנו נעשה כמוהם, גם לנו להחלץ ולחלוץ מצרה נפש אביוני־עם אלה… “גדול כחה של פדיון שבוים”, הורונו חז"ל, הבו, נאסף כסף, נערוך איש איש לפי ערכו להשתתף בצרות “העיר”… “העיר” צריכה לכסף! נפדה את האמללים ונמצא בזה חן וחסד בעיני ה' כי ישלח לנו בזכות זה משיח גואל צדק, ובא לציון גואל – ועינינו רואות!… ושמחת יראת האלהים ועשי צדקה נראתה על פניו בדבריו האחרונים.

עוד מעט והערכה נכתבה, ומשרתי הקהל, בלוית אנשי צבא מזוינים, יצאו מאת פני אבי בפקודה נמרצה לגבות בחזק יד מאת כל הכתוב לכסף בהרשימה, ואם אין כסף לאיש ויקחו מן כל הבא בידם. עברו אך שעות אחדות וכל העיר היתה כמרקחה, מחזות נוראים נראו על פני חוצותיה, מחזות איומים אשר לא הבינותי אז איך יוכל איש לראות כאלה ולחשות: כרים וכסתות, מנורות, קדרות נחושת, וכל כלי מתכות נפוצים על פני הרחוב, בגדי שבת, עדיי אשה וחרושת האמן גם המה נקבצו הובאו שמה, וביניהם גם עזים, פרות וכל עוף למינהו יעמדו כשבויי חרב בין אנשי הצבא אשר יכתירו את כל הכבודה הזאת לשמרה. פה תצעק אשה על פרתה החולבת – אשר אך ממנה היה לחמה ולחם חמשת ילדיה בימי אלמנותה – כי נגזלה מאתה, וברבור־נפוח יעננה “הולדיר!הולדיר!” לאמר: גם אנכי בשבי, ומה נעשה? שם יצעק אב המון בנים קטנים כי לקחו ממנו את כל אשר לו, ועז לעומתו יפער פה “מע־ע” כאומר:“צאן קדשים! אל תתנוני להסגר בבית ראש הקהל כי ממני מכולת בית משפחה עניה בעיר”… ויגדל המספד והצעקה עד מאד. עברו אך רגעים מעטים ובית אבי נמלא אנשים נשים וטף מרבה להכיל, כלם צעקו, בכו, הילילו עד כי גם קול דברים לא נשמע מהמהומה והמבכה אשר בבית.

– הושיעה נא, הושיעה! צעקו והילילו מסביב כבוא אבי הביתה.

אך הוא נשא עוד הפעם את עיניו השמימה, ובקול תחנונים אמר:

– מה אעשה לכם, בָּנַי? גזרת המלכות היא, אין להשיב את הדבר.

– הלא אך נפשות שתים לתת לעירנו, ומה כל הרעש הזה? אמר אחד הנאספים בבקשה ותמהון גם יחד.

– נפשות שתים? השיב אבי בקול יראת האלהים: – והאם השתים לא יצרכו לכמה מאות רו"כ לפדיונם?…

– שקר אתה דובר! ענה איש אחד עזות במר נפשו: – שקר בפיך! אין חפץ להממשלה לקחת את הקשיטה האחרונה מעניים מרודים… לא, אך את אמתחותיך תאמר למלאות בכסף עניי־עם אלה…

– צא מביתי, אפקורוס, נתן עליו אבי בקול מושל: – צא, פן אסגירך בידי לא תוכל קום! השמעתם, רבותי! – פנה אל הנאספים וקוי מצחו אשר נקמטו שבו ויביעו תמימות: – השמעתם? יהודים ימסרו לצבא על פי הזד הזה!… אל, אחי, אל תזעקו חנם, הן בכספם זה תקימו מצוה רבה מאד מצות פדיון שבוים, מצוה אשר פרותיה תאכלו בעולם הזה והקרן קימת גם לעולם הבא… ובדברו בא בחדרו ויסגור את הדלת בעדו.

– אל תשמעו למוצץ דמי ישראל הזה, צעק האיש בקול גדול: – אל תאבו ואל תאמינו לחלקות שפתיו – עוכר ישראל הוא.

– אמנם כן, צדק האיש בדביו! ענו אחדים. אך בראותם כי שמוע אין להם מאת אבי נשמטו אחד אחד וילכו להם.

אנכי נשארתי בבית ושפק נורא בער כאש בלבבי: ראיתי את עקת האנשים העניים האלה ונחומי נכמרו, שמעתי את דברי אבי ואתן אמן, עד כי לא ידעתי את מי הצדק ואת מי ארשיע. שויתי לנגדי את צלם דמות אבי, את זקנו הלבן והמתחלק לשתי קצוות, את מצחו הרחב והקמוט ואת גבות עיניו הארוכות אשר כלם יחד יעידו על תומת לבבו: כי הוא “עוסק בצרכי צבור באמונה” ורגשות יראת הכבוד והאהבה אשר נטעו בלבי מני אז פרצו את גבולם עוד יותר ואאמין בו כי בטח לטובת העם ולאשרו יעשה את כל המעשים האלה; אך בו ברגע הבהילו רעיוני לשות לנגדי גם את צעקת העניים המרודים, שועת הנשים וילדיהן ובכי האלמנות ונפשי התעוררה לחמלה על האספסוף הזה וילחמו בחזקה ברגשות אהבת בן לאביו ולא מצאתי אז כל דרך לפני להטות את כף המאזנים לעבר מזה או לעבר מזה.

כה עבר עלי כל היום ההוא בהמון מחשבות זרות ואיומות, במלחמת הנפש כבדה מאד. אך בערב עת ישבתי לאכול לחם את אבי ואמי, שמעו אזני את הדברים האלה:

– דבורה, אמר אבי אל אמי: – הגמאיני נא מעט יי"ש, הלא בא אנכי בשכרי…

אמי לא המרתה את פיו ותצג על השלחן כד מלא יי"ש.

– הלא תדעי, רעיתי, הוסיף אבי אחרי אשר שתה את כוסו וישניהו: – הלא תדעי כי תנחום ורעיו השיגו את הבורח את צבי בן דוד החיט אשר זה כחצי שנה יסתתר ממנו ויביאוהו הנה בעוד ימים מעטים, גם פה הן הלל בן יעקב הנגר עומד על הגורל להמסר לצבא… אותו הלא יאמרו כל בני העיר כי למצוה גדולה תחשב אם נמסרהו, הן הוא בכופרים וספרי חיצונים נופלים מתוך חקו. ומה לנו עוד, שניהם המה בריאים וחזקים אשר כסף לא־רב נצטרך למען יְקֻבְּלוּ… ועל כן אחשוב לצדק כי בשנה הזאת נשתכר עוד כפלים מבשנה העברה.

כחצים משוחים ברעל היו לי הדברים האלה.

– ואם כן איפוא מדוע זה נעשתה הערכה, והבאת עליך קללת עניים מרודים? שאלתיו בתמימות.

– דום נער חסר לב! נתן עלי אבי בקולו.

– אל תספר דבר, אל תגד גם שפה, התשמע? הוסיפה אמי לצוני: – הטרם תדע כי לנו להזהר מן הנער הזה? פנתה אל אבי בתלונה ותלטוש עליו עיני זעם.

– ינסה נא להגיד אף שפה, כי אז את לשונו אנתק, הוסיף אבי ללמדני וירא לי באצבעו.

אנכי נכלמתי מאד עד כי נתתי את קולי בבכי.

– הס נא, בני, אמרה אמי בשפה רכה: – הן לא תגיד לאיש דבר ואקנה לך בעד זאת מנעלים חדשים.

הלוא דעת לקורא נקל את הפעולה אשר תפעל שיחה כזאת על לב ילד רך ורגש כמוני.

עוד אחת מהמון המחזות והשיחות אזכיר כעת, למען יהיו לאחדים בעיני הקוראים.

פעם כאשר אחד מרעי יצא לגרות אתי מדון הניפותי את ידי עליו ואך אותו מכה נצחת. אבי ישב אז על יד החלון, וכראותו את הדבר הזה קרא לי החדרה.

לא אאטים כחרש אזני לבלתי שמוע בקול איש בוכה מצרת נפשו, אם ארחם על כל קשה יום, וכל מרת נפש אלי תבוא אז הלא נאבד כלנו וגם לחם צר לא יהיה לנו – התבין?

ואך כי אחרי כל אלה לא הבנתי את דבריו, בכל זאת האמנתי במו כי בטח ישרים דרכי אבי וכל מעגלותיו נכונים…

תמונות, מחזות, ושיחות כאלה ראיתי ושמעתי בבית אבי מדי יום ביומו עד כי לאט לאט הרגלתי במו, לאט לאט נעשו גם לי לטבע עד כי נהפכתי לאיש אחר: כל רגשותי אשר הרגשתי עודי באבי נאבדו וכל רחשי לבבי אז לחמלה ולטוב היו עתה לרועץ, וכה מלאו לי ארבע עשרה שנה בבית אבותי. –


 

ב    🔗

עברו ימי ילדותי, חלפו עתותי הזהב בתקופת חיי, ואנכי הנני עלם בן חמש עשרה שנה, עלם מבין תהלוכות התבל. עלם אמון על ברכי האכזריות ועלילות שקר וחנופה בבית הוריו, ואשר הנער הזה צֻוָּה כבר מאת אביו כי ישים עין ולב על תהלוכות עניניו למען יוכל היות לעזרה לו.

