זעיר־פה זעיר־שם הופיעו בעתונות הספרותית בארץ דברים אחדים על ברונו שולץ ותרגומים מיצירותיו. אין בכל אלה כדי להצטרף לתמונה שלמה כלשהי, ובסופו של דבר שולץ הוא עוד אחד מגדולי הספרות המודרנית שלדידו של הקורא העברי הוא בבחינת נעלם. אין לכך סיבה מובהקת, שהרי רבים יודעי הפולנית אצלנו. אמנם הפולנית של שולץ היא “שפה בתוך שפה” (כהגדרת פול ואלרי את לשון־השירה), היא נדירה באיכותה, בהגיונה ובדיוּקיה, בכל חוקי התנועה הפנימיים המנחים אותה. לשפה כזאת יוכל רק תרגום יחיד־במינו, כזה שהוא סימפתטי לפאתוס של המקור. יתכן שכמו תרגום־שירה גם תרגום הפרוזה של שולץ לעולם יוכל להיות רק הצעה, פתרון אישי של קריאה אישית. אך מכל אלה אין להשתמט: תרגום של ספר־סיפוּרים אחד לפחות – “חנויות קינמון”, למשל – הוא בבחינת צורך של הספרות העברית זה שנים.

מה גם ששולץ אינו “סתם” סופר משובח, סופר פולני משובח. הוא נציגו של תחום־ספרות הקרוב לנו קרבת־יתר, אף שלא קל להגדיר את טיב הקירבה הזאת. היהדות של שולץ היתה מן הסוג שאינו מוכר כמעט בארץ בשעה זו, והוא הולך ונשכח בכלל. לנוכח השיכחה הזאת מתעורר לעתים ספק מר: מה יוכל הדור שיבוא לאחר שתושלם מלאכת־השיכחה (ויש אצלנו אנשים שעשו את המלאכה הזאת לאמנות) להבין מן הספרות היהודית ביותר, שהיא גם האירופיאית ביותר, שהיא אולי גם הגדולה ביותר של המאה העשרים? כיצד יוכל להבין את קפקא, את עגנון, את איטאלו סבבו, את גיאורג טראקל, את קרל קראוס, את הרמן ברוך ואת ברונו שולץ?

אין צורך להעמיק חקר כדי לגלות את המכנה המשותף הגלוי של כל השמות הללו שנשאו גדולי הספרות המודרנית: מוצא כולם מממלכת הקיר“ה, במישרין או בעקיפין. אפשר להרחיב את הרשימה הזאת (להוסיף, למשל, את דוד פוגל ואת לודוויג ויטגנשטיין) ויסתבר לנו שרובם ככולם היו יהודים, כשם שרובם ככולם היו תושבי האימפריה האוסטרו־הונגרית בשלהי תפארתה. השפה השלטת בכיפה היתה הגרמנית, כמובן, כשם שבירתה של הספרות הזאת – של האימפריה הזאת – היתה וינה. אך הסופרים הללו כתבו בכמה שפות, למן האיטלקית של איטאלו סבבו (הוא אטורה שמיץ, שהוראת שמו הספרותי היא “איטלקי־גרמני”) דרך העברית של עגנון ועד הפולנית של ברונו שולץ. השפות היו שונות אך כל היצירות מתקשרות בעומקן הסמוּי בזיקות משמעותיות ביותר, אותנטיות ביותר. הבדילות הלשונית של איטאלו סבבו מקבילה בעומקה לבדילות הלשונית של ברונו שולץ, אף שכלפי חוץ אלה בדילויות שונות מאוד: כאן איטלקית רשלנית למדי, רזה, מתנכרת לסטאנדארטים הקלאסיים, וכאן פולנית עשירה ועמוסה לעייפה, בארוקית עד גבול הפארודיה. אין ספק שקשיי הסיווג של לשונו או לשונותיו של עגנון אף הם קשורים בהתעלמותו של המחקר העגנוני משייכותו של הסופר לספרוּת האוסטרו־הונגרית הזאת. יתר על כן: ההתעלמות הזאת היא הגורמת לכך שהספרות הישראלית אינה מסוגלת, אחרי ככלות הכל, “לבלוע” את עגנון. לא בכדי הפרשנות החשוּבה ביותר של עגנון היא עדיין זו של איש אוסטרו־הונגרי אחר, ברוך קורצוייל, שהבין אינטואיטיבית את התנועה הפנימית, את הבדילות היסודית, הטארגית־ארגמנית, של היצירה הזאת. מחקר ההשפעות הרי זו מלאכה מייגעת ותמימה (כלום הושפע עגנון מקפקא? כלום הושפע ברונו שולץ מקפקא? וכו' וכו' – כמה ספרים ייכתבו עוד עד שתובן התמימות היסודית של הבעיות הללו?), הנשברת על צוק הוודאות הזאת: את הספרוּת של מדינת הקיר”ה הניעה רוח אחת, רוח סתיו.

