נבואת החורבן של ירמיהו בפרק ט"ו היא רק בת תשעה פסוקים ואף-על-פי כן היא מהקשות שהשמיע. בפסוקים אלה מנה ירמיהו שורה של אסונות שבהם ייענש העם על חטאיו בירושלים תחת הנהגתו של מלך יהודה, מנשה בן יחזקיהו. רשימת האסונות מסתיימת באסון המכאיב מכולם: “אומללה יולדת השִבְעה נָפְחה נפשהּ, באה שִמְשה בעוד יוֹמָם, בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה” (פסוק 9). בפסוק הזה ממשיל הנביא את האסון הלאומי לאסון של אם ששכלה ביום אחד את שבעת בניה. לבבה של האם לא יעמוד בכאב מותם של כל בניה.

להדגשת המוחלטות של העונשים פתח ירמיהו את הנבואה בהודעה הבאה: “גם אם יעמוד (יעמדו) משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה, שַׁלַח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ”. אלוהים לא ייעתר אפילו למשה ולשמואל, אם יתייצבו לפניו לבקש חנינה עבור העם. איזכורו של שמואל יחד עם משה בפתח נבואה המסתיימת באם ששכלה את שבעת בניה, מפנה באופן ברור לסיפור על העקרוּת של חנה, אמו של שמואל, ולשורה בשיר ההודיה שאמרה בבית-המקדש בשילה אחרי לידתו: “עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה” (שמ"א, ב-5). שורה זו מבליטה את יכולתו של אלוהים להפוך עקרה למאושרת באימהות וגם להפוך את רבת הבנים לאומללה בנשים.

ניכר שמבחינה ספרותית שקל ירמיהו היטב את דבריו כאשר הציב בסיום רשימת האסונות את אסונה של אם רבת בנים, אשר תהפוך ביום התקיימות העונש לאומללה בנשים, משום שערך את הרשימה מהאסון הקולקטיבי לאסון האישי. במושגי הימים שבהם אמר את הנבואה באוזני פשוטי העם, ידע ירמיהו ששומעיו יתרשמו פחות מציורים מכלילים של האסון שבהם פתח את נבואתו: “ופקדתי עליכם ארבע משפחות נאום ה' את החרב להרוג ואת הכלבים לסחוב ואת עוף השמים ואת בהמת הארץ לאכול ולהשחית” (שם, פסוק 3), אך יזדעזעו כאשר יסיים את הרשימה של האסונות באסונה של רבת הבנים שהפכה ביום העונש לאומללה בנשים.

בחברה שבה נקבע גורלה של האשה על-פי פוריותה ואפילו על פי מינם של הצאצאים שילדה, המשמעות של מות שבעה בנים היא הסגתה למעמד ירוד יותר ממעמדה של העקרה. העקרה עוד יכולה לקוות להתעברות הראשונה שתשנה את מעמדה לטובה בבית בעלה, אך מהם סיכוייה של אם אחרי ששכלה את שבעת ילדיה, בדגם המשפחה שהיה מקובל אז, כאשר הבעל היה רשאי לשאת יותר מאישה אחת? הן ילדים נוספים כנראה כבר לא תלד, ולכן נגזר עליה המעמד הנשי הנחות ביותר בבית בעלה: לשאת את מכאובה הכפול גם כאם שכולה וגם כאשה שהודחה ממעגל החיים הפעילים.

בחירתו של ירמיהו להרעיש את הלבבות של שומעיו בעזרת איזכור האומללות של רבת הבנים, ששכלה את שבעת בניה ביום אחד, ומעמדה הורע בשל כך בבת-אחת ממעמדה של העקרה שטרם ילדה את בנה הראשון, לא הזכירה לשומעי נבואתו רק את הפסוק ממזמור ההודיה של חנה, אלא גם הציפה בזיכרונם את סיפורן של שלוש האימהות - שרה, רבקה ורחל, שהיו נשים עקרוֹת. לשלושתן התרחשה התעברות פלאית-ניסית אחרי שנים של עקרוּת, והן ילדו בנים שמהם התפתח עם ישראל.

על-ידי הבלטת האופן המופלא של לידת אבות האומה נימק הסיפור המקראי את היותם שלוחיו של אלוהים בהיסטוריה ונבחריו להגשים את תוכניתו ביחס לאנושות: להצמיח מזרעם אומה שתדגים בעצם נוכחותה את יתרונות המונותיאיזם (האמונה באל אחד) על הפוליתיאיזם האלילי (האמונה בריבוי אלים). לכן נתפסת העקרות בסיפורי שלושת הזוגות הראשונים בתולדות עם ישראל לא כעדות לכישלון של הטבע בנושא ההולדה וההמשכיות של המין האנושי, אלא כאירוע מסתורי בשימושו של אלוהים: גם העקרוּת וגם ביטולה הפתאומי משמשים בידיו של אלוהים להגשמת תוכניתו ביחס לאנושות שברא, תוכנית שברואיו יכולים לשער את חוקיה רק בדיעבד.

