רקע
אונורה דה בלזק
האכסניה האדומה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: צרפתית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ספרי תרשיש; 1960

בשנה אלמונית, איני יודע אימתי, בא להתארח אצל בנקאי מפריס, שהיו לו קשרי מסחר רבים בגרמניה, אחד מידידיו שלא הכירוֹ פנים אל פנים במשך זמן רב, אלא דרך חליפת מכתבים. ידיד זה, שעמד בראש בית־עסק בנירנברג, היה גרמני בעל בשר, איש בעל טעם ורב השכלה, שמקטרתו אינה זזה מפיו, קלסתר פניו נאה ורחב, פרצוף נירנברגי, שמצחו רבוע וגלוי ומעוטר בקצת שערות צהובות. הוא נמנה על הטיפּוס הטהור והנאצל של בני גרמניה זו, הפוריה באנשים בעלי אופי מכובד, שמדות השלום לא פסקו אצלם מעולם, אפילו לאחר שבע פלישות. הזר היה צוחק בפשטות, שומע בשים לב ושותה להפליא, ונדמה היה שיין שמפנייה חביב עליו אולי כיינות הצהובים של יוהניסברג. הוא נקרא בשם הרמן ככל הגרמנים כמעט המתוארים על ידי המחברים. כאדם שאינו מקל ראש בשום דבר, היה יושב כהוגן ליד שולחן הבנקאי, אוכל בתיאבון גרמני זה המהולל כל כך באירופה, והיה מזלזל מדעת בהלכות תבשילים שבימי הצום הגדול. כדי לכבד את אורחו, הזמין בעל הבית כמה ידידים קרובים בעלי הון או סוחרים, וכן כמה נשים חביבות, יפות ששיחתם הנאה ונימוסיהם החפשיים הלמו את הלבביות הגרמנית. ובאמת, אילו יכולתם לראות כשם שהיה לי העונג לראות את המסיבה העליזה הזאת של בני אדם שהצפינו את צפרניהם המסחריות כדי ליחד לבם לתענוגות החיים, הרי הייתם מתקשים לשנוא את הנשך והרבית או לקלל מעשה של שמיטת כספים. אין אדם יכול לעשות רעות תמיד. והוא הדין אפילו בחברת שודדים תמצאנה כמה שעות נעימות, בהן תראה עצמך בספינתם הנוראה כיושב על גבי נדנדה.

‘קודם שיעזבנו עוד יספר לנו מר הרמן, מקוה אני, סיפור גרמני שיעורר פחד בלבנו’.

דברים אלו הביעה בשעת קינוח הסעודה גברת צעירה, חוורת ובלונדית, שקראה בלי ספק את ספוריו של הופמן ואת הרומאנים של וולטר סקוט. זו היתה בתו היחידה של הבנקאי, יצור נחמד, גמרה את לימודיה בגימנסיה והיתה להוטה אחר המחזות שהציגו שם. אותה שעה נמצאו הקרואים שרויים במצב המאושר של עצלות ושתיקה הכרוך בסעודה מובחרת, בה סמכנו קצת יותר מדי על כח העיכול שלנו. אחד מן הקרואים היה מסב כשגבו נשען בכסא, כף ידו נחה כלשהו בקצה השולחן והוא משתעשע כלאחר יד בנצב סבינו המוזהב. כשסעודה מגיעה לרגע זה של סיום, יש אנשים המגלגלים בגרעין של אגס, אחרים מגלגלים פירור של לחם בין הבוהן והאצבע; מאוהבים גוזרים אותיות מקלפיות הפירות; קמצנים מונים את אגוזיהם ומסדרים אותם על צלחתם בדרך שיערוך הדרמטורג את הנפשות האילמות שלו בירכתי התיאטרון. אלו הם מיני אושר קטנים שבהלכות חך, שלא נזכרו בספרו של בריאט סאבארין, מחבר מושלם ביותר. השמשים נסתלקו. הפרפראות דמו לגדוד פרשים לאחר קרב, הכל עזוב, בזוז, שומם. הקערות תעו על פני השולחן, אף על פי שבעלת הבית ניסתה בעקשנות להחזירן למקומן. כמה אנשים נסתכלו בתמונות הנוף של שווייץ שהיו תלויות בצורה סימטרית על פני הכתלים האפורים של חדר האוכל. איש מן הקרואים לא נשתעמם. אין לך אדם שיהא שרוי בעצבות בשעת עיכול של סעודה טובה. באותה שעה אוהב אדם להשאר במצב של מין מנוחה, שחציה חלומות של בעל מחשבות וחציה סיפוק של בהמה מעלת גרה, מצב שיש לכנותו בשם המלנכוליה המרית של הגסטרונומיה. אף הקרואים החזירו באחת את פניהם אל הגרמני, שמחים לשמוע סיפור מעשה, אפילו אם אין בו ענין. בשעת אתנחתא מבורכת זו נדמה תמיד קולו של מספר ערב לחושינו הרפופים, והוא גורם לנו אושר שלילי. אני, הלהוט אחר מראות, נהניתי למראה הפרצופים הללו שנתעוררו מתוך חיוך והזהירו באור הנרות והסמיקו מחמת המאכלות הטובים; הבדלי הארשת שבהם עשו רושם פיקאנטי בינות לנרות, וסלסלות החרסינה, הפירות וכלי הבדולח.

דמיוני רותק לפתע פתאם אל פני אחד הקרואים שישב למולי ממש. זה היה אדם בעל קומה ממוצעת, מסורבל למדי, צחקני, ומראהו ומנהגיו כשל סוכן בורסה, ונראה היה שאינו מחונן אלא בשכל רגיל ביותר, ולא הבחנתי בו עד כאן; ברגע זה נדמה לי שנשתנתה תכונת פניו, בלי ספק נתעטף צל של אור פגום; מראהו היה נורא; קמטי סגול זעו על פניו. דומה ראש של בר־מינן לפניך. הוא ישב בלי נוע, כאנשים המצוירים בתוך דיוֹראמה, עיניו המטומטמות נצמדו למגופה של בדולח המזהירה בגווניה הרבים; אבל הוא לא מנה אותם בודאי, אלא נראה היה כשקוע בהרהורי דמיון של העתיד או של העבר. כשבחנתי זמן רב את הפנים החשודים האלה עוררו בי מחשבות: ‘כלום כואב הוא?’ אמרתי בלבי. ‘האם שתה יותר מדי? שמא נתרושש מחמת רידת השער של ניירות הערך? שמא זומם הוא כיצד לרמות את בעלי חובותיו?’

‘ראי נא!’ אמרתי לשכנתי, כשאני מורה לה על פניו של האלמוני, כלום אין זו פשיטת רגל בעין?'

‘אה!’ ענתה לי, ‘הוא יהא שמח יותר’, אחר כך הניעה ראשה בחן והוסיפה: ‘אילו נתרושש איש זה ביום מן הימים, הייתי מספרת את הדבר עד שיישמע בפקין. יש לו מיליון בערכי קרקעות! לשעבר היה ספּק לצבא לקיסרי, ברנש מוזר ביותר. הוא נשא אשה שניה בשל ממונה, ואף על פי כן אשתו מאושרת ביותר. בת יפה יש לו, שלא רצה להכיר בה זמן רב; אבל מות בנו, שנהרג לאסונו בדו־קרב, גרם לו לקחתה אליו, שאינו יכול עוד להוליד בנים. והנערה העניה נעשתה לפתע פתאום אחת היורשות העשירות ביותר בפאריס. אבדן בנו היחיד שיקע את האיש היקר הזה בתוגה החוזרת ותוקפת אותו לפרקים’.

ברגע זה נשא ספּק הצבא את עיניו אלי; מבטו זעזע אותי, כל כך קודר היה ומלא מחשבה! מבט עין זה ודאי שסיכם מסכת חיים שלימה. אבל לפתע פתאום נעשו פניו עליזים. הוא נטל את מגופת הבדולח ושם אותה בתנועה מיכנית בצואר קנקן של מים שעמד לפני צלחתו, והפך ראשו כלפי מר הרמן בבת צחוק. הלה היה מלא שמחה גאסטרונומית, בלי ספק לא היו במוחו מחשבות שתים, ולא הרהר בשום דבר. אף אני חש הייתי כמין בושה שבזבזתי את כח הניחוש שלי in anima vili (בתוך נשמתו של ניקלה) על בעל הון כרסני. עוד רני עוסק לשוא בהסתכלות פרנולוגית מילא הגרמני הטוב את חטמו בקמצוץ טבאק ופתח בסיפורו. קשה עלי למסור את הסיפור כלשונו ממש, על הפסקותיו הרבות וסטיותיו העשירות במלים. משום כך כתבתיו על פי דרכי והנחתי לנירנברגי את שגיאותיו, ולקחתי לי כל מה שנראה פיוטי ומענין, בנאמנות של סופרים השוכחים להוסיף בשער ספריהם: מתורגם מגרמנית.


 

הרעיון והמעשה

סמוך לסוף ירח ונדימיאֵר, בשנת שבע לתקופת הריפובליקה שלפי הספירה המקובלת הוא עולה עשרים באוקטובר שנת 1799, יצאו שני צעירים מן העיר בּוֹן בבוקר והגיעו עם חשיכה לסביבת אַנדרנך, עיירה קטנה היושבת על החוף השמאלי של הרינוס, מרחק מילין אחדים מקוֹבּלנץ. אותה שעה ערך הצבא הצרפתי, בפיקודו של הגנרלא אוֹז’רוֹ תמרונים במעמד האוסטרים שחנו על פני החוף הימני של הנהר. משכן המטה של גנרל הדיביזיה הריפובליקנית היה בקובּלנץ, ואילו פלג־הבריגדה שהיא היתה נמנית על מחנהו של הגנרל אוֹז’רוֹ מצאה לה חנייה באנדרנך. שני הנוסעים היו צרפתים. למראה מדיהם הכחולים בתערובת של לבן, המקושטים בקטיפה אדומה, למראה חרבותיהם, וביחוד למראה הכובע המחוּפה שעוונית ירוקה מקושט בנוצת שלוש־הצבעים היו מכירים בהם אפילו אכרים גרמנים כי רופאים צבאיים הם, אנשי מדע ובעלי ערך, החביבים לרוב לא בצבא בלבד אלא גם בקרב הארץ הכבושה בידי הגדודים שלנו. באותה התקופה, שרבים בני טובים נעקרו מאומנותם הרפואית בכוח החוק החדש שלפיו חייבים הם להרשם אצל הגנירל ז’וּרדן, העדיפו כמובן להמשיך את למודיהם בשדה הקרב מאשר לקבל על עצמם את השירות הצבאי עצמו, שאינו הולם לא את חינוכם הראשון ולא את יעודי השלום שלהם. צעירים אלו, בעלי מדע ושוחרי שלום מוכנים לשירות העזרה, עשו כמה וכמה טובות בתוך האסונות המרובים כל כך וקנו את אהדתם של המשכילים בארצות השונות שהיתה עוברת בהן הציביליזציה הנוראה של הריפובליקה.

