רקע
יוסף אורן
חשיבות התופעה המשמרתית בספרות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת יחד; 2008

מחקר הספרות נעזר בארבעה מונחי–מיפוי כדי לתאר את ההתפתחות ההיסטורית של הספרות. והם על–פי הסדר: משמרת, דור, תקופה ועידן. מונח–המיפוי “משמרת” מציין את קטע–הזמן הקצר ביותר ברצף של הספרות, והמונחים האחרים מסמנים קטעי–זמן הולכים ומתארכים. מונח–המיפוי “דור” מציין מספר “משמרות” הפועלות ברציפות בספרות. מונח–המיפוי “תקופה” מציין מספר “דורות” הפועלים ברציפות בספרות. ומונח–המיפוי “עידן” מציין מספר “תקופות” הפועלות ברציפות בספרות. שום דיון היסטוריוגרפי בספרות איננו יכול להתקיים בלי ארבעת המונחים, ומובן שבלי מיפוי של הספרות אי–אפשר לאבחן תופעות מרכזיות בהתפתחות הספרות ואף לא את מקומו של סופר יחיד בתולדותיה.

להדגמת התועלת שהשימוש במונחי המיפוי האלה מעניק למחקר הספרות העברית לדורותיה מוצעת החלוקה הבאה של הרצף הארוך שלה: בארבעת אלפי שנותיה ניתן להבחין בארבעה “עידנים” — עידן הספרות העברית הקדומה, עידן הספרות העברית התיכונה, עידן הספרות העברית החדשה ועידן ספרות הריבונות המחודשת. בכל “עידן” מבחין מחקר הספרות העברית במספר תקופות: שתי תקופות בעידן הספרות העברית הקדומה — התקופה המקראית והתקופה של ספרות החכמים, שתי תקופות בעידן הספרות העברית התיכונה — התקופה של ספרות ימי–הביניים והתקופה של הספרות הרבנית ושל הספרות החסידית, שלוש תקופות בעידן הספרות העברית

החדשה — התקופה של ספרות ההשכלה, התקופה של ספרות התחייה והתקופה של ספרות העליות, ובעידן ספרות הריבונות המחודשת, עידן שנפתח בייסודה של המדינה והוא צעיר העידנים, ניתן לסמן לפי שעה רק את התקופה

הראשונה — התקופה הישראלית.1

ההדגמה לא המשיכה בפירוט ל“דורות” ול“משמרות” בכל “דור”, כי ככל שהמיפוי מגיע לסימון קטעי–זמן קצרים יותר של הרצף הספרותי, ל“דורות” בכל “תקופה” ול“משמרות” בכל “דור”, מתמעטת ההסכמה עליהם בין חוקרי הספרות. יתר על כן: אי–ההסכמה גוברת ככל שמנסים להחיל את מונחי המיפוי “דור” ו“משמרת” על תקופות בשני העידנים האחרונים, עידן הספרות העברית החדשה ועידן ספרות הריבונות המחודשת. אך גם בלי הפירוט של קטעי הזמן הקצרים יותר, אפשר להסיק מההדגמה את המסקנה המבוססת הבאה: ככל שהעידנים והתקופות שלהם מגדירים רצפים קדומים יותר בהתפתחות הספרות העברית, כך הם מסמנים בה פרקי זמן ארוכים יותר, כה ארוכים, שלמעשה הם מייתרים את הצורך לסמן בהם “דורות” ולא כל שכן “משמרות”. ולהיפך: ככל שעוסקים בחקר עידנים הקרובים לזמננו, עידן הספרות העברית החדשה ועידן ספרות הריבונות המחודשת, הכרחי להקפיד על סימון מפורט יותר של “תקופות”, “דורות” ו“משמרות” כדי לשקף את המידע הספרותי הרב המצוי ברשותנו עליהם.


 

מהי “משמרת”?

