במהלך הקלטת הראיון עם פנחס שדה באולפני קול ישראל ב-1967, אחרי הופעת “על מצבו של האדם”, ספר הפרוזה השני שלו (שעליו סיפרתי במאמר “פגישותי עם פנחס שדה ועם יצירתו”), לא הצלחתי לקבל מפיו הסבר למובנו של המשפט החידתי הבא שבאמצעותו סיכם את השקפתו הרליגיוזית ב“החיים כמשל”: "החיים [בעולם הגשמי] הם משל, ואלוהים הוא הנמשל" (עמ' 167).

במקום תשובה שתסביר את הסתירה הלוגית בין שני חלקי המשפט הזה, גייס שדה את כל יכולותיו הרֶטוריות ונעזר בהרבה מילים נרדפות כדי לחמוק ממתן תשובה ברורה על תוכנו. לפיכך אשתדל, במאמר הנוכחי, להסביר את הסתירה בין החיים לבין אלוהים במשפט “החיים הם משל, ואלוהים הוא הנמשל”, שלדעתי תוכנו תמוה וגם בלתי-הגיוני.

 

תמונה דואלית של היקום    🔗

פנחס שדה היה בן 27 בשנת 1956, השנה שבה כתב את הספר “החיים כמשל” – שהיה אמור להיות אוטוביוגרפיה משוחררת מעכבות על חיי סבל שהיו מנת חלקו בשנות הילדות הנעורים והבחרות – ולכן הפתיע האופן הנחרץ שבו הציג בספר הזה השקפה רליגיוזית המבדילה בין שני עולמות: בין העולם הגשמי של האנושות שרוחשת על האדמה, שהוא לדבריו עולם מתעתע חולף ומופרך (תוכן המשתמע מהגדרת העולם הזה כ“משל”), לבין העולם שמוצב מעליו בשחקים, עולמו של אלוהים, שלהנחתו הינו העולם הוודאי היציב והנצחי (תוכן המשתמע מהגדרתו כ“נמשל”).

ההשקפה הדואלית והקוטבית הזו על ההוויה מוסברת בספר “החיים כמשל”, באופן הקולע ביותר ממש קרוב לסופו, בפרק “הגירושין”, שבו פנה פנחס שדה, ברוב צניעותו, ישירות אל אלוהים.

בקטע הווידוי הבא מאותו פרק הסביר שדה את החלק הראשון באִמרה שלו “החיים הם משל, ואלוהים הוא הנמשל” – החלק שבו פירט בעזרת דימויים ארציים את מגרעותיה של המציאות הגשמית:

“אלוהים, על מה יש לי להישען בעולם הזה, במה אוכל לבטוח, למה אוכל לצפות? – – – העולם הזה אין לו יסוד, והמקרים אין להם מציאות, וחוכמת העולם וכבודו הם כמו אדי בוקר, והאושר והיפעה וחן הטבע הם רק צל, רק קפיצת דג, הם אינם. האדמה שותקת. יקום הכוכבים שותק. בן-אדם לבדו. תמיד לבדו, לבדו לגמרי, לבדו בתוך האין-סוף, לבדו לפניך. אם כן מן ההכרח להאזין למה שאתה אומר באמצעות שתיקת האדמה. מן ההכרח לגלות את אהבתך” (בעמ' 419–418).

ובאותו פרק עצמו משולב גם הקטע שבעזרתו הסביר שדה את החלק השני של האִמרה – החלק שבו קבע, בעזרת שורה של צירופים פרדוכסאליים ומיסטיים, כי “אלוהים הוא הנמשל” של החיים הגשמיים-ארציים:

“אתה, אלוהים, הנך האין סופיות, ובך אין שום גבולות. אתה החֵרות ללא מְצרים, אתה הים ללא חופים, אתה הרוח המכיל את כל הנמצאות, אתה האחדות המהותית של כל הסתירות, אתה הפשר של כל הגעגועים, אתה הישע של כל הייסורים, אתה הבלתי ניתן להבנה ואף-על-פי-כן הנך הדבר האחד והיחיד המובן מאליו” (עמ' 418).