שני הצעירים, שהיו מצוידים גם זה וגם זה בתעודת מסע ובמכתבי־סמיכה כסגני־רופאים החתומים בידי קוֹסט וברנאדוט, שמו פניהם אל פלג־הבריגדה שנועדו לו. שניהם התיחסו על משפחות בורגניות של בּוֹבי, שעשירותן בינונית, אלא שהמידות הנעימות והלויאליות של הפרובינציה עברו בהן מדור לדור כחלק של ירושה. מתוך סקרנות שהיא טבעית לאנשים צעירים עברו אל גיא חזיון המלחמה לפני הזמן הקבוע לגיוסם, ונסעו בקרון הדיליג’אנס עד שטראסבורג. אף שזהירות אמותיהם לא הניחה להם לקחת עמהם אלא סכום מצער, ראו את עצמם עשירים בשל כמה מטבעות זהב שבידם, שהיו אוצר אמיתי בזמן ששטרי הכסף ירדו בערכם עד שפל המדריגה, ואילו הזהב היה שוה כסף רב. שני סגני הרופאים, בני עשירים לכל היותר, התמסרו לפואסיה של מצבם במלוא ההתלהבות של הנעורים. משטראסבורג עד בּוֹן עברו באדמת הקורפירסטים ובחופי הרינוס בחינת אמנים, פילוסופים ומסתכלים. כשיש לנו יעוד מדעי, הרי בגיל זה הננו כולנו יצורים רבגוניים ביותר. גם בשעה שהוא עוסק באהבה או במסעות חייב סגן־הרופא לצבוֹר את יסודי רכושו או תהלתו בשביל העתיד. שני הצעירים התמכרו איפוא להתפעלות עמוקה התוקפת אנשים משכילים למראה חופי הרינוס והנוף של ארץ השוואַבּים שבין מגנצא וקולוניה; מראות טבע כביר, עשיר, רב חליפות, מלא זכרונות פיאודאליים, אדמה מכוסה ירק, אך בכל מקום נשתמרו עקבות הברזל והאש. לואי הי"ד וטוּרן הם שהשמו ארץ מקסימה זו. כאן וכאן חורבות המעידות על יהירותו או אולי על זהירותו של מלך וורסאי שמיגר את הטירות הנפלאות שקישטו לפנים את החלק הזה של גרמניה. למראה ארץ נהדרה זו, מכוסה יערות, ושפע החורבות הציוריות של ימי הבינים, תופס אדם את הגאוניות הגרמנית, את חלומותיה ואת המיסטיקה שלה.

אכן שהותם של שני החברים בבּוֹן היתה לה מטרה של מדע ותענוג כאחד. בית החולים הגדול של הצבא הגאלו־באטאוי והדיביזיה של אוֹז’רוֹ נערכו בתוך הארמון של הקורפירסטים. סגני־הרופאים, שעזבו זה עתה את ספסל הלימודים, הלכו לראות את חבריהם, למסור את מכתבי ההמלצה לממונים עליהם ולעמוד על הרשמים הראשונים של אומנותם. אך גם שם, כבכל מקום פרקו מעליהם כמה מן המשפטים הקדומים החיצוניים שאנו נאמנים להם ימים רבים בהשפעת מצבות הזכרון והיופי של ארץ מולדתנו, מופתעים למראה עמודי השיש שקישטו את ארמון הקורפירסטים היו מהלכים ומתפלאים על גדלות הבנינים של הגרמנים, ומצאו על כל שעל אוצרות חדשים של ימי קדם או של התקופות המודרניות. מזמן לזמן היו נתקלים בדרכים שעברו בהן שני החברים בשעה שהלכו לאנדרנאך בפסגת הר של שחם גבוהה מן האחרות. שם, בתוך מער של יער, מתוך נקרת סלע, הבחינו במראה הרינוס המוקף אבן חול או מקושט בשפע של צמחים. העמקים, השבילים, העצים העלו ריח המהלך חלומות על אדם, צמרות העצים התחילו מזהיבות, ולבשו גוונים חמים וחומים, סימני הזיקנה; העלים נשרו, אבל השמים היו של תכלת יפה, והדרכים היבשות נצטיירו כמו קוים צהובים בתוך הנוף, שהיו מזהירים באור השמש השוקעת. במרחק חצי מיל מאנדרנך, הלכו שני החברים בקרב דממה עמוקה, כאילו מעולם לא החריבה המלחמה את הארץ היפה הזאת, והם הלכו במשעול בעקבי העזים, דרך החומות הגבוהות של שחם כחלחל, שביניהן סואן הרינוס. לאחר שעה קלה ירדו במורד הגיא שבעומקו נמצאת העיירה הקטנה היושבת ישיבה של חן על שפת הנהר, והיא משמשת נמל יפה לספנים. ‘גרמניה היא ארץ יפה באמת’, קרא אחד משני הצעירים, הנקרא בשם פּרוֹספּר מאניאן, ברגע שהבחין בבתים המצובעים של אנדרנך, מצופפים כביצים בסל, מופרשים זה מזה על ידי עצים, גנים ופרחים. אחר כך הציץ רגע מתוך תפעלות על הגגות המחודדים והכותרות הבולטות, על המדרגות של עץ ועל היציעים של אלף משכנות שאננים ועל הסירות המתנדנדות על פני הגלים בנמל…'

ברגע שמר הרמן השמיע את השם פּרוספּר מאניאן, תפס הקבלן את הקנקן, מזג מים לתוך כוסו הריקה והריקה בבת אחת. תנועה זו משכה את עיני ודימיתי להבחין ברעד קל של ידיו ובזיעה שבצבצה על מצחו של אותו עשיר.

‘מה שמו של הקבלן לשעבר?’ שאלתי את שכנתי החביבה.

'טייפר'' ענתה לי.

‘כלום חש אתה בגופך?’

קראתי בראותי את האיש מחויר.

‘כלל לא’, אמר שהוא מודה לי בתנועה של אדיבות. ‘אני מקשיב’, הוסיף כשהוא מנענע בראשו לקרואים, שהציצו בו בבת אחת.

‘שכחתי’, אמר מר הרמן, ‘את שמו של הצעיר השני. אלא מתוך דבריו של פרוספּר מאניאן למדתי, שחברו היה שחום, צנום ועליז. אם תרשו לי אקרא לו וילהם, כדי ליתן יתר בהירות לסיפור המעשה’.

הגרמני התחיל שוב לספר לאחר שזיכה בצורה זו, את סגן הרופא הצרפתי בשם גרמני, בלי להשגיח בצד הרומנטי ובגוון המקומי.

בשעה ששני הצעירים הגיעו לאנדרנך כבר ירד הלילה. מתוך ששיערו שיאבדו זמן רב עד שימצאו את הממונים עליהם ועד שיתודעו אליהם, ועד שיקבלו מידם מקום לינה בתוך העיר המלאה כבר חיילים, החליטו לבלות את ליל חופשתם האחרון באכסניה העומדת בסביבת אנדרבך, ושהם ראוה מתוך התפעלות מעל הסלעים לאור הגוונים הנהדרים של השמש השוקעת, אכסניה זו שהיתה מצובעת כולה בצבע אדום עשתה רושם מופלא במראה הנוף, אם משום שנתבלטה מן הגוש הכללי של העיר, ואם משום שנראתה כעין וילון רחב של ארגמן לעומת הירק של הצמחים השונים וכעין גוון בהיר לעומת הגוונים האפורים של המים. בית זה היה נקרא על שום צבעו החיצוני שניתן לו בלי ספק לפני ימים רבים מאד שאין איש זוכרם עוד בשל פריסה של מיסדו. מתוך אמונה מסחרית תפלה שהיא טבעית מאד אצל בעליה השונים של האכסניה הזאת, שיצא לה שם בין הספנים של הרינוס, נשתמר המנהג הזה בקפדנות יתירה. לשמע קול שעטת הסוסים יצא בעל האכסניה האדומה על מפתן הדלת. “האמונה!”, קרא, “אדוני, אילו אחרתם עוד קצת כי אז הייתם מוכרחים לשכב תחת כיפת השמים כמו רוב חבריכם החונים על פני השדה מעבר השני של אנדרנך. אצלי תפוס הכל! אם ישכם רוצים לשכב במטה נאה אין לי אלא לפנות לכם את חדרי אני. באשר לסוסיכם, הריני לשים לפניהם מספוא באחת הפינות של החצר. היום מלאה אורוותי נוצרים”. האדונים באים מצרפת?" המשיך לאחר הפסקה קלה. “מבּוֹן” קרא פרוספר. “ולמן הבוקר לא אכלנו כלום”. “אה! אשר למזונות!”, אמר הפונדקי בנענוע ראש, “באים ממרחק עשרה מילין מסביב כדי לערוך חתונות באכסניה האדומה. סעודה של נסיכים תקבלו כאן, דג של הרינוס! בזה נאמר הכל”. לאחר שהפקידו את סוסיהם העייפים בידי בעל הבית שהיה קורא לשוא למשרתיו, נכנסו סגני הרופאים אל האולם הכללי של האכסניה. תימרות עשן עבות לבנבנות שהעלו המון המעשנים מנעו בעדם מלהבחין באנשים שבאו לשבת בחברתם; אבל כשישבו להם אצל אחד השולחנות, מתוך הסבלנות המעשית של נוסעים פילוסופיים אלו שמכירים את חוסר התועלת של הקמת רעש, הבחינו בתוך עשן הטבק את הכלים המצויים בכל אכסניה גרמנית: התנור, האורלוגין, השולחנות, לגיני השכר, המקטרות הארוכות; כאן וכאן נראו פרצופים מופלאים, יהודים, גרמנים; וכן ראו פנים גסים של כמה ספנים. כתפיות של כמה קצינים צרפתים נוצצו בתוך האד הזה, וצלילי הדרבנות והחרבות נשמעו בלי הרף על גבי המרצפת. אחדים שחקו בקלפים, אחדים נתווכחו, שתקו, אכלו, שתו או הלכו הנה והנה. אש גוצה ושמנה ולה צעיף של קטיפה שחורה, מחוך כחול ולבן ככסף, פקעת של חוטים, צרור של מפתחות, פריפה של כסף, קלעת של שער, הסימנים הטיפוסיים של כל הפונדקיות הגרמניות, שמלבושיהן מתוארות, אגב, בגווניהם המדויקים בהמון תחריטי נחושת, שהם מצויים יותר מדי עד שמדדה קלוקלת היא לייחד עליהם את הדיבור, ובכן ידעה לעורר את סבלנותם וקוצר רוחם של שני החברים בזריזות יתירה. בלי משים פחת השאון, האורחים נסתלקו הלכו להם, וענן העשן התנדף. כשנערך השולחן לפני סגני הרופאים, כשהובאה השיבוטה הקלסית של הרינוס, צלצל השעון אחת עשרה והאולם היה ריק. בדממת הלילה נשמע עמומות קול נקישת הסוסים האוכלים את המספוא או רוקעים בפרסה, ומלמול המים של הרינוס וכל אותם קולות ההמולה שאין להגדירם המרחישים אכסניה מלאה בשעה שהכל שוכבים לישון. הדלתות והחלונות נפתחו ונסגרו, קולות השמיעו דיבורים סתומים, ניצוחי דברים עלו מהחדרים. באותה שעה של דממה ושאון ישבו להם שני הצרפתים והפונדקי העסיקם בשיחתו בהללו לפניהם את אנדרנך, את הסעודה, את יינו יין הרינוס, את הצבא הריפובליקני, ואת אשתו, והם הקשיבו בענין כלשהו לצעקות הגסות של כמה ספנים ולחריקות של ספינה הנכנסת בנמל. הפונדקי שבלי ספק היה בקי ומכיר את הברותיהם הגרוניות של המלחים הללו פרץ החוצה ושב מיד. הוא הביא עמו איש גוץ ושמן ואחריו הלכו שני ספנים שנשאו מזוודה כבדה וכמה חבילות. כל חבילותיו הונחו באולם, והאיש הגוץ נטל את מזוודתו ושמר אותה על ידו וישב בלי כרכורים יתירים אל השולחן לפני סגני הרופאים. “לכו לשכב בתוך ספינתכם”, אמר אל הספנים, “לפי שהאכסניה מלאה היא. אם תמצי לומר הרי מוטב כך”. “אדוני”, אמר הפונדקי אל האורח החדש, “הנה כל מה שנשאר לי מן המזונות”. והוא הראה באצבע על ארוחת הערב שנערכה לפני שני הצרפתים. “אין לי אפילו קרום של לחם, אף לא עצם אחת”. “וכרוב כבוש?” “אף לא כדי להכניס אצבעון של אשתי! כפי שכבר היה לי הכבוד לומר לך, לא תהא לך מטה אחרת אלא הכורסה שאתה יושב עליה, ולא יהי לך חדר אחר אלא האולם הזה”. למשמע הדברים האלה הטיל האיש הגוץ מבט־עין בפונדקי, באולם, בשני הצרפתים, מבט שנשקפו בו דאגה ואימה כאחת.