מונח המיפוי “משמרת” מציין את התופעה השכיחה מכולן בספרות: הצטרפותן המתמדת של קבוצות צעירות של כותבים לעשייה הספרותית לצד הקבוצות הוותיקות יותר. לכאורה זו תופעה בנאלית בחיי הספרות, אך למעשה אין תופעה מלבבת ממנה. הצטרפות משמרת כותבים חדשה מעידה על חיוניותה של הספרות. אם מדי עשור או עשור ומחצה נמצאים בקהילה הלאומית אנשים צעירים שהטבע חנן אותם בדמיון יוצר ובכישרון כתיבה ושבנוסף לכך הם רואים את יעודם האישי בהבעת רגשותיהם ומחשבותיהם באמצעות האמנות המילולית, סימן הוא שהספרות של הקהילה הזו היא חיונית, ומובטחת רציפות לתרבותה.

קנה–המידה לסימון הצטרפותה של “משמרת” חדשה לפעול בספרות יכול להיות מצומצם, אך בה–בעת ניתן גם להרחיבו. הדרישה המצומצמת ביותר מקבוצת כותבים חדשה, כדי שיהיה מוצדק לסמן את הופעתה כ“משמרת” חדשה, היא ביוגרפית. ההנחה היא שבני גיל אחד צברו מילדות ועד שהבשילו לכתיבה כבוגרים חוויות זהות, נסיונות–חיים דומים והטמיעו בתוכם השפעה של אותם אירועים שהתרחשו בארץ ובעולם, ואלה עיצבו את תודעתם, את ערכיהם ואת טעמם הספרותי. במציאות של ימינו, שבה קצב החיים הוא מהיר ותזזיתי, מתמצה האחדות הביוגרפית מהר למדי, ולכן מוצדק כיום לסמן “משמרת” חדשה מדי עשור או עשור וחצי. אלא אם כן מוסיפה קבוצת כותבים חדשה כזו מכנה משותף מהותי יותר למכנה הביוגרפי הבסיסי: חידוש ספרותי כלשהו המייחד אותה, כגון: תימאטי, רעיוני, סגנוני, ז’אנרי. אחד או יותר מהחידושים האלה יכול להאריך את משך הזיהוי של קבוצת הכותבים כמשמרת.

המאפיינים המשמרתיים בולטים יותר בתחילת דרכה של קבוצת הכותבים החדשה, בעת ההצטרפות שלה לספרות, ואילו כעבור זמן, אחרי שהמשמרת נקלטה והתבססה על סיפון “הספינה של הספרות”, נחלשת לכידותה הביוגרפית וגם מתפוגג–מתמעט רושמו של החידוש שתרמה לספרות הדור. בשלב הזה נפרדים סופרי המשמרת זה מזה ונטמעים בין הכותבים הוותיקים יותר, אלה שבהם לחמו בעת פריצתם לספרות. כמו–כן נשמטים בשלב הזה מהכתיבה כותבים שמיצו את עצמם בעיסוק הזה במשך העשור הראשון, המרדני–מהפכני והמלהיב של המשמרת, והם פונים לעיסוקים אחרים, או כפי שנהוג לומר: פורשים מהכתיבה “לעשות לביתם”. ובפתח הספרות כבר ניצבת משמרת חדשה, צעירה, התובעת הכרה בה ובחידושיה.

כיצד מקדמות המשמרות הוותיקות את פניה של משמרת ספרותית חדשה? המשמרת החדשה טועמת מהוותיקים את כל קשת התגובות, החל מתגובת הבהלה העויינת ועד לתגובת החיבוק המעודד. כל עוד אין סופרי המשמרת החדשה מבליטים יחס ביטול כלפי הישגיהם של בני המשמרות הקודמות, עשויה הופעתם להתקבל בסקרנות ובשמחה. הוותיקים ישמחו להעניק חסות לכותבי המשמרת החדשה ואף להיות פטרונים להם. קנאת סופרים טבעית תהיה, אך היא תוצנע ותיכבש אם התגרותם של סופרי המשמרת הצעירה כלפיהם לא תחרוג מהרמה הסבירה. בדרך כלל הטעויות וההפרזות של המשמרת החדשה משבשות את היחסים בין המשמרות. מרוב התלהבות לכבוש לעצמם מעמד בספרות, הם חוצים את הטעם הטוב, מבטלים את כשרונם של הסופרים הוותיקים, מאשימים אותם בקונפורמיות ומונים אחת לאחת את המעידות ביצירותיהם. במצב זה מרגישות המשמרות הוותיקות שהן מאויימות שלא בצדק על–ידי כותבים חצופים ומשולחי–רסן, שטרם הוכיחו במידה מספקת את כשרונם, ותגובתן היא תגובה של דחייה כלפיהם. לעיתים נמשכים היחסים המשובשים בין המשמרות הרבה שנים, והנזק מכך הוא למעמדה של הספרות בתרבות הדור.

