רקע
ראובן אשר ברודס
הַתַּיִש הַקָּדוֹשׁ
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: וינה: אביגדור חיים שטרנברג; תרמ"ו

(Humoreske)


 

א. גְּדָיִים נַעֲשׂוּ תְיָשִׁים.

אל נא, קוראים נכבדים! אל נא תדמו בנפשיכם, כי כאשר המאמר “גדיים נעשו תיישים” נאמר בתלמוד על תלמידים שנעשו תלמידי־חכמים כן גם אנכי אדבר עמכם בזה בבני הישיבה המצרעים, “בבחורים העניים” המזהמים “ובפרושים” הַמְנֻוָּלִים, כי נעשו לרבנים אשר ינגעו ויזהמו וִינַוְּלו את עם בני ישראל; או כי אדבר בבני הרביים אלה הקדושים אשר בארץ פולין – כי גדלו וגם נעשו לתועים ומתעים גם יחד; – לא, לא באלה אשים דברתי הפעם, כי יראתי לעג הקרואים, אשר ישומו וישתאו לאמר: “מאי קא־משמע לן? פשיטא!”… גם לא בנערים אשר מלמדיהם יכתבו למענם איזה מליצה ושיר וידפיסום באיזה מכתב־עתי לישראל, למען אשר יעלה בידי אבותיהם לזוג להם זווג טוב ולהרבות להם מתן ומהר, – כי נעשו למשוררים, למליצים, לסופרים, או, על־כל־פנים, לקוראים בספרות העבריה, כי אם כה תחשוב קורא יקר, טעית מאד; כמוני כמוך נדע כי הבחורים האלה ישארו בבלי דעת עד אשר יבא משיח גואל צדק וכל הארץ תמלא דעה, או אז אולי ידעו גם אלה כי אינם יודעים מאומה… אנכי לא ממשיל משלים הנני, לא באתי לנסותך בחידות, אנכי אדבר בזה בגדיים ממש כי נעשו תישים כפשוטו וכמשמעו.

אמנם כן, אדוני הקוראים, גדיים נעשו תישים, ובין הגדיים האלה נעשה גם הגדי הקדוש מרחם אשר בעיר קדש־ברנע לתיש גדול בעל קרנים גדולים וזקן רב הערך אשר יתגאה במו בין המון העזים, הפרות והעגלים אשר ישכנו בטח על הככר אשר לפני בית המדרש בעיר ההיא.

נעלים המה העזים, הפרות, העגלים וכל בהמות שדי בעיר הזאת ברוח השכלתם, מן האנשים המתגוררים שמה! כי תחת אשר אי־הסבלנות ישורר ביד־רמה בין האנשים תושבי העיר: עם הארץ יקלל ויבזה את היהודים והיהודים יקללו ויבזו את עם־הארץ, – תחת זאת תשורר סבלנות וגם אהבה בין מקנה־היהודים ובין מקנה עם הארץ, אין ביניהם לא קנאת הדת ולא שנאת הלאום, באהבה ואחוה יתהלכו יחד: בהמות היהודים יתנו גם לבהמות עם־הארץ לשוח בככר אשר לפני בית־מדרש אדוניהם, לרבץ, לרעות, וגם להטיל שם גללים, ובהמות עם־הארץ יתנו כבוד להתיש הקדוש, אף כי שמו מעיד עליו כי מילדי העברים הוא… מה נעים המחזה הזה! מה נעימה הוא הסבלנות גם בין בהמות שדי וחיתו יער!…

אולם אם כלל גדול הוא כי ההשכלה לא מצאה לה קן בלבות היהודים גרי קדש־ברנע, בכל זאת יש גם לכלל הזה יוצא אחד, והיוצא הזה הוא “הבחור המושלם” אשר בעיר הזאת.

הנה נראהו עתה מתבודד שמה על ההר לירכתי העיר צפונה, ספר “לישרים תהלה” בידו האחת ואצבע ידו השניה על מצחו, עיניו נשואות שמימה, וחקר רעיונותיו מי ימלל…

קורא יקר! התיש הקדוש, והבחור המושלם הם המה אבני הפנה לספורי זה, המה הגבורים אנשי השם אשר על צירם יסוב כל הספור, ועל כן עלי לספר לך תולדותם.