‘כאן צריך אני להעיר את אזנכם’, אמר מר הרמן כשהוא מפסיק מספורו, ‘שמעולם לא ידענו לא את שמו האמיתי ולא את תולדותיו של אותו אלמוני; רק מתוך ניירותיו למדנו, שהוא בא מן אכס־לי־שאפּל; הוא כינה את עצמו בשם וואלהנפר והיה לו בסביבת נוֹיביד בית חרושת גדול של סיכות. כמו כל בעלי התעשיה בארץ זו לבוש היה מעיל של אריג רגיל, מכנסים וחזיה של קטיפה ירוקה־כהה, מגפים וחגורה רחבה של עור. פניו היו עגולים לגמרי, נמוסיו חפשיים וידידותיים; אבל במשך הערב הזה היה קשה עליו ביותר להסתיר לגמרי את סוד חששותיו או אולי דאגתו הכבדה. הפונדקי החזיק תמיד בדעה שהסוחר הגרמני הזה ברח מארצו. בימים שלאחר כך נודע לי שבית החרושת שלו נשרף באחד ממקרי האסונות שהם מצויים כל כך בימי המלחמה. למרות ארשת הדאגה היה קלסתר פניו אומר כולו הנאת חיים מרובה. קוי פניו יפים היו ביחוד צוארו הרחב, שלבנוניתו היתה בולטת ביותר בשל העניבה השחורה, שוילהם הראה עליו דרך לגלוג לפרוספר…’

כאן שתה מר פרוספר כוס מים.

פרוספר הזמין באדיבות את הסוחר להשתתף בארוחת הערב שלהם, וואלהפנר נענה בלי שהיות, כאדם שמרגיש בנפשו שיש בידו לגמול על החסד הזה; הוא הניח את מזוודתו על הארץ, נתן את רגליו עליה, הסיר את כובעו, נתקרב אל השולחן, פשט את כסיותיו והוציא את שני האקדוחים שהיו לו בחגורתו. הפונדקי הביא תיכף מערכת כלי אוכל ושלושת האורחים התחילו לספק את תאבונם מתוך שתיקה. האויר באולם היה חם ביותר והזבובים היו רבים כל כך, עד שפרוספר בקש מן הפונדקי לפתוח את החלון הפונה אל הנמל כדי להכניס אויר צח. זה היה גדור במוט של ברזל ששני קצותיו נכנסו לתוך חורים עשויים בשתי זויות השקע. לשם יתר בטיחות היו שני ברגים קבועים בכל אחד מהתריסים, המבורגים בשתי מסגרות. במקרה התבונן פרוספר כיצד נהג הפונדקי לשם פתיחת החלון".

‘אכן, כיון שסיפרת לכם על דבר פרטי המקום’, אמר לנו מר הרמן, ‘צריך אני לתאר לפניכם את מבנה הפנימי של האכסניה; כי בידיעה מדויקת של המקום תלוי הענין של הספור הזה. האולם שנמצאו בו שלושת האנשים שאני מספר עליהם כאן היו לו שני פתתחים של יציאה, אחד פונה כלפי הדרך לאנדרנך לאורך הרינוס. שם, לפני האכסניה נמצא בדרך הטבע מזח קטן שעגנה שם הספינה, ששכר סוחר למסעו. פתח היציאה השני היה פונה אל חצר האכסניה. חצר זו היתה מוקפת חומה גבוהה ובאותה שעה היו שם בקר וסוסים, כי האורוות היו מלאות בני אדם. הדלת הגדולה היתה גדורה כל כך, עד שלשם המהירות הכניס הפונדקי את הסוחר והספנים בפתח האולם הפונה את הרחוב. לאחר שפתח את החלון כפי משאלתו של פרוספר מאניאן, נגש לסגור את הברגים. החדר של הפונדקי שהיו צריכים לשכב שם שני סגני הרופאים היה גובל עם האולם הכללי, והיה נבדל במחיצה קלה מן המטבח, ששם צריכים היו הפונדקית ובעלה לבלות מן הסתם את הלילה. המשרתת יצאה והלכה לבקש לה משכב בתוך אבוס בפנת מזוה או מקום אחר. קל הוא להבין שהאולם הכללי, חדר הפונדקי והמטבח היו מופרשים ונבדלים במדת־מה מכל שאר חדרי האכסניה. בחצר היו שני כלבים גדולים, שנביחתם החמורה הכריזה על השמירה הערה והרגישה ביותר. “מה רבה הדממה וכמה יפה הלילה!” אמר וילהם כשהציץ בשמים בשעה שהפונדקי גמר לסגור את הדלת. רק המולת הגלים היה אז השאון היחיד שנשמע לאוזן. “רבותי”, אמר הסוחר אל שני הצרפתים, “הרשוני נא להגיש לפניכם כמה בקבוקי יין למען הרטיב את שיבוטה שלכם. עם שתיה ננוח מעמל היום. מתוך מראה פניכם וממצב בגדיכם רואה אני שעשיתם היום דרך רחוקה כמוני אני”. שני החברים נענו לו, והפונדקי יצא דרך פתח המטבח כדי לרדת לתוך מרתפו, שבלי ספק הוא נתון תחת חלק זה של הבנין. כשהועלו חמשה בקבוקים יקרים שהובאו בידי הפונדקי והועמדו על השולחן, גמרה אשתו להגיש את הארוחה. היא נתנה מבט עין על בעלת בית באולם המאכלים; ולאחר שנוכחה שדאגו לכל צרכי הנוסעים, חזרה ונכנסה אל המטבח. ארבעת המסובים, כי הפונדקי הוזמן גם הוא לשתות, לא שמעו שהלכה לשכב; אבל, אחר כך,בשעת ההפסקות של הדממה שחלו בשיחת השותים נשמעו קולות נחרה ברורים מאד, שנעשו צלולים עוד יותר על ידי האצטבה הנתונה בתוך השקע של הכפה הקמורה, שצמצמה שם את משכבה, ונחרה זו הצחיקה את החברים, וביחוד את הפונדקי. סמוך לחצות הלילה, כשלא היה עוד על השלחן אלא רקיקים, גבינה, פירות מיובשים ויין טוב, נעשו המסובים דברנים, ובפרט שני הצרפתים הצעירים. הם סחו על ארצם, על למודיהם, על המלחמה. לבסוף נעשתה השיחה ערנית ביותר. פרוספר מאניאן עורר דמעות בעיני הסוחר הפליט, בשעה שמתוך חרות של פיקרדי ובתמימות של בחור טוב ורק מטבעו היה משער מה תעשה אמו בשעה זו שהוא גופו שוהה על שפת הרינוס. “אני רואה אותה”, אמר, “כשהיא קוראת את תפילת הערב לפני עלותה על משכבה! היא ודאי אינה שוכחת אותי והיא שואלת מן הסתם את עצמה: היכן הוא פרוספור המסכן שלי? אבל אם היא זוכה במשחק כמה פרוטות מידי שכנתה, שמא מידי אמך”, הוסיף כשהוא דוחף במרפקו את וילהם, " הרי היא הולכת ומניחה אותם בתוך הקדרה הגדולה של חמר אדום, ששם מקבצת היא את הסכום הנחוץ לרכישת שלושים צמדי אדמה המובלעים בתוך אחוזתה הקטנה של לשוויל. שלושים צמדי אדמה אלו שוים בודאי לערך ששים אלף פראנק. הרי אלו הם כאי־מרעה טובים. אה! אילו עברו לידי באחד הימים הייתי יושב כל ימי חיי בלשוויל, ולא הלכתי עוד בגדולות! כמה פעמים היתה משאלתו של אבי לרכוש את שלושים צמדי שדה אלו ואת הפלג היפה המתפתל בתוך האפרים שם! לבסוף מת מבלי שהשיגה ידו לקנותם. שם הרי משחק הייתי לעתים קרובות! “מר וואלהנפר, כלום אין גם לך משאת נפש כזו?” שאל וילהם. “כן, אדוני, כן! אבל הוא נתגשם כולו, ועכשיו…” האיש דנן נשתתק ולא גמר את דבורו. “אני”, אמר הפונדקי ופניו הסמיקו קצת, “אני קניתי בשנה האחרונה כרם אחד שנכספתי לו במשך עשר שנים”. כך שוחחו הבריות, כי היין התיר את לשונם, ולבם נתמלא ידידות איש לרעהו, ידידות חולפת זו שאנו כולנו איננו מקמצים בה במסענו בדרך, והגיעו הדברים לידי כך שבשעה שהלכו לישון הציע להם את מטתו לסוחר. “אתה יכול לקבל את הצעתי בלב שלם, אמר אליו, כי אני יכול לישון עם פרוספר. זו לא תהיה, ודאי, לא הפעם הראשונה ולא האחרונה. אתה הנך הזקן שבינינו, אנחנו חייבים לשאת פני זקן!” הוסיף עוד הפונדקי: “מטת אשתי יש בה מזרנים הרבה, יכולים אתם להניח אחד על הארץ”. והוא הלך לסגור את החלון, והקים שאון, זה השאון הכרוך בפעולה זו של זהירות. “אני מקבל” אמר הסוחר. “הריני מודה”, הוסיף בהנמכת הקול והביט אל שני החברים, “שאני נכספתי לכך. הספנים שלי חשודים בעיני. בלילה הזה לא יצר לי להיות בחברת שני צעירים הגונים וטובים, שני חיילים צרפתים! יש לי מאה אלף פראנקים בזהב וביהלומים במזוודה שלי!” מדת ההתאפקות שבה קבלו שני הצעירים את הוידוי הנמהר הזה הרגיעה את הגרמני דנן. הפונדקי עזר לנוסעים לערוך אחת מן המטות. ואחר כך, כשהכל היה מתוקן על הצד הטוב ביותר ברך אותם בלילה טוב והלך לשכב. הסוחר ושני סגני הרופאים התלוצצו על מראה הכרים שלהם. פרוספר הניח את ילקוט הכלים שלו ואת זה של וילהם תחת המזרן שלו כדי להגביהו על ידי כך ולמלא את מקום הכר החסר לו, באותו רגע שהניח וואלהנפר, מתוך פחד של זהירות, את מזוודתו למראשותיו. “אנו הרינו ישנים שנינו על האוצר שלנו: אתה על זהבך; אני על כלי הנתוח שלי! נשאר עוד לדעת אם הכלים שלי יכניסו לי כל כך זהב כמו זה שרכשת לך אתה”. “רשאי אתה לקווות”. אמר הסוחר. “העבודה והיושר משיגים בסופם הכל. אבל הזדיין בסבלנות”. עד מהרה נרדמו וואלהנפר ווילהם. אבל פרוספר מאניאן נשאר ער, אם מחמת שמטתו היתה קשה יותר מדי, ואם שעייפותו היתירה הדירה את שנתו, או מחמת הלך נפש פאטאלי. מחשבותיו קבלו נטיה רעה במדה ניכרת. הוא חשב אך ורק על דבר מאת אלף הפראנקים שישן עליהם הסוחר. בשבילו היו מאה אלף פראנק רכוש כביר עד מאד. הוא התחיל משתמש בו באלף דרכים שונות, הוא בנה לו מגדלים פורחים באויר, כמו שאנו כולנו נוהגים לעשות מתוך תענוג רב בזמן שלפני השינה, באותה שעה שהציורים נולדים בערבוביה בתוך מוחנו, ולעתים קרובות מקבלת המחשבה בדממת הלילה כח קסמים. הוא מלא את משאלותיה של אמו, הוא קנה את שלושים צמדי כרי־המרעה, הוא נשא לאשה עלמה מבּוֹבי שההפרש ברכושם מנע בעדו לבקש את ידה בשעה זו. הוא קנה לו בכסף זה מסכת חיים של תענוגות, וראה את עצמו מאושר, אב לילדים, עשיר, מכובד במחוז מולדתו, ואולי גם ראש העיר בּוֹבי. ראשו הפיקרדי נתלהט, הוא בקש להחליף את דמיונותיו במציאות. בלהט עז התחיל רוקם פשע להלכה. שקוע בחלום על מותו של הסוחר, ראה בברור את הזהב והיהלומים. עיניו היו מסונוורות. לבו פרכס. שיקול דעה זה כבר היה בלי ספק פשע. מוקסם מהמון זהב זה נשתכר מבחינה מוסרית במחשבות של רוצחים. הוא שאל: כלום חייו של גרמני מסכן זה יש בהם משום נחיצות יתירה, והוא הניח שלא היה קיים מעולם. בקיצור, הוא החליט לבצע את הפשע בצורה שיהא מובטח מעונש. החוף השני של הרינוס היה כבוש בידי האוסטרים; מתחת לחלונות מוכנים ספינה וספנים. הוא יכול לחתוך את צוארו של אדם זה, להטילו לתוך הרינוס, להמלט דרך החלון כשהמזוודה בידו, להציע זהב למלחים ולעבור לאוסטריה. הוא הלך וחישב את דרגת הזריזות שרכש לו בשימוש כלי הנתוח שלו עד כדי לכרות את ראש קרבנו בלי שימיע אף צעקה כלשהי…’

