ספור למקטעין.
(Skizze)
כִּי חַטַּאת-קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצֵר.
(שמואל א' ט“ו, כ”ג)
א. מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ 🔗
העיר פנה-זיוה נבוכה.
מעשים אשר לא יעשו נקרו ויאתיון בקרבה; מעשים אשר גם אחד מהמה היה די למלאות פי כל יושבי העיר וכל אזן לא תִמָּלֵא משמוע.
ביום “ל”ג בעומר" בשנת תרכ‘* הלך שבי ברחוב העיר עלם אחד יפה עינים וטוב רואי, מלבושיו קצרים ושערות ראשו סדורים לו תלתלים, לפני אנשי צבא מזוינים אשר כתרוהו מסביב; נערים שובבים הלכו אחריו ללוותו ויקללו את שמו: “צא צא מעירנו אפיקורס!” צעקו אחריו בקול המולה רבה; אנשים באים-בימים עמדו גם הם בצדי הרחוב מזה ומזה וישחקו על משבתו, "כן יאבדו כל אויבך ה’!" אמרו איש אל אחיו וינודו לו בראשם.
והנה מבית-חומה אשר לשמאל לרחוב יצאה נערה בתולה, בגדי-בקר על בשרה, ראשה פרוע עיניה לנכח יביטו, וכל יצורי גוה ירעדו ויתנו אותותם כי מורשי לבבה יהמו כחלילים, ודמה ירתח כסיר נפוח. פניה הצחים לחייה אשר אדמו מפנינים ושערותיה השחורים כללו עתה יפעתה מאד והרהיבו צלמה עד להפליא. ברגלים ממהרות רצה הנערה הזאת ותהס את כל הנצבים ברחוב, ותחצה בידיה את מצב אנשי הצבא ותקרב אל העלם אשר בתוכם, ובקול גדול ורועד מאד אמרה:
– עמו אלך אף אני… יחדו נלך…
כל האנשים אשר ברחוב ראו כן תמהו שממו וישתאו לה; הנערים השובבים נדמו, גם אנשי-הצבא היו כחולמים, כנצבי-מלח עמדו על מקומם ויביטו בפני הנערה.
– מדוע תעמדו? נתנה עליהם בקול נגיד וּמְצַוֶּה: – אל בית הפאָליצייא נלכה… כלנו נלך…
אף כי לא עליהם לשמוע בקול נערה, – אמנם ברגעים האלה נחתה גערתה בם וכמעשה-מכונה מבלי חשוב מאומה עשו כאשר צותה ויסב פניהם קדימה אל בית הפאָליצייא.
וכל היהודים אשר ברחוב השתוממו למראה עיניהם ויהיו כנדהמים: חדשות אשר לא קוו ונפלאות אשר לא שערו לנגד עיניהם ובאין אומר ואין דברים הלכו גם הם אחרי הכבודה.
– מי את? שאל ראש-השוטרים (פאָליציימאיסטער) את הנערה אחרי כי הובאה לפניו את העלם.
– אנכי היא היודעת כי אין כל און בהעלם הזה. ואך לשוא יאמרו לשלחהו מאת פני העיר.
– מי את, שאלתיך.
– אנכי היא הנערה אשר למענה העלילו עליו עלילה למען שלחהו…
– אבל, בת מי את. שאלה ראש-השוטרים בשלישית בקצף.
– אנכי… אנכי הנני בת הסוחר אלקנה קניאל, ענתה הנערה אחרי רגעי דממה אחדים: – הה, הושיעה אדוני, כי אמללה הנני…
ובדברה נפלה על הארץ ותתעלף.
שערות ראשה נפלו על פניה הבוערים, הצעיף אשר על ראשה והרביד אשר על צוארה נשמטו, והיא שכבה נטוית גרון, ויפעתה הגדילה עתה על אחת שבע.
"הלא זאת היא בת קניאל היפה בנערות פנה-זיוה, אשר יאמרו עליה כי תתעלה ביפיה ובחן פניה על כל עלמות הגליל הזה… חשב ראש-השוטרים בלבו, – אמנם לא כחדו את אשר אמרו.
העלם אשר עד עתה היה כבול עץ, כאלם לא פתח פיו, התעורר פתאם וימהר אל הנערה הנופלת ארצה.
– קומי נא, יחידתי, התעוררי… אנשים טובי לב! חושו נא לעזרה!… התעוררו, אהובתי, התעוררי…
וראש-השוטרים נפעם גם הוא ויקח מן המים הקרים אשר בצנצנת לפניו ויז על פני הנערה ויהי גם מעיר לעזור, עד כי פקחה את עיניה ויושיבה על הכסא.
– מי אתם? ומה זה לפני? שאל ראש-השוטרים משתאה למחזה אשר לפניו.