אמי, אשר כל ימיה שִׁוְתָה את עתידותי כי אהיה לרב בישראל לגאון ויחיד בדורי, לא הסכימה לדעת אבי האחרונה, וכשבוע ימים היה ריב ומדון ביניהם על אודותי, היא חפצה כי אקדיש ימי לתורה, לתלמוד וישיבה; ואבי הוכיח כי קרבו ימיו למות ועל כן יחפוץ כי אעמוד לו לעזרה, ללמוד ולדעת את עניני הקהלה למען אוכל לרשת את כסאו אחריו.

אנכי בגלל חפצי לנסוע הפצרתי כמו כן את אבי כי ישלחני אל אחת הישיבות או אל אחד בתי המדרש בעיר גדולה; ובדברי חנף אשר כבר למדתי למדי אמרתי לו כי הנני חפץ לבלות עוד ימים בלמודי התלמוד היקר לי מכל הון, אמי הוסיפה, כי מלבד המטרה הנכבדה הלזו, להשתלם בלמודי בעיר אחרת בין אנשים זרים אשתלם בנסיונות ואלמוד ללכת נגד החיים, עד כי לאחרונה בנשף בערב יום אחד קרא לי אבי החדרה.

– הנני ממלא עתה את חפצך וחפץ אמך, אמר אלי בקול נגיד: – הנני שולח אותך לעיר ווילנא לבית הישיבה אשר שם. הא לך מכתב לדודך ר' שלמה, בביתו תמצא ארוחתך וגם חדר לך לבדך, כי כן בקשתי מאתו – והוא באשר כי אחי הוא ישים עין צפיה על כל דרכיך. ראה התחזק והיה לאיש, מצא חן וחסד בעיני מוריך, דודך ובעיני כל אדם: קנצי למלים, היה נכון לנסע מחר השכם.

שם בבית דודי עברו לי שתי שנים. בלותי את הזמן הזה בטוב ובנעימים. עוד אזכור את תאר פני דודי, את עיניו אשר תבענה תמיד חן, את מצחו הרחב והקמוט עם שתי קוצותיו אשר נגעו עד חצי ראשו, את פאתי זקנו הגדול ואת השער הלבן המפוזר בם – אף כי על קדקדו לא נודעו עוד עקבותם; עוד אזכר את השחוק הקל אשר עבר בינות שפתותיו המגדלות בשערות ארוכות עת ראני ראשונה וקבל את מכתב אבי ממני:

– מה שלום אביך, אמך וכל אשר להם? שאלני בקול ערב מביע ידידות, ובעוד לא הספקתי לענות הביאני חדריו. עד עולם לא אשכח את הפעולה העזה אשר פעל אז עלי, עדי נצח לא ימוש מזכרי את המבט הראשון אשר התמלט מעיני בצעדי על סף הבית פנימה; החדרים, אף כי עקבות עשר לא נכרו במו, אולם נקיון, סדר, אור בהיר ודממת קדש נראה בכל פנותיהם; שלום, אהבה, חן וחסד נשקף מבעד כל עבר וכל פנה. בפעם הראשונה צעדתי על רצפת בית אשר מתחתה לא יעוז השטן וכל מלאכיו לעלות להרגיז בקול איום ומהומת רשעה את אנשיו, בפעם הראשונה חסיתי תחת צל קורות אשר לא ישמעו קללות, חרמות, שקר ותרמית, ואשר בצלם יחסיון שלום השקט ומנוחה כל הימים. – “זה חלק אדם צדיק מאלהים! אמרתי אז בלבי ואגלי דמעה התפרצו מעיני: – שלום לך בית שלום והשקט! שלום לאנשיך אשר כל ריב וכל קטטה, כל שקר וכל תרמית כל גזל וכל חמס לא יתנו בוא דלתותיך, שלום רב לכל החוסים בצלך – הה, מי יתנני שבת פה עדי עד, מי יתנני רמוס חצריך עולם ועד!”

נשגבים מאד היו לי הרעיונות האלה, אך קול ערב ונעים הפריעם פתאם, קול דודי אומר אל אשתו אשר חרדה לקראתנו:

– הוא בן אחי יעקב אשר בא לחסות בביתנו זמן־מה אשר ילמוד באחת הישיבות בפה.

– ברוך בואך, עלם נכבד! אמרה גם היא ותומת נפשה הראתה אותותיה על פניה ושפתיה: – הן בן אין לנו, היה נא אתה לנו לבן ונקרבך כיוצא חלצנו!

זאת הפעם הראשונה אשר שמעתי קול מדבר אהבה בתמימות, קול ידידות אשר לא נטמן בחבו חמת נחש, קול אשר בו אוכל לבטוח כי לא סף רעל יביא לי בקצו.

“מה מאשר אני כי נפל לי חבל לשמוע אף פעם אחת הידידות בתומתה! הוספתי לחשוב, מה נעים חלקי כי אבלה עת מעטה מימי חיי בבית אשר מלאכי שלום וחסד ירקדון בו, אשר לא אוסיף שמוע בו בכי אלמנות, דמעת עשוקים, צעקת אביונים וקללת עניים! יהי חלקי עם האנשים האלה ותהי אחריתי כמוהם!”

בו ברגע יצאה מהחדר השני עלמה רכה בשנים, ואחרי אשר שלחה עלי מבטי־שאלה אחדים התלחשה דברים את אמה, גם אנכי אצלתי לה מבטים אחדים והנה שויתי נגדי את צלם דמות הטהר והענוה, את אלהית השלום והחן ולבי נתר ממקומו.

היא היתה אסתר בת דודי.

לדודי זה היתה חנות מיני מזונות, אשר היא היתה כל משלח ידיו, ובה עסק תמיד. את עתות הערב והבקר קבע לתורה אשר שגה מאד באהבתה ואשר על ידה היה נכבד ורצוי מאד לכל יודעיו; אשתו גם היא לא טמנה ידיה בצלחתה ותהי לו לעזר גם בבית גם בחנות, בתם היחידה אסתר היתה צפיה בבית, וילמדוה גם כתוב גם קרוא עברית ומעט רוססית, היא היתה רבת החן ורבת התבונה; אבותיה לא העציבוה מעודה, ותתהלך בחפשה את רעותיה ושכנותיה, אך בכל זאת התהלכה בתומת לב וישרת נפש עד מאד, דבריה היו קצרים ותמימים, מבטי עיניה הביעו אהבה ותמימות, וכל מעשיה היו במתינות וענוה ועל כן נשאה חן וחסד בעיני כל רואיה ויהללוה שבע מדי דברם בה.

הליכות הבית, דרכי אנשיו וכל משטריהם פעלו על נפשי מאד עד כי בתמימות וצדק הלכתי גם אני עמהם, לא כחדתי מאתם אם לא ידעתי את “השיעור” וראש הישיבה, אשר דודי נתנני על ידו, הכלימני או גם הכני לעיני יתר חברי, לא השתדלתי ליפות את מעשי בעיניהם אך השתדלתי ליפותם ולתקנם כאשר הם, ובזאת מצאתי גם אני חן בעיניהם וישימו עלי עין לטוב, עד כי הייתי למו לבן ולאסתר לאח, בראשונה דברתי אתה בהשעות המעטות אשר עתרו לי לסעוד את לבי בצהרים, על הרוב מצאתיה אז יושבת על השלחן בידיה העדינות ארגה או תפרה, ובפנים מלאי ענוה וחן ובשפתים מפיקות הוד ספרה לי מחיי האנשים בעיר ווילנא, רבתי עם, ושאלה גם את פי בדבר החיים אשר יבלו יושבי עיר קטנה. לאט לאט הרחבתי את השעות האלה כי שיחתנו זאת הסבה לי תמיד ענג רב למאד. אחרי עבור ירחים אחדים ועת האביב הגיעה הרשה לי דודי לשוח אתה מדי ערב בגן הפרחים שעה או שתים. הדבר הזה נתן שמחה בלבי עד בלי די, וכל היום היה עלי למעמסה על כי תאריך העת עדי ערב; בשובנו הביתה מצאתי את דודי ואשתו יושבים על השלחן. אסתר ישבה על יד אמה, ודודי נסני בלמודי אשר למדתי ביום ההוא, תקן את מעותי, פתר את ספקותי ויתרץ את קושיותי, ואחרי כן דברנו דברי דרך הארץ אף גלה את אזני למוסר ויראת האלהים, דבריו אלה יצאו מפיו בהשכל ודעת בענות קדש וצלצול נעים, עד כי היה במו הכח להשכיח גם את אסתר בהרגעים האלה ולמשוך את לבי ונפשי אך למו, ואך דברים קלים וקצרים למאד נמלט אז מפינו בתוך השיחות האלה.

ערב שבת בצהרים באתי פעם לבית דודי לסעוד כמעט את לבי, לא מצאתי כל איש מאנשי הבית אז, ואך אסתר לבדה עמדה בבית המבשלות, ועל הכירים ערכה אש מתחת למחבת גדולה אשר בשלה בה את הדגים לכבוד השבת, להב האש הוסיף צבע על לחיה וחצי אהבה בעיניה; שערותיה התלתלים היו פרעים, ותלתל אחד מצמתה נשמט ויפול על מצחה ויוסף גם הוא חן רב לה. נשגב מאד היה מראיה אז!

– תני נא לי, אסתר, ואסעוד את לבי כמעט, כי רעב הנני מאד, אמרתי.

