גִלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו וְנֶחְבָּה לֹא יוּכָל.

(ירמיה מ"ט י')

 

א    🔗

– הה, כמה חתחתים בדרך הזה? אמרה עלמה יפת־תאַר אל העלם ההולך אִּתָּה, מדי שבתם לנוח מעט על כסא־עץ בגן המלך בעיר א. – עוד ימים רבים יעבורו, שנים ינקופו ויאַקוּב לא ישיג מאויי לבו… הן אתה תכיר ותדע את נפש צפניה אביו המתגאה ברוב עשרו והמוזר בכל דרכיו; ונחנו מה כי נשים על תשוקת לב יאקוב – אשר יחבל עמל ויוליד עצבת – את תקותנו?… שמע נא אהובי, מה לך לדרך רחוקה כזו? מה יאקוב כי בו נשים מבטחנו? הן ידך רב לך לעשות גדולות גם אתה, הן ד' חננך בכשרונות טובים ובחריצות ידים אשר עליהן תוכל להשען למצוא מחית ביתך אשר תאמר לבנות, ומדוע זה נשים מבטחנו על הרים התלוים בשערה?…

– ידעתי, חמדת לבבי! ידעתי, ענה העלם ויביט בעיניו המלאות אהבה בפני הנערה, ידעתי את טוב לבבך ועֹז רוחך… אכן לבבי הוגה מאוד באהבתך עד כי אספק אם אוכל נשוא את הזמן הרב אשר גבלו לנו אבותינו; ואך זאת הביאתני לשאת עין אל צל תקוה, לקרב את נפשותינו כדת משה וישראל.

רגעים אחדים נאלמו שניהם, כמו צללו בים רעיונות אין־קץ.

אכן, הוסיף העלם לדבר, מה שונות תכונות נפשותינו! לי לב אשה אין אֹמץ, ולך, יונתי תמתי! נתן ד' עֹז־גבר לנשוא ולסבול אף לשפוט מישרים, אף כי הדבר נגע עד נפשך ועד אהבתך…

– כן אהובי, אל תראני שאני עוד בשחר טל ילדותי; הן תלאות ומקרים עברו על ראשי, צרות רעותי חַנָּה באהבתה את בן הגביר הָרָמָתִי, ראיתי והתבוננתי, והתלאות הן הנה המורים היותר טובים ונאמנים בחיים, והן אלפוני גם אותי לשפוט על כל דבר כאשר הוא, ולבלתי האחז בחבלי התקוה המשרכת דרכיה, וכיד הנסיון הטובה עלי הנני שונה בדברי גם לך, ידיד לבבי –: אל תאמר “אהבה” לכל אשר יאמר עלם עברי אהבה… הן עתותי יאקוב ביד אביו הנן, ומי יודע את לבבו הקשה כמוך – כאשר תעבוד את עבודתך בביתו זה שנה, התחשוב כי יתנהו לבוא בברית את מרים? היאמר לדבק עם אחותך: טוב? –

– אך זכרי נא כי הוא בן יחיד לו, ופתגם צפניה הזקן הלא הוא תמיד, “הנני חי אך למען בני”, ויאקוב הלא יאהב את מרים אהבת נפשו, היא כל שיחו והגיונו, שמחת לבבו ורוחו…

– וכל אלה יביאוני לראות מראש את עקת לבם, לא אשרם! ענתה הנערה בשפתי להבות, כל אלה יראו לי אך את האסון אשר תביא האהבה הזאת להנאהבים, ידעתי את נפש בני הנעורים מעמי, אך גם הזקנים לא נכחדו ממני, גם משפטם על דבר האהבה בכלל, וביחוסה לבניהם בפרט לא מוזר לי; על כן הנני משתתף עתה בצרות הנאהבים האלה ואקרא: הה, יונים הומיות – כה קראה הנערה ואנחה כבדה התפרצה מלבה.

– רב לנו לדבר בצרות אחרים, אמר פתאום העלם בשפתי חן, לא עת יגון לנו העת הזאת; לנו אך לשמוח כי לא נפל גורלנו בין עשירי עם המוכרים את חיי נפשות בניהם בעד תאות הכבוד. גם אנכי לא אמרתי לטמון ידי בצלחת, ולהשָעֵן אך על יאקוב ואהבתו. גם אַתְּ, אהובתי! הסירי נא תוגה מעיניך יונים, ועצב – מהוד פניך, התענגי אך באהבתנו המאשרת, ולא תשעי ליגון אחרים – קרא וישק את ידה למו פיו.

– דבריו האחרונים אשר דִבֵּר באש האהבה לא שבו ריקם, כי היא התעוררה מעט, ובפנים צהלים השיבה אמריה לו: כן דֵבַּרְתָּ, ובכל עת אשר אראה פניך שמחים אשכח תבל ומלואה, אשכח עצב ותוגה ואשוב לשמוח אך כך.

מורה השעות אשר במגדל העיר השמיע את השעה העשירית בערב.

– כבר הגיעה השעה העשירית, הוסיפה לדבר, חי נפשי! כי מדי דברי בך לא אתבונן איך תעופנה השעות כחץ מקשת… אך עתה כבר בא מועד לשוב הביתה, הן אמי כבר תדאג לי…

– נשיח נא עוד רגעים אחדים, אמר העלם כמתחנן, עוד רגעים אחדים.

– אך בביתי ידאגו מאוד לי –

– אם כן אנהגך אביאך עד ביתך –

– נלכה נא –

 

ב    🔗

תולדות חיי העלם והעלמה, אשר מדבריהם הכרנו למדי כי אוהב ואהובה המה, לא נפלאו מכל חיי נערים ונערות בעיר א. – בעיר הזאת, אשר נבנתה לחוף ימים בארץ רוסיא זה ימים לא כבירים, אשר כל אנשיה גרים המה בה, ואשר היא רוכלת עמים רבים ואנשים שונים מארצות שונות יבואו אליה לרגלי מסחרם; בעיר הזאת אשר בסופה ובשערה פנתה לה דרך פעלו המקרים על יושביה – והעברים בכלל – לעשותם לאנשים עובדים, אנשים אשר יבינו את טוב העבודה ויתרון הלמודים לאיש באשר הוא איש; ועל כן יחנכו שם רוב יושביה את בניהם ובנותיהם על פי דרכי החיים: ילמדום לשון הארץ, לחשוב חשבונות, וכל דבר נחוץ לאיש מדיני המקבל פרנסתו מיד המסחור אשר פרץ בעיר ההיא, וכן חֻנכו גם שני האנשים הצעירים אשר נדברו יחד בגן. העלם (אשר מעתה נקראהו בשם פִנְחָס) נולד על ברכי אבות ישרים, ואף כי לא חננם ד' בעושר, אך חריצות ידי אביו, אמונת לבו, ומעלליו הישרים והנאמנים נתנו לו לחם לשבעה. ואת חריצות ידיו הנחיל גם לבנו זה. בעודו נער למדהו לשון המדינה, לשון צרפת, הערכת־ספרי־מסחור וחשבון – למען דעת את דרכי המסחור בארץ; והוא עשה חיל בלמודיו. וכאשר היה הנער כבן חמש עשרה שנה החל לעבוד עבודתו בבית סוחר אחד, וימצא חן וחסד בעיניו ובעיני כל באי ביתו, וכהיום הנהו כבן עשרים שנה, ופקודתו היא מערכת ספרי המסחר בבית המסחר הגדול אשר להאדון צפניה, אשר אודותו נדברו כעת הוא עם אהובתו אשר שמה שָׂרָה.

דבורה אֵם שרה באה לגור בהעיר הזאת זה שמונה עשרה שנה – היא היתה לפי דבריה גרושה מאישה אשר אתו חיתה שנים אחדות באחת מערי ליטא – לחסות בצל שארי בשרה המתגוררים בעיר הזאת. היא היתה רבת החן וחכמת לב ומטיבה לכת עם אנשים. ועל כן מצאה חן, אחרי עבור ירחי־מספר לבואה, בעיני איש אחד אשר לקחה לו לאשה. בת אחת ושני בנים ילדה לו; אך הבנים מתו על פני אבותם בעודם ילדים; ואבי הבנים גם הוא הלך למנוחתו – מנוחת עולם, זה כחמש שנים, והיא נשארה אלמנה עם בת אחת, היא שרה. דבורה כאשר היתה רבת החן כן היתה גם רבת מעללים, ועל כן גם אחרי מות אישה נתנה את מעט הכסף אשר השאיר לה במרכֹּלת, ובכן הקימה לה חנות קטנה במעט בֹשם, מעט מחיה, מעט כל אכל אשר יאכל – ומזאת היה לה מוצא נאמן למחית נפשה ונפש בתה, גם לחנכה על דרכי הדעת. למדתה כתב ולשון, לתפור ולארוג, גם לפרוט על נבל ולחול במחולות. כל אלה לא מנעה ממנה, וכעת היא כבת שבע עשרה שנה, מְצֻיֶנֶת בהוד תארה ויפי פניה, נֹעם מדברותיה ולכתה עם אנשים. את כל אלה ראה פנחס ותדבק נפשו בה, וגם היא השיבה אהבה אל חיקו. אבותיהם אִשרו גם הם את אהבתם, ובכל לב נתנו למו ידים, אך יעצום לבל ימהרו לבוא בברית החתונה טרם ימצא פנחס די כסף לנהל את ביתו אשר יבנה עם אהובתו זאת; ובכן כתבו למו עתה רק “ראשי פרקים” למען לא ישעו עוד לשדוכים אחרים.

הן הנה תולדות הנאהבים האלה, אך דברי ימי צפניה אשר הוכירוהו בדבריהם היו נפלאים ומוזרים עד כי משכו את עיני כל בני העיר הזאת להתבונן עליו. ראשית ימי עלומיו לא נודעה לאיש, וכל מקרי ימיו הראשונים – טרם בואו להשתקע בעיר א. אשר בלי כל ספק הן הנה גם הסבות לדרכיו המוזרים בזה – נעלמים היו גם ממיודעיו ומכיריו היותר נאמנים. על שאלות רעיו: מה המה הזכרונות אשר השאירו לו ימי עלומיו?" או “היש לו משפחה גדולה או קטנה בעיר מולדתו?” וכאלה ענה אך באנחת שברון מתנים, ולעתים התמלטו מפיו המלים כמו למרות רצונו “אנא! אל תזכירוני ראשונות”. בראשית בואו לגור בהעיר הזאת – זה כחמש עשרה שנה – הביא אתו כסף לא־מעט, ומכתבים רבים מגדולי סוחרי יהודים בליטא, אשר הגידו לו ישרו, וגם בן קטן כבן חמש שנים, יפה תאר עד מאד, הביא אתו ויתודע רק לאלה אשר אמר לבוא עמם בברית המסחור. על ידי המכתבים הרבים מצא מסלות בתי הסוחרים הגדולים. ובכן החל לנהל את בית מסחרו בחריצות ידים ובשקידה רבה. רֻבֵּי הסוחרים הגדולים באו בברית אתו, ומסחרו פרץ בארץ עד כי במשך חמש שנים נחשב בית מסחרו לאחד מהגדולים בעיר, ועשרו עשה פרי הלולים.

