אחרי ההצלחה וההתעניינות שעורר הספר “החיים כמשל” פרסם פנחס שדה את הרומאן “על מצבו של האדם”, שהופיע ב-1967 (הוצ' עם עובד / ספריה לעם 1967, 243 עמ'). ואשר בו עשה ניסיון נוסף, והפעם באמצעות דמויות בדויות, כמקובל בעלילה ריאליסטית, להסביר את השקפתו הרליגיוזית כפי שכבר הציג אותה באוטוביוגרפיה “החיים כמשל” שהופיע תשע שנים קודם לכן, ב-1958. ואכן כינס שדה בחלקיו הראשונים של הרומאן הזה הרבה דמויות-משנה וגם סיפר עליהן אנקדוטות המושכות את הלב (חלומות, נופים, אירועים ומחשבות), אך עד מהרה זנח את רוב הדמויות הללו כדי להגשים את המטרה הדידקטית שהועיד לרומאן זה – זו המוגדרת בשמו של הרומאן: להסביר את השקפתו על מצבו הקיומי של האדם, זו שכבר הציג בשירי “משא דומה” ובפרקי “החיים כמשל”.

פגם זה התבלט ביותר בחלקו השלישי של הרומאן (עמ' 203–162). ארבעים עמודים אלה הוקדשו לדיון רעיוני בין “המספר” ובין אבשלום רייכלין, על השפעת מאבקם של אלוהים והשטן זה בזה על מצבו של האדם, דיאלוג שהשניים שילבו בו ציטוטים מדברי יוצרים נודעים מן העבר (נביאים, פילוסופים וסופרים). הדיון הרעיוני בין השניים היה לא רק יומרני, אלא גם מייגע, הן משום שלא סיפק מסקנה ברורה על מצבו הקיומי של האדם בעולם הגשמי וגם משום שהוא מנע מהקורא את ההתרחשויות, ש“המספר” הבטיח לגלותן לו בהמשך הסיפור על יונה בן-דויד, שהובלט קודם כדמות המרכזית בעלילת הרומאן. ואכן, אחרי עמודי הדיאלוג הרעיוני הזה בין השניים כבר אי-אפשר היה להשלים את סיפור-המעשה באופן סביר, ופנחס שדה חתם את הספר בהבטחה לכתיבת ספר נוסף שימשיך את הנוכחי, שאותה ניסח באופן הבא: “כאן מסתיימות הרשימות על אודות שלושה מתוך שבעת הימים שבהם התרחש סיפור המעשים”.

אלא שפנחס שדה לא קיים את הבטחתו לכתוב כרך המשך לרומאן “על מצבו של האדם”. לעומת זאת פירסם כעבור שנתיים, ב-1969, את “מות אבימלך”, כרך סיפורת מנותק לחלוטין, לפחות לכאורה, מעלילות הרומאן “על מצבו של האדם”. למעשה, היה הספר הזה ניסיון שני שלו (ובפועל גם האחרון) לבדות בפרוזה עלילה בהיקף של רומאן, כדי להמחיש בעזרת דמות שולית למדי באחד מספרי התנ“ך, בספר “שופטים”, את ההשקפה הרליגיוזית שהציג בשלושת ספריו הקודמים: “משא דומה” (1951), “החיים כמשל” (1958) ו”על מצבו של האדם" (1967). אני מביא להלן את מאמרי על ספרו זה, הרביעי, של פנחס שדה כפי נדפס לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ב-12/12/1969, שעורכו היה אז בנימין תמוז.

הנובלה “מות אבימלך”    🔗

ראוי היה שספרו החדש של פנחס שדה, “מות אבימלך ועלייתו השמימה בזרועות אמו”

(הוצ' שוקן תש"ל, 99 עמ'), יתפרסם תחת הכותרת “חיי אבימלך”, כי על אף שמו הארוך, נדפסה בו עלילה בממדיה הצנועים של נובלה, ממדים שהספיקו לפנחס שדה, באופן מפתיע, לספר את מלוא סיפור-חייו של אבימלך, מיום לידתו ועד יום מותו, על-פי הגרסה שלו.

בסיפורי התנ"ך מופיעים שני אנשים הנושאים את השם “אבימלך”. הראשון הוא זה שמוזכר בפרקים אחדים בספר “בראשית”, בסיפור מתקופת האבות. והשני הוא זה שעל קורות-חייו מסופר בפרק ט' בספר “שופטים”, שהוא סיפור מתקופת הנביאים הראשונים, אלה שזכו לכינוי “שופטים”, ועליו נסב סיפור-המעשה בנובלה הזו.