– חכה נא, דוד, מעט קט עדי אשר יבשלו הדגים ואתן לך מהם, ענתה לי בקול ערב ותשלח בי את עיניה השחורות והנאהבות עד מאד.

אנכי ישבתי על הכסא למולה, היא לא דברה דבר, ותשם כל מעינה בהמחבת. דממה שררה זמן קצר, אך כעבור רגעים מעטים החלו שפתיה לנוע כמעט ובדממה כמדברת אך אל לבה, או כבלתי מתכונת, שרה את השירה הזאת:

תַּבִּיטוּ תִּשְׁאָלוּ:

מָה־רוּחִי כֹּה סָרָה?

מְזִמוֹתַי חֻבָּלוּ

וְשִׂמְחָתִי נֶעֱדָרָה?

מַדוּעַ בְּבַת־עֵינִי דִמְעָה תֵעָצֵר?

מַה עָדַי הִגִיעַ? מַה מֶנִי יִבָּצֵר?

– מה זה בפיך? שאלתיה בנגוע השירה הדמיה הזאת אל נפשי.

– אחד משירי־העם פה, ענתה בחן שפתותיה: – האם לא שמעת עוד את השירה הזאת? האם בעירך לא תשרנה הבנות אותה?

– לא, לא שמעתיה.

אסתר מבלי לענות דבר הוסיפה לשיר בדממה.

אַל תִּתְאַווּ תַאֲוָה

אֶת עָצְבִי לָדַעַת;

לֹא יָדַע אַהֲבָה

לֹא יָדַע מָה־כַּעַס…

חֶלְקִי אַךְ דִמְעָה גַם יוֹמָם גַם לָיְלָה,

כִּי נַפְשִׁי עוֹרֶגֶת – וְלִבָּתִי, הָהּ, אֲמֻלָה!

– ואת הידעת אהבה, כעסה ופצעיה? שאלתיה בקול רעד כמעט.

אסתר לא ענתה לי דבר, אך הסבה את פניה הבוערים אלי ומבט נורא אף נשגב פגשו עיני אז.

יש רגשות כאלה אשר נשגבו עד מאד, אשר מפשטים ונעלים המה מכל רגשי האדם ואשר נחלל את קדושתם אם נגשימם גם באמר ודברים; ואך מבט העין, באשר כי הנהו רוחני גם הוא, יוכל להעביר מנפש לנפש קצות הרגשות האלה וגם אז לא בעצם תומן.

להמבטים כאלה אחשוב לצדק גם את מבט אסתר אז, ועל כן לא חללתי גם אנכי אותו, וגם אנכי שלמתי לה כפעלה במבטי אהבה.

מאז נֻפּח באפי רוח חדש, רוח בוער באש הפלדות אשר האירה אז את פני אסתר, רוח אהבה כהאהבה אשר מלאה אז את עיניה יונים… לא כאח הייתי אחרי כן לאסתר, אך כאוהב אל אהובתו: בדברי פיה מצאתי לי עדן ונעם, בצחוק הקל אשר עבר על שפתותיה לקחה את לבי, בכל מבט עיניה, בכל תלתל שערותיה, בכל פועל כפיה ובכל נדוד גוה קניתי לי נעם, חמד ואהבה מרבה להכיל; הגיתי בה גם בשבתי בבית המדרש ונענעתי בראשי על הגמרא הפתוחה לפני, גנבתי לי עתים ביום בערב וגם בלילה לדבר אתה, לשבת על ידה, להביט ביפי פניה ולשמוע אף מלה משפתותיה שושנים. אך למרות חפצי החלה היא לירוא מפני בכל עת בואי, החלה לקצר בדבריה אתי, החלה למנוע ממני מבטיה, וכמו יראה אותי ובקשה להשמט ממני, אך לא יכלה גם היא. במצב כזה היינו אך ימים מעטים וכאשר עברו הוסיפה עוד הפעם ללבבני בעיניה, ולדבר אלי כדבר אחות את אחיה, ונתעלס באהבים בכל עת מצוא.

אך אז מצאתי עת, פעם בלכתנו לשוח יחד, לשוב ולהזכיר לפניה את דברי השירה ההיא, ספרתי לה באש לבבי כי מאד הבנתי את מבטיה אז, מאד נפשי יודעת על מה רמזו ומה נטמן בחבם.

– אנא, אחי, אמרה אז אלי בקול רעד ואהבה גם יחד: ־ אנא אל תזכיר נא את הרגעים ההמה… האמנם חטא גדול חטאתי אז – דוד?– מי הוא זה אשר יעוז לחשוב כן? עניתי לה אז: ־ מי זה האיש אשר יואל לחשוב את רגשי האהבה הטהורה לחטא ופשע?… אנכי לא כן עמדי, אנכי אגיד לך בפה מלא כי זכרון השירה הזאת לא ימוש מזכרי עדי עד, כי המבטים הנעימים האלה לא אשכחם נצח… מדוע אבוש לאמר “אהבתיך אסתר”? אהבתיך כאישון בת עיני עד כי בלתך גם חיי אינם חיים?

– ומה זה תבקש ממני?

– מה?… אולם צדקת, חמדת נפשי! לא אבקש מאתך מאומה, כי המבטים ההמה נתנו כבר לי את הכל, המה אמרו לי כי תאהביני גם את… האמנם לא אשגה, אסתר?

– מדוע זה תשאל? אמרה בשפל קולה.

מאז עברו בינינו שיחות רבות בדבר אהבתנו, עד כי גם תקענו כף איש לאחיו כי לעולמי־עד לא נפרד, וכי נסבב את פני הדבר כי נתחבר גם “כדת משה וישראל” בהגיע עת דודים לנו.

דעת לנבון נקל כי גם עוף השמים לא שמעו את דברינו, וגם לבעל הכנפים לא גנב דבר משיחתנו זאת – ומה גם לדודי ודודתי.


 

ג    🔗

מנשרים קלו ימי טובה, כאור בקר תגז חיש שלות איש וכמץ מגרן נדפו גם הימים הנעימים אשר ישבתי בבית דודי. בעצם יום אחד, אנכי ישבתי בבית המדרש, השמש שלחה קויה בעד החלון והם הפיצו אור בהיר על הגמרא הפתוחה לפני; ראשי היה עלי כגלגל, רעיוני נבוכו: זה כחמשה שבועות לא בא מכתב מאבותי.

“מדוע זה לא כתבו לי כל העת ההיא, תחת אשר עד כה קבלתי מכתבים מדי שבוע?” חשבתי אז בלבי, “מה שלום אבותי שמה? אם לא קרה אסון בבית במשך כל הזמן ההוא?”

בעת הזאת נפתחה הדלת, והנה דודי בא.

– אהה, דודי! צעקתי מנהמת לבי אשר נבא לי כי לא טובה השמועה בפיו: – מדוע זה עזבת, דוד יקר, את מסחרך לבוא הנה בעצם היום? הלא דבר הוא!

– ברגע זה, ענה דודי ואמר לי: – באה עגלה רתומה לשני סוסים בפקודה נמרצה כי תסע חיש לבית הוריך… לך נא הביתה, וסדר כל חפציך – חיש, אל תתמהמה…

– הה, אלי! קראתי מנהמת לבי הנפעם בחזקה: – אויה, הלא תגיד לי, דודי, מה זה? מה שלום אבותי? ומה נהיתה שם בביתם?

– אין דבר… בכל בית אביך אך שלום וחסד. לך מהר לביתי ושם תעמוד העגלה ומחכה לך – אמר דודי בהסתירו את מבֻכָּתוֹ ובכל זאת עקבותיה נכרו על פניו.

בפיק ברכים הלכתי אחריו, והנה פעטרא העגלון אשר לאבי הולך לקראתי, ויאמר:– “נסעה בחפזה כי אביך חולה וחפצו כי אתה תסעדנו על ערש דויו”.

– אבי חולה! ספקתי בכפי ואתן את קולי בבכי: – הה, אנכי אסעדנו על ערש דויו! אויה לי! ראשי! ראשי!

ברוב בכי התפטרתי מבית דודי.

עוד אזכור את הבלהה והעצבון אשר שכנה גם על פני דודי ורעיתו לרגלי הבשורה ממחלת אבי; עוד אשוה נגד עיני את התמימות והצדק אשר הביעו אז קוי פניהם אשר נתנו אותותם כי בכל לב ונפש ישתתפו בצרותי וצרות אבי; עוד יצלצלו באזני המלים אשר ברב צדק ותמת לב אמרו:

– נסע מהרה… ישלח ד' רפואה שלמה לאביך, ואז, בלי ישונה, תכתב לנו חיש מהר… נסע בשלום, וכתוב נא לנו מכתב מבשר שלום עד מהרה!

האח, מה נעימים וטהורים היו הדברים הלאה!

זכרון עוד יותר נעים ויותר קדוש השאירו אז בלבבי מבטי אסתר אשר אהבה וחמלה, חן ועצבין התלכדו במו כאחד… גם היא יצאה מן הבית ללוני, ותעמוד כל העת ההיא על יד העגלה, לא דברה דבר, אך מבטי עיניה, את אשר העמיקה במחשבותיה, ואנחותיה אשר התמלטו מפיה לעתים לא רחוקות אמרו רב יתר מאשר תכיל כל פה להגיד וכל לשון להשמיע; אך אחרי אשר ישבתי בעגלה, והסוסים החלו להניד רגל, אך אז התמלטו מפיה המלים:

– התכתוב לנו? אם לא תשכחנו?