אולם גם זרות רבות נראו בדרכי חייו, אשר נקל היה להן לעשותו לדבת האנשים המתאוים – לדעת־כֹּל: הוא לא התרועע מאז בואו עם רעים וסוחרים, לא בא לבתי אספת־עם, על מפתן אספת הסוחרים לא דרכו רגלו, ושערי בתי המשחק לא חזה מעולם; בלכתו לשוח בגן העיר – בערבי ימי הקיץ, הלך ערירי, שאל והשיב שלום לכל מכיריו, אך דָבר לא דִבֵּר את איש. תמיד חשב מחשבות אך לא גלה לאיש את אשר בלבו, גם לא אבה להיות נמנה לחבר באחת מחברות הצדקה אשר בעיר, אף כי פעמים רבות בקשו פניו; כמו כן לא שחר את בית־התפלה מעודו, אף כי היה ירא אלהים רק אסף אל ביתו עשרה בטלנים להתפלל בצבור בשכר אשר נתן להם. ובכן היה ערירי, גלמוד, נפרד ונבדל בעיר מלאה תשואות בכל רחוב ופנה, והתרחק מכל אדם, בעת אשר מסחרו קרבהו מאד לאנשים מאנשים שונים ביד חזקה.

איש איש ממכיריו בקש לפתור לו את החידה הזאת כפי דעתו. דלת־העם דמו כי רוח גאה וגאון נוססה בו עד כי לא יחשוב את כל אדם לאיש כערכו; אך אלה אשר באו בברית המסחר עמו העידו ההפך כי ענוה יתרה בו, וכי רוחו שפל מאד, אחדים אמרו כי יד הכילות עשתה זאת, יען כי ירא פן יפזר כסף בסוד מרעים, אכן נדבותיו הרבות לכל דבר נכון ולכל עני דופק על דלתותיו שמו לאל אמרתם, אבל כל יודעיו ומכיריו חרצו משפט כי אחת משתי אלה קרה אותו, כי סוד נסתר כמוס בְחֻבּוֹ אשר לא יתנהו לבוא בקהל; או כי מחלת מרה־השחורה קננה בנפשו, והיא תשיבהו עד דכא.

בהיותו איש עשיר ובלי אשה, אמרו שדכנים רבים להביאהו בברית את אשה לפי ערכו, אך הוא השיב תמיד את פניהם, באמרו כי לא יחשוב עוד לדאוג בעד נפשו ולא יאבה “לארוג לו כעת חוטי חיים חדשים”. המענה המוזר הזה השיב גם לידידיו אשר חוו לו דעתם על דבר דרכי חייו, לאמר: “אנכי אינני חי עוד בעדי, רק בעד בני!” דעת לנבון נקל, כי מענה כזה היוצא מפורש מפי איש בחצי ימיו אשר עוד כֹּח עלומים לו. ואשר עשרו ילך הָלוך ופרוץ יום יום, היה כמו זר באזני כל השומעים.

את בנו זה אשר אמר כי הנהו חי אך בשבילו, חנך ככל בני העשירים בעיר א. שכר לו מורים היותר טובים ללמדו שפות אחדות מלשונות אייראפא, לחשוב חשבונות, לערוך ספרי המסחור. ודעת גם דרכיו ומשטרו בארצות. ובמלאת לו שבע עשרה שנה לקחהו לו לעזר, ויעבוד עבודתו בביתו לענות לכל שואל, ולערוך מכתבים על־פיו.

בנו זה יעקב היה יפה תאר וטוב מראה עד מאוד, דִבּוּרו היה בנחת ובהשכל ותהלוכותיו מצאו חן בעיני כל רואיו, אשר על כן היה אהוב ונחמד בכל מקום בואו, ויקנה לו רעים וידידים בין כל מכיריו. הוא לא הלך בדרכי אביו ויתרועע עם רעים רבים, בא לבתי משוש ושחוק, נסע לשוח במרכבה מרקדה, ויבלה שעות מנוחתו ברב ענג ובלוית רעים בני עשירים כגילו. אביו לא עצבו מימיו ולא הפריעהו מראות בטובה בימי עלומיו. הוא היה כעת כבן עשרים שנה, וכפי אשר שמענו מדברי פנחס עם אהובתו בנשף היום הזה ידע יעקב גם אהבה. ובאמת אהב בכל נפשו ובכל מאודו את מִרְיָם אחות פנחס הזה העובד עבודת עורך המסחר בבית־מסחר אביו, וכאשר מנעו אבותיו אותו מבוא במסורת הברית עם שרה עד כי יהיה לו די כסף להחיות את־ביתו, חשב כי על־ידי אהבת יעקב את אחותו יעשיר את בית אביו והוא בראשם, ועל ידי זה תהיה גם תקותו קרובה לבוא; והוא הוא הדבר אשר דבר בערב הזה, עם שרה אהובת נפשו בלכתם לשוח בגן המלך.

 

ג    🔗

כירח ימים עבר מאז דבר פנחס את דבריו אלה באזני אהובתו שרה ובבית צפניה נעשו חדשות אשר הזכירו שנית את תאבי חדשות את הזקן הזה – – אחרי כי שכחוהו מרוב ימים; הוא בא בברית הרעות את הסוחר הנודע בעיר בשם יְדִידְיָה. אולם כאשר זר היה מעשהו בהיותו בודד כן גם עתה בהתרועעו היו דרכיו מוזרים, כי שִחֵר פני רעו החדש ופני בני ביתו מדי יום ביומו, ולעתים גם פעמים ביום, ופעמים לא־מעטות קבלם באהבה וחבה יתרה גם בביתו; ויבקש את פני ידידיה ואשתו ובתם הבכירה – נערה כבת עשרים ושלש, לשחר פניו בכל עת.

“מה זה היה לצפניה? דברו בו בכל פנות העיר, האם עזב דרכו לעת זקנתו, ויחל עתה לעשות סדרים חדשים בחייו?” – גם להשאלה הזאת נמצאו פותרים רבים, אלה אמרו כי עוד מעט ויבוא בברית הידידות גם עם כל סוחרי העיר, ואלה חשבו כי רק מאשר כי גם ידידיה גאות ילבש ברוב עשרו ובכבוד משפחתו, וכל שיח ביתו הוא אך לספר גדולות ונפלאות על אבותיו אשר תורה וגדולה, עשר וחכמה התאחדו בביתם – על כן מצא לו העורב הזה את מינו, ויבוא בברית הרעות עמו, אך לא אלה גם לא אלה מצאו פשר דבר, מטרה אחרת היתה לצפניה בבקשו האהבה החדשה הזאת.

בנשף, בערב יום אחרי כלות העבודה בבית מסחרו, והוא עם בנו יחידו שבו הביתה, ושתי כוסות מי טהע על קערת כסף הובאו לפניהם, שם צפניה פניו אל בנו היושב למולו, ויאמר:

– חדשות יש בפי להשמיעך, יעקב! החובה על כל אב לדאוג לבנו, זאת זכרתי גם אני ואחפוץ להביאך במסורת הברית את אשת נעורים, הן לא נכון לאיש עברי לשבת רַוָּק שנים רבות… ועתה הצליח חפצי בידי כי מצאתי לך אשה כלבבי, בת הגביר ידידיה הבכירה יעדתי לך –

– מה תדבר? – קרא יעקב בשממון – אתה יעדת לי אשה? –

– כן, השיבו אביו בקר־רוחו, כבר תקענו כף על הדבר הזה ובמוצאי שבת הבא אחשוב לכתוב את התנאים –

– אך, הלא בת ידידיה בכירה ממני לשלש או לארבע שנים… –

– ומה כל החרדה הזאת, האמנם יהיה דבר קל כזה לשטן לשידוך היותר טוב והיותר נכבד? לא זאת, לא זאת… זה כירחים שנים אשר לא אשקוט ולא אנוח למען הוציא הדבר לפעולות ידים ולא גליתי את אזנך עוד על הדבר, יען כי מכשולים היו עוד לי בדרך; אך עתה אחרי אשר הסירותי תהלה לאל, כל שטן ומכשול מהדרך, הנני מגיד זאת לך, ואדע נאמנה כי לא תמרה את פי…

– אולם הלא בת ידידיה לא מצאה חן בעיני – אמר יעקב בכבדֻת ובמבוכה –

– רב לך דבר! ענה צפניה בגערה – רב לך להתעקש ולעבור על רצוני, אנכי הלא אמרתי לך כי כבר תקענו כף והדבר נגמר… ולך הלא לבטל רצונך מפני רצוני! הכון נא לקראת בת ידידיה, כי היא לך ואתה לך –

– אחרי דבריו האחרונים אשר השמיע בקול מצוה, פנה וילך לו לחדרו.

יעקב לא העיז לעכבו ולהשיב לו דבר וישאר לבדו בבית תפוש ברוב שרעפי יגון ועצבת נוראה.

לא! צעק מנהמת לבו, לא אעזוב את אהובתי את מרים, גם אבי לא ינתק פתיל חיתי בְהִוָּדַע לו כי קשור הנני לה בכל נפשי… אנכי אגלה את אזן אבי ככל אשר בלבבי, והוא יסיר את פקודתו ממני, לא יאכפני לקטף את השושנה הזאת מקרב לבי בהגידי לו כי גם לבבי ונפשי וגם חיתי תלוים אך בה, לא… אך בטרם־כל אלך ואועץ עם אחיה עם פנחס, הן הוא נבון דעת.

בחפזה פתח את הדלת ויעלה במעלות עלית פנחס אשר אתם בבית.