אלה תולדות התיש. אביו תיש הזקן אשר להאציל אדוני העיר הזאת, אשר תמיד יצא בראש העזים וישמיע קול בואו בהפעמון הקשור בחוט שני על צוארו, ואמו היא העז אשר ליעקב המלמד; לוּ ראה פרעה מלך מצרים בחלומו שבע עזים “רעות מראה ודקות בשר” תחת הפרות אשר הופיעו נגד עיניו, – כי אם בטח היתה גם עז יעקב המלמד אחת מאלה, כי גם כמוה לא נראה בכל העיר לרוע. ותהי העז הזאת עקרה ימים רבים אין לה ולד, המלמד כבר אמר נואש לפרי בטן העז, עד כי גם בעת אשר הרתה ללדת שכח למוכרה לנכרי – מכירה על מנת להחזיר – למען אשר לא יהיה בנה הנולד “קדוש לה' לא ימכר ולא יגאל”; עברו ימים והקול נשמע בעיר, לאמר: עז ר' יעקב המלמד כרעה ללדת והנה תיש בבטנה… לא לשוא פחדו היהודים מאת פני התיש הזה, הן תיש בכור הוא, בכור “קדוש מרחם” בכור אשר על פי הדין “ירעה עד שיסתעב”, ועד הזמן ההוא, יהיה פרא תיש אשר ידו בכל ויד כל לא תהיה בו… אומללה היא העיר אשר “תיש קדוש” כזה ימצא בקרבה! מדלג הוא בחוצות מקפץ ברחובות ואיש לא יעיז לגעת בו, להרים עליו מטהו, להפריעו ממעשיו הפרואים – כי קדוש הוא… וכמשפט כל התישים הקדושים אשר בארץ, היה גם משפט התיש הקדוש נושא ספורנו. התיש גדל, ועמו גדל גם אסון העיר הזאת; בצאתו בבקר ברחוב העיר נשמע קול צעקת הנשים, קול גדול ולא יסף: “הנה התיש!!!” וכל העם נבהלו נחפזו, חיל רעדה אחזתם, כי נורא היה התיש על כל סביביו, והיה כאשר הקריב לבוא וחטף מן כל הבא בפיו, מן ככר לחם עד התפוחים והאבטיחים אשר יעמדו בשער העיר לממכר, וחטף ואכל ורמס והשחית ואין אומר השב… כי חלילה ליהודי למעול בקדשים, חלילה לשלוח בו יד, או להרים עליו מקל, פן יעשו בו מום וחטאו לאלהים וקדושו כל הימים, כי על כן חפשה ינתן לו ככל אות נפשו ועל כן יפחדו ממנו פחד ותשועה נדחה מהם… בימי הקיץ בעת אשר דלתות הבתים הקטנים הממלאים את כל חוצות העיר פתוחות וחלונותיהם לא סגורים, בעת הזאת סכנה גדולה להרחוב אשר יעלה רצון מלפני התיש לשוח בו, כאדון יבוא אל תוך הבית פנימה, יעלה על השלחן ויפיל לארץ את כל אשר ימצא שמה, מן כלי חרס עד כלי זכוכית, עד כל דבר אשר ישבר, משם יעלה על גם על המגדל גם על התבות, ישבר וינפץ כל אשר ימצא, יתן מן האכל אל פיו, ובמנוחת לבב יצא מן הבית לבוא בבית השני… הדלתות יסגרו, החלונות יסתמו, ותעבור הרנה במחנה העברים: “הה ליום! הנה התיש!!”…

בעליו יעקב המלמד גם הוא לא שבע רצון מן התיש יליד עזו, גם לו השחית מאד, –אבל, מה יעשה? הן התיש הקדוש “לא ימכר”…


 

ב. בֵּן־עַזְאָי אֲשֶר בְּקָדֵשׁ־בַּרְנֵעַ.