לא אדע אם אמנם כן היו, אך בלבבי השאירו תו נורא, ובאזני צלצול חזק מאד.

– לא אשכחכם, שארי היקרים! “כל עוד חרשי אדמה לא יסגירו את עיני וזכרוני גם יחד”… עניתי להם בדמעות. העגלה התנודדה ממקומה, וכל עוד לא הרחקתי לנסוע הבטתי מדי רגע מאחרי, אשר בכל עת ראיתי כי גם הם מביטים אחרי העגלה אשר אני יושב בקרבה.

בבואי לביתי מצאתי את אבי מסכן. הוא שמח מאד על בואי, בדממה שאלני על שלומי ושלום אחיו, ויבקש את פני כי לא אמוש ממנו עד מה, בלב תמים ונפש חפצה עמדתי על משמרתי, יומם לא שלותי ולילה לא הונח לי, לא משתי מערשו אף רגע, השקתיו סמי־המרפא, הפכתי משכבו בחליו נחמתיו מעצבו, תמכתיו ואסעדהו, עד כי פעמים רבות חדלה אמי מאבי ודאגה לי; אך אנכי לא שעיתי לה ולדבריה ואעבוד את עבודתי זאת באמונה.

אך לשוא היו כל עמלנו, שקרו גם הרפאות הרבות אשר הלעיטוהו, אבי הלך ורע מיום ליום עד כי אחרי אשר מנינו לנו שני ירחי עמל ותלאה ראינו כלנו כי להבל וריק נבלה כחנו להצילהו מידי המות אשר קרב אליו, הרופא כמו כן אמר נואש לחייו, אבי בעצמו הרגיש זאת גם הוא ועיניו לא הרפו מבכי.

ביום שבת קדש אשר הקול נשמע בעיר כי ר' יעקב ראש הקהל הוא מסכן מאד, וכפי הנראה הוא השבת האחרון לו עלי תבל ארצה – באו לביתו, אחרי סעודת הצהרים, כל נכבדי העיר גביריה וטוביה לבקרהו. הימים היו ימי חרף. על פי פקודת הרופאים נסתמו כל חלוני ופתחי החדר אשר אבי שכב שמה, עד כי גם אורו היה כהה עד מאד; החדר ההוא היה צר, ומטת אבי והשלחן, אשר צלוחיות רבות, מלאות ורקות, מבית האפטיק עמדו עליו – מלאו כבר את כל תוכו; ועתה, כאשר נוספו עוד כסאות אחדים, לרגלי האורחים הנכבדים אשר באו, צר למו המקום מאד עד כי לא מצאתי אני כל מקום לשבת שמה ואעמוד על יד פנת המטה מראשותיו. דממה נוראה ואיומה שררה בהחדר ההוא, אבי שכב סרוח על ערשו, פניו חורו כפני מת, לחייו שפו, עיניו הבולטות הפיצו מבטי זועה על פני כל האנשים, שערות ראשו היו פרועים והשמיכה האדומה אשר התכסה בה הוסיפה גם היא עצב ויגון נורא מאד, אין דובר דבר, אין מניד שפה, ואך לעתים יביטו על פני אבי. ינידו במו ראשם וישפילו את עיניהם ארצה.

– ד' אלהים! הגו בדממה שפתי אבי, ויאמר להרים ראשו אך הוא כבול עץ שב ויפול על הכר: – אתה שהדי במרומים, אתה יודע ועד כי באמונה עבדתי את עדתי זה עשרים שנה, כל הימים האלה דאגתי אך לטובת הכלל, השתדלתי אך לעבוד את עבודת הצבור בכל לב ונפש… ועתה הנני הולך בדרך כל הארץ…

זרם דמעות התפרץ מעיניו, ואנחות רבות התפרצו מחזה האנשים היושבים שמה. האור בחדר הולך וחסור, ולעומתו העצב הולך וגבר. האנשים היותר נכבדים הטו את ראשם ויתנו אזן קשבת לכל הגה אשר יצאה מאת פי אבי.

– אנא, נכבדי! הוסיף אבי אחר דממת־מות ממשכה מעט: – אנא זכרו נא את כל עבודתי ועמלי למענכם, זכרו את אשר עסקתי עשרים שנה בצרכי צבור באמונה, ואל תתנו את אשתי ובני – או יותר טוב לאמר: את אלמנתי ויתומי… (מדי דברו גנח מבכי) לגוע ברעב… הנה בני לפניכם, וה' החונן לאדם דעת נתן לו לב להשכיל ולהבין, גם תורתו בתוך מעיו, על כן אחת אבקשכם… עשו נא לי את החסד האחרון… ומנו אותו על מקומי בכדי שיהיה גם לאל ידו לכלכל את אמו ואחיותיו… וזרם דמעות פרצו עוד הפעם מעיניו הבולטות.

דברים כאלה לא יכלו לעבור בדמיה בלב השמעים מבלי יפעלו שמה את אשר להם לפעול.

– הה, אבי! אמרתי בשטף דמעותי גם אני: – עוד חיה תחיה, עוד תנהל אתה את עדתך…

– יתן ד‘, ענו כל המסבים; – כי תקום אתה, נכבדנו, מערש דויך… אך אם האל הטוב גזר כי נפרד איש מעל אחיו, הננו מבטיחים לך בשם ה’ כי נקים את בקשתך, ונמלא את דבריך. בנך הנהו עלם יקר ומצא חן בעיני כל ראיו, והוא יירש את כסאך – אף אם עוד צעיר לימים הנהו.

– ה' יהיה לעד בדבר הזה! אמר אבי במחותו את דמעותיו מעל לחייו הדלים והחורים.


 

ד    🔗

אבי מת, ואנכי אמנם נשארתי על משמרתו, אנכי נהייתי ראש להקהל הזה, כי אחרי אשר קמנו, אני ואמי משבת ארצה אשר ישבנו שבעת הימים אחרי מות אבי, התאספו בבית הקהל טובי העיר ויגמרו אמר להקים בפועל את בקשת אבי המת ולהקימני תחתיו לראש להם.

כל הלילה ההוא חשבתי מחשבות ממחשבות שונות רגשות רבים וזכרונות נפלאים עלו בלולים ומהולים בראשי: מעבר מזה נצבו גם קמו תמונות נוראות וקולות איומים אשר ראיתי ושמעתי בבית אבי בכל עת, ומעבר מזה הדממה הקדושה ורוח החן והשקט אשר שבעתי נעימות אותם בבית דודי; מחשבה אחת תארה לפני ציורים ארורים ואנשים אובדים בענים, רבצים תחת סבל המחסור, נדכאים ונופלים באין כח ואשר יד אבי הסבה בכל אלה, אשר אך מאתו באו להם היגון והשבר ואך בראשו דמם; ולעומתה מחשבה אחרת השכילה לתאר לפני את חדר אבי בשבת האחרון, את עיניו הבולטות, את פניו החורים, ועל כלם את דבריו — אשר כלם הודו לו עליהם, כי באמונה ובצדקה עבד את עדתו.

“אם כן באמונה יעשה ראש־הקהל את כל הדברים אשר עשה אבי, חשבתי אז, — ואם כן לא אחטא גם אני אם אגזל דלים, ארוצץ אביונים, אטה משפט יתום ואמלא כיסי כסף מהפרוטות האחרונות של העניים?… אך לא, אנכי לא אוכל לעשות כמוהו כי אז הלא גם בביתי תשמענה צעקות ובכיות כל היום וגם על ראשי תחלנה כל הקללות מהעניים המדכאים… לא, אסתר לא למדה בכל אלה ויהיו לה לגעל נפש.. מה מאד אובה לכונן גם בביתי שלום ושקט כבבית דודי! מה מאד גרסה נפשי לדממת קדש ההיא!”… כמעט גמרתי בלבי לעזוב את המשרה הזאת ולכונן גם לי בית שלום וחסד, אך כרגע נחמתי ואמר אל לבי — “האמנם לא יוכל ראש הקהל לשבת בשלוה ולחיות בשלום והשקט? האם לא אמצא חית ידי גם אם לא אעשה,צדקות” כאלה?… אנכי ואסתר נמצא לנו עצות לכונן שלום אמת ושלות השקט גם במצב הזה…אהיה טוב ורחמן כדודי, ואהוב וחביב לכל כאסתר!" כה חשבתי וכה גזרתי בלילה ההוא. —אף כי לא ידעתי

עוד, איך ובמה יזכה ראש הקהל את ארחו? איככה ישים את הצדקה והחסד למנהלי ביתו?

אך בבקר למחרתו נוכחתי לדעת כי שקר כל מחשבותי, וכל הגיוני ההם מהבל המה יחד: ראשי העיר בידעם כי עוד נער הנני ולא אדע צאת ובוא, נתנו לי איש אחד אשר יעמוד על ימיני להורני דרך הקהל, לסקל מסילותי לפני ולנחותי בעצתו ודעתו עד כי אגדל ואהיה לאיש. האיש הזה היה מהעוזרים גם על יד אבי ורע מעללים ואוהב כסף עוד יותר ממנו. אמי — אשר גם לה לא מוזרים היו דרכי ראש הקהל ומנהגיו — לא הסירה גם היא עין מכל המעשה אשר יעשה בביתי, וגם היא הורתני איך אעבוד עבודתי. אולם באמרי "הורתני” שגיתי מאד, כי לא כמורים היו לי אך כאדונים, לא כמדריכים ועוזרים היו אך כמושלים ומנהיגים. הם המה היו ראשי הקהל, ואך את השם נשאתי אני, לא יותר, הם עשו את כל כחפץ לבם, שדדו, חמסו, גזלו אף שמו בכליהם ואותי אך צוו במפגיע לחתום את שמי על כל הגליונות הכתובים אשר שמו לפני— ואחתום. בראשונה נסיתי להתנגד לכל מפעליהם, אך הם לא שמו לב לי ולדברי ויעשו את אשר עשו ביד רמה.