במלים מעטות אך בשפתי להבות ספר יעקב לו את דברי אביו וכל אשר ענהו, וישאל ממנו עצה ותושיה מה לעשות. אך אתה זכר פנחס את דברי שרה אהובתו אליו בנשף ההוא ויאשרם; ואף כי לבבו מר לו בראותו כי תקותו ותקות אחותו כמעט אבדה כי הוא ידע את צפניה ואת קשי ערפו, בכל זאת נאות ללכת לביתו יחד את יעקב למען התיעץ על הדבר ועוד בערב ההוא הלכו שמה.

בבואם קדמה מרים את פניהם, ובשמחות נהלה את יעקב החדרה, והוא גם הוא השיב אמרי אהבה לה; וכמעט שכח, מדי דברו אתה, על מה זה בא הנה. אך פנחס קרא את אמו להחדר השני ויספר לה את כל המוצאות את יעקב.

אם פנחס ומרים היתה כבת ארבעים שנה, טובת שכל ורבת תבונה, ותדע עת ומשפט לכל חפץ. בעיניה לא ישר כבר כי שחר יעקב את פני מרים בתה כפעם בפעם, ונס ערך אהבתם לא גדל בעיניה; אך בדעתה רוח בני הנעורים, ואת אהבת צפניה לבנו יחידו, הניחה מקום בסתר לבבה גם להתקוה כי אולי יתאחדו שני הנאהבים האלה, ועל כן לא גערה בבתה לאמר: מה תעשי? – אך כעת ראתה מה רב המרחק בין יעקב ובין בתה, ומבלי הרבות מחשבות עזבה את פנחס ותבוא להחדר אשר בו ישבו מרים ואוהבה.

– יעקב, קראה להעלם, דבר סתר לי אליך.

יעקב ידע כבר למה הוא קרוא, וילך אחריה בדומיה אל החדר השני.

– אדון נכבד! הוסיפה שם לדבר, אנכי יודעת כל, ורצון אביך קדוש הוא לי, ועל־כן הנני מבקש מאת פני כבודך כי מהעת הזאת והלאה תחדור מהראות פנים את בתי –

– הה, הגם את, גברתי! תאמרי נואש לתקותי? ענה אף שאל יעקב במבוכה רבה. פנחס ספר באזניך עצת אבי אך הדבר הזה לא יקום ולא יהיה.. האלהים! אנכי אהבתי ולא אחדל מאהוב את בתך את מרים כל עוד רוח באפי

* * *

– אל־נא תוסיף להשבע שבעות אשר לא בידך לְקַיֵם אותן, נפשי יודעת דרכי התבל ובני אדם עליה, וכבוד בתי לא אתן לשמצה בפני כל הקהל. גם אתה, אף כי חלילה לי לחות דעי אותך, בכל זאת שמע הפעם לעצת אשה זקנה אשר ראתה הרבה בימי חייה ותלמוד לשפוט משרים, לך והתרפס לרגלי אביך, שמע בקולו, אם לא תאבה להביא גם עליך דבת־עם, מרים תשכח ברבות הימים את האהבה המדומה הזאת וגם אתה תשכחנה… אך נעזוב נא את האהבה, ונשיח בדבר יותר נחוץ לך עלם נכבד, ויותר מְסֻכָּן לבני: פנחס גלה את אזני כעת מסוד כמוס עמכם אביך נותן לך די כסף לצרכך, ובהשענך על זאת לוית מכסף האוצר הנתון על יד בני חמש מאות רו"כ על ימים אחרים; ותבטיח להשיב את הכסף הזה בראש החדש – יום אשר יבוא אביך את בני בחשבון בי מסחרו אשר הוא ינחלהו. לו שמעת לקול אביך, כי אז בטח נתן לך עשר פעמים ככה לקנות מתנות ועדי עדיים בעד בת ידידיה, אכן כעת הן לא יתן אף גרה אחת, למען העיק תחתיך ותִוָּסֵר. ועתה שים אל לבך, כי אם לא תביא את הכסף הזה ליום הכסא, אז לא לבד כי אביך יהדוף את בני ממצבו, כי אם גם ישא עונו בפלילים, ושמו יהיה לדראון –

– הרגעי נא, אשה כבודה! אמר יעקב באמץ לבב, הן הכסף הזה כאין נחשב בעיני, ולא נכון לדבר גם אודותו, ועוד ביום מחר אשיבנו לו

* * *

– ואיפו תקח? –

– הן אמנם עוד לא אדע, אך הלא רבו מכירי…

– אבל כלם רק באביך יבטחו, ואך לו יתנו ולא לך.. אולם לא אובה עוד דבר ולהעציב את רוחך, אך מאוד מאוד אבקשך השתדל לבל תביא רעה על בני –

יעקב השתחוה כמעט ויאבה לשוב לחדר מרים.

– לא אדוני, אמרה אמה, אבקשך כי לא תוסיף עוד ראות פני בתי, למנוחת לבבה ולכבודה, לך נא לשלום!

יעקב יצא גם מאת פני הבית הזה וידיו על ראשו. הה! חשב בלבו, מה אומלל אני, הן אבי האיץ בי להושיט יד אל בת ידידיה, אשר לא אוכל לשגות באהבתה. אֵם אהובתי גם היא קמה לשטן לי ולא נתנתני דבר עם מרים. הה, אומלל הנני!

כל הלילה ההוא נדדה שנתו מעיניו, חשב מחשבות לבל ידח מאהובת נפשו ולבל יפול בפח בת ידידיה אשר אין לבו לה, רגע זכר את מרים ומדברותיה הנעימות ותאורנה עיניו, וכרגע זכר כי מצות אביו עליו חזקה, ואם מרים גם היא בקושרים עליו, לבל יפת לבו אחריה, והוא ידע עד מאוד כי אביו קשה עורף הנהו ולא על נקלה תצלח בידו להטות דעתו לחפצו. בין כה וכה זכר כי גם כבוד פנחס עתה בידו… מאין אקח לי כסף – אם לא מידי אבי? אך אבי לא יתנני לפול שדוד, הופיע פתאום רעיון בלבו ויחיה את רוחו. מחר בבקר אתודה לפני אבי, אשפוך לפניו את כל רוחי, אספר באזניו את האהבה העזה האוגדת את לבי ללב מרים, אקרע סגור לבבי לפניו ויראה כי כנים אמרי – או אז אשובה אל כל חמודות לבי, כי ישוב ירחמני, ולא יוסיף לדכאני לנצח. כה חרץ משפטו ויישן לאור הבקר.

גם שנת אביו נדדה בלילה ההוא. גם רוחו נבקה בקרבו. בפעם הראשונה ראה מלחמה בביתו, בפעם הראשונה שמע כי בנו יחידו יעיז לעבור על דבריו… אך מדעתו כי אין טובה לבנו מבת ידידיה, ומה גם אחרי כי הוא כבר תקע כף, לכן גמר אֹּמר למלא דבריו – ואף ביד חזקה.

 

ד    🔗

ויהי ממחרת, השמש אך יצא על הארץ ורחובות עיר א. המו כבר מרוב אדם. אכרים הלכו אחרי עגלותיהם הטעונות עצים, דגן, חטים וכל אוכל אשר יאכל, או כל דבר אשר יביאו מהכפר למכור בהעיר ולקנות צרכי ביתם. בעוד שעות שתים וכבר נמלא רחוב השוק בעגלות, סוסים, שורים, גם בני אדם, יושבי העיר הקונים והאכרים ונשיהם המוכרים, עד כי צר הרחוב מהכיל את כל הכבודה הזאת.

בתוך ההמון הרב נשמע פתאום קול רַכָּב על מרכבה כבודה קורא: פנו דרך! פנו דרך! – האכרים בראותם מרכבה רתומה לשני סוסים דֹהרים ועגלון לבוש בגדי תפארתו יושב עליו, הבינו כי איש רם המעלה נוסע ויסבו את אופני עגלותיהם, ביראת הכבוד הנטועה בלב אנשים כאלה, ויתנו לו מקום בצדי הרחוב לעבור. וכה התנהלה המרכבה בכבדות, עד כי נאחז אופן אחד בקורות העץ הערוכות להגביל את צדי הרחוב. העגלון מבלי דעת זאת לא עצר את הסוסים במרוצתם, והם בחפזם נסו למשוך את העגלה בכל כחם, וכרגע נשבר האופן, העגלה נהפכה והאדון היושב בה נפל מלא־קומתו ארצה, ויך בלבו על קורת העץ השוכבת שם, ומרוב פחד גם מהמכה אשר נגעה בלבו, יצאה נפשו – ויתעלף… כרגע נסבו כל אנשי הרחוב למקום הנופל, ומה רבה מבכתם בהכירם את האדון צפניה נופל מתעלף על צד הרחוב (הוא נסע להראות פנים עם סוחר אחד על דבר מסחר, ויקרה אותו בין כה וכה המקרה הנורא הזה) – אנשים מאנשים שונים סבוהו הקיפוהו ויחרדו להשיב נפשו אליו, אך טרם כל גזרו אמר להביאו להבית אשר אצלו כרע נפל, ואת רַכָּבוֹ שלחו חיש מהר להביא רופא. – הבית אשר אצלו נשבר אופן מרכבתו ואשר בו הובאה גוית צפניה היה בית – דבורה אם שרה אהובת פנחס סוכנו. האשה הזאת, כאשר אמרנו, היתה רבת מעללים ודעת, ועל־כן לא לפלא יהיה כי חרדה מאד לקראת האורח המתעלף אשר הובא לשאוף רוח חיים בביתה. חיש מהר הביאה מחנותה, הבנויה על פתח שאר ביתה, חומץ, ובידים מהירות שמה מטפחות במים קרים וכפור, ותחש להניחן על ראש צפניה; ואנשים רבים עזרו לה בלחצם את נחיריו וזרועות ידיו בחזקה, וכה הצליח בידם להשיב רוחו ונפשו אליו עוד בטרם הביא העגלון את הרופא.

– איה איפו אנכי! שאל צפניה בפתחו את עיניו בכבדות ויתבונן כי בבית איש זר ישכב.

– הרגע נא, השיבה דבורה, אשר לא גרעה עינה ממנו מאז הובא הביתה. בבית יהודי תשכון אדוני, שובה למנוחת.