כאן נגב טייפר את מצחו ושתה עוד קצת מים.

‘פרוספר נתרומם לאטו בלי כל שאון, כשהיה בטוח שלא עורר שום אדם, התלבש והלך אל האולם הכללי; בפקחות פאטאלית זו שאדם מוצא פתאם בקרבו, ביכולת זו של טקט ושל רצון שלעולם אין היא חסרה לא אצל האסירים ולא אצל הפושעים בהפקת זממם, הרים אחר כך את מוטות הברזל, הוציא אותן מן החורים בלי להשמיע שאון קל,הניח אותן אצל הקיר ופתח את התריסים כשהוא לוחץ על הצירים כדי להחריש את קול החריקה. הירח הגיה את אורו החוור על המחזה הזה ונתן לו לראות באור קלוש את החפצים בחדר שישנו שם וילהם וואלהנפר. כאן, אמר לי, שהה רגע אחד על מקומו. פרכוס לבו היה עז כל כך, עמוק כל כך, צלול כל כך עד שהיה כנדהם. אחר כך חשש שלא יוכל לפעול בקור רוח; ידיו רעדו ונדמה היה לו שכפות רגליו עומדות על גבי גחלים בוערות. אבל הפקת זממו לפעולות מלווה היתה בהצלחה רבה כל כך, עד שראה כמין מעשה ההשגחה העליונה בחסד זה של הגורל. הוא פתח את החלון, חזר אל החדר, נטל את כלי הנתוח שלו, חפש את המכשיר ההולם ביותר להשלמת פשעו. “כשקרבתי סמוך למטה”, אמר לי, “הפקדתי את עצמי שלא מדעת ביד אלהים”, ברגע שהרים את זרועו ואזר את כל כחו שמע בקרבו כעין בת־קול וסבור היה שהבחין באור נוצץ. הוא זרק את הכלי על מטתו, נמלט אל החדר השני ונגש אל החלון. שם חש פלצות עמוקה כלפי עצמו; הרגיש יחד עם זה את רפיון רצונו לחזור למוטב, ומתוך שנתיירא עדיין שמא יכנע לקסם שהיה לו לשלל קפץ במהירות אל הרחוב וטייל לאורך הרינוס הנה והנה כאילו היה כביכול זקיף ממונה על האכסניה. עתים הגיע לאנדרנך בטיולו המהיר; ועתים הוליכוהו רגליו אל המורד שבו ירד קודם לכן כדי להגיע אל האכסניה; אבל דמות הלילה היתה עמוקה כל כך, והוא בטח כל כך בכלבים השומרים, עד שלפעמים העלים עיניו מן החלון שהניח פתוח. תכליתו היתה להתעייף ולהחיש את השינה. בינתיים, כשהוא מהלך כך תחת שמים בלי עננים משתאה לכוכבים היפים, אולי הושפע מן האויר הצח של הלילה ומהמיתם העגומה של הגלים, נשתקע במיני חלומות שהוליכוהו בהדרגה אל רעיונות בריאים של מוסר. התבונה פזרה לבסוף לחלוטין את הרוח התזזית שנכנסה בו לשעה. הלימודים של חנוכו, חוקי הדת ועל כולם, אמר לי, תמונות החיים הצנועים שחי בהם עד כאן בצל קורת בית אביו, ניצחו את מחשבותיו הרעות. כשחזר, לאחר הסתכלות ארוכה בקסם שנשתקע בו על שפת הרינוס כשהוא יושב שחוח על גבי אבן אחת גדולה, יכול היה, אמר לי, לא רק לישון אלא גם להיות ער על יד מיליארד של זהב. ברגע שישרו נתעלה שוב, כשהוא גא וחזק, מן המאבק הזה, כרע על ברכיו מתוך רגש של התלהבות ואושר והודה לאלהים, וראה את עצמו מאושר, קל, מרוצה, כמו ביום שאכל ראשונה את לחם הקודש, שהיה מדמה בנפשו שהוא רצוי בעיני מלאכים, מפני שבילה את היום בלא חטא, לא בדבור, לא במעשה ולא במחשבה. הוא חזר אל האכסניה, סגר את החלון בלא חשש שמא יקים שאון ושכב על המטה במקומו. עייפותו הרוחנית והגופנית מסרה אותו בלי התנגדות בזרועות השינה, זמן מה לאחר שהניח את ראשו על מצעו נפל בתוך שכרון תרדמה ראשונה ופנטסטית זו המעידה תמיד על שינה עמוקה. החושים מתרופפים אז והחיים נקפאים בהדרגה; המחשבות הן בלתי שלמות, הפרכוסים האחרונים של החושים שלנו הופכים לדבר שבחלום. “כמה כבד הוא האויר”, אמר פרוספר לנפשו, “נדמה לי שאני נושם אד לח”. הוא הסביר לעצמו בצורה סתומה את הרושם הזה של האתמוספירה בהבדל הקיים בין הטמפרטורה שבחדר והאויר הצח של הכפר. אבל מיד שמע שאון קצוב קבוע הדומה ביותר לשאון של טפות מים במזרקה הנופלות מן הברז. אחוז פחד אימים רצה לקום ולקרוא לפונדקי. להעיר את הסוחר או את וילהם; אך לאסונו נזכר אותה שעה באורלוגין של עץ וסבור היה להכיר את תנועת המטוטלת ונרדם מתוך הכרה סתומה ומבולבלת זו – – – – – – – – – – – –’

‘רצונך במים, מר טייפר?’ אמר בעל הבית, כשראה את הבנקאי נוטל מוכנית את הקנקן.

הוא היה ריק.

מר הרמן המשיך את ספורו לאחר ההפסקה הקלה שבאה בשל הערתו של הבנקאי.

‘למחרת בבוקר’ אמר, ‘הקיץ פרוספר מאניאן מחמת רעש גדול. נדמה היה לו ששמע צעקות קורעות לב והוא חש זעזוע עצבים חזק שאנו סובלים ממנו בשעה שאנו מסיימים ביקיצתנו הרגשה רעה שהתחילה בשעת שנתנו. בקרבנו מתהווה פעולה פיסיולוגית, מין זיזה, אם להביע את הדבר בבטוי המוני, שעדיין לא נחקר כל צרכו, אף על פי שיש בו תופעות מופלאות בשביל המדע. פחד נורא זה, שהוא אולי פרי האיחוד הפתאומי של שתי התכונות שלנו, שהן כמעט תמיד מופרשות בשעת השינה, הריהו בדרך כלל חולף מהר; אבל אצל סגן הרופא המסכן נמשך הדבר, ולא עוד אלא שנתגדל פתאם וגרם לו צמרמורת נוראה בשעה שהבחין בשלולית של דם בין המזרן שלו ובין המטה של וואלהנפר. ראשו של הגרמני המסכן שכוב היה על הארץ, וגופו עדיין נשאר במטה. כל הדם שטף מן הצואר. בראותו את עיניו שעודן פקוחות וקפואות, בראותו את הדם שהכתים את סדיניו ואף גם את ידיו, בהכירו את כלי הנתוח שלו על המטה, נתעלף פרוספר מאניאן ונפל בתוך דמו של וואלהנפר. “זה כבר היה, אמר לי, העונש על מחשבותי”. כשחזרה אליו הכרתו, מצא את עצמו בתוך האולם הכללי. יושב היה על כסא, מוקף חיילים צרפתים ולפניו המון מסתכלים וסקרנים. במבט של טמטום ראה קצין של הריפובליקה מתעסק בגבית עדות של כמה עדים והוא עורך בלי ספק פרוטוקול. הוא הכיר את הפונדקי ואשתו, את שני הספנים והמשרתת של האכסניה, כלי הנתוח שהשתמש בו הרוצח…’

כאן השתעל מר טייפר, הוציא את מטפחתו מכיסו וקינח את מצחו. תנועות אלו שהן טבעיות למדי לא הרגיש בהן אדם חוץ ממני; כל המסובין הצמידו את עיניהם בפני מר הרמן והקשיבו במין להיטות לדבריו. הקבלן השעין את מרפקו על השולחן, הניח את ראשו בתוך ידו הימנית והביט בעינים לטושות בפני הרמן. מכאן ואילך לא ניכר בו שום סימן של התרגשות או התענינות; אבל פניו נשארו תפוסים במחשבות וצבעם אפור כברגע שהיה משחק במגופת הקנקן.