– אנכי הנני מורה בזה לילדי העברים, ספר לו העלם: – הנני מעיר נ. הקרובה ואשחר את בית-הספר אשר בעיר הזאת, אך מאשר כי ידי קצרה לכלכל אותי בלחם ומים ואב או אם אין לי אשר יעמדו לי לעזרה, על-כן לא יכלתי לבוא לבית-ספר הגבוה, ואהי למורה זה ארבע שנים… הנה התעודות בביתי, והנה ג. גם ק. הסוחרים הנוצרים ידעוני, כי אלמוד גם את בניהם. וזה כשנה אשר באתי ביתה קניאל ללמד את בתו יחידתו זאת, וָאֹהַב את הנערה וגם נפשה נקשרה בנפשי… זאת היא חטאתי אשר למענה כתבו היהודים בעיר הזאת שטנה עלי לשלחני מאת פני העיר…
– כל היוצא מפיו אמת, אמרה גם הנערה וקולה כאוב מארץ: – הה, אל ישא ה' און לי כי אמסור עתה את דין אבי לפני רום מעלת כבודך: לאבי נודע דבר אהבתנו, אנכי גליתי לפניו את כל לבבי ואמרתי כי לא אהיה אשה לאיש אחר זולתו, ויכני אבי אחת ושתים; אך בראותו כי לא יוכל לי ויבקש את בני העיר ויחתמו ידם על השטנה…
– שבו לכם פה עמדי, אמר ראש-השוטרים בהשתתפו בצרת הנאהבים ובהשתוממו על אומץ לב הנערה: – ואנכי אוציא צדקתכם כאור.
ויצו אל הסרים למשמעתו כי ילכו ויביאו עד מהרה את הכתבים והתעודות אשר להעלם, ואת ג. ואת ק. העדים, וגם את קניאל יביאו.
– מה שמך? שאל את העלם.
– שמי הוא יהודה בן-חיים נרדף.
– וּשְמֵך?
– דינה.
השוטרים שבו. תעודות נרדף הובאו, גם ג. גם ק. העידו בו ישרו כי זך וישר פעלו, וכי לא מצאו בו כל רע. אך השוטר אשר הלך לקרוא לקניאל שם ריקם כי לא מצאוהו בביתו, ואנשי-הבית אמרו כי לא ידעו אנה הלך.
ויצו ראש-השוטרים שנית לאמר: “בקשוהו בכל העיר והביאוהו הנה”.
– לפי תעודותיך, נרדף הנך בן עשרים שנה ושתי שנים.
– כן, אדוני.
– וכמה ימי שני חייך? שאל ראש-השוטרים את דינה.
– ימי שני חיי תשע עשרה שנה.
עוד מעט וגם קניאל בא.
– האתה הסיבות כי יכתבו שטנה על זה האיש נרדף. שאלהו ראש-השוטרים.
– הן הוא בא אל ביתי ללמד את בתי ויגנוב את לבבה.
– אבל הלא גם היא תאהבהו?
– היא עודנה ילדה… לא תדע ולא תבין את אשר לפניה…
– סלח נא, אבי, כי אַמְרֶה את פיך היום; חי נפשי כי עזה כמות אהבתי אליו… בלתי לא אאריך ימים על הארץ, אמרה דינה ותתן בבכי קולה.
– הה, נערה אין לב! אמר אלקנה וחמתו בערה בו: – בפני ובמקום הזה תעיזי פניך לדבר דברים כאלה… אוי לי ואוי לנפשי!…
– הס! גער בו ראש-השוטרים – במקום הזה לא תוסיף הכותה כאשר עשית לה בביתך; הן היא אוהבת את העלם המשכיל הזה, והיא כבר בגרה, כבר מלאו ימיה לפי חקי הארץ, ומדוע זה תעצור בעד אשרה…
– הלא אב אני… הה, בת בוגדה, סוררה ומורה…
– אל נא תשפך עליה לעג כמים; עתה הִנֶּהָ ברשותה… ואתם בני, פנה ראש-השוטרים אל דינה ויהודה העומדים לפניו ורועדים מפחד: – האמנם תאהבו איש את רעהו באמת ואמונה?
– כן אדוני, ענו שניהם פה אחד: – בכל לב ונפש נאהב…
אלקנה הליט פניו ויבך.
– קראו נא להרב, נתן ראש-השוטרים צָו.
הרב הובא לפניו.
– התוכל לסדר קדושין, על פי דת היהודים, להבתולה הזאת בת תשע עשרה שנה בלי רצון אביה.
– על פי דין… גמגם הרב בלשונו.
– רום-מעלת-כבודך, אמר יהודה, גם אנכי למדתי את דתי היהודים, ואדע כי על-פי דין יוכל עשוהו.
– אם-כן סדר את הקדושין, גזר אומר ראש-השוטרים.
– אבל… הלא אין חופה… אין מנין אנשים… אמר הרב בכבדות. את כל אלה יביאו.
ראש-השוטרים צוה להביא לפניו את השמש וחופתו וכל הדברים אשר לה.
וסביבות הפאָליצייא נאספו יהודים רבים מאד: אליהם דבר יגנב כי ראש-השוטרים יאבה להשיא בחופה וקדושין את בת ר' אלקנה למרות רצון אביה. – דבר אשר לא נשמע “מיום הוסדה תבל”.
השמש בא וכלי חופתו בידו. הרב היה כאיש נדהם, ולא ידע מה לעשות לעת כזאת: אימתה ופחד נפלו עליו למרות את פי ראש-השוטרים וגם לסדר את הקדושין האלה היה למורת רוחו עד מאד; אלקנה ישב בדד בפנת החדר וידום, עיניו כלו בדמעות, וראשו עליו סחרחר למראה עיניו; גם הנאהבים השנים ישבו דומם, וכל מורשי לבם התבלעו.