בין כה וכה והעגלון שב בלוית רופא ידוע. דבורה ספרה לו את אשר עשו לו בביתה, והרופא צוה כי חיש יפשטו את בגדיו מעליו עד כֻתָּנתו, ונטפי מזור אשר הביא אתו נתן לצפניה למען ישוב לאיתנו כמעט. כרגע הפשטו בגדיו, והרופא פִּתַּח גם את רֻכְסֵי הכתונת אשר עליו, למען תהי לאֵל ידו להתבונן היטב על מקום המכה. דבורה העומדת על ימין הרופא, מראשותי צפניה, התבוננה גם היא על לב צפניה המֻכֶּה, ופניה נהפכו פתאום לירקון. עיניה חשכו בארובותיהן, ראשה הֻכֶּה בתמהון, ולבה סחרחר, מרוב מבוכתה. האנשים בָּאֵי־הבית להשיב נפש צפניה העשיר, לא שמו לבם לדבורה אשר עמדה כמבֻהלת רגע קטן – ואחרי כן נפלה על הארץ, ותתעלף גם היא…

– מה לה? שאלו בקול גדול אנשי הבית.

– מה זה? שאל גם הרופא בהסבו עיניו מצפניה וישימן עליה.

– מה לך אמי? הה! מה לך? צעקה בתה שרה אשר חרדה להבית לקול הצעקה, ותנח את החנות על יד השפחה.

– מה היה בזה? שאל גם צפניה.

אך הרופא לא שת לבו לכל דברי הצעקות האלה ויקח מצלחתו צנצנת קטנה מלאה סמים, ויגל את פיה ויניחה עליו, וכרגע הקיצה מתרדמתה הנוראה ותרא והִנֶהָ אחוזה בין זרועות בתה שרה, אשר תבך מאד, ובראותה כי אמה פתחה סגור עיניה שאלה בקול בכי גדול:

– מה זה היה לך? הה! מדוע התעלפת? –

– אין דבר, בתי. ענתה דבורה אחרי שובה למנוחתה, כמעט, אנכי לא ראיתי מעודי איש מתעלף… וכעת בראותי את האדון הזה מתעלף, על כן חם לבבי בקרבי; ובראותי עוד את המחץ אצל לבו – חשכו עיני ואתעלף.

– הניחוה על מטתה, אמר הרופא ותנוח מעט ותשוב איתנה.

דממה נוראה שררה בבית רגעים אחדים.

– ואיה רַכָּבִי? שאל צפניה.

– הוא נסע לבית אדוני, ענה אחד האנשים, לקחת עגלה חדשה למענו.

כעבור עוד רגעים אחדים שב העגלון עם מרכבה אחרת, ויושיבו בה את צפניה וגם הרופא ישב בה ויסעו ויבואו לבית צפניה. שמה הרגיע את לבב החולה, באמרו כי אין כל סכנה, ואך ימים שנים ינוח על משכבו, רק לבל יצא החוצה, ולבל יְדַבֵּר בדבר כל דבר מסחר או כל דבר אשר בידו להביאו לידי כעס, רגז, מחשבה, או גם שחוק גדול. צפניה מלא אחר דברי הרופא וישכב בחדרו, ואל משרתו צוה לבלתי הניח כל איש לבוא אליו.

שני ימי מחלה אלה, אשר מנו לצפניה סבבו תלאות וצרות רבות מאד, גם לאנשים רבים אחרים. המה היו שני ימי מחלת לב גם ליעקב בנו אשר גמר אמר בליל מבכתו כי מחר בבקר השכם יודיע לאביו את כל לבבו – ועתה, הה! עוד שני ימים רעים, ימי פחד ותקוה, באו לו, יום לשנה, יום לשנה, היו לו הימים האיומים האלה. מחשבות נוראות ושעפים מבהילים עלו על לבו אשר לא עצר כח כלכל אותם. כאש בוערת עצורה בעצמותיו היה לו הרעיון: פן ימאן אבי לתתה לי, פן תגבר יד תאות הכבוד על אהבת בנו, פן יגזור אמר גם הוא כי לא אעיז לדבר עוד עם מרים אהובת נפשי – ואגזר מארץ החיים, ומי יודע אם לא ביד חזקה ובכח המשפט אשר לו עלי יסגירני למרות רצוני בידי בת ידידיה אשר הוא חפץ קרבתו… אולם, הוסיף עוד לחשוב, האמנם יגדל כח האב במדה גדושה כזו גם על בנו הבא בשנים כמוני? האמנם ממשלתו עלי בלתי מוגבלת גם בדבר אשר בי תלוי אשרי, ששוני, וגם חיי?.. האמנם אך לו המשפט לעשות בי כל מה שלבו חפץ, ולי לא הורשה למרות חפצו אף בעת אשר יאבה לנתק פתיל חיתי? – לא, לא אוביל את נפשי בדממה לבמת מטבח – כשה נאלמה, לא אתן צוארי להשחט ולהיות עולה כליל על מזבח הכבוד אשר חפץ אבי לבנות! לא אראה בהסגירני אבי למות ואחשה, לא!… לא? ובמה כֹחי גדול? איה העֹז והגבורה בימיני להלחם את אבי? במה אוכל לו? הן הוא יגרשני מאת פניו בהמרותי את פיו, ומי יחוש לעזרתי? מי יאספני לחֻמלה עלי? הן כבן סורר מורה את פי אביו אהיה בעיני כל העם… הה! וגם אבות מרים לא יאספוני, מרים גם היא בידם, הלא גם היא לא תוכל להמרות את פי אבותיה יותר ממני, ואבותיה הלא אך על כספי ורכוש אבי ישימו עין ואם יגרשני אבי – אנה אני בא?

למלאות את סאת צרותיו בא גם הרעיון בדבר חמש מאות רו“כ אשר לוה מכסף אביו המפקד על־יד פנחס. הוא נסה כבר לכתוב מכתבי בקשה לכל אוהביו וידידיו להלות לו את הסך הזה, אך תחת כסף השיג מכלם – מכתבים בהצטדקות שונות. הה, חשב יעקב בלבו מדי עלה זכר הכסף לפניו, מדוע יִסָכֵן גם פנחס בגללי? מדוע אשלם לו רעה תחת אשר בטח באמונת לבבי? מדוע יְפֻקְדוּ שנות גבר ישר ותמים כמוהו אך בעוני? איך אעשה את הרעה הזאת, איך אוכל ואראה באבדן איש בריתי – יען גמלני טוב? הן אם אמרה את פי אבי, והיה כי יבוא על חשבונו – ביום ראש החדש הקרוב לבוא – והחמש מאות רו”כ אשר נתן על אמונת לבבי יעדרו, אז לא לבד כי ידחה ממשמרתו, כי אם יהיה עוד גבר לא־אמון־בו בעיני כל סוחרי העיר, ידרוש לו משמרת – ואין, כהונה – ולא ימצא… ומי הוא מרצח נפשו? – אני! מי שפך כמים דמי לבבו? – אהבתו ואמונתו בי! הה, מה גדול שברי! מה אנושה מכתי!… קול נפש תמתי יונתי מרים צועקת אלי מקירות לבב: מדוע קטפת את ימי עלומי בעוד לא ראו טוב? מדוע משכתני באהבתך – אם יד מושל עליך?… וקול דמי פנחס השפוך על־ידי צועקים גם המה אלי מדוע שפכתנו ארצה? מדוע דחיתנו למדחפות עדי עד? מדוע מסכת סף רעל בחינו? הה, רצח!!…

ברעיונות איומים כאלה בלה יעקב את שני הימים האלה, אך גם לב מרים אהובתו לא שקט ולא נח מהערב ההוא. אמה שבה לבדה לחדרה, ובשאלה אותה: איה יעקב? האם חלף הלך לו ולא לקח את ברכתי? –

– בתי! ענתה אמי אותה, הוא לא ישוב לראותך עוד עד עולם…

– מה תדברי? שאלה את אמה בחרדה מבלי נתן אותה דבר עוד. התלעיגי לי?

– ידעת כי שחוק ולעג רחקו ממני… אביו גער בו, ויצוהו בחזקת היד לקחת לו את בת הגביר ידידיה לאשה…

– והוא קבל את פקודתו זאת ברצון?

– קבל או לא קבל, אחת היא לי; אנכי כבר פקדתי עליו בפקודה נמרצה כי לא יהין עוד לדבר אתך דבר. וגם את, בתי! שכחיהו, מחי זכרו מלבך, וחלקך תאשר בחיים גם בלעדו ובלעדי כסף אביו.

– שכחיהו? מחי זכרו מלבך? שנתה מרים את דברי אמה וזרם דמעות שטפו מעיניה, הה! ואיך אשכחהו? טוב לי פת חרבה ויעקב שמה, מבית מלא תענוגות מלכים בלתו… אל תאמרי, אמי, כי לכסף אביו תערוג נפשי; יעקב בבקשתי, ונפשו תשאל נפשי…

– אולת עוד קשורה בלבך, בתי! וברבות הימים תשכחיהו, ענתה אמה בקר רוח ותצא.

מרים נשארה תפושה ברוב שרעפיה בקרבה, ומני אז הלכה קדרנית כל היום, שחוח ישבה בחדרה ובכתה שני הימים האלה. יעקב לא העיז לבוא בימי עניו ומרודו אלה להראות פנים עם אהובתו, לגלות לה את מצוקת רוחו, כי מדוע יכאיב את לבבה על לא־דבר ולבלי הועיל?

אולם לב מרים עֻנֶה עוד יותר על כי הוקיר רגליו מבוא. מדוע לא ישפוך שיחו בחקי כאשר הסכין מימים ימימה? שאלה את נפשה, מדוע לא יבוא להראות אתי פנים? האמנם שמע הפעם לקול אביו ויסיר את לבבו מעלי ויתנהו לבת ידידיה? או כחש בי גם בראשונה, ואך בחבלי שוא משכני אחריו? – לא, לא! הוא לא יכחש באהבתי, עוד יאהבני… אך מדוע זה לא בא?…

שני הימים האלה לא אכלה, לא דברה עם איש דבר, ולא נתנה שנת לעיניה – מתעצבת היא על דודה כי גלה ממנה!… אבותיה לא שמו לה לבם בחשבם כי כאולת האהבה קשורה בלב נערים ונערות, וברוב הימים תפוג, ובכל זאת אולי בקשו לנחמה מיגון לבבה, לולא נגעה צרת נפש פנחס עד לבבם…

פנחס ידע היטיב את תכונות נפש שניהם, גם לב האב גם לב בנו נגלו לפניו, ועל־כן ידע עד מאד כי ביד חזקה יאבה האב לעמוד על דעתו בעת אשר הבן ימאן לשמוע לדבריו; והבן ימאס בכל בית אביו והונו, כי מֻכֶּה האהבה הנהו. ידע גם זאת כי יעקב בקש לו מוצא לכסף להשיב לו את אשר לוהו – ולא מצא. עתה, אמר אל לבו, יפקוד צפניה את עון הכסף, ובקצפו על בנו, אשתה אני את קבעת כוס חמתו, אשתה אף אמצה עד כי אפול שדוד ואין מקים. בכל נפשו מלא את הכסף הזה מכיסו, לוּ היה לו – אך לוּ היה לו, כי אז אולי מנע גם אחותו מהלכד בפת אהבת יעקב…

אבותיו ידעו עד מאד את תוגת לב בנם, ועל כן נדו רק לו מבלי שים עין כי גם מרים לך תמס מיגון לבבה, אשר לו תשקל במאזנים כעסה והותה כי אז אולי תכבד עוד על יגון אחיה פנחס.