היהודים אשר בעיר קדש־ברנע נחלקו ויהיו לשלש מפלגות: המפלגה האחת: “בעלי סמן־הקריאה (!)”, השניה “בעלי סמן־השאלה (?)” והשלישית “בעלי שלש־הנקודות (…)”; האנשים אשר למפלגה הראשונה ילכו בגדולות ונפלאות, ידברו ברוח גאה וגאון, רכושם עולה בפיהם עד לאלפים ומסחרם לרבבות, מבלי אשר תהיה להם אף העשיריה מכל אשר דברו; הגאונים ומאורי עולם המה, על־פי דבריהם, צור מחצבתם, מבלי אשר ידעו גם את אבותם; סוף דבר: מכל הדברים אשר יאמרו עליו כי הוא זה, ומכל התהלות והתשבחות אשר יתפארו וישתבחו בעיר לא נשאר כי אם “סמן־הקריאה” אשר יציגו בסוף דבריהם, “סמן־הקריאה” באין מאמר לפניו. האנשים אשר למפלגה השניה יעוררו בקרבנו שאלות רבות מאד, עד כי נוכל לחשבם “לסמני־שאלות” אשר נתגשמו היו לאנשים: “העשיר אם עני הוא האיש?” – סמן־השאלה; “במה ימצא חית ידו?” – סמן השאלה; “החכם הוא אם סכל?” – סמן־השאלה, “המשכיל או ירא אלהים הנהו?” – סמן־השאלה; וכדומה עוד שאלות כאלה וכאלה בכל פרטי החיים. אולם האנשים אשר יחשבו למפלגה השלישית, הם המה לא־כלום, אין כאן לא עשיר ולא עני, לא חכם ולא סכל, לא דעת ולא חשבון, לא ירא ולא אמיץ הלב, אבל יש כאן דבר־מה בצורת אדם, אוכל ושותה כשור על בלילו, מדבר כפאפאגאי, ועושה מעשיו כקוף, עד כי לא נוכל לְצַיֵן את עצמותו בלתי כי אם בשלש נקודות, לאמר: מה הוא?…

ויהי “להגביר הלמדן והחכם בכל שבע חכמות” כדרלעמר מוכר יין־דגן, אשר למפלגה הראשונה נחשב, בן, ולמתושלח ממפלגה השנית בת, ותרח בעל שלש־הנקודות היה השדכן בינותם, ותהי צפורה בת מתושלח כלה ללמך בן כדרלעמר, הוא למך הנודע בעיר בשם “הבחור המושלם”, כי כמה וכמה מעלות טובות ללמך הזה: הוא כתב בעט ברבר אותיות מרובעות מהללות ליופי. הוא חקק בגליון גדול “מזרח” בברואים מברואים שונים אשר אין על עפר משלם, אף הוא עמל ויגע הרבה לכתוב את כל מגלת אסתר על פסת ניר שגדלה כגודל מטבעת נחושת, וכמעט אשר עמדה לו מלאכת ידו, לולי נוכח לדעת כי יש הרבה כתובים יתרים במגילה אשר לא יכלו בשום אופן להכתב שמה ויחדל.

כמעט היה מתושלח בכל טוב ושמח מאד מאד על המציאה הגדולה הזאת על למך כי היה לחתנו, אפס כי פתאם יצא הקול לאמר: “נתפקר למך ויהי למשכיל”…

וזה הדבר: בבית־המדרש אשר בעיר הזאת בא ללמוד תורה אחד מבני הישיבה אשר בעיר מינסק, וישמח למך בבואו מאד, כי גם הנער ההוא היה “מושלם” בכל המעלות האלה, ויכרות אתו ברית. לא עברו ימים רבים ובן־הישיבה גלה את אזן למך לאמר כי יש משכילים בארץ, אשר יכתבו מליצות רבות, ואשר יכתבו ספרים קטנים וגם שירים… מאד מאד כלתה נפש למך לראות בעיניו משכיל חי, ולקרוא ספרי ההשכלה, אולם בעיר קדש ברנע לא היה כדבר הזה לא מהם, ולא מהמונם ולא מספריהם, רק ספר “לישרים תהלה” ואיזה עלים מכתב־עתי “המגיד” אשר הביא אתו בן־הישיבה, ואשר מסרם ללמך בסתר. הדברים האלה מסכו רוח עועים בלב למך ויחלום בהקץ על דבר “ההשכלה”, אשר לא יְדָעָהּ בלתי בשמה, ויגביה עיף בדמיונו ויבקש את ד' כי ישלח לו את ההשכלה בתו להורות לו הדרך אשר ילך בה והמעשה אשר יעשה. ימים כלילות עמל ויגע לכתוב שירים גם הוא, ויכתבם באותיות מרבעות ויראם לבן־הישיבה אשר הללם מאד. הדמיונות האלה גברו עליו מיום ליום ומשעה לשעה, עד כי בחלום ובחזיון נראתה אליו ההשכלה בדמות נערה יפהפיה, ויעזוב את בית המדרש, ויעזוב את בית אביו, וגם את “ההשלמה” עזב, ויחשוב תמיד מחשבות, ויתבודד בשדה וביער, (הדבר אשר למד מן ספר “לישרים תהלה” האחד מספרי השכלה אשר בידו) ויעף על כרוב דמיונו וישר בשירים אשר אין דמות והדר להם – ויהי למשכיל

אביו וגם מְחֻתָּנו ראו בו את התמורה הזאת ויתאבלו מאד.