אמנם כן, אילו נתבקשתי לתאר את הספרות הזאת בקצרה הייתי קורא לה “ספרות הסתיו”, זאת העונה הנפשית של כל הפרוזה האוסטרו־הונגרית־יהודית, כולה בבחינת “מבוא לשיטת הסתיו הכללית”, כשם הספר שחיבר אביו של המספר אצל שולץ. הסתיו הוא האובססיה, החדווה והיגון של כל המשוררים והסופרים הללו, למן גיאורג טראקל דרך דוד פוגל ועד שולץ. גם רבות מיצירותיו של עגנון הן “יצירות סתיו” ברורות. ודי לציין את “אורח נטה ללון”. לדידי, על כל פנים, שניים הם היוצרים “הסתוויים” ביותר, שרוחם היא רוחה של הספרות הפלאית הזאת במזוכך: טראקל ושולץ.

הסתיו נוכח בכל שיר של טראקל (מדוע לא הופיע עד כה ספר שיריו בעברית, אף שמצויים תרגומים מצויינים של דן מירון?) – “בכל אשר תלך שם הסתיו והערב” (השיר “לאחותי” מן המחזור “שירי מחרוזת־התפילה”) – עד האחרון שבהם הקרוי “גרודק” על שם העיירה הגאליצאית שבה עשה טראקל ככימאי בשירות הצבא האוסטרי ובה נפצע פצעי מוות (הוא מת בבית־החולים בקראקוב).

לא הרחק מגרודק, בעיירה גאליצאית אחרת, דרוהוביץ‘, חי המורה לציוּר בבית־הספר המקומי (כמה מתלמידיו חיים כיום בתל־אביב), שהתגלה בשנת 1933 כסופר גדול: ברונו שולץ. בשנה זו הופיע ספרו הראשון “חנויות הקנמון” (אף שהתאריך על המהדורה הראשונה הוא 1934). שם ספרו הבא היה “בית־המרפא בסימן קלפסידרה” (בתי־מרפא הם הנוף החביב על סופרי מדינת הקיר“ה – ודי להזכיר את הנובלה של פוגל – אף ששולץ שאב השראה מ”הר הקסמים" של מאן), וכלולים בו סיפוּרים שנכתבו עוד לפני סיפורי “חנויות הקנמון”. ספר זה הופיע בשנת 1937, ואף ששולץ המשיך לכתוב והיה בתוכניתו רומאן בשם “משיח” מונה לו שלא לפרסם עוד ספר אחרי “בית־המרפא בסימן קלפסידרה”. לא יצאו אלא חמש שנים עד שהשיג אותו, ברחובו של גטו דרוהוביץ’, כדורו של הרוצח הגרמני.

הסיפור “הסתיו השני” כלול בספר סיפוריו השני של ברונו שולץ. הסיפור נכתב בשנת 1928 והתפרסם לראשונה בשנת 1934 בכתב־עת. זה הסיפור היחיד שכתב־היד שלו נשמר עד ימינו. לפני פחות משנה הופיע צילום של כתב־היד הזה בפולין, ואליו צורפו גם הרפרודוקציות של ציורי שולץ שנתגלו לא מכבר.

24.5.1974

ראה הסיפור המתורגם, שהודפס בסמיכות למאמר זה