ראש-השוטרים נתן אות וכל הנאספים – זולתי אלקנה אשר נשאר על מקומו בלי נוע – יצאו החוצה. בידים רועדות אחז השמש את החופה וירזום בעיניו אל האנשים כי ילכו מזה.
– אין מנין… ואין כתובה… אמר הרב ברעדה.
ראש-השוטרים צוה וגם כתובה וגם עשרה אנשים מן העברים הובאו. ארבעה שוטרים החזיקו בידם את עמודי החופה, והוא השגיח בעין פקוחה כי סדרי הקדושין וכל מנהגיהם יֵעָשׂוּ כדת, אחד מהם לא יֵעָדר.
דינה היתה אשה ליהודה בן-חיים נרדף.
ב. פחד פתאם 🔗
הימים ימי סתיו. שלג רב כסה את פני הכפר צקלג וקר גדול וחזק על פני הארץ. מעטים המה העוברים-והשבים דרך הכפר הזה גם ביום, ואף כי עתה עת חשך כסה ארץ ולילה פרש מוטות כנפיו על תבל ארצה. דממה שוררת בכפר, ומנוחה שאננה שוררת גם בבית אשר יהודה נרדף יגור שמה את אשתו דינה.
אחרי אשר על-פי ראש-השוטרים נעשתה החופה כדין וכדת, והרב שב אל ביתו נדהם ומבוהל, באו אליו אלקנה ואשתו, עיניהם נוטפות דמע וראשם לארץ השפילו.
– הה, אלהים מצא את עונינו, אמרו בדמעות שליש: – בת קמה בהוריה היא בתנו, בת סוררת; ועתה חלילה לנו לחשבה עוד ליוצאת חלצנו, כמת שכחנוה מלב; אנא, רבנו, כתוב נא זאת זכרון בספר כי מחה מחינו את זכרה מלבנו, וכי אין לה כל חלק ונחלה בביתנו, זרה היא לנו מהיום והלאה…
הרב נאנח מרה, אף כתב את כל הדברים האלה בספר לפניו.
גם כל אנשי העיר דחו את הנאהבים האלה בשתי ידים, לא נתנום לבוא ביתה איש, לא נתנו ליהודה ללמד את בניהם; בשער הרחוב לא מכרו כל דבר לדינה, אף לא דברו אתם דבר; ובעוד שבועים ונפש נרדף ואשתו קצה בּעמלם, גם לחם לא היו למו.
אולם גם לעתות בצרה האלה עמד ראש-השוטרים; בהשתדלותו השיג נרדף משרה בכפר צקלג ויהיה שמה למורה ילדי הכפר, ונחלתו שפרה עליו: לחמו נִתַּן ומימיו נאמנים, על יד בית-הספר נתנו לו בית לגור, ומשכורתו שלמה מאת אִכָּרֵי הכפר. לא לעשר תאות נפשם מאז ולחם לאכול ובגד ללבוש מצאו בזה, ומה מנם יהלוך? – המה מאשרים באהבתם, ישמחו בחברתם ויגילו בשיחם ובהגיונם; היא הִנֶּהָ עקרת הבית, בלב שמח ונפש חפצה צופיה היא הליכות ביתה, ותצהל פניה לקדם את פני אשה, בשבו מבית הספר, בשמחה ואהבה-גלויה, והוא גם הוא מצא אשרו באהבתה, שמח בחלקו ויהי שבע רצון ומלא ברכת האהבה הטהורה, אשר אם יתן לו איש מלא ביתו כסף וזהב באהבתו זאת – בוז יבוז לו.
כשמונה ירחים עברו מאז באו בברית נשואיהם. ואהבתם הלכה וגדלה מיום ליום, וכבר נתן ה' הריון לדינה, וכבר שמחו כעל מוצא שלל רב בברכת ה' – פרי בטן הזה, וכבר חזו עתידות למו כי ישעשעו בן או בת על ברכיהם, ונחלתם שפרה עליהם.
גם בלילה הזה שכבו שלוים שקטים ושאננים, וחלומות נעימים שעשעו את נפשם גם בנומם שנתם.
פתאם וקול אדיר וחזק דופק על דלתות ביתם, קול גדול קורא בחיל:
– פתח נרדף דלתך כי עם שוטרי העיר פנה-זיוה באנו הלום!
שנת דינה חזקה עליה ולא שמעה דבר.
נרדף פתח את דלתות ביתו, והנה – “החוטפים”1 לקראתו!
– את מי תבקשו בביתי? שאלם נרדף וחיל ורעדה אחזו.
– אותך!! צעקו “החוטפים”.
– מה זה בפיכם, אהה, ה' אלהים! הלא יחיד הייתי לאבי?…
– את זאת תשאל לראש-הקהל אשר שלחני הנה… מהרו! שוטרים, תפשוהו!
לשוא אמר נרדף לדבר בקול דממה לבלתי הפריע את מנוחת דינה, הקול האחרון הזה חדר גם לאזניה, ונדהמה הקיצה משנתה.
– הה, מה זה לפני? צעקה במר קולה ותצנח מעל המטה ערומה ויחפה: – לא, לא אתן לנגוע באישי…
אולם אחד השוטרים הדפה בחזקה ואת נרדף לקחו אתם וילכו…
ודינה נפלה אחורנית ותצעק צעקה גדולה ומרה ותתעלף.