מן הדין להודות: דעתם של הסופרים אינה נוחה מהקבצתם לחבורות ספרותיות, או ל“משמרות”. נטייתם לאינדיבידואליזם והנחתם שהכתיבה נובעת אצלם רק “מבפנים”, מתוכם וללא תלות במתרחש מחוצה להם — שהיא הנחה מוטעית מעיקרה — היא מקור ההתנגדות שלהם לשיוכם ל“משמרת” של בני גילם. התנגדות זו התחזקה בספרות הישראלית מאז נעלמו מנופה החבורות הספרותיות עם בתי–הקפה למיפגשים קבועים ועם כתבי–העת להפצת מניפסטים ולניהול מאבקים ספרותיים. אורח–החיים הפרודתי של הסופר כיום העצים את ההתנגדות של הסופר היחיד לזיהויו עם קבוצה כלשהי. אף–על–פי–כן גם במצב הדברים הזה, נוטים כותבים צעירים בתחילת דרכם להרגיש קירבה אל אלה שהצטרפו יחד איתם בעשור מסויים לעשייה הספרותית, ורובם קושרים ביניהם קשר הדוק, המעניק להם תמיכה וגיבוי מול הקשיים המלווים את הצטרפותם לתחום התחרותי כל–כך כמו הספרות, שבה פועלים כבר הנודעים מהם, בעלי כשרונות מהמשמרות הוותיקות יותר.


 

ארבע משמרות

הואיל ומדובר בעידן הצעיר ביותר בתולדות הספרות העברית, עידן הריבונות המחודשת של העם היהודי במולדתו, ובעשורים הראשונים של התקופה הראשונה בעידן זה, התקופה הישראלית, הגיוני להעדיף את קנה–המידה המצומצם, הביוגרפי, לסימון המשמרות שפועלות כיום בספרות העברית. אך בתיאור של כל משמרת רשאי ההיסטוריון של הספרות להוסיף מייחדים נוספים, אם היו כאלה, בתנאי שיציג אותם באופן אובייקטיבי (ככל שהדבר ניתן בתיאור ספרות בת–הזמן שלו). על–פי קנה–המידה הביוגרפי, ניתן למנות בששת העשורים הראשונים לקיום המדינה ארבע משמרות בסיפורת הישראלית.

משמרת “דור בארץ” — למשמרת זו משתייכים סופרי שנות הארבעים והחמישים. הם עצמם אימצו את השם של האנתולוגיה הספרותית הראשונה שכינסה את רובם (1958), כדי לציין את ייחודם בהשוואה לקודמיהם, סופרי העליות. את הכינוי “דור בארץ” שאלו לאנתולוגיה ולמשמרת משורה של שאול טשרניחובסקי בשיר “אני מאמין”, שבו ניבא כי בארץ–ישראל עתיד לקום “דור בארץ אמנם חי”, שיגלם בתכונותיו הילידיות–טבעיות את הגשמת התחייה הלאומית. למשמרת יוחסו שמות נוספים: דור הפלמ“ח, דור תש”ח ודור מלחמת השיחרור. החוויה המרכזית של סופרי הדור היתה ללא–ספק חוויית מלחמת העצמאות. היא זו שגיבשה אותם והעניקה להם את התחושה שהינם משמרת מהפכנית בתולדות הספרות העברית. אך את תודעתם המשמרתית עיצבו הנעורים בתקופה הסוערת של המנדט הבריטי בפלשתינה, ימי הפרעות של הערבים ושואת היהודים במלחמת העולם השנייה. כבני–נוער הזדהו עם הפעילות של המחתרות שפעלו בישוב, ובמסגרת תנועת–הנוער הציונית–סוציאליסטית נחשפו לרעיונות חברתיים מתקדמים. אך חלקם נתפסו בנעוריהם גם להשקפה הכנענית ולרעיונות אחרים שצצו כפתרונות למאבק על הארץ בין היהודים לערבים. אף–על–פי–כן התגברו על הניגודים אחרי סיומה של מלחמת השיחרור והשתוו על ההשקפה הצברית–ילידית, שאותה הציבו כמשותפת להם בהשוואה לסופרי העליות.