סיפור ההתעברות של שרה    🔗

אף שסיפורי העקרוּת של שלוש האימהות מוכרים היטב לקורא העברי, כדאי לחזור על פרטים עיקריים בהם. ונפתח בסיפור העקרוּת של שרה אמנו.

אחרי סידרה של הבטחות מפי אלוהים לאברהם, שצאצאיו יהיו רבים וממשפחתו הקטנה יצמח “גוי גדול” (בראשית, י"ב-2), ושהמספר של זרעו יהיה רב “כעפר הארץ” (י"ג-16) וכמספר הכוכבים בשמים (י"ד-5), חושף הסיפור, שאברהם “הולך ערירי”, מאחר שאשתו, שרה, אינה מצליחה להתעבר (י"ד-2). אחרי שחלפו עשר שנים לישיבתם בארץ כנען, פנתה שרה אל אברהם והציעה: “הנה-נָא עצרני ה' מִלֶּדֶת, בֹּא-נָא אל שפחתי אולי אִבָּנֶה ממנה” (ט"ז-2), וביוזמתה התירה לו להפרות את שפחתה המצרית, הגר.

התעברותה של הגר חשפה לשרה את האמת המרה, שמבין שניהם, לא אברהם, אלא היא הינה העקרה. העדות החותכת הזו מסבירה את המתח שהתפתח בינה ובין הגר. אף שהיתה שפחה, החלה הגר, כאשר עמדה ללדת לאברהם את בנו הבכור, להקל ראש בכבוד גבירתה, ושרה הגיבה על ההתנהגות החצופה של שפחתה בהכבדת ידה עליה. בריחתה של הגר למדבר סימלה את שיא המשבר ביניהן. ואף שהגר חזרה בה והשלימה את הלידה במאהל של אדוניה, לא התפוגגה המתיחות בין השתיים גם אחרי ששרה הצליחה להרות וילדה את יצחק. על רקע זה התרחש הגירוש של הגר וישמעאל מהמאהל, אך הפעם ביוזמת שרה (כ"א 21–9).

ההתעברות של שרה מובלטת כאירוע על-טבעי בחיי שניים, שבגילם המופלג, הוא בן מאה והיא בת תשעים (י"ז-17), נואשו מהסיכוי שייוולד ילד לשניהם. אברהם התבשר לראשונה על האירוע בהתגלות נוספת של אלוהים, שבה חזר ושמע את ההבטחות הקודמות לו ולצאצאיו, אך גם על הפסקת העקרות של שרה: “וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגויים, מלכי עמים ממנה יהיו” (י"ז-16). על הבטחה זו הגיב אברהם בספקנות: “ויצחק ויאמר בלבו, הלְבֶן מאה שנה יִוָּלֵד? ואם שרה הבת תשעים תֵּלֵד?” (שם, 17).

אך לשמע ההבטחה, התעוררה אצל אברהם גם דאגה לבנו הבכור מהגר, ישמעאל בן השלוש עשרה, כי השתמע ממנה, שלא מבכורו זה יקום לו ההמשך לדורות. לספק שלו ביחס להתעברות של שרה, אחרי שנות עקרות כה רבות, לא נתן אברהם ביטוי מילולי, אך בנושא ישמעאל התבטא: “לוּ ישמעאל יחיה לפניך” (שם, 18). תשובת אלוהים לאברהם הגיבה הן על המחשבה שלא ביטא מילולית והן על דאגתו לחיי ישמעאל. אכן, שרה תלד בן “וקראת את שמו יצחק”, ולישמעאל לא יאונה כל רע ו“שנים-עשר נשיאים יוליד” (שם, 20–19).

מן המסופר בפרק הבא, פרק י"ח, מתברר, שאברהם גנז אצלו את הבשורה על הלידה הצפויה של יצחק ולא גילה דבר לשרה. לה נודע הדבר רק כשקלטה מפתח האוהל את דברי אחד משלושת אורחיו של אברהם, המלאכים שבאו לבשר לו שנית “והנה בן לשרה אשתך” (י"ח-10). תגובת שרה זהה לתגובת אברהם בפרק הקודם: “ותצחק שרה בקרבה לאמר: אחרי בְּלותי היתה לי עֶדְנָה ואדונִי זקן” (שם, 12). אך גם לה התברר, שדבר לא נסתר מאלוהים, גם לא מחשבה החולפת במוחו של בן-אנוש. אלא שתגובת אלוהים לספקנותה נאמרה לאברהם: “הייפלא מ-ה' דבר?” (שם, 14).

לשרה ניתנה ההזדמנות להצטדק על צחוקה בשיחה שקיים אברהם איתה אחרי שנפרד מאורחיו: “ותכחש שרה לאמר: ‘לא צחקתי’, ויאמר: ‘לא, כי צחקת’” (שם, 15) אלא ששיחה זו הובאה בעיקר כדי להסביר מדוע בחרה שרה לבנה את השם “יצחק”, שֵׁם שאלוהים חשף אותו בהתבשרות הראשונה רק לאברהם. ואכן, אף שאברהם לא גילה לשרה שזה יהיה שמו של בנם, החליטה עוד קודם לכן לבחור בשם הזה: “ותאמר שרה: צחוק עשה לי אלוהים, כל השומע יצחק לי” (כ"א-6). העתיד אכן הוכיח, שלידת יצחק היתה אירוע שתוכנן על-ידי אלוהים, כי שרה לא התעברה פעם נוספת אחרי לידתו.

סיפורן של רבקה ורחל    🔗

עקרותה של רבקה מצטיירת כבעיה מרכזית גם בחייה עם יצחק. כדי להבליט את התעברותה כתופעה ניסית, פתח המספר את העלילה באופן שבו הינחה אלוהים את אליעזר למצוא אותה עבור יצחק. פרק כ"ד המספר על כך מסתיים בברכה שאחיה ואמה של רבקה ברכו אותה לפני שנפרדו ממנה: “הֲיִי לאלפֵי רבבה”. ברכת פריון זו לא התממשה באופן טבעי. אף שיצחק היה בגיל הראוי, בן ארבעים (כ"ה-20), התברר לשניהם עד מהרה שרבקה היא אשה עקרה.

מציון הזמן בפסוק 26 בפרק כ"ה, המגלה שרק בהגיעו לגיל שישים זכה יצחק ללידת בנים מרבקה, מתברר שעקרותה של רבקה נמשכה עשרים שנה והיא התעברה רק אחרי הפצרות בלתי-פוסקות של יצחק במשך עשרים שנה אלה בתפילותיו אל אלוהים (רש"י מרחיב בעניין זה בפירושו לפסוק 21). ובהגיע המועד הגיחו מתוכה בניה התאומים, תחילה עשו ואחריו יעקב. וכמו במקרה של שרה, גם רבקה לא התעברה פעם נוספת אחרי לידת התאומים, ועובדה זו מחזקת את אופיו הניסי של ההריון היחיד שזכתה לו מידי אלוהים.

סיפור העקרות המפורט מכולם בספר בראשית הוא סיפור העקרות של רחל אמנו, המסופר בפרקים כ"ט-ל' בספר בראשית. ששה בנים (ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון) ובת (דינה) ילדה לאה ליעקב לפני שזכתה רחל ללדת את בנה הראשון. לא צריך דמיון גדול כדי לשער את הרגשתה של רחל במהלך כל ההריונות האלה של אחותה, שבהן ילדה לאה ליעקב בן אחר בן. על רקע זה אפשר להבין את קנאתה בלאה. את ייאושה ביטאה בדבריה אל יעקב: “הבה לי בנים ואם אַיִן מֵתה אנוכי” (שם, ל'-1). על דרישתה זו ממנו מספר הכתוב: “וייחר אף יעקב ברחל ויאמר: התחת אלוהים אנוכי אשר מנע ממך פרי-בָטֶן?” (שם, פסוק 2).

כיצד צריך להבין את תשובתו זו של יעקב, המצטיירת כתגובה קצרת-רוח וחסרת-רגישות מצידו לכאב ולייאוש של רחל העקרה? התשובה מוצפנת בפירוש לצירוף המילים “וייחר אף יעקב ב…”. תגובתו של יעקב לדרישתה התקיפה של רחל היתה אמנם תגובת כעס, אך ספק אם הופנתה כלפי רחל. כלומר: אין לפרש את ב' הזיקה בצירוף המילים “וייחר אף יעקב ברחל” ככעס כלפי רחל, אלא ככעס שגאה בו בנושא העקרות של רחל. אחרי ששמע את דברי הייאוש מפיה, התפרץ הייאוש גם מפיו של יעקב. לא על רחל כעס, כי אם על העובדה שכוח עליון מנע מהאישה האהובה עליו ביותר את היכולת להתעבר. ואלמלא היפנתה אליו את הדרישה “הבה לי בנים”, לא היה מזכיר לאשתו האהובה והאומללה, שאותו כוח עליון מונע משניהם את הגשמת ההורות המשותפת.

ואכן רחל התעשתה, אחרי ששמעה תשובה זו מפי בעלה, שביטאה אהבה ושותפות גורל, והציעה לו הצעה רציונלית, דומה לזו שהציעה סבתו לסבו. כפי ששרה הציעה לאברהם את שפחתה הגר, כך הציעה גם רחל ליעקב לבוא אל שפחתה, בלהה. בבנים של בלהה, דן ונפתלי, פיצתה רחל את עצמה על עקרותה וגם שיקמה את מעמדה במשפחה. פסוק 22 בפרק ל' מחזיר אותנו לתשובה של יעקב לרחל, שהוצגה כשאלה רטורית: “התחת אלוהים אנוכי?”. הרחם של רחל נפתח רק בעיתוי שאלוהים בחר, ואכן בשלב די מאוחר בחייה זכתה ללדת את יוסף. ושני מובנים נתנה לשם שהעניקה לבנה זה: “אָסַף אלוהים את חרפתי” ו“יֹסֵף ה' לי בן אחר” (שם, 25–24). וסמוך לפטירתה זכתה ללדת בן נוסף וגם את השם “בן אוֹני” הספיקה להעניק לו (שם, ל"ה-18), אך אחרי פטירתה הסב יעקב את שמו לבנימין.