אל הקוראים

העין רואה, הלב מרגיש והיד כותבת, – זאת היא תכונת הספור; הוא הנהו הָרֹשֶם אשר עשתה החברה על נפש המחבר, הוא הנהו הֵד החיים, צורת הרגשות, והעתקה נאמנה מן תמונות האנשים, מעשיהם, פעולתם והגות לבם.

ועל כן בתתי היום הזה לפניכם קֹבֶץ הספורים הקטנים, אשר כתבתים במשך שנים רבות (תרלג – תרמ"א), ואשר נדפסו בחוברות שונות ובמכתבי־עת שונים לא שניתי בהם דבר, כי רְשָׁמִים המה, רגשות נפש אשר התגשמו – והיו כאשר הם לפניכם.

זולתי מקומות רבים אשר עברתי עליהם בעטי ותקנתים ביחס השפה. הן קצרה מאד השפה העבריה להביע בה את כל אשר ירחש לבבנו, שפה אשר מלותיה ספורות ותיבותיה מעטות, ומאד מאד ירגיש את החסרון הזה האיש הכותב ספורים בשפת עברית: הן מלה אחת תְּצַיּן לנו לפעמים תכונה שלמה, והמלה הזאת – או גם המושג ההוא – אין בשפה ההיא! ועל כן אמרתי כי תחת אשר הסופר ספורים בשפה־חיה הנהו בורא יצורים מדברים, אשר הדבור בלשונם ושפתם אִתָּם, – יברא המספר בלשון העבריה אנשים אלמים אשר יחכו עד אשר ילמדום המחבר לְדַבֵּר כן, ועד אשר יברא להם גם ניב שפתים…

את הדברים המעטים האלה מצאתי נכון לדבר פה פתח השער, ועתה הנה ספורי לפניכם, קראו נא בם, והיה אם האחד לא ינעם לחככם והיה משנהו למשיב נפשיכם.

המחבר

לעמבערג. בירח טבת, תרמ"ו.

פתח דבר

מאת המו"ל.

לא מחבר ולא בן מחבר אנכי כי אם מוציא לאור ספורים אשר קניתי בכסף מלא. והדין נותן כי לא לי להגיד תהלתם בשער פן יחסדני שומע כי כנעני אנכי ככל הכנענים ולשקר אוציא משפט להוסיף במהללם על אחת שבע; הדין נותן כי עלי לשמור מחסום למו פי ולחכות עד אם אשמע משפט הקוראים המשכילים על דבר, או יותר נכון לאמר, עד אם אראה פרי בקניני. והיה אם יקפצו על הספורים קונים הרבה ואראה סימן ברכה בסחרי ומשלח ידי אז אתהלל בהם וגם אתאמץ להגדיל את מסחרי, ואם לא ואדע – מה חדל אני.

אולם עוד יש בפי מלים. הן הַמְּסַפֵּר ה' ברורעס לא תמול הוא, כבר יצאו לו מינוטין בעולם הספרות, כבר נודע ביהודה ובישראל גדול שמו, כבר עשה לו שם עולם לא יכרת בספורו “הדת והחיים” הנעלה מעל כל ברכה ותהלה; ובספורו “שתי הקצות” “מחיי היהודים בארץ רוסיא בעת ההוה” הראה לדעת כי שופט רמים הוא, שופט נאמן אשר השקפתו על תכונות האנשים ויצרי מעלליהם עומדת ברומו של עולם – נעלה מעל כל המפלגות והכתות בישראל. הוא מהלל את הראוי לתהלה בכל מפלגה ומפלגה ובכל כת וכת, ועל כל מְעֻוָּת וחסרון, על כל מנהג של הבל ומעשה תעתועים יניף שבטו בין שהוא רואה את המדוחים והתעתועים מאחורי התנור והכירים בבית המדרש ובין שהוא רואה אותם בבתי התיאטראות ובחדרי המשכילים הרודפים קדים ובסוד עליזים העושים כל ימיהם כחגים ומלאים תשואות מבלי דעת ומבלי בקש משפט וחשבון.

ואף גם זאת כי אלה הספורים אשר אנכי נותן לפניכם היום כבר ראום חכמים ויהללום וירוממום תחת לשונם ונבונים ויאשרום לעילא ולעילא מן כל ברכתא ושירתא. ובכן לא לתהלתי המה צריכים כשם שלא תהללם לשון אפעה ולא תחסיר מערכם הנעלה מאומה. ואנכי לא כמהלל ולא כמבקר אגיד משפט, כי אם כסוחר אשר כל ישעו וחפצו להעביר כל טובו על פני קוניו, כסוחר החפץ להראות כי יודע הוא את אשר לפניו, כי יודע הוא מאוס ברע ובחור בטוב, כי איננו עושה סחורה – כסומא בארובה.

בנוהג שבעולם הספרות של כל העמים ללשונותם כי אי סיפא לא ספרא ואי ספרא לא סיפא. כלומר: הסופרים אינם המדפיסים ומוכרים ספריהם כי אם ימצאו למו מוכרי ספרים אשר יקנו את הכ"י מידם וידפיסוהו על חשבונם. ואלה הספרים אשר יראו אור ומביאים לבית הדפוס אין להם, אלה הספרים מעטים מן המעטים המה וגם לא יִמָּכְרוּ עד מהרה כי הקונים לא יבטחו בהם בחשבם למשפט שעל הרוב אינם שוים בנזק הדפוס.

ואם בכל חלקי הספרות כך בחלק החזיוני והספורי על אחת כמה וכמה. על כל ספור וספור יחרו יחזיקו שבעה מוכרי ספרים לקנות מיד הסופר את זכותו במיטב כספם. כי על כן יציצו יום יום מְסַפְּרִים וחוזי חזיונות כעשב השדה וספורים לאלפים ולרבבות נבראים ונעתקים ונדפסים שנה בשנה בכל השפות המתהלכות בתבל – וכלם נמכרים עד מהרה ונקראים מאלפי אלפים קוראים בתאות נפש.

והיה כי ישאלך איש לאמר: מה העבודה הזאת לסופרי זמננו? האמנם פתח ה' את אוצר החזיון לרוחה ויפזר ביד נדיבה לבני המאה התשע עשרה את המתנה הטובה שיש לו בבית גנזיו מימות עולם, את המתנה אשר צפן לבחיריו השרידים אשר קרא להם להתנבא במחנה ברואי בצלמו; האמנם חנן פתאום את יצוריו שאר רוח ויתרון הכשר חזון, והיו כל עם ה' סופרים וחוזי חזיונות? – וענית ואמרת לו: חלילה! כמאז כן עתה מעטים המה הסופרים הטובים אשר נוכל לאמר על ספוריהם לכל הפחות כי נוח להם שנבראו משלא נבראו, כמאז כן עתה מזהירים החוזים נכוחות כזהר הרקיע וכככבים מבינות לגדודי בעלי ההזיה וחוזי משאות שוא, כמאז כן עתה מעטים המה היודעים לערוך מטעמים ומעדנים לנפש קוראיהם. אבל חמורים הרבה למדו קרוא ספורי מעשיות – ורבים המה בדורנו המבינים להכין תבן ומספוא להם. ויען כי בכל עת רב מספר המון העם הרואים את החיים ואינם יודעים מה המה רואים, רב מספר האנשים והנשים שאין להם בעולמם אלא ארבע אמות של השכלתם הַמְדֻמָה רב מספר האנשים אשר לקקו מעט השכלה בלשונם ותהפך בקרבם להזיה ודמיון ותמסוך עליהם רוח עועים, רב מספר האנשים הבונים למו מגדלים הפורחים באויר ובוראים בדמיונם שמים חדשים וארץ חדשה ואת השמים הנטוים מעל לראשיהם לא יראו ואל פועל יפעלו האנשים סביבם לא יביטו; יען כי בכל עת רב מספר ההוזים על העומדים ויודעים על מה הם עומדים, על היודעים בינה לעתים ומבינים את החיים ומסבותיהם. על כן גם בדורנו זה רבו כמו רבו המוצאים טעם בריר חלמות, רבו כמו רבו הבוחרים בשעה אחת בש"י עולמות של רוח מכל קורת רוח בעולם הפרזיי ומכל דעת דרכי החיים – וגם סופרים רבים נמצאים למו, סופרים אשר גם המה לא למדו טוב־טעם או כי יודעים את החיים ומתכונים להשחית את צורתם כדי לעשות נחת רוח לקוראיהם.

ולמוכרי הספרים אחת היא – המה רק לבצעם פונים ויודעים המה מאֹד כי רבים המה אשר את הסופרים ההוזים מאשר את הסופרים החוזים

לא כן בשפת עבר, קוראיה מספר המה, אין לה קוראים בהמון העם ולא בהמון הנשים והעלמות האוהבות הזיה ודמיון; קוראיה המה אלה המשכילים היודעים את החיים ונותנים לב לדעת תכונות האנשים, לדעת את התבל ויצוריה, לדעת את המון המקרים והמסבות אשר יסבו את החיים בכל מדרך כף רגל – ולדעת להזהר מהם. על כן רק מעטים המה גם הסופרים היודעים לערוך להם מטעמים כאהבם, כי בכלל אין חזון נפרץ גם בימינו אלה. בכלל אין לנו גם בעת הזאת רק שרידים מספר אשר חננם אלהים במתת החזיון – ולהסופרים אשר לא לכך נוצרו ועונדים לראשם עטרה שאינה הולמתם לא תהי תקומה בשפת עבר, בבקר יציצו ויחלופו ולערב יעלה שמם בתהו ואבד זכר ספריהם וספוריהם.

וזאת היתה לי לעינים בהחלי להוציא לאור ספורים בשפת עבר. כי על כן בחרתי לי ספורי ברודעס בדעתי כי לא ילידי דמיון שוא המה כי אם מחזות החיים וכל עוד לא ישוב העולם לתהו ובהו, כל עוד תהינה מחזות להחיים לא יִכָחֵד גם קימם וזאת ראו גם הקוראים וידעו משפט.

כמֹני מכבדם

המו"ל

גִלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו וְנֶחְבָּה לֹא יוּכָל.

(ירמיה מ"ט י')

א

– הה, כמה חתחתים בדרך הזה? אמרה עלמה יפת־תאַר אל העלם ההולך אִּתָּה, מדי שבתם לנוח מעט על כסא־עץ בגן המלך בעיר א. – עוד ימים רבים יעבורו, שנים ינקופו ויאַקוּב לא ישיג מאויי לבו… הן אתה תכיר ותדע את נפש צפניה אביו המתגאה ברוב עשרו והמוזר בכל דרכיו; ונחנו מה כי נשים על תשוקת לב יאקוב – אשר יחבל עמל ויוליד עצבת – את תקותנו?… שמע נא אהובי, מה לך לדרך רחוקה כזו? מה יאקוב כי בו נשים מבטחנו? הן ידך רב לך לעשות גדולות גם אתה, הן ד' חננך בכשרונות טובים ובחריצות ידים אשר עליהן תוכל להשען למצוא מחית ביתך אשר תאמר לבנות, ומדוע זה נשים מבטחנו על הרים התלוים בשערה?…

– ידעתי, חמדת לבבי! ידעתי, ענה העלם ויביט בעיניו המלאות אהבה בפני הנערה, ידעתי את טוב לבבך ועֹז רוחך… אכן לבבי הוגה מאוד באהבתך עד כי אספק אם אוכל נשוא את הזמן הרב אשר גבלו לנו אבותינו; ואך זאת הביאתני לשאת עין אל צל תקוה, לקרב את נפשותינו כדת משה וישראל.

רגעים אחדים נאלמו שניהם, כמו צללו בים רעיונות אין־קץ.

אכן, הוסיף העלם לדבר, מה שונות תכונות נפשותינו! לי לב אשה אין אֹמץ, ולך, יונתי תמתי! נתן ד' עֹז־גבר לנשוא ולסבול אף לשפוט מישרים, אף כי הדבר נגע עד נפשך ועד אהבתך…

– כן אהובי, אל תראני שאני עוד בשחר טל ילדותי; הן תלאות ומקרים עברו על ראשי, צרות רעותי חַנָּה באהבתה את בן הגביר הָרָמָתִי, ראיתי והתבוננתי, והתלאות הן הנה המורים היותר טובים ונאמנים בחיים, והן אלפוני גם אותי לשפוט על כל דבר כאשר הוא, ולבלתי האחז בחבלי התקוה המשרכת דרכיה, וכיד הנסיון הטובה עלי הנני שונה בדברי גם לך, ידיד לבבי –: אל תאמר “אהבה” לכל אשר יאמר עלם עברי אהבה… הן עתותי יאקוב ביד אביו הנן, ומי יודע את לבבו הקשה כמוך – כאשר תעבוד את עבודתך בביתו זה שנה, התחשוב כי יתנהו לבוא בברית את מרים? היאמר לדבק עם אחותך: טוב? –

– אך זכרי נא כי הוא בן יחיד לו, ופתגם צפניה הזקן הלא הוא תמיד, “הנני חי אך למען בני”, ויאקוב הלא יאהב את מרים אהבת נפשו, היא כל שיחו והגיונו, שמחת לבבו ורוחו…

– וכל אלה יביאוני לראות מראש את עקת לבם, לא אשרם! ענתה הנערה בשפתי להבות, כל אלה יראו לי אך את האסון אשר תביא האהבה הזאת להנאהבים, ידעתי את נפש בני הנעורים מעמי, אך גם הזקנים לא נכחדו ממני, גם משפטם על דבר האהבה בכלל, וביחוסה לבניהם בפרט לא מוזר לי; על כן הנני משתתף עתה בצרות הנאהבים האלה ואקרא: הה, יונים הומיות – כה קראה הנערה ואנחה כבדה התפרצה מלבה.

– רב לנו לדבר בצרות אחרים, אמר פתאום העלם בשפתי חן, לא עת יגון לנו העת הזאת; לנו אך לשמוח כי לא נפל גורלנו בין עשירי עם המוכרים את חיי נפשות בניהם בעד תאות הכבוד. גם אנכי לא אמרתי לטמון ידי בצלחת, ולהשָעֵן אך על יאקוב ואהבתו. גם אַתְּ, אהובתי! הסירי נא תוגה מעיניך יונים, ועצב – מהוד פניך, התענגי אך באהבתנו המאשרת, ולא תשעי ליגון אחרים – קרא וישק את ידה למו פיו.

– דבריו האחרונים אשר דִבֵּר באש האהבה לא שבו ריקם, כי היא התעוררה מעט, ובפנים צהלים השיבה אמריה לו: כן דֵבַּרְתָּ, ובכל עת אשר אראה פניך שמחים אשכח תבל ומלואה, אשכח עצב ותוגה ואשוב לשמוח אך כך.

מורה השעות אשר במגדל העיר השמיע את השעה העשירית בערב.

– כבר הגיעה השעה העשירית, הוסיפה לדבר, חי נפשי! כי מדי דברי בך לא אתבונן איך תעופנה השעות כחץ מקשת… אך עתה כבר בא מועד לשוב הביתה, הן אמי כבר תדאג לי…

– נשיח נא עוד רגעים אחדים, אמר העלם כמתחנן, עוד רגעים אחדים.

– אך בביתי ידאגו מאוד לי –

– אם כן אנהגך אביאך עד ביתך –

– נלכה נא –

ב

תולדות חיי העלם והעלמה, אשר מדבריהם הכרנו למדי כי אוהב ואהובה המה, לא נפלאו מכל חיי נערים ונערות בעיר א. – בעיר הזאת, אשר נבנתה לחוף ימים בארץ רוסיא זה ימים לא כבירים, אשר כל אנשיה גרים המה בה, ואשר היא רוכלת עמים רבים ואנשים שונים מארצות שונות יבואו אליה לרגלי מסחרם; בעיר הזאת אשר בסופה ובשערה פנתה לה דרך פעלו המקרים על יושביה – והעברים בכלל – לעשותם לאנשים עובדים, אנשים אשר יבינו את טוב העבודה ויתרון הלמודים לאיש באשר הוא איש; ועל כן יחנכו שם רוב יושביה את בניהם ובנותיהם על פי דרכי החיים: ילמדום לשון הארץ, לחשוב חשבונות, וכל דבר נחוץ לאיש מדיני המקבל פרנסתו מיד המסחור אשר פרץ בעיר ההיא, וכן חֻנכו גם שני האנשים הצעירים אשר נדברו יחד בגן. העלם (אשר מעתה נקראהו בשם פִנְחָס) נולד על ברכי אבות ישרים, ואף כי לא חננם ד' בעושר, אך חריצות ידי אביו, אמונת לבו, ומעלליו הישרים והנאמנים נתנו לו לחם לשבעה. ואת חריצות ידיו הנחיל גם לבנו זה. בעודו נער למדהו לשון המדינה, לשון צרפת, הערכת־ספרי־מסחור וחשבון – למען דעת את דרכי המסחור בארץ; והוא עשה חיל בלמודיו. וכאשר היה הנער כבן חמש עשרה שנה החל לעבוד עבודתו בבית סוחר אחד, וימצא חן וחסד בעיניו ובעיני כל באי ביתו, וכהיום הנהו כבן עשרים שנה, ופקודתו היא מערכת ספרי המסחר בבית המסחר הגדול אשר להאדון צפניה, אשר אודותו נדברו כעת הוא עם אהובתו אשר שמה שָׂרָה.

דבורה אֵם שרה באה לגור בהעיר הזאת זה שמונה עשרה שנה – היא היתה לפי דבריה גרושה מאישה אשר אתו חיתה שנים אחדות באחת מערי ליטא – לחסות בצל שארי בשרה המתגוררים בעיר הזאת. היא היתה רבת החן וחכמת לב ומטיבה לכת עם אנשים. ועל כן מצאה חן, אחרי עבור ירחי־מספר לבואה, בעיני איש אחד אשר לקחה לו לאשה. בת אחת ושני בנים ילדה לו; אך הבנים מתו על פני אבותם בעודם ילדים; ואבי הבנים גם הוא הלך למנוחתו – מנוחת עולם, זה כחמש שנים, והיא נשארה אלמנה עם בת אחת, היא שרה. דבורה כאשר היתה רבת החן כן היתה גם רבת מעללים, ועל כן גם אחרי מות אישה נתנה את מעט הכסף אשר השאיר לה במרכֹּלת, ובכן הקימה לה חנות קטנה במעט בֹשם, מעט מחיה, מעט כל אכל אשר יאכל – ומזאת היה לה מוצא נאמן למחית נפשה ונפש בתה, גם לחנכה על דרכי הדעת. למדתה כתב ולשון, לתפור ולארוג, גם לפרוט על נבל ולחול במחולות. כל אלה לא מנעה ממנה, וכעת היא כבת שבע עשרה שנה, מְצֻיֶנֶת בהוד תארה ויפי פניה, נֹעם מדברותיה ולכתה עם אנשים. את כל אלה ראה פנחס ותדבק נפשו בה, וגם היא השיבה אהבה אל חיקו. אבותיהם אִשרו גם הם את אהבתם, ובכל לב נתנו למו ידים, אך יעצום לבל ימהרו לבוא בברית החתונה טרם ימצא פנחס די כסף לנהל את ביתו אשר יבנה עם אהובתו זאת; ובכן כתבו למו עתה רק “ראשי פרקים” למען לא ישעו עוד לשדוכים אחרים.

הן הנה תולדות הנאהבים האלה, אך דברי ימי צפניה אשר הוכירוהו בדבריהם היו נפלאים ומוזרים עד כי משכו את עיני כל בני העיר הזאת להתבונן עליו. ראשית ימי עלומיו לא נודעה לאיש, וכל מקרי ימיו הראשונים – טרם בואו להשתקע בעיר א. אשר בלי כל ספק הן הנה גם הסבות לדרכיו המוזרים בזה – נעלמים היו גם ממיודעיו ומכיריו היותר נאמנים. על שאלות רעיו: מה המה הזכרונות אשר השאירו לו ימי עלומיו?" או “היש לו משפחה גדולה או קטנה בעיר מולדתו?” וכאלה ענה אך באנחת שברון מתנים, ולעתים התמלטו מפיו המלים כמו למרות רצונו “אנא! אל תזכירוני ראשונות”. בראשית בואו לגור בהעיר הזאת – זה כחמש עשרה שנה – הביא אתו כסף לא־מעט, ומכתבים רבים מגדולי סוחרי יהודים בליטא, אשר הגידו לו ישרו, וגם בן קטן כבן חמש שנים, יפה תאר עד מאד, הביא אתו ויתודע רק לאלה אשר אמר לבוא עמם בברית המסחור. על ידי המכתבים הרבים מצא מסלות בתי הסוחרים הגדולים. ובכן החל לנהל את בית מסחרו בחריצות ידים ובשקידה רבה. רֻבֵּי הסוחרים הגדולים באו בברית אתו, ומסחרו פרץ בארץ עד כי במשך חמש שנים נחשב בית מסחרו לאחד מהגדולים בעיר, ועשרו עשה פרי הלולים.

אולם גם זרות רבות נראו בדרכי חייו, אשר נקל היה להן לעשותו לדבת האנשים המתאוים – לדעת־כֹּל: הוא לא התרועע מאז בואו עם רעים וסוחרים, לא בא לבתי אספת־עם, על מפתן אספת הסוחרים לא דרכו רגלו, ושערי בתי המשחק לא חזה מעולם; בלכתו לשוח בגן העיר – בערבי ימי הקיץ, הלך ערירי, שאל והשיב שלום לכל מכיריו, אך דָבר לא דִבֵּר את איש. תמיד חשב מחשבות אך לא גלה לאיש את אשר בלבו, גם לא אבה להיות נמנה לחבר באחת מחברות הצדקה אשר בעיר, אף כי פעמים רבות בקשו פניו; כמו כן לא שחר את בית־התפלה מעודו, אף כי היה ירא אלהים רק אסף אל ביתו עשרה בטלנים להתפלל בצבור בשכר אשר נתן להם. ובכן היה ערירי, גלמוד, נפרד ונבדל בעיר מלאה תשואות בכל רחוב ופנה, והתרחק מכל אדם, בעת אשר מסחרו קרבהו מאד לאנשים מאנשים שונים ביד חזקה.

איש איש ממכיריו בקש לפתור לו את החידה הזאת כפי דעתו. דלת־העם דמו כי רוח גאה וגאון נוססה בו עד כי לא יחשוב את כל אדם לאיש כערכו; אך אלה אשר באו בברית המסחר עמו העידו ההפך כי ענוה יתרה בו, וכי רוחו שפל מאד, אחדים אמרו כי יד הכילות עשתה זאת, יען כי ירא פן יפזר כסף בסוד מרעים, אכן נדבותיו הרבות לכל דבר נכון ולכל עני דופק על דלתותיו שמו לאל אמרתם, אבל כל יודעיו ומכיריו חרצו משפט כי אחת משתי אלה קרה אותו, כי סוד נסתר כמוס בְחֻבּוֹ אשר לא יתנהו לבוא בקהל; או כי מחלת מרה־השחורה קננה בנפשו, והיא תשיבהו עד דכא.

בהיותו איש עשיר ובלי אשה, אמרו שדכנים רבים להביאהו בברית את אשה לפי ערכו, אך הוא השיב תמיד את פניהם, באמרו כי לא יחשוב עוד לדאוג בעד נפשו ולא יאבה “לארוג לו כעת חוטי חיים חדשים”. המענה המוזר הזה השיב גם לידידיו אשר חוו לו דעתם על דבר דרכי חייו, לאמר: “אנכי אינני חי עוד בעדי, רק בעד בני!” דעת לנבון נקל, כי מענה כזה היוצא מפורש מפי איש בחצי ימיו אשר עוד כֹּח עלומים לו. ואשר עשרו ילך הָלוך ופרוץ יום יום, היה כמו זר באזני כל השומעים.

את בנו זה אשר אמר כי הנהו חי אך בשבילו, חנך ככל בני העשירים בעיר א. שכר לו מורים היותר טובים ללמדו שפות אחדות מלשונות אייראפא, לחשוב חשבונות, לערוך ספרי המסחור. ודעת גם דרכיו ומשטרו בארצות. ובמלאת לו שבע עשרה שנה לקחהו לו לעזר, ויעבוד עבודתו בביתו לענות לכל שואל, ולערוך מכתבים על־פיו.

בנו זה יעקב היה יפה תאר וטוב מראה עד מאוד, דִבּוּרו היה בנחת ובהשכל ותהלוכותיו מצאו חן בעיני כל רואיו, אשר על כן היה אהוב ונחמד בכל מקום בואו, ויקנה לו רעים וידידים בין כל מכיריו. הוא לא הלך בדרכי אביו ויתרועע עם רעים רבים, בא לבתי משוש ושחוק, נסע לשוח במרכבה מרקדה, ויבלה שעות מנוחתו ברב ענג ובלוית רעים בני עשירים כגילו. אביו לא עצבו מימיו ולא הפריעהו מראות בטובה בימי עלומיו. הוא היה כעת כבן עשרים שנה, וכפי אשר שמענו מדברי פנחס עם אהובתו בנשף היום הזה ידע יעקב גם אהבה. ובאמת אהב בכל נפשו ובכל מאודו את מִרְיָם אחות פנחס הזה העובד עבודת עורך המסחר בבית־מסחר אביו, וכאשר מנעו אבותיו אותו מבוא במסורת הברית עם שרה עד כי יהיה לו די כסף להחיות את־ביתו, חשב כי על־ידי אהבת יעקב את אחותו יעשיר את בית אביו והוא בראשם, ועל ידי זה תהיה גם תקותו קרובה לבוא; והוא הוא הדבר אשר דבר בערב הזה, עם שרה אהובת נפשו בלכתם לשוח בגן המלך.

ג

כירח ימים עבר מאז דבר פנחס את דבריו אלה באזני אהובתו שרה ובבית צפניה נעשו חדשות אשר הזכירו שנית את תאבי חדשות את הזקן הזה – – אחרי כי שכחוהו מרוב ימים; הוא בא בברית הרעות את הסוחר הנודע בעיר בשם יְדִידְיָה. אולם כאשר זר היה מעשהו בהיותו בודד כן גם עתה בהתרועעו היו דרכיו מוזרים, כי שִחֵר פני רעו החדש ופני בני ביתו מדי יום ביומו, ולעתים גם פעמים ביום, ופעמים לא־מעטות קבלם באהבה וחבה יתרה גם בביתו; ויבקש את פני ידידיה ואשתו ובתם הבכירה – נערה כבת עשרים ושלש, לשחר פניו בכל עת.

“מה זה היה לצפניה? דברו בו בכל פנות העיר, האם עזב דרכו לעת זקנתו, ויחל עתה לעשות סדרים חדשים בחייו?” – גם להשאלה הזאת נמצאו פותרים רבים, אלה אמרו כי עוד מעט ויבוא בברית הידידות גם עם כל סוחרי העיר, ואלה חשבו כי רק מאשר כי גם ידידיה גאות ילבש ברוב עשרו ובכבוד משפחתו, וכל שיח ביתו הוא אך לספר גדולות ונפלאות על אבותיו אשר תורה וגדולה, עשר וחכמה התאחדו בביתם – על כן מצא לו העורב הזה את מינו, ויבוא בברית הרעות עמו, אך לא אלה גם לא אלה מצאו פשר דבר, מטרה אחרת היתה לצפניה בבקשו האהבה החדשה הזאת.

בנשף, בערב יום אחרי כלות העבודה בבית מסחרו, והוא עם בנו יחידו שבו הביתה, ושתי כוסות מי טהע על קערת כסף הובאו לפניהם, שם צפניה פניו אל בנו היושב למולו, ויאמר:

– חדשות יש בפי להשמיעך, יעקב! החובה על כל אב לדאוג לבנו, זאת זכרתי גם אני ואחפוץ להביאך במסורת הברית את אשת נעורים, הן לא נכון לאיש עברי לשבת רַוָּק שנים רבות… ועתה הצליח חפצי בידי כי מצאתי לך אשה כלבבי, בת הגביר ידידיה הבכירה יעדתי לך –

– מה תדבר? – קרא יעקב בשממון – אתה יעדת לי אשה? –

– כן, השיבו אביו בקר־רוחו, כבר תקענו כף על הדבר הזה ובמוצאי שבת הבא אחשוב לכתוב את התנאים –

– אך, הלא בת ידידיה בכירה ממני לשלש או לארבע שנים… –

– ומה כל החרדה הזאת, האמנם יהיה דבר קל כזה לשטן לשידוך היותר טוב והיותר נכבד? לא זאת, לא זאת… זה כירחים שנים אשר לא אשקוט ולא אנוח למען הוציא הדבר לפעולות ידים ולא גליתי את אזנך עוד על הדבר, יען כי מכשולים היו עוד לי בדרך; אך עתה אחרי אשר הסירותי תהלה לאל, כל שטן ומכשול מהדרך, הנני מגיד זאת לך, ואדע נאמנה כי לא תמרה את פי…

– אולם הלא בת ידידיה לא מצאה חן בעיני – אמר יעקב בכבדֻת ובמבוכה –

– רב לך דבר! ענה צפניה בגערה – רב לך להתעקש ולעבור על רצוני, אנכי הלא אמרתי לך כי כבר תקענו כף והדבר נגמר… ולך הלא לבטל רצונך מפני רצוני! הכון נא לקראת בת ידידיה, כי היא לך ואתה לך –

– אחרי דבריו האחרונים אשר השמיע בקול מצוה, פנה וילך לו לחדרו.

יעקב לא העיז לעכבו ולהשיב לו דבר וישאר לבדו בבית תפוש ברוב שרעפי יגון ועצבת נוראה.

לא! צעק מנהמת לבו, לא אעזוב את אהובתי את מרים, גם אבי לא ינתק פתיל חיתי בְהִוָּדַע לו כי קשור הנני לה בכל נפשי… אנכי אגלה את אזן אבי ככל אשר בלבבי, והוא יסיר את פקודתו ממני, לא יאכפני לקטף את השושנה הזאת מקרב לבי בהגידי לו כי גם לבבי ונפשי וגם חיתי תלוים אך בה, לא… אך בטרם־כל אלך ואועץ עם אחיה עם פנחס, הן הוא נבון דעת.

בחפזה פתח את הדלת ויעלה במעלות עלית פנחס אשר אתם בבית.

במלים מעטות אך בשפתי להבות ספר יעקב לו את דברי אביו וכל אשר ענהו, וישאל ממנו עצה ותושיה מה לעשות. אך אתה זכר פנחס את דברי שרה אהובתו אליו בנשף ההוא ויאשרם; ואף כי לבבו מר לו בראותו כי תקותו ותקות אחותו כמעט אבדה כי הוא ידע את צפניה ואת קשי ערפו, בכל זאת נאות ללכת לביתו יחד את יעקב למען התיעץ על הדבר ועוד בערב ההוא הלכו שמה.

בבואם קדמה מרים את פניהם, ובשמחות נהלה את יעקב החדרה, והוא גם הוא השיב אמרי אהבה לה; וכמעט שכח, מדי דברו אתה, על מה זה בא הנה. אך פנחס קרא את אמו להחדר השני ויספר לה את כל המוצאות את יעקב.

אם פנחס ומרים היתה כבת ארבעים שנה, טובת שכל ורבת תבונה, ותדע עת ומשפט לכל חפץ. בעיניה לא ישר כבר כי שחר יעקב את פני מרים בתה כפעם בפעם, ונס ערך אהבתם לא גדל בעיניה; אך בדעתה רוח בני הנעורים, ואת אהבת צפניה לבנו יחידו, הניחה מקום בסתר לבבה גם להתקוה כי אולי יתאחדו שני הנאהבים האלה, ועל כן לא גערה בבתה לאמר: מה תעשי? – אך כעת ראתה מה רב המרחק בין יעקב ובין בתה, ומבלי הרבות מחשבות עזבה את פנחס ותבוא להחדר אשר בו ישבו מרים ואוהבה.

– יעקב, קראה להעלם, דבר סתר לי אליך.

יעקב ידע כבר למה הוא קרוא, וילך אחריה בדומיה אל החדר השני.

– אדון נכבד! הוסיפה שם לדבר, אנכי יודעת כל, ורצון אביך קדוש הוא לי, ועל־כן הנני מבקש מאת פני כבודך כי מהעת הזאת והלאה תחדור מהראות פנים את בתי –

– הה, הגם את, גברתי! תאמרי נואש לתקותי? ענה אף שאל יעקב במבוכה רבה. פנחס ספר באזניך עצת אבי אך הדבר הזה לא יקום ולא יהיה.. האלהים! אנכי אהבתי ולא אחדל מאהוב את בתך את מרים כל עוד רוח באפי

* * *

– אל־נא תוסיף להשבע שבעות אשר לא בידך לְקַיֵם אותן, נפשי יודעת דרכי התבל ובני אדם עליה, וכבוד בתי לא אתן לשמצה בפני כל הקהל. גם אתה, אף כי חלילה לי לחות דעי אותך, בכל זאת שמע הפעם לעצת אשה זקנה אשר ראתה הרבה בימי חייה ותלמוד לשפוט משרים, לך והתרפס לרגלי אביך, שמע בקולו, אם לא תאבה להביא גם עליך דבת־עם, מרים תשכח ברבות הימים את האהבה המדומה הזאת וגם אתה תשכחנה… אך נעזוב נא את האהבה, ונשיח בדבר יותר נחוץ לך עלם נכבד, ויותר מְסֻכָּן לבני: פנחס גלה את אזני כעת מסוד כמוס עמכם אביך נותן לך די כסף לצרכך, ובהשענך על זאת לוית מכסף האוצר הנתון על יד בני חמש מאות רו"כ על ימים אחרים; ותבטיח להשיב את הכסף הזה בראש החדש – יום אשר יבוא אביך את בני בחשבון בי מסחרו אשר הוא ינחלהו. לו שמעת לקול אביך, כי אז בטח נתן לך עשר פעמים ככה לקנות מתנות ועדי עדיים בעד בת ידידיה, אכן כעת הן לא יתן אף גרה אחת, למען העיק תחתיך ותִוָּסֵר. ועתה שים אל לבך, כי אם לא תביא את הכסף הזה ליום הכסא, אז לא לבד כי אביך יהדוף את בני ממצבו, כי אם גם ישא עונו בפלילים, ושמו יהיה לדראון –

– הרגעי נא, אשה כבודה! אמר יעקב באמץ לבב, הן הכסף הזה כאין נחשב בעיני, ולא נכון לדבר גם אודותו, ועוד ביום מחר אשיבנו לו

* * *

– ואיפו תקח? –

– הן אמנם עוד לא אדע, אך הלא רבו מכירי…

– אבל כלם רק באביך יבטחו, ואך לו יתנו ולא לך.. אולם לא אובה עוד דבר ולהעציב את רוחך, אך מאוד מאוד אבקשך השתדל לבל תביא רעה על בני –

יעקב השתחוה כמעט ויאבה לשוב לחדר מרים.

– לא אדוני, אמרה אמה, אבקשך כי לא תוסיף עוד ראות פני בתי, למנוחת לבבה ולכבודה, לך נא לשלום!

יעקב יצא גם מאת פני הבית הזה וידיו על ראשו. הה! חשב בלבו, מה אומלל אני, הן אבי האיץ בי להושיט יד אל בת ידידיה, אשר לא אוכל לשגות באהבתה. אֵם אהובתי גם היא קמה לשטן לי ולא נתנתני דבר עם מרים. הה, אומלל הנני!

כל הלילה ההוא נדדה שנתו מעיניו, חשב מחשבות לבל ידח מאהובת נפשו ולבל יפול בפח בת ידידיה אשר אין לבו לה, רגע זכר את מרים ומדברותיה הנעימות ותאורנה עיניו, וכרגע זכר כי מצות אביו עליו חזקה, ואם מרים גם היא בקושרים עליו, לבל יפת לבו אחריה, והוא ידע עד מאוד כי אביו קשה עורף הנהו ולא על נקלה תצלח בידו להטות דעתו לחפצו. בין כה וכה זכר כי גם כבוד פנחס עתה בידו… מאין אקח לי כסף – אם לא מידי אבי? אך אבי לא יתנני לפול שדוד, הופיע פתאום רעיון בלבו ויחיה את רוחו. מחר בבקר אתודה לפני אבי, אשפוך לפניו את כל רוחי, אספר באזניו את האהבה העזה האוגדת את לבי ללב מרים, אקרע סגור לבבי לפניו ויראה כי כנים אמרי – או אז אשובה אל כל חמודות לבי, כי ישוב ירחמני, ולא יוסיף לדכאני לנצח. כה חרץ משפטו ויישן לאור הבקר.

גם שנת אביו נדדה בלילה ההוא. גם רוחו נבקה בקרבו. בפעם הראשונה ראה מלחמה בביתו, בפעם הראשונה שמע כי בנו יחידו יעיז לעבור על דבריו… אך מדעתו כי אין טובה לבנו מבת ידידיה, ומה גם אחרי כי הוא כבר תקע כף, לכן גמר אֹּמר למלא דבריו – ואף ביד חזקה.

ד

ויהי ממחרת, השמש אך יצא על הארץ ורחובות עיר א. המו כבר מרוב אדם. אכרים הלכו אחרי עגלותיהם הטעונות עצים, דגן, חטים וכל אוכל אשר יאכל, או כל דבר אשר יביאו מהכפר למכור בהעיר ולקנות צרכי ביתם. בעוד שעות שתים וכבר נמלא רחוב השוק בעגלות, סוסים, שורים, גם בני אדם, יושבי העיר הקונים והאכרים ונשיהם המוכרים, עד כי צר הרחוב מהכיל את כל הכבודה הזאת.

בתוך ההמון הרב נשמע פתאום קול רַכָּב על מרכבה כבודה קורא: פנו דרך! פנו דרך! – האכרים בראותם מרכבה רתומה לשני סוסים דֹהרים ועגלון לבוש בגדי תפארתו יושב עליו, הבינו כי איש רם המעלה נוסע ויסבו את אופני עגלותיהם, ביראת הכבוד הנטועה בלב אנשים כאלה, ויתנו לו מקום בצדי הרחוב לעבור. וכה התנהלה המרכבה בכבדות, עד כי נאחז אופן אחד בקורות העץ הערוכות להגביל את צדי הרחוב. העגלון מבלי דעת זאת לא עצר את הסוסים במרוצתם, והם בחפזם נסו למשוך את העגלה בכל כחם, וכרגע נשבר האופן, העגלה נהפכה והאדון היושב בה נפל מלא־קומתו ארצה, ויך בלבו על קורת העץ השוכבת שם, ומרוב פחד גם מהמכה אשר נגעה בלבו, יצאה נפשו – ויתעלף… כרגע נסבו כל אנשי הרחוב למקום הנופל, ומה רבה מבכתם בהכירם את האדון צפניה נופל מתעלף על צד הרחוב (הוא נסע להראות פנים עם סוחר אחד על דבר מסחר, ויקרה אותו בין כה וכה המקרה הנורא הזה) – אנשים מאנשים שונים סבוהו הקיפוהו ויחרדו להשיב נפשו אליו, אך טרם כל גזרו אמר להביאו להבית אשר אצלו כרע נפל, ואת רַכָּבוֹ שלחו חיש מהר להביא רופא. – הבית אשר אצלו נשבר אופן מרכבתו ואשר בו הובאה גוית צפניה היה בית – דבורה אם שרה אהובת פנחס סוכנו. האשה הזאת, כאשר אמרנו, היתה רבת מעללים ודעת, ועל־כן לא לפלא יהיה כי חרדה מאד לקראת האורח המתעלף אשר הובא לשאוף רוח חיים בביתה. חיש מהר הביאה מחנותה, הבנויה על פתח שאר ביתה, חומץ, ובידים מהירות שמה מטפחות במים קרים וכפור, ותחש להניחן על ראש צפניה; ואנשים רבים עזרו לה בלחצם את נחיריו וזרועות ידיו בחזקה, וכה הצליח בידם להשיב רוחו ונפשו אליו עוד בטרם הביא העגלון את הרופא.

– איה איפו אנכי! שאל צפניה בפתחו את עיניו בכבדות ויתבונן כי בבית איש זר ישכב.

– הרגע נא, השיבה דבורה, אשר לא גרעה עינה ממנו מאז הובא הביתה. בבית יהודי תשכון אדוני, שובה למנוחת.

בין כה וכה והעגלון שב בלוית רופא ידוע. דבורה ספרה לו את אשר עשו לו בביתה, והרופא צוה כי חיש יפשטו את בגדיו מעליו עד כֻתָּנתו, ונטפי מזור אשר הביא אתו נתן לצפניה למען ישוב לאיתנו כמעט. כרגע הפשטו בגדיו, והרופא פִּתַּח גם את רֻכְסֵי הכתונת אשר עליו, למען תהי לאֵל ידו להתבונן היטב על מקום המכה. דבורה העומדת על ימין הרופא, מראשותי צפניה, התבוננה גם היא על לב צפניה המֻכֶּה, ופניה נהפכו פתאום לירקון. עיניה חשכו בארובותיהן, ראשה הֻכֶּה בתמהון, ולבה סחרחר, מרוב מבוכתה. האנשים בָּאֵי־הבית להשיב נפש צפניה העשיר, לא שמו לבם לדבורה אשר עמדה כמבֻהלת רגע קטן – ואחרי כן נפלה על הארץ, ותתעלף גם היא…

– מה לה? שאלו בקול גדול אנשי הבית.