ג. “כִּיוָן דְאִדְחָא – אִדְחָא” 🔗
– שובי בתי למנוחתך, שובי!… תני פוגת לך וְהִנָפשי… סגרי עיניך ותני תנומה לעפעפיך, אולי תשני ושנתך תערב עליך ותשכחי את רעבונך… הה, הנך רעבה בתי, רעבה לחלב שדים… אבל גם אנכי רעבה, גם בטני ריקה, גם בפי לא בה היום הזה אֹכֶל… שנינו הננו רעבים… שנינו יחד נסבול…
כה דברה במר נפשה דינה אל בתה היונקת – בת ירחים עשרה, בשכבה עמה בלילה על מטה שבורה ותחבקה ותשימה בין שדיה לְהֵחַמָּה.
אחרי אשר אישה נתפש בידי “החוטפים” והיא נפלה לארץ ותתעלף נאספו אליה נשי האכרים, אשר לקול צעקת יהודה נעורו ויבואו אל ביתה, וְהֵנָה חתרו בכל עז להשיב נפשה אליה וכל הלילה עמדו עליה לשמרה ולנחמה. דינה חפצה לרדוף אחרי “החוטפים” חפצה לשלוח יד בנפשה, כחסר-דעת רצה בחדרה אנה ואנה, כנדהמת נפלה על הארץ כפעם בפעם; אך נשי האכרים עמלו בכל נפשן להשיב רוחה ודעתה, וחפצן הצליח בידיהן. לאור הבקר שבה בינתה אליה ותבך מאד ודמעותיה אלה הקלו כמעט-קט את יגון לבבה ובאין אונים שכבה על ערשה וחבלי לדה אחזוה. כירח ימים עברו ותקם ממטתה אשר עלתה עליה, וגם בתה אשר ילדה היתה בחיים חיתה. אולם עוני ומחסור דפקו על דלתות ביתה ביד חזקה ולא ידעה מאין יבוא לחמה; בעודה על ערש דוי כתבה לא-אחת אל אביה כי ישוב לרחמה, כי יאספה אל ביתו, אבל לא קבלה כל מענה ממנו, וגם בבוא אחד האכרים אל ביתו לדבר עמו פה אל פה על אודותיה לא ענה דבר, בלתי: אין לי בת, אנכי כבר דחתיה מעל פני". ובין כה וכה ומורה אחד בא ללמד את בני הכפר, ויקחו ממנה גם את בית מגורה, ותשאר באין משען ומשענה, ותמכור כל אשר לה, ותשכר בית אחד האכרים לשבת, ותעבוד עבודת פרך, למען מצוא לחם צר. יש אשר תטוה או תארוג ותשלח בידי אחת מנשי הכפר אל העיר לממכר, ויש אשר כשכיר יום תלך לתפור או לעשות בכל מלאכת-יד בבית שר הכפר ומאלה תמצא חית ידה – לחם נקודים ומים במשורה. וזה ימים אחדים אשר גם אלה לא נמצאו לה וגם לחמה חסר.
הקר גבר על הארץ מאד, ובבית דינה לא הוסק התנור זה יומים; נורא מאד חזות הבית הזה פנימה: כפור וקרח על קירותיו, על החלונות מבית עטף הקור מעטה כפור ושלג למרבה; שלחן ישן נושן יעמוד בקצה מזה ועל ידו ספסל עץ שבור רגלו האחת, ובקצה מזה תעמוד המטה שבורה אסורה בחבלים אשר עליה שכבה על שק תבן דינה עם בתה יחידתה.
הילדה צעקה מרה ותנחומי אמה שבו ריקם.
– תני שנה לעיניך, הה, בתי! הוסיפה דינה לדבר אל לב בתה כמו תבקש ממנה כי תבין וכי תדע את מצבה הנורא: – אל נא תמררי עוד את חיי המרים כלענה, את חיי אשר לא יארכו ימיהם עוד על האדמה הזאת… הה, בתי בתי! את אמך לא תדעי, כי ימיה ספורים, ימיה לא ימשכו, מרעב ומיגון יכלו עד מהרה… אולם אם תמצאי את אביך בימים יבואו, אם תראי את פניו בבואך בימים, הגידי נא לו כי באהבתו מַתִּי, כי אהבתי אליו לא תמות גם במותי, לא תמות גם בכלות שארי ובשרי… הה, אהבתיך יהודה! אהבתיך גם כי אמות הפעם באהבתך…
שטף דמעות פרץ מעיני דינה ורגעים אחדים שכבה דומם, לא דברה דבר, גם מחשבותיה נדמו.
על עיני בתה נפלה תרדמה ותישן.
דינה לא הניעה אבר לבלתי תפריע את שנת בתה, ולפני עיניה חלפו עברו זכרונות ימי נעוריה, ימי שבתה בבית אבותיה, הימים אשר הגתה אהבה – אהבת בת לאבותיה, אהבה זכה וישרה, אהבה אשר תמורתה באה לה: אבותיה גם הם אהבוה כנפשם ובענג ודשן רב בלתה אז את ימיה… לאהבה כזאת כלתה עתה שארה.