להלן תמצית הסיפור הריאליסטי, אך גם המדמֵם, על מאבק הירושה על תפקיד המושל של שכם, שהתנהל אחרי פטירתו של השופט גדעון בין 70 צאצאיו. אף שאבימלך היה בנה של פילגש, שהיתה לשופט גדעון בעיר שכם, עקף את כל המועמדים האחרים לא במאבק אלים, אלא בנאום-בחירות דמגוגי, שבעזרתו כבש את לב נכבדי-העיר ושכנע אותם להמשילו עליהם. אחרי שהתמנה לתפקיד הנכסף, חשף אבימלך את טיבו האמיתי, כאשר שכר קבוצת בריונים כדי שירצחו את כל מתחריו מהמשפחה. הניצול היחיד מהטבח הזה היה יותם, הצעיר מביניהם.

לפני שיותם ברח משכם והציל את נפשו, נשא את אחד הנאומים הפוליטיים המשכנעים ביותר שכלולים בתנ“ך, זה הזכור כ”משל יותם" – משל העוסק בעובדות החיים, ולא בהשקפתו של פנחס שדה על החיים, כפי שהציגם בספרו הראשון, “החיים כמשל” (1958). ההמונים אולי השתכנעו מנאומו של יותם, אך נכבדי שכם שמעו והחרישו.

אחרי שלוש שנות שלטון רגועות יחסית פרצה התקוממות בשכם, מרד שאבימלך דיכא אותו בסדרה של קרבות שיזם נגד המורדים בשלטונו. בקרב האחרון, ממש לפני שעמד להשלים את נצחונו, השליכה עליו אישה אבן-ריחיים מראש המגדל שבו התבצרו אחרוני המורדים ורצצה את ראשו. בעודו גוסס ביקש אבימלך מנושא-כליו שידקור אותו, כדי שלא יאמרו עליו אחרי מותו “אישה הרגתהו”, ובכך תמו חייו של אבימלך בעודו גבר צעיר ולוחם עז-נפש וחסר-רחמים.

דווקא על סיפור ריאליסטי, מפורט והגיוני זה בספר “שופטים”, החליט פנחס שדה לבסס סיפור-מעשה שונה על חייו של אבימלך, ואף הכריז על כך כבר בפתיחת הנובלה: “זהו סיפור על חיי אבימלך מלך שכם, חלומותיו ומותו, ועלייתו השמיימה בזרועות אמו. סיפור זה אין בו נועם, רק עלטה, זעם וכליון-נפש”.

אף שעל-פי הכרזה זו מניח הקורא, הזוכר את המסופר בפרק ט' בספר “שופטים”, ש“המספר” של הנובלה הינו היסטוריון בן התקופה ההיא, שהיה עֵד להתרחשויות בשכם, ולכן מצויה ברשותו גירסה שונה על חיי אבימלך, יתברר לו במהרה ששגה בהנחתו זו. הערות שונות של “המספר”, כגון: ההערה על אלוהים (“אם שוכח אלוהים את האדם, זוהי תכלית האימה”, עמ' 9) וההערה על היקום (“תבל זו רבת היסורים”, עמ' 10), ישכנעו אותו, שמדובר כאן בהיסטוריון בן תקופתנו, שנקעה נפשו מעניינים שהם בתחום מומחיותו ועל כן החליט להפוך לכותב סיפורים, ובחר לספר, מסַמְכוּת של מְספר יודע-כל, את סיפור-חייו של אבימלך מנקודת המבט של השקפה שהיא זרה לסיפור ב“שופטים”, כזו הטוענת שחיי האדם הם רק משל, משל שאלוהים הוא הנמשל להם. מסקנה זו, ש“המספר” בנובלה זו הינו היסטוריון בן-זמננו, מתאשרת בסיומה של הנובלה, סיום שבו הוא מוסר תמצית מתולדות שכם מאז תקופת השופטים ועד ימינו אלה.

כלומר: בניגוד לספריו הקודמים, שבהם הטיל פנחס שדה את פעולת-הסיפור על גיבור-מספר (כלומר: “מספר” הנוכח בעלילת הסיפור לא כדמות-משנה, כמספר-עֵד, אלא כדמות מרכזית בסיפור-המעשה), הפעיל בנובלה זו מספר יודע-כל, כדי שיוכל לפרש באמצעותו את אירועי חייו של אבימלך כמשל המדגים את מצבו הקיומי של האדם, כל אדם, בעולם הגשמי. ואכן, קורא שכבר הכיר את השקפתו זו של פנחס שדה מקריאת שני ספרי הפרוזה הקודמים שלו (וגם משירי “משא דומה” שהופיע לפניהם, ב-1951), מזהה אותה שוב בעמודים העיוניים שבהם דן “המספר” בחשיבותם של החלומות.