בין כה וכה נשמע בבית כי גם דבורה לקחה מנה אחת אפים מיד העצב. מאז התעלפה לרגלי הרופא אצל מטת צפניה, החל רוח עצבת לפעמה, על פניה השמחים תמיד תלין תוגה נוראה, עיניה חשכו בארבותיהן, וקוי מצחה הצח יעידון למדי כי יגון רב מסתתר בחֻבָּה. – בתה שרה תגבר חילים לנחמה מעצבה ולהסיר התוגה מפניה, אך עמלה לריק. על שאלתה “מה לך אמי כי נעצבת?” לא תמצא כל מענה אחר רק מאשר כי היא לא ראתה מעולם איש מתעלף על כן נחה עליה רוח עצבת.

אבות פנחס ומרים באשר היו קרובים לדבורה נבהלו מאד מהבשורה הזאת, וביותר היתה תוגתה למו לפלא ולחידה אשר לא יכלו מצוא פתרונים לה. בדבריה לשרה בתה לא האמינו; והסבה הנאמנה אשר הסבה לה העצב בהיות צפניה בביתה חשבו לסוד כמוס אשר לא תאבה לגלות לבתה. ובכן מהרו אל ביתה בתקותם כי לפניהם תגלה את הנסתרות ההן. ומה התפלאו בשמעם גם מפיה אך את הדבר אשר אמרה לבתה. ובדברה נשקעה בהמון רעיונות עד כי אגלי זעה נראו על מצחה.

אבות פנחס החרישו בתמהון גדול מבלי דעת היאמינו לדבריה אם לא; ולא הוסיפו עוד שאול על הדבר הזה.

 

ה    🔗

לאט לאט, בכבדות עברו שני הימים הנוראים האלה, כמו לא אבו להסיר את הדמעות והעצב מעל שלשת משפחות עיר א. האלה, כמו גם להם קשה היה להביא את יום השלישי אשר יגל את המסך הפרוש על פני האנשים ההם ולחרוץ משפט או לשבט או לחסד, אך חקי שמים וארץ לא ישנו את תפקידם – עבר יום חלפו גם יומים ובקר השלישי בא.

בבית המסחר אשר להאדון צפניה ישבו יעקב ופנחס שוקדים על מלאכתם בלבות נפעמים ולא דברו איש את רעהו דבר; כי ידעו את מגפותיהם. מורה השעות השמיע את השעה השניה אחרי חצות היום, והדממה הנוראה אשר שררה בין שני הרעים האלה עדן לא הופרה, לא אחד בהם הרהיב עז לנסות דבר אל רעהו… פתאום נפתחה הדלת ומשרת בית צפניה בא לקרוא ליעקב לאכול את אביו פת־הצהרים.

ברתת וחלחלה קם יעקב ממושבו ויואל ללכת.

– אנא, אל תנתק את פתיל חיתי! הגו שפתי פנחס כמעט למרות חפצו ויעקב מחה את אגלי הדמעה אשר התפרצו פתאום מעיניו, ויקם וילך.

דמית־מות שררה על השלחן אשר צפניה ובנו מסבים עליו. אחרי אכלם פנה צפניה אל יעקב ובקול מושל אמר:

– בני! הנך רואה כי חיי איש תלוים לו מנגד, שלשום בבקר קמתי ממשכבי בריא אולם, והן קרני דבר אשר הפילני למשכב, ולוּ גברה המכה עוד מעט ללבי כי אז ירדתי שאולה. זאת נתתי אל לבי ואחרוץ משפטי ליסד לך בית נאמן כל עוד חושי בי. ועתה הגד נא לי החשבת כבר את דרכיך גם אתה? החרצת כבר משפט בדבר בת ידידיה, כי הנני ממהר הדבר לעשותו.

יעקב החל לספר – ומדי דברו אש מפיו תלך – לאביו את כל רגשי האהבה אשר בלבבו למרים אחות פנחס, ויבקש מלפניו כי לא יוסף עוד לענות את נפשו בבת ידידיה כי לבו ונפשו נתונים המה באהבה ובשבועה למרים.

– שמעתי, אמר אביו בחמה גלויה, כן שמעתי כבר כי תזנה אחרי אהבת אחות משרתי, אך לא האמנתי, אמרתי כי שקר יענו בך, ועתה הגד נא, בן סורר! האמנם תחשוב כי אנכי אתנך לקחת את בת אחד מדלת העם?

– הן לא עני הוא אביה, אמר יעקב בקול דממה.

– את נערה, הוסיף אביו מבלתי שמוע דברי יעקב, אשר תתפור ותארוג בעד אגורת כסף?

– הגם עבודה בזעת אפים תחשוב לעון?…

– אך אנכי לא אחפוץ כי תקח נערה עניה לקלוני ולקלון ביתי..

– הנני שונה לך עוד הפעם הוסיף צפניה בשככו חמתו כמעט, כי תשית לב לדברי, הכון לקראת בת ידידיה והסר את זכר העלמה העניה מלבך.

בדברו את הדברים האלה קם מכסאו, ויאמר לשוב לחדרו, אך יעקב עכבו ויאמר:

עוד שאלה אחת קטנה לי אבי, אף כי ידעת כי דרכי חיי במשטר וסדרים בכל זאת.. נטל עלי ללות… סך הכל חמש מאות רו"כ אשר עלי לשלם היום…

– חמש מאות רו"כ, שנה אביו את דבריו במנוחה, טוב, שלח לי את החשבונות ואת האנשים, אנכי אשלם.

לב יעקב סער מאוד בשמעו את דברי אביו, ומאין דעת מה לעשות, אמר בשפה רפה:

– אך המה חובות כאלה אשר לא אוכל לגלות לך את נושי… הפסדתי בסוד מרעי בשחקי בקלפים… חמש מאות רו"כ הפסדתי לאנשים שונים…

– אם כן לא אוכל הועיל לך מאומה, גם אגורה אחת לא תקבל מידי, הנך יודע עד מאד כי שונא הנני את הקלפים ומשחקיהם. ויפן וילך לו לחדרו.

יעקב נשאר לבדו בחדר־האכל אבל וחפוי ראש ממקרה יומו הנורא, ומאין דעת לאן יפנה שב לבית המסחור לספר באזני פנחס את אשר קרהו. אך עוד לא הספיק לכלות את ספורו, והן גם צפניה בא. בראשונה ראה את החשבונות משלשת הימים ההם. קרא את כל המכתבים אשר באו בשני הימים האלה, אף רשם על שוליהם תכן תשובתם; לא דבר לא עם בנו גם לא עם פנחס. אך בטרם יצא קרא את פנחס אצלו, ובקול כמבקש לא כמצוה אמר:

– מהלך מסחרי יאלצני לשלח אותך מעבודתך בביתי –

– במה הבאתי עלי את הרעה הזאת אדוני? שאל פנחס בבהלה.

– אך זאת אעשה עמך החסד האחרון, אתן לך חמשים רו"כ למחיה עד אשר ישלח ד' לך משמרת. את הכסף הזה תקח מכסף אוצרי, אשר ביום המחרת בבקר תמסרהו לידי על פי החשבון.

– אך אנכי אעיז לשאול עוד הפעם: מה חטאתי? –

– לא אראה את עצמי מחֻיָב לתת לפניך דין וחשבון על הדבר הזה, אך מיום המחרת והלאה לא תעבוד עוד בביתי. הנני נותן לך חמשים רו"כ, וגם מכתב־תעודה אשר יעיד על תם דרכך, ומעלת כשרונותיך, ואחשוב כי אוצר כספי נמצא במשטר…

אם כן חרוץ משפטי מלפני אדוני, הנני ברעתי!… קרא פנחס, ויספר לצפניה כי לרוב בקשת בנו יעקב לוה לו חמש מאות רו"כ בבטחו כי ישלם לו עד ראש החדש – עת החשבון.

– כן אבי! קרא יעקב בקומו לפני אביו, אך בי האשם.

בדממה שמע צפניה את כל הדברים, ובקר רוח אמר אל פנחס:

– אם כן תתן תוֹדה כי שלחת יד באוצר כספי ולקחת משם חמש מאות רו"כ, גם אתה הלא תבין כי עדות בני לא תחפא על מעשיך… ומה גם אחרי כי בני דבר אהבה לאחותך, ואולי לקח הכסף הזה לקחת מתנות ותשורות לה. – הא לכם משפטי האחרון: כעת היא השעה הרביעית, ובשעה התשיעית יהיה המועד להשלים את כסף החסרון באוצרי, ואם אין, תכריח אותי למסור דיני בידי השופטים אשר יסגירוך בכלא…

– הה, אבי! מה תעשה! זכור את ה'; צעק יעקב מקירות לבו.

– הלא אתה יעקב, ענה צפניה ואמר לו, הלא אך אתה תכריחני לבלי היות רחום בדין, בידך עתותי אוהבך, עד השעה התשיעית נתתי לרעך זמן; הזמן הזה נתון גם לך, כעת הנני הולך בפקודת הרופא לשוח בגן, ובשעה התשיעית אשוב. אם תאבה ושמעת לקול עצתי אשר יעצתיך זה פעמים אז בוא בשעה ההיא והגד לי כי תשמע לקולי, וישארו כל הדברים האלה אך ביננו, ואיש איש על מקומות יבא בשלום, אך אם תמאן ומרית עוד את פי, אז – אז ביום המחרת יאסר פנחס בסהר, וגם אתה תוכרח לבקש לך משען אחר למוצא מחיתך מן הוא והלאה –

אחרי אמרו את הדברים האלה פנה וילך לו. פנחס ויעקב נשארו כבולי עץ רגעים אחדים, אחרי כן התנערו מעט ויגזרו אמר ללכת להִוָעץ שנית בְאֵם פנחס – באשר היא היתה אשה חכמה. דברו אף עשו, אך לדאבון נפשם לא מצאו שמה איש בבית, והשפחה אמרה כי כלם הלכו לבית דבורה.