כלומר: כמסקנה מסבל חייו (חיים של עוני נדודים ובדידות), שכפה עליו גורל של נבדלוּת חברתית, הגה פנחס שדה את השקפתו הרליגיוזית, האבסטרקטית וגם האבסורדית בעיני, שהחיים הם משל ושאלוהים הוא הנמשל – השקפה המציירת תמונה קוסמית דואלית, לפיה מצוי עולם רוחני של בורא היְקום האין-סופי מעל העולם הגשמי-ארצי המוכר לבני-אנוש.

 

עקרונות הרליגיוזיות החילונית של פנחס שדה    🔗

רליגיוזיות היא אמונה בקיומה של ישות עליונה, על-אנושית ועל-גשמית. בדתות המקובלות מייחסים לאלוהים את בריאת העולם, את ההשגחה עליו ואת הפעלת שכר ועונש למאמיניו על-פי מידת נאמנותם למצוותיו, או לחילופין: על-פי מידת סטייתם מהם. ולכן, מעניקות הדתות את התואר “אדם דתי” רק למאמין שמקבל על עצמו את הדוֹגמות האלה ומגשים אותן באורח-חייו הן ברשות היחיד שלו והן במסגרת הקהילה שאליה הוא משתייך.

פנחס שדה מסתייג מדתיות כזו, שמחייבת את היחיד לממש את אמונתו הדתית במסגרת הפולחן הדתי של קהילה, הכולל בתי-תפילה כוהני-דת ומצוות, וטוען שלתואר “אדם דתי” זכאי רק זה המשמיע “קול אדם יחיד קבל אלוהים האחד”, משום “שהאלוהים נתן את העולם בתוך נשמתו של האדם, ובה, ביחידה, בבודֵדה, צפוּן המובן של היְקום” (עמ' 167). מנקודת-מוצא מעורפלת וערטילאית זו יצא בהתקפה משולחת-רסן על היהדות, הדת שממנה התפתחו הנצרות והאיסלם, וכהרגלו ברצף של מילים נרדפות:

“היהדות לא הבינה מעולם את מושג הגאולה, אלא במובן של גאולה חברתית. – – – היא אויבת את הגדלות, את האהבה, את הגעגועים, את החן, את החטא האמיתי, את האמת עצמה” ולכן “היהדות לא הקימה אף גאון אמיתי בספרות, בפילוסופיה או באמנות, אלא אם כן חרג הלה, במקרה או עקב רדיפות, אל מחוץ לתחומה, או שעמד, על כל פנים, בהתנגדות מרה כלפיה”

– – – ולכן

“גורל אכזרי הוא להיוולד נביא או משורר בתוך היהדות” (עמ' 168).

את המסקנות הפסקניות האלה על היהדות ועל מלחמתה בגאוני-הרוח, הדגים שדה באמצעות הסיפורים שקרא לראשונה על חיי ישו בספרון זרוק, שלדבריו מצא בנעוריו במהלך שיטוט כמתבודד בשדה כלשהו בעמק יזרעאל, ספרון “הברית החדשה”, ושבהשפעתו כתב בהיותו בירושלים את רוב שירי “משא דומה”.

בלשון אחרת: בשירי “משא דומה” ובפרקי “החיים כמשל” ייחס פנחס שדה לעצמו את ייסודה של רֶלִיגְיָהׁחדשה – דת חילונית ואוניברסאלית שמתירה לכל אדם לקבוע לעצמו את ערכי אמונתו, כביטוי לתפיסת השלֵמוּת שלו על חיים רוחניים, תוך התעלמות מערכי האמונה המטופחות בחברה על-ידי האֶליטוֹת שלה (הדתית, הפוליטית, הכלכלית והמדעית), שאת כולן פסל.