— עור נער אתה, אמרו לי גם שניהם יחדו בכל עת: — עוד לא תדע דבר, ועל כן עשה כאשר נורוך כי טובתך ואשרך נבקש.

בזמן קצר קניתי לו עוד מושל שלישי.

אמי אמרה לי פעם בערב כי לא יאות לראש הקהל כי יהיה "בחור” ועל כן עלי לקחת אשה — למען אהיה אני לאיש.

אז בא זכר אסתר לפני, ובחם לבי אמרתי למו כי לא אקח לי אשה אחרת כי אם אותה.

אך שחוק שמעתי אז תחת מענה.


 

ה    🔗

— חא־חא־חא, חא־חא־חא! צחקו כלם לדברי.

אמי הביטה אז עלי במבט אם־דואגת לטובת בנה ותאמר:

— אמנם עוד נער אתה… “לך ללכת עוד אל החדר” ולא להיות ראש הקהל… הה, בני! לך להסיר מעשי נערות כאלה מלבך, כבר הגיעה העת כי תהיה לאיש… בת דודך? ומה היא בת דודך? התדע? — היא נערה עניה ולא יותר! מה יתן לה אביה למהר? וכמה סכום הגדה אשר לאל ידו לתת? הלא יותר מאלף רובל כסף ישקל כעת על ידיך…

לשוא נסיתי לאמר כי ערך הכסף קטן מאד בדבר הזה, וכי אנכי אוהב בכל לב ונפש את בת דודי את אסתר. הם שבו וירבו צחוק והתול למרבה על "מעשה הנערות” הזה, ואהי בעיניהם כמשתגע, וכן נהייתי גם בעיני.

וכמשתגע עמדתי, אחרי עבור ירחים שלשה, תחת החופה עם בת עשיר אחד אשר מצאה חן בעיני אמי.

האשה הזאת, אשר באה לביתי, החלה גם היא ללמדני וגם לצות עלי כי אסור למשמע האיש העומד עלי ולקול אמי אשר טובתי והצלחתי יבקשו, ובכן נעשו בעיר בשמי — ברצוני או שלא ברצוני לא ידע כל איש — דברים רבים ושונים, אם אבי יסר את בני עירי בשוטים יסר שמי אותם בעקרבים, ואם אמרתי אספר נא בזה כל המעשים והאכזריות אשר יצאו אז מידי מנהלי אלה — אין למו ספורות כי לא יספרו, אך בכתוב דברי ימי עירי יזכר גם שמי לקללה על כי הייתי (בפועל ידי מדריכי) הראשון למיסד “מכס הקמח” בהעיר הזאת, וזה הדבר.

בימים ההם יצא החק כי כל איש אשר עליו ללכת ולעבוד בצבא יוכל לקנות לו שובר (Квитанцiя) וישב בביתו. האיש העוזר על ידי (או לדבר בשפה ברורה: אשר יעשה את כל חפץ לבבו בשמי) מצא את החק הזה נכון וטוב למעשה תרמיתו. הלך ויקרא בכל רחובות העיר כי "אחרי אשר “הגזרה הקשה” תוכל להפדה בכסף — ואם גם עתה ימסרו יהודים לצבא הלא עון פלילי וחטא נורא ירבץ על העיר הזאת; ועל כן עצת ראש הקהל נאמנה כי ישימו מכם חצי קאפ' מכל ליטרא (פונט) קמח אשר ימכר בהעיר, הלא מצער הוא וחיתה נפש העברים בגללה”. הגבירים, אשר דמו כי בזאת יגרע ממתנת ידם לעת "ההערכה”, אמרו פה אחד כי זאת היא חכמה נפלאה, ואשרו וקימו את דבר המכס מבלתיפנות אל צעקת העניים כי עתה גם לחם חקם יגרע, וכי עול וחמס הוא אם נחסיר לחם לאביוני כל העיר בגלל־ שנים אנשים אשר להם לעבוד למלך; הדברים האלה היו כקורא במדבר ומכס הקמח נהיה לחק ולא יעבור. ואף כי אחרי כל אלה שבו ויעריכו את כל איש לתת כסף הנחסר, לפי דבריהם, וסוף סוף מסרו יהודים לצבא — אולם בכל זאת נשאר "מכס הקמח” על מכונו, עד כי אם אמרתי היום להסירו קמו כבר עוררים אחדים ויתנוני למחלל גבול אשר גבלו ראשונים.

דעת לנבון נקל כי אנכי לא כתבתי כל מכתב לדודי — כי בושתי מאד ממעשי אלה, אשר לאט לאט הרגלתי במו שנית.

כה עברו עלי שתי שנים ללא רֵעים ללא צדק וללא זכירת הראשונים. שכחתי, ברבות הימים, את אשר עבר עלי בעבר, כי שמתי עיני ולבי למעשה הקהל וכל עתותי יחד נתונים היו לעבודתי המוזרה עוד לי, ואשתי גם היא לקחה ביד חזקה את הרגעים המעטים אשר היו לי למרגוע.

כמעט נמח גם מזכרי את ידידות דודי ודודתי ונם אהבת אסתר נשכחה עד עולם,לולי מקרה אחד קטן אשר שב ויזכרני אודות האנשים ההם.

איש זר בא ויאמר לתת עשרים רובל־כסף אם נתן לו מכתב־מסע על שם איש אחד מעדתנו, אנכי אף כי מאנתי בראשונה לעשות את הדבר הזה, אך עוזרי ואמי לקחו ממנו את הכסף ויבטיחוהו כי ביום המחרת יתנו על ידו את התעודה.

בערב נתנה לי אמי את הגליון לחתום עליו, אך בקראי את אשר כתוב בו קראתי מנהמות לבי:

— על שם דודי ר' שלמה תאמרו לתת לו התעודה?!

— מה זה תתפלא? השיבה אמי: — הן הוא לא דרש אחר תעודה זה כעשר שנים וגם לא ידרוש לעולם, ואם כן אין טוב לנו ממנו!

— אך, אמי… החלותי לדבר.

— הרף מאולתך, גערה בי: — מה לך ולזה? חתום ידך… אנחנו הלא נדע מה נעשה…

כמעשה מכונה חתמתי את שמי, וזכרונות רבים שבו ויחיו את העבר בלבבי, העלו זכרון דודי לפני, הזכרוני את הימים הטובים ההם, את שלות ביתם את טוב לבם וגם את — אהבת אסתר. בהרגעים האלה התאויתי עד מאד לדעת משלומם וממצבם, לדעת אם כבר באה גם אסתר בברית נשואיה, ומי הוא המאושר אשר נערה ישרה, יפה־פיה ונבונה כמוה נפלה לו חבל; חשבתי דרכי ולא מצאתי זכרון קדוש לי כהימים הראשונים האלה, לא מצאתי אנשים דורשים אשרי באמת כדודי ודודתי ולא מצאתי רגש נפלא ונעים כאהבת אסתר… אך לרגלי מצבי, אשתי ואמי הוסיפו עוד הפעם רעיוני אלה להשכך והאנשים היקרים האלה להשכח ואנכי הוספתי להטרד אך בביתי ולעסוק בעבודתי.

במוצאי שבת אחד בשעה האחת עשרה ישבתי אני את אשתי ואמי על יד השלחן. מכונת־הטהע עמדה לפנינו על השלחן, גחליה הולכים ועוממים ואנחנו דברנו בדברים שונים.

אך פתאם נפתחה הדלת ואיש אחד בא ויתן על ידי מכתב אשר על הכתובת כתוב כי נחוץ הדבר מאד, פתחתי

את מסגרתו בחפזה ובנפש נבהלה קראתיו עד תומו ואקרא:

— אהה, ידי שפכו את הדם הזה!

— מה זה? שאלו אמי ואשתי בחפזה: — מדוע חורו פניך? למי המכתב הזה? ומה כתוב בו?

— אהה רעיתי! אהה אמי! קראתי בחרדת לבב: —

אנכי הבאתי אסון על בית דודי האהוב לי על בית ר' שלמה אחי אבי!…

— על בית אחי אביך? שנתה אמי את דברי בתמהון.

— הביטי נא, חמותי, על פניו מה חורו, ועל שפתותיו כי נהפכו לתכלת, העירה אשתי בבלהה: — הה, מה לך?

— פעטרא! צעקתי אל עגלוני מבלי פנות אל דבריהן: — פעטרא!

— מה לך ולו בחצות הלילה?

— — הנני לנסוע בו ברגע עירה ווילנא לחלץ את נפש דודי וביתו מהרעה הנשקפת עליו אשר אנכי הייתי בעוכריו.

— לנסוע בשעה השתים עשרה בלילה?! אמרה אשתי, ומחר האם תאחר המועד?