– הה, בתי! אמרה בקול דממה דקה: – אהבה כזאת לא תדעי, אהבת אבות לא נפלה לך חבלים, ה' מנע ממך אושר נפלא כמוה… אנכי הנני הולכת למות ואת אביך לא תדעי… אולם עת תגדלי ותדעי אהבת עלם… אך, לא… ישמרך האל מאהבה אמללה כזו, גם אנכי אהבתי וזה פריה… הה, רעב, עוני, מחסור ותלאה מנת חלקי לרגלי האהבה ואלה המה תוצאותיה…
דמעות עיניה שמו גם עתה קץ לדבריה אלה ואנחה התפרצה מקירות לבבה אשר שברה מתניה.
"האמנם תוצאות האהבה הֵנה תלאות אשר מצאוני? האמנם יסר יסרני יה כי האהבה חטאה לא יוכל כפרה היא כדבת אמי? האמנם צדקו דברי אמי כי לא יאבה ה' סלוח לעלמה אשר תהגה אהבים?…
אולם לא… הוא אמר לי לא אחת כי בת שמים בת אל חי היא האהבה, בה יסד ה' את עולמו ובה מחוללת תבל… ומדוע זה הסיר אלהים חסדו ממני? מדוע הודיעני את ידו החזקה וירדפני עד חרמה? למה יעשן אפו בי וצרה ויגון ישיגוני?… האם לא רבו חטאי שכנא בעירנו, אשר גנב ורצח שפך דמים ויהי למוסר ובכל אלה שמן חלקו ונחלתו רבה; האם לא הרע לעשות שמעון ראש הקהל בגזלו בן מזרועות אבותיו, הה, בגזלו גם אותו מביתי… ובכל זאת יחיה כאחד האצילים בארץ ורכושו רב מאד… הה, אין אלהים שופט בארץ, אין אדון לעולם הזה אך לחוטאים ולפושעים נתנה הארץ… אחטא גם אנכי ואושע תשועת עולמים.
דינה נבוכה מאד, כמו נבהלה נפשה מרעיונות לבבה האחרונים וכל עצמותיה רחפו.
וברגע הזה שמעה קול איש דופק בדלתות ביתה.
ופחדה גבר עליה מאד בשמעה כי הדלת נפתחה – כי לא סוגרה ואיש בא הביתה.
– מי הוא זה? צעקה בחיל ורעדה.
– אנכי… ענה קול מַכָּר, ובדברו הוציא אש מן עצי-גפרית אשר בידו ויאר את החדר.
דינה פתחה את עיניה ותתעורר ותרא – והנה ראש-השוטרים אשר בעיר פנה-זיוה לקראתה.
עשתנותיה אבדה, רעיוני לבבה נדמו, מחשבותיה נכרתו ותשכח את כל אשר לה ואת כל אשר לפניה…
– אהה, אדוני! הושיעה גם עתה, אם בידך להושיע, אמרה בקול ודמעות כמים שפכו עיניה.
המשרת אשר לראש-השוטרים העלה נר, וראש השוטרים הביט סביביו ויבהל גם הוא למחזה אשר לפניו.
דינה קמה ממשכבה, ותרד מן המטה אשר שכבה עליה בלבושה מפני הקור אשר בחדר.
– שורה, הוד כבודך, ראה והביטה את מצבי… הה, הנני אובדה…
– איוואַן, פקד ראש-השוטרים את משרתו: – לך נא מהר והביא הנה עצים להסיק את התנור, אל תמעט להביא.
– ובנפשו חשב: “גם בעניה לא נמר יפיה וחִנָּהּ עמד בה”…
– מה זה לפני? אמר בקול גדול: – האין עזרתה לך באביך העשיר?
– הה, אבי דחני ויסתיר פניו ממני, ואת אישי לקחו הרוצחים, ומאין יבוא עזרי… רעבה הנני ויבוא גם החרף ויקפיאני… אויה, הנני אמללה.
ראש-השוטרים לא הסיר עין ממנה, ויפתח את אמתחתו ויוציא ממנה יין ומגדנות, גם לחם, חמאה, גבינה וגם בשר הוציא גם דגים-ממלחים היו אתו וישם את כל אלה על השולחן.
עיני דינה כלו לראות את כל המטעמים האלה ותשקף עליהם בגעגועים גדולים ובנפש משתוקקת מאד; רעבונה גבר עתה למראה האכל, אשר גם ריחו בא באפה ויגע את לבבה וכל עצמותיה רעדו. ראש-השוטרים הביט בדממה בפניה ויבן לְרֵעֶיהָ.
איוואן בא ועצי-שרפה בידו ויבעיר אש בתנור ויצא.
דינה לקחה מן הלחם ומן הדגים המלוחים ותאכל. ראש-השוטרים ישב על הספסל, אך היא עמדה על מקומה.
– שבי ותאכלי כאות נפשך, אמר אליה ראש-השוטרים בנתנו גם הוא אכל אל פיו: – גם מן החמאה גם מן הבשר תאכלי, כי יש לי רב.
וַתּוֹדֶה דינה להשר חסדו, אך עמדה על מקומה ותוסיף לאכול מן הדגים-המלוחים ולא נגעה ידה בכל דבר.
– ומאין לחמך נמצא?