– מה זה? שאל גם הרופא בהסבו עיניו מצפניה וישימן עליה.

– מה לך אמי? הה! מה לך? צעקה בתה שרה אשר חרדה להבית לקול הצעקה, ותנח את החנות על יד השפחה.

– מה היה בזה? שאל גם צפניה.

אך הרופא לא שת לבו לכל דברי הצעקות האלה ויקח מצלחתו צנצנת קטנה מלאה סמים, ויגל את פיה ויניחה עליו, וכרגע הקיצה מתרדמתה הנוראה ותרא והִנֶהָ אחוזה בין זרועות בתה שרה, אשר תבך מאד, ובראותה כי אמה פתחה סגור עיניה שאלה בקול בכי גדול:

– מה זה היה לך? הה! מדוע התעלפת? –

– אין דבר, בתי. ענתה דבורה אחרי שובה למנוחתה, כמעט, אנכי לא ראיתי מעודי איש מתעלף… וכעת בראותי את האדון הזה מתעלף, על כן חם לבבי בקרבי; ובראותי עוד את המחץ אצל לבו – חשכו עיני ואתעלף.

– הניחוה על מטתה, אמר הרופא ותנוח מעט ותשוב איתנה.

דממה נוראה שררה בבית רגעים אחדים.

– ואיה רַכָּבִי? שאל צפניה.

– הוא נסע לבית אדוני, ענה אחד האנשים, לקחת עגלה חדשה למענו.

כעבור עוד רגעים אחדים שב העגלון עם מרכבה אחרת, ויושיבו בה את צפניה וגם הרופא ישב בה ויסעו ויבואו לבית צפניה. שמה הרגיע את לבב החולה, באמרו כי אין כל סכנה, ואך ימים שנים ינוח על משכבו, רק לבל יצא החוצה, ולבל יְדַבֵּר בדבר כל דבר מסחר או כל דבר אשר בידו להביאו לידי כעס, רגז, מחשבה, או גם שחוק גדול. צפניה מלא אחר דברי הרופא וישכב בחדרו, ואל משרתו צוה לבלתי הניח כל איש לבוא אליו.

שני ימי מחלה אלה, אשר מנו לצפניה סבבו תלאות וצרות רבות מאד, גם לאנשים רבים אחרים. המה היו שני ימי מחלת לב גם ליעקב בנו אשר גמר אמר בליל מבכתו כי מחר בבקר השכם יודיע לאביו את כל לבבו – ועתה, הה! עוד שני ימים רעים, ימי פחד ותקוה, באו לו, יום לשנה, יום לשנה, היו לו הימים האיומים האלה. מחשבות נוראות ושעפים מבהילים עלו על לבו אשר לא עצר כח כלכל אותם. כאש בוערת עצורה בעצמותיו היה לו הרעיון: פן ימאן אבי לתתה לי, פן תגבר יד תאות הכבוד על אהבת בנו, פן יגזור אמר גם הוא כי לא אעיז לדבר עוד עם מרים אהובת נפשי – ואגזר מארץ החיים, ומי יודע אם לא ביד חזקה ובכח המשפט אשר לו עלי יסגירני למרות רצוני בידי בת ידידיה אשר הוא חפץ קרבתו… אולם, הוסיף עוד לחשוב, האמנם יגדל כח האב במדה גדושה כזו גם על בנו הבא בשנים כמוני? האמנם ממשלתו עלי בלתי מוגבלת גם בדבר אשר בי תלוי אשרי, ששוני, וגם חיי?.. האמנם אך לו המשפט לעשות בי כל מה שלבו חפץ, ולי לא הורשה למרות חפצו אף בעת אשר יאבה לנתק פתיל חיתי? – לא, לא אוביל את נפשי בדממה לבמת מטבח – כשה נאלמה, לא אתן צוארי להשחט ולהיות עולה כליל על מזבח הכבוד אשר חפץ אבי לבנות! לא אראה בהסגירני אבי למות ואחשה, לא!… לא? ובמה כֹחי גדול? איה העֹז והגבורה בימיני להלחם את אבי? במה אוכל לו? הן הוא יגרשני מאת פניו בהמרותי את פיו, ומי יחוש לעזרתי? מי יאספני לחֻמלה עלי? הן כבן סורר מורה את פי אביו אהיה בעיני כל העם… הה! וגם אבות מרים לא יאספוני, מרים גם היא בידם, הלא גם היא לא תוכל להמרות את פי אבותיה יותר ממני, ואבותיה הלא אך על כספי ורכוש אבי ישימו עין ואם יגרשני אבי – אנה אני בא?

למלאות את סאת צרותיו בא גם הרעיון בדבר חמש מאות רו“כ אשר לוה מכסף אביו המפקד על־יד פנחס. הוא נסה כבר לכתוב מכתבי בקשה לכל אוהביו וידידיו להלות לו את הסך הזה, אך תחת כסף השיג מכלם – מכתבים בהצטדקות שונות. הה, חשב יעקב בלבו מדי עלה זכר הכסף לפניו, מדוע יִסָכֵן גם פנחס בגללי? מדוע אשלם לו רעה תחת אשר בטח באמונת לבבי? מדוע יְפֻקְדוּ שנות גבר ישר ותמים כמוהו אך בעוני? איך אעשה את הרעה הזאת, איך אוכל ואראה באבדן איש בריתי – יען גמלני טוב? הן אם אמרה את פי אבי, והיה כי יבוא על חשבונו – ביום ראש החדש הקרוב לבוא – והחמש מאות רו”כ אשר נתן על אמונת לבבי יעדרו, אז לא לבד כי ידחה ממשמרתו, כי אם יהיה עוד גבר לא־אמון־בו בעיני כל סוחרי העיר, ידרוש לו משמרת – ואין, כהונה – ולא ימצא… ומי הוא מרצח נפשו? – אני! מי שפך כמים דמי לבבו? – אהבתו ואמונתו בי! הה, מה גדול שברי! מה אנושה מכתי!… קול נפש תמתי יונתי מרים צועקת אלי מקירות לבב: מדוע קטפת את ימי עלומי בעוד לא ראו טוב? מדוע משכתני באהבתך – אם יד מושל עליך?… וקול דמי פנחס השפוך על־ידי צועקים גם המה אלי מדוע שפכתנו ארצה? מדוע דחיתנו למדחפות עדי עד? מדוע מסכת סף רעל בחינו? הה, רצח!!…

ברעיונות איומים כאלה בלה יעקב את שני הימים האלה, אך גם לב מרים אהובתו לא שקט ולא נח מהערב ההוא. אמה שבה לבדה לחדרה, ובשאלה אותה: איה יעקב? האם חלף הלך לו ולא לקח את ברכתי? –

– בתי! ענתה אמי אותה, הוא לא ישוב לראותך עוד עד עולם…

– מה תדברי? שאלה את אמה בחרדה מבלי נתן אותה דבר עוד. התלעיגי לי?

– ידעת כי שחוק ולעג רחקו ממני… אביו גער בו, ויצוהו בחזקת היד לקחת לו את בת הגביר ידידיה לאשה…

– והוא קבל את פקודתו זאת ברצון?

– קבל או לא קבל, אחת היא לי; אנכי כבר פקדתי עליו בפקודה נמרצה כי לא יהין עוד לדבר אתך דבר. וגם את, בתי! שכחיהו, מחי זכרו מלבך, וחלקך תאשר בחיים גם בלעדו ובלעדי כסף אביו.

– שכחיהו? מחי זכרו מלבך? שנתה מרים את דברי אמה וזרם דמעות שטפו מעיניה, הה! ואיך אשכחהו? טוב לי פת חרבה ויעקב שמה, מבית מלא תענוגות מלכים בלתו… אל תאמרי, אמי, כי לכסף אביו תערוג נפשי; יעקב בבקשתי, ונפשו תשאל נפשי…

– אולת עוד קשורה בלבך, בתי! וברבות הימים תשכחיהו, ענתה אמה בקר רוח ותצא.

מרים נשארה תפושה ברוב שרעפיה בקרבה, ומני אז הלכה קדרנית כל היום, שחוח ישבה בחדרה ובכתה שני הימים האלה. יעקב לא העיז לבוא בימי עניו ומרודו אלה להראות פנים עם אהובתו, לגלות לה את מצוקת רוחו, כי מדוע יכאיב את לבבה על לא־דבר ולבלי הועיל?

אולם לב מרים עֻנֶה עוד יותר על כי הוקיר רגליו מבוא. מדוע לא ישפוך שיחו בחקי כאשר הסכין מימים ימימה? שאלה את נפשה, מדוע לא יבוא להראות אתי פנים? האמנם שמע הפעם לקול אביו ויסיר את לבבו מעלי ויתנהו לבת ידידיה? או כחש בי גם בראשונה, ואך בחבלי שוא משכני אחריו? – לא, לא! הוא לא יכחש באהבתי, עוד יאהבני… אך מדוע זה לא בא?…

שני הימים האלה לא אכלה, לא דברה עם איש דבר, ולא נתנה שנת לעיניה – מתעצבת היא על דודה כי גלה ממנה!… אבותיה לא שמו לה לבם בחשבם כי כאולת האהבה קשורה בלב נערים ונערות, וברוב הימים תפוג, ובכל זאת אולי בקשו לנחמה מיגון לבבה, לולא נגעה צרת נפש פנחס עד לבבם…

פנחס ידע היטיב את תכונות נפש שניהם, גם לב האב גם לב בנו נגלו לפניו, ועל־כן ידע עד מאד כי ביד חזקה יאבה האב לעמוד על דעתו בעת אשר הבן ימאן לשמוע לדבריו; והבן ימאס בכל בית אביו והונו, כי מֻכֶּה האהבה הנהו. ידע גם זאת כי יעקב בקש לו מוצא לכסף להשיב לו את אשר לוהו – ולא מצא. עתה, אמר אל לבו, יפקוד צפניה את עון הכסף, ובקצפו על בנו, אשתה אני את קבעת כוס חמתו, אשתה אף אמצה עד כי אפול שדוד ואין מקים. בכל נפשו מלא את הכסף הזה מכיסו, לוּ היה לו – אך לוּ היה לו, כי אז אולי מנע גם אחותו מהלכד בפת אהבת יעקב…

אבותיו ידעו עד מאד את תוגת לב בנם, ועל כן נדו רק לו מבלי שים עין כי גם מרים לך תמס מיגון לבבה, אשר לו תשקל במאזנים כעסה והותה כי אז אולי תכבד עוד על יגון אחיה פנחס.

בין כה וכה נשמע בבית כי גם דבורה לקחה מנה אחת אפים מיד העצב. מאז התעלפה לרגלי הרופא אצל מטת צפניה, החל רוח עצבת לפעמה, על פניה השמחים תמיד תלין תוגה נוראה, עיניה חשכו בארבותיהן, וקוי מצחה הצח יעידון למדי כי יגון רב מסתתר בחֻבָּה. – בתה שרה תגבר חילים לנחמה מעצבה ולהסיר התוגה מפניה, אך עמלה לריק. על שאלתה “מה לך אמי כי נעצבת?” לא תמצא כל מענה אחר רק מאשר כי היא לא ראתה מעולם איש מתעלף על כן נחה עליה רוח עצבת.

אבות פנחס ומרים באשר היו קרובים לדבורה נבהלו מאד מהבשורה הזאת, וביותר היתה תוגתה למו לפלא ולחידה אשר לא יכלו מצוא פתרונים לה. בדבריה לשרה בתה לא האמינו; והסבה הנאמנה אשר הסבה לה העצב בהיות צפניה בביתה חשבו לסוד כמוס אשר לא תאבה לגלות לבתה. ובכן מהרו אל ביתה בתקותם כי לפניהם תגלה את הנסתרות ההן. ומה התפלאו בשמעם גם מפיה אך את הדבר אשר אמרה לבתה. ובדברה נשקעה בהמון רעיונות עד כי אגלי זעה נראו על מצחה.

אבות פנחס החרישו בתמהון גדול מבלי דעת היאמינו לדבריה אם לא; ולא הוסיפו עוד שאול על הדבר הזה.

ה

לאט לאט, בכבדות עברו שני הימים הנוראים האלה, כמו לא אבו להסיר את הדמעות והעצב מעל שלשת משפחות עיר א. האלה, כמו גם להם קשה היה להביא את יום השלישי אשר יגל את המסך הפרוש על פני האנשים ההם ולחרוץ משפט או לשבט או לחסד, אך חקי שמים וארץ לא ישנו את תפקידם – עבר יום חלפו גם יומים ובקר השלישי בא.

בבית המסחר אשר להאדון צפניה ישבו יעקב ופנחס שוקדים על מלאכתם בלבות נפעמים ולא דברו איש את רעהו דבר; כי ידעו את מגפותיהם. מורה השעות השמיע את השעה השניה אחרי חצות היום, והדממה הנוראה אשר שררה בין שני הרעים האלה עדן לא הופרה, לא אחד בהם הרהיב עז לנסות דבר אל רעהו… פתאום נפתחה הדלת ומשרת בית צפניה בא לקרוא ליעקב לאכול את אביו פת־הצהרים.

ברתת וחלחלה קם יעקב ממושבו ויואל ללכת.

– אנא, אל תנתק את פתיל חיתי! הגו שפתי פנחס כמעט למרות חפצו ויעקב מחה את אגלי הדמעה אשר התפרצו פתאום מעיניו, ויקם וילך.

דמית־מות שררה על השלחן אשר צפניה ובנו מסבים עליו. אחרי אכלם פנה צפניה אל יעקב ובקול מושל אמר:

– בני! הנך רואה כי חיי איש תלוים לו מנגד, שלשום בבקר קמתי ממשכבי בריא אולם, והן קרני דבר אשר הפילני למשכב, ולוּ גברה המכה עוד מעט ללבי כי אז ירדתי שאולה. זאת נתתי אל לבי ואחרוץ משפטי ליסד לך בית נאמן כל עוד חושי בי. ועתה הגד נא לי החשבת כבר את דרכיך גם אתה? החרצת כבר משפט בדבר בת ידידיה, כי הנני ממהר הדבר לעשותו.

יעקב החל לספר – ומדי דברו אש מפיו תלך – לאביו את כל רגשי האהבה אשר בלבבו למרים אחות פנחס, ויבקש מלפניו כי לא יוסף עוד לענות את נפשו בבת ידידיה כי לבו ונפשו נתונים המה באהבה ובשבועה למרים.

– שמעתי, אמר אביו בחמה גלויה, כן שמעתי כבר כי תזנה אחרי אהבת אחות משרתי, אך לא האמנתי, אמרתי כי שקר יענו בך, ועתה הגד נא, בן סורר! האמנם תחשוב כי אנכי אתנך לקחת את בת אחד מדלת העם?

– הן לא עני הוא אביה, אמר יעקב בקול דממה.

– את נערה, הוסיף אביו מבלתי שמוע דברי יעקב, אשר תתפור ותארוג בעד אגורת כסף?

– הגם עבודה בזעת אפים תחשוב לעון?…

– אך אנכי לא אחפוץ כי תקח נערה עניה לקלוני ולקלון ביתי..

– הנני שונה לך עוד הפעם הוסיף צפניה בשככו חמתו כמעט, כי תשית לב לדברי, הכון לקראת בת ידידיה והסר את זכר העלמה העניה מלבך.

בדברו את הדברים האלה קם מכסאו, ויאמר לשוב לחדרו, אך יעקב עכבו ויאמר:

עוד שאלה אחת קטנה לי אבי, אף כי ידעת כי דרכי חיי במשטר וסדרים בכל זאת.. נטל עלי ללות… סך הכל חמש מאות רו"כ אשר עלי לשלם היום…

– חמש מאות רו"כ, שנה אביו את דבריו במנוחה, טוב, שלח לי את החשבונות ואת האנשים, אנכי אשלם.

לב יעקב סער מאוד בשמעו את דברי אביו, ומאין דעת מה לעשות, אמר בשפה רפה:

– אך המה חובות כאלה אשר לא אוכל לגלות לך את נושי… הפסדתי בסוד מרעי בשחקי בקלפים… חמש מאות רו"כ הפסדתי לאנשים שונים…

– אם כן לא אוכל הועיל לך מאומה, גם אגורה אחת לא תקבל מידי, הנך יודע עד מאד כי שונא הנני את הקלפים ומשחקיהם. ויפן וילך לו לחדרו.

יעקב נשאר לבדו בחדר־האכל אבל וחפוי ראש ממקרה יומו הנורא, ומאין דעת לאן יפנה שב לבית המסחור לספר באזני פנחס את אשר קרהו. אך עוד לא הספיק לכלות את ספורו, והן גם צפניה בא. בראשונה ראה את החשבונות משלשת הימים ההם. קרא את כל המכתבים אשר באו בשני הימים האלה, אף רשם על שוליהם תכן תשובתם; לא דבר לא עם בנו גם לא עם פנחס. אך בטרם יצא קרא את פנחס אצלו, ובקול כמבקש לא כמצוה אמר:

– מהלך מסחרי יאלצני לשלח אותך מעבודתך בביתי –

– במה הבאתי עלי את הרעה הזאת אדוני? שאל פנחס בבהלה.

– אך זאת אעשה עמך החסד האחרון, אתן לך חמשים רו"כ למחיה עד אשר ישלח ד' לך משמרת. את הכסף הזה תקח מכסף אוצרי, אשר ביום המחרת בבקר תמסרהו לידי על פי החשבון.

– אך אנכי אעיז לשאול עוד הפעם: מה חטאתי? –

– לא אראה את עצמי מחֻיָב לתת לפניך דין וחשבון על הדבר הזה, אך מיום המחרת והלאה לא תעבוד עוד בביתי. הנני נותן לך חמשים רו"כ, וגם מכתב־תעודה אשר יעיד על תם דרכך, ומעלת כשרונותיך, ואחשוב כי אוצר כספי נמצא במשטר…

אם כן חרוץ משפטי מלפני אדוני, הנני ברעתי!… קרא פנחס, ויספר לצפניה כי לרוב בקשת בנו יעקב לוה לו חמש מאות רו"כ בבטחו כי ישלם לו עד ראש החדש – עת החשבון.

– כן אבי! קרא יעקב בקומו לפני אביו, אך בי האשם.

בדממה שמע צפניה את כל הדברים, ובקר רוח אמר אל פנחס:

– אם כן תתן תוֹדה כי שלחת יד באוצר כספי ולקחת משם חמש מאות רו"כ, גם אתה הלא תבין כי עדות בני לא תחפא על מעשיך… ומה גם אחרי כי בני דבר אהבה לאחותך, ואולי לקח הכסף הזה לקחת מתנות ותשורות לה. – הא לכם משפטי האחרון: כעת היא השעה הרביעית, ובשעה התשיעית יהיה המועד להשלים את כסף החסרון באוצרי, ואם אין, תכריח אותי למסור דיני בידי השופטים אשר יסגירוך בכלא…

– הה, אבי! מה תעשה! זכור את ה'; צעק יעקב מקירות לבו.

– הלא אתה יעקב, ענה צפניה ואמר לו, הלא אך אתה תכריחני לבלי היות רחום בדין, בידך עתותי אוהבך, עד השעה התשיעית נתתי לרעך זמן; הזמן הזה נתון גם לך, כעת הנני הולך בפקודת הרופא לשוח בגן, ובשעה התשיעית אשוב. אם תאבה ושמעת לקול עצתי אשר יעצתיך זה פעמים אז בוא בשעה ההיא והגד לי כי תשמע לקולי, וישארו כל הדברים האלה אך ביננו, ואיש איש על מקומות יבא בשלום, אך אם תמאן ומרית עוד את פי, אז – אז ביום המחרת יאסר פנחס בסהר, וגם אתה תוכרח לבקש לך משען אחר למוצא מחיתך מן הוא והלאה –

אחרי אמרו את הדברים האלה פנה וילך לו. פנחס ויעקב נשארו כבולי עץ רגעים אחדים, אחרי כן התנערו מעט ויגזרו אמר ללכת להִוָעץ שנית בְאֵם פנחס – באשר היא היתה אשה חכמה. דברו אף עשו, אך לדאבון נפשם לא מצאו שמה איש בבית, והשפחה אמרה כי כלם הלכו לבית דבורה.

– גם זו לטובה! אמר פנחס, גם דבורה אשה חכמה היא, ואולי מפיה נציל דבר עצה; נלכה נא שמה.

על פני דבורה נחה רוח יגון מאז הביאו את צפניה המתעלף לביתה ועל כן באו כעת אם פנחס וגם מרים לנחמה, ולהסיר העצב מלבה, אך היא דברה עמהם אך מעט וגם זאת כמו למרות חפצה. חשבה רק מחשבות, מבלי הגד למו מה היא חושבת.

יעקב ופנחס באו הביתה ובקוצר מלים ספרו לפני כל הנאספים את מקרה יומם, ואת הדברים אשר דבר אליהם צפניה. דמעות רותחות זלגו עיני שרה ומרים מרב צרות דודיהן ואנחות כבדות התפרצו מלביהן ומלבות המספרים, וכאשר כלו לספר שררה דמיה איומה בבית רגעים מספר.

אם פנחס בראותה צרת בנה שפכה בוז וקלון על פני יעקב – מה לך ולי כי הבאת אסון על ביתי, אמרה בשצף קצפה, את בתי התעית ותקח ממנה את ששון ילדותה ונֹעם חלדה; ועתה הבאת גם את בני בצרה איומה אשר לא ידע שחרה לולא משכתו ברשתך –

– מה יעקב כי תליני עליו? השיבו פנחס ומרים פה אחד.

– וגם אתה, יקירי! אל נא תתעצב, אמרה שרה לפנחס בהבליגה מעט, ד' ישלח לך את עזרתו מקדש, ופקודה אחרת תשיג.

– פקודה אחרת? שנתה אם פנחס את דבריה ברוגז, וחמש מאות רו"כ? –

מרוב שיחם וכעסם לא התבוננו כי דברי הבשורה הזאת שנתה מאד גם את פני דבורה, היא שמה ידה על מצחה, וזיעה קרה נראתה עליו… אך פתאום פתחה את פיה ותהס את כל הנצבים עליה ובשפתים דולקות אמרה:

– עמדו בזה ואני אלך לדבר בעדך ובעד יעקב עם אביו עם צפניה הזקן… ובדברה לקחה את המעטפה ותקם מעל מושבה ותאמר ללכת.

– אנה אהובתי? שאלה אם־פנחס, האמנם תחשבי כי באמת תעצרי כח להרך את לבב האבן אשר נתן ד' להגאה והרם הזה?

ומדוע לא? ענתה דבורה, ד' נתן לי לשון למודים, ואולי יעלה בידי להמציא לכם, בני, רוח והצלה.

– אך הוא קשה עורף, הוסיף פנחס, כל לשון תלא מהעבירו מדעתו! –

– ואולי אועיל, אנסה נא, השיבה דבורה שנית, כעת הוא בגן? הלך לשוח?… אלך, בטחו בד' כי ישלח דברו בפי לרפא משֻגתו.

היא פתחה את הדלת ותלך.

– מה בדעתה לעשות? שאל פנחס, האם לא תחשוב לשלם בעדי חמש מאודת הרו"כ?

אנכי לא אניחה לעשות כזאת! אמר יעקב בגאון.

– אין לך המשפטי לעכב את דבורה אם תחפוץ להציל את בני, חתן בתה מבית האסורים, ענתה אם־פנחס ברוגז, נהפוך הוא, אנכי אודה לה בכל נפשי בעד המפעל הזה.

– אך כסף אין כעת בידה, אמרה שרה, אין זאת כי אם בדברים תאמר להכניעו?

– כרגע אדע זאת, אמר פנחס, הנני ללכת אחריה; ואם גם לא אשמע את דבריהם, הלא פניהם יענו בם אם עשו דבריה פרי או לא.

בעוד רגעים אחדים השיג פנחס את דבורה בבואה בפתח הגן, ויבוא גם הוא אחריה, ויתחבא תחת אחד השיחים, לראות מה תעשה, וירא והנה צפניה הולך בדד, כדרכו, בגן וחושב מחשבות, דבורה עברה על פניו ותגע ידה בידו; ברב גאוה הביט צפניה מאחריו לראות מי הוא זה אשר מלאו לבו לגעת בו ביד. דבורה לחשה באזניו דברים אחדים בלט. הזקן לא שעה אליה ואל דבריה וילך לדרכו; אך היא עברה שנית על פניו ותצפצף עוד הפעם דברים אחדים בקול דממה דקה, אשר לא ישמע איש זולתו, אך הדברים האלה ירדו כחץ אל לבו, פניו נהפכו לירקון, עיניו החלו לשוט הנה והנה, כמו צר לו בזה ויבקש מפלט לו, וכרגע לטשן לדבורה באימה רבה.

דממה ממשכה אך גם נוראה שררה רגעים מעטים, אחרי כן רמזה היא כמושלת לו כי ילך אחריה, והוא נענע לה בראשו, ובכן יצאו שניהם מהגן וישבו במרכבתו ויסעו.

פנחס שב לבית דבורה, ויספר להנאספים את כל אשר ראה, כלם השתאו מאד על הדבר הזה, אך לשוא בקשו למצוא פתרונים לה – לא מצאו.

ו

יעקב אמר לקחת בין כה וכה אמרים עם מרים, לשפוך לפניה את תוגת נפשו, להצטדק על אשר לא בקש פניה כל שלשת הימים האלה… אך אמה גערה בם.

– רב לך להוליך את בתי שולל, אמרה בקול נגיד, וגם אַתְּ מרים אל תשעי עוד אל דבריו, מחי גם זכרו מלבך, הלא צויתיך!…

מעקת לב הנאהבים האלה, לא עצרו כח גם לא הרהיבו בנפשם עוז לענות אותה דבר, וכילדים רכים אשר חת גערה בלבם שבו ונפרדו איש מרעהו וישבו לבדם, ודמעות נובעות מקירות לבבם נראו על עיני שניהם. שרה בדעתה את רגשי האהבה ומצוקותיה ישבה אל מרים רעותה ותאמר לנחמה, אך היא מאנה הנחם, כאשר גם עקבות נחמה לא נראו על פני ידידה יעקב.

דמית מות שררה בכל החדר ההוא, ועצבת חרישית שמה משטרה על פני כל הנאספים, לא דברו דבר, לא השמיעו קולם, כי לבם יודע עד מאוד צרות נפשם, אך בת עין יעקב ומרים – ולעתים גם פנחס ושרה – לא תדום, כי דמֹע תדמע על שברם כי גדול, ועל מכתם כי אנושה עד לבלי מרפא.

מורה־השעות אשר הפריע כבר פעמים רבות את הדממה הנוראה הזו, השמיע כבר את השעה השמינית, התשיעית, ודבורה עדן לא באה; השמיע גם את העשירית, גם את האחת עשרה ועקבותיה עוד לא נודעו.

– מדוע זה אחרו כה פעמיה לבוא? שאלו איש את רעהו.

– קשה לב צפניה לנצחו, השיבו הם אמריהם למו, והיא לא תמוש עד אשר תבצע את אשר החלה לעשות.

– לו יהי כדבריהם! הגו שפתי פנחס, יעקב, מרים ושרה יחד.

פתאום באו שתי מרכבות מרקדות עד פתח בית דבורה, הסוסים הדֹהרים נעצרו, ומהמרכבה הראשונה יצאה דבורה ואחיה צפניה, ומהמרכבה השניה יצאו הרב, השמש וגם שני סופרים. כלם באו הביתה, והיא נתנה למו מקום לשבת. חזות פני צפניה העידה על הבהלה והחרדה אשר בלבו ואי־מנוחת עשתונותיו; מבטי עיניו, וכל תנועת גוו נראו כמו לא ברצון ובבחירה חפשית הנה, רק כמו כח נפלא ונסתר יניעהו – עד כי נדמה יותר לנודד בשנה, מלעושה בהקיץ. גם דבורה היתה במבוכה גדולה, גם על פניה אותות הבהלה נודעו; אולם לעומת זה נראתה גם שמחת נצחון מבין עיניה אשר הפיקו חן ורצון. היא הפריעה בראשונה את דממת התמהון אשר היתה בבית.

– ראו נא אדוני וידידי, אמרה, מה טוב לב האדון צפניה! הן השמיע כיום דברים קשים לסוכנו לפנחס, על דבר חשבון כסף־מה אשר לוה לבנו יעקב זה, מאוצרו הנתון על־ידו; אכן עתה כשך חמתו, חשב דרכיו וירא כי הצדק עם פנחס באשר כי יעקב בנו הוא, וגם איש אמונים אשר ליום הכסא בטח ישלם לו; ולזאת למען הטיב את אשר עות כי העציבו על לא־דבר, בא כעת הנה להשיבו על כנו, גם לתת לו כסף־כּפורים בעד הצער והבושת אשר הסב לו –

– כן הדבר, ענה צפניה בשפה בלולה, כל החשבונות המה כנים ונאמנים ולא אבין איך גזרתי אמר בחפזי כי יאשם פנחס בגלל אשר לזה מכסת כסף מעט לבני יחידי אשר ידו כידי לכל דבר… סלח נא, פנחס, עשה עמדי החסד הזה – לאות על טוב לבבך, ועבוד מן היום והלאה בבית מסחרי, והנני מוסיף כעת על שכרך חמש מאות רו"כ לשנה…

כלם השתוממו מאד, ופנחס, אמו, גם שרה נתנו תודה לו.

– ועוד יתרה עשה, אמרה דבורה, הן הוא שמע מפי כי לא יכול עוד לקחת את אהובתו את בתי המיועדה לו, יען כי לא השיגה ידו; לכן יתן לו כעת – כסף ענושים בעד בשת פניו, אלף כסף!…

היא הלחישה דבר באזני הרב, והוא קם מכסאו.

– גדליה, אמר אל סופר אחד, כתוב את התנאים.

היא נתנה לו עט, דיו וגליון, וגדליה ישב אל שלחן הכתיבה העומד בקצה החדר מערבה, ויחל לכתוב.

– וגם אתה, יעקב בני! אמר שנית הזקן, האמנם תאהב בכל לבבך את מרים?… רגשי האהבה קדושים המה, ואנכי לא אמנעך מקחתה אם באמת ותמים תאהבנה –

על עיני מרים ויעקב נראו דמעות השמחה, אשר העידו למדי כי אהבה־עזה קשרתם. מרב תמהון לבבם על דברי צפניה, ומעז רגשות לבבם, לא עצרו כח להגיד שפה ולהביע את רוב רגשותיהם במענה לצפניה, אך כמעשה מכונה, בלי דעת, נגשו יחד, נאחזו בידיהם, עיניהם השפילו לארץ, ומפיהם התמלטו המלים “הננו אוהבים ונאהבים!”

צפניה לא גרע עין מהמחזה הנפלא הזה ועיניו החלו להוריד דמע.

– מה שם החתן, הכלה, המחתנים, הערב־קבלן מצד זה ומצד זה? שאל גדליה הסופר בקול שָׂמֵח בשמחה־לא־לו.

דבורה נגשה אליו, ובאמרים קצרים הודיעה לו שמות כל האנשים האלה, “והעומד מצד הכלה הבתולה שרה, צותה לכתוב, אמה מ' דבורה והגביר הנדיב מוה' צפניה”.

– יכתבו גם התנאים השניים! אמר צפניה בפנותו אל הרב, ופני יעקב ומרים צהלו.

– בעד מי?

– בעד בני עם אהובתו זאת.

– שמעון! כתוב גם אתה תנאים בעד בן הגביר, אמר הרב בפנותו אל הסופר השני.

גם שמעון ישב אל השלחן, אשר גדליה מסב עליו, ויכתוב.

דבורה התחמקה עברה בין כה וכה מן הבית, ובעוד רגעים אחדים שבה ובידיה סף נחושת־קלל, ועליו מעשי מרקחת שונים, גם צנצנת יין הגישה אל השלחן, ובשפתי חן אמרה אל הנאספים:

– חגי התנאים יחוג הגביר בביתו,, ועוד חזון למועד, אך כעת טעמו נא גם מן המטעמים אשר ערכתי אני.

צפניה ישב כאיש נדהם, וכמעט לא שמע את כל אשר דברו בבית, גם לא נגע בהמרקחת, שאר אנשי הבית לא הרהיבו כמו כן לגעת במו, טרם לקח צפניה. – דממת־תמהון שררה זמן מה בהבית, עדי אשר כלו הסופרים את מלאכתם ויקומו מכסאם.

– “והכל שריר וקיים!” נתנו הסופרים בקולם לאות כי כלו מלאכתם. תנאים של מי נקרא תחלה, תנאים של ר' פנחס, או תנאי ברית בנך? – ר' צפניה!

לשמע שם “צפניה” התעורר הזקן מתרדמת יגונו, וכאיש נדהם שאל:

– מה זה? מי נשא את שמי על שפתיו?…

– התנאים נגמרו, לחשה דבורה לו ביראת־הכבוד, והסופרים ישאלו איזה יקדימו לקרות.

– יקראו… יקראו… ענה צפניה בקול דממה, יקראו גם שניהם… יקראו של יעקב בראשונה –

שמעון הסופר לקח את הגליון אשר כתב, ויקרא מתוכו בקול רם: “למזל טוב יעלה ויצמח כגן רטוב, מצא אשה מצא טוב כו' כו', ראשית דבר ה”ה החתן האברך יעקב בן הגביר צפניה הנ“ל ישא במזל טוב את דבתולה מרים הנ”ל כו' כו‘, ה"ה הגביר ר’ צפניה אבי החתן הנ“ל התחיב לתת לבנו הנ”ל בתור נדוניא חלק שוה בשוה בכל מסחרו, ועל כל המכתבים, הקונטראקטים, וגם על שלט בית מסחרו יכתב מעתה “צפניה עם בנו, כו' כו' וכו' והכל שריר וקיים” כלה את קריאתו בקול רם, עדים! חתמו.

הרב והשמש חתמו את ידם לעדים על כל דברי התנאים האלה, ובין כה וכה קרא גם גדליה את התנאים אשר כתב בעד פנחס ושרה; וגם מליצותיהם, לשונם, הגיונם וכל אופן כתיבתם כמעשה הראשונים, אך במקום אשר נתן ר' צפניה שמה חצי בית מסחרו נדוניא לבנו, נתן ר' צפניה הזה אך אלף כסף נדוניא בעד בן־משק מסחרו, ובכן כלה גם גדליה את קריאתו בהמלים “והכל שריר וקים” בקול רם, הרב והשמש חתמו גם על התנאים האלה, והשמש לקח עוד כלי חרס אחדים מעל השלחן וישליכם על הארץ וישברם בקול המולה גדולה, ותרועת “מזל טוב! מזל טוב! מזל טוב!” נשמע בכל הבית.

לקול צלצל הכלים השבורים, והאנשים הקוראים בשמחה, התעורר צפניה מעט מתרדמת התוגה אשר נרדם עוד הפעם בה; אנחה כבדה התפרצה מקרב לבו, וישם את ידיו עליו כמו רצה להסתיר בה את העצב הרובץ ומסתתר בחֻבּוֹ.

– הה, ראשי! אמר אחרי דמיה מעטה, ראשי, ראשי!… איה עגלוני? הן כאב לבבי הנפצע זה לא־כביר החל עוד ללחצני… גם ראשי כבד עלי מאד… סלחו נא, אדוני! כי אתפטר מאתכם ואסע לביתי; וגם את דבורה, סלחי נא, בואי מחר לביתי, ועוד נשתעה יחד – רַכָּבִי! איהו? –

דבורה פתחה את דלת הבית ותקרא להרכב ויבוא.

– יעקב, הוסיף צפניה, בוא נסעה יחד לביתי, ראשי יכאב מאד, ואירא לנסוע לבדי.

יעקב אשר ישב גם הוא ככל אנשי הבית שקוע בשרעפים אין־קץ!, התעורר פתאום בשמעו קול צפניה קורא לו, ובלי־חמדה קם מכסאו, ובדממה נגש אל אביו.

– עוד נראה פנים, לינו בטוב! אמרו שניהם, ויצאו, והרכב אחריהם; ובעוד רגע נשמע בבית משק קול אופני המרכבה אשר נסעו בה.

הרב, הסופרים והשמש בראותם כי ראש המחותנים נסע וילך ובהבינם למדי מה רב העצב וההשתוממות אשר על פני הנשארים, שתו מהיין אשר שמה לפניהם דבורה, אף לקחו מעט מהמרקחת אשר הציגה על השלחן; ובשנותם עוד הפעם “מזל טוב! מזל טוב!” פנו שכמם ויצאו גם המה.

– מה אלה לפני? שאלו פנחס ואמו את דבורה אחרי צאת האנשים מן הבית. מה לצפניה ולך בערב הזה?

– החלום חלמתי? אמרה גם מרים בהשתוממות גלויה, הבחלום נקשרתי עם דודי ואהוב לבבי בנשף הזה, אחרי אשר כבר אמרתי נואש לתקותי? העוד איקץ ואראה כי אמי תגער בי על דַבְּרִי אתו?…

– לא, בתי! אמרה אמה בראותה תמהון לבבה, לא אגעור עוד בך, הן יעקב הוא לך. אך גלי נא, דבורה, את הסתר הצפון בזה, הגידי נא לנו את החידה הזאת.

– אין כל חדה ואין כל סתר, ענתה דבורה, מה לי ולסתר? אנכי רק בצחות לשוני וברב דברים גליתי לפני צפניה את כל החללים אשר הפיל רגע אחד בדבריו, ספרתי לו את כל רגשי האהבה העזה אשר בם נקשר לב יעקב בנו באמת ותמים למרים, הגדתי לו גם זאת כי מרים היא עלמה יפה־פיה וטובת שכל, וכי בה נתאחדו כל המעלות והכשרונות אשר יאותו לעלמה בזמן הזה; גם את האסון אשר הביא לפנחס הראיתי לפניו וגם את דבר אהבתו לבתי לא כחדתי ממנו; ובראותו כי נפשות ארבע ימית ברוח פיו, וכי אחת מהן היא נפש בנו יחידו, אשר אך אליו נשואה גם נפשו, הרך לבבו, ויאמר לעשות את כל אשר עשה בלילה הזה.

אף כי לא נחו עוד לבות השומעים מדבריה, אכן בראותם כי כבר עברה השעה השלישית אחר חצות לילה, ועוד מעט והשחר יצא על הארץ אמרו לשוב גם המה הביתה לנוח מעט מליל הפלאות הזה.

– יהיה איך שיהיה, אמרו כלם פה אחד, קבלי רב תודות מאתנו על כי אך אַתְּ הבאת ישע ופדיון לנו.

– גם תודה אל תתנו, כי מה עשיתי? ענתה דבורה.

פנחס, מרים ואמם ברכו את דבורה וישובו לביתם.

יעקב וגם פנחס חפצו לקרב את יום חתונתם – יום שמחת לבבם ואחרית תקותם, אך מחלת צפניה העזה, אשר נחלה מאז שובו לביתו בלילה ההוא, שמה מעצר לרוחם. מאז הרגיש בבית דבורה כאב בלבו ובראשו, וישכב על מטתו לישן בשובו הביתה, מאז לא ירד עוד מהמטה ההיא, הכאב שב להיות למחלה עזה, אשר הלכה הָלוך וגָבֹר יום יום. ביום המחרת שלח לקרוא לרופא, וגם דבורה כי תסעדנו על ערש דוי, אך כל עמל הרופאים, וכל עמל בנו ודבורה, וכל פעולות סמי־המרפא, אשר לקח, לא הועילו, מחלתו אנושה מאד, עד כי גם הרופאים אמרו נואש לחייו.

ז

אָכֵן נוֹדַע הַדָבָר!

אך מתי יהיה קץ הפלאות? מדוע יאחר הרב כה את דרכו? לבבי לא ינוח כי נכסוף נכספתי לדעת את דבר הצואה הזאת. אמרה אם־פנחס אל מרים בתה בשבתן על שני כסאות באחד מחדרי בית צפניה הגדולים.

יכול היות כי הצואה תגלה לנו סודות גדולים ודברים נפלאים, ענתה לה בתה, הן זאת האשה דבורה לא אדע מה היה לה, מלבד כל הנסתרות והנפלאות אשר הראתנו בליל התנאים ההוא, יפלאו עוד יותר בעיני מעשיה בבית צפניה מאז חלה ועד אחרון יום מותו. בראשית ימי מחלתו, הלא תדעי, קרא לדבורה כי היא תעמוד לפניו, וכי אך היא תראה את פניו בכל עת, אשר אף לבנו לא הרשה! התזכרי אמי כי אחרי אשר עברו כשני שבועות למחלתו והרופא אמר כי מסכן הנהו כבר, צוה לקרוא אליו את הרב, ויכתוב את הצואה וחתם בספר, ואותה לא הראה לאיש בלתי לדבורה לבדה… גם לפני מותו מסרה אך לידה, כאשר ספר לי כל זאת יעקב בחירי, אשר גם הוא לא ידע עוד מה בפי הצואה דבר.