משמרת זו פתחה בסערה את התקופה הישראלית. מרדנותה מתבטאת בחזית רחבה של חידושים ספרותיים. הם קידמו את שפת החיים והעניקו לה עדיפות על שפת הלימודים והמקורות שבה התהדרו סופרי התחייה וסופרי העליות. הם גילפו את הצבר כדמות הגיבור של דורם והבליטו אצלו את התכונות הארציות–גשמיות. הם העניקו יתרון לנושאי “המצב הישראלי” על–פני נושאי “המצב היהודי” שבהם התמקדו קודמיהם, וגם בנושאים אלה נטו להבליט את המימד הכלל–אנושי. לשינויים תימאטיים ואידיאיים אלה התאימו את סגנון–הכתיבה שהעדיפו — הסגנון הריאליסטי. לחידושיהם–פריצותיהם אלה צריך להוסיף את תרומתם לשגשוג המחזאות המקורית בתיאטרון העברי באמצעות מחזות שעסקו בדילמות ובעימותים שצמחו בהוויה הישראלית הצעירה. אף שבלהט הוויכוח בין המשמרות התאמצו מבקרי המשמרת הבאה להמעיט בערכם ובהישגיהם של סופרי המשמרת “דור בארץ”, מוכיחה הבדיקה הבלתי–משוחדת, שכל המשמרות הבאות שנוספו לספרות הישראלית ניזונו מפריצתם המקיפה והנועזת בכל תחומיה של הספרות העברית.

מקבוצה גדולה של כותבים שביטאו את חוויותיהם ממלחמת השיחרור ובכך מיצו את עצמם, התמידו בסיפורת הסופרים הבאים של המשמרת: ס. יזהר, משה שמיר, מרדכי טביב, יהושע בר–יוסף, אבא קובנר, דוד שחר, דוד שחם, נתן שחם, מתי מגד, אהרן מגד, חנוך ברטוב, שלמה ניצן, יהודית הנדל, חיים גורי, יונת ואלכסנדר סנד, יגאל מוסינזון, בנימין תמוז, נעמי פרנקל, אהרן אמיר, בנימין גלאי, אידה צורית, יצחק שלו ואחרים.


 

משמרת “הגל החדש”

למשמרת זו משתייכים סופרי שנות השישים של המאה הקודמת, המאה העשרים. אהרן מגד זיהה לראשונה בצירוף “הגל החדש” את הצטרפותם לספרות הישראלית הצעירה, אך את השם הזה ביסס אחריו גרשון שקד, אחד מחשובי המבקרים שהמשמרת הזו הוציאה מתוכה. מבקרים אחרים משתמשים בשם “דור המדינה” כדי לזהות את המשמרת הזו, אלא שזהו שם פחות מוצלח, כי הם מחילים אותו גם על סופרי שתי המשמרות הבאות ועקב כך מונעים את זיהוי ייחודם בספרות של שנות המדינה.

משמרת “הגל החדש” התגבשה בהשפעת האירועים הבולטים של העשור: פרשת “עסק הביש” והוויכוח המר בין שר–הביטחון פנחס לבון לראש–הממשלה דוד בן–גוריון על השאלה “מי נתן את ההוראה” להפעיל את רשת הריגול של המודיעין הישראלי שנחשפה במצרים (1954), מלחמת סיני והנסיגה שנכפתה על ישראל על–ידי המעצמות (1956), הרדיפה של פעילי “שורת המתנדבים” שחשפו מעשי שחיתות של בעלי השררה (1957) והדיכוי של מורדי “ואדי סאליב” שהפגינו נגד הקיפוח החברתי של עדות המזרח (1959). באירועים אלה נחשפו פניה הפחות מצודדות של העצמאות שהושגה בתש"ח, אך בחצר האחורית של החברה הישראלית הצעירה היו עוד מראות לא–מלבבים: מעשי שחיתות בשלטון, תופעות של פרוטקציה וכשלונות בקליטת עולים.