– בזעת אפי אוכל לחם צר… וגם אלה לא אמצא בכל יום; זה ימים רבים לא באה עבודה לידי ואכל לפי…
– הה, לבי לבי לעלמה יפהפיה כמוך…
רעבונה שקט כמעט, גם חום התנור השיב רוחה ורעיוני לבבה שבו אליה. והנה מחשבה נוראה בעתתה: יחידה היא עם איש זר בבית…
– שבי נא עמדי, יפתי, הוסיף ראש-השוטרים: – שבי נא ונשתה גם כוס יין… “יין למרי נפש” כתוב בכתבי-הקדש; שתי, כי לא תוסיף לדאבה עוד, אנכי אנכי אעמוד על ימינך להושיעך בשלישית.
– אודה להוד כבודו חסדו, אמרה דינה, אולם מן היין לא אשתה.
– אולי תחושי כי טרפה הנהו? אמר ראש-השוטרים בשחוק: – אל נא תיראי כי מן נחמן המוכס קניתיו, והנה הבקבוק עוד סגור לפניך…
– אבל הן לא אובה לשתות מן היין…
ראש-השוטרים פתח את הבקבוק ומילא כוס אחת לו ואת הכוס השניה נתן לדינה.
– שתי נא את הכוס הזאת לחיי… ראה צויתיך! אמר לה בפקודה המלאה לה אהבה כפקודת אב לבנו.
דינה לא הרהיבה עז בנפשה למאן גם עתה ותקח את הכוס בידה.
– לחיי רום מעלת כבודך! אמרה ותשתה כמעט-קט.
– הנה עשיתי כפקודתך, הוסיפה אחרי אשר הציגה את הכוס על השולחן: – אבל לא אשתה עוד פן אחטא לאלהים.
דינה אמנם יראה מן “העברה” לעת כזאת, יראה הן יפקוד ה' עליה על שתותה מן “יין נסך” הזה ויוסיף לדכאותה.
מחשבת פגול לא עלתה עוד בלבה.
– הה פותה! אמר ראש-השוטרים בצחוק שפתים: – האמנם תדמי בנפשך כי האלהים יביט על מפעלי גבר גם בדברים קלים כאלה? האם אין לו בעולמו כי-אם לנקום ממך נקמת מעט היין הזה?… אכלי נא עמדי מן הבשר ושתי יין, הלא רעבה את?
ריח היין והבשר – אשר זה כמה לא באו אל פיה – אמנם בא אל אפה, ומאד גרסה נפשה לתאות המטעמים האלה, אך הבליגה ותאמר:
– שא נא אדוני, כי בשר טרפה לא בא עוד אל פי…
– הגם אישך נרדף הנהו ירא-אלהים כמוך?
השאלה הקטנה הזאת, אשר ראש-השוטרים שאלה למען התל בה, הוליכה שולל את כל מורשי לבבה ואת כל עשתנותיה בללה, דינה זכרה את אישה, זכרה כי הוא אמנם אכל לא אחת בבית שר-הכפר, זכרה כי לא שמר את יום השבת לקדשו ויעשן מקטרתו ויכתוב ספרים אף עשה כל מלאכה ביום ההוא אשר לא יעשו בני ישראל; זכרה כי גם הוא לעג שחק לה בעבור יראה לעשות כדברים האלה; זכרה את כל אלה לא למען מצוא התר לשתות יין את ראש-השוטרים, לא למען מצוא סעד וראיה לדבריו, – היא זכרה את כל אלה יען כי זכרה את אישה, יען כי על אודותיו הסבה שאלת ראש-השוטרים את מחשבותיה.
"הה, מה נעימים היו הדברים האלה בשמעי אותם מפיו ומה זרים המה בשמעי אותם מאיש זר!… ומי יודע אם אשוב לשמעם מפיו? מי יודע אם אשוב ואראה את פניו…
– מדוע זה תעמיקי במחשבותיך? שאל שנית ראש-השוטרים בשחוק ולעג: אל תרבי מחשבות חנם ושתי את כוסך וחיי…
דינה נדה ראשה ועיניה זלגו דמעות.
– הנני אמללה, אדוני, ואמלל הנהו גם אישי… אמרה בדמעותיה.
– הרפי נא לשפוך דמעות כמים, כי עמך אנכי להושיעך… לא עת בכי עתה לך, עת שתות היא… שתי ושמחי, כי הנני מצוה, אמר ראש-השוטרים בפקודת-חן.
דינה שתתה כוסה עד תומה תפושה במחשבותיה.
בתה נעורה משנתה ותצעק בקול גדול. דינה מהרה אל המטה.
– הגם ילד ילדת?
– זה כעשרה ירחים אשר ילדתי בת באוני.
– קחיה נא אלי ואראה התהיה גם היא יפת תאר כמוך?
דינה הגישה אל השולחן, ותשב על הספסל מעבר מזה להניק את בתה, ראש-השוטרים הקריב אליה.
חם החדר הלך וגדל, המאכל אשר בא בבטן דינה השיב את נפשה, וגם היין אשר שתתה לא נִכַּר אותותיו: על לחייה אשר הלבינו מעוני נראה חכליל ויכללו יפיה; תאות האכל התעוררה בקרבה מאד, דמיה החלו למהר מרוצתם ורוח-חיים בא אל אפה.
איוואן בא הביתה ויוסיף עצים לאש אשר בתנור.
– הה, מה מאֻשר הוא האיש אשר די כסף בידו… אמרה דינה כמדברת אל לבה בשומה עין לתומה על העצים אשר יבערו בתנור.