מאחר שבספר “החיים כמשל”, הציע פנחס שדה רליגיוזיות חילונית המבוססת על תמונה קוסמית דוּאלית, שבה הוא מתהלך על אדמה השותקת, אך נפשו מתגעגעת לעולם הקוסמי של אלוהים, שאותו זיהה לא עם הטבע של הארץ בהיקף שהמדע הכיר אותו (כדעתו של שפינוזה בן המאה ה-17 ב“אתיקה”), אלא עם היְקום האין-סופי, ראוי שהדיון על השקפתו הרליגיוזית-חילונית הזו – על החיים בעולם הממשי והמציאותי (המשל) ועל התגלמותו הנצחית של אלוהים ביְקום האין-סופי (הנמשל) – יסוכם לא רק בין העוסקים בספרות, אלא יתקיים גם בין אלה שתחום התעניינותם הוא בתיאולוגיה ובפילוסופיה.

 

שלבים בהתפתחות כתיבתו של פנחס שדה    🔗

מאחר שפנחס שדה עצמו שילב יחידות-שיר שלמות מתוך “משא דומה” (1951) ביריעה האֶפּית של “החיים כמשל” (1958) וגם הוסיף מידע על מועדי כתיבתן והסברים על תוכנן הרעיוני (עמ' 120–112), אי-אפשר להבין את ההשקפה הרליגיוזית שניסח פנחס שדה ב“החיים כמשל” בלי לברר תחילה את תרומתו של ספר השירים הזה להתגבשותה במחשבותיו.

את רוב שירי “משא דומה” כתב שדה בירושלים, שאליה הגיע בסיום השרות שלו בצבא:

“הגעתי לירושלים בבוקר חורף צונן, טהור, ומצאתי את העיר יפה ביופי של חלום. אינני יודע אם היתה זו ירושלים הארצית שראו עיני אז, ייתכן שהיתה זו ירושלים השמימית, ששכנה בלבי ושדימיתי לבוא עכשיו ולשכון בתוכה” (עמ' 106).

את התנאים שבהם כתב את רוב שירי “משא דומה” בירושלים תיאר פנחס שדה באופן הבא:

“התגוררתי בעליית גג בירושלים. ישבתי בבקרים לאור השמש ובלילות לאור עששית נפט, ואכתוב שירים. כתבתי על הגיא בסתיו, על המוות, על עשר הבתולות שיצאו לקראת החתן, על הציפורים השותתות דם בהביט בהן אלוהים, על הפרי, על הזמן, על החיים” (עמ' 12).

בתוכנם הפסימי של שירי “משא דומה” ביטא פנחס שדה את נפשו החצויה בשנות הבחרות שלו בין המציאות הגשמית, שהיתה מוחשית ומעיקה ביותר עבורו, לבין המציאות המיוחלת והחלומית, שטרם התגבשה לגמרי בהכרתו:

“הערגה למוות, ההתלהבות האפלה אליו. – – – להשתוקק למות – זאת אומרת לחדור, בהתלהבות שְׂרָפית, מבעד לקליפה החיצונית של הסָג, המוטעה, והחולף – – – שאולי ייתכן לצלול, דרך המוות, אל תוך התהומות האפלים של הרוח, אשר שם כמוס המובן הסודי של המציאות. לא הגיתי במוות אלא כבצורה של חיים חדשים, כבלידה חדשה אל תוך אלוהים” (עמ' 114).