– גם זו לטובה! אמר פנחס, גם דבורה אשה חכמה היא, ואולי מפיה נציל דבר עצה; נלכה נא שמה.

על פני דבורה נחה רוח יגון מאז הביאו את צפניה המתעלף לביתה ועל כן באו כעת אם פנחס וגם מרים לנחמה, ולהסיר העצב מלבה, אך היא דברה עמהם אך מעט וגם זאת כמו למרות חפצה. חשבה רק מחשבות, מבלי הגד למו מה היא חושבת.

יעקב ופנחס באו הביתה ובקוצר מלים ספרו לפני כל הנאספים את מקרה יומם, ואת הדברים אשר דבר אליהם צפניה. דמעות רותחות זלגו עיני שרה ומרים מרב צרות דודיהן ואנחות כבדות התפרצו מלביהן ומלבות המספרים, וכאשר כלו לספר שררה דמיה איומה בבית רגעים מספר.

אם פנחס בראותה צרת בנה שפכה בוז וקלון על פני יעקב – מה לך ולי כי הבאת אסון על ביתי, אמרה בשצף קצפה, את בתי התעית ותקח ממנה את ששון ילדותה ונֹעם חלדה; ועתה הבאת גם את בני בצרה איומה אשר לא ידע שחרה לולא משכתו ברשתך –

– מה יעקב כי תליני עליו? השיבו פנחס ומרים פה אחד.

– וגם אתה, יקירי! אל נא תתעצב, אמרה שרה לפנחס בהבליגה מעט, ד' ישלח לך את עזרתו מקדש, ופקודה אחרת תשיג.

– פקודה אחרת? שנתה אם פנחס את דבריה ברוגז, וחמש מאות רו"כ? –

מרוב שיחם וכעסם לא התבוננו כי דברי הבשורה הזאת שנתה מאד גם את פני דבורה, היא שמה ידה על מצחה, וזיעה קרה נראתה עליו… אך פתאום פתחה את פיה ותהס את כל הנצבים עליה ובשפתים דולקות אמרה:

– עמדו בזה ואני אלך לדבר בעדך ובעד יעקב עם אביו עם צפניה הזקן… ובדברה לקחה את המעטפה ותקם מעל מושבה ותאמר ללכת.

– אנה אהובתי? שאלה אם־פנחס, האמנם תחשבי כי באמת תעצרי כח להרך את לבב האבן אשר נתן ד' להגאה והרם הזה?

ומדוע לא? ענתה דבורה, ד' נתן לי לשון למודים, ואולי יעלה בידי להמציא לכם, בני, רוח והצלה.

– אך הוא קשה עורף, הוסיף פנחס, כל לשון תלא מהעבירו מדעתו! –

– ואולי אועיל, אנסה נא, השיבה דבורה שנית, כעת הוא בגן? הלך לשוח?… אלך, בטחו בד' כי ישלח דברו בפי לרפא משֻגתו.

היא פתחה את הדלת ותלך.

– מה בדעתה לעשות? שאל פנחס, האם לא תחשוב לשלם בעדי חמש מאודת הרו"כ?

אנכי לא אניחה לעשות כזאת! אמר יעקב בגאון.

– אין לך המשפטי לעכב את דבורה אם תחפוץ להציל את בני, חתן בתה מבית האסורים, ענתה אם־פנחס ברוגז, נהפוך הוא, אנכי אודה לה בכל נפשי בעד המפעל הזה.

– אך כסף אין כעת בידה, אמרה שרה, אין זאת כי אם בדברים תאמר להכניעו?

– כרגע אדע זאת, אמר פנחס, הנני ללכת אחריה; ואם גם לא אשמע את דבריהם, הלא פניהם יענו בם אם עשו דבריה פרי או לא.

בעוד רגעים אחדים השיג פנחס את דבורה בבואה בפתח הגן, ויבוא גם הוא אחריה, ויתחבא תחת אחד השיחים, לראות מה תעשה, וירא והנה צפניה הולך בדד, כדרכו, בגן וחושב מחשבות, דבורה עברה על פניו ותגע ידה בידו; ברב גאוה הביט צפניה מאחריו לראות מי הוא זה אשר מלאו לבו לגעת בו ביד. דבורה לחשה באזניו דברים אחדים בלט. הזקן לא שעה אליה ואל דבריה וילך לדרכו; אך היא עברה שנית על פניו ותצפצף עוד הפעם דברים אחדים בקול דממה דקה, אשר לא ישמע איש זולתו, אך הדברים האלה ירדו כחץ אל לבו, פניו נהפכו לירקון, עיניו החלו לשוט הנה והנה, כמו צר לו בזה ויבקש מפלט לו, וכרגע לטשן לדבורה באימה רבה.

דממה ממשכה אך גם נוראה שררה רגעים מעטים, אחרי כן רמזה היא כמושלת לו כי ילך אחריה, והוא נענע לה בראשו, ובכן יצאו שניהם מהגן וישבו במרכבתו ויסעו.

פנחס שב לבית דבורה, ויספר להנאספים את כל אשר ראה, כלם השתאו מאד על הדבר הזה, אך לשוא בקשו למצוא פתרונים לה – לא מצאו.

 

ו    🔗

יעקב אמר לקחת בין כה וכה אמרים עם מרים, לשפוך לפניה את תוגת נפשו, להצטדק על אשר לא בקש פניה כל שלשת הימים האלה… אך אמה גערה בם.

– רב לך להוליך את בתי שולל, אמרה בקול נגיד, וגם אַתְּ מרים אל תשעי עוד אל דבריו, מחי גם זכרו מלבך, הלא צויתיך!…

מעקת לב הנאהבים האלה, לא עצרו כח גם לא הרהיבו בנפשם עוז לענות אותה דבר, וכילדים רכים אשר חת גערה בלבם שבו ונפרדו איש מרעהו וישבו לבדם, ודמעות נובעות מקירות לבבם נראו על עיני שניהם. שרה בדעתה את רגשי האהבה ומצוקותיה ישבה אל מרים רעותה ותאמר לנחמה, אך היא מאנה הנחם, כאשר גם עקבות נחמה לא נראו על פני ידידה יעקב.

דמית מות שררה בכל החדר ההוא, ועצבת חרישית שמה משטרה על פני כל הנאספים, לא דברו דבר, לא השמיעו קולם, כי לבם יודע עד מאוד צרות נפשם, אך בת עין יעקב ומרים – ולעתים גם פנחס ושרה – לא תדום, כי דמֹע תדמע על שברם כי גדול, ועל מכתם כי אנושה עד לבלי מרפא.

מורה־השעות אשר הפריע כבר פעמים רבות את הדממה הנוראה הזו, השמיע כבר את השעה השמינית, התשיעית, ודבורה עדן לא באה; השמיע גם את העשירית, גם את האחת עשרה ועקבותיה עוד לא נודעו.

– מדוע זה אחרו כה פעמיה לבוא? שאלו איש את רעהו.

– קשה לב צפניה לנצחו, השיבו הם אמריהם למו, והיא לא תמוש עד אשר תבצע את אשר החלה לעשות.

– לו יהי כדבריהם! הגו שפתי פנחס, יעקב, מרים ושרה יחד.

פתאום באו שתי מרכבות מרקדות עד פתח בית דבורה, הסוסים הדֹהרים נעצרו, ומהמרכבה הראשונה יצאה דבורה ואחיה צפניה, ומהמרכבה השניה יצאו הרב, השמש וגם שני סופרים. כלם באו הביתה, והיא נתנה למו מקום לשבת. חזות פני צפניה העידה על הבהלה והחרדה אשר בלבו ואי־מנוחת עשתונותיו; מבטי עיניו, וכל תנועת גוו נראו כמו לא ברצון ובבחירה חפשית הנה, רק כמו כח נפלא ונסתר יניעהו – עד כי נדמה יותר לנודד בשנה, מלעושה בהקיץ. גם דבורה היתה במבוכה גדולה, גם על פניה אותות הבהלה נודעו; אולם לעומת זה נראתה גם שמחת נצחון מבין עיניה אשר הפיקו חן ורצון. היא הפריעה בראשונה את דממת התמהון אשר היתה בבית.

– ראו נא אדוני וידידי, אמרה, מה טוב לב האדון צפניה! הן השמיע כיום דברים קשים לסוכנו לפנחס, על דבר חשבון כסף־מה אשר לוה לבנו יעקב זה, מאוצרו הנתון על־ידו; אכן עתה כשך חמתו, חשב דרכיו וירא כי הצדק עם פנחס באשר כי יעקב בנו הוא, וגם איש אמונים אשר ליום הכסא בטח ישלם לו; ולזאת למען הטיב את אשר עות כי העציבו על לא־דבר, בא כעת הנה להשיבו על כנו, גם לתת לו כסף־כּפורים בעד הצער והבושת אשר הסב לו –

– כן הדבר, ענה צפניה בשפה בלולה, כל החשבונות המה כנים ונאמנים ולא אבין איך גזרתי אמר בחפזי כי יאשם פנחס בגלל אשר לזה מכסת כסף מעט לבני יחידי אשר ידו כידי לכל דבר… סלח נא, פנחס, עשה עמדי החסד הזה – לאות על טוב לבבך, ועבוד מן היום והלאה בבית מסחרי, והנני מוסיף כעת על שכרך חמש מאות רו"כ לשנה…

כלם השתוממו מאד, ופנחס, אמו, גם שרה נתנו תודה לו.

– ועוד יתרה עשה, אמרה דבורה, הן הוא שמע מפי כי לא יכול עוד לקחת את אהובתו את בתי המיועדה לו, יען כי לא השיגה ידו; לכן יתן לו כעת – כסף ענושים בעד בשת פניו, אלף כסף!…

היא הלחישה דבר באזני הרב, והוא קם מכסאו.

– גדליה, אמר אל סופר אחד, כתוב את התנאים.