מוכיח זאת הקטע הבא, המספר שאבימלך לא רק נולד לאמו באופן מיסטי, אלא גם התייחס במהלך כל חייו ברצינות לחלומותיו ופעל על-פיהם, ממש כמו הרבה "נביאים ומשוררים, מלכים ומצביאים ושאר אנשי המופת והתהילה אשר בדברי-הימים, שהקדישו את תשומת-הלב הרבה ביותר לחלומות שחלמו, ביקשו להם פתרון, קבעו לפיהם מעשים, לא הטילו שום ספק בהתגשמותם. ודי להזכיר כאן את יעקב ויוסף, פרעה ושריו, שלמה, דניאל, וכן הקרובים לנו יותר בזמן. – – – ועל כן האיש הטוען שמקרי-החיים ומעשי-האדם נתונים להבנת השכל, אותו איש הוא לאמיתו-של-דבר חסר-שכל יותר מן האחרים, המשתאים נוכח עלטת החיים ומסתוריותם. – – – השכל הוא ידיד חנֵף, וצידוקים מחוכמים לו לחטאינו, אך לא כן הקול הדובר אלינו בחלום. – – – החלום הוא אשר יכול לבשר לנו את העתיד לבוא. שהרי עיקרו של העתיד צפון כבר בקרבנו. וכך בעוד החיים הולכים והופכים לחלום, הופך החלום להיות חיים” (עמ' 73–72).

קטע מסאי זה מדגים את התמכרותו של פנחס שדה לנסח בספריו טקסטים חידתיים על-ידי זריעת פרדוכסים בתוכנם הלירי-סנטימנטלי. כזה הוא גם התיאור המיסטי, המספר בסיום הנובלה על רגע מותו של אבימלך בקרב האחרון שבו לחם, שהינו שונה מזה הריאליסטי שמסופר בספר “שופטים”: אף שחייליו של אבימלך המתינו לפקודתו להצית את האש בזרדים ובקרשים שאספו והניחו סביב המגדל, שבו התבצרו אחרוני הלוחמים של העיר תבץ, המשיך אבימלך להחריש, “כי בשאתו את עיניו אל הגג ראה, לאור הירח הבהיר והמבעית, פני אשה נשקפים אליו. פני נערה, שהזכירוהו את הפנים שראה בחלומו. הוא הביט בה, והיא הביטה בו, ומסביב שררה דומיה כבחלום. – – – ברגע ההוא פרשה הנערה זרועותיה והשליכה על ראשו את הדבר העגול, הכהה. אבימלך נפל, הלום כאב נורא, – – – אבל אז ראה את אמו יפה, האם האמיתית, שעיניה, אשר כעין הענבר, מזהירות בזוהר נורא-יפעה, וכפות רגליה לבנות כחבצלות, והיא יורדת ממעל, וחובקת אותו בזרועה, ושבה ונושאת אותו אל הערבות המוכספות בנוגה-הירח של השמיים” (עמ' 96–95).

תיאור סנטימנטלי זה מקיים את הדברים החידתיים שאמר פותר החלומות הכשדי מהר-עיבל לאסתהר, אמו של אבימלך, זמן מועט לפני שילדה אותו: “החיים האמיתיים שם הם, בשמים. כאן רק ראי החיים המתרחשים שם” (עמ' 7). במשפט זה מגולמת בשלמותה השקפתו של פנחס שדה על ההבדל בין בדידות חייו של האדם כאן, על האדמה השותקת, לבין החיים שיזכה להם שם, בשמיו של אלוהים. כמו כן מסביר משפט זה את הכמיהה למוות שביטא פנחס שדה הן בשירי “משא דומה” והן בבכור ספריו בפרוזה, “החיים כמשל”.

באופן זה קיים שדה בתמונה המיסטית, שבה תיאר את אבימלך עולה השמימה בזרועות אמו, את הבטחתו במשפט שבו פתח את הנובלה, שיציג בה את אבימלך באופן שונה מזה שהצטייר לקורא בספר “שופטים”: “הדורות אשר באו אחרי אבימלך ולא ידעוהו פנים אל פנים, ואשר ראו אך את החורבן והמגור שהותיר אחריו, ייחסו לו תכונות רעות בלבד, אבל באמת היו בקרבו, כפי שכבר אמר פנחס בן-אליעזר הכוהן הגדול, אפשרויות רבות לטוב כמו לרע. ואף גם זאת, הוא חי את חייו כחְיות חלום. ומי יכול לומר איה הוא הטוב בחלום ואיה בו הרע” (עמ' 57).