את שלב המעבר הזה מערגה פסימית למוות, לאופטימיות בלבוש רליגיוזי ביטא שדה, כנראה, על-ידי החלפת שם-המשפחה שלו מ“פלדמן” (השם שהחזיק בו עד להופעת “משא דומה” ב-1951) ל“שדה”, שם בעל משמעות גיאוגרפית אוניברסלית, כפי שאפשר להיווכח מהקטע הבא:

"אמנם כתבתי את שירי רק מתוך הכרח פנימי, אבל, אחרי כן [אחרי פרסומם] , כבר היתה מטרה לנגד עיני: מטרתי היתה להביא לידי התעוררות נפשית. מטרתי היתה להפנות את תנועת החיים לעבר השאלות המהותיות, המכריעות, החשובות באמת של הקיום, מטרתי היתה לבטא את קיומו של האדם בתוך האין-סופיות" (עמ' 166).

כה עזה היתה תשוקתו להתאחד עם אלוהים בעזרת המתת עצמו ע"י התאבדות, עד שגם במהלך הפלגתו אל לונדון, שבה יכתוב בעוד שנים אחדות את “שירת ירושלים החדשה”, עדיין שקל לבצע אותה:

“בהיותי על הסיפון, שאלתי את עצמי אם לא מוטב לי, אחת ולעד, לשים קץ לכל המצוקה והקשיים, לקפוץ אל תוך המים ולרגוע, בין הדגים והצמחים המוזרים, בתוך התהום? אבל ברגע שדרכתי על אדמת אנגליה, ברגע שירדתי מן הרכבת בתחנת ויקטוריה, כמו הכה ברק את כל היותי, פרץ את המועקה הכבדה, החשוכה, אשר אטמה את פנימיותי – במידה יותר נוראה משידעתי – זה ימים רבים. – – – מאז אחזתי עט בידי כתבתי על האנשים האחרים והנשים האחרות שראיתים ברחובות, במסעדות, בגנים ובכנסיות, לראשונה הרגשתי יחס עמוק, חיוני, נרגש, אליהם, אל חייהם, אל גורלם, אל מראיהם ומשושם ועצבם” (עמ' 314).

 

תחושת היעוד של פנחס שדה    🔗

כאשר שב פנחס שדה מלונדון והתיישב לכתוב את “החיים כמשל”, כבר היה מסוגל, והוא עדיין רק בן 26, לסכם את קורות חייו באופן הבא:

“כמה מעלות היו בחיי וכמה מורדות, כמה תהפוכות נפש ורגעים של הארה, כמה פעמים דימיתי את היותי עומד על שפת התהום, וכמה וכמה פעמים נגעה בלבי אצבע החסד. – – – חיי היו נפלאים ואיומים. איכותם היתה צפונה בכך שהם היו דרך, וכך בתוך ההליכה, הם החשׂיפוּ יותר ויותר את המובן הפנימי שלהם, את דבר היותם אגדה ומשל. – – – אני הייתי חייב לעבור דרך הכל, דרך הדברים והניסיון, ליטול מהם את גרעין החֵן הכמוס בתוכם, להותיר את הקליפה החומרית, וללכת הלאה, כדי לבנות את המובן המאחד של סיפור חיי, את ירושלים החדשה” (עמ' 393–392).

בסיכום הזה הבליט את תפיסת המציאות הדואלית שגיבש לעצמו, המתארת את העולם הגשמי כמציאות זמנית וחסרת תכלית בחייו של בן-אנוש, כ“קליפה חומרית” וגם כ“ירושלים הישנה”, שמעבר לו ממתינה לו במותו הגאולה הנכספת, ההתאחדות עם אלוהים, שעולמו הוא “גרעין החֵן” וגם “ירושלים החדשה”.

הבלטת הגאולה של בן-אנוש מייסוריו בתופת הארצית כגאולה דרך הביבים, משתמעת מהקטע הבא ב“החיים כמשל”: “קראתי פעם אִמרה של יעקב פראנק: יש מצב שבו צריך להתפרץ אל העיר המבוצרת דרך תעלות השופכין. – – – זאת אומרת, שלפעמים צריך להגיע אל הקדושה דרך החטא” (עמ' 124).