‘כלי הנתוח שהשתמש בו הרוצח נמצא על השולחן יחד עם הילקוט והתיק והניירות של פרוספר. מבטי הנאספים היו ערוכים חליפות על פני חפצים אלו המשמשים ראיה ועל פני האיש הצעיר, שנראה היה כמת, ועיניו הכבויות נדמו כאילו אינן רואות כלום. ההמולה הטרופה שנשמעה מן החוץ העידה על נכוחותו של ההמון שנהר אל האכסניה בשל השמועה בדבר הפשע, ואפשר גם מתוך המשאלה לראות את הרוצח. פסיעת השומרים שהועמדו תחת חלונות האולם ונקישות רוביהם גברו על המולת השיחות של הקהל; אבל האכסניה היתה סגורה, החצר היתה ריקה ודממה שרויה בה. בלי יכולת לעמוד במבטו של הקצין שערך את הפרוטוקול, חש פרוספר מאניאן שאיש לוחץ את ידו והרים את עיניו לראות מי הוא מגינו בין המון האויבים הללו. הוא הכיר על פי המדים את ראש הרופאים של פלג־הבריגדה החונה באנדרנך. מבטו של אדם זה היה חודר כל כך, חמוּר כל כך, עד שהצעיר המסכן אחזתו צמרמורת וראשו צנח על גב של הכסא. חייל אחד נתן לו לשאוף חומץ, ומיד שבה נפשו אליו. אבל עיניו הטרופות היו נטולות חיים כל כך ומשוללות תבונה, עד שהרופא אמר אל הקצין לאחר שמשש את הדופק של פרוספר: “קפיטן, אי אפשר לחקור את האיש ברגע זה”. “ניחא, הוליכוהו מכאן”, שסע הקפיטן את הרופא, כשהוא פונה אל קורפורל אחד שנמצא מאחורי סגן הרופא.:“פחדן נבזה”, אמר לו החייל בקול נמוך, ''נסה לפחות ללכת בקומה זקופה לפני הגרמנים הגסים, כדי להציל את כבודה של הריפובליקה". קריאה זו עוררה את פרוספר מאניאן, שקם ממושבו ופסע פסיעות אחדות; אבל כשנפתחה הדלת וחש באויר שבא מן החוץ, וראה את ההמון הנכנס, עזבוהו כחותיו, ברכיו רעדו וגופו התמוטט. "בר נש זה חייב מיתה שתי פעמים! הרימה פעמיך!’ אמרו שני החיילים שתמכו בו בזרועותיהם והחזיקו בו. "הו! הפחדן! הפחדן! זה הוא! זה הוא! הריהו כאן! הריהו כאן! מלים אלו נדמו לו כאילו קול אחד בלבד משמיע אותן, קול ההמולה של ההמון שליוה אותו בחרפות ונתרבה עם כל פסיעה. בשעה שהעבירו אותו מן האכסניה אל בית הכלא, הרי השאון שהעלו המון החיילים בהליכתם, מלמול השיחות השונות, מראה השמים וקרירות האויר, פני אנדרנך וצנת מי הרינוס, כל הרשמים הללו חדרו אל נפשו של סגן הרופא בצורה סתומה ומעורבבת ומראיהם עכור כמו כל התחושות שנתנסה בהן משעת יקיצתו. היו רגעים שסבור היה, אמר לי כי אין הוא חי וקים עוד'.

‘אני הייתי בבית הכלא’, אמר מר הרמן כשהוא מפסיק מסיפורו. ‘נלהב כשם שהננו כולנו בשנת העשרים, רציתי להגן על ארצי, הייתי מפקד על גדוד חפשי שאירגנתי בסביבות אנדרנך. כמה ימים קודם לכן נתקלתי בשעת הלילה בפלוגה צרפתית בת שמונה מאות איש, אנו היינו בסך הכל מאתים איש. המרגלים שלי מכרו אותי. הוטלתי אל בית הכלא של אנדרנך. גזרו גזרה להמיתני ביריה, למען ישמעו בני ארצי וייראו. הצרפתים דברו גם על מעשי עונשין, אבל הרצח שהריפובליקנים רצו לקחת ממני את נקמתו לא אירע בחבל הנסיבות. אבי בקש ארכא של שלשה ימים, כדי שיוכל ללכת לבקש חנינה מאת גנרל אוז’רו, שנעתר לו. ראיתי את פרוספר מאניאן בשעה שנכנס אל בית הכלא של אנדרנך, הוא עורר בי חמלה עמוקה. אף על פי שהיה חוור, נלאה, נכתם בדם, העיד מראה פניו על תכונה טהורה כאיש החף מפשע עד שנגע אל לבי בעוז. הוא נראה בעיני כגרמני בשערותיו הארוכות הצהובות, בעיניו התכולות. כמין בבואה נאמנה למולדתי התשושה נראה בעיני האיש, כמין קרבן ולא רוצח. ברגע שעבר תחת חלוני, הטיל, איני יודע לאן, חיוך מריר ועגמומי של מטורף שמצא שוב רגע חולף של צלילות הדעת. חיוך זה לא היה ודאי של רוצח. כשראיתי את השומר של בית הכלא שאלתיו על אסירו החדש. “הוא לא דבר עוד משעה שהוא מצוי בתוך תאו. יושב הוא לו, ראשו נתון בידיו והריהו ישן או מהרהר במעשהו. לפי דברי הצרפתים יגמרו את חשבונו מחר בבוקר, ויומת ביריה תוך עשרים וארבע שעות”. בערב עמדתי מלכת תחת חלונו של האסיר, במשך הזמן הקצר שהרשו לי לטייל בתוך חצר בית הכלא. אנו דברנו יחד, והוא ספר לי בתמימות את המאורע שלו, והשיב לי בכנות רבה על שאלותי השונות. לאחר שיחה ראשונה זו, לא פקפקתי עוד שהוא חף מפשע. בקשתי רשות והתירו לי לשהות כמה שעות אצלו. ובכן ראיתיו לעתים שונות, והנער המסכן גילה לי בלי עקיפין את כל מחשבותיו. הוא ראה את עצמו אשם וחף מפשע כאחד. כשזכר את הנסיון הנורא שהיה לו הכוח לעמוד בו, חשש היה שמא הפיק בשעת שנתו או במצב של סהרורי את הפשע שחלם עליו בהקיץ. “אבל חברך?” שאלתיו – “הוי!” קרא בלהט, “וילהם אינו מסוגל…” הוא לא גמר את דבריו. בשעת דבורו זה מתוך חמימות, המלא רוח נעורים ומדות טובות. לחצתי את ידו. “בשעת יקיצתו” השיב, “נתפלץ בלי ספק ודעתו נתבלבלה, והוא נמלט על נפשו”. “מבלי להעיר אותך”, אמרתי לו “אם כן הרי הגנתך תהא קלה, כי המזוודה של וואלהנפר לא נגנבה”. מיד פרץ בדמעות. "הו! כן, הנני חף מפשע’, קרא. “אני לא הרגתי. אני זוכר עוד את חלומותי. אני זחקתי במשחק המלחמה עם חברי בבית הספר. אני לא יכולתי לקצוץ את ראשו של הסוחר הלז, בשעה שחלמתי שאני רץ”. אכן, אף על פי שזהרורי התקוה הרגיעו לפעמים את רוחו קצת הרי חש את עצמו תמיד מרוסק מחמת מוסר כליות. הוא הרי הרים באמת את זרועו כדי לכרות את ראשו של הסוחר. הוא היה עורך משפט על עצמו, לא מצא את לבו טהור לאחר שהפיק את הפשע במחשבתו. “אבל, הרי אני איש טוב!” קרא. “הו, אמי, אמי! אולי משחקת היא בעצם רגע זה מתוך שמחה בקלפים עם שכנותיה בתוך האולם הקטן שלה המקושט. אילו ידעה שאני הרימותי את ידי בלבד כדי לרצוח אדם… הו! היא היתה מתה! ואני הנני בבית הכלא, ונאשם במעשה פשע. אם אני לא הרגתי את האיש הלז הרי אהרוג בודאי את אמי!” בדברו את הדברים האלה לא בכה עוד; אבל כשתקפה עליו השתוללות קצרה ועזה, כפי שרגיל אצל הפיקרדים, התפרץ אל הכותל, ואילו לא עצרתי בו היה מנפץ את ראשו. “חכה לפסק דינך”, אמרתי לו. “אתה זכאי, אתה חף מפשע. ואמך”… “אמי” קרא כמשתולל, “היא תשמע קודם כל על דבר אשמתי. בעיירות הקטנות הרי תמיד הוא כך, האשה המסכנה תמות מתוך צער. אגב, אין אני חף מפשע. רצונך לדעת את כל האמת! מרגיש אני שאבדה לי תומת מצפוני”. לאחר מלה נוראה זו, ישב לו, שילב את ידיו על חזהו, הרכין ראשו והביט לארץ בפנים של קדרות. באותו רגע בא איש המפתחות לבקשני שאחזור אל חדרי; אבל צר היה לי לעזוב את חברי באותו רגע שדכאונו נדמה לי עמוק כל כך, לחצתיו בזרועותי מתוך ידידות. “הארך רוחך”, אמרתי לו, הכל יעלה יפה, אולי. אם קולו של אדם ישר יוכל להשתיק את ספקותיך, הוי יודע שאני מכבד אותך ואוהבך. קבל את ידידותי, וישן במנוחה על גבי לבי, אם אין אתה מוצא את השלוה בלבך". למחר בא קורפורל וארבעה קלעים לבקש את סגן הרופא סמוך לתשע שעות. כששמעתי את המולת החיילים קרבתי אל חלוני. בשעה שהאיש הצעיר עבר בחצר, הציץ בי בעיניו. לעולם לא אשכח את המבט הזה המלא מחשבה, תחושת הבאות, יאוש, ואיני יודע איזה חן עגום ועצבות. דבר זה היה מין צוואה חשאית ומובנת כל צרכה, שבה מנחיל חבר את נשמתו האבודה לחברו האחרון. הלילה היה בלי ספק קשה ביותר ובדוד ביותר בשבילו; אבל גם אפשר שהחיורון שהיה טבוע על פניו הוכיח על סטואיות ששאב מתוך הוקרה עצמית חדשה. אולי חש עצמו מזוכך מחמת מוסר הכליות שלו וסבור היה שרחץ את עוונו בצערו ובקלונו. הוא הלך בפסיעה מאוששת. ולמן הבוקר מחה את כתמי הדם שנכתם בהם שלא מרצונו. “ידי נטבלו בו לאסוני בשעה שישנתי, כי שנתי הריהי תמיד מלאה תנודות”, אמר לי אמש בנעימה נוראה ונואשת. נודע לי שעליו לעמוד בדין לפני בית דין של מלחמה. גדוד הצבא צריך לצאת לדרכו מחרתיים, וראש פלג־הבריגדה אינו רוצה לעזוב את אנדרנך בלי להוציא פסק דין על הפשע במקום המעשה… אני שרוי הייתי בפחד מות בשעה שנמשך המשפט. לבסוף, סמוך לצהרים, הובל פרוספר מאניאן לבית הכלא. באותה שעה ערכתי את טיולי הרגיל; הבחין בי ובא והטיל עצמו לתוך זרועותי. “אבוד”, אמר לי. “הריני אבוד בלי תקוה! כאן, בעיני העולם, הריני נחשב לרוצח”. הוא הגביה את ראשו בגאון. "עוולה זו החזירה לי לחלוטין את נקיוני מפשע. חיי עלולים היו להיות תמיד טרופים, ואילו מותי יהיה בלי דופי. אבל כלום יש עולם הבא? כל המאה השמונה עשרה שרויה היתה בשאלה פתאומית זו. הוא נשתקע במחשבות. “סוף סוף”, אמרתי אליו, “מה ענית? מה שאלוך? האם לא הגדת בתם־לב את מהלך הדברים, כפי שספרת לי!” הוא הציץ בי בעינים לטושות במשך רגע אחד; אחרי כן, לאחר הפסקה איומה זו, השיב לי במין חיות קדחתנית את הדברים האלה: "הם שאלו אותי תחילה: האם יצאת מן האכסניה במשך הלילה? אמרתי: כן! מהיכן? התאדמתי ועניתי: דרך החלון. ובכן פתחת אותו? כן! אמרתי. עשית את הדבר בזהירות יתירה. הפונדקי לא שמע כלום! הייתי נבוך. הספנים הודיעו שראוני מטייל. כשאני מהלך פעם לאנדרנך ופעם כלפי היער. מהלך הייתי, אמרו, כמה פעמים. קובר הייתי את הזהב והיהלומים. סוף סוף, לא נמצאה עוד המזוודה! בינתים שרוי הייתי תמיד במלחמה פנימית עם מצפוני. כשרציתי לדבר: "אתה רוצה היית לבצע את הפשע! “קרא אלי קול בלי רחמים. הכל היו כנגדי, אפילו אני עצמי!… הם שאלו אותי על אודות חברי, ואני הגינותי עליו לחלוטין. אז אמרו: אנו מצאנו אפשרות אחת: אתה, חברך, הפונדקי או אשתו. הבוקר נמצאו סגורים כל החלונות והדלתות! למשמע הערה זו, המשיך, נדם קולי, כחותי עזבוני ופרחה נשמתי. כיון שהייתי בטוח יותר בחברי מאשר בי עצמי, לא יכלתי להאשימו. הבנתי שאנו שנינו בעיניהם שותפים שוים ברצח, וכי אני נחשבתי כביש גדא שבינינו! רציתי להסביר את הפשע בסהרוריות ולהצדיק את חברי; אז דברתי דברים שאין להם שחר. הריני אבוד. קראתי את גזר דיני בעיני שופטי. הם שמעו את דברי מתוך חיוך של קטני אמונה. העל הוגד. אין עוד ספק. מחר אמות מיתת יריה. אין אני חושב עוד עלי, המשיך, אלא על אמי המסכנה!” הוא פסק לדבר, הביט אל השמים ולא שפך עוד דמעות. עיניו היו יבשות ואחוזות עוית עזה. “פרדריק!” אה! השני נקרא בשם פרדריק, פרדריק! כן, הרי זהו השם!' קרא מר הרמן במין תרועת נצחון.