משום כך, כדי להוסיף למסתוריות דמותו של אבימלך, כאיש-חידה הנוהג לצפות לאותות שמגיעים אליו מאמו היפה בחלום ובהזיה ולפעול על-פיהם, גם בחר פנחס שדה לספר את סיפור-חייו של אבימלך בשפה מליצית ארכאית וכעין-מקראית, כזו שתעצים את דמותו כאדם שהחלטותיו הסותרות ומניעיהן הנסתרים לא הובנו אפילו על-ידי המקורבים אליו בשלטון, מאחר שהיו למעלה מהבנתם. אלא, שלאו-דווקא הפאתוס הלשוני המופרז הזה, מחזק אצל הקורא את החשד, שמחבר הנובלה, פנחס שדה, בחר לספר גירסה מתוקנת זו על חייו של אבימלך, רק כדי להציג באמצעותו פעם נוספת את השקפתו המעורפלת על מצבו של האדם בעולם הגשמי ועל געגועיו הרליגיוזיים אל אלוהים. את החשד הזה מאשר גם השיבוץ של הרבה מילים מופשטות בהסבריו על ההבדל בין שני העולמות, בין זה שהאדם חי בו בעודו מתהלך על האדמה השותקת לבין זה בשמים, שהוא מייחל להגיע אליו אחרי מותו.

חשד זה מתאשר בקטע שבו ביטא פנחס שדה את כפירתו במימד הזמן, שלעריצותו נכנעים כותבי ההיסטוריה בספריהם, אלה שאין להם שום מושג, לדעתו, על הכוחות המיסטיים, האלוהיים, שמזרימים את האירועים ביקום: “ועל כן איש הטוען שמקרי-החיים ומעשי-האדם נתונים להבנת השכל, הוא לאמיתו-של-דבר חסר-שכל יותר מן האחרים, המשתאים נוכח עלטת החיים ומסתוריותם” (עמ' 72).

ואכן, בדומה לגיבורי סיפוריו הקודמים של שדה, קשוב גם אבימלך אל חייו האמיתיים והחיוניים שמתנהלים בעמקי נפשו, בחלומותיו. משום כך אבימלך אינו ירא את המוות. להיפך: בניגוד לסובבים אותו, שממקדים את חייהם בצבירת ממון ובהעפלה לעמדות-כוח, כדי להאריך בסיועם את חייהם, הוא מתרחק מהמולת-החיים הגשמיים שלהם ומצפה בהתרוננות ובערגה למותו בחיק אמו.

כמספר-סיפורים סנטימנטליים, שבחר לספר את קורות-חייו של אבימלך בעזרת סיפור ש“אין בו נועם, רק עלטה, זעם וכליון-נפש”, כדי לשכנע שהחיים בעולם הגשמי הם מדומים, ורק בחלום משיג האדם את האמת, שחייו הם בעצם רק משל ואלוהים הוא הנמשל שלהם, הולם אותו הסיכום הבא על החיים כפי שהם מסופרים בספרי ההיסטוריונים: “ושוב חלפה העת, נקפו דורות ויובלות, וצבאות-האדם הרבים והעצומים, דור בעקבי דור, נולדו ומתו, באו וחלפו, ואם לאיזו מטרה או אך לתוהו זאת לא יוכל איש להגיד. ערים נוסדו ושָׁאוּ, לְאוּמים כוסו עשב, כל שהיה ונחשב – הכבוד, עסקי-המדינה, הרהב, המלל, גם הגבורה, והשנאה, והבכי – הכל נשכח, אבד, נמוג כערפל-בוקר” (עמ' 98).

בדברי סיכום אלה של “המספר” של “מות אבימלך” הבהיר פנחס שדה את מה שייחד אותו בין סופרי הדור - בכך שניתב את כתיבתו באופן מלא לנושאי המצב האנושי, למצבם של בני-אנוש בכל מקום בעולם (בעוד שסופרי דורו, דור ייסוד המדינה, העדיפו ברובם לכתוב על המצב הישראלי ובמקצתם גם על המצב היהודי). עובדה זו מצדיקה לקבוע, שמאמציו אלה של פנחס שדה, להיות אוניברסלי יותר מאחרים (אלה שנהג להסתייג מהם על-ידי הגדרתם כסופרי “דור הפלמ”ח"), מסבירים את סוד ההתעניינות הנמשכת של הקוראים בספר “החיים כמשל” עד עצם היום הזה, כשישים שנה אחרי שנדפס לראשונה.

(2020)