בארץ היתה דריכות לחילופי משמרות בכל מערכות החיים. אך הציפייה העיקרית היתה שההנהגה תתחלף. כולם הניחו שהכל ייראה טוב יותר ברגע שהאחריות תעבור מהדינוזאורים של העליות למנהיגות הצברית מדורם של משה דיין ויגאל אלון. סופרי “הגל החדש” היו משוכנעים שההנהגה הוותיקה מדור העליות, דורם של בן–גוריון וחבריו, מעכבת את השתלבותה של המדינה במהפכה החברתית–רעיונית המתחוללת בעולם המערב מאז סיום מלחמת העולם השנייה, מהפכה המתמקדת בחתירה לעידן של שלום בין העמים ובחיפוש פתרון למצוקות החיים של הפרט בחברה. ואכן, הם הציעו אשכול של רעיונות חדשים שבזמנו נשמעו נועזים. רעיונות סוציאל–דמוקרטיים, זהות ישראלית–חילונית ומתן קדימות למצוקות האנושיות–קיומיות של היחיד על פני הצרות של הקולקטיב הישראלי ברוח הפילוסופיה הקיומית.

גם התביעות הספרותיות של המשמרת היו חדות וברורות, ובראשן התביעה התימאטית: להניח לנושאי “המצב הישראלי”, שהם הנושאים הלוקאליים, ולהתמקד יותר בנושאי “המצב האנושי” הקיומיים–אוניברסליים. לתביעה התימאטית נילוו שינויים נוספים. בלטה בהם הנטישה של הדמות הקולקטיבית של הצבר התש“חי. במקומו הציבו במרכז העלילות את דמות האנטי–גיבור, אדם המודע למצוקתו הקיומית האישית ועקב כך הוא בוחן באופן אירוני את החיים ומסתייג מהתגייסות למאבקים אידיאולוגיים המבטיחים לתקן את העולם עבור האנושות כולה. אף שסופרי המשמרת ייחסו לדמות זו סגולות אוניברסליות של חד–פעמיות ואינדיווידואליות, התברר עד מהרה, שהדמות האלטרנטיבית שגילפו לדמות הצבר התש”חי אף היא קולקטיבית ומייצגת את “רוח הזמן”.

ברוח שאיפתם לפרוץ אל ספרות העולם שקדו סופרי “הגל החדש” על שינוי נוסף: העברה של סגנונות כתיבה אוונגרדיים לסיפורת הישראלית, שהתבססו בספרות המערב אחרי מלחמת העולם השנייה. הסגנון הריאליסטי, ששימש בהצלחה כזו את מטרותיהם של סופרי “דור בארץ”, הוכרז כשמרני, שחוק ומיושן. בצידו הציגו סיפוריהם המוקדמים את ארבעת הסגנונות האוונגרדיים שזיהו בספרות המערב: הסימבולי, האלגורי, האירוני והאבסורדי. נושאי המצב האנושי וסגנונות הכתיבה האוונגרדיים חייבו לבצע שינויים בשפת הכתיבה הספרותית. הם הגמישו אותה והפכו אותה לדיבורית יותר ולאחדותית יותר. בעוד קודמיהם ממשמרת “דור בארץ” התאמצו למזג שפה משנאית גבוהה ומליצית עם סלנג צברי, מיזוג שלא היה טבעי, ויתרו סופרי “הגל החדש” על המליצה, על המלים הנדירות מהמקורות. השימוש באירוניה מנע מהשפה בסיפוריהם להצטייר כשפה ספרותית פחות עשירה מזו שעליה הקפידו עדיין סופרי “דור בארץ”.