– ובידך אין מאום… גם לקנות עצים לא היה לך, הה אמללה…
ראש-השוטרים הוציא תכריך-שטרותיו מכיסו, ולעיני דינה נגלה המון שטרי כסף אשר הביטה עליהם בעינים כלות. ראש-השוטרים לקח שטר עשרה רובל בידו ונתנו על יד דינה.
– הא לך עתה את מעט הכסף הזה עד אשר אדע מה לעשות לך.
דינה מאנה בראשונה לקחת, ויפצר בה השר ותקח.
– מדוע לא תאכלי ולא תשתי, דינה? הלא רעבה עודך, אכלי ושתי וגם בתך תקח חלקה… הנה גם אישך נרדף אכל עמדי בשר וישתה יין כפעם בפעם. אם תשגי באהבתו הלא לא תפוני בדבריו, ולא תאסר עליך את אשר יתיר הוא…
דינה לא המרתה הפעם את פיו, – אם כי מאשר נתן לה כסף לא יכלה עוד לעבור על דבריו, או כי מאשר זכר לפניה את אהבת אישה חפצה להראות לו כי אמנם תאהבהו ותעשה גם היא כמעשיו, או כי תאות הבשר גברה עליה, או אולי שלשתם גם יחד הכבידו עליה אכפם, ותקח הבשר אשר לפניה ותאכל.
הבשר היה שמן מאד מעשן. בפעם הראשונה בא בשר טרפה אל פיה, וזה ימים רבים אשר לא טעמה גם בשר כשר, ועל-כן היה הבשר השמן הזה לזרא באפה, וגעל נפש בא לה. ראש-השוטרים ראה זאת בתוי פניה.
– הן לא יטעם לחכך הבשר הזה, שתי מעט מן היין וייטב לך… אולם גם יין מתוק באמתחתי…
ראש-השוטרים הוציא עוד בקבוק יין וימלא את כוס דינה ממנו.
דינה שתתה את הכוס עד תומה.
על עיני הילדה נפלה תרדמה, ובקום דינה ממושבה להושיבה על מטתה הרגישה כי רעיונותיה נבוכו ורגליה לא תישרנה ללכת.
– הה, ראשי, ראשי… אמרה בדממה.
ראש-השוטרים החזיק בידה, עד הניחה את בתה, ובשובה ללכת אל השולחן וידיה אחוזות בידיו, לא יכל ראש-השוטרים להתאפק ויחבקה וינשקה.
דינה היתה כנדהמת.
– מה תעשה, אדוני? אמרה בקול דממה.
– אין דבר, יפתי, ענה לה בשחוק: – בואי ונשתה עוד כוס יין, למען אשר ימתק הבשר לחכך. –
דינה שתתה עוד מבלי דעת את אשר היא עושה. דעתה היתה מְטֹרֶפֶת, מחשבותיה נהפכו לדמיונות, ראשה סחרחר ולא ידעה נפשה.
ראש-השוטרים חמד יפיה בלבו מאז ראה את פניה בפעם הראשונה, מאז באה לפניו את נרדף ותספר לו כי אביה ימנעה מבוא בבריתו; אפס כי אז ראה בה רוח גבורה, אמץ לב ונפש עזה ויירא לגלות לפניה את מחשבות תאותו; אולם עתה בשמעו כי אישה הלך ואיננו, כי היא יחידה וגלמודה, כי באה בצרה נפשה וכי גם לחמה יחסר, – עתה חשב מחשבות לבצע את אשר יזם מאז לעשות.
– אבל גם שמחתו עתה היתה עדי רגע. דינה השכימה בבקר, ותדע את אשר עשה לה ראש-השוטרים, אשר לן בלילה ההוא בביתה, ויצר לה מאד, בכתה בכי תמרורים ותמאן להתנחם. אף קצפה קצף רב על האיש אשר הדיחה מדרך-הישר ותקלל ותחרף את שמו, וכל דבריו והתנצלותיו שבו ריקם. ראש-השוטרים יצא מביתה, וישבע בלבו לעשות את כל אשר יהיה לאל ידו, להערים סוד ולהתנכל לה למען אשר יעלה חפצו בידו.
ויהי לעת הצהרים והנה איש-צבא בא אל בית דינה ויבשרה לאמר כי אישה מת בדרכו, וכי הוא, אשר היה עמו במחנה, שמע מפיו שם אשתו, ועל כן בא לבשרה את הדבר הזה.
דינה בכתה מאד, גזה שער ראשה ותשב לארץ ודמעות כמים שפכה, והנה ראש-השוטרים בא. דינה ספרה לו את אשר שמעה.
– הן אנכי יודע זה כמה את הדבר הזה, ועל-כן קדמתי לסעדך ולתמכך בימיני, אך לא אביתי לגלות את אזניך על-אודות מות אישך לבלי למרר חייך, אשר המה יקרים בעיני מאד… הה, דינה, לוּ תדעי את אשר בלבבי… אנכי אוהב אותך…
דינה שמה בו עיניה ומחשבותיה נדהמו.
