“החיים כמשל”, ספר הפרוזה הראשון של פנחס שדה, הופיע ב-1958. ממש באותה שנה סיימתי את הלימודים בתיכון והמתנתי לגיוסי לצה"ל. אין שום קשר בין שני האירועים, אך בעזרת הצמדתם זה לזה אני עונה לשואלים אותי: מדוע לא פירסמת מאמר ביקורת על החשוב מבין ספריו של פנחס שדה במועד הופעתו?
לעומת זאת כאשר הופיע “על מצבו של האדם”, כרך הסיפורת השני של פנחס שדה, כעבור תשע שנים, כבר הייתי מבקר-ספרות מנוסה שפירסם מאמרי ביקורת בשלושה מוספי ספרות מרכזיים: ב“משא” מוסף הספרות של עיתון “למרחב” שנערך על-ידי אהרון מגד, במוסף לספרות של עיתון “ידיעות אחרונות” שעורכו היה זיסי סתוי ובמוסף לספרות של עיתון “הארץ” שעורכו היה בנימין תמוז. במוספים אלה פרסמתי מאמרים על ארבעה הספרים שפירסם פנחס שדה אחרי “החיים כמשל”: “על מצבו של האדם” (1967) “מות אבימלך ועלייתו השמימה בזרועות אמו” (1969), “נסיעה” (1971) ו“נסיעה בארץ-ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים” (1974). ואת ארבעתם קשרתי, כמובן לרעיונות הרליגיוזיים והמיסטיים שביטא שדה בבכור ספריו, ולכן ראיתי את עצמי פטור מכתיבת מאמר נפרד רק על “החיים כמשל”, שכה רבים כבר דנו בו מכל היבט אפשרי בשנתיים הראשונות להופעתו.
אך היתה גם סיבה נוספת להימנעותי מכתיבה מתאחרת על “החיים כמשל”. לא רק בחייו אחרי פרסום הספר הזה, אלא גם שנים אחרי פטירתו ב-1994, רחשו ב“קרית ספר” שלנו כל-כך הרבה סיפורי רכילות על אורח-חייו של פנחס שדה, על קשריו האינטימיים עם נשים צעירות ממנו ועל הנהירה של בני נוער משני המינים אל דירתו להאזין במשך שעות לדבריו, עד שהיה מן הנמנע לדון באופן ענייני בספר הביכורים שלו, בבירור איכותו כטקסט ספרותי ובביקורת ההשקפה הרליגיוזית האבסורדית שביטא בו.
כאלה היו פגישותי עם פנחס שדה 🔗
אף שחלפו כשישים שנה מאז הופיע “החיים כמשל” אני רוצה כעת, בהגיעי לגבורות, לפרוע את חובי לו כמבקר ספרות, אך לא לפני שאספר על שתי הפגישות היחידות שהיו לי עם פנחס שדה בשנת 1967, השנה שבה הופיע ספרו השני - “על מצבו של האדם”. אחרי שמאמר הביקורת שלי על הספר הזה נדפס באותה שנה במוסף לספרות של “ידיעות אחרונות”, הוזמנתי לראיין את פנחס שדה בתוכנית לספרות, ששודרה אז ב“קול ישראל” בגל א'. כשבוע לפני מועד ההקלטה של הראיון, פנה אלי פנחס שדה והציע לקיים פגישת-היכרות בדירתו, ואני נעניתי לבקשתו.
דירתו של פנחס שדה היתה אז בקומה העליונה של בית ללא-מעלית בשוליה המערביים של ר“ג. במהלך הפגישה, שהתקיימה בשעות אחר הצהריים, ישב שדה בכורסה מרופדת, שמיקומה ליד החלון העיד כי שימשה אותו לקריאה, ואני ישבתי מולו על כסא מעץ שאותה הועיד לאורחיו. אף שכיוון את רוב דבריו להסברת ההשקפה שלו על מצבו של האדם בעולם, שהיתה כבר ידועה לי מקריאת שני ספרי הפרוזה הראשונים שלו, “החיים כמשל” ו”על מצבו של האדם", התרכזתי יותר בהקשבה לקולו המיוחד. הוא השמיע את דבריו בלחש ובקצב איטי. כעבור שנים אחדות מצאתי תאור מדוייק של דיבורו בראשון ממכתביה של חבצלת אליו, מאלה שנדפסו בספר מעורר-המחלוקת על מהימנותם, “התמסרות”: “דיברת לאט בקול תם וכמו מים שקטים. – – – וכמעט בכיתי כי זה היה כמו מים טהורים כחוּלים וצלולים”.