לכידותם כמשמרת התחזקה ממלחמת יום–כיפור (1973) ואילך, כאשר הסבו את כתיבתם מתבניות הסיפור הקצרות לתבנית הרומאן כדי לשקף בעלילתו את ההחמרה ב“מצב הישראלי”. אמנם הבולטים מבין סופרי המשמרת (עוז ויהושע, למשל) הצפינו כבר בסיפוריהם המוקדמים תגובה למתרחש במדינה ובמערכותיה הפוליטיות, אך אחרי מלחמת יום–כיפור (1973) כבר לא חששו להתייחס באופן גלוי ל“סכסוך” ולבטא בדרכים שונות, ובעיקר בעזרת השימוש באפשרות האלגורית, את השקפותיהם בענייני מדינה וחברה. יחד עם פרסום הרומאנים בסוגה הפוליטית נטשו את תנועת העבודה, שהלכה והתייצבה כמפלגת מרכז במפה הפוליטית, והצטרפו ל“מחנה השלום” על גלגוליו השונים.

המספרים הבולטים במשמרת זו הם: עמליה כהנא–כרמון, שולמית הראבן, אהרן אפלפלד, א.ב. יהושע, עמוס עוז, יהושע קנז, יצחק אורפז, יורם קניוק, פנחס שדה, דן צלקה, רחל איתן, אמנון שמוש, ישעיהו קורן, אהוד בן–עזר, שולמית לפיד, סמי מיכאל, שמאי גולן, שמעון בלס, דן שביט, ראובן מירן, אלי עמיר ואחרים.


 

המשמרת השלישית

משמרת “הגל המפוכח” — סופרי שנות השבעים. הביקורת והמחקר נוהגים לצרף את סופרי המשמרת הזו למשמרת הקודמת ולכלול אותם בהגדרה הכוללנית “דור המדינה”. את השם “הגל המפוכח” הענקתי לראשונה לסופרי המשמרת במסות שבהן דנתי ביצירות שהגיבו על מלחמת יום–כיפור, ושאותן כינסתי בחלוף עשור מהמלחמה בספרי “ההתפכחות בסיפורת הישראלית” (1983). ואכן, המשמרת התגבשה במהלך שנות השבעים בהשפעת אירועיה ותוצאותיה של מלחמת 1973, שהוגדרה כמלחמה שחוללה “רעידת אדמה”, כי זירזה תהליכים פוליטיים וסוציולוגיים מהפכניים בחברה הישראלית. בעקבות מלחמה זו צצו תנועות חוץ–פרלמנטריות, שדרשו תיקונים ושינויים בכל מערכות החיים במדינה ותבעו את החלפת ההנהגה. התקשורת צברה עוצמה אדירה, מוקדי הכוח הוסטו מאליטות הצבא והמפלגות אל האליטות האזרחיות באקדמיה ובכלכלה.

בהשפעת מלחמת יום–כיפור שטף את החברה הישראלית גל של התפכחות מאשליות וזו התבטאה בתביעה נמרצת לקפל דגלים חזוניים ומשיחיים שסימאו את העיניים מראות את הממשות ואת אפשרויותיה המציאותיות ואיפשרו למדינות ערב את פתיחת המלחמה באי–המוכנות של צה"ל למלחמה, שבתקשורת יוחד לה הכינוי “ההפתעה”. סופרי המשמרת ביטאו את ההתפכחות בתביעה לניקוי וטיהור האורווה הציבורית מהחזונות המופרכים שמונעים לראות באופן מציאותי את האפשרויות המעשיות הפתוחות בפני המדינה לפתרון הסכסוך שלה עם ארצות ערב. ההתפכחות יוצגה בעלילות הסיפורים באמצעות דמויות מתלבטות ונואשות, שהשקפתן על החיים היא דטרמיניסטית, דמויות המתנסות במצבים דקדנטיים ושוקעות במצבי הזנחה עצמית עד כדי ניוון.