– הוא הדבר אשר אמרתי, ענתה אמה אחרי שמעה בשום־לב את אחרית אמרי בתה, כי בבית צפניה היו דברים נסתרים רבים, אשר באין כל ספק גם לדבורה חלק במו, אך הסי נא, הנה הרב…

הרב בא הביתה, וירא כי אין איש, וישב אצל השלחן על כסא. אֵם פנחס חרדה לקראתו, ובשפתי חן אמרה:

– האלך ואקרא את יעקב בן הגביר המת ודבורה? הגם מחכים שם בהחדר השני עד בוא כבוד מעלתו.

– קראנה למו, כי עתותי הנן כעת ספורות, אמר הרב.

אֵם־פנחס פתחה את הדלת הפונָה קדימה, ואחרי רגעים מעטים שבו עמה דבורה, יעקב, פנחס, ועוד אחדים מאנשי בית צפניה.

דבורה הושיטה להרב גליון גדול מְכֻפָּל ועטוף במעטפה חתומה. הרב פתח את מסגורה, ויעמוד על רגיו וַיְפַתַח את קמטיו, ויקרא מתוכו בקול גדול את הדברים האלה:

"צואת שכיב מרע,

"בשם ד' אל הרוחות הנני כותב את הדברים בדעת שלמה וצלולה בדעת בריא ושלם והנני מצוה זאת כי דברי יקומו בעצם תקפם ככל תקף דברי צואת שכיב מרע.

"בני, הנני הולך בדרך כל הארץ, הנני נפרד מאתך עד עולם, ועל כן שמע נא דְבָרַי אלה כי אחרונים המה לי, שמע ועשה ככל אשר אצוך.

"ה' וקח כעת אותי בטרם הגיעו לי ימי השיבה, אמרתי עוד אראה גם בטובך, עוד אשתעשע עם ילדיך, ועתה גם את כלולותיך לא הראני ד‘. ומה בידי לעשות? ד’ אמר אלי “מוּת!” – ואמות. אך מהֻלל עוד שם ד' כי לא פתאום יבוא המת, וכי עוד כל חושי בי לצות עליך, ולזאת הנני גם לגלות לך דברים אשר לא אביתי לגלות כל עוד בחיים חיתי, ובישרת לבך אבטח כי תקים כל מוצא שפתי עתה למען אשר אנוח בשלום על משכבי עד־עד.

"בני, בני! בן אחד אתה לי, וכל נחלותי, בָּתַּי, כספי, הוני, ובית מסחרי הלא אך לך נפלו לירושת עולם, ואנכי אצוך כי ביתי אשר ברחוב היהודים… תתן אחוזת נחלה להאשה הנצבת עמי בזה, היא דבורה, גם בבית מסחרי תקח לה ולבניה אחריה, שְלִישִיָה, אַל נא תפרדו לעולם, אך שלישית הָרֶוַח תתן לה.

"בני! נפלאים יהוו דברי צואתי זאת בעיניך, כאשר נפלאת על דרכַי ותהלוכותי בהירח האחרון לימי חיי הזה, ועל כן אסיר כעת את המסוה מעל פני, אודיעך דברים אשר לא רציתי לגלותם גם לך, אכן ה' אמר “וגליתי מסתריו ונחבא לא יוכל” – ואיך אחבא? שמע נא תולדותי עד בואי הנה, שמע – ועשה כאשר צויתיך.

“באחת מערי ליטא הגדולות נולדתי, אבי היה מופלג בעשרו וביחוסו ואני אך בן־יחיד לו. בהגיע תור דודים לי, מצא אבי למעני בתולה אחת מבנות העיר, ואף כי עשר אבותיה לא רב היה, אך המה הצטינו ביחוס־משפחות בכבוד אבותיהם, וגם בתם היתה יפת תואר עד מאד, על כן לקחה אבי לי לכלה. עוד בטרם כתב את דברי התנאים עמה בא עלם יפה־עינים וטוב ראי לאבי ויאמר: אדון נכבד! נפשי בשאלתי, ואהובת לבבי בבקשתי. הן בת האיש אשר יאמר כבודו לארש בעד בנו, היא אהובת נפשי אשר בלעדה אגזר מארצות החיים, וזאת הרהיבתני הפעם לבוא לפניו לאמר: אל נא יגזול אדוני את הכבשה האחת אשר לאיש רש כמוני! אנא אל תגזלוה מידי!” אך אבי גער בו ויוציאהו מן הבית. אנכי לא ידעתי את האיש ואת שיחו כאשר לא ידעתי גם את ארושתי, אך אבי צוה עלי “קחה!” ואקחה. ארבע שנים חייתי את אשתי, אשר ילדה לי כבר בן אחד, סמוך על שלחן אבי, ודורש בעסקיו. אבי מת, ואנכי נשארתי לבדי בן היורש אותו, ואנהל את כל בית מסחרו, את החנות אשר הניח לי.

"העלם הלז שמר עברתו לי ולאשתי ויאמר לקחת את נקמתו ממני, פעם בערב יום אחד בא אלי – ואנכי לא הכרתיו. ויאמר: “דבר סתר לי לאדוני!” הטני החדרה ויאמר לי “בידי נמצאים כעת סחורות רבות בעד חנות כבודו, אשר אמכרם לו בזול מאד, כי סחורות אסורות (קאָנטערבאַנד) הנה, אם תאבה בוא אלי ותקנם מידי”. אנכי לא חפצתי מראש, אך ברוב דברים פתני וָאֶפָת, שלמתי לו מחירם ואקח את הסחורה לחנותי, אך הוא כרה שוחה במו ללכדני, ביום המחרת בא עם שר העיר, חפשו את כל מצפוני חנותי, אף מצאו את הסחורה האסורה ההיא. את חנותי סגרו ואותי אסרו בבית האסורים, שתי שנים ישבתי אסיר בכלא – ואסבול. חשבתי לדעת עד כמה גדול עון האבות בשומם לאל את אהבת בני הנעורים! הה, אמרתי בלבי, לולא התנגד אבי לקול העלם הזה כי אז לא הביא אסון נורא על בנו יחידו. סוף דבר, נחרץ משפטי לעבוד עבודת־פרך אשר למלך כל ימי צבאי, וסחורות חנותי ימסרו לאוצר המדינה, או אם אובה אצא לחפשי, וביתי ורכושי ינתן לי – אם אמיר את דתי.

בני! קשה היה לי לקבל גם את שני אופני גזר הדין, וכמעט גזרתי אמר לעבוד בפרך כל יָמַי לבלתי כחש בדת אבותי, אך זכרתי אותך, בני יחידי! זכרתי כי אתה תהיה נע ונד בארץ, אומלל בתבל, ולמענך, למען אשים את עיני עליך, פטרתי בגט את אשתי האהובה לי, ובעוד שלשת ימים, הייתי – נוצרי!"

"אשתי לא יכלה לראות בצרת נפשי, ובֹשת כסתה את פניה, על כן נסעה לעיר רחוקה, עיר אשר קרוביה יגורו שמה, ואני סחרתי עוד הפעם אל הארץ. אותך, אשר הסתר הסתרתיך מעיני הממשלה, נתתי ליד איש עברי אשר ידריכך וינהיגך על דרך היהודים, ושכרו נקבתי לו. ההצלחה לא פנתה אלי עורף גם אחרי הִנָצרי, ואעש חיל במסחרי, וכסף תועפות אספתי לי. שלש שנים עמדו לי במצב ההוא, התנצרתי לעיני רֹאים, ואהי יהודי בכל ביתי. דברתי שפת הארץ בחוץ, ובדמעות רותחות התפללתי, ערב, בקר, וצהרים, לאל אבותי בביתי עדי אמרתי פעם אחת לשים קץ למצבי ההוא, מכרתי את ביתי ואת חנותי בסתר, לקחתי מכתבים רבים וצרור כספי באמתחתי, ואברח הנה עמך ושבתי לדת אבותי, בגלוי ולא בסתר. קראתי לי שם אחר, ישבתי בדד, לא התערבתי עם איש, ובסוד אנשים לא באתי – למען לא יכירני אדם. אך ד' אמר “וגליתי את מסתריו” –ומי יסתר? לפני שבועות שנים הכרתני פה אשה אחת בהיותי בביתה, היא הכרתני בהיבלת אשר הנהו כסמן מובהר על לבי, ובדברה עשיתי כל אשר עשיתי בלי הפלאות אשר ידעת… היא הזכירתני את האסון הנורא אשר בא לי לרגלי הפצרת אבי לתת את אשתי ליד מאהבה, ואירא מעצור גם אותך מקחת את אהובתך את מרים, היא גלתה את מסתרי – ונחבא לא אוכל!…

”בני! האשה הזאת היא – דבורה!"

“בני! בני! גשה נא ושקה את ידי דבורה, היא אשתי – היא אמך!”

הרב כלה לקרוא, ויעקב נפל על צוארי דבורה וגם היא חבקתהו בזרועותיה: "אמי! בני! – בני! אמי, קראו חליפות, ורב דמעות נגרו מעיני שניהם.

– הוי אחי! קראה גם שרה בגשתה אלימו, ומהומת אלהים היתה בכל הבית.

הרב עזב את החדר, ויקם וילך לו.

עברו ימי אבל יעקב, והוא עם פנחס חגגו בשבוע אחת את יום חתונתם ויאשר את צואת אביו בכל פרטיה כאשר צֻוָּה.

א

באחת מערי ליטא הקטנות, בבית ראש־הקהל נולדתי. ימי ילדותי היו כחיי כל הילדים בערים ההן – “אך בתורת ה' ישגה” שמעתי תמיד במנגינות אמי ומינקתי בשכבי, “ורב בעיר גדולה לאלהים יהיה” הקשיבו אזני מפי אבי יעקב, בקומי.

כאשר הוספתי ימים על שנותי ואחל לצפצף מלים אחדות לקחני אבי על זרועותיו וילמדני “תורה, מה תורה, תורה צוה לנו משה, מרשה קהלת יעקב” ¹, וכאשר לשמחת לבבו למדתי זאת בזמן מצער מאד, הוסיף ללמדני עוד כתובים אחדים ומלים בודדות משפת קדשנו, ובהגידי לו גם את כל אלה במעט ידיעה, הייתי אז שעשועים לנפשו וששון ללבבו. ומדי התאספו בביתו כפעם בפעם מנכבדי העיר – לפקח על עסקי הקהל, או מהלכי בטל, אשר בית ראש־הקהל הוא ביתם מאין להם כל עבודה ומידעם עד מאד כי כוס מלא ימצאו שם תמיד ולעתים אף מעט כסף – הראה תמיד אבי לפניהם את חד שכלי וגדל זכרוני, ויחזה עתידות לי כי בטח יפול גורלי בין רבני ארץ. בימי הקיץ לקחני אבי ערב ובקר אל בית המדרש וילמדני לענות “ברוך הוא וברוך שמו”, “אמן” אחרי ברכת החזן. – גדלתי עוד מעט וכשרונותי החלו להתראות גם בחדר – “חדר”, הה, כמה זכרונות שונים יכיל בקרבו השם הזה!… אך אנכי אדלג כעת עליהם, ואך זאת אעיר כי כל מלמדי יחד ענו ואמרו כי רב מרחם אני, “למדן מופלג” מבטן אמי, עד כי שם “דוד בן ראש־הקהל” (הוא שמי) היה לתהלה ולברכה בפי כל יושבי עירנו.

שם ב“חדר” קניתי לי רעים רבים, ילדים כגילי, ואצחק עמהם. – מה מתקו היו ימי הילדות, ומה נעים לי גם עתה זכרונם! רגשותי בערו בי, נפשי רכה ולבבי – לב רגש, מכבוד לא ידעתי וגאוה רחקה ממני, לא קנאתי ולא שנאתי, ברק יפה בגדי איש לא עורו עוד את עיני ולא מאסתי גם את הילד הלבוש קרעים – אם אך משחקו מצא חן בעיני, זאת ראה אבי ולא ישר דרכי זה בעיניו, ויפלה בין רעי לאמר:“עם פלוני הנער תשחק, אבל חלילה לך, בני חידי, לצחק את הנער האלמוני, כי אביו מקטני ארץ הנהו: אל תבט על יפה תאר הילד ישראל ואל תחמוד שעשועיו כי נעמו – יעו כי כמעשה הגוים יעשה בבית אביו וחלילה לנו להתאחד ולהתקרב אל האנשים האלה!”

– אך את יעקב וחיים רֵעַי הלא תרשני אבי לצחק, אמרתי לו אז" – הם רעים נעימים להתרועע: לא יאבו לרמני ולקחת ממני את צעצועי וגם את כספי כאשר יעשה זאת שמעון בן הַדַיָן… הה, אבי! הוספתי לאמר בהתנפלי בחיקו בקול נוטה לבכי – את יעקב וחיים אצחק, האח! מה טוב יתחבאו! אך את שמעון שנאתי על לקחו ממני ביד חזקה את הכסף וגם את התפוחים אשר תתן לי בצהרים לשאתם החדרה, על כן מאסתיהו מהיות חבר לי…

– הס! גער בי אבי" – אל תוסיף לדבר עוד כמו אלה; עשה כאשר צויתיך ותן כבוד לשמעון כי אביו הלא הנהו הדין וגם ממלא מקום הרב – לו יזכני ה' ותהיה אף העשיריה משאר הנהו הוא… התשמע?

– אך אנכי הלא לא את אביו אצחק… ואת שמעון שנאתי, אבי!

– לך מעלי… אמר אבי בגערה בקומו ללכת: – עוד נער אתה, עוד לא תדע מאומה, ועל כן עשה כאשר הגדתי, ראה צויתיך!

לבבי היה רך, רגשותי עזים, ועל כן פעלו עלי כל דברי אבי מאד: לא סרתי ממצותיו וכל פקודתו שמרה רוחי ובכן היה לי גם הצוי הזה כאחד מהם: דברתי בפי שלום לשמעון אך כי נפשה בחלה בו, בעל כרחי, ובכל עז לא יכלתי להשיבה אליו; וכן גם שמרתי פי ולשוני אף מדבר דבר אל יעקב וחיים – בעוד הרבי או עוזרו לנגדי – פן ילשינו עלי לפני אבי, ואך באין רואה השתעשעתי אתם באהבה עזה. –

“שושנת חמד כי נבל תבול באביב פרחה, הלא אשמת נוטריה ופקידיה היא, וילד רך בשנים אשר לו לב טוב ורגש – אם יהפך לאיש רע מעללים, חנף ובוצע, אך על הוריו ומדריכיו תפול החטאה הזאת” – כן עניתי לכל שואלי, לאמר: – “הן בימי ילדותך היית אך טוב לבב ורחמן מאין כמוך, עד כי גם לפני רגלי אביך התנפלת לא אחד לבקש מלפניו תחינה על איש זר, ואיך נהפכת פתאם לאכזר, לשמוע בכי וצעקה ואין משים לב, לנבל וצבוע גם יחד?” – אמנם כן, לא בפעם אחת תבול השושנה, לא בפעם אחת יֵהָפֵךְ לב איש בקרבו ולא בפעם אחת אף לא בשתים נהפכתי גם אני: במחזות האכזריים אשר ראיתי מדי יום ביומו בבית אבי המה פעלו לאט לאט את פעולתם הרעה על רגשי ומורש לבבי, הם נפחו בי רוח – ואהי את אשר הנני עתה. הה, עד כמה גדול כח ההרגל, ועד כמה תפעול התמידות על לב איש! “כיון שעבר אדם עברה ושנה – הותרה לו” (קידושין), עד כמה נאמנים הדברים האלה, מבשרי אחזה זאת. הן מחזות רבים נקרו ויאתיו בבית אבי בעודני נער בן טוב־לב, ואז חם לבי בקרבי ואתנפל לפני אבי כי ירחם גם הוא וכי יושיט למו עזרה; עברו ימים וכבר הבטתי עליהם בקר רוח, לבי לא נפעם ונפשי לא רחמה; ועתה, הה, עתה תשוח עלי נפשי כי נהייתי אני בעצמי לסבת עמל ותלאה בטרגדיות כאלה, אני בעצמי הנני עתה, את אשר לא יכלתי לראות בהיות זאת אבי, אנכי בעצמי הנני ראש־הקהל ובאכזריות לב השתמשתי בכח המשרה אשר על שכמי… אך עד אן הובילוני רעיוני? רב לי לחקור, כעת – בספר זכרון ימי, די רק להעיר כי אלה הסבו כי נהפך לבי בקרבי, רק חנוכי בבית אבי היה העלה לעלילותי הרעים אשר באי־רחם יסודם, ואך דברי אבי, מעשיו, הנהגותיו, עוז נפשו וקשה ערפו עשוני לאשר הנני עתה. –

ביותר השגיא עלי פעלו ההבדל בין דברי אבי ובין מעשיו: הוא אשר כשה תמים ראיתיו בישבו בין גבירי העיר ונכבדיה, נהיה פתאם לארי משחית ונמר שוקד מדי התפטרו הם ועניים מרודים באו לבקש ממנו מאומה; הוא אשר כחסיד עניו, פורש מהבלי העולם, ומואס בכל תענוגי בשרים היה בבית־המדרש – נהיה בביתו לבעל גאה וגאון, לרודף שלמונים בעד כל־שהוא, לנפש לא שבעה מאסוף כסף, לבלתי מסתפק בכל מעדנים ויין חמר – וכה התחלף עשרת מונים, מדי יום ביומו: מסכה אחר מסכה, לוט אחר לוט, עור כבש תם ועור זאב־ערב לבש חליפות; ומה גם בבא מועד לקחת אנשים לצבא, הן לב כל איש נמס בקרבו מדי ראהו יושב באספת טובי העיר וגביריה, את העננה ומרה השחורה אשר שכנה על פניו, אז – עת הזכיר לפניהם את ענות היהודים בעירנו, ואת האסון הנורא אשר יבוא לביתם אם יצא, חלילה, אחד מבניהם לעבוד בצבא.

– אהה, ה' אלהים! אמר אז בנשאו את עיניו השמימה ובהאנחו בעינים רטובות מדמע: – עמך ישראל עם עני ונדכה הוא, עם נלאה כבר לנשוא את ידך החזקה אשר תיסרהו! ובהאנחו עוד הפעם במרירות התפרצו מפיו המלים “רבונו־של־עולם” כמו מבלי משים אך מעצר יגון.

הנאספים השתוממו איש אל אחיו למראה תמונתו וצדקת נפשו.

– אכן, הוסיף אבי לדבר אחרי דמיה לא־ממשכה: – אכן לא לנו להשחית רחמנו ולגזול בן מזרועות אביו ואמו, בעל – מרעיתו וילדיו הקטנים… לא, לא נהיה לשמצה בעיני כל יושבי הערים סביבותינו… גם אנחנו נעשה כמוהם, גם לנו להחלץ ולחלוץ מצרה נפש אביוני־עם אלה… “גדול כחה של פדיון שבוים”, הורונו חז"ל, הבו, נאסף כסף, נערוך איש איש לפי ערכו להשתתף בצרות “העיר”… “העיר” צריכה לכסף! נפדה את האמללים ונמצא בזה חן וחסד בעיני ה' כי ישלח לנו בזכות זה משיח גואל צדק, ובא לציון גואל – ועינינו רואות!… ושמחת יראת האלהים ועשי צדקה נראתה על פניו בדבריו האחרונים.

עוד מעט והערכה נכתבה, ומשרתי הקהל, בלוית אנשי צבא מזוינים, יצאו מאת פני אבי בפקודה נמרצה לגבות בחזק יד מאת כל הכתוב לכסף בהרשימה, ואם אין כסף לאיש ויקחו מן כל הבא בידם. עברו אך שעות אחדות וכל העיר היתה כמרקחה, מחזות נוראים נראו על פני חוצותיה, מחזות איומים אשר לא הבינותי אז איך יוכל איש לראות כאלה ולחשות: כרים וכסתות, מנורות, קדרות נחושת, וכל כלי מתכות נפוצים על פני הרחוב, בגדי שבת, עדיי אשה וחרושת האמן גם המה נקבצו הובאו שמה, וביניהם גם עזים, פרות וכל עוף למינהו יעמדו כשבויי חרב בין אנשי הצבא אשר יכתירו את כל הכבודה הזאת לשמרה. פה תצעק אשה על פרתה החולבת – אשר אך ממנה היה לחמה ולחם חמשת ילדיה בימי אלמנותה – כי נגזלה מאתה, וברבור־נפוח יעננה “הולדיר!הולדיר!” לאמר: גם אנכי בשבי, ומה נעשה? שם יצעק אב המון בנים קטנים כי לקחו ממנו את כל אשר לו, ועז לעומתו יפער פה “מע־ע” כאומר:“צאן קדשים! אל תתנוני להסגר בבית ראש הקהל כי ממני מכולת בית משפחה עניה בעיר”… ויגדל המספד והצעקה עד מאד. עברו אך רגעים מעטים ובית אבי נמלא אנשים נשים וטף מרבה להכיל, כלם צעקו, בכו, הילילו עד כי גם קול דברים לא נשמע מהמהומה והמבכה אשר בבית.

– הושיעה נא, הושיעה! צעקו והילילו מסביב כבוא אבי הביתה.

אך הוא נשא עוד הפעם את עיניו השמימה, ובקול תחנונים אמר:

– מה אעשה לכם, בָּנַי? גזרת המלכות היא, אין להשיב את הדבר.

– הלא אך נפשות שתים לתת לעירנו, ומה כל הרעש הזה? אמר אחד הנאספים בבקשה ותמהון גם יחד.

– נפשות שתים? השיב אבי בקול יראת האלהים: – והאם השתים לא יצרכו לכמה מאות רו"כ לפדיונם?…

– שקר אתה דובר! ענה איש אחד עזות במר נפשו: – שקר בפיך! אין חפץ להממשלה לקחת את הקשיטה האחרונה מעניים מרודים… לא, אך את אמתחותיך תאמר למלאות בכסף עניי־עם אלה…

– צא מביתי, אפקורוס, נתן עליו אבי בקול מושל: – צא, פן אסגירך בידי לא תוכל קום! השמעתם, רבותי! – פנה אל הנאספים וקוי מצחו אשר נקמטו שבו ויביעו תמימות: – השמעתם? יהודים ימסרו לצבא על פי הזד הזה!… אל, אחי, אל תזעקו חנם, הן בכספם זה תקימו מצוה רבה מאד מצות פדיון שבוים, מצוה אשר פרותיה תאכלו בעולם הזה והקרן קימת גם לעולם הבא… ובדברו בא בחדרו ויסגור את הדלת בעדו.

– אל תשמעו למוצץ דמי ישראל הזה, צעק האיש בקול גדול: – אל תאבו ואל תאמינו לחלקות שפתיו – עוכר ישראל הוא.

– אמנם כן, צדק האיש בדביו! ענו אחדים. אך בראותם כי שמוע אין להם מאת אבי נשמטו אחד אחד וילכו להם.

אנכי נשארתי בבית ושפק נורא בער כאש בלבבי: ראיתי את עקת האנשים העניים האלה ונחומי נכמרו, שמעתי את דברי אבי ואתן אמן, עד כי לא ידעתי את מי הצדק ואת מי ארשיע. שויתי לנגדי את צלם דמות אבי, את זקנו הלבן והמתחלק לשתי קצוות, את מצחו הרחב והקמוט ואת גבות עיניו הארוכות אשר כלם יחד יעידו על תומת לבבו: כי הוא “עוסק בצרכי צבור באמונה” ורגשות יראת הכבוד והאהבה אשר נטעו בלבי מני אז פרצו את גבולם עוד יותר ואאמין בו כי בטח לטובת העם ולאשרו יעשה את כל המעשים האלה; אך בו ברגע הבהילו רעיוני לשות לנגדי גם את צעקת העניים המרודים, שועת הנשים וילדיהן ובכי האלמנות ונפשי התעוררה לחמלה על האספסוף הזה וילחמו בחזקה ברגשות אהבת בן לאביו ולא מצאתי אז כל דרך לפני להטות את כף המאזנים לעבר מזה או לעבר מזה.

כה עבר עלי כל היום ההוא בהמון מחשבות זרות ואיומות, במלחמת הנפש כבדה מאד. אך בערב עת ישבתי לאכול לחם את אבי ואמי, שמעו אזני את הדברים האלה:

– דבורה, אמר אבי אל אמי: – הגמאיני נא מעט יי"ש, הלא בא אנכי בשכרי…

אמי לא המרתה את פיו ותצג על השלחן כד מלא יי"ש.

– הלא תדעי, רעיתי, הוסיף אבי אחרי אשר שתה את כוסו וישניהו: – הלא תדעי כי תנחום ורעיו השיגו את הבורח את צבי בן דוד החיט אשר זה כחצי שנה יסתתר ממנו ויביאוהו הנה בעוד ימים מעטים, גם פה הן הלל בן יעקב הנגר עומד על הגורל להמסר לצבא… אותו הלא יאמרו כל בני העיר כי למצוה גדולה תחשב אם נמסרהו, הן הוא בכופרים וספרי חיצונים נופלים מתוך חקו. ומה לנו עוד, שניהם המה בריאים וחזקים אשר כסף לא־רב נצטרך למען יְקֻבְּלוּ… ועל כן אחשוב לצדק כי בשנה הזאת נשתכר עוד כפלים מבשנה העברה.

כחצים משוחים ברעל היו לי הדברים האלה.

– ואם כן איפוא מדוע זה נעשתה הערכה, והבאת עליך קללת עניים מרודים? שאלתיו בתמימות.

– דום נער חסר לב! נתן עלי אבי בקולו.

– אל תספר דבר, אל תגד גם שפה, התשמע? הוסיפה אמי לצוני: – הטרם תדע כי לנו להזהר מן הנער הזה? פנתה אל אבי בתלונה ותלטוש עליו עיני זעם.

– ינסה נא להגיד אף שפה, כי אז את לשונו אנתק, הוסיף אבי ללמדני וירא לי באצבעו.

אנכי נכלמתי מאד עד כי נתתי את קולי בבכי.

– הס נא, בני, אמרה אמי בשפה רכה: – הן לא תגיד לאיש דבר ואקנה לך בעד זאת מנעלים חדשים.

הלוא דעת לקורא נקל את הפעולה אשר תפעל שיחה כזאת על לב ילד רך ורגש כמוני.

עוד אחת מהמון המחזות והשיחות אזכיר כעת, למען יהיו לאחדים בעיני הקוראים.

פעם כאשר אחד מרעי יצא לגרות אתי מדון הניפותי את ידי עליו ואך אותו מכה נצחת. אבי ישב אז על יד החלון, וכראותו את הדבר הזה קרא לי החדרה.

לא אאטים כחרש אזני לבלתי שמוע בקול איש בוכה מצרת נפשו, אם ארחם על כל קשה יום, וכל מרת נפש אלי תבוא אז הלא נאבד כלנו וגם לחם צר לא יהיה לנו – התבין?

ואך כי אחרי כל אלה לא הבנתי את דבריו, בכל זאת האמנתי במו כי בטח ישרים דרכי אבי וכל מעגלותיו נכונים…

תמונות, מחזות, ושיחות כאלה ראיתי ושמעתי בבית אבי מדי יום ביומו עד כי לאט לאט הרגלתי במו, לאט לאט נעשו גם לי לטבע עד כי נהפכתי לאיש אחר: כל רגשותי אשר הרגשתי עודי באבי נאבדו וכל רחשי לבבי אז לחמלה ולטוב היו עתה לרועץ, וכה מלאו לי ארבע עשרה שנה בבית אבותי. –

ב

עברו ימי ילדותי, חלפו עתותי הזהב בתקופת חיי, ואנכי הנני עלם בן חמש עשרה שנה, עלם מבין תהלוכות התבל. עלם אמון על ברכי האכזריות ועלילות שקר וחנופה בבית הוריו, ואשר הנער הזה צֻוָּה כבר מאת אביו כי ישים עין ולב על תהלוכות עניניו למען יוכל היות לעזרה לו.

אמי, אשר כל ימיה שִׁוְתָה את עתידותי כי אהיה לרב בישראל לגאון ויחיד בדורי, לא הסכימה לדעת אבי האחרונה, וכשבוע ימים היה ריב ומדון ביניהם על אודותי, היא חפצה כי אקדיש ימי לתורה, לתלמוד וישיבה; ואבי הוכיח כי קרבו ימיו למות ועל כן יחפוץ כי אעמוד לו לעזרה, ללמוד ולדעת את עניני הקהלה למען אוכל לרשת את כסאו אחריו.

אנכי בגלל חפצי לנסוע הפצרתי כמו כן את אבי כי ישלחני אל אחת הישיבות או אל אחד בתי המדרש בעיר גדולה; ובדברי חנף אשר כבר למדתי למדי אמרתי לו כי הנני חפץ לבלות עוד ימים בלמודי התלמוד היקר לי מכל הון, אמי הוסיפה, כי מלבד המטרה הנכבדה הלזו, להשתלם בלמודי בעיר אחרת בין אנשים זרים אשתלם בנסיונות ואלמוד ללכת נגד החיים, עד כי לאחרונה בנשף בערב יום אחד קרא לי אבי החדרה.

– הנני ממלא עתה את חפצך וחפץ אמך, אמר אלי בקול נגיד: – הנני שולח אותך לעיר ווילנא לבית הישיבה אשר שם. הא לך מכתב לדודך ר' שלמה, בביתו תמצא ארוחתך וגם חדר לך לבדך, כי כן בקשתי מאתו – והוא באשר כי אחי הוא ישים עין צפיה על כל דרכיך. ראה התחזק והיה לאיש, מצא חן וחסד בעיני מוריך, דודך ובעיני כל אדם: קנצי למלים, היה נכון לנסע מחר השכם.

שם בבית דודי עברו לי שתי שנים. בלותי את הזמן הזה בטוב ובנעימים. עוד אזכור את תאר פני דודי, את עיניו אשר תבענה תמיד חן, את מצחו הרחב והקמוט עם שתי קוצותיו אשר נגעו עד חצי ראשו, את פאתי זקנו הגדול ואת השער הלבן המפוזר בם – אף כי על קדקדו לא נודעו עוד עקבותם; עוד אזכר את השחוק הקל אשר עבר בינות שפתותיו המגדלות בשערות ארוכות עת ראני ראשונה וקבל את מכתב אבי ממני:

– מה שלום אביך, אמך וכל אשר להם? שאלני בקול ערב מביע ידידות, ובעוד לא הספקתי לענות הביאני חדריו. עד עולם לא אשכח את הפעולה העזה אשר פעל אז עלי, עדי נצח לא ימוש מזכרי את המבט הראשון אשר התמלט מעיני בצעדי על סף הבית פנימה; החדרים, אף כי עקבות עשר לא נכרו במו, אולם נקיון, סדר, אור בהיר ודממת קדש נראה בכל פנותיהם; שלום, אהבה, חן וחסד נשקף מבעד כל עבר וכל פנה. בפעם הראשונה צעדתי על רצפת בית אשר מתחתה לא יעוז השטן וכל מלאכיו לעלות להרגיז בקול איום ומהומת רשעה את אנשיו, בפעם הראשונה חסיתי תחת צל קורות אשר לא ישמעו קללות, חרמות, שקר ותרמית, ואשר בצלם יחסיון שלום השקט ומנוחה כל הימים. – “זה חלק אדם צדיק מאלהים! אמרתי אז בלבי ואגלי דמעה התפרצו מעיני: – שלום לך בית שלום והשקט! שלום לאנשיך אשר כל ריב וכל קטטה, כל שקר וכל תרמית כל גזל וכל חמס לא יתנו בוא דלתותיך, שלום רב לכל החוסים בצלך – הה, מי יתנני שבת פה עדי עד, מי יתנני רמוס חצריך עולם ועד!”

נשגבים מאד היו לי הרעיונות האלה, אך קול ערב ונעים הפריעם פתאם, קול דודי אומר אל אשתו אשר חרדה לקראתנו:

– הוא בן אחי יעקב אשר בא לחסות בביתנו זמן־מה אשר ילמוד באחת הישיבות בפה.

– ברוך בואך, עלם נכבד! אמרה גם היא ותומת נפשה הראתה אותותיה על פניה ושפתיה: – הן בן אין לנו, היה נא אתה לנו לבן ונקרבך כיוצא חלצנו!

זאת הפעם הראשונה אשר שמעתי קול מדבר אהבה בתמימות, קול ידידות אשר לא נטמן בחבו חמת נחש, קול אשר בו אוכל לבטוח כי לא סף רעל יביא לי בקצו.

“מה מאשר אני כי נפל לי חבל לשמוע אף פעם אחת הידידות בתומתה! הוספתי לחשוב, מה נעים חלקי כי אבלה עת מעטה מימי חיי בבית אשר מלאכי שלום וחסד ירקדון בו, אשר לא אוסיף שמוע בו בכי אלמנות, דמעת עשוקים, צעקת אביונים וקללת עניים! יהי חלקי עם האנשים האלה ותהי אחריתי כמוהם!”

בו ברגע יצאה מהחדר השני עלמה רכה בשנים, ואחרי אשר שלחה עלי מבטי־שאלה אחדים התלחשה דברים את אמה, גם אנכי אצלתי לה מבטים אחדים והנה שויתי נגדי את צלם דמות הטהר והענוה, את אלהית השלום והחן ולבי נתר ממקומו.

היא היתה אסתר בת דודי.

לדודי זה היתה חנות מיני מזונות, אשר היא היתה כל משלח ידיו, ובה עסק תמיד. את עתות הערב והבקר קבע לתורה אשר שגה מאד באהבתה ואשר על ידה היה נכבד ורצוי מאד לכל יודעיו; אשתו גם היא לא טמנה ידיה בצלחתה ותהי לו לעזר גם בבית גם בחנות, בתם היחידה אסתר היתה צפיה בבית, וילמדוה גם כתוב גם קרוא עברית ומעט רוססית, היא היתה רבת החן ורבת התבונה; אבותיה לא העציבוה מעודה, ותתהלך בחפשה את רעותיה ושכנותיה, אך בכל זאת התהלכה בתומת לב וישרת נפש עד מאד, דבריה היו קצרים ותמימים, מבטי עיניה הביעו אהבה ותמימות, וכל מעשיה היו במתינות וענוה ועל כן נשאה חן וחסד בעיני כל רואיה ויהללוה שבע מדי דברם בה.

הליכות הבית, דרכי אנשיו וכל משטריהם פעלו על נפשי מאד עד כי בתמימות וצדק הלכתי גם אני עמהם, לא כחדתי מאתם אם לא ידעתי את “השיעור” וראש הישיבה, אשר דודי נתנני על ידו, הכלימני או גם הכני לעיני יתר חברי, לא השתדלתי ליפות את מעשי בעיניהם אך השתדלתי ליפותם ולתקנם כאשר הם, ובזאת מצאתי גם אני חן בעיניהם וישימו עלי עין לטוב, עד כי הייתי למו לבן ולאסתר לאח, בראשונה דברתי אתה בהשעות המעטות אשר עתרו לי לסעוד את לבי בצהרים, על הרוב מצאתיה אז יושבת על השלחן בידיה העדינות ארגה או תפרה, ובפנים מלאי ענוה וחן ובשפתים מפיקות הוד ספרה לי מחיי האנשים בעיר ווילנא, רבתי עם, ושאלה גם את פי בדבר החיים אשר יבלו יושבי עיר קטנה. לאט לאט הרחבתי את השעות האלה כי שיחתנו זאת הסבה לי תמיד ענג רב למאד. אחרי עבור ירחים אחדים ועת האביב הגיעה הרשה לי דודי לשוח אתה מדי ערב בגן הפרחים שעה או שתים. הדבר הזה נתן שמחה בלבי עד בלי די, וכל היום היה עלי למעמסה על כי תאריך העת עדי ערב; בשובנו הביתה מצאתי את דודי ואשתו יושבים על השלחן. אסתר ישבה על יד אמה, ודודי נסני בלמודי אשר למדתי ביום ההוא, תקן את מעותי, פתר את ספקותי ויתרץ את קושיותי, ואחרי כן דברנו דברי דרך הארץ אף גלה את אזני למוסר ויראת האלהים, דבריו אלה יצאו מפיו בהשכל ודעת בענות קדש וצלצול נעים, עד כי היה במו הכח להשכיח גם את אסתר בהרגעים האלה ולמשוך את לבי ונפשי אך למו, ואך דברים קלים וקצרים למאד נמלט אז מפינו בתוך השיחות האלה.

ערב שבת בצהרים באתי פעם לבית דודי לסעוד כמעט את לבי, לא מצאתי כל איש מאנשי הבית אז, ואך אסתר לבדה עמדה בבית המבשלות, ועל הכירים ערכה אש מתחת למחבת גדולה אשר בשלה בה את הדגים לכבוד השבת, להב האש הוסיף צבע על לחיה וחצי אהבה בעיניה; שערותיה התלתלים היו פרעים, ותלתל אחד מצמתה נשמט ויפול על מצחה ויוסף גם הוא חן רב לה. נשגב מאד היה מראיה אז!

– תני נא לי, אסתר, ואסעוד את לבי כמעט, כי רעב הנני מאד, אמרתי.

– חכה נא, דוד, מעט קט עדי אשר יבשלו הדגים ואתן לך מהם, ענתה לי בקול ערב ותשלח בי את עיניה השחורות והנאהבות עד מאד.

אנכי ישבתי על הכסא למולה, היא לא דברה דבר, ותשם כל מעינה בהמחבת. דממה שררה זמן קצר, אך כעבור רגעים מעטים החלו שפתיה לנוע כמעט ובדממה כמדברת אך אל לבה, או כבלתי מתכונת, שרה את השירה הזאת:

תַּבִּיטוּ תִּשְׁאָלוּ:

מָה־רוּחִי כֹּה סָרָה?

מְזִמוֹתַי חֻבָּלוּ

וְשִׂמְחָתִי נֶעֱדָרָה?

מַדוּעַ בְּבַת־עֵינִי דִמְעָה תֵעָצֵר?

מַה עָדַי הִגִיעַ? מַה מֶנִי יִבָּצֵר?

– מה זה בפיך? שאלתיה בנגוע השירה הדמיה הזאת אל נפשי.

– אחד משירי־העם פה, ענתה בחן שפתותיה: – האם לא שמעת עוד את השירה הזאת? האם בעירך לא תשרנה הבנות אותה?

– לא, לא שמעתיה.

אסתר מבלי לענות דבר הוסיפה לשיר בדממה.

אַל תִּתְאַווּ תַאֲוָה

אֶת עָצְבִי לָדַעַת;

לֹא יָדַע אַהֲבָה

לֹא יָדַע מָה־כַּעַס…

חֶלְקִי אַךְ דִמְעָה גַם יוֹמָם גַם לָיְלָה,

כִּי נַפְשִׁי עוֹרֶגֶת – וְלִבָּתִי, הָהּ, אֲמֻלָה!

– ואת הידעת אהבה, כעסה ופצעיה? שאלתיה בקול רעד כמעט.

אסתר לא ענתה לי דבר, אך הסבה את פניה הבוערים אלי ומבט נורא אף נשגב פגשו עיני אז.

יש רגשות כאלה אשר נשגבו עד מאד, אשר מפשטים ונעלים המה מכל רגשי האדם ואשר נחלל את קדושתם אם נגשימם גם באמר ודברים; ואך מבט העין, באשר כי הנהו רוחני גם הוא, יוכל להעביר מנפש לנפש קצות הרגשות האלה וגם אז לא בעצם תומן.

להמבטים כאלה אחשוב לצדק גם את מבט אסתר אז, ועל כן לא חללתי גם אנכי אותו, וגם אנכי שלמתי לה כפעלה במבטי אהבה.

מאז נֻפּח באפי רוח חדש, רוח בוער באש הפלדות אשר האירה אז את פני אסתר, רוח אהבה כהאהבה אשר מלאה אז את עיניה יונים… לא כאח הייתי אחרי כן לאסתר, אך כאוהב אל אהובתו: בדברי פיה מצאתי לי עדן ונעם, בצחוק הקל אשר עבר על שפתותיה לקחה את לבי, בכל מבט עיניה, בכל תלתל שערותיה, בכל פועל כפיה ובכל נדוד גוה קניתי לי נעם, חמד ואהבה מרבה להכיל; הגיתי בה גם בשבתי בבית המדרש ונענעתי בראשי על הגמרא הפתוחה לפני, גנבתי לי עתים ביום בערב וגם בלילה לדבר אתה, לשבת על ידה, להביט ביפי פניה ולשמוע אף מלה משפתותיה שושנים. אך למרות חפצי החלה היא לירוא מפני בכל עת בואי, החלה לקצר בדבריה אתי, החלה למנוע ממני מבטיה, וכמו יראה אותי ובקשה להשמט ממני, אך לא יכלה גם היא. במצב כזה היינו אך ימים מעטים וכאשר עברו הוסיפה עוד הפעם ללבבני בעיניה, ולדבר אלי כדבר אחות את אחיה, ונתעלס באהבים בכל עת מצוא.