— מה האסון? מה קרה שמה? אמרה אמי בגאון: — ספר נא לי… למה תמהר כה דרכך?

— אהה, אמי! אל תאיצי בי להתמהמה עד יום מחר… מי יודע מה ילד לילה?… הלא תזכרי את האיש הזר אשר נתתם לו תעודת על שם דודי… הה, אתם אך אתם אשמים בזה, אנכי בקשתי את פניכם כי לא תעשו את הדבר הזה, ועתה…

— ומה זה היה? הוי נער! הנידה אמי בראשה אחרי.

— אך התדעי מי היה האיש הזה, ומה עשה? הקשבנה ואקרא את דברי המכתב הזה באזניכן… הן אשת דודי תכתוב כי האיש ההוא הלך לגנוב, וכאשר עמד השומר לתפשו ביד הביא קרדומו בראשו ורצחו נפש, ולקול הזעקה באו אנשים רבים ויתפש בכף ויאסר שם, וכעבור זמן מה

ברח גם מבית הסוהר אך אז נשאר מכתב־תעודתו — אשר נתתם לו בזה, בידי שוטרי העיר, ועל פיהו יצאה מודעה בכל ערי המדינה כי יום המצא תמצא איש בשם כזה יאסרוהו במקום אשר אסירי המות אסורים… ועתה, הוי, הנה תפשו את דודי!… אויה לנפשי, על לא חמס בכפו…

והנהו הולך למות אך באשמתי… אסור מהר את הסוסים! אמרתי בקול גערה לעגלוני אשר בא הביתה: — אסור מהר ונסעה!

— עמוד נא, קראו אמי ואשתי פה אחד: — מה זה תמהר כה מעשיך? בחצות ליל אפל כזה תסע? החסר דעה אתה?

— דברנה ככל העולה על רוחכן, ואנכי הנני מוכרח לנסוע, להראות שמה צדקת דודי! לא, לא אניח אותו וביתו לגוע בחטאתי!

— טוב, תסע, אמרה אמי אשר כנדהמת ישבה גם היא: — אך בטרם כל חשוב נא דרכיך. "מיד המהירות לא יצא הטוב” יאמרו האנשים. הן כבר קרא השכוי, לך שכב לנוח כמעט, תעבור נא הבלהה הראשונה, ומחר בבקר נחשב דרכך ותסע. — פעטרא! לך למנוחתך, ומחר בבקר הכין לך ולנסוע ווילנאה.

— אך בבקר השכם, השכם מאד, אמרתי אליו בקולי: — שמע נא, בטרם ינץ עוד השחר תהיה נכון לדרך.


 

ו    🔗

בלב נדהם, ברוח נשברה וברעיונים מבוהלים שכבתי על ערשי, שנתי נדדה ממני ושרעפים נוראים עלו בראשי.

“הה, חשבתי בלבבי אז ויתר ממקומו. — בהצעדים הראשונים במשמרתי זאת פגשתי לרעה את דודי!”…רגשי נוחם נוראים מאד החלו ליסרני שבע על רעתי זאת, החלו ללחצני בעשתות בהלה אשר עוקצם לא יכלתי שאת. מדי חשבתי בדבר דודי, בדבר האשמה אשר הבאתי עתה על ראשו, החלו כל רגשותי בימי נעורי, בימי שבתי בביתו, לשורר עוד הפעם בעצם תקפם ועזם בקרב לבבי, החלו עוד הפעם ללהב את לבי בשביב אהבתי לאסתר; השביב הזה נפח עתה ויהי לנחל בוער בקרב לבי ונשמתי.

“מי יודע, הוספתי לחשוב, — אם כבר תמצא נחומיה בבעל נעוריה או אולי עתדה גם היא ליגון נורא בידי השבר אשר ידי הביאו על ראש אביה הישר באדם ואשר היא תחסה עוד בצל קורתו? מי יודע אם אפעל עד־מה גם בבואי שמה? אם פי ולשוני יוכלו לתקן את אשר עותו ידי?… רשע אחד לוכד צדיק ברשתו אשר לעתים לא רחוקות גם הוא בעצמו לא יעצור כח לנתק חבלי הפח! ואולי עוד הוספתי חטא על פשע באשר כי התמהמהתי הלילה הזה? עד מחר, הה, אולי יעבור המועד?”

אולם בכוס תרעלה אשר שתיתי כעת נפל פתאום נטף “נחמה”אחד, נטף אשר היה לאל ידו להשיבני למנוחתי כמעט, מדי חשבתי עצות ותחבולות במה אושיע את דודי, נזכרתי כי סמני (примѣты) האיש אשר לו נתתי את התעודה בלתי שוות במאומה להסמנים אשר בהם יצטין דודי, ואם כן הלא זה יהיה עד נאמן ומופת ברור כי לא הוא האיש, ואך שני אנשים בשם הזה ימצאון בקרב העדה הזאת. בשעפים כאלה התהפכתי במשכבי עד כי נרדמתי ואישן.

אני ישן ושנתי כמעט ערבה לי, והן קול חזק שמעתי קול דופק בפתח.

— פתחו! פתחו! נשמע קול האיש בדברו מאחורי ‎‏הדלת: — פתחו מהר, כי נחוצות בפי!‎

התעוררתי מעט, אך עיני סגרו על מסגר, ראשי‎ ‏סחרחר ותרדמת אלהים נפלה עלי, ואתהפך על צלעי ימינה‎ ‏ואישן עוד. — אך הקול הוסיף לפעם בחזקה ולקרוא בקול‎ ‏גדו‎ל:

— פתחו נא, כי דֶפֶּשָׁא נחוצה בידי!

שמעתי את הדברים האלה ואנכי הנני במצב נים־ולא־נים‎ ‏תיר־ולא־תיר אך לשמע השם "דפשא” התחזקתי ואקרע את‎ ‏סגור עיני בכבדות, העליתי לי נר ואפתח את הדלת, והן‎ ‏נושא־הדפשאים לקראתי ויתן טלגרם על ידי ויפן וילך לו. בידים רועדות מאד פתחתי את המעטפה, והנה — הה‎, ‏הרים נפלו עלי! הן דודי הצדיק והאהוב נאסר באזיקים ודתו‎ ‏יצא מפרש כי יסע לסיבעריען ביום המחרת!

כמשתגע רצתי מחדר אל חדר, עוררתי את פעטרא ואנכי בעצמי עזרתי לו לאסור את הסוסים, ומבלי הבט על מה, מבלי קחת דבר עמדי גם מבלי הגד דבר לאמי ואשתי אשר שנתן ערבה עליהן ישבתי בעגלה והנני נוסע.

הלילה פרש עלטה נוראה על פני הארץ ועב הערפל על פני השמים, בחוצות עיר מגורי שררה דמית מות, אין ככב ברקיע אין נר בחלון ואין איש ברחוב, לבבי המה מאד בקרבי, סרעפי נבוכו, מזמותי נתקו ואני מר לי מר. שעטות פרסות סוסי, בהחלם ללכת, וקול מורה־השעות אשר על המגדל בהשמיעו את השעה השניה, הפריעו כמעט את הדממה החשכה אשר שמה משטרה בכל אשר סביבי, ויוסיפו לעורר בקרבי רעיונות איומים ומוראים מאד, הם עוררני לשוב ולחשוב עוד הפעם על דברת הכתם המזוהם אשר געלתי בו את נפשי ונשמתי, על דבר הצעד אשר בו נסגותי אחור משביל האמת והצדק, הצעד אשר ישאיר תו אי־אמון על מצחי עדי־עד, “הה, חשבתי עוד בישבי בעגלה ההלכת לדרכה, — מי יהיה לאל ידו למחות זכר דראונו ממני? מי יהין לנקני מידו?… הנה אנכי בעצמי הנני נוסע כעת אולי אוכל ואתקן את המעות הנורא הזה — אך מי יאמר לי כי אשא פרי במסעי? מי יתקע לי כפו כי אוכל ואתקן אף העשיריה מאשר קלקלתי זה ירחים שנים?… גם עד עתה הרביתי עשו הרע, הרביתי לגזול, לחמוס, להונות, לבלוע חיל זרים — אך חיל זרים, ועתה, הה, למי עוללתי עתה את הרעה הגדולה הזאת? על ראש מי חתיתי עתה את הגחלים? את מי הצבתי לדין קשה? את מי הוצאתי לדון? — את דודי, את אבי־ברוח! את מנהלי ומדריכי בשנות ראיתי טוב! את האיש אשר כל הגה אשר יצא מפיו היה קדוש לי! את מורי בתורת ה' ובתורת האדם!… אהה, איך ילטוש שם עיניו עלי לאמר: הזאת היא תגמולך בעד כל עמלי? הבזאת תשלם לו בעד כל הטוב אשר עשיתי עמדך? האם באשר למדתיך תורה משיבת נפש תקח כעת את נפשי? ואם בפקודי ה' המשמחים לב בלותי עתים עמדך תמרר כעת את לבי ולב ביתי? האם תחשוך מאור עיני עתה על כי פקחתי עין עליך לטוב בהיותך בביתי?… הה, הרף נא ממני, דוד נכבד! הה, לבבי הניחה נא לי! הניחה נא ואקדיש את חיי למען דודי האהוב לי מכל, הניחני ואקרב את נפשי לעולה כליל על מזבח צדקתו… לא אתן למלאך המשחית לפגוע בו לרעה, לא אתן לפול אף משערות ראשו ארצה, לא אתן לנגוע אף בשרוך נעלו הקדוש לי!… לא אתן? ומה תקפי וגבורתי? במה אוכיח את צרקתו בבית דינו? — בידי החלשות והטמאות? בלבי הנמהר והמזהם? אשר מכר את חית דודו בעד עשרים שקל? הה! בעד עשרים שקל מכרתי את דודי! מכרתי את חלדו, נפשו, חייו ונשמתו! מכרתי את אשתו הגלמודה ומכרתי גם את בתו האהובה לי כנפשי!”