השפעת קולו של פנחס שדה עלי היתה פחות לירית. בסיום פגישת ההיכרות, אחרי כשעה, שבה בעיקר הקשבתי לדבריו, היתה ברורה לי לחלוטין מטרת זימוני לפגישה איתו לפני קיום הראיון. ובעתיד אכן השתדלתי להימנע מתיאום מקדים של נושאי-השיחה עם הסופרים הרבים שהוטל עלי לשוחח איתם על ספריהם בפני הקהל במסגרת הסדרה על סיפורת מקור שקיימתי במשך כעשרים שנה ב“בית אריאלה” בתל-אביב.
אינני יודע אם במאגרי רשות-השידור שמור עדיין סליל-ההקלטה של הראיון הזה, שבסיומו ביקש פנחס שדה שאסיע אותו במכוניתי מהאולפנים של קול ישראל בשולי הקריה אל חוף-הים של ת“א. ושם, לפני שיצא מהמכונית, אמר לי משפט-פרידה תמוה בנסיבות הללו: “אתה תהיה מבקר-ספרות עוד הרבה שנים”. בהווה אולי ניתן כבר להבין משפט זה של פנחס שדה כדברי נבואה שהתגשמה אחר-כך בעבודת נמלים שלי במשך כ-6 עשורים בליווי מחקרי וביקורתי של כרכי הסיפורת של סופרי דורי, דור ייסוד המדינה, הדור שפעל ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה, מתש”ח ועד תשע"ח, אך לא כך, אני זוכר, הובן לי המשפט אז. לי השתמעו דבריו במשמעותם האירונית כנזיפה על השאלות הקשות שהצגתי לו כחצי שעה קודם לכן, בעת ההקלטה של הראיון על ספרו, “על מצבו של האדם”, שמצאתיו פגום ספרותית ובלתי-מחדֵש רעיונית בהשוואה לקודמו, “החיים כמשל”.
שבע התכונות של הכתיבה הסנטימנטלית 🔗
פנחס שדה היה בן 27 כאשר החליט, אחרי התגובות הצוננות שספג ספר השירה שלו “משא דומה” ב-1951, לעבור לכתוב ספר פרוזה נועז – אוטוביוגרפיה שבה יחשוף את סיפור חייו, שהיו בשנות נעוריו ובחרותו בעיקר חיי עוני, נדודים ובדידות, אך גם שנות חיפוש משמעות רוחנית לקיומו בחיים. אך לא כאוטוביוגרפיה התבלט “החיים כמשל”, אלא כיצירה שלא נכתבה עוד נוספת כמוה בסוגת הכתיבה הסנטימנטלית, שהיא סוגת סיפורת ריאליסטית בעלת תכונות מיוחדות, ספרותיות ורעיוניות, כפי שאדגים להלן.
- התכונה הבולטת ביותר של הכתיבה הסנטימנטלית היא מסירת סיפור-המעשה בלשון “אני” מפי מספר-דמות. שהינו “מספר” הנוכח בעלילת הסיפור אם כגיבור ואם כעֵד. לשון “אני” לא רק יוצרת קשר אינטימי בין “מספר” כזה ובין הקורא, אלא גם מסייעת לעורר בקורא רגשות של אמפתיה והזדהות עם “המספר”. הקטע הבא ידגים זאת:
“באחד מימי האביב הללו, בשבתי כך לבדי, התחוללה פתאום בלבי איזו רגשה מוזרה, עד שכמעט בכיתי. דבר-מה – אולי איזה זיכרון – הרעידני, עורר בי בבת אחת כל-כך הרבה געגועים וצימאון ובדידות ומצוקה. השתוקקתי ללכת לאן-שהוא, אך בכל העיר הגדולה לא היה לי לאן ללכת. מרגע לרגע גדלו התרגשותי וחוסר מנוחתי, וכשנפלו עיני על מכשיר הטלפון קרבתי אליו וחייגתי מספר כלשהו. מאי-שם, הרחק כמו מתוך השאול, נשמע קולו של גבר. הנחתי את השפופרת וחייגתי מספר אחר. הפעם נעניתי על-ידי קולה של אישה צעירה. – – – לא היה איכפת לי מה ידובר. רציתי רק לשמוע את קולה, לענות לה, לקשור איתה איזה קשר” (94).
2. לתכונה הקודמת מצטרפת תכונה נוספת של הכתיבה הסנטימנטלית, והיא: השימוש באפקט הווידוי. אם סיפור-המעשה מסופר בלשון “אני”, ולא כל שכן אם כלול בו גם מידע אישי ואינטימי של “המספר” על עצמו – זהו וידוי, המרתק את הקורא אל קולו של “המספר” וגם מערֵב אותו רגשית בתוכן סיפורו. המעורבות הרגשית של הקורא בשומעו וידוי היא כה מלאה, שהיא עשוייה לפעמים גם להביאו לידי דמעות ובכל מקרה מחלישה בו מאוד את יכולת השיפוט הרציונאלית והעֶרכית-אֶתית של מעשי הגיבורים שפועלים בזירותיו השונות של סיפור-המעשה. הקטע הבא מדגים וידוי כזה:
“אני חי כאלמוני. בכלל, אני כשלעצמי אינני חשוב; אינני אלא נער שליחויות. מה שחשוב היא השליחות עצמה. – – – אמנם כתבתי את שירַי רק מתוך הכרח פנימי, אבל, אחרי-כן, כשפרסמתים, כבר היתה לי מטרה לנגד עיני: מטרתי היתה להביא לידי התעוררות נפשית, מטרתי היתה להפנות את תנועת החיים לעבר השאלות המהותיות, המכריעות, החשובות באמת של הקיום. מטרתי היתה לבטא את קיומו של האדם בתוך האין-סופיות. אבל קולי לא נשמע, לא הובן לחלוטין. הטמטום לא ייאש אותי, אבל הבהילני מעט. – – – הערך המכריע בעולמי הוא הנשמה – – – נולדתי לדבר רק על הנושא האחד והיחיד של החיים, על הנשמה, הנשמה המשתקפת כמו שושן בנחל הזמן, הייסורים, החלום והניסיון. קולי היה קול אדם יחיד קבל האלוהים האחד” (עמ' 167–166).
3. תומכת חשובה בשני המאפיינים הראשונים של הכתיבה הסנטימנטלית היא התנסחות סיפור-המעשה באמצעיה של הלשון הלירית. גם אם שיר מתאר בלשון דיבורית אירוע רגיל ושכיח בחיים, עצם היותו מנוסח בשורות מדודות מוסיף שֶׂגֶב לתוכנו, כי שורות מדודות מאפשרות להעשיר את תוכן השיר בשלל של אמצעים מוזיקליים (ווֹקאליים וריתמיים) ובשפע של צירופי-מילים פיגוראטיביים (דימויים ומטאפורות). שדה שכתב ב“משא דומה” שירים אקספרסיוניסטיים ומלאי פאתוס (בדומה לאלה שאורי-צבי גרינברג התייחד בהם בשירת דורו), ולא בלשון דיבורית, הזמין את הקורא גם בספר הפרוזה שלו להעשיר את עצמו בדוֹרוֹנוֹת האלה של הלשון הלירית, על-ידי שילוב הרבה קטעי שיר ואף שירים שלמים בטקסט האֶפִּי. ב“החיים כמשל” שילב שדה לא רק שלושה שירים שלמים מתוך “משא דומה” (בעמ' 104–99, 120–118 ו- 126–125), אלא גם פואמה שלמה וחדשה, את “שירת ירושלים החדשה” (בעמ' 307–275). להלן קטע מדגים מתוך פואמה זו (עמ' 126):
אָת רַעְיוֹנְךָ פָּרַשְׂתָ עֲלֵי כֹל כְּטַלִּית, וּכְמוֹ שְׁטִיחַ־אֲדָמָה מֵעַל לַזֶרַע,
אֶל זֶרַע רַעְיוֹנְךָ תַּעֲרֹג נַפְשִׁי.
אֶל טַלִיתְךָ הַלְּבָנָה כַּמָּוֶת מִתְרוֹנְנִים דָּמַי הָאֲדֻמִים
לְהִקָּלַע בָּהּ כְּזֵרֵי שׁוֹשָׁן.
– – – מֵעַל לְכָל הַסָּג, הַמֻּטְעֶה וְהַחוֹלֵף –
אֲנִי נוֹשֵׂא עֲלֵי כַּפַּי הַפְרוּשׂוּת אֵלֶיךָ מִנְחַת־דְּבָרִים,
אֶת הַמִּלִּים הַנִּכְלָמוֹת, עוֹרְגוֹת הַלָלוּ:
יִשְׁתַּבַּח שְׁמֶךָ.
4. כתיבה סנטימנטלית מתעכבת על תכנים מרגשים ובמיוחד כאלה שהקורא מזהה בהם מצבי-נפש המוכרים לו כמטלטלים אדם בחייו למרומים ולתהומות, כפי שמדגים הקטע הבא מתוך “החיים כמשל”:
"ערב.
אני יושב בחדרי. עששית הנפט מטילה אור צהבהב, עמום, על השולחן. צללים גדולים נטויים על הקירות. כמעט כל דבר שבחדר יש לו את צלו שלו על הקיר. דממה. דממה.
אך דבר-מה, שאינני יכול להבינו, הומה בקרבי ומשבית את שלוותי. אולי זה עצב, אולי תשוקה. אולי זה זיכרון ישן. אולי חרדה, אולי תקווה. אולי גורל.
אני יוצא ועומד על הגג. השמים אינם בהירים, אך גם שחורים אינם. הירח מפליג לעבר אחד, וגדודים של עננים שקופים נוהרים לעבר אחר. לאן הם נוהרים? כמו איזה קרב מתחולל אי-שם ביקום" (עמ' 182–181).
בקטע קצר זה ריכז שדה רשימת ניגודים של מצבי-נפש מטלטלים: עצב ותשוקה, חרדה ותקווה, זיכרון ישן וגורל. במרחב הספר יימצא הקורא בתדירות רבה עוד צמדי-תוכן סותרים כאלה המציינים פסגות ותהומות בחיים, כגון: אהבה ובדידות, געגועים ומוות, וגם צמדי-תוכן חידתיים שמשמעותם מנוגדת, כגון: “אכזבת אלוהים” ו“שתיקת האדמה”.
5. הכתיבה הסנטימנטלית משיגה אצל הקורא את ההתפעמות הרגשית (ואפילו זו המופרזת: הרגשנית) על-ידי העתקה תכופה של העלילה מאירועי המציאות הריאלית (העלילה החיצונית) אל המקבילים להם בנפשו של ה“אני” (העלילה הפנימית). העתקה כזו מהחוץ פנימה מאפשרת לשתף את הקורא במחשבות, בחלומות, ובתיאורם של בתהליכים נפשיים מיסתוריים ומיסטיים בנפשו של ה“אני”, כגון: זיכרונות, תמונות דמיון, חלומות והזיות בהקיץ.
כזה הוא התיאור המיסטי על הרגע שבו נכתב הקטע “דרשה”, קטע השיא בפואמה “שירת ירושלים החדשה”, בעת שישב בבית-קפה בלונדון בשעה שהרחוב היה מלא באנשים שיצאו ממשרדיהם:
“כמהופנט התבוננתי בהמון האדם שחלף על-פני, אבל מה שראיתי באמת היה מעין חזון: ראיתי את כדור האדמה מוטל לפני כמין לב גדול, אדום, חם ורועד, ועליו ראיתי את האנושות כולה, – – – כמהות אחת ואת כל אדם לבד, בכובעו ובמלבושיו בחד-פעמיותו, במציאותו הבודדת בלב האין-סוף. ואז הרגשתי שאני חייב, שאני כפוי, שאני רוצה וגם יכול לומר משהו לכל אלה הנראים לעיני דמיוני והעוברים על פני ברחוב, להשמיע את המילה החיונית, המילה הפורצת מתוך האפלה ללא שם, מתוך האהבה, מתוך המצוקה האישית ומתוך רגע החסד האלוהי. – – – כאשר סיימתי [את הכתיבה] חשתי את עצמי כה חלש עד שחששתי פן אתעלף; הרגשתי שאני רועד ממש כעלה” (עמ' 319).
קטעים כאלה מדגימים את התמכרותו של פנחס שדה לנסח על עצמו, ב-“החיים כמשל”, טקסטים סנטימנטליים, ליריים וחידתיים, רגעים שבהם היה במצבי-נפש אקסטטיים.
6. תכונה חשובה נוסף של הכתיבה הסנטימנטלית היא ההיצמדות הרצופה לרעיון-על אחד –פעולה הממריצה את הקורא להזדהות עם רעיון-העל הזה הן מחשבתית והן רגשית.
מאחר שאי-אפשר לצטט את כל הקטעים שבהם ביטא פנחס שדה, אצטט אחד מהם שבו ביטא אותו באופן מפורש מן האחרים:
הספר הזה הוא על אודות עצמי, על אודות אדם בודד, החי בהסתר-פנים. – – – אני כותב על החיים כעל משל, כעל חלום. – – – איני מדבר [בספר זה] על חברה, על יחסים, על היסטוריה, על חוכמת חיים – – – [אלא] על חיי כפי שהללו התנהלו, דרך מה שקרוי טוב וכן דרך מה שקרוי רע, דרך האהבה, דרך הכאב, ההתלהבות, החֵן, החטא, המחשבה, האושר והייסורים. – – – מחברו של ספר זה חי בין אנשים אשר כל מה שנחשב בעיניו כעורק הלב של החיים היה מוזר וזר בעיניהם. – – – העיקר בעיניהם היה להתקיים קיום חומרי, סתמי, ציני, העיקר בעיניהם היה להיות אֵבָר מן הגוף הגזעי, המדיני, ובאופן כזה לא היו מסוגלים להבין מה זה בדידות, מה זו שירה, מה זו גאונות, מהם טומאה, מה זה קיום לפני אלוהים, מה זה אלוהים. הם היו יושבי-חושך שְׁכוּחֵי אלוהים, וזה כלל לא היה איכפת להם" (379–378).
מאחר ששדה מייחס ליהדות את האטימות הזו של הרבים להבין “מה זה אלוהים” – “היהדות היא אירוניה, פוליטיקה, המוניות, אפסות, מדע, חומרניות, כלומר כל מה שסותם את פי מעיין החיים, שמקפיא את הלב וחוסם את הפתח למלכות השמים – – – ולכן גורל אכזר הוא להיוולד נביא או משורר בתוך היהדות” (עמ' 168) – ברור שאינו מזהה את “אלוהים” בספריו לא עם אלוהים של היהדות וגם לא עם אלוהים של הדתות שהתפתחו ממנה: הנצרות והאיסלם. והרליגיוזיות הערטילאית שלו היא, לפיכך, חילונית ומתייחסת אל אלוהים יְקוּמי השוכן “בתוך החלל האין-סופי שאין לו שם ותואר, בתוך מה שהוא הוויה ואֵינוּת כאחת” (עמ' 162).
7. ואין הכתיבה הסנטימנטלית יכולה להיות מושלמת אם אין היא מסתכמת בבשורה. במקום להרבות מילים אודותיה, מוטב לצטט אותה מתוך “שירת ירושלים חדשה” (בקיצורים הכרחיים). בפואמה זו, שהיא פיסגת שירתו, שילב שדה את הקטע הרטורי-רֶלֶגיוזי הבא, שברוח המקור ב“ברית החדשה” הגדיר אותו (בעמ' 319) כ“דְרָשָׁה”:
בְּנֵי-אָדָם, עֵת הִנְכֶם שׁוֹמְעִים צִלְצוּל הַפַּעֲמוֹנִים,
– – – זִכְרוּ, כִּי הִנְכֶם עֲנִיִּים מְאוֹד.
עֵירֻמִּים יְצָאתֶם מִבֶּטֶן אִמְּכֶם, וְעֵירֻמִּים תְּשׁוּבוּן שָׁמָּה.
מְאוּם לֹא הֲבֵאתֶם עִמָּכֶם, וּמְאוּם
לֹא תּוּכְלוּן קַחַת עִמָּכֶם.
– – – בְּנֵי-אָדָם, אַל תַּשְׁאוּ נַפְשׁוֹתֵיכֶם.
הָאֱלוֹהִים אֵין לְהַתֵּל בּוֹ,
וְכַאֲשֶׁר יִזְרַע אִישׁ כֵּן יִקְצוֹר.
– – – סוֹף דָּבָר, בְּנֵי-אָדָם: אֶהֱבוּ אֶת הַכּוֹל.
כֹּל אֲשֶׁר בַּחוֹשֶׁךְ יְהִי בָּאַהֲבָה לְאוֹר. אֲבָל בִּלְעֲדֵי הָאַהֲבָה
הַכֹּל חוֹשֶךְ.
– – – הָאַהֲבָה הִיא זְרוֹעוֹת הָאֵל, הַחוֹבְקוֹת לְבַב כֹּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ בִּבְדִידוּתוֹ
וְאֶת כֻּלָנוּ כְּאֶחָד.
אַחִים, נִהְיֶה נָא יַלְדֵי-יָה.
(עמ' 290–288).
קטעי השירה והפרוזה ב“החיים כמשל”, שבהם הודגמו התכונות של הכתיבה הסנטימנטלית, מצדיקים לקבוע שפנחס שדה היה בחייו הכותב הסנטימנטלי ביותר שפעל בסיפורת של בני דורו, דור ייסוד המדינה. יתר על כן: הכתיבה הסנטימנטלית היא המסבירה את סוד הצלחתו הנמשכת של הספר “החיים כמשל” עד עצם היום הזה, כשישים שנה אחרי שהופיע לראשונה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.