אל הקוראים    🔗

העין רואה, הלב מרגיש והיד כותבת, – זאת היא תכונת הספור; הוא הנהו הָרֹשֶם אשר עשתה החברה על נפש המחבר, הוא הנהו הֵד החיים, צורת הרגשות, והעתקה נאמנה מן תמונות האנשים, מעשיהם, פעולתם והגות לבם.

ועל כן בתתי היום הזה לפניכם קֹבֶץ הספורים הקטנים, אשר כתבתים במשך שנים רבות (תרלג – תרמ"א), ואשר נדפסו בחוברות שונות ובמכתבי־עת שונים לא שניתי בהם דבר, כי רְשָׁמִים המה, רגשות נפש אשר התגשמו – והיו כאשר הם לפניכם.

זולתי מקומות רבים אשר עברתי עליהם בעטי ותקנתים ביחס השפה. הן קצרה מאד השפה העבריה להביע בה את כל אשר ירחש לבבנו, שפה אשר מלותיה ספורות ותיבותיה מעטות, ומאד מאד ירגיש את החסרון הזה האיש הכותב ספורים בשפת עברית: הן מלה אחת תְּצַיּן לנו לפעמים תכונה שלמה, והמלה הזאת – או גם המושג ההוא – אין בשפה ההיא! ועל כן אמרתי כי תחת אשר הסופר ספורים בשפה־חיה הנהו בורא יצורים מדברים, אשר הדבור בלשונם ושפתם אִתָּם, – יברא המספר בלשון העבריה אנשים אלמים אשר יחכו עד אשר ילמדום המחבר לְדַבֵּר כן, ועד אשר יברא להם גם ניב שפתים…

את הדברים המעטים האלה מצאתי נכון לדבר פה פתח השער, ועתה הנה ספורי לפניכם, קראו נא בם, והיה אם האחד לא ינעם לחככם והיה משנהו למשיב נפשיכם.

המחבר

לעמבערג. בירח טבת, תרמ"ו.

פתח דבר    🔗

מאת המו"ל.

לא מחבר ולא בן מחבר אנכי כי אם מוציא לאור ספורים אשר קניתי בכסף מלא. והדין נותן כי לא לי להגיד תהלתם בשער פן יחסדני שומע כי כנעני אנכי ככל הכנענים ולשקר אוציא משפט להוסיף במהללם על אחת שבע; הדין נותן כי עלי לשמור מחסום למו פי ולחכות עד אם אשמע משפט הקוראים המשכילים על דבר, או יותר נכון לאמר, עד אם אראה פרי בקניני. והיה אם יקפצו על הספורים קונים הרבה ואראה סימן ברכה בסחרי ומשלח ידי אז אתהלל בהם וגם אתאמץ להגדיל את מסחרי, ואם לא ואדע – מה חדל אני.

אולם עוד יש בפי מלים. הן הַמְּסַפֵּר ה' ברורעס לא תמול הוא, כבר יצאו לו מינוטין בעולם הספרות, כבר נודע ביהודה ובישראל גדול שמו, כבר עשה לו שם עולם לא יכרת בספורו “הדת והחיים” הנעלה מעל כל ברכה ותהלה; ובספורו “שתי הקצות” “מחיי היהודים בארץ רוסיא בעת ההוה” הראה לדעת כי שופט רמים הוא, שופט נאמן אשר השקפתו על תכונות האנשים ויצרי מעלליהם עומדת ברומו של עולם – נעלה מעל כל המפלגות והכתות בישראל. הוא מהלל את הראוי לתהלה בכל מפלגה ומפלגה ובכל כת וכת, ועל כל מְעֻוָּת וחסרון, על כל מנהג של הבל ומעשה תעתועים יניף שבטו בין שהוא רואה את המדוחים והתעתועים מאחורי התנור והכירים בבית המדרש ובין שהוא רואה אותם בבתי התיאטראות ובחדרי המשכילים הרודפים קדים ובסוד עליזים העושים כל ימיהם כחגים ומלאים תשואות מבלי דעת ומבלי בקש משפט וחשבון.

ואף גם זאת כי אלה הספורים אשר אנכי נותן לפניכם היום כבר ראום חכמים ויהללום וירוממום תחת לשונם ונבונים ויאשרום לעילא ולעילא מן כל ברכתא ושירתא. ובכן לא לתהלתי המה צריכים כשם שלא תהללם לשון אפעה ולא תחסיר מערכם הנעלה מאומה. ואנכי לא כמהלל ולא כמבקר אגיד משפט, כי אם כסוחר אשר כל ישעו וחפצו להעביר כל טובו על פני קוניו, כסוחר החפץ להראות כי יודע הוא את אשר לפניו, כי יודע הוא מאוס ברע ובחור בטוב, כי איננו עושה סחורה – כסומא בארובה.