לא יכלתי עוד נשוא את מצבי הרע הזה. רגשי הנוחם הציקו את לבבי בהרגעים האלה רב יתר מאשר יְעֻנה בענוי האינקוויזיציה בארץ מתחת או בהגיהנם שם בשמים ממעל, את הרגשות האלה אין לשער וגם לא יכתבו. דמיוני היה כמו קראתי ועוררתי את כל שופטי הארץ ואלי תבל לאמר: “שפטו נא אותי הבליעל! הכחידו שמי מקרב הארץ, רגמוני סקלונו השליכוני במוקד אש פלדות, חרצו משפטי בכל ענוים קשים ומרים ככל אשר תוכלו — כי כל אלה עוד לחסד יחשב מול מצבי בעת הזאת, כל אלה נקל היו לי לשאתם משמוע את קול הנוחם הסוער בחזקה בקרבי… הה, מהרו עשו לי כמשפט הזה! מהרו החישו מעשיכם! אך הוציאו נא אותי מכור הנוחם בנפשי פנימה, אך חפשוני מהגיהנם הבוער באש נוראה בלבבי!”…

דלותי עיני למרום — והן השחר גלה את מסך הקדים וקוי שמש הראשונים הנם נראים. “הנם נראים לראות את הרוצח אשר באולתו רצח את דודו! לראות ונם להראות לכל באי עולם את קין השני אשר הרג את היקר לו מאח בגלל עשרים רובל כסף! את עשו החדש אשר מכר בראשונה את בכורת אהבתו בעד נזיד עדשים ואחר הרג בעד משמני הארץ את מורו מדריכו ואחי אביו!”…

פתאום כברק קל חלף רבר בין עורקי מוחי להזכירני — — —הה, מררתי שפכי לארץ! — להזכירני כי היום הזה הוא יום מות אבי לפני שנתים ימים! להזכירני כי היום הזה הוא יום הזכרת נשמתו (יאהרצייט)ׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁ ויום אמירת ”קדיש“!…”הה, אבי! אבי! הוספתי לחשוב ׁׁׁׁׁׁ— אתה הלא תדע מרת נפשי, אתה שם בשחק תראה צרות ומצוקות לבבי, ואתה הלא גם תדע כי לא בזדון ולא במעל עשיתי את הדבר הזה, לא בשרירות לב שפכתי דם אחיך, לא במרד הבאתי עליו את הצרה הזאת, אשר בטח תקפד חייו — אתה סלח נא לי על החטאה הזאת ושא נא לאשמתי אשר עשיתי באולתי; וכי תפגע שם את אחיך, כי תראהו הולך בשטף דם לבבו לאחזני בציצית ראשי לסבחני אל אחת הפחתות או הנהרות אשר בגיהנם, כי יקרב לבית־הדין אשר שם לתבוע דמו מנפשי, אנא, אב יקר! השך נא את חמתו כמעט, בקש ממנו סליחה ורחמים כי ברוב חסריו לא ידרוש דמי בעד דמו ונפשי בעד נפשו; ואך אז אולי אוכל להבליג מעט גם מהקמים על מבית, מהמיסרים אותיבלבבי בתוך!…. אכן, הה ואבוי! האם ארבה תפלה ואם כמים אשפוך תחנתי — התרצה? אם גם דודי יסלח לי, אם גם הוא ישא לאשמתי — אך אשתו ובתו!… הה, הן הנה הלא נהיו באשמתי כמתים בין החיים, הן הנה הלא אובדות, נדחות ואומללות לנצח נצחים!… ומי יודע אם לא ברגע אשר אגיד אנכי פה "קדיש” בעד נשמת אבי, מי יודע אם לא שם בווילנא תגיד גם אסתר קדיש על מות אביה היא? אויה,כל העם שמה בבית הכנסת הגדולה יפנו מקום לעלמה

מעוטפת בצעיף אשר תעבור בחפזה עד מקום ארון הקדש…"מי היא זאת?” אלה לאלה ישאלו — “הלא בת ר' שלמה היא, יענום אחרים, — אשר ידי בן אחיו רצחו נפש!” והיא בנעימות קולה תתחיל, בין כה וכה: “יתגדל ויתקדש שמיה רבה”… הה, לו מתי כהיום הזה!”

* *

"אנכי נפלתי למעצבה בקרן העגלה ובאין אונים שכבתי רגעים אחדים, והן השמש אשר יצאה על הארץ הראתני לדעת כי לא רחוק אני מהעיר ווילנא כאשר דמיתי. עוברים ‏ושבים החלו להראות על הדרך הזה, פה יתנהל האכר לאטו‎ ‏לרגלי העצים העמוסים על עגלת סוסו האחד, ושם יבקש‎ ‏לו דרך אלוף נכבד אשר יסע במרכבה רתומה לששה סוסים ‏דוהרים, מעבר מזה יצעק עובד אדמה על צמד בקריו אשר ‏יובילו את פרי אדמתו העירה לממכר, ומעבר מזה ירכב ‏עלם עשיר לשוח בעוד בקר לשאוף אויר צח ולהשיב נפשו. רוח החיים אשר נפח באף הדרך נתן גם מעט חיים בלבבי ואור בעיני.

הבטתי כה וכה וארא והנה איש עברי הולך על מקלו ויתנהל לאטו על יד עגלתי.

— שב נא, זקן, עמדי, אמרתי לו בחמלי עליו ובבקשי לי כמו עזר ובטחון בו: — הלא בטח לווילנא תשים פעמיך.

— כן, אדוני,לווילנא, ובדברו קפץ על העגלה וישב על יד ימיני.

— ספר נא מעט חדשות… הוספתי לאמר לא כצמא אל החדשות אך בחשבי להפיג כמעט את יגון לבבי.

— האם שמעתי? ענני הזקן בתומת לב: — ומי לא שמע לעת הזאת את המקרה הנורא אשר קרה לאחד מראשי הקריה, ר' שלמה שמו… (הה, רעדה ופלצות אחזוני עוד הפעם) כי הנהר מובל היום על במת־דראון בפשע בן אחיו אשר היה זמן רב בביתו, ועתה הנהו ראש הקהל באחת הערים הקרובות… ואתה, אדון, האם עוד לא שמעת זאת?

אנכי החשיתי בצרות נפשי, ולבבי נתר ממקומו…מה אומר? מה אדבר? — והאלהים מצא את עוני…לשמע דבריו אלה נפתחו מעינים חדשים לרגשי נוחם בתוך נפשי; כל הגה וכל אמר אשר יצא מפיו היה כחץ שנון ‎משוח ברעל נורא אשר הכה את לבבי לרסיסים. המלה היותר טהורה אשר תשמע לנפש רעת מעללים הנֶהָ כסמי שרפה אשר יזיר הרופא על מחץ מכת הנרפא, אמנם תרפא ותטהר אך גם תשרף ותדאיב עד מאד.

הזקן מבלי ידעו מאומה את אשר בלבבי בתוך, ומבלי שים לב גם לקוי פני אשר שנו מאד בדברו, הוסיף בתמתו לספר:

— והדבר אשר יפליא את השומע, הפלא ופלא, הוא כי לר' שלמה הזה בת — כשמונה עשרה שנה לה, בת יפה כשחר, בת אשר כל הבית ישק על פיה ואשר הבתהזאת אוהבת עד מאד את בן אחי אביה ראש הקהל אשר אמרתי.. רבים מנכבדי העיר ואציליה נסו דבר אל אבותיה, אך היא גלתה את אזנם כי תחכה אך על ידידה זה ולא תנשא לאחר; וכפי אשר יאמרו אהב נם הנער ההוא אותה באהבה עזה בהיותו בבית דודו — ולא נודע איזה רוח עבר עליו `עתה לעזוב את אהובתו את אסתר…

"אסתר!…אהה, ד' אלהים! ברוק נא ברק והפיצני, הרעם עלי ברעמך ומותתני, הבה סופה וסערה מחדרך וטלטלני טלטלה אל אחד מאיי הים הרחוקים — אולי שם אמצא מנוח, אולי שם ירוח לי כמעט!… אסתר! אסתר! כמה שרעפי יגון ועשתות תוגה יכיל לי השם הזה! כמה נהרי נוחם יזובו לי משמך!… הה, אסתר, ידידות נעורי! מה חטאתי נגדך! רפיון רוחי ומצבי בעירי נרשוך מהסתפח בנחלתי, ונפשי הרשעה שרשה גם זכרך מעומק לבי, ואת באמונה ובאהבה נשארת לי עד היום; אנכי הגבר לא מצאתי די אמץ באהבתנו ואבגד בך, ואת העלמה הרכה והענוגה עמדת בנסיונך ותחכי על האיש הבליעל אשר הוציא את אביך לדין קשה!… בזכרי את ימי עלומי, את הימים הטובים אשר ישבתי בבית דודי ישובו לי גם כל רגשותי ההן, תשוב לי ‏גם האהבה הזכה והטהורה ההיא ביתר שאת ועז, תשוב‎ ‏ותוסיף ללהב את לבבי ברשפיה הנוראים… הה, אסתר! ‏הנני נכון לפול לפני הדום רגליך, לנשק את פרסות מנעליך,‎ ‏ומעיניך השחורות והאהובות מאד הנני לבקש מחילה וסליחה‎ ‏על כל פשעי… הנני מכיר במדת טובך כי תחישי‎ ‏מהר לענות בהוד קולך “סלחתי!” ואז אמהר גם אני וגרש‎ ‏אגרש את הנכריה אשר הביאה אמי לביתי, אפטיריה בגטה — ‏ואך אותך, אישון בת עיני! אנהגך אל אפיריוני, אביאך‎ ‏אל חופתי‎”…