אך אז מצאתי עת, פעם בלכתנו לשוח יחד, לשוב ולהזכיר לפניה את דברי השירה ההיא, ספרתי לה באש לבבי כי מאד הבנתי את מבטיה אז, מאד נפשי יודעת על מה רמזו ומה נטמן בחבם.

– אנא, אחי, אמרה אז אלי בקול רעד ואהבה גם יחד: ־ אנא אל תזכיר נא את הרגעים ההמה… האמנם חטא גדול חטאתי אז – דוד?– מי הוא זה אשר יעוז לחשוב כן? עניתי לה אז: ־ מי זה האיש אשר יואל לחשוב את רגשי האהבה הטהורה לחטא ופשע?… אנכי לא כן עמדי, אנכי אגיד לך בפה מלא כי זכרון השירה הזאת לא ימוש מזכרי עדי עד, כי המבטים הנעימים האלה לא אשכחם נצח… מדוע אבוש לאמר “אהבתיך אסתר”? אהבתיך כאישון בת עיני עד כי בלתך גם חיי אינם חיים?

– ומה זה תבקש ממני?

– מה?… אולם צדקת, חמדת נפשי! לא אבקש מאתך מאומה, כי המבטים ההמה נתנו כבר לי את הכל, המה אמרו לי כי תאהביני גם את… האמנם לא אשגה, אסתר?

– מדוע זה תשאל? אמרה בשפל קולה.

מאז עברו בינינו שיחות רבות בדבר אהבתנו, עד כי גם תקענו כף איש לאחיו כי לעולמי־עד לא נפרד, וכי נסבב את פני הדבר כי נתחבר גם “כדת משה וישראל” בהגיע עת דודים לנו.

דעת לנבון נקל כי גם עוף השמים לא שמעו את דברינו, וגם לבעל הכנפים לא גנב דבר משיחתנו זאת – ומה גם לדודי ודודתי.

ג

מנשרים קלו ימי טובה, כאור בקר תגז חיש שלות איש וכמץ מגרן נדפו גם הימים הנעימים אשר ישבתי בבית דודי. בעצם יום אחד, אנכי ישבתי בבית המדרש, השמש שלחה קויה בעד החלון והם הפיצו אור בהיר על הגמרא הפתוחה לפני; ראשי היה עלי כגלגל, רעיוני נבוכו: זה כחמשה שבועות לא בא מכתב מאבותי.

“מדוע זה לא כתבו לי כל העת ההיא, תחת אשר עד כה קבלתי מכתבים מדי שבוע?” חשבתי אז בלבי, “מה שלום אבותי שמה? אם לא קרה אסון בבית במשך כל הזמן ההוא?”

בעת הזאת נפתחה הדלת, והנה דודי בא.

– אהה, דודי! צעקתי מנהמת לבי אשר נבא לי כי לא טובה השמועה בפיו: – מדוע זה עזבת, דוד יקר, את מסחרך לבוא הנה בעצם היום? הלא דבר הוא!

– ברגע זה, ענה דודי ואמר לי: – באה עגלה רתומה לשני סוסים בפקודה נמרצה כי תסע חיש לבית הוריך… לך נא הביתה, וסדר כל חפציך – חיש, אל תתמהמה…

– הה, אלי! קראתי מנהמת לבי הנפעם בחזקה: – אויה, הלא תגיד לי, דודי, מה זה? מה שלום אבותי? ומה נהיתה שם בביתם?

– אין דבר… בכל בית אביך אך שלום וחסד. לך מהר לביתי ושם תעמוד העגלה ומחכה לך – אמר דודי בהסתירו את מבֻכָּתוֹ ובכל זאת עקבותיה נכרו על פניו.

בפיק ברכים הלכתי אחריו, והנה פעטרא העגלון אשר לאבי הולך לקראתי, ויאמר:– “נסעה בחפזה כי אביך חולה וחפצו כי אתה תסעדנו על ערש דויו”.

– אבי חולה! ספקתי בכפי ואתן את קולי בבכי: – הה, אנכי אסעדנו על ערש דויו! אויה לי! ראשי! ראשי!

ברוב בכי התפטרתי מבית דודי.

עוד אזכור את הבלהה והעצבון אשר שכנה גם על פני דודי ורעיתו לרגלי הבשורה ממחלת אבי; עוד אשוה נגד עיני את התמימות והצדק אשר הביעו אז קוי פניהם אשר נתנו אותותם כי בכל לב ונפש ישתתפו בצרותי וצרות אבי; עוד יצלצלו באזני המלים אשר ברב צדק ותמת לב אמרו:

– נסע מהרה… ישלח ד' רפואה שלמה לאביך, ואז, בלי ישונה, תכתב לנו חיש מהר… נסע בשלום, וכתוב נא לנו מכתב מבשר שלום עד מהרה!

האח, מה נעימים וטהורים היו הדברים הלאה!

זכרון עוד יותר נעים ויותר קדוש השאירו אז בלבבי מבטי אסתר אשר אהבה וחמלה, חן ועצבין התלכדו במו כאחד… גם היא יצאה מן הבית ללוני, ותעמוד כל העת ההיא על יד העגלה, לא דברה דבר, אך מבטי עיניה, את אשר העמיקה במחשבותיה, ואנחותיה אשר התמלטו מפיה לעתים לא רחוקות אמרו רב יתר מאשר תכיל כל פה להגיד וכל לשון להשמיע; אך אחרי אשר ישבתי בעגלה, והסוסים החלו להניד רגל, אך אז התמלטו מפיה המלים:

– התכתוב לנו? אם לא תשכחנו?

לא אדע אם אמנם כן היו, אך בלבבי השאירו תו נורא, ובאזני צלצול חזק מאד.

– לא אשכחכם, שארי היקרים! “כל עוד חרשי אדמה לא יסגירו את עיני וזכרוני גם יחד”… עניתי להם בדמעות. העגלה התנודדה ממקומה, וכל עוד לא הרחקתי לנסוע הבטתי מדי רגע מאחרי, אשר בכל עת ראיתי כי גם הם מביטים אחרי העגלה אשר אני יושב בקרבה.

בבואי לביתי מצאתי את אבי מסכן. הוא שמח מאד על בואי, בדממה שאלני על שלומי ושלום אחיו, ויבקש את פני כי לא אמוש ממנו עד מה, בלב תמים ונפש חפצה עמדתי על משמרתי, יומם לא שלותי ולילה לא הונח לי, לא משתי מערשו אף רגע, השקתיו סמי־המרפא, הפכתי משכבו בחליו נחמתיו מעצבו, תמכתיו ואסעדהו, עד כי פעמים רבות חדלה אמי מאבי ודאגה לי; אך אנכי לא שעיתי לה ולדבריה ואעבוד את עבודתי זאת באמונה.

אך לשוא היו כל עמלנו, שקרו גם הרפאות הרבות אשר הלעיטוהו, אבי הלך ורע מיום ליום עד כי אחרי אשר מנינו לנו שני ירחי עמל ותלאה ראינו כלנו כי להבל וריק נבלה כחנו להצילהו מידי המות אשר קרב אליו, הרופא כמו כן אמר נואש לחייו, אבי בעצמו הרגיש זאת גם הוא ועיניו לא הרפו מבכי.

ביום שבת קדש אשר הקול נשמע בעיר כי ר' יעקב ראש הקהל הוא מסכן מאד, וכפי הנראה הוא השבת האחרון לו עלי תבל ארצה – באו לביתו, אחרי סעודת הצהרים, כל נכבדי העיר גביריה וטוביה לבקרהו. הימים היו ימי חרף. על פי פקודת הרופאים נסתמו כל חלוני ופתחי החדר אשר אבי שכב שמה, עד כי גם אורו היה כהה עד מאד; החדר ההוא היה צר, ומטת אבי והשלחן, אשר צלוחיות רבות, מלאות ורקות, מבית האפטיק עמדו עליו – מלאו כבר את כל תוכו; ועתה, כאשר נוספו עוד כסאות אחדים, לרגלי האורחים הנכבדים אשר באו, צר למו המקום מאד עד כי לא מצאתי אני כל מקום לשבת שמה ואעמוד על יד פנת המטה מראשותיו. דממה נוראה ואיומה שררה בהחדר ההוא, אבי שכב סרוח על ערשו, פניו חורו כפני מת, לחייו שפו, עיניו הבולטות הפיצו מבטי זועה על פני כל האנשים, שערות ראשו היו פרועים והשמיכה האדומה אשר התכסה בה הוסיפה גם היא עצב ויגון נורא מאד, אין דובר דבר, אין מניד שפה, ואך לעתים יביטו על פני אבי. ינידו במו ראשם וישפילו את עיניהם ארצה.

– ד' אלהים! הגו בדממה שפתי אבי, ויאמר להרים ראשו אך הוא כבול עץ שב ויפול על הכר: – אתה שהדי במרומים, אתה יודע ועד כי באמונה עבדתי את עדתי זה עשרים שנה, כל הימים האלה דאגתי אך לטובת הכלל, השתדלתי אך לעבוד את עבודת הצבור בכל לב ונפש… ועתה הנני הולך בדרך כל הארץ…

זרם דמעות התפרץ מעיניו, ואנחות רבות התפרצו מחזה האנשים היושבים שמה. האור בחדר הולך וחסור, ולעומתו העצב הולך וגבר. האנשים היותר נכבדים הטו את ראשם ויתנו אזן קשבת לכל הגה אשר יצאה מאת פי אבי.

– אנא, נכבדי! הוסיף אבי אחר דממת־מות ממשכה מעט: – אנא זכרו נא את כל עבודתי ועמלי למענכם, זכרו את אשר עסקתי עשרים שנה בצרכי צבור באמונה, ואל תתנו את אשתי ובני – או יותר טוב לאמר: את אלמנתי ויתומי… (מדי דברו גנח מבכי) לגוע ברעב… הנה בני לפניכם, וה' החונן לאדם דעת נתן לו לב להשכיל ולהבין, גם תורתו בתוך מעיו, על כן אחת אבקשכם… עשו נא לי את החסד האחרון… ומנו אותו על מקומי בכדי שיהיה גם לאל ידו לכלכל את אמו ואחיותיו… וזרם דמעות פרצו עוד הפעם מעיניו הבולטות.

דברים כאלה לא יכלו לעבור בדמיה בלב השמעים מבלי יפעלו שמה את אשר להם לפעול.

– הה, אבי! אמרתי בשטף דמעותי גם אני: – עוד חיה תחיה, עוד תנהל אתה את עדתך…

– יתן ד‘, ענו כל המסבים; – כי תקום אתה, נכבדנו, מערש דויך… אך אם האל הטוב גזר כי נפרד איש מעל אחיו, הננו מבטיחים לך בשם ה’ כי נקים את בקשתך, ונמלא את דבריך. בנך הנהו עלם יקר ומצא חן בעיני כל ראיו, והוא יירש את כסאך – אף אם עוד צעיר לימים הנהו.

– ה' יהיה לעד בדבר הזה! אמר אבי במחותו את דמעותיו מעל לחייו הדלים והחורים.

ד

אבי מת, ואנכי אמנם נשארתי על משמרתו, אנכי נהייתי ראש להקהל הזה, כי אחרי אשר קמנו, אני ואמי משבת ארצה אשר ישבנו שבעת הימים אחרי מות אבי, התאספו בבית הקהל טובי העיר ויגמרו אמר להקים בפועל את בקשת אבי המת ולהקימני תחתיו לראש להם.

כל הלילה ההוא חשבתי מחשבות ממחשבות שונות רגשות רבים וזכרונות נפלאים עלו בלולים ומהולים בראשי: מעבר מזה נצבו גם קמו תמונות נוראות וקולות איומים אשר ראיתי ושמעתי בבית אבי בכל עת, ומעבר מזה הדממה הקדושה ורוח החן והשקט אשר שבעתי נעימות אותם בבית דודי; מחשבה אחת תארה לפני ציורים ארורים ואנשים אובדים בענים, רבצים תחת סבל המחסור, נדכאים ונופלים באין כח ואשר יד אבי הסבה בכל אלה, אשר אך מאתו באו להם היגון והשבר ואך בראשו דמם; ולעומתה מחשבה אחרת השכילה לתאר לפני את חדר אבי בשבת האחרון, את עיניו הבולטות, את פניו החורים, ועל כלם את דבריו — אשר כלם הודו לו עליהם, כי באמונה ובצדקה עבד את עדתו.

“אם כן באמונה יעשה ראש־הקהל את כל הדברים אשר עשה אבי, חשבתי אז, — ואם כן לא אחטא גם אני אם אגזל דלים, ארוצץ אביונים, אטה משפט יתום ואמלא כיסי כסף מהפרוטות האחרונות של העניים?… אך לא, אנכי לא אוכל לעשות כמוהו כי אז הלא גם בביתי תשמענה צעקות ובכיות כל היום וגם על ראשי תחלנה כל הקללות מהעניים המדכאים… לא, אסתר לא למדה בכל אלה ויהיו לה לגעל נפש.. מה מאד אובה לכונן גם בביתי שלום ושקט כבבית דודי! מה מאד גרסה נפשי לדממת קדש ההיא!”… כמעט גמרתי בלבי לעזוב את המשרה הזאת ולכונן גם לי בית שלום וחסד, אך כרגע נחמתי ואמר אל לבי — “האמנם לא יוכל ראש הקהל לשבת בשלוה ולחיות בשלום והשקט? האם לא אמצא חית ידי גם אם לא אעשה,צדקות” כאלה?… אנכי ואסתר נמצא לנו עצות לכונן שלום אמת ושלות השקט גם במצב הזה…אהיה טוב ורחמן כדודי, ואהוב וחביב לכל כאסתר!" כה חשבתי וכה גזרתי בלילה ההוא. —אף כי לא ידעתי

עוד, איך ובמה יזכה ראש הקהל את ארחו? איככה ישים את הצדקה והחסד למנהלי ביתו?

אך בבקר למחרתו נוכחתי לדעת כי שקר כל מחשבותי, וכל הגיוני ההם מהבל המה יחד: ראשי העיר בידעם כי עוד נער הנני ולא אדע צאת ובוא, נתנו לי איש אחד אשר יעמוד על ימיני להורני דרך הקהל, לסקל מסילותי לפני ולנחותי בעצתו ודעתו עד כי אגדל ואהיה לאיש. האיש הזה היה מהעוזרים גם על יד אבי ורע מעללים ואוהב כסף עוד יותר ממנו. אמי — אשר גם לה לא מוזרים היו דרכי ראש הקהל ומנהגיו — לא הסירה גם היא עין מכל המעשה אשר יעשה בביתי, וגם היא הורתני איך אעבוד עבודתי. אולם באמרי "הורתני” שגיתי מאד, כי לא כמורים היו לי אך כאדונים, לא כמדריכים ועוזרים היו אך כמושלים ומנהיגים. הם המה היו ראשי הקהל, ואך את השם נשאתי אני, לא יותר, הם עשו את כל כחפץ לבם, שדדו, חמסו, גזלו אף שמו בכליהם ואותי אך צוו במפגיע לחתום את שמי על כל הגליונות הכתובים אשר שמו לפני— ואחתום. בראשונה נסיתי להתנגד לכל מפעליהם, אך הם לא שמו לב לי ולדברי ויעשו את אשר עשו ביד רמה.

— עור נער אתה, אמרו לי גם שניהם יחדו בכל עת: — עוד לא תדע דבר, ועל כן עשה כאשר נורוך כי טובתך ואשרך נבקש.

בזמן קצר קניתי לו עוד מושל שלישי.

אמי אמרה לי פעם בערב כי לא יאות לראש הקהל כי יהיה "בחור” ועל כן עלי לקחת אשה — למען אהיה אני לאיש.

אז בא זכר אסתר לפני, ובחם לבי אמרתי למו כי לא אקח לי אשה אחרת כי אם אותה.

אך שחוק שמעתי אז תחת מענה.

ה

— חא־חא־חא, חא־חא־חא! צחקו כלם לדברי.

אמי הביטה אז עלי במבט אם־דואגת לטובת בנה ותאמר:

— אמנם עוד נער אתה… “לך ללכת עוד אל החדר” ולא להיות ראש הקהל… הה, בני! לך להסיר מעשי נערות כאלה מלבך, כבר הגיעה העת כי תהיה לאיש… בת דודך? ומה היא בת דודך? התדע? — היא נערה עניה ולא יותר! מה יתן לה אביה למהר? וכמה סכום הגדה אשר לאל ידו לתת? הלא יותר מאלף רובל כסף ישקל כעת על ידיך…

לשוא נסיתי לאמר כי ערך הכסף קטן מאד בדבר הזה, וכי אנכי אוהב בכל לב ונפש את בת דודי את אסתר. הם שבו וירבו צחוק והתול למרבה על "מעשה הנערות” הזה, ואהי בעיניהם כמשתגע, וכן נהייתי גם בעיני.

וכמשתגע עמדתי, אחרי עבור ירחים שלשה, תחת החופה עם בת עשיר אחד אשר מצאה חן בעיני אמי.

האשה הזאת, אשר באה לביתי, החלה גם היא ללמדני וגם לצות עלי כי אסור למשמע האיש העומד עלי ולקול אמי אשר טובתי והצלחתי יבקשו, ובכן נעשו בעיר בשמי — ברצוני או שלא ברצוני לא ידע כל איש — דברים רבים ושונים, אם אבי יסר את בני עירי בשוטים יסר שמי אותם בעקרבים, ואם אמרתי אספר נא בזה כל המעשים והאכזריות אשר יצאו אז מידי מנהלי אלה — אין למו ספורות כי לא יספרו, אך בכתוב דברי ימי עירי יזכר גם שמי לקללה על כי הייתי (בפועל ידי מדריכי) הראשון למיסד “מכס הקמח” בהעיר הזאת, וזה הדבר.

בימים ההם יצא החק כי כל איש אשר עליו ללכת ולעבוד בצבא יוכל לקנות לו שובר (Квитанцiя) וישב בביתו. האיש העוזר על ידי (או לדבר בשפה ברורה: אשר יעשה את כל חפץ לבבו בשמי) מצא את החק הזה נכון וטוב למעשה תרמיתו. הלך ויקרא בכל רחובות העיר כי "אחרי אשר “הגזרה הקשה” תוכל להפדה בכסף — ואם גם עתה ימסרו יהודים לצבא הלא עון פלילי וחטא נורא ירבץ על העיר הזאת; ועל כן עצת ראש הקהל נאמנה כי ישימו מכם חצי קאפ' מכל ליטרא (פונט) קמח אשר ימכר בהעיר, הלא מצער הוא וחיתה נפש העברים בגללה”. הגבירים, אשר דמו כי בזאת יגרע ממתנת ידם לעת "ההערכה”, אמרו פה אחד כי זאת היא חכמה נפלאה, ואשרו וקימו את דבר המכס מבלתיפנות אל צעקת העניים כי עתה גם לחם חקם יגרע, וכי עול וחמס הוא אם נחסיר לחם לאביוני כל העיר בגלל־ שנים אנשים אשר להם לעבוד למלך; הדברים האלה היו כקורא במדבר ומכס הקמח נהיה לחק ולא יעבור. ואף כי אחרי כל אלה שבו ויעריכו את כל איש לתת כסף הנחסר, לפי דבריהם, וסוף סוף מסרו יהודים לצבא — אולם בכל זאת נשאר "מכס הקמח” על מכונו, עד כי אם אמרתי היום להסירו קמו כבר עוררים אחדים ויתנוני למחלל גבול אשר גבלו ראשונים.

דעת לנבון נקל כי אנכי לא כתבתי כל מכתב לדודי — כי בושתי מאד ממעשי אלה, אשר לאט לאט הרגלתי במו שנית.

כה עברו עלי שתי שנים ללא רֵעים ללא צדק וללא זכירת הראשונים. שכחתי, ברבות הימים, את אשר עבר עלי בעבר, כי שמתי עיני ולבי למעשה הקהל וכל עתותי יחד נתונים היו לעבודתי המוזרה עוד לי, ואשתי גם היא לקחה ביד חזקה את הרגעים המעטים אשר היו לי למרגוע.

כמעט נמח גם מזכרי את ידידות דודי ודודתי ונם אהבת אסתר נשכחה עד עולם,לולי מקרה אחד קטן אשר שב ויזכרני אודות האנשים ההם.

איש זר בא ויאמר לתת עשרים רובל־כסף אם נתן לו מכתב־מסע על שם איש אחד מעדתנו, אנכי אף כי מאנתי בראשונה לעשות את הדבר הזה, אך עוזרי ואמי לקחו ממנו את הכסף ויבטיחוהו כי ביום המחרת יתנו על ידו את התעודה.

בערב נתנה לי אמי את הגליון לחתום עליו, אך בקראי את אשר כתוב בו קראתי מנהמות לבי:

— על שם דודי ר' שלמה תאמרו לתת לו התעודה?!

— מה זה תתפלא? השיבה אמי: — הן הוא לא דרש אחר תעודה זה כעשר שנים וגם לא ידרוש לעולם, ואם כן אין טוב לנו ממנו!

— אך, אמי… החלותי לדבר.

— הרף מאולתך, גערה בי: — מה לך ולזה? חתום ידך… אנחנו הלא נדע מה נעשה…

כמעשה מכונה חתמתי את שמי, וזכרונות רבים שבו ויחיו את העבר בלבבי, העלו זכרון דודי לפני, הזכרוני את הימים הטובים ההם, את שלות ביתם את טוב לבם וגם את — אהבת אסתר. בהרגעים האלה התאויתי עד מאד לדעת משלומם וממצבם, לדעת אם כבר באה גם אסתר בברית נשואיה, ומי הוא המאושר אשר נערה ישרה, יפה־פיה ונבונה כמוה נפלה לו חבל; חשבתי דרכי ולא מצאתי זכרון קדוש לי כהימים הראשונים האלה, לא מצאתי אנשים דורשים אשרי באמת כדודי ודודתי ולא מצאתי רגש נפלא ונעים כאהבת אסתר… אך לרגלי מצבי, אשתי ואמי הוסיפו עוד הפעם רעיוני אלה להשכך והאנשים היקרים האלה להשכח ואנכי הוספתי להטרד אך בביתי ולעסוק בעבודתי.

במוצאי שבת אחד בשעה האחת עשרה ישבתי אני את אשתי ואמי על יד השלחן. מכונת־הטהע עמדה לפנינו על השלחן, גחליה הולכים ועוממים ואנחנו דברנו בדברים שונים.

אך פתאם נפתחה הדלת ואיש אחד בא ויתן על ידי מכתב אשר על הכתובת כתוב כי נחוץ הדבר מאד, פתחתי

את מסגרתו בחפזה ובנפש נבהלה קראתיו עד תומו ואקרא:

— אהה, ידי שפכו את הדם הזה!

— מה זה? שאלו אמי ואשתי בחפזה: — מדוע חורו פניך? למי המכתב הזה? ומה כתוב בו?

— אהה רעיתי! אהה אמי! קראתי בחרדת לבב: —

אנכי הבאתי אסון על בית דודי האהוב לי על בית ר' שלמה אחי אבי!…

— על בית אחי אביך? שנתה אמי את דברי בתמהון.

— הביטי נא, חמותי, על פניו מה חורו, ועל שפתותיו כי נהפכו לתכלת, העירה אשתי בבלהה: — הה, מה לך?

— פעטרא! צעקתי אל עגלוני מבלי פנות אל דבריהן: — פעטרא!

— מה לך ולו בחצות הלילה?

— — הנני לנסוע בו ברגע עירה ווילנא לחלץ את נפש דודי וביתו מהרעה הנשקפת עליו אשר אנכי הייתי בעוכריו.

— לנסוע בשעה השתים עשרה בלילה?! אמרה אשתי, ומחר האם תאחר המועד?

— מה האסון? מה קרה שמה? אמרה אמי בגאון: — ספר נא לי… למה תמהר כה דרכך?

— אהה, אמי! אל תאיצי בי להתמהמה עד יום מחר… מי יודע מה ילד לילה?… הלא תזכרי את האיש הזר אשר נתתם לו תעודת על שם דודי… הה, אתם אך אתם אשמים בזה, אנכי בקשתי את פניכם כי לא תעשו את הדבר הזה, ועתה…

— ומה זה היה? הוי נער! הנידה אמי בראשה אחרי.

— אך התדעי מי היה האיש הזה, ומה עשה? הקשבנה ואקרא את דברי המכתב הזה באזניכן… הן אשת דודי תכתוב כי האיש ההוא הלך לגנוב, וכאשר עמד השומר לתפשו ביד הביא קרדומו בראשו ורצחו נפש, ולקול הזעקה באו אנשים רבים ויתפש בכף ויאסר שם, וכעבור זמן מה

ברח גם מבית הסוהר אך אז נשאר מכתב־תעודתו — אשר נתתם לו בזה, בידי שוטרי העיר, ועל פיהו יצאה מודעה בכל ערי המדינה כי יום המצא תמצא איש בשם כזה יאסרוהו במקום אשר אסירי המות אסורים… ועתה, הוי, הנה תפשו את דודי!… אויה לנפשי, על לא חמס בכפו…

והנהו הולך למות אך באשמתי… אסור מהר את הסוסים! אמרתי בקול גערה לעגלוני אשר בא הביתה: — אסור מהר ונסעה!

— עמוד נא, קראו אמי ואשתי פה אחד: — מה זה תמהר כה מעשיך? בחצות ליל אפל כזה תסע? החסר דעה אתה?

— דברנה ככל העולה על רוחכן, ואנכי הנני מוכרח לנסוע, להראות שמה צדקת דודי! לא, לא אניח אותו וביתו לגוע בחטאתי!

— טוב, תסע, אמרה אמי אשר כנדהמת ישבה גם היא: — אך בטרם כל חשוב נא דרכיך. "מיד המהירות לא יצא הטוב” יאמרו האנשים. הן כבר קרא השכוי, לך שכב לנוח כמעט, תעבור נא הבלהה הראשונה, ומחר בבקר נחשב דרכך ותסע. — פעטרא! לך למנוחתך, ומחר בבקר הכין לך ולנסוע ווילנאה.

— אך בבקר השכם, השכם מאד, אמרתי אליו בקולי: — שמע נא, בטרם ינץ עוד השחר תהיה נכון לדרך.

ו

בלב נדהם, ברוח נשברה וברעיונים מבוהלים שכבתי על ערשי, שנתי נדדה ממני ושרעפים נוראים עלו בראשי.

“הה, חשבתי בלבבי אז ויתר ממקומו. — בהצעדים הראשונים במשמרתי זאת פגשתי לרעה את דודי!”…רגשי נוחם נוראים מאד החלו ליסרני שבע על רעתי זאת, החלו ללחצני בעשתות בהלה אשר עוקצם לא יכלתי שאת. מדי חשבתי בדבר דודי, בדבר האשמה אשר הבאתי עתה על ראשו, החלו כל רגשותי בימי נעורי, בימי שבתי בביתו, לשורר עוד הפעם בעצם תקפם ועזם בקרב לבבי, החלו עוד הפעם ללהב את לבי בשביב אהבתי לאסתר; השביב הזה נפח עתה ויהי לנחל בוער בקרב לבי ונשמתי.

“מי יודע, הוספתי לחשוב, — אם כבר תמצא נחומיה בבעל נעוריה או אולי עתדה גם היא ליגון נורא בידי השבר אשר ידי הביאו על ראש אביה הישר באדם ואשר היא תחסה עוד בצל קורתו? מי יודע אם אפעל עד־מה גם בבואי שמה? אם פי ולשוני יוכלו לתקן את אשר עותו ידי?… רשע אחד לוכד צדיק ברשתו אשר לעתים לא רחוקות גם הוא בעצמו לא יעצור כח לנתק חבלי הפח! ואולי עוד הוספתי חטא על פשע באשר כי התמהמהתי הלילה הזה? עד מחר, הה, אולי יעבור המועד?”

אולם בכוס תרעלה אשר שתיתי כעת נפל פתאום נטף “נחמה”אחד, נטף אשר היה לאל ידו להשיבני למנוחתי כמעט, מדי חשבתי עצות ותחבולות במה אושיע את דודי, נזכרתי כי סמני (примѣты) האיש אשר לו נתתי את התעודה בלתי שוות במאומה להסמנים אשר בהם יצטין דודי, ואם כן הלא זה יהיה עד נאמן ומופת ברור כי לא הוא האיש, ואך שני אנשים בשם הזה ימצאון בקרב העדה הזאת. בשעפים כאלה התהפכתי במשכבי עד כי נרדמתי ואישן.

אני ישן ושנתי כמעט ערבה לי, והן קול חזק שמעתי קול דופק בפתח.

— פתחו! פתחו! נשמע קול האיש בדברו מאחורי ‎‏הדלת: — פתחו מהר, כי נחוצות בפי!‎

התעוררתי מעט, אך עיני סגרו על מסגר, ראשי‎ ‏סחרחר ותרדמת אלהים נפלה עלי, ואתהפך על צלעי ימינה‎ ‏ואישן עוד. — אך הקול הוסיף לפעם בחזקה ולקרוא בקול‎ ‏גדו‎ל:

— פתחו נא, כי דֶפֶּשָׁא נחוצה בידי!

שמעתי את הדברים האלה ואנכי הנני במצב נים־ולא־נים‎ ‏תיר־ולא־תיר אך לשמע השם "דפשא” התחזקתי ואקרע את‎ ‏סגור עיני בכבדות, העליתי לי נר ואפתח את הדלת, והן‎ ‏נושא־הדפשאים לקראתי ויתן טלגרם על ידי ויפן וילך לו. בידים רועדות מאד פתחתי את המעטפה, והנה — הה‎, ‏הרים נפלו עלי! הן דודי הצדיק והאהוב נאסר באזיקים ודתו‎ ‏יצא מפרש כי יסע לסיבעריען ביום המחרת!

כמשתגע רצתי מחדר אל חדר, עוררתי את פעטרא ואנכי בעצמי עזרתי לו לאסור את הסוסים, ומבלי הבט על מה, מבלי קחת דבר עמדי גם מבלי הגד דבר לאמי ואשתי אשר שנתן ערבה עליהן ישבתי בעגלה והנני נוסע.

הלילה פרש עלטה נוראה על פני הארץ ועב הערפל על פני השמים, בחוצות עיר מגורי שררה דמית מות, אין ככב ברקיע אין נר בחלון ואין איש ברחוב, לבבי המה מאד בקרבי, סרעפי נבוכו, מזמותי נתקו ואני מר לי מר. שעטות פרסות סוסי, בהחלם ללכת, וקול מורה־השעות אשר על המגדל בהשמיעו את השעה השניה, הפריעו כמעט את הדממה החשכה אשר שמה משטרה בכל אשר סביבי, ויוסיפו לעורר בקרבי רעיונות איומים ומוראים מאד, הם עוררני לשוב ולחשוב עוד הפעם על דברת הכתם המזוהם אשר געלתי בו את נפשי ונשמתי, על דבר הצעד אשר בו נסגותי אחור משביל האמת והצדק, הצעד אשר ישאיר תו אי־אמון על מצחי עדי־עד, “הה, חשבתי עוד בישבי בעגלה ההלכת לדרכה, — מי יהיה לאל ידו למחות זכר דראונו ממני? מי יהין לנקני מידו?… הנה אנכי בעצמי הנני נוסע כעת אולי אוכל ואתקן את המעות הנורא הזה — אך מי יאמר לי כי אשא פרי במסעי? מי יתקע לי כפו כי אוכל ואתקן אף העשיריה מאשר קלקלתי זה ירחים שנים?… גם עד עתה הרביתי עשו הרע, הרביתי לגזול, לחמוס, להונות, לבלוע חיל זרים — אך חיל זרים, ועתה, הה, למי עוללתי עתה את הרעה הגדולה הזאת? על ראש מי חתיתי עתה את הגחלים? את מי הצבתי לדין קשה? את מי הוצאתי לדון? — את דודי, את אבי־ברוח! את מנהלי ומדריכי בשנות ראיתי טוב! את האיש אשר כל הגה אשר יצא מפיו היה קדוש לי! את מורי בתורת ה' ובתורת האדם!… אהה, איך ילטוש שם עיניו עלי לאמר: הזאת היא תגמולך בעד כל עמלי? הבזאת תשלם לו בעד כל הטוב אשר עשיתי עמדך? האם באשר למדתיך תורה משיבת נפש תקח כעת את נפשי? ואם בפקודי ה' המשמחים לב בלותי עתים עמדך תמרר כעת את לבי ולב ביתי? האם תחשוך מאור עיני עתה על כי פקחתי עין עליך לטוב בהיותך בביתי?… הה, הרף נא ממני, דוד נכבד! הה, לבבי הניחה נא לי! הניחה נא ואקדיש את חיי למען דודי האהוב לי מכל, הניחני ואקרב את נפשי לעולה כליל על מזבח צדקתו… לא אתן למלאך המשחית לפגוע בו לרעה, לא אתן לפול אף משערות ראשו ארצה, לא אתן לנגוע אף בשרוך נעלו הקדוש לי!… לא אתן? ומה תקפי וגבורתי? במה אוכיח את צרקתו בבית דינו? — בידי החלשות והטמאות? בלבי הנמהר והמזהם? אשר מכר את חית דודו בעד עשרים שקל? הה! בעד עשרים שקל מכרתי את דודי! מכרתי את חלדו, נפשו, חייו ונשמתו! מכרתי את אשתו הגלמודה ומכרתי גם את בתו האהובה לי כנפשי!”

לא יכלתי עוד נשוא את מצבי הרע הזה. רגשי הנוחם הציקו את לבבי בהרגעים האלה רב יתר מאשר יְעֻנה בענוי האינקוויזיציה בארץ מתחת או בהגיהנם שם בשמים ממעל, את הרגשות האלה אין לשער וגם לא יכתבו. דמיוני היה כמו קראתי ועוררתי את כל שופטי הארץ ואלי תבל לאמר: “שפטו נא אותי הבליעל! הכחידו שמי מקרב הארץ, רגמוני סקלונו השליכוני במוקד אש פלדות, חרצו משפטי בכל ענוים קשים ומרים ככל אשר תוכלו — כי כל אלה עוד לחסד יחשב מול מצבי בעת הזאת, כל אלה נקל היו לי לשאתם משמוע את קול הנוחם הסוער בחזקה בקרבי… הה, מהרו עשו לי כמשפט הזה! מהרו החישו מעשיכם! אך הוציאו נא אותי מכור הנוחם בנפשי פנימה, אך חפשוני מהגיהנם הבוער באש נוראה בלבבי!”…

דלותי עיני למרום — והן השחר גלה את מסך הקדים וקוי שמש הראשונים הנם נראים. “הנם נראים לראות את הרוצח אשר באולתו רצח את דודו! לראות ונם להראות לכל באי עולם את קין השני אשר הרג את היקר לו מאח בגלל עשרים רובל כסף! את עשו החדש אשר מכר בראשונה את בכורת אהבתו בעד נזיד עדשים ואחר הרג בעד משמני הארץ את מורו מדריכו ואחי אביו!”…

פתאום כברק קל חלף רבר בין עורקי מוחי להזכירני — — —הה, מררתי שפכי לארץ! — להזכירני כי היום הזה הוא יום מות אבי לפני שנתים ימים! להזכירני כי היום הזה הוא יום הזכרת נשמתו (יאהרצייט)ׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁ ויום אמירת ”קדיש“!…”הה, אבי! אבי! הוספתי לחשוב ׁׁׁׁׁׁ— אתה הלא תדע מרת נפשי, אתה שם בשחק תראה צרות ומצוקות לבבי, ואתה הלא גם תדע כי לא בזדון ולא במעל עשיתי את הדבר הזה, לא בשרירות לב שפכתי דם אחיך, לא במרד הבאתי עליו את הצרה הזאת, אשר בטח תקפד חייו — אתה סלח נא לי על החטאה הזאת ושא נא לאשמתי אשר עשיתי באולתי; וכי תפגע שם את אחיך, כי תראהו הולך בשטף דם לבבו לאחזני בציצית ראשי לסבחני אל אחת הפחתות או הנהרות אשר בגיהנם, כי יקרב לבית־הדין אשר שם לתבוע דמו מנפשי, אנא, אב יקר! השך נא את חמתו כמעט, בקש ממנו סליחה ורחמים כי ברוב חסריו לא ידרוש דמי בעד דמו ונפשי בעד נפשו; ואך אז אולי אוכל להבליג מעט גם מהקמים על מבית, מהמיסרים אותיבלבבי בתוך!…. אכן, הה ואבוי! האם ארבה תפלה ואם כמים אשפוך תחנתי — התרצה? אם גם דודי יסלח לי, אם גם הוא ישא לאשמתי — אך אשתו ובתו!… הה, הן הנה הלא נהיו באשמתי כמתים בין החיים, הן הנה הלא אובדות, נדחות ואומללות לנצח נצחים!… ומי יודע אם לא ברגע אשר אגיד אנכי פה "קדיש” בעד נשמת אבי, מי יודע אם לא שם בווילנא תגיד גם אסתר קדיש על מות אביה היא? אויה,כל העם שמה בבית הכנסת הגדולה יפנו מקום לעלמה

מעוטפת בצעיף אשר תעבור בחפזה עד מקום ארון הקדש…"מי היא זאת?” אלה לאלה ישאלו — “הלא בת ר' שלמה היא, יענום אחרים, — אשר ידי בן אחיו רצחו נפש!” והיא בנעימות קולה תתחיל, בין כה וכה: “יתגדל ויתקדש שמיה רבה”… הה, לו מתי כהיום הזה!”

* *

"אנכי נפלתי למעצבה בקרן העגלה ובאין אונים שכבתי רגעים אחדים, והן השמש אשר יצאה על הארץ הראתני לדעת כי לא רחוק אני מהעיר ווילנא כאשר דמיתי. עוברים ‏ושבים החלו להראות על הדרך הזה, פה יתנהל האכר לאטו‎ ‏לרגלי העצים העמוסים על עגלת סוסו האחד, ושם יבקש‎ ‏לו דרך אלוף נכבד אשר יסע במרכבה רתומה לששה סוסים ‏דוהרים, מעבר מזה יצעק עובד אדמה על צמד בקריו אשר ‏יובילו את פרי אדמתו העירה לממכר, ומעבר מזה ירכב ‏עלם עשיר לשוח בעוד בקר לשאוף אויר צח ולהשיב נפשו. רוח החיים אשר נפח באף הדרך נתן גם מעט חיים בלבבי ואור בעיני.

הבטתי כה וכה וארא והנה איש עברי הולך על מקלו ויתנהל לאטו על יד עגלתי.

— שב נא, זקן, עמדי, אמרתי לו בחמלי עליו ובבקשי לי כמו עזר ובטחון בו: — הלא בטח לווילנא תשים פעמיך.

— כן, אדוני,לווילנא, ובדברו קפץ על העגלה וישב על יד ימיני.

— ספר נא מעט חדשות… הוספתי לאמר לא כצמא אל החדשות אך בחשבי להפיג כמעט את יגון לבבי.

— האם שמעתי? ענני הזקן בתומת לב: — ומי לא שמע לעת הזאת את המקרה הנורא אשר קרה לאחד מראשי הקריה, ר' שלמה שמו… (הה, רעדה ופלצות אחזוני עוד הפעם) כי הנהר מובל היום על במת־דראון בפשע בן אחיו אשר היה זמן רב בביתו, ועתה הנהו ראש הקהל באחת הערים הקרובות… ואתה, אדון, האם עוד לא שמעת זאת?

אנכי החשיתי בצרות נפשי, ולבבי נתר ממקומו…מה אומר? מה אדבר? — והאלהים מצא את עוני…לשמע דבריו אלה נפתחו מעינים חדשים לרגשי נוחם בתוך נפשי; כל הגה וכל אמר אשר יצא מפיו היה כחץ שנון ‎משוח ברעל נורא אשר הכה את לבבי לרסיסים. המלה היותר טהורה אשר תשמע לנפש רעת מעללים הנֶהָ כסמי שרפה אשר יזיר הרופא על מחץ מכת הנרפא, אמנם תרפא ותטהר אך גם תשרף ותדאיב עד מאד.

הזקן מבלי ידעו מאומה את אשר בלבבי בתוך, ומבלי שים לב גם לקוי פני אשר שנו מאד בדברו, הוסיף בתמתו לספר:

— והדבר אשר יפליא את השומע, הפלא ופלא, הוא כי לר' שלמה הזה בת — כשמונה עשרה שנה לה, בת יפה כשחר, בת אשר כל הבית ישק על פיה ואשר הבתהזאת אוהבת עד מאד את בן אחי אביה ראש הקהל אשר אמרתי.. רבים מנכבדי העיר ואציליה נסו דבר אל אבותיה, אך היא גלתה את אזנם כי תחכה אך על ידידה זה ולא תנשא לאחר; וכפי אשר יאמרו אהב נם הנער ההוא אותה באהבה עזה בהיותו בבית דודו — ולא נודע איזה רוח עבר עליו `עתה לעזוב את אהובתו את אסתר…

"אסתר!…אהה, ד' אלהים! ברוק נא ברק והפיצני, הרעם עלי ברעמך ומותתני, הבה סופה וסערה מחדרך וטלטלני טלטלה אל אחד מאיי הים הרחוקים — אולי שם אמצא מנוח, אולי שם ירוח לי כמעט!… אסתר! אסתר! כמה שרעפי יגון ועשתות תוגה יכיל לי השם הזה! כמה נהרי נוחם יזובו לי משמך!… הה, אסתר, ידידות נעורי! מה חטאתי נגדך! רפיון רוחי ומצבי בעירי נרשוך מהסתפח בנחלתי, ונפשי הרשעה שרשה גם זכרך מעומק לבי, ואת באמונה ובאהבה נשארת לי עד היום; אנכי הגבר לא מצאתי די אמץ באהבתנו ואבגד בך, ואת העלמה הרכה והענוגה עמדת בנסיונך ותחכי על האיש הבליעל אשר הוציא את אביך לדין קשה!… בזכרי את ימי עלומי, את הימים הטובים אשר ישבתי בבית דודי ישובו לי גם כל רגשותי ההן, תשוב לי ‏גם האהבה הזכה והטהורה ההיא ביתר שאת ועז, תשוב‎ ‏ותוסיף ללהב את לבבי ברשפיה הנוראים… הה, אסתר! ‏הנני נכון לפול לפני הדום רגליך, לנשק את פרסות מנעליך,‎ ‏ומעיניך השחורות והאהובות מאד הנני לבקש מחילה וסליחה‎ ‏על כל פשעי… הנני מכיר במדת טובך כי תחישי‎ ‏מהר לענות בהוד קולך “סלחתי!” ואז אמהר גם אני וגרש‎ ‏אגרש את הנכריה אשר הביאה אמי לביתי, אפטיריה בגטה — ‏ואך אותך, אישון בת עיני! אנהגך אל אפיריוני, אביאך‎ ‏אל חופתי‎”…

,,גש הלאה, רוצח! אל תביט בי, חתן דמים!… איה‎ ‏חופתך,הורג אבי! האם בגן המלך מקום הלכנו יחד לשוח, או‎ ‏שם מחוץ לעיר מקום במת־דראון הוכנה לדודך?‎…

"הה, האם אוכל עוד לדבר עמך דבר אם אנכי בידי‎ הבאתי השואה? האוכל לשוב ולהביט ביפי פניך אם אצבעותי‎ קטפו את שושנת חלדך וחקות עלומיך?… אז לא שקרתי לך עת אמרתי "אהבתיך אסתר” עת נשבעתי בקדושת אהבתנו כי לך אני עד עולם; אך מהעת ההיא נהייתי

למשקר, לחנף, לרוצח, לשופך דם דודו, למאבד תוחלת ידידתו… הה, אסתר, איך חטאתי נגדך!…

הרגשתי את עצמי במצב החלשות, הרגשתי כי כחותי הולכים וכלים מרגע לרגע, מאור עיני לקח ממני, ואנכי לא ידעתי נפשי.

לאשרי קרבנו אל שערי העיר. קול רעש גדול עלה פתאם באזני, קול עם רב, קול ענות חלושה וקול בכי נורא מאד. אזרתי שארית כחי, ואראה והנה עדה גדולה נקבצה שמה לימין הדרך, עם אלהי אברהם נאספו למאות ועצב נורא על פניהם. מהרחי למקום המחזה, והן דודי עומד אסור על יד עמוד, דף שחור תלוי על לבו ואנשי צבא מזינים בקני־רובה טעונים יכתירו אותו מסביב…

מבלי הרגש עוד דבר, מבלי דעת את אשר אעשה, מבלי חשוב מאומה רצתי כחץ מקצת, כמשתגע החילותי לצעוק מר ואתנפל על אנשי הצבא לגזול קנם מידם… פתאם וקול קן נשמע באזני, ואחריו קול גדול “תפשוהו!” “תפשוהו!” — התנערתי והנה מדי נאבקתי את איש צבא נגעתי באצבעי על מקום ירית אבק־השרפה, והכדור הגיע, לתומו, בלב אחד האנשים אשר עמד שמה… החלותי לרוץ הנה והנה, והן קול נעים באזני — קול אסתדר בדברה מאחורי. שמעתי את המנגינות מזמרת ימי עלומי, שמעתי את הקול אשר כחו רב להעלות בזכרוני את סמל אהבת נעורנו! כל הנה אשר שמעתי יוצא מפרש מפיה נשמע הדו בחזה לבי, כל אומר הכה את לבבי רב יתר מכדור הקן… עברתי בחפזה את כלם, ואנכי הנני הולך לנשק את עפר רגלה בפעם האחרונה, אנכי הנני הולך לאמר לה: "אל לך, בתולה עדינה, לחכות עלי כי רוצח אני! אל לך אם לבקש את בנך את יחידך כי נפש איש לקחתי גם בגלוי! ואל גם לך, אבי, לחכות על “הקדיש” כי הנני הולך למות גם אני!”… אך כמעט חזרתי את פני לאחורי, והן אסתר כנגדי ובהקסם אשר על עיניה תחדר תוך עומק לבי.

"הנה הנֶהָ!… בת השמים, גן עדן האבוד!… הה, חטאתי נגדך… סלחי נא!…

דמי בעורקי החלו לקדוח באופן נורא, לבבי נפעם ונבהל עד מאד… חצי גערה נתקה ממותרי לבי — ואפול על הארץ ואתעלף.

מגערתי האיומה ומתנועת יד קרה אשר נגעה ב

הקיצותי, ובפתחי בשממון את סגור עיני ראיתי את אמי נצבת עלי.

— הה, אמי! הסתיריני נא… הה, הנה איש הצבא… הנה נחל הדם החם אשר יזוב מלב הנפצע..הנה הבמה… הסתיריני חיש, מהרי החישי… האיש מת… אמרתי בעינים סגורות מיראה וכל עצמותי רחפו.

— מה זה בפיך? מה תדבר תהפוכות?

— הה, הנני אבוד.. אסתר… אהה אסתר! הוספתי לצעוק בקול מר.

— מה לך? מה נהיית? שמעתי גם קול אשתי אשר טלטלה בחזקה את גויתי.

— העירה הקיצה! דוד… אמרו שתיהן יחד.

אנכי התעוררתי עוד יותר, מששתי את כל אברי ואפתח את עיני — והנני שוכב על מטתי בחדרי אשר שכבתי אתמול בלילה, אמי ואשתי תעמדנה עלי בעינים מבקשות פתרון וכן הבטתי גם אני עליהן רגע קטן.

— פה הנני… אמרתי בכבדות: — לא נסעתי הלילה לווילנא?…

— מה לך? ענוני אמי ואשתי: — החלום חלמת?

— אם כן, הוסיפה אמי: — אשלח אחרי עשרה בטלנים מבית המדרש לפותרו לך…

— אמנם חלום חלמתי, חלום נורא… אך כבר אדע עד מאד את פתרונו, ידעתי אל מה ירזמון מליו.

עוד ביום ההוא נסעתי בהקץ עירה ווילנא — הרחוקה דרך שלשת ימים מעיר מושבי; מצאתי שמה אנשי בית דודי מתעתדים לסעודת־שמחה על כי נצל הוא מהעלילה הזאת, כי אחרי אשר כל סוחרי וראשי־ העיר נתנו ערובתם כי צדיק וישר הוא בכל מעשיו וכי זה כעשר שנים אשר לא יצא מקיר העיר וחוצה, השתדלו ונשלח לווילנא התעודה ההיא ואז ראו כלם כי סמניהם בלתי שוות במאומה, ועל כן הסכימו כי שני אנשים בשם וכנוי זה נמצאים, ויפטרוהו בשלום. אנכי שמחתי מאד לשמע הדברים האלה.

דודי וגם דודתי רגזו בראשונה על כי לא כתבתי להם כל דבר אודותי מיום הפרדתי מעליהם ואך מפי אנשים זרים שמעו כי נהייתי ראש לקהל עירי וכי באתי במסרת האישות.

— ובגלל הדבר הזה, הוסיפה דודתי בחן שפתותיה: — לא בקשנו גם אותך על יום כלילת בתנו אסתר אשר היתה בקיץ העבר…

בין כה וגם אסתר יצאה לקראתי את אישה, דרשתי בשלומה ושבעתי נעימות על כי מצאתי את בעלה עלם נכבד מלא בתורה, חכמה ודרך הארץ וכרתנו ברית אהבה.

בעת אכלתי, את יתר הקרואים, על המשתה אשר עשה דודי על פדות נפשו, שחרני מוסר לבלתי לשוב עשות דברים רעים — גם לאלהים גם לאנשים, כאלה, ואנכי לא יכלתי להתאפק ואספר לפני כל המסבים את דבר חלומי הנורא ואת כור הנחם אשר נצרפתי בו, ודודי ועוד אחדים השתמשו בהמקרה הזה לדבר על לבי כי אעזוב את המעללים הרעים האלה, וכי לא אחסור לחם לאכול ובגד ללבוש גם אם ביושר וצדק אתנהג עם בני עירי והממשלה. הדברים האלה פעלו עלי מאד, פה הראוני את חלומי ואת שברו, פה הוכתי לדעת כי גם בלב האדם פנימה הוכן תפתה נורא ואש לא נפח ליסר בו עשי רשעה — ואצרף גם אני בכור הנחם.

בלותי שמה בבית דודי שלשה ימים, אשר הם אמנם פעלו על נפשי רב יתר משתי השנים אשר הייתי שמה לראשונה. דודי נהלני גם עתה בעצתו איך לכונן דרכי ומעשי לעתיד, ואשוב לביתי מלא עדן ומוסר, גיל ולב טוב.

מאז נשארתי עבד נאמן לעדתי ועושה צדקות וחסד בעירי, אחסום על דל ועל אביון לא אגדיל עקב; אשמור את משמרתי באמונה גם לעמי גם להממשלה, אנקה את ידי מקחת, ואם כן גם מתת — שחד, ולא אשוב לתועבות אשר ישימו את האדם לחרפות, ובל אלה אמצא גם חית ידי ברוח ושלום בהשקט וברכה.

באחד מימי הקיץ לשנת 1870 בבקר השכם עמדה מָכְנַת-הקטור על אחת מהתחנות התכוניות אשר למסלת-הברזל שבין פעטערבורג לווארשא. עמוד עשן נודף מארֻבָּתָהּ והיא פעם כמו תאנה בשפל קולה ופעם תוציא אד-מימי בקול שאון נורא. אחריה משֻלָּבות מרכבות רבות מלאות אדם רב. רֻבָּם נטו ראשם מבעד לחלונות להביט על האנשים אשר באו עמם לשלחם. הפעמון התלוי על הקיר חוצה השמיע: אחת, שתים ושלש. המָכְנה פתחה את פיה האד וקול חליל-דק וחזק מאד נשמע; היא עם כל המרכבות האסורות על ידה החלו לנוד ולנוע. קולות שונים נשמעו מתוך חלוני המרכבות:

– היי שלום! כתבי לי מכתבים בכל עת.

– חיה בטוב ובנעימים!

– אל נא תשכח לשלוח מחר דעפעשא לעיר נ.!

– אל תדאגי בזה מאומה ואך את בריאתך שמרי!

– את בית המרזח אל נא תעזוב, פן יקדמנו אחר!

– פרושׂ בשלום כל מכירי!

ועוד קולות רבים, בלתי מובנים מהמרֻמה הרבה, נשמעו שם. ובין כה והמרכבות נסעו הלאה, עוד מעט ובעד החלונות לא ראו עוד את העיר, ועל כן גם האנשים השיבו את ראשׁם מהחלונות וישבו איש איש על מקומו.

באחת המרכבות האלה אשר ישבו יהודים על פני כֻלה דברו עברית-אשכנזית זה א זה בענינים מענינים שונים: זה ספר לרעהו מתהלוכות מסחרו, וזה משדוכי בניו ובנותיו; פה תשבנה נשים רבות זקנות עם נערות בפיות פתוחות ובאזנים קשובות לשמוע את “המופתים” והנפלאות אשר יספר איש אחד מצדיקי פולין, רב כחם לדעת את כל ולהועיל לכל; ושם הטו אנשים רבים א אזניהם וידחקו איש את רעהו וישמעו באהבה רבה את דברי האיש המספר חדשות הנעשות בעולם הפָּליטִק ממלחמות האשכנזים, ממלך היספאניא, מהקיסר נפליון וכו' וכו' וכו'.

במקצוע המרכבה הזאת ישבו שלשה אנשים צעירים לימים אשר לא התערבו בין ההמון הזה, לא הטו אזניהם לשמוע לא מופתי הצדיקים ולא מלחמות וחכמות הגוים, גם לא הטו בראשונה את ראשיהם מבעד לחלונות לתת או לקחת ברכת-הפרידה מאת כל איש, יען כי המה נוסעים מעיר רחוקה דרך העיר הזאת. המון העברים לא שמו לב למו – כי חשבום לנוצרים. ואמנם, האם אנשים עולי-ימים מלֻבָּשים בגדים קצרים מגֻלחי זקן ומדברים שפת רוססיא, האם לא כנוצרים המה בעיני העם?

– יַאקוּבּ, אמר אחד מהם לרעהו בתלונה דקה: – האם לא תחשוך את שפתיך היום מִדַּבֵּר לצון?

– אך גם אתה, מארקוס, הנך היום עֲצוּב-רוח מאד, העיר השלישי: – הן לא תמול אנחנו יחד ועוד לא ראיתיך נעצב ומֻכֶּה ביגון כהיום הזה?… אזכור כי גם עת רעב ללחם היית בפטרבורג, גם עת מחסוריך העיקו לך עד מאד, גם אז לא שכנה תוגה על פניך כיום הזה?

– יען כי אז הייתי אך חסר כסף ולא חסר התקוה, ענהו מארקוס באנחה, – אז הייתי אך תלמיד ותקותי שחקה לפני כי עת אגמור חק למודי בהאונווערזיטעט אבוא על שכרי; התקוה שִוְּתָה לפני עתיד כלול בהדרו, והיא המתיקה לי כל מרורות ההוה. אולם עתה נוכחתי לדעת כי גם אותה אבדתי, עתה כי כליתי חק-הלמודים אשר בעדם סבלתי רעב קר מחסור וכל תלאה – ובכל זאת לא יתנוני לבוא על שכרי, בכל זאת הנני אובד עצות, יען כי יהודי אנכי, עתה אעצב עד מאד ועתה תוג ה נוראה תבלבל את מוחי ודברי גם יחד.

– הבל ורעות רוח! אמר יעקוב בצחוק: – לא נמות ברעב! ואם נמות – אז נקבר!…

– דבריך אלה לא בצדק יסודם, בלצון אשר חמדת לא תטיב מצבנו, העיר השלישי.

– נקל לו ללוץ ולדבר התולים אחרי כי מטוב לבב ומרוב-כל בא אל בית הספר ולאביו העשיר יסע גם עתה לבלה את ימיו בעשר ותפנוקי בשרים, אמר מארקוס וינד בראשו: – אולם אנכי, אמלל הייתי עד שלא באתי בבית הספר ואמלל-משנה הנני עתה… הנני נוסע גם אני – אך אנָה אלך? מדוע? ואיה מגמת פני? על השאלות האלה אין בפי מענה; הנני נוסע אך מן… ולא אֶל… הנני נוסע אך לצאת מן העיר אשר שמה אין כל תקוה נשקפה לי באין כל ספק, אך גם נפשי בקרבי לא תדע אנה פני מועדות כעת… הנה אסע עיר מולדתי, אך מי יודע את אשר נעשתה בה, מאז יצאתי ממנה זה כשתים עשרה שנה? העוד אמצא שם את אבותי בחיים חיתם? או אולי תחת אבותי אראה את קבריהם?… את קברי אבותי אשר אולי הסבותי אנכי לקצר את שנותם עלי אדמות…

מארקוס נאנח בשברון מתנים, סמך את ראשו על שתי ידיו אשר נתנן על ברכיו, עיניו השפיל לארץ. קוי מצחו קֻמטו, ותמונתו היתה נוראה מאד.

יאקוב כמו לא הרהיב בנפשו עז לדבר התולים גם עתה ונאנק דמיה, אך רֵעָם השלישי אמר ברגש:

– אם כי צדקת בדבריך, אולם מעשיך לא יצדקו: העצב והתוגה לא יתנו את אשר יחסר לך; במקרים כאלה אין אנו רשאים לאבד את רוחנו בקרבנו. הנח את העצבון והבכיה לילדים קטנים.

– רב תודות לך, ניקאלאי, על הנחומים האלה, אמר מארקוס בהחזיקו בידו בחזקה: – אולם לו ידעת את לבבי, לו יכלת גם לציר בנפשך מה נוראה היתה המעברה אשר דרכה הלכתי להשתלם בלמודי כי אז לא יעצתני לעזוב את העצבון לילדים קטנים… אשרך, כי נולדת על ברכי אבות נוצרים ולא תוכל להרגיש את אשר ארגיז כעת אנכי' אנכי אשר בעודי נער בן חמש עשרה שנה ברחתי מבית הורי, אשר יחיד הייתי למו ואשר בטח עוד היום יבכו – אם אך יחיו – את בנם האובד, למען אוכל ואבוא לבית הספר; אנכי אשר סבלתי רעב וקר בלמדי בבית מדרש הרבנים בזיטאָמיר, הלכתי ערום ויחף, לנתי ברפת הבקר ושם לאור נר כהה מאד למדתי את השעורים אשר נתנו לי מורי; אנכי אשר גם בפטרבורג לא היטבתי לחיות, הלא תדעו ידידי את מצבי עד הנה… ומדוע סבלתי סגופים כאלה? מדוע נטיתי את שכמי לסבול צרות ורעות כאלה? יען נחמתי היה העתיד, יען כי נואלתי לחשוב כי כאשר אגמור את חוק למודי אהיה לאיש, אחיה ואֲחַיֵּה גם את בית אבי, וכל אלה נאבדו לי ברגע אחד יען כי הנני יהודי, יען כי נולדתי מרחם יהודיה ולא מטפה סרוחה של נוצרי… הן בחרתי לי את מחלקת המאָטהעמאַטיק בהאונווירזיטעט יען לא ידעתי אז לחשוב את דרכי ולאוג בעד החיים; – אנכי מצאתי בנפשי נטיה רבה ללמודי החשבון ואעסוק בם, ואתם הלא ידעתם כי לא מן הבטלנים והאחרונים הייתי שם, ובכל זאת הנני רואה כי לאחרים אשר פגרו תמיד ללכת בלמודם נתנו משרות, ואך אנכי באשר כי יהודי אני אך אנכי…

מארקוס עמד מדבר כי עיני שלשתם ולבם נמשכו לראות מחזה אשר עורר צחוק גדול בתוך המרכבה מעבר מזה.

שם עמד וירקד אציל-פולין אחד כבן חמשים בריא הבשר וקצר הקומה, פניו אדומים ומתולעים, ואשר כפי הנראה לא נשארו לו מימי אצילותו כי אם היבלת הגדולה והאדומה אשר על קצה חוטמו ימינה ואת אשר יתן בכוס עיניו. “האציל” הזה החזיק בידו גליון כתוב באותיות פולניות ומתוכו קרא בנגון:

"מַה יָפִית וּמַה נָעַמְתָּ בְּתַעֲנוּגִים

אַתְּ שַׁבָּת – מְשׂוֹשׂ נוֹגִים

לְךָ בָּשָׂר וְגַם דָּגִים –

נְכוֹנִים מִבְּעוֹד-יוֹם"

אף רקד ויגיע בראשו לחקות מעשי היהודים. רבים מאלה אשר ישבו במרכבה התאספו סביבו, התבוננו במעשיו ויצחקו בקול גדול מאד עד אשר הפריע גם את מארקוס להמשיך את דבריו, ויסבו גם הם את עיניהם למקום המחזה:

– טוב מאוד!

– צורר היהודים!

– בראַוואָ! בראַוואָ!

– חא – חא – חא!

– המן!

– הניגון כמו-שהוא!

וכדומה נשמע מפי היהודים – אלה בקול רם ואלה בדממה, במחוא כפים או בתלונה דקה.

– מה זה? שאל ניקולאי את רעיו.

– הוא הכנור אשר תלו היהודים על ערבי הפולנים, ענה יאקוב בשחוק-קל: – וזה הוא השלל אשר לקחו המה משבי ישראל אשר במדינתם. – "שירה לנו: “מה יפית”! יצוה הפולני את היהודי אחרי אשר נתן לו להשתכר מאומה, ואם אמנם ישיר, וישתכר בכפלים, כי שכרו בעד “מה יפית”, והיה היהודי הזה מרואי פניו עד עולם, ותמיד יסחרו ביניהם: זה יתן לו ענינים וסרסרות להשתכר במו במחיר “מה יפית” אשר יתן לו היהודי!

– הלא תליץ בדבריך אלה, אמר אליו מארקוס בקול-רוגז: – אולם עם אחד מחכמי ישראל אומר עתה, כי “דברים כאלה ראוים לשחוק בהם קודם ההתבוננות, ולבכות עליהם אחרי ההתבוננות”¹ הידוע תדע כי הדברים האלה יעצרו בעד חרות נפשנו, והם המה הסבה הראשית לאשר לא תתן לנו הממשלה אף היום מִשְרוֹת או גם חקי האזרחים באר.

– האציל הזה הנהו סבה לאי-שווי-זכיותנו בארץ? אמר יאקוב בתמהון והתול גם יחד: – תן תודה, ידידי, כי מקצפך על הגבלת חקי היהודים-אשר נגעה כעת עד נפשך, תתן דופי באיש מוזר לך, בלתי אשם במאומה.

– אנכי מעולם לא אמרתי להאשים את “האציל” הזה, ענה מארקוס כמתנצל: – אך הדבר הזה בכללו, מנהג אצילי פולין את היהודים בדרכיהם אשר בחרו, הוא באין ספק סבה-ראשית לאי-שוי זכיותנו. הן אתה לַצְתָּ באמרך כי תחת מעט הכסף אשר נתנו האצילים להשתכר לישראל נתן האחרון למו “מה יפית” בשכרם; אולם לוּ הבנת מה רב מחיר “מה יפית” הזה, לו נתת לב להבין כי גם רוח ונפש היהודים לקחו בקחתם מאתם את הזמר הלזה – כי אז לא צחקת גם להשלל אשר בזו הפולנים מאשר ליהודים, אז נוכחת לדעת כי בכזה רב שלחו את ידיהם בשללם “מה יפית”.

– ואנכי בלב תמים נתתי להם עוד “זמירות” כאלה אם אך רצו לקבל, אמר יאקוב בשחוק: – האמנם תחשוב כי לב ונפש היהודים הנהו “מה יפית”?

– לא כי הנהו לב ונפש היהודים, אמרתי, אך כי מדי לקחו את זאת לקחו עמו גם לבם ונפשם – ואמנם כן הוא. איש אשר יאלצוהו כי בעד ככר לחם ואגורות כסף ישיר לפני בעלי דת אחרת את השירים הקדושים בעיניו למען יתעוללו במו, איש אשר אין לו בעולמו כי אם ארבע האמות של דתו, איש אשר הנהו לבוז ולחרפה לקלס ומשסה בעברו על פני החוץ ואך בבית מדרשו במנהגי דו ובמשפטי תורתו יחיה, אך שם ימצא מנוח ונוחם על כל התלאות אשר מצאוהו בדרך החיים, ואם אותו יאלצו – בבואו להשתכר פת לחם צר – למכור את קדושתו בעד נזיד העדשים, אם לו יאמרו: הננו נותנים לך לחם – אך, שירה לנו שירי קדשיך, שירה לנו “מה יפית”; והאמלל הזה אשר רעבונו ורעבון ביתו ירדפוהו מנוחה, שמע לקולם, ישתגע לפניהם וישיר את אלה שיריו הקדושים למען ילעגו ערלי לב אלה עליו על עמו ועל תורתו ומצותיו גם יחד – האם לא לקחו אז גם לבו ונפשו? האם לא שללו אז ממנו את כל ההיה לו? כי מה לב ונפש העם? מה המה גידיו ועורקיו אשר במו יזל דם אבריו וחייהם? מה הוא מוח עצמיו אשר יקשר ויאחד את כל אישיו הפרטים? – אם לא רוחו בקרבו, רוח עצמותו ורוח הלאמית; ואם את אלה לקחו ממנו הפולנים, מה השאירו לנו? העמים בימי-הינים, אשר שמם נשאר חרפה ולדראון, לקחו את חיינו השמיים, את גוינו ובשרנו. אך הרוח התחזק אז עוד יותר להחיותנו כהיום הזה, והמה הרעו לעשות, המה בנתנם מעט חיים לגויותינו, לקחו במחירם את כל חיי נפשותנו, המיתו אותנו מות רוחני, המיתו את לבבנו בקרנו, המיתוו את רגש הלאמית ורוח עצמותנו, ועל כן הננו גם היום ללעג ולקלם בגוים על כן לא זכינו עוד עד היום את זכיות האדם והאזרח, ועל כן יוחקו עוד עד היום חקים להגביל את חרותנו וזכיותנו…

– סלח נא, ידיד נכבד, אם לא אודה על דבריך האחרונים, אמר ניקולאי, אשר כפי הנראה נגעו הדברים אל לבו: – הן החשיתי עד כה, יען כי לא הבנתי את ראשית וִכּוּחֲכֶם באשר לא אדע את הדבר הראשי אשר בו; אולם באחרית דבריך שגית מאד ותטפל עלינו שקר: אנחנו הרוססים, ומה גם הממשלה, לא נאבה לתתכם לבוז ולקלס להמית את לבכם בקרבכם…

– יען כי כבר מת הנהו! הפריעו מארקוס ולא נתנו לכלות דבריו: – לכם אין עוד מה להמית אך להם היה להחיות את אשר המיתו הפולנים אז לכם היה להטיף נטפי מזור, לטלל טל של תחיה על הנפשות אשר המיתו מזדון ותעתועי לב אלה אשר לפניכם. הן תאמרו כי תחפצו לעשות אותנו ליהודים-רוססים או גם לרוססים שומרי דת משה כמבטא אחדים, אך מה הדרך אשר בחרתם לכם? מה המה האמצעים אשר יובילו אתכם למטרה זו? – הגבלת חקי זכיותינו ודחיה אחר דחיה.

– אך הן לא נוכל לתת לכם שווי-הזכיות כל עוד לא נטהרו מעשיכם, אמר ניקולאי, כל עוד כתבי העתים מעבירים שמועות נוראות ומעשים נוראים אשר יעשו היהודים בכל ערי מושבותיכם, אך תקבלו זכיות – עת אינכם עוד רוססים נאמנים?

– רצונך לאמר: עת כי לא יֵרָאו עוד בחוצות העיר יהודים לובשים בגדי-עם אשר לרוססים ומדברים שפתם – הלא?… אולם רבים אומרים כי בבגדים ההם ובלשונם תֵעָשנה תועבות כפלי כפלים מאשר תֵעָשנה בבגדי היהודים ובלשונם, העיר יאקוב בהתול-רעל.

ניקולאי רצה לענות דבר, אך מארקוס הפריעו.

– הוא אמנם ללצים ילוץ אך דבריו אנם אמתים; ידעתי כי אין עם בלא חוטאים, כאשר אין כרם בלא באושים, אולם שאל נא את פי הסטתיסטיקאי ותורך לדעת כי בקרנו היהודים ערך מספר החוטאים מעטים לפי ערך מספרם בין הרוססים. ואם אמנם כי ירבו היהודים להיות ערומים במסחרם ומעלים לפעמים עין מאיזה חקי-הארץ – הן את החטאים האלה הולידה ההיסטאריא בקרבנו והגבלת חקי זכיותנו תביאנו לעתים רחוקות לעבור על הגבול שגבלו המשפטים בארץ, אך רעה אחת חוה היא לנו בני ישראל: אם יחטא איש מעם הארץ אז יאמרו אף יכתבו פלוני בן פלוני חטא, ולא יעלה על לב להאשים את כל העם בגללו; לא כן יעשו מכתבי עתים עמנו, בנו לא יחטא לא ראובן ולא שמעון אך “יהודי” יחטא או גם כל היהודים יחטאו באשמת איש אחד, לו ימצא חטא כל מאום על אחד מאחינו כי אז ירומו כל מכתבי העתים את קולם לאמר: “ראו הן העם הזה עם חוטא ופושע מבטן הוא, עם כבד עון!” ומדוע יעשו כדבר הרע הזה אך לנו העברים ולא לעם אחר? – יען כי עוד לפנים המיתו הפולנים את רוחנו בקרבנו, ואף עד היום יודעים המה כי על ראש עם בלי רגשות לאמיות בלי דם חי ונפש מרגשת ישפכו את הגרף הזה… ובין כה וכה יחקו גם חקים מגבילים את זכיותינו רוב.

– אהבת עצמך, מארקוס, הגזימה מעט את הדבר הזה, ענהו ניקולאי כמתנצל: – אם אמנם כמונו הייתם כי אז נתנו לכם שווי הזכיות באין גורע דבר.

– לא יבצר ממני להביא לך ראיות רבות על אי-גזום דברי, אך מה לי להרחיק עדותי: הן סטודענטים היינו גם שנינו, ואתה יודע ועד כי אין ביננו המסך המבדיל בין עם הארץ, כמוני כמוך הננו רוססים נאמנים. – ומדוע זה יגרע גם זכותי היהודים גומרי חק למודיהם באאוניווערזיטעט? מדוע לא נהנה גם אנחנו מטוב הארץ אשר למענה נעמול? – הן שנינו נסע כעת במרכבה אחת, אך מה רב הדרך בינינו? אתה תסע למקום אשר כסא מורה עומד ומחכה עליך תשב עליו בשלום ומשכרתךך תהיה שלמה מאת הממשלה! ואנכי הנני נוסע למקום… אך הלא גם נפשי לא תדע אנה, לא אדע מאין יבוא לחמי ולא אדע אם גם אמצא מנוחתי.

– דמך בראשך! ענהו יאקוב בהתול: – מדוע זה הרגשת בנפשך נטיה ללמודי המאטהעמאטיק? מדוע חפצת להיות מועיל ללמודים?

בעוד אשר המה דברו את דבריהם האחרונים יצאה השמש על הארץ ותעל מעלות אחדות במרום השמים. רבים מיושבי המרכבה העטיפו את טליתיהם עליהם, שֳׂמו את טוטפותיהם על ראשיהם וזרועותיהם, כי הגיע זמן תפלת שחרית. גם הזקן אשר ישב על יד שלשת בני הנעורים האלה…

אכן, סלח נא קורא, כי אהרתי עד הנה לספר באזניך כי לחברת האנשים הצעירים האלה ארח עוד איש, אשר אף כי לא דִבֶּר אתם דָּבָר והם לא שָׂמו גם לב ועין לו – בכל זאת בצדק אמרתי כי הוא ארח לחברתם. האיש איש כבן ששים; ראשו הכפוף, זקנו המסבך המעיד כי לא ראה מסרק מימיו, פאותיו הארוכות מאד, ערך בגדיו וכל מהלכו העידו עליו כי הוא מיושבי עיר קטנה המתפרנס שמה בצמצום רב. האיש הזה ישב בראשונה בקצה העגלה מעבר מזה "ויהי אך רָאֹה ראה מרחוק את חבר העלמים האלה, התקרב למו ולא גרע עין מן מארקוס בכל עת, ואף כי גם הוא חשבם שלשתם לנוצרים, ולא הבין אף דבור-קל מכל אשר דברו, כי לא שמע שפת רוסית – בכל זאת לא מש ממקומו, כמו כח נסתר יאסרהו למקום הזה ובכל עת אשר מארקוס החל לדבר פתח את פיו הטה אזנו וילטוש גם את עיניו – כמו רצה לדעת ולהבין אף מלה אחת, אך גם היא לא עלתה בידו; – אך בכל אלה לא התבונן עליו כל איש לא מהיושבים בהמרכבה, וגם לא אגדת בני הנעורים, וגם מארקוס לא שם לו לב יען מרוב שיחו וכעסו לא הביט סביבו לא נשא עין ולא ידע גם מה אתו כי נעצב מאד ותפוש בשרעפיו היה מארקוס גם בעת אשר לא דבר דבר! ובכן היה הזקן כמבקש לארח עמהם ובוא בחברתם – אך הם לא שעו לו ולא התבוננו לחפצו.

בעת אשר יתר היהודים הנוסעים פה במרכבה החלו להתפלל לקח גם הזקן הזה את שק טליתו ותפלין, ויתעטף גם הוא בהם. אך פתאם נשמע קול: “הוי קָנְדוּקְטָר!” וכל הנוסעים נחרדו ופלצות אחזה את בשרם בידעם עד מאד כי נאסר מטעם “חברת בוני מסלת הברזל” להתפלל בתוך המרכבות, ויחלו להסתר מפני חמת המציק הלזה: זה לבש את אדרו על טליתו הלבן וזה חבש את מגבעתו על הטוטפות אשר שם בין עיניו; אלה מהרו להסיר מעליהם את המעטפות האסורות האלה ואחרים הסתתרו מאחורי רעיהם לבלתי יראם הקנדוקטר – ועל פני כלם שררה אי-מנוחה בהלה ותמהון גם יחד. אך הזקן באשר כי כבר נאבדה ממנו מהירת העלומים לא הספיק לעשות גם הוא את אשר עשו יתר הנוסעים ובכל תקף השתדלותו לא מצא את ידיו בלתי להסיר את תפלין של ראש מעליו.

הקנדוקטר הבא הביט באף וחמה שפוכה על האנשים אשר הכרת פניהם ענתה במו כי התפללו עתה בתוך המרכבה, אך לא מצא לו תואנה להוכיחם בחמת אפו, על דבר אשר לא יראה בעיניו אך לבבו יבן לו – וירב קצפו על אחת שבע… והנה פגשו עיניו את הזקן הזה ויתנפל עליו כארי על טרפו.

– איך הועזת, יהודי ארור! להתפלל בתוך המרכבה? צעק בשטף קצף וינענע את הזקן בידיו: – השלך כרגע את הבגדים הצואים האלה מעליך, יהודי נבזה!…

הדברים האלה אשר יצאו מפיו בקול גדול וחמת רעל הפריעו את שיחת מארקוס ורעיו, ויסבו את עיניהם על המחזה אשר לפניהם: על הזקן העומד וחללה ופלצות אחזו את בשרו וכשה נאלמה השח ראשו לפני הקנדוקטר הצועק מרה.

– ואתה מאין לקחת קרנים לך להפריע את איש נוסע מעבודת אלהיו? שאלהו מארקוס בשפת רוסית צחה ובקול נגיד.

– הלא ידע כבוד מעלתו כי חק הושם לנו לבלתי יתפללו היהודים הנבזים פה במרכבה לבלתי יפריעו את מנוחת הנוסעים אחינו הרוססים, ענה הקנדוקטר בחשבו כי נוצרי הוא המדבר אליו.

– שקר אתה דובר! ענהו מארקוס נגידים: – שקר בפיך! הממשלה לא תחוק חקי און כאלה!… אך חברת בוני המסלה בדו להם דברים כאלה… בפטרבורג לא שמענו מזה דבר… ועתה הרף מהזקן כרגע ואם אין אשלח טֶלֶגְרַמָה להמניסטריום וענש תענש.

הקנדוקטר בשמעו את השמות “פטרבורג” “מיניסטוריום” נפלו פניו וכמעט הרפה מהזקן אשר חשבו לטרפו.

– “**דאווענט אידען!”** הוסיף מארקוס בקול עז יהודית.

– בני! הוי, מאיר בני!… צעק הזקן בהשתוממות ויפול על צאוורי מארקוס, ונפשו כמעט יצאה, גם מלים נעתקו מפיו.

– גם אתה הנך zyd! העיר הקונדוקטר כמו כן בהשתוממות, כמו נחם על אשר השליך טרף מפיו.

– הוי אבי!

– הוי בני… בני!… מאיר בני!

הקורא ישוה נגד עיניו את המבוכה ואת הרעש אשר היתה שם בהמרכבה לרגלי ההכרות הזאת; אך בעוד לא הספיקו האב ובנו לדבר דבר, ובעוד לא מצא הקנדוקטר את ידיו לשוב להזקן אשר לבוש עודנו טליתו וטוטפת אחת על זרועו – השמיעה המכונה קול חליל ותעמוד לפני תַּחֲנה אחת אשר האב ובנו הרו לצאת שמה.

א. אוֹרְחִים לֹא קְרוּאִים

השלג הרב השטוח על פני כל הדרך אשר בין נ. ובין פ. בפולין המדינה נמס כמעט, וזרם מים כבירים ישטוף, שטף וְיָרֹד מעל ראשי ההרים בקול שאון אדיר וחזק ויהפוך את כל כברת ארץ השפלה, אשר שם הכפר “משרקה”, למדמנה גדולה, אשר בארות בארות חמר יוסיפו רעה ויגון לסוס העיף, אסיר עגלה טעונה עצים, אשר גם הוא גם היא לא יוכלו למוש ממקומם לשוא יצעק האכר בקול גדול ויקלל את סוסו אשר באו בחמר רגליו, לשוא גם תנופת מטהו – אופני עגלתו טבעו בטיט היון ואין לאל ידי הסוס ובעליו, אשר יחוש לעזרתו, להוציאם משם… צפצוף צפרים יִשָּׁמע מעל העצים היבשים ומעל גגי הבתים, כמו ישתתפו בצרתם וכמו יאמרו: “גם תוחלתנו נכזבה, גם תקותנו למצוא פה בארץ מולדתנו שמש זורחת ועצים רעננים נשארה מעל – עמכם אנחנו בצרה!”…

מעל הגבעה נשקף בית חומה ועלית קיר עליו, הוא משכן השר אשר זה לא כבר שב מעיר ווארשא הבירה “לפקח על עסקיו”. המנגינות וכלי השיר עוד ירעשו באזניו ופני הנשים היפהפיות עוד תעמדנה נכח עיניו, – אך למרות חפצו הביאו “עסקיו” הֵנה למען ישכור לו אכרים אשר יעבדו את אדמתו, וכסף אין, ולבבו ינוע, ורגז וצעק ואין נחת; לשוא ירום קולו על העלם בן־משק־ביתו אשר בידו מסר את כל אשר לו בעתות החרף, לשוא יקרא בגרון: "איה כסף דגני, חטי, שעורי וכסמתי, לשוא יזכירו גם על אודות התבן הנמכר – הנה בידי סוכנו חשבון נכון כי את כל הכסף שלח אליו לעיר ווארשא… רגע יביט על החשבון ויקצוף וירגז, ורגע יצהיל פניו לסוכנו: "צדקת, ידידי, הנך ישר רוח – אף כי יהודי אתה, בידי אִבַּדְתִּי את כספי… אך מה נעשה?

אם בבית השר עצבת, מה יעשה קלונימוס הזקן היושב בבית אשר בקצה הכפר מזה?… “בית” קראנו למעון קלונימוס, ובשם “מלון” יקראוהו האכרים ועוברי־ארח; אולם לא תאר “בית” לו מבחוץ ולא ארח “מלון” לו מִבָּיִת: קורותיו כבר לנפול חשבו, לולא המוטות אשר יסמכו אותן מכל עבריהן ולא יתנו מוט למו! התבן, אשר זה שנים רבות נִתַּן עליו להיות לו לגג – נרקב, וחורים וסדקים נראו בו, אשר אם למראה עינים נשפוט יתנו חֻפְּשה לגשם לרדת דרכם גם אל הבית פנימה; זכוכיות חלונותיו נשברו, ורק גליוני הַנַּיָּר, או בלוי הסחבאות, אשר ירפאו את מקום השבר, לא יתנו לרוח לבוא הבית; – הנה הוא חזות הבית חוצה, ופנמה – הה, שאיה יֻכַּת שעריו, ועוני ורש יקננו בכל פנותיו. בחדר הראשון והגדול יעמוד שלחן גדול, אשר באמצעית אסור בשלשלת ברזל סכין ישן נושן, וקרש ארוך במקום כסא חֻבָּר על יד הקיר למושב האכרים אשר יתאספו שמה בימי חג ומועד; ובחדר השני, משכן לבעל־המלון, הקטן והצר מאד, יעמדו שלחן קטן שלשה כסאות עץ ושתי מטות, כלם שבורים ורק חבלים דקים יחברום לבלתי יתמוטטו ויפלו; בחדר הראשון הקור והלֵחוֹת ישורו בתקפם, אבל גם החדר השני לא נופל ממנו באלה אף כי תנור קטן יעמוד בתוכו להֵחַמוֹ. בחדר הראשון אין איש עתה, ובחדר השני ישבו קלונימוס, אשתו ובניהם ובנותיהם (לבד בתם הבכירה רבקה אשר יצאה והלכה לבית אחד האכרים) על יד התנור, אשר אף כי קר הנהו גם הוא, בכל זאת בחרו שבת על ידו משבת על יד הקיר אשר גם רטוב הנו.

פני קלונימוס דלים ורעים מאד, שערותיו לבנו מִזֹקֶן ומדאגה, ועיניו נמקו בחוריהן, ולא טוב גם ממנו מראה פני אשתו שרה, אף כי צעירה היא ממנו לימים רבים, פני האשה הזאת קֻמטו בלא־עת מעוני ויגון אשר סבוה גם סבבוה, בעיניה נראה זקנה־מֻקְדֶמֶת מרב התלאה אשר מצאתה בדרכי חייה. הם ובניהם ובנותיהם ילבשו קרעים ובניהם הקטנים ערום ויחף ילכו איום למראה.

דממת־מות שררה בכל הכפר, אין דלת נפתחה, אין יוצא ואין בא, גם אל פני כל הדרך לא נראו עקבות נוסע או סוסי אורח, כמו שבתה התולדה פה שבת שבתון לתוגיון נפש קלונימוס ואשתו.

– הה, הנה זה כימים ששה אשר בעינינו לא ראינו איש זר בא הביתה, התאונן קלונימוס כמו ידבר אל נפשו: – הה, ה' אלהים! הכלה אתה עושה לנו?

– הנה אורחים באים! אמרה שרה ותשים עיניה באישה אשר התעורר לקול דבריה: – אורחים לא־קרואים, אורחים איומים למראה… הוסיפה באנחה.

קלונימוס הביט בפניה, כמו יאבה לקרוא שמה פשר דבריה.

– הנה זה בא ראש־חדש ניסן ובידו יביא לנו את חג הפסח… הוסיפה שרה אחרי דממה מעטה: – אורח יקר ונכבד עד מאד… אולם במה נקדמו, ובבית אין מצה, אין יין – לבד מרורים!…

פני קלונימוס נפלו, עיניו השפיל לארץ ולא ענה דבר, גם שרה נשקעה בהמון רעיונות נפשה.

– גם יום כלולות בתנו רבקה אורח יקר הנהו, הוסיפה שרה, היא כבר בגרה, כבר נכונו לה ימי אשה; ועד מתי נחכה? ועד אן תשב בבתוליה? – עד כי תקצר נפשה ותפזר דרכיה לזרים?… ואתה תחבוק ידיך לשבת בין הכרים!… הוסיפה עוד בפנותה אל אישה: – כמו אין לב בשר בקרבך, כמו לא־לך לחתור בכל שארית כחך למצוא מוצא כסף לשני האורחים האלה!

כקול רעם בגלגל, מפרק הרים ומשבר סלעים, כקול משק המים היורדים מן גבה ההר ויעכרו את כל עפר הככר בשפלה, כן התפוצץ לב קלונימוס ורעיוניו נעכרו בקרבו לשמע קול אשתו ודבריה אלה. “מוצא כסף לשני האורחים האלה” הדברים האלה צלצלו באזניו בקול שאון נורא ונפשו נבהלה מאד.

אם כל מחמצת אסרה לנו תורתנו לשבת ימי חג המצות, העל־כן נבהל זה האיש קלונימוס לשמע שם האורח הזה? האם בחדלנו לתת שאור בבצק אשר נאפה לימי הפסח העל־כן נשלם על אחת שבע מחיר העוגות מצות בלתי־חמוצים? הלא עוד בימי רבותינו התלמודים אפה איש איש מבני ישראל את הַמַּצוֹת בביתו, אשר בטח לא עלה לו מחירן על לחם־החמץ, ומדוע זה הוסיפו רבני דור ודור אך חומרות וחומרות למען ירבץ העני מאחיהם תחתיו בהגיע תור יום חרותנו? מדוע שָׂמוּ מועקה במתני האביונים כי שבעת ימים האלה יוציאו כסף מחית חדש ימים? מדוע לא שמו אל לב כי “כח דהתרא עדיף”, “וחי בהם – ולא שימות בהם” אמרו רבותינו הקדמונים?…

ובנשואי הבת מי שָׂם שערורה בישראל? האם חוק חקקו לו כי כל איש יחקה את מעשי העשירים; אחרי כל מַדָֹה (מאָדעס) פריזית לדרוש, להוסיף נדה על נדה ומתנות על מתנות, רב־יתר מאשר הונו ורכושו יעמדו לו? האם היתה זאת לפנים בישראל לאמר: “נערה אשר אין נדה לה, לא תנשא, אף כי רב יפיה ומעלות רוחב נשגבות הנה”? ואי־זה רוח עבר עתה על נערי יהודה לבקש אך כסף בשדוכם, ומי שָׂם בפיהם המלות המשחתות: “האחיה בחן אשתי ויפת תארה?”

לפשר השאלות האלה לא שם קלונימוס הזקן הזה לבו; אף גם לא עלו על דעתו; אחרי אשר על ברכי החסידות אֻמָּן מנעוריו ואשר כל מחשבה זרה למו וכל הגיון נכרי להם, ובכן רק נאנח בשברון מתנים רק העמיק בשרעפי תוגתו…

– צדקת, שרה, אך במה אושיע? השמיע קולו כאוב מארץ אחרי דמית עצב מעטה: – הבי נא עצה הלום, הבי תושיה.

– האם לי ליעץ? האם לי האשה לעשות? הלא איש אתה ואך עליך לשאת במשא הבית, אך עליך לעמול ולהביא ביתה…

– האם בעמל לא חפצתי, האם לא בכל נפשי עבדתי למענכם? אולם עבודה מאין תִּמָּצא ואיזה מקום שכר שכיר?… זכרי נא שרה כי גם כחות נפשי כבר בגדו בי, אין שלום גס בעצמותי…

– מאד מאד תזכור שלומך… ושלום אשתך? ושלום הבנים? – את אלה לא תאבה לדעת.

מים נגרים מעיני קלונימוס החסיד הזקן הזה, היו למענה לדבריה אלה.

– הוא אך יבכה… הוסיפה שרה בתלונה דקה וַתִּדּוֹם.

– הה, אמי, הנני רעב, תני נא לי פת לחם, אמר בבכי אחד הילדים

– הוי, קר… כסיני נא, אמי, הוסיף השני.

– את אביכם בקשו! הלא אב הנהו, ומדוע לא ישים לב לחֻמלה עליכם…

– הה, שרה, שרה! אמר בקול רועד מאד קלונימוס: – אל נא תרבי פצעי חנם… אנכי בנפשי, הלא תדעי, אשא אסבול כל עוד רוחי בי; אולם צרת בָּנַי עת תזכירי לפנַי, עת בעיניהם תאשימיני, אז יִתַּר לבבי הנדכה ממקומו עד כי לא אדע נפשי… ומה לי לעשות, נא הגידי: כעבד נאמן אעשה ככל אשר תצוי עלי גם כי נר חייתי ידעך, גם אם אכרע ואפול שדוד תחת עֻלך…

– אל נא, אישי היקר, אל נא תדבר באזני כמו אלה; את עֻלי לא אכביד עליך, ובמותך לא ייטב לי… (וידיה העבירה על עיניה אשר דמעות נראו בהנה) – אולם אם אמנם לקולי תשמע ולעצתי תשאל: במה נכונן עתה בעת הרעה הזאת את שלום ביתנו? – כבר מלתי אמורה כי אם נשמע הפעם לקול נחמן בן משק בית השר, ואת בתנו רבקה נִתֵּן לו לאשה, אז יכלכל הוא את כלנו בלחם ומים – ונִוָּשע תשועת עולמים…

נבהל החסיד וילפת, כמו לקחת את נפשו יזמו, קוי מצחו קֻמטו ועיניו אשר זרו אשר המליטו מבט נורא בפני אשתו.

– גם האלהים בכסף הן תמכורי, הה אשה פתיה! אמר בקול גדול כמעט בגערה: – גם חלקך בגן־העדן תתני בעד שעה קלה בעולם הזה!… הנבל הזה המופקר, האפקורס הארור הזה, עושה מלאכה ביום השנת “וכגוי גמור” ינהג, האם אותו אקח לחתן לי, יען כי בכסף רב לו ידיו? האם לו אתן את בתי רבקה, היפה בבנות, על כי יקננה מידי בכסף מלא!… הה, כל עוד שמורות עיני לא סֻגרו לנצח, כל עוד חרסי אדמה לא יְכַסּוּן – לא יקום הדבר הרע הזה ולא יהיה!

– אולי רב מגאוני הארץ, או בן אחד הקדושים תקח לחתן לך?

– הניחי לי… אמר החסיד הזקן בקול בוכים כמתיאש: – לא יארכו הימים אשר אהיה למפגע לך, עוד מעט ואפקיד רוחי בידי ה' אלהי הנשמות, ואז תעשי ככל אשר בלבבך לעשות…

– הוא אך יבכה, אמרה גם עתה בדממה שרה: ־ עוד חָיֹה תחיה; עוד לא תמות לשחת, ושטף דמעות פרץ מעיניה גם היא; ותסב פניה ותקח את בתה הצעירה על ברכיה ותבך.

לא עליכם, קוראי היקרים! לא עליכם, כל עוברי דרך פ.! גם אתה, עטי, הס! כי לא תעצור כח לתאר את ענות המשפחה העניה הזאת בדברים!

ב. הוָֹה עַל הֹוָה

"הַכָּתוּב אוֹמֵר: לַצָרָה אָח יִוָּלֶד

לֵאמֹר: הֹוָה עַל הֹוָה יִקְרֶה בַחָלֶד"

(י.ל. גארדאן).

עבר יום, גם הלילה חלף הלך לו. השחר פרש כנפי הודו על פני תכלת הרקיע ופאתי מזרח אדמו ומראיהן כעין נחושת קלל; פחדו העבים, עננה נבהלה: הנה מלך השמים בוא יבוא!… על שמים טהורים צעד המלך הזה בגאה וגאון וקרנים שלח מאת פניו לבשר במלא כל הארץ יום צאתו, להפיח רוח חיים באף מתי־החורף, להקיץ את כל אלה אשר שנת־מות ישנו בחמשה ירחים בלבוש תכריכי שלג, ולהביא למו את האביב מחמד נפשם…

אך על דרך עיר פ. לא קֻבלו הצירים האלה בפנים שמחים: הרפש וטיט היון אשר אוו למושב למו את חלקת הארץ הזאת פארו¹ פניהם למראה קוי השמש האלה ואת מקום תחנותם לא עזבו; לא הכניעו את לבם הקשה ולא נתנו על נקלה גם לאנשים לצאת ולקדם את פניהם; דממה וגעל נפש נתנו משטרם שם, כאשר עד הנה, אין עובר ושב, אין נפש חיים, גם הצפרים האחדים אשר שבו מארצות הנגב לא מצאו בזה מנוח לכף רגלם וילכו באשר הלכו…

ומי היא הנערה הנצבת עמך בזה בפנת בית קלונימוס בירכתים? השואפת רוח היא או חושבת, מאז הבקר זה כשתי שעות?… פניה ילבשו חן ומלבושי בשרה טלואים? לחיה אדמו כספיר, עיניה יבריקו כזהר הרקיע, ובשלמותיה הבלות אין מתום… בת מי היא הנערה?

– רבקה בת החסיד קלונימוס…

האביב יראנו עז הטבע: אחרי בלותו היתה לו עדנה, ועז הַנֹּעַר אביב חיינו, נראה עתה בפני הנערה הזאת: עני, רעב, מחסור, תלאות גם צרות־הנפש גם ענוי־לב בכל ימי חייה הן מצאה, ־ וכל אלה לא עצרו כח להשחית יפיה ולהבזות את צלמה; העני לא הסיר חכליל מאת לחייה העגולים והלבנים כאגן הסבר. בכי לא קלקל שחרות עיניה אשר כעורבים על פני זרע גד לבן נראו בין מצחה ולחיה, עבודה לא השיחה קומתה אשר דמתה לתמר, ותיף ותגדל גם בימי עניה ומרודה… שערות ראשה הצהובים כזהב מופז מסֻדָּרִים לה תלתלים ויופלו על ערפה, כעשת שן מראהו, וכל יצורי גֵוָהּ נעלים ויפים המה עד מאד… אַל שמש! אל תך באף קדקדה, אל נא תשזף את פניה, כי צופיה היא על דרך באכה בית השר ובעינים כלות תיחל על ידידה אשר הבטיחה לשחר היום הזה את פניה…

“ידיד לנערה מבנות העברים? אהבה בלבב בת ישראל? ־ הלא כן, קורא, תאמר בלבבך – חידות לי הדברים האלה! הלא לאהוב המיועדים לבנינו אך לנו האבות הרשות, רק אם אנחנו נאהבם ואך אם בעינינו ימצאו חן, רק אז נאמר לדבק טוב”…

אמנם צדקת, בני הערים אשר מקטנם ועד גדלם רק לבצע כסף ישימו מעינם, בני הערים אשר איש על אחיו יפקח עין – העניים יקנאו בעשירים ויתאוו לחקות את מעשיהם, והעשירים יביטו בעניים לבלתי יהינו לנטות מדרכיהם אף כמלא השערה, בני הערים האלה ימכרו בניהם לכסף, לכבוד, וליחס־משפחות; ומדאגה בדבר פן יזנה לב הבנים מעל דרכיהם, פן תלבבנה בנותיהן את אחד מבני הנעורים אשר כבוד יחוסו או כספו לא ישוה יחד עם יחוסם וכספם, על־כן יסגרו את בניהם ובנותיהם על מסגר, על־כן יאמרו כי עון פלילי הנהו אם עיני עלם ועלמה תפגשנה יחד וחטאה לא יוכלו כַפְּרָהּ הִנֶּהָ האהבה בעיניהם. לא כן בני הַכַּפְרִים העניים, שם לא תסגרנה הבנות והבנים לא יִנָגשו, שם אין עין משגיח ויראת ההמון לא תבוא שמה, ובחֻפשה על־כן יחיו הבנים האלה, ובאהבה על־כן יתאחדו לב עלם ועלמה, ובכן ידעה גם רבקה אהבה, ועל מזבח נפש נחמן בן־משק בית השר.

נחמן היה כבן עשרים שנה, יתום מאביו ומאמו, אשר גרו בכפר הזה לפני עשר שנים, ובבוא אסון על ביתם – כי מתו גם שניהם ביום אחד במחלת חלי־הרע – חמל השר על הנער אשר נשאר בלי משען ומשענה, ויקחהו אתו עירה ווארשא ויתנוהו לבית־הספר ואת מחסורו שלם מכספו. ויאהב השר את הנער נחמן וימצא חן בעיניו ובכלותו את חוק למודו לקחהו אליו ויתן את משרת ביתו על שכמו ויפקידהו על כל אשר לו, וזה כשתי שנים אשר יעמוד לשרת לפניו ומשכורתו שלמה מאת אדוניו.

ויהי היום וירא נחמן את רבקה ויחמוד יפיה בלבו, ויבחון גם את תומתה וישרת לבה – ויאהבה, וגם היא השיבה אהבה אל חקו, ותמצא לה אשרה באהבה הזאת ותחיה אך בתקות ימים יבואו ותתנחם על עניה ומרודה בראותה את פניו ובדברה אתו…

אך מה חורו פתאם פניה? מדוע לפתע לבשו חרדות? מה תבטנה עיניה כה וכה, ואגלי דמע את מקורם עזבו?… אמנם, גם אזני תשמענה קול… קול בכי אשה, בכי ילדים… הה, הקול קול מַכָּר – קול שרה וחמשת ילדיה…

כחץ מקשת הגבור מהרה רבקה הביתה. הה, מה שֻנו ומה נבהלו פני הנערה! פעמיה מעדו, עצמותיה תרחפנה ולבבה כהולם פעם…

מחזה איום נִגְלֹה נִגְלָה לפני עיניה בבואה, מחזה אשר יַךְ בשממון לב כל איש, מחזה אשר פלצות תאחזנו למראה: שוטר הכפר יעמוד בגאה וגאון בתוך החדר הקן, שרה תבך ותתחנן לפניו, הילדים יצעקו מאימה ופני קלונימוס איומים למראה; הוא לא יבכה אך דמעות בעיניו, לא יצעק ולא יתחנן אך רבו אנחותיו, שפתיו נעות אך קולו לא ישמיע, ובראשו ינוד לאשתו ובניו…

– הה, מה זה? מה נהיתה?… נתנה רבקה את קולה בבכי.

– הסי, נערה אין לב! הפריעה השוטר בקול עז: – לא באתי הנה לשמוע בכיך… כסף כסף ידרוש השר, שכר הדירה, מחיר יין־השרף וכל אשר הוא נושה באבותיך… אם עוד תקשה ערפך, הוסיף בפנותו אל קלונימוס, ועד הבקר למחרתו לא תשלם את כל אלה, אז תאסר בבית הכלא ואשתך ובניך יגרשו מזה כלה…

דמעות העשוקים, קול בכי, צוחה צעקה וגם קללות לוו את השוטר בצאתו, וגם מפי קלונימוס הזקן נשמע קול בכי גדול. ילד בוכה נראה מדי יום, גם בכי אשה לא מוזר לנו, אולם בכי זקן עת יגיע לאזנינו, אז לבבנו יִתַּר ממקומו, אז כל עין תדמע דמוע אתו וכל נפש תִּשָׁפך כמים…

– בצרתה מה יוכל להושיע איש זקן גם חולה לאשתו ובניו? אמר קלונימוס ויתן בבכי קולו: – מה יאמר ומה ידבר אב עני, חלש ואין אונים… אלהים יעזרכם, בְּנַי! גם אַתְּ אשתי אך בו תשימי מבטחך, וגם אני אך אליו ואל רבי בעדכם אתפלל…

החסיד בכה רב בֶּכי, ואשתו ובניו הגדילו את המספד ודמעות שפכו כמים.

פתאום והנה תמונה עברה לפני חלוני המלון. רבקה התעוררה ותמח את דמעתה מעיניה ותמהר ותצא. תקותה לא נשארה מעל בפעם הזאת: לפניה עמד אהוב לבבה נחמן.

– דמעות בעיניך? אמר נחמן בגשתו אליה ובאהבה אחז את ידה: ־ מה זה? האם אביך גער בך?…

– אבי? ענתה רבקה ובכל כחה התאפקה מבכי: ־ אבי הן יאסר מחר ואנחנו כלנו נגרש… וכנחל שוטף פרצו דמעותיה ותפלנה על לחייה.

– מה זה בפיך? הה, מה תגידי? הן זרות אשמע…

אך רבקה לא ענתה דבר, כנציב מלח עמדה לפניו נדהמה ושקועה מאד מאד בשרעפי נפשה.

– מה אלה בפיך? אנא יונתי תמתי, פתרי נא לי החידה הזאת, אולי אשמע ואצילכם מדעתכם…

רבקה התעוררה, ומבין הדמעות התמלט מבט אהבה מה נשגב היה המבט הזה! מה נשגבה האהבה עת בדמע פניה תלט!… נחמן לא סר עינו ממנה.

– אם אמנם ת־אה־ב־ני, אמרה רבקה בקול רועד מאד: ־ אל בית השר לכה חיש מהר, פן תאחר את המועד…

– מה זה? בהשתוממות רב שאל נחמן.

– השוטר אמר בשם השׂר כי אם עד מחר לא נשלם את כל נשינו אז יאסור את אבי ויגרש את כלנו… בידך הננו כעת, הושיעה אם אמנם חמדת לבבך הנני…

סִעַר מאד גם לב נחמן בקרבו ברגעי הַהִתְוַדּוֹת האלה; גם אהבה גם חמלה התלכדו ותהיינה לאחדות בלבו. “כל דְּבָרַי שבו ריקם, חשב בלבו, השר לא שמע בקולי”…

– אלך ואושיע, אמר בקול רם.

– אך בכספך אל תשלם בעדנו, פן תרע לנפשך, אמרה רבקה בדממה.

– יהי מה… אלך…

ובחפזה הוציא ידו מכפה, ובצעדי־ענק הלך לדרכו, ורבקה לִוַּתְהוּ בעיניה. "מה טוב לבו, מה יקר רוחו! חשבה רבקה ואחרי אשר נעלם מעיניה שבה הביתה.

ג. אֵינֶנּוּ!…

במה יזכה חסיד את ארחו?

… “גם את העולם נתן בלבם” אמר החכם קהלת, ודבריו כנים ונאמנים. התבל הִנֶּהָ מראה־לטושה גדולה אשר תמיד תַּרְאֶה לנו רק את אשר בלבנו פנימה; כמים הפנים לפנים כן הוא החלד ללב איש: ביום טוב לאדם יראה את כל אשר לפניו והנם טובים, שמחים, דשנים ורעננים, השמש ישיש לרוץ ארח, הצפרים ישמחו ברנתם, ההרים ימחאו כף והנהרות יפצחו רינה; וביום רע והנה כל הארץ תֵּהָפַך בעיניו לבור וכלא, וכל אשר עליה לאסירי עני וברזל. – לשוא תתאונן זקן! לאמר: “הה, הנה הימים הראשונים היו טובים מאלה אשר ילכו הלך ורע”, ־ הימים לא שֻנו ואך אתה שֻנֵּיתָ וַתִֹשָּׁנה גם התבל בעיניך… הן זכור תזכור את רגשותיך בַּנֹעַר, תזכור כי היית אך שמח ובשמחתך לקחו חבל גם אשר פגשו עיניך, כגן עדן היתה אז הארץ לפניך, עדן וענג, חיים וששון הרגשת אז בכל אשר ראית, שמעת והתבוננת; ועתה כאשר זקנת, הרגשות ההם יחסרון בלבך וכל הארץ הִנֶהָ עתה בעיניך הרת עצבת, עמל, יגון ותלאה, ועל־כן תאמר כי הימים הראשונים היו טובים… אל תרגז ואל תקצוף, אלוף שַמְלָה – אדוני הכפר משקרה, לאמר: “היום קצר, הן זה יצאתי בבקר לצוד ציד חיה ועוף – וכבר אתא ערב… כעל כנפי נשרים יעוף היום, תעיף בו עיניך –ואיננו!”… הנה בשובך הביתה הלא שמעת כי סוכנך נחמן מתאונן רע באזניך כי ארך לו היום הזה מאד לחכות על בואך וכי כל רגע לשעה נחשב בתקותו הַמְּמֻשָּׁכָה; ולוּ נסית הצג כף פעמיך על אדמת בית קלונימוס הזקן, אז ראית ונוכחת כי היום הזה ערך שמה עוד על אחת שבע, רגעיו הלכו שם לאט לאט ושעותיו התנהלו בכבדות רב מאד, מרב הבכי והמספד אשר הגדלת שם… אחד הנהו, היום בתבל ארצה, מספר שעותיו חֻצָצו ורגעיו ספורים, בכל זאת לא ישוה גדלו לרש ועשיר גם יחד, האם אין זאת כי “גם את העולם נתן בלבם”…

אולם רב לנו לחקור! סוף דבר: היום פנה, השמש כבר עזב את שמי ארצנו מעבר מזה, וכבר חשך הלילה… האלוף שמלה כבר שב לארמונו וגם בבית קלונימוס העלו נר כהה, והיו עיניהם רואות את דמעותיהם אשר לא נתנו הפוגות למו גם עתה, עוד כל בני הבית מסתופפים על לבביהם, עוד אנחות רבות תפרצנה מחזיהם ותשברנה מתניהם, עצה עוד נעדרה מהם ותושיה נדחה מאתם. רבקה לא סִפְּרָה גם לאמה מכל הדברים אשר דברה את אהובה את נחמן, כי בוֹשָה; ואך בסתר לבבה האמינה בכל נפשה כי בוא יבוא וכי יציל אותם מרעתם… אולם כבר אתא ליל, ונחמן עוד איננו…

"מדוע בושש לבוא? חשבה בלבבה. מדוע אחרו פעמיו? האם אין גם לאל ידו להושיע? האמנם קצרה גם ידו להחיש עזרה לנו בצר?… מחר נגרש, ואנכי לא אוסיף עוד ראות פניו… אך אולי לא יאבה לחלצנו? אולי…

רבקה העמיקה במחשבותיה ופניה נפלו.

“לא!” התעודדה ותתעורר, ־ “הוא לא יכזב באהבתי, לא!” כלתה לחשוב באמונת לבה עד כי הוציאה את המלה “לא” האחרונה בקול.

– מה בפיך? שאלה אמה בדמנועתיה: ־ למה זה צעקת “לא”?

– אין דבר, ענתה רבקה וַתִּכָּלֵם.

רגעים מעטים עברו, ושעטת פרסות סוס נשמעת בבית. רבקה אצה לצאת החוצה, והנה אהובה נחמן רוכב על סוס קל לקראתה.

– ברוך בואך, נחמן יקירי! השלום? צעקה רבקה.

– שלום, שלום! ענה נחמן ויצנח מעל סוסו.

באהבה רבה אחזה רבקה בידו ותוליכהו הביתה. לב שניהם הָמָה מאד, ומחשבותיהם נבוכו משמחה…

– ארחמך, ידידי! אמרה רבקה בלכתה, ונחמן הגיש את ידה למו פיו וישקיה באהבה ולא ענה דבר.

שרה הביטה במנוד ראש על בתה ונחמן בבואם הביתה אחוזי יד ומבוכת נפשה גדלה ביתר זאת ויתר עז.

– נחמן?… התפרץ מפיה.

– בנשף בערב יום מהרתי לבוא לביתך, גברתי! אמר נחמן, לבשרך כי חֻפְּשה נִתְּנָה לך מאת אדוני השר שמלה לשבת על מקומך עד אחר ימי החג…

שרה היתה כנדהמה, הבשורה הטובה הזאת, אחרי היום המר והאיום הזה, המסה את שרעפי לבבה ותהי כמו עברה יין… רגעים אחדים הביטה בדממה בפני מלאך מושיעה וגואלה זה, אשר אמנם כמלאך האלהים היה בעיניה ברגעים האלה.

– רב תודה לאדוני… החלה שרה, אך נחמן הפריעה.

– הלא לאלוהים התּודוֹת… אבל, עוד גם זאת… אמר נחמן בשפה רפה כמו עוד דברים לו אשר יסתירם בְּחֻבּוֹ.

– הגד נא מה עוד בפיך? אמרה שרה ולא גרעה עין ממנו.

– הן אנכי ספרתי לפני אדוני את מצבכם האיום… את ענות חייכם… והנה שלח בידי חמשה ועשרים רובל־כסף אשר יַלְוֶה לכם עד אחרי ימי החג…

– לא, את אלה לא אוכל לקבל, אחרי כי אין כל תקוה נשקפת לי להשיבם לבעליו…

– הן תשועת ה' כהרף עין, שימי גברתי בו מבטחיך כי ישלח לך עזרתו מקדש… ועתה הא לך את הכסף וחגי חגיך בשמחה ולב טוב…

בלב חרד ובידים רועדות קבלה שרה את הכסף.

– מהרי נא וּבַשְׂרִי לאביך מכל אשר נעשה, אמרה שרה לרבקה בתה.

– איהו? הן מאז הבקר לא ראיתיו בבית…

– אמנם…ענתה שרה, בטח הלך לבקש לנו עזרה בין האכרים מכיריו ואם כן שוב ישוב מהרה.

נחמן ישב שמה כשעה, נחם את שרה, וילבב בעיניו את רבקה וקלונימוס הזקן עדן לא שב. בלוית ברכות והודות יצא נחמן מן הבית וירכב על סוסו לשוב למקומו.

־־־־־־־

שלשה ימים עברו וקלונימוס הזקן עדן לא שב. לשוא בקשוהו בכל בתי הכפר, לשוא חפשוהו גם בעיר הקרובה – קלונימוס איננו!… “באה בצרה נפשו”, אמרו האכרים פה־אחד, וילך ויאבד את עצמו לדעת"; הדברים האלה הגיעו גם לאזני שרה ותבך מאד, ותמרר בבכי. נחמן שחר את ביתה מדי יום ביומו, השתתף בצרתה, אך לדבר הזה לא היה לאל ידו להושיע, בדברים רכים נחם את שרה אבל תנחומותיו נשארו מָעַל – קלונימוס איננו!…

בימים האלה התרועע נחמן את רבקה רב יתר מכל הימים הראשונים, ויגל לפניה את כל לבבו, ואת אשר יחזה לו לעתידותיו. רבקה גם היא דברה אתו ברעות ואהבה־גלויה מאוד, וגם בעיני שרה מצא עתה נחמן חן מאד כי היה לה למנחם ויועץ ועוזר גם יחדו. – רבקה הציקה לו בדבריה ותאלצהו להגיד לה אם אמנם נתן השר חפשי למו וגם תמכם במתנת החמשה והעשרים רובל־כסף או כי נחמן נתן את כל אלה מכיסו; ונחמן גלה את אזנה לאמר כי באהבתו אותה ובידעו כי לא יוכל שאת אם יפרדו שניהם, על כן שִלֵם מכספו את כל נשיי אבותיה וגם הכסף אשר נתן למו בשם השר אך כספו הוא. רבקה נתנה תודה לו, ולא יכלה להתאפק ותספר את כל הדברים האלה בלאט גם באזני אמה.

ויהי בערב יום־השלישי והנה אִכָּר בא הביתה וישאל לבעלת־הבית. שרה מהרה לקראתו.

– הנה מכתב בידי, אמר האכר בקול עב, איש יהודי נְתָנוֹ על ידי ויבקשני כי אמסרהו לך… אולם חצי לוג יין־שרף תתן לי בשכרי.

נחמן ישב אז במלון, וישמע וירץ גם הוא אל החדר הראשון. שרה נתנה לאכר את אשר שאל, ונחמן קרא באזניה מעל המכתב את הדברים האלה:

“לזוגתי הצנועה מרת שרה תי' ולכל בני ביתי יחיו”.

“בצרה גדולה נשארתם, אך אנכי לא יכלתי לעזור לכם ברב או במעט על־כן קדמתי לברוח אולי ירך לבב השר בראותו כי אינני, וה' יתן חנינה בלבו לבלי יגרש אתכם כלה. אנכי ברגלי אעבורה עד בואי למקום משכן האדמו”ר הצדיק יחי' ואשאלה ממנו מענה לשון עצה ותושיה, ודבר מה יענני אעשה, וה' ישלח לכם עזרתו בזכותו ובזכות כל הצדיקים והקדושים אשר בארץ המה. “הנני בעלך ההולך ברגל לקדם פני רבו. קלונימוס”.

שרה נאנחה בשברון מתנים לשמע דברי המכתב.

– עד לבית רבו הלך, אמרה בתוגיון נפשה: ־ הה, לא ימעטו ימי שבתו שמה, לא במהרה אשובה ואחזה פניו. ואת כל כלכלת הבית השליך אך עלי… אלי אשה קשת־רוח…

– אנכי אנכי אהיה משען לך בעתות בצרה… אמרה נחמן.

– רב תודה לך, יקר רוח! אולם גם מחשבותיך לא נכחדו ממני… אבל, הרף נא עתה ממני, לבי עלי דוי, ועוד נשוב נדבר גם בזה.

פני נחמן נהרו, כי מצא לו פתח תקוה.

־־־־־־־

לא ארכו הימים ובכפר משרקה נשמע קול כנור ועוגב, קול מצהלות תפים ומחולות, קול חתן וקול כלה – רבקה היתה לאשה לנחמן בן־משק בית השר שַמְלָה.

“הלא תם הספור”, יחשוב הקורא בלבו.

– לא, אתי תלך כי עוד דברים בפי, דברים אשר אותם שמתי מטרה לספורי.

ד. מִקֵּץ חָמֵשׁ שָׁנִים

הימים ימי קציר חטים. בימים האלה לא אלמן הדרך בואכה “משרקה” כאשר ראינוהו בראשית ימי האביב לפני חמש שנים. המון נוסעים נפוצו עתה על אם הדרך הזה וענן אבק כבד מאד עולה מפרסות הסוסים ואופני העגלות אשר ידודון ידודון שמה. העגלות האלה שונות הנה למראה, וכמראיהן כן שֻנו פני האנשים היושבים עליהן. על מרכבה מרקדה, רתומה לארבעה סוסים דוהרים, ישב אדון־הכפר, פניו שמחים ועיניו יבריקו, למראה פניו המתולעים עבי גבו ורום כרסו נכיר כרגע כי לא ענה בצום נפשו ולא חִסֵר לו מכל טוב; הוא יחיש ימהר מסעו, כמו יבקש לו מקום להריק כיסיו אשר מִלֵא בכסף, ולפזר כאפר עמל האכרים אשר משני צדי הדרך יקצרו קצירו. מכסה מרכבתו יגן עליו מקוי השמש אשר כלפידי־אש ירדו ויחנו על ראשי האכרים העובדים האלה ועל גבם; כֻּתָּנתם העבה, אשר אך היא כסותם לעורם עתה, שחורה משחור מרב הזעה אשר בלעה, מפניהם תרד זעתם כנטפי מים גדולים ולשונם צחה צמא עד כי גם המים החמים אשר ישתו לא ירוו את צמאונם; על ידיהם יעבדו גם נשיהם ובניהם ובנותיהם, ולרגלם ישכבו על הארץ גם עולליהם הקטנים יונקי שדים, אשר מאין איש בביתם לעזבם על ידו לקחום השדה גם כן… הה, אכרים! הה, עובדי אדמה! מה־טוב חלקיכם ומה נעים גורלכם כי קרוא לא תבינו ולא תראו ולא תדעו את אשר משוררינו, בעלי הזיותנו, דוברים עליכם ועל עבודתכם!… כשחוק מדאיב לב היו לכם דבריהם כי יקנאו בכם על כי הטבע בהדרו תחזינה עיניכם, על כי תשעשעו בקוי שמש מאירים ומזהירים ואזניכם לא תמלאנה לשמוע זמרת הצפרים ומשק מֵי הנהר… “לכו נא לסבלתינו, אמרתם אז למו במנוד ראש, ותדעו ותראו אם קוי השמש ישעשעו לפניהו או כי יירו חץ אשפתם הבוער בבשרנו? לכו עבדו את השדה ותדעו גם אתם כי קול הצפרים לא יִשָמע לאזנינו מקצר רוח ומעבודה קשה; אתם בשבתכם תחת צל אלה עבֻתּה בגן, יין ושכר יעמוד לפניכם, אחרי אכלכם בשר לשובע, אתם תדברו ותקנאו בנו, מבלי דעת מה העבודה הזאת לנו”…

אך, רב! עד אנה הבילוני רעיונַי? – הן האכרים לא יקראו ולא יבינו והאדון יקרא ולא יבן; המה יעמלו בכל כחם כאשר עמלו, והאדון יאכל את פרי יגיעם כאשר אכל; נסורה נא מעליהם ונראה את המט והשוחח אשר יעבור ברגליו על הדרך הזה: ראשו כפוף כאגמון, בגדיו קרועים ומטולאים, על גבו ישא אמתחתו ופאות ראשו ינועו במהלכו… הן יהודי הוא, אחד מאחינו העברים – נלכה נא בעקבותיו.

הנה הוא עומד מחריש משתאה, מביט על פני הכפר, הנה הוא נושא ראשו, עיניו תסבבנה בחוריהן כמו יחפש לו דבר בזה…

"הלא הכפר ‘משרקה’ לנגד עיני, יאמר בקול דממה, הנה בית השר… הנה בתי הערכים מַכְּרַי… ואיה המלון?…

– לשום בואך, קלמן! העודך חי? צעק קוצר זקן מצדי הדרך. ההלך הסב פניו.

– הכרתיך, קלמן! איפה היית זמן רב…

– אבל איה בית המלון? שאל ההלך אשר גם קוראי בטח הכירוהו כבר כי הוא הוא קלונימוס הזקן: ־ איה אשתי ובני?…

– פה המה אתנו בכפר… שא נא עיניך וראה בית־מלון הגדול הבנוי שם לתלפיות, הנה הוא לחתנך…

– חתני? שאל קלונימוס בהשתוממות.

– אבל, אמנם שכחתי כי יצאת ממשרקה והאדון אִיסַאקאָוִויץ טרם לקח את בתך רבקה לו לאשה…

נבהלה מאד נפש קלונימוס בשמעו את הדברים האלה.

– הה, נאנח בשברון מתנים ונפשו כמעט יצאה: ־ האדון איסאקאוויץ!… מי הוא הנכרי הזה?

– לא נכרי הוא, כי אם אחד מאחיך, ענהו האכר בשפה ברורה: השכחת את האדון נַאוּם איסאקאוויץ הסוכן אשר על בית אדוננו השר?…

– נחמן?… הוא איש בתי?… הגה קלונימוס נכאים בנפש מרה.

– שמעה ואספר. אז ביום לכתך מאתנו ואנחנו דמינו כֻלנו כי נדמית כי שלחת יד בנפשך, ואשתך ובניך נשארו בלי משען ומשענה – הלא תזכור, הלא תדע – אז לא עזבם ה ', שמע נא אשרם ותן תודה לאלהים: האדון איסאקאוויץ² אשר בכל בית שַרֵנוּ נאמן הוא, אשר בלתו, לא יעשה דבר קטן או גדול, אשר הוא הנהו “כיד ימין” לאדוננו השר נפש האדון הזה חשקה בבתך רבקה ויואל לקחתה לו לאשה…

קלונימוס נאנח מרה ולא דִבֵּר דָּבֶר.

– מדוע תאנח, כסיל? התראה את בית־מלון הגדול הלא לו הנהו, כי אחרי לקחו את בתך, בָּנָה לו השר את הבית הגדול הזה ושם יגור את בתך, וגם אשתך ובניך שם הנם… לכנה נא מהר כי יקבלוך בשמחה רבה; אנכי באזני שמעתים פעמים אין־מִסְפָּר אומרים כי לוּ ידעו איפה אתה כי אז שלחו אחריך והביאוך הנה… מהרה החישה פעמיך ־ ומדוע זה תעמוד כבול־עץ?… אבל בבואך שמה תמהר להסיר מצנפתך מעל ראשך ותיטיב את פאותיך, כי לא כמוך הנהו חתנך זה, הוא כאדון ינהג את ביתו – ועל כן גם רבו אורחיו; הוא לא ילך כיהודי תמיד כל היום במצנפתו – ראשו פרוע ובתך תיטב שערותיה בבקר בבקר ולא תְכַסֵם, כאשר יעשו האדונים; גם לבנם הקטֹן, אשר ילדה לו בתך, לקחו אֹמֶנֶת נצרית ותלמדהו לדבר גם בשפתנו, וביהודית לא יוכל לבטא אף מלה אחת, בינינו ישב ועל ברכנו ישעשע וגם הוא יהיה כאחד מאתנו.. בתך תמכור יינה גם ביום השבת – ועל כן ירב ממכרה… חי ה' כי כן הוא – לזאת יִקָּרא אֹשֶר… לך נא ובעיניך תראה כי לא שקרתי בִדְבָרַי.

כה ספר האכר בתם לבו ובכלותו לְדַבֵּר הניף חרמשו על הקמה ויוסף לְאַלם אֲלוּמּוֹתָיו.

פני קלונימוס חָוָרו, נפשו נבהלה, עצמותיו רחפו וַתִּפָּעֵם רוחו מאד. "את אשר יָגֹרְתִּי בא לי, חשב בלבו בהסבו פניו וישם לַדֶרך פעמיו – הנבל הזה לקח את בתי, ואת ביתי השחית… הה, “כאחד האדונים הוא” – “גוי גמור” הנהו, זאת ידעתי מכבר ועל־כן לא נתתיו בוא הביתה… ואתה – הה, בתי כנכריה תצא ושערותיה פרועות,, “תמכור יינה ביום השבת”, תחלל שבת בפרהסיא… אוי לי ואוי לנפשי! לא בתי היא בעשותה את אלה, לא!… אנכי עבדתי למענה, כַּתֹּתִי רגלי ואסובב ערים למען מצא כסף ולתת לה איש כלבבי, אמרתי: הִנֶ הָ רעבה וצמאה, ערום ויחף תלך, או כי הִנֶהָ שפחה בבית אחד היהודים, ועבריה עודנה גם היא; יעדתי למענה בחור ירא אלהים ואמרתי אתן על ידיהם את מעט הכסף אשר אספתי בשארית כחי, ויחיו כדת משה בישראל… ומה מצאתי? – בית גדול, אורחים רבים, ממכר עצום – אבל מי יתנו ומה יוסיפו לי אלה, אם בתי השחיתה את דרכה וכמעשה “הגוים” תעשה?… בתי? האם בתי היא בעשותה את אשר לא יֵעָשֶה?… בת קמה באביה היא!… ואשתי? היא תתן צדק לפעולותיה אלה, היא הלא תמכור גם את אלהים בכסף!… הה, מה אֹמַר ומה אדבר, וה' הפגיע בי עונותי; לא, לא אסור לראות השערוריה הזאת בעיני, לא אוכל ואראה שערות בתי אחרי כי היתה לאיש, לא אוכל לשמוע בְּדַבֵּר נכדי אלי פולנית.. נכדי, מה רבה היתה שמחתי לקחת נכד על זרועותי להשתעשע אתו… אך ה' מנעני מאשֶר כזה… אנוסה נא ואל אראה רעת דרכי בתי השובבה…

ובחשבו הסב פניו אחרונית ויואל להרחיב צעדיו אך רגליו לא משו ממקומם, וכמסמרות נטועים עמדו על מצבם.

"אסורה נא לביתם, ורק רגעים אחדים אשב שמה למען אשר אראה את שלום אשתי ובָנַי הנשארים… חשב עוד הזקן הזה ומעיניו שלגו דמעות – בָּנַי היקרים! גם אתם הנכם בני התפת הזה, גם עליכם עבר הכוס… הנכם ילדים, רכים בשנים, לא תדעו עוֹד להזהר, – אלכה ואציל אתכם מכף מְעַוֵל מידי “הגוים” האלה, אוציאכם מתחת יד חתני המופקר, ואת הכסף אשר אמרתי לבתי יהיה אתם לכם, יחדו נסעה ונלכה לעיר מ. מקום משכן רבנו יחיה, ואחנך אתכם על פי דרכי, ובכם אִנָחם מעצבוני תחת רבקה אשר אררה ה'…

וכפנותו שכמו וכצעדו צעדים אחדים על הדרך מול פני הכפר, שב הרעיון וירט הדרך לנגדו.

“אבל הם לא יתנו לי לשוב בבואי הביתה, הוסיף לחשוב ויעמוד מלכת – רבקה תאהבני מאד ולא תתן לי ללכת, לא תתן גם לְבָנַי לצאת אתי… בתי תאהבני? אולם האם בתי היא בעשותה דברים רעים כאלה?… נכריה היא לי… לא לי לראותה… “מעשה יצר הרע” היה הרעיון לבוא הביתה, למען אבוא ואשר שמה לנצח, והוא ימשול בי; לא, הנני יהודי. אנכי אשבור עֻלּוֹ מעל צוארי, אנכי לא אבוא לבית המופקר, אשובה לי את מקומי הראשון ומשלחן רבנו אזכה לאכול, בתורותיו אשעשע, דבריו יהיו למשיב נפשי – וה' יסלח לי”…

הרעיון האחרון הזה הפך כרגע את לבו, פג עצבו, שככה מבוכת נפשו, ובלב שקט ובטוח הפך רגליו וישב על עקביו.

– איפה תלך קלמן? צעק אליו האכר: – התאמר לשוב ולא תפקוד את נָוָךְ, משֻגּע?

– קלונימוס נבעת מאד. דברי האכר נחתו בו כמו קול מושל, כמו נגיד וּמְצַוֶּה היה לו.

– לא, ענהו בשפה בלולה נדהם ויסב פניו אל פני הכפר: – אנכי חפצתי… להתבונן…

ובלבבו אמר: “מעשה שטן!” הן לשוב לא אוכל עוד אחרי כי ראוני האכרים: המה יספרו לבתי כי הייתי בזה ושבתי, ורדפה אחרי ותשיגני, ואז לא אֶמָּלט מכפה… הה, חשב עוד ועיניו שפכו דמעות כמים, – הה, מבית בתי הנני בורח! הנני ירא פה אֶתָּפש בכפה… מי מלל לי כי יבוא יום ואברח מבית רבקה מנוסת חרב?… מבית רבקה אשר אהבת־עולם אהבתיה והיא גם היא אהבתני מאד… אבל, חזק ואמץ לבי בה' – נכריה היא רבקה עתה, לפנים היתה לי לבת ועתה הִנֶּהָ אשה למופקר… לא אסיר יראת שדי מעל פני ולא אסור אל בית “הגוי”… זאת אעשה, ויהיה ה' עמדי: אנכי אלך ואעבור את הכפר בחפזה, אסתיר פָּנַי לבלתי אֵרָאֶה שמה ובדרכים הקצרים והעקלקלים אֶסב עד הגיעי לדרך הזה הרחק מאד ממשרקה וָאִנָּצֵל מכף…

העצה הזאת שפרה עליו, כמו אמנם ממבקש נפשו הוא מעמיק עצה לברוח, ובצעדי ענק הלך הָלֹך וְקָרֹב אל הכפר, ובגשתו אליו לא יכֹל להתאפק ויבט על בית המלון מרחוק והנה הוא נהדר עד מאד וילד קטן עומד על היציע והוא מצחק… דמעות עיניו פרצו כנחל, אך התחזק ויסב פניו צפונה ואחוריו מול בית המלון, מצנפתו השפיל עד לעיניו, זקנו הליט באדרתו וירחיב צעדיו מאד בכל שארית כחו.

– מינקתי, הנה עני מבני ישראל הולך, נשמע לאזניו קול הילד מדבר פולנית, והקול קול נעים וערב עד מאד: ־ אבי! צעק הקול הזה: תן פת לחם לעני!…

קלונימוס ידע כי קול נכדו הוא זה ולבבו נפעם כהולם פָּעַם, פעמיו מעדו, רוחו השתולל ועיניו לא חזו נכוחות עד כי לא ידע נפשו…

כמעשה מכונה מבלי דעת חשבון מעשיו, מבלי חשוב מאומה, כמבוהל, כנדהם רץ ויגש אל הילד וישקהו.

הילד נבעת מפניו ויחל לצעוק בקול בכי גדול, מינקתו צעקה: “מה לך פה, יהודי נבזה?” קלונימוס עמד כבול עץ כמסמר נטוע מבלי־נוע ולאזניו נשמע:: “הוי אבי!!” ועל צואריו נפלה רבקה ותבך מאד…

וקלונימוס טרם בחן לדעת את אשר לפניו, ומן הבית יצאו נחמן, שרה ושתי בנותיו הקטנות, גם השפחות גם העבדים יצאו.

– קלונימוס! קלמן! אבי! חותני! שמע צועקים מכל עבריו ונפשו השתוחחה.

בקול ההמולה הרבה הזה הביאוהו הביתה. בתו רבקה הסירה מעל שכמו את אמתחתו; נחמן מהר להגיש לפניו יין־דגן ורקיקי שמן; אשתו שרה הביטה עליו בפנים זועפים ושמחים גם יחד; בנותיו עלו על כסר־העץ אשר ישב עליו ויחבקוהו וינשקוהו; ־ והוא היה כגבר עֲבָרוֹ יין.

רגעים מעטים עברו ויתבונן ככל אשר מסביב לו – ויבך מאד, כי לא יכֹל להתאפק. כל אשר ראה נדמה לו כמעשה הגוים, גם קירות הבית וכל כליו כבית נכרי נחשבו לו, בנותיו הצעירות כבנות הגוים התראו לעיניו, חתנו “גוי גמור” הנהו, גם בתו כגויה חשבה, וגם את אשתו לא הכיר בתומתה הראשונה..

– ראשך, בתי, פרוע לשמצה, וראשך, נחמן, גלוי ושמלתך קצרה… היו דברי קלונימוס הראשונים: ־ לא טוב הדבר אשר אתם עושים, בָּנַי!

– אהה, אבי! והוא נחוץ לפרנסתנו, אמרה רבקה.

– חותני היקר! הוסיף נחמן: – אנכי הנני יהודי נאמן לה' ולעמו בכל לבי ונפשי, אבל לדברים הקטנים האלה אל נא תשית לב.

– “דברים הקטנים”… נאנח הזקן: – ואיה שלשת בני?

– אנכי שלחתים העירה, ענתה רבקה, ללמדם תורת ה' וגם לשון וספר…

דבריה האחרונים היו למרות רוחו, אך הבליג והחריש.

– איפה היית כל הזמן הרב הזה? שאלתהו שרה.

– עוד חזון למועד, אמר נחמן, ועתה הן באת חותני היקר ברגליך, בוא נא בית מגורי, החלף שמלותיך ותן מרגוע לנפשך, כי לא אעזבך נצח, מפתי תאכל ומייני תשתה ותעבוד את אלהים ותהנה בתורתו ככל אות נפשך וכל מחסורך עלי.

הזמן לא ענה גם הפעם דבר, כי רעיוניו נבוכו.

ה. בִּרְכַת אָב

על יד בית־מדרש הגדול הבנוי לתלפיות, מְפּאָר וּמְהֻדָּר מאד, בעיר מ. מקום משכן רב לחסידיו אחד מצדיקי הדור, – עומד בית ישן נושן, קירותיו עצים וגגו תבן, גדול הוא בארכו, צר ברחבו וקומתו נמוכה, חלונותיו ירוקים מִיֹשֶׁן ורפש רב מסביב לו, הוא בית “ההקדש” לעניים בישראל. בעיר מ. הנהו “ההקדש” מלא אנשים מפה לפה כל היום, אחרי כי גם עניים רבים יבואו לקדם פני רבם, והעניים בבואם ישבו זמן רב טרם יזכו לחזות בנועם פני הקדוש ולבקר בחדרו, כי כסף – המלאך הפותח שערי הרביים – אין בידם, והגבאים יאמרו כי גם פניהם לא יֵרָאוּ ריקם; ואיפה ימצאו האביונים האלה מנוח לכף רגלם? האם ברחוב ילינו? – ואם יחלה אחד מהם, איפה זה ישכב בחליו?… ישראל רחמנים בני רחמנים הם ויכוננו את “ההקדש” אשר יאסוף אליו את האנשים האמללים האלה: בחציו האחד אשר אצל הפתח ישכנו הבריאים והשלמים, ובחציו השני, ממעל להם, כעשר מטות עץ, משכב לחולים.

על אחת המטות האלה ישכב קלונימוס הזקן ומחלתו גברה עליו. בקול דממה דקה קרא אליו אחד האביונים.

– הא לך עשרה גרה בשכרך, אמר לו קלונימוס, ולך קרא לי את הגבאי, אמור נא לו כי הדבר נחוץ, כי אובה לתת “פדיון” גדול לרבנו טרם מותי… לך מהר והביאהו אלי.

הנער העני לקח מידיו את הכסף וילך אף לא מָעַל בשליחותו כי הגבאי הראה על סף “ההקדש”…

– מדוע קראתני, ומה תבקש ממני? שאל הגבאי את קלונימוס.

החולה התגבר בכל מאמצי כחו ויוציא מתחת לכר אשר מראשותיו אבנט עור גדול ויניחהו על ידו.

– הנה לי בזה שלש מאת רובל־כסף ואותם אתן “פדיון” לרבנו הקדוש… אמר החולה וקולו כאוב מארץ.

הגבאי התעורר.

– תנה אותם על ידי, ואנכי אריצם לרבנו הקדוש למען אשר יתפלל עליך כי בתוך שאר החסידים שם בגן־העדן תמצא מנוח.

– אבל, ענה החולה ואמר: – בטרם תקח את הכסף תשמע את כל אשר אדבר אליך, ועם הכסף תריץ גם את דְּבָרַי לרבנו הקדוש… דברי אלה המה האחרונים לי…

– כדבריך אעשה.

– השבעה לי כיום כי לא תחסיר דבר מכל אשר אֹמַר אליך.

– בחיי רבנו!

– ועל כל שמע נא לי, הלא זכור תזכור עת כי באתי לפני שש שנים ואתנפל לפני רגלי רבנו הקדוש כי בצרה גדולה הייתי, הלא תדע כי רבנו צוה לסופרו לתת בידי כתב לבקש נדבות על פדיון שבוים – אשתי ובָנַי, אשר חשבתי כי כשבוים המה בחצר השר, והכנסת כלה – בתי הבכירה…

הזקן נאנח וישאף רוח ויוסיף לדַבֵּר.

– חמש שנים נדדתי בערים שונות סבבתי כפרים וברגלי עברתי את כל הארץ מקום “אנשי שלומנו” חונים… ואספתי מעט הכסף אשר לפנינו היום… חפשתי ומצאתי לי איש כלבבי, בחור למדן וירא אלהים, ואמרתי אשובה נא לביתי, אראה את שלום אשתי ובָנַי ואשיא את בתי… אך אחרת עשה לי ה'… כבואי ואנשי הכפר אמרו לי כי בתי כבר היתה לאיש לאפיקורס, להולך בדרכי הגוים, ל…

הזקן עומד מִדַּבֵּר, כי לא עצר עוד כח, ויחזק ביד הגבאי וילטוש עיניו לו, והגבאי נוע ינוע בראשו.

– חי ה' כי לא אביתי בו בביתם, הוסיף הזקן אחרי רגעים מעטים: ־ אבל המה ראוני, סבוני גם סבבוני ובקול שמחה וצהלה הביאוני הביתה… ישלם ה' להם כפעלם כעל כל תגמולם עלי, כשלשה ירחים ישבתי בביתם, חדר מיוחד נתנו לי, למען אוכל לעסוק בתורה ועבודה, ממיטב הָאֹכֶל אכלתי ומבחר יינם שתיתי, וכל אשר שאלו עיני לא אצלו ממני… אבל כל זה לא היה שוה לי עת ראיתי כי כמעשה הגוים יֵעָשה בתוך ביתם… בבקר בבקר בא אלי חתני לברכני “צפרא טבא”, אבל ראיתי אז כי ראשו גלוי ומדיו קצרים… בתי “נשאתני על כפיה”, אבל שערותיה היו פרועים… נכדי הנחמד שעשע על ברכי, אבל בשפה נכריה דִּבֵּר אלי… גם את אשתי גם את כל בני ביתי אספו אליהם, אבל את בָּנַי שלחו העירה אל בית־הספר…

שטף דמעות התפרץ מעיני קלונימוס החולה וידום רגעים אחדים.

– כשלשה ירחים ישבתי בביתם והיו בעיני כשלש שנים… את צרור כספי טמנתי את ואירא את ה' וקדמתי לברוח הֵנה, אך הנה נחליתי בזה… יָמַי לא רבו עוד וגם שעותי ספורות הנה… מחץ לבבי גבר עלי ואמוק בכאבי… הא לך את מעט הכסף אשר אספתי בזעת פרי למען בתי; למענה, אך למענה אתן גם עתה את הכסף לרבנו הצדיק, יבקש נא רחמים עליה כי תשוב היא ואישה מכל חטאתם אשר חטאו ושבו לה' המרבה לסלוח…

החולה בָּכָה הרבה בֶּכֶה.

– כדבריך אעשה, ענה הגבאי בשפה רפה: – ורבנו הקדוש יתפלל בעדם.

– יתפלל ויתפלל עד כי יֵעָנֶה, אמר החולה בשארית כחו: – עד כי ישובו לה' באמת ובתום לב… ואז תשוב בתי גם לי… בתי היקרה…

החולה שאף רוחו בכבדות מאד ובגרונו נשמע קול כמו מחללים שמה בחלילים, עיניו נהפכו בחוריהן, פניו חָוָרו מאד, וכל יצורי גוו החלו מאד, וכל יצורי גוו החלו לנוד ולנוע.

– הוא הנהו גוסס, צעק הגבאי בקחתו את האבנט בידו: ־ קראו לַשַּׁמָּש!…

שמשי חברה קדישא באו. החולה התנועע מאד, קרץ בעיניו, נשך בשניו, ושפתיו נעות; עוד מעט וישתרע ויעמד את עיניו…

– סלח למו ה'… והחזירם בתשובה… שלמה… לפניך… אמר בשפה בלולה ובכבד פה אשר כמעט נשמעו אמרותיו.

הדברים האלה היו האחרונים לקלונימוס הזקן, כי בעוד רגעים אחדים הפקיד רוחו ונשמתו בידי אלהי הנשמות.

ספור למקטעין.

(Skizze)

כִּי חַטַּאת-קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצֵר.

(שמואל א' ט“ו, כ”ג)

א. מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ

העיר פנה-זיוה נבוכה.

מעשים אשר לא יעשו נקרו ויאתיון בקרבה; מעשים אשר גם אחד מהמה היה די למלאות פי כל יושבי העיר וכל אזן לא תִמָּלֵא משמוע.

ביום “ל”ג בעומר" בשנת תרכ‘* הלך שבי ברחוב העיר עלם אחד יפה עינים וטוב רואי, מלבושיו קצרים ושערות ראשו סדורים לו תלתלים, לפני אנשי צבא מזוינים אשר כתרוהו מסביב; נערים שובבים הלכו אחריו ללוותו ויקללו את שמו: “צא צא מעירנו אפיקורס!” צעקו אחריו בקול המולה רבה; אנשים באים-בימים עמדו גם הם בצדי הרחוב מזה ומזה וישחקו על משבתו, "כן יאבדו כל אויבך ה’!" אמרו איש אל אחיו וינודו לו בראשם.

והנה מבית-חומה אשר לשמאל לרחוב יצאה נערה בתולה, בגדי-בקר על בשרה, ראשה פרוע עיניה לנכח יביטו, וכל יצורי גוה ירעדו ויתנו אותותם כי מורשי לבבה יהמו כחלילים, ודמה ירתח כסיר נפוח. פניה הצחים לחייה אשר אדמו מפנינים ושערותיה השחורים כללו עתה יפעתה מאד והרהיבו צלמה עד להפליא. ברגלים ממהרות רצה הנערה הזאת ותהס את כל הנצבים ברחוב, ותחצה בידיה את מצב אנשי הצבא ותקרב אל העלם אשר בתוכם, ובקול גדול ורועד מאד אמרה:

– עמו אלך אף אני… יחדו נלך…

כל האנשים אשר ברחוב ראו כן תמהו שממו וישתאו לה; הנערים השובבים נדמו, גם אנשי-הצבא היו כחולמים, כנצבי-מלח עמדו על מקומם ויביטו בפני הנערה.

– מדוע תעמדו? נתנה עליהם בקול נגיד וּמְצַוֶּה: – אל בית הפאָליצייא נלכה… כלנו נלך…

אף כי לא עליהם לשמוע בקול נערה, – אמנם ברגעים האלה נחתה גערתה בם וכמעשה-מכונה מבלי חשוב מאומה עשו כאשר צותה ויסב פניהם קדימה אל בית הפאָליצייא.

וכל היהודים אשר ברחוב השתוממו למראה עיניהם ויהיו כנדהמים: חדשות אשר לא קוו ונפלאות אשר לא שערו לנגד עיניהם ובאין אומר ואין דברים הלכו גם הם אחרי הכבודה.

– מי את? שאל ראש-השוטרים (פאָליציימאיסטער) את הנערה אחרי כי הובאה לפניו את העלם.

– אנכי היא היודעת כי אין כל און בהעלם הזה. ואך לשוא יאמרו לשלחהו מאת פני העיר.

– מי את, שאלתיך.

– אנכי היא הנערה אשר למענה העלילו עליו עלילה למען שלחהו…

– אבל, בת מי את. שאלה ראש-השוטרים בשלישית בקצף.

– אנכי… אנכי הנני בת הסוחר אלקנה קניאל, ענתה הנערה אחרי רגעי דממה אחדים: – הה, הושיעה אדוני, כי אמללה הנני…

ובדברה נפלה על הארץ ותתעלף.

שערות ראשה נפלו על פניה הבוערים, הצעיף אשר על ראשה והרביד אשר על צוארה נשמטו, והיא שכבה נטוית גרון, ויפעתה הגדילה עתה על אחת שבע.

"הלא זאת היא בת קניאל היפה בנערות פנה-זיוה, אשר יאמרו עליה כי תתעלה ביפיה ובחן פניה על כל עלמות הגליל הזה… חשב ראש-השוטרים בלבו, – אמנם לא כחדו את אשר אמרו.

העלם אשר עד עתה היה כבול עץ, כאלם לא פתח פיו, התעורר פתאם וימהר אל הנערה הנופלת ארצה.

– קומי נא, יחידתי, התעוררי… אנשים טובי לב! חושו נא לעזרה!… התעוררו, אהובתי, התעוררי…

וראש-השוטרים נפעם גם הוא ויקח מן המים הקרים אשר בצנצנת לפניו ויז על פני הנערה ויהי גם מעיר לעזור, עד כי פקחה את עיניה ויושיבה על הכסא.

– מי אתם? ומה זה לפני? שאל ראש-השוטרים משתאה למחזה אשר לפניו.

– אנכי הנני מורה בזה לילדי העברים, ספר לו העלם: – הנני מעיר נ. הקרובה ואשחר את בית-הספר אשר בעיר הזאת, אך מאשר כי ידי קצרה לכלכל אותי בלחם ומים ואב או אם אין לי אשר יעמדו לי לעזרה, על-כן לא יכלתי לבוא לבית-ספר הגבוה, ואהי למורה זה ארבע שנים… הנה התעודות בביתי, והנה ג. גם ק. הסוחרים הנוצרים ידעוני, כי אלמוד גם את בניהם. וזה כשנה אשר באתי ביתה קניאל ללמד את בתו יחידתו זאת, וָאֹהַב את הנערה וגם נפשה נקשרה בנפשי… זאת היא חטאתי אשר למענה כתבו היהודים בעיר הזאת שטנה עלי לשלחני מאת פני העיר…

– כל היוצא מפיו אמת, אמרה גם הנערה וקולה כאוב מארץ: – הה, אל ישא ה' און לי כי אמסור עתה את דין אבי לפני רום מעלת כבודך: לאבי נודע דבר אהבתנו, אנכי גליתי לפניו את כל לבבי ואמרתי כי לא אהיה אשה לאיש אחר זולתו, ויכני אבי אחת ושתים; אך בראותו כי לא יוכל לי ויבקש את בני העיר ויחתמו ידם על השטנה…

– שבו לכם פה עמדי, אמר ראש-השוטרים בהשתתפו בצרת הנאהבים ובהשתוממו על אומץ לב הנערה: – ואנכי אוציא צדקתכם כאור.

ויצו אל הסרים למשמעתו כי ילכו ויביאו עד מהרה את הכתבים והתעודות אשר להעלם, ואת ג. ואת ק. העדים, וגם את קניאל יביאו.

– מה שמך? שאל את העלם.

– שמי הוא יהודה בן-חיים נרדף.

– וּשְמֵך?

– דינה.

השוטרים שבו. תעודות נרדף הובאו, גם ג. גם ק. העידו בו ישרו כי זך וישר פעלו, וכי לא מצאו בו כל רע. אך השוטר אשר הלך לקרוא לקניאל שם ריקם כי לא מצאוהו בביתו, ואנשי-הבית אמרו כי לא ידעו אנה הלך.

ויצו ראש-השוטרים שנית לאמר: “בקשוהו בכל העיר והביאוהו הנה”.

– לפי תעודותיך, נרדף הנך בן עשרים שנה ושתי שנים.

– כן, אדוני.

– וכמה ימי שני חייך? שאל ראש-השוטרים את דינה.

– ימי שני חיי תשע עשרה שנה.

עוד מעט וגם קניאל בא.

– האתה הסיבות כי יכתבו שטנה על זה האיש נרדף. שאלהו ראש-השוטרים.

– הן הוא בא אל ביתי ללמד את בתי ויגנוב את לבבה.

– אבל הלא גם היא תאהבהו?

– היא עודנה ילדה… לא תדע ולא תבין את אשר לפניה…

– סלח נא, אבי, כי אַמְרֶה את פיך היום; חי נפשי כי עזה כמות אהבתי אליו… בלתי לא אאריך ימים על הארץ, אמרה דינה ותתן בבכי קולה.

– הה, נערה אין לב! אמר אלקנה וחמתו בערה בו: – בפני ובמקום הזה תעיזי פניך לדבר דברים כאלה… אוי לי ואוי לנפשי!…

– הס! גער בו ראש-השוטרים – במקום הזה לא תוסיף הכותה כאשר עשית לה בביתך; הן היא אוהבת את העלם המשכיל הזה, והיא כבר בגרה, כבר מלאו ימיה לפי חקי הארץ, ומדוע זה תעצור בעד אשרה…

– הלא אב אני… הה, בת בוגדה, סוררה ומורה…

– אל נא תשפך עליה לעג כמים; עתה הִנֶּהָ ברשותה… ואתם בני, פנה ראש-השוטרים אל דינה ויהודה העומדים לפניו ורועדים מפחד: – האמנם תאהבו איש את רעהו באמת ואמונה?

– כן אדוני, ענו שניהם פה אחד: – בכל לב ונפש נאהב…

אלקנה הליט פניו ויבך.

– קראו נא להרב, נתן ראש-השוטרים צָו.

הרב הובא לפניו.

– התוכל לסדר קדושין, על פי דת היהודים, להבתולה הזאת בת תשע עשרה שנה בלי רצון אביה.

– על פי דין… גמגם הרב בלשונו.

– רום-מעלת-כבודך, אמר יהודה, גם אנכי למדתי את דתי היהודים, ואדע כי על-פי דין יוכל עשוהו.

– אם-כן סדר את הקדושין, גזר אומר ראש-השוטרים.

– אבל… הלא אין חופה… אין מנין אנשים… אמר הרב בכבדות. את כל אלה יביאו.

ראש-השוטרים צוה להביא לפניו את השמש וחופתו וכל הדברים אשר לה.

וסביבות הפאָליצייא נאספו יהודים רבים מאד: אליהם דבר יגנב כי ראש-השוטרים יאבה להשיא בחופה וקדושין את בת ר' אלקנה למרות רצון אביה. – דבר אשר לא נשמע “מיום הוסדה תבל”.

השמש בא וכלי חופתו בידו. הרב היה כאיש נדהם, ולא ידע מה לעשות לעת כזאת: אימתה ופחד נפלו עליו למרות את פי ראש-השוטרים וגם לסדר את הקדושין האלה היה למורת רוחו עד מאד; אלקנה ישב בדד בפנת החדר וידום, עיניו כלו בדמעות, וראשו עליו סחרחר למראה עיניו; גם הנאהבים השנים ישבו דומם, וכל מורשי לבם התבלעו.

ראש-השוטרים נתן אות וכל הנאספים – זולתי אלקנה אשר נשאר על מקומו בלי נוע – יצאו החוצה. בידים רועדות אחז השמש את החופה וירזום בעיניו אל האנשים כי ילכו מזה.

– אין מנין… ואין כתובה… אמר הרב ברעדה.

ראש-השוטרים צוה וגם כתובה וגם עשרה אנשים מן העברים הובאו. ארבעה שוטרים החזיקו בידם את עמודי החופה, והוא השגיח בעין פקוחה כי סדרי הקדושין וכל מנהגיהם יֵעָשׂוּ כדת, אחד מהם לא יֵעָדר.

דינה היתה אשה ליהודה בן-חיים נרדף.

ב. פחד פתאם

הימים ימי סתיו. שלג רב כסה את פני הכפר צקלג וקר גדול וחזק על פני הארץ. מעטים המה העוברים-והשבים דרך הכפר הזה גם ביום, ואף כי עתה עת חשך כסה ארץ ולילה פרש מוטות כנפיו על תבל ארצה. דממה שוררת בכפר, ומנוחה שאננה שוררת גם בבית אשר יהודה נרדף יגור שמה את אשתו דינה.

אחרי אשר על-פי ראש-השוטרים נעשתה החופה כדין וכדת, והרב שב אל ביתו נדהם ומבוהל, באו אליו אלקנה ואשתו, עיניהם נוטפות דמע וראשם לארץ השפילו.

– הה, אלהים מצא את עונינו, אמרו בדמעות שליש: – בת קמה בהוריה היא בתנו, בת סוררת; ועתה חלילה לנו לחשבה עוד ליוצאת חלצנו, כמת שכחנוה מלב; אנא, רבנו, כתוב נא זאת זכרון בספר כי מחה מחינו את זכרה מלבנו, וכי אין לה כל חלק ונחלה בביתנו, זרה היא לנו מהיום והלאה…

הרב נאנח מרה, אף כתב את כל הדברים האלה בספר לפניו.

גם כל אנשי העיר דחו את הנאהבים האלה בשתי ידים, לא נתנום לבוא ביתה איש, לא נתנו ליהודה ללמד את בניהם; בשער הרחוב לא מכרו כל דבר לדינה, אף לא דברו אתם דבר; ובעוד שבועים ונפש נרדף ואשתו קצה בּעמלם, גם לחם לא היו למו.

אולם גם לעתות בצרה האלה עמד ראש-השוטרים; בהשתדלותו השיג נרדף משרה בכפר צקלג ויהיה שמה למורה ילדי הכפר, ונחלתו שפרה עליו: לחמו נִתַּן ומימיו נאמנים, על יד בית-הספר נתנו לו בית לגור, ומשכורתו שלמה מאת אִכָּרֵי הכפר. לא לעשר תאות נפשם מאז ולחם לאכול ובגד ללבוש מצאו בזה, ומה מנם יהלוך? – המה מאשרים באהבתם, ישמחו בחברתם ויגילו בשיחם ובהגיונם; היא הִנֶּהָ עקרת הבית, בלב שמח ונפש חפצה צופיה היא הליכות ביתה, ותצהל פניה לקדם את פני אשה, בשבו מבית הספר, בשמחה ואהבה-גלויה, והוא גם הוא מצא אשרו באהבתה, שמח בחלקו ויהי שבע רצון ומלא ברכת האהבה הטהורה, אשר אם יתן לו איש מלא ביתו כסף וזהב באהבתו זאת – בוז יבוז לו.

כשמונה ירחים עברו מאז באו בברית נשואיהם. ואהבתם הלכה וגדלה מיום ליום, וכבר נתן ה' הריון לדינה, וכבר שמחו כעל מוצא שלל רב בברכת ה' – פרי בטן הזה, וכבר חזו עתידות למו כי ישעשעו בן או בת על ברכיהם, ונחלתם שפרה עליהם.

גם בלילה הזה שכבו שלוים שקטים ושאננים, וחלומות נעימים שעשעו את נפשם גם בנומם שנתם.

פתאם וקול אדיר וחזק דופק על דלתות ביתם, קול גדול קורא בחיל:

– פתח נרדף דלתך כי עם שוטרי העיר פנה-זיוה באנו הלום!

שנת דינה חזקה עליה ולא שמעה דבר.

נרדף פתח את דלתות ביתו, והנה – “החוטפים”¹ לקראתו!

– את מי תבקשו בביתי? שאלם נרדף וחיל ורעדה אחזו.

– אותך!! צעקו “החוטפים”.

– מה זה בפיכם, אהה, ה' אלהים! הלא יחיד הייתי לאבי?…

– את זאת תשאל לראש-הקהל אשר שלחני הנה… מהרו! שוטרים, תפשוהו!

לשוא אמר נרדף לדבר בקול דממה לבלתי הפריע את מנוחת דינה, הקול האחרון הזה חדר גם לאזניה, ונדהמה הקיצה משנתה.

– הה, מה זה לפני? צעקה במר קולה ותצנח מעל המטה ערומה ויחפה: – לא, לא אתן לנגוע באישי…

אולם אחד השוטרים הדפה בחזקה ואת נרדף לקחו אתם וילכו…

ודינה נפלה אחורנית ותצעק צעקה גדולה ומרה ותתעלף.

ג. “כִּיוָן דְאִדְחָא – אִדְחָא”

– שובי בתי למנוחתך, שובי!… תני פוגת לך וְהִנָפשי… סגרי עיניך ותני תנומה לעפעפיך, אולי תשני ושנתך תערב עליך ותשכחי את רעבונך… הה, הנך רעבה בתי, רעבה לחלב שדים… אבל גם אנכי רעבה, גם בטני ריקה, גם בפי לא בה היום הזה אֹכֶל… שנינו הננו רעבים… שנינו יחד נסבול…

כה דברה במר נפשה דינה אל בתה היונקת – בת ירחים עשרה, בשכבה עמה בלילה על מטה שבורה ותחבקה ותשימה בין שדיה לְהֵחַמָּה.

אחרי אשר אישה נתפש בידי “החוטפים” והיא נפלה לארץ ותתעלף נאספו אליה נשי האכרים, אשר לקול צעקת יהודה נעורו ויבואו אל ביתה, וְהֵנָה חתרו בכל עז להשיב נפשה אליה וכל הלילה עמדו עליה לשמרה ולנחמה. דינה חפצה לרדוף אחרי “החוטפים” חפצה לשלוח יד בנפשה, כחסר-דעת רצה בחדרה אנה ואנה, כנדהמת נפלה על הארץ כפעם בפעם; אך נשי האכרים עמלו בכל נפשן להשיב רוחה ודעתה, וחפצן הצליח בידיהן. לאור הבקר שבה בינתה אליה ותבך מאד ודמעותיה אלה הקלו כמעט-קט את יגון לבבה ובאין אונים שכבה על ערשה וחבלי לדה אחזוה. כירח ימים עברו ותקם ממטתה אשר עלתה עליה, וגם בתה אשר ילדה היתה בחיים חיתה. אולם עוני ומחסור דפקו על דלתות ביתה ביד חזקה ולא ידעה מאין יבוא לחמה; בעודה על ערש דוי כתבה לא-אחת אל אביה כי ישוב לרחמה, כי יאספה אל ביתו, אבל לא קבלה כל מענה ממנו, וגם בבוא אחד האכרים אל ביתו לדבר עמו פה אל פה על אודותיה לא ענה דבר, בלתי: אין לי בת, אנכי כבר דחתיה מעל פני". ובין כה וכה ומורה אחד בא ללמד את בני הכפר, ויקחו ממנה גם את בית מגורה, ותשאר באין משען ומשענה, ותמכור כל אשר לה, ותשכר בית אחד האכרים לשבת, ותעבוד עבודת פרך, למען מצוא לחם צר. יש אשר תטוה או תארוג ותשלח בידי אחת מנשי הכפר אל העיר לממכר, ויש אשר כשכיר יום תלך לתפור או לעשות בכל מלאכת-יד בבית שר הכפר ומאלה תמצא חית ידה – לחם נקודים ומים במשורה. וזה ימים אחדים אשר גם אלה לא נמצאו לה וגם לחמה חסר.

הקר גבר על הארץ מאד, ובבית דינה לא הוסק התנור זה יומים; נורא מאד חזות הבית הזה פנימה: כפור וקרח על קירותיו, על החלונות מבית עטף הקור מעטה כפור ושלג למרבה; שלחן ישן נושן יעמוד בקצה מזה ועל ידו ספסל עץ שבור רגלו האחת, ובקצה מזה תעמוד המטה שבורה אסורה בחבלים אשר עליה שכבה על שק תבן דינה עם בתה יחידתה.

הילדה צעקה מרה ותנחומי אמה שבו ריקם.

– תני שנה לעיניך, הה, בתי! הוסיפה דינה לדבר אל לב בתה כמו תבקש ממנה כי תבין וכי תדע את מצבה הנורא: – אל נא תמררי עוד את חיי המרים כלענה, את חיי אשר לא יארכו ימיהם עוד על האדמה הזאת… הה, בתי בתי! את אמך לא תדעי, כי ימיה ספורים, ימיה לא ימשכו, מרעב ומיגון יכלו עד מהרה… אולם אם תמצאי את אביך בימים יבואו, אם תראי את פניו בבואך בימים, הגידי נא לו כי באהבתו מַתִּי, כי אהבתי אליו לא תמות גם במותי, לא תמות גם בכלות שארי ובשרי… הה, אהבתיך יהודה! אהבתיך גם כי אמות הפעם באהבתך…

שטף דמעות פרץ מעיני דינה ורגעים אחדים שכבה דומם, לא דברה דבר, גם מחשבותיה נדמו.

על עיני בתה נפלה תרדמה ותישן.

דינה לא הניעה אבר לבלתי תפריע את שנת בתה, ולפני עיניה חלפו עברו זכרונות ימי נעוריה, ימי שבתה בבית אבותיה, הימים אשר הגתה אהבה – אהבת בת לאבותיה, אהבה זכה וישרה, אהבה אשר תמורתה באה לה: אבותיה גם הם אהבוה כנפשם ובענג ודשן רב בלתה אז את ימיה… לאהבה כזאת כלתה עתה שארה.

– הה, בתי! אמרה בקול דממה דקה: – אהבה כזאת לא תדעי, אהבת אבות לא נפלה לך חבלים, ה' מנע ממך אושר נפלא כמוה… אנכי הנני הולכת למות ואת אביך לא תדעי… אולם עת תגדלי ותדעי אהבת עלם… אך, לא… ישמרך האל מאהבה אמללה כזו, גם אנכי אהבתי וזה פריה… הה, רעב, עוני, מחסור ותלאה מנת חלקי לרגלי האהבה ואלה המה תוצאותיה…

דמעות עיניה שמו גם עתה קץ לדבריה אלה ואנחה התפרצה מקירות לבבה אשר שברה מתניה.

"האמנם תוצאות האהבה הֵנה תלאות אשר מצאוני? האמנם יסר יסרני יה כי האהבה חטאה לא יוכל כפרה היא כדבת אמי? האמנם צדקו דברי אמי כי לא יאבה ה' סלוח לעלמה אשר תהגה אהבים?…

אולם לא… הוא אמר לי לא אחת כי בת שמים בת אל חי היא האהבה, בה יסד ה' את עולמו ובה מחוללת תבל… ומדוע זה הסיר אלהים חסדו ממני? מדוע הודיעני את ידו החזקה וירדפני עד חרמה? למה יעשן אפו בי וצרה ויגון ישיגוני?… האם לא רבו חטאי שכנא בעירנו, אשר גנב ורצח שפך דמים ויהי למוסר ובכל אלה שמן חלקו ונחלתו רבה; האם לא הרע לעשות שמעון ראש הקהל בגזלו בן מזרועות אבותיו, הה, בגזלו גם אותו מביתי… ובכל זאת יחיה כאחד האצילים בארץ ורכושו רב מאד… הה, אין אלהים שופט בארץ, אין אדון לעולם הזה אך לחוטאים ולפושעים נתנה הארץ… אחטא גם אנכי ואושע תשועת עולמים.

דינה נבוכה מאד, כמו נבהלה נפשה מרעיונות לבבה האחרונים וכל עצמותיה רחפו.

וברגע הזה שמעה קול איש דופק בדלתות ביתה.

ופחדה גבר עליה מאד בשמעה כי הדלת נפתחה – כי לא סוגרה ואיש בא הביתה.

– מי הוא זה? צעקה בחיל ורעדה.

– אנכי… ענה קול מַכָּר, ובדברו הוציא אש מן עצי-גפרית אשר בידו ויאר את החדר.

דינה פתחה את עיניה ותתעורר ותרא – והנה ראש-השוטרים אשר בעיר פנה-זיוה לקראתה.

עשתנותיה אבדה, רעיוני לבבה נדמו, מחשבותיה נכרתו ותשכח את כל אשר לה ואת כל אשר לפניה…

– אהה, אדוני! הושיעה גם עתה, אם בידך להושיע, אמרה בקול ודמעות כמים שפכו עיניה.

המשרת אשר לראש-השוטרים העלה נר, וראש השוטרים הביט סביביו ויבהל גם הוא למחזה אשר לפניו.

דינה קמה ממשכבה, ותרד מן המטה אשר שכבה עליה בלבושה מפני הקור אשר בחדר.

– שורה, הוד כבודך, ראה והביטה את מצבי… הה, הנני אובדה…

– איוואַן, פקד ראש-השוטרים את משרתו: – לך נא מהר והביא הנה עצים להסיק את התנור, אל תמעט להביא.

– ובנפשו חשב: “גם בעניה לא נמר יפיה וחִנָּהּ עמד בה”…

– מה זה לפני? אמר בקול גדול: – האין עזרתה לך באביך העשיר?

– הה, אבי דחני ויסתיר פניו ממני, ואת אישי לקחו הרוצחים, ומאין יבוא עזרי… רעבה הנני ויבוא גם החרף ויקפיאני… אויה, הנני אמללה.

ראש-השוטרים לא הסיר עין ממנה, ויפתח את אמתחתו ויוציא ממנה יין ומגדנות, גם לחם, חמאה, גבינה וגם בשר הוציא גם דגים-ממלחים היו אתו וישם את כל אלה על השולחן.

עיני דינה כלו לראות את כל המטעמים האלה ותשקף עליהם בגעגועים גדולים ובנפש משתוקקת מאד; רעבונה גבר עתה למראה האכל, אשר גם ריחו בא באפה ויגע את לבבה וכל עצמותיה רעדו. ראש-השוטרים הביט בדממה בפניה ויבן לְרֵעֶיהָ.

איוואן בא ועצי-שרפה בידו ויבעיר אש בתנור ויצא.

דינה לקחה מן הלחם ומן הדגים המלוחים ותאכל. ראש-השוטרים ישב על הספסל, אך היא עמדה על מקומה.

– שבי ותאכלי כאות נפשך, אמר אליה ראש-השוטרים בנתנו גם הוא אכל אל פיו: – גם מן החמאה גם מן הבשר תאכלי, כי יש לי רב.

וַתּוֹדֶה דינה להשר חסדו, אך עמדה על מקומה ותוסיף לאכול מן הדגים-המלוחים ולא נגעה ידה בכל דבר.

– ומאין לחמך נמצא?

– בזעת אפי אוכל לחם צר… וגם אלה לא אמצא בכל יום; זה ימים רבים לא באה עבודה לידי ואכל לפי…

– הה, לבי לבי לעלמה יפהפיה כמוך…

רעבונה שקט כמעט, גם חום התנור השיב רוחה ורעיוני לבבה שבו אליה. והנה מחשבה נוראה בעתתה: יחידה היא עם איש זר בבית…

– שבי נא עמדי, יפתי, הוסיף ראש-השוטרים: – שבי נא ונשתה גם כוס יין… “יין למרי נפש” כתוב בכתבי-הקדש; שתי, כי לא תוסיף לדאבה עוד, אנכי אנכי אעמוד על ימינך להושיעך בשלישית.

– אודה להוד כבודו חסדו, אמרה דינה, אולם מן היין לא אשתה.

– אולי תחושי כי טרפה הנהו? אמר ראש-השוטרים בשחוק: – אל נא תיראי כי מן נחמן המוכס קניתיו, והנה הבקבוק עוד סגור לפניך…

– אבל הן לא אובה לשתות מן היין…

ראש-השוטרים פתח את הבקבוק ומילא כוס אחת לו ואת הכוס השניה נתן לדינה.

– שתי נא את הכוס הזאת לחיי… ראה צויתיך! אמר לה בפקודה המלאה לה אהבה כפקודת אב לבנו.

דינה לא הרהיבה עז בנפשה למאן גם עתה ותקח את הכוס בידה.

– לחיי רום מעלת כבודך! אמרה ותשתה כמעט-קט.

– הנה עשיתי כפקודתך, הוסיפה אחרי אשר הציגה את הכוס על השולחן: – אבל לא אשתה עוד פן אחטא לאלהים.

דינה אמנם יראה מן “העברה” לעת כזאת, יראה הן יפקוד ה' עליה על שתותה מן “יין נסך” הזה ויוסיף לדכאותה.

מחשבת פגול לא עלתה עוד בלבה.

– הה פותה! אמר ראש-השוטרים בצחוק שפתים: – האמנם תדמי בנפשך כי האלהים יביט על מפעלי גבר גם בדברים קלים כאלה? האם אין לו בעולמו כי-אם לנקום ממך נקמת מעט היין הזה?… אכלי נא עמדי מן הבשר ושתי יין, הלא רעבה את?

ריח היין והבשר – אשר זה כמה לא באו אל פיה – אמנם בא אל אפה, ומאד גרסה נפשה לתאות המטעמים האלה, אך הבליגה ותאמר:

– שא נא אדוני, כי בשר טרפה לא בא עוד אל פי…

– הגם אישך נרדף הנהו ירא-אלהים כמוך?

השאלה הקטנה הזאת, אשר ראש-השוטרים שאלה למען התל בה, הוליכה שולל את כל מורשי לבבה ואת כל עשתנותיה בללה, דינה זכרה את אישה, זכרה כי הוא אמנם אכל לא אחת בבית שר-הכפר, זכרה כי לא שמר את יום השבת לקדשו ויעשן מקטרתו ויכתוב ספרים אף עשה כל מלאכה ביום ההוא אשר לא יעשו בני ישראל; זכרה כי גם הוא לעג שחק לה בעבור יראה לעשות כדברים האלה; זכרה את כל אלה לא למען מצוא התר לשתות יין את ראש-השוטרים, לא למען מצוא סעד וראיה לדבריו, – היא זכרה את כל אלה יען כי זכרה את אישה, יען כי על אודותיו הסבה שאלת ראש-השוטרים את מחשבותיה.

"הה, מה נעימים היו הדברים האלה בשמעי אותם מפיו ומה זרים המה בשמעי אותם מאיש זר!… ומי יודע אם אשוב לשמעם מפיו? מי יודע אם אשוב ואראה את פניו…

– מדוע זה תעמיקי במחשבותיך? שאל שנית ראש-השוטרים בשחוק ולעג: אל תרבי מחשבות חנם ושתי את כוסך וחיי…

דינה נדה ראשה ועיניה זלגו דמעות.

– הנני אמללה, אדוני, ואמלל הנהו גם אישי… אמרה בדמעותיה.

– הרפי נא לשפוך דמעות כמים, כי עמך אנכי להושיעך… לא עת בכי עתה לך, עת שתות היא… שתי ושמחי, כי הנני מצוה, אמר ראש-השוטרים בפקודת-חן.

דינה שתתה כוסה עד תומה תפושה במחשבותיה.

בתה נעורה משנתה ותצעק בקול גדול. דינה מהרה אל המטה.

– הגם ילד ילדת?

– זה כעשרה ירחים אשר ילדתי בת באוני.

– קחיה נא אלי ואראה התהיה גם היא יפת תאר כמוך?

דינה הגישה אל השולחן, ותשב על הספסל מעבר מזה להניק את בתה, ראש-השוטרים הקריב אליה.

חם החדר הלך וגדל, המאכל אשר בא בבטן דינה השיב את נפשה, וגם היין אשר שתתה לא נִכַּר אותותיו: על לחייה אשר הלבינו מעוני נראה חכליל ויכללו יפיה; תאות האכל התעוררה בקרבה מאד, דמיה החלו למהר מרוצתם ורוח-חיים בא אל אפה.

איוואן בא הביתה ויוסיף עצים לאש אשר בתנור.

– הה, מה מאֻשר הוא האיש אשר די כסף בידו… אמרה דינה כמדברת אל לבה בשומה עין לתומה על העצים אשר יבערו בתנור.

– ובידך אין מאום… גם לקנות עצים לא היה לך, הה אמללה…

ראש-השוטרים הוציא תכריך-שטרותיו מכיסו, ולעיני דינה נגלה המון שטרי כסף אשר הביטה עליהם בעינים כלות. ראש-השוטרים לקח שטר עשרה רובל בידו ונתנו על יד דינה.

– הא לך עתה את מעט הכסף הזה עד אשר אדע מה לעשות לך.

דינה מאנה בראשונה לקחת, ויפצר בה השר ותקח.

– מדוע לא תאכלי ולא תשתי, דינה? הלא רעבה עודך, אכלי ושתי וגם בתך תקח חלקה… הנה גם אישך נרדף אכל עמדי בשר וישתה יין כפעם בפעם. אם תשגי באהבתו הלא לא תפוני בדבריו, ולא תאסר עליך את אשר יתיר הוא…

דינה לא המרתה הפעם את פיו, – אם כי מאשר נתן לה כסף לא יכלה עוד לעבור על דבריו, או כי מאשר זכר לפניה את אהבת אישה חפצה להראות לו כי אמנם תאהבהו ותעשה גם היא כמעשיו, או כי תאות הבשר גברה עליה, או אולי שלשתם גם יחד הכבידו עליה אכפם, ותקח הבשר אשר לפניה ותאכל.

הבשר היה שמן מאד מעשן. בפעם הראשונה בא בשר טרפה אל פיה, וזה ימים רבים אשר לא טעמה גם בשר כשר, ועל-כן היה הבשר השמן הזה לזרא באפה, וגעל נפש בא לה. ראש-השוטרים ראה זאת בתוי פניה.

– הן לא יטעם לחכך הבשר הזה, שתי מעט מן היין וייטב לך… אולם גם יין מתוק באמתחתי…

ראש-השוטרים הוציא עוד בקבוק יין וימלא את כוס דינה ממנו.

דינה שתתה את הכוס עד תומה.

על עיני הילדה נפלה תרדמה, ובקום דינה ממושבה להושיבה על מטתה הרגישה כי רעיונותיה נבוכו ורגליה לא תישרנה ללכת.

– הה, ראשי, ראשי… אמרה בדממה.

ראש-השוטרים החזיק בידה, עד הניחה את בתה, ובשובה ללכת אל השולחן וידיה אחוזות בידיו, לא יכל ראש-השוטרים להתאפק ויחבקה וינשקה.

דינה היתה כנדהמת.

– מה תעשה, אדוני? אמרה בקול דממה.

– אין דבר, יפתי, ענה לה בשחוק: – בואי ונשתה עוד כוס יין, למען אשר ימתק הבשר לחכך. –

דינה שתתה עוד מבלי דעת את אשר היא עושה. דעתה היתה מְטֹרֶפֶת, מחשבותיה נהפכו לדמיונות, ראשה סחרחר ולא ידעה נפשה.

ראש-השוטרים חמד יפיה בלבו מאז ראה את פניה בפעם הראשונה, מאז באה לפניו את נרדף ותספר לו כי אביה ימנעה מבוא בבריתו; אפס כי אז ראה בה רוח גבורה, אמץ לב ונפש עזה ויירא לגלות לפניה את מחשבות תאותו; אולם עתה בשמעו כי אישה הלך ואיננו, כי היא יחידה וגלמודה, כי באה בצרה נפשה וכי גם לחמה יחסר, – עתה חשב מחשבות לבצע את אשר יזם מאז לעשות.

– אבל גם שמחתו עתה היתה עדי רגע. דינה השכימה בבקר, ותדע את אשר עשה לה ראש-השוטרים, אשר לן בלילה ההוא בביתה, ויצר לה מאד, בכתה בכי תמרורים ותמאן להתנחם. אף קצפה קצף רב על האיש אשר הדיחה מדרך-הישר ותקלל ותחרף את שמו, וכל דבריו והתנצלותיו שבו ריקם. ראש-השוטרים יצא מביתה, וישבע בלבו לעשות את כל אשר יהיה לאל ידו, להערים סוד ולהתנכל לה למען אשר יעלה חפצו בידו.

ויהי לעת הצהרים והנה איש-צבא בא אל בית דינה ויבשרה לאמר כי אישה מת בדרכו, וכי הוא, אשר היה עמו במחנה, שמע מפיו שם אשתו, ועל כן בא לבשרה את הדבר הזה.

דינה בכתה מאד, גזה שער ראשה ותשב לארץ ודמעות כמים שפכה, והנה ראש-השוטרים בא. דינה ספרה לו את אשר שמעה.

– הן אנכי יודע זה כמה את הדבר הזה, ועל-כן קדמתי לסעדך ולתמכך בימיני, אך לא אביתי לגלות את אזניך על-אודות מות אישך לבלי למרר חייך, אשר המה יקרים בעיני מאד… הה, דינה, לוּ תדעי את אשר בלבבי… אנכי אוהב אותך…

דינה שמה בו עיניה ומחשבותיה נדהמו.

לוּ נולדה בבית איש משכיל, לוּ נתנה לה ללכת את העלמים והאנשים בחפשה מנעוריה בבית אביה, כי אז הבינה לערמת לב ראש-השוטרים ולא נתנה אמון בדברי אהבתו, ואולי הבינה גם למעשה תרמיתו בדבר מות אישה, או לולי דחוה בבואה בימים על דבר האהבה, לוּ לא כלו בה חצי זעם בבואה בברית את נרדף, לוּ קבלוה אבותיה בביתם בימי עניה ומרודה, לו הושיטו לה יד עזרה בצרתה, כי עתה לא נועז ראש-השוטרים לחשוב עליה תועה – לקחת אותה לפלגשו; אולם עתה, אשר דינה חנכה על-פי מנהגי ישראל הישנים, הגתה אהבה אשר הקדישה אותה מאד מאד, הוריה וכל עדת בני ישראל דחוה בשתי ידים ולא הושיטו לה יד עזרה גם בעת אשר היתה רעבה ללחם, עתה עת עינה צרה ביהודים ובכל האנשים החיים אתה על הארץ, עתה עת כי נפשה ולבה קרועים לשנים עשר קרעים, היפלא בעינינו כי ראש-השוטרים אשר חש לה לעזרה, אשר תמכה גם בדברי אהבה ורעות גם בכסף, מן הוא והלאה, – היפלא כי במשך העת לקח את לבה?… “כיון דאדחא – אדחא”! אמרו רבותינו.

ד. “אתה האיש!”

עברו כשני ירחים.

בית דינה כלול עתה בהדרו. הקירות משוחות בששר; החלונות הוטבו, ומכסה בד לבן עליהם מבית; כל כלי הבית יפים ונעלים המה: מטה כבודה רבודה בכרים וכסתות ומצעות ומסכתות יקרות, שלחן גדול יעמוד בתוך וכסאות עץ נעלים סביביו, מנורה תאיר את החדר ואור וששון נשקפים בכל פנותיו.

דינה יושבת את ראש-השוטרים ותהגה עגבים, ידי שניהם אחוזות, היא נתנה את ראשה על כתפיו והוא נשקה מנשיקות פיהו, והדלת נפתחה, – ויהודה נרדף אחוז בידי אלקנה קניאל באו הביתה.

עיני דינה אשר הוסבו על הדלת בהפתחה חשכו בארובותיהן, קרסוליה מעדו, רעיונותיה נבהלו ונבוכו, ראשה היה עליה כגלגל לפני סופה, דמיה החלו לקדוח כסיר, לבבה נפעם כהולם פעם וכמו נפשה נתקה ממקומה. קול איום ונורא מאד, “הוי אישי! אהה אבי!” נפרץ מקרב ועומק לבה, ותפול על הארץ ותתעלף.

נרדף מהר מאד אליה להקימה ולנחמה, קניאל הביט סביביו ולא ידע נפשו, וראש-השוטרים התגנב לצאת.

עורי נא, חמדת לבבי! צעק נרדף בקול איום: – עורי נא וראי! הן אנכי יצאתי לחפשי וגם את לב אביך קניתי לאהבה בשובי, הוא סלח לחטאתנו וישוב לרחמנו… עורי לחיים טובים, עורי ונשוב אל בית אביך המבקש עתה שלומנו…

דבריו היו לשוא. דינה לא התעוררה. ולשוא היו גם דברי קניאל, לשוא צעקו גם שניהם ויטלטלוה טלטלה, דינה שכבה על הארץ כבול עץ וכל נשמה לא היה באפה.

– היא² מתה!! צעק נרדף בקול עז בקחתו את דינה על זרועותיו: – הה, היא² מתה! גויתה קרה, אין נשמה באפה, אין נוע גם לעורקה הדופק… הה, קראו לרופאים! החישו מזור! מהרו ועשו! צעק נרדף כמו היו אנשים רבים בביתה.

קניאל פתח את הדלת ויקרא לעזר. אכרים אחדים ונשותיהם באו אל ביתה, אך כלם יחד הכירו בה אותות מות ובדממה יצאו כאשר באו. ונרדף עודו מחזיק בה, עודה שוכבת על ידיו ודמעות רב שפכו עיניו ויפלו על פניה.

– אתה האיש! צעק נרדף במשתגע: – אתה הֵמַתָּה את את בתך! ידיך שפכו את הדם הזה!!

וקניאל עמד בלי נוע על מקומו, עיניו השפיל לארץ ודמעות נגרו, בדי גוו רעדו, וכל עצמותיו רחפו.

– אתה האיש! צעק שנית נרדף בנשאו את גופת דינה המתה על ידיו ויביאה לפני קניאל: – ראה הביטה בה! זאת הוא פרי חטאת מרי, זאת הוא תוצאת מעשי האבות האכזרים!… הה, דינה, דינה! הוסיף לאמר ודמעות הוריד כנחל: – הה, חמדת לבבי ונשמת אפי! הנך קרבן חטאת האבות! הנך מתה מהדחיה הגדולה אשר ידי אבותיך דחוך… לא ידעו את האהבה הטהורה ויציתו בלבך אש אהבה זרה אשר אכלה את נשמתך, אשר שרפה את לבך… הנני סולח לך, חמדתי! אהבתיך וְאֲהֵבֵךְ כל עוד נשמה באפי…

ובדברו הניחה על מטתה ויפול על צוארה ויבך מאד.

גם קניאל הזקן נגש אל המטה.

– סלחי נא, בתי, סלחי!… אמר בקול בכי גדול. ושניהם הורידו דמעות כמים.

(Humoreske)

א. גְּדָיִים נַעֲשׂוּ תְיָשִׁים.

אל נא, קוראים נכבדים! אל נא תדמו בנפשיכם, כי כאשר המאמר “גדיים נעשו תיישים” נאמר בתלמוד על תלמידים שנעשו תלמידי־חכמים כן גם אנכי אדבר עמכם בזה בבני הישיבה המצרעים, “בבחורים העניים” המזהמים “ובפרושים” הַמְנֻוָּלִים, כי נעשו לרבנים אשר ינגעו ויזהמו וִינַוְּלו את עם בני ישראל; או כי אדבר בבני הרביים אלה הקדושים אשר בארץ פולין – כי גדלו וגם נעשו לתועים ומתעים גם יחד; – לא, לא באלה אשים דברתי הפעם, כי יראתי לעג הקרואים, אשר ישומו וישתאו לאמר: “מאי קא־משמע לן? פשיטא!”… גם לא בנערים אשר מלמדיהם יכתבו למענם איזה מליצה ושיר וידפיסום באיזה מכתב־עתי לישראל, למען אשר יעלה בידי אבותיהם לזוג להם זווג טוב ולהרבות להם מתן ומהר, – כי נעשו למשוררים, למליצים, לסופרים, או, על־כל־פנים, לקוראים בספרות העבריה, כי אם כה תחשוב קורא יקר, טעית מאד; כמוני כמוך נדע כי הבחורים האלה ישארו בבלי דעת עד אשר יבא משיח גואל צדק וכל הארץ תמלא דעה, או אז אולי ידעו גם אלה כי אינם יודעים מאומה… אנכי לא ממשיל משלים הנני, לא באתי לנסותך בחידות, אנכי אדבר בזה בגדיים ממש כי נעשו תישים כפשוטו וכמשמעו.

אמנם כן, אדוני הקוראים, גדיים נעשו תישים, ובין הגדיים האלה נעשה גם הגדי הקדוש מרחם אשר בעיר קדש־ברנע לתיש גדול בעל קרנים גדולים וזקן רב הערך אשר יתגאה במו בין המון העזים, הפרות והעגלים אשר ישכנו בטח על הככר אשר לפני בית המדרש בעיר ההיא.

נעלים המה העזים, הפרות, העגלים וכל בהמות שדי בעיר הזאת ברוח השכלתם, מן האנשים המתגוררים שמה! כי תחת אשר אי־הסבלנות ישורר ביד־רמה בין האנשים תושבי העיר: עם הארץ יקלל ויבזה את היהודים והיהודים יקללו ויבזו את עם־הארץ, – תחת זאת תשורר סבלנות וגם אהבה בין מקנה־היהודים ובין מקנה עם הארץ, אין ביניהם לא קנאת הדת ולא שנאת הלאום, באהבה ואחוה יתהלכו יחד: בהמות היהודים יתנו גם לבהמות עם־הארץ לשוח בככר אשר לפני בית־מדרש אדוניהם, לרבץ, לרעות, וגם להטיל שם גללים, ובהמות עם־הארץ יתנו כבוד להתיש הקדוש, אף כי שמו מעיד עליו כי מילדי העברים הוא… מה נעים המחזה הזה! מה נעימה הוא הסבלנות גם בין בהמות שדי וחיתו יער!…

אולם אם כלל גדול הוא כי ההשכלה לא מצאה לה קן בלבות היהודים גרי קדש־ברנע, בכל זאת יש גם לכלל הזה יוצא אחד, והיוצא הזה הוא “הבחור המושלם” אשר בעיר הזאת.

הנה נראהו עתה מתבודד שמה על ההר לירכתי העיר צפונה, ספר “לישרים תהלה” בידו האחת ואצבע ידו השניה על מצחו, עיניו נשואות שמימה, וחקר רעיונותיו מי ימלל…

קורא יקר! התיש הקדוש, והבחור המושלם הם המה אבני הפנה לספורי זה, המה הגבורים אנשי השם אשר על צירם יסוב כל הספור, ועל כן עלי לספר לך תולדותם.

אלה תולדות התיש. אביו תיש הזקן אשר להאציל אדוני העיר הזאת, אשר תמיד יצא בראש העזים וישמיע קול בואו בהפעמון הקשור בחוט שני על צוארו, ואמו היא העז אשר ליעקב המלמד; לוּ ראה פרעה מלך מצרים בחלומו שבע עזים “רעות מראה ודקות בשר” תחת הפרות אשר הופיעו נגד עיניו, – כי אם בטח היתה גם עז יעקב המלמד אחת מאלה, כי גם כמוה לא נראה בכל העיר לרוע. ותהי העז הזאת עקרה ימים רבים אין לה ולד, המלמד כבר אמר נואש לפרי בטן העז, עד כי גם בעת אשר הרתה ללדת שכח למוכרה לנכרי – מכירה על מנת להחזיר – למען אשר לא יהיה בנה הנולד “קדוש לה' לא ימכר ולא יגאל”; עברו ימים והקול נשמע בעיר, לאמר: עז ר' יעקב המלמד כרעה ללדת והנה תיש בבטנה… לא לשוא פחדו היהודים מאת פני התיש הזה, הן תיש בכור הוא, בכור “קדוש מרחם” בכור אשר על פי הדין “ירעה עד שיסתעב”, ועד הזמן ההוא, יהיה פרא תיש אשר ידו בכל ויד כל לא תהיה בו… אומללה היא העיר אשר “תיש קדוש” כזה ימצא בקרבה! מדלג הוא בחוצות מקפץ ברחובות ואיש לא יעיז לגעת בו, להרים עליו מטהו, להפריעו ממעשיו הפרואים – כי קדוש הוא… וכמשפט כל התישים הקדושים אשר בארץ, היה גם משפט התיש הקדוש נושא ספורנו. התיש גדל, ועמו גדל גם אסון העיר הזאת; בצאתו בבקר ברחוב העיר נשמע קול צעקת הנשים, קול גדול ולא יסף: “הנה התיש!!!” וכל העם נבהלו נחפזו, חיל רעדה אחזתם, כי נורא היה התיש על כל סביביו, והיה כאשר הקריב לבוא וחטף מן כל הבא בפיו, מן ככר לחם עד התפוחים והאבטיחים אשר יעמדו בשער העיר לממכר, וחטף ואכל ורמס והשחית ואין אומר השב… כי חלילה ליהודי למעול בקדשים, חלילה לשלוח בו יד, או להרים עליו מקל, פן יעשו בו מום וחטאו לאלהים וקדושו כל הימים, כי על כן חפשה ינתן לו ככל אות נפשו ועל כן יפחדו ממנו פחד ותשועה נדחה מהם… בימי הקיץ בעת אשר דלתות הבתים הקטנים הממלאים את כל חוצות העיר פתוחות וחלונותיהם לא סגורים, בעת הזאת סכנה גדולה להרחוב אשר יעלה רצון מלפני התיש לשוח בו, כאדון יבוא אל תוך הבית פנימה, יעלה על השלחן ויפיל לארץ את כל אשר ימצא שמה, מן כלי חרס עד כלי זכוכית, עד כל דבר אשר ישבר, משם יעלה על גם על המגדל גם על התבות, ישבר וינפץ כל אשר ימצא, יתן מן האכל אל פיו, ובמנוחת לבב יצא מן הבית לבוא בבית השני… הדלתות יסגרו, החלונות יסתמו, ותעבור הרנה במחנה העברים: “הה ליום! הנה התיש!!”…

בעליו יעקב המלמד גם הוא לא שבע רצון מן התיש יליד עזו, גם לו השחית מאד, –אבל, מה יעשה? הן התיש הקדוש “לא ימכר”…

ב. בֵּן־עַזְאָי אֲשֶר בְּקָדֵשׁ־בַּרְנֵעַ.

היהודים אשר בעיר קדש־ברנע נחלקו ויהיו לשלש מפלגות: המפלגה האחת: “בעלי סמן־הקריאה (!)”, השניה “בעלי סמן־השאלה (?)” והשלישית “בעלי שלש־הנקודות (…)”; האנשים אשר למפלגה הראשונה ילכו בגדולות ונפלאות, ידברו ברוח גאה וגאון, רכושם עולה בפיהם עד לאלפים ומסחרם לרבבות, מבלי אשר תהיה להם אף העשיריה מכל אשר דברו; הגאונים ומאורי עולם המה, על־פי דבריהם, צור מחצבתם, מבלי אשר ידעו גם את אבותם; סוף דבר: מכל הדברים אשר יאמרו עליו כי הוא זה, ומכל התהלות והתשבחות אשר יתפארו וישתבחו בעיר לא נשאר כי אם “סמן־הקריאה” אשר יציגו בסוף דבריהם, “סמן־הקריאה” באין מאמר לפניו. האנשים אשר למפלגה השניה יעוררו בקרבנו שאלות רבות מאד, עד כי נוכל לחשבם “לסמני־שאלות” אשר נתגשמו היו לאנשים: “העשיר אם עני הוא האיש?” – סמן־השאלה; “במה ימצא חית ידו?” – סמן השאלה; “החכם הוא אם סכל?” – סמן־השאלה, “המשכיל או ירא אלהים הנהו?” – סמן־השאלה; וכדומה עוד שאלות כאלה וכאלה בכל פרטי החיים. אולם האנשים אשר יחשבו למפלגה השלישית, הם המה לא־כלום, אין כאן לא עשיר ולא עני, לא חכם ולא סכל, לא דעת ולא חשבון, לא ירא ולא אמיץ הלב, אבל יש כאן דבר־מה בצורת אדם, אוכל ושותה כשור על בלילו, מדבר כפאפאגאי, ועושה מעשיו כקוף, עד כי לא נוכל לְצַיֵן את עצמותו בלתי כי אם בשלש נקודות, לאמר: מה הוא?…

ויהי “להגביר הלמדן והחכם בכל שבע חכמות” כדרלעמר מוכר יין־דגן, אשר למפלגה הראשונה נחשב, בן, ולמתושלח ממפלגה השנית בת, ותרח בעל שלש־הנקודות היה השדכן בינותם, ותהי צפורה בת מתושלח כלה ללמך בן כדרלעמר, הוא למך הנודע בעיר בשם “הבחור המושלם”, כי כמה וכמה מעלות טובות ללמך הזה: הוא כתב בעט ברבר אותיות מרובעות מהללות ליופי. הוא חקק בגליון גדול “מזרח” בברואים מברואים שונים אשר אין על עפר משלם, אף הוא עמל ויגע הרבה לכתוב את כל מגלת אסתר על פסת ניר שגדלה כגודל מטבעת נחושת, וכמעט אשר עמדה לו מלאכת ידו, לולי נוכח לדעת כי יש הרבה כתובים יתרים במגילה אשר לא יכלו בשום אופן להכתב שמה ויחדל.

כמעט היה מתושלח בכל טוב ושמח מאד מאד על המציאה הגדולה הזאת על למך כי היה לחתנו, אפס כי פתאם יצא הקול לאמר: “נתפקר למך ויהי למשכיל”…

וזה הדבר: בבית־המדרש אשר בעיר הזאת בא ללמוד תורה אחד מבני הישיבה אשר בעיר מינסק, וישמח למך בבואו מאד, כי גם הנער ההוא היה “מושלם” בכל המעלות האלה, ויכרות אתו ברית. לא עברו ימים רבים ובן־הישיבה גלה את אזן למך לאמר כי יש משכילים בארץ, אשר יכתבו מליצות רבות, ואשר יכתבו ספרים קטנים וגם שירים… מאד מאד כלתה נפש למך לראות בעיניו משכיל חי, ולקרוא ספרי ההשכלה, אולם בעיר קדש ברנע לא היה כדבר הזה לא מהם, ולא מהמונם ולא מספריהם, רק ספר “לישרים תהלה” ואיזה עלים מכתב־עתי “המגיד” אשר הביא אתו בן־הישיבה, ואשר מסרם ללמך בסתר. הדברים האלה מסכו רוח עועים בלב למך ויחלום בהקץ על דבר “ההשכלה”, אשר לא יְדָעָהּ בלתי בשמה, ויגביה עיף בדמיונו ויבקש את ד' כי ישלח לו את ההשכלה בתו להורות לו הדרך אשר ילך בה והמעשה אשר יעשה. ימים כלילות עמל ויגע לכתוב שירים גם הוא, ויכתבם באותיות מרבעות ויראם לבן־הישיבה אשר הללם מאד. הדמיונות האלה גברו עליו מיום ליום ומשעה לשעה, עד כי בחלום ובחזיון נראתה אליו ההשכלה בדמות נערה יפהפיה, ויעזוב את בית המדרש, ויעזוב את בית אביו, וגם את “ההשלמה” עזב, ויחשוב תמיד מחשבות, ויתבודד בשדה וביער, (הדבר אשר למד מן ספר “לישרים תהלה” האחד מספרי השכלה אשר בידו) ויעף על כרוב דמיונו וישר בשירים אשר אין דמות והדר להם – ויהי למשכיל…

אביו וגם מְחֻתָּנו ראו בו את התמורה הזאת ויתאבלו מאד.

– מה זה היה לך? שאלהו אביו.

“הריני כבן עזאי בשוקי קדש־ברנע! ענה לו למך ברוח גאה וגאון: – לא אשא לי אשה כל ימי כי נפשי חשקה בההשכלה…”

אביו נבהל מאד לשמע דבריו אלה ויכהו מכת יורדות חדרי בטן, אך כל אלה לא הועילו – – למך לא עזב את דרכו…

ויהי היום ויקרא מתושלח אל תרח השדכן כי יבוא לביתו.

– הה, תרח, מה זה עשית לי? הלא הנער למך משגע הנהו ממראה עיניו…

– משגע? שאל תרח וילטוש עיניו מול פני מתושלח.

– כן, הוא הנהו משגע, הנהו תועה בשדה וביער, על מרום ההרים ישים שבתו כל היום, ישקיף השמימה, ויביט לארץ, לא ידבר לאיש דבר, ולא יעסוק גם בתורה…

– ומה זה תבקש ממני? שאלו תרח ויביט על ספון הבית.

– הלא כסף השדכנות לקחת ממני, לך נא ודבר על לב למך כי ישוב מדרכו הרעה, או כי לבית כדרלעמר תלך כי ישוב לו את “התנאים”…

– אלך… ענה תרח ויצא מן הבית.

תרח לא נשא לשוא נפשו, ויצא את פני העיר וימצא שמה את למך יושב על ראש ההר, ספרו בידו וחושב מחשבות.

– האתה הוא זה תרח עוכר ההשכלה? קדם למך את פני השדכן בבואו לקראתו.

– ההשכלה? מי היא?

– היא ארוסתי והיא תהיה אשת חקי, נתן עליו למך בקול: – הה, הגידה נא לי, תרח יקירי, הן איש אתה… מה זה עשיתי לך כי הבאת עלי רעה גדולה כזאת? הן רק על פיך ארש אבי לי נערה בתולה מְגֻשֶמֶת מאד, נערה אשר לא תדע ההשכלה אשר אהבתיה…

– בת מי היא “ההשכלה”? אנכי אהיה לך לשדכן גם בשדוך ההוא…

– היא בת שמים, בת אלהים, בין מלאכי מרום משכן כבודה ובין שרפים אופנים וחיות הקודש תשיר שמה שירה לד'…

– הה, מה זה תשמענה אזני…

– כן, אהובי, כן… אנכי ארשתי לי בת־שמים, אחת מבנות האלהים, ואבי חפץ תת לי נערה בתולה מבנות האדם, בת איש תולעה אשר כל השכלה אין בה…

תרח נענע לו בראשו ויבט גם הוא השמימה, כמו אמנם חפץ להיות שדכן בין למך ובין בת השמים אשר אמר.

והן מעכה אֵם למך באה גם היא.

– הה, בני, למך בני, מדוע זה תשב פה כל היום? – לך נא אתי הביתה וסעוד את לבך… הה, בני למך, לא נאה לחתן לשבת יחידי בשדה…

– אמנם כן לא נאוה, השיב תרח אמריו לה.

– בוא נא, בני, בוא! אמרה מעכה עוד ותחזק בידיו ותוליכהו אחריה. למך לא המרה את פי אמו אשר אהבה וילך.

ג. “הַקָּדוֹשׁ” בְּתוֹמְכֵי הַהַשְּׂכָּלָה.

עת המנחה הגיע.

כדרלעומר הלך לבית המדרש, מעכה הלכה לפקח על השפחה אשר תחלב את הפרה, ולפני שלחן בית־המשתה ישב למך, ישב ויחלום בהקץ על דבר ההשכלה; עיניו לא ראו כל אשר מסביב לו גם אזניו ערלו ולא שמעו את קול הקורא: “סגרו הדלתות” מהרו סגרו כי התיש ברחוב!…" הוא לא סגר הדלת, גם לא קם ולא זע ממקומו, והתיש בהרדפו לפני אויביו שמח מאד על הפתח הפתוח אשר מצא בזה וימהר ויבוא הביתה ויקפץ על השלחן ובחפצו לקחת בפיו מן הלחם אשר שם, הפיל ברגליו את כל הכלים אשר עמדו שמה, את הצנצנות הרקות ואת הבקבוקים המלאים יין־שרף את כלם השליך ארצה…

קול צלצל הכלים בהשברם עורר את למך מתרדמת רעיונותיו וירא והנה יין־השרף נשפך ארצה, רבים מהכלים נשברו, והתיש עומד על השלחן ואוכל מן הבא בפיו; – נפשו נבהלה מאוד להמחזה אשר נגלה לנגד עיניו כעת, ידע כי נכון לו מכות אכזריות, וכי הלילה הזה הוא לו ליל חשך וצלמות וישכח את ההשכלה אהובתו וישכח את צפורה ארוסתו, ויקח מקל עץ בידו ויער את כל חמתו על ראש התיש, אשר הביט בפניו למראה המקל, כמו יאמר: "האם אותי הקדוש מרחם תכה? הלהכני אתה אומר כאשר תכה תיש פשוט?… "אולם למך בחפזו לא הבין לרעיו ויכהו בכל כחו אחת ושתים עד כי התיש הקדוש נפל לארץ ורגלו האחת נשברה.

– “מע – עע!!” צעק התיש בקול גדול מאד, כמו יקרא לעברים כי יבואו לעזרת קדושם, כי יבואו ויראו את הנבלה הנעשתה בישראל… היהודים שמעו לקול הקריאה הזאת ואנשים נשים וטף מלאו את הבית מפה לפה.

– אהה ליום! צעקו כולם פה אחד: – אפקורס! מה זה עשית?

– אהה ליום! צעקה גם מעכה בשובה הביתה לקול הצעקות: – מי שפך את יין־דגני? מי שבר את הכלים? מדוע הנחת את התיש לבוא הביתה, משגע?

ותרב הצעקה בבית, הקולות לא יחדלון והמהומה תגדל מרגע לרגע. למך עמד כנציב־מלח, הביט בפני האנשים ובגופת התיש אשר שכב ארצה וצועק בקול גדול, ולא ידע פשר…

התיש הובא בית אדוניו ר’ יעקב המלמד, האנשים נדו בראשם וילכו לדרכם, כדרלעומר הכה את בנו מכות רצח, והקול נשמע בעיר, כי למך הנהו אפקורס גדול.

הדברים האלה הגיעו גם לאזני מתושלח, וישום וישרוק מאד.

– הן עתה ידענו כי אמת נכון הדבר כי שגעון למך הוא האפקורסות אשר בלבו, אמר מתושלח אל אשתו: – הן כל האפקורסים – ימח שמם הנם משגעים; ילכו בלי נטילת ידים, ילבשו בגדים קצרים, ויאכלו בשר החזיר והשקץ…

– כנים דבריך, אישי היקר! ענתה לו אשתו: הן – גיטעל שכנתי, ספרה באזני כי בן אחותה נסע למדינת הים, ושם היה לאפקורס, רחמנא־לצלן, ותיכף ראו גם בו אותות השגעון: גלח זקנו, הלך בגלוי הראש עד כי צלם יהודי סר ממנו.

– ומה נעשה לצפורה בתנו?

– שלח לו את “התנאים” בחזרה, אמרה אשתו בכל לבה: – הן אחרי אשר הכה גם את התיש הקדוש, הלא שגעונו נראה עין בעין, ומי יאמר לנו מה נעשה? – “כל העולם כולו” יצדיקנו במעשי ידינו…

– אבל… החל מתושלח.

– האם תאמר לסרב? האם תתן את בתנו היקרה לאיש משגע?

מתושלח שמע הפעם בקול אשתו וממחרת היום ההוא הובאו ביתה כדרלעומר התנאים קרועים לארבעה קרעים.

– מתושלח צוה להגיד לאדוני, אמר תרח אשר הביאם: – כי אחרי אשר בנך נתפקר, והעז לשלוח ידו בקדוש התישים, ולעשותו בעל מום, על כן לא יאבה לקחתו לחתן לבתו.

– הלא תראה בן סורר ומורה! נתן כדרלעומר בקולו על למך: הלא תראה תוצאות שגעונך.

ובדברו הכה בחרפה לחייו.

אף כי המכות האלה לא ישרו בעיני למך, ואף כי בסתר הכהו לבבו בקרבו על עשותו כדבר הזה לשבור רגל תיש קדוש בישראל. – אפס כי בראותו את תרח בבואו הביתה ובהביאו את התנאים קרועים, שמח מאד מאד.

“האח הנה תקותי באה! חשב בלבו, הנה התנאים חוזרו, ואנכי נשארתי פנוי. ואין איש או אשה אשר יפריעו אותי מאהבתי את ההשכלה… האח, מה נעים חלקי ומה טוב גורלי! ומי עשה לי את התשועה הגדולה הזאת? מי פדני מידי כלתי הגשמית? מי היה בתומכי ההשכלה בת אלהים? – התיש הקדוש! רק לו אתן הלל ותודה בעד הדבר הזה”…

כה חשב למך כל היום וכל הלילה, התיש לא מש מזכרונו, עד כי חבר שיר גדול לכבודו, ויכתבהו באותיות מרבעות על גליון גדול, והוא ובן־הישיבה קראוהו בכל לבם.

ואלה המה החרוזים הראשונים מן השיר ההוא:

מִזְמוֹר תּוֹדָה.

להתיש הקדוש אשר בעיר קדש־ברנע, מאת מכבדו ומוקירו למך.

הֶאָח! תַּיִשׁ, תַּיִשׁ! תַּיִשׁ קָדוֹש מֵרֶחֶם!

מַה־יָּקַרְתָּ, מַה־נִּכְבַּדְתָּ! לְךָ דוֹמִיָּה תְהִלָּה!

הֵן לְךָ יֶתֶר שְׂאֵת, עַל אַחֶיךָ שֶׁכֶם, –

אַתָּה הִצַּלְתָּ מִכַּף אוֹיֵב אֶת הַהַשְׂכָּלָה.

סַלְעִי אַתָּה וּמְצוּדַת הַהַשְּׂכָּלָה כַלָּתִי!

עַל מִזְבַּח אַהֲבָתֵינוּ הִקְרַבְתָּ רַגְלֶיךָ,

בַחֲבוּרָתֶךָ נִרְפָּא לָנוּ – הֶאָח אֱיוּלָתִי!

מִי יִתְּנֵנִי כְאָח לָךְ אֲחַבְּקֶךָ אֲנַשְּׁקֶךָ! כו’ כו’ כו’.

ד. תמו קדושים מן קדש־ברנע ומשכילים עוד אינם.

עברו ימים אחדים וחדשות נעשו בעיר: התיש הקדוש מת בחליו אשר חלה ממכת למך אשר הכהו, יום חג ומועד היה היום ההוא לאנשי עיר קדש־ברנע, יום משתה ושמחה, כי הצילם למך מן התיש הקדוש צורר כל הלחם התפוחים והאבטיחים אשר ימכרו שמה, הדלתות נפתחו, והחלונות עוד לא יסגרו, כי אם התיש הקדוש איננו – וממי ייראו?

ומעכה אשת כדרלעומר הפצירה בבנה כי יגלה לה מצפוני לבו, וכי יגיד מי היה בעוכריו, ולמך לא יכֹל להתאפק ויגל את אזן אמו על דבר בן־הישיבה המשכיל החי’ ועל דבר ר’ משה חיים לוצאטו המת אשר הניח את השכלתו בספרו אשר בידו.

כדרלעומר אסף “אספה גדולה” ויספר באזני בני העיר, לאמר: בני חשקה נפשו בהשכלה אשר הביא אתו בן־הישיבה המינסקי, והנה הספר הטמא והפסול אשר נתן לו, ועתה אחי, התעוררו נא חזקו ואמצו לבבכם, ונבער הרע מקרב עדתנו!

ובדברו לקח את הספר “לישרים תהלה” וישרפהו על האש לעיני כל ישראל, ואת בן־הישיבה גרשו מן העיר בחרפה ובוז.

ולמען הסר את השגעון מלב בנו עד תמו, לקחו אביו ויסע וילך אתו אל הישמעאלי (טאָטער בלע"ז), אשר יגור כשלשה פרסאות מן העיר אשר ירפא חולי השגעון בקמעותיו, וישב שמה כחדש ימים ולמך שב העירה בריא אולם.

גם מתושלח ואשתו התאוששו, ויזכרו את למך ואת “המזרח” הגדול אשר עשה, וירחמהו גם הם וישובו ויתנו לו את בתם לאשה ויחגו חג חתונתם במשתה ושמחה רבה, ואיש איש על מקומו בא בשלום.

וההשכלה עודנה נערה בתולה בעיר קדש־ברנע ואיש לא ידעה עד עצם היום הזה.