היא נתנה לו עט, דיו וגליון, וגדליה ישב אל שלחן הכתיבה העומד בקצה החדר מערבה, ויחל לכתוב.

– וגם אתה, יעקב בני! אמר שנית הזקן, האמנם תאהב בכל לבבך את מרים?… רגשי האהבה קדושים המה, ואנכי לא אמנעך מקחתה אם באמת ותמים תאהבנה –

על עיני מרים ויעקב נראו דמעות השמחה, אשר העידו למדי כי אהבה־עזה קשרתם. מרב תמהון לבבם על דברי צפניה, ומעז רגשות לבבם, לא עצרו כח להגיד שפה ולהביע את רוב רגשותיהם במענה לצפניה, אך כמעשה מכונה, בלי דעת, נגשו יחד, נאחזו בידיהם, עיניהם השפילו לארץ, ומפיהם התמלטו המלים “הננו אוהבים ונאהבים!”

צפניה לא גרע עין מהמחזה הנפלא הזה ועיניו החלו להוריד דמע.

– מה שם החתן, הכלה, המחתנים, הערב־קבלן מצד זה ומצד זה? שאל גדליה הסופר בקול שָׂמֵח בשמחה־לא־לו.

דבורה נגשה אליו, ובאמרים קצרים הודיעה לו שמות כל האנשים האלה, “והעומד מצד הכלה הבתולה שרה, צותה לכתוב, אמה מ' דבורה והגביר הנדיב מוה' צפניה”.

– יכתבו גם התנאים השניים! אמר צפניה בפנותו אל הרב, ופני יעקב ומרים צהלו.

– בעד מי?

– בעד בני עם אהובתו זאת.

– שמעון! כתוב גם אתה תנאים בעד בן הגביר, אמר הרב בפנותו אל הסופר השני.

גם שמעון ישב אל השלחן, אשר גדליה מסב עליו, ויכתוב.

דבורה התחמקה עברה בין כה וכה מן הבית, ובעוד רגעים אחדים שבה ובידיה סף נחושת־קלל, ועליו מעשי מרקחת שונים, גם צנצנת יין הגישה אל השלחן, ובשפתי חן אמרה אל הנאספים:

– חגי התנאים יחוג הגביר בביתו,, ועוד חזון למועד, אך כעת טעמו נא גם מן המטעמים אשר ערכתי אני.

צפניה ישב כאיש נדהם, וכמעט לא שמע את כל אשר דברו בבית, גם לא נגע בהמרקחת, שאר אנשי הבית לא הרהיבו כמו כן לגעת במו, טרם לקח צפניה. – דממת־תמהון שררה זמן מה בהבית, עדי אשר כלו הסופרים את מלאכתם ויקומו מכסאם.

– “והכל שריר וקיים!” נתנו הסופרים בקולם לאות כי כלו מלאכתם. תנאים של מי נקרא תחלה, תנאים של ר' פנחס, או תנאי ברית בנך? – ר' צפניה!

לשמע שם “צפניה” התעורר הזקן מתרדמת יגונו, וכאיש נדהם שאל:

– מה זה? מי נשא את שמי על שפתיו?…

– התנאים נגמרו, לחשה דבורה לו ביראת־הכבוד, והסופרים ישאלו איזה יקדימו לקרות.

– יקראו… יקראו… ענה צפניה בקול דממה, יקראו גם שניהם… יקראו של יעקב בראשונה –

שמעון הסופר לקח את הגליון אשר כתב, ויקרא מתוכו בקול רם: “למזל טוב יעלה ויצמח כגן רטוב, מצא אשה מצא טוב כו' כו', ראשית דבר ה”ה החתן האברך יעקב בן הגביר צפניה הנ“ל ישא במזל טוב את דבתולה מרים הנ”ל כו' כו‘, ה"ה הגביר ר’ צפניה אבי החתן הנ“ל התחיב לתת לבנו הנ”ל בתור נדוניא חלק שוה בשוה בכל מסחרו, ועל כל המכתבים, הקונטראקטים, וגם על שלט בית מסחרו יכתב מעתה “צפניה עם בנו, כו' כו' וכו' והכל שריר וקיים” כלה את קריאתו בקול רם, עדים! חתמו.

הרב והשמש חתמו את ידם לעדים על כל דברי התנאים האלה, ובין כה וכה קרא גם גדליה את התנאים אשר כתב בעד פנחס ושרה; וגם מליצותיהם, לשונם, הגיונם וכל אופן כתיבתם כמעשה הראשונים, אך במקום אשר נתן ר' צפניה שמה חצי בית מסחרו נדוניא לבנו, נתן ר' צפניה הזה אך אלף כסף נדוניא בעד בן־משק מסחרו, ובכן כלה גם גדליה את קריאתו בהמלים “והכל שריר וקים” בקול רם, הרב והשמש חתמו גם על התנאים האלה, והשמש לקח עוד כלי חרס אחדים מעל השלחן וישליכם על הארץ וישברם בקול המולה גדולה, ותרועת “מזל טוב! מזל טוב! מזל טוב!” נשמע בכל הבית.

לקול צלצל הכלים השבורים, והאנשים הקוראים בשמחה, התעורר צפניה מעט מתרדמת התוגה אשר נרדם עוד הפעם בה; אנחה כבדה התפרצה מקרב לבו, וישם את ידיו עליו כמו רצה להסתיר בה את העצב הרובץ ומסתתר בחֻבּוֹ.

– הה, ראשי! אמר אחרי דמיה מעטה, ראשי, ראשי!… איה עגלוני? הן כאב לבבי הנפצע זה לא־כביר החל עוד ללחצני… גם ראשי כבד עלי מאד… סלחו נא, אדוני! כי אתפטר מאתכם ואסע לביתי; וגם את דבורה, סלחי נא, בואי מחר לביתי, ועוד נשתעה יחד – רַכָּבִי! איהו? –

דבורה פתחה את דלת הבית ותקרא להרכב ויבוא.

– יעקב, הוסיף צפניה, בוא נסעה יחד לביתי, ראשי יכאב מאד, ואירא לנסוע לבדי.

יעקב אשר ישב גם הוא ככל אנשי הבית שקוע בשרעפים אין־קץ!, התעורר פתאום בשמעו קול צפניה קורא לו, ובלי־חמדה קם מכסאו, ובדממה נגש אל אביו.

– עוד נראה פנים, לינו בטוב! אמרו שניהם, ויצאו, והרכב אחריהם; ובעוד רגע נשמע בבית משק קול אופני המרכבה אשר נסעו בה.

הרב, הסופרים והשמש בראותם כי ראש המחותנים נסע וילך ובהבינם למדי מה רב העצב וההשתוממות אשר על פני הנשארים, שתו מהיין אשר שמה לפניהם דבורה, אף לקחו מעט מהמרקחת אשר הציגה על השלחן; ובשנותם עוד הפעם “מזל טוב! מזל טוב!” פנו שכמם ויצאו גם המה.

– מה אלה לפני? שאלו פנחס ואמו את דבורה אחרי צאת האנשים מן הבית. מה לצפניה ולך בערב הזה?

– החלום חלמתי? אמרה גם מרים בהשתוממות גלויה, הבחלום נקשרתי עם דודי ואהוב לבבי בנשף הזה, אחרי אשר כבר אמרתי נואש לתקותי? העוד איקץ ואראה כי אמי תגער בי על דַבְּרִי אתו?…

– לא, בתי! אמרה אמה בראותה תמהון לבבה, לא אגעור עוד בך, הן יעקב הוא לך. אך גלי נא, דבורה, את הסתר הצפון בזה, הגידי נא לנו את החידה הזאת.

– אין כל חדה ואין כל סתר, ענתה דבורה, מה לי ולסתר? אנכי רק בצחות לשוני וברב דברים גליתי לפני צפניה את כל החללים אשר הפיל רגע אחד בדבריו, ספרתי לו את כל רגשי האהבה העזה אשר בם נקשר לב יעקב בנו באמת ותמים למרים, הגדתי לו גם זאת כי מרים היא עלמה יפה־פיה וטובת שכל, וכי בה נתאחדו כל המעלות והכשרונות אשר יאותו לעלמה בזמן הזה; גם את האסון אשר הביא לפנחס הראיתי לפניו וגם את דבר אהבתו לבתי לא כחדתי ממנו; ובראותו כי נפשות ארבע ימית ברוח פיו, וכי אחת מהן היא נפש בנו יחידו, אשר אך אליו נשואה גם נפשו, הרך לבבו, ויאמר לעשות את כל אשר עשה בלילה הזה.

אף כי לא נחו עוד לבות השומעים מדבריה, אכן בראותם כי כבר עברה השעה השלישית אחר חצות לילה, ועוד מעט והשחר יצא על הארץ אמרו לשוב גם המה הביתה לנוח מעט מליל הפלאות הזה.

– יהיה איך שיהיה, אמרו כלם פה אחד, קבלי רב תודות מאתנו על כי אך אַתְּ הבאת ישע ופדיון לנו.

– גם תודה אל תתנו, כי מה עשיתי? ענתה דבורה.

פנחס, מרים ואמם ברכו את דבורה וישובו לביתם.

יעקב וגם פנחס חפצו לקרב את יום חתונתם – יום שמחת לבבם ואחרית תקותם, אך מחלת צפניה העזה, אשר נחלה מאז שובו לביתו בלילה ההוא, שמה מעצר לרוחם. מאז הרגיש בבית דבורה כאב בלבו ובראשו, וישכב על מטתו לישן בשובו הביתה, מאז לא ירד עוד מהמטה ההיא, הכאב שב להיות למחלה עזה, אשר הלכה הָלוך וגָבֹר יום יום. ביום המחרת שלח לקרוא לרופא, וגם דבורה כי תסעדנו על ערש דוי, אך כל עמל הרופאים, וכל עמל בנו ודבורה, וכל פעולות סמי־המרפא, אשר לקח, לא הועילו, מחלתו אנושה מאד, עד כי גם הרופאים אמרו נואש לחייו.

 

ז    🔗

אָכֵן נוֹדַע הַדָבָר!

אך מתי יהיה קץ הפלאות? מדוע יאחר הרב כה את דרכו? לבבי לא ינוח כי נכסוף נכספתי לדעת את דבר הצואה הזאת. אמרה אם־פנחס אל מרים בתה בשבתן על שני כסאות באחד מחדרי בית צפניה הגדולים.