שכנתי דחפה אותי ברגלה ושמה לי אות שהיא מראה לי על מר טייפר. הקבלן לשעבר הניח דרך רישול את ידו על עיניו, אבל בין חרכי אצבעותיו דימינו לראות שלהבת קודרת יוקדת במבטו.

‘ומה’? לחשה לי באזני. אם הוא נקרא בשם פרדריק'.

אני עניתי בקריצת עין כאילו לומר לה: ‘הסי!’.

הרמן המשיך בזה הלשון: ‘פרדריק, קרא סגן הרופא, פרדריק עזבני מעשה פחדן. הוא נתיירא. אולי נתחבא בתוך האכסניה, כי שני סוסינו עדיין היו בבוקר בתוך החצר. איזה סוד בלתי מובן, הוסיף לאחר רגע של שתיקה. הסהרוריות הסהרוריות! לא אירעה לי אלא התקפה אחת בימי חיי, והיא בגיל של שש שנים. עלי ללכת מכאן, המשיך, כשהוא רוקע ברגליו על הארץ, ולישא עמי כל מה שנשתייר מן הידידות בעולם? ובכן עלי למות שתי פעמים מתוך פקפוק באחווה שהתחילה בגיל של חמש שנים, ונמשכה בבית הספר ובבית המדרש! היכן הוא פרדריק? הוא בכה. אנחנו מוקירים אם כן את הרגש יותר מן החיים. נחזור ונכנס, אמר לי אני מעדיף להיות בתוך תאי. אין אני רוצה שיראוני בוכה. באומץ לב אלך לקראת המות, אבל איני יודע לעשות מעש גבורה שלא בעונתו, ואני מודה ומתודה שמיצר אני על חיי הצעירים והיפים. במשך הלילה הזה לא ישנתי; מעלה הייתי בזכרוני את מחזה ילדותי, וראיתי את עצמי רץ בתוך האפרים, שזכרונם היה אולי סיבת אבדני. היה לי עתיד, אמר לי שהוא משסע את עצמו. ועתה? שנים עשר אנשים; סגן קצין יקרא: הכון, כוון, אש! המולת התופים; וקלון. הנה עתידי עכשיו. הו! יש אלהים, או כל זה אינו אלא הבל הבלים. אז נטלני בזרועותיו ולחצני בכח. “אה! אתה הנך האיש האחרון, שאוכל לשפוך לפניו את לבי. אתה תהיה חפשי, אתה! אתה תראה את אמך! אין אני יודע אם אתה הנך עשיר או עני, אבל מה איכפת לי! אתה הנך בשבילי כל העולם כולו. הם לא ילחמו זה עם זה עד עולם, הללו. אה! יאה. שיהיה שלום, לך נא אל בּוֹבי, אם אמי תשאר בחים אחר השמועה הרעה על דבר מותי, תלך לבקר אותה. תאמר לה דברי נחמה אלו: “הוא היה חף מפשע!” היא תאמין לך, המשיך. אני רוצה לכתוב לה; אבל אתה תביא לה את מבטי האחרון, אתה תאמר לה, שאתה הנך האיש האחרון שחבקתיו. אה! כמה תאהב אותך, האשה המסכנה! אתה שהיית רעי האחרון, כאן, אמר לאחר רגע של שתיקה, שבו שחה נפשו תחת משא זכרונותיו, הרי הקצינים החיילים אינם ידועים לי, ואני הייתי לזעוה לכולם. בלעדיך, הרי היה נקיון כפי סוד בין השמים וביני”. אני נשבעתי לו שאוציא אל הפועל כצוואה קדושה את רצונו האחרון. דברי השתפכות לבי נגעו עד נפשו. זמן מה אחר כך, חזרו החיילים לבקשו, והוליכו אותו אל בית הדין של המלחמה. הוא יצא חייב. אין אני יודע את הדברים הפורמליים שנעשו או שנלוו במשפט ראשון זה, איני יודע אם הרופא הצעיר הגין על חייו לפי כל הכללים; אבל הוא הכין את עצמו ללכת מחר בבוקר אל המקום שמקיימים בו את פסק הדין, ובילה את הלילה בכתיבה אל אמו. “אנו שנינו נהיה חפשים”. אמר לי בחיוך, בשעה שהלכתי לראותו למחר. “נודע לי שהגנרל חתם על כתב החנינה שלך”. אני החרשתי ונסתכלתי בו כדי לחרות היטב בזכרוני את קוי פניו. אז לבש פנים של מורת רוח, ואמר לי: “הרי אני פחדן עגום! במשך כל הלילה בקשתי את חנינתי מן הכתלים הללו. והוא הראה לי את הכתלים של תאו. כן, כן, המשיך, אני יבבתי מתוך יאוש, אני התקוממתי, אני סבלתי יסורי גסיסה מוסרית נוראים ביותר. הייתי לבדי! עכשו אני חושב מה יאמרו האחרים… אומץ הלב הוא לבישת מסוה. אני צריך ללכת בנמוס לקראת המות… גם…”.’


 

שתי מדות הצדק

אנא, אל תסיים! קראה העלמה הצעירה שביקשה את הספור הזה, והפסיקה בחפזה את הנירנברגי. רצוני להשאר בהעדר וודאות ולהאמין שניצל. אם אדע היום שהומת ביריה, לא אוכל לישון הלילה. מחר תספר את השאר.

אנחנו קמנו מעל השולחן. שכנתי תפסה בזרועו של מר הרמן ואמרה לו: ‘הוא הומת ביריה, האם לא כן?’

‘כן. אני הייתי עד ראיה בשעת קיום פסק הדין’.

‘כיצד, אדוני’, אמרה, 'יכול היית… '

הוא רצה בכך, גברתי, יש דבר־מה המביא לידי פלצות ללכת בשעת לויתו של אדם חי, אדם שאוהבים אותו, אדם החף מפשע! צעיר מסכן זה לא פסק מלהביט בי. דומה היה שאין הוא חי עוד אלא בקרבי! הוא רצה, אמר, שאביא את אנחתו האחרונה אל אמו'.

‘הו! ובכן, הראית אותה?’

לאחר ברית השלום של אַמיין, הלכתי לצרפת כדי להביא לאמו את הדבור היפה הזה: “הוא היה חף מפשע”. אני יצאתי לעלית רגל זו מתוך רגש דתי. אבל הגברת מאניאן מתה ממחלת השחפת. לא בלי התרגשות עמוקה שרפתי את המכתב שהיה עלי להביאו אליה. אולי תלעגי להתרגשותי הגרמנית, אבל אני ראיתי דרמה של עצבות עמוקה בסוד נצחי זה שבא לעטוף פריסת שלום זו שהוטלה בין שני הקברים, שכל הבריאה אינה יודעת אותו, כמו זעקה הבוקעת בלב המדבר מפי נוסע שנזדמן לקראת אריה'.

אילו היו מעמידים אותך פנים אל פנים עם אחד מן האנשים הנמצאים באולם זה ואמרו לך: הנה הרוצח! כלום לא היתה זאת דרמה אחרת? שאלתיו, כשאני משסעו, "ומה היית עושה?' מר הרמן הלך ליטול את כובעו ויצא.

אתה מתנהג כאיש צעיר קל דעת ביותר', אמרה לי שכנתי. ‘ההביטה בפני טייפר! המתן! הוא יושב בתוך כורסה, שם, בפנת האח, והעלמה פאני מגישה לו ספל קפה. הוא מחייך. כלום יוכל רוצח, שמסירת מאורע זה צריכה היתה למתחו על ספסל הענויים, כלום יוכל להראות קור־רוח כזה? כלום אין מראהו כמין פטריארך אמתי?’

‘כן, אבל לכי ושאלי אותו אם השתתף במלחמה בגרמניה’,קראתי.

‘למה לא?’

ובעוז נפש זה שאינו נעדר אצל נשים אלא לעתים רחוקות, בשעה שהן נמשכות אחר הרפתקאות או סקרנות תוקפת את רוחן, נתקרבה שכנתי אל הקבלן.

‘האם היית בגרמניה?’ שאלתו.

טייפר שמט מידו את הקערית.

‘אני! גברתי? לא, מעולם לא’.

‘מה אתה סח, טייפר!’ קרא הבנקאי כשהוא נכנס לתוך דבריו, ‘כלום לא עסקת בהספקה לצבא בימי מערכת וואגרם?’

‘אה, כן!’ השיב מר טייפר, ‘בפעם ההיא הייתי שם’.

‘אתה טועה, הרי זה אדם ישר’, אמרה שכנתי שחזרה ובאה אצלי.

‘הו! ניחא, קראתי, עד שלא יסתיים הנשף אגרש את הרוצח מתוך מחבואו’.