סופרי המשמרת ביטאו את התביעה להתפכחות באמצעים סאטיריים ואירוניים ששמו ללעג את הלהיטות של הישראלים להניף דגלים משיחיים ולדבוק במיתוסים, מהם קמאיים–מקראיים ומהם כאלה שהשתגרו בהשפעת הניצחון המזהיר במלחמת ששת–הימים (1967). באופן כללי ניתן לומר, שסופרי “הגל המפוכח” חזרו לנושאי “המצב הישראלי" תוך ניצול היתרונות של הכתיבה הריאליסטית, שהועדפה על–ידי סופרי “דור בארץ”, ושילובה עם צורות הכתיבה האוונגרדיות, שהחדירו לספרות הישראלית סופרי המשמרת הקודמת כעשור קודם לכן.

המספרים שבישרו את המשמרת היו מצעירי המשמרת הקודמת: יעקב שבתאי ויצחק בן–נר, אך אליהם הצטרפו עד מהרה הסופרים הבאים: חיים באר, רות אלמוג, אלי עמיר, ישראל המאירי, גבריאלה אביגור–רותם, דוד שיץ, יעקב בוצ’ן, אריה סמו, נורית זרחי, בני ברבש, אברהם הפנר, אגור שיף, יצחק לאור, דוד גרוסמן, מאיר שלו, חנוך לוין ואחרים.


 

המשמרת הרביעית

משמרת “הקולות החדשים” — מסוף שנות השמונים של המאה העשרים ועד סיום העשור הראשון של המאה העשרים ואחת התייצבה המשמרת הרביעית בספרות הישראלית. מהם צעירים בשנות העשרים לחייהם ומהם כותבים שהתחילו לפרסם בגיל מבוגר יחסית. לראשונה ניתן להצביע על ריבוי המספרות בין סופרי המשמרת ומספרן עלה באופן בולט על מספרם של המספרים.

את השם למשמרת הצעתי במסות על ספריהם הראשונים של מספרי המשמרת הזו, שאותן כינסתי בחלוף עשור מפירסום ספריהם הראשונים בספרי “קולות חדשים בסיפורת הישראלית” (1997). גם על סופרי “הקולות החדשים” ניכרת ההשפעה של האירועים בחייה של המדינה: האינתיפאדות, הסכמי אוסלו ורצח רבין. תגובתם על אירועים אלה התבטאה בשני אופנים מנוגדים: התייחסות אליהם מתוך עמדה דפיטיסטית או פוסט–ציונית, או התעלמות מהם במסגרת נטייה אסקפיסטית מהאקטואליה.

אף שנעשו על–ידי אחדים מסופרי המשמרת נסיונות לכתוב סיפורת פנטסטית, או לצרף יסודות פנטסטיים לעלילה שהיא ריאליסטית בבסיסה, כתיבתם היא ריאליסטית וברובה חומקת מנושאי “המצב הישראלי" ומעדיפה עליהם את נושאי “המצב האנושי". וגם בין נושאי “המצב האנושי” הושם דגש על נושאים מגדריים שונים ובראשם מצב הנשים וגורל ההומוסקסואלים. בעלילות סיפוריהם בלטה הנטייה לנצל חומרים ביוגרפיים, אישיים ומשפחתיים, ולשלב חומרים שערורייתיים מהסוג המורבידי והפורנוגרפי. השימוש בחומרים אלה הצדיק את הביקורת הקשה שנמתחה על ספרי רבים מכותבי המשמרת, ספרים שבצדק הוגדרו כסיפורת ממוסחרת. הכתיבה הממוסחרת מתאמצת להנמיך את הטקסט כדי להופכו לידידותי יותר לקורא, משום שדעתה נתונה פחות להצטיינות הספרותית ויותר לסיכויי התפוצה של הספר. למען הישג מפוקפק זה מבצע הכותב ויתורים מפליגים בעושר השפה, במבנה העלילה, במורכבות התוכן ובעמקות הרעיונית.

על כתיבת סופרי “הקולות החדשים” ניכרה ההשפעה של שליטי התרבות החזותית–קופצנית: הקולנוע, הטלוויזיה, הקומיקס והקליפ, ושל מלכי האקטואליה: העיתונות והאינטרנט. בבניין העלילה ננטשו החומרות הנושנות של הסיפורת, כגון: הקומפוזיציה, עיצוב הדמות, הסבר סיבתי לאירועים והשפה המוקפדת. ההתנערות מכל אלה נתמכה על–ידי ההשקפה הפוסט–מודרניסטית, המטילה ספק ביציבות האמיתות והנורמות הן בפילוסופיה והן באמנות. הפגיעה החמורה ביותר בכתיבתם היתה בשפת הכתיבה. הדיבוריות הידרדרה עד חיקוי צורותיה היותר משובשות של העברית ברחוב הישראלי ואף להתהדרות בהמצאת שיבושים כאלה. כנגד זה התחזקה מגמה סותרת: לעטר את הטקסט בגודש מוגזם של צירופים פיגורטיביים.