לוּ נולדה בבית איש משכיל, לוּ נתנה לה ללכת את העלמים והאנשים בחפשה מנעוריה בבית אביה, כי אז הבינה לערמת לב ראש-השוטרים ולא נתנה אמון בדברי אהבתו, ואולי הבינה גם למעשה תרמיתו בדבר מות אישה, או לולי דחוה בבואה בימים על דבר האהבה, לוּ לא כלו בה חצי זעם בבואה בברית את נרדף, לוּ קבלוה אבותיה בביתם בימי עניה ומרודה, לו הושיטו לה יד עזרה בצרתה, כי עתה לא נועז ראש-השוטרים לחשוב עליה תועה – לקחת אותה לפלגשו; אולם עתה, אשר דינה חנכה על-פי מנהגי ישראל הישנים, הגתה אהבה אשר הקדישה אותה מאד מאד, הוריה וכל עדת בני ישראל דחוה בשתי ידים ולא הושיטו לה יד עזרה גם בעת אשר היתה רעבה ללחם, עתה עת עינה צרה ביהודים ובכל האנשים החיים אתה על הארץ, עתה עת כי נפשה ולבה קרועים לשנים עשר קרעים, היפלא בעינינו כי ראש-השוטרים אשר חש לה לעזרה, אשר תמכה גם בדברי אהבה ורעות גם בכסף, מן הוא והלאה, – היפלא כי במשך העת לקח את לבה?… “כיון דאדחא – אדחא”! אמרו רבותינו.
ד. “אתה האיש!” 🔗
עברו כשני ירחים.
בית דינה כלול עתה בהדרו. הקירות משוחות בששר; החלונות הוטבו, ומכסה בד לבן עליהם מבית; כל כלי הבית יפים ונעלים המה: מטה כבודה רבודה בכרים וכסתות ומצעות ומסכתות יקרות, שלחן גדול יעמוד בתוך וכסאות עץ נעלים סביביו, מנורה תאיר את החדר ואור וששון נשקפים בכל פנותיו.
דינה יושבת את ראש-השוטרים ותהגה עגבים, ידי שניהם אחוזות, היא נתנה את ראשה על כתפיו והוא נשקה מנשיקות פיהו, והדלת נפתחה, – ויהודה נרדף אחוז בידי אלקנה קניאל באו הביתה.
עיני דינה אשר הוסבו על הדלת בהפתחה חשכו בארובותיהן, קרסוליה מעדו, רעיונותיה נבהלו ונבוכו, ראשה היה עליה כגלגל לפני סופה, דמיה החלו לקדוח כסיר, לבבה נפעם כהולם פעם וכמו נפשה נתקה ממקומה. קול איום ונורא מאד, “הוי אישי! אהה אבי!” נפרץ מקרב ועומק לבה, ותפול על הארץ ותתעלף.
נרדף מהר מאד אליה להקימה ולנחמה, קניאל הביט סביביו ולא ידע נפשו, וראש-השוטרים התגנב לצאת.
עורי נא, חמדת לבבי! צעק נרדף בקול איום: – עורי נא וראי! הן אנכי יצאתי לחפשי וגם את לב אביך קניתי לאהבה בשובי, הוא סלח לחטאתנו וישוב לרחמנו… עורי לחיים טובים, עורי ונשוב אל בית אביך המבקש עתה שלומנו…
דבריו היו לשוא. דינה לא התעוררה. ולשוא היו גם דברי קניאל, לשוא צעקו גם שניהם ויטלטלוה טלטלה, דינה שכבה על הארץ כבול עץ וכל נשמה לא היה באפה.
– היא2 מתה!! צעק נרדף בקול עז בקחתו את דינה על זרועותיו: – הה, היא2 מתה! גויתה קרה, אין נשמה באפה, אין נוע גם לעורקה הדופק… הה, קראו לרופאים! החישו מזור! מהרו ועשו! צעק נרדף כמו היו אנשים רבים בביתה.
קניאל פתח את הדלת ויקרא לעזר. אכרים אחדים ונשותיהם באו אל ביתה, אך כלם יחד הכירו בה אותות מות ובדממה יצאו כאשר באו. ונרדף עודו מחזיק בה, עודה שוכבת על ידיו ודמעות רב שפכו עיניו ויפלו על פניה.
– אתה האיש! צעק נרדף במשתגע: – אתה הֵמַתָּה את את בתך! ידיך שפכו את הדם הזה!!
וקניאל עמד בלי נוע על מקומו, עיניו השפיל לארץ ודמעות נגרו, בדי גוו רעדו, וכל עצמותיו רחפו.
– אתה האיש! צעק שנית נרדף בנשאו את גופת דינה המתה על ידיו ויביאה לפני קניאל: – ראה הביטה בה! זאת הוא פרי חטאת מרי, זאת הוא תוצאת מעשי האבות האכזרים!… הה, דינה, דינה! הוסיף לאמר ודמעות הוריד כנחל: – הה, חמדת לבבי ונשמת אפי! הנך קרבן חטאת האבות! הנך מתה מהדחיה הגדולה אשר ידי אבותיך דחוך… לא ידעו את האהבה הטהורה ויציתו בלבך אש אהבה זרה אשר אכלה את נשמתך, אשר שרפה את לבך… הנני סולח לך, חמדתי! אהבתיך וְאֲהֵבֵךְ כל עוד נשמה באפי…
ובדברו הניחה על מטתה ויפול על צוארה ויבך מאד.
גם קניאל הזקן נגש אל המטה.
– סלחי נא, בתי, סלחי!… אמר בקול בכי גדול. ושניהם הורידו דמעות כמים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.