– מה זה היה לך? שאלהו אביו.

“הריני כבן עזאי בשוקי קדש־ברנע! ענה לו למך ברוח גאה וגאון: – לא אשא לי אשה כל ימי כי נפשי חשקה בההשכלה…”

אביו נבהל מאד לשמע דבריו אלה ויכהו מכת יורדות חדרי בטן, אך כל אלה לא הועילו – – למך לא עזב את דרכו…

ויהי היום ויקרא מתושלח אל תרח השדכן כי יבוא לביתו.

– הה, תרח, מה זה עשית לי? הלא הנער למך משגע הנהו ממראה עיניו…

– משגע? שאל תרח וילטוש עיניו מול פני מתושלח.

– כן, הוא הנהו משגע, הנהו תועה בשדה וביער, על מרום ההרים ישים שבתו כל היום, ישקיף השמימה, ויביט לארץ, לא ידבר לאיש דבר, ולא יעסוק גם בתורה…

– ומה זה תבקש ממני? שאלו תרח ויביט על ספון הבית.

– הלא כסף השדכנות לקחת ממני, לך נא ודבר על לב למך כי ישוב מדרכו הרעה, או כי לבית כדרלעמר תלך כי ישוב לו את “התנאים”…

– אלך… ענה תרח ויצא מן הבית.

תרח לא נשא לשוא נפשו, ויצא את פני העיר וימצא שמה את למך יושב על ראש ההר, ספרו בידו וחושב מחשבות.

– האתה הוא זה תרח עוכר ההשכלה? קדם למך את פני השדכן בבואו לקראתו.

– ההשכלה? מי היא?

– היא ארוסתי והיא תהיה אשת חקי, נתן עליו למך בקול: – הה, הגידה נא לי, תרח יקירי, הן איש אתה… מה זה עשיתי לך כי הבאת עלי רעה גדולה כזאת? הן רק על פיך ארש אבי לי נערה בתולה מְגֻשֶמֶת מאד, נערה אשר לא תדע ההשכלה אשר אהבתיה

– בת מי היא “ההשכלה”? אנכי אהיה לך לשדכן גם בשדוך ההוא…

– היא בת שמים, בת אלהים, בין מלאכי מרום משכן כבודה ובין שרפים אופנים וחיות הקודש תשיר שמה שירה לד'…

– הה, מה זה תשמענה אזני…

– כן, אהובי, כן… אנכי ארשתי לי בת־שמים, אחת מבנות האלהים, ואבי חפץ תת לי נערה בתולה מבנות האדם, בת איש תולעה אשר כל השכלה אין בה…

תרח נענע לו בראשו ויבט גם הוא השמימה, כמו אמנם חפץ להיות שדכן בין למך ובין בת השמים אשר אמר.

והן מעכה אֵם למך באה גם היא.

– הה, בני, למך בני, מדוע זה תשב פה כל היום? – לך נא אתי הביתה וסעוד את לבך… הה, בני למך, לא נאה לחתן לשבת יחידי בשדה…

– אמנם כן לא נאוה, השיב תרח אמריו לה.

– בוא נא, בני, בוא! אמרה מעכה עוד ותחזק בידיו ותוליכהו אחריה. למך לא המרה את פי אמו אשר אהבה וילך.


 

ג. “הַקָּדוֹשׁ” בְּתוֹמְכֵי הַהַשְּׂכָּלָה.

עת המנחה הגיע.

כדרלעומר הלך לבית המדרש, מעכה הלכה לפקח על השפחה אשר תחלב את הפרה, ולפני שלחן בית־המשתה ישב למך, ישב ויחלום בהקץ על דבר ההשכלה; עיניו לא ראו כל אשר מסביב לו גם אזניו ערלו ולא שמעו את קול הקורא: “סגרו הדלתות” מהרו סגרו כי התיש ברחוב!…" הוא לא סגר הדלת, גם לא קם ולא זע ממקומו, והתיש בהרדפו לפני אויביו שמח מאד על הפתח הפתוח אשר מצא בזה וימהר ויבוא הביתה ויקפץ על השלחן ובחפצו לקחת בפיו מן הלחם אשר שם, הפיל ברגליו את כל הכלים אשר עמדו שמה, את הצנצנות הרקות ואת הבקבוקים המלאים יין־שרף את כלם השליך ארצה…