ההצטרפות של הרבה “סופרי–מחשבים”, שהם גרפומנים המפרסמים ספרים דלי–ערך, בשנות פעילותה של משמרת זו, הסבה נזק לסופרים האמיתיים שהצמיחה המשמרת של “הקולות החדשים”. כך שמספרם האמיתי של סופרי המשמרת הוא הרבה יותר מצומצם ממספר הכותבים שמציגים את עצמם כסופרים המשתייכים אליה. תוכיח זאת הרשימה הבאה: דן בניה–סרי, סביון ליברכט, נאוה סמל, יצחק בר–יוסף, איתמר לוי, חנה בת–שחר, אורלי קסטל–בלום, יהודית קציר, יובל שמעוני, רונית מטלון, דורית אבוש, אלברט סויסה, אילנה ברנשטיין, לאה איני, מירה מגן, גידי נבו, דורית פלג, חגי ליניק, יעל הדיה, גיל הראבן, צרויה שלו, אלונה קמחי, אתגר קרת, דורית רביניאן, אשכול נבו, שרה שילה, דרור בורשטיין, ניר ברעם, אריק גלסנר, סמי ברדוגו, רווה שגיא ואחרים.


 

המשמרת החמישית

בשלב הזה, בשנת השישים למדינה ולתקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית, צפויה ההצטרפות של משמרת חדשה, החמישית במספר. אוסף של אירועים מסעירים מהעשור האחרון בחיי המדינה עובר כעת את תהליך העיבוד הסבוך והמסתורי שישדרג אותם מרמת האקטואליה בחיי הקולקטיב לרמת החוויה האישית ומשמעותה הרעיונית לכותב היחיד. הכותבים במשמרת זו יהיו בוגרי רצח יצחק רבין, האינתיפאדה השנייה, פינוי היישובים מגוש קטיף ברצועת עזה, נסיבות ההקמה של מפלגת “קדימה” על–ידי אריק שרון ותוצאותיה המביכות של מלחמת לבנון השנייה. אירועים אלה יולידו את העמדה הרעיונית של המשמרת ויגבשו את השקפתה על התפקיד של הספרות בעת הזאת. אך כמובן שכל כותב יקבע לעצמו את דרוג חומרתם של האירועים וגם יבחר כיצד להגיב עליהם ביצירתו.

דומה שהמשמרת החמישית כבר מתגבשת בשירה סביב כתבי–העת הספרותיים שהחלו להופיע לאחרונה. וייתכן שחלק מכותבי הפרוזה, שצורפו במבוא קצר זה למשמרת “הקולות החדשים”, כגון: אשכול נבו, דרור בורשטיין, ניר ברעם, אריק גלסנר, עינת יקיר, סמי ברדוגו, רווה שגיא ואחרים הם המקבילים בסיפורת לכותבי השירה במשמרת העתידית הזו. סימנים שונים בספריהם הראשונים כבר מעידים על כך, אך כיוון שקשה עדיין לאבחן רק בעזרת סימנים אלה את ההבדלים בין כתיבתם לכתיבת קודמיהם, העדפתי למנות אותם כאחרוני המצטרפים למשמרת “הקולות החדשים”.

בכל אופן, אחרי שתתגבש המשמרת החמישית, יהיו חמש משמרות ב“דור המדינה” — הדור הראשון בתקופה הישראלית, שהיא התקופה הראשונה בעידן הריבונות המחודשת בתולדות הספרות העברית.



  1. ראה הפרק “הגדרות” במסת המבוא “התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית”, בספרי “ספרות וריבונות”, 2006.  ↩

המלצות קוראים
תגיות