בנוהג שבעולם הספרות של כל העמים ללשונותם כי אי סיפא לא ספרא ואי ספרא לא סיפא. כלומר: הסופרים אינם המדפיסים ומוכרים ספריהם כי אם ימצאו למו מוכרי ספרים אשר יקנו את הכ"י מידם וידפיסוהו על חשבונם. ואלה הספרים אשר יראו אור ומביאים לבית הדפוס אין להם, אלה הספרים מעטים מן המעטים המה וגם לא יִמָּכְרוּ עד מהרה כי הקונים לא יבטחו בהם בחשבם למשפט שעל הרוב אינם שוים בנזק הדפוס.

ואם בכל חלקי הספרות כך בחלק החזיוני והספורי על אחת כמה וכמה. על כל ספור וספור יחרו יחזיקו שבעה מוכרי ספרים לקנות מיד הסופר את זכותו במיטב כספם. כי על כן יציצו יום יום מְסַפְּרִים וחוזי חזיונות כעשב השדה וספורים לאלפים ולרבבות נבראים ונעתקים ונדפסים שנה בשנה בכל השפות המתהלכות בתבל – וכלם נמכרים עד מהרה ונקראים מאלפי אלפים קוראים בתאות נפש.

והיה כי ישאלך איש לאמר: מה העבודה הזאת לסופרי זמננו? האמנם פתח ה' את אוצר החזיון לרוחה ויפזר ביד נדיבה לבני המאה התשע עשרה את המתנה הטובה שיש לו בבית גנזיו מימות עולם, את המתנה אשר צפן לבחיריו השרידים אשר קרא להם להתנבא במחנה ברואי בצלמו; האמנם חנן פתאום את יצוריו שאר רוח ויתרון הכשר חזון, והיו כל עם ה' סופרים וחוזי חזיונות? – וענית ואמרת לו: חלילה! כמאז כן עתה מעטים המה הסופרים הטובים אשר נוכל לאמר על ספוריהם לכל הפחות כי נוח להם שנבראו משלא נבראו, כמאז כן עתה מזהירים החוזים נכוחות כזהר הרקיע וכככבים מבינות לגדודי בעלי ההזיה וחוזי משאות שוא, כמאז כן עתה מעטים המה היודעים לערוך מטעמים ומעדנים לנפש קוראיהם. אבל חמורים הרבה למדו קרוא ספורי מעשיות – ורבים המה בדורנו המבינים להכין תבן ומספוא להם. ויען כי בכל עת רב מספר המון העם הרואים את החיים ואינם יודעים מה המה רואים, רב מספר האנשים והנשים שאין להם בעולמם אלא ארבע אמות של השכלתם הַמְדֻמָה רב מספר האנשים אשר לקקו מעט השכלה בלשונם ותהפך בקרבם להזיה ודמיון ותמסוך עליהם רוח עועים, רב מספר האנשים הבונים למו מגדלים הפורחים באויר ובוראים בדמיונם שמים חדשים וארץ חדשה ואת השמים הנטוים מעל לראשיהם לא יראו ואל פועל יפעלו האנשים סביבם לא יביטו; יען כי בכל עת רב מספר ההוזים על העומדים ויודעים על מה הם עומדים, על היודעים בינה לעתים ומבינים את החיים ומסבותיהם. על כן גם בדורנו זה רבו כמו רבו המוצאים טעם בריר חלמות, רבו כמו רבו הבוחרים בשעה אחת בש"י עולמות של רוח מכל קורת רוח בעולם הפרזיי ומכל דעת דרכי החיים – וגם סופרים רבים נמצאים למו, סופרים אשר גם המה לא למדו טוב־טעם או כי יודעים את החיים ומתכונים להשחית את צורתם כדי לעשות נחת רוח לקוראיהם.

ולמוכרי הספרים אחת היא – המה רק לבצעם פונים ויודעים המה מאֹד כי רבים המה אשר את הסופרים ההוזים מאשר את הסופרים החוזים

לא כן בשפת עבר, קוראיה מספר המה, אין לה קוראים בהמון העם ולא בהמון הנשים והעלמות האוהבות הזיה ודמיון; קוראיה המה אלה המשכילים היודעים את החיים ונותנים לב לדעת תכונות האנשים, לדעת את התבל ויצוריה, לדעת את המון המקרים והמסבות אשר יסבו את החיים בכל מדרך כף רגל – ולדעת להזהר מהם. על כן רק מעטים המה גם הסופרים היודעים לערוך להם מטעמים כאהבם, כי בכלל אין חזון נפרץ גם בימינו אלה. בכלל אין לנו גם בעת הזאת רק שרידים מספר אשר חננם אלהים במתת החזיון – ולהסופרים אשר לא לכך נוצרו ועונדים לראשם עטרה שאינה הולמתם לא תהי תקומה בשפת עבר, בבקר יציצו ויחלופו ולערב יעלה שמם בתהו ואבד זכר ספריהם וספוריהם.

וזאת היתה לי לעינים בהחלי להוציא לאור ספורים בשפת עבר. כי על כן בחרתי לי ספורי ברודעס בדעתי כי לא ילידי דמיון שוא המה כי אם מחזות החיים וכל עוד לא ישוב העולם לתהו ובהו, כל עוד תהינה מחזות להחיים לא יִכָחֵד גם קימם וזאת ראו גם הקוראים וידעו משפט.

כמֹני מכבדם

המו"ל