כל הימים עוברת לפני עינינו תופעה מוסרית בעלת עומק מפליא, אלא שהיא פשוטה יותר מדי מלהבחין בה. אם נפגשים בסאלון אחד שני אנשים. שהאחד יש לו הזכות לבזות את השני או לשנוא אותו, אם בשל ידיעת מעשה אינטימי ונסתר שנכתם בו, ואם בשל פעולה סודית, או גם בשל נקמה הצריכה לבוא, הרי שני האנשים האלה מנחשים או חשים בתהום המפרידה ביניהם או שצריכה להפריד ביניהם. הם מתבוננים זה בזה בלי דעת, ומתעסקים זה בזה בינם לבין עצמם; מבטיהם, תנועותיהם מפיקים את מחשבותיהם דרך האצלה שאין להגדירה, ויש ביניהם מעין כח מגנטי. איני יודע מה מושך בכח חזק יותר, הנקמה או הפשע, השנאה או העלבון. משל למה הדבר דומה לכהן שאינו יכול לקדש את לחם הקרבן בנוכחותו של רוח רע. כך חשים שניהם את עצמם משותקים וחושדים זה בזה; אחד הוא אדיב והשני קודר, אני יודע איזה מהם; אחד הוא מסמיק או מחויר, השני רועד. לעתים קרובות הרי הנוקם הוא פחדן כמו הקרבן. מעטים הם הבריות שיש להם האומץ להפיק את הרעה, אפילו כשהיא נחוצה; והרבה בני אדם שותקים או סולחים מחמת שנאת השערוריה או בשל הפחד מפני פתרון טרגי. מתיחות זו של נשמותינו ושל רגשותינו חוללה מלחמה חשאית בין הקבלן וביני. מן הפניה הראשונה שפניתי אליו בשעת ספורו של מר הרמן היה משתמט מפני מבטי. אולי משתמט היה גם מפני מבטיהם של כל המסובים; הוא היה משוחח עם פאני התמימה, בתו של הבנקאי; חש היה בלי ספק כמו כל הפושעים, בצורך להתקרב אל הנפש התמה, מתוך תקוה למצוא מנוחה אצלה. אבל אף על פי שהייתי רחוק ממנו, שמעתי את דבריו, ועיני חדרה לתוך עיניו וכבלה אותן. בשעה שסבור היה שיש בידו להציץ בי בלי להענש, נפגשו מבטינו, ועפעפיו נעצמו מיד. טייפר נלאה מן הענוי הזה ומיהר לשים לו קץ עם שנצטרף אל המשחק. אני באתי להמרות לטובת זה שכנגדו, אלא שרציתי לאבד את כספי. רצוני נתמלא. אני נטלתי את מקומו של המשחק שיצא ונמצאתי פנים אל פנים עם הרוצח…

‘אדוני’, אמרתי לו בשעה שנתן לי את הקלפים, ‘שמא תואיל למחות?’

הוא העביר בחפזון את הגולות שלו משמאל לימין. שכנתי קרבה אצלי, ואני רמזתי לה רמיזה שבעין.

‘האם אתה הוא’, שאלתי בפנותי אל הקבלן, ‘מר פרדריק טייפר, זה שאני יודע היטב את משפחתו בבובי?’

‘כן, אדוני’, השיב.

הוא שמט את קלפיו, החויר, הניח את ראשו בידיו, ובקש את אחד מאלה שהמרו לטובתו לשחק במקומו, וקם ממושבו. ‘הרי חם כאן יותר מדי’, קרא ‘אני חושש…’

הוא לא גמר. פניו העידו מיד על סבל נורא, והוא יצא בחפזון. בעל הבית ליוה את טייפר, ונדמה היה שהתענין ביותר במצבו. מביטים היינו זה בפני זה, שכנתי ואני; אבל מצאתי, איני יודע מה, מין גון של מרירות שפוך על פניה.

האם נהגת מנהג של רחמים?' שאלה אותי כשהיא מוליכתני אל כוך של חלון ברגע שעזבתי את המשחק לאחר שהפסדתיו.

האם היית מסכים שיקום בך כח לקרוא בתוך כל הלבבות? מפני מה אינך מניח לצדק האנושי ולצדק האלהי שיפעלו הם? אם אנו מתחמקים מן האחד אין אנו נמלטים לעולם מן השני! כלום יש לקנא בזכויותיו של אב בית דין לשכת בדין. אתה כמעט ששימשת בכהונת תליין'.

לאחר שהיית שותפת לי, עוררת את סקרנותי, הרי את מטיפה לי מוסר!'

‘אתה גרמת לי להרבות במחשבה’, השיבה לי.

‘ובכן, שלום לנבלים, ומלחמה לאומללים, והערצה לזהב! אבל, נניח את זה’, הוספתי בצחוק. ‘הביטי, בבקשה ממך, אל העלמה הצעירה שנכנסה ברגע זה אל הסאלון’.

‘ובכן?’

‘אני ראיתיה לפני שלשה ימים בנשף של השגריר מניאפולי; אני נתאהבתי בה באהבה לוהטת. עשי כמי חסד והגידי לי את שמה. איש לא יכול…’

‘הרי זו העלמה ויקטורינה טייפר!’

סחרחורת אחזתני.

‘אמה חורגתה’, אמרה לי שכנתי, שבקושי שמעתי את קולה, הוציאה אותה לפני זמן־מה מן המנזר שגמרה שם את חנוכה באיחור זמן. במשך זמן רב סירב אביה להכיר בה. היא יפה מאד ועשירה ביותר'.


דבורים אלה היו מלווים בחיוך עוקץ. באותו רגע שמענו צעקות עזות, אבל חנוקות. דומה שבקעו מתוך החדר הסמוך והדם הרפה נשמע בתוך הגנים.

‘כלום אין זה קולו של מר טייפר?’ קראתי.

הקשבנו קשב רב לקול שאון זה ואנחות איומות הגיעו לאזנינו. אשת הבנקאי באה במרוצה וסגרה את החלון.

‘נמנע נא משערוריות’, אמרה לנו. ‘אם העלמה טייפר תשמע את קול אביה, עלולה היא לקבל התקפת עצבים!’

הבנקאי חזר אל האולם, נגש אל ויקטורינה ואמר לה מלה אחת בלחש. באותו רגע השמיעה העלמה הצעירה קול זעקה, התפרצה אל הדלת ונתעלמה. מאורע זה עורר התרגשות גדולה.

המשחק נפסק. כל אחד שאל את שכנו. המולת הקולות גדלה, נתלקטו חבורות חבורות.

‘כלום מר טייפר…’ שאלתי.

‘טרף את נפשו!’ קראה שכנתי בלעג. ‘אתה תשא את האבל בשמחה, סבורה אני!’

‘אבל מה אירע לו?’

‘האיש המסכן, השיבה בעלת הבית, סובל ממחלה שאין אני יכולה לזכור את שמה, אף על פי שמר ברוסון אמר לי את שמה לעתים קרובות ביותר, ועתה קבל התקפה’.

‘מאיזה מין היא מחלה זו?’ שאל פתאום חוקר דין אחד.

‘הו! זוהי מחלה נוראה, אדוני, השיבה. הרופאים אינם יודעים לה תרופה. היא גורמת כנראה ליסורים נוראים. באחד הימים קבל טייפר זה האומלל התקפה בשעה ששהה באחוזתי, מוכרחה הייתי ללכת אצל אחת משכנותי, כדי שלא אשמע את קולו; הוא השמיע זעקות נוראות, הוא בקש לטרוף את נפשו; בתו הוכרחה אז לקשור אותו אל מטתו, ולהלבישו כותנת של משוגעים. אדם מסכן זה טוען, שמצויים בראשו בעלי חיים המכרסמים את מוחו: הרי הם מכאובים עוקצים, כאילו משור מנסר בתוך כל עצב. הוא סבל יסורים עזים כל כך בראשו, עד שאינו מרגיש בכדורים הלוהטים שמניחים עליו לפעמים כדי להסיח דעתו מן המכאובים; אבל מר ברוסון, שהוא משמש אצלו רופא, אסר את הדבר, באמרו שזוהי התרגשות עצבים, דלקת עצבים, ולשם זה יש צורך לשים עלוקות על צוארו ואופיום על ראשו; ובאמת, ההתקפות נעשו נדירות יותר, ואינן באות אלא אחת לשנה, סמוך לסוף הסתיו. לאחר שהוא מחלים, חוזר טייפר בלי הרף, שמוטב להתייסר באיפון מאשר לסבול יסורים כאלה’.

‘משמע שהוא סובל הרבה’, אמר אחד איש הבורסה, הוא יפה־הרוח שבסאלון.

‘אה!’ השיבה, ‘בשנה האחרונה נדמה היה שהגיע קצו. הוא הלך לבדו אל אחוזתו, לשם ענין נחוץ; מחמת חוסר עזרה אולי, שכב עשרים ושתים שעות קרוש כמת. הוא לא ניצל אלא על ידי אמבטי חם מאד’.

‘ובכן הרי זה מין שבץ של קפאון?’ שאל איש הבורסה.

‘איני יודעת’, ענתה. ‘הרי זה קרוב לשלשים שנה שהוא מטופל במחלה זו שלקה בה בצבא; נתקע בו, אמר, כפיס של עץ בראשו כשנפל בתוך ספינה אחת; אבל ברוסון מקוה לרפאהו כליל. אומרים שהאנגלים מצאו תחבולה לרפא מחלה זו בלי סכנה על ידי חומצת־הכחול’.

באותו רגע חדרה אל הבית זעקה עזה יותר מכל השאר ואנחנו סמר בשרנו מפחד.

‘אה! הנה, לכך צפיתי בכל רגע’, אמרה אשת הבנקאי. ‘דבר זה טלטלני מן הכסא והקהה את עצבי. אבל, דבר מופלא! טייפר זה המסכן, אף כי סובל הוא מכאובים נוראים, לעולם אין סכנה צפויה לו למות. הוא אוכל ושותה כרגיל בשעת ההפסקה שמניחים ממנו יסוריו הנוראים (הטבע הריהו משונה ביותר). רופא גרמני אמר לו שזהו מין שגרון של ראש; הרי זה עולה בד בבד עם דעתו של ברוסון’.

עזבתי את החבורה שנתלקטה מסביב לבעלת הבית ויצאתי עם העלמה טייפר, שמשרת בא לקרוא לה…

'הו! אלי! אלי!'' קראה בבכי, ‘במה חטא אבי נגד השמים, שבשבילו ראוי הוא לסבול כל כך?… יצור טוב כל כך!’

אני ירדתי יחד עמה במדרגות, וכשעזרתי לה לעלות על העגלה, ראיתי את אביה כפוף ומתפתל ביסוריו. העלמה טייפר ביקשה לכבוש את אנחותיו של אביה כשהיא מכסה את פיו במטפחת; לאסונו הבחין בי, ומיד נתעוו פניו עוד יותר, זעקת שבץ בקעה את האויר, והוא הציץ בי במבט אימים, והעגלה זזה ממקומה.