,,גש הלאה, רוצח! אל תביט בי, חתן דמים!… איה‎ ‏חופתך,הורג אבי! האם בגן המלך מקום הלכנו יחד לשוח, או‎ ‏שם מחוץ לעיר מקום במת־דראון הוכנה לדודך?‎…

"הה, האם אוכל עוד לדבר עמך דבר אם אנכי בידי‎ הבאתי השואה? האוכל לשוב ולהביט ביפי פניך אם אצבעותי‎ קטפו את שושנת חלדך וחקות עלומיך?… אז לא שקרתי לך עת אמרתי "אהבתיך אסתר” עת נשבעתי בקדושת אהבתנו כי לך אני עד עולם; אך מהעת ההיא נהייתי

למשקר, לחנף, לרוצח, לשופך דם דודו, למאבד תוחלת ידידתו… הה, אסתר, איך חטאתי נגדך!…

הרגשתי את עצמי במצב החלשות, הרגשתי כי כחותי הולכים וכלים מרגע לרגע, מאור עיני לקח ממני, ואנכי לא ידעתי נפשי.

לאשרי קרבנו אל שערי העיר. קול רעש גדול עלה פתאם באזני, קול עם רב, קול ענות חלושה וקול בכי נורא מאד. אזרתי שארית כחי, ואראה והנה עדה גדולה נקבצה שמה לימין הדרך, עם אלהי אברהם נאספו למאות ועצב נורא על פניהם. מהרחי למקום המחזה, והן דודי עומד אסור על יד עמוד, דף שחור תלוי על לבו ואנשי צבא מזינים בקני־רובה טעונים יכתירו אותו מסביב…

מבלי הרגש עוד דבר, מבלי דעת את אשר אעשה, מבלי חשוב מאומה רצתי כחץ מקצת, כמשתגע החילותי לצעוק מר ואתנפל על אנשי הצבא לגזול קנם מידם… פתאם וקול קן נשמע באזני, ואחריו קול גדול “תפשוהו!” “תפשוהו!” — התנערתי והנה מדי נאבקתי את איש צבא נגעתי באצבעי על מקום ירית אבק־השרפה, והכדור הגיע, לתומו, בלב אחד האנשים אשר עמד שמה… החלותי לרוץ הנה והנה, והן קול נעים באזני — קול אסתדר בדברה מאחורי. שמעתי את המנגינות מזמרת ימי עלומי, שמעתי את הקול אשר כחו רב להעלות בזכרוני את סמל אהבת נעורנו! כל הנה אשר שמעתי יוצא מפרש מפיה נשמע הדו בחזה לבי, כל אומר הכה את לבבי רב יתר מכדור הקן… עברתי בחפזה את כלם, ואנכי הנני הולך לנשק את עפר רגלה בפעם האחרונה, אנכי הנני הולך לאמר לה: "אל לך, בתולה עדינה, לחכות עלי כי רוצח אני! אל לך אם לבקש את בנך את יחידך כי נפש איש לקחתי גם בגלוי! ואל גם לך, אבי, לחכות על “הקדיש” כי הנני הולך למות גם אני!”… אך כמעט חזרתי את פני לאחורי, והן אסתר כנגדי ובהקסם אשר על עיניה תחדר תוך עומק לבי.

"הנה הנֶהָ!… בת השמים, גן עדן האבוד!… הה, חטאתי נגדך… סלחי נא!…

דמי בעורקי החלו לקדוח באופן נורא, לבבי נפעם ונבהל עד מאד… חצי גערה נתקה ממותרי לבי — ואפול על הארץ ואתעלף.

מגערתי האיומה ומתנועת יד קרה אשר נגעה ב

הקיצותי, ובפתחי בשממון את סגור עיני ראיתי את אמי נצבת עלי.

— הה, אמי! הסתיריני נא… הה, הנה איש הצבא… הנה נחל הדם החם אשר יזוב מלב הנפצע..הנה הבמה… הסתיריני חיש, מהרי החישי… האיש מת… אמרתי בעינים סגורות מיראה וכל עצמותי רחפו.

— מה זה בפיך? מה תדבר תהפוכות?

— הה, הנני אבוד.. אסתר… אהה אסתר! הוספתי לצעוק בקול מר.

— מה לך? מה נהיית? שמעתי גם קול אשתי אשר טלטלה בחזקה את גויתי.

— העירה הקיצה! דוד… אמרו שתיהן יחד.

אנכי התעוררתי עוד יותר, מששתי את כל אברי ואפתח את עיני — והנני שוכב על מטתי בחדרי אשר שכבתי אתמול בלילה, אמי ואשתי תעמדנה עלי בעינים מבקשות פתרון וכן הבטתי גם אני עליהן רגע קטן.

— פה הנני… אמרתי בכבדות: — לא נסעתי הלילה לווילנא?…

— מה לך? ענוני אמי ואשתי: — החלום חלמת?

— אם כן, הוסיפה אמי: — אשלח אחרי עשרה בטלנים מבית המדרש לפותרו לך…

— אמנם חלום חלמתי, חלום נורא… אך כבר אדע עד מאד את פתרונו, ידעתי אל מה ירזמון מליו.

עוד ביום ההוא נסעתי בהקץ עירה ווילנא — הרחוקה דרך שלשת ימים מעיר מושבי; מצאתי שמה אנשי בית דודי מתעתדים לסעודת־שמחה על כי נצל הוא מהעלילה הזאת, כי אחרי אשר כל סוחרי וראשי־ העיר נתנו ערובתם כי צדיק וישר הוא בכל מעשיו וכי זה כעשר שנים אשר לא יצא מקיר העיר וחוצה, השתדלו ונשלח לווילנא התעודה ההיא ואז ראו כלם כי סמניהם בלתי שוות במאומה, ועל כן הסכימו כי שני אנשים בשם וכנוי זה נמצאים, ויפטרוהו בשלום. אנכי שמחתי מאד לשמע הדברים האלה.

דודי וגם דודתי רגזו בראשונה על כי לא כתבתי להם כל דבר אודותי מיום הפרדתי מעליהם ואך מפי אנשים זרים שמעו כי נהייתי ראש לקהל עירי וכי באתי במסרת האישות.

— ובגלל הדבר הזה, הוסיפה דודתי בחן שפתותיה: — לא בקשנו גם אותך על יום כלילת בתנו אסתר אשר היתה בקיץ העבר…

בין כה וגם אסתר יצאה לקראתי את אישה, דרשתי בשלומה ושבעתי נעימות על כי מצאתי את בעלה עלם נכבד מלא בתורה, חכמה ודרך הארץ וכרתנו ברית אהבה.

בעת אכלתי, את יתר הקרואים, על המשתה אשר עשה דודי על פדות נפשו, שחרני מוסר לבלתי לשוב עשות דברים רעים — גם לאלהים גם לאנשים, כאלה, ואנכי לא יכלתי להתאפק ואספר לפני כל המסבים את דבר חלומי הנורא ואת כור הנחם אשר נצרפתי בו, ודודי ועוד אחדים השתמשו בהמקרה הזה לדבר על לבי כי אעזוב את המעללים הרעים האלה, וכי לא אחסור לחם לאכול ובגד ללבוש גם אם ביושר וצדק אתנהג עם בני עירי והממשלה. הדברים האלה פעלו עלי מאד, פה הראוני את חלומי ואת שברו, פה הוכתי לדעת כי גם בלב האדם פנימה הוכן תפתה נורא ואש לא נפח ליסר בו עשי רשעה — ואצרף גם אני בכור הנחם.

בלותי שמה בבית דודי שלשה ימים, אשר הם אמנם פעלו על נפשי רב יתר משתי השנים אשר הייתי שמה לראשונה. דודי נהלני גם עתה בעצתו איך לכונן דרכי ומעשי לעתיד, ואשוב לביתי מלא עדן ומוסר, גיל ולב טוב.

מאז נשארתי עבד נאמן לעדתי ועושה צדקות וחסד בעירי, אחסום על דל ועל אביון לא אגדיל עקב; אשמור את משמרתי באמונה גם לעמי גם להממשלה, אנקה את ידי מקחת, ואם כן גם מתת — שחד, ולא אשוב לתועבות אשר ישימו את האדם לחרפות, ובל אלה אמצא גם חית ידי ברוח ושלום בהשקט וברכה.



  1. זאת היא התורה הראשונה אשר ישימו יהודי ליטא לפני ילדיהם, על פי מצות התלמוד (סוכה מ"ב. א') “קטן היודע לדבר, אביו חייב ללמדו תורה, מאי תורה? תורה צוה לנו משה וגו'”.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!