יכול היות כי הצואה תגלה לנו סודות גדולים ודברים נפלאים, ענתה לה בתה, הן זאת האשה דבורה לא אדע מה היה לה, מלבד כל הנסתרות והנפלאות אשר הראתנו בליל התנאים ההוא, יפלאו עוד יותר בעיני מעשיה בבית צפניה מאז חלה ועד אחרון יום מותו. בראשית ימי מחלתו, הלא תדעי, קרא לדבורה כי היא תעמוד לפניו, וכי אך היא תראה את פניו בכל עת, אשר אף לבנו לא הרשה! התזכרי אמי כי אחרי אשר עברו כשני שבועות למחלתו והרופא אמר כי מסכן הנהו כבר, צוה לקרוא אליו את הרב, ויכתוב את הצואה וחתם בספר, ואותה לא הראה לאיש בלתי לדבורה לבדה… גם לפני מותו מסרה אך לידה, כאשר ספר לי כל זאת יעקב בחירי, אשר גם הוא לא ידע עוד מה בפי הצואה דבר.

– הוא הדבר אשר אמרתי, ענתה אמה אחרי שמעה בשום־לב את אחרית אמרי בתה, כי בבית צפניה היו דברים נסתרים רבים, אשר באין כל ספק גם לדבורה חלק במו, אך הסי נא, הנה הרב…

הרב בא הביתה, וירא כי אין איש, וישב אצל השלחן על כסא. אֵם פנחס חרדה לקראתו, ובשפתי חן אמרה:

– האלך ואקרא את יעקב בן הגביר המת ודבורה? הגם מחכים שם בהחדר השני עד בוא כבוד מעלתו.

– קראנה למו, כי עתותי הנן כעת ספורות, אמר הרב.

אֵם־פנחס פתחה את הדלת הפונָה קדימה, ואחרי רגעים מעטים שבו עמה דבורה, יעקב, פנחס, ועוד אחדים מאנשי בית צפניה.

דבורה הושיטה להרב גליון גדול מְכֻפָּל ועטוף במעטפה חתומה. הרב פתח את מסגורה, ויעמוד על רגיו וַיְפַתַח את קמטיו, ויקרא מתוכו בקול גדול את הדברים האלה:

"צואת שכיב מרע,

"בשם ד' אל הרוחות הנני כותב את הדברים בדעת שלמה וצלולה בדעת בריא ושלם והנני מצוה זאת כי דברי יקומו בעצם תקפם ככל תקף דברי צואת שכיב מרע.

"בני, הנני הולך בדרך כל הארץ, הנני נפרד מאתך עד עולם, ועל כן שמע נא דְבָרַי אלה כי אחרונים המה לי, שמע ועשה ככל אשר אצוך.

"ה' וקח כעת אותי בטרם הגיעו לי ימי השיבה, אמרתי עוד אראה גם בטובך, עוד אשתעשע עם ילדיך, ועתה גם את כלולותיך לא הראני ד‘. ומה בידי לעשות? ד’ אמר אלי “מוּת!” – ואמות. אך מהֻלל עוד שם ד' כי לא פתאום יבוא המת, וכי עוד כל חושי בי לצות עליך, ולזאת הנני גם לגלות לך דברים אשר לא אביתי לגלות כל עוד בחיים חיתי, ובישרת לבך אבטח כי תקים כל מוצא שפתי עתה למען אשר אנוח בשלום על משכבי עד־עד.

"בני, בני! בן אחד אתה לי, וכל נחלותי, בָּתַּי, כספי, הוני, ובית מסחרי הלא אך לך נפלו לירושת עולם, ואנכי אצוך כי ביתי אשר ברחוב היהודים… תתן אחוזת נחלה להאשה הנצבת עמי בזה, היא דבורה, גם בבית מסחרי תקח לה ולבניה אחריה, שְלִישִיָה, אַל נא תפרדו לעולם, אך שלישית הָרֶוַח תתן לה.

"בני! נפלאים יהוו דברי צואתי זאת בעיניך, כאשר נפלאת על דרכַי ותהלוכותי בהירח האחרון לימי חיי הזה, ועל כן אסיר כעת את המסוה מעל פני, אודיעך דברים אשר לא רציתי לגלותם גם לך, אכן ה' אמר “וגליתי מסתריו ונחבא לא יוכל” – ואיך אחבא? שמע נא תולדותי עד בואי הנה, שמע – ועשה כאשר צויתיך.

“באחת מערי ליטא הגדולות נולדתי, אבי היה מופלג בעשרו וביחוסו ואני אך בן־יחיד לו. בהגיע תור דודים לי, מצא אבי למעני בתולה אחת מבנות העיר, ואף כי עשר אבותיה לא רב היה, אך המה הצטינו ביחוס־משפחות בכבוד אבותיהם, וגם בתם היתה יפת תואר עד מאד, על כן לקחה אבי לי לכלה. עוד בטרם כתב את דברי התנאים עמה בא עלם יפה־עינים וטוב ראי לאבי ויאמר: אדון נכבד! נפשי בשאלתי, ואהובת לבבי בבקשתי. הן בת האיש אשר יאמר כבודו לארש בעד בנו, היא אהובת נפשי אשר בלעדה אגזר מארצות החיים, וזאת הרהיבתני הפעם לבוא לפניו לאמר: אל נא יגזול אדוני את הכבשה האחת אשר לאיש רש כמוני! אנא אל תגזלוה מידי!” אך אבי גער בו ויוציאהו מן הבית. אנכי לא ידעתי את האיש ואת שיחו כאשר לא ידעתי גם את ארושתי, אך אבי צוה עלי “קחה!” ואקחה. ארבע שנים חייתי את אשתי, אשר ילדה לי כבר בן אחד, סמוך על שלחן אבי, ודורש בעסקיו. אבי מת, ואנכי נשארתי לבדי בן היורש אותו, ואנהל את כל בית מסחרו, את החנות אשר הניח לי.

"העלם הלז שמר עברתו לי ולאשתי ויאמר לקחת את נקמתו ממני, פעם בערב יום אחד בא אלי – ואנכי לא הכרתיו. ויאמר: “דבר סתר לי לאדוני!” הטני החדרה ויאמר לי “בידי נמצאים כעת סחורות רבות בעד חנות כבודו, אשר אמכרם לו בזול מאד, כי סחורות אסורות (קאָנטערבאַנד) הנה, אם תאבה בוא אלי ותקנם מידי”. אנכי לא חפצתי מראש, אך ברוב דברים פתני וָאֶפָת, שלמתי לו מחירם ואקח את הסחורה לחנותי, אך הוא כרה שוחה במו ללכדני, ביום המחרת בא עם שר העיר, חפשו את כל מצפוני חנותי, אף מצאו את הסחורה האסורה ההיא. את חנותי סגרו ואותי אסרו בבית האסורים, שתי שנים ישבתי אסיר בכלא – ואסבול. חשבתי לדעת עד כמה גדול עון האבות בשומם לאל את אהבת בני הנעורים! הה, אמרתי בלבי, לולא התנגד אבי לקול העלם הזה כי אז לא הביא אסון נורא על בנו יחידו. סוף דבר, נחרץ משפטי לעבוד עבודת־פרך אשר למלך כל ימי צבאי, וסחורות חנותי ימסרו לאוצר המדינה, או אם אובה אצא לחפשי, וביתי ורכושי ינתן לי – אם אמיר את דתי.

בני! קשה היה לי לקבל גם את שני אופני גזר הדין, וכמעט גזרתי אמר לעבוד בפרך כל יָמַי לבלתי כחש בדת אבותי, אך זכרתי אותך, בני יחידי! זכרתי כי אתה תהיה נע ונד בארץ, אומלל בתבל, ולמענך, למען אשים את עיני עליך, פטרתי בגט את אשתי האהובה לי, ובעוד שלשת ימים, הייתי – נוצרי!"

"אשתי לא יכלה לראות בצרת נפשי, ובֹשת כסתה את פניה, על כן נסעה לעיר רחוקה, עיר אשר קרוביה יגורו שמה, ואני סחרתי עוד הפעם אל הארץ. אותך, אשר הסתר הסתרתיך מעיני הממשלה, נתתי ליד איש עברי אשר ידריכך וינהיגך על דרך היהודים, ושכרו נקבתי לו. ההצלחה לא פנתה אלי עורף גם אחרי הִנָצרי, ואעש חיל במסחרי, וכסף תועפות אספתי לי. שלש שנים עמדו לי במצב ההוא, התנצרתי לעיני רֹאים, ואהי יהודי בכל ביתי. דברתי שפת הארץ בחוץ, ובדמעות רותחות התפללתי, ערב, בקר, וצהרים, לאל אבותי בביתי עדי אמרתי פעם אחת לשים קץ למצבי ההוא, מכרתי את ביתי ואת חנותי בסתר, לקחתי מכתבים רבים וצרור כספי באמתחתי, ואברח הנה עמך ושבתי לדת אבותי, בגלוי ולא בסתר. קראתי לי שם אחר, ישבתי בדד, לא התערבתי עם איש, ובסוד אנשים לא באתי – למען לא יכירני אדם. אך ד' אמר “וגליתי את מסתריו” –ומי יסתר? לפני שבועות שנים הכרתני פה אשה אחת בהיותי בביתה, היא הכרתני בהיבלת אשר הנהו כסמן מובהר על לבי, ובדברה עשיתי כל אשר עשיתי בלי הפלאות אשר ידעת… היא הזכירתני את האסון הנורא אשר בא לי לרגלי הפצרת אבי לתת את אשתי ליד מאהבה, ואירא מעצור גם אותך מקחת את אהובתך את מרים, היא גלתה את מסתרי – ונחבא לא אוכל!…

”בני! האשה הזאת היא – דבורה!"

“בני! בני! גשה נא ושקה את ידי דבורה, היא אשתי – היא אמך!”

הרב כלה לקרוא, ויעקב נפל על צוארי דבורה וגם היא חבקתהו בזרועותיה: "אמי! בני! – בני! אמי, קראו חליפות, ורב דמעות נגרו מעיני שניהם.

– הוי אחי! קראה גם שרה בגשתה אלימו, ומהומת אלהים היתה בכל הבית.

הרב עזב את החדר, ויקם וילך לו.

עברו ימי אבל יעקב, והוא עם פנחס חגגו בשבוע אחת את יום חתונתם ויאשר את צואת אביו בכל פרטיה כאשר צֻוָּה.