בשורות הבאות, המצוטטות (בקיצורים הכרחיים) מתוך הפרק הראשון ב“שירת ירושלים החדשה” הגדיר פנחס שדה את היעוד שגיבש לחייו באופן הבא:

יֵשׁ שֶׁחֲלוֹמוֹ חֲלוֹם בַּיִת קָטָן וְנַעֲרָה צְהֻבַּת-שֵׂעָר…

אָח בּוֹעֶרֶת עִם עַרְבַּיִם; מִקְטֶרֶת; קֻמְקוּם מַהְבִּיל בַּפִנָּה;

– – – אַתָּה חָלַמְתָּ חֲלוֹם אַחֵר: הֱיוֹת לְלֹא בַּיִת עֲלֵי-אֶרֶץ.

סוֹב כַּדּוּר-הָאֲדָמָה בְּרַכָּבוֹת, בִּסְפִינוֹת, בָּרֶגֶל.

יָשׁוֹן בַּיָּמִים, שׁוּט בַּלֵּילוֹת, הָגֹה וְעַצֵּב מִשְׁפְּטֵי-שִׁיר.

– – – הָאֱלוֹהִים מָנְעוּ מִמְּךָ אֹשֶׁר

לְמַעַן לֹא תִּחְיֶה חַיֶּיךָ שֶׁלְךָ.

לְמַעָן תָּבִין סִבְלָם שֶׁל אֲחֵרִים, לְמַעַן

תֻּכְשַׁר לְתַנּוֹת אֶת אֶבְלָם.

הָאֶלוֹהִים הִקְנוּךָ בְּבֶטֶן אִמְּךָ וַיִקְרְאוּךָ תָּמִיד לָבוֹא עֲדֵיהֶם.

– – – וְכָךְ יָצָאתָ אֶת יְרוּשָׁלַיִם-הָאַרְצִית כְּדֵי לְבַקֵּשׁ אֶת

יְרוּשָׁלַיִם-הַחֲדָשָׁה.

יָצָאתָ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם לָנוּד בְמִדְבָּרִיוֹת הָעוֹלָם

כְּדֵי לָחֹג אֶת פֶּסַח הַנְשָׁמָה.

(עמ' 276).

על הגדרה מפורשת זו של פנחס שדה, הקושרת את חריגותו החברתית לייעודו הרליגיוזי, ניתן להוסיף את ההערה הבאה: לא רק שאי-אפשר להטיל ספק באמיתותן של העובדות שחשף בשורות כואבות אלה על חייו, אלא חובה גם לומר: בַּל יָעֵז מישהו להטיל ספק בכנותו של אדם ולָבוּז להרגשתו שנועד להגשים יֵעוּד בחייו – כגון: לכתוב שירה, “הָגֹה וְעַצֵּב מִשְׁפְּטֵי-שִׁיר” – כדי לתת משמעות לקיומו בעולם. ועם זאת: אי-הפקפוק בכֵנות הרגשתו זו של פנחס שדה, איננה אמורה לשלול מהקורא את הזכות להטיל ספק בתוכן הייעוד שאלוהים הועיד לו, לדבריו, עוד בהיותו ברחם אמו: לצאת מ"יְרוּשָׁלַיִם-הָאַרְצִית“, ו”לָנוּד בְמִדְבָּרִיוֹת הָעוֹלָם", "כְּדֵי לְבַקֵּשׁ אֶת יְרוּשָׁלַיִם-הַחֲדָשָׁה".

על האבחנה הזו בין "ירושלים הארצית " לבין “ירושלים החדשה” ביסס שדה את דמות עצמו בכפילותה: כסופר שרתם את כתיבתו הספרותית לייעודו כנביא: “הנביא הוא יותר מסופר הואיל והוא פונה אל החיים, בעוד שהסופר פונה רק אל התרבות. – – – להיות סופר זאת אמנות, להיות נביא זו תעודה” (עמ' 170–169).