סעודה זו, ערב זה, השפיעו השפעה איומה על חיי ועל רגשותי. אהבתי את העלמה טייפר, אולי דוקא בשביל הכבוד והרגש הנאצל אסרו עלי מלהתקשר עם רוצח, אף כי הוא אולי אב טוב ובעל טוב. מזלי הרע הביאני דוקא אל הבתים שיכולתי לשער שאפגש שם עם ויקטורינה. לעתים קרובות, לאחר שנדרתי בלבי להסתלק מלראותה, הרי בו בערב מצאתי עצמי בקרבתה. הנאתי היתה בלי שיעור. אהבתי הכשרה, המלאה רגשות דמיוניים של מוסר כליות, היה לה גון של תאוה פלילית. אני בז לעצמי על שאני דורש בשלום טייפר, כשהיה במקרה בחברתו של בתו; אף על פי כן דרשתי בשלומו! סוף סוף, לאסוני, הרי ויקטורינה היא לא עלמה יפה בלבד, אלא היא גם משכלת, בעלת כשרונות, מלאה חן, בלא צל של קפדנות, ובלא העמדת פנים כלל. היא משוחחת מתוך כיבוש הנפש; ותכונתה מלאת חן של עצבות, עד ששום איש אינו יכול לעמוד בפניה; היא אוהבת אותי, או כל כל פנים מניחה לי להאמין בכך; יש לה חיוך מסוים שנועד לי לבדי, ולמעני קולה מתרכך עוד יותר. אה! היא אוהבת אותי! אבל היא מעריצה את אביה, היא מהללת בפני את טובו, את נדיבותו, את מעלותיו המובחרות. תשבחות אלו הן כמדקרות פגיון שהיא דוקרת בלבי. יום אחד מצאתי את עצמי כמעט שותף לפשע, שהוא המקור לעושר הרב של משפחת טייפר: רציתי לבקש את ידה של ויקטורינה. אז ברחתי, יצאתי למסעות, הלכתי לגרמניה, לאנדרנך. אבל חזרתי. מצאתי את ויקטורינה חורת, בשרה כחש! אילו מצאתיה טובת פנים, עליזה, הייתי ניצל! אהבתי התלקחה שוב בשלהבת עזה במדה שאינה מצויה. כיון שחששתי שמא יביאני מוסר כליותי לידי טירוף לדבר אחד, החלטתי לכנס סנהדרין של טהורי מצפון, כדי לזרוע אור על בעיה זו של המוסר העליון ושל הפילוסופיה. השאלה נסתבכה עוד יותר משעת שובי. ובכן כנסתי שלשום את אלה מידידי שמובטח היה לי שהם ישרים ביותר, עדינים ביותר ובעלי רגש של כבוד. הזמנתי שני אנגלים אחד הוא מזכירו של השגריר ואחד פוריטני; מיניסטר אחד לשעבר העומד בעצם בגרותו הפוליטית; צעירים השרוים עדיין בתפארת התמימות; כהן אחד, זקן; וכן את האפוטרופוס שלי לשעבר, איש תמים, שהגיש לי חשבון נאה ביותר של האפוטרופסות, שזכרונו ישאר בארמון בית המשפט; פרקליט אחד, נוטריון אחד, שופט אחד, בקיצור כל נציגי ההשקפות החברתיות, כל בעלי המדות המעשיות. אנחנו התחלנו בסעודה נאה, בשיחות נאות בהמולה וקולות; אחר כך בשעת קינוח הסעודה, ספרתי בפשטות את ספור המעשה שלי, ובקשתי עצה טובה, עם שאני מעלים מהם את שם בחירתי.

‘עוצו לי, ידידי, אמרתי בסיום דברי. התווכחו נא שעה ארוכה בשאלה זו, כאילו הנידון הוא הצעת חוק. יביאו לכם את הקלפי וכדורי הבילרד, ואתם תחוו את דעתכם בעד או כנגד נישואי, הצבעה חשאית בכדורים!’

דממה עמוקה השתררה פתאם. הנוטריון דחה השתתפותו.

‘עלי ללכת’, אמר, ‘לערוך חוזה’.

היין הביא לידי שתיקה את האפוטרופוס שלי לשעבר, והוא עצמו היה זקוק עתה לאפוטרופוס, לבל יאונה לו אסון כשישוב לביתו.

‘מבין אני!’ קראתי. ‘מי שאינו מחווה דעה הריהו כמגיד בפירוש את שעלי לעשות’.

תנועה קמה בקרב האספה.

בעל נכסים אחד שנדב לטובת הילדים ולמען קברו של גנרל פוּא קרא:

‘יש דרגות בפשעים כבמדות הטובות!’

‘פטפטן!’ אמר לי בלחש המיניסטר לשעבר ודחף אותי במרפקו.

‘מה קושי יש כאן?’ שאל דוכס אחד, שרכושו היה עשוי נכסים שהופקעו מידי הפרוטסטנטים המורדים לאחר שבטלה הגזירה של נאנט.

הפרקליט קם ממושבו: ‘מן הצד המשפטי, הרי המקרה הנידון שניתן לפנינו אינו כרוך בשום קושי. האדון הדוכס צדק’, קרא בא כח החוק. ‘כלום אין כאן ענין של התישנות? להיכן היינו מגיעים כולנו אילו היו חוקרים ודורשים למקורו של הרכוש! הרי זה ענין של מצפון. אם גמרת אומר להביא את הדבר לפני בית־הדין, כלך לך אצל בית הוידוי’.

החוק־בצורת־אדם נשתתק, ישב ושתה כוס יין שמפניה. האיש שנועד לבאר את האבנגליון, הכהן דנן, קם ממושבו.

‘אלהים יצר אותנו חלשים’, אמר בעוז. ‘אם אוהב אתה את היורשת של הפשע, שא אותה, אבל הסתפק ברכושה מצד האם ותן לעניים את רכושו של האב’.

‘אבל’ קרא אחד מאלה הנרגנים בלי רחמים שאנו פוגשים בהם בחברה לעתים קרובות כל כך, ‘אפשר והאב לא זכה אולי לשידוך יפה אלא בשביל שנתעשר. האם כל אחת מהצלחותיו אינה תמיד פרי הפשע?’

‘הויכוח הריהו כשהוא לעצמו פסק דין! יש דברים שעליהם אין האדם מתווכח’, קרא האפוטרופוס שלי לשעבר שדימה להנהיר את האספה על ידי אמצאה של שכרות.

‘כן!’ אמר המזכיר של השגריר.

‘כן!’ קרא הכהן.

איש לא נתן דעתו על דבריהם של השנים.

למדן אחד שלא היה חסר אלא מאה וחמשים קולות בין מאה חמשים וחמשה בוחרים כד להבחר, קם ממושבו.

‘רבותי, מקרה פנומנאלי זה של הטבע האינטלקטואלי הוא אחד מאלה שיוצאים במדה מרובה מן המצב הנורמלי שבו נתונה החברה’, אמר.. ‘נמצא שההכרעה שלנו צריכה להיות מעשה־פתיעה של המצפון שלנו, השראה פתאומית, פסק דין מאלף, בן־גון של תפיסתנו הפנימית ביותר להברקות שהן המכוננות את רגש הטעם. נצביע’.

‘נצביע!’ קראו כל המסובים.

צויתי ליתן לכל אחד שני כדורים, אחד לבן והשני אדום. הלבן, סמל תומת הבתולה, יאסור את הנישואין; והכדור האדום יתירם. אני נמנעתי מלהצביע מתוך אנינות הדעת. ידידי היו שבעה עשר, מספר תשעה היה רוב מוחלט. כל אחד הלך להניח את כדורו בתוך סל הנצרים בעל הצואר הצר, שבו מנערים את הפתקים המסומנים במספרים בשעה שהמשחקים מטילים גורל על מקומם ליד שולחן הבילרד, כולנו היינו נרגשים בשל סקרנות יתירה, כי הצבעה זו של המוסר המחוקק היה בה משהו מקורי. לאחר מנין הקולות מצאתי תשעה כדורים לבנים! תוצאה זו לא הפתיעה אותי; אבל עלה בדעתי לספור את הצעירים בני גילי שמניתי בכלל שופטי. בעלי מוסר אלה היו תשעה במספר, הם היו כולם בדעה אחת.

הו! הו! אמרתי לנפשי יש הסכם חשאי בעד הנישואין והסכם לאסור אותם עלי! כיצד לצאת מן המבוכה?

‘היכן יושב החותן?’ שאל בקלות דעת אחד מחברי בבית הספר, שהיה פחות מתחפש מן האחרים.

‘אין עוד חותן’, קראתי. ‘עד כאן דבר אלי מצפוני בבהירות יתירה עד שפסק דינכם היה מיותר. ואם היום נתרופף קולו, הרי לפניכם הנמוקים למורך לבי. אני קבלתי לפני שני חדשים מכתב מגרה זה’.

הראיתי להם את ההזמנה הבאה, שהוצאתי מתוך הארנק שלי:

"כבודו מתבקש להשתתף בלוויה, בעבודת האלהים בטכס הקבורה שלמנוח מר ז’ן־פרדריק טייפר, בעל בית המסחר טייפר ושותפו, ספּק הצבא לשעבר למזונות בשר, מי שהיה בחייו אביר לגיון הכבוד ודרבן הזהב, קפיטן בגדוד הראשון של הגרנדירים של הלגיון השני של המשמר הלאומי של פריס, שמת באחד במאי בביתו ברחוב ז’ובר, שתערך ב… וכו'.

מאת… וכו'"

‘עכשיו, מה לעשות?’ המשכתי. ‘רצוני להציג לפניכם את השאלה באריכות יתירה. יש בודאי ים של דם באדמות של העלמה טייפר, הצוואה של אביה היא “חקל־דמא” רחב ידים. אני יודע זאת, אבל פרוספר מאניאן לא הניח יורשים! וכן אי אפשר לי למצוא את משפחתו של בעל בית החרושת לסיכות שנרצח באנדרנך. למי יש למסור את הרכוש? האם יש למסור את כל הרכוש? וכלום יש לי הזכות לגלות סוד שנתגלה לי, להגדיל את הנדוניה של נערה צעירה חפה מפשע בראש אחד כרות, לגרום לה חלומות רעים, ליטול ממנה אילוסיה יפה, להמית את אביה פעם שניה, ולומר לה: כל הדינרים שלך מוכתמים בדם? שאלתי ספר־מלים של דיני מצפון מאת כהן אחד זקן, ולא מצאתי שם שום פתרון לספקותי. האם יש ליסד מוסד של צדקה לזכר נשמותיהם של פרוספר מאניאן, של וואלהנפר, של טייפר? הרי אנו כולנו נמצאים בעצם המאה התשע עשרה. לבנות בית הכנסת אורחים או להקציב פרס למדות טובות? הפרס למדות טובות הרי ינתן לריקים ופוחזים. ואילו רובם של בתי הכנסת אורחים נדמה לי שהם משמשים היום מקום מקלט לחטא! מלבד זה הרי מוסדות כאלה שהם מועילים ברב או במעט להתפארות הריקה כלום מתקנים הם מה שנתקלקל? כלום חייב אני תיקונים אלה? אכן אני אוהב, ואוהב אני אהבה לוהטת. אהבתי היא חיי! אם אני מציע בלי נמוק לנערה צעירה הרגילה במותרות, בתפארת, ובחיים עשירים בתענוגי אמנות, לנערה צעירה האוהבת לשמוע בעצלתים בתיאטרון את המוסיקה של רוסיני, ובכן אם אציע לפניה לנדב חמש עשרה מאות אלפים פראנק לטובת זקנים טפשים או למצורעים מדומים, הרי תהפוך אלי עורף מתוך צחוק. או אשת־האמונים שלה תראה אותי כליצן רע; אם בהתלהבות האהבה אהלל לפניה את היופי של חיים צנועים ואת ביתי הקטן על שפת הלוּאַר, אם אבקש ממנה להקריב את חייה הפאריסיים בשם אהבתנו, הרי תהא זו ראשית צדקוּת של שקר; אחר כך, אעשה אולי נסיון עגום, ואאבד את לבה של נערה צעירה זו, האוהבת את הנשפים, השטופה בתכשיטים, והאוהבת אותי ברגע זה. הרי יחטוף אותה מידי קצין זקוף ומהודר, ששפמו עשוי יפה, המנגן על הפסנתר, המתגדר בלורד ביירון, ורוכב יפה על סוס. מה לעשות? רבותי, חוסו עלי, עוצו עצה!…’

האיש הישר, אותו פוריטני, הדומה יותר לאביה של ז’ני דינס, שכבר הזכרתיו לעיל, ושעד כאן לא השמיע מל, הגביה את כתפיו ואמר לי: ‘שוטה שבעולם, למה שאלת אותו אם הוא יליד בּוֹבי?’.

המלצות קוראים
תגיות