קול צלצל הכלים בהשברם עורר את למך מתרדמת רעיונותיו וירא והנה יין־השרף נשפך ארצה, רבים מהכלים נשברו, והתיש עומד על השלחן ואוכל מן הבא בפיו; – נפשו נבהלה מאוד להמחזה אשר נגלה לנגד עיניו כעת, ידע כי נכון לו מכות אכזריות, וכי הלילה הזה הוא לו ליל חשך וצלמות וישכח את ההשכלה אהובתו וישכח את צפורה ארוסתו, ויקח מקל עץ בידו ויער את כל חמתו על ראש התיש, אשר הביט בפניו למראה המקל, כמו יאמר: "האם אותי הקדוש מרחם תכה? הלהכני אתה אומר כאשר תכה תיש פשוט?… "אולם למך בחפזו לא הבין לרעיו ויכהו בכל כחו אחת ושתים עד כי התיש הקדוש נפל לארץ ורגלו האחת נשברה.

– “מע – עע!!” צעק התיש בקול גדול מאד, כמו יקרא לעברים כי יבואו לעזרת קדושם, כי יבואו ויראו את הנבלה הנעשתה בישראל… היהודים שמעו לקול הקריאה הזאת ואנשים נשים וטף מלאו את הבית מפה לפה.

– אהה ליום! צעקו כולם פה אחד: – אפקורס! מה זה עשית?

– אהה ליום! צעקה גם מעכה בשובה הביתה לקול הצעקות: – מי שפך את יין־דגני? מי שבר את הכלים? מדוע הנחת את התיש לבוא הביתה, משגע?

ותרב הצעקה בבית, הקולות לא יחדלון והמהומה תגדל מרגע לרגע. למך עמד כנציב־מלח, הביט בפני האנשים ובגופת התיש אשר שכב ארצה וצועק בקול גדול, ולא ידע פשר…

התיש הובא בית אדוניו ר’ יעקב המלמד, האנשים נדו בראשם וילכו לדרכם, כדרלעומר הכה את בנו מכות רצח, והקול נשמע בעיר, כי למך הנהו אפקורס גדול.

הדברים האלה הגיעו גם לאזני מתושלח, וישום וישרוק מאד.

– הן עתה ידענו כי אמת נכון הדבר כי שגעון למך הוא האפקורסות אשר בלבו, אמר מתושלח אל אשתו: – הן כל האפקורסים – ימח שמם הנם משגעים; ילכו בלי נטילת ידים, ילבשו בגדים קצרים, ויאכלו בשר החזיר והשקץ…

– כנים דבריך, אישי היקר! ענתה לו אשתו: הן – גיטעל שכנתי, ספרה באזני כי בן אחותה נסע למדינת הים, ושם היה לאפקורס, רחמנא־לצלן, ותיכף ראו גם בו אותות השגעון: גלח זקנו, הלך בגלוי הראש עד כי צלם יהודי סר ממנו.

– ומה נעשה לצפורה בתנו?

– שלח לו את “התנאים” בחזרה, אמרה אשתו בכל לבה: – הן אחרי אשר הכה גם את התיש הקדוש, הלא שגעונו נראה עין בעין, ומי יאמר לנו מה נעשה? – “כל העולם כולו” יצדיקנו במעשי ידינו…

– אבל… החל מתושלח.

– האם תאמר לסרב? האם תתן את בתנו היקרה לאיש משגע?

מתושלח שמע הפעם בקול אשתו וממחרת היום ההוא הובאו ביתה כדרלעומר התנאים קרועים לארבעה קרעים.

– מתושלח צוה להגיד לאדוני, אמר תרח אשר הביאם: – כי אחרי אשר בנך נתפקר, והעז לשלוח ידו בקדוש התישים, ולעשותו בעל מום, על כן לא יאבה לקחתו לחתן לבתו.

– הלא תראה בן סורר ומורה! נתן כדרלעומר בקולו על למך: הלא תראה תוצאות שגעונך.

ובדברו הכה בחרפה לחייו.

אף כי המכות האלה לא ישרו בעיני למך, ואף כי בסתר הכהו לבבו בקרבו על עשותו כדבר הזה לשבור רגל תיש קדוש בישראל. – אפס כי בראותו את תרח בבואו הביתה ובהביאו את התנאים קרועים, שמח מאד מאד.

“האח הנה תקותי באה! חשב בלבו, הנה התנאים חוזרו, ואנכי נשארתי פנוי. ואין איש או אשה אשר יפריעו אותי מאהבתי את ההשכלה… האח, מה נעים חלקי ומה טוב גורלי! ומי עשה לי את התשועה הגדולה הזאת? מי פדני מידי כלתי הגשמית? מי היה בתומכי ההשכלה בת אלהים? – התיש הקדוש! רק לו אתן הלל ותודה בעד הדבר הזה”…

כה חשב למך כל היום וכל הלילה, התיש לא מש מזכרונו, עד כי חבר שיר גדול לכבודו, ויכתבהו באותיות מרבעות על גליון גדול, והוא ובן־הישיבה קראוהו בכל לבם.

ואלה המה החרוזים הראשונים מן השיר ההוא:

מִזְמוֹר תּוֹדָה.

להתיש הקדוש אשר בעיר קדש־ברנע, מאת מכבדו ומוקירו למך.

הֶאָח! תַּיִשׁ, תַּיִשׁ! תַּיִשׁ קָדוֹש מֵרֶחֶם!

מַה־יָּקַרְתָּ, מַה־נִּכְבַּדְתָּ! לְךָ דוֹמִיָּה תְהִלָּה!

הֵן לְךָ יֶתֶר שְׂאֵת, עַל אַחֶיךָ שֶׁכֶם, –

אַתָּה הִצַּלְתָּ מִכַּף אוֹיֵב אֶת הַהַשְׂכָּלָה.


סַלְעִי אַתָּה וּמְצוּדַת הַהַשְּׂכָּלָה כַלָּתִי!

עַל מִזְבַּח אַהֲבָתֵינוּ הִקְרַבְתָּ רַגְלֶיךָ,

בַחֲבוּרָתֶךָ נִרְפָּא לָנוּ – הֶאָח אֱיוּלָתִי!

מִי יִתְּנֵנִי כְאָח לָךְ אֲחַבְּקֶךָ אֲנַשְּׁקֶךָ! כו’ כו’ כו’.


 

ד. תמו קדושים מן קדש־ברנע ומשכילים עוד אינם.

עברו ימים אחדים וחדשות נעשו בעיר: התיש הקדוש מת בחליו אשר חלה ממכת למך אשר הכהו, יום חג ומועד היה היום ההוא לאנשי עיר קדש־ברנע, יום משתה ושמחה, כי הצילם למך מן התיש הקדוש צורר כל הלחם התפוחים והאבטיחים אשר ימכרו שמה, הדלתות נפתחו, והחלונות עוד לא יסגרו, כי אם התיש הקדוש איננו – וממי ייראו?

ומעכה אשת כדרלעומר הפצירה בבנה כי יגלה לה מצפוני לבו, וכי יגיד מי היה בעוכריו, ולמך לא יכֹל להתאפק ויגל את אזן אמו על דבר בן־הישיבה המשכיל החי’ ועל דבר ר’ משה חיים לוצאטו המת אשר הניח את השכלתו בספרו אשר בידו.

כדרלעומר אסף “אספה גדולה” ויספר באזני בני העיר, לאמר: בני חשקה נפשו בהשכלה אשר הביא אתו בן־הישיבה המינסקי, והנה הספר הטמא והפסול אשר נתן לו, ועתה אחי, התעוררו נא חזקו ואמצו לבבכם, ונבער הרע מקרב עדתנו!

ובדברו לקח את הספר “לישרים תהלה” וישרפהו על האש לעיני כל ישראל, ואת בן־הישיבה גרשו מן העיר בחרפה ובוז.

ולמען הסר את השגעון מלב בנו עד תמו, לקחו אביו ויסע וילך אתו אל הישמעאלי (טאָטער בלע"ז), אשר יגור כשלשה פרסאות מן העיר אשר ירפא חולי השגעון בקמעותיו, וישב שמה כחדש ימים ולמך שב העירה בריא אולם.

גם מתושלח ואשתו התאוששו, ויזכרו את למך ואת “המזרח” הגדול אשר עשה, וירחמהו גם הם וישובו ויתנו לו את בתם לאשה ויחגו חג חתונתם במשתה ושמחה רבה, ואיש איש על מקומו בא בשלום.

וההשכלה עודנה נערה בתולה בעיר קדש־ברנע ואיש לא ידעה עד עצם היום הזה.


המלצות קוראים
תגיות