פנחס שדה לא העלים את דעתו, שבזכות כפילות זו ביצירתו הוא משתייך לסֶגל של גאונים, אלה שידעו את יֵיעוּדם בחיים וגם ביטאו אותו באופן מופתי ביצירתם. ואכן, זיהה שדה את עצמו כממשיכם של גאוני-הרוח הנודעים ביותר בתרבות הכלל-אנושית: משה, ירמיהו, איוב, ישו, היינה, גיתה, שפינוזה, הֶלְדֶרְלין, ניטשה, וזו רק רשימה חלקית מאלה שהוא מזכיר בספרו וגם מצטט מדבריהם.

 

מה ייחד את פנחס שדה בין סופרי הדור?    🔗

על מקומו של פנחס שדה בסיפורת של שנות המדינה תעיד האבחנה הבאה: חידוש הריבונות של העם היהודי בארץ-ישראל זימן לכתיבה של סופרי דור ייסוד המדינה על חמש משמרותיו (ראה פרוט שלהם בספרי “משמרות בסיפורת הישראלית”, 2008) שלושה אפיקים תימאטיים, שמפאת הנוחות והקיצור אמנה אותם כשלושה מצבים: המצב האנושי, המצב היהודי והמצב הישראלי (ראה ההסבר בעמ' 37–31 בספרי “ספרות וריבונות”, 2006).

ולכן, אין זה תמוה שרוב סופרי הדור כתבו בספריהם עלילות ריאליסטיות על נושאי המצב הישראלי. לעומת זאת, מתמיהה היא העובדה, כי על אף שהגיבו ברובן על אירועים אקטואליים – ובעיקר על אירועי המלחמות והמהפכים הפוליטיים שהתרחשו במדינה בהשפעתם – נטו כמעט כל סופרי הדור להציג אותן כעלילות אוניברסליות על נושאי המצב האנושי (כגון: הקשיים בחיי האהבה של זוגות נשואים, פערי הערכים בין הדורות במשפחה והניגודים האידיאולוגיים בין מגזרים בחברה), ולא כעלילות על נושאי “המצב הישראלי”.

לכן, האפשרות היחידה לחשוף ביצירות הסופר הישראלי את תגובתו האקטואלית על צרותיה של המדינה במרחב הערבי העויֵן וגם את השקפתו על ניגודים אידיאולוגיים ומתחים פוליטיים שהצמיחו צרות אלה בחברה הישראלית, היתה על-ידי קריאה חתרנית של הטקסטים שלו כטקסטים אלגוריים על נושאים אקטואליים, כלומר: בעזרת קריאה שתזהה אותם כטקסטים על נושאי “המצב הישראלי”.

ואכן, התגובה שהוצפנה ביצירותיו של הסופר הישראלי על האקטואליה הישראלית נחשפה רק לפרשן שהשכיל להפעיל את הקוד האלגורי בפירושיו לטקסטים של סופרי דורו (ראה את היְבוּל של הפרשנות באמצעות הקוד האלגורי בספרֵי הסדרה שלי “תולדות הסיפורת הישראלית”, החל מ“העט כשופר פוליטי”, 1992, ועד “השאננות לציון”, 2010).

לפיכך התבלט פנחס שדה בין סופרי הדור לא רק בכך שבחר לבטא את השקפתו הרליגיוזית בכתיבה הסנטימנטלית, אלא גם בכך שניתב את כתיבתו באופן מלא לנושאי המצב האנושי, למצבם של בני-אנוש בכל מקום בעולם. עובדה זו מצדיקה לקבוע, שמאמציו אלה של פנחס שדה, להיות אוניברסלי יותר מאחרים (אלה שנהג להסתייג מהם על-ידי הגדרתם כסופרי “דור הפלמ”ח"), מסבירים את סוד ההתעניינות הנמשכת של הקוראים בספר “החיים כמשל” עד עצם היום הזה, כשישים שנה אחרי שנדפס לראשונה.