שאלת ההנהגה היהודית והתמודדותה עם תמורות חברתיות והיסטוריות היא מן השאלות המרכזיות שחברי ועמיתי פרופ' אבי רביצקי, הקדיש להן את עיונו בעשורים האחרונים לפעילותו בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. בדברים המובאים להלן לכבודו של בעל היובל, אני מבקשת לדון בקיצור המתחייב ממסגרת המאמר במקרה קיצוני של הנהגה המתמודדת עם אלה מבניה היוצאים נגד אושיות הקהילה ומאיימים על עצם קיומה. הדברים אמורים במאה השמונה־עשרה בתקופת הרדיפות נגד השבתאים שהתחוללו בימי צמיחת החסידות בפודוליה, בשעה שהנהגת הקהילה היהודית, שנודעה בשם ‘ועד ארבע ארצות’, פנתה להנהגה הנוצרית בממלכת פולין־ליטא כדי להוציא להורג את השבתאים בפודוליה שהגדירה כאפיקורסים או לחילופין החליטה לגרום להם להמיר את דתם ולהוציאם מכלל ישראל. שאלת התנהגותה של הנהגת הקהילה בשעה של איום ומשבר, וגבולות הסובלנות שלה הן העומדות כאן על הפרק, תוך בירור המתח הרב בין היכולת להכיל את החוטא ואת החשוד בפריקת עול לבין ההכרעה לנדותו, לרודפו, להחרימו ולהורגו.

מתנגדיה של החסידות שהאשימו את חסידי הבעש“ט, החל משנות השבעים של המאה השמונה־עשרה, שאינם אלא גילוי נוסף של נאמני שבתי צבי, שנגדם נלחמו עד חורמה בכרוזים וחרמות לאורך המחצית הראשונה של המאה השמונה־עשרה – יצאו בראשית שנות השבעים בנידויים וחרמות נגד החסידים, אותם ראו כשבתאים¹. מתנגדי החסידות, שצמחה בפודוליה בדרום מזרח פולין, שקודם לכן נודעו כרודפי השבתאות, חיו בעולם שהשבתאות היוותה בו גורם מאיים ומעורר חרדה: לאורך המאה השמונה־עשרה השבתאות התפשטה מתורכיה לפודוליה וגליציה, כעולה מכתבי החרם הרבים נגד השבתאים,² וכמפורט במכתבו של ר' יחזקאל לנדא (1713–1793) בעל החיבור נודע ביהודה, פראג תקל”ו (1776), שגדל באפטא והתחנך בבראד והיה עד לצמיחת החסידות בשעה שהיה רבה של יאמפול שבוואלין (הסמוכה לזאסלאב) בשנים 1745–1754, לפני שהתמנה לרבה של פראג בשנת תקט“ז 1756 ³. הרב לנדא אף היה עד להתפשטות השבתאות בפודוליה ולחם בגורמים להתפשטותה, כפי שעולה ממכתבו לר' יהונתן אייבשיץ (1690–1764), בדבר הקמעות השבתאיים אשר כתיבתם יוחסה לו. הרב לנדא, כתב את מכתבו לר' יהונתן שנאשם בהפצת השבתאות בפודוליה, בירח זיו [אייר] התקי”ב (1752), כמחצית השנה לפני שהוכרז בבראד חרם חמור נגד הקמעות שיוחסו לרב יהונתן אייבשיץ ונגד הספר ואבוא היום אל העין שיוחס לו אף הוא, בחודש אלול תקי"ב:

“כי אף שאפשר שהקמיעות טהורים, אין בהם נפתל ועיקש, עם כל זה לכלל ישראל הם למוקש ונתן יד לפושעים מאמיני הש[בתאי] צ[בי] ואת פושעים הוא נמנה, כי יאמרו רב לנו, מצאנו תנא דמסייע, משאתו יעצו להדיח רבים, כאשר בעונותינו הרבים מאז פשטה המספחת בזאת המדינה בהרבה מחוזי פאקוטיע ופאדאליע, פרקו עול התורה והפכו דברי אלהים חיים לומר עולם הפוך ראינו. וכל המצוות עשה נתהפכו וכל הלאוין וחייבי כריתות למצוות עשה יחשבו, וכל העריות דומים להם למישור והמה בוכים למשפחותם להתיר להם עריות בפרהסיא, כל אחד מהם לתאוה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע. אוי לאזנים שכך שומעות, שהם עושים כוונים ולהעציב למלכות שמים ואומרים המבלעדי אנשינו וגדולינו אנחנו עושים כוונים?” וכל אשר ידבר להם בשם ה' אינם שומעים כי אומרים: פלוני החכם טיהר לנו את השרץ וטמא את הצפרדע, והוא גיבור חיל בתורה, והנה על זרועו כקמע".⁴

תיאור זה, המתייחס לר' יהונתן אייבשיץ כמי שהשבתאים בפודוליה ובפאקוטיה [פ בדגש וקמץ, ו שורוק וי בסגול = הרי הקארפאטים, באיזורי הגבול של פולניה הדרום מזרחית, במחוזות הגובלים בתורכיה], תולים בו את התנהגותם המופקרת, מיטיב להאיר את הדרך שבה נתפסו השבתאים במחוזות אלה במחצית המאה השמונה־עשרה, ומבאר את הסכנה שהייתה טמונה בהם. עובדה מאלפת היא שבספר הדרשות של הרב איבשיץ יערות הדבש, לובלין תרל"ה, מצוי קטע כמעט זהה המבאר את דבריו של הרב לנדא לעיל בדבר פירוש ‘המה בוכים למשפחותם להתיר להם העריות בפרהסיא’:

“קודם חטא אדם הראשון לא היה ערוה בעולם כלל ולא היה הזיווג מפאת יצר הרע כלל כי אם כשאר מצוות שבתורה וכדכתיב ויהיו ערומים וכו' ואם כן לא היה איסור בעריות וקרובות כלל, אדרבה היה יותר מורה על קיום המין והתאחדות ודוגמת מרכבה של מעלה אשה אל אחותה… והנה לפי זאת כשיתוקן חטא אדם הראשון היה ראוי לחזור הדבר למקדם שיהיה מותר בקרובותיו כברייתו של עולם. וכבר אמרנו כי המן היה לתקון עץ הדעת ותוכו עץ החיים ואם כן אין שאלה שזהו מטענות ישראל “נפשנו קצה בלחם הקלוקל” וכו' ואם כן על ידי כך נתקן חטא אדם הראשון, אם כן אף העריות היו מותרים ולכך בכו למשפחותיו להתיר להם עריות בפרהסיא וזה ברור” (יערות הדבש, עמ' 281).

משה אריה פרלמוטר, חוקר כתב היד של החיבור השבתאי ואבוא היום אל העין, מעיר על מובאה זו מיערות הדבש: “זהו פירושו של ר' יהונתן על המדרש כי דור המדבר בכו למשפחותיהם להתיר להם עריות בפרהסיא. להתיר עריות – כי אם תוקן חטא אדם הראשון המצווה גדולה יותר בעריות דווקא, ובפרהסיא – כי על ידי אפיסת כוחות הטומאה בוטל הנימוק לצניעות, היות וכל חטא ערווה וכל מנהגי הצניעות – הם תוצאה מהאחיזה שיש לחיצונים בעולם. בשעת התיקון, ובכל זמן שכוח החיצונים נעשה חלש – אין צורך בצניעות וחשאיות והזיווג נעשה בפומבי ואין איסור בעריות כי הן דוגמת מרכבה של מעלה.”⁵

השבתאים בפודוליה החזיקו ברשותם כתבי יד של ר' יהונתן אייבשיץ או כאלה שיוחסו לו כפי שהתברר מגביית עדויות שנערכה בבית הדין בסאטאנוב שבפודוליה, ונימקו את התנהגותם שצידדה בהיתר עריות, ברעיונות המצויים בכתביו. אין בכוונתי לדון בפולמוס עמדן–איבשיץ שזכה לדיון מחקרי רחב, אלא רק להצביע על העובדה שהשבתאים בפודוליה שהיו קשורים לכתבים בגינם הוחרם הרב אייבשיץ, והחסידים בפודוליה שלא היה להם שום קשר לכתבים אלה, נרדפו בשל האשמה זהה – התנהגות מופקרת שנבעה לדעת הרודפים והמחרימים מהתורה השבתאית. בראש רודפי השבתאים במחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה ובראש רודפיו של ר' יהונתן אייבשיץ, שנמנה עם גדולי המורים והדרשנים בדורו ועם גדולי שיטת הפלפול, עמד ר' יעקב עמדן, (1697—1776), מלומד רחב אופקים רודף אמת, שלא נשא פנים לאיש, ולחם בכל כוחו נגד השבתאות ונגד גילוייה בחסידות.⁶ עמדן פעל נמרצות נגד השבתאים הנסתרים באיגרות שהריץ לפרנסי ועד ארבע ארצות, בדפוס שהקים בביתו באלטונה ובספרים הרבים שהדפיס כנגד השבתאים בשנות החמישים והשישים של המאה השמונה־עשרה, בזמן פעולתו של הבעש“ט בפודוליה, שנתפסה כמרכז השבתאי החשוב ביותר בתקופה זו. מקומות שנודעו כיישובים שבתאיים כגון איוניה, לנצקרונה, קאמיניץ, רוהאטין, בוסק ונדבורנה היו כולם בפודוליה או בדרום מזרח גליציה, סמוך למחוז הולדתו של הבעש”ט ולמקומות אשר בהם פעל בנעוריו. בין ספריו הרבים של עמדן המוקדשים לרדיפת השבתאות יש להזכיר את אלה שנדפסו בעשור האחרון לחיי הבעש“ט וקשורים לשבתאות בפודוליה: זאת תורת הקנאות, אלטונה תקי”ב ( 1752) ; שבירת לוחות האון, אלטונה תקט“ז (1756) וספר שמוש, אלטונה תקי”ח, (1762–1758) ששמו נגזר מראשי תיבות של החיבורים הכלולים בו: שוט לסוס בו כתבי תחלת התעוררות המינים המתועבים כת ש[בתי] צ[בי] ש[ם] ר[שעים] י[רקב] בפאדאליע; מתג לחמור תוכו רצוף קונטרס רסן מתעה ופתקא דנפל מרקיע; ושבט לגו כסילים הוא תשובות באנשי און המינין הנ“ל על טענותיהם המכונים עמל הכסילים, נדפס באמסטרדם שנת ותקח”י מבוגדיך‘. (תקי"ח, 1758) עמדן משקף את דעת בני הדור שהשבתאות במחצית הראשונה של המאה השמונה־עשרה קשורה לפודוליה, המקום אשר בו כאמור החלה גם החסידות את צעדיה בשליש השני של המאה השמונה־עשרה. ספריו של עמדן מתעדים את המאבק בשבתאות ומלמדים על היקף התופעה, על החרדה שעוררה התנועה שקשרה עצמה עם התחדשות הנבואה, ועם ‘הספרים אשר רוח ה’ דבר בם’, ומעידים על הצעדים הקיצוניים שמנהיגי הקהילה היהודית נקטו נגדה, שכללו איסור על לימוד ספרי קבלה, חרמות, מסירה לשלטונות וגזר דין מוות. במסגרת מלחמתו בשבתאים עמדן לא חסך כל מאמץ: מצד אחד יצא להפריך את קדושת הזוהר, שהשבתאים הסתמכו עליו, ופרסם ספר בשם מטפחת ספרים, אלטונה תקכ"ח, שבו הוא מוכיח את אי הסבירות של קדמות הזוהר, ומצד שני יצא להדיח את רבה של קהילת אלטונה–המבורג–ואנזבק, ר' יהונתן אייבשיץ, שקודם לכן היה רבה של פראג, אותו האשים בשבתאות על יסוד פענוח קמעות שכתב ועל יסוד החיבור ואבוא היום אל העין שיוחס לו. עמדן, כאמור, הקים בית דפוס בביתו כדי שיוכל לפרסם דברים קשים מאין כמותם בגנותו של הנאשם.

רדיפת השבתאות ורדיפת החסידות היו כרוכות זו בזו ללא הבחנה במאה השמונה־עשרה בתודעת הרודפים, משום שחסידי הבעש“ט וחסידי שבתי צבי, לא רק פעלו בתחום גיאוגרפי וכרונולוגי חופף, כפי שהעיר אל נכון מרטין בובר לפני שנים רבות: “יש לשים לב לכך, שהתפתחותה המכרעת של החסידות לא באה אחרי זו של הפראנקיזם אלא בעונה אחת עמה”,⁷ אלא גם חלקו עולם מושגים משותף של החסידות הקבלית. הן השבתאות והן החסידות היו מעוגנות במסורת הזוהר ובמסורת הקבלית הלוריאנית, באימוץ מנהגים מספרות המוסר הקבלית ומספרות השבחים הלוריאנית, ובטיפוח הנהגה כאריזמטית של אנשים שרוח אלוהים מדברת בפיהם, או שדיבורם הוא ‘דיבור שכינה’. דפוסים מיסטיים אלה צמחו סביב מנייני תפילה נפרדים שהתפללו בהם בנוסח האר”י, הוא נוסח ספרד, למדו בהם את כתבי האר“י ואת דפוסי הזוהר וספרות המוסר הקבלית, וקיימו ריטואלים הקשורים בייחודים וכוונות שמטרתם הייתה להשפיע על עולמות עליונים, אשר מקורם בזוהר ובקבלת האר”י.⁸ רבים מערכיה של המסורת הקבלית היו רבי חשיבות גם בעיני מנהיגי המתנגדים, שביניהם היו ‘חסידים ופרושים’, מפרשי הזוהר וקבלת האר“י, שישבו בקלויזים ועסקו בקבלה, התפללו על פי סידור האר”י וחיו על פי מנהגי חסידות שנקשרו בקבלת האר“י, אלא שמקובלים אלה, שנתמכו על ידי גבירים עשירים שייסדו למענם קלויזים בהם יכלו ללמוד ללא דאגה למחייתם, זכו לבחירת הקהילה, לברכתה ולהוקרתה ופעלו בהסכמת הנהגת הקהילה וברשותה,⁹ ואילו חסידי הבעש”ט והשבתאים שעסקו בפירוש טקסטים קבליים ובאימוץ מנהגים ליטורגיים המתוארים בהם, פעלו באופן ספונטאני, ללא רשותה של ההנהגה ומחוץ לפיקוחה. אין תמה שהקבלה, החסידות והשבתאות היו קשורות בממדים שונים בתודעת בני התקופה, שעיצבו תדמית שונה לעוסקים בהן, על פי הזהות החברתית של העוסקים ומידת כפיפותם להנהגה המסורתית ולא על פי תוכנו הדומה של העיסוק והדמיון באורח החיים המתחייב ממנו.

תיאור מאלף על מהותה המתעתעת של השבתאות החסידית של המאה השמונה־עשרה ועל חסידות הבעש“ט הנתפסת כשלוחה שלה בתודעת רודפי השבתאות, נמצא בעדותו של ר' שלמה יצחק היילפרין, שנולד בזוואניץ הסמוכה לאוקופ, מקום הולדתו של הבעש”ט, בשנת תקפ“ז (1727) וכיהן כרב בבראדשין שבפודוליה במחצית המאה השמונה־עשרה. מתיאור זה, המובא להלן, מתברר ערפול התחומים בין שבתאים וחסידים מנקודת מבט של מתנגד, הנמנה עם החוגים השמרנים העומדים בראש הנהגת הקהילה היהודית בפודוליה בסוף שנות השישים של המאה השמונה־עשרה. ר' שלמה יצחק היילפרין – המעיד על צמיחת החסידות בפודוליה בתוך העולם השבתאי, מלמד שרודפי השבתאות חשדו בכל העוסקים בלימוד הקבלה או מתפללים במניינים נפרדים. בדבריו הוא מביא את דבריו של אביו הרב יעקב הלפרין, בעל שו”ת בית יעקב, (כתב־יד) שהלך לעולמו ב־1738. יעקב היילפרין היה רב בזוואניץ שבפודוליה, הסמוכה לאוקופ, וקרובה מאד לעיר קאמיניץ ולעירה לאנצקרונה, שבהן התרחשה השערוריה הפראנקיסטית¹⁰ שהסתיימה בהמרה המונית בשנת 1759, שראשיתה היתה ביוזמת הרבנים. דהיינו, רבה של זוואניץ, ר' יעקב היילפרין, היה בן מקומו ובן זמנו של הבעש“ט יליד אוקופ הסמוכה, בראשית פעילותו, בשליש השני של המאה השמונה־עשרה, ובנו ר' שלמה יצחק היילפרין, שכיהן כרב בבראדשין הנמצאת ממערב לאוקופ שבפודוליה בשנות החמישים והששים של המאה השמונה־עשרה, היה עד להתפתחויות אותן חזה אביו בפודוליה בשלהי שנות השלושים של המאה. דברי האב ובנו הם העדות המוקדמת ביותר הידועה לנו על החסידות ועל הקשר צמיחתה. ר' שלמה יצחק היילפרין מוסיף לכתב היד של שו”ת בית יעקב, בהערותיו לתשובה של אביו, את ניסיונו הישיר בענייני שבתאים וחסידים, הכרוך בויכוחים בין הרבנים לפראנקיסטים שהתרחשו בחסות הכנסיה בקאמיניץ־פודולסק (הסמוכה למקומו של הכותב בזוואניץ), מקום מושבו של הבישוף מיקוליי דמבובסקי, שבצלו חסו הפראנקיסטים בשנת 1756, כשהוא מעיד עדות ראייה על התרחשות הדברים.

לתעודה המקורית, שנכתבה במחצית הראשונה של המאה השמונה־עשרה, המהווה עדות שאין ערוך לה על המתיחות בעולם היהודי המשוסע בין גילוייה השונים של החסידות הקבלית, השבתאית והחסידית, ובין איום ההמרה והתערבות הכנסייה במשבר בעולם היהודי, שנדפסה לראשונה כמילואים בסוף ספרו של ההיסטוריון היהודי־רוסי הנודע, שמעון דובנוב, הוספתי ביאורי הבהרה בסוגריים מרובעים:

בתשובת אדוני מורי ז“ל (על שאלת קריאת התפילות בהברה ספרדית) [שחידשו החסידים בהשראת קבלת האר”י] נתקיים מה שאמרו חז“ל חכם עדיף מנביא. אשר חזה מראש על כת המאמינים בש”צ [שבתי צבי] שר“י [שם רשעים ירקב] למשי”ח לפי טומא“ה [משחק מלים מהופך על הביטוי משיח על פי תומו] ובדורו של אבי המנוח [נפטר תצ”ז 1737] היה הכת הזה [השבתאים] כמו חזירי יער מפריסי פרסה ופושטים רגל להראות שהוא טהור והיו מתענין וסגפו נפשם בסיגופים רבים ומראים עצמם כחסידים ופרושים… ותפילתם בוקעת רקיעים, רק שהתחילו לשנות ממטבע התפילות מנהג שלנו.. ואחר אשר פרצו גדר ואכלו בד' צומות באמרם שנהפכו לששון, [עם ביטול האבל על הגלות בחוגי השבתאים בשל אמונתם בבוא הגאולה] כשמוע מזה אאמ“ו [אדוני אבי מורי ורבי] הגאון ניבא עליהם שלסוף יצאו חופשי מכל המצוות, ולאחר כמה שנים, אחר פטירת אאמ”ו ז“ל ראיתי בעצמי, כי כאשר פתר בתשובתו כן היה, כידוע לכל מהמרת דת בק[רית] ק[ודש] לבוב [לאחר ויכוח בין השבתאים הפראנקיסטים לרבנים שחלקו הראשון נערך בקמיניץ בפודוליה (Kamieniec-Podolski) בין ה־20 ל־26 ביוני 1757 – ויכוח שהסתיים בשריפת התלמוד בהוראת הכנסייה – וחלקו השני נערך בלבוב, בין 17 ביולי לבין ה־10 בספטמבר 1759 – ויכוח שהסתיים בהמרה המונית של השבתאים הפראנקיסטים] באסיפות כל הרבנים דגליל לבוב להתווכח בבית אולפן שלהם [=בכנסיה] עם כת הרשעים הללו. ואף אני הייתי מן המוכרח בהיותי אבד”ק ברטשין [בראדשין בפנקס ועד ארבע ארצות, מערבית לאוקופ וסמוכה לנדבורנה ולטיסמניץ שנודעו כמרכזים שבתאים] וכו'…וכמה צרות עמדו עלינו שעמדו בני הכת לכמה מאות בעזות מצח נגדינו לכלותינו בעלילות שקרים ובמלשינות שוא… ומנהג הפקר נהגו בעצמם: יש שתפסו דת ישמעאלים ויש מהם דת נוצרים, ויצאו מהכלל הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם הקטנים עם הגדולים ומשכו תינוקות של בית רבן להמרה בעל כורחם, כי לא רצו והיו בוכים למשפחותיהם, כאשר עיני ראו זאת בהיותי בק[רית] ק[ודש] לבוב בזמן ההוא וקראו את עצמם בשם מתנגדים שהם מתנגדים להתלמוד [בתעודות הכנסייה על הוויכוח הם מכונים קונטרה־תלמודיסטים, כלומר מתנגדי התלמוד] בכדי להחניף את הנוצרים, שגם הם אינם סובלים את התלמוד מטעמים ידועים… ועתה בדורנו גם כן בעוונותינו הרבים צרעת ממארת פורחת, שמשליכים תורה שבעל פה ש“ס ופוסקים וחוטפים ללמוד ספרי קבלה וקוראים לעצמם חסידים באשר שמתפללים בנוסח ספרד. ויש מהם… מתעטף בסדינין לבנים והולך אחורנית בסולם שראשו מגיע השמימה… והולכים בטל ובעשן הטיטין [=מקטרת] יכלו ימיהם. והעמידו שוחטים לשחוט בחלפים חריפים… הכותב לשם שמים, לא חסיד, הלואי שאהיה צדיק, הקטן שלמה יצחק”¹¹

הכותב, ר' שלמה יצחק היילפרין, שבאיזור מגוריו בנעוריו בין זוואניץ לקאמיניץ ובין לאנצקרונה לאוקופ, הסמוכות כולן זו לזו בדרום פודוליה (ראו מפת בית ישראל דד' ארצות 1667–1764), ובאיזור מגוריו בבגרותו בין בראדשין, נאדבורנה, רוהאטין ופודהיצה, המערביות לאזור הנזכר, התרחשו הן צמיחת החסידות, הן התפשטות השבתאות והן הדראמה של ההמרה הפראנקיסטית, היה עד בשנת 1759 לויכוח בכנסיה בלבוב בין השבתאים בהנהגת יעקב פראנק, לרבנים בהנהגת ר' חיים ראפפורט, אב“ד לבוב. ויכוח זה מתועד בהרחבה בדבריו של עד ראייה נוסף שלקח בו חלק, ר' דב בר בירקנטאל (תפ”ג (1723)–תקס“ה (1805) שנולד בבוליחוב במזרח גליציה, סמוך להרי הקרפטים. העדות מובאת בספרו דברי בינה שכתיבתו נסתימה בתק”ם (1780).¹²

ר' שלמה יצחק היילפרין השתתף בויכוח בלבוב כשאר הרבנים, בעל כורחו, בפקודת שלטונות הכנסייה, ששמחו לנצח על מחלוקת מרה בין יהודים בחסות הכנסייה הקאתולית. הרב היילפרין שהכיר מקרוב את ההוויה המפולגת בזמנו, מערבב ללא הבחנה בין השבתאים לחסידים, מאפיין אותם בזיקתם לקבלה ובתפילתם בנוסח ספרד, וקושר אותם בכינויי הגנאי הרווח לשבתאים שנאשמו בכפירה, ‘צרעת ממארת [הנגע טמא הוא] (ויקרא יג, נא)’, כאמור בדבריו: “ועתה בדורנו גם כן בעוונותינו הרבים צרעת ממארת פורחת, שמשליכים תורה שבעל פה ש”ס ופוסקים וחוטפים ללמוד ספרי קבלה וקוראים לעצמם חסידים באשר שמתפללים בנוסח ספרד“. “צרעת נושנת שחזרה להתפשט במדינות אלו בעונותינו הרבים” היא הביטוי בו נוקט רודף השבתאים הנודע ר' משה חאגיז רבה של קהילת הספרדים באמסטרדם, במכתבו משנת תפ”ו (1726) לר' אריה ליב רבה של רישא שהיה לאחר מכן רבה של אמסטרדם, אחרי שהודח מרבנות פראג בשל העובדה שצידד בר' יעקב עמדן במלחמתו נגד ר' יהונתן איבשיץ. חאגיז שלחם נגד הפצת הספר השבתאי ואבוא היום אל העין ונגד מחברו ר' יונתן אייבשיץ ונאבק נגד ליב מפרוסניץ, נגד ר' נחמיה חיון ור' שלמה אאיליון, רבה של אמסטרדם, שהפיצו תורות שבתאיות או תמכו בשבתאים, מבקש מנמען מכתבו, ר' אריה ליב לוונשטם מרישא, להכריז “חרם חמור ששום בחור מפולין לא ילמוד אצל ר' יונתן מפראג… שידו במעל הזה, כאחד מהאפיקורסים והכופרים שפקרו בעיקר.”¹³ ‘צרעת ממארת’ או ‘צרעת נושנת’ היה הביטוי שהשתמשו בו גם בחרמות הראשונים נגד החסידים, בשנת 1772, שתים־עשרה שנה לאחר הויכוח וההמרה בלבוב, כמתועד בפירוט בספרו של מרדכי וילנסקי, חסידים ומתנגדים, ירושלים תש“ל. אין ספק שבעיני הרב היילפרין שבתאים וחסידים היו גילויים שונים של תופעה אחת, הקשורה בלימוד הקבלה כדבריו לעיל: “ועתה בדורנו גם כן בעוונותינו הרבים צרעת ממארת פורחת, שמשליכים תורה שבעל פה ש”ס ופוסקים וחוטפים ללמוד ספרי קבלה וקוראים לעצמם חסידים באשר שמתפללים בנוסח ספרד”.

דברים ברוח דומה על התוצאות העגומות של לימוד הקבלה ברבים ללא סייגים, הקשורות במינות השבתאית, כתב באותה תקופה גם ר' יחזקאל לנדא (1713–1793), רבה של פראג, בתשובה לשאלה שנשאל בדבר הוראה הנלמדת מהזוהר:

“והנה בדברי הזהר אין רצוני להאריך ומאד חרה אפי על אלו העוסקים בספר הזהר ובספרי הקבלה בפרהסיא. פורקים עול התורה הנגלית מעל צווארם ומצפצפים ומהגים בספר הזהר, וזה וזה לא עלה בידם. ועל ידי זה התורה משתכחת מישראל. ולא עוד אלא בדורותינו נתרבו המינים מכת הש[בתאי] צ[בי] שחיק טמיא [ישחקו עצמותיו], היה ראוי לגדור גדר בלימוד הזהר וספרי הקבלה… ועל כל פנים אין מורין הלכה מן הזהר ואין ברצוני להאריך בכוונת הזהר כי אין לי עסק בנסתרות, ובמה שהורשיתי אתבונן” (נודע ביהודה, א, יורה דעה, פראג תקל"ו, עד).

אין לתמוה על הקישור בין שבתאים וחסידים לבין הפצת הקבלה, שהרי גם השבתאים וגם החסידים היו קשורים למסורת הקבלה [קריאה בדפוסי הזוהר, בקבלת צפת ובכתבי האר“י] ולמנהגי חסידות בהשראת קבלת צפת [לבישת בגדים לבנים; תפילה נוסח ספרד; אריכות תפילה; תפילה ‘למען ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה’], לשינוי מנהגים בתוקפה של המסורת הקבלית [איחור בזמן התפילה; שחיטה בחלפים מלוטשים; תפילה בכוונה; הנחת שני זוגות תפילין; לבישת ציציות וטליתות ארוכות],¹⁴ להנהגה היונקת מסמכות כאריזמטית הפועלת בזיקה לחבורת לומדים הקשובים לסמכות המעוגנת בזיקה בלתי אמצעית לעולמות עליונים [בהשראת דמותו הספרותית של רשב”י בעל הזוהר ודמויותיהם ההיסטוריות־ספרותיות של ר' יוסף קארו והאר"י], ולמסורת המיסטית הממקדת את עניינה בשאלות הקשורות לגלות [טומאה, סמאל וקליפה, שבירה, ‘התעלמות’ של המשיח הנעלם, עידן הדין] ולגאולה [קדושה, ביאת המשיח, העלאת שכינה, העלאת ניצוצות ותיקון, עידן החסד] במישור המטאפיסי, ובשאלות הקשורות לתורת האלוהות הקבלית [סוד אלוהות, אין, אחדות הספירות, אלוהי ישראל, ‘אור שיש בו מחשבה’, ‘אור שאין בו מחשבה’, ‘אדם קדמון’ דאצילות, צמצום, שבירה, השגחה, התלבשות, התפשטות, קו היושר, עצמות אין סוף, רצון אין סוף, תפארת ושכינה, גלות האל, גלות השכינה, טהירו, מחשבה] – למרות שהשבתאים והחסידים נבדלו לחלוטין במידת מחויבותם להלכה ולקדושת המסורת. השבתאים האמינו שהעידן המשיחי כבר החל עם בואו של שבתי צבי, ובתוקף אמונה זו חוללו שינוים רבים ביחס לגבולות האסור והמותר, ואילו החסידים, כשאר שלומי אמוני ישראל, ציפו לביאת המשיח, ופעלו לקירוב בואו על ידי הפצת תורת החסידות, אך חיו בכל הקשר אחר על פי עולם ההלכה הנוהג בעידן הגלות והוסיפו עליו את עולמה של הקבלה כמקור פירוש להבנת משמעותה הנסתרת של המציאות הנגלית וכמקור פירוש לטעמי המצוות והמנהגים ולהשפעתם על העולמות העליונים.

חסידי הבעש"ט, כאמור, ראו עצמם בכל שלב כשלומי אמוני ישראל הדבקים במסורת ההלכתית ומחדשים בתוך העולם היהודי השרוי בגלות ומייחל לגאולה, מכוחה של התעוררות רוחנית שחולל הבעש"ט שינקה מהמסורת הקבלית וההשראה הכאריזמטית, אותן ביקשו להנחיל לציבור הרחב בכל מקום, בכל זמן ובכל דרך, ואילו חסידי שבתי צבי פרצו את גבולות העולם היהודי, יצאו מעבר לו ופרקו את עול ההלכה בכוחה של תודעה משיחית הגורסת שהגאולה כבר החלה עם בואו של שבתי צבי. על פי השקפתם כבר הגיעו ימות המשיח, אשר בהם אין אחיזה לכוחות חיצונים ורק חסד נוהג בעולם, ומשמעם סילוק המחיצה המבדילה בין עשה ללא תעשה. לדבריהם של מאמיני שבתי צבי, פג תוקפם של חוקי הגלות על האיסורים והדינים הכרוכים בהם, אותם כינו ‘לחם קלוקל’, וסדר היום המשיחי החדש אותו כינו ‘לחם חסד’, מחייב ‘תורה חדשה מאתי תצא’ וביטול התורה ‘הישנה’ המתייחסת לעולם הגלות והדין.

דהיינו, החסידים פעלו בעומק הגלות, בעולם שטרם נגאל ומייחל לגאולה והגדירו את המציאות שבה חיו בביטוי ‘הגלות המר הזה’. הם נטרלו את מימדיה ההיסטוריים של ההוויה הגשמית בשעה שהפיצו תורת התעוררות רוחנית שהעדיפה את פניה האלוהיים הסמויים של המציאות והתנכרה למימדיה הגשמיים המכונים ‘הבלי עולם’. תורה זו, שהטיפה לאהבת אלוהים ולדבקות בו, התריסה כנגד קשיי המציאות משעה שטענה שלאמתו של דבר ‘מלוא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה’, ועל כן אדם יכול לנהוג בשוויון נפש גמור בפניה הגלויים של המציאות, לדחות את הנאות החושים מכל וכל, להפשיט את עצמו מגשמיות ולדבוק בעיני שכלו באלוהים או לחיות כל העת חיים נוכח אלוהים. החסידים הפיצו עשרות הנחיות ברוח זו שהתייחסו בשוויון נפש למציאות הארצית ובקשו להתמקד במציאות האלוהית.

“שויתי ה' לנגדי תמיד. שויתי לשון השתוות, בכל דבר המאורע הכל שוה אצלו בין בענין שמשבחין אותו בני אדם או מבזין אותו וכן בכל שאר דברים… הכל ישוה בעיניו… וכל דבר שיארע לו יאמר הלא זה מאתו יתברך” (צוואת הריב"ש, זאלקווא תקנ“ג, ברוקלין תשל”ה, עמ' 1)

“והנה איש הירא ותמים וחרד כתמיד בעבודתו יתברך בלי רפיון זוכר בכל שעה ורגע לפני מי הוא עומד ומפשיט את עצמו מגשמיות כאלו הוא למעלה מזה העולם למעלה מסדר זמנים” (זאב וולף מז’יטאמיר, אור המאיר, קארעץ תקנ“ח, ירושלים תשכ”ח, רמזי ויחי, דף לט ע"ב);

“עם כל זה החיוב מוטל על כל אדם ואדם לקשור את החכמה אל פרטי עובדותיו [מעשיו] לראות התלבשות רוממות אלוהות אפילו כשיוצא לפעלו ולעבודתו עדי ערב בכדי לדבק מחשבתו תמיד באל ולחקוק בלבו שהוא הבורא ומנהיג ומשגיח בפרטי פרטיות היוצר יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם… ואם כן מה מאד צריך האדם להיות תמיד בדביקות והתלהבות ולהסתכל בכל שעה ורגע על התפשטות החכמה על כל הנבראים ולעורר לבו מחמתם ותועלת המגיע להיות לו מחשבות טהורות ונקיות בתורה ותפילה בלתי מחשבות זרות מהבלי עולם”. (שם, רמזי וישב, דף כט ע"ב). ר' זאב וולף מוסיף בשם הבעש"ט: “העיקר דביקות אל שזוהי תכלית העבודה לדבק במידותיו יתברך באמת ובתמים ואחרי הדביקות השלימה… ממילא נולד מזה השגת רוח הקודש” (שם, רמזי שמות, דף מג, ע"ב)

החסידים נטרלו הן את המימד ההיסטורי המעוגן במציאות הגשמית והן את המימד המשיחי המבקש לשנות מציאות זו בשעה שקבעו את ‘כוליות’ הנוכחות האלוהית ואת ‘כוליות’ המענה האנושי לנוכחות אלוהית זו שאין מקום פנוי ממנה ואין בה מערכת הירארכית, ועל כן השתוות, הפשטת הגשמיות ודביקות, הן בהישג ידו של כל אדם. החסידים שבו ונסחו את משמעות החיים לנוכח אלוהים ש’מלא כל הארץ כבודו' בכל זמן ובכל מקום: “כי כח הפועל בנפעל וממילא בכל דבר בעולם יש שם התלבשות אלהות ויכול ליקח לעצמו משם רמיזא דחכמתא לעבוד את ה' אלהים בכל נפשו ומאודו” (אור המאיר, דף נד ע"א). צוואת הריב“ש קובעת בעמוד הראשון את ההנחייה המיוחסת לבעש”ט: “וכל אדם צריך לעבוד הש[ם] י[תברך] בכל כחו שהכל הוא צורך גבוה מפני שהש[ם] י[תברך] רוצה שיעבדו אותו בכל האופנים” (צוואת הריב"ש, כפר חב“ד, תשל”ה, עמ' 1). בעל אור המאיר מוסיף ומבאר “אשר זאת תורת האדם להשלמת נפשו את האלהים זאת ישים נגד עיניו אל כל מקום שנותן עיניו יראה וישכיל משם דמות דיוקנו של אביו שבשמים אשר אין לך שום דבר בעולם שלא יהיה שם התלבשות מידות שעמהם נברא העולם ומחמתם יוכל האדם לתפוס ולהשיג השגות אלוהות… כל מקום שרואה ושומע רואה משם דיוקנו של אביו שבשמים” (אור המאיר, שיר השירים, דף קיב ע“א–ע”ב).

החסידים פעלו בגלות, והאירו אותה באורה של הנוכחות האלוהית חובקת כל, ואילו השבתאים פעלו בעולם שהגאולה כבר החלה בו וממנה ובה התחייבה ראיית עולם חדשה, שכן בעולם שהמשיח כבר נודע בו, אין בו רע ואין בו סטרא אחרא, אין בו דין ואין מקום לאלהים הנודע במצוות תורת עץ הדעת טוב ורע ובמסורת ההלכה. במציאות זו הכול טוב שכן שבים למצב שלפני החטא והעונש וממילא אין צורך בהגבלות ואיסורים. בשל השקפה זו אמרו השבתאים שהתורה קיימת לנצח אלא שהמצוות בטלות ואילו החסידים הרחיבו במשמעות התורה והמצוות בשעה שראו בהן מוקד ליחסי הגומלין בין העולם האנושי לעולם האלוהי על פי התפישה הקבלית.

לחלק האחרון בעדותו של ר' שלמה יצחק היילפרין, המתייחס לויכוח עם הפראנקיסטים בשנת תקי"ט 1759 שהסתיים בהמרה הפראנקיסטית הגדולה בלבוב, נמצא מקבילה המקדימה את הדיון לנסיבות ראשית הויכוח בשנת 1757, בקאמיניץ–פודולסק, עיר הסמוכה לזוואניץ, ללאנצקרון ולאוקופ שבדרום פודוליה. [כאמור בזוואניץ, בקמיניץ, בלאנצקרון, באיבניה, בקריביץ, בקורולובקה, בזבריז, ובאוזיראן, הסמוכות מאד זו לזו בדרום פודוליה וקרובות לנהר הדנייסטר, גרו במחצית המאה השמונה־עשרה שבתאים ופראנקיסטים].

המדובר בעדות מאלפת של אחד ממנהיגי ועד ארבע ארצות, השתדלן ר' ברוך בן דוד מארץ יון, שכיהן כיהודי החצר של הרוזן ברוהל ((Count Bruehl, ראש הממשלה רב העוצמה של מלך פולין אוגוסטוס השלישי (1734–1763), שהיה נוטה, לדברי דובנוב, ‘למלאות בקשות שתדלני היהודים, שמתן שכרן בצדן’. (דברי ימי עם עולם, ג, עמ' 1526). ר' ברוך בן דוד היה מעורב בפולמוס עמדן–אייבשיץ בשנות החמישים ונמנה על תומכיו המובהקים של ר' יעקב עמדן, שנתמך בידי מורו של ברוך, ר' יעקב יהושע פלק, ה‘פני יהושע’. ר' יעקב יהושע שהיה ראש ישיבה גדולה בלובלין וכיהן כרבה של פראנקפורט, תמך בעמדן במאבקו הנחרץ באייבשיץ ושיתף עם עמדן פעולה במצוד אחר שבתאים.¹⁵ ר' ברוך בן דוד הביא להדחתו ולמאסרו של ר' חיים בן אברהם, רבה הצעיר של לובלין, תלמידו של ר' יהונתן אייבשיץ, שהחרים את עמדן ותומכיו בעקבות רדיפתם את מורו, איבשיץ¹⁶. מאוחר יותר השיא ברוך בן דוד את בנו לאחת מבנותיו של יעקב עמדן. דבריו על השתלשלות הפרשה בשנת תקט“ז (יוני 1757) מדגימים את מעבר השבתאות מתוגרמה [ארצו של התוגר, השולטן, תורכיה] שהשתרעה מדרום לנהר הדנייסטר, לפודוליה, שהשתרעה מצפונו, ומבטאים בבהירות את ההאשמות הקשות שהטיחו הרבנים בשבתאים. עוד משקפים דבריו את מקומה של הקבלה בתודעה השבתאית ואת המאבק חסר הפשרות שהתנהל נגד השבתאים־הפראנקיסטים בעשור האחרון לחייו של ר' ישראל בעש”ט. דבריו הגלויים של ר' ברוך, החושפים את מצב העניינים החמור מנקודת ראותה של ההנהגה הרבנית והנהגת פרנסי הקהילות, הלוחמת עד חורמה בכל הכלים העומדים לרשותה, נגד אלה החוטאים חטאי ‘יהרג ואל יעבור’, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, מאיימים עליה בפריצת גבולות ומשבשים ללא הכר את מערך היחסים המתוח ממילא בין יהודים לנוצרים, מובאים בספר שמוש של מחותנו ר' יעקב עמדן. הספר נדפס בביתו של עמדן באלטונה בשנים תקי“ח–תקכ”ג (1757–1763) למרות שבדף השער כתוב שנדפס באמסטרדם. עמדן, שהיה תלמיד חכם בן תלמיד חכם – אביו היה ר' צבי בן יעקב אשכנזי, ‘החכם צבי’, שנמנה עם ראשי רודפי השבתאים בשנות העשרים של המאה השמונה־עשרה ורדף יחד עם ר' משה חאגיז את ר' יהונתן אייבשיץ שנאשם בחיבור הספר ואבוא היום אל העין – אשר גילה בקיאות בתחומים רבים החל מידיעה מעמיקה בשפה העברית ובמסורת הקבלית וכלה במלאכת הדפוס ובמדע בן זמנו, נמנה עם גדולי הרבנים בדורו. עמדן שנמנה עם המלומדים, האמיצים, התקיפים והקנאים שבין בני דורו, לקח חלק בפוליטיקה הרבנית והצטיין בכתיבה רבת אנפין בכל ענפי הספרות היהודית, חיבר את ספר שמוש שאין לו תקדים, במענה לפניית נאמן ועד ארבע ארצות אליו בשאלה האם מותר לרדוף את השבתאים. בספרו תיעד עמדן בהרחבה כל עדות הנוגעת לרדיפת השבתאות שהגיעה לידיעתו והביא את שלל ההנמקות לרדיפת השבתאים הפראנקיסטים. בהקשר זה הביא כאמור את מכתבו של מחותנו ר' ברוך בן דוד יון שנכתב בשנת תקט"ז (1757):

“ואשר בא כעת איש בליעל פרענק אחד ימ”שו [ימח שמו וזכרו] מן מדינת טורקייא אל גלילות פאדאליע אשר היא יתד תקועה לרעה ולמינות זו זה יותר מארבעים שנה […] ומדריך את כת מאמיני ש“ץ ימ”שו [שבתי צבי ימח שמו וזכרו] בדרך הרע הזה ומה שהיו עוסקים בסתרי עריות כעת נעשה להם כהיתר, אדרבה למצוה יחשב אצלם והמה אומרים מי שאינו מקיים מצות כאלה אינו בן העולם הבא וש“ץ ימש”ו [שבתי צבי ימח שמו וזכרו] הוא אצלם ע“ז [עבודה זרה] גמורה. וקורין את עצמם קבליסטען ואומרים שעושים את הכל על פי קבלה מן ספר הזוהר ומהפכים דברי אלהים חיים למינות. ויען כי אנחנו בגולה אי אפשר לנו לדון דיני נפשות. והנשים אשר ברחו מהם המתוודות על עוונם הנה צועקות כנגדם מעשיהם המתועבים, ואין לנו כוח כי אם להחרימם. והמה בראותם כי נלכדו במצודה נשאו לשוא נפשם ובאו אל האדון הבישוף [מיקוליי דמבובסקי] לקאמיניץ ואמרו שהמה מאמינים גם האמונה של הנוצרים ואמרו לכן החרימו אותם [הרבנים את הפראנקיסטים] ונתלהב לב הבישוף על עסקי האמונה ואחרי ששמע שהמה מאמינים כמעט כמוהם וגזר על רבני ומנהיגי מדינות פאדאליע ובתוקף דינו הכריח למען יעמדו כנגדם, ואחרי שמעו את הטענות מן הצדדים, מה שהיה לבו נוטה על אמונתם, החזיק על ידם וגזר לשרוף באש את כל ספרי הקודש שלנו מן התלמוד והפוסקים ולהאנשים החטאים האלה נתן תוקף למען יקיימו אמונתם… ואחר כלותי לדבר את כל מאורע מן הענין הרע פתחתי פי בבכי ובתחנונים למען לבקש מאת אדוננו המלך החסיד יר[ום] ה[ודו] שיצוה ברוב חסדו להכרית אותם כת ש[בתי] " צ[בי] ימח שמו וזכרו”¹⁷.

ר' ברוך בן דוד, שהיה כאמור ‘יהודי החצר’ של הרוזן ברוהל ((Count Bruehl, ראש הממשלה רב העוצמה של מלך פולין, אוגוסטוס השלישי, (1733–1763), מנצל את מעמדו ופונה בסוף דבריו “בבכי ובתחנונים למען לבקש מאת אדוננו המלך החסיד יר[ום] ה[ודו] שיצוה ברוב חסדו להכרית אותם כת ש[בתי] " צ[בי] ימח שמו וזכרו”.

בהמשך האיגרת מסתבר שלא הסתפק בפניה למלך להכרית את השבתאים אלא הוא מוסיף משפט בלתי מצוי בתכתובת יהודית ביחס ליהודים אחרים, שבשלב זה טרם המירו: “וגם אנחנו נחלץ חושים לקראתם לעמוד לפני הבישופים לדין את הארורים בשרפה!” (ספר שמוש, דף ג ע"ב). עוד מוסיף ר' ברוך ואומר שלא הסתפק בתחנונים לראש הממשלה של מלך פולין אוגוסטוס השלישי שיפעל כדי להכרית את נאמני כת שבתי צבי, אלא פנה גם לנציג הכנסייה: ‘לדיין הנונצייאטרי של הדוכס מיענאווי, אדון של חסד ומשפט צדק’, ואומר שאחרי שביאר לפניו את חומרת הדברים בפודוליה הבטיח לו הדיין ש“עשה יעשה בהם משפט כתוב לשרוף אותם באש, למען הכרית זכרם ולעקור אמונה נפסדת זאת” (ספר שמוש, ד ע"ב).

היהודים שחיו בחסות ממלכת פולין–ליטא הקתולית, והיו כפופים לחוקי האצולה והכנסייה, היו משוללי זכות אוטונומית לנהל מערכת עונשים הכרוכה במשפט פלילי עצמאי, אשר על כן נאלצו לפנות לנציגי השלטון הקתולי כדי שיסייעו בידיהם להכרית ולהרוג את אלה מאחיהם שנמצאו חייבים בדין משום שנתפסו ככופרים בעיקר ומסכנים במעשיהם את הקהילה היהודית. כפי שצוין לעיל בראשית הדיון, החשד בשבתאות, שהוטל בכל החסידים בתקופה זו, שבה ישבו שבתאים פראנקיסטים בזוואניץ, באיבניה, בקריביץ, בקאמניץ, בקורולובקה, בזבריז, באוזיראן, בלאנצקרון, בנמירוב, בצ’ורטקוב, בהורודנקה, בנדבורנה, בבוטשאטש, בפודהייץ, בקאפטשינצה, בסאטאנוב, ובמינקובצה, באיזור שהבעש"ט גדל בו בסמוך לאוקופ, טלוסט ויאזלוביץ, וגם ישבו מערבה ממנו, בגליציה, בלבוב, בבוסק, בזולקווה, ביאבורוב, בבראזן, ברוהאטין, בדוידוב ובגאלינה, מקומות שחלקם נודעים כמקומות מושבם של שבתאים מחיבורו של יעקב פראנק דברי האדון¹⁸ וחלקם מוכרים גם משבחי הבעש"ט ומההיסטוריה החסידית, לא היה עניין קל ערך, אלא היה כרוך בתוצאות כבדות משקל כגון חרמות, רדיפות, שריפת ספרים, הלשנה לשלטונות, הכרתה בידי נציגי השלטון ושריפת יהודים באמצעות המלך והכנסייה.

בשל מצב מורכב זה, שהעלה ביטויים חדשים של נאמנות וחתרנות, גילוי והסתר, חסידות יתרה ופריקת עול, פאייטיזם ואנטינומיזם, המרה והסתרה, קבלה וכפירה, מצב מתעתע שלא התיר הבחנות ברורות בין נאמני העולם המסורתי לבין המערערים על תוקפו, והעלה חרדות, חשדות והאשמות, עוינות ופחד, רודפי שבתאים בקהילות שונות ניהלו מאבקים נחרצים נגד שבתאים גלויים ונסתרים. שני הצדדים, הרודפים והנרדפים, הסתייעו בנציגי הכנסייה ובאנשי השלטון הארצי והאזורי כדי להכות את יריביהם מכה ניצחת ולנצח במאבק. אנשי הנהגת הקהילות בפודוליה וברייסין, בסיוע רבני וועד ארבע הארצות ורבנים נוספים שהצטרפו כדי לסייע, ביקשו להתיר את דמם של השבתאים נאמני יעקב פראנק ולהביאם לשריפה, כאמור לעיל: “וגם אנחנו נחלץ חושים לקראתם לעמוד לפני הבישופים לדין את הארורים בשרפה” (ספר שמוש, דף ג ע"ב). משלא עלה חפצם בידם, פעלו כדי להוציאם מן הכלל על ידי הבאתם להמרה לנצרות כעולה במפורש מהמכתבים של נאמני ועד ארבע הארצות. כך כותב נאמן ועד ארבע ארצות, ר' אברהם בן יצחק הכהן מזאמושט, מחבר שו“ת בית אברהם (ברלין תקי"ג) שהיה אב”ד טרלא, והיה חתנו של ר' יעקב עמדן, בשנת תק“כ (1759) על ישיבת ועד ארבע ארצות שהתקיימה בתשרי שנת תק”כ (ספטמבר 1759):¹⁹

“כי רוזנים נוסדו יחד בועד ק”ק קאסטנטין והמתיקו סוד יחד, כי אין מנוס לנו רק לעשות תחבולות להכריחם להתנצר ויקוים בנו הן עם לבדד ישכון. וכבר הפריזו עד הנה יותר משני אלפים אדומים, ות[הילה] ל[אל] כבר המירו מהם איזה אנשים'²⁰

ואילו השבתאים החוטאים, הנרדפים בידי בני קהילתם, נקמו במבקשי נפשם, אחיהם לשעבר, משנודע להם על מעשיהם נגדם, בשתי נקודות התורפה המובהקות שלהם: באישוש אמיתות עלילת דם שאיימה על ראשי היהודים דבר יום ביומו, מתוך כוונה להתיר את דמם של רודפיהם, מזה, בבחינת מידה כנגד מידה, כפי שאמר יעקב פראנק לר' חיים ראפפורט, רבה של לבוב, במפורש; וקודם לכן בהוצאת דיבה על התלמוד, החיבור המרכזי עליו מיוסד העולם המסורתי, אותו הציגו לאנשי הכנסייה כחיבור אנטי־נוצרי בתגובה לראשית הרדיפות נגדם, והביאו לשריפתו ב־18 לאוקטובר בשנת 1757, בתום ויכוח קאמיניץ–פודולסק, כנקמה ברודפיהם הרבנים.²¹

גבולות הקהילה היהודית המסורתית נפרצו מכיוונים שונים על ידי חוגי המאמינים והמומרים שפעלו בהשפעת השבתאות בקהילות יהודיות רבות, בסתר ובגלוי, בקשו לחיות חיי גן עדן שלפני החטא, הפטורים מאיסורי העריות, עם בוא הגאולה, והפעילו את נשק ההמרה ואף את נשק עלילת הדם ושריפת ספרי התלמוד, כעונש נגד בני קהילתם, שחיו עדין בתודעת הגלות, אלה שהחרימו ורדפו את השבתאים בתגובה להאשמה בחטאי עריות ואף גרמו במישרין להמרתם.

מכתב מראש חודש חשון שנת תק“כ (1759) שכתב נאמן ועד ד' ארצות, ר' אברהם הכהן מזאמשט, שהיה כאמור חתנו של ר' יעקב עמדן, אל מחותנו, בכותרת תאריך מאלפת באירוניה המרה שבה, מלמדת שהרבנים הנואשים הם שיזמו את ההתנצרות הפראנקיסטית בכינוס של ועד ארבע ארצות, אחרי שנואשו מהתועלת שבחרמות שהטילו בשנת תקט”ז (1756) בכינוס הוועד בקאסטאנטינווי. על חרמות אלה מחודש אלול שנת תקט"ז (1756) מדווח ר' אברהם הכהן מזאמשט לר' יעקב עמדן:

“עליתי בקצרה להודיע את אשר נעשה פה בועד דהאידנא לגדור פרצת בית ישראל אשר נפרץ בעוונותינו הרבים על ידי הטמאים הארורים השב[תאי] צ[בי] תר”ו שחיק טמיא [ישחקו עצמותיו]. והחרמנו אותם בח[רם] ח[מור] ועם משענותם משענת קנה רצוץ, הלא המה הספרים הפסולים ומשוקצים ומתועבים וכתבי פלסתר ומזויפים כאשר כבר נגלה קלונם ברבים… וכן יוכרז בכל חומר חרמות ושמתות הכתובים בספר כלבו בראש השנה ויום הכיפורים אי“ה בכל הקהלות וגלילות דארבע ארצות”²²

במכתבו של ר' יצחק מביאלה שנמנה אף הוא עם מנהיגי הוועד, באותו עניין, מפורטים שמות הספרים הפסולים:

“וגם חל החרם על כל מי שילמוד ספרי מינין האלו ספרי הר' נתן העזתי ומאורות נתן ופירוש התקיעות שלהן וספר הפסול ואבוא אל העין. וכל מי שיש בידו ספרי טומאה הנ”ל או נוסח הקמיעות החדשים אשר לא נשמע ולא נראה דוגמתם, חל עליו החרם אם לא ישרוף הן ואזכרותיהן."²³

כך גם מדווח ר' ברוך בן דוד מארץ יון בתשרי בשנת תקט"ז: “וגם פה הדת נתנה באסיפה שלימה שיחרימו בחרם חמור ונורא חרם כלבו לכל כת המינים י[מח] ש[מם] וזכרם”²⁴ הרבנים נואשו כאמור מהתועלת שבחרמות שהטילו על אלה הממרים את פיהם ואינם סרים למשמעתם ונוהגים על פי היתרי העריות בספר ‘ואבוא היום אל העין’, וגם נואשו מיעילות הסיוע שקיוו לו מהכנסייה ומהמלוכה בפולין, ועל כן הרחיבו את פעולתם מהזירה המקומית לזירה הדתית הבינלאומית. וכך אומר ר' אברהם: “והנה כעת עצתו היעוצה כי אין מפלט לנו כי אם להשיג אצל האפיפיור כתבי חרם על האמונה הרעה הזאת ואנן מהכא ואתון מהתם לכתוב אל נגידי איטליא להתאמץ בזה”.²⁵

בשנת 1756 פנו נציגי ועד ארבע ארצות אל האפיפיור ברומא כדי להחרים את השבתאים הפראנקיסטים שהתעצמו ברחבי פודוליה, בצעד חסר תקדים של יהודים נגד יהודים המגייסים את ראשי הכנסייה הקתולית לפתרון מחלוקותיהם הדתיות. כאמור לעיל היהודים דברו על הכרתה והוצאה להורג בשריפה, עונשים שלא היו יכולים לבצע בכוחות עצמם. ניסיונות אלה לא צלחו וארבע שנים לאחר מכן החליטו על דרך אחרת: להכריח את השבתאים להתנצר ולצאת מכלל ישראל.

ממכתב משנת 1760 עולה ששליחיהם של הרבנים שילמו שוחד רב וחיבלו תחבולות עם רשויות השלטון בפולין ועם הכנסיה הקתולית בארץ זו, כדי להבדיל את השבתאים פורקי העול מכלל ישראל, ולהכריחם להתנצר:

“ר”ח מרחשון עת הגאולה לפ“ק פה ק”ק זאמשט,..

ה“ה אהוב' מחו[תני] יעב”ץ נרו.. כי רוזנים נוסדו יחד בועד ק[רית] ק[ודש] קאסטאנטין והמתיקו סוד יחד, כי אין מנוס לנו רק עשות תחבולות להכריחם להתנצר [מדובר בבני סיעתו של יעקב פראנק] ויקוים בנו הן עם לבדד ישכון, וכבר הפריזו עד הנה יותר משני אלפים אדומים ותודה לאל כבר המירו מהם איזה אנשים [..] והנה כעת הגיעו הדברים למלכות, והנה שלחנו את הרב ה“ה אב”ד דק“ק טשעכנאווצי [ר' יששכר בעריש בר' יהושע סג”ל נאמן בית ישראל דוועד ארבע ארצות] וסיעת מרחמוהי לעיר ווארשי וב[רוך] ה[שם] אשר מצאו חן אצל ההגמון הנונציאוס של האפיפיור [הכומר ויסקונטי] וצווה שימתינו שם עד ביאת הכת המשחיתים הנ"ל לשם ומההכרח שיבדלו מכל עדת ישראל. הקטן אברהם הכהן מזאמשט.²⁶

ר' אברהם הכהן מזאמשט, נאמן ועד ארבע ארצות, שהיה מגדולי מנהיגי דורו, כותב על התפתחויות אלה לחותנו, שכן יש בכך דיווח על ביצוע מהלך שעליו המליץ ר' יעקב עמדן בפני הועד בשנת 1757 במכתב “פומבי באגרת התשובה שכתבנו למנהיגי ד' א[רצות] על אודות כת שבתי צבי ש[ם] ר[שעים] י[רקב] אשר התעוררה בפולין דמדינת פאדאליע וקבענוה בדפוס גלוי לכל העמים”. נביא להלן משפטים ספורים ממכתבו הארוך של עמדן לועד ארבע ארצות, אותו כתב בשנת 1757 והדפיס לראשונה בסוף ספר סדר עולם רבא וזוטא ומגלת תענית, הוצאת עמדן, המבורג תקי“ז (1757) ובשנית בספר שמוש, אלטונה תקי”ח–תכ“ב, (1758–1762), דף ט”ו. במכתב זה, שדומה שאין לו תקדים, פסק עמדן פסק־דין מוות למאמיני שבתי צבי, שיצא אל הפועל בידי נוכרים:

“ואתם הנגידים פרנסי הוועד ד[ארבע] א[רצות], אשר שאלתוני אם מותר הדבר למסרם למלכות להביאם לשריפה, אל תחושו למנינכם, ודאי מה' יסכימו עמכם. אשריכם אם תעמדו בפרץ ותבערו הרע מקרבכם, כמחויב ומוטל עליכם, למען לא יהיו עוד אנשי הכת הרשעה הזאת למבטח מזכיר עוון ולאבן נגף ולמוקש לבית ישראל… באשר היו אורבים לנו בסתר זה תשעים שנה [ויותר] להפוך כל המלכות למינות… וכבר ידוע שהלכה פסוקה היא שהמינין שבישראל מורידין ולא מעלין, ולעשות סיג לתורה ממיתין גם למי שאין חייב מיתה… ועתה שאין לנו שבט מושלים חובטים אותן על ידי נוכרים עד שתצא נפשם, אם לא ישמעו […] כי אלה האפיקורסים של ש[בתי] “צ[בי] ש[ם] ר[שעים] “י[רקב] קשים לעולם יותר מדור המבול, אלה וכחש פרצו ונאוף והשבע לשקר, מחריבי עולם ומלואו ועושים הכל הפקר, חשודים על השבועות ועל גנבת דעות ועל גזל וחמס… ועל העריות והניאוף עם צאצאים וצפיעות ואף על הרביעות את הבהמות והחיות רעות […] לכן התחזקו והיו לאנשים גבורים ועמדו לפני השליטים ההגמונים פקחים ונבונים, אשר להם יד ושם במדינת פולין לייסר המינין הנ”ל האווילים והשוטים בעקרבים ובשוטים ולעשות בהם שפטים וגלו מרמתם ונבלותם, זיופיהם ותחבולותיהם לעיני השמש יהיו נפשטים מבגדי בגיד”י מעיליה”ם [מלשון בגידה ומעילה באימון] שבהם מתקשטים, ולא יהיו עוד פוסחים על שני הזיופי“ם, לומר לאומות שהן מאמינין במשיח הנוצרים וליהודים אומרים הלא אנו עמכם חברים למען למוג לב ולהרבות במכשולים לאלה ולאלה”²⁷

לדבריו של עמדן צעדים חסרי תקדים אלה התבקשו בהכרח שכן היהודים שהוא יצא נגדם והתיר את דמם היו “אלה האפיקורסים של ש”ץ שר“י [שבתי צבי שם רשעים ירקב] קשים לעולם יותר מדור המבול, אלה וכחש פריצות ונאוף והשבע לשקר, מחריבי עולם ומלואו ועושים הכל הפקר, חשודים על השבועות ועל גנבת דעות ועל גזל וחמס… ועל העריות והניאוף עם צאצאים וצפיעות, ואף על הרביעות את הבהמות וחיות רעות…”²⁸

למקרא דברי גנאי נוקבים אלה קשה להעריך אם חטאי יחידים הפכו לגנאי של קבוצה שלמה ואם אין אלה אלא סטריאוטיפים של שנאה, האשמה, רדיפה וביזוי שנוקט בהם מיעוט יהודי נרדף כנגד המערערים על גבולות זהותו, או שאכן יש בדברים ממש ביחס לכלל המזדהים עם השבתאות, שכן השבתאים חיו בעולם שבו הפכו האיסורים להיתרים בתוקף ראשיתו של העידן המשיחי, עידן החסד, שבו ‘לחם החסד’ של היתרי זיווגי עריות מחליף את ‘הלחם הקלוקל’ של איסורי גילוי עריות, כפי שמתבאר בהנמקותיהם של שבתי צבי, ברכיה רוסו, יהונתן אייבשיץ ויעקב פראנק. משמעותו של עידן החסד מתפרשת בבהירות בדברי ר' יהונתן אייבשיץ המבאר את הפסוק ‘ולאחותו הבתולה הקרובה אליו’:

“וזה תבין גם כן איך נולד ממש כל העולם מעריות האח ואחות ואם, כי עולם חסד יבנה… זהו שלימות הבריאה להיות זכר ונקיבה ביחד, אח ואחות, צלם ודמות, רק אחר כך נאסר… ולכך אסור ליקח אח את אחותו, אבל מתחילה כך היה רצונו של הקב”ה למלאות פני תבל, וזהו חסד ה' הוא כי לא תוהו בראה"²⁹

כתביו של ר' יהונתן אייבשיץ בקונטרסים שונים היו נפוצים ברחבי פודוליה ודומה ששמשו תשתית תיאולוגית מנומקת להתנהגותם המינית של השבתאים שהתירו את איסורי העריות ולהתנהגויות שונות שהתחדשו בחוגים שהאמינו שראשית העידן המשיחי, עידן החסד, משמעה חזרה לעידן הראשוני שלפני החטא והענש, האיסור וההיתר.

בין אם היו דברים אלה הרהורים בעלמא שמקורם במסורת הקבלית הדנה ב’עריות הן שרביטו של מלך‘³⁰ ובין אם נהגו הלכה למעשה, הרי שאין ספק שדימויים של השבתאים מנקודת ראותו של ר’ יעקב עמדן, שהתגורר באלטונה הסמוכה להמבורג, והיה רחוק מרחק רב מזירת ההתרחשות בפודוליה, אך היה מעורב בכל מאודו ברדיפת השבתאים בכל אתר ואתר, הצדיק את התרת דמם והוצאתם להורג בשריפה. יש לזכור שר' יעקב עמדן, שהקדיש את חייו לרדיפת שבתאים בכלל ולרדיפת ר' יונתן אייבשיץ בפרט, וגייס לשם כך את כל רבני אירופה, היה זה שכתב את חוות הדעת שנתנה היתר מפורש חסר תקדים ביחס לשבתאים הפראנקיסטיים בפודוליה “למסרם למלכות להביאם לשריפה”, למרות שמעולם לא היה במחיצתם ולא פגש בהם פנים אל פנים, אלא רק קרא ושמע על מנהגיהם ואמונותיהם מעדויות של אחרים.

בשנת פטירתו של הבעש“ט, תק”כ 1760/1759 המירו אלף שבתאים לנצרות הקתולית, בלבוב ובוארשה, בראשותו של יעקב פראנק, בעקבות צעדי רדיפה שונים שנקטו מנהיגי הקהילה היהודית כאמור לעיל במכתבי פרנסי וועד ארבע ארצות ובספריו של ר' יעקב עמדן, וכעולה ממחקרו של מאיר בלבן, לתולדות התנועה הפראנקית, תל אביב תרצ“ד ומהכרוניקה – תעודה לתולדות יעקב פראנק ותנועתו, מהדורה ביקורתית של כתב היד הפולני בצירוף תרגום לעברית, מבוא והערות, עורך הלל לוין (ירושלים תשמ"ד) וממחקרו של אלכסנדר קרויזהאר, פראנק ועדתו. ורשה תרנ”ו 1895.

אין בידינו פרטים מדויקים כיצד התכוונו היהודים הרבניים מנהיגי וועד ארבע ארצות להכרית את חייהם של אויביהם השבתאים ולהביא לשרפה את אחיהם היהודים, להוציא הציטוטים המובאים לעיל מכתבי ר' יעקב עמדן ומכותביו וקרוביו, אולם אולי מותר לשער שהאשימו אותם ככופרים באזני שלטונות הכנסייה, שכן מוות בשרפה לא היה עניין של מה בכך, אלא היה משמש כעונש למכשפות ולכופרים.

הכנסייה הקתולית בכל רחבי אירופה הייתה מאוימת על ידי הרפורמציה הפרוטסטנטית והקלוויניסטית והייתה נחושה להילחם נגד כופרים מכל סוג ולבער את בני בריתו של השטן. הקיטוב בין שלטון האל לבין שלטון השטן התעצם למימדים חדשים מאז הרפורמציה והכנסייה שראתה עצמה כמייצגת את הנאמנים לשלטון האל כנגד הכופרים בו, שלדבריה כרתו ברית עם השטן, העצימה את רדיפותיה נגד כופרים למיניהם. התעצמות רדיפת המכשפות בתקופה זו בשל היותן בנות בריתו של השטן, ורדיפת יהודים בשל טענה דומה, הייתה חלק משרשרת תגובות זו, כפי שהיטיב להראות ההיסטוריון האנגלי יו טרבור־רופר בספרו The European Witch Craze of the Sixteenth and Seventeenth Centuries, New York 1967. בתקופה זו של מלחמות דת בין הקתולים לפרוטסטנטים, האווירה של רדיפות דתיות והפיכת האויבים לבני שטן הראויים למיתה בשריפה, הותירה את רישומה במקומות שונים באירופה, כך למשל הואשמו היהודים שחיו באוקראינה במחצית המאה השבע־עשרה, ששיתפו פעולה עם הפולשים השבדיים הפרוטסטנטים, שלחמו כנגד צבאות פולין הקתולית, ונרצחו באלפיהם ככופרים וכבוגדים. אשמה זו מסתברת על רקע היחס אל היהודים “כאל אחד המיעוטים הלאומיים והדתיים, שנתפסו על ידי הפולנים כבוגדים פוטנציאליים המאיימים על ביטחונה של ממלכת פולין ליטא בייחוד מן המחצית השנייה של המאה השבע־עשרה”³¹

יתכן שהרבנים והפרנסים, מנהיגי ועד ארבע ארצות, שרצו להוציא להורג את השבתאים הפראנקיסטים בפודוליה באמצעות הכנסייה, אחרי שנועצו בר' יעקב עמדן באלטונה, שהאיץ בהם למהר ולעשות זאת והתיר להם לפעול כדי להוציא להורג את השבתאים במחוזם, כאמור במכתבו “למסרם למלכות להביאם לשריפה”, העלילו על אחיהם, השבתאים היהודים החוטאים, באזני המלכות והבישופים, שהם כופרים, בדומה לכופרים הפרוטסטנטיים, שאותם רדפה הכנסייה עד חורמה. מהלך זה לא הסתייע, כפי שעולה מן המכתבים, אולי מפני שהכנסייה נוכחה לדעת שאין מדובר כאן בשום מקרה בכופרים פרוטסטנטיים אלא בפורצי גדר יהודיים, וראתה לנכון לנצל את המחלוקות המרות בקהילה היהודית ולזכות ברווחי ההמרה, הגדולים לאין ערוך מרווחי ההוצאה להורג. יש לתת את הדעת על כך שלא ידוע לנו על תקדים שבו יהודים פנו לשלטונות הכנסייה בפולין או בארץ אחרת כדי להוציא להורג יהודים אחרים, כיחידים או כקבוצה על רקע חילוקי דעות בענייני אמונות ודעות, או על רקע חילוקי דעות בענייני התנהגות ומוסר, שכן עיקר חטאם של השבתאים היה שהם האמינו שהעידן המשיחי החל עם גילויו של שבתאי צבי, הפקיעו את עצמם ממרותה של ההנהגה הרבנית ועשו את כל שהיה לאל ידם כדי להחיש את התגלותו המלאה ולקרב את בואו, בין בחיי פרישות קיצוניים, בין באמצעות אתוס אנטינומיסטי שכונה בידי חוקר השבתאות גרשם שלום בשם ‘מצוה הבאה בעבירה’, ובין בחיים על פי ‘עולם חסד יבנה’, המבטל את האיסורים והופך אותם להיתרים. (עדויות על השבתאים המומרים בתורכיה מדברות על צניעותם ופרישותם במשך כל השנה, מלבד ביום אחד שנודע כחג הכבש שחל בכ"ב באדר, שבו התירו את איסורי העריות). ואילו היהודים האחרים שציפו גם הם לביאת המשיח, אך לא הסכימו כלל לכך ששבתאי צבי הוא זה המבשר את העידן המשיחי, ודאי לא אחרי שהמיר דתו לאסלם בפקודת השולטאן בשנת 1666, לקחו על עצמם להפריד את אחיהם המאמינים בשבתי צבי מכלל הקהילה היהודית על ידי שריפתם באש או על ידי דחיפתם להתנצר. קשה לדמות את עומק האימה והשנאה שהניעו את מנהיגי היהודים שנרדפו על ידי נציגי הכנסייה בפולין בשורה של עלילות דם,³² אלה שהיו מוכנים למות על קידוש השם ולא להיכנע לפיתויי ההמרה לאורך שנים ארוכות, לפנות לכנסיה הקתולית ולהסתייע בה כדי להרוג את אחיהם השבתאים או כדי להניעה לקבלם לחיקה כמומרים. עוצמת הכישלון היהודי הבא לידי ביטוי בהמרה פומבית גדולת משתתפים, זהה לעוצמת הניצחון של הכנסייה, שכן כגודל כישלונה של הקהילה היהודית להכיל את אלה שראתה כסוטים מדרך הישר וכפורקי עול תורה ומצוות, כך היה גודל ניצחונה של הכנסייה, שהצליחה להעביר לשורותיה אלפי יהודים המודים בפומבי בצדקת דרכה ונוטשים את דת אבותיהם. העובדה שיהודים (ר' יעקב עמדן, רבני ועד ארבע ארצות: ר' אברהם מזאמוטש, ר' ברוך בן דוד מארץ יוון, ר' חיים רפפורט מלבוב, ר' יצחק ביאלה) לקחו חלק במהלכים יזומים של הוצאה להורג או הוצאה מהכלל של אחיהם היהודים השבתאים, חוטאים ככל שיהיו, על ידי גרימת התנצרותם והוצאתם מן הכלל, היא מרגעי השבר הגדולים ביותר של העולם היהודי המסורתי במאה השמונה־עשרה.

משה אריה פרלמוטר, תלמידו המובהק של גרשם שלום, חוקר השבתאות במאה השמונה־עשרה, אשר התעמק בכתביו של ר' יהונתן איבשיץ ועיין בכתבי ר' יעקב עמדן, ובחן בקפידה את כתביהם של השבתאים ואת כתביהם של רודפי השבתאות, חיווה את דעתו על כוונתם של השבתאים ועל מעשיהם של רודפיהם לפני שישים שנה:

"השבתאים ברובם לא שאפו כלל להוות כת… את האמונות הדעות וההשקפות השבתאיות הם רצו להחדיר לתוך העם כולו ולתוך הדת הרשמית. ההשקפה השבתאית שאפה להיות ההשקפה הדתית הרשמית. ממילא לא יכלו לרצות ולא רצו להבדל מתוך העם ומתוך הדת הרשמית ולהסתגר בד' אמות של כת… ואם השבתאות קבלה בכל זאת פה ושם אופי של כת – הרי נעשה הדבר על פי רוב לא עקב רצונם של השבתאים לכך, אלא בעטים של מתנגדיהם. מתנגדי השבתאות – הם ששאפו להרחיק את השבתאים מתוך הדת הרשמית, מתוך ההמונים היהודיים. לא תמיד נוצרת המסגרת הכיתתית מתוך רצונם הכיתתי של בני הכת – על פי רוב זוהי תוצאה ההכרחית מהקמת מחנה הסגר וחומת תיל מסביב למיעוט נרדף. החרם – הוא חומת התיל בה נדחקו בני המיעוט. המיעוט חלוש האופי נשאר בתוך ההסגר ונהפך לכת ממש, אכול שנאה ומשטמה לרוב הרודף אותו. כך קרה לתומכי פראנק בפולין: לא הם שיצרו את הכת הפראנקיסטית ולא הם שהמירו את דתם מרצונם. רודפיהם עשו מהם כת, רודפיהם הם שדחפו אותם אל ההמרה³³.

מאה שמונים ושבע שנים לפני דבריו של פרלמוטר נאמרו דברים ברוח דומה על ידי בן זמנם ובן מקומם של המומרים הנרדפים: ככל הידוע לנו, ר' ישראל בעל שם טוב היה היהודי היחיד בדורו שהביע צער נוקב על המרתם של השבתאים הפראנקיסטים בסוף שנות החמישים של המאה השמונה־עשרה, שלא בדומה לשאר בני תקופתו המגנים בכל פה את המומרים השבתאיים ותולים בהם את כל חטאי הכרת, אולם לא מתעכבים ולו לרגע לדון בנסיבות שגרמו להמרה ההמונית, שנגרמה כאמור בשל החרמתם ורדיפתם בידי הרבנים. הבעש“ט, שהחזיק בהשקפה שקבע רש”י במאה האחת־עשרה, “ישראל שחטא ישראל הוא” שעיצבה לדורות את היחס לחוטאים ומומרים, ביקש להשאיר פתח חזרה ליהודים השבתאים הנרדפים על ידי אחיהם. תחושת הצער והכאב של הבעש“ט, המתאר את השכינה המייללת והבוכה מרה על האבר שנכרת מכלל ישראל עם ההמרה ההמונית, מובאת בשבחי הבעש"ט שנאסף ממסורות שבעל פה בשנות הששים והשבעים של המאה השמונה־עשרה, סמוך למועד ההמרה הפראנקיסטית, נערך סמוך לסופה, ונדפס לראשונה בשנת תקע”ה (1814).

באחת המסורות בשבחי הבעש"ט מובא תיאור של עליית נשמה של הבעש“ט המנסה לבטל את גזירת שריפת ספרי התלמוד, שהוטלה בפודוליה כתוצאה מהויכוח עם הפראנקיסטים בקאמיניץ בשנת 1756. שם מתואר איך ‘הכת הרשעה הנזכרת כולם השתמדו כי נעשה להם חרפה ובזיון גדול..’. אולם בסוף הסיפור מתאר הבעש”ט את כאבה של השכינה על ההחלטה הנמהרת של הרבנים שהביאה להוצאת אלפי אנשים מכלל ישראל ועל תוצאותיה המרות בשמים ובארץ:

“ומחמת בושה נשתמדו ומכוח אותן שנשתמדו שמעתי מהרב דקהילתנו שאמר הבעש”ט שהשכינה מייללת ואומרת כל זמן שהאבר מחובר יש תקוה שיהיה לו איזה רפואה וכשחותכין האבר אין לו תקנה עולמית כי כל אחד מישראל הוא אבר מהשכינה." (שבחי הבעש"ט, קאפוסט תקע"ה, דף 8א)

בנוסח זה נראה שהבעש“ט מצטט את דברי השכינה ה’מייללת ואומרת כל זמן שהאבר מחובר יש תקוה', אך מנוסח כתב היד של שבחי הבעש”ט³⁴ עולה שהדובר הוא הבעש“ט: “שאמר הבעש”ט שהשכינה מייללת עליהם, ואמר כל זמן שהאבר מחובר יש תקוה וכו'”. דהיינו הבעש"ט מתאר את כאבה של השכינה המייללת על אבדן בניה שהמירו את דתם בשל יוזמת הרבנים להוציאם מכלל ישראל, שנגלה לו באזני רוחו, אך נוסח הדברים הוא שלו.

בספר היכל הברכה לר' יצחק יהודה יחיאל ספרין מקומרנא, (1806–1874) מובאת מסורת מקבילה:

“אותה כת הארורה הידועה [יעקב פראנק וכיתתו] שיצאו לגמרי מכלל ישראל בגודל רשעתם ועברו על כל התורה בזדון וטמאו את ישראל, כי הרבה נשמות נתפסו ברשת טומאתם, ומחמת זה הכריח אותם הגאון הקדוש מוהר”ר חיים כהן ז“ל [חיים ראפפורט רבה של לבוב] שיצאו מן הדת לגמרי, אעפ”כ מרן הקדוש הא[לוהי] ר[בנו] י[שראל] הבעש“ט ראה בעת עליות נשמתו למעלה שהשכינה מייללת עליהם והתרעמה ואמרה שכל זמן שהאבר דבוק מעט אולי יש תקווה, וכעת נחתך לגמרי”, (יצחק איזיק יחיאל ספרין מקמרנא, היכל הברכה, פ' כי תבוא, כח, נז).

ר' חיים הכהן ראפפארט, רבה של לבוב משנת 1741 ואילך, לקח חלק מרכזי בוויכוח עם הפראנקיסטים בשנת 1756. הוא נזכר באהדה רבה בספר זכרונותיו של ר' דב מבוליחוב, ששימש לו מתורגמן לפולנית בעת הויכוח עם הפראנקיסטים, אולם הוא נזכר בלשון גינוי חריפה בדברי הבעש"ט המאשים אותו על חלקו בהמרה:

“ואמר מרן הריב”ש טוב בעת שדחה הגאון ר' חיים כהן זצ“ל את הכת הידוע שלא היו פוקרים כמותם מיום שנתנה תורה לישראל על כן דחה אותם שיצאו לגמרי מן הכלל ר”ל, ואמר מרן שראה השכינה מייללת ביללה גדולה על מה שדחה אותם כל כך, כי כל זמן שהאבר דבוק מעט מעט אולי יש תקוה, והוא הגאון כרת אותם מכל וכל" (היכל הברכה, סיום ספר דברים, לקט אמרי פנינים, דף רח, ב).

הזדהותו של הבעש“ט עם כאבה של השכינה, שרבים מאבריה, או אלפים מבניה, נכרתו מכלל ישראל, וצערו של הבעש”ט על ההמרה ההמונית שנגרמה כתוצאה משיקול דעתם הנמהר של הרבנים עולה גם מדברי נינו, ר' נחמן מבראסלב, המביא מסורת משפחתית התולה את פטירתו של הבעש“ט בצער שהסבה לו השתלשלות המאורעות שהביאה לרדיפת השבתאים הפראנקיסטים, להוצאתם מן הכלל ובסופו של דבר להמרתם: “וכמו שאומרים בשם הבעש”ט ז”ל שאמר שנעשו לו שני נקבים בלבו על ידי המעשה של הש[בתאי] צ[בי]ניקעס] ימ[ח] ש[מם] ומזה נסתלק" (ליקוטי מוהר"ן קמא, סימן רז). בעל שבחי הבעש"ט מביא מסורת נוספת המלמדת על יחסו יוצא הדופן של מייסד החסידות למחולל השבתאות ואומר שהבעש"ט אמר על שבתי צבי שהיה בו ‘ניצוץ משיח’ על פי כתב היד, או שהיה בו ניצוץ קדוש על פי נוסח הדפוס³⁵.

יחסו של הבעש"ט לשבתי צבי ולממשיכיו השבתאים הפראנקיסטים בפודוליה, בזיקה ליחסו לספר חמדת ימים שנדפס בשנות השלושים של המאה השמונה־עשרה, ויוחס בטעות לנתן העזתי, הוא סוגיה הטעונה בירור, שייערך, כך אני מקווה, במקום אחר, כאן רק רציתי להראות את משמעות האשמתם של החסידים בשבתאות, בתקופה שהאשמה זו, בין מוצדקת ובין שגויה, הייתה כרוכה בסכנת חיים ובמבחן קשה להנהגת הקהילה היהודית שחטאה